דף טז - ב
הרי צאן הברזל עצמו שביכר, ואפילו ולדותיהן שהגיעו לחלקו של ישראל [1] וגדלו וילדו דור שלישי לצאן הברזל הרי הם פטורין מן הבכורה, והטעם מתבאר בגמרא.
ואילו ולדי ולדותיהן שגדלו וביכרו וילדו דור רביעי לצאן הברזל חייבין בבכורה. [2]
אם העמיד הישראל את ולדותיהן תחת אמותיהן, שפתח לו הישראל פתח לאמר: אם ימות צאן הברזל תקח את הולדות המגיע לחלקי, אך יישארו אותן ולדות תחת ידי באותם תנאים שקבלתי את אמותיהם. [3]
הרי ולדי הולדות שילדו דור רביעי פטורין מן הבכורה, ואילו ולדי וולדי וולדות שילדו דור חמישי חייבים בבכורה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
אפילו עד עשרה דורות [4] לצאן הברזל פטורין מן הבכורה, מפני שאחריותן לגוי. כלומר, משועבדים הם לגוי עבור מעותיו, ולכן פטורים מן הבכורה. [5]
שונה משנתנו דין נוסף:
רחל שילדה מין עז ["נדמה"], ועז שילדה מין רחל, פטורה מן הבכורה ואף שהן מין עז והן מין רחל חייבים בבכורה.
ואם יש בו בולד מקצת סימנין שהוא דומה בהם לאמו, הרי הוא חייב בבכורה,
אלא שמום הוא זה ולא יקרב על גבי המזבח, אלא ינתן לכהן, וכפי שנתבאר בגמרא לעיל ג ב. [6]
גמרא:
שנינו במשנה: המקבל צאן ברזל מן הגוי ולדותיהן פטורים:
למימרא, האמנם כן הוא, דסתם צאן ברזל [7] כיון דלא נקט מרא זוזי, הרי שברשותא דמרא קיימא [היות ואדוניו של הצאן לא קיבל כסף, הרי צאן הברזל של הגוי בעל הצאן הוא וברשותו], וכאשר נראה ממה שפטרה משנתנו את צאן הברזל ואת ולדותיו מן הבכורה, ומשום ששל גוי הם. [8]
ורמינהי ממה ששנינו בבבא מציעא ע ב:
אין מקבלין צאן ברזל מישראל, מפני שהוא ריבית. כלומר, של המקבל הם ומעות נתחייב לו בתמורה, ונמצא שחצי הולדות המשולמות לנותן הם בשכר המתנת המעות שממתין הנותן עד הזמן שקבעו ביניהם, וריבית היא מדרבנן -
אלמא ברשותא דמקבל קיימא [הרי שצאן הברזל של המקבל הם וברשותו], ואם כן, למה נפטר צאן הברזל עצמו וולדותיו מן הבכורה!?
אמר אביי: לא קשיא!
הא - משנתנו עוסקת - בכגון דקביל עליה הגוי הנותן [9] אונסא וזולא. כלומר, ההסכם היה שאם יאנס צאן הברזל בידי המקבל לא ישלם לו המקבל את תמורתם, וכן אם יוזל הצאן אין המקבל צריך לשלם את ההפרש, ואם כן, אין זו מכירה וברשותו של הגוי הם. [10]
והא - המשנה בבבא מציעא עוסקת - בכגון דלא קביל עליה הנותן אונסא וזולא, ואם כן, של המקבל הם, ושכר מעותיו נוטל הנותן.
אמר תמה ליה רבא לאביי:
א. אי דקביל עליה הנותן אונסא וזולא - וכאשר פירשת את משנתנו - וכי "צאן ברזל" קרית ליה [הכי ייקרא שמו "צאן ברזל"]!? והרי "צאן ברזל" משמעותו שהוא קשה וחזק כברזל, שלעולם אין הוא מפסיד, כי אחריות הצאן היא על המקבל, אבל כשאחריות הצאן היא על הנותן, אין הנותן מובטח בערכו של הצאן!?
ב. ועוד קשה על תירוצו של אביי שחילק בין "צאן הברזל" שבמשנתנו ל"צאן הברזל" שבבבא מציעא: מאי פסקא!? כלומר, מנין לנו לחלק בין צאן ברזל לצאן ברזל, והרי בודאי משמע שהן משנתנו והן המשנה בבבא מציעא עוסקות באותו הסכם!?
ג. ועוד קשה על תירוצו של אביי הסובר שיש נכסי צאן ברזל שהנותן מקבל עליו אחריות אונסא וזולא:
אם כן, אדתני סיפא דההיא משנה בבבא מציעא: אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוי ומשום שמותר לשלם לו ריבית. ליפלוג וליתני בדידה, תחלק המשנה בישראל עצמו ותאמר: במה דברים אמורים שאסור לעשות כן, בכגון דלא קביל עליה הנותן אונסא וזולא, אבל קביל עליה הנותן - אפילו אם ישראל הוא - שפיר דמי!? אלא ודאי, שאם קיבל עליו הנותן אונסא וזולא אין זה כלל "צאן ברזל", והמשנה אינה עוסקת אלא בצאן ברזל ובו מחלקת המשנה בין האסור למותר.
אלא אמר יישב רבא: אידי ואידי, שתי המשניות עוסקות בכגון דלא קביל עליה הנותן אונסא וזולא, אלא על המקבל הטיל את כל האחריות. ודקשיא לך: כיון שריבית היא, אם כן, של הישראל הם, ולמה פטור הצאן עצמו וולדותיו מן הבכורה. אימא לך:
והכא, גבי בכורה, היינו טעמא שאינם חייבים, משום דאילו אתי גוי לכשיגיע הזמן ובעי זוזי ולא יהיב ליה [אם יבוא הגוי לתבוע את מעותיו בסוף הזמן, והמקבל לא יתן לו] הרי תפיס לה הגוי לבהמה שממושכנת היא לנותן עבור מעותיו, ואף אי לא משכח לה לבהמה תפיס ולדות דידה שאף הם ממושכנים לו עבור מעותיו, והרי יד גוי באמצע, וכל שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה. [11]
שנינו במשנה: המקבל צאן ברזל מן הגוי ולדותיהן פטורים ולדי ולדותיהן חייבים, העמיד ולדותיהן תחת בהמותיהן ולדי ולדות פטורים:
אמר רב הונא לפרש את מה ששנינו בתחילת המשנה "ולדותיהן פטורים":
ולדות של צאן הברזל עצמו שילדו דור שלישי פטורין, ואילו ולדי ולדות שילדו דור רביעי חייבין.
ורב יהודה אמר: ולדי ולדותיהן שילדו דור רביעי נמי פטורין, ורק ולדי ולדי ולדות שילדו דור חמישי חייבין. [12]
ומקשינן לרב יהודה מהא דתנן בהמשך המשנה:
העמיד ולדותיהן תחת אמותיהן, ולדי ולדות פטורין, ומשמע: טעמא דהעמיד אז פטור הדור הרביעי, הא לא העמיד - לא פטור הדור הרביעי, תיובתא דרב יהודה!
אמר לך רב יהודה:
הוא הדין שולדי הולדות פטורין אף על גב דלא העמיד, ומשנתנו שהזכירה את פטור ולדי הולדות בהעמיד ולדותיהן תחת אמותיהן הא קא משמע לן: אפילו העמיד נמי, דבאופן זה אורחיה דגוי למיתפס בנה [13] וסלקא דעתין שייפטרו הולדות עד עולם, [14] מכל מקום הוי כמי דלא העמיד, ורק ולדי ולדות פטורין ואילו ולדי ולדי ולדות חייבין. [15]
כלומר, אין המשנה באה לומר שאם העמיד משתנה הדין, אלא, שאפילו אם העמיד את הולדות תחת אמותיהן - שהייתי סבור באופן זה שייפטרו הולדות עד עולם, ומשום שדרכו של הגוי לתפוס את הולד - לא נשתנה הדין וכאילו לא העמיד, ודור רביעי פטור, ואילו דור חמישי חייב.
והשתא מקשינן לרב הונא מהא דתנן במשנתנו:
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו עד עשרה דורות פטורין, מפני שאחריותן לגוי, ולכאורה קשה: למה לא אמר רבן שמעון בן גמליאל: אפילו ולדי ולדותיהן פטורין, והייתי מבין מעצמי: מה לי ולדי ולדות שפטר רבי שמעון בן גמליאל את בנם מן הבכורה, מה לי דור עשירי, והרי בין אלו ובין אלו לא יצאו מגוף בהמתו של גוי:
ובשלמא לרב יהודה דאמר נחית תנא קמא למיפטר [16] דרי. כלומר, אף תנא קמא לא סייג את הפטור למי שיצאו מגוף בהמתו של גוי, אלא אף את דורותיהן פטר דהיינו, ולדי ולדי ולדות,
הערות
[1] נתבאר על פי רש"י בבבא מציעא ע ב.
[2] הנה לשון המשנה לכאורה לא משמע כן, אלא: ולדותיהן של צאן הברזל חייבים הם עצמם בבכורה, ואילו ולדי ולדותיהם של צאן הברזל אינם חייבים בבכורה, [וכן פירש באמת רבינו גרשום, ראה שם]. ולפירוש רש"י יש לבאר את לשון המשנה, שאין המשנה מתייחסת לבכור עצמו, אלא לאמו אם היא חייבת בבכורה, וזו היא ששנינו: ולדותיהן פטורים מבכורת בנם, ולדי ולדותיהם חייבים. וכעין זה במשנה לעיל יד א גבי פסולי המוקדשים מתבאר לשון "חייבים בבכורה" ו"פטורים מבכורה" על האמהות ולא על הבכורים.
[3] נתבאר על פי רש"י. וראה פירוש המשניות להרמב"ם ומהר"י קורקוס בכורות ד ד, ולחם משנה שם.
[4] הוא הדין טפי מעשרה, אלא כי האי מנינא נקט בכמה דוכתי, וקרא נמי נקיט להו דכתיב [בענין ממזר, דברים כג ג]: "גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה"', והן אסורין לעולם. רש"י לקמן יז א.
[5] יתבאר יותר בהערות שעל הגמרא.
[6] ראה לעיל ו א, שנסתפקה הגמרא: פרה שילדה מין חמור ויש בו מקצת סימנין מהו? האם עז שילדה מין רחל ורחל שילדה מין עז הוא דקדוש בבכורה משום דהא טהורה והא טהורה, הא קדושת הגוף והא קדושת הגוף, אבל פרה שילדה כמין חמור דהא טהורה והא טמאה, הא קדושת הגוף והא קדושת דמים - לא, או דילמא: כיון דאידי ואידי בני מיקדש בבכורה - קדוש? ואם תמצי לומר כיון דאידי ואידי בני מיקדש בבכורה - קדוש:. פרה שילדה כמין סוס מהו? הכא ודאי הא טהורה והא טמאה, הא בת מיקדש בבכורה והא לא בת מיקדש בבכורה, או דילמא: סימנין מילתא היא. ומסוגיית הגמרא שם נראה, דפרה שילדה כמין חמור קדוש בבכורה, ואילו פרה שילדה מין סוס בעיא דלא איפשיטא היא.
[7] על פי לשון רש"י בבבא מציעא ע ב, ראה שם. וראה בחזון איש בכורות יט א, דכל הסוגיא מיירי בסתם, אבל אם פירשו הכל כפי מה שפירשו.
[8] א. ואם תאמר: לו יהי כן, מכל מקום למה פטרה משנתנו אף את הולדות שהגיעו לחלקו של ישראל וגדלו וביכרו, והרי אלו כיון שהגיעו לחלקו של ישראל שלו הם, ולמה ייפטרו מן הבכורה! ? כבר הקשה כן בכתבים המיוחסים להגרי"ז ראה שם. ובספר בית מאיר [הובא באהל משה] כתב, שעל כרחנו לדחוק ולומר, דסלקא דעתין דכיון דכל כמה דלא נקיט מרא זוזי בעד גופי הבהמות, מדהם ברשותא דמרא קיימא אף הולדות הבאות מכוחם - אפילו בתר שחילקו - הכל ברשותא דמרא עדיין קיים, ומכל מקום נשאר שם בצ"ע [ובאמת אין הסברא מבוארת]. וכתב בסוף דבריו, שבשיטה מקובצת בבא מציעא מתמיה שם על פירוש רש"י ככל הנ"ל ונהניתי בם. וראה בשיטה מקובצת שם בשם הריטב"א, שפירש: המקבל צאן ברזל מן הגויים הולדות פטורים מן הבכורה, פירוש: אפילו הולדות שנפלו בחלקו של ישראל פטורין מן הבכורה, ו [גם] הבכורות שיולידו אותן ולדות אינן לכהן, וכדפירש"י, וטעמא, משום דאפילו בולדות יש זכות לגוי, וכל שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה, ואם איתא, דברשות מקבל קיימי, אמאי פטורות מן הבכורה ואפילו האמהות. [ומיהו הדברים סתומים]. ב. כתב מהרי"ט אלגאזי אות יח ד"ה והחילוק, שלפי שיטת רש"י המפרש את משנתנו שהגוי נוטל חצי הולדות, הרי האמהות פטורות מן הבכורה משום שיש לגוי שותפות באם לחצי ולדות. וכדבריו נראה מדברי רבינו גרשום במשנה, ראה שם. ולפי זה הוכחת הגמרא אינה מן האמהות אלא מן הולדות, והריטב"א שכתב "ואפילו האמהות" ומבואר מזה שהוכחת הגמרא היא אפילו מן האמהות, יתכן שאינו הולך לפי שיטת רש"י שיש לו חלק בולדות, אם כי לשונו לא משמע כן.
[9] כן פירש רש"י. ומיהו הריטב"א בבבא מציעא ע ב, כתב דלשון "קביל עליה" משמע שהמקבל קיבל עליו ולא הנותן, ועוד קושיות אחרות. ופירש את תירוץ הגמרא בשם רבינו תם היפך מדברי רש"י.
[10] א. כתב החזון איש בכורות יט ה ד"ה י"ט ב, שהנותן מקבל על עצמו שאר אונסים, אבל אם מתה כדרכה אחריותה על המקבל. [וכן יש ללמוד מדברי הריטב"א בבבא מציעא ע ב, ד"ה אמר אביי ל"ק]. ב. דבר מחודש כתב החזון איש שם, והוא, שלפי תירוץ זה מתפרש מה שאמרו "ולדותיהן פטורין" על הולדות עצמן ולא על מה שהולידו הולדות, דהא הולדות שנוטל המקבל הן שלו ומשום שעבוד לא מיפטרי. וכפי הנראה סובר הוא, שגם לפי קושיית הגמרא מתפרש כן, שהרי אם כפי שנתבאר לעיל מראשונים ואחרונים שלפי קושיית הגמרא גם הולדות שנוטל המקבל פטורות, אם כן, מהיכי תיתי ישתנה ענין זה לפי תירוצו של אביי.
[11] א. בחזון איש בכורות יט א דקדק מלשון הגמרא ["אילו אתי גוי ובעי זוזי ולא יהיב ליה"], שיכול המקבל לסלקו בזוזי, אך במטלטלים אחרים אין יכול לסלקו, ומיקרי שותפות נכרי, משום דהנכרי יש לו שעבוד אפותיקי על האם, ולא מצי מסלק ליה בשאר מטלטלין, ואפותיקי סגי לפטור מן הבכורה. ובריטב"א בבא מציעא ע ב ד"ה אלא אמר רבא כתב: ולפי דברי רבינו [רש"י] ז"ל, אף על פי דאיתא לבהמה גופה מצי מסלק ליה בזוזי השומא שקיבל עליו, אבל במטלטלים אחרים אינו יכול לסלקו, לא מן הבהמה עצמה ולא אפילו מחלקו של וולדות, וכאפותיקי הם אצלו לענין זה, [וזה הוא כדברי החזון איש]. ואשמועינן רבא, דאף על גב דמשום אפותיקי בעלמא דאיכא לגוי בעדרו של ישראל אינו נפטר מן הבכורה [דלא כהחזו"א], הכא שהיו הבהמות שלו ועל מנת כן נתנו לו פטורות מן הבכורה, ואף על גב דשעבודן נמי על שאר נכסיו, וראה עוד שם מה שהביא בשם התוספות להקשות על פירוש רש"י. וראה לשון הרמב"ם [בכורות ד ד] שהוא מפרש את לשון הגמרא כפשוטה: הואיל ואם לא ימצא הגוי אצלו ממון לגבות ממנו יגבה מן הבהמות האלו ומולדותיהן, נעשה כמי שיש לו אחריות עליהן ועל ולדותיהן, והרי יד גוי באמצע. וכבר תמה בכתבי הגרי"ז על זה, כי מה שהוא תופס לא מעלה ולא מוריד, אלא העיקר תלוי בשעבוד. ב. ראה עוד בחזון איש שם, דהא דפירש רבא משום אפותיקי אינו מחודש, דהא גם אביי מודה אליבא דרבן שמעון בן גמליאל דאפותיקי פוטרת, [וכדקאמר במשנתנו: "אפילו עד עשרה דורות פטורים שאחריותן לגוי"], ולא חידש רבא אלא, דגם תנא קמא הכי סבירא ליה, ולא פליגי אלא עד כמה דורות משוה ליה אפותיקי, ואף דלשון הגמרא משמע דרבא חידש עיקר הדבר, יש לומר, משום דלא הוזכר עדיין טעמא דרבי שמעון בן גמליאל קאמר לה כמחדש. ג. הנה בפשוטו, לפי מה שנתבאר בטעם משנתנו, אין מקום לחלק בין אם היה ההסכם שיטול הנותן בשכר המתנת מעותיו חצי מהולדות או שהיה ביניהם הסכם שיטול הנותן בשכר מעותיו דבר אחר, שהרי טעם פטור הולדות מן הבכורה אינו שייך בזכותו של הגוי לקבלת חצי ולדות. אך הלחם משנה [בכורות ד] כתב, דמדברי רש"י משמע דצריך שיהיה לגוי חלק בולדות. והיינו משום שאם לא כן למה פירש רש"י שההסכם היה על חצי הולדות בדוקא. ומיהו מהרי"ט אלגאזי [אות יח] כתב, דרש"י אורחא דמילתא נקט, דכן הוא סדר המקבל צאן ברזל דיש לו חלק בולדות עצמן, אבל לעולם, דאפילו התנה ליתן לו דמים בעד הריוח, פטורה מטעם שעבוד שיש לגוי על הבהמה על דמי שומתה, וזה נראה פשוט וברור בעיני. ראה עוד שם. ד. עוד כתב מהרי"ט אלגאזי [לפי שיטת רש"י שההסכם היה על חצי הולדות], שטעם פטור הולדות עצמן מן הבכורה וטעם פטור הולדות שיולידו - חלוק, כי לענין פטור הולדות עצמן אין צריך לשעבוד כדי ליפטר, "כיון דיש לגוי קנין וזכות בגוף הבהמה לחלק בולדות". [וראה הערה לעיל בתחילת הסוגיא. ויש לדקדק כדבריו, מלשון הגמרא בבא מציעא ע ב: "וגבי בכורות היינו טעם דולדות (ובסוגייתנו לא נזכרה תיבה זו) פטורים מן הבכורה", הרי שרק לענין הולדות צריכים אנו לטעם זה, וברש"י שם "הוה ליה יד נכרי באמצע: יש לו כח בולדות, הילכך אף הן פטורים מן הבכורה", ומשמע נמי שלא הוקשה לנו אלא על הולדות].
[12] לכאורה אין לשון המשנה סובל פירוש זה. ויש לפרש: שלשון המשנה "ולדות" אינו מתיחס לולדות צאן הברזל עצמו, כי הולדות שיצאו מגוף צאן הברזל נחשבים אף הם כגוף צאן הברזל - ראה רש"י לקמן יז א ד"ה היינו דקאמר רבי שמעון בן גמליאל - ואם כן, "ולדות" היינו הדור השלישי לצאן הברזל עצמו שגדלו וביכרו וילדו דור רביעי הרי הם פטורים.
[13] א. לכאורה משמע ש"העמיד ולדותיהן תחת אמותיהן" היינו ששעבד לו בפירוש גם את הולדות, והיינו דאמרינן הכא "אורחיה דגוי למיתפס בנה", דמשום ששעבד לו בפירוש את הולדות, דרכו לתפוס בחוב מעותיו את הולדות. אך הנה רש"י במשנה כתב דהעמיד ולדותיהן תחת אמותיהן היינו, שאומר לו: אם ימותו הבהמות תטול הולדות המגיעות לחלקי ויהיו תחת ידי באותן דמים עד אותו זמן עצמו. ואם כן, משמע שהעמיד לו את הולדות לתופסם קודם הזמן שהיה עליו לשלם [וראה גם בפירוש המשניות להרמב"ם ובמהר"י קורקוס בכורות ד ד].
[14] כן כתב רש"י.
[15] הרמב"ם [בכורות ד ד] השמיט דין העמיד ולדותיהן תחת אמותיהן, וראה מהר"י קורקוס כסף משנה ולחם משנה.
[16] כן נראית הגירסא מדברי רש"י.
גמרא פטורי' שאחריותן לנכרים כו' כצ"ל:
שם פטורה מן הבכורה פיסקא ולדותיהן פטורים אמר רב הונא כו'. והשאר יש למחוק דקאי ארישא וכפרש"י:
שם למיתפש בנה הוי כמו כו' כצ"ל:
רש״י ד"ה וולדותיהן כו' יד נכרי באמצע הס"ד וכצ״ל:
ד"ה ולדי ולדות כו' בכורות דהיינו רביעית כו' כצ"ל:
בא"ד ברזל ינתנו לכהן הס"ד וכצ"ל:
ד"ה העמיד וולדות כו׳ עד אותו זמן עצמו והשתא אלימא כו' הד״א וכצ״ל:
ד"ה דמקבל קיימא כו' שקיל להו דאי ברשותי' דמרה קיימי כו' כצ״ל:
ד"ה אמר רב הונא כו' כדפרישי' במתני' כו' כצ"ל:
ד"ה והא קמ״ל כו' כיון שהוחזק כח נכרי כו' כצ״ל:
תוס' ד"ה העמידה כו' דמים וכפירושו משמע בגמ' כו' כצ״ל ודיבור זה שייך לע"ב:
ד"ה אין מקבלין כו' פרש"י כל האחריות נכסים על המקבל ושם אותה כו' כצ״ל:
בא״ד לתת בכל שנה ושנה דבר קצוב כו' כצ״ל:
בא"ד דהיינו רבית קצוצה ותני רישא ההיא דחנווני שהוא כו' כצ״ל והשאר יש למחוק ועיין בתוספת ב"מ (ד"ע ע"ב) ד"ה אין מקבלים כו':
בא״ד דאיכא תיוהא שנופל כו' כצ"ל:
בא"ד רבית דאורייתא דלאו בתורת כו' כצ"ל:
בא"ד כמו בתי ערי חומה כו' עיין במס׳ ערכין (דל"א) תוספת ד״ה דתני' כו':
בא"ד ואתה מעל' לי שכר סלע מכל אחת כו' כצ"ל:
ד"ה טעמא דהעמיד כו' שנפרש הן היינו וולד וולדות וולדותיהן היינו וולד וולדי ולדותיהן פטורין כו' כצ"ל:
בא"ד במתני' לאו ממש כו' כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א ע"ב גמרא, למימרא דכיון דלא נקט מרא זוזי ברשותא דמרא קיימא וכו' אלא אמר רבא וכו' והכא גבי בכורה היינו טעמא דאילו אתי עכו"ם בעי זוזי ולא יהיב לי' תפיס לה לבהמה, ואי לא משכח לה לבהמה תפיס וולדות דידה והוי יד עכו"ם באמצע וכו'. - וכן פסקו הפוסקים. - ויש לעיין היאך הדין כשהיה הדבר להיפך דעכו"ם קבל צאן ברזל מישראל אם פטור מן הבכורה, ולכאורה כי היכי דפטור מן הבכורה מטעם זה דאילו לא יהיב לי' זוזי. - תפיס לפרה, ואי לא משכח לפרה תפיס וולדות, ממילא ברשות ישראל קיימא, וחייב בבכורה. - או"ד כיון דעכ"פ הרי"ז צאן ברזל אצל העכו"ם, הוי יד עכו"ם באמצע. - ואפשר שזה יותר מבאמצע כיון דכל אחריות על העכו"ם, ובזה פשיטא להש"ס דפטור מבכורה, ואדרבה חידוש איכא להיפך בישראל המקבל דאעפ"י שכל האחריות על הישראל, מ"מ כיון דיש זכות לעכו"ם לגבות אם לא יהבינן לי' זוזי ג"כ נקרא עכ"פ לכהפ"ח יד עכו"ם באמצע.
ב ונראה לפשוט הספק מהא דכתבו התוס' וא"ת מאי שנא מבהמת ארנונא דחייבת בבכורה ללישנא קמא דרבא בפר"ק דפסחים היכא דמצי ישראל לסלוקי בזוזי, והכא נמי אי יהיב לי' זוזי לא תפיס לולד, וי"ל התם עיקר בהמה של ישראל מתחילה, אלא שמשועבדת היא לארנונא וכיון דאפשר לסלוקי בזוזי לא יצאה מרשות ישראל ולא חשיב יד עכו"ם באמצע אבל הכא דמתחילה של עכו"ם כל זמן שיש לעכו"ם כח זה דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה לא יצאה מרשות עכו"ם ומקרי יד עכו"ם באמצע שלא נסתלקה ידו לגמרי עכ"ל. - ולפי"ז יש לפשוט הספק דבאופן שהעכו"ם קבל מישראל והבהמה היא מתחילה של ישראל, הנה בשעבוד העכו"ם לא יצאת הבהמה מרשות ישראל, ודמיא לבהמת ארנונא דחייבת בבכורה.
ג ובזה יש ליישב מה שקשה טובא הא דכתבו הפוסקים דלמ"ד משיכה בעכו"ם קונה ולא מעות, דבנתינת המעות לא נפטרה מן הבכורה. - וקשה הא אם לא יתן הישראל המעות בחזרה להעכו"ם תפיס לה לבהמה וא"כ הוי יד עכו"ם באמצע. - אבל לפי מה שכתבו התוס' בטעם דבהמת ארנונא דכיון דהפרה הוא של ישראל לא מהני סברא זו לפטור מן הבכורה אתי שפיר גם הכא דכיון דעיקר הבהמה הוי של ישראל לא מהני סברא זו דאי לא יחזיר לו הישראל המעות תפיס לה לבהמה, כיון דהעיקר הוא של ישראל.
ד אמנם בהא דבהמת ארנונא פסק רבינו האלפס דפטורה מן הבכורה, והיינו דפוסק כאיכא דאמרי דפסחים שם דאמר רבא דבהמת ארנונא פטורה מן הבכורה, וכן כתב שם הרא"ש בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה, ואע"ג דמצי לסלק לי' בזוזי יעוי"ש. וכן פסקו הטור והמחבר. - והנה לפי"ז ע"כ גם כשקבל נכרי בהמה מישראל בצאן ברזל, ג"כ פטורה מן הבכורה, מטעם דזה ג"כ נקרא יד עכו"ם באמצע. - ובזה אתי שפיר מה שכתב הרמב"ם בפר"ד מבכורות ה"ג וז"ל המקבל בהמה מן הנכרי להיות מטפל בה והולדות ביניהם, או נכרי שקבל מישראל כזה הרי אלו פטורים מן הבכורה שנאמר פטר כל רחם בבני ישראל עד שיהיה הכל מישראל עכ"ל, וזהו ע"כ דסבר ג"כ כשיטת הרב אלפס דבהמת ארנונא פטורה מן הבכורה. ואעפ"י שלא כתב בהלכה הא דבהמת ארנונא, אבל משמע דסבר כן מהא דכתב דנכרי שקבל מישראל, דבזה ג"כ מצי ישראל לסלק לעכו"ם בזוזי, ומ"מ נקרא יד עכו"ם באמצע.
ה נמצא דנידון דידן תליא בהני תרי לישני דרבא בהא דבהמת ארנונא. - וכיון שנקטו הפוסקים כלישנא בתרא דרבא ופטרו בהמת ארנונא מבכורה, ולהכי פטרו ג"כ בנכרי שקבל מישראל, וכמו שכתבנו. - והנה בתה"ד הנקרא פסקי מהרא"י בסימן ק"ל דעתו לומר ולדון דבנכרי שקבל מישראל כיון שגוף הבהמה של ישראל חייב בבכורה. - וכתב ומה שכתב ביו"ד בקיצור או נכרי שקבל מישראל משמע דאין מחלק בהכי אין בידנו פה מיימוני מסדר קדשים לדקדק בו יעוי"ש. - אבל לפלא הלא זה ידע בודאי האיכא דאמרי בגמ' דרבא סובר דבהמת ארנונא פטורה מן הבכורה אעפ"י שגוף הבהמה של ישראל, והרי"ף והרא"ש פוסקים כהאיכא דאמרי. - והנה הרמ"א מביא להאי דינא בסימן ש"כ ס"ה ומציין לפסקי מהרא"י. - ולכאורה תמוה דהלא המהרא"י שם דעתו להחמיר אם גוף הבהמה של ישראל. - ואפשר שסמך הרמ"א כיון שכתב שאין בידו ספר המיימוני. - משמע דאילו ראה ברמב"ם היה מסכים לזה להכי מציין הרמ"א שכן דעתו.
ו והנה תצא מזה דנכרי הקונה בהמה מישראל במעות או להיפך ישראל שקנה בהמה מנכרי במעות אעפ"י שמעות אינן קונות, וישנו למעות בחזרה מן המוכר להלוקח כיון שלא נעשה הקנין בהמעות, אבל כיון דאם לא יתן המוכר המעות ע"כ תפיס להבהמה עבור המעות, קרינן לזה יד עכו"ם באמצע- וכשהדבר להיפך שישראל נתן לעכו"ם מעות עבור הפרה, אעפ"י שמעות אינן קונות, מ"מ כיון שעכ"פ גוף הפרה הוא של הנכרי פשיטא שקרינן לזה יד עכו"ם, ועכ"פ אין זה הכל מישראל, ופטורה מן הבכורה, - והנה בזה יש לנו נתיב להבין שיטת הרמב"ם כאשר יבואר.
ז כתב הרמב"ם בפר"ד מבכורות ה"ה וז"ל ישראל שנתן מעות לנכרי וקנה לו בהן בהמה מנכרי בדיניהן אעפ"י שלא משך קנה וחייבת בבכורה, וכן אם קנה הנכרי מישראל בדיניהם ונתן מעות אעפ"י שלא משך קנה ופטורה מן הבכורה עכ"ל, ודייקו מזה הפוסקים דסבר הרמב"ם דבנכרי מעות קונה. - והנה בה' זכייה ומתנה פר"א הי"ד כתב וז"ל עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים עכ"ל וכתב הה"מ כוונת רבינו הוא שהעכו"ם קונה ומקנה בין במשיכה בין בדמים וכו' וזה דעת המחבר שפסק בה' בכורות פר"ד ישראל שנתן מעות וכו' ומשם שכוונת המחבר שאף העכו"ם קונה בדמים וכו' וכבר נחלקו עליו ואמרו דהרי קיי"ל דעכו"ם דוקא במשיכה ולא בכסף, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות יעוי"ש.- והלח"מ שם הקשה דלדברי הרמב"ם הכא דסבר דגם מעות קונה בעכו"ם א"כ היאך כתב הרמב"ם בפר"ז מה' ע"ז הלוקח גרוטאות וכו' אעפ"י שמשיכה בעכו"ם קונה יעוי"ש, משמע דסבר דמעות אינו קונה בעכו"ם עכת"ד יעוי"ש.
ח ונראה דבאמת סבר הרמב"ם דמעות אינו קונה בעכו"ם וכמו שסברי רוב הפוסקים. - אבל יש בזה קנין מצד אחר. - והוא דאם לא יתן העכו"ם המעות בחזרה ע"כ תפיס הישראל המטלטלין שקנה. וכן להיפך אם קנה הנכרי מישראל במעות, אם לא יתן הישראל המעות בחזרה ע"כ תפיס העכו"ם המטלטלין עבור המעות, זה עצמו פועל להיות הדמים קנין. - ונפק"מ לדינא בין אם מעות קונה מצד הדין לבין אם מעות קונה רק מצד דאי לא יהיב זוזי תפיס לה להמטלטלין, וזה הדבר דאם מעות קונה הנה תיכף כשקבל המוכר המעות שוב ליתא בחזרה לא מצד המוכר, ולא מצד הקונה. - אמנם אם מעות אינן קונות מצד הדין, ויכולין שניהם לחזור. - אמנם אם המוכר אינו מחזיר המעות, המכירה קיימת, נמצא דביטול המכירה תליא בחזרת המעות, וכל זמן שלא החזיר המעות הוי מכירה קיימת, וזהו מטעם דכל שעה ושעה ביד הלוקח לתפוס החפץ עבור הזוזי. - וזהו שכתב הרמב"ם בה' ע"ז נתן מעות ולא משך יחזירם העכו"ם, ואם משך ולא נתן מעות אעפ"י שמשיכה בעכו"ם קונה יעוי"ש. - והיינו דבנתן המעות כיון שאינו קנין מצד עצמו, אלא תליא בחזרה דהמעות, וזה מדויק גם בהא דכתב בה' זכיה ומתנה שכתב קונה במשיכה ומקנה במשיכה, או בדמים. - ולכאורה אם סבר דדמים קונה כמו משיכה, היה לרבינו לכתוב קונה במשיכה ובדמים ומקנה במשיכה ובדמים. אבל חזינן דכתב הרמב"ם קונה ומקנה במשיכה, ואח"כ כתב או בדמים, מזה נראה דהקונה ומקנה קאי רק על המשיכה ועל הדמים בא ברמיזה, והיינו ע"כ כוונתו על הדמים שיש בזה ג"כ אופן קנייה אבל לא על אופן דמשיכה והביאור בזה בדמים, אם המוכר מעכב הדמים, ולא בא בחזרה על הדמים, דאז יש לו זכות תפיסה דהחפץ עבור הדמים שנתן דזה ג"כ עושה קנין. - וזהו הדין שבין ישראל לעכו"ם דהביטול המכירה שבאה על ידי מעות תליא בחזרת הדמים. וזהו הכוונה שכתב בפר"ד דבכורות דבלקיחה דמעות נפטרת מבכורה, וזהו בזכות תפיסה. - וזהו דכל זמן שלא באו המעות בחזרה יש בזה קיום המקח. - ולא קרינן בזה בשעת לידה בישראל שהוא כולו מישראל.
ט והנה לפי"ז יש לעיין בזה שכתבו הפוסקים לדינא דבעינן מעות ומשיכה בשקונה בהמה מן העכו"ם או שמוכר לו. - בכדי לצאת מספיקא ולא סגי במעות כשיטת רש"י, מטעם שמא הלכה כר"ח דמשיכה קונה בנכרי ולא מעות. - וקשה הא כיון דנקטו הפוסקים לדינא בהא דהמקבל בהמה מן הנכרי דפטורה מן הבכורה מטעם דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה קרינן לי' יד עכו"ם באמצע ופטורה מן הבכורה, א"כ גם בשמוכר בהמה לעכו"ם במעות, אם לא יהיב זוזי לעכו"ם תפיס לבהמה בעד המעות, א"כ הוי זה יד עכו"ם באמצע. - ולמה בעינן גם משיכה. - ומדוע משונה זה מבהמת ארנונא אע"ג דמצי לסלוקי בזוזי, וצ"ע.
י ונראה דאם אנו תופסין להלכה דמעות אינן קונות בעכו"ם. - אין לו תביעה על הבהמה עבור המעות, והוי המעות כפקדון אצל המוכר, ואם בא לתפוס הבהמה אין אנו מניחין אותו, וגם אם תפס הבהמה בע"כ לא קנה. - וכופין אותו להחזיר הבהמה לבעליו. - ובזה ישונה מהא דבהמת ארנונא דהתם אם תפס להבהמה אין מוציאין מידו. - וכן בהמקבל בהמה בצאן ברזל אם תפס הבהמה או הוולדות עבור הזוזי אין מוציאין מידו. - והא דיכול לסלוקי לי' בזוזי. זהו מעיקרא קודם שתפס אזוזי, משא"כ לאחר תפיסה אין מוציאין מידו, וזהו מפני שזהו זכותו בתחילה, משא"כ בקנין מעות אין לו זכות תפיסה על הבהמה עצמה, וגם אם תפס בע"כ שלא מדעת הבעלים מחויב הוא להחזיר. - להכי כתבו הפוסקים דלצאת מידי ספיקא בעינן תרווייהו מעות, וגם משיכה. והנה לפי מה שביארנו בשיטת הרמב"ם משמע דסבר דגם בקנין מעות כן הדין כמו במקבל צאן ברזל, אבל הפוסקים לא נקטו כן. וכמו שביארנו.
יא והנה הריט"א בסוגיא זו רוצה לחדש דאם עכו"ם נתן מעות לישראל בעד בהמתו דפטורה מן הבכורה אפילו למ"ד משיכה קונה ולא מעות. והוא לפי סברת הר"ח שהביא הרא"ש בפר' חזקת הבתים גבי עכו"ם שמכר קרקע לישראל וקבל המעות ולא כתב השטר דאעפ"י שלא קנה הישראל קנין גמור, מ"מ חלה זכיות הלוקח על השדה למשכנתא בשעת מתן מעות, דאע"ג דלא קנה בכסף לגמרי היינו לקנות גוף הקרקע אבל תורת משכנתא לא פקע מיני'. - ובב"י חו"מ סימן קצ"ד כתב שזהו דעת רבינו האי והרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרשב"א והריטב"א ורבינו יונה והנ"י. - ולפי סברתם הוא הדין הכא בשנתן העכו"ם מעות לישראל בעד בהמתו דאע"ג דלא קני גוף הבהמה, אבל תורת משכון לא פקע מיני', וממילא נחשב זה יד עכו"ם באמצע יעוי"ש. - נראה דלא דמי דשאני התם דבאמת קרקע נקנה בכסף ורק לענין סמיכת דעת בעינן שטרא. - אבל העכו"ם המוכר אסתלק מן הקרקע כשקבל המעות. - ולגבי אחרים הזוכים בהקרקע הרי"ז למשכון עבור הדמים שנתן. - וכל זה הוא מפני שהקרקע הוי כהפקר וכל אחד יכול לזכות בה כדאיתא שם בסוגיא. - משא"כ הכא בקנין הדמים שנתן העכו"ם לישראל לא עשה שום קנין, והבהמה עצמה ברשות בעלי' עומדת. - ואין שום אדם יכול לזכות בה. - ואפילו העכו"ם עצמו כשתפס אינו זוכה בה, וממילא גם משכון לא הוי, דבמשכון בעינן גם כן שיקבל המשכון ברצון הממשכן. - וממילא אין לדון בזה ספ"ס בצירוף השיטה דמעות קונות. - וזהו משום דלא שייך שיטת הראשונים שם לנידון דידן כמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0