דף כ - א
מחוורתא [התירוץ המחוור הוא]: רבי ישמעאל כרבי מאיר סבירא ליה דחייש למיעוטא, ולכן אף עז שילדה לאחר שנתה, הרי הולד ספק בכור. [1]
רבינא אמר ליישב את דעת רבי ישמעאל, אפילו תימא רבנן, לעולם רבי ישמעאל כחכמים הוא סובר, ומכל מקום אין לילך כאן אחר רוב בהמות מתעברות ויולדות תוך שנתן, ומשום דכי אזלי רבנן בתר רובא, ברובא דלא תלי במעשה כגון סריס ואיילונית, אבל רובא דתלי במעשה וכעיבור שתלוי במעשה הרבעה ויש לחוש שמא לא עלה עליה זכר [2] לא אזלו רבנן בתר רובא.
תנו רבנן: עז בת שנתה שילדה זכר, הולד הוא ודאי בכור, ויתננו לכהן. מיכן מגיל שנה ולהלן, הרי הוא ספק בכור.
רחל שילדה והיא בת שתים, לפני שמלאו לה שנתיים, העובר הוא ודאי בכור, ויתננו לכהן. מיכן ולהלן - ספק.
פרה בת שלש, לפני שמלאו לה שלש שנים, העובר שלה הוא ודאי בכור, ויתננו לכהן, מיכן ולהלן - ספק.
וחמורה זמנה ללידה ראשונה הוא כפרה, וכל זה הוא כרבי ישמעאל דמשנתנו.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: חמורה בת ארבע שנים ולא בת שלש, ובתוך הזמן הזה ודאי לא ילדה.
עד כאן דברי רבי ישמעאל.
וכשנאמרו דברים הללו לפני רבי יהושע: אמר להן: צאו אמרו לו לישמעאל: טעית! אילו בלידת וולד גמור בלבד בהמה נפטרת מהבכורה, שרק הוולד הבא אחרי לידת וולד גמור אינו בכור, אכן היה כדבריך, שאפשר לקבוע האם ילדה הבהמה בעבר או לא, לפי גילה של הבהמה עכשיו.
אבל, הרי אמרו חכמים: סימן הוולד בבהמה דקה - טינוף, שאם טינפה, ואפילו בתוך הזמן הזה, הוולד הנולד אחר הטינוף אינו בכור. ובבהמה גסה יש סימן לוולד הפוטר אותה מבכורה אפילו בתוך הזמן, אם יצא ממנה שליא. ובאשה - שפיר ושליא, וכדברי רבי עקיבא במשנתנו.
והוסיף רבי יהושע, ואמר: ואני, איני אומר כן, איני משיג על דברי רבי ישמעאל בלשון זו של חכמים, על אף שאכן קבלתי ["גמרתי"] גם אני מרבותי בלשון הזו, אלא, כך אני משיג על דבריו [והיינו שאני סובר אחרת מהם, ומכח סברתי אני משיג על דבריו]:
עז שטינפה בת ששה חדשים, פעמים שיולדת עוד בתוך שנתה. כי אם טינפה בחודש השביעי, ולאחר מכן, לאחר חמשה חדשים, ילדה ולד קיימא, הרי הוא פטור מהבכורה בגלל טינופה בחודש השביעי. ואם כן, עז שלקחה בת שנתה אין הכרח שלא טינפה קודם ביד הגוי.
ורחל שטינפה בת שנה, יולדת בתוך שתים, וכן בפרה וחמור. ואם כן, אי אפשר לקבוע זמן שאין הולד ספק בכור. [3]
אמר רבי עקיבא: אני לא באתי לידי מדה זו, איני יודע אם היא מטנפת בסוף ששה חדשים אם לאו, אלא, כך אני סבור: כל שידוע שביכרה, אין כאן לכהן כלום. וכל שוודאי לא ביכרה הרי זו לכהן. ואם ספק אם ביכרה, שלא ידוע אם טינפה או לא, יאכל במומו לבעלים -
ובהמשך הסוגיא מתבארים דברי כל אחד.
ודנה הגמרא: במאי קמיפלגי רבי ישמעאל, שאינו חושש לטינוף ביד הגוי, ורבי יהושע החושש לכך? לימא, בטינוף פוטר, האם אכן טינוף נחשב כלידת ולד, לפטור את הרחם שאין הבא אחריו חשוב בכור - קמיפלגי?
דרבי ישמעאל סבר: טינוף אינו פוטר, ורבי יהושע סבר: טינוף פוטר?
דוחה הגמרא: אי דחזינן דטניף [אילו היינו רואים שטינפה] דכולי עלמא לא פליגי דטינוף פוטר. והכא, בחוששין, האם צריך לחשוש לטינוף, קא מיפלגי:
רבי ישמעאל סבר: אין חוששין לטינוף, כי רוב בהמות אינן מטנפות, ולכן עז שילדה בתוך שנתה הוולד הוא ודאי בכור. ורבי יהושע סבר: חוששין לטינוף. [4] ומקשינן עלה: וכי לא חייש רבי ישמעאל למיעוט מטנפות!?
והאמר רבא לעיל: מחוורתא, רבי ישמעאל כרבי מאיר סבירא ליה, דחייש למיעוטא!? [5]
ומשנינן: כי חייש רבי ישמעאל למיעוטא, רק כשהמיעוט הוא לחומרא, וכגון הא דאמרינן לעיל שאף היולדת לאחר שנתה הרי ולדה ספק בכור, משום שמא מן המיעוט היא שאינה יולדת תוך שנתה -
אבל לקולא, כגון בנידון דידן, שילדה בתוך שנתה, שנחוש למיעוט מטנפות לעשותו ספק בכור ולא בכור ודאי, לא חייש רבי ישמעאל. [6]
ואיבעית אימא, לעולם בין לקולא בין לחומרא חייש רבי ישמעאל למיעוטא -
והכא, במטנפת, וחוזרת ויולדת בתוך שנתה [תוך שנה משנולדה], קמיפלגי:
דרבי ישמעאל סבר: מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה, והא, עז שילדה בתוך שנתה, מדאוליד, ידעינן כי ודאי לא טניף, ובכור ודאי הוא.
ורבי יהושע סבר: מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה, ולכן חוששים אנו שטינפה, [7] והולד שנולד אצל הישראל אינו אלא ספק בכור.
מוסיפה הגמרא לפרש את מה שאמר רבי יהושע, ואני איני אומר כן, אלא עז שטינפה כשהיא בת ששה חדשים, יולדת תוך שנתה. רחל שטינפה בת שנתה, יולדת בתוך שתים:
ודנה הגמרא: מאי איכא בין "גמריה" [היינו מה שאמר רבי יהושע בתחילה, כפי שגמר מרבותיו] ל"סבריה" [למה שאמר בשם סברת עצמו], והרי בין לזה ובין לזה חיישינן לטינוף, ונקטינן שהמטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה, ואין זה ודאי בכור אלא ספק בכור?
זמן עיבורה של עז הוא חמשה חדשים מיום ליום.
ומפרשינן: נפקא מינה כגון שטינפה בסוף ששה. כלומר, אם ידענו שלא טינפה בתוך ששה, ובהכרח שאם טינפה לא טינפה אלא כשכבר היתה בסוף ששה חדשים ללידתה, דהיינו, ביום הראשון של החודש השביעי, וילדה תוך שנתה, אם הולד בכור הוא או אינו בכור.
והיינו, שרבי יהושע עצמו הרי אמר "טינפה בת ששה יולדת תוך שנתה", ומטעם זה אין הולד בכור. ואילו רבי יהושע ד"גמריה" לא הזכיר טינוף בגיל זה. ואכן חלוקים הם בזה, ולרבי יהושע דגמריה, אפילו אם טינפה בסוף ששה וילדה בתוך שנתה הולד הוא בכור, דנקטינן שהטינוף אינו טינוף גמור. ויסוד מחלוקתם בפרט הזה מתפרש בשלשה אופנים:
האופן הראשון:
ואיכא בינייהו בין גמריה לסבריה, מימרא דזעירי.
דאמר זעירי: אין טינוף פחות משלשים יום. כלומר, אין הבהמה מקבלת זכר עד שיעברו שלשים יום מהטינוף. [8]
לגמריה, שלא הזכיר טינוף, אית ליה דזעירי. ומאחר שילדה תוך שנתה וזמן עיבורה הוא חמשה חדשים שלמים, הרי בהכרח שנתעברה בתוך שלשים יום לטינוף שהיה בתחילת החודש השביעי ללידתה, ומאחר שקיבלה זכר בתוך שלשים יום, אין זה טינוף גמור לפטור את הרחם, והבא אחריו בכור הוא.
לסבריה: לית ליה דזעירי, ומקבלת היא זכר אף בתוך שלשים יום לטינוף, ולכן אפילו טינפה לאחר ששה חדשים וילדה תוך שנתה, אינו בכור. [9]
האופן השני:
ואיבעית אימא: דכולי עלמא אית להו דזעירי, ואי אפשר שתתעבר תוך שלשים יום לטינוף גמור, והכא: ביולדת למקוטעין [עד שלא נשלם החודש החמישי להריונה] קמיפלגי:
הערות
[1] א. ואם תאמר: שמא כרבנן, ומכל מקום מודו רבנן כאן שהוא ספק, משום דסמוך מיעוטא שאינן מתעברות לחזקת הבהמה שלא ילדה, והוי ספק! ? ראה בזה באהל משה בשם מלאכת יום טוב וראה בהערות שם. וראה עוד בקרן אורה ביבמות קיט א ד"ה ולפמ"ש, וראה לשון התוספות בד"ה מחוורתא, ובדבריהם ביבמות קיט א שצויינו בתוספות. ובהערה 2 שעל מהרי"ט אלגאזי. [וראה מה שיתבאר באות ב במוסגר]. ב. הקשה מהרי"ט אלגאזי [לז ב]: שמא כרבנן, אלא דכאן יש שני מיעוטים, מיעוט שאינן מתעברות, ומיעוט מפילות דבר שאינו פוטר בבכורה [ראה שם בשם הרמב"ם], וכל כי האי גוונא הרי הוא כמו פלגא ופלגא! ? ותירץ על פי מה שהביא בשם הריטב"א [בענין אחר], דמיעוט שאין מתעברות אינו מיעוט גמור אלא מיעוטא דמיעוטא אחד ממאה או יותר, ואינו מצטרף להיות שני מיעוטים.
[2] א. כן הוא לשון רש"י. וראה עוד בתוספות שחילקו בין תשמיש אדם לתשמיש בהמה "דתשמיש דאדם לא חשיב תלי במעשה כמו תשמיש דבהמה, דפעמים דבהמה צריך להרביע". אך ראה לשון הרמב"ן בהלכותיו שכתב "מאי מעשה, אי עלה עליה זכר, אי לא עלה עליה זכר". ב. ראה לשון הרמב"ן שם: "ברובא דתלי במעשה לא אזלי בתר רובא, דמיעוטא דלא תלי במעשה עדיף מרובא דתלי במעשה". וכן הוא לשון הרשב"א והר"ן בחולין יא בסוגיא דרוב: הני מילי כשהרוב והמיעוט שניהם תלויין במעשה, או שניהם הם ממילא, אבל אם הרוב הוא על ידי מעשה והמיעוט ממילא, לא אזלינן בתר רובא, דלא עדיף רובא דעל ידי מעשה ממיעוט דהוי ממילא, כדמסיק רבינא בבכורות. ג. מהרי"ט אלגאזי [אות כט ד"ה והנה מדברי בסה"ד] צידד לומר, דמאי דמודו רבנן לרבי מאיר ברובא דתלי במעשה, לאו למימרא דרוב שתלי במעשה לא חשיב רוב כלל מן התורה, אלא הכוונה, דבכי האי גוונא דתלי במעשה אזלי רבנן נמי בתר מיעוטא כרבי מאיר, אבל מכל מקום אינו אלא מדרבנן דוקא, דומיא דרוב דלא תלי במעשה לרבי מאיר דלא חייש למיעוטא אלא מדרבנן [כמו שהביא שם בשם התוספות]. וראה עוד שם בד"ה ולעד"נ שצידד לפרש שנחלקו בזה רש"י ותוספות, ראה שם. וראה עוד בשו"ת רבי עקיבא איגר [חלק א סימן קלז, ובגליונו לשו"ע יו"ד סימן ב], שדקדק מלשון הרשב"א בחולין ט א שדין זה אינו אלא מדרבנן, ומדאורייתא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה, אמנם בדעת הרמב"ם צידד לומר שם שהוא מדאורייתא. וראה עוד בבינת אדם [שער רוב וחזקה סימן ד], דמדברי הרמב"ן במלחמות [קידושין כא ב מדפי הרי"ף] נראה קצת שהוא דאורייתא, שהרי הביא סברא זו כדי להקל, ראה שם. וגם משמע כן מדברי הרשב"א והר"ן בחולין יא שהובאו בהערה לעיל. והקשה על זה: הרי דמאי לכולי עלמא אינו אלא מדרבנן, כמו שכתבו תוספות בבכורות [ראה בסוף העמוד], והיינו משום דאמרינן רוב עמי הארץ מעשרין הן, והרי זה תלי במעשה שמא לא עישר. ומזה הוכיח דמדאורייתא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה, ושוב הביא גם דברי הרשב"א בחולין ט שהביא רבי עקיבא איגר, ראה שם אריכות. והאחרונים העירו, ד"רוב עמי הארץ מעשרין הן" אין הכוונה לומר דסמכינן על זה לומר שעישרו, כי זה אינו, דרק חבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. אלא הביאור הוא, שבאמת עם הארץ אומר שהוא מעושר, רק שאנו אין מאמינים אותו כי הוא חשוד על המעשרות, ולזה אמרינן, דרוב עמי הארץ אינם חשודים על המעשרות, וממילא נאמן הוא לומר שהוא מעושר, ואם כן, אין זה רוב התלוי במעשה. (וראה חזון איש דמאי א א, על דברי התוספות בבכורות שהביא הבינת אדם)]. ד. כתב החזון איש בכורות כ ד כתב: והא דאמרינן דרובא התלוי במעשה לא אזלינן בתריה, יש לעיין, מאי שנא מרוב תינוקות מטפחין [קדושין פ א], ורוב מקדשי והדר מסבלי [קדושין נ ב]. ואפשר, דדוקא הכא לא חשיב רוב נבעלות, שבעילתן מקרה, ואין בעילת הרוב מחמת סיבה טבעית קיימת, אלא קיבוץ מקרים, וכל רובא עדיף. [ויש לעיין ממה שכתבו התוספות דרוב של תשמיש אדם אינו רוב התלוי במעשה]. ולפי זה הדבר תלוי בשיקול הדעת, ואין למידין מכאן למקום אחר. ולמה שכתב רבי עקיבא איגר דהא דרבינא אינו אלא מדרבנן, והוא כעין רובא נגד חזקה, אלא דבדבר הנעשה בידים ורוב נעשין ומיעוט נשארין בלא מעשה גרע, ומחמירין בו לכולי עלמא, מה שאין כן הנעשה בידי שמים, ולפי זה לקולא לא אמרינן, וניחא רוב תינוקות מטפחין ורובא מקדשי והדר מסבלי, וראה עוד שם.
[3] דקדק מהרי"ט אלגאזי כה א, שלא נחלק רבי יהושע על רבי ישמעאל אלא בפרט זה, אבל מה שאמר "מיכן ואילך ספק" מוסכם הוא גם על רבי יהושע. וקשה: לרבא המפרש לעיל דמשום הכי הוה ספק ולא ודאי חולין משום דחיישינן למיעוטא, אם כן, תיקשי: הרי רבי יהושע לא חייש למיעוטא, וכמבואר בסוגיית הגמרא לקמן כ ב! ? וראה מה שכתב והביא בזה. וראה עוד בהערות על מהרי"ט אלגאזי בשם יד דוד.
[4] הקשו התוספות: הרי לקמן כ ב מוכיחה הגמרא שרבי יהושע אינו חושש למיעוטא, ואם כן, למה חושש הוא לטינוף שהוא מיעוט! ? ומתחילה חשבו התוספות לתרץ - וכפי שביאר דבריהם מהרי"ט אלגאזי כה א - שבאמת לא אמר רבי יהושע שחוששין לטינוף אלא לענין נתינה לכהן, כיון שיש לישראל חזקת ממון. אבל באמת לענין איסור גיזה ועבודה ולענין ליקרב אזלינן בתר רובא שאינן מטנפות, וודאי בכור הוא. ושוב חזרו בהם התוספות, משום דקצת תימה למימר הכי, דאיך אפשר לומר תרתי דסתרן בגוף אחד, דלענין איסור חשיב ודאי בכור, ולענין נתינה לכהן הוי ספק. וראה במהרי"ט אלגאזי שם בד"ה ועוד דלפי, שהוכיח מדברי הרמב"ן שלא כסברת התוספות, ושפיר אפשר לחלק בזה. וראה ביאור במחלוקתם בראשית בכורים. ולפיכך תירצו התוספות, דמשום הכי חיישינן למיעוט מטנפות, משום דרוב בהמות מתעברות כשמגיעות לזמן שראוי להתעבר בו. והנה בהערה על המשניות הובא בשם רבינו גרשום שעז יולדת בסוף שנתה, ואם תמצי לומר שהתוספות סוברים כשיטתו, אם כן, כאן שאנו דנים שמא טינפה - וטינוף הוא שלשים יום, כדלקמן - ורק אחר כך נתעברה וילדה תוך שנתה, נמצא שאנו חוששים לטינוף קודם זמן עיבורה. וראה עוד בחזון איש כ ה, דמדברי התוספות מתבאר שרוב בהמות יולדות לששה חדשים, כי ראויה היא להתעבר משלשים יום, וכיון שרובן מתעברות בשעה הראויה להתעבר, אם כן, רובן יולדות לששה חדשים. ומהרי"ט אלגאזי תמה על תירוצם, שהרי לפי רבינא - דקיימא לן כוותיה כמו שכתב הרא"ש, שהביא תירוץ זה של התוספות - אין רוב מתעברות רוב גמור, שהרי הוא רוב התלוי במעשה! ? וכתב לפרש בדוחק, דהתוספות והרא"ש סבירא להו, דאם כי רוב התלוי במעשה לא אזלינן בתר רוב דידיה, מכל מקום אהני מיהא לסייע למיעוט דבהצטרפות שניהם חוששין למיעוט. [ולפי מה שהובא בהערה לעיל, שדברי רבינא אינם אלא מדרבנן, יש ליישב לכאורה, כי משום סברא זו לא יאמרו חכמים להביא חולין בעזרה, ולכן אינו אלא ספק בכור]. ומהרי"ט אלגאזי שם הביא משם תוספות חיצוניות לתרץ, דכיון דהוולד בחזקת שאינו בכור, הילכך חיישינן שמא טינפה ואינו בכור. וכוונתם, דקודם שיצא לאויר העולם לא היה בכור והיינו חזקתו. והרא"ש כתב בשם רבינו יונה: סבירא לן הכא דטינוף לאו מיעוטא הוא, שהטינוף דבר מצוי הוא. והרא"ש הקשה עליו: וקשה, דהש"ס קרי ליה מיעוטא. וראה עוד מה שיובא בהמשך הענין בשם הרמב"ן.
[5] אין כוונת הגמרא שהעיקר כתירוצו של רבא, כי אדרבה קיימא לן כתירוצו של רבינא. אלא, דלרבא תיקשי במה נחלקו רבי יהושע ורבי ישמעאל.
[6] לשון רש"י הוא: גוש עפר שיעורו לטמא באוהל ולשרוף עליו תרומה וקדשים. והקשה הרש"ש: הרי תנן באהלות ב ג, דאינן מטמאין באוהל! ? וראה מה שכתב שם.
[7] א. הקשה הרש"ש [בדבריו על התוספות]: הרי אף לעשותו ספק בכור חומרא היא שלא להביא חולין בעזרה! ? ב. כתבו התוספות: לקולא לא חייש [והרי הוא בכור], ואפילו לכהן ינתן, כיון דקרב למזבח מטעם רוב, [פירוש, והוה תרתי דסתרן בגוף אחד, וכמובא בהערה לעיל בשם התוספות על פי מהרי"ט אלגאזי]. ומיהו גבי חמורה קשה, דהוה לן להעמיד מעות [פדיון פטר חמור] ביד בעלים, ולא ניזיל בתר רובא [שאינן מטנפות]! ? ויש לומר: דגזר חמורה אטו בהמה טהורה.
[8] כתב הרמב"ן בהלכותיו: ולאו למימרא דחוששין לטינוף, דהא מיעוטא היא דמיעוט בהמות מפילות ואין חוששין למיעוט. [והביא מדלקמן להוכיח דרבי יהושע לא חייש למיעוט, וכמו שהובא בהערה לעיל להקשות בשם התוספות], אלא, דאי טניף, ואמר רועה חכם דטינוף ולד הוא, וחזרה וילדה תוך שנתה, לא אמרינן מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה, והאי מדאוליד לא טינוף ולד הוה, אלא מטנפת וחוזרת ויולדת בתוך שנתה ונפטרה מן הבכורה משום טינוף קמא על פי רועה. ומבואר מדברי הרמב"ן שאינו מסכים עם התירוצים שנזכרו בהערה לעיל. וראה מהרי"ט אלגאזי כה ב מה שכתב על דברי הרמב"ן.
[9] כמבואר ברש"י, וכאשר פירשה הגמרא לקמן כא ב. וראה מהר"י קורקוס בכורות ד יט, שהרמב"ם מפרש שאינה מקבלת עובר, וכתב עוד שם, דרש"י כאן מפרש כדברי הרמב"ם, ואילו לקמן כא ב מפרש רש"י שאינה מקבלת זכר. וכנראה גירסא אחרת היתה לו ברש"י כאן.
י דף כ', מחוורתא רבי ישמעאל כר' מאיר סבירא ליה דחייש למיעוטא. - וקשה והלא אפילו לרבנן דלא חיישי למיעוטא. - אמנם כיון דאיכא חזקה דבחזקת שלא ילדה, וא"כ סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וכמו שכתבו התוס' לר"מ דמטעם סמוך מיעוטא לחזקה הוי פלגא ופלגא, וא"כ מדוע לא נימא כן גם לרבנן, - ולהכי הוי ספק בכור. - והנה אפשר לומר דלרבנן דלא חיישי למיעוטא הוי המיעוט כמאן דליתא. - ומטעם חזקה הנה קיי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף. - והנה כן משמע ג"כ בחולין פ"ו דפריך שם לר"מ מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא יעוי"ש. משמע דלרבנן לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, וכן ביבמות קי"ט פריך שם כן לר"מ יעוי"ש. ואתי שפיר גם הכא בסוגיא.
יא אמנם לפי"ז יש לעיין בהא דהקשה הריטב"א בפר"ק דחולין בהא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן, אמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא דשאין יודעין הלכות שחיטה לחזקה והוי פלגא ופלגא. ולא כתב הריטב"א דזהו לר"מ. - ומבואר דגם לרבנן אית לן לומר סמוך מיעוטא לחזקה. (איברא דיש לתמוה בדברי הריטב"א שמציין לפרק האשה שהלך, ושם מבואר דלר"מ אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, ומשמע אבל לא לרבנן וצ"ע), וגם הרשב"א בחידושיו לחולין מביא בשם הרמב"ן שהקשה ג"כ היאך נסמוך ארוב מומחין במקום חזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת יעוי"ש, ולכאורה תמוה הלא קיי"ל בכל מקום רובא וחזקה רובא עדיף. - וע"כ גם כן הכוונה מטעם סמוך מיעוטא לחזקה. - ובאמת כתב הריטב"א בחידושיו לקדושין פ' דרבא מוקי מתניתין דיבמות אף כרבנן דר"מ וכו' דהיכא דאיכא חזקה סמכינן מיעוטא לחזקה יעוי"ש, וע"כ דזהו שיטת הריטב"א בחידושיו לחולין, ואפשר שזהו גם כן שיטת הרמב"ן. וזהו גם שיטת רב האי גאון, וא"כ קשה טובא מדוע לא מוקי הש"ס דר' ישמעאל סבר גם כרבנן. - וגם לשיטת הר"ת הובא בתוס' הכא דקיי"ל לדינא דחיישינן למיעוטא היכא דאיכא חזקה להחמיר, וכן כתב הרא"ש בחולין פר"ק סימן ט"ז יעוי"ש. איברא דמשמע דר"ת והרא"ש סברי דרק להחמיר מדרבנן אבל עכ"פ בדין דספק בכור הוי מדרבנן, ושפיר יש לדון מכאן ואילך ספק. - ולא סמכינן ארובא. ומכש"כ לשיטת הראשונים דהוי פלגא ופלגא.
יב ונראה דסברי הני ראשונים דלא הוי חזקה מעליא הא דחזקת הבהמה שלא נפטרה, משום דאיכא חזקה כנגדה דהיינו חזקת הולד שהי' חולין במעי' אמו וכמו שכתבו התוס' הכא ובחולין י"א, יעוי"ש. - והא דכתבו התוס' הכא להחזקה שלא נפטרה. - אפשר דזהו רק לר"מ דסבר חיישינן למיעוטא דלדידי' גם חזקה זו סגי להיות המיעוט מצטרף. -
יג אמנם נראה דר' ישמעאל לא סבר חזקה זו דהולד שהיה חולין במעי אמו, מדאמר דעד שלש שנים ודאי לכהן, ובודאי יש מיעוט שנולדו מקודם וא"כ יש לדון לסמוך המיעוט לחזקת הולד שהי' חולין במעי אמו, וע"כ דלא סבר ר' ישמעאל חזקה זו, וא"כ נשאר רק חזקה שלא ילדה, - ועל זה כתבו התוס' מדוע לא אמרינן לסמוך מיעוטא לחזקה.
יד והנה התוס' הכא בד"ה ואיבע"א כתבו דר"מ חייש למיעוטא אף מדאורייתא. - והקשה הצל"ח בפסחים בפר"ק מהא דתנן בסנהדרין מ' אחד אומר בשנים בחודש וכו' ומכשירים העדים מטעם דרובא דאינשי טעי בעיבורא דירחא, ומוכח שם דגם ר"מ סבר כן מדלא פליגי ברישא דמתניתין, ואם אמרינן דחייש ר"מ למיעוטא מדאורייתא איך ניקום ונקטול, יעוי"ש. - ונראה לפי מה שכתבו התוס' שם מ"א ע"ב בד"ה שזה יודע וכו' קשה ומה אילו דייקינן בהני סהדי דתרווייהו ידעי בעיבורו של חודש והלא עדות מוכחשת וכו' ויש לומר דשפיר דייקינן כיון דשיילינן באיזו יום ומכוונים ליום אחד ש"מ שזה יודע בעיבורו של חדש וזה אינו יודע יעוי"ש, מבואר דאיכא שם חזקה בהדי רובא, ובזה לא חייש ר"מ למיעוט. - ומדאורייתא פשיטא דלא חיישינן בזה למיעוט.
טו אמנם יש להעיר לפי מה שכתבו התוס' שם דז"ל וא"ת היכי דייק מהכא בריש בן סורר דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא הא שאני הכא דכוונו שניהם ליום אחד, וי"ל דאם איתא דלא אזלינן בתר רובא הו"ל כחוזר ומגיד במאי דקאמרי אח"כ דהרי כבר הוכחשו מידי דהוה אאחד אומר בג' ואחד אומר בה' וכו' יעוי"ש מבואר מזה דכל עיקר הא דסמכינן אהא דכוונו ביום אחד שהוא הוכחה המורה על הטעות דאחד, הוא מכח רובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא. וא"כ ההוכחה שהוא כעין חזקה הכל בא מכח הרובא, וא"כ לר"מ דלא סבר רובא וחייש למיעוט ליכא ההוכחה וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא, אם חייש ר"מ למיעוט מדאורייתא א"כ היאך קטלינן לנפש מטעם הרובא, ור"מ לא פליג בזה.
טז אמנם דברי התוס' לכאורה תמוה דהלא אין זה דמיון לזה אומר בג' וזה אומר בה' דע"כ הוי הכחשה בימי החדש דבזה לא טעו אינשי כלל, משא"כ לענין טעות יום אחד, כיון דעכ"פ רובא טועין הם, וא"כ גם אם לא אזלינן בתר רובא, אבל עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. - וממילא ההוכחה שהעידו ליום אחד הוי הכרעה שאין כאן הכחשה, ומצאתי בערוך לנר לסנהדרין שהקשה בזה.
יז ונראה בכוונת התוס' דסברי דאם לא הוי רובא דטעו בעיבורא דירחא, או דלא אזלינן בתר רובא דאינשי. - והוי הדין בזה כפלגא ופלגא היינו דפלגא טועין ופלגא אין טועין ואנן בעינן לעיכובא דיאמרו בכמה בחדש דאף אם אין מכחישין עצמן ביום אחד. אבל הרי זה כחסר בחקירה דכמה בחדש, וסברי התוס' דזה הוי לעיכובא דלא כרבינו זרחיה, אלא כהרבה הראשונים דסברי דזה הוי לעיכובא ומבוארים בחידושי הר"ן לסנהדרין שם. - וממילא לא מהני מה שכיוונו ליום אחד כיון שעכ"פ חסר לן הבדיקה בכמה בחדש. - וזהו שכתבו התוס' דזה דומה לאחד אומר בג' ואחד אומר בה' שהחסרון מצד שחסר לן בדיקה דכמה בחדש כיון שמכחישין זה את זה, וה"נ כשאחד אומר בב' ואחד אומר בג' כיון שמכחישין זה את זה הרי זה כאילו לא אמרו בכמה בחדש ולא מהני מה שכוונו ליום אחד, כיון שעכ"פ חסר לנו הבדיקה דכמה בחדש.- אבל כשאנו הולכין בתר רובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא, הרי זה כאילו כיוונו עדותן לכמה בחדש. - אבל כיון דמצד הדין יש לנו לדייק יותר ולברר, ואילו הוה דייקינן טובא אפשר שלא טעו, וא"כ טרם יצא הבי"ד ידי חובתו. - בזה אמרו חכמים דכיון שאנו רואים שלא טעו בכמה ימים בשבוע ושניהם כיוונו ליום אחד שפיר נקרא שיצא בי"ד ידי חובת הבדיקה בהחקירות, וכן משמע מדברי הר"ן בחידושיו שהביא מה שכתב ה"ר דוד דאפילו אמרו העדים בכמה בחדש צריכין אנו לשאול להם באיזה יום מן השבת וכו' שאם הם מכוונים בו ודאי אמרינן שטעו בעיבורו של חדש יעוי"ש, וזהו כמו שכתבו התוס', והיינו דמזה שמכוונים ליום אחד יצאנו גם הבדיקה של כמה בחדש. ולא צריך בי"ד לבדוק עוד.
יח ולכן לפי"ז אפילו לר"מ דחייש למיעוט גם מדאורייתא הכא שפיר דמי, ולא חייש למיעוט שלא טעו בעיבורא דירחא, - והוא מטעם דעיקר הסמיכות מהא דכיוונו ליום אחד שזה מעיד על הטעות של עיבורא דירחא. וכיון דיש מי שמעיד על הטעות שפיר סמכינן על הרוב שטועין וכמוש"נ.
יט והנה בהא דמשני רבא מחוורתא ר' ישמעאל כרבי מאיר סבירא ליה דחייש למיעוטא. ולהכי מכאן ואילך ספק. - ויש לעיין לרבי יהושע בברייתא דפליג על ר' ישמעאל דהא דקאמר דעד הזמן הזה הוי ודאי בכור, ואיהו סבר דספק הוי. - אבל במכאן ואילך ספק לא פליג. - וקשה הא כיון דלא חייש רבי יהושע למיעוט כמבואר בסוגיא, א"כ מדוע הוי ספק, ולא אזלינן בתר רובא, ובשלמא לרבינא דסבר דלא הוי רובא מטעם דתליא במעשה אתי שפיר דמכאן ואילך ספק. - אבל לרבא דלא סבר האי חילוקא קשה מדוע לא אזלינן בתר רובא, ומצאתי בריט"א שעמד בזה בקושיא יעוי"ש.
כ והנה לפי מה שכתבנו אתי שפיר. - והיינו דכיון דאיכא חזקה בחזקת שלא ילדה, וסבר רבי יהושע סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא להכי גם במכאן ואילך ספק הוי.
כא והנה הרמב"ם והטור והמחבר פסקו להלכה, דתמיד ספיקא הוי. - אבל אינו מבורר אם הוא מטעם סמוך מיעוטא לחזקה או מטעם דסברי דלא הוי רובא מטעם דתליא במעשה.- אמנם הרמב"ן והרא"ש פסקו כרבינא דלא הוי רובא מטעם דתליא במעשה. -
כב והנה לשיטת הריטב"א ועוד ראשונים דסברי סמוך מיעוטא לחזקה. - קשה בהא דמצא תרנגולת שחיטה דמותר ברוב טבחי ישראל.- ותמוה מדוע לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת איסור. וכמו שהקשה הריטב"א היאך סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם. - מדוע לא מצרפינן מיעוט שאינן מומחין לחזקה. - ומה שמתרץ משום דגם המיעוט אפשר ששחט שפיר יעוי"ש, לא שייך הכא דבטבח נכרי אף אם שחט כהוגן אסור והוי נבלה. - ועי' בספרנו שאילות משה בחיו"ד סימן ט'.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0