תשובת הרב יובל שרלו:
שלום וברכה.
שאלת ההתמודדות עם המידות הרעות היא שאלה הנוגעת למשימת חיים, וקשה כמובן במסגרת זו לעסוק בה בצורה מלאה.
אני מבקש להציג בפניך את דרך תיקון המידות שאני מאמין בה, בקיצור נמרץ:
יותר טוב לא לעסוק כלל בציד מכשפות פנימי. כאשר עושים דבר טוב, כמו לסיים מסכת, שמחים באופן טבעי ואפילו מתגאים בכך שמסיימים מסכת, והדבר הזה שייך לעולמות הטובים ולא לעולמות הרעים.
ואם כן, היכן מתמודדים עם המידה הרעה של הגאווה?
ההתמודדות נעשית בצמתי הכרעה, לאמור: אדם נתקל בחייו בהרבה מצבים בהם יש עימות בין מידת הגאווה הרעה ובין הדברים הטובים שיש לעשות (שלא כמו בסיום מסכת). זו צומת הכרעה - האם הוא יבחר בהכרעה שתביא לו כבוד וגאווה, או שיעשה את הדבר הנכון. דוגמה לדבר: כשהוא מגלה שהוא טעה, והוא מתבייש להודות בטעותו בשל גאוותו, אך זה הדבר הנכון לעשות. זה המקום בו בא המאבק במידת הגאווה לידי ביטוי במלוא העוצמה.
צמתי הכרעה אלו עומדים בפני האדם לעתים מזומנות מאוד. עבודת המידות היא התכוננות מתמדת לקראת צמתי ההכרעה האלה, וקבלת ההחלטה הטובה והענוותנית באותם מקומות. זו דרך מאירה הרבה יותר מציד פנימי אחר נטיות רעות שעלולות להשתרבב לתוך מעשים טובים, ומניסיוני - הן האישי והן הרבני - היא מביאה לתיקון מידות הרבה יותר גדול.
כל טוב, וסיומים רבים.
 

פורום פורטל הדף היומי

תשובת הרב דוד כוכב:
כתב הרמב"ם בסדר תפילות - נוסח הקדיש:
קַדִּישׁ דְּרַבָּנַן:
כָּל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ יָתֵר שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאַפִלּוּ בַּמִּדְרָשׁוֹת אוֹ בַּהַגָּדוֹת - כִּשְׁהֶן מְסַיְּמִין, אוֹמֵר אֶחָד מֵעוֹמֵד קַדִּישׁ בְּנֹסַח זֶה: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּה. דַּעֲתִיד לְחַדָּתָא עָלְמָא, וּלְאַחָאָה מִיתַיָּא וּלְמִפְרַק חַיַיָּא... וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא קַדִּישׁ דְּרַבָּנַן.
מסורת יהודי תימן לאחוז בפסקי הרמב"ם. וכך הם נוהגים גם בהלכה זו, ואומרים נוסח זה בכל 'קדיש דרבנן' שלאחר לימוד. ומנהג שאר העדות לומר נוסח קדיש זה רק בקדיש הנאמר בסיום מסכת.
מכל מקום עולה מדברי הרמב"ם שהקדיש הנאמר בסיום מסכת, עיקרו אינו אלא קדיש דרבנן שרגילים לאומרו לאחר כל לימוד תורה בעשרה. והרי כאשר לומדים בציבור משנה ולאחר מכן גמרא, אין מקום לאמירת קדיש דרבנן אלא בסוף הלימוד כולו. כך איפוא הדין גם כאשר שני הלימודים השונים נעשים במסגרת סיומי סדר משנה ומסכת גמרא.
וכך אמנם נוהגים בבתי הכנסת בערב פסח לאחר תפילת שחרית, כאשר בכורות רבים מסיימים מסכתות שונות.
ואולם, כאשר מפסיקים בין שני הסיומים בדברים שאינם בכלל הלימוד, כל אחד מהסיומים הוא לימוד בפני עצמו, ויש לומר קדיש אחר כל אחד מהם.

תשובת הרב דב ליאור

תשובת הרב שרקי:
הבנה רציונלית מינימלית. קריאה בלי הבנה לא מועילה.

תשובת הרב יובל שרלו:
בוודאי.
מה ההבדל?

תשובת הרב יוסף אלנקווה:
שלום לכם,
מצות התפילה חשובה היא מאוד ובעיקר שיש עמה תורה וככה נהגו ישראל שבכל הדורות לחבר את עמודי העולם, תורה ועבודה זו תפילה וגמילות חסדים, ובבתי כנסיות צריכים להיות בתי מדרשות ואשרי כל מי שקובע שיעור ומזכה את הרבים.
וככה נהגו גדולי האמוראים שחברו והעדיפו להתפלל דווקא במקום הלימוד כדברי הגמרא במסכת ברכות ל ע"ב: "רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי".
והנה בלימוד תורה חייבים כולם כדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק א , והיום כ' בטבת יום הסתלקותו זכותו תגן עלינו אמן, שכתב כך: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו".
ואכן כלל המתפללים צריכים ללמוד לפחות דף יומי, אבל אפשר שחלק לא יכולים באותה השעה או שלומדים במקום אחר או שאר מיני אונסין. וראוי שתשתדלו להרחיב היריעה ככל שתוכלו וחבר מביא חבר חברא חברא אית ליה.
הלימוד כולל סעודת סיום מהרבה בחינות: גם שעושין סעודה לגמרה של תורה כדברי חז"ל שזו מצוה בפני עצמה וגם לזכות את הרבים בדברי תורה וגם לעודד ולפרסם עושי מצוה שזה אינו לגאווה אלא להרחיב מעגל הלומדים.
כאשר מנורה דולקת למתפלל או ללומד תורה אף אם יחיד הוא הנה זה אור גדול וזה הייעוד של בית הכנסת וכולם ישמחו בלומד.
וברשותך אספר לך שני סיפורים:
על הנצי"ב עליו השלום מסופר שבלילה מאוחר ראה אור בישיבה, הלך וראה תלמיד אחד לומד, שאלו למה כל האורות דולקים הלא די בטור אחד של מנורות, כיבה חלק מהאורות וחזר לביתו והתלמיד נשאר ללמוד. כעבור כמה דקות חזר הרב לבית המדרש בשעה כל כך מאוחרת והדליק את כל האורות, שאלו התלמיד למה? אמר לו הנצי"ב: אחד שלומד בלילה שקול ככולם ואם אתה לומד יותר טוב עם יותר אור, זה חשוב וההוצאה משתלמת.
סיפור שני: שני תלמידי חכמים צנועים בירושלים בימי הצנע שבצנע למדו תורה בחצות לילה והרעב הציק להם ממש. אמר אחד לחברו: איך נלמד הרי אנו רעבים? חיפשו בבית הכנסת ומצאו בארון פרוסת לחם קשה ויבשה. איך נאכל פרוסה קשה? שאלו. ראו שבמנורת השמן - קאנדיל - נשאר קצת שמן, אמרו: נתבל הפרוסה בשמן, שאל אחד: והרי שמן זה הוקדש למאור ואיך נמעל בו? נענה חבירו ואמר: שמן למאור למה נתרם? כדי שילמדו תורה לאורו, אנו אוכלים למה? כדי ללמוד תורה. עשו מעשה, הטבילו פרוסה יבשה וקשה במעט שמן ולמדו תורה בקדושה וטהרה.
סעודת הסיום לכבוד כולם היא והנני מאמין ומשער שאתם מזמינים את כל הציבור ורבים שאינם לומדים באים, לכן הוצאה זו אינה פחותה מנרות החשמל והמזגן ושאר הוצאות בית הכנסת, ונר לאחד נר למאה. אדרבה, יבואו כולם ללמוד ולהתבשם אף אם ליום או יומיים לפתיח או לסיום ועמך כולם צדיקים.
וראוי שמצד הכרת הטוב תעשו מי שברך לכלל המתפללים ולגבאים והמשתדלים בכל דבר שבקדושה ובכלל תודיעו שמי שיש אצלו יולדת או חולה חלילה יתן שמו לברכה בימי הלימוד או אם יש יארצייט להורה של מישהו הלימוד יהיה לזכותו, וישתדלו הקהל כולו להיות שותפים כולם בלימוד איש איש לפי יכולתו.

תשובת הרב יובל שרלו:
שלום וברכה
ראשית, יישר כוח.
יש מנהגים שונים.
ההיגיון אומר לעשות סיום של כל מסכת בעצמה. העובדה כי בדפוס ווילנא הדפיסו את ארבע המסכתות ברצף אינה משפיעה על העובדה שרבי קבע כל מסכת בפני עצמה.
כל טוב