דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - ב

תו מקשינן אדרב חסדא: ולוקמה כולה ברייתא כרבי אלעזר ברבי שמעון? ומאי טעמא קאמר שרק סיפא דתני ולא בפסולי המוקדשין רבי אלעזר ברבי שמעון היא.

ומתרצינן: דלמא, עד כאן לא קאמר רבי אלעזר ברבי שמעון התם דבקדושתייהו קיימי, אלא פסולי המוקדשין, דאלימי למיתפס פדיונו. שקדושתם חמורה מדחזינן שפדיון תופס בה. וכמו כן יהיו קדושים אף לאחר שנשחטו. אבל בכור, דלא אלים למתפס פדיונו, לא.

ומקשינן: ורבי אלעזר ברבי שמעון, מי לית ליה הא דתנן: כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז, ונשחטין באיטליז, ונשקלין בלי טרא?

אלמא, אף אליבא דרבי אלעזר, דכיון דאיכא רווחא להקדש, שעל ידי זה פודהו בדמים יקרים, שרי לה רבנן על אף שיש בהם קדושה. הכא נמי, בהפשטת עור, כיון דאיכא רווחא להקדש כשירגיל, שעל ידי כן ימכור העור יותר ביוקר, וממילא יפדהו ביותר דמים - לישרי ליה רבנן?

ומתרצינן: אמר רב מרי בריה דרב כהנא: מה שמשביח בעור - פוגם בבשר. שמתוך שהוא מקפיד שהעור יצא שלם הוא חותך בבשר ופוגמו ואין ריוח להקדש.

במערבא, משמיה דרבינא אמרי: ברייתא דלעיל דאסרה להרגיל לכולי עלמא הוא. והטעם: מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים, שמכין את העור לצורך עבודת חולין כשעדיין העור על הקדשים.

רבי יוסי בר אבין אומר: משום גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים. דאי שרית ליה "להרגיל" לא ישחט את הבכור ופסולי המוקדשין עד שימצא אדם שחפץ בעור שלם, ומתוך שישתהה, יבוא לגדל עדרים עדרים. ובינתיים יכשלו בהם באיסור גיזה ועבודה.

מתניתין:

בכור שאחזו דם, חולי שיש בו סכנה מחמת ריבוי הדם [5]. אפילו מת אם לא יקיזוהו, אין מקיזין לו את הדם ואפילו במקום שאינו עושה מום. דגזרינן שמא שמתוך שאדם בהול על ממונו אתי למיעבד אף במקום שעושה מום, דברי רבי יהודה [6].

וחכמים אומרים: יקיז, ובלבד שלא יעשה בו מום. דסבירא להו, שאדרבה אם לא יתירו לו להקיזו במקום שאינו עושה מום, אינו מבחין בין מקום למקום ואתי למעבד במקום שעושה בו מום.

ואם מתוך כך שהקיזו, עשה בו מום - הרי זה לא ישחט עליו, על מום זה. הואיל והוא עשה אותו, אלא ימתין עד שיפול בו מום אחר.

רבי שמעון אומר: יקיז, אף על פי שהוא עושה בו מום. שאינו מתכוין להטלת המום אלא לרפואתו. וסבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר [7].

גמרא:

תנו רבנן: בכור שאחזו דם - מקיזין לו את הדם במקום שאין עושים בו מום [8]. ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושין בו מום, דברי רבי מאיר [9].

וחכמים אומרים: אם יש צורך, יקיז אף במקום שעושה בו מום [10]. ובלבד, שלא ישחט את הבכור על אותו המום. אלא ימתין עד שיפול בו מום אחר [11].

רבי שמעון אומר: אף נשחט על אותו המום. הואיל ולא עשה את המום מתוך כונה להתיר את הבכור אלא כדי שלא ימות [12].

רבי יהודה אומר: אפילו מת אם לא יקיזנו, אין מקיזין לו את הדם.

מתני ליה רבי אלעזר לבריה. ואמרי לה, רבי חייא בר אבא לבריה.

כמחלוקת כאן בבכור, כך מחלוקת בחבית של תרומה. דהא בהא תליא.

דתנן: חבית של תרומה, שנולד בה ספק טומאה. שהיה שם אדם טמא וספק אם נגע אם לא נגע.

רבי אליעזר אומר: אם היתה החבית מונחת במקום התורפה, מקום גלוי שיכולה ליטמאות שם, יניחנה במקום המוצנע, דאף שהוא ספק טומאה עדיין מוזהר על שמירת טהרתה.

וכן אם היתה החבית מגולה, יכסנה.

רבי יהושע אומר: אף אם היתה החבית מונחת במקום המוצנע, יניחנה במקום התורפה.

אם היתה מכוסה, יגלנה. וסובר רבי יהושע, שתרומה ספק טמאה אינו מוזהר על שמירתה שלא תיטמא הלכך עדיף לגרום לה טומאה [אך בידיים אסור לטמאותה] שהרי עד עכשיו היא אינה ראויה לא לאכילה וגם לא לשימוש אחר שנוהג בתרומה טמאה כי שמא עדיין טהורה היא, ועל ידי שתטמא בודאי יוכל להשתמש בה כתרומה טמאה.

רבן גמליאל אומר: לא יחדש בה דבר! כלומר ישאירנה במקומה דאינו צריך לשמרה. ואף לגרום לטומאה גם כן אסור.

ומבארינן הא דאמרינן כמחלוקת בבכור, כך מחלוקת בתרומה:

רבי מאיר, שאוסר לגרום לו מום אפילו על מנת להצילו - כרבי אליעזר דסבירא ליה שאסור לגרום לתרומה שתבא לידי טומאה אפילו כשמתקנה על ידי כך.

ורבנן, שהתירו להטיל בו מום כדי שלא ימות ויוכל לאוכלו - כרבי יהושע דסבירא ליה שמותר לגרום טומאה לתרומה כדי שיוכל להשתמש בה.

ורבי יהודה, דאמר דלא עביד בבכור מידי

- כרבן גמליאל דאמר לא יחדש בה דבר.

ודחינן: ממאי דהא בהא תליא? דלמא, עד כאן לא קאמר רבי מאיר הכא בבכור שאין מקיזין לו במקום שעושה בו מום, אלא דקא עביד מום בידים.

אבל התם, בתרומה, דגרמא בעלמא הוא, שמגלנה ומתוך כך תטמא, דילמא כרבי יהושע סבירא ליה.

ודילמא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם שצריך להניחה במקום המוצנע, אלא שמא יבא אליהו ויאמר שלא נגע בה אדם טמא ויטהרנה, ותהא ראויה לאכילה.

אבל הכא בבכור, דאי שביק ליה ולא יקיזנו, מיית, דילמא כרבנן דשרו להקיזו אף במקום שעושה בו מום סבירא ליה.

ועד כאן לא קאמרי רבנן דמותר להקיזו במקום שעושה מום אלא הכא, דאי שביק ליה בלא שיקיזנו, מיית.

אבל התם, שאם יניחנה במקום המוצנע אין ודאות שלא תהא ראויה לעולם לכלום, כי שמא יבא אליהו ויטהרנה, דילמא כרבי אליעזר דאמר יניחנה במקום המוצנע, סבירא להו.

ועד כאן לא קאמר רבי יהושע, אלא התם בתרומה, דגרמא בעלמא הוא דעביד, שמגלנה ומתוך כך תטמא.

אבל הכא בבכור, דקא עביד מעשה בידים, כרבי מאיר סבירא ליה שאסור להקיז במקום שעושה מום.

ועד כאן לא קאמר רבי יהודה, הכא בבכור דאפילו ימות מחליו אין מקיזין לו, אלא דקא עביד בידים.

אבל התם בתרומה, דגרמא בעלמא הוא, דילמא כרבי יהושע סבירא ליה.

ועד כאן לא קאמר רבן גמליאל דלא יחדש בה דבר, אלא התם דשמא יבא אליהו ויטהרנה.

אבל הכא בבכור, דאי שביק ליה בלא הקזה, מיית, דילמא כרבנן סבירא ליה.

ועוד טעם שאין המחלוקות תלויות זו בזו.

הכא, בבכור, בקראי פליגי.

והתם, בתרומה, בקראי פליגי.

דאמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: הכל מודים, אף רבנן שהתירו להטיל בו מום על ידי הקזה משום שכיון שהוא עומד למות אין לך מום גדול מזה ומותר להטיל מום בבעל מום, במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב [13].

בעשיית קרבן מנחה נאמר בתורה שאסור לעשותה בחימוץ ואם אחד לש את העיסה בחימוץ, והשני אפאה, אף השני חייב, אף על פי שכבר היתה חמץ, דכתיב "לא תאפה חמץ" ו"לא תעשה חמץ" והרי אפייה בכלל עשייה ולמה הוצרך לכותבה, אלא ללמד שכשם שחייב על אפייה כך חייב על כל מעשה ומעשה.

וכמו כן מודו, במסרס אחר מסרס שהוא חייב.

אסור מן התורה לסרס בהמה. ואם אחד כרת את הביצים, והשאיר אותם בכיס [וכבר אינו מוליד]. ובא השני ונתק אותם מהכיס והשליכן, אף הוא חייב. דכתיב: "ומעוך, וכתות, ונתוק, וכרות. לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו". והכי דרשינן לה: אם על כורת חייב, כדכתיב "ובארצכם לא תעשו" ואף על פי שהשאירן בכיס, על נותק לא כל שכן! ולמה צריך לכתוב "ונתוק"?

אלא, להכי קאתי קרא, להביא נותק אחר כורת, שהוא חייב.

לא נחלקו, אלא במטיל מום בבעל מום.

דרבי מאיר סבר: כתיב, "תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו". וקרינן "לא יהיה" שאסור להטיל מום בקרבן [14] ומדכתיב "כל מום" מרבינן שאפילו בבעל מום אסור להטיל מום נוסף.

ורבנן סברי: "תמים יהיה לרצון" כתיב. לומר, שרק מי שהוא תמים וראוי לרצון, מום לא תטיל בו. אבל אם הוא כבר בעל מום, שרי. ולכן הם מתירין להקיז דם אפילו במקום שעושה בו מום, דבהמה זו בעל מום היא הואיל ועומדת למות [15].

ומקשינן: ורבי מאיר, האי קרא "תמים יהיה לרצון" - מאי עביד ליה? ומתרצינן: מיבעי ליה, למעוטי בעל מום שהוא מעיקרו. שהיה בו מום לפני שהוקדש לקרבן שאין בו איסור הטלת מום [16].

ופרכינן: בעל מום מעיקרו, פשיטא! דהא דקלא בעלמא הוא! דמעולם לא חיילא עליה קדושת קרבן [אלא קדושת דמים] ואמאי צריך קרא למעטינהו?

ומתרצינן: אלא, למעוטי פסולי המוקדשין לאחר פדיונן. והטעם דבעינן למדרש מקרא דאין בהם איסור הטלת מום: כי סלקא דעתך אמינא הואיל ואסירי בגיזה ועבודה אף לאחר שנפדו, במומין, להטיל בהם, נמי ליתסרו. קא משמע לן קרא דשרי.

ומקשינן: ורבנן נמי, הכתיב: "כל מום לא יהיה בו". ומאי דרשי מהאי קרא?

ומתרצינן: לגרמא, לאסור הטלת מום אפילו על ידי גרמא. הוא דאתי.


הערות

[5] רע"ב.

[6] רבי יהודה סובר כרבי מאיר, להלן בגמרא, שאסור להקיז במקום שעושה בו מום, ולכן חושש רבי יהודה שאם יהיה מותר להקיז לצורך הצלת הבכור ואפילו בלי לעשות מום, הרי מתוך שאדם בהול על ממונו יבוא להקיז גם במקום שעושה מום.

[7] ועיין ל"ד, א תוד"ה אילימא.

[8] באחיעזר [ב לה] כתב, שאף על גב שגם מום עובר אסור להטיל בבכור, הקזה זו אינה נחשבת אפילו כמום עובר. וברש"ש דייק מדברי רש"י, שמותר לעשות מום עובר. והקשה, הרי גם בשעה שנופל בו מום עובר הוא נפסל להקרבה, ומדוע יהא מותר לעשות כן. ובמנחת חינוך נסתפק אם יש איסור להטיל מום עובר.

[9] דהיינו באזנו ובעינו, משום שהפגיעה באוזן ובעין נשארת ואינה מבריאה.

[10] כיון שאחזו דם, הוא כבר נקרא בעל מום, שהרי אם לא יקיזו את דמו הוא ימות. והתירו רבנן להקיז את דמו כדי להצילו, ואפילו אם ההקזה תעשה במקום שעושה בו מום. רש"י [במנחות נו ב] בד"ה אחזו דם, מבאר, כיון שיש חשש שמא הוא ימות, אין לך בעל מום גדול מזה. והגרי"ז בכתביו התקשה בדברי רש"י, מהיכן לנו להגדיר דבר כזה כמום. והגרי"ז מגדיר בכור שאחזו דם, שהוא חולה, שפסול לקרבן כיון שאינו לרצון. אבל אינו נקרא בשם בעל מום. [ולכן גם אין נפקעת ממנו קדושתו, כיון שאין בו מום]. ויש לבאר לפי רש"י, מדוע לא מותר הבכור באכילה מיד כשאחזו דם, והרי הוא כבר בעל מום אז? וביארו התוס', כיון שיש לו רפואה בהקזה, נחשב הדבר למום עובר.

[11] אלא, ימתין עד שיפול בו מום אחר, שגזרו חכמים שלא ייהנה מהטלת המום שהותרה לו לצורך הצלת הבכור, כי חששו שמא יבואו להערים ולהקיז אפילו בלא אחזו דם כדי להתירו באכילה.

[12] רש"י מפרש שרבי שמעון לטעמיה, הסובר דבר שאין מתכוין מותר, וזה לא נתכוין להטיל בו מום על מנת לשוחטו עליו. ובדבריו מבואר לכאורה שאף לרבי שמעון אין היתר להטיל מום בכוונה ממש כדי לשחוט על אותו מום. אך התוספות במסכת מנחות [נו ב] נחלקו על רש"י, והוכיחו שדברי רבי שמעון הם אפילו במתכוין ממש, כי כאן מדובר באופן שאי אפשר לרפא את הבכור בלי להטיל בו מום וודאי, אבל במקום שיתכן ויש לבכור רפואה אפילו בלי לעשות בו מום, סובר רבי שמעון שמקיזין את דמו אפילו שיתכן שיהיה לו מום, רק שלא בכוונה גמורה ולא באופן שזה פסיק רישא. והרא"ש כאן כתב כדברי התוספות. והוסיף, שבאופן שאין לו רפואה אלא על ידי הטלת מום, זה עצמו מחשיב אותו כבעל מום גם עכשיו. והגרי"ז בכתביו מתקשה בסברא זו, כי הרי סוף סוף כעת עדיין אין בו את המום, ומדוע להחשיבו כבעל מום.

[13] הגרי"ז בכתבים מבאר, שזהו דוקא בשיירי המנחה, אבל בקומץ עצמו אין מחייבין בו מחמץ אחר מחמץ. וכך גם שנה הרמב"ם הלכה זו שהמחמץ את שיריה אחרי החימוץ, חייב. והחילוק בין הקומץ לשירים בדין זה, מבאר הגרי"ז, שהחיוב של הקומץ הוא שיהא עשוי דוקא ממצה, וזה לעיכובא. אבל שיירי המנחה, אין בהם דין שיהיו בדווקא עשויים ממצה, אלא שאסור שיהיו חמץ. ולכן הקומץ, משהחמיץ בראשונה, כבר נפקע ממנו שם של מצה, והוא פסל את המנחה, ולא שייך לחייב כאן על חימוץ נוסף, כיון שהמנחה פסולה. ודוקא לגבי איסור חמץ נאמר לחייב אפילו במחמץ אחר מחמץ, ואיסור חמץ שייך רק בשיריים כיון שהקומץ נפסל בחימוצו בבת אחת, דהיינו, גם בגלל שאינו מצה וגם בגלל היותו חמץ. וכתב המקדש דוד [ד א], שאם החמיץ הקומץ, המזבח לא קולטו להקרבה, ואפילו אם עלה למזבח ירד, כיון שהוא לא מין המנחה, שמנחה באה מצה והוא הביא חמץ, ואפילו אם יעשה את הקומץ שאור, הדין יהיה כך, כיון שהוא לא מין מצה. ויש לבאר, מהו האופן שעליו נאמר דין מחמץ אחר מחמץ? המנחת חינוך [מצוה קלה] מבאר, שאם החמיץ את המנחה, ובא אחר וחזר והניח עליה שאור, והחמיצה עוד, אין זה בכלל מעשה חימוץ, כיון שהמנחה היא כבר חמץ קודם לכן במציאות, והוא לא הוסיף כלום. אבל אם החמיץ כזית מן המנחה, ובא אחר אחריו וחימץ עוד כזית, הרי זה חייב, וזהו מחמץ אחר מחמץ, ואף שהמנחה נפסלה במעשה הראשון, התורה גזרה לחייב גם במעשה חימוץ שני. אולם החפץ חיים בליקוטי הלכות כתב שאם אחד חימץ את העיסה, ואחריו בא השני והוסיף לעשותה שאור ממש, חייב מדין מחמץ אחר מחמץ.

[14] הגרי"ז בכתבים מבאר, שסיבת חיוב המלקות בהטלת מום בקדשים היא בגלל שגרם במעשהו לפסול את הבהמה בפועל להקרבה, ולכן פסק הרמב"ם שכל חיוב המלקות הוא דוקא בזמן המקדש, שאז הבהמה נפסלה להקרבה, אבל בזמן הזה, אפילו שהקרבן בעצמו ראוי אם יבנה במהרה המקדש, כיון שבפועל לא מקריבים אותו, אינו לוקה.

[15] מבואר כאן, שבכור שהוטל בו מום, אסור לשוחטו רק מדרבנן משום קנס. והקשה המשנה למלך [בכורות ד' לא] והרי כל הקדשים שנפל בהם מום אסורים בלאו של לא תאכל כל תועבה, ומדוע נשתנה דין הבכור. והגר"ח תירץ, שהאיסור לא תאכל כל תועבה נאמר דוקא על פסולי המוקדשין שגם לאחר שנעשו בעלי מום הם טעונים פדיה כי יש בהם עדיין קדושה, אבל בבכור לא שייכת אזהרה זו כי כשהוא נעשה לבעל מום קדושתו פוקעת ממנו לגמרי והוא נעשה כחולין, ועל זה לא נאמר הלאו.

[16] מבואר בגמרא, שבכור שהיה בעל מום מעיקרו מותר להטיל בו עוד מום נוסף, אבל אם נעשה בעל מום אחר כך אסור להטיל בו מום. והגרי"ז בכתביו התקשה, שהחילוק בין מום מעיקרו לנעשה בעל מום אח"כ, שייך דווקא בקדשים שנתקדשו על ידי פיו, אבל בכור שקדושתו מרחם איך שייך לחלק כך? והביא הגרי"ז את דברי הגר"ח, שמוכיח, כי כל מה שצריך את הדין שמטילין מום בבעל מום זה דוקא במום עובר, אבל מום קבוע הוא פסול לגמרי, ואפילו הקדושה נפקעת ממנו, ולכן לכולי עלמא מותר להטיל בו מום. ולסברא זו, זה לאו דוקא מתי שהוא נולד כך, אלא בעצם היותו היום בעל מום קבוע הוא אינו קדוש. [וראה עוד בדבריו שהדבר נתון במחלוקת ראשונים].

ושואלים: ולוקמה [ויעמיד] רב חסדא את הברייתא כולה כדעת ר' אלעזר בר' שמעון, שאין מרגילים בפסולי המוקדשים, ואף בכור בעל מום בכלל זה! ומשיבים: דילמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' אלעזר בר' שמעון התם [שם] שבעל מום עומד בקדושתו, ואסור להרגיל בו, אלא בשאר פסולי המוקדשין, דאלימי למיתפס פדיונו [שהם תקיפים בקדושתם עד כדי לתפוס את פדיונם] בקדושה. אבל בכור בעל מום, שלא ניתן לפדותו, דלא אלים למיתפס [שאינו תקיף עד כדי לתפוס] את פדיונו בקדושה — שמא לא [אינו] עומד בקדושתו, ומותר להרגיל בו.

ושואלים: וכי ר' אלעזר בר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את ההלכה ששנינו במשנה בלא חולק, שכל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא? אלמא [הרי] שכיון דאיכא רווחא [שיש רווח] להקדש — שרי לה [מותר לו] לנהוג מנהג חולין בפסולי המוקדשים. ומדוע לא יתיר להרגיל בהם לאחר פדיונם? והרי על ידי כך ירויח ההקדש, שיפדו אנשים את הפסולים במחיר גבוה יותר!

אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: מה שמשביח בעור על ידי שמפשיט אותו בשלימות — פגם בבשר, שמקצת הבשר הולך לאיבוד בדרך הפשטה זו. וההיתר להרגיל אינו מעלה את ערך הבהמה. במערבא [במערב, בארץ ישראל] משמיה [משמו] של רבינא אמרי [אומרים] טעם אחר לאיסור להרגיל בפסולי המוקדשים — מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים, והרי אסור לעבוד בפסולי המוקדשים.

ר' יוסי בר אבין אומר: גזירה שמא ימתין לשוחטם עד שימצא מי שיצטרך לעור כזה, ובתוך כך יגדל מהן עדרים עדרים, וייכשל באיסור גיזה ועבודה.

א משנה בכור שאחזו דם, שחלה מחמת ריבוי דם, וצריכים להקיז את דמו לרפואה, אפילו מת הבכור אם לא יקיזו את דמו — אין מקיזין לו דם, שמא מתוך כך יטיל בו מום, ואסור להטיל מום בקדשים, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: יקיז לו דם, ובלבד שלא יעשה בו תוך כדי כך מום. ואם עשה בו מום בתוך ההקזה — הרי זה לא ישחט עליו, בגלל מום זה, אלא ימתין לו עד שיפול בו מום אחר. ר' שמעון אומר: יקיז בכל מקרה, אף על פי שהוא עושה בו מום, מפני שאינו מתכוון להטיל בו מום אלא לרפאותו.

ב גמרא בענין ששנינו במשנתנו תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: בכור שאחזו דם, מקיזין לו את הדם במקום שאין עושים בו מום, ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושין בו מום, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: מקיזים אף במקום שעושה בו מום, ובלבד שלא ישחט הבכור על אותו המום. ר' שמעון אומר: אף נשחט על אותו המום. ר' יהודה אומר: אפילו מת מהמחלה — אין מקיזין לו את הדם.

מסופר, מתני ליה [היה משנה לו, מלמד אותו] ר' אלעזר לבריה [לבנו], ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה מלמד זאת ר' חייא לבריה [לבנו]: כמחלוקת כאן בברייתא זו — כך מחלוקת בחבית של תרומה. דתנן [ששנינו במשנה]: חבית של שמן של תרומה שנולד בה ספק טומאה, ואסור לאוכלה — שמא טמאה היא, ודינה בשריפה, ומצד אחר אסור להשתמש בה לצרכים אחרים, כגון להדליק בה את הנר — שמא טהורה היא, ואינה מותרת אלא באכילה. מה ייעשה בה? ר' אליעזר אומר: אם היתה החבית מונחת במקום התורפה (במקום גלוי) שאינה נשמרת בו, ועלולה להיטמא — יניחנה במקום המוצנע, וכן אם היתה חבית זו מגולה — יכסנה.

ר' יהושע אומר להיפך: אם היתה מונחת במקום המוצנע — יניחנה במקום התורפה, אם היתה מכוסה — יגלנה, כדי שתיטמא, ויוכל להשתמש בה. רבן גמליאל אומר: לא יחדש בה דבר, כלומר, יניחנה כמות שהיא.

ויש לומר כי ר' מאיר, האומר שאין מקיזים דם לבכור במקום שההקזה עושה בו מום, סבור כר' אליעזר, האוסר להניח את התרומה במקום שהיא עלולה ליטמא בו. ורבנן [וחכמים], האומרים שמקיזים דם לבכור אף במקום שעושה בו מום, כדי שלא ימות וניתן יהיה ליהנות ממנו (לכשיפול בו מום אחר), סבורים כדעת ר' יהושע, האומר שגורמים טומאה לתרומה, כדי שניתן יהיה להשתמש בה. ור' יהודה, האומר שאין מקיזים כלל דם לבכור, סבור כדעת רבן גמליאל, האומר שאין נוגעים כלל בחבית התרומה כשנפל בה ספק.

את ההשוואה הזו דוחים: ממאי [ממה] אתה מוכיח זאת? הרי יש מקום לחלק בין המקרים. דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' מאיר התם [שם, בבכור] שאין מקיזים במקום שעושה בו מום, אלא משום דקא עביד [שהוא עושה מום] בידים, אבל הכא דגרמא [כאן, בחבית, שהוא רק גורם] טומאה לחבית, ואינו עושה מעשה בגופה — כר' יהושע סבירא ליה [סבור הוא], שיניחנה במקום התורפה!

וכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' אליעזר התם [שם, בחבית] שנפל בה ספק, שצריך לשומרה שלא תבוא לידי טומאה, אלא משום שמא יבא אליהו הנביא ויטהרנה, שיאמר שלא נטמאה. אבל הכא [כאן, בבכור], דאי שביק ליה מיית [שאם יניח אותו כמו שהוא ימות] — כרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים הוא סבור], שיקיז במקום שאינו עושה מום, גם אם יש חשש בדבר!

ועוד אפשר לחלק בין הדברים: ועד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן הכא [אומרים חכמים כאן, בבכור] שמותר להקיז דמו, למרות שהוא עושה בו מום, אלא משום דאי שביק ליה מיית [שאם יניח אותו בוודאי ימות], אבל התם [שם, בחבית], שיש מקום לומר שמא יבא אליהו ויטהרנה — כר' אליעזר סבירא להו [סבורים הם], שיש להצניעה, שלא תבוא לידי טומאה! ועוד אפשר לומר, ועד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' יהודה הכא [כאן, בבכור], שאין מקיזים לו דם, אלא משום דקא עביד [שהוא עושה מום] בידים, אבל התם דגרמא [שם, בחבית, שהוא רק גורם לדבר], שמא כר' יהושע סבירא ליה [סבור הוא], שמניח אותה על מנת שתיטמא מאליה!

ועד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] רבן גמליאל התם [שם, בחבית] שלא יחדש בה דבר, אלא משום שמא יבא אליהו ויטהרנה, אבל הכא [כאן, בבכור], דאי שביק ליה מיית [שאם יניח אותו בוודאי ימות], כרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים הוא סבור], שמקיזים אף במקום שעושים מום!

ועוד: אין מקום להשוות את המחלוקות שבשני הדינים, בהטלת מום שבבכור ובטומאת התרומה, שכן הכא בקראי פליגי [כאן בדרשת המקראות הם חלוקים], והכא בקראי פליגי [וכאן בדרשת המקראות הם חלוקים]. ומה היא המחלוקת בדרשת המקראות לגבי הטלת מום בבכור? שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הכל, כל התנאים שנחלקו בברייתא האם מותר להקיז דם לבכור שאחזו דם, מודים במחמץ מנחה שבמקדש אחר מחמץ (אחר שכבר חימצו אותה) — שהוא חייב, דכתיב [שנאמר] במנחה: "לא תאפה חמץ" (ויקרא ו, י) למרות שכבר נאמר "לא תעשה חמץ" (שם ב, יא).

וכן הכל מודים במסרס אחר מסרס, במי שעושה מעשה של סירוס בבעל חיים שכבר סירסוהו — שהוא חייב, דכתיב [שנאמר]: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד). ויש לשאול: מדוע הוצרך הכתוב להזכיר נתוק? אם על כורת, שחותך את האשכים מחיבורם, חייב, על נותק, שעוקר לגמרי את האשכים ממקומם, לא כל שכן? אלא להביא נותק אחר כורת שגם הוא חייב.

ולא נחלקו החכמים בברייתא אלא במטיל מום בבעל מום, שבכור שאחזו דם, והוא עומד למות מכך — אין לך מום גדול מזה, שר' מאיר האוסר להקיז לו דם במקום שעושה בו מום, סבר [סבור]: נאמר לגבי קרבנות "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא), והוא מפרשו שלא יעשה (כאילו היה מנוקד: יהיה) בו כל מום, גם אם היה בו כבר מום קודם לכן. ורבנן [וחכמים] המתירים להקיז לו דם אף במקום שעושה בו מום, סברי [סבורים]: הואיל ונאמר תחילה "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב, כא), הרי זה מלמד שדווקא בתמים יש איסור להטיל מום, ולא בבעל מום.

ושואלים: ור' מאיר, האי [זה הכתוב] "תמים יהיה לרצון" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה למעוטי [צריך אותו כדי למעט] מי שהיה בעל מום מעיקרו [מתחילתו], לפני הקדשתו, שאינו בכלל איסור זה.

ומקשים: בעל מום מעיקרו פשיטא [פשוט] שמותר לעשות בו מום אף אחר שהקדישוהו, הלוא דיקלא בעלמא [דקל, עץ, בלבד] הוא, כלומר, לא נתפסה בו קדושת קרבן כלל!

אלא למעוטי [למעט] פסולי המוקדשין, קדשים שנפל בהם מום לאחר שהוקדשו, ונפסלו, לומר שאין איסור להטיל בהם מום לאחר פדיונן. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואסירי [והם אסורים] בגיזה ועבודה כמו לפני פדיונם — בעשיית מומין נמי ליתסרו [גם כן ייאסרו], קא משמע לן [משמיע לנו] שאין איסור על הטלת מום בהם.

ומצד שני שואלים: ורבנן נמי [וחכמים גם כן], מדוע הם סבורים שאין איסור להטיל מום בקרבן שכבר נפל בו מום? הכתיב [הרי נאמר] "כל מום לא יהיה בו"! ומשיבים: כתוב זה לגרמא הוא דאתי [לגרימת מום בבהמה תמימה הוא בא], שלא זו בלבד שאסור להטיל מום בבהמת קדשים, אלא גם אסור לגרום שיפול בה מום. דתניא [ששנויה ברייתא]: ממה שנאמר "מום לא יהיה בו" — אין לי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara suggests: But if so, let Rav Ḥisda establish the entire baraita in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. The Gemara answers: Perhaps Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says that the sanctity of a slaughtered blemished offering is retained only there, with regard to other disqualified consecrated animals, because their level of sanctity is strong enough to transfer their sanctity to their redemption money. But with regard to a blemished firstborn offering, whose level of sanctity is not strong enough to transfer it to its redemption money, perhaps its sanctity is not retained, and therefore one may skin the hide from its feet.

The Gemara asks: But doesn’t Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, agree with the ruling of the mishna (31a) that all disqualified consecrated animals are sold in the butchers’ market and weighed and sold by the litra, in the manner of non-sacred meat? Certainly he agrees with that halakha. Evidently, since there is a benefit that accrues to the Temple treasury, the tanna of the mishna deems this permitted. As it was taught (31b), the meat of disqualified consecrated animals may be treated in this manner despite the fact that it retains a measure of sanctity. The reason is that if the owner knows that it is permitted for him to perform this more lucrative action, he is likely to spend more money to redeem the animal in the first place, which benefits the Temple treasury. By the same logic, why doesn’t Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, permit the more lucrative action of skinning the animal from its feet?

The Gemara cites several resolutions. Rav Mari, son of Rav Kahana, said that the benefit gained to the hide by skinning it whole is offset by the detriment caused to the flesh. Part of the animal’s flesh is severed from the carcass during the skinning process, thereby lowering its value. In the West, Eretz Yisrael, they say in the name of Ravina that skinning a disqualified consecrated animal from its feet is prohibited because it appears as though he is performing work with sacrificial animals, which is prohibited.

Rabbi Yosei bar Avin says that this prohibition is a rabbinic decree, lest one retain the disqualified consecrated animals in his possession while waiting for a consumer to purchase the hides, and in the meantime raise many herds of disqualified animals from them. In such a case, he might shear or work the animals in a prohibited manner.

MISHNA: With regard to a firstborn animal that was congested with excess blood, even if the animal will die if one does not let the excess blood, one may not let its blood, as this might cause a blemish, and it is prohibited to cause a blemish on consecrated animals. This is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: One may let the blood provided that he will not cause a blemish while doing so, and if he caused a blemish, the animal may not be slaughtered on account of that blemish. Since he was the cause of the blemish, he may not slaughter the animal until it develops a different, unrelated blemish. Rabbi Shimon says: One may let the blood even if he thereby causes a blemish in the animal.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: With regard to a firstborn animal that was congested with excess blood, and which can be healed only through bloodletting, one may let the animal’s blood by cutting it in a place where the incision does not cause a permanent blemish. But one may not let the animal’s blood by cutting it in a place where the incision causes a permanent blemish, as it is prohibited to intentionally cause a blemish in a firstborn animal; this is the statement of Rabbi Meir.

And the Rabbis say: One may even let the animal’s blood by cutting it in a place where the incision causes a permanent blemish, provided that he does not slaughter the animal on the basis of that blemish, even though in general, a firstborn animal may be slaughtered once it develops any permanent blemish. Rabbi Shimon says: The animal may even be slaughtered on the basis of that blemish. Rabbi Yehuda says: Even if the firstborn would die if its blood is not let, one may not let its blood at all.

The Gemara relates: Rabbi Elazar taught his son, and some say it was Rabbi Ḥiyya who taught his son: Just as there is a dispute here in this baraita with regard to bloodletting, so there is a dispute in a mishna with regard to a barrel of teruma. As we learned (Terumot 8:8): In the case of a barrel of teruma oil with regard to which uncertainty developed concerning its status of ritual impurity, and which therefore may not be eaten, Rabbi Eliezer says that one must nevertheless safeguard the teruma from impurity. Therefore, if the barrel was resting in a vulnerable location, where it might come into contact with impurity, one should place it in a concealed location, and if it was exposed, he should cover it.

Rabbi Yehoshua says: That is not necessary. Rather, if it was placed in a concealed location, one may place it in a vulnerable location. If it was covered he may expose it, as he need no longer safeguard this teruma from impurity. Rabban Gamliel says: One should do nothing new with it, i.e., he should leave the barrel as it is.

The Gemara clarifies: Rabbi Meir, who deems it permitted to let the firstborn offering’s blood provided that one does not cause a blemish, holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who deems it prohibited to place the barrel in an exposed location lest it become ritually impure, which is equivalent to a blemish. And the Rabbis, who deem bloodletting permitted even if it will cause a blemish, hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who rules that the contents of the barrel may be exposed to ritual impurity. And Rabbi Yehuda, who says that bloodletting is not permitted under any circumstance, holds in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, who rules that the barrel should be left as is and not be handled at all.

The Gemara rejects this suggestion: From where can one prove that these comparisons are accurate? Perhaps Rabbi Meir states his opinion, that one may not let blood in a place that will cause a blemish, only there, as the individual is causing the blemish by direct action. But here, in the case of the barrel, where the ritual impurity results from an indirect action, perhaps he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua.

And furthermore, perhaps Rabbi Eliezer states his opinion that the barrel should be protected only here, because perhaps Elijah will come and deem it ritually pure. But there, with regard to the firstborn offering, where if one leaves the animal it will certainly die, perhaps he holds in accordance with the opinion of the Rabbis, that bloodletting is permitted in order to prevent the animal’s death.

And likewise, perhaps the Rabbis state their opinion only here, with regard to the firstborn offering, as if one leaves it, the animal will certainly die. But there, in the case of the barrel of teruma, perhaps they accept the claim that one must safeguard the teruma, because perhaps Elijah will come and deem it ritually pure, which would mean that they hold in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. It can also be suggested that Rabbi Yehuda states his opinion, that bloodletting is prohibited in all circumstances, only here, with regard to the firstborn offering, as the individual is causing the blemish by direct action. But there, in the case of the barrel, where the ritual impurity results from an indirect action, perhaps he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua.

And perhaps Rabban Gamliel states his opinion, that the barrel should not be moved at all, only there, because perhaps Elijah will come and deem it ritually pure. But here, with regard to the firstborn offering, where if one leaves it, it will certainly die, it is possible that he holds in accordance with the opinion of the Rabbis.

And furthermore, one cannot draw parallels between the opinions of the two sources, as here the tanna’im disagree with regard to the exposition of certain verses, and there they disagree with regard to the exposition of certain other verses. As Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: All of the Sages who disagree as to whether one may let the blood of the firstborn animal concede that one who leavens a meal offering after another had already leavened it is liable to receive lashes for the additional leavening, as it is written: “It shall not be baked with leaven” (Leviticus 6:10), and it is also stated: “No meal offering that you sacrifice to God shall be made with leaven” (Leviticus 2:11). This indicates that one is liable for every act of leavening performed on a meal offering.

Similarly, everyone agrees that one who castrates an animal after one who has already castrated it is liable, as it is written: “Those whose testicles are bruised or crushed or detached or cut shall not be offered to the Lord, and you shall not do this in your land” (Leviticus 22:24). If one is liable when the seminal vesicles are cut, then when the testicles are detached altogether, is he not all the more so liable? Rather, this verse serves to include one who detaches the testicles after one who cuts the seminal vesicles, to indicate that he is liable. Apparently, one is liable for castrating an animal that is already sterilized.

These Sages disagree only with regard to one who causes a blemish in an already blemished animal, such as one whose blood circulation is constricted. As Rabbi Meir maintains that as the verse states: “It shall be perfect to be accepted; there shall be no blemish in it” (Leviticus 22:21), this categorical statement includes even the causing of a blemish in an offering that is already blemished. And the Rabbis maintain that the phrase “It shall be perfect to be accepted” indicates that the prohibition against causing a blemish applies only to an animal that is currently perfect, i.e., unblemished, and can therefore be accepted, i.e., it is fit to be sacrificed upon the altar. If the animal is already blemished, there is no prohibition against causing an additional blemish in it.

The Gemara asks: And Rabbi Meir, what does he do with this verse: “It shall be perfect to be accepted”? The Gemara answers: That verse serves to exclude only an animal that was blemished from the outset, i.e., an animal that was born with a blemish. In such a case, there is no prohibition against causing an additional blemish in it. But if the animal was initially unblemished and later developed a blemish, it is prohibited to cause another blemish in it.

The Gemara rejects this suggestion: There is no need to exclude an animal that was blemished from the outset, as it is merely like a palm tree, i.e., it can never attain the status of an animal consecrated as an offering. Therefore, it is obvious that the prohibition against causing a blemish does not apply to this animal.

Rather, Rabbi Meir maintains that the phrase “It shall be perfect to be accepted” serves to exclude disqualified consecrated animals, to teach that after their redemption, when they become non-sacred, the prohibition against causing a blemish does not apply to them any longer. This exclusion is necessary, as it might enter your mind to say that since even after they have been redeemed and are non-sacred, just as it is prohibited to shear these animals or use them for labor, perhaps let it also be prohibited to cause a blemish upon them. Consequently, this verse teaches us that there is no prohibition against causing a blemish in these animals.

The Gemara asks: And as for the Rabbis as well, who derive their opinion from the verse: “It shall be perfect to be accepted,” isn’t it written: “There shall not be any blemish in it,” which indicates an expansion of the prohibition against causing a blemish upon an offering? The Gemara answers: That verse comes to teach that the prohibition against causing a blemish extends also to a blemish caused as the result of an indirect action. As it is taught in a baraita: The verse states: “There shall not be any blemish in it” (Leviticus 22:21); from here I have derived

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דאילימי למיתפס פדיונן דבני פדייה נינהו אבל בכור אין קדושתו חמורה כ"כ שיהא תופס פדיונו ה"נ (כשהיא) כשמרגילין בפסולי המוקדשים דאיכא רווחא להקדש שהעור נמכר ביוקר לצורך מפוח לישרי ליה:

ל"א לא הוי רווחא להקדש דמה שמשביח בעור פוגם בבשר שמחתכו ומנוולו כעובד עבודה בקדשיםא)נראה דצ"ל שמכין העור לצורך מפוח כשהוא עדיין על הקדשים. מפוח:

גזירה אי שרית להרגיל. שמא אין שם נפחים מי שצריכין להן והוא משהן בחיים עד שיזדמנו שם והוא מגדל מהן עדרים עדרים קודם שיבאו הנפחים ואתי בהו לידי תקלה לגיזה ועבודה:

אפי' מת אין מקיזין לו את הדם. דאי שרית ליה במקום שאין עושה בו מום. שמא יקיז אפי' במקום שעושה מום:

אם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו. דקנסינן ליה:

ר' שמעון אומר יקיז אפי' שעושה בו מום דדבר שאין מתכוין מותר:

שנולד להם ספק. שנמצא שרץ בצידה. וספק נגע ספק לא נגע:

תורפה. מקום מגולה:

יניחנה במקום המוצנע. שלא יגע בה טומאה דשמא יבא אליהו ויטהרנה:

ור' יהושע סבר כיון דספק היא מותר לגרום לה טומאה. להסיקה תחת תבשילו:

לא יחדש בה דבר. לא יזיזנה ממקומו:

ע"כ לא קאמר רבי מאיר הכא דאין מקיזין לו במקום שעושה בו מום משום דקא עביד בידים:

במחמץ אחר מחמץ. היינו אופה אחר מחמץ שבאפייה מיגמרא מילתא דחמץ:

ובמסרס אחר מסרס. מי שנותק אחר כורת:

אם על כורת חייב. מי שכורת הכיס ומניח הביצים תלוין. על נותק הביצים לא כ"ש:

דר' מאיר סבר כל מום לא יהיה בו. בין בתם בין בבעל מום אסור לעשות בו מום ורבנן סברי תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו כלומר דבתם אסור להטיל מום ולא בבעל מום. והאי שאחזו דם כבעל מום דמי:

ואידך. ורבי מאיר ההוא תמים יהיה כל מום לא יהיה בו למעוטי בעל מום מעיקרו ממעי אמו דמותר להטיל מום ולא באחוז דם. במומין נמי ליתסרו להטיל בהן מום קמ"ל תמים יהיה לרצון:

ורבנן. הא כתיב כל מום לא יהיה בו דמשמע דאפי' בבעל מום לא:

ההוא לגרמא כתיב שלא יהיה בו:

בפירש"י בד"ה ורבי אלעזר כו' ומשום האי רווחא כו' כדאמרן שרי ליה כו' הד"א ובד"ה לא ישחט עליו במום הזה כו' ישחוט הס"ד ואח"כ מ"ה [יקיז] אף במקום כו' מותר גמרא ואח"כ מ"ה וחכ"א כו' ובד"ה רבי יהושע כו' לה טומאה כדי שיראה כו' הד"א לא יקלקלנה הס"ד ואח"כ מ"ה דקעביד כו' ראויה לכלום הס"ד ואח"כ מ"ה אלא שמא כו' ובד"ה הכל מודים כו' דלא הוי המקיז כו' ובד"ה כולהו כו' בכלל בל תעשה כו' ובד"ה אם על כורת כו' ומשליכו לא כ"ש הס"ד ובד"ה ורבנן כו' בעל מום לא ור' יהודה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה (לבכור כו') להביא נותק כו' תלוין בכיס כרות בסכין ועדיין תלוין בכיס ומעורין כו' ובד"ה בעל מום כו' תימה לימא דלבכור אצטריך כו' ואין לו פדיון כו' בבעל מום בזמן הזה כו' דלא לדמיה חזי כו' אסר רבא לקדשים בזמן כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אין מקיזין. ואפילו כו'. דיכול לחזור ולהתרפאות כו'. מוכח דמום עובר מותר לעשות מה"ת. ול"י מנ"ל דהרי אסור להקריבו מדאורייתא כ"ז שעודו בו כדאיתא ברמב"ם פ"א מהלכות אמ"ז ה' ה' וע"ש בכ"מ ולמה לא יהיה בכלל כל מום לא יהיה בו. ולכה"פ נרבייה מכל דזה יותר קרוב לדרוש מדרשת ר"מ וחכמים:

רש"י ד"ה הכל מודים. דלא הוי המקיז דם אלא מטיל מום בבע"מ. כצ"ל:

רש"י ד"ה כל מום לא יהיה בו. וקרי ביה לא יהיה. כ"ה נקוד בדפוסים. והוא מהתוי"ט. ול"נ לנקדו יהיה מבנין נפעל דאשכחן כמה אזהרות בבנין זה כמו לא תעשה חמץ. לא תאפה חמץ וכן טובא:

תוס' ד"ה בכור וכו' נזקק במאי פליגי. נ"ב כלומר צריך להזקק לעיין בדבר באיזה סברא מחולקין לחזק כל אחד דעתו דאף למאי דמסיק בקראי פליגי:

רש״י ד"ה וראב״ש כו' דזמני' דטפי ופריק כו' כצ״ל:

בא"ד טפי ופריק כו' כצ״ל:

ד"ה במערבא אמרי לעיל קאי כו'. והא דלא כתב רש"י אשנוי' דרב מרי דד"ה היא אפשר לומר שנויא דרב מרי אינו אלא דחיי' בעלמא דאפשר לומר דטעמא דראב"ש דאוסר בפסולי המוקדשים אע"ג דאיכא רווחא משום דפוגם בבשר אבל לא פסיקא האי מילתא שמה שמרויח בעור פוגם בבשר דאפשר ~דהרואה~{צאן קדשים: דהרוחה} בעור הוא יותר ממה שפוגם בבשר מ"ה ליכא למימר דד"ה היא אבל שנויא דמערבא ור"י בר אבין שייך אליבא דכ"ע וק"ל:

ד"ה לא ישחוט כו׳ מום אחר ישחוט הס״ד וכצ״ל ואח"כ ד"ה אף שהוא עושה מום דסבר ר"ש כו' כצ"ל וכ"ה בס"י:

ד"ה הכל מודים כו' ימות כולהו מודו כו׳ הד"א:

בא"ד בכלל לא תעשה כו' כצ"ל:

ד"ה ורבנן סברי כו' בעל מום לא ורבי יהודא כו' הד"א:

תוס׳ ד"ה בכור שאחזו דם כו' בברייתא נזקק לפרש במאי פליגי הס"ד וכצ"ל:

ד"ה להביא נותק כו' איתנהו לביצים בכיס גבי חוטין כו' כצ"ל:

ד"ה בעל מום כו' אפי' בתם לר"מ דמחייב למטיל מום בב"מ ובזמן הזה גרע כדאמר בפ"ק דע"א דלא לדמי חזי אלא כו' כצ"ל. פי' לר"מ דמחייב מטיל מום בב"מ בזמן שבית המקדש קיים אע"ג דלא חזי להקרבה אפ"ה חייב ובזמן הזה גרע טפי דלא חזי נמי לדמי וס"ד דאסור להטיל מום אפי' בזמן הזה מ"ה איצטרך דלא עבר בזמן הזה ועיין במנחות (דנ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה אלא כו' דכתבו דלא צריך קרא להכי וצ״ע דהא לר"מ איצטרך כאשר כתבתי:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רש״י ד"ה וראב"ש כו׳ אלמא בקדושתי׳ קאי עכ"ל. דברי רש"י תמוהים דמה לו להזכיר כאן בקדושתי׳ קאי הלא בפשיטות יכול להקשות כיון דשרינן למכור באטלז משום רווחי' דהקדש ה״נ רשאי להרגיל משום רווחי' דהקדש וגם איך מוכח דלאו בקדושתי׳ קאי וא"ל דה״פ דאי בקדושתי׳ קאי לא הוי שרינן לזלזולי ביה משום רווחי׳ דהקדש א״כ מאי משני הכא ליכא רווח׳ כו' מ"מ הא מוכח דעכ"פ סבר לאו בקדושתי׳ קאי ואין לומר דאפ"ה אסור להרגיל אפי׳ אי לאו בקדושתי׳ קאי כמו שאסור למכור בכור באטלז אפילו אי לאו בקדושתי׳ קאי כיון דליכא רווחא להקדש ה"נ אסור להרגיל א"כ למה דחיק לעיל לאוקמא כראב"ש דאמר בקדושתי׳ קאי ונ"ל שטעות נפל ברש"י וכצ"ל אלמא אף אי בקדושתי׳ קאי משום רווחי׳ דהקדש כו' ומשני דליכא רווחא להקדש ולכך אסור להפסיד הבשר משום דבקדושתי׳ קאי אבל אי לאו בקדושתי׳ קאי היה מותר להרגיל ולא הוי חייש להפסד הבשר דהא שרי אפי׳ להאכילו לכלבים אף דלא שרינן בכור למכור באטלז היינו משום זלותא טפי ואף אי לא בקדושתי׳ קאי אסור אבל כאן דליכא משום בזיון רק הפסד בשר הוי שרי אי לאו בקדושתי׳ קאי:

ד״ה ורבנן כו' כדי שיראה לאכילה עכ"ל. לשונו תמוה דהא רבנן ס"ל דלא ישחוט על אותו מום. ונ"ל דהא דאמר בגמ׳ ורבנן כר׳ יהושע היינו חכמים דלעיל וגם ר"ש תרווייהו ס"ל כר' יהושע רק חכמים ס"ל בהא כר"י דשרי להניחה במקום התורפה כיון שנולד לה ספק טומאה ה"נ ס"ל לרבנן דשרי להקיז בה ולהטיל מום כיון שכבר הוא חולה ומיהו ס"ל דאסור לשחוט משום גזרה ור"ש ג"כ כר׳ יהושע ס"ל עדיף מחכמים דאיהו שרי אף לשחוט עליו כי היכא דשרי ר"י לגלותו כדי לגרום לה שיהא ראוי לזילוף ה"נ שרי להקיז כדי שיהא ראוי לאכילה ומה שכתב רש״י היינו אליבי׳ דר"ש:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א ע"ב משנה, בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין לו דם דברי רבי יהודה וחכ"א וכו' ר"ש אומר יקיז אעפ"י שהוא עושה בו מום. - ופירש"י דסבר ר"ש דבר שאינו מתכוין מותר. - משמע דדוקא באופן דלא הוי פס"ר משום דבפס"ר מודה ר"ש. - והיינו שיעשה ההקזה באופן שיש מציאות שלא יעשה בו מום, וזהו שאינו בהכרח שיעשה בו מום. - ובאופן זה אף שנעשה בו המום מותר, מטעם דעכ"פ אין זה פס"ר שהכוונה שיש בזה הכרח למום. - וכן פירש הרמב"ם בפיה"מ יעוי"ש.

ב ויש להעיר לפי מה שאיתא הגמ' שמביא ברייתא דפליגי ר"מ ורבנן במטיל מום בבע"מ דר"מ סבר דהא דאמרה תורה כל מום לרבות גם בע"מ. ורבנן סברי תמים יהי' לרצון וזהו שרק בתמים הזהירה תורה להטיל מום, אבל לא בבע"מ. - וסברת רבנן היא סברת ר' שמעון, ולפי"ז גם במתכוין מותר. - והכא אם לא יקיזנו ימות הרי"ז נחשב למום כמו שפירש"י בד"ה הכל מודים, וכן כתבו התוס' לקמן ד"ה אילימא. - וא"כ למאי דמסיק הש"ס צריך להיות מותר להטיל מום בהדיא. - ומשמע לפי"ז דסברי רש"י והרמב"ם כמו שפירשו התוס' דבתרתי פליגי. - והיינו דברייתא מיירי באופן שאחיזת הדם במדה מרובה אשר בודאי ימות אם לא יקיז לו דם.- וא"כ הרי"ז מום גמור. - ובזה סברי רבנן דמותר להטיל בו מום בהדיא מן התורה. - אבל במתניתין מיירי שלא אחזתו דם במדה מרובה. - ולא ימות גם אם לא יקיז לו דם, ובזה סברי רבנן וגם ר"ש דאסור להטיל בו מום ורק באינו מתכוין מותר.

ג והנה הטור הביא שני האופנים אחזו דם. - וזהו כפירוש התוס', ועי' בב"י שמבאר שם. - אמנם יש לעיין על הרמב"ם שלא הביא שני האופנים האלו בהא דאחזו דם לבכור שיש בזה שני אופנים, אופן אחד אשר בודאי ימות אם לא יקיז לו. - ובזה מותר להקיזו אעפ"י שבודאי יעשה בו מום, ומטעם זה שמותר להטיל מום בבע"מ. - ואופן השני אשר לא ימות גם אם לא יקיז לו דם. - ובזה מותר דוקא באופן שאינו מתכוון לעשות בו מום. - וכתב בפר"ב מבכורות הי"ג וז"ל בכור שאחזו דם יקיז. ובלבד שלא יתכוון לעשות בו מום עכ"ל, וזהו דין המשנה. - אבל אופן השני שהוא דין הברייתא לא כתב. - והנה הלח"מ כתב בדעת הרמב"ם שדעתו אפילו אם בודאי עושה מום ג"כ מותר יעוי"ש. אבל תמוה דהרי אם סבר כתנא דברייתא א"כ מדוע כתב ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום. - דהרי אם סבר כתנא דברייתא ע"כ מותר גם לעשות בהדיא. - ודוחק לומר שכוונתו מדרבנן. - ועוד דבפיה"מ כתב בהדיא דשרי להקיז דם רק באופן שלא יהי' פס"ר. - מזה משמע ג"כ דלא סבר כתנא דברייתא. - ודברי הלח"מ בזה תמוהין. - ועל הרמב"ם קשה מדוע השמיט האי דינא דברייתא אשר כנראה הרי זה מוכרח וכמו שפירשו התוס' והרא"ש והטור והב"י.

ד כתב הרמב"ם בפר"א מא"מ ה"ח וז"ל הטיל מום בקדשים, ובא אחר והטיל בה מום אחר השני אינו לוקה עכ"ל. - וכתב מרן פלוגתא דתנאי בפר' פסולי המוקדשין ופסק כחכמים יעוי"ש. - והנה יש לעיין איברא דפסק כחכמים דעיקר אזהרה להטיל מום הוא רק בתמים שעולה לרצון. - אבל לפי"ז משמע דמן התורה מותר להטיל מום בבע"מ, והרמב"ם כתב דאינו לוקה השני. - משמע אבל איסור דאורייתא איכא. - וקשה היכן לקח רבינו דיש בזה איסור דאורייתא. - ואדרבה מסוגיא זו משמע דגם מותר לגמרי. - והיינו מדקאמרה הסוגיא דבקראי פליגי וחכמים דסברי דיקיז אף במקום שעושה בו מום סברי הלימוד מהקרא דהתורה אמרה לא יהיה בו מום הוא רק בתמים. - ולא בבע"מ.

ה ונראה דהרמב"ם תמך יסודו על הספרא פ' אמור אות קי"א תמים יהיה לרצון מצות עשה מל"ת מנין ת"ל וכל מום לא יהיה בו יעוי"ש. - וסבר הרמב"ם דהמ"ע דתמים הוא על כל אופן. - והיינו אפילו בבע"מ. - והיינו דל"ת נאמרה רק בתנאי דלרצון. - אבל המ"ע דתמים הוי אזהרה גם על בע"מ. - וזה נלמד מדכתבה תורה העשה קודם להל"ת. - הכוונה דהעשה אינה בהמיעוט דלרצון. - ולהכי כתב הרמב"ם דהשני אינו לוקה. - אבל איסור דאורייתא איכא. - אף בבע"מ, וממילא תצא הדין גם בבכור שאחזו דם דמותר לעשות הקזה. - ובלבד שלא יעשה בו מום. - משום דבאופן שעושה בו מום עובר בעשה. - ומטעם זה לא נחית הרמב"ם לחלק בין אחזתו דם שבודאי ימות, לבין אחזתו דם שלא ימות בו. - והיינו דסבר הרמב"ם דאפילו באחזתו דם שבודאי ימות אם לא יקיזנו. - שזה הוי מום גמור, מ"מ יש איסור לעשות בו מום, משום דמטיל מום בבע"מ אעפ"י שאין בו ל"ת, אבל עכ"פ איסור עשה יש בזה.

ו אמנם הסוגיא הכא לא סברה כשיטת הספרא דאיכא עשה. - וראיה לזה מהא דפריך הש"ס ור"מ האי תמים יהיה לרצון מה עביד ליה. - ומדוע לא משני הש"ס דבעינן לעשה כדרשת הספרא. וע"כ ר"מ לא סבר דרשת הספרא לאיסור עשה. - היינו דלא סבר כל האי עשה לא בתמים ולא בבע"מ. והסוגיא אזלא אליבא דשיטת ר"מ דלא סבר דתמים יהיה בא לעשה. - ולפי"ז קאמר הש"ס דלחכמים דסברי דהל"ת על תמים נאמרה. - ממילא אין איסור כלל להטיל מום בבע"מ. - משא"כ הרמב"ם דסבר ע"כ דרשת הספרא לאיסור עשה מהא דאמרה תורה תמים יהיה. - וממילא נדרש מהא דכתבה תורה הא דתמים יהיה קודם הל"ת. מזה נדרש דהעשה קאי גם על בע"מ כמו שכתבנו. - אבל הרא"ש והטור הכריעו כסתמא דהסוגיא, ולהכי נחתו לחלק בין אחוזת הדם כדלעיל, וכמוש"נ.

ז ואתי שפיר בזה ג"כ הא דפסק הרמב"ם שם בפר"א מאי"מ ה"ז המטיל מום בקדשים וכו' מפי השמועה למדו שזה אזהרה שלא יתן בו מום, ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים שהרי היה ראוי לקרבן ופסלו, אבל בזמן הזה אעפ"י שעבר בל"ת אינו לוקה יעוי"ש, - מבואר דסבר הרמב"ם דגם בזה"ז איכא ל"ת וכו'. - והנה לפי"ז ע"כ דסבר הרמב"ם דמטיל מום בבע"מ ג"כ בכלל איסור הטלת מום, ולכאורה כן מוכח מהסוגיא דע"ז י"ג ע"ב דפריך שם וליהוי כמטיל מום בבע"מ יעוי"ש, הרי דסבר הש"ס דגם בבע"מ אסור להטיל מום. - אבל תמוה דע"כ זהו אליבא דר"מ אבל לרבנן ליכא איסור הטלת מום בבע"מ. - ומטעם זה תמוה גם בהא דפריך הש"ס שם בע"ז. - וראיתי בתוס' ר' אלחנן למסכת ע"ז דכתב דהש"ס פריך אליבא דר"מ יעוי"ש. - ולפי"ז קשה להרמב"ם דפסק כרבנן דר"מ. - וא"כ היאך פסק דעובר בל"ת.

ח אבל נראה דכיון דסבר הרמב"ם דעשה איכא גם במטיל מום בבע"מ. - ובזה אתי שפיר הסוגיא דע"ז בפשיטות לכו"ע כיון דאיכא עכ"פ איסור עשה. - אמנם הרמב"ם סבר דיש יתרון לקרבן תמים בזה"ז כיון שעכ"פ תמים הוא, נכלל במום לא יהיה בו. ועדיף מבע"מ. - והא דאינו לוקה מבואר בספרנו נזר הקודש למסכת זבחים ס'. ומכל זה הוי סעד לשיטת הרמב"ם, וכמו שנתבאר בס"ד.

ט ובזה שכתבנו אתי שפיר ליישב הא דהקשו התוס' הכא וכן הקשה שם בתוס' ר' אלחנן בהא דפריך הש"ס ור"מ הא כתיב תמים יהיה. - מדוע לא משני דאתא למעוטי בזה"ז. - ולשיטת הרמב"ם דקרבן תמים בזה"ז חמיר מבע"מ אתי שפיר כמובן.

י שם מיבעי ליה למעוטי בע"מ מעיקרו, בע"מ מעיקרו פשיטא דיקלא בעלמא הוא, אלא למעוטי פסוה"מ וכו' יעוי"ש, וקשה לימא למעט בע"מ מעיקרו לבכור שנולד במומו. - וקדוש בקדושת בכור, ולא שייך בזה לומר דיקלא בעלמא הוא. - וע"כ צריך לומר דלר"מ דסבר דאסור להטיל מום בבע"מ ולהכי כשם שיש איסור ל"ת להטיל מום בבכור שנולד בו מום. - הנה כן גם כשנולד במום יש איסור ל"ת להטיל בו מום, והיינו דקדושת בכור אין הבדל בין אם נולד בו מום אח"כ או כשנולד במום.

יא ובזה יש להבין בהא דהקשו התוס' ד"ה בע"מ תימה לימא דלבכור איצטרך שיש בו קדושת הגוף ואין לו פדיון יעוי"ש, וקשה דהלא איזה הבדל יש לר"מ בין כשבא המום אח"כ דאסור להטיל בו מום, לבין אם נולד במום.

יב וגם מה שתירצו וי"ל דניחא לי' לאשכוחי דאיצטרך לכל הקדשים יעוי"ש, והביאור בזה משום דכיון דיש לטעות דגם בפסוה"מ הואיל ואסור בגיזה ועבודה אסור להטיל בהם מום. - אבל קשה דאם אמרינן דבא למעט בכור דמותר להטיל בו מום אם נולד במום אעפ"י שיש בו קדושת הגוף. - וממילא מובן דה"ה פסוה"מ וגם כש"כ. - ואפשר דסברי התוס' דמבכור לא מצינן למילף לפסוה"מ כיון דעכ"פ נולד במום, וקדושתו קילא יותר מפסוה"מ שהיו בקדושת קרבן. -

יג ויש לעיין לשיטת הרמב"ם דסבר דיש איסור עשה להטיל מום בבע"מ היאך הדין בבכור שנולד במום.

יד גם יש לעיין אם יש איסור גרמא למום בבע"מ. - היינו להרמב"ם דיש איסור עשה. - אם יש בזה איסור גרמא בשביל העשה.

טו והנה בריט"א הקשה מדוע לא מוקים הש"ס בתמורת בכור ומעשר שחלה גם על בע"מ יעוי"ש. - ונראה ג"כ דלר"מ לא גריעי ממטיל מום בבע"מ, וישנן בל"ת, וכמו שכתבנו לר"מ בדבר בכור שנולד ומומו עמו.

טז והנה הריט"א מאריך טובא בדברי הרמב"ם לענין מטיל מום בבע"מ. - אבל לדעתי נראה כמו שכתבנו,

א תנו רבנן בכור שאחזו דם וכו' לא נחלקו אלא במטיל מום בבע"מ ר"מ סבר כל מום לא יהי' בו וכו', וביאור הדבר דבכור שאחזו דם זה גופא הוי מום כמו שפירש"י לעיל וסבר ר"מ דאסור להטיל מום בקרבן אפילו בבע"מ, ורבנן סברי תמים יהי' לרצון, היינו מי שהוא תמים אבל לא בבע"מ, ור"מ נמי הא כתיב תמים יהי' ההוא למעוטי בע"מ מעיקרא, ופריך בע"מ מעיקרא דיקלא בעלמא הוא אלא למעוטי פסוה"מ לאחר פדיונם וכו' יעוי"ש. והנה יוצא מזה דלר"מ אסור להטיל מום בבע"מ בכל הקדשים לבד מפסוה"מ לאחר פדיונם אבל בכור אף שהוא בע"מ כמו בכור שאחזו דם אעפ"י שמום הוא, מ"מ אסור להטיל בו מום, ויש לעיין מאי עדיפותא דבכור בע"מ משארי פסוה"מ לאחר פדיון. הלא כל עיקר הא דפדיון עושה זהו מפני שאין עתה להקדש מאומה בגוף הקרבן וזהו ההבדל בפסוה"מ בין קודם פדיון לאחר פדיון, דקודם פדיון שיש להקדש דמים למטרת קרבן אסור להטיל בו מום, משא"כ לאחר פדיון שאין להקדש תביעת ממון, ונפקע זכות הקדש למטרת קרבן, להכי אין בזה איסור הטלת מום, והנה לפי"ז בבכור שהומם דגם כן אין בו שום דמים להקדש דאין פדיון בבכור, וא"כ הרי דומה בכור לפסוה"מ שלאחר פדיון, וא"כ אמאי אסור להטיל מום בבכור שהומם.

ב והנה גם במס' ע"ז י"ג דמשני רבא בהא דמקדיש בהמה בזמן הזה דנועל דלת בפניה והיא מתה, והא דאינו נושר פרסותי' וכו' מפני שנראה כמטיל מום בקדשים, - ופריך נראה מום מעליא הוא ומשני ה"מ בזמן שביהמ"ק קיים דחזי להקרבה, - ופריך ליהוי כמטיל מום בבע"מ ומשני נהי דלא חזי לגופי' לדמי חזי, לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופי' חזי יעוי"ש, - הרי מבואר דזהו ההבדל שבין קדשים שבזה"ז לקדשים שבזמן הבית אפילו במי שהוא בע"מ משום דכיון דחזי לדמי עדיין תקיפא קדושתי' להטיל בו מום, ולפי"ז קשה טובא בבכור בע"מ לר"מ אמאי אסור להטיל בו מום כיון שלא חזי לא לגופי' ולא לדמיו.

ג ומצאתי ברי"ט אלגזי בסוגיא נחית לחלק דשאני בכור דיש בו חומרא גם מלבד הקרבה, דהרי הוא גם מתנות כהונה, ומשו"ה קדיש אפילו בבע"מ מעיקרו, וא"כ כיון דקדושתו אינו תלוי בהקרבה לחודיא, הוי בכלל כל מום לא יהי' בו יעוי"ש, אבל דברים תמוהים הם היאך שייך לומר דבשביל זה שהוא מתנה לכהן יהי' בו איסור הטלת מום, ואטו המום מגרע זכות מתנות כהונה, דהרי גם במומו יש לכהן זכות זה, ואין נפק"מ אם יש לו מום, או אין לו מום, וא"כ לא מסתבר לומר שבשביל זה יהיה איסור הטלת מום.

ד ונראה דבכור אף לאחר שהומם לא נפקע ממנו קדושת קרבן. ורק מהקרבה ממועט. - והיינו שאיסור הקרבה יש בזה, ובאמת הוא קרבן גבוה, ולא נפקע זכות הקדש, ורק איסור הקרבה יש בזה, ונותן לכהן רק אלו האופנים שינהג בזה בדרך כבוד שאינו נשקל בליטרא, ואינו נמכר באיטליז, וכל אלו הדברים הוא מטעם קדושת קרבן, ומטעם זה אסור גם בהטלת מום וזה אינו דומה להא דפסוה"מ לאחר פדיון, דשאני התם דכיון דנפקע זכות הקדש, לכן שוב לא נקרא קרבן, והא דאסור בגיזה ועבודה הוא לאו משום דררא דקדושה, אלא הטילה התורה איסור חדש על הפסוה"מ, אבל אין בו קדושת קרבן, וטעם הא דמקדיש בזמה"ז דאין בו איסור הטלת מום, הוא מפני דלא חלה עליו קדושת קרבן בתחלה דכיון דיודע המקדיש שאין מקדש ומזבח להקריב לכן לא נחתה עליו קדושת קרבן לכתחילה, ואינו דומה לבכור דקדושתו מרחם, והרי הוא בקדושת קרבן מעליא, ולא נפקע ממנו הקדושה במום, והרי הוא של גבוה. והכהן זוכה ג"כ מגבוה לפי הדינים והסדר הנאמר בו.

ה ומקור לדברינו סוגיא בתמורה ח' ע"א ר"ש אומר בהמתה פרט לבהמת בכור ומעשר שבה במאי עסקינן אלימא בזמה"ז מי איכא עיה"נ, וכו' אלא לעולם בבע"מ ודקא קשיא לך היינו בהמתה, מי שנאכל בתורת בהמתה יצאו בכור ומעשר שאינן נאכלין בתורת בהמתה, דתנן כל פסוה"מ נמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנאתן לבעלים יעוי"ש, ולכאורה תמוה דאטו בשביל שאינן נמכרין באיטליז להכי לא קרינן בהמתה, הלא סו"ס הכל הוא לבעלים וכמו שאמר התנא שהנאתן לבעלים, ופשיטא שיש לקרוא לזה בהמתה מטעם שכל ההנאה שלו, אבל בדברינו אתי שפיר דהביאור בזה דגם בכור בע"מ לא יצא עדיין מקדושתו והרי הוא קרבן גבוה, והכהן זוכה מגבוה על אלו האופנים. - וממילא לא קרינן לזה בהמתה, ובזה יובדל משארי פסוה"מ לאחר פדיונם, שאין זה עתה קרבן של גבוה כלל, ולגבי עיה"נ נקרא בהמתה של עיה"נ, זהו סברת ר"ש התם לענין עיה"נ, וזהו גם כן סברת ר"מ הכא בבכור בע"מ, ולהכי אוסר בכור בע"מ להטיל בו מום, וכמו שנתבאר.

ו והנה בתמורה כ"א בעו במערבא המטיל מום בתמורה בכור ומעשר מהו מי אמרינן כיון דלא קריבן לא מיחייב, או דלמא כיון דקדשי מיחייב, אמר לי' אביי ותיבעי לך תשיעי של מעשר בהמה, אלא מ"ש תשיעי דלא מיבעי' לך דרחמנא מעטי' עשירי להוציא התשיעי ה"נ רחמנא מעטי' קדש הם, הם קריבין ואין תמורתן קריבה, וכתבו שם התוס' ד"ה המטיל דבעי' זו בין לר"מ ובין לרבנן והיינו אפילו לר"מ דאוסר להטיל מום בבע"מ התם משום דהי' חזי' להקרבה מקודם, אבל הני דלא חזיא לעולם להקרבה יעוי"ש, והנה לפי"ז קשה מדוע לא קאמר הסוגיא דבעינן קרא דתמים לר"מ למעט תמורת בכור ומעשר דליתא בהו איסור הטלת מום, מטעם שאינם בכלל תמים יהי' לרצון, משום דנעשו קדושים עם איסור הקרבה ביחד שאין לך מום גדול מזה, ודברי התוס' מוכרחין מדלא קאמר הש"ס שם דזה תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן, ולהכי שפיר כתבו התוספות דבעי' זו קאי בין לר"מ ובין לרבנן, וא"כ קשה טובא מדוע לא קאמר הש"ס הכא דלא למעט תמורת בכור ומעשר.

ז ואפשר לומר דסברה הסוגיא דבעי' זו לא נפשטא והדבר בספיקא, והיינו משום דהתם אין הכרח לזה משום דיש לפרש דנפשטא הבעי' מהא דתשיעי של מעשר, ואפשר לומר דגם בתשיעי של מעשר הדבר בספיקא קאי. - ומוכח מסוגיא דידן דהדבר בספיקא.

ח אמנם מדברי הרמב"ם בפר"א מאי"מ ה"ט משמע דמפרש דבעי' זו נפשטא מדפסק שם המטיל מום בתמורת בכור ומעשר, וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי שאינו לוקה יעוי"ש, ומדלא כתב שזהו מספק ע"כ סבר דאינו לוקה מצד ודאי, איברא דהריט"א מסתפק בזה אם כוונת הרמב"ם הוא מצד ודאי או מטעם ספק. והיינו שאינו לוקה מספיקא יעוי"ש, אבל נראה דמדלא כתב הרמב"ם דספק הוא, ע"כ דעתו דבעי' זו נפשטא, וגם מוכח דמפרש סוגיא דתמורה כמו שפירשו התוס' דבעי' זו קאי בין לר"מ ובין לרבנן, דאם לא כן אלא אמרינן דלרבנן מותר בפשיטות, א"כ למה כתב כל עיקר האי דינא כיון שכבר פסק שם בה"ח כרבנן דמטיל מום בבע"מ אינו לוקה, וע"כ דסבר דדין זה נצרך גם לרבנן, ולפי"ז ע"כ סבר ג"כ דבעי' זו נפשטא גם לר"מ דאין בזה משום הטלת מום, וא"כ תקשה כמו שכתבנו מדוע לא קאמר הש"ס הכא דבא למעט תמורת בכור ומעשר שאינו לוקה, והנכון דהרמב"ם מפרש דבעי' זו קאי רק לרבנן אבל לר"מ פשיטא להש"ס דלוקה משום מום, והיינו דאעפ"י דלא היו ראוים להקרבה מעולם, מ"מ כיון דיש להם קדושה לא גריעא מבכור בע"מ, והיינו דפשיטא להש"ס דלר"מ גם בבכור שנולד במום סבר ג"כ דיש איסור הטלת מום, וזה מבואר מדלא קאמר דבעינן תמים יהי' לבכור שנולד במום, וע"כ דסבר ר"מ דגם בזה יש מלקות משום מטיל מום, וא"כ פשיטא דלא גריעא תמורת בכור ומעשר מבכור שנולד במום, ואדרבה יש עדיפות בתמורת בכור ומעשר, שהיו ראוים להיות קרבן קרב, לוא לא עשה הבעלים אותם תמורה, אלא אם הי' מקדישם קדושת קרבן, דהיו קרבין, ובכור בע"מ מעולם לא היה ראוי להיות קרב, להכי מפרש הרמב"ם דהסוגיא דתמורה קאי דוקא לרבנן, וסבר דהבעי' נפשטא, אבל לר"מ לוקה גם כן במטיל מום בתמורת בכור ומעשר, וממילא מובן דגם אם עשה תמורה בבהמה בעלת מום דג"כ קדוש בתמורה כדכתיב רע בטוב או טוב ברע, ועשה מום בתמורה שהיא בעלת מום דג"כ לוקה לר"מ דמ"ש מבכור שנולד במום, וזה דלא כהריט"א שכתב שם לדבר פשוט דאינו לוקה לר"מ בתמורה בעלת מום מדהקשה אמאי לא מוקי הש"ס בתמורה בע"מ, - אבל לפי מה שביארנו מבואר לנכון דגם בתמורה בע"מ לוקה לר"מ, וכמו שנתבאר.

ט כתב הרמב"ם בפר"א מאי"מ ה"ז המטיל מום בקדשים כגון וכו' לוקה ואינו לוקה אלא בזמן שביהמ"ק קיים שהרי הי' ראוי לקרבן ופסלו, אבל בזמן הזה אעפ"י שעבר בל"ת אינו לוקה יעוי"ש, ודבריו תמוהין מסוגיא דע"ז דף י"ג שכתבנו לעיל דמבואר שם דלא עדיף ממטיל מום דבע"מ, וכיון שהרמב"ם סובר כרבנן דאין איסור ל"ת במטיל מום בבע"מ, א"כ גם במטיל מום בקרבן בזה"ז אין כאן לא תעשה, ועי' בלח"מ שם, וכבר כתבנו בביאור שיטת הרמב"ם בספרנו נזר הקודש בסוגיא דזבחים ס"א אשר ביארנו שם לנכון.

י והנה התוס' במנחות נ"ו ד"ה הכל הק' בשם הרב ר' יעקב מאורליינש בהא דאי' בע"ז י"ג דהמטיל מום בקדשים בזה"ז לא הוי איסורא דאורייתא, ולא דמי למטיל מום בבע"מ מטעם דהתם חזי לדמים וכו' והקשה הא במחמץ אחר מחמץ חייב אעפ"י שלא חזי לא לגופי' ולא לדמיה יעוי"ש. - ולכאורה יש להבין מאי קושיא הא שאני הכא דרבתה תורה בהדיא כמו שאמר ר' יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב דכתיב לא תעשה חמץ ולא תאפה חמץ וכו'. כי פליגי במטיל מום בבע"מ, הרי מבואר דשאני מחמץ שרבתה תורה לחיוב, ונראה דכוונת התוס' מדוע לא נילף בבנין אב מטיל מום בקדשים בזה"ז מהא דמחמץ אחר מחמץ שדומה ממש להקדש בזה"ז שאינו חזי ג"כ לא לגופי' ולא לדמים, והנה זה ודאי דלרבנן לא קשה מדוע לא ילפי מטיל מום בבע"מ מהא דמחמץ אחר מחמץ, ועוד בק"ו דאיכא דמים בבע"מ, דיש לומר דקרא דרשי דכתיב תמים יהיה שבא להורות דדוקא בתמים אמרה תורה איסור הטלת מום, ולא בבע"מ, אבל לר"מ דלא דריש הא דתמים יהיה, ומרבה אפילו בע"מ שאסרו להטיל בו מום, ושם בע"ז קאי לשיטת ר"מ מדפריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ, ועל זה משני הש"ס דשאני הקדש דבזה"ז דאינו חזי לא לגופי' ולא לדמים, שוב תיקשה מדוע לא נילף בבנין אב שהוא מה מצינו לחייב גם בזה שאינו חזי לא לגופי' ולא לדמים, ועל זה תירצו שאין זה בנין אב מטעם דהקדש בזה"ז גרע יעוי"ש, והא דלא קאמר הש"ס דר"מ ממעט הקדש בזה"ז משום דזה לא ממועט מהא דתמים שמשמעו למעט בע"מ.

יא תוס' שם ד"ה אלא למעוטי פסוה"מ לאחר פדיונם, הוה מצי למימר למעוטי בזה"ז דחשיב לי' בפ"ק דע"ז י"ג נראה בעלמא וכו' יעוי"ש, והרמב"ם דפסק בפר"א מאי"מ ה"ז דהמטיל מום בקרבן בזה"ז עובר בלאו תעשה, וע"כ דלא סבר כרבא דע"ז שם דסבר דרק איסור דרבנן איכא, וכבר הקשה עליו הלח"מ בזה וכמו שכתבנו לעיל מזה. - אבל יש לומר דהרמב"ם סבר דסוגיא דידן פליגא ארבא, וסברה הסוגיא דהכא דקרבן בזה"ז חמור יותר מפסוה"מ לאחר פדיונם, והיינו מפני שאין חסרון בעצם הקרבן, אלא מניעה מצד אחר מטעם חסרון מקדש ומזבח, ולר"מ דסבר מטיל מום בבע"מ לוקה, פשיטא, שקרבן בזה"ז לא גריעא, ומטעם זה מוקים הש"ס דבא למעט קרבן בזה"ז, והרמב"ם תמך יסודו על סוגיא זו דמקדיש קרבן בזה"ז עדיפא מבע"מ, וגם עדיף יותר ממטיל מום בבע"מ, מטעם דאין חסרון בעצם הקרבן, אלא סיבת דב"א גורם לזה, ועל זה כתב דיש איסור ל"ת בהטלת מום בקרבן דבזה"ז, ובעיקר דברי הרמב"ם ושיטתו בזה מבואר היטב בספרנו נזר הקודש לזבחים ס"א, וע"כ צריך לומר כן דדעת הרמב"ם דקרבן דבזה"ז כל דיני חומר קדשים עליו, והוא מדכתב בפר"ו מבכורות ה"ב וז"ל אבל חכמים אסרו לעשר בהמה בזה"ז שמא יאכלהו תמים, ונמצא בא לידי איסור כרת שהוא שחיטת קדשים בחוץ יעוי"ש, הרי מבואר דקרבן דבזה"ז ראוי להיות קרב בפנים, מדכתב שיש בזה משום שחו"ח, ופשיטא שלא נחשב לבע"מ, והטעם פשוט משום דלא הוי חסרון בעצם הקרבן, וממילא ברור הדבר שעובר באיסור לא תעשה של הטלת מום, והא דאינו לוקה על מום דבקרבן בזה"ז מבואר בספרנו נזר הקודש שם, ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר היטב דלא מוקמי לר"מ בקדשים בזה"ז דפשיטא דלר"מ מליקא לקי גם כן, וכמוש"נ.

א כתב הבה"ג בה' בכורות דף קל"ט וז"ל בכור שאחזו דם ר' שמעון אומר יקיז אף במקום שהוא עושה מום ונשחט על אותו מום, והלכתא כר"ש דברייתא, העושה מום בבע"מ לוקה את המ' המחמץ את המחומץ הרי"ז לוקה את המ' המסרס את המסורס לוקה את מ' עכ"ל, והנה הא דכתב העושה מום בבע"מ לוקה הוא בתוספתא דבכורות. - והנה פשטות התוספתא אזלא אליבא דר"מ. - וא"כ קשה כיון דכתב בה"ג דהלכה כר' שמעון דיקיז אעפ"י שעושה מום, וא"כ הלכה דמותר להטיל מום בבע"מ. - וא"כ היאך מביא הבה"ג התוספתא דמשמע דסבר כן לדינא. ובריט"א הקשה בזה יעוי"ש.

ב ונראה דהבה"ג סובר לדינא כסתמא דהתוספתא דמטיל מום בבע"מ לוקה. - והא דהלכה כר' שמעון בהא דיקיז אפילו במקום שעושה מום. - הוא מטעם דהוי דבר שאינו מתכוון. - וכשיטת רש"י שהביאו התוס' בד"ה אלימא שפירשו דכמו שפירש"י לעיל גבי פרה, גוזז במספרים ואינו חושש שהוא מפני שכוונתו לתקן. - והכא דכיון דאינו מתכוין אלא לרפואה שפיר דמי. - ואין בזה משום פס"ר ג"כ כמו שביארנו במקום אחר. - וזהו גם שיטת הבה"ג דפוסק כר' שמעון דיקיז לרפואה אפילו במקום שעושה מום, משום דכוונתם לתקן. - אבל להטיל מום בבע"מ בכוונה לוקה. - וזה ברור בכוונת הבה"ג.

ג כתב היראים מצוה שנ"ב דבכור בע"מ אם הוא טרפה מוכרין אותו לעכו"ם כשם שמוכרין החלב לעכו"ם מטעם שאסור באכילה. - ולא דמי לפסוה"מ דשאני התם דכתיב ואכלת ודרשינן ולא לכלביך. - משא"כ בכור יעוי"ש, וקשה טובא מהא דתנן בזבחים ק"ג דבשר טרפה טעון קבורה. וכן משמע מכמה משניות והובא בתוס' במכילתין ל"ב ד"ה פסק. - וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מבכורות ה"י. ודברי היראים צע"ג.

ד עוד דבר תמוה בהגהות מרדכי דיבמות פר' האשה דבכור שנמצא טרפה אסור למוכרו לעכו"ם ולהאכילו לכלבים ולפיכך כשיפול בו מום טוב והגון למכרו לעכו"ם מחיים יעוי"ש - ותמוה טובא. - ועי' בריט"א שתמה טובא בזה. - ובאמת תמוה טובא דהלא העכו"ם יעשה אותו נבלה בנחירה וצ"ע.

ה והנה ראיתי בחידושי אנשי שם אשר שם במרדכי, כתב בשם מהר"ם מרוטענבורג סימן שנ"ב דשרי למוכרו לעכו"ם. - וחפשתי ולא מצאתי שום רמז לזה. - ואדרבה יש להוכיח שדעתו לאיסור. והוא מהא דכתב בתשובה סימן ע"ח ע"ד השאלה אם עשה הבכור היזק לגוים ונתפס הבכור עד כמה חייב הכהן לפדותו, היכא שלא בפשיעתו ובלא כוונתו נתפס, והשיב כי זה לא אשכחן מפורש.- אבל מסברא אין פודין יותר מכדי דמיו מפני תיקון העולם עכת"ד. ואם סבר המהר"ם דמותר למוכרו לנכרי. - א"כ פשיטא שאין חיוב לפדותו. - וע"כ דסבר דאסור למוכרו לגוי.

א שם חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה וכו'. והנה ברש"י פסחים ט"ו פירש כגון שנכנס בו אדם טמא ספק נגע ספק לא נגע. - והקשו בתוס' ממנפ"ש אי ברה"ר ספיקו טהור, ואי ברה"י ספיקו טמא. - וכן הקשה הר"ש בפר"ח דתרומות יעוי"ש. ונראה לכאורה ביישוב פירש"י דמיירי ברה"ר, אמנם כיון שנולד ספק יש כאן היסה"ד. - וספק טומאה עם היסה"ד לא מהני לטהר אף ברה"ר. - ומדי ספק לא נפיק. - ואפילו לר' יוחנן דסבר היסה"ד פסול טומאה, וספק טומאה ברה"ר טהור, אמנם בהיסה"ד נשאר הספק. - ודינו ככל ספק דעלמא. - וראיה לזה מהא דאיתא בירושלמי פר"ח דתרומות ה"ד דפריך ולא נפסלה בהיסה"ד לא כן אמר ר' יוחנן היסה"ד דבר תורה יעוי"ש. - ולכאורה כיון דסבר ר' יוחנן דהיסה"ד פסול טומאה א"כ ברה"ר טהור. - וא"כ מאי פריך לישני דמיירי שהיתה התרומה במקום שיש שלשה דאז הוי רה"ר ולא נפסל בהיסה"ד. - וע"כ דגם ברה"ר כי איכא היסה"ד מידי ספק טמא לא נפיק. אבל תקשה לפי"ז לר"ל דסבר דהיסה"ד פסול הגוף הוי וא"כ הוי תרומה פסולה ודאית. - וע"כ דמיירי שלא נפסלה בהיסה"ד. - ולא הסיח דעתו מלשמרה. וזה עצמו שנולד לו הספק טומאה לא נקרא היסה"ד.- וא"כ הקושיא לרש"י תמי' עצומה.

ב ונראה בסברת רש"י דמיירי ברה"י. - אמנם הא דספק טומאה ברה"י טמא ודאי. - לא הוי מצד בירור, אלא כן אמרה תורה שתורת ודאי על זה. - אבל הוא רק מצד הדין אבל לא נחשב לטמא מצד ודאי. - ואם יבא אליהו ויאמר שלא נטמא הרי היא בטהרתה כמבואר בסוגיא. - ולעיל כתבנו לחקור אם ע"א נאמן לומר שלא נטמא. - ואפשר שסבר רש"י דגם ע"א נאמן בזה. - וא"כ לא עשאה התורה כודאי טומאה ממש. - ובזה פליגי תנאי דכיון דאמרה תורה משמרת תרומותי דמשמע שתי תרומות. - והיינו דגם תלויה בכלל דין שמירה. - וכיון דבעצם לא קרינן לזה טמאה אלא רק דין טומאה עליה. הנה זה רק להחמיר אבל התורה לא פקעה זה מדין שמירה. - וגם להמסקנא דסברת ר"א דיש לה דין שמירה מטעם שמא יבא אליהו ויטהרנה, הנה זה מורה שאין הטומאה בעצמותה.

ג והנה לפי"ז ע"כ מיירי ברה"י. - אבל ברה"ר משמע שטהורה היא לגמרי. - וקשה בהא דכתב הרמב"ם בפרי"ב מתרומות ה"ג וז"ל חבית של תרומה שנולד לה ספק ה"ז לא יחדש בה דבר ולא יזיזנה ממקומה ולא יגלנה אלא יניחנה עד שתטמא ותשרף עכ"ל. - ומשמע אפילו בשנולד לה ספק טומאה ברה"ר כן הדין, ותמוה הלא ספק ברה"ר טהור. והנה אפשר לומר דמפרש הרמב"ם כמו שפירשו התוס' והר"ש דמיירי כגון ב' חביות ברה"י, ונגע שרץ באחד מהם ולא ידע בהו מנייהו שניהם תלויות מדאורייתא, וזה לא נלמד מסוטה כיון דממנפ"ש חד מינייהו טהור יעוי"ש. דאכתי תקשה מדוע לא מפרש הרמב"ם דמיירי ברה"י באופן הזה. ודוחק לומר דכיון דכתב הרמב"ם נולד ספק משמעו דמיירי ברה"י משום דברה"ר לא שייך נולד ספק כיון דספיקו טהור הרי"ז כאילו לא נולד ספק. - ועוד תקשה להרמב"ם לשיטתו דספד"א מה"ת לקולא. - א"כ באופן זה שלא נלמד מסוטה הוי מדאורייתא תרומה טהורה, ועי' בריט"א שהקשה בזה על הרמב"ם יעוי"ש מה שהרבה לפלפל בזה.

ד אמנם נראה דהרמב"ם מפרש בכל אופן ספק שיהיה. - אמנם גם ברה"י כיון דספיקו טמא רק מצד הדין שכן אמרה תורה לנהוג בזה דין טומאה. - אמנם בתרומה כיון דחזינן שאמרה דין שמירה בספק בין אם ילפינן מהא דיש אם למקרא דיש בזה שתי תרומות או למסקנא דיליף ר"א מדכתיב לך הראויה לך, וסבר דגם זה שאם יבא אליהו ויטהר ג"כ נקרא ראויה לך הרי גילתה תורה דתרומה כזו בכלל שמירה, וע"כ על ספק שאליהו יכול לטהר מיירי, ובזה נכלל גם ספק טומאה ברה"ר. - וממילא שיש בזה גם ספק טומאה ברה"ר שאעפ"י שטהורה היא מצד הדין, אמנם כיון שעכ"פ מספיקא לא נפיק. - הרי היא בכלל זה הספק לענין שמירה. - ולא לענין אכילה. - וזה נכלל בהא דאמרה תורה את משמרת תרומותי. - ודין מחודש הוא לענין תרומה. וזהו שיטת רש"י שפירש ספק נגע ספק לא נגע. - ולא נחית רש"י לפרש ברה"י דוקא.

ה ושיטת הרמב"ם אתי שפיר טפי לפי מה שפסק הרמב"ם דהיסה"ד פסול טומאה הוי. - וזהו פוסל אפילו ברה"ר כמו שהוכחנו לעיל מהירושלמי, ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים ל"ב. - ולהכי כתב הרמב"ם סתם ספק טומאה מטעם דבכל ספק איכא חסרון בשימור מטעם היסה"ד.

ו ובזה אתי שפיר הא דפירש"י בפסחים דפליגי בקראי אשר לכאורה תמוה דהרי זה לפי הס"ד, אבל לא כן במסקנא, והאור חדש לפסחים הקשה בזה יעוי"ש. - אמנם באמת פליגי בקראי דהיינו בזה שגילתה תורה שמירה להראויה לך. - וגם הספק בכלל ראויה לך- והא דפירש"י מטעם יש אם למקרא אשר על זה פריך הש"ס הכא דר"א סבר יש אם למסורת. - נראה כוונת רש"י דסבר ר"א דאעפ"י שבעלמא סבר יש אם למסורת, אמנם הכא כיון דכתיב לך וגם תלויה נקרא לך, מסתברא שכוונת התורה לדרוש גם המקרא.

ז והנה הריט"א מביא בשם ספר בני יעקב בתשובה שכתב בדעת הרמב"ם דאעפ"י שסבר ספד"א מה"ת לקולא אמנם שאני הכא דכתיב תרומותי. - ומקשה עליו כיון דלהרמב"ם דספק מותר מן התורה ליכא כלל שום ספק בדיני התורה לחומרא יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו דברי הבני יעקב שרירין וקיימין אבל לא מטעמי' אלא הטעם העיקר דשאני תרומה דאמרה תורה דבעי שימור. וכל ספק שנולד הרי חסר בזה השימור. - ואסור מפני זה. - דעכ"פ לא הי' שימור. - וכמו כן כתבו הרמב"ן והריטב"א ריש חולין דבאופן שחסר לתרומה השימור אסור, ולא שייך הכא לומר ספד"א מה"ת לקולא, - ובזה פליגי ר"א ור"י. - והרמב"ם פוסק דבחסרון שימור נפסדה התרומה לגמרי, ורק בידים אין לטמאותה להוסיף טומאה וגם זה מטעם שהחמירה תורה בתרומה בדבר השימור. - אמנם כל זה שייך מטעם היסוד שכתבנו לעיל דבספק טומאה ברה"י אעפ"י שעשאה התורה ספק כודאי. - אבל רק דין טמא. - אבל לא טומאה בעצמותה כמו שכתבנו.

ח והנה בריט"א ד"ה והנה במה, כתב דיש לצייר ספק אם הי' ברה"ר או ברה"י שלא נודע אם היו שלשה בני אדם בשעה שנכנס בה אדם טמא, ובזה הוי ספק כבכל ספק דעלמא, ואינו ענין לסוטה יעוי"ש. - תמוה טובא ממשנה ערוכה פר"ו דטהרות מ"א המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא כשהוא ברה"ר ספיקו ר"ש אומר רה"ר מפסקת. - והביאור בזה דחכמים דסברי ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מצד ודאי גם זה הספק ברשויות ספיקו טמא. - ור"ש לשיטתו דסבר ספק טומאה ברה"י לא הוי אלא ספק טומאה כדאיתא בריש נדה, ועי' במשנ"א שם. - הרי חזינן דסברי רבנן דגם ספק רשויות ספיקו טמא מצד ודאי. וע"כ דלא מהני גם ספ"ס כדין ספק טומאה ברה"י בכל מקום. - ושם בד"ה איך שיהי' מביא בשם ספר בתי כהונה דבספק כזה אם הוא ברה"י או ברה"ר ספיקו טהור יעוי"ש, ותמוה מהמשנה שכתבנו.

ט והנה בהא דתנן בנדה נ"ו השרץ שנמצא במבו"י מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה וכו' ומטמא בין לח בין יבש ר' שמעון אומר היבש מטמא למפרע והלח אינו מטמא אלא עד שעה שהוא יכול לחזור ולהיות לח יעוי"ש, והנה לכאורה הוי הכא ג"כ דחכמים לשיטתייהו דספק טומאה ברה"י טמא ודאי להכי מטמאין גם לח למפרע, ור"ש לשיטתו דסבר דספק טומאה ברה"י הוי ספק טומאה מטעם החזקה.- וכן פירש שם במשנ"א ומטעם זה הקשה מדוע פוסק הרמב"ם כר' שמעון בפרי"ח מה' אבוה"ט יעוי"ש. - אבל נראה דסברתו הוא מטעם הסברא שהוא דבר הרגיל. - וזה הוי רובא. - ובזה מצינו בברייתא פסחים ט' אמר רבי יהודה מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו וכו' ספק גררוהו. - והקשו התוס' האי בור היכא קאי אי ברה"י והתנן כל ספיקות וספיקי ספיקות שאתה יכול להרבות ברשות היחיד טמא, ותירצו דהוי ספק הרגיל וכו' יעוי"ש. והביאור דהוי זה כעין רובא וממילא אין כאן תורת ספק. - ולפי"ז ע"כ זהו גם סברת ר' שמעון הכא. - ועל זה תמך הרמב"ם פסקו להלכה דכיון דאיכא סברא דבלח לא שייך טומאה למפרע. - מטעם דהוי זה כעין רובא ולא נכנס לכלל ספק.

י איתא בירושלמי פסחים פר"ק ה"ח אין תומר לית ליה לר"מ תלויה והא תני תרומה תלויה טהורה שורפין אותה ער"ש עם חשיכה דברי ר' מאיר וחכ"א בזמנה, אמר ר' עזריה קומי ר' מנא תיפתר בתלויה שאין דעתו להשאיל עליה אמר ליה וכן אמר ר' יוסי כל מה דאנן קיימין הכא בתלויה שאין דעתו להשאיל עליה, אבל בתלויה שדעתו להשאיל עליה הרי זו טהורה ע"כ, והנה בקר"ע מפרש הא דלהשאיל היינו שאלה לחכם שיעקור שם תרומה ממנה ויהיו הפירות טבל ויפריש על הטבל תרומה ממקום אחר וכו' יעוי"ש. ולפירוש זה נחית הריט"א. - ומקשה דהרי לאחר שאלה הרי היא חולין ואין שם תרומה עליה, ואנן בעינן הראויה לך בעודה תרומה. - ומקשה עוד טובא בזה. -

יא אבל לדעתי נראה שאין זה הפירוש הנכון. - אלא הכוונה בהירושלמי לענין היסח הדעת. - והיינו דאם בדעתו להשאיל לחכם ע"ד הספק טומאה הנה טרם הסיח דעתו מן התרומה, והרי היא בחזקת שימור, אבל אם אין בדעתו להשאיל לחכם, - והוא מטעם דמתייאש מטהרתה הרי הוא מסיח דעתו מלשמרה ונפסלה בהיסה"ד. - וכמו"ש לעיל בהא דהירושלמי תרומות פר"ח דבנפסלה בהיסה"ד מותר לשרפה. - וזהו שיטת הירושלמי הכא. - וכן פירש הפנ"מ שם בירושלמי פר"ח דתרומות והוא נכון. - ולחנם מאריך הריט"א להקשות ולפרק. - יען כי הפירוש הנכון הוא כמו שכתבנו.

א דף ל"ד ורבנן נמי דכתיב כל מום לא יהיה בו ההוא לגרמא הוא דאתי דתניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום, מנין שלא יביא דבילה וכו' ת"ל כל מום יעוי"ש, מבואר מזה דלרבנן דר"מ דסברי דלא אסרה תורה להטיל מום בבע"מ. - אבל אסרה תורה לעשות גרמא להטיל בו מום. - והנה משמע מזה דאיכא ל"ת במטיל מום על ידי גרמא. והיינו דע"כ הא דאמרה תורה כל מום לא יהיה בו היינו ל"ת. - דהרי כמו שלר"מ אתי לל"ת במטיל מום בבע"מ מקרא זה. - הנה כן לרבנן אתי לל"ת במטיל מום על ידי גרמא. - והסמ"ג במצות ל"ת שט"ו מביא האי לימוד וכולל מטיל מום על ידי גרמא בל"ת במטיל מום בקדשים, וע"כ דסברי דבזה הוי גרמא כדין מטיל מום בידים. - ואיכא ל"ת וגם לוקין על זה. -

ב והנה מטעם זה תמוה מה שכתב הרמב"ם בפר"ב מבכורות ה"ח וז"ל הרגיל לבכור שיפול בו מום כגון שנתן דבילה על אזנו עד שבא כלב ונטלה וחתך אזנו וכו' או שאמר לנכרי להטיל בו מום הרי זה לא ישחוט עליו עכ"ל, מבואר דחשיבי גרמא למום עם אמירה לנכרי, משמע מזה דאין בגרמא אלא מצד קנס לענין שלא ישחט עליו אבל לא כתב שיש בזה גם מלקות. - וכן בפר"א מאי"מ ה"ח לא הביא גורם למום שילקה עליו, ותמוה דכיון דסבר כרבנן ולדידהו, ע"כ יש ל"ת גם במטיל מום על ידי גרמא. וגם בספר המצות מצוה צ"ז כתב הרמב"ם הזהירנו מתת מום בקדשים. וזה יקרא מטיל מום בקדשים, וכל מי שיטיל מום בקדשים לוקה עכ"ל, ולא כתב מאומה אודות גורם להטיל מום מה דינו. - וע"כ דסבר דליכא ל"ת במטיל מום על ידי גרמא. - ותמוה וצע"ג. -

ג תניא בספרא פ' אמר אות קי"א תמים יהיה לרצון מ"ע מל"ת מנין ת"ל וכל מום לא יהיה בו, נפל מן הגג ונשתבר יכול יהא עובר עליו ת"ל וכל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום יעוי"ש. - ויש להבין וכי ס"ד שאם נפל מן הגג ונשתבר יהיו הבעלים עוברים בל"ת. - ונראה לפרש דהכוונה דהתנא שהנפילה מן הגג היתה על ידי גרמא של הבעלים. - בזה משמיע לנו התנא דהפירוש לא יהיה בו לומר אל תתן בו מום. - אבל בגרמא אין בזה משום ל"ת. וזה הוי היפך מדרשת התנא דהכא שדריש שיש ל"ת במטיל מום על ידי גרמא. ואדרבא התנא דהספרא דריש למעט גרמא. - ואפשר שזהו כוונת הרמב"ם דהשמיט האי דרשא לרבות ל"ת להמטיל מום על ידי גרמא, אלא סבר דגרמא ליכא באיסור ל"ת. - ומדויק לשון הרמב"ם בספר המצות שכתב הזהירנו מתת מום בקדשים, וזהו כלשון הספרא בלשון נתינה ששנה אל תתן בו מום.

ד אמנם יש לשאול מה ראה הרמב"ם לנקוט עפ"י שיטת התו"כ. - ולא נקט מה שפשוט בש"ס הכא בסוגיא וכן בסוגיא ביצה כ"ז ע"ב דגרמא להטיל מום בקדשים נכלל בל"ת. -

ה ונראה דהנה בשבת ק"כ ע"ב מביא הש"ס לענין אם גרם אסור כמו לענין שבת. וכן לענין מחיקת השם. - ופליגי שם רבי יוסי ורבנן. - ולכאורה קשה מדוע לא הביא הש"ס הא דאסרה תורה להטיל מום בקדשים על ידי גרמא. - והנה אפשר לומר דחולין מקדשים לא גמרינן וכדאיתא בנזיר דף ל"ז. - אבל הלא לאו לכולי עלמא הוא, דהרי מבואר שם ובקדושין ל"ה למאן דאמר שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין לא סבר להאי כללא. - ועוד בהא דאיתא בחולין צ"ח דילפינן כל איסורין שבתורה מזרוע בשילה וקאמר שם אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן יעוי"ש, מבואר דסבר הש"ס דלחומרא חולין מקדשים גמרינן, וא"כ קשה מדוע לא מביא הסוגיא לאסור גרמא מהא דאסרה תורה להטיל מום בקדשים גם על ידי גרמא. - ומזה משמע דסברה הסוגיא דלא אסרה תורה בל"ת להטיל מום בקדשים על ידי גרמא. - וזהו כשיטת הספרא דדריש מלא יהי' לאפוקי גרמא וזהו כמו שכתבנו בביאור דברי הספרא, ועל זה השמיט הרמב"ם הסוגיא דידן. - וע"כ הא דגרמא בהטלת מום לשיטת הרמב"ם לא הוי אלא איסור דרבנן.

ו גם יש להוכיח מהמשנה דלקמן ל"ה במשנה מעשה וכו' ראו שהתירו הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור, ומפרש בגמ' לאתויי מאי לאתויי גרמא ופירש"י ורגמ"ה אם הניח בצק ודבילה על גבי אזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו יעוי"ש. - והנה אם אמרינן דגרמא אסור מדאורייתא א"כ זה יותר פשיטא לאיסור מהעובדא שקשרו זנבות הבכורות, ואם זה אסרו א"כ פשיטא שגרמא שהוא עצמו עשה ועבר בל"ת פשיטא שאסור, וע"כ דאין לפרש דכוונת הש"ס לאתויי גרמא על יד עכו"ם. - דלא משמע כן, ועוד דלפי"ז הוי גורם דגורם דאמירה לעכו"ם הוי גורם, וכשעושה המום על ידי גרמא הוי גורם דגורם, ומסתבר דבזה לא קנסו חכמים. - וע"כ מוכח דסבר האי תנא דגרמא לא הוי אלא איסור דרבנן. - וגרמא קיל טפי מההוא עובדא. - לכן נכלל זה בזה הכלל. - ולפלא שלא נחתו המפרשים והפוסקים בזה.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

ור''א בר''ש. דמחמיר בפסולי המוקדשין לאחר שחיטה מי לית ליה הא דתנן נמכרין באיטליז אלמא לאו בקדושתייהו קיימי ומשום האי רווחא דהקדש דכיון דזימנין דטפי ופריק מעיקרא כדאמרן שרי ליה מר ה''נ לישרי להרגיל משום רווחא דהקדש דכיון דימכור העור ביוקר טפי ופריק מעיקרא: פגם בבשר. וליכא רווחא בבשר כולי האי שהרי מחתך את הבשר ופושטה עם העור: במערבא אמרי. לעיל קאי כלומר לעולם דברי הכל היא דאסור להרגיל דבזיון גדול הוא שנראה כעובד עבודה בקדשים שמוכרין העור לצורך מפוח כשהוא עדיין על הקדשים: שמא יגדל עדרים עדרים. כלומר דברי הכל אסור להרגיל דאי שרית ליה אתי לשהוייה מלשחוט עד שימצא בני אדם המבקשים עורות שלימים ובין כך ובין כך יגדל עדרים מפסולי המוקדשין ואתי בהו לידי תקלה לגיזה ועבודה: מתני' שאחזו דם. אפינדו''ר: אפי' מת. אם לא יקיזוהו: אין מקיזין לו את הדם. ואפי' במקום שאין עושין מום דיכול לחזור ולהתרפאות המכה והכי מפרש בפ''ק דפסחים מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למיעבד במקום שעושה בו מום: יקיז ובלבד שלא יעשה מום. שלא יחתוך ושלא יפגום את אזנו ואת ניב שפתיו שאין עתיד לחזור ולהתרפאות דסברי רבנן כ''ש אי לא שרית ליה במקום שאין עושה מום אתי למיעבד במקום מום: לא ישחט עליו. במום הזה הואיל והטילו עד שיפול בו מום אחר: יקיז אף במקום שעושה מום. דסבר ר''ש דבר שאין מתכוין מותר: גמ' וחכ''א יקיז אף במקום שעושה מום. אם צריך להקיז מאותו אבר ולא יניחנו שימות: תורפה. במקום גילוי ואינו משומר: רבי יהושע אומר כו'. מעכשיו אינה ראויה לאכילה שמא טמאה היא ולא לזילוף שמא טהורה ואסור לאבדה הלכך יגלנה ותיטמא ותהא ראויה לזילוף: ר''מ. דאוסר לקלקלו ומתיר לתקנו אם יכול לעשותו בלא מום קאמר דיקיז שלא ימות כר''א דאסור לגרום לה טומאה אלא מצניעה שלא תיטמא: ורבנן. דשרו להטיל מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה כר' יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי שיראה לזילוף ור' יהודה דאמר אע''ג דמית ואזיל לאיבוד לא יקלקלנו ולא יתקננו כר''ג דאמר לא יתקננה ולא יקלקלנה: דקעביד בידים. שמטיל בו מום הלכך ימות מעצמו ולא יטיל בו מום: דגרמא בעלמא. שמניחה במקום התורפה וגורם לה טומאה: כר' יהושע ס''ל. דמתיר שיגרום לה טומאה ותהא ראויה לזלף משיניחנה ולא תהא ראויה לכלום: אלא שמא יבא אליהו. ויאמר שלא נגעה בה טומאה: הכל מודים. רבנן נמי אע''ג דפליגי בבכור שאחזו דם דלא הוי המקיז דם מטיל מום בבעל מום דאין לך בעל מום גדול הימנו שהרי ימות כולהו מודו במנחות שהמחמץ אחר מחמץ כגון אם לש האחד בחימוץ ואפאה אחר שניהם חייבין דכתיב (ויקרא ו) לא תאפה חמץ ולא תעשה חמץ (שם ב) ודרשינן במנחות (דף נה:) אפייה בכלל בל תעשה חמץ למה יצאת מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה אף כל מעשה יחידי: מסרס אחר מסרס. בבהמת חולין נמי אם כרת האחד הביצים ועדיין הם בכיס ובא חבירו ונתקן מן הכיס והשליכן שניהם חייבין: אם על כורת חייב. דכתיב בתריה ובארצכם לא תעשו: על נותק. שנותקו ומשליכו לא כל שכן: בבעל מום. כגון האי בכור שאחזו דם: כל מום לא יהיה בו. וקרי ביה לא יהיה בו שלא יטיל מום ומדהוה ליה למיכתב מום וכתיב כל מום לרבות אפילו בעל מום שלא יטיל בו מום אחר: ורבנן סברי. דרשינן כוליה קרא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו דמשמע תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו אבל בעל מום לא

בכור שאחזו דם כו'. נזקק במאי פליגי: להביא נותק אחר כורת. פי' בקונטרס דאם כרת האחד את הביצים ועדיין הם בכיס ובא חבירו ונתקן מן הכיס והשליכן שניהם חייבים וקשיא לרבי דלקמן בפרק על אלו מומין (דף לט:) משמע דנתוק וכרות איתנהו לביצים בסוף גמרא דחוטין החיצוניות שנפגמו דקאמר נתוק וכרות לא הוי מומין דהא איתנהו ובההיא שמעתא פי' רש''י נתוק ביד לגמרי אלא שעדיין תלוין בכיס כרות בסכין ועדיין תלוין בכיס ומעורין קצת דכרות הוי בציר מנתוק כדאמר בפירקין דלעיל להביא נותק אחר כורת עכ''ל: בעל מום מעיקרו פשיטא דיקלא בעלמא הוא. תימה לימא דלבכור איצטריך שיש בו קדושת הגוף ואין לו פדיון וי''ל דניחא לאשכוחי דאיצטריך לכל הקדשים דהכי נמי מצי למימר דאיצטריך לזמן הזה דלא עבר משום מטיל מום אפי' בתם ואפילו למאן דמחייב למטיל מום בבעל מום בזמן הזה גרע כדקאמר בפ''ק דע''ז (דף יג:) ולא לדמיה חזי אלא משכח שפיר דאיצטריך אפי' בזמן בית המקדש ומיהו אף על גב דפרישית דבזמן הזה גרע ממטיל מום בבעל מום אין לתמוה מהא דפסקינן לקמן הלכה כר''ש דברייתא דשרי להטיל מום בבעל מום והתם במס' ע''ז (גז''ש) אסר רבא לקדשים בזמן הזה לנשר פרסותיה משום דנראה כמטיל מום בקדשים דאע''ג דמטיל מום בבעל מום שרי מדאורייתא מ''מ מדרבנן מיהא אסור ולא שרינן הכא אלא משום הקזה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד