דף לג - א
ובית הלל, סבירא להו: הא דאיתקש בשר בכור לבשר חזה ושוק, הני מילי, בכור תם שבו מדבר הכתוב. אבל בכור בעל מום, כתיב ביה: "הטמא והטהור, יחדיו יאכלנו". וקא אמרי בית הלל: ומה טמא, שאינו אוכל בקדשים קלים, אוכל בבכור. זר, שאוכל בקדשים קלים, אינו דין שיאכל בבכור? ומקשינן: איכא למיפרך: מה לטמא, שכן הותר מכללו בעבודת צבור. שמצאנו אצלו קולא אחרת, שאם אין כהן טהור באותו בית אב, עבודת קרבן צבור נעשית על ידי כהן טמא, אבל בזר לא. הלכך יש לומר שאינו אוכל מבשר בכור.
ומתרצינן: ובית הלל אמרי לך: מאי קא מייתית מטומאה בצבור. אטו בעבודה קאמר הכא? והרי באכילה קאמרינן קל וחומר. ולאכילה - זר עדיף מטמא, כדחזינן בקדשים קלים.
והא דתניא: ורבי עקיבא מתיר, אליבא דבית הלל ואפילו עובדי כוכבים. הוינן בה: מאי טעמא דרבי עקיבא?
ומשנינן: דכתיב בסיפא דקרא ד"הטמא והטהור יחדיו יאכלנו" "כצבי וכאיל", מה צבי ואיל מותר באכילה לעובד כוכבים אף בכור בעל מום מותר לעובד כוכבים.
ואידך, תנא קמא דברייתא דסבר דלא התירו בית הלל לעובד כוכבים, אמר לך: תלתא "צבי ואייל" כתיבי בפרשת ראה. ומכולן דרשינן מינייהו כדלקמן, ולא אשתייר קרא להתיר לעובד כוכבים.
חד, לכדרבי יצחק. דאמר רבי יצחק: החורש בשור פסולי המוקדשים לוקה. מאי טעמא? "כצבי וכאיל" כתיב ביה, ללמדך שעל אף שהוא גוף אחד עשאו הכתוב שני מינין. שהרי זה כאילו הוא חורש בצבי ובאייל, שהן שני מינים, יחדיו.
וכן לכדרבי אושעיא, דאמר המרביע שור פסולי המוקדשין אפילו עם מינו הרי הוא כאילו חורש בשור וחמור, ולוקה. מאי טעמא? "כצבי וכאיל" כתיב ביה, לומר לך שאף על פי שהוא גוף אחד עשאו הכתוב שני מינין, וכאילו מרביע כלאים.
וחד, לכדרבי אלעזר הקפר. דאמר רבי אלעזר הקפר: הרי זה, צבי ואייל, בא ללמד, ונמצא למד: מה בהמה בשחיטה, אף צבי ואיל בשחיטה.
וחד, איצטריך למידרש: מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה, שאין בכור אלא בבהמה ולא בחיה, ומן המתנות זרוע לחיים וקיבה שנותנים לכהן בבהמה. אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה ומן המתנות.
תנו רבנן: בכור בעל מום, אין מאכילין אותו לנדות [אפילו הן כוהנות], דברי בית שמאי.
ובית הלל אומרים: מאכילין אותו לנדות.
והוינן בה: מאי טעמא דבית שמאי?
ומשנינן: דכתיב: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה". מה התם, בחזה התנופה ושוק הימין, נדות לא אוכלות שהטמא אסור באכילת קדשים. אף הכא, בבכור, נדות לא אוכלות.
ובית הלל אמרי לך: הא דאיתקיש בכור לחזה התנופה, הני מילי בכור תם. אבל בכור בעל מום, קרא אחרינא כתיב ביה: "הטמא והטהור יאכלנו".
ובית שמאי אמרי לך: הני מילי דשרי לטמא, היכא דאין טומאה יוצאה עליו מגופו אלא שנטמא במת או בשרץ, אבל היכא דטומאה יוצאה עליו מגופו כגון נדות לא שרי באכילה.
ומייתינן ראיה דאשכחן דפליג רחמנא בין טומאה יוצאה עליו מגופו לבין טומאה שאין יוצאה עליו מגופו.
דתנן: הפסח שבא בטומאה, שנטמאו רוב הציבור בטומאת מת, ועשו פסח בטומאה, לא יאכלו ממנו זבים וזבות, ונדות ויולדות. אלמא, אף שהותר באכילה לטמאי מת שהם הבעלים, מכל מקום נאסר לאכול למי שטומאתו יוצאת מגופו.
ובית הלל אמרי לך: דוקא התם, בפסח הבא בטומאה, הוא דגלי רחמנא שדוקא טמאי מת מותרים, דכתיב בפסח שני "איש כי יהיה טמא לנפש". ודרשינן מיניה שדוקא "איש" נדחה לפסח שני ולא הציבור, וכיון דקרא איירי בטמאי נפש אמרינן שדוקא הם יאכלו ולא הזבין.
אבל הכא, בבכור בעל מום, טמא סתמא כתיב. הלכך לא שנא בין טומאה היוצאה מגופו לטומאת מת.
תנו רבנן: אין מרגילין ביום טוב, אין פושטין את עור הבהמה דרך רגליה באופן שכל עור הבהמה נשאר שלם וראוי לעשות ממנו כלי.
כיוצא בו: אין מרגילין בבכור בעל מום, ולא בפסולי המוקדשין אפילו אחר שנפדו.
והוינן בה: בשלמא יום טוב אסור, כיון דקא טרח טירחא דלא חזי ליה, שאי אפשר לעשות ממנו כלי היום.
אלא בכור - מאן תנא דאסר?
אמר רב חסדא: בית שמאי היא, דאמר אין מאכילין אותו לנדות. וחזינן דסבירא להו דבעל מום בקדושתו קאי, כאילו הוא תם ואפילו לאחר שחיטה, והוא הדין לגבי הפשטת העור באופן זה דינו כתם שאסור משום בזיון קדשים. [שמתיירא שלא יחתך העור וחותך את הבשר ופוגמו].
והא דקתני: ולא בפסולי המוקדשין - מאן תנא?
אמר רב חסדא: רבי אלעזר ברבי שמעון היא, שמחמיר בפסולי המוקדשין אפילו לאחר שחיטה.
דתניא: היו לפניו שתי חטאות, שהפריש שתי קרבנות תמימים לצורך חטאת אחת, שאם תאבד האחת יתכפר בשניה, אחת תמימה, ואחת בעלת מום. ואחר כך נפל מום באחת מהם - תמימה תקרב לחטאתו, ואילו בעלת מום תיפדה, ויפלו דמיה לצורך עולות קיץ המזבח.
נשחטה בעלת מום לאחר פדיונה -
אם נשחטה עד שלא נזרק דמה של תמימה, מותרת באכילה.
אם נשחטה משנזרק דמה של תמימה, אסורה בהנאה. כיון שבשעת זריקת דם התמימה היתה בעלת המום בחיים חל עליה מיד תורת "חטאת שכיפרו בעליה" והלכה למשה מסיני דאזלא למיתה. אבל לאחר שנשחטה בעלת המום אין בה קדושה ושוב לא יחול עליה דין חטאת שכיפרו בעליה.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אפילו בשר בעלת המום נמצא בקדירה, ונזרק דמה של תמימה, אסורה. דסבירא ליה שבעלי מומין אפילו לאחר שחיטה בקדושתייהו קיימי ויש בה דין חטאת שכיפרו בעליה. ומהאי טעמא אין מרגילין בפסולי המוקדשין, משום דבקדושתן קאי.
ומקשינן: ורב חסדא, לוקמה לכולה ברייתא כבית שמאי? דכשם שבית שמאי מחמירים בבכור שאינו נאכל לנדות, הוא הדין שיחמירו גם בשאר פסולי המוקדשין לאחר שחיטה.
ומתרצינן: דלמא, עד כאן לא קאמרי בית שמאי שאף לאחר שחיטה נוהגים בו קדושה, אלא בבכור דקדושתו מרחם. אבל פסולי המוקדשין, דאין קדושתו מרחם, לא. ואף אליבא דבית שמאי בפסולי המוקדשין שנשחטו אין נוהגין קדושה.
אוכל בבכור. דכתיב הטמא והטהור יאכלנו:
איכא למיפרך מה לכהן טמא דין הוא שאוכל בכור שכן הותר מכללו בעבודת ציבור כדכתיב במועדו ואפי' בטומאה:
באכילה קא אמרינן. ואכילת זר בקדשים קלים זר עדיף למיכלינהו טפי מכהן טמא והלכך ב"ה מתירין. מה צבי ואיל מותר להאכיל העובד כוכבים עמו אף בכור נמי:
ואידך. ת"ק סבר תלתא צבי ואיל כתיבי. רק בכל אות וגו' אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל בשעריך תאכלנו חד לכדר' יצחק אמר רבי אושעיא והא דר' יצחק אמ"ר אושעיא לא משתכחנא בכולה גמרא דידן. וחד לכדר' אלעזר הקפר כדאמר בשחיטת חולין רבי אלעזר הקפר אומר מת"ל אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו' מקיש צבי ואיל לבהמה מה בהמה בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה:
לנדות. לנשי כהנים נדות ונדה טומאה יוצאה עליה מגופה. התם דגלי רחמנא טמא נפש למעוטי טומאה יוצאה מגופו:
אין מרגילין אין מפשיטין עור בהמה שלם דרך רגל לצורך מפוח:
טירחא דלא חזי. לצורך י"ט ולא בבכור ובפסולי המוקדשין משום בזיון:
ב"ש דאמר אין מאכילין אותו לנדות כלומר כי היכי דמחמרי ביה בהא מחמיר נמי באחרינא דאין מרגילין:
אחת תמימה ואחת בעלת מום. כגון שהפריש ב' חטאות לאחריות שאם תאבד אחת או (תפיל) [תפול] בה מום שתהא שניה תחתיה:
אם משנזרק דמה של תמימה. נשחטה הבעלת מום אסורה דהויא חטאת שכיפרו בעליה דלמיתה אזלא:
רבי אלעזר בן שמעון אומר אפי' בשר בעלת מום בקדירה. כלומר אע"ג דנשחטה קודם שנזרק דמה ואע"ג דבשר בקדירה דהוי כמבושל כיון שלא נאכל אלא לאחר זריקה אסור. וכי היכי דמחמיר הכא בהך בעלת מום דהויא פסולי המוקדשין הם הכי מחמיר דאין מרגילין בפסולי המוקדשין:
גמרא ואידך מה צבי ואיל פטורים כו' צ"ע מאי קאמר ואידך דהיינו לכאורה רבי עקיבא דהא אדרבה לרבי עקיבא ניחא טפי דאצטריך שלשה קראי חד דמותר לעובד כוכבים וחד לכדרבי יצחק וחד לכדרבי אושעיא ולית ליה כדרבי אלעזר הקפר כמו שכתבו התוס' לעיל ומדברי רש"י ותוספות נראה דלא גרסינן וחד לכדרבי אושעיא אלא דגרסינן וחד לכדרבי יצחק וכדרבי אושעיא דהשתא ואידך אקרא שלישי קאמר אבל בילקוט גרסי' כספרי גמרות שלנו חד לכדרבי אושעיא גם לישנא דואידך לא משמ' הכי ועי' בתוס' לעיל בפ"ב ויש ליישב מדבריהם שם קצת ודו"ק:
בפירש"י בד"ה [הנ"מ וכו'] הטמא והטהור יחדיו הס"ד ואח"כ מ"ה זר כו' ופסח הס"ד ובד"ה [מה] התם כו' בכרת הס"ד ובד"ה ב"ש היא כו' משום בזיון דקדשים כו' ובד"ה מותרות כו' בבעלת מום הס"ד כצ"ל:
תוס' בד"ה וב"ה ה"מ כו' בסופו ובין לרבי ישמעאל כו' דדריש לימד על כו' התנופה בתם ובכה"ג כו' אתי ק"ו ומפקא בג"ש בגמ' ובמיתת היבם גבי כו' לא כ"ש והא דלקמן כו' הד"א דכבשים ועזים שהם כו' אי אתית למידן ק"ו כו' אתי היקשא לשנה שנה כו' ל"ק מידי אההיא כו' ובד"ה חד לכדרבי כו' בפני עצמה נחשב כו' ובד"ה אין מאכילין כו' דלא שרו רק לטומאה כו' ובד"ה דתניא כו' (שמא) [שלא] נשחטה הראשונה תמות שכבר כו' דבמשנה מיירי שהפריש בעלת כו' באה ע"י קדושת עצמה ולא חילל כו' הבעלת מום אסורה דדמיא כו' ולר"א ב"ש כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה בעבודת צבור. דאם אין כהן טהור באותו ב"א כו'. הצ"ק כ"ע ובחנם דחק כו'. אבל פשוט דרש"י פי' אליבא דר"נ ביומא (ו ב) דטומאה הותרה בצבור וכל"ק. וכן רבא שם ס"ל כוותיה ועיין ש"א תשו' ל"ח:
רש"י ד"ה ב"ש היא. וכי היכי דתם כו'. משום בזיון דקדשים כו'. ק"ל כיון דמשום בזיון דקדשים קאתינן מאי דוחקיה לאוקמא כב"ש הלא כ"ע מודו דבכור אינו נמכר באיטלז והטעם משום בזיון כדפירש רש"י ותוספות בר"פ. וכ"ת דהתם מיירי קודם שחיטה ודיקא נמי דקתני ליה קודם ונשחטין כו'. אבל מה שאינו נשקל בליטרא מא"ל:
תד"ה וב"ה. או מלך יהיה דדריש כו'. כצ"ל:
בא"ד ובפ"ק דקדושין אתי ק"ו ומפקא מג"ש כו'. גבי וכל היכא דכתיב עיכובא כו'. ע"ש דלא נמצא שום ג"ש. ונלע"ד דכוונתם למה שהביאו במנחות (יט) בד"ה תורה בשם ר"ת דהא דחוקה עיכובא הוא מחמת ג"ש ע"ש:
בסה"ד כדפרשינן בקדושין. עי' לעיל (רד"י) בתוספות:
תד"ה דתניא. ואומר רבי דבמשנה מיירי שהפריש חטאת (כ"נ דצ"ל) בע"מ כו'. נראה דל"ד דה"ה אם הוממה אח"כ. ואולי משום דלישנא דמתניתין שם והרי היא בע"מ משמע להו דהיתה בע"מ בשעת הפרשה:
שם בא"ד וחיללה על התמימה כו'. נראה דגם כאן ל"ד דה"ה אם חללה על מעות ולקח בדמיה אחרת דהרי במשנה שם איתא מוכרה ויביא בדמיה אחרת. וע"ש בפירוש הרמב"ם (והרע"ב אחריו) דמשמע דמחלק בענין אחר דמתניתין מיירי כשהיא תחת יד אחר כדקתני מוכרה ויביא בדמיה אחרת. והברייתא מיירי כשהיא ת"י הבעלים כדקתני בה תפדה ונכון מאד. אלא דתמיהני דבחבורו פ"ד מהלכות פהמ"ק ה"ג (וכפי הגהת הכ"מ דפסק כרבנן כי כן פסק בפירושו) מביא דינא דברייתא. ודינא דמתניתין השמיט וצ"ע:
שם בא"ד שכל קדושה של בע"מ נכנסה בתמימה כו'. מזה ראיה למש"כ בס"ד בק"א להט"א בר"ה (ה ב):
גמ' תלתא צבי ואיל. עי' לעיל יב ע"א תד"ה מה:
תד"ה וב"ה כו' אתי ק"ו ומפקא מג"ש. עי' בב"מ קיד ע"א תד"ה ואידך:
גמ׳ מותר לנכרי אף בכור מותר כו' כצ״ל:
שם חד לכדר' יצחק וכר' אושעיא כו' כצ"ל:
שם וחד מה צבי כו' כצ"ל: וכ"מ הגירסא בילקוט ישן. ומ״ו מהרש״א כתב דבילקוט גרסי׳ כמו שלפנינו ולפ"ז קאי ואידך אר״ע ומיישב בדוחק ע"ש:
רש״י ד"ה בעבודת צבור כו' באותו בית אב כו'. ובחנם דחק רש"י לכתוב באותו בית אב דאי לא אשכחן באותו בית אב חוזרים על בית אב אחר ואי לא אשכחן באותו משמר חוזרין על משמר אחר עד שיהא רוב הכהנים טמאים ועיין ברמב"ם (פ״ד מה׳ ביאת מקדש):
תוס׳ ד"ה ובית הלל כו' או מיהיה לך כו' כצ"ל:
בא"ד דבחזה ושוק בתם כו' כצ"ל:
בא"ד אשם שנכנס דמן לפנים פסול כו' כצ״ל:
בא"ד אע"ג דאיתא להו היקישא דכחטאת כאשם ואוקמי רבנן היקישא למילתא אחריתי כו' כצ"ל:
בא"ד מ"מ עיקר היקישא לא אתי' אלא לשנה שנה כו' כצ"ל:
ד"ה דתניא היו לפניו כו' ואחת בעלת מום ויש לתמוה כו׳ כצ״ל והשיטו' מחולפות ונדפס בטעות ושייך לקמן:
בא"ד בכל ענין ובמשנה דוקא אם קרבה שניה עד שלא נשחטה הראשונ' תמות שכבר כפרו בעלים אבל כשנשחטה קודם לכן שרי ואומר רבי כו' כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא חד לכדרבי יצחק וחד לכדרבי אושעיא. עיין במהרש"א אהא דאמר ואידך דלשון קושיא היא ארבי עקיבא ול"נ ליישב לפי גירסא זו דמקשי ואידך היינו למאן דלא ס"ל דר"א הקפר ל"ל חד צבי ואיל וקאמר מה צבי ואיל פטורי׳ כו'. והוא הדין דהוי מצי לשנויי דהאי תנא סבר כר׳ עקיבא ולא מייתר צבי ואיל רק דעדיפא משני ואפילו יסבור כרבנן נמי לא מייתר צבי ואיל:
תוס׳ ד"ה וב"ה כו׳ בפ"ק דזבחים גבי אשם כו' עכ"ל. עיין בזבחים שם ד"ה ומה עולה דכתבו שם לפי האמ׳ דכתיב אותה בחטאת לא אמרינן אתי קל וחומר ומפיק מהיקשא ועיין במה שכתבנו שם:
בא״ד גבי כל היכא דכתיב חוקה לא דרשינן קל וחומר עכ"ל. פירוש על פי מה שכתבו תוספת בזבחים (דף י״ח) דהא דקיימא לן חוקה לעיכובא היינו מג״ש ובקדושין מסיק דאתי ק"ו ומפיק מחוקה דהיינו מג"ש:
בסוף הדבור כדפרשינן בקדושין לא מצאתי בקדושין תירוץ לזה. ולי נראה דיש לומר דרבי שמעון מפיק איסור אכילה בבב"ח מלימוד אחר דאיתא בחולין א"כ גזרה שוה דטרפה לא מהני מידי רק שיהא מותר בהנאה ולכך לא דרשינן ק"ו מערלה שיהא אסור בהנאה דאם כן גזרה שוה למאי אתי:
שם בגמ׳ אר"ח ב"ש היא דאמר אין מאכילין אותה לנדות עכ״ל. י"ל הא דלא מייתי מב"ש דמתניתן דאוסר לזרים י"ל דאיכא למימר דדוקא לענין זה סברי ב"ש דבקדושתי׳ קיימא דהא אתקש לחזה ושוק ואי משום ק"ו הא ס"ל ק"ו פריכא הוא כדאמר בגמ׳ אבל מהא דאסור לנדות אע"ג דכתיב בהדיא הטמא והטהור יאכלנו מ"מ אסרו מסברא לפי שטומאה יוצאה מגופה והיינו ע"כ משום דסברי בקדושתי׳ קאי. ובזה מיושב מה שיש להקשות אמאי לא אמר ב"ה דברייתא היא דאסרו לעכו"ם משום היינו דסברי׳ בקדושתי׳ קאי ואי הוי אמר הכי הוי מצי למימר דאף בפסולי מוקדשים אתי כב"ה דלא מצי למימר דלמא ע"כ לא אסרי ב"ה לעכו"ם אלא בבכור דהא נ"ל הא דאסרי לעכו"ם היינו מקרא ואכלת ולא לכלביך כמ"ש תוס׳ לעיל ד"ה מתניתן מני והאי קרא בכל פסולי מוקדשין כתיב. ויש ליישב דאיכא למימר דלמא דוקא לענין עכו"ם בקדושתי׳ קאי דגלי קרא אבל לא לשאר מילי אבל לב"ש מוכח שפיר כמו שכתבתי:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
ד דף ל"ג הטמא והטהור יחדו יאכלנו. - תניא בספרי פ' ראה אות כ"ו טמא יאכלנו אין לי אלא טמא טהור מנין ת"ל הטמא והטהור יאכלנו מגיד הכתוב ששניהם אוכלים בקערה אחת, יכול אף תרומה נאכלת בקערה אחת ת"ל יחדו יאכלנו זה נאכל בקערה אחת ולא תרומה נאכלת מתוך קערה אחת, ע"כ. - ויש להבין מה זה שאלה ששאל התנא טהור מנין ואטו טהור גרע מטמא. - דהלא אם אמרה תורה בפסוה"מ שבזה מיירי אשר הטמא מותר בה, א"כ כש"כ טהור. ולמה אמרה תורה שגם טהור אוכל בה, וגם בסיפא שאמר התנא יכול אף תרומה נאכלת בקערה אחת, היינו טמא וטהור יחדו. - קשה טובא וכי ס"ד שכהן טמא או התרומה טמאה בשביל הטמא שאוכל אשר בשביל זה יהא כהן מותר לאכול תרומה טמאה. - אשר לזה איצטרך קרא למעט. - ועוד מה ענין תרומה לפסוה"מ, וצע"ג.
ה ונראה דהתנא דדריש למעט תרומה היינו שהוא דומה במעט לפסוה"מ, והיינו דכמו שפסוה"מ הוא תערובות קודש וחולין וזהו כי פסוה"מ יש להם מעט קדושה שלא יצאו מקדושתן לגמרי דהרי אסורין בגיזה ועבודה. - אבל קדושתן איקלש על ידי פדיון בשביל המום שבהם. - והתירה תורה לטמא לאכלם. הנה יש מקום לומר דגם בתרומה באופן דאיקלישא קדושתן, ואעפ"י שתרומה קדושה"ג ואין תרומה יוצאה מקדושתה. - אמנם באופן שהתרומה נתערבה בחולין, והאוכלה אוכל קדושה וחולין ביחד. או שהתרומה היא בנותן טעם בחולין אעפ"י שטעם כעיקר מן התורה, אבל עכ"פ איקלישא קדושתה. ודמיא במעט לפסוה"מ. וביותר לר' שמעון יצוייר כזה גם באופן שמותר לכתחלה גם להתערב עם שאר קדושה כהא דתנן בפר"ח דשביעית מ"ז אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול ור' שמעון מתיר. - וכמו כן בפר"ג דמעש"ש מ"ב אין לוקחין תרומה בכסף מעשר מפני שהוא ממעט באכילתו ור' שמעון מתיר, ולפי"ז יצוייר לר' שמעון תרומה שנתערבה בקדושה אחרת, ותרומה כזו הוי אמרינן שזה דומה לפסוה"מ. ומותר לטהור ולטמא לאוכלן בקערה אחת, לזה משמיע לנו הכתוב למעט תרומה, והיינו כי תרומה לא נגרע מקדושתה בין שנתערב בחולין באופן דלא בטלה. או שנתערבה בקדושה אחרת הרי היא התרומה בקדושתה ואסורה לטמא.
ו אמנם בזה שכתבה תורה להתיר לטהור לאכול עם הטמא בבשר פסוה"מ קשה טובא כמו שכתבנו לעיל.
ז ואולי אפשר לומר דלטמא חס רחמנא עלי' כיון שאסור לאכול בקדשים. - להכי חס רחמנא עליה להתירו בפסוה"מ. - ומצינו כזה בשבת קל"ב סד"א הואיל וחס רחמנא עליה לאתויי בדלות בלילה נמי לייתי יעוי"ש. - וה"נ איכא למימר דחס רחמנא על הטמא. - אבל טהור דיכול לאכול בקדשים לא התירה לו התורה לאכול בפסוה"מ. - וגם באופן שיהי' אוכל בשר טמא. - בזה שאוכל עם הטמא בקערה אחת. - לזה איצטרך קרא להתיר גם לטהור לאכול פסוה"מ אף בטומאת הבשר.
ח והנה עוד תניא בספרי שדרשו כן גבי בשר תאוה שם בפ' ראה אות מ' אין לי אלא טמא, טהור מנין ת"ל הטמא, והטהור יאכלנו. - הנה הכא מה שאיצטרך לרבות טהור. - אשר גם בזה לכאורה קשה מדוע יגרע טהור יותר מטמא בבשר תאוה. - אבל הכא אפשר לומר בפשיטות דסד"א דכל ההיתר דבשר תאוה הותרה לטמא מטעם דאסור באכילת קדשים, משא"כ טהור סד"א דכיון דיכול לאכול קדשים לא הותר לו בשר תאוה. - אבל הא דאיתא בסיפא יכול אף תרומה תהי' נאכלת בקערה אחת ת"ל יחדו יאכלנו זה נאכל מתוך קערה אחת ואין תרומה נאכלת מתוך קערה אחת, ע"כ. - ובזה קשה טובא היאך ס"ד דבשביל שבבשר תאוה שהוא חולין ממש. - להכי מותר לכהן לאכול תרומה טמאה או בטומאת הגוף או בטומאת עצמן, ובזה אין לפרש מה שפירשנו בהספרי דלמעלה, וצע"ג.
א ומה טמא שאינו אוכל בקדשים אוכל בבכור, זה שאוכל בקדשים קלים אינו דין שאוכל בבכור. - והקשה בריט"א. - דהלא איכא למימר דשאני בכור כיון שהוא ממונו בין בתמים ובין בע"מ להכי אין לזר חלק בו אף כשהוא בע"מ, ומביא דמיון מתרומה טמאה מכהן שאכל תרומה אינו חייב מיתה ביד"ש ולא מלקות ואילו זר אף בשאוכל תרומה טמאה הוא במיתה כמבואר ברמב"ם בפר"ז דתרומות ה"ו וברדב"ז שם. - וע"כ דזכותו של כהן עדיף מטעם דזה הוי ממונו. - וא"כ הוא הדין בבכור יעוי"ש.
ב ונראה דשאני תרומה דלאו משום זה עצמו דהוי ממונו של כהן לא נשתנה מקדושתו לענין זרות. - אלא העיקר מפני שתרומה היא בעצמה קדושתה היא קדושת הגוף שאינה יוצא לחולין בשום פעם. - והשינוי בתרומה טמאה בין כהן לישראל. - הוא מפני שהכהן יש לו ג"כ קדושת עצמיות והיא קדושת כהונה. - ולהכי גם כשאוכל תרומה טמאה סו"ס לא נתחללה יותר. - משא"כ זר האוכלה, יש בזה חילול יותר וחייב עליה מיתה. - משא"כ בכור אעפ"י שאין לזר זכות אכילה בבכור תם. - אבל כשנעשה בע"מ תורת חולין עליו באופן שירד מקדושתו יותר משארי פסוה"מ שנשאר עליהם קדושה באופן שתופס פדיון. - משא"כ בכור שירד מקדושתו עד שאין בכחו לתפוס פדיון. - והיינו שהתורה אמרה לא תפדה בבכור שהכוונה שאין תופס פדיון כמו שאמר רב אשי לענין מעשר. - וכמו כן בכור. - ולפי"ז הוי ק"ו מעליא מטמא שאין לו זכות אכילה בקדשים קלים. - ומ"מ בבכור בע"מ אוכל בו כדכתיב הטמא והטהור יחדו יאכלנו. - וע"כ משום דהוי הבכור בע"מ חולין ממש, ולא נשאר בו קדושה, משום דהמום הפקיע קדושתו. - ומזה לימוד גדול שמותר זר לאוכלו, זהו סברת ב"ה וזהו ק"ו שאין בו מה להשיב.
ג והנה בעיקר קדושת בכור ומעשר ששונים הם משאר קדשים קלים בזה דכל הקדשים עיקרן לגבוה ואכילתן לבעלים הוא משולחן גבוה, משא"כ בכור ומעשר עיקרן לבעלים. - ורק ההיתר לאכילה בא מכח המתיר שהוא שחיטה וזריקה. - והמתיר הזה הוא כמו שהשחיטה מתרת לחולין להדיוט. - כן הזריקה בבכור ומעשר המה המתירין לבכור ומעשר. וביארנו זה בספרנו נזר הקודש לזבחים ק"ג ובספרנו לתמורה ח'. - ומה"ט כשנעשים בע"מ לא אלים כחם למיתפס פדיון. - ולפי"ז אין זה שייכות לתרומה שהוא קדושת הגוף בעצם. - וכשהתירה תורה בכור לטמא. - שפיר מידרש ק"ו לזר.
ד והנה לכאורה יש להשיב על הק"ו דאיכא למימר דמה לטמא שיש לו זכות בבכור דהיינו כהן טמא, מפני שיש לו זכות בתרומה. - ואפילו תרומה טמאה הזכות הוא לכהן ולא לזר כדתנן בפרי"א דתרומות מדליקין ברשות כהן. - ולהכי יש לו זכות להיות אוכל בבכור אף בטומאה משא"כ זר שאין לו שום זכות בתרומה אפשר שאין לו זכות בבכור. - אבל נראה דב"ה השיבו לב"ש לשיטתם דסברי שטמא שטומאה יוצא מגופו אין לו אכילה בבכור כדאיתא לקמן בברייתא ת"ר אין מאכילין אותו לנדות וכו'.- א"כ הלא סברי בי"ש דלא נתנה תורה זכות אכילה לבכור למי שהטומאה יוצאה מגופו.- וא"כ אין לומר עוד דלהכי נתנה תורה זכות אכילה בבכור מטעם שיש זכות בתרומה. - דהרי חזינן דזכות תרומה יש לו לכהן אף למי שהטומאה יוצאה מגופו, דהיינו תרומה טמאה, היינו להדלקה. - וא"כ הוי ק"ו מעליא אליבא דבי"ש, וזהו שהשיבו ב"ה לב"ש.
ה שם איכא למיפרך מה לטמא שכן הותר מכללו בעבודת צבור. - ויש לעיין הלא בעבודת צבור לא הותרה אלא טמא מת ולא טמא שרץ כדאיתא בזבחים כ"ב וכן פסק הרמב"ם בפר"ד מבי"מ. ובי"ש סברי דכל הטמאים שאין טומאה יוצא מגופם אוכלים בבכור. אע"פ שאינם מרצין בצבור. וא"כ מה זה שאמרו בי"ש לבי"ה מה לטמא שכן הותר מכללו בעבודת צבור, והלא הותר בכור באכילה אפילו לאלו שלא הותרה בעבודת צבור. - וגם מה שהשיבו ב"ה לבי"ש אטו בעבודה קאמר באכילה קאמרינן, והיינו דליתא טמאים באכילה. - וקשה הא איתנהו טמאים באכילה היינו אותן טמאים שאין טומאה יוצא מגופן. - אבל נראה דבי"ש שאמרו מה לטמא שכן הותר מכללו בעבודת צבור כוונתם לטומאת מת. - שמרצה בצבור בעבודה, ועל שאר הטמאין שאין הטומאה יוצא מגופן יש סברא להתיר אכילה בבכור שכן אוכלין בפסח הבא בטומאה, כדאיתא לקמן בברייתא דסברי דכל הטמאין שאין טומאה יוצא מגופן אוכלין בפסח הבא בטומאה. ועל זה השיבו ב"ה דשאני הכא בבכור דכתיב סתם טמא ע"כ כל הטמאין במשמע.
ו אמנם מדלא השיבו ב"ה לבי"ש דגם בפסח גופה לא הותר רק לטמא נפש. - ולא להטמאין בשארי טומאות שאין הטומאה יוצא מגופן. - וא"כ אין ראיה מפסח לנידון זה דבכור. - משמע דב"ה מודו לבי"ש דכל הטמאין שאין טומאה יוצא מגופן מותרין לפסח לאכילה בפסח הבא בטומאה. - ומזה ראיה לשיטת הרמב"ם דפסק בפר"ו מק"פ ה"ח דכל הטמאין טומאת מגע אוכלין בפסח. - עי' בספרנו נזר הקודש למנחות דף קמ"ה דף הספר.
א שם, ת"ר בכור אין מאכילין אותו לנדות, כתבו התוס' ה"ה לבע"ק דלא שרו רק לטומאה שהותרה בפסח כדמוכח בסמוך עכ"ל וזהו שמחלקין בי"ש בין טומאה היוצאת מגופה.
ב ויש לעיין היאך הדין בבועל נדה באופן העראה שאינו בע"ק. - רק טמא מטעם בועל נדה אם זה נקרא טומאה יוצא מגופו מפני שטומאה זו היא טומאה יוצאת מגופה, דהיינו הנדה. - או"ד כיון שעכ"פ אין הטומאה יוצא מגופו ממש דינו כמגע טומאה. -
ג והנה מקודם יש לחקור אם באופן זה נקרא בועל נדה להיות טמא בטומאת בועל נדה דהיינו שבעה ימים כהנדה דיש לומר דאעפ"י שרבתה תורה דהעראה הוי כביאה לחיוב כרת אבל לענין טומאה אפשר דבעינן ביאה גמורה.
ד ונראה לפשוט זה מהא דאיתא בנדה ט"ו איזהו אחר זמן דבר זה שאל ר' אליעזר ברבי צדוק לפני חכמים באושא ואמר להם שמא כר"ע אתם אומרים שמטמאה את בועלה אמרו לו לא שמענו, אמר להם כך פירשו חכמים ביבנה לא שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה תוך זמן הוא זה וטמאין מספק ופטורין מקרבן וחייבין באש"ת, שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה אחר הזמן הוא זה, וכן כששהתה מעל"ע ומפקידה לפקידה בועלה מטמא משום מגע ואינו מטמא משום בועל, רבי יהודה בנו של ר' יוחנן בן זכאי אומר בעלה נכנס להיכל ומקטיר קטורת וכו' ופריך ותיפ"ל דהוי נוגע במעל"ע שבנדה. ומשני הוא דאמר כשמאי דאמר כל הנשים דין שעתן. ותיפ"ל דהוי בעל קרי, ומשני בשלא גמר ביאתו. - ע"כ הסוגיא. - והנה לפי המסקנא שמשני בשלא גמר ביאתו ע"כ מיירי הברייתא כולה באופן זה. - ולפי"ז באופן הראשון כשלא שהתה כדי שתרד מן המטה שטמאין מספק וחייבין גם באש"ת מיירי ג"כ באופן זה שלא גמר ביאתו. - הרי מבואר דגם באופן שלא גמר ביאתו הוי בועל נדה, ואם נמצאת נדה אותו יום הוי בועל נדה ממש וחייבין גם חטאת.
ה אמנם יש לדייק להיפך מהא דאיתא בירושלמי פר"ק דיומא פירש בן בתירא שמא יבא על אשתו נדה וידחה כל שבעה. - ופריך וישראל חשודין על הנדות, ומשני כמו דתנינן תמן היה משמש עם הטהורה אמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו יעוי"ש. - והביאור בזה דישראל אינן חשודין על הנדה, אבל להיות פורש מיד אפשר דמתרמי וכמו שאיתא שבועות י"ד בת"ח לזו ולא לזו. אבל עכ"פ מבואר דבועל נדה הוי דוקא באופן שפירש באבר חי. - שזה נקרא ביאה עם ש"ז, וזהו דלא כש"ס שלנו דהוי בועל נדה לטומאה אף בשלא גמר ביאתו.
ו והנה לדינא יש לתפוס כש"ס דילן דהוי בועל נדה לטומאה גם בשלא גמר ביאתו. - וזהו באופן שלא בש"ז ובאופן זה ודאי יש להסתפק אם זה נקרא טומאה יוצא מגופו.
ז והנה במוע"ק ט"ו איתא מכאן אמרו (בתוספתא) הזבין והמצורעין ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה. - והיינו באופן שטבלו לקרי כמו"ש התוס'. וכתבו התוס' עוד וז"ל ולכאורה נ"ל דלא פליגי רבי יהודה ורבנן אלא בהני טומאות דדומיא דקרי הוי דהיינו דטומאה יוצא מגופו, אבל בטומאת שרצים מודה רבי יהודה דבהדי קרי צריך טבילה, א"כ ה"נ בועל נדה מודה דלא חשיב טומאה יוצא מגופו, ואפילו מאן דבעי למימר בפר' אלו דברים בפסחים ס"ח וביומא ו' דמשתלח חוץ לשתי מחנות כמו בע"ק מ"מ לא חשיב טומאה יוצאה מגופו, ורבי יהודה נמי הצריך טבילה לדברי תורה, ובתוספתא פירש דכיון דטומאת בועל נדה מכח קרי רבי יהודה מודה דצריך טבילה עכ"ל התוס'. - והנה מה שפירשו התוס' דבועל נדה לא הוי טומאה יוצאה מגופו, ע"כ הכוונה כמו שפירשו בראש דבריהם שמיירי בטבל לקריו. - אבל הטבילה לקריו סגי ביום אחד עד הערב שמש. - אבל מה שבועל נדה טמא טומאת שבעה כנדה עצמה. - הנה טומאה זו סברי התוס' דזה לא חשיבה כטומאה יוצאה מגופו. - ובזה מצריך רבי יהודה טבילה לקריו. - וכן איתא גם בתוספתא. - הרי מבואר דטומאת בועל נדה אפילו ביאה גמורה עם ש"ז לא נקרא טומאה יוצאה מגופו. - ומזה יש לפשוט הספק שכתבנו לעיל באופן שהבועל נדה לא גמר ביאתו, דפשיטא דלא נקרא טומאה יוצאה מגופו.
ח כתב הרמב"ם בפר"ז מתרומות ה"ח תרומת חו"ל הואיל ועיקרו מדבריהן אינה אסורה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצאה עליו מגופו, והן בע"ק וזבין וזבות ונדות ויולדות, וכולן שטבלו מותרין לאכילה אעפ"י שלא העריב שמשן, אבל טמאי מגע וכו' אינו צריך לטבול לתרומת חו"ל יעוי"ש, ומקור דברי הרמב"ם מהא דלעיל כ"ז אמר רב טמא מת וכו' ולית הלכתא כוותי' עי' בכס"מ, וכתבנו לעיל מזה. - ולדעתי יש להסמיך הא דשמואל דסבר דתרומת חו"ל לא חמיר מבכור בע"מ לבי"ש דמחמיר באכילתו, ומ"מ סבר דטמא בטומאה שאינה יוצאת מגופו מותר באכילה, ולכן אין להחמיר בתרומת חו"ל יותר מזה.
ט והנה הרדב"ז עמד על המחקר היאך דעת הרמב"ם המערה בנדה ולא הוציא ש"ז אם הוי זה טומאה יוצא מגופו. - וכתב דמדברי הרמב"ם משמע שצריך טבילה שלא הוציא אלא מגע טומאת מת ושרץ יעוי"ש. - הרי מחליט בדעת הרמב"ם שזה נקרא טומאה יוצאה מגופו. - אבל אישתמיטתי' לרבינו הרדב"ז הא דמוע"ק ט"ו הא דהוכיח התוס' מהתוספתא דאפילו בועל נדה ממש דהיינו שהוא בע"ק ג"כ נקרא אין טומאה יוצאה מגופו. - ומכש"כ בשלא הוציא ש"ז. - ומדברי הרמב"ם אין הכרע דשפיר יש לומר דנקרא זה טומאת מגע. - והא דלא כתב הרמב"ם משום דאין דרכו לכתוב דבר שאינו מפורש בהדיא.
י והנה הראב"ד בהשגה א"א אין זה מחוור שהרי אמרו בגמ' אמר רבינא וכו' ואכל לה כהן קטן אבל איהו לא וכו' יעוי"ש, מבואר דסבר הראב"ד דבטומאה יוצאה מגופו לא מהני טבילה בלא הערב שמש. - ובטומאה שאינה יוצאה מגופו לא בעי טבילה. - אמנם קשה טובא הא דתנן בפר"ד דחלה מ"ח וטבול יום אוכלה בלא הערב שמש. והיינו דחלת חו"ל מותרת לטבו"י. - והיינו ע"כ לטומאה היוצאת מגופו. - דאילו לטומאת מגע לא בעי טבילה כלל כמבואר לעיל במכילתין. - והנה לשיטת הראב"ד קשה היאך יפרש המשנה הא דאמרי רבנן וטבו"י אוכלה דלטומאת מגע לא בעי טבילה, ולטומאה היוצאת מגופו בעי הערב שמש. - וראיתי בירושלמי בפר"ד דחלה במראה"פ שהקשה בזה יעוי"ש. - והנה הא דטבו"י ע"כ מיירי בבע"ק כמבואר בחולין ק"ד בהא דאמר רבי יוסי אין צריך טבילה שהוא בבע"ק, וע"כ רבנן דסברי דבעי טבילה מיירי בבע"ק. - ולא בעי הערב שמש.
יא ונראה דמפרש הראב"ד דמיירי בבע"ק בבועל נדה. - וסבר הראב"ד דבועל נדה לא הוי טומאה יוצאה מגופו. - וטבל לקריו ואחרי הערב שמש שנטהר מטומאת קרי. - אבל עדיין טמא שבעת ימים כנדה. - והטבילה לקרי לא מהני להטומאה דבועל נדה. והרי"ז כמו דלא מהני טבילה להנדה בתוך השבעה ימי טומאה. - הנה כן לא מהני הטבילה דלקרי בתוך השבעה ימי טומאה לטומאה דבועל נדה. ומצד דין התורה בעי טבילה לסוף השבעה ימי טומאה. ובזה פליגי רבנן ורבי יוסי דר' יוסי סבר דלא בעי טבילה לא לקרי ולא לטומאה דבועל נדה, - ורבנן סברי דבעי טבילה לסוף ימי טומאה. - אבל זה אינו כנדה דטבילתה בלילה, אבל בועל נדה טבילתו ביום כמסקנא דש"ס יומא ו' ע"ב. - ובזה סברי רבנן דטבו"י אוכל בה ולא בעי הערב שמש. - ובזה מודה הראב"ד דאעפ"י שאין זה טומאה היוצאה מגופו אבל כיון שהטומאה שלו באה מכח טומאה היוצאה מגופה דהיינו מהנדה חמירא מטומאת מגע דעלמא. - כן נראה ביישוב דברי הראב"ד. - איברא דמפשטות המשנה משמע כהרמב"ם לפי דברי רבנן דר' יוסי דלא בעי הערב שמש. לאותן שהטומאה יוצאה מגופו, וטבילה סגי. - אבל יש ליישב גם שיטת הראב"ד דלא הוי טועה בדבר משנה וכמו שכתבנו בס"ד.
א שם, דתנן היו לפניו שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום. - תמימה תקרב, בעלת מום תיפדה, נשחטה בעלת מום אם עד שלא נזרק דמה של תמימה מותרת. - והנה הא דנשחטה בעלת מום היינו לאחר פדיונה, וכן פירש"י, אמנם כיון שלא נזרק עדיין דמה של התמימה לא הוי הבעלת מום כחטאת שכיפרו בעליה ולהכי גם הבשר מותר באכילה. וקשה הא כיון דנשחטה אחר הפדיון, א"כ הוי חולין בעזרה, ואסור באכילה לכו"ע. - ומזה משמע דפסולי המוקדשין ליתא בדין חולין שנשחטו בעזרה. - כיון דעדיין יש להם קדושה לענין גיזה ועבודה. - וחידוש דין הוא. - אבל אפשר לומר דשאני הכא דעדיין קדושת חטאת גם על הבעלת מום, מטעם דאם נשחטה לאחר זריקת דמה של תמימה הרי הבעלת מום בדין חטאת שכיפרו בעלי', וצ"ע.
ב והנה תניא בספרי פ' ראה אות ל"ט כאשר צויתיך, מה קדשים בשחיטה אף חולין בשחיטה אי מה קדשים במקום אף חולין במקום ת"ל כי ירחק ממך המקום וזבחת, בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה, אין לי אלא תמימים בעלי מומין מנין ת"ל ושחטו אותו וכו' יעוי"ש, ותמהני וכי איזה סברא אשר בע"מ יהיו מותרין חולין בעזרה דאיצטרך קרא דושחטו למעט.- ונראה דבא למעט בע"מ קדשים שהוממו דהיינו פסוה"מ. - ומוכח מזה דפסוה"מ דינם כחולין שנשחטו בעזרה אעפ"י שיש בהם עדיין קדושה לענין גיזה ועבודה. - וע"כ הא דשתי חטאות שאני מהטעם שכתבנו. - אבל דוחק לומר כן משום דהתם מיירי דבשר תאוה ולא בפסוה"מ. - ובמקו"א כתבנו דבא למעט בע"מ שהוקדשו לבדה"ב, ולר"ש דסבר דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה, וסתם ספרי הוא אליבא דר"ש ומשמיע לנו דגם זה נאסרין מטעם חשב"ע. -
ג תניא בספרי שם בפ' ראה אות כ"ז יכול יהיו חייבים במתנות ת"ל כצבי וכאיל, אוציאנו מכלל מתנות ולא אוציאנו מכלל חזה ושוק ת"ל כצבי וכאיל יעוי"ש, ושם מיירי בפסוה"מ כמבואר לעיל שם בספרי, ורש"י הביא ג"כ להאי דרשא יעוי"ש. - והנה יש לעיין היאך ס"ד שיהיו פסוה"מ חייבין בחזה ושוק הא בעינן תנופה בפנים. - וכמו שממעט התנא חולין מחזה ושוק מזה הטעם כדאיתא בחולין ק"ל. ומזה הטעם ממועט גם פסוה"מ. - ומצאתי בריט"א שהקשה בזה יעוי"ש. - אמנם אם אמרינן דליתא משום חוב"ע בפסוה"מ אתי שפיר. - והיינו דאם חייבין בחזה ושוק, א"כ בחיוב יהיו נשחטין בעזרה, והנה בריט"א שם כתב לדבר ברור דפסוה"מ לאחר שנפדו יש בהם משום חשב"ע. - אבל אין זה הכרח. ואדרבה מהברייתא שכתבנו לעיל בהא דשתי חטאות דפשטות הברייתא שאין בפסוה"מ משום חושב"ע. - ואם היו חייבין בחזה ושוק היו מחויבין להשחט בעזרה. ועכשיו שמיעטה התורה מחזה ושוק פשיטא שאין נשחטין בעזרה, אבל עכ"פ אין כאן איסור חשב"ע. - ולפלא על הריט"א שלא העיר מסוגיא זו אבל נראה כמו שכתבנו.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
הני מילי בכור תם. איתקש לחזה ושוק דהא קרא בתם קמשתעי דכתיב לעיל מיניה את דמם תזרוק אבל בעל מום כתיב בפרשת כל הבכור (דברים טו) הטמא והטהור יחדו: זר שאוכל בקדשים קלים. שלמים ומעשר ופסח: בעבודת צבור. דאם אין כהן טהור באותו בית אב עושה טמא עבודת צבור דכתיב במועדו ואפילו בשבת ואפי' בטומאה: באכילת זר. קמיירי ובאכילה זר עדיף מטמא כדאמרן בקדשים קלים דלא משכחת אכילה דכהן טמא מותר בה וזר אסור בה: ואידך. תנא קמא אליבא דבית הלל אמר לך תלתא צבי ואיל כתיבי בראה אנכי חד לכדרבי יצחק ורבי אושעיא ולא נתפרש לנו היכן: לכדר' אלעזר הקפר. בשחיטת חולין בפ' שני (דף כח.): מה התם. חזה ושוק נדות לא דטמא שאכל את הקדש חייב בכרת: הפסח שבא בטומאה. שנטמאו רוב צבור במת ועשו פסח בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות אע''ג דאכלי ליה טמאי מתים אלמא שני לן בין טומאה היוצאה מגופו לטומאה שאינה יוצאה מגופו: התם. הוא דזבין לא יאכלו משום דבהדיא גלי רחמנא טמא נפש מותרין ותו לא דכתיב (במדבר ט) איש כי יהיה טמא לנפש וגו' ומינה דייקינן איש נדחה לפסח שני ולא צבור ובטמא נפש הוא דגלי רחמנא איש ולא צבור אבל טומאת זבות כדקיימי קיימי אבל הכא בבכור סתמא כתב רחמנא הטמא והטהור: אין מרגילין בבכור. ואפי' בעל מום להפשיטו דרך הרגלים כל העור שלם לעשות ממנו מפוח לנפחים או למוכרי דבש ושמן שנותנין אותו בעורות כבשים המפשיטין שלימים: ולא בפסולי המוקדשין. אע''פ שנפדו ושחטן לאכילה: דלא חזי ליה. ביום טוב: ב''ש היא. דסברי בכור בעל מום בקדושתו קאי אפי' לאחר שחיטה כתם וכי היכי דתם אין מרגילין משום בזיון דקדשים דפוגם הבשר דמתיירא לחתוך העור וחותך הבשר בבעל מום נמי אין מרגילין: רבי אלעזר בר''ש. דמחמיר בפסולי המוקדשין דאמר אפילו לאחר שחיטה בקדושתייהו קיימי: שתי חטאות. שהפרישן לאחריות שאם תאבד האחת יתכפר בחבירתה ונפל מום באחת: תמימה תקרב. לחטאתו: בעלת מום תפדה. ודמיה לנדבת שופרות: נשחטה בעלת מום. אחר פדיונה: אם עד שלא נזרק דמה של תמימה. נשחטה: מותרת. באכילה ואע''ג שנזרק דם התמימה קודם שתיאכל בשר בעלת מום דסבירא לן דמאחר שבאת לכלל היתר זביחה שוב אין בה קדושה בבעלת מום: אם משנזרק דמה של תמימה נשחטה אסורה. אפילו בהנאה דהויא לה חטאת שכיפרו בעליה ולמיתה אזלא דזו היא אחת מחמש חטאות מתות: אפילו בשר בקדירה כו' אסורה. בשר בעלת מום דסבירא ליה אפילו לאחר שחיטה בקדושתייהו קיימי וחטאת שכיפרו בעליה מיקריא: לוקמה כולה כב''ש. דקס''ד דכי היכי דמחמרי ב''ש בבכור מחמרי נמי בשאר פסולי המוקדשין:
ובית הלל ה''מ תם כו'. אף על גב דהאי קרא מיירי נמי בבעל מום בין לרב בין לדבי רב דלעיל בריש עד כמה (דף כח.) ובין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא דפ' איזהו מקומן בסופו (זבחים דף נז.) ובין לרבי ישמעאל ובין לרבי יוסי הגלילי דבריש ב''ש (שם דף לז.) או מבשרם דמשמע אחד תם ואחד בעל מום או מיהיה (לו) דדריש לימד על הבכור בעל מום שנותנו לכהן מ''מ אתי קל וחומר ומפיק מהיקשא ונאכל לזרים מאחר דמתוקמא היקשא דכחזה התנופה בתם ובכי האי גונא אשכחן בפ''ק דזבחים (דף י:) גבי אשם שנכנס דמו פסול לא מצית אמרת קל וחומר מעולה אף על גב דרבנן אית להו היקישא דחטאת כאשם למלתא אחריתי כדמוכח סוגיא התם ובפ''ק דקדושין (דף יד.). אתי קל וחומר ומפקא מגזירה שוה בגמרא ובמיתת היבם גבי וכל היכא דכתיב (חוקה) [עיכובא] לא דרשינן ק''ו ובשמעתין דמצות עשה שהזמן גרמא גבי טפלים חייבין נשים לא כל שכן והא דלקמן דריש פ' ט' (דף נג:) דדרשינן מהיקשא דעשר תעשר מקיש בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן מן החדש על הישן לא ומפקא מק''ו דכבשים ועזים שהם כלאים זה בזה מתעשרים מזה על זה חדש וישן כו' התם לא מיתוקמא היקשא אי אתית למידן ק''ו ואע''ג דלרבי יוסי בר' יהודה צריכי היקשא לכדאמר בההוא פירקא דמה מעשר ניטל באומד ובמחשבה וכו' וצריכא נמי לכדדרשי' בזבחים בסוף פ' בית שמאי (דף מה.) קדשי עובדי כוכבים אין חייבין מ''מ עיקר אתיא היקש לשנה שנה והא דבכל הבשר (חולין דף קטז.) איכא מ''ד דבשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה מגזירה שוה דקדש קדש ואיכא למאן דאסר אף בהנאה מק''ו לא קשיא מידי אההיא דקדושין (דף נו) כדפרשינן בקדושין: חד לכדרבי יצחק ור' אושעיא. פי' בקונטרס דלא אתפרש ורבינו חננאל מפרש דהיינו ההיא דפ''ב דמכות (דף כב.) המרביע שור פסולי המוקדשין והמנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הן ועשאן הכתוב שני גופין פירוש שהשור בפני עצמו נחשב כצבי וכאיל דהיינו שני מינין ולא כמו שרגילין לפרש שם שקצת הוא כקדשים וקצת הוא כחולין אלא מצבי ואיל נפקא כדקאמר הכא: אין מאכילין אותו לנדות. ה''ה לבעל קרי דלא שרו רק לטומאה שהותרה בפסח כדמוכח בסמוך: דתניא היו לפניו שתי חטאות כו'. ברייתא בתמורה בפ' ולד חטאת (דף כד) ומיירי כשהפריש שתי חטאות לאחריות והרי עתה אחת תמימה ואחת בעלת מום שבמשנה [קרבה שניה עד] שלא נשחטה ראשונה תמות שכבר כפרו בעליה ויש לתמוה דבברייתא אסרי רבנן בעלת מום כשנשחטה לאחר זריקת דם של תמימה ובמשנה שרי ורבי אלעזר בר' שמעון אסר בברייתא בכל ענין ובמשנה שרי כשנשחטה קודם לכן ואומר ר' דבמשנה מיירי שהפריש פרה בעלת מום וחיללה על התמימה שכל קדושה של בעלת מום נכנסה בתמימה ותפסה קדושתה ולכך מותרת הבעלת מום לרבנן בכל ענין דלא דמיא לחטאת שכיפרו בעליה ורבי אלעזר ברבי שמעון מחלק בין נשחטה קודם זריקה לנשחטה לאחר זריקה אבל הכא מיירי שהתמימה באה ע''י קדושת עצמה ולא חילל הבעלת מום עליה כי אם על דמים ואין נראה כאילו פקע קדושה שלה כיון דאין התמימה באה מכחה הלכך לרבנן נזרק דמה לפני שחיטה הבעלת מום אסורה דדמיא לחטאת שכפרו בעליה ולרבי אלעזר ברבי שמעון אסורה בכל ענין דדמיא לחטאת שכפרו בעליה: