ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. עיקר שלו הוא שאמר ר' יהושע בפרק הזהב (ב"מ דף נט) במעשה תנורו של עכנאי לא בשמים היא (דברים ל) כבר נתנה לנו על הר סיני וכו' כבר הזכרנוה לשעבר. ואלו האותאבות (ר"ל הקושיות) שנזכרו בכאן המברך צריך שיטעום וטעמו פגמו וכוס של ברכה צריך שיעור כולן ענפים יוצאין מן ההיא ברייתא דאקשו מינה כבר והתניא הנכנס לביתו במוצאי שבתות כו' ואיתא מיפרשא בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קה) כי כשהזכירו זו הברייתא לשם אמרינן עלה שמע מינה מהא מתניתא ה' שמע מינה המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וש"מ ברכה טעונה כוס וש"מ כוס של ברכה צריך שיעור וש"מ המברך צריך שיטעום וש"מ טעמו פגמו:

וניטמו ידים לכוס ידים שניות הן. עיקרה דטומאת ידים גזירה דרבנן היא וכי גזרו בהו רבנן טומאה לתרומה אבל לחולין לא והיא אחת מי"ח דבר שגזרו בו ביום ואיתא מיפרשא בפ' יציאות השבת (שבת דף יג) מאי נינהו י"ח דבר דתנן ואלו פוסלין את התרומה והספר והידים ואמרינן ידים מ"ט גזרו בהו רבנן טומאה מפני שהידים עסקניות הן וזו המשנה בסוף מס' זבים ומדקתני ואלו פוסלין את התרומה מכלל שהידים שניות הן כי השני הוא שפוסל את התרומה על העיקר שכבר הקדמנוהו בתחלת המסכת כי השני עושה שלישי בתרומה ולא בחולין ואיתא בפ"א דמסכת טהרות (צ"ל דתוספת' טהרות) הידים מטמאות אחד בקודש ופוסלות את התרומה ואין ידים לחולין ובגמ' דאין דורשין דבני מערבא (הלכה ה) גרסי' מתוך שאתה אומר לו ידיו שניות אף הוא בודל מן התרומה ולא מחמת משקה גזרו עליהם ויהיו תחלה ק"ו ומה אם טבול יום שהוא דבר תורה אינו אלא פוסל ידים שהן מדבריהם לא כ"ש ד"א כלום גזרו על הידים לא מפני כדי שיהא בודל מן התרומה מתוך שאתה אומר לו ידיו שניות אף הוא בודל מן התרומה ותנן בפרה פ' י"א (משנה ה) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרי' מטמא את הקודש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמשנת ידים בפ"ג התמיהו ואמרו לו לר"ע היכן מצינו שהידים תחלה ואמרינן תו והיד מטמאת את חברתה דברי ר' יהושע וחכ"א ידים שניות הן ואין שני עושה שני ולפי זה הטעם אין הידים מטמאין את הכוס אבל המשקין שאחוריו מטמאין מחמת ידים כדתנן במס' פרה (פ"ח משנה ז) כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה חוץ מטבול יום ובפרק אור לי"ד (פסחים ד' יז) הן אומרין משקין הבאין מחמת ידים ובפרק יציאות השבת (שבת דף יד) אמרי' האוכלין שנטמאו במשקין משקין דמאי אי נימא במשקין מחמת שרץ דאורייתא היא דכתיב (ויקרא י״א:ל״ד) וכל משקה אשר ישתה אלא דנגעו במשקין הבאין מחמת (שרץ) [ידים] וגזרו רבנן על משקין הבאין מחמת ידים משום משקין הבאין מחמת שרץ ובתוספתא טבול יום (פרק א) תניא חומר בידים מטבול יום וכו' ומטמאין את המשקין לעשותן תחלה ולפי שעיקר טומאת ידים מדרבנן היא הוי ספיקה טהור כדתנן במס' טבול יום (פ"ב משנה ב) חומר בטבול יום מבידים שספק טבול יום פוסל את התרומה והידים ספיקן טהור. גזירה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס זה הכוס קאי בטומאת אחוריים כדתנן בפרק חומר בקודש (חגיגה כ) אחוריים ותוך ובית הצביעה לתרומה כלומר שאחוריו נטמאו במשקין ואעפ"כ תוכו טהור וכל שהוא בענין הזה הרי הוא מטמא את המשקים והמשקין עוד מטמאים דברים אחרים כדתנן בטהרות בפרק ח' (משנה ז) משקין שנטמאו באחורי כלי מטמאין אחד ופוסלין אחד ובתוספתא כלים [פ"ג] משקין טהורין הנתונין על הארץ ונגע בהן כוס שאחוריו טמאין או בית צביעתו נטמאו משקין וטומאת אחוריים מדרבנן היא כדתניא בתורת כהנים [בפ' שמיני] רבי אומר תדע שאין טומאת משקין לכלים מן התורה [אלא מד"ס שאין טומאה מן התורה] מטמאה את כלי שטף מאחריו שאין תוכו טמא וכלים שנטמאו במשקין תוכו טהור ואין לך טומאת אחוריים אלא במשקין בלבד ובתרומה אבל בקודש הכל טמא דתנן אחוריים ותוך ובית הצביעה לתרומה אבל לא לקודש ובפרקא קמא דמס' נדה (דף ז) אמרו דהלכה כר' אליעזר דאמר אחורי כלים שנטמאו במשקין מטמאין את המשקין ואפי' דחולין ואין פוסלין את האוכלין ואפילו דתרומה ולא ילפינן ק"ו מטבול יום כר' יהושע מפני הטעם המפורש לשם כדאמרינן ורבי אליעזר אחורי כלים דרבנן וטבול יום דאורייתא כו' ומאי שנא אחורי כלים דנקט משום דקילי דתנן [כלי] שנטמא במשקין אחוריו טמאין תוכו ואגנו ואזנו וידיו טהורין וזו המשנה בכלים בפכ"ה [משנה ו].

הנכנס לביתו במוצאי שבתות וכו', ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. כלומר: לאחר המזון. וא"ת ודאי מדקתני הנכנס לביתו במוצאי שבתות, לאו ביושב ואוכל בשבת וחשכה עליו קא מיירי, אלא בנכנס לאכול לכתחלה במוצאי שבת קאמר, ואפילו הכי קתני משלשלן כולן לאחר המזון דאלמא מותר לאכול קודם הבדלה, וכיון שכן קשיא לי אמימר דבת טוות (פסחים קז, א) אמאי, תירצו בתוס' דהכא דאין לו אלא כוס אחד שאני משום חביבותא דברכה בכוס ע"כ, ודוקא למ"ד ברכה טעונה כוס, דכיון שכן דוחין את האיסור מפני דוחק ברהמ"ז שיברך בכוס. וראיתי לראב"ד ז"ל דאמימר יודע היה שלמחר יהיה לו יין למזון ולהבדלה, אבל זה בשאינו בטוח שיהיה לו יין למחר ויצטרך למחר לברך בלא יין וכיון שעכשיו יכול לברך שתיהן על הכוס דוחין איסור האכילה קודם הבדלה מפני הכוס לברכת המזון.

לא דמברך ומנח ליה. פירוש: ולאו דלא שתי מיניה כלום קאמר, אלא אמסקנא קא סמיך דאמר דטעים ליה בידיה, אלא דמקשה טעי בה וסבר דמנח ליה לגמרי קאמר.

תרי לא הוו ומחד טפי שיעורא. וא"ת אם כן מה טעמייהו דב"ה. יש לומר כיון דבכוס אחד הביאו אי שקיל מיניה מידי נחשוב אותו פגום וכמו שמברך על שיורי כוסות. הראב"ד ז"ל. ואי נמי יש לומר דמלא בעינן.

תרי תנאי ואליבא דב"ש. וא"ת לר' חייא דתני שותהו דברכה אינה טעונה כוס, קשיא והתנן בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה אלמא ברכה טעונה כוס, דאי לא, למה ליה לברוכי תרוייהו על כוס אחד, יש לומר דמתניתין ביושב ואוכל מבעוד יום והשלים עם חשכה, דכיון דאיתנהו לתרתי ברכות קמיה לא מדחינן חדא מיניהו מן הכוס, אבל ברייתא דקתני משלשלן כולן לאחריו כלומר שאוכל קודם שיבדיל דדחינן איסור מפני דחק ברכת המזון שיברך על הכוס, מינה ודאי איכא למשמע דברכה טעונה כוס. הראב"ד ז"ל. ומסתבר לי דמתניתין לאו דוקא כלומר שיהא חייב לברך על כוס אחד מזון והבדלה למ"ד ברכה אינה טעונה כוס, אלא שאם בא לשלשלן כולן על אותו כוס הרשות בידו כיון שאין לו אלא אותו כוס, ולומר דאע"ג דאינו אומר ב' קדושות על כוס אחד כיון דאין לו אלא כוס אחד התירו כדאיתא בריש פרק ערבי פסחים (פסחים קב, ב) ואפילו למ"ד ברכה אינה טעונה כוס מכל מקום יפה לאומרה על הכוס. ותדע לך דאי לא תימא הכי לא הוי שתיק גמ' מלאקשויי רישא דמתניתין אליבא דב"ש, אסיפא דקתני מברך על היין ואח"כ מברך על המזון, ולשני כדשנינן אנן נמי ולוקמא כתנאי.
ולענין פסק הלכה איכא למימר דברכה אינה טעונה כוס, מדבעי מיניה רבינא מרבא בערבי פסחים (קיז, ב) גבי מתניתין דמזגו לו כוס ג' מברך עליו על מזונו שמע מינה ברכה טעונה כוס. א"ל ד' כסי תקנו רבנן כל חד וחד נעבד ביה מצוה. אלמא קסבר רבא ברכה אינה טעונה כוס. וכן כתבה לההיא דרבא רב אלפס ז"ל בהלכות. וגילה לנו הרב ז"ל דההיא דרבא בדוקא איתמר ולא בדחיה בעלמא. והא דאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קה, ב) נמי גבי ברייתא דהנכנס לביתו במוצאי שבת דאייתינן לה הכא בסמוך ש"מ מהא מתניתא תמני, שמע מינה ברכה טעונה כוס וכו'. לא קיימא לן כההיא מתניתא, דמתניתא ודאי אמרה ולן לא ס"ל, אלא כאידך תנא דאמר אין טעונה כוס וכדרבא. והיינו נמי דלא כתבה הרב ז"ל לההיא בהלכות. ומתניתין דהכא דקתני נר ומזון בין לב"ש בין לב"ה לאו ראיה היא כדאמרן בין לדברי הראב"ד ז"ל בין למאי דסבירא לן, ומתניתין נמי דקתני בא להם יין לאחר המזון בית שמאי אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על המזון ובית הלל אומרים מברך על המזון ואחר כך מברך על היין, דמשמע מינה לכאורה לבית הלל דברכה טעונה כוס. מסתברא דבית הלל לאו דוקא מברך על המזון ואחר כך על היין קאמרי, אלא לאפוקי מדברי בית שמאי דאמרי מברך על היין ואחר כך על המזון, וטעמייהו דבית שמאי איכא למימר משום דכתיב (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת, ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה (לעיל ברכות מט, ב) והדר וברכת כיון שבא להם יין ועדיין לא שתה מוטב שישתה כדי שישבע ואחר כך יברך, ובית הלל אומרים אין צריך אלא מברך על המזון ואחר כך מברך על היין. ותדע לך דאי לא, לידוק מינה לימא שמעת מינה ברכה טעונה כוס כדדייק ואזיל בכל דוכתא, אלא שמע מינה דמיהא ליכא למשמע מינה כלום. והר"ז הלוי פסקה דטעונה כוס ממתניתין דבא להם יין בתוך המזון, ואינה ראיה וכמו שנתבאר.

הנכנס לביתו במוצאי שבתות וכו' עד ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. הקשה רבינו נסים ז"ל דהיכי מצי טעים קודם שיבדיל דהא אסור לאכול ואמימר דבת טות ולא רצה לטעום, וליכא למימר דהכא איירי כשהיה יושב ואוכל מבעוד יום ורוצה לברך על המזון שאכל כבר דהא הנכנס קתני ואפי' כשתמצי לומר דמילי מילי קתני ולאו ארישא דהנכנס קאי כדפירש בירושלמי אכתי קשיא דהא בפ' ערבי פסחים דייק מינה טעם מבדיל ואם כדבריך הרי לא טעם כלום משחשיכה. וי"ל דהכא ס"ל ברכה טעונה כוס ומש"ה שרינן ליה לטעום כדי שיברך על הכוס. והראב"ד ז"ל סובר דכי אמרינן אסור לטעום קודם שיבדיל הני מילי למי שהוא בטוח שיבא לו יין למחר אבל אם מסופק הוא בכך אוכל ואינו נמנע והכא נמי כשאינו בטוח שיהא לו כוס אחר וכדי שיברך ברכת המזון בכוס התירו לו האכילה קודם שיבדיל. ומהך בריית' משמע דברהמ"ז טעונה כוס כדדייקינן מינה בסמוך ומשמע אפי' ביחיד מדלא מדכר זימון ונכנס נמי יחיד משמע כן כתבו בתוספות:

לא דמנח ליה. פירוש ולאו דלא שתי מיניה כלום דא"כ למה ליה לברוכי עליה מעיקרא ומה תועלת יש בברכה זו אלא דמנח ליה בידיה וטעים ליה בידיה ואמסקנא סמיך אלא דמקשה לא הוה ידע מאי קאמר ומקשה והאמר מר המברך וכו'. והאמר מר כוס של ברכה צריך שיעור. פירוש וה"ה לשל קידוש והבדלה. דאית ביה טפי. פי' ואע"ג דאית בי' טפי אכתי צריכין למימר דטעים ליה בידיה דאי לא איכא למימר טעמו פגמו אע"ג דאית ביה טפי וזה פשוט:

תרי לא הוו ומחד נפיש שיעורא. קשה לי א"כ מאי טעמייהו דב"ה דפליגי עלייהו במתניתין ואמרי מברך על המזון ואח"כ על היין הא שפיר מצי למעבד כב"ש. וי"ל דס"ל דכיון שבא הכוס לפניו והוא שופך ממנו ושותה אעפ"י שאינו שותה בכוס עצמו הו"ל כשיורי כוסות ופגום הואי. אי נמי משום דבעי מלא כל היכא דאיפשר. ואסיקנא תרי תנאי אליבא דב"ש דר"ח ס"ל אליבייהו ברכה אינה טעונה כוס. וא"ת א"כ תיקשי ליה מתניתין דקתני ב"ש אומרי' נר ומזון בשמים והבדלה אלמא ברכה טעונה כוס דאי לא ליבדיל אכסא מעיקרא וליבריך בלא כוס. י"ל מתניתין ביושב ואוכל מבעוד יום והשלים עם חשיכה דכיון דאיתנהו לתרווייהו קמיה לא מידחיא חדא מינייהו ואפי' למ"ד אינה טעונה כוס, הראב"ד ז"ל. ויש מתרצים דמתני' לאו בחיובא קאמר אלא רשות קאמר ולומר שאם רוצה לומר ברכה על הכוס ולשלשלן כולן אחריו הרשות בידו. וקמ"ל נמי מדב"ה דאע"ג דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד בכי הא התירו דמ"מ כל שיש יין לפניו הראוי הוא לברך על הכוס וב"ש פליגי בהא:

ולענין פסק הלכה יש מי שפסק דברכה אינה טעונה כוס ממתניתין דפסחים דבעינן עלה שמעת מינה דברכה טעונה כוס ודחי רבה לא הואיל וד' כסי תקינו רבנן נעביד בכל חד מינייהו חדא מצוה אלמא מדחי לה ש"מ דס"ל דאינה טעונה כוס. ורבינו אלפסי ז"ל הכין קסבר שהוא הביא בעיא דהתם ודיחויא דרבה אלמא כדיחויא ס"ל. ואע"ג דאמרינן התם גבי ברייתא דהנכנס לביתו במ"ש וכו' שמעת מינה ברכה טעונה כוס ולא דחינן מידי מ"מ ברייתא ס"ל הכין ולית הלכתא כותה אלא כדיחויא דרבה כדכתיבנא ומתניתין דהכא דקתני בין לב"ש בין לב"ה נר ומזון וכו' אלמא לתרווייהו טעונה כוס כבר כתיבנא לעיל דלא קשיא אליבא דהלכתא בין לפירוש הראב"ד ז"ל בין לתירוצא אחרינא. ומתניתין נמי דקתני בא להן יין לאחר המזון ב"ש אומרים וכו' וב"ה אומרים מברך על המזון אלמא לב"ה צריכה כוס לא תיקשי לך דהתם כיון דאיכא כוס קמיה ולאחר המזון הוא או תוך המזון בכי הא אפילו אליבא דמאן דס"ל אינה טעונה כוס מודה שיש לו לברך עליו על המזון תחלה ואח"כ ישתה דלא קאמר אלא דאינו צריך לטרוח ולחזר עליו כמו בקידוש והבדלה כך אמרו בתוספות וב"ש פליגי בהא אליבא דר' חייא. וקיי"ל כב"ה דאע"ג דאינה טעונה כוס מ"מ כל שיש לפניו יין צריך להשהותו עד ברכת המזון. ויש מתרצים דבהא פליגי ב"ש סברי יותר ראוי שישתה ואח"כ יברך דכתיב ושבעת זו שתיה ואחר שביעה גמורה יש לו לברך וב"ה סברי יכול לברך קודם שישתה דלית להו הך דרשא אבל אי בעי שתה ליה כיון דס"ל ברכה אינה טעונה כוס ע"כ. ובודאי הכין מסתברא דאי ס"ד למידוק מינה ברכה טעונה כוס לידוק מינה בגמ' להדיא דהא לא מישתמיט בשום דוכתא דמצי למידק הכי אלא ש"מ כדכתיבנא. גבי מתניתין דבא להם יין איכא מאן דגריס בתוך המזון וקמיפלגי ב"ש וב"ה בהאיך פלוגתא דכתיבנא והא דנקט ואח"כ מברך על המזון אתי שפיר למאי דשנינן בגמ' דב"ש ס"ל ברכת המזון טעונה כוס דקאמרי אע"ג דטעם ליה בידיה וכו' ואפ"ה יכול לברך עליו אח"כ על המזון ולמאי דאסיקנא כר' חייא דס"ל אליבא דב"ש אינה טעונה ומברך על היין ושותהו קאמר לא צריך למימר ואח"כ מברך אלא משום סיפא דנקטי ב"ה ואח"כ נקט לה נמי הכא וב"ה סברי דאפי' בתוך המזון יש לו לעכבו לברכת המזון אע"ג דס"ל אינה טעונה. ואי גרסינן לאחר המזון אתי שפיר לישנא דאח"כ דקאמרי יכול לשתותו ואח"כ יברך בלא יין. ואיכא מ"ד דאם בא תוך המזון כיון דס"ל ברכה אינה טעונה כוס שותה ואינו נמנע דלא מטרחינן ליה כולי האי:

גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים. פירוש שהידים עשאום שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום הילכך חוזרין המשקין ומטמאין הכוס, ואף על גב דאמרינן בסמוך כלי שנטמא מאחוריו אין תוכו טמא מ"מ חיישי ב"ש שמא יחזרו ניצוצות ויכנסו בפנים בכוס ומהאי טעמא אמרי אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים. וא"ת והא לאוכלין בעינן שיעור כביצה ולמשקין שיעור רביעית ובאחורי הכלי ליכא רביעית. יש לומר הני מילי מדאורייתא אבל גבי משקין גזור רבנן משום משקה זב וזבה ואפי' בפחות מכשיעור גזרו, וליכא לתרוצי משום דאיכא משקה טופח דכל הכוס והוי חבור מה שבכוס עם מה שבחוץ דא"כ למה להו למימר טעמא משום ניצוצות שיחזרו בפנים תיפוק לי' משום המשקה שיש בו טופח ואפי' תאמר דבלא שיחזרו בפנים קאמר אכתי קשיא היכי אמרי ב"ה לניצוצות לא חיישינן דהא טובא איכא למיחש להכי ועוד דאכתי קשיא מאי דאמרי ב"ה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס ובידים ודאי ליכא רביעית אלא ודאי כדפרישית:

ונטמאו ידים לכוס. ולמה לן למיתי מטעם דמשקין. ידים שניות הן ואין שני וכו'. שיטפא דלישנא הוא ולא הוה צריך דודאי כיון דידים שניות אינן מטמאות כלי. וא"ת והאי כוס היכי מיטמו אחוריו במשקין דהא משקין תחלה נינהו ואין כלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, לא קשיא דרבנן גזור טומאה למשקין אפילו לטמא כלים משום משקה דזב וזבה כדפרישנא וכן פירש"י ז"ל, וכשמטמא משקין שבתוכו חוזרין להיות שניים דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות ראשון כדפרישנא לעיל:

גזירה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס. ויחזרו ויטמאו את הידים וידים מקבלות טומאה ממשקין אע"ג שאינן אב הטומאה:

וניטמא כוס לידים. ולמה לי טעמא דמשקין וכו', וניטמייה למשקין שבתוכו, פירוש ואכתי מאי מתקנת דהרי המשקין שבתוכו טמאין אי חיישת להני וכל מה שישתה בתוך הסעודה הוי טמא. ומשנינן בכלי שנטמא אחוריו במשקין עסקינן דתוכו טהור ולשמא יחזרו ניצוצות בפנים לא חיישי ב"ה וס"ל מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים וב"ש אסרי בכלי שנטמא אחוריו במשקין:

אחוריו טמאין. הראב"ד ז"ל מפרש אחוריו שולי הכוס שראויין לתשמיש ואמר שכן משנת כלים מוכחת. ופירש"י ז"ל דאיירי דוקא בכלי מתכות ולא בכלי חרס דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו כלל. ומשמע הכי דסתם כוס אינו של חרס ובכוס אמרינן דדוקא אחוריו טמאין ולא תוכו:

כל שאדם צריך לברכת המזון והבדלה כגון מי שגמר סעודתו בשבת במנחה עם חשיכה יתבאר דינו למטה במשנה ה', ומ"מ צריכים אנו לבאר כאן שמועה אחת שבאה בסוגיא זו בענין מתוך קצת בלבולים שיש בה אצל רוב מפרשים והיא זו שאמרו הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך זה על היין ועל המאור ועל הבשמים ומבדיל ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשל את הכל, ותחלת הדברים יש לשאול מאחר שאמר הנכנס וכו' במוצאי שבת לא ביושב ואוכל וחשך היום אנו עסוקים וא"כ היאך יטעום קודם הבדלה והם אמרו אסור לאדם שיטעום קודם שיבדיל, וכן אמרו באמימר בת טות כדאיתא בערבי פסחים [ק"ז ע"א] עד שפירשו בתוספות שמתוך שברכה טעונה כוס ואם יבדיל לא יהא לו כוס לברכה התירו לו שיטעום עד שיברך ויבדיל על הכוס הואיל ואינה טעונה כוס, וגדולה ממנה כתבו גדולי המפרשים שלא נאסר אלא למי שבטוח שלמחרתו יהא לו יין וכן היה באמימר אבל מי שאינו בטוח בכך אך כשנאמר אינה טעונה כוס מתירים לו כדי שמ"מ יהא הדבר הדור לו לברך על הכוס, ואין הדברים נראים לי אך לדעת האומר טעונה כוס לדחות החיוב שכבר חל מפני אותו שלא חל, אלא שאנו מפרשים אותו ביושב ואוכל שאין מפסיקים להבדלה ופירושה הנכנס מבערב בכדי שלא גמר סעודתו עד מוצאי שבת, ושמא תאמר א"כ מאי ואם אין לו אלא כוס אחד ואף בכמה כוסות הוא יכול לשלשלן על כוס אחד, פירושה שכל שאין לו אלא כוס אחד הוא צריך לעשות כן מצד שברכה טעונה כוס, ולא בכוס של זמון לבד אלא אף ביחיד שהרי הנכנס ביחיד משמע.​​
ומתוך שנתברר להם בברייתא זו שב"ש אמרוה הקשו ממנה על מה שאמר ברכת היום עדיפא שהרי הבדלה ברכת היום היא ומאחרים אותה, ותירצו בה שאני עיולי יומא וכו' כלומר שהדין נותן למהר בביאתו ולאחר ביציאתו ומ"מ למדת משמועה שברכה טעונה כוס לדעת ב"ש והוא שהקשו לו מדידיה ממה שאמרו במשנתנו בא להם יין וכו' ועיקר הגרסא בא להם יין בתוך המזון כלומר והוא צריך לשתות ואין לו אלא אותו הכוס מברך על היין ואחר כך מברך על המזון מאי לאו שמברך על היין ושותה ואחר כך מברך על המזון בלא כוס, ותירץ לא דמנח ליה, ודאי היה יכול להקשות א"כ למה מברך אלא דעדיפא מינה אקשי דכל על פנים מאחר שבירך צריך לטעום, ותירץ לו לשתיהן דטעים ליה כלומר שטועם לשתיתו ומניח הנשאר לברכה, והקשה והרי כל לברכת המזון טעמו פגמו כמו שיתבאר באחרון של פסחים, ותירץ שאחר שבירך שופך ממנו לידו או לכוס אחר ושותה ומברך שהיה סבור שלא היה באותו הכוס אלא שיעור מצומצם והוא רביעית, והקשה והא כוס של ברכה צריך שיעור ר"ל שלכל ברכה הן קדוש הן הבדלה הן ברכת המזון וא"כ בציר ליה שיעורו לברכת המזון, ותירץ לו שהיה שם יותר מכשיעור והוא הדין שיהא בו כשני שיעורים, והקשה והא אין שם אלא אותו הכוס קתני וא"כ הרי נמצאו שם שתים ויכול לברך על אחד לשתיתו ועל אחד לברכת המזון, ותירץ דלא הוי תרי אלא דנפיש מחד, ושמא תאמר א"כ היאך נחלקו בה ב"ה במשנתנו לומר משניחו לאחר המזון ומברך על המזון ואחריו על היין, פרשו גדולי המפרשים שמתוך שבא הכוס לפניו ושתה ממנו אף על ידי שפיכה הוה ליה כשיורי כוסות וכן שלא נשאר מלא וכל שאפשר מלא בעינן, וחזר והקשה לו ממשה ששנה ר' חייא בשם ב"ש מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך על המזון ר"ל בלא כוס ותירץ תרי תנאי וכו', ואם תאמר לר' חייא היאך אמרו במשנתנו נר ומזון בשמים והבדלה ולמה ישלשל בו ברכת המזון, זו אינה שאלה שכל שיושב ואוכל וכוס לפניו נוח לו שיברך את כלן הכוס, ולא עוד אלא שאפשר שכונתו לומר שאם רוצה להבדיל ולברך כאחד עושים ואין כאן משום שתי קדושות על כוס אחד כמו שבארנו הטעם בפרק ערבי פסחים זהו ביאור המשנה, וגדולי הרבנים גורסים במשנתנו בא להם יין לאחר המזון, ואין הדברים מתישבים בה כמו שכתבנו בפירושנו:

ולענין פסק בברכת המזון אם טעונה כוס אם לאו בפרק ערבי פסחים במשנת מזגו לו כוס שלישי יראה שאינה טעונה כוס ממה ששאל שם רבינא לרבא שמעת מנה ברכה טעונה כוס וכו' ותירץ לו ארבע כסי תקינו רבנן כל חד וחד נעביד ביה מצוה, ואף גדולי הפוסקים הביאוה שם, ואע"פ שבאותו הפרק יראה שטעונה כוס ממה שהביאו שם שמועה זו שאם אין לו אלא כוס אחד משלשל את כלן לאחריו ואמרו בה שמעת מנה תמני וחדא מינייהו ברכה טעונה כוס, מ"מ יש לדחות שמאותה ברייתא יוצא לנו כן ולא שתהא הלכה, והוא הענין שגדולי הפוסקים לא הביאוה, ואע"פ שלי מה שפירשנו במשנתינו בבא להם יין בתוך המזון נראה שב"ה סוברים טעונה כוס, אין כונת ב"ה לומר כן בדוקא אלא שאין צורך לברך על היין תחלה לקיים ואכלת ושבעת וכדעת האומר ושבעת זו שתיה שאף בלא שתיה טעון ברכה, וגם רצה מברך על המזון ואחר כך על היין שאם לא כן היה לו לדקדק ממנה שמעת מינה טעונה כוס, או שמא כל שיש לפניהם יין אף לדעת האומר אינה טעונה כוס הדבר נאה וזהו דעת חכמי התוספות, ואף גדולי המחברים כתבו להדיא שאינה טעונה כוס ורבו החולקים בה ממשנת בא להם יין וכו', וכל אחד מתרץ את השמועות לדעתו, ועיקר מה שאנו בוררים בה לפי הכרעת דעתנו הוא שאין הברכה טעונה כוס לעכוב כלומר שלא יצטרך לחזור אחר כוס של ברכה כדרך שמחזירים על השופר או על הלולב או על הכוס עצמו לקדוש ולהבדלה אבל למצוה מן המובחר טעונה כוס ואם יש לו יין בביתו טעון לברך על הכוס ואם לא עשה כן יצא אבל קדוש והבדלה לא יצא בהם ידי חובה אלא על הכוס, ואם אין לו כוס דיו במה שהבדיל בתפלה ומקדש על הפת כדרך שמקדשין על היין אבל הבדלה אינה על הפת ואם אין לו פת לקדוש אף הוא פוטר עצמו בקדוש של תפלה, ואין נראה לי אלא שמקדש בלא כוס שהרי מצינו קדוש בלא כוס למי שהיה יושב ואוכל וקדש עליו היום כמו שביארנו בפרק זמון:

כוס של ברכה צריך שיעור ושיעורה רביעית יין מזוג ואם טעמו נפגם לברכת המזון לפיכך מי שאין לו אלא כוס אחד ורוצה לשתות הימנו קודם ברכת המזון אם יש שם יותר מכשיעור יברך ב"פ הגפן ויתן ממנו על ידו או בכוס אחד שהרי המברך צריך שיטעום וישתה בכדי שישתייר כשיעור לברכת המזון ואם אין שם אלא כשיעור מניחו לאחר המזון כדי לצאת ידי ברכה טעונה כוס למצוה מן המובחר ואם אין לו אלא כוס אחד והוא פגום אין מברך עליו כמו שיתבאר במקומו, ומ"מ דוקא לברכת המזון והוא הדין לכל ברכת חובה, אבל ב"פ הגפן שהיא ברכת הנהנין גדולי הדורות כתבו שמברך, ולדעתנו אף בב"פ הגפן כן כמו שביארנו באחרון של פסחים:

המשנה השניה והכונה בה ג"כ לבאר סדור ענינים שבסעודה איזה מהם קודם ב"ש אומרים נוטלין לידים וכו' ומשנה זו מתפרשת בכוס הבא לפני סעודה כגון כוס של קדוש בערבי שבתות והוא הדין בשל חול למי שדרכו לשתות קודם המזון, ולא נחלקו על שתיית הכוס שיהא צריך נטילה שהרי כלל גדול אמרו הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח, ואין ספק בדבר שאם לא נגעו בן מטעם אחר מוזגין את הכוס תחלה ושותין אותו ואחר כך נוטלין לסעודה, אלא שמשנה זו לענין טומאה וטהרה נאמרה, והוא שידוע מתקנת חכמים שהידים שניות ושהשני עושה שלישי לתרומה אבל לא בחולין ושכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ר"ל טומאת ראשון לעשות שני אף בחולין מטבול יום, ושהכלי מקבל טומאה ממשקה ראשון הואיל ויש משקה שהוא אב הטומאה והוא משקה זב וזבה ר"ל רוקו ומימי רגליו כדי שלא יפרישו בין משקה למשקה אע"פ שאין הכלי מקבל טומאה משאר טומאות אלא מאב הטומאה כמו שידוע שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה, ושכל המטמא מגבו כגון כלי שטף אם נטמא מגבו מטומאת סופרים תוכו ומה שבתוכו טהור והקלו בכך לידע שטומאת סופרים היא ולא יהו שורפים עליה תרומה וקדשים והוא שאמרו כלי שנטמא מאחריו במשקה אחוריו טמאים תוכו ואגנו ואזנו וידיו טהורים נטמא תוכו נטמא כולו:

ואחוריו פירושו שולי הכלי שראויים לתשמיש כמו שיתבאר במקומו, ועיקר מחלוקת שמאי והלל בכאן בכלי שנטמא מגבו ומטומאת סופרים שלדעת ב"ש אסור להשתמש אע"פ שתוכו טהור ולב"ה מותר:

מעתה לדעת ב"ש כוס זה שאנו עוסקים בו אין בו שום טומאה שהרי אלו היה בה אפילו מטומאת סופרים אסור היה להשתמש בו מפני זה נוטלים לידים כדי לטהרן מטומאה שניה שבהן, שאם אתה אומר מוזגים תחלה ואוחזים את הכוס בידים מסואבו שהרי אין הכוס מקבל טומאה מן הידים הואיל ואינן אב הטומאה שמא ניצוצות של משקין ישארו באחורי הכוס אם מצד ההדחה אם מצד ניצוצות הנתזות מתוכו לאחוריו ויקבלו טומאה מן הידים להיות תחלה וכוס מקבל טומאה ממשקה ראשון ונמצא משתמש בכלי טמא ולב"ה אין אנו קפדים בכך שהרי מותר להשתמש בכלי טמא ונוח לו שימזוג תחלה בידים נגובות מפני שיש תקלה אחרת למי שנוטל תחלה שמאחר שמותר להשתמש בכלי טמא מגבו שמא כלי זה טמא היה מגבו ואם יטול תחלה שמא לא ינגב יפה ויקבלו משקה שבידיו טומאה מן הכוס ויחזרו אותם משקים ויטמאו את הידים ואוכל כל סעודתו בטומאת ידים, לפיכך אוחזו בידים נגובות ונמצא מאכלו בטהרה ולכוסת הבאים תוך סעודה אין לחוש שמן הסתם אינו אוכל עד שינגב יפה יפה, ואם מפני שראשי אצבעותיו טבולים מחמת האוכל, פרשו גדולי הרבנים שאינו קרוי משקה לענין זה אלא אוכל, ועוד צרפו בו טעם אחר בגמ' שימזוג תחלה כדי שתהא נטילה תכופה לסעודה ולא תפסיק השתיה ומטעם זה פירשו רבים בענין נטל ידיו לא יקדש שלא יקדש על היין אלא על הפת כדי שתהא נטילת ידים תכופה לסעודה, וזה שאין אנו נזהרים בכך מפני שלא נאמרה אלא לדידהו שהיה דרכם לשתות קודם אכילה והיתה השתיה דבר חלוק לעצמו ולפעמים היו שוהין בין השתיה והאכילה, אבל אנו שהקדוש במקום סועדה ממש אף הוא נקרא תכף וכמו שאמרו מים ראשונים מתחילים מן הגדול הואיל ולאלתר מעיילא תכא קמיה ופרשו בה אע"פ שאינו מתחיל בהמוציא ע שיסבו כלם, זה פי' המשנה והלכה כב"ה ולא נתחדש עליה בג' דבר שלא ביארנוהו:

ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול. תימא דהא ר' יהושע אמרה למילתיה על פלוגתא דר' אליעזר וחכמים ואנן נמי לא סבירא לן התם כר' אליעזר וכבת קול [אבל הכא גבי] ב"ש וב"ה עבדינן כבת קול ואפשר דר' יהושע נמי מודה בהא, וי"ל מדאמר ר' יהושע בהאי לישנא אין משגיחין בבת קול שנאמר לא בשמים היא משמע דבשום מקום אין לחוש בבת קול, ואנן עבדינן כבת קול כב"ה משום דב"ה רובא והאי דאיצטרך בת קול משום דב"ש מחדדי טפי אבל בת קול דר' אליעזר לא [היה] אלא לכבודו דר' אליעזר ולסתור הפסוק דאחרי רבים להטות:

ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו עד לאחר המזון. הקשה רבינו נסים גאון היאך יכול לאכול קודם הבדלה ואמרי' בפ' ערבי פסחים [דף ק"ז.] אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל ואמימר בת טוות וכן נמי קשה מתניתין דקתני נר ומזון ובשמים והבדלה ותירץ דאיירי הכא שהוא יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו ולא אכל משחשיכה, והביא ראיה מירושלמי דפרקין [דאמר] היכי עביד היה יושב ואוכל וחשכה לו למ"ש ולא נהירא דהך שינוייא לא שייך אברייתא דלישנא הנכנס לביתו במ"ש] לא משמע הכי וע"ק דדייק מינה בע"פ שהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וכיון שהבדיל בתפלה אלמא לא היה יושב ואוכל ועוד דדייק מינה בפסחים ש"מ טעם מבדיל ולפי פירושו לא טעם כלום משחשיכה, הילכך נראה לפרש אם אין לו יין בלילה ומצפה למחר שיזדמן לו יין לא יאכל בלילה אלא ימתין עד למחר שיבדיל על הכוס אבל אם יש לו כוס ואינו מצפה שימצא למחר יין יותר טוב שיאכל קודם שיבדיל ויברך ויבדיל על אותו כוס ממה שיבדיל על הכוס ויברך ברכת המזון בלא כוס:

הנכנס לביתו, במוצאי שבת וכו'. מהכא דקדק [תלמודא] בערבי פסחים דברכת המזון טעונה כוס וב"ה וב"ש דמתניתין אית להו נמי הכי, ונראה דאפילו ברכת המזון ביחיד טעונה כוס מדלא מדכר בשום דוכתא זימון אלא ברכת המזון טעונה כוס משמע כל ברכת המזון והנכנס לביתו משמע דהוא יחיד. (מיהו] אינו ראיה כל כך דהנכנס לביתו במ"ש בבעל הבית איירי ויש לו בני בית ויכול לזמן, וראיה מהא דאמרינן בפ' ערבי פסחים אהא דתנן והשלישי אומר עליו ברכת המזון ש"מ ברכת המזון טעונה כוס והתם איירי ביחיד שהרי תקנו ד' כוסות אפילו ליחיד, וה"נ איכא למדחי דהכי קאמר ש"מ ברכה טעונה כוס בג' דאי אינה טעונה כוס אפילו בג' למה תקנו] עליו כוס אחד היה להם לתקן על שיר אחר, ולה"ר יחיאל מפארי"ש נראה שיש להביא ראיה מהך דהכא דאם לא היה צריך יחיד כוס לברכת המזון [יבדילו] על הכוס ויאכל כל אחד לבדו דרשאין לחלק כל זמן שלא התחילו לאכול, ותימא לרשב"ג דאמר לעיל בפ' כיצד מברכין דכל השבעה מינין טעונין ג' ברכות וכיון דברכת המזון טעונה כוס א"כ יצטרך כוס לעולם. וי"ל דלא תקנו כוס אלא לאחר סעודה ולא לאחר שבעת המינין אע"פ שטעונין ג' ברכות:

דמברך [עילויה] ומנח ליה. פי' יברך וישתה ומניח שיעור ברכה לברכת המזון והמקשה שהקשה לו הא אמר מר המברך צריך שיטעום לא הבין דבריו והיה סבור דמנח ליה לגמרי קאמר:

והאמר מר טעמו פגמו. רשב"ם פי' בערבי פסחים [דף ק"ה ע"ב] דהיינו דוקא לכתחילה אבל אם אין לו אלא כוס פגום יקדש עליו. ותימא לפירושו היאך התירו לאכול בלא הבדלה משום קפידא דפגימה כיון דבדיעבד יכול לברך על כוס פגום, ויש מביאין ראיה מן הירושלמי שיכול להכשיר כוס פגום ע"י נתינת מים לתוכו ועל פי זה נהגו להכשירו ג"כ במעט יין ששופכין לתוכו, דגרסי' בירושלמי בפ' ג' שאכלו גבי מתני' דאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים וכן נהגינן דיהבין בההוא כסא דקידושא מילתא דר' יונה פליג (דר' יונה] טעים כסא ומתקן ליה אין תימר שהוא מזוג והא תנא השותה משקין מזוגין שעבר עליהם הלילה דמו בראשו אמר רבי יוחנן והוא שלנו בכלי מתכות, ומפרשי' כך שהיה טועם כוס של קידוש ומוזגו למחר ומברך עליו וא"כ בשעת קידוש לא [היה] מוזגו כי אז לא יוכל לשתותו למחר משום סכנה ומשני דלעולם לא פליגא שהיה מוזגו קצת בלילה ומלינו בכלי אחר [שאינו של מתכת] ולמחר מוסיף עליהם מים ומברך עליו, מיהו תימא א"כ הא דאמר אם אין לו אלא כוס אחד משלשלן לאחר המזון למה לא יבדיל על הכוס ויתקננו במים ויכשירנו לברכת המזון, וי"ל דמיירי שכבר היה מזוג כדינו ואם היה משים בו מים יותר לא היה ראוי לשתיה ודוחק, וההיא דירושלמי יש לדחות שהיה טועם כוס של קידוש בכלי אחר ומוזגו למחר להשלימו לכשיעור:

תרי לא הוו ונפיש מחד. וא"ת א"כ מאי טעמייהו דב"ה. וי"ל כיון דבכוס אחד הביאו ואישקיל מיניה מידי נראה דמברך על שיורי כוסות. א"נ י"ל דמלא בעינן:

שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס. ואע"פ שאין בהם רביעית משקין מיטמאין ומטמאין בכל שהוא כדאמרי' בפ"ק דפסחים [דף י"ד ע"א) הב"ע דאיכא משקין בהדי בשר דקא מיטמא בשר מחמת משקין, פירוש שהבשר מלוחלח במשקין ומסתמא אין בהם רביעית ומטמא לבשר ואמרינן נמי התם [דף י"ג] גבי משקה בית מטבחיא דכן ומים נמי לא אמרן אלא [דהוו] רביעית וכו' אבל אין בהם רביעית טמאים, ותימא הא אמרינן בפ' דם הנדה דמעת עינו ודם מגפתו וחלב אשה, מיטמאין טומאת משקין ברביעית ודריש התם מקרא דמיקרי משקין ואפי"ה הם צריכין רביעית, וי"ל דקראי אסמכתא בעלמא נינהו ומדאורייתא לא הוו משקין ורבנן הוא דגזור עלייהו הילכך הצריכו רביעית אע"פ שהוא משקה גמור כיון שלא בא לו מדבר אחר אלא מיניה לא גזרו עליו טומאה אלא כמו משקין מדרבנן דהוא ברביעית:

ב"ה אומרין מוזגין את הכוס. ולא גזרינן שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים דמשקין שאחורי הכלי לא שכיחי:

גזרה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס. בתוך הסעודה ליכא למגזר להם שאדם מנגב ידיו יפה בשעת אכילה כדאמרינן [סוטה דף ד' ע"ב] כל האוכל לחם בלא ניגוב וכו' אבל בשתיה אין מדקדק לנגב ידיו כל כך:

תוס' בד"ה ור"י הוא כו' וא"ת מ"ש בקידוש והבדלה דמברכין קודם על היין ובבה"מ אין מברכין כו' עכ"ל אע"ג דהני טעמי דב"ה שהיין גורם והני תדירן לא שייך לגבי בה"מ מ"מ הני טעמי דב"ש שהיום גורם ליין וכבר קדש כו' לא שייכי נמי כ"כ גבי בה"מ ודו"ק:

בד"ה מניחו עד כו' וי"ל דשאני אמימר שהיה סבר כו' עכ"ל מבואר ברא"ש ע"ש:

פירש"י בד"ה ה"ג דלא כו' תנא דמתני' ותנא דרבי חייא אליבא דב"ש אמרו אין כו' ותנא דמתניתא דלעיל דר"י אליבא דב"ש סבר ברכה כו' כצ"ל דלמאי דקאמר אלא תרי תנאי כו' לא קאי הנך שינויא דחיקי דלעיל ומתני' דהכא נמי סבר לבית שמאי דברכה אין טעונה כוס כתנא דרבי חייא וק"ל:

גמרא ויחזרו ויטמאו את הכוס. עי' בצל"ח שהאריך בישוב דברי הרמב"ם אך מש"כ דסתם ידים מטמאין משקים להיות תחלה. אשתמיטתיה דברי הרמב"ם בהקדמתו למס' ידים הבאתים שם בחדושי פ"ב מ"ב:

[שם וליטמו ידים לכוס כו' ואין שני עושה שלישי בחולין. גם בלא"ה כל ולד הטומאה אינו מטמא כלי אלא משקה (פרה פ"ח מ"ה):

תד"ה ור"י. ובבה"מ א"מ עד לאחר ג' ברכות. ל"ד דעם הטוב והמטיב הוויין ד'] :

גמ' ידים שניות כו'. נ״ב צ"ע מאי אריא דשניות הן. הא אפילו ראשון אינו מטמא את הכוס כדתנן פ"ה דזבים כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה:

בגמרא וסברי ב"ש דברכת היום עדיפא והתניא הנכנס לביתו במ"ש וכו' ויש לדקדק אמאי איצטריך לאקשוי מהך ברייתא דלא פסיקא לן דב"ש היא אלא דאיצטריך לאוכוחי מדקתני מאור ואח"כ בשמים טפי הו"ל לאקשויי בפשיטות ממתניתין גופא דב"ש אדב"ש מדקתני סיפא ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה אלמא דהבדלה מאוחר לכולן והיינו משום דאפוקי יומא מאחרינן לה. ועוד דממילא משמע מהך מילתא גופא דברכת היין קודמת אפי' לנר ומזון ובשמים מדלא הזכיר במתניתין ברכת היין כלל דליכא למימר דלא איצטריך דכיון דשמעינן לב"ש דקידוש קודם לברכת היין ה"ה הבדלה הא ליתא דאכתי אליבא דב"ה הו"ל לאשמעינן סדר ברכת היין אע"כ דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דבהבדלה ברכת היין קודמת לכולן. אלא דאפשר דאפ"ה ניחא ליה לאקשויי מברייתא דאיירי בהדיא מברכת היין משא"כ ממתניתין דלא שמעינן לה אלא מדיוקא דלא קתני לה. ועוד נראה דלאלומי הקושיא מייתי מברייתא שהותר לו לאכול קודם שיבדיל כדי שיברך על הכוס ואע"ג דבענין זה משני מסדר הבדלה של כל מ"ש שמקדים היין לכולן והשתא מאחר לה טובא וא"כ נראה שכוס זה לא שייך להבדלה אלא לבה"מ אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא דכוס של בה"מ עדיף לן מכוס של הבדלה והיינו משום דכוס של בה"מ תדיר ושל הבדלה אינו תדיר אלמא דלב"ש גופא אלים ליה טובא האי טעמא דתדיר ושאינו תדיר ואם כן מקשה שפיר בקידוש היום נמי הו"ל לאקדומי ברכת היין מה"ט גופא דתדיר ושאינו תדיר כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ומניחו עד לאחר המזון הכא משמע שמותר לטעום וכו' תימא הא אמימר בת טוות וכו' או מחמיר על עצמו היה וכו' עס"ה. ולכאורה יש לדקדק דאפילו בלא הסוגיא דהכא נמי משמע דאמימר מחמיר על עצמו היה דהא בכל דוכתא שאסרו חכמים לאכול כשיש לו לעשות המצוה כגון לענין תפלה בפ"ק דשבת ולענין בדיקת חמץ בפ"ק דפסחים ולענין לולב בפרק לולב הגזול משמע דלא אסרו אלא כשאפשר לעשות המצוה מיד וכמו שאבאר בפ' לולב הגזול משא"כ היכא דאי אפשר לעשות מצוה לא אשכחן דאסור לאכול. ועוד דאפילו בדמטא זמן המצוה משמע בפ"ק דשבת דלא קי"ל כריב"ל שאוסר לטעום אלא טעימה שרי ואם כן קשיא לאמימר אמאי בת טוות אע"כ דמחמיר על עצמו היה מיהא אפשר דבהבדלה החמירו חכמים טפי דהא איכא למ"ד התם דטעם אינו מבדיל וכמו שאבאר שם במקומו אי"ה:

פיסקא ב"ש אומרים וכו' גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזור ויטמאו את הכוס וכו'. מה שמקשים מסוגיא זו על שיטת הרמב"ם שסובר דאין משקין מטמאין כלי אלא כשנטמאו באב הטומאה נראה לי ליישב דנהי דלפי האמת סובר הרמב"ם כן היינו למאי דקיי"ל שאין משקין מטמאין כלי מן התורה אלא מד"ס משא"כ ב"ש דהכא שפיר מצי סברי כר"י מקמי דהדר ביה דהוי סבר דמשקין מטמאין כלי מן התורה כדאיתא בפסחים בשיטת רבי חנינא סגה"כ א"כ לפ"ז ע"כ דעיקר גזירה די"ח דבר בכלים שנטמאו במשקין היינו במשקין הבאין מחמת ידים דומיא דאוכלין כדאיתא בשבת בסוגיא די"ח דבר ע"ש בגמרא ובל' התוס' ובחידושינו ובשיטת ר' חנינא סגה"כ הארכתי יותר ודו"ק:

מברך על היין ושותהו וכו' וטעמא דב"ש בהא דלכאורה אף דסברי שאין ברכת המזון טעונה כוס מ"מ מפני מה ישתה הכוס ויברך עליו קודם ברכת המזון ומה הפסד יש אם יניחנו עד אחר ברכת המזון ויברך עליו וישתה ובפרט לפי מ"ש הרשב"א דאפילו למאן דסבר אינה טעונה כוס מ"מ יפה לברך על הכוס והנלע"ד דב"ש סברי ואכלת ושבעת דכתיב בתורה ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' כדדריש ר"מ לעיל דף מ"ט ע"ב אלא דר"מ דריש לי' רק לאסמכתא עיין לעיל בתוס' בד"ה ר"מ סבר וכו' וב"ש דריש לי' לדרשה גמורה וכיון שאין שם אלא אותו הכוס מוטב לו לשתותו קודם ברכת המזון כדי שיתחייב מן התורה בברכת המזון ויקיים מצות עשה של תורה ואעפ"כ הוכרח לומר תרי תנאי ואליבא דב"ש משום דגם דברייתא דלעיל דהנכנס לביתו במו"ש ג"כ מיירי באין לו אלא אותו הכוס ואעפ"כ סברי ב"ש דברכת המזון טעונה כוס ומברך ברכת המזון אע"פי שלא שתה באמצע האכילה כלל. ונראה עוד להמתיק הדבר דהך ברייתא ר' יהודה אליבא דב"ש היא ור"י לשטתו דאיהו פליג לעיל על ר"מ ודריש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ושתי' לא נזכר בקרא ולכך ברכת המזון טעונה כוס:

ויחזרו ויטמאו את הכוס מסוגיא זו הביא הראב"ד לסתור דברי הרמב"ם בפ"ז מאה"ט הל' ב' וז"ל רבינו שם אין לך ולד הטומאה שיטמא כלים אלא משקים טמאים בלבד וכו' והוא שיהיו אותן המשקים טמאים מחמת אב מאבות הטומאה וכו' וכתב על זה הראב"ד בהשגות א"א ריבה דברים וכו' וסוף דבר אפילו במשקים הבאים מחמת ידים גזרו שיטמאו את הכלים משמעתא דאלו דברים עכ"ל הראב"ד וכוונתו דהרי קאמר שמא יטמאו משקין מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו הכוס הרי מפורש שמשקין שנטמאו מחמת ידים מטמאין הכום ואני אומר לא די שאין כאן סתירה לדעת הרמב"ם אלא אדרבה מסוגיא זו מוכח דעת הרמב"ם ומתחלה צריך אני לפרש כוונת הרמב"ם באמרו שיהי' המשקים טמאי' מחמת אב וכו' שאין כוונתו למעט משקים שנטמאו בראשון או בשני כגון אוכל שנטמא בכלי שנטמא בשרץ שהמשקין שנטמאו בכלי ההוא שהוא ראשון או באוכל ההוא שהוא שני שלא יטמאו משקין הללו את הכלים לא כן היא ובזה מודה הרמב"ם שמשקין הללו מטמאין כלים כיון שתחלת הטומאה בא מאב הטומאה אף שמשקין הללו לא נטמאו מהאב עצמו כיון שנטמאו מתולדותיו הרי עקר טומאתן הגיע מהאב זהו כוונתו שיהיו המשקין טמאי' מחמת אב וכן הוא מפורש בדבריו בהקדמתו לפירוש משניות של סדר טהרות וכבר מבואר זה בחידושינו במס' פסחים בשטת רחסה"כ סימן מ"ג יעויין שם בדברינו ולא בא רבינו הגדול למעט בזה רק משקין שנטמאו מחמת ידים שידים הללו אף שהם שניות מ"מ אין הטומאה שלהם צומח משום אב רק חכמים גזרו על הידים שיהיו שניות לטומאה ועיין שם בחידושינו בפסחים שם ועוד צריך אני להקדים הקדמה אחת והוא שזה שידים שניות הם וזו היא גזירת חכמים שגזרו על ידים שיהיו שניות גזירה כפולה יש בה חדא שיהיו סתם ידים שניות אפילו לא נגעו בשום טומאה אלא כיון שהסיח דעתו נעשו שניים ויש בגזירה זו עוד גזירה שאפילו לא הסיח דעתו מהם כלל אחר שבטל ידיו שמרם כראוי מכל מקום אם נגע בידיו בראשון לטומאה אף שאין אדם מקבל טומאה אלא מאב הטומאה גזרו חכמים שידים הללו שנגעו בראשון יהיו שניות ויטמאו משקין להיות תחלה וכל זה מבואר במס' פסחים דף י"ט ע"א בתוס' בד"ה שאין טומאת ידים במקדש ועיין שם בחידושינו סימן קל"ה והנה יש הפרש בין סתם ידים ובין ידים שנגעו בראשון שאף שטומאתן שוה שנעשו שניים מ"מ סתם ידים השניות שלהם אינו צומח מאב הטומאה אלא כך נעשו שניים מתחלתן מגזירת חכמים אבל ידים שנגעו בראשון אף שגם הם אינם רק שניים מגזירת חכמים מ"מ שניות שלהם בא להם מראשון והראשון בא מאב נמצא צמיחת שניות של ידים הללו הוא מאב הטומאה. ולדעת הרמב"ם יש חילוק ביניהם לדינא שסתם ידים אף שמטמאין משקין להיות תחלה מ"מ אין משקין הללו מטמאין את הכלים אבל ידים שנעשו שני מחמת שנגעו בראשון מטמאין משקין שיטמאו שוב משקים הללו את הכלי' והנה בסוגיא שלפנינו דקאמר שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו את הכוס הכה זה שיטמאו המשקין מחמת ידיו וכן מה שיטמאו המשקין את הכוס אין כאן ספק כלל דודאי ידים מטמאין משקין וכן משקין טמאים ודאי מטמאין את הכוס ובפרט לדעת הראב"ד וא"כ לשון שמא דקאמר הוא תמוה שבכל זה אין כלל ספק והספק שים כאן הוא אם יהיו משקין אחורי הכום כי שמא לא יפלו ניצוצות מן הכוס לאחורי הכוס וא"כ הוה לי' למימר שמא יהיו משקין אחורי הכוס ויטמאו המשקין מחמת ידיו ויחזרו ויטמאו הכוס. ועוד נדקדק בשינוי הלשון שבטעמי' דב"ש אמר שמא יטמאו וכו' מחמת ידיו הרי שלא אמר מחמת ידים אבל דקדק לומר ידיו וכאשר הקשה וליטמו ידים לכוס לא דקדק לומר ידיו אבל אמר ידים וכן בטעמייהו דב"ה לא הזכיר ידיו רק אמר ידים וכל זה לא במקרה ה וגם דע שוה שחילק רבינו הגדול בטומאת משקים לטמא כלים שדוקא אם אותן משקים נטמאו מטומאה שמגעת עד אב הטומאה היינו לפי האמת שאין כלי מקבל טומאה מן התורה כלל מאוכל ומשקה כי אין כלי מקבל טומאה רק מאב הטומאה ומשקים שמטמאים הכלים הוא רק גזירות חכמים והם לא גזרו רק בטומאה הצומח מאב הטומאה אבל אם הי' זה דין תורה שדבר שהוא שני יטמא הכלי אז גם שני דרבנן אפילו אם עקרו הוא שני ולא בא מאב הטומאה הי' ג"כ מטמא כלי מדרבנן שכיון ששני דאורייתא מטמא כלי מן התורה ממילא מה שהוא שני דרבנן מטמא מדרבנן יהי' מה שיהי' שחכמים לא הוצרכו לגזור לענין כלים אלא שגזרו שדבר זה יהי' שני ושוב ממילא הוא מטמא כל מה ששני מטמא ובזה כבוא לבאר הסוגיא דמפרש טעמייהו דב"ש גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי כוס מחמת ידיו ורצונו דבשלמא אם היו מתטמאים רק מחמת סתם ידים לא הי' איכפת לן בזה שהרי בזה שוב לא יטמאו את הכוס ובדעת הרמב"ם שמשקין שנטמאו מחמת ידים אינן מטמאין את הכלי אבל החשש כאן הוא שמא יקרה שזה נגע בראשון ונטמאו ידיו מראשון ועכשיו יטמאו משקין שבאחורי הכוס מחמת ידיו ונקט ידיו בדיוק ידיו של זה שנגעו בראשון ומשקין הללו שפיר יטמאו הכוס אף לדעת הרמב"ם ולכן נקט לשון שמא כי אין זה ודאי שהמשקין יתטמאו מחמת ידיו דוקא דאטו תמיד נוגעות בראשון והלא יש ג"כ סתם ידים שבזה אינן מטמאין הכלים וכל זה ניחא לדעת הרמב"ם אבל לדעת הראב"ד שכל משקה ידים מטמא כלי לא שייך לשון שמא:

והנה המקשה שהקשה ולטמאו ידים לכוס איהו הי' סובר שגם כל שני מטמא כלי ואולי הי' טועה אליבא דר"ה עקיבא דדריש יטמא יטמא שגם כלי יטמא וכקושיית המשקין בפסחים דף י"ח ע"ב או אינו אלא לטמא את הכלי ולפי דעתו הי' באמת כל שני דרבנן ג"כ מטמא הכלי ולכן קאמר ולטמא ידים לכוס דהיינו אפילו סתם ידים שלא נגעו בראשון ג"כ יטמאו הכוס ולכן לא דקדק לומר ולטמאו ידיו לכוס ואמר סתם ולטמאו ידים וכן בטעמייהו דב"ה לא קאמר ידיו דשם אין חילוק בין ידים לידים כלל ובזה אתי' כל הסוגיא על נכון לדעת רבינו הרמב"ם. והנה תרצתי עוד דעת הרמב"ם באריכות ובאורחא חריפתא ואמנם להיות כל כוונתי כאן בחיבור הזה לעשות תועלת להתלמידים לכן אני בור בחיבורי הזה מן האריכות ועל פי מה שחילקתי לדעת הרמב"ם בידים גופייהו בין נטמאו בהיסח הדעת ובין נטמאו בראשון ניחא ג"כ סוגיא דבפסחים דף י"ו ע"ב דמוקי רבינא הא דאמר ר"י בכלי שנטמא תוכו לא נטמא גבו בנטמא במשקין הבאים מחמת ידים עיין שם ולפי מ"ש היינו מחמת ידים שנטמאו בראשון ומלבד זה ג"כ ניחא לפי מ"ש דעד כאן לא חילק הרמב"ם חילוק זה אלא לפי האמת שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אבל רבינא קאי שם אליבא דר' יהודה דמשקין מטמא כלים מדאורייתא עיין שם:

תוס' ד"ה ור"י היא וכו' וא"ת מ"ש דבקידוש והבדלה וכו' ואין לתרץ דשאני בהמ"ז שהוא דאורייתא נראה דקושיית התוס' מהיכא דאכל כזית או כביצה שג"כ אינו חיוב מדאורייתא ואי משום דלא פלוג בבהמ"ז א"כ גם קידוש לפעמים הוא מן התורה היכי שלא התפלל ערבית וג"כ נימא לא פלוג ועיין בדברינו בתחלת הסוגיא:

ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול כתבו התוס' ד"ה ורבי יהושע בתוך דבריהם וז"ל האי תנא סבר טפי מרבי יהושע וכו' ע"ש וק"ק דהש"ס בהדיא קאמר ורבי יהושע היא ומריהטא דלישנא דהתוס' משמע דהוא תנא אחר דסבר טפי וא"כ לאו רבי יהושע היא. לכן נראה להגיה אות אחת בדבריהם במקום מ"ש מרבי יהושע צ"ל דרבי יהושע וכונתם כמ"ש בפסחים דף קי"ד דדקדקו זה מלשון רבי יהושע עצמו ודוק: