דף כז - ב
וכי בזמן הזה הזאה של מי פרה יש לנו? ואם כן, הוא הדין דלא בעי הערב שמש.
אמר ליה רמי בר חמא: לא ליחוש מר לסבא? וכי לא נחוש לכבודו של רבי עמרם שאינו כאן ונורה הוראה שלא בפניו.
אדהכי, אתא רב עמרם. אמר להו: הכי אמר רב, טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ. וסבר דטבילה בעי, והערב שמש לא בעי.
ולית הילכתא כוותיה. אלא טמא מת לא בעי טבילה.
אמר מר זוטרא משמיה דרב ששת: טמא שרץ - טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ. דסבירא ליה דבעי טבילה.
ולית הלכתא כוותיה. ולא בעי טבילה.
שנינו במשנה: הבכור נאכל שנה בשנה:
ומדייקינן: מדקאמר במתניתין "נולד בו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש".
למימרא - דלשנה דידיה מנינן. והיינו, שהשנה שמונין לו היא ממועד לידתו ולא מתשרי - לתשרי. ולכן התנא כתב נולד בו מום בתוך "שנתו".
והוינן בה: מנא הני מילי?
ומבארינן: דאמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא, "לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה". איזוהי שנה שנכנסת בחברתה? דהכי משמע לישנא שנה - בשנה.
הוי אומר שנה של בכור. ששנתו של בכור נכנסת בתוך שנת מנין עולם.
דבי רבי תנא דילפינן ענין אחר מהאי קרא, והכי דרשי ליה: "שנה בשנה" - יום אחד בשנה זו, ויום אחד בשנה זו.
לימד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד. שאם שוחט את הבכור ביום האחרון של שנתו [מיום שנולד בו], יש לו לאוכלו יום אחד בשנה זו, דהיינו, היום האחרון של שנתו הראשונה, ויום אחד בשנה זו - ביום הראשון של השנה השניה. שזהו זמן אכילת הבכור שני ימים ולילה אחד.
והוינן בה: ולדבי רבי מנא להו דשנתו של הבכור נמנית לפי שנותיו.
ומתרצינן: דבי רבי ילפי מקדשים. דכל הקדשים מחשבין להם לפי שנתם. [וכגון היכא דבעי כבש דהוא בן שנה - אזלינן בתר שנה דידיה].
ותו מקשינן: וקדשים גופייהו מנלן שמחשבים להם לפי שנתם?
אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא, "כבש אחד בן שנתו". ומשמע שנתו - שלו. ולא שנה של מנין עולם.
והדר מקשינן: ורב, דיליף מקרא ד"לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה" לשנתו שלו, הא שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד - מנא ליה?
ומתרצינן: נפקא ליה מהאי קרא האמור גבי בכור: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה". הקישו הכתוב את הבכור לחזה ושוק של שלמים. מה להלן זמן אכילתן שני ימים ולילה אחד. אף כאן גבי בכור, זמן אכילתו, שני ימים ולילה אחד.
וכי הזאה יש לנו. בזמן הזה שיהא צריך להמתין שלישי ושביעי. ולית הלכתא כוותיה. דלעולם טמא מת אינו אוכל בתרומה דאורייתא וכל הני באותה של אור קתני וכן בטמא שרץ בתרומת האור קתני:
נאכל שנה בשנה לכהן כל שנתו של בכור כדמפרש בגמרא בין תם בין בעל מום בזמן בהמ"ק שנאמר לפני ה' וגו':
נולד בו מום בתוך שנתו. ואין שם כהן שיתנו לו:
רשאי לקיימו כל י"ב חדש. עד שישלים שנתו שמא יבא כהן ויטלנו:
האי רשאי דקאמר חייב הוא:
לאחר שנתו. אם נולד בו מום אינו רשאי. אינו חייב לקיימו אלא ל' יום שהם חשובין שנה כדאמרינן בגמ':
אלמא דנאכל נמי בשנה אחרת דכתיב שנה בשנה. ואם לא בא כהן עד ל' יום שוחטו ישראל ומולחו ותוליהו עד שיבא כהן ויקחנו ואם יסריח יקברנו:
אי זו היא שנה שנכנסת בחברתה הויא זו של בכור. שאם נולד בניסן או באייר אין אומרין לכשיבא תשרי שהוא ראש השנה כבר עיברה שנתו אלא נותנין לו י"ב חדש מיום שנולד והיינו נכנסת בחברתה אע"ג דשנתו נכנסת בשנה שניה למנין עולם אזלינן בתר שנתו דכל י"ב חדש הוי כאן שנה:
להכי כתיב שנה בשנה דנקיט יום משנה זו ויום משנה זו היינו ב' ימים מיכן שנאכל לשני ימים:
ורב. הדר כתיב בסיפיה דקרא לך יהיה הוסיף לך הכתוב הויה אחרת בבכור. כלומר יום אחד יותר מתודה:
בפירש"י בד"ה זו שנה כו' עולם מתשרי הס"ד ובד"ה ולדבי רב מנא כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה וכי הזאה כו' אין סברא שתקנו כו' ולפנים שתי חלות וטבול יום אוכלה כו' וכי הזאה יש לנו ורבי יוסי אומר אפילו כו' בירושלמי לרבי יוסי נצרכא אע"פ שכתוב בה לרבי יהודה כו' מפני שהוא מד"ת ושל כו' וטבול יום אוכלה רבי יוסי כו' הד"א בע"ז כי אין לומר שאותה כו' אותה של מעלה ששנויה בקוצר בפרק קדשי כו' דומיא דכל הנהו של אותו הפרק כו' דכל שהוא למכות והאי כו' אע"פ שתרומת עם הארץ אינה נתנת אלא לכהן כו' בתרומת חו"ל לא גזרו כו' א"נ אפילו איכא חבר אלא שאינו צריך למתנות יתנו לע"ה עני כו' והשתא דפרישית הא דקתני טבול כו' נראה לומר דה"ה כו' יותר מחלת כהן דההיא משנה ומאן דמחמיר בה לאוסרה בטומאת שרץ שרי לטמא שרץ לאחר טבילה כו' קודם טבילה כמו בבעל קרי כו' ובד"ה שנה בשנה כו' כדדרשינן בתמורה בפ' כו' בפרק שני דזבחים ובפ"ק דר"ה כו' מוקמי קרא דתאכלנו שנה בשנה לדהכא והנהו דהכא נמי סברי כו' ובד"ה ה"א בחזה כו' לר"ע לית כו' ומפרש התם דפליגי בהימנו וד"א כו' כצ"ל:
תד"ה וכי. כדמוכח בנזיר בפרק כה"ג שהמאהיל על חרב כמאהיל על המת. שם לא נמצא הוכחה מבוררת. אם לא שכוונו למש"כ שם בס"ד בתד"ה חרב:
בא"ד כדתניא במס' שמחות כל טה"מ שאין הנזיר מגלח כו'. כצ"ל והוא שם פ"ד משנה כ"א:
בא"ד ולהכי מסתברא שבלא הזאה היו אוכלין אותה. כ"נ דצ"ל ולמחוק תיבת וטבילה:
בא"ד וכן משנה במס' ערלה כו' במסכת עבודת כוכבים הערלה וכלאי הכרם מצטרפין. כצ"ל:
בא"ד כי אין לומר כו' היא אותה של מעילה כו' כמו שפירש ר"ת שאותה של מעילה כו'. כצ"ל:
בא"ד ולאסור במאתים בתערובתם. כצ"ל:
גמרא מנה"מ אר"י כו'. כצ"ל וכ"ה ברא"ש:
שם איזוהי שנה שנכנסת בחברתה כו'. כצ"ל:
שם יום אחד בשנה זו ויום א' בשנה זו לימד על הבכור שנאכל לשני ימים כו'. ק"ל דהא אף אם נאמר דאינו נאכל אלא ליום ולילה כתודה נמי קרינן ביה שנה בשנה אם נשחט ביום דמישלם ביה שנתו ובלילה נכנס בשנה שניה. ואין לדחות דלילה לא חשיבא למיקרי מחמתה שנה שניה וכמו דספירת לילה לאו ספירה היא (מגילה כ ב) הא קי"ל לקמן (לט ב) דשעות פוסלות בקדשים. ומ"ל שפיר אם נולד ד"מ בחצות היום ובאותו יום עצמו לשנה הבאה נשחט בבוקר ושנתו נשלמת בחצי היום ויהא נאכל חצי יום ולילה שלימה משנה השניה. ואין לומר משום דבעינן יום שלם לחשיבת שנה. דהא מוכח בר"ה (י ב) דלמ"ד יום א' בשנה חשוב שנה סגי במקצת יום. וכאן נמי קרי למקצת היום דשנה העברה שנה. וי"ל משום דקי"ל שם (ו ב) דמונין לתם משעת הרצאה. והוא אינה אלא מיום השמיני דוקא (זבחים יב) וע"ש בתד"ה יום. וא"כ אין שנתו משלמת ג"כ אלא בבוקר לשנה הבאה ונכון מאד בס"ד:
שם ורב נאכל לשני ימים כו' מנ"ל נפקא ליה כו'. ק"ל דאכתי מיבעי האי שנה בשנה דמותר לשחטו בסוף שנתו אף שיהא נאכל אחר שנתו. דבשלמא שה דפסח דכתיב ביה ג"כ בן שנה ומשמע בזבחים (כה ב) דלאכלו רשאי אפילו לאחר שנתו. דהא לא כתיב ביה בן שנה באכילתו. אבל הכא כתיב תאכלנו שנה בשנה:
תד"ה שנה. גבי כשכיר שנה בשנה דרשינן שכירות כו' דדרשינן בכל חד כו'. כצ"ל:
שם בא"ד דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דרשינן כו'. וכן העתיק התוי"ט. שם כתיב שנה שנה בלא בי"ת. ולא שייך למידרש בה כעין כאן ודשכיר:
תוס' ד"ה הוה. לרבי ישמעאל לית ליה כו'. כצ"ל ע"ש בזבחים:
תוס' ד"ה וכי הזאה וכו' והשתא דפרישית וכו' היינו טבול יום דבעל קרי ולא בעי הערב שמש וכו' נראה לומר וכו' יוצאה מגופו לא בעי הערב שמש כצ"ל:
גמ' דבי רב תנא. ע' שבת מג ע"ב תוס' ד"ה דכ"ע:
רש״י ד"ה בשרם כו' קרח הס״ד והדיבור שלאחריו שייך לדכ"ח:
תוס׳ ד"ה וכי הזאה יש לנו ולא היה נראה כו'. פירוש דבימי האמוראים היה להם אפר פרה כדאמרי׳ חבריא מדכו בגלילא וכ"כ הר"ש (פ״ד ממס׳ חלה) והובא בב"י (י"ד סי׳ שכ"ב) ומשום הכי כתבו ולא היה נראה לומר כו':
בא״ד דמשום טומאת ח"ל כו׳. פי׳ אע"ג דכשהיו חוזרים מא"י לח"ל לאחר הזאה היו מטמאים משום ארץ עמים אפ"ה לא חשו משום זה:
בא"ד שלא טבל כיון דמן התורה צריכה טבילה אפילו לחולין כו׳ כצ״ל. פי׳ והיו טובלים לשאר טומאות:
בא״ד א״צ טבילה ואסורה לזבים כו׳ בטבול כו׳ כצ"ל:
בא"ד לשמור עצמן ופירותיהן כו׳ כצ״ל:
בא״ד והדר קתני מן הנהר ועד אמנה ולפנים כו׳ כצ"ל:
בא"ד אע"פ שתרומת הארץ אינה כו' כצ״ל:
בא״ד דלא שייך בהו אסורי טומאה כו׳ כצ"ל:
בא"ד הא דקתני טבול יום אוכלה היינו ט״י דבעל קרי ולא בעי כו' כצ"ל:
ד"ה שנה בשנה כו' בשנה דרשינן כו׳ כצ"ל:
בא״ד שמעתא דהכא בשנה כו' כצ"ל:
בא״ד לחודייהו בלא שנה איכא כו' כצ"ל:
בא"ד בסופו דאין נפסל כו' כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
תו׳ ד"ה וכי הזאה כו׳ והשת׳ דפרישת הא דתני ט"י כו׳ בט"י שמא הקלו יותר עכ"ל כצ"ל למחוק תיבת דשרץ וה"פ דתחלה כתבו ומאן דמחמיר בטמא שרץ פי׳ היינו הך דאמר מר זוטרא משמי׳ דר"ש כו׳ אם כן לדידי׳ איכא לאוקמי שפיר הא דתנן וט״י אוכלו היינו ט"י דמת ושרץ דהא לא ס"ל האי סבר׳ וכי הזאה יש לנו אם כן ט"י דקרי י"ל דאסור כתבו תו׳ דעכ"פ נלמד משם דטמא שרץ מותר בלא הערב שמש דלא תימא הא דאמר טמא שרץ טובל היינו יטבול ויעריב שמשו דוקא ולאפוקי ממ"ד דאין אסור אלא למי שטומאה יוצא מגופו לזה כתבו תו׳ דעכ"פ נלמד ממשנה דהתם דט"י דשרץ שרי ואח"כ כתבו ומיהו אין ראי׳ כ"כ פי׳ דנימא התם דוקא בט"י דשרץ אבל ב"ק אסור בלא הערב שמש מדמחמרינן בשרץ קודם טבילה אית לן להחמיר בב"ק אף לאחר טבילה כתבו תו׳ דאין ראי׳ כ"כ דאעפ"י שהחמירו אף בט"ש קודם כמו בב"ק בטבול יום שמא הקלו לאחר טבילה דאף ב"ק מותר לאחר טבילה:
ד״ה ולית לי׳ כו׳ ובקונטרס לא משמע כן. פי' מדכתב רש"י ד"ה הזאה יש לנו כו׳ הערב שמש נמי לא בעי עכ"ל ולא כתב דאפי׳ טבילה לא בעי ועלי׳ יאמר ר׳ עמרם הכי אמר רב ט"מ טובל פי׳ דוקא טובל והגמרא יאמר עלי׳ לית הלכתא כו׳ אלא כדאמר מעיקרא דאף טבילה לא בעי א"ו דרש"י רוצה לומר דטבילה בעי לכ"ע רק ר"נ סבר דהערב שמש לא בעי ור"ע נמי קאמר הכי והא דאמר לית הלכתא היינו בתרוייהו רק דבעי הערב שמש ג"כ:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
ט ע"ב. נ"ב, וכי הזאה יש לנו, פירש"י בזמן הזה. - תימה דהלא ע"כ מוכח מהרבה מקומות שהיה להם הזאה מאפר פרה גם לאחר החורבן כמו שמוכיח בספר התרומה בהלכות ארץ ישראל, והמל"מ בפר"ג מה' אבל מביא ראיה מהא דנדה ו' מהא דאמר עולא חברייא מדכן בגלילה ופירש"י חבירים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמן למנחות שמא יבנה ביה"מ בימיהם יעוי"ש. - והנה כבר הקדימו בזה בספר התרומה, ושם מביא עוד ראיות נכונות יעוי"ש. וא"כ מאי פריך וכי הזאה יש לנו. - וע"כ צריך לומר דהכוונה דבחוץ לארץ לא הי' להם אפר פרה. - ואפשר שזהו כוונת השיט"מ שמוחק מרש"י בזמן הזה. וכן משמע מדברי התוס' שפירשו ולא הי' נראה לומר שכשנטמאין במת היו הולכין ומזין בארץ וכו' מזה מבואר דהי' להם אפר פרה גם לאחר החורבן, ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים ס'.
י תוס' ברה"ע לא החמירו להפריש שתי תרומות יעוי"ש, הנה בירושלמי פריך בזה. - ועי' בספר התרומה שמביא להירושלמי. - ולעיל כתבנו ביישוב כוונת התוס'. שם, ולית הלכתא כוותי', פירשו התוס' בהא דמצריך טבילה, אלא אפילו טבילה לא בעי. - וכן פירש בספר התרומה.
א שם בכור נאכל שנה בשנה וכו' למימרא דלשנה דידיה, מנה"מ דאמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא לפני ד' וגו' שנה בשנה וכו' וקדשים גופייהו מנלן אמר ראב"י אמר קרא כבש בן שנתו שנתו שלו ולא שנה של מנין עולם יעוי"ש. - וכן גבי פסח איתא במכילתא פ' בא אות כ"ה בן שנה אין לי אלא בן שנה כל שנתו מנין היה ר' ישמעאל אומר ק"ו ומה אם עולה חמורה כשרה לבוא כל שנתה כבת שנתה, פסח שהוא קל אינו דין שיוכשר כל שנתו כבן שנתו. - ריוה"ג אומר ומה איל שתחילתו פסול סופו כשר, שה שתחילתו כשר אינו דין שיהא סופו כשר, ע"כ. - והנה ע"כ הפירוש אין לי אלא בן שנה היינו כשנה בכל מקום שהוא למנין עולם כל שנתו מנין היינו כל שנתו מעל"ע דהיינו שנתו שלו. - ועל זה דן ר' ישמעאל ק"ו מעולה, וריוה"ג דן מאיל. - וכנראה שכן כוונת הגאון מלבי"ם בפירושא דהמכילתא. - וריוה"ג דן מהא דעולה בק"ו. - וזהו הלימוד דראב"י הכא בסוגיא דיליף מכבש בן שנתו האמור בעולה. - והנה התוס' בערכין י"ח הקשו דלמ"ל קרא דשנתו שלו דהלא בלא"ה מוכרחין לומר שנתו שלו, דאל"כ לא משכחת תמידין לר"ה יעוי"ש.
ב ונראה לפי דרשת המכילתא דר' ישמעאל יליף פסח מק"ו דעולה. - א"כ שפיר בעינן קרא בעולה. והיינו דאם לא כתבה תורה קרא מיוחד, אלא הוי אמרינן דבעולה לשנה דידיה מנינן מדלא משכחת תמידין לר"ה. - א"כ אין ראיה מזה לפסח דהרי איכא למימר דשאני עולה דחידשה תורה לשנתו שלו משום דאל"כ לא משכחת תמידין לר"ה אבל אין מזה לימוד לדעלמא. - משא"כ עכשיו שאמרה תורה לדין מיוחד לשנתו שלו. - ע"כ הרי זה לימוד גם לבכור, ולפסח. - דאין לומר דרק גבי עולה כן הדין משום דאל"כ לא משכחת תמידין לר"ה א"כ קרא למ"ל. - ומדאמרה תורה בהדיא ילפינן מזה לכל הקרבנות כולם. אבל קשה דהכא בסוגיא מבואר דילפינן כל הקדשים מעולה. - וא"כ גם פסח בכלל כמו שבכור בכלל. - וא"כ למה דנו רבותינו במכילתא למילף פסח מק"ו או מבנין אב. - וגם מדוע לא דנה הכא הסוגיא בבכור למילף בק"ו מעולה, וע"כ דלא נדרש לזה שום לימוד כיון דגילתה תורה בעולה דלשנה דידיה מנינן. וא"כ הוי המכילתא היפך הסוגיא דידן.
ג אמנם נראה פירוש אחר בפירוש המכילתא. - והכי פירושו בן שנה, אין לי אלא בן שנה, היינו שיעבור כל השנה. - כמשמעות שנה. - כל שנתו מנין, היינו שכשר להקריבו גם בתוך השנה, דהיינו שכל השנה כשר להקריבו לפסח. - ומזה דן ק"ו מעולה שכשר כל השנה להקריבו לעולה, ואין צריך להמתין עד כלות השנה, וזהו דלא כפירושו של הגאון מלבי"ם. - אלא הפירוש בהמכילתא כמו שכתבנו דבא להכשיר הקרבן שכשר כל השנה להקרבה, ולא צריכין להמתין עד כלות השנה.
ד ובדברי המכילתא יש ליישב קושיות התוספות בערכין, והיינו דאם לא אמרה תורה בפירוש דהמנין משנתו שלו הוי אמרינן דמונין משנת עולם.- ותיכף כשבא ר"ה שנת חדשה יוכשרו לקרבן. - וזהו מפני שכלתה השנה וכשבא שנה חדשה עומדים הם להקרבה ושפיר יוקרבו התמידין בר"ה כיון שנכנס שנה שנייה. - אבל עכשיו שגילתה תורה דהמנין משנתו שלו. - אז אנו יודעין שכשרים הם כל השנה, וכל הקרבנות נלמדים מעולה או מאיל.
ה איברא דלפי"ז תקשה הא דאמרה תורה שבעת ימים וגו' ומיום השמיני. - וא"כ אנו יודעים בלא"ה שכשרים הם כל השנה. - הנה קושיא זו תקשה גם על המכילתא. - היאך סד"א לומר דיוכשרו בכלות השנה והא כתיב ומיום השמיני וגו'. אבל אפשר לומר דכוונת התורה דבנולד קודם ר"ה יום אחד או שני ימים לא מהני השנה עד שתכלה גם שבעת ימים.
ו והנה ראיתי בשו"ת חת"ס חיו"ד סימן שמ"ג מביא בשם הגאון מו"ח זרח איידליץ זצ"ל ויישוב לקו' התוס' ערכין דאי לאו שנתו הו"א כבשים בני שנה אחר שעבר שנה אז יוכשרו להקריב, עיין כן תוס' ב"מ ס"ה ע"א, וקרא ז' ימים יהיה עם אמו איצטרך לכשנולד סמוך לר"ה, אבל השתא שנתו שלו ולא של עולם א"א לומר אחר שעבר שנתו א"כ ז' ימים יהיה עם אמו למ"ל עכ"ל, והחת"ס כתב ונכון הוא יעוי"ש. והן הן הדברים שכתבנו בביאור המכילתא.
ז אמנם עדיין יש להעיר בעיקר היסוד שיש לפרש דכוונת התורה בן שנה דיוכשר אחרי כלות השנה דהיינו כשיהיה שנה במילואו אז נרצה לקרבו.- וביותר לפי מה שביארנו שזהו כוונת המכילתא דבאו רבותינו להכשיר לקרבן גם בתוך השנה. - דקשה דהלא אחרי כלות השנה יצא מכלל כבש. - ובע"כ צריך לומר דהכוונה דזמן ההקרבה דכבש רק לחודש אחד שנכנס בשנה שנייה. - והיינו כפי מה דתנן בפר"א מ"ג כבשים בני שנה ואילים בני שתים, בן שלשה עשר חודש אינו כשר לא לאיל ולא לכבש, יעוי"ש. והביאור דכשנעשה שלשה עשר חודש נקרא פלגס. - אבל זה דוקא כשיכנס שלשים יום שלימים כמו שפירשו הברטנורא והתוס' יו"ט יעוי"ש. וכן כתב הרמב"ם בפר"א ממעה"ק הי"ד וז"ל ומאימתי יקרא איל משיכנס בשנה שנייה אחד ושלשים יום, אבל ביום שלשים אינו כשר לא לכבש ולא לאיל והוא הנקרא פלגס יעוי"ש. ומבואר דעד יום השלשים הוא בכלל כבש וכשר להיות נקרב לקרבן עבור כבש. - נמצא דכ"ט ימים של החודש השלשה עשר עדיין כשר הוא לכבש. - ובזה שפיר מתפרשא המכילתא לנכון. והיינו כי בעינן לימוד להכשירו להקרבה בכל השנה משום דיש מקום לטעות דרק אחרי כלות השנה יוכשר לקרבן. - והיינו אלו הכ"ט יום של השנה השנייה.
ח והנה לכאורה קשה מנין להרמב"ם לומר כן דרק ביום השלשים נקרא פלגס. - ולא מקודם. איברא דראיתי בתפארת ישראל שכתב דלאו בדוקא כתב כן הרמב"ם יעוי"ש. אבל דוחק הוא. - וא"כ לכאורה קשה טובא מנין למד הרמב"ם לומר כן. - אבל לפי מה שביארנו דברי המכילתא ע"כ מוכח כן בהדיא.
ט והנה ראיתי אח"כ בספר הפלאה שבערכין על מס' ערכין מביא שם מה שהביא החת"ס מהגאון מהו"ר זרח איידליץ ביישוב הקושיא דהתוס' ערכין כדלעיל. - והקשה דהיאך אפשר לומר דלא יוכשר הקרבן עד לאחר שנה שהרי אחרי השנה נקרא פלגס יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו דסבר הרמב"ם דעד יום השלשים עדיין לא יצא מכלל כבש אתי שפיר. - וביותר לפי שביארנו דע"כ המכילתא סוברת כן, כמוש"נ. -
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
וכי הזאה יש לנו. בזמן הזה דכיון דאין עכשיו הזאה בזמן הזה הערב שמש נמי לא בעי: לא ליחוש ליה לסבא. בתמיה וכי לא נחוש לכבוד רב עמרם שאינו בכאן ואין טוב להורות שום הוראה עד שיבא: טובל ואוכל. ואין צריך הערב שמש: ולית הלכתא כוותיה. הש''ס קמהדר ליה: דלשנה דידיה מנינן. דאם נולד הבכור בניסן רשאי לקיימו עד ניסן אחר ולא אמרינן מתשרי ששלמה שנת מנין עולם שלמה נמי שנת הבכור: זו שנה של בכור. כלומר דכי אזלת אחר שנת הבכור היא נכנסת בחברתה דכי הוי לבכור שנה אחת נכנסה שניה למנין עולם מתשרי: יום אחד בשנה זו. דכי שוחטו ביום אחרון לשנתו יכול לאוכלו אותו היום ויום המחרת שהוא משנה שניה דהיינו שני ימים: ולדבי רב מנא להו. דלשנה דידיה מנינן: מקדשים. משאר קדשים הבאים בני שנה דכתיב בהו כבש בן שנתו: ובשרם יהיה לך כחזה התנופה. בבכור מישתעי בסדר ויקח קרח: תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה והמורם ממנה דהיינו חזה ושוק כיוצא בה הוא:
מדמעת דאע''ג דתרומת חוצה לארץ מדמעת כדתניא במנחות בפ' רבי ישמעאל (דף) ושמא אפילו השניה במקומות השנויים במשנה אינה מדמעת ונראה לרבי דבין הכא ובין התם אף במקום שהחמירו להפריש חלה שניה לא החמירו להפריש שתי תרומות דהא לא מצריך במשנה להפריש שתים אלא בחלות ויש ליתן טעם שבחלה יש יותר לחוש שלא תשתכח משום דשייכא בכל אדם המגלגל עסתו אבל תרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות וממרחי תבואות: וכי הזאה יש לנו. ולא היה נראה לומר שכשנטמאין במת היו הולכין ומזין בארץ וחוזרים ואוכלים בתרומה דמשום טומאת חוצה לארץ לא חשו בחלת חוצה לארץ אבל בכל הטומאות דאורייתא אסור כל זמן שלא טבל כיון דמן התורה אפילו לחולין כי אין סברא שתקנו חלת כהן בחוצה לארץ שאין יכול לאוכלה אלא אם כן ילך ויזה בארץ ישראל ומטומאת המת אי אפשר להזהר דאע''ג דצריכין ליזהר מחמת כהונתם מכ''מ מטומאת חרב שהיא כחלל אפילו על ידי אהל כדמוכח בנזיר בפ' כהן גדול (דף נג:) שמאהיל על חרב כמאהיל על המת ובריש אהלו' מוכח שהשפוד נעשה כחלל ע''י אהל המת מאותם לא היו יכולים ליזהר וגם אין צריכין לפרוש כממת כדתניא בריש תוספתא דאהלות כל טומאת המת שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ולהכי מסתברא שבלא הזאה וטבילה היו אוכלין אותה וצריך לפרש מתוך הלכה זו דהא דתנן במסכת חלה (פ''ד מ''ח) מן הנהר עד אמנון ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן כו' וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר א''צ טבילה ואסורה לזרים כו' בטבול יום דבעל קרי מיירי ושרי בלא הערב שמש אע''פ שטומאה יוצאה עליו מגופו דאי בטמא מת וכי הזאה יש לנו ור' יוסי אומר אפילו בעל קרי א''צ טבילה תדע מדקתני סיפא ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות ולא חשיב בעל קרי וההיא דסיפא לא צריכא אלא לר' יוסי כדקאמר בירושלמי לרבי יוסי נצרכא אע''פ שכתוב בה לר' יהודה דומה טעות סופר ולר' יוסי גרסינן ואגב גררא אפרש תחלה המשנה (שם) דתנן שלש ארצות לחלה מא''י עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר ועד אמנום שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור שמקום טומאה הוא ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהם בטהרה מחמת שסמוך הוא לארץ העמים וחלותיהן טעונות שריפה ולכך מפרישין שתי חלות אחת לאור שהיא חלה טמאה דאורייתא שפירותיהן גדילין בא''י ואחת לכהן שלא תשתכח תורת חלה ושל אור יש לה שיעור כדמפרש בירושלמי מפני שהוא מדברי תורה ושל כהן אין לה שיעור מפני שהוא מדברי סופרים והדר קתני ומן אמנום ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור ומפרש בירושלמי ושל אור אין לה שיעור מפני שהיא נשרפת ושתיהן מדברי סופרים והדר קתני וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר א''צ טבילה ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן והיא המשנה דמייתי בריש כל הבשר (חולין דף קד.) אלא שהש''ס מביאה שם בקוצר וכן דרך הש''ס להאריך ולקצר כשמביא משניות מטהרות ומזרעים ומשנה הלשון כפי הצורך כי ההיא דספק ביאה שמביא הש''ס (פסחים דף י.) על משנת נכנס לבקעה והיא שנויה על משנה אחרת שלמעלה הימנה בסמוך לה במס' טהרות וכן משנה במסכת ערלה שמביא בהשוכר את הפועל במסכת ע''ז (דף סח:) בערלה ובכלאי הכרם מצטרפין ר''ש אומר אין מצטרפין והיא שנויה באורך במס' ערלה (פ''ב מ''א) והש''ס מקצר שם במס' ע''ז כי אין לומר שאותה משנה שמביא שם זו היא אותה שלמעלה ששנויה בקוצר פרק קדשי מזבח (מעילה דף יח.) כי אין פירושם שוה כמו שפירש רבינו תם שאותה של מעלה בצרוף לכזית ולמלקות דומיא דכל הנהו של אותו הפרק ואותה שמביא במסכת ע''ז מיירי לנתינת טעם ולאסור במאתים בתערובתה כדמוכח גופה דמתני' דערלה ודוק ותשכח ולהכי מייתי במסכת ע''ז ראיה ממנה דאיסור ואיסור לא מצטרפין לר' שמעון לנתינת טעם ולחמץ דפירש מילתיה דר' שמעון דקתני עלה ר' שמעון אומר אין מצטרפין היינו ליתן טעם דבהכי איירי תנא קמא ומילתיה דרבי שמעון דמעילה מפורשת בגמ' דמעילה (דף יח.) אין מצטרפין א''צ צירוף דכל שהוא למכות והאי וניתנת לכל כהן הוי פירושא לכל כהן אפילו לכהן עם הארץ אע''פ שתרומת (עם) הארץ אינה ניתנת אלא לכהן חבר שישמרנה בטהרה ובתרומת חו''ל לא גזרו שמא יאכלה בימי טומאתו וכן משמע דומיא דמה ששנינו אחר משנה זו ואלו ניתנין לכל כהן וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקבה וראשית הגז וכיוצא בהן מידי דלא שייך בהו איסור טומאה ומכ''מ אם יש חבר ועם הארץ לא יתן לעם הארץ כדאמר בפרק הזרוע (חולין דף קל:) מנין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ שנאמר לתת מנת למחזיקים תורת ה' מחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאין מחזיק אין לו מנת ולא כמו שפירש הקונטרס בכל הבשר (שם דף קד:) דלכל כהן אתא לאשמועינן שאפילו אין מחזיק יתנו לו חלת ח''ל דהא משנה שאחר זו אי אפשר לומר כן דקחשיב בה מתנות דאמרי עלייהו שאין ניתנות אלא למחזיקים אלא ודאי היכא דליכא חבר מיירי הכא א''נ אפילו איכא חבר אלא שאינו צריך למתנות יתנו לעם הארץ עני שמצווים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו ליתן לו חולין והשתא דפרישית הא דקתני טבול יום אוכלה היינו טבול יום (קא בעי לה) ולא בעי הערב שמש ואע''פ שטומאה יוצאה עליו מגופו נראה לומר דה''ה חלת האור בבבל ודידן אע''פ שאסורה למי שטומאה יוצאה מגופו לא בעיא הערב שמש ואין להחמיר יותר מחלת כהן דההיא משנה ומאן דמחמיר בה לאוסרה בטומאת שרץ שרי לטמא שרץ לאחר טבילה ומיהו אין ראיה כל כך כי שמא אע''פ שהחמירו בה בטמא שרץ קודם טבילה כמו בבעל קרי בטבול יום דשרץ שמא הקילו בה יותר ובהלכות גדולות כתוב בהלכות חלה אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או מאן דטביל לקריו ועוד כתוב בהלכות גדולות דחלה בא''י אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה ונראה דעכשיו כיון ששורפין אותה לפי שאין להם הזאה בכל א''י צריך להפריש שניה כמו מכזיב עד הנהר ועד אמנום שמפריש חלה שניה שלא תשתכח תורת חלה: ולית הלכתא כוותיה. בהא דמצריך טבילה אלא אפילו טבילה לא בעי ולשון הקונ' לא משמע כן: שנה בשנה איזהו שנה שנכנסת בחברתה. גבי כשכיר שנה בשנה (ויקרא כה) שכירות של שנה זו אין משתלם אלא בשנה אחרת (ב''מ סה.) דרשינן בכל חד מעניינא דקרא דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דדרשינן לקמן (דף נג:) שאין מתעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש וצריך לאוקמא הך שמעתא דשנה בלא רגלים שברגלים לחודייהו בכל שנה איכא בל תאחר כדאמר בפ''ק דר''ה (דף ו:) וא''ת והא מיבעי לכדדרשינן בתמורה פ' ואלו קדשים בסופו (דף כא:) ואין נפסל משנה לחברתה ובן עזאי דריש בפ' שני דזבחים (דף כט.) ובפ''ק דר''ה (דף ו.) המקריב אותו לא ירצה אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה ומצריך התם תרי קראי חד לבכור וחד לשאר קדשים וי''ל דהך דשמעתין דהכא נפקא ליה מדאחרים דהתם בזבחים (דף כט.) ובר''ה (דף ה:) ובתמורה (דף כא:) מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה כו' ובתמורה (שם:) נמי קאמר דאחרים מוקמי קרא דתאכלנו שנה בשנה לדהכא והנהו דהכא נמי סברי כאחרים: הוה אמינא בחזה ושוק של תודה. לר' עקיבא לית ליה כי הך סברא בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נז.) ומפרש דהתם פליגי בהימנו ודבר אחר אי הוי היקש או לא: