דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

ומשנינן: הא דקוברים אותה אינו משום קדושת בכורה, אלא כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה, שאם לא היה זה ולד לא היו קוברים אותו, אבל באמת אין לו דין ולד כדי ליקבר.

ואכתי מקשינן: למימרא - מדנפטרה מן הבכורה משום חררת דם - דולד מעליא הוא [ולד חשוב הוא], ואם כן, אמאי אין מטמא לא במגע ולא במשא!?

אמר רבי יוחנן: משום ביטול ברוב נגעו בה, שמיחוי הולד שבחררה בטל ברוב דם הלידה. [1]

ואזדא רבי יוחנן - שפירש את טעמו של רבי אליעזר בן יעקב משום ביטול ברוב - לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: רבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון אמרו דבר אחד: רבי אליעזר בן יעקב, היינו הא דאמרן שהבשר בטל ברוב.

רבי שמעון מאי היא, דתנן:

השליא שהפילתו אשה בבית, הרי הבית טמא משום אהל המת, ולא משום שהשליא היא עצמה ולד לטמאות, אלא שאין שליא בלא ולד אלא שנימוק, ואף שנימוק הרי הוא מטמא.

רבי שמעון אומר: כבר נימוק הולד עד שלא יצא, ולכן אינו מטמא כי בטל הוא ברוב דם הלידה שרבה עליו ומבטלו.

תנן התם במסכת אהלות ז ד:

א. אשה שמת עוברה במעיה, וישבה על המשבר ונפתח קבר הרחם בבית זה ולא יצא בו הולד, והוציאוה לבית אחר ושם נולד, טמא הבית הראשון כאילו נולד שם, שהטומאה בוקעת דרך פתיחת קבר הרחם.

ב. אבל אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה. כלומר, אשה שעוברה עדיין לא העגיל ראשו ונעשה עב כפיקה [מפרש לה ואזיל], אינו מטמא על ידי פתיחת קבר הרחם. [2]

ומפרשינן: מאי כפיקה?

אמר רב הונא: כפיקה [כוש הטוויה] [3] של צמר.

אמר ליה חייא בר רב לרב הונא: רבי! פריש לי: פיקה של שתי שהיא קטנה או פיקה של ערב שהיא גדולה יותר?

אמר ליה רב הונא לחייא בר רב: תניא: פיקה של שתי, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: פיקה של ערב. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: אף אם לא העגילו הנפלים כפיקה, משנפתח רחמה כל כך עד שיראו טפיפיות בתוך רחמה, הרי הוא מטמא.

ומפרשינן: מאי טפיפיות?

אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי אליעזר ברבי צדוק: כך היו מפרשין בירושלים, כפרידה שכורעת להטיל מימיה, ומתוך כריעתה נפתח רחמה מאד ונראית פיקה מתוך פיקה [קמטים נראים ברחם]. [4]

אמר רב הונא: שמעתי שתי פיקות [שני שיעורים ששיערום כפיקה]: אחת של שתי, ואחת של ערב, ואין לי לפרש, לענין מה השיעור הוא פיקה של שתי, ולענין מה השיעור הוא פיקה של ערב.

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: שלש פיקות שמעתי: אחת של שתי, ואחת של ערב, ואחת של פיקה גדולה של סקאין [מפרש לה ואזיל], ואין לי לפרש.

כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יוחנן:

של אשה שיעורה כפיקה של שתי לענין טומאת אהל, וכדתנן לעיל שאין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה, ופיקה זו של שתי היא, כרבי מאיר בברייתא דלעיל.

של בהמה שיעורה כשל ערב, והוא לענין מה ששנינו בחולין ע ב: בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, והושיט הרועה את ידו ונגע בו, טהור, ומשום דטומאה בלועה היא. ומשהעגיל ראש הולד כפיקה של ערב הרי הוא מטמא. [5]

פיקה גדולה של סקאין, כדתנן:

גוש הבא מבית הפרס [שדה שנחרש בה קבר, שעפרה מטמא מדרבנן], וגוש הבא מארץ העמים [שגזרו עליו טומאה] שיעורו בכדי לטמא [6] כפיקה גדולה של סקאין, [7] שהוא כחותם המרצופין [גודלה של אותה פיקה הוא כגודל החותם שעושים לשקים גדולים של גמי], וישנו בצד העליון של מגופת החבית הלחמית, [וגודלה של אותה פיקה ואותו חותם, הוא כמו הגולה שהיא כמו בית יד של כיסוי החבית העשויה בבית לחם]. [8]

אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה:

הלוקח ציר [היוצא מהדגים כשמולחים אותם, ומערבים אותו במים] מעם הארץ שמגעו מטמא, הרי זה משיקו במים, וטהור, [נותן את הציר בכוס ומכניסו למקוה, ומשנגעו מי המקוה בציר שבכוס נטהר הציר]. כי מה נפשך:

אי מיא רובא נינהו, כיון דעביד להו השקה טהרי להו [אם המים הם הרוב, אם כן, שם מים עליהם, והשקה מועילה לטהרם].

ואי רובא ציר נינהו, הרי ציר לאו בר קבולי טומאה הוא. אלא מאי איכא? משום הנך מיעוטא דמיא, הרי הנך בטלי להו ברובא, [ואם הרוב הוא ציר ושם אוכל עליו שלא יועיל השקה לטהרו, מכל מקום הרי הוא טהור, כי הציר אינו מקבל טומאה שאינו אוכל, ואילו המים בטלו ברוב הציר]. [9]

אמר רבי ירמיה:

לא שנו שעל ידי השקה טהור הציר אלא לטבול בהן את פיתו, אבל ליתן את הציר בקדירה שיש בה מים - לא, ומשום שמצא מין את מינו וניעור. כלומר, אף שמיעוט המים בטלו מתחילה ברוב שלא ייטמאו, מכל מקום כשנצטרף להם המים שבקדירה ורבו המים על הציר, חזרו המים ונטמאו.

יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא! אמר תמה ליה אביי:

וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה!?

אמר ליה רב דימי לאביי: ואת לא תסברא שטומאה, אף שבטלה, הרי היא חוזרת וניעורה!?


הערות

[1] א. תמה בקהלות יעקב סימן כ: כשם שאינה מטמאה במגע ובמשא ואין בה קדושת בכורה משום ביטול ברוב, אם כן, למה באמת פטורה היא מן הבכורה, והרי נאמר שהולד בטל ואין כאן פטירת רחם! ? [ראה שם שהאריך לבסס קושייתו]. וכתב: והנראה, דמכאן מוכח, דכל דין ביטול ברוב אינו אלא שהמיעוט מאבד כל דינים שיש עליו, ושוה הוא בכל הדינים לרוב, אבל שמו לא נתבטל ונקרא המיעוט עדיין בשם "ולד", שבכל מקום שהוא ולד הוא, אלא שדיניו נתבטלו ממנו, אבל בנוגע לפטור אמו שפיר פוטר. וראה שם מה שדן בזה מדברי המרדכי - המובאים באות ב - שהקשה: הרי רוק היבמה נתבטל בדם. וראה עוד בראשית בכורים מה שכתב בשוב קושיית הקהלות יעקב בסוגייתנו, ובמה שהביא שם בשם האבני נזר. ב. הקשו התוספות על הא דמבואר בסוגייתנו, דרק משום רבי חייא הצרכנו לומר שכל טעם הקבורה הוא כדי לפרסם. שהרי אף בלא דברי רבי חייא מוכרחים לומר כן, שהרי אין לחוש לולד בכור זכר כיון שמיעוט הוא, כי סמוך מיעוטא של היולדות נדמה למחצה נקבות והוה ליה זכרים מיעוטא, [וכעין שאמרו בחולין עז ב]! ? ותירצו התוספות: "אדאמר רבי חייא לא ניחא ליה כל כך שתקבר מטעם פרסום, כיון דאפילו יודע שילדה דבר הקדוש לא בעיא קבורה משום דבטלי". וביאר מהרי"ט אלגאזי [אות ל] את דבריהם: אין סברא שיתקנו חז"ל קבורה מטעם פרסום, אם לא יהיה קצת סרך איסור, דבלאו הכי נראה כחוכא ואטלולא. ובשלמא מטעם שלא ילדה דבר הקדוש בבכורה, מכל מקום הא איכא מיעוטא, ולרבי מאיר דחייש למיעוט צריך קבורה, ואך דלדידן לא חיישינן למיעוט, מכל מקום כיון דאיכא קצת סרך איסור תיקנו חז"ל שתקבר משום פרסום. אבל לרבי חייא דסבירא ליה דבטל ברוב, אם כן, ליכא שום סרך איסור לתקן הכי, דאפילו חיישינן למעוטא הרי בטיל ברוב, ומשום הכי הקשה הש"ס כן לרבי חייא, דקא סלקא דעתיה דלא מסתבר לומר טעמא דפירסום לרבי חייא.

[2] לשון הרמב"ן בהלכותיו כאן הוא: אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה, דפחות מכאן אין הקבר נפתח קודם יציאתה, והוי ליה טומאה טמונה ואינה בוקעת ויוצאה, לפיכך הבית הראשון - טהור. וכתב על זה מהרי"ט אלגאזי [לו א]: מתבאר מדברי רבינו, דהיינו טעמא דעד שיעגילו ראש כפיקה, כי פחות מכאן אין הקבר נפתח קודם יציאתו, ומשום הכי כל שלא העגיל ראש כפיקה, הבית הראשון טהור, דמסתמא לא נפתח הקבר שם - אבל מכללות דברי הר"ש בפירושו לאהלות לא משמע הכי, אלא, אפילו בפחות מפיקה הקבר נפתח קודם יציאתה, אלא כיון דכל כך קטן הוא, אין פתיחת הקבר שלו נחשב כאילו יצא לחוץ. וראה גם לשון מהר"י קורקוס בכורות ד יב "ואחרים מפרשים, דהכי קאמר אין הנפלים מטמאים בפתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה, כי קודם לכן אין חשוב לטמא בפתיחת רחם". [ויש להעיר, שלשון הגמרא לקמן הוא "של אשה כשל שתי", ומשמעות הלשון היא: פתיחת הקבר של אשה כשל שתי, ואם כן, משמע שהוא שיעור בפתיחת הקבר ולא שיעור בגודל הולד].

[3] רמב"ם בפירוש המשניות. ובכסף משנה - בכורות ד יג הביא בשם הערוך, דפיקה הוא כמו כדור קטן שנותנים בראש הכוש.

[4] ולשון "טפיפיות": תרי זימני פיפי. דהיינו, פיקה. רש"י.

[5] נתבאר על פי שיטת רש"י והתוספות המפרשים "של בהמה כשל ערב" דהיינו, לענין טומאה. כתב הרמב"ן: ודאי הך שמעתא לענין טומאה איתמר, ולא לענין יצירת הולד באשה ובבהמה לגבי ולדות ובכורות, תדע, דלא אמרינן "אין לנפלים פטירת רחם" אי נמי "אין לנפלים יצירה", אלא "אין לנפלים פתיחת הקבר" קאמרינן, והכי פירושא: דתנן לענין אהל בפרק ז דאהלות: אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה, דפחות מכאן אין הקבר נפתח קודם יציאתה והוה ליה טומאה טמונה ואינה בוקעת ויוצאה, לפיכך הבית הראשון טהור, ומאי דאיתמר נמי בבהמה בכהאי גוונא הוא:. דקאמרינן השתא "אין לנפלים דבהמה פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה של ערב".

[6] כנראה ש"סקאין" הוא שם האומנים עושי שקים. ופיקה שלהם גדולה, כי חוטי השק עבים כמו שכתב רבינו גרשום.

[7] כן משמע מדברי התוספות, וראה רש"י.

[8] א. נתבאר על פי רש"י, שכתב: משום הנך מיעוטא דמיא: דמקבלי טומאה והשקה לא מהניא להו הואיל ורובא ציר, ובאוכל לא סלקי השקה. ונראה מדבריו, דאם רובא ציר נינהו לא מועיל השקה אף למים המעורבים בתוכו, ונראה גם מלשונו שהטעם בזה אינו משום ביטול ברוב, שהרי עדיין לא ידענו מביטול ברוב, אלא מטעם ש"רובא ציר", והיינו דשם אוכל על כל התערובת, ולאוכל אין מועיל השקה. ב. כתבו התוספות: ואפילו היו מחצה על מחצה, מכל מקום מטעם דלא בטל סלקא להו השקה. והיינו, דהוקשה לתוספות: שמא מחצה על מחצה הוא, ושוב לא שייך לומר שבטלי המים ברוב! ? ולזה פירשו, דממה נפשך אם לא בטלי המים ברוב, הרי סלקי להו השקה. ומשמע מלשונם, שלא כמו שנתבאר באות א מדברי רש"י, דאם רובא ציר אינו מועיל השקה אף בלי ביטול ברוב, אלא משום ששם אוכל על כל התערובת כיון שרובא ציר. אלא, דמה שאין מועיל השקה למיעוט המים הוא משום ביטול ברוב, וזה הוא שכתבו, דאם אינו בטל ברוב שוב ממילא מהני להו השקה. ומיהו גם לפירוש רש"י אין לחוש למחצה על מחצה, שעד כאן לא אמרינן שאין מועיל השקה למים שבתערובת אלא דוקא אם רובא ציר, אבל אם מחצה על מחצה הוא, מועיל שפיר השקה למים שבתערובת. ובשיטה מקובצת השלם [הובא במהרי"ט אלגאזי מז ג] הוסיף על דברי התוספות מתוספות חיצוניות: ואם תאמר: אם כן, אמאי לא קאמר תלמודא בהדיא "אי מחצה על מחצה סלקא להו השקה"! ? ויש לומר, דהכי נמי הוי מצי למימר הכי, אלא צמצום לא שכיח, דלא אפשר לצמצם. ואפילו לרבי יוסי הגלילי [הסובר אפשר לצמצם] מכל מקום לא שכיח פלגא ופלגא. וראה עוד שם שהקשה על זה מסוף הסוגיא דמשמע בפשטות דשכיח מחצה על מחצה, ראה שם.

[9] [יש לעיין: לפי מה שנתבאר בהערה לעיל לשיטת התוספות, דמה דלא מהני השקה כשרובו ציר הוא רק משום ביטול ברוב, אם כן, כיון שאתה אומר "מצא מין את מינו וניעור" ונתבטל הביטול אם כן, חזרה גם ההשקה לטהרו, וכמו אילו היה רובו מים! ? והניחא לפי מה שנתבאר בדעת רש"י דהשקה אינה מועילה למים אף בלי טעם ביטול ברוב ומשום ששם אוכל על כל התערובת, אם כן, אף שבטל הביטול, מכל מקום השקה אין כאן].

ומשיבים: כדי לפרסמה את האם שנפטרה מן הבכורה, שקוברים את ולדה הראשון.

ומקשים: למימרא דולד מעליא הוא [מכאן יש לומר שולד מעולה, גמור, הוא נחשב], שהרי הוא פוטרה מן הבכורה, ואם כן אמאי [מדוע] אין הוא מטמא לא במגע ולא במשא? אמר ר' יוחנן: משום ביטול ברוב נגעו בה, שהנפל שהיה שם ונימוק — בטל ברוב הדם שבחררה.

ומעירים: ואזדא [והולך] ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר ר' יוחנן: ר' אליעזר בן יעקב ור' שמעון אמרו דבר אחד, הלכו בשיטה אחת. ומסבירים: ר' אליעזר בן יעקב — הא דאמרן [זו שאמרנו] כלומר, במשנתנו, שנפל שנימוק בטל ברוב, ולכן אינו מטמא.

ר' שמעון מאי היא [מה הוא עניינו]? דתנן [ששנינו במשנה]: אשה שהפילה שליא, ואין רואים ולד, אם השליא מצויה בבית — הבית טמא בטומאת מת, ומה שנמצא בו באותה שעה נטמא. לא משום שהשליא היא עצמה ולד, אלא משום שאין שליא בלא ולד, אבל אין מבחינים בו. ר' שמעון אומר: הבית טהור, מפני שהולד נימוק עד שלא יצא, וכשיוצא הריהו כבר בטל ברוב בדם הלידה.

א תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת אהלות: עובר שמת במעי אמו — מטמא את הבית משעה שהיא כורעת ללדת ונפתח רחמה, למרות שלא יצא. ומכל מקום אין לנפלים פתיחת הקבר (הרחם), כלומר, אינם מטמאים באופן זה, עד שיעגילו ראש, שראשם יהיה עגול וגדול כפיקה (פקעת). ושואלים: מאי [מהו] כפיקה? אמר רב הונא: כפיקה של חוט צמר שמכינים לאריגה. אמר ליה [לו] חייא בר רב לרב הונא: רבי, פריש [פרש] באיזה פקעת אתה מדבר, של חוט השתי, או של חוט הערב, שהוא עבה יותר, והפיקה שלו גדולה יותר?

אמר ליה [לו], תניא [שנויה ברייתא]: פיקה של שתי, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: של ערב. ר' אליעזר בר' צדוק אומר: פתיחת הקבר היא משיראו טפיפיות שבפתח רחמה. ושואלים: מאי [מהו] "טפיפיות"? אמר רב יהודה אמר שמואל משום (משמו של) ר' אליעזר בר' צדוק, כך היו מפרשין בירושלים: כפרידה שכורעת להטיל מימיה, ונראית בפתח הרחם קמטי בשר כעין פיקה מתוך פיקה, עיגול בתוך עיגול.

ובאותו ענין אמר רב הונא: שמעתי שהוזכר שיעור של שתי פיקות להלכה, אחת של שתי ואחת של ערב, ואין לי לפרש לאיזה ענין נאמרו הדברים. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: שלש פיקות שמעתי, אחת — של שתי, ואחת — של ערב, ואחת — של פיקה גדולה של סקאין (עושי שקים) שהיא גדולה יותר, ואין לי לפרש. כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל פירשה משמיה [משמו] של ר' יוחנן: של אשה, ששנינו שאין לנפלים פתיחת קבר עד שיעגילו ראש כפיקה — כפיקה של שתי.

של בהמה — שעגול ראשו כפיקה של ערב.

פיקה גדולה של סקאין, עניינה כדתנן [כמו ששנינו במשנה]: גוש עפר הבא מבית הפרס (שדה שנחרש בה קבר) או מארץ העמים (מחוצה לארץ), שגזרו חכמים טומאה על הנוגע בו או הנושא אותו, מחשש שהוא נושא או נוגע בעצם מן המת — שיעורו (מידתו) כפיקה גדולה של סקאין, שהוא כשיעור חותם שחותמים בו את פי המרצופין (האמתחות), ושיעור זה ישנו בצד העליון של מגופת (מכסה) החבית הלחמית (של בית לחם), ובגוש בגודל כזה יש חשש לעצם בשיעור שיש בה כדי לטמא.

ב אמר ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה: הלוקח ציר (רוטב של דגים מלוחים שנכבשו במים) מעם הארץ, שאינו מקפיד על טומאת אוכלים — משיקו במים, מניח את הכלי עם הציר במקוה עד שיגעו מי המקוה בציר, כדרך שמטהרים מים שנטמאו, וטהור.

ממה נפשך [מכל צד שתרצה לדון על כך], שכן אי מיא רובא נינהו [אם המים שבציר הם הרוב] — כיון דעביד להו השקה טהרי להו [כיון שעושה להם השקה — נטהרו להם], ואי רובא ציר נינהו [ואם הרוב ציר הדגים עצמו הוא, הנוזל שפרש מגופם] — ציר לא בר קבולי [ראוי לקבל] טומאה הוא. אלא מאי איכא [מה יש] לחשוש — משום הנך מיעוטא דמיא [אותו מיעוט של מים טמאים] שיש בתערובת — הנך בטלו להו ברובא [אלה כבר בטלו להם ברוב], שהוא ציר הדגים, ולכן הציר כולו טהור.

אמר ר' ירמיה: לא שנו פתרון זה של השקה אלא כשמשתמש בציר לטבול בהן פיתו, אבל לתת אותו במים שבקדירה — לא, משום שאם המים הם המיעוט, ובטלו ברוב הציר — לא הועילה להם כלל ההשקה לטהרם, וכששופכים את הציר כולו למים שבקדירה — מצא מין את מינו וניעור, פגשו המים הטמאים שבציר את המים שבקדירה, והפכו המים לרוב, ומכיון שהמים שבציר מטמאים את שאר המים שבקדירה — נטמא התבשיל כולו. מסופר: יתיב [יושב היה] רב דימי, וקאמר להא שמעתא [ואומר היה את השמועה הזו]. אמר ליה [לו] אביי: וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה? אמר ליה [לו]: ואת לא תסברא [ואתה לא תסבור כן]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: סאה (מדת נפח) של תרומה טמאה, האסורה באכילה, שנפלה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: It must be buried in order to publicize that the animal is exempt from having its future offspring counted a firstborn.

The Gemara notes with regard to the ruling of the mishna that the animal is exempt from having any future offspring counted as firstborn: That is to say that the expelled mass is a full-fledged offspring. But if so, why doesn’t it impart ritual impurity, neither through physical contact nor through carrying? Rabbi Yoḥanan says: It is due to the halakhic nullification of a forbidden substance in a majority of permitted substances that the Sages touched upon it, in order to exclude it from impurity through contact or carrying. In other words, the fetus is in fact considered a full-fledged offspring, but it is does not impart impurity because it is nullified by the rest of the congealed mass.

The Gemara comments: And Rabbi Yoḥanan follows his line of reasoning in this regard, as Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Eliezer ben Yaakov and Rabbi Shimon both said the same thing, i.e., they both issued rulings based on the same principle. The relevant statement of Rabbi Eliezer ben Yaakov is that which we said previously, i.e., that the expelled mass does not impart ritual impurity because the fetus is nullified by the majority.

And what is the statement of Rabbi Shimon to which Rabbi Yoḥanan was referring? It is as we learned in a mishna (Nidda 18a): If a woman miscarried and the afterbirth is in the house, the house is impure. The reason is not that the afterbirth itself has the status of an offspring, but that there is no afterbirth without an offspring within it, even if it is undetected. Rabbi Shimon says: The offspring disintegrated before it emerged with the afterbirth. Consequently, the house is not rendered impure, because the disintegrated fetus is nullified by the majority.

§ The Gemara continues discussing the ritual impurity imparted by a fetus. We learned in a mishna elsewhere (Oholot 7:4): If a fetus dies in its mother’s womb, it imparts ritual impurity from when the womb opens. Yet deceased fetuses do not impart ritual impurity in this manner even during the opening of the womb, until the head of the fetus is round like the size of a skein [pika] of yarn. The Gemara asks: What is the meaning of: Like a skein? Rav Huna said: It means like a skein of woolen yarn. Ḥiyya bar Rav said to Rav Huna: My teacher, explain your statement: Were you referring to a skein of warp threads or a skein of the thicker woof threads?

Rav Huna said to him: It is taught in a baraita (Tosefta, Oholot 8:5): Deceased fetuses do not impart ritual impurity until the head of the fetus is the size of a skein of warp threads; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The head must be the size of a skein of woof threads. Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok, says: The fetus imparts ritual impurity from the time that tefifiyot are seen near the opening of the womb. The Gemara asks: What are tefifiyot? Rav Yehuda says that Shmuel says in the name of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok: This is how they would explain it in Jerusalem: Tefifiyot are like the folds of skin that form when a mule bends down to urinate, and the area near the womb appears as a skein emerging from within a skein.

Rav Huna says: I heard two different halakhot with regard to skeins: One involves a skein of warp threads and the other one involves a skein of woof threads, and I do not have the knowledge to explain to which matter these halakhot refer. When Rav Dimi came to Babylonia from Eretz Yisrael, he said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to skeins, I heard three different halakhot: One involves a skein of warp threads, and one a skein of woof threads, and one a large skein used by sack makers, and I do not have the knowledge to explain to which matter these halakhot refer. When Ravin came to Babylonia from Eretz Yisrael, he explained this in the name of Rabbi Yoḥanan: To impart ritual impurity, the head of a fetus in the womb of a woman must be the size of a skein of warp threads, and the head of an animal fetus must be the size of a skein of woof threads.

As for the halakha involving a large skein used by sack makers, it is as we learned in a baraita (Tosefta, Kelim Bava Metzia 7:1): For it to impart ritual impurity, a clod of earth that comes from an area in which uncertainty exists concerning the location of a grave or a corpse [beit haperas], or from the land of the gentile nations, must be of the measure of a large skein used by sack makers, the size of which is like the seal of large sacks [martzofin]. And an item of this size is also found on the top side of the seal of a Bethlehem jug.

§ Reish Lakish says in the name of Rabbi Yehuda Nesia: One who purchases fish brine from one who is unreliable with regard to ritual impurity [am ha’aretz], who must purify it due to the concern that it was rendered impure while in the seller’s possession, brings it into contact with the water of a ritual bath so that the water touches the brine, and it is thereby rendered pure.

Reish Lakish explains: The brine is pure whichever way you look at it: If water is the majority of the brine mixture, once he brought the brine into contact with the ritual bath, the water in the brine mixture became pure and the impurity of the brine is nullified by the majority of pure water. And if the majority is the brine excreted by the fish itself it is also pure, as brine alone is not susceptible to ritual impurity. Consequently, what impurity is there? Any impurity is due only to that minority of water in the mixture, and that water is nullified by the majority of brine.

Rabbi Yirmeya says: The Sages taught that one should use that method of purification only if he wishes to dip his bread in the brine. But for cooking in a pot with other water this method is not effective, as the liquid of the type that was nullified, i.e., the water in the brine, found its own type, the water in the pot, and is revived in its impure state, as the water which was previously only a minority of the mixture is now the majority. Rav Dimi was sitting and saying this halakha. Abaye said to Rav Dimi: But does nullified impurity return and revive in its impure state? Rav Dimi said to him: And you, do you not hold that this is the halakha? But didn’t we learn in a mishna (Teruma 5:2): With regard to a se’aof impure teruma that fell

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכיון דפטורה מן הבכורה א"כ מחזקינן בולד אמאי אינה מטמאה:

משום בטול ברוב נגעו בה. ודאי יש בה צורת ולד ומה טעם אינה מטמאה לפי שמתבטלת ברוב בדם:

השליא בבית. שהפילה שליא בלבד בבית:

ולד נימוק עד שלא יצא. דבטל הוא ברוב דם וגנינים ומים שבשליא וטהור הבית:

אין לנפלים פתיחת קבר. כיון שנפתחא)נראה דצ"ל כיון שנפתח הקבר והוולד כבר כלו לו חדשיו וכו'. דולד שכלו לו חדשיו ומת במעי אמו כגון שיושבת האשה על המשבר היינו פתיחת קבר כיון שנפתח הקבר אימת דמאהיל על הבית בפותח טפח מאותה שעה הבית טמא ואע"פ שלא נולד כולו עד למחר אבל נפלים שלא כלו חדשיו אין להן פתיחת קבר לטמא את הבית עד שיהא ראשו עגול כפיקה כלומר שתהא גמורה צורתו ופרצוף פניו ושיהא ראשו גדול כפקעיות של צמר. ואית דמפרשי כפיקה כאבן שהנשים מתחילות לכרוך עליה את הסיסין:

של שתי קטן ושל ערב גדול:

פיקה מתוך פיקה. עגול מתוך עגול כנראה בנקבה:

פיקה גדולה. פקעית גדולה:

של סקאין. שחוטי השק הן עבין:

גוש הבא. מקרקע של בית הפרס:

ומארץ העמים. כבית הפרס דמי (כיון) שיעורו כפיקה גדולה [חיישינן] שמא יש (בו) [באותו] עפר עצם כשעורה:

וישנו. אותו שיעור:

בצד העליון של מגופת חבית. הקצר של מעלה הוא כפיקה גדולה:

הלחמית שעושין בבית לחם. מקום הוא:

כיון דעבדו להו השקה טהור ממה שנטמא בידי עם הארץ:

ציר לאו בר קבולי טומאה. דזיעה בעלמא הוא:

מאי איכא. למיחש:

אי משום הנך מיעוטא דמיא דאית ביה דבעי השקה ולא מועיל להו דמיעוטא הוא ועביד להו מיא לציר ואייתו ליה טומאה ליכא למימר דהנך מיא בטיל להו ברובא. ולא יכלי לאיתויי להו טומאה:

לא שנו. לבטלי להו ברובא אלא אם רוצה לטבל בהן באותו ציר פיתו:

אבל לקדרה. שאם רוצה ליתן הציר בקדרה לא בטלי מיעוטא דמיא לגבי ציר:

דמצא מין את מינו ונעור. כלומר מיעוט המים שבציר מטמאין המים שבקדרה ונתחברו ונעשו רוב וניעור מתורת ביטול. האי ניעור הוא כמו נסתלק:

וקאמר להא שמעתא לא שנו אלא לטבל וכו':

וכי טומאה שבטלה קודם לכן ברוב חוזרה וניעורה. כלומר שמצטרפין לטמא:

בפירש"י בד"ה ביטול ברוב להכי אינה כו' ובד"ה וישנו בצד כו' של חרס רחב מלמטה כו' ובד"ה אבל לתקן כו' מוציאין מים כו' ובד"ה מצא מין כו' וחוזר לטומאה עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה ר"א ור"ש כו' מודו ליה לר"ש דבטל כו' בטל בתחלת לידה כו' במלתיה דראב"י כו' ובד"ה עד שיעגילו כו' בהמה שמת עוברה במעיה הושיט הרועה ידו כו' ובד"ה הנך מיעוטי כו' דלא אתמר טעם כעיקר כו' ובד"ה בטולו להו כו' השקה הס"ד ואח"כ מ"ה אבל לקדירה כו' אין מינו נאסר כו' עצמו מטמא מחמת כו' כצ"ל:

בד"ה יתיב רב דימי כו' לעורר איסור ומלתא דפשיטא כו' הד"א ובא"ד ובפרק נוטל סאה של תרומה כו' דר"י אית ליה אפילו גידולי היתר מעלין כו' כצ"ל הכי בעי למימר המקשה התם לר"י ומיהו אף לפי סברת המדחה שם להחמיר דוקא אמרת הכי דגידולי איסור מעלין היתר ניחא ראייתם וכ"ה בתוספות פ"ב דע"ז ובא"ד בפ"ב דנדה גבי דם תבוסה כו' מיהא דשמעתין ובפרק הערל דאפילו בהפסק אמרינן כו' וגבי דם תבוסה בפרק שני דנדה בדרבנן הקילו כו' והלשון ראשון בטל די"ל נראה עד רובו לשל היתר כו' רבה איסור אסור כו' ונראה דמאן דאית ליה כו' שבתחלת התערובת איסור והיתר אין ס"ד דהיתר לגבי איסור כו' כמו בחתיכת בשר שבולעת כו' לכך בטל הי"נ כו' כשהוא רבה עד שיהא בו ששים ומי פירות כו' הד"א ור"ל דהך דנתן סאה ונטל סאה כו' איירי במי פירות כמ"ש התוספות לתרץ קושייתם בפרק הגוזל עיין שם:

בא"ד הרי הן כמים להעלות כו' עד ששים לא נפקא לן כו' שיאסור בכל שהוא כו' פסק לשם קי"ל כרבין כו' הלכה כרבין כו' אבין בר סמכא כו' אבין יש לו בחזרה כו' אם רבין בא לחלוק כו' מחבית דיבר רבין ולמאן דמתני ההיא דרב שמואל כו' דבעי מים מתחלה ס"ל במשהו באיסור לגו כו' דהא ל"ג בפשיטותא מזגו כו' אלא מזגו וערבו כו' שאם לא כן לא היה בטל כו' ובההיא דציר דקיימינן דלא כו' דההוא אמורא לית ליה הס"ד ואח"כ מ"ה תירום ותירקב בירושלמי תני תישרף וקשה אטו בשופטני כו' והתלמוד שלנו מפרש ותשרף דתנן כו' להיתרא ע"י בטול כו' ששנה באותו פרק דקתני אחר שהודו ר"א כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא וישנו בצד העליון של מגופת חבית. לפרש"י נראה דצ"ל כצד בכ"ף. ולפירוש התוספות י"ל הגירסא בב':

שם וכי טומאה שבטלה חזרה ונעורה. ר"ל כמו הכא שהמבטלה שהוא הציר עדיין עומד בטהרתו. ולכן לא דמי להא דריש מקואות בג' משניות הראשונים דהטפה חוזרת ונעורה מביטולה. דהתם מבטלה גופיה חוזר ומיטמא ממנה. וכן ר"ד לא הקשה לו מה"ט מהמשנה גופה דתאכל נקודים כו' ודו"ק:

רש"י ד"ה נגעו בה. דלא מטמא משום ביטול ברוב. כצ"ל ותיבת במגע למחוק:

רש"י ד"ה פתיחת הקבר. והדין פתיחת הקבר אינו לנפלים כו'. הצ"ק הוסיף בכאן דברים והם מפירוש הרמב"ם דשם. ונעלם ממנו פירוש הר"ש והרא"ש שם. אשר נראה להדיא דגם רש"י והתוספות פירשו כן:

רש"י ד"ה רבי פריש. דבריך פיקה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה גוש. ושיעורו לטמא באהל. לכאורה תמוה דהתנן בפ"ב דאהלות מ"ג דאינן מטמאין באהל. ובה"פ י"ל דמיירי הכא בשדה שאבד בה קבר דמטמא באהל כדאיתא שם פי"ח מ"ג. וארץ העמים י"ל עפ"י תירוץ ר"ת בתוספות נזיר (נד ב) ע"ש ודוחק:

רש"י ד"ה כפיקה גדולה. של סקאין. זה שייך לס"ד דלעיל. ומה"ד. מרצופין. סקאין גדולים כו':

תד"ה הנך. דלא אתמר (טבו"י) [טכ"ע] לענין טומאה. לכאורה פליגי בזה ב"ש וב"ה בפ"ב דערלה מ"ד. וכעין זה בפ"ג דטבו"י מ"ד פלוגתת ר"י ור"ש עם הת"ק:

תד"ה וניעור. ועכשיו המים ניעורו כו'. כצ"ל:

תד"ה יתיב (בע"ב

. שהרי פסק ר"ת כו' ונראה לי דבריו כו'. כצ"ל:

בא"ד ולמאן דמתני ההיא דרשב"י כו'. אמתניתין. כצ"ל וכן לקמן:

שם בא"ד מצי סבר כר"ד כו'. ר"ל רשב"י אבל רבין ע"כ חולק על ר"ד דהא איהו מיירי בנפל איסורא לגו התירא כדאמר בהדיא יי"נ שנפל לבור ואפ"ה בעי מים ודברי הצ"ק בזה תמוהים. אבל ק"ל דלפ"ז מאי בעי שם מאי איכא בין לדמתני לה אמתניתין כו' לימא דא"ב הא דר"ד וי"ל דה"ה דהמ"ל כן וחדא מתרי נקט:

שם בא"ד דכיון דבעי מים תחלה ס"ל במשהו באיסורא לגו התירא כו'. נ"ל כוונתם דא"ת דס"ל קמא קמא בטיל א"כ מוכח דל"א מצא מין את מינו וניעור אפילו היכא דתרוייהו איסורי נינהו כש"כ בנפל מים תחלה דכבר בטלינהו ליי"נ דאינו חוזר וניעור ע"י מינו דהיתר ומאי אשמעינן רשב"י:

שם בא"ד מיהו דא"צ לפרש כך אלא כדמשתמעי פשוטה כו'. כצ"ל:

שם בא"ד דהא ל"ג בספרים מזגן ואח"כ עירבן כו'. כצ"ל. ור"ל דכיון דל"א ואח"כ אין הכרע שיכוון דדוקא מזגן תחלה:

בסה"ד ובההוא דציר דל"ק כו'. י"ל דההוא אמורא ל"ל. לכאורה סותרין א"ע במה שחילקו לעיל (בע"א) בד"ה אבל:

תוס' ד"ה וניעור וכו' ולא דק וכו'. נ"ב נ"ל דשפיר דק. ולא אמרינן לאו בר קבולי הוא. אלא קודם שהוכשר. לפי שדינו ודאי כאוכל אי משום דבא מן האוכל והו"ל כדבש דבורים. ואי משום דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי. והא דקאמר רש"י דזיעה בעלמא הוא. ר"ל מתחלה הליחה היוצאה מן הדגים מעצמן אינה אלא זיעה ואינה מקבלת טומאה. אך לאחר שנכבשו הדגים במלח ובמים ונעשה ציר הרי הוא אוכל בלי ספק שכל כבוש הרי הוא כמבושל. ואם המים מועטים. כבר נתבטלו במעוטם. והו"ל כולו ציר ודינו כאן כמ"ש (דוק בפרש"י ותשכח דהדר משוי אוכל ואינו סותר ד"ע). ועדיין צריך הכשר לקבל טומאה הלכך לטבל שרי במעוט מים. שלא הכשירוהו עד שבטלו משא"כ בקדרה שהמים רבים ונעורה טומאה ודאי מטמאין הן את הציר. לפי שחזר אוכל מכל צד כדפרשינן שפיר. ובהא סליק פרש"י כהוגן ודייק טובא:

רש״י ד"ה פתיחת הקבר כו' דטומאה בוקעת הוא והדין פתיחת הקבר כו' כצ"ל. פירוש דר"י אמר ברישא דמתני' שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך פי׳ אינה יכול׳ לילך מבית לבית וקתני בסיפא לא אמרן אלא בנפל שעגול ראשו כפיקה אבל אם לא עגול ראשו כפיקה אע"פ שנפתח הקבר ויצא הולד לחוץ יכולה לילך וחיישינן שמא הוציא הולד ראשו בבית הראשון:

ד"ה וטהר ממ"נ דודאי מים כו׳. פי׳ כדאמרינן לקמן דנחשדו ע"ה לערב מים:

בא"ד שנותן הכלי במקוה כו' כצ"ל:

ד"ה צמר כו' אותן הס״ד:

ד"ה אבל לתקן את הקדרה כו׳ כצ"ל:

בא"ד ורבין על הציר כו' כצ״ל:

תוס׳ ד"ה רבי אליעזר כו׳ ואע"ג דממילתא דראב"י כו׳ כצ"ל:

ד"ה בצד העליון כו' כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוספת ד"ה בטלה ואפי׳ הי' מחצה על מחצה כו'. בודאי אין להקשו' דנימא כיון דאם איתא רובא מים סלקא לי' השקה וגם מע"מ סלקא השקה מאי אמר אבל לקדרה מצא מין את מינו וניער הא כיון דאיכא תרי צדדים להיתר תו לא אית לן למיחש למיעוט מים דומה למ״ש תוספת לעיל (דף י"ז ע"ב) בשם רבי שמעון מיינבלא דאימור ~פריך~{לוח התיקון מים קדושים: פרוץ} מועט ואת"ל שוים נמי שרי דלא כתבו תוספת כן רק היכא שדומה לנו שהם שוים אבל בלא"ה ליכא תרי ספקא להתיר דזה מיקרי ספק אחד שמא המים רבים או שוים ואיכא כנגדו ספק שמא המים מיעוט וחוזר וניעור אבל נ"ל דבלא סברת תוספת דבמחצה נמי סלק׳ השקה אתי שפיר דלא הוי לן {לוח התיקון מים קדושים: למיחש} למחצה כיון דאי ציר מרובה שרי ואי מים מרובים שרי דומיא דאמרינן התם אי עומד מרובה שרי ואי פרוץ מרובה נידן משום לחי וע"ש בתוספת ובמ"ש שם רק התוס' קושטא דמלתא נקטי':

ד״ה יתיב ר' דימי ע"ב בא"ד דצריך להרים עכ"ל. היינו לפי שיטתם שכתבו לקמן ד״ה תעלה דלעולם צריך להרים ולא מהני מה שנותן לכהן דמים:

בא״ד והלשון ראשון בטיל נראה עד רובו כו׳ עכ"ל. זה הוי סתירה לדבריהם דלעיל דפירשו עד ששים דהלשון אינו משמע כן כמ"ש תוספת לקמן וא"ת כיון דלבסוף כו׳ מאי ראשון בטיל לכך כתבו תו' עד רובו ובזה מיושב להם ג"כ קושיתו מהך סוגיא ומפ׳ הערל שמא יביא קב ועוד כו' הרי שפיר אמרינן עוררת טומאה משום דהוי רוב טמאי׳ דהאי ועוד מצטרף לקב טמאים והוי קב ועוד טמאים וקב טהורים ומ"ש רש"י והוי פלגא ופלגא ל"ד כמ"ש בצ"ק ובפרק הערל נמי אמרינן דעד רובו מעלין ויותר מרוב חוזר וניעור והא דנדרים איירי התם בלא פסק וכן תרומה ודם קדשים איירי בפסק וכמ"ש תחלה:

בא"ד ולמאן דמתני האי דר' שמואל כו׳ וזה שפירשתי דיסבור שמואל כר"ד אינו יכול להיות אם נפרש כו' כיון דבעי מים תחלה סבירא לי׳ במשהו באיסורא לגו היתרא א"כ לית לי׳ דר"ד עכ"ל פי׳ דע"כ אי נימא דקאי אמתניתן ואפ"ה בעי מים תחלה ע"כ לית לי׳ דר״ד דאי אית לי׳ דר"ד אם כן הא דתני במתניתן יין ביין במשהו בנפל היתרא לגו איסורא ואמר איהו דאם נפל מים תחלה סלק את מינו כמי שאינו כו׳ ובמאי איירי דא"ל דאיירי שנפל לתוך כלי התחתון שיש בו מין איסור מים ואח"כ נפל לתוכו יין היתר אם כן מאי סליק את מינו דהא סברא לא שייך כ"א כשרוצי׳ לבטל יין של איסור בתוך יין של היתר המעורב במים אמרינן סילק כו׳ אבל הכא אם נפל מים לתוך יין של איסור ובטלו הוי כולו היתר ומאי שייך סילק את מינו כו' שהרי כשירד היין של היתר לא ירד כלל לתוך יין של איסור שהרי כבר נתבטל אלא ודאי נימא כך דאם נתערב קיתון של מים בתוך כלי העליון דהיתר ואח"כ ירדו המים והיין לתוך כלי של איסור בזה אמרינן סילק את מינו כו'. ובזה יאמר ר׳ שמואל דבעי שנתערב תחלה המים ביין ואח"כ ירדו למטה דאם ירד היין של היתר תחלה ואח"כ נפל לכלי התחתון קיתון של מים הרי כבר נאסר היין דהיתר ואין המים מעלהו שאין בו שיעור כדי להעלותו אם כן קשה מאי מהני כשנתערב המים והיין דהיתר תחלה ביחד ואח"כ ירדו שניהם הלא תחלה ירידתן מעט מעט עד שנאמר עליו דביין לחוד של היתר ראשון ראשון בטיל וא"כ בתחלת ירידתן אין במים כדי לבטל האיסור וממילא נאסר היין של היתר מעט מעט ואח״כ שנתמלא עד שיש במים לבטלו כבר נפל כמו כן מן היין של היתר והלא אין במים כדי לבטלם א"ו דלא בעי במים כדי לבטל רק האיסור לחוד ואם כן למה לי תחלה כך שוה לי אם נפל תחלה היין ונאסר ואח"כ נפל היין וביטל האיסור וחזר להיתרו א"ו אי אמרינן דבעי תחלה סבר דלא כר׳ דימי וכשנפל יין של איסור לתוך של היתר נמי אוסר בכ"ש לכך אמר דאם היה בבור קיתון של מים תחלה א״כ תיכף כשירד האיסור נתבטל במים. ומ"ש תו׳ דאי קאי אמתניתן מצי סבר כר"ד פי׳ ר״ש מצי סבר כר"ד והצ"ק פי' דרבי׳ מצי סבר כר"ר ואינו נכון:

בא״ד י״ל דאותו אמורא לית ליה עכ"ל. אע״ג דכבר כתבו תו׳ לעיל ד"ה אף לקדרה לחלק בין האי דהכא דלא אמרינן סילק את מינו להאי דע"א כו׳ ע"ש היינו ודאי אי אמרינן שנפל מים תחלה שפיר יש לחלק דבע"ז לא שייך למימר מצא מין את מינו דמיד שנפל האיסור נתבטל בשאינו מינו וגם המינו מותר אבל גבי טומאה דלעולם מינו נאסר משום מגע שפיר שייך וניעור אבל למאן דלא בעי תחלה קשה שפיר אמאי לא אמרינן מיד שנפל היין של איסור לתוך של היתר מצא מין את מינו דהא נאסר ההיתר ושוב אינו מועיל מים כמו דאמרינן הכא דנטמא הטהור ולא מועיל ציר לבטלו ה"נ נימא דנאסר היין ונתחבר עם של איסור לענין שלא יועיל לו מים א"ו דהאי אמורא דלא בעי תחלה לית ליה דר"ל דאמרינן מצא מין את מינו:

רש"י ד"ה תעלה כו׳ ומשום גזלה יתן דמים כו׳:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ו דף כ"ב, למימרא דולד מעליא הוא אמאי אינו מטמא לא במגע ולא במשא אמר ר' יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה ואזדא ר' יוחנן לטעמי' דאמר ר' יוחנן ראב"י ור' שמעון אמרו דבר אחד וכו' ר' שמעון מאי היא דתנן השליא בבית הבית טמא לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד ר' שמעון אומר ולד נימוק עד שלא יצא. - והנה מבואר מזה דאם אנו תופסין דברי ר' שמעון בהא דשליא. - הנה כמו כן אין לטמאות בהא דחררת דם שאמר ראב"י.- והנה לפי"ז קשה טובא בשיטת הרמב"ם שפסק כראב"י בהא דחררת דם בפר"א מאבוה"ט הט"ז. - ופסק בשליא כרבנן דר' שמעון בפרכ"ה מטו"מ ה"י יעוי"ש. והלח"מ בפר"ד מבכורות הקשה בזה יעוי"ש.

ז והנה הלח"מ מתרץ דשאני חררת דם דראב"י דע"כ כו"ע מודו משום דבטל ברוב דם וגוונים שיוצאים עמו, והא דאמר דשניהם אמרו דבר אחד משום דלשניהם בטל בתחילת לידה, ומיושב בזה הא דהקשו התוס' לקמן כ"ג ד"ה אלא היאך קאמר הש"ס דראב"י ליכא בפלוגתא והא רבנן דר' שמעון בהא דשליא לא סברי כראב"י. - והרמב"ם סבר דשאני חררת דם משליא, עכת"ד, יעוי"ש. - והנה כמובן שדוחק לפרש כן כיון שר' יוחנן אמר ששניהם אמרו דבר אחד משמע שדיניהם שוה. - ועוד דיש להוכיח מהירושלמי נדה פר"ג ה"ד דע"כ לא עדיף דינו של ראב"י מהא דשליא. - והוא דאיתא שם דבעי כלים שהיו בשעת יציאה מה הן, נשמענה מן הדא דתנינן רבי ליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם וכו' ותני הלה אינה מטמא במשא אמר ר' יוחנן רבי שמעון ורבי ליעזר בן יעקב שניהן אמרין דבר אחד הדא אמרה כלים שהיו שם בשעת יציאה טהורין ע"כ. - ואם אמרינן דשאני בהא דחררת דם דהביטול רב מאד מפני ריבוי דם עם גנונים. - א"כ אין ראיה מראב"י להא דשליא לר' שמעון. - איברא דיש לומר דהירושלמי סובר דאין לחלק בין חררת דם להא דשליא. ואדרבה משמע מהירושלמי דיש לפסוק כר' שמעון בהא דשליא מטעם ראב"י דמשנתו קב ונקי, ומטעם זה תפס הירושלמי לדינא בהא דכלים שהיו בשעת יציאה. והיינו דסבר הירושלמי גם בהא דשליא כר' שמעון. אבל ש"ס דילן כיון דסבר הש"ס דליתא פלוגתא בהא דראב"י א"כ משמע דיש לחלק בין חררת דם לשליא אבל דוחק לפרש כן.

ח והנה לדעתי נראה דהרמב"ם פוסק כר' שמעון והיינו דבהא דסבר ר' שמעון נימוק הולד עד שלא יצא ומזה פשט הירושלמי דכלים שהיו בשעת יציאה ג"כ טהורין, ורבנן סברי דהנימוק בא בשעת יציאה וממילא כל הכלים שבבית טמאים. - הנה זהו כן גם שיטת הרמב"ם. - אבל כל זה בהא דטומאת מת שמטמא באהל בלא נגיעה ובלא משא. - משא"כ בהא דחררת דם בבהמה ג"כ אם נגע בה אדם בשעת לידה ממש, אז טרם נימוק הולד כי אז דין טומאת מגע עליו אם אינה בבית הסתרים שדין טומאה בלועה עליו. - והנה ראב"י שסבר כר' שמעון דנימוק הולד עד שלא יצא כי אז ליכא שום טומאה מטעם הביטול ברוב. - משא"כ לאחרי שיצא שאז על ידי היציאה נתמעך פשיטא דליכא דין טומאה לכו"ע.

ט ויש לפרש דבזה פליגי הש"ס דילן עם הירושלמי דהירושלמי סובר דראב"י ור"ש שניהם סברי דנימוק הולד עד שלא יצא. - ולפי"ז ליכא טומאת נבלות גם בשנגע בשעת יציאה ג"כ אבל בזה פליגי רבנן דר' שמעון וסברי דבשעת יציאה טמא.- משא"כ לאחר יציאה בהא דחררת דם לכו"ע אין בזה טומאת נבלות, והנה ר' יוחנן בש"ס דילן שאמר דראב"י ור' שמעון אמרו דבר אחד אזיל בשיטתו כמו שאמר שם בירושלמי.- וכידוע שר' יוחנן הוא המסדר הירושלמי. אמנם רב (גירסת השיט"מ) שאמר הלכתא בכולי פירקין לבר מפלוגתא וסבר דראב"י ליתא בפלוגתא. הכוונה בזה שאמר דחררת דם אין בה טומאה ע"כ הכוונה לאחר היציאה, ובזה ליכא פלוגתא. - ואעפ"י שבשליא סברי רבנן דבבית הפנימי טמא הרי סברי שגם אחרי היציאה סברי שטרם נימוק. - אמנם זה שונה חררת דם שתיכף מהיציאה מבטן נימוק דהרי הדם מעיד שהוא נימוק. - ובזה ליכא פלוגתא, עוד אפשר לומר דכיון דסבר רב דראב"י סבר כרבנן שהם הרבים הרי זה כאילו אין בזה פלוגתא.

י ובזה אתי שפיר פסקי הרמב"ם לנכון דהנה בפרכ"ה מטו"מ פסק האשה שהפילה שליא הבית טמא ודאי חזקה הוא שאין שליא בלא ולד יעוי"ש, והיינו כי ביציאה עדיין לא נימוק. - ובפר"א מה' אבות הטומאות הט"ז כתב בהמה ששפעה חררת דם אעפ"י שנפטרה מן הבכורה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהי' בה צורת נפל לפי שהיא בטילה ברוב היוצא עמה יעוי"ש, היינו דכתב דין זה לאחר ששפעה דע"כ נתמעך הולד ביציאה ולאחרי היציאה, וזהו ששפעה שהכוונה לאחר ששפעה בזה כו"ע סברי כראב"י, וזהו כשיטת רב במכילתין כ"ג ע"ב דליתא להאי דינא בפלוגתא, כן נראה בס"ד, וכמוש"נ.

יא כתב הרמב"ם בפר"ד מבכורות הי"א וז"ל בהמה גסה שהפילה חררת דם הרי זו נפטרה מן הבכורה שחזקתה שהולד בתוכה ורבה עליו הדם והפסידו ובטלו, וקוברין חררה זו כמו נפל מבכרת אעפ"י שאין חררה זו קדושה, ולמה קוברין אותה כדי לפרסם הדבר שנפטרה מן הבכורה עכ"ל. - והקשה מרן בכס"מ וז"ל ואעפ"י שטעם זה נאמר בגמ' לר' שמעון דאמר דאינה מטמאה, לדידן נמי צריך לומר כן, כי היכי דלא תקשי לן מ"ש משליא דישליכנה לכלבים וכ"כ התוס' עכ"ל ביאור דברי מרן דלר"ש דסבר דהולד בטל וליתא בטומאה א"כ הוא הדין דנתבטל האיסור, וא"כ תיקשי למה בעי קבורה, וע"כ משום כדי לפרסם הפטור מן הבכורה, משא"כ לרבנן דר"ש דסברי דישנו בטומאה א"כ אין כאן ביטול. - וא"כ גם האיסור לא נתבטל. - וא"כ בעי קבורה מצד הדין ועל זה מתרץ דכוונת הרמב"ם משום דבלא"ה אין כאן איסור מצד רובא דמצטרפין מיעוט נדמה למחצה דנקבות.

יב אבל לפי"ז משמע דסבר מרן בדעת הרמב"ם דהאי חררת דם מטמא במגע ובמשא. - אבל זה ליתא דהרי הרמב"ם פסק להדיא בפר"א מאבוה"ט הט"ז דאין בה טומאה, והלח"מ הקשה עליו בזה.

יג אמנם לפי מה שפירשנו בשיטת הרמב"ם דסבר הרמב"ם כרבנן דר' שמעון בהא דשליא דבשעת יציאה, שעל הולד דין טומאה. - וא"כ בשעת יציאה יש עליו קדושת בכור טרם שנתבטל. - וא"כ טוב יותר לנהוג בו קדושה ולקוברו אעפ"י שנתבטל ברוב. - בכדי שלא לזלזל בקדושה. - ועל זה מתרץ דסבר הרמב"ם דאין כאן קדושה מטעם הרוב בצירוף ספק נדמה.

יד כתב הרמב"ם בפר"ד מבכורות הי"ד מבכרת המקשה לילד מחתך אבר ומשליך לכלבים והבא אחריו בכור, יצא רובו הרי זה יקבר ונפטר מן הבכורה, וכתב מרן הכס"מ דהרמב"ם מפרש דהאי דקתני נפטרה מן הבכורה אסיפא דוקא קאי. - ולא כפירש"י דפירש דארישא נמי קאי יעוי"ש. - והנה סברת רש"י דלא גרע הא דמחתך מחררת ושליא דפטור, וכן כתב הרמב"ן בהלכות בכורות, וכן כתב הר"ן יעוי"ש. - ולכאורה קשה טובא על הרמב"ם מדוע בחררת דם ובשליא סובר שפטור מן הבכורה, ובהא דמחתך ומשליך לכלבים אינה נפטרת מן הבכורה. -

טו ונראה דהרמב"ם לשיטתו לפי מה שביארנו דסבר הרמב"ם דדין שליא וחררת דם דהנימוק בא אחרי היציאה. - אבל זה נקראת לידה. - להכי נפטרת מן הבכורה. - משא"כ במחתך ומשליך לכלבים אין נקראת לידה כלל. - להכי אין בזה פטור בכורה. - אמנם רש"י והרמב"ן והר"ן סברי כשיטת ר' יוחנן דראב"י ור' שמעון אמרו דבר אחד ממש.- והיינו דסברי דבין בשליא ובין בחררת דם נימוק הולד גם קודם שיצא, וא"כ אין כאן לידה כלל, משום דביציאה לחוץ כבר נימוק ונתבטל בדם ובגנונים דשם, ומכל זה סברי דגם זה מביא פטור מן הבכורה, ואעפ"י שאין זה נקראת לידה. - ומ"מ סברי הני תנאים שזה סגי לפוטרה מן הבכורה, וא"כ מ"ש הא דמחתך ומשליך לכלבים, ולהכי מפרשי דהא דתנא התנא ופטורה מן הבכורה ארישא נמי קאי. - אבל הרמב"ם לשיטתו דסבר כרב דסבר דראב"י סבר בהא דחררת דם דנתבטל הולד לאחרי היציאה. - וא"כ היתה לידה, להכי יש בזה פטור בכורה. - וזה לא דמי למחתך ומשליך לכלבים שאין זה לידה כלל, להכי סבר הרמב"ם דהא דתנא התנא פטור מן הבכורה אסיפא דוקא קאי שיצא רובו. - וא"כ לפי"ז הרי שיטת הרמב"ם מתאמת לפי מה שפוסק כרבנן דר"ש בהא דשליא. -

טז ונראה דהסוגיא דחולין ע"ז משמע כרבנן דר' שמעון דהנימוק של הולד נעשה ביציאה ולא מקודם. - והוא בהא דפריך שם מ"ט דמתניתין במבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים, אמר רב איקא ברי' דרב אמי רוב בהמות יולדות וכו' וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות הוי להו זכרים מיעוטא יעוי"ש. ואם אמרינן כר' שמעון דבשליא ג"כ נימוק הולד עד שלא יצא ונתבטל מקודם ברוב דם וגנונים. - א"כ אין כאן קדושה ודמיא זה להא דמחתך ומשליך לכלבים, וא"כ גם בלא רובא דאינו קדוש ג"כ אין כאן קדושה מטעם דנתבטל קודם היציאה. - וע"כ דסתמא דש"ס אזלא אליבא דרבנן דר' שמעון דבשליא נתמעך הולד ביציאה ולא מקודם, וא"כ יש להסתפק בקדושה. - וסבר הרמב"ם דה"ה בחררת דם סבר הרמב"ם דהנימוק בא אחרי היציאה, ויש בזה קדושת בכורה, ורק מטעם הרוב שהוא בצירוף הנדמה לא נתקדשה החררה. - וכמו"ש הכס"מ. - ומזה מוכח כמו שכתבנו בשיטת הרמב"ם דבזה שפסק דליתא טומאת מגע ומשא בהחררה הוא דוקא אחרי היציאה דאז הוא אחרי הביטול ברוב, וכמוש"נ.

יז והנה עוד יש לעיין לפירש"י בנדה י"ח דמפרש דהלכו בשליא אחרי הרוב דרוב שליות יש להן ולד יעוי"ש, ומשמע דעכ"פ מיעוט יש שאין בה ולד. - א"כ מדוע קאמר הש"ס שם בחולין הא דצירוף נדמה דהוי מיעוט שאינו שכיח, ולא קאמר הש"ס לצרף מיעוט שאין בה ולד למחצה דנקבות. - ולכאורה מזה ראיה לפירוש התוס' שם שפירשו דאין שליא בלא ולד, אך מיעוטא נימוק ורובן אין נימוקו עד שיצא לבית החיצון, יעוי"ש. - וכן פירש הריטב"א שם, אבל גם לפירוש זה תקשה דהמיעוט הנימוק בפנים ע"כ לא נתקדש בבכורה. - וא"כ גם לשיטת התוס' תקשה מדוע לא קאמר הש"ס האי מיעוטא דנימוק בפנים.

יח ועוד קשה לר' יוחנן דסבר ראב"י ור"ש אמרו דבר אחד, א"כ סבר ר' יוחנן דהולד נימוק עד שלא יצא, וא"כ אין כאן רובא שאינן נימוקן. - וצריך לומר דר' יוחנן אמר שם אליבא דרבנן דר' שמעון. -

יט ואפשר לומר דכיון דע"כ הדין בזה דפטורה מן הבכורה וכדין חררת דם דראב"י דפטורה מן הבכורה ומכש"כ בהפילה שליא. - ולהכי מוכרח הש"ס לצרף הא דנדמה, ולא קאמר הש"ס המיעוט דלמא אין ולד בהשליא לפירש"י או המיעוט נימוק לפירוש התוס' משום דלפי"ז אין לפוטרה מן הבכורה משום דאם איכא מיעוט המחייב בבכורה, א"כ יש לצרף מיעוט לחזקה דחיוב. - ולא סבר הש"ס החזקה דהי' חולין במעי אמו, אלא סבר הש"ס דהחזקת חיוב עדיפא. - וא"כ אמאי פטורה מן הבכורה. - להכי קאמר הש"ס דמצרפינן ספק נדמה ואיכא רובא שאינו קדוש עתה בבכורה וגם זה מסייע להדין לפוטרה מן הבכורה להזכר שיולד אח"כ.

כ ולשיטת התוס' בחולין י"א ובסוגיא לעיל דסברי הא דחזקת חולין במעי אמו לפטור. - יש לומר דלהכי לא מצטרפינן המיעוט שאינו ולד או המיעוט שנימוק מקודם. - משום דלא הוי ספ"ס המתהפך משום דאם אמרינן שמא זכר שוב אין לומר שמא אין ולד. משא"כ ספק נדמה הוי ספ"ס המתהפך.

א דף כ"ב, תנן התם אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה, ופירש"י אשה שמת עוברה במעיה וישבה על המשבר ונפתח קבר הרחם וכו' אינו לנפלים אלא לנפל שהעגיל ראשו כבר שעב ראשו. - והנה לקמן קאמר הש"ס של אשה כשל שתי ושל בהמה כשל ערב, ופירש"י שלא תהא כטומאה בלועה לטומאת מגע של נבלה אם הושיט הרועה את ידו ונגע בו להוציאו מן הרחם, כשל ערב משהעגיל ראש כפיקה של ערב ואם לאו טומאה בלועה היא ולא מטמא כדתנן בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור יעוי"ש. - וכן פירשו התוס' יעוי"ש. וקשה טובא הא מבואר בחולין שם ע' ע"ב דמדין קל וחומר מטהרין את הנוגע כדאיתא שם אמר רב חסדא ק"ו אם הועילה אמו להתירו באכילה לא תועיל לו לטהורי' מידי נבלה יעוי"ש. ולפי"ז גם אם הנפל העגיל ראשו כפיקה ע"כ ג"כ נותר בשחיטת אמו, וא"כ ע"כ תועיל לו לטהר מידי נבלה. - והביאור בזה דכל זמן שהוא בבטן אמו אין לו טומאה והחיות דהאם פועל גם על העובר המת ואין לו טומאה. - ואין הבדל בין נפל לנפל. ואפילו אם הוא גדול והוא בן תשעה ומת בבטן ג"כ טהור הוא מתורת הק"ו מפני שהוא ניתר בשחיטת האם. - והנה בריט"א מביא כת"י בשם תוס' חיצוניות שהקשה בזה לפירש"י. - ומפרש דמיירי לענין אם יצא לחוץ שאז מטמא מגעו כמגע נבלה, יעוי"ש. וביאור הדברים דביצא לחוץ בעינן שיהי' הנפל העגיל ראשו כפיקה של ערב ובפחות מזה אינו מטמא. - והריט"א תמה בזה מדוע אינו מטמא גם בפחות, ורוצה לפרש שהוא מטעם טומאה סרוחה, והקשה בזה הא כיון דמעיקרא הוי חזי אגב אימיה, וזה סגי כמבואר בסוגיא יעוי"ש. אמנם לדעתי נראה דכוונת התוספות לפרש הסוגיא דאם לא העגיל ראשו כפיקה של ערב, אין עליו תורת נבלה מטעם שלא נכנס לסוג בהמה, והרי זה כחתיכת בשר בעלמא. והרי זה כדמיון הא דתניא בתוספתא דנדה פר"ד והובא לעיל ז'. עור הבא כנגד פניו של אדם וכו'. וכן איתא שם אמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של חמור מותר מ"ט פירשא בעלמא הוא יעוי"ש. וה"נ כל זמן שלא העגיל הנפל כראש פיקה של ערב אין עליו תורת נבילה, אלא דינו כפירשא בעלמא.

ג אבל ע"כ אין להעמיס כן בפירש"י דהרי פירש להדיא דנגע בפנים וזהו גם דעת התוס', וכן פירש הרמב"ן בהלכות בכורות. - וא"כ קשה טובא כדלעיל.

ד והנה הרמב"ם בפר"ד מבכורות הי"ג כתב וז"ל בהמה שיצאה מליאה ובאה ריקנית, הבא אחר כן בכור מספק, שמא דבר שאינו פוטר בבכורה הפילה, ואין לנפלי בהמה פטירת רחם עד שיעגילו ראש כפיקה של ערב עכ"ל, מבואר שדעת הרמב"ם לפרש דהא דאיתא בסוגיא הכא של בהמה לא קאי לענין טומאה, רק זה קאי לענין לפטור מבכורה. - וע"כ שהוא מטעם זה דהוקשה להרמב"ם דאין לפרש לענין טומאה דע"כ ליתא לטומאה בשנגע בפנים גם אפילו באופן שהעגיל כפיקה של ערב, והוא מכח הק"ו המבואר בש"ס. וכן כתב הריט"א. והנה הראב"ד בהשגה שם כתב וז"ל א"א דגרסינן בבכורות וכו' ועיקרא דמילתא על האי מתניתין דאהלות אין לנפלים וכו' יעוי"ש. וע"כ כוונתו דעיקרא דמילתא לענין טומאה מיירי, וזהו בפירושם של רש"י ותוס' ורמב"ן. והיינו כי זהו פשטות הסוגיא דלענין טומאה מיירי.

ה והנה יש לעיין איזה הכרח הי' להרמב"ם לפרש דלענין לפטור מבכורה מיירי. - ואם בשביל הקושיא שכתבנו לעיל דהלא הק"ו מלמדנו דגם בשהעגיל ראש כפיקה אין לו טומאת נבילות. הנה משום זה לא איריא והרי שפיר יש לפרש לענין אם יצא לחוץ דבזה ליכא ק"ו, וזה תליא בהעגיל ראש כפיקה וכמו שכתבו התוס' חיצוניות. - והיינו כמו שביארנו דמקודם שהעגיל ראש כפיקה תורת פירשא עליו.

ו אבל יש לומר דע"כ אין לומר דנפל שאין ראשו כפיקה של ערב דינו כפירשא ואינו מטמא, דהרי מצינו בחולין פ"ט ע"ב בהא דתנן על אלו הטומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת, וקשיא לן על כזית מן המת מגלח על כולו לא כש"כ, ואמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נקשרו איבריו בגידין, יעוי"ש. מבואר דאפילו בנפל כזה, ומ"מ יש בו טומאה. (ואולי יש לחלק בין אדם לבהמה). ומזה יש להעיר גם על התוס' חיצוניות שפירשו דמיירי ביצא לחוץ, דאין בו טומאת מגע בשאין בו כדי שיעגיל ראשו כפיקה. - דזה תמוה. - וממילא אין להקשות על הרמב"ם מדוע לא פירש באופן זה. ועי' לקמן כ"ג בתוס' ד"ה הניחא.

ז והנה מחויבין אנחנו למשכוני נפשין שלא לומר דרש"י ותוס' והראב"ד והרמב"ן שהם טועים ח"ו בדבר משנה. - לזאת נראה לומר דמפרשים באופן שיצא ראשו של הנפל לחוץ, דאז דינו כילוד ואינו ניתר מה שבפנים בשחיטת האם, וזהו ע"כ הביאור ששנה התנא הנפלים דהיינו דמיירי שיצא לכהפ"ח הראש שבזה נקרא נפל, והגוף נשאר בפנים ושוב אין לו היתר בשחיטה. - ואז הדין דאם הראש הוא כראשו של פיקה של ערב. - שוב אין למה שבפנים תורת טומאה בלועה, והיינו שחתכו הראש ולא נגע בראש אלא נגע מה שבפנים, והיינו מפני שאנו דנין כאילו יצא לגמרי בחוץ מפני חשיבותו של הראש. - משא"כ בשאין בראשו כפיקה של ערב. אין להנפל חשיבות של יציאה להיות דנין בזה כאילו יצא לחוץ גם מה שבפנים. - ותורת טומאה בלועה עליו. - ואעפ"י שלענין היתר שחיטה דינו כאילו יצא לחוץ ולא קרינן בזה כל אשר בבהמה תאכלו. - אמנם לענין טומאה בלועה נקרא זה בלועה.- והסברא בזה פשוטה דלענין היתר שחיטה שהוא דבר חיוב. אין בכח המתיר לפעול היתר, משא"כ לענין טומאה שהוא דבר שלילי. - בלא התחדשות המעשה. - שפיר דין טומאה בלועה עליו, כיון שבאמת בלוע הוא בגוף הבהמה. - אמנם בשיש בראשו כפיקה של ערב שזהו חשיבות גם לנפל להיות דינו כילוד ממש. - ואז אנו דנין כאילו יצא לגמרי וכמו שאמרו רבותינו במקום אחד גופא בתר רישא גרירא, וכיון שיש להנפל הזה חשיבות דהראש שיצא לחוץ. - הנה גם מה שבפנים יצא מתורת בלוע להיות דינו בטומאה בלועה. כן נראה בביאור סברת ושיטת רבותינו ז"ל. - ולפי"ז יש להבין מדוע נאיד הרמב"ם מפירוש זה שזהו פשטות הסוגיא דמיירי הא דבהמה לענין טומאה, וזהו הפירוש בהשגה של הראב"ד דפשטות הסוגיא לא מיירי לענין בכורה.

ח ונראה בסברת הרמב"ם דכיון דלענין שחיטה הרי זה כילוד גם מה שבפנים. - וזהו אפילו בשאין בראשה כפיקה של ערב. - להכי יצא גם מתורת טומאה בלועה. - וזה למד הרמב"ם מרב שדן בזה ק"ו אם הועילה אמו להתירו באכילה לא הועיל לו לטהורי מידי נבלה. - ולכאורה למה לן ק"ו הלא בלא"ה אינו מטמא מטעם דהוי טומאה בלועה, והנה רש"י ותוס' פירשו דרב חסדא רוצה לומר אפילו לר"ע, יעוי"ש. - והרמב"ן מפרש דבא לאפוקי מר' יוסי דמטמא בטמאה הוצרך ק"ו לטהרו בטהורה והוקשו טמאה וטהורה זה לזה יעוי"ש. - והרמב"ם סבר זה לדוחק, - ומפרש כוונת רב חסדא דבא להורות לנו דלעיקר הא דטומאה בלועה תליא בהיתר דשחיטה. - וממילא ממועט באופן דהוי כילוד כגון ביצא ראשו שאין להנשאר בפנים היתר שחיטה, דאז לא נחשב לטומאה בלועה. - וכיון דלענין היתר שחיטה ביצא ראשו אפילו בשאין בראשו כפיקה של ערב אין לנשאר בפנים היתר אגב אמו. - להכי גם לענין טומאה לא נחשב לבלועה.- להכי נטה מפשטות הסוגיא ומפשטות דהמשנה דאהלות דמיירי לענין טומאה. - ומפרש דהסוגיא למדה מהמשנה דזה נוגע גם לדין בכורה לומר שאין ראשו כפיקה של ערב אין נפל זה פוטר מבכורה. - זהו מה שנראה לבאר דברי רבותינו בס"ד.

א שם, אמר ר' ירמי' לא שנו וכו' אבל לקדירה לא, מצא מין את מינו וניעור. - ופירש"י שהמים רבים על הציר ומטמאין אותו. - והקשו התוס' הא ציר לאו בר קבולי טומאה הוא יעוי"ש. ואפשר לומר דסבר רש"י דהציר שנתבטל במים נעשה דינו כמים. - והיינו שמשיג חשיבותי' דמים חשיבות משקה, וזה דהבטל נעשה כהמבטל גם במעלת המבטל ומקבל טומאה כהמבטל. - אבל התוס' מיאנו בזה, וסברי דסגי להמבטל שעושה להבטל שמבטלו להחשיבות. - אבל אין בכח המבטל לעשות להבטל לקבל גם חשיבותי' דהמבטל ונפק"מ לכמה דברים המתבטלים אם הבטל יש לו חשיבות דהמבטל, כגון אם נתערב מצה שאינה שמורה, בתוך מצות שמורות לשם מצוה, אם יכול לצאת בכולן מטעם דהמצה שנתבטלה נעשית ג"כ כדין מצה שמורה. - ויוצא בהם מדי חובתו. - אבל לפי מה שפירשנו פליגי בזה רש"י ותוס'. - ויש להעיר בהא דאיתא בנדה כ"ז מ"ט דר"ש אמר רבה אשכחיתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אי אפשר שלא ירבו שתי פרידות עפר על פרידה אחת של רקב וחסיר ליה וכו' יעוי"ש. הרי מבואר דהבטל אינו משיג החשיבות של המבטל. - והנה כמו כן המצה שאינה שמורה אעפ"י שנתבטלה ברוב מ"מ אין לה החשיבות של מצה שמורה, וא"כ לא מהני ביטול לזה.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

ומשני כדי לפרסמה. לאם שפטורה מן הבכורה דמדקברינן לחררה מחזקינן ליה כולד: וקפריך כיון דפטרת ליה מבכורה למימרא דולד מעליא הוא ואמאי אינה מטמאה: ביטול ברוב. להכי אינה מטמאה שבטל הבשר ברוב דם וגנונים שיוצאין עמו: נגעו בה. הא דאמרן דלא מטמא במגע משום ביטול ברוב: השליא בבית. שהפילה האשה שליא ואין ולד ניכר בה: הבית טמא. כדקתני טעמא דאין שליא בלא ולד אלא שנימוק ואעפ''כ מטמא: רבי שמעון אומר הולד נימוק. ומוקמינן התם דטעמא דר' שמעון דאמר הבית טהור משום ביטול ברוב נגעו בה במסכת נדה בפרק המפלת (דף כז.): פתיחת הקבר. אשה שמת עוברה במעיה וישבה על המשבר ונפתח קבר הרחם בבית זה ולא יצא הולד והוציאוה לבית אחר טמא הבית הראשון כאילו נולד שם דטומאה בוקעה והוא הדין פתיחת הקבר אינו לנפלים אלא לנפל שהעגיל ראשו כבר שעב ראשו: פיקה של צמר. למושי''ל: רבי פריש. דצריך פיקה של שתי שקטנה או פיקה של ערב שגדולה: אמר ליה תניא. דפליגי בה: משיראו טפיפיות. ר''א בר צדוק פליג אתנא קמא ואמר אע''ג שלא העגילו ראש כפיקה יש פתיחת הקבר משיפתח רחמה כל כך שיראו בתוך רחמה טפיפיות: כפרדה זו שכורעת להטיל מים. וכורעת יותר מבהמה וחיה ומתוך כריעה נפתח רחמה מאד ונראין קמטים ברחם: פיקה מתוך פיקה. והיינו טפיפיות תרי זימני פיפי היינו פיקה: ואין לי לפרש. איני יודע לפרש: של אשה. דין להיות לה פתיחת הקבר: של בהמה. שלא תהא כטומאה בלועה לטומאת מגע משום נבילה של נפל אם הושיט הרועה יד ונגע בו להוציאו מן הרחם: כשל ערב. משהעגיל ראש כפיקה של ערב ואי לאו טמא בלועה היא ולא מטמיא כדתנן בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע:): גוש. עפר שיעורו לטמא באהל ולשרוף עליו תרומה וקדשים: כפיקה גדולה של סקאין. מרצופין סקאין גדולים של גמי וכשנועלין אותן חותמין אותן: וישנו בצד העליון של מגופת חבית הלחמית. כלומר שישנו לאותו חותם בצד העליון של כיסוי שעושין לחביות של חרס רחב מלמטה לכסות החבית והולך ומתקצר למעלה כדי שיאחז בידים ואותו צד שהולך וכלה קרי צד העליון. הלחמית שעושין בבית לחם: משיקו במים. שמא נטמא מחמת מגע עם הארץ: וטהור. ממה נפשך דודאי מים מעורבים בו ואי מיא רובא ובטיל הציר ברוב ומקבל טומאה מחמת המים ומיא סלקא להו טבילה בהשקה שנותן הכלי במקוה עד שעוברים מי המקוה על פיו ונושקין עם המים שבתוך הכלי ואע''ג דאוכל ומשקה לית להו טהרה במקוה מיא סלקא להו השקה דהוי כמי שזרען וחוזר ונוטלן דזריעה מטהרה מטומאה דתנן (תרומות פ''ט מ''ז) שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין בתשובת רבינו גרשון מצאתי כך: ציר לאו בר קבולי טומאה. דזיעה בעלמא הוא שיוצאה מן הדגים כשמולחין אותן: משום הך מיעוטא דמיא. דמקבלי טומאה והשקה לא מהניא להו הואיל ורובא ציר ובאוכל לא סלקא השקה בטלי להו ברובא ולא הוי הציר טמא: לא שנו. דבטלו ברוב ומותר הציר אלא לטבל פיתו: אבל לתקן את הקדירה אסור. שהמים שבתוך הציר מוצאין מים שבקדירה ומצטרפין יחד ורבין על הציר ומטמאין אותו: מצא מין את מינו וניעור. מתורת ביטול וחוזר לטומאה: להאי שמעתא. דרבי ירמיה:
רבי אליעזר ורבי שמעון אמרו דבר אחד. אע''ג דרבנן מודו לר' שמעון דבטל כשהוציאוהו בספל לבית החיצון כדאמר בנדה פ' המפלת (דף כז.) מ''מ לא אשכח אמרו דבר אחד אלא מר' אליעזר בן יעקב ור' שמעון דלשניהם בטל בתחלת לידה ואע''ג דמילתא דר' אליעזר בן יעקב לא דייקא כלל דבטל אלא דרבי חייא הוא דקאמר הכי י''ל דתני ר' חייא דקאמר היינו שהיה שונה בו במילתיה דרבי אליעזר בן יעקב דאינה מטמאה במגע ולא במשא והכי איתא בהדיא בתוספתא: עד שיעגילו ראש כפיקה. הא דתנן בפ' המקשה (חולין ד' ע:) בהמה שמת עוברה במעיה והושיט הרועה ידו טהור כשלא העגיל כפיקה וכן אידך דקתני התם אשה שמת ולדה במעיה ופשטה החיה כו' האשה טהורה עד שיצא הולד ומשמע בגמ' דטהורה משום דהויא טומאה בלועה והחיה טמאה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור ולאו אדעתה כשלא העגיל ראש כפיקה נמי איירי דאין לומר דלעולם הוי כפיקה וקודם פתיחת הקבר דהא לא מטמא אלא גזירה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור משמע דקודם לכן טהורה אע''ג דפתיחת הקבר הוא קודם לכן דהא ביציאת ראש חוץ לפרוזדור הוי כילוד לגמרי: בצד העליון של מגופת החבית. יש באותה מגופה כעין בית יד שעושין לאוחזה והוא עגול כעין אותה שקורין פיל מיי''ל בלע''ז: הנך מיעוטא דמיא בטילן להו ברובא. ולא דמי לשאר איסורין שהוא בנותן טעם דלא אתמר טעם כעיקר לענין טומאה וכן נבילה בטילה בשחוטה לענין טומאה אפי' חזר ונתבשל הכל ביחד: בטילי להו ברובא. ואפי' היו מחצה על מחצה מ''מ מטעם דלא בטל סלקא להו השקה: אבל לקדירה לא מצא מין את מינו וניעור. לא דמי להא דאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין דף ק: ושם) ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף כג.) ובפ' בתרא דע''ז (דף עג.) סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו דהתם אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב ואי אפשר להבדילו ובכ''מ שישנו היתר הוא לפיכך שייך לומר סלק אבל היכא דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים הטמאים אין שייך לומר בו סלק: וניעור. פירש הקונט' שהמים חוזרים ורבים על הציר ומטמאין אותו ולא דק דציר לאו בר קבולי טומאה הוא אלא זהו ניעור דמקמי הכי בטל הציר מן המים טומאת משקין מחמת רוב ציר ועכשיו שהמים ניעורו לכמו שהן תחלה קודם שנתערבו בציר: יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא כו'. הקשה הרב רבי אפרים דהכא אית ליה לרב דימי דאפילו טהרה עוררת טומאה ובפ' בתרא דע''ז (דף עג.) אית ליה דאפי' איסור אין עורר איסור דקאמר המערה
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד