אנן נעבד לחומרא: שלא תסייע שמאל לימין בשעת ברכה: שמעה ילתא. שלא ישגר לה כוס של ברכה: קמה בזיהרא. עמדה בכעס: כל האי נבגא דברכתא היא. כל יין שבחבית ככוס של ברכה הוא שתי ממנו: נבגא. כוס כמו לשתי מר אנבגא: ממהדורי מילי. ממחזירי בעיירות ירבו תמיד דברים: ומסמרטוטי כלמי. וממשחקי בגדים בלויים וממורטים ירבו כנים. כנים מתרגמי' כלמתא: אין מסיחין. משאחזו עד שיברך: כוס שני. שהוא של זוגות והעומד על שלחנו ושתי זוגות ניזוק על ידי שדים: כפלים. זוגות: הכון לקראת. בדברים נאים ולא בדברי פורענות: מסב. במטה דרך הסבה: והלכתא בכולהו יושב ומברך: אלו דברים וכו' בסעודה. שנחלקו בהלכות סעודה: מברך על היום. בקידוש שבתות וימים טובים: ואחר כך מוזגין את הכוס. יין הבא לפני המזון כדאמרינן בפרק כיצד . מברכין (דף מג.) הסבו אע''פ שנטל כו' הביאו להם יין וכו' וקאמרי ב''ש נוטלין לידים ואחר כך שותים את הכוס ואוכלים סעודתם בההיא נטילה וב''ה אומרים מוזגין את הכוס ושותין אותו ואחר כך נוטלין לידים וטעמא דתרוייהו מפרש בגמרא: מקנח ידיו במפה. מנטילת מים ראשונים: ומניחה על השולחן. ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל: וב''ה אומרים. על הכר או על הכסת יניחנה אחרי כן ושם יקנח בה ידיו תמיד וטעמא מפרש בגמ': מכבדין את הבית. מקום שאכלו שם אם הסבו על גבי קרקע מכבדים את הקרקע או אם הסבו על השלחן מכבדין את השלחן משיורי אוכלין שנתפזרו עליו: ואחר כך נוטלין לידים. מים אחרונים: נר ומזון. מי שאין לו אלא כוס אחד במוצאי שבת מניחו עד לאחר המזון וסודר עליו נר ומזון ובשמים והבדלה כו': אין מברכים על הנר ועל הבשמים של עכו''ם ושל מתים. טעם דכולהו מפרש בגמרא: שיאותו. שיהו נהנים ממנו: עד כדי שיתעכל המזון. מפרש שיעורא בגמ': מברך על היין. בגמרא מפרש פלוגתייהו: עונין אמן אחר ישראל המברך. אפילו לא שמע אלא סוף ברכה אבל לא לאחר כותי שמא ברך להר גרזים: גמ' שהיום גורם ליין שיבא. כוס זה לא בא אלא בשביל שבת לקידוש: וכבר קדש היום. משקבלו עליו או מצאת הכוכבים: ועדיין יין לא בא. לשלחן וכשם שקודם לכניסה כך קודם לברכה: שהיין גורם לקדושה שתאמר. שאם אין יין לא מקדשין והמקדש על הפת גם הוא במקום יין וברכת הפת קודמת: תדיר קודם. נפקא לן במסכת זבחים מהאי קרא דכתיב במוספין מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה מלבד משמע לאחר שהקרבתם התמיד תקריבו המוספין וקא דרשינן אשר לעולת התמיד קרא יתירה למילף דבשביל שהיא תמיד הקדימה הכתוב ומכאן אתה למד לכל התמידין:

אין מסיחין על כוס של ברכה. פירש''י שלא יסיח (דעת) המברך משנתנו לו כוס של ברכה וה''ה המסובין שאין רשאין להסיח דבעינן שיתכוין שומע ומשמיע וגם אין להפסיק השומעים בשיחת חולין כמו שאין המברך רשאי להסיח ואע''פ שאמר התם (פרק בתרא דר''ה ד' לד:) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא משמע שהשומע סח בינתים ואפילו הכי יצא אך לכתחלה אין לעשות כן ומיהו נראה דהיינו דוקא בשעה שהמברך שותק מעט בין ברכה לברכה אבל בשעה שהוא מברך אם היה מדבר אפילו בדיעבד לא יצא: והלכתא בכולהו יושב ומברך. לפי שברכת המזון דאורייתא החמירו בה להיות יושב ומברך שהרי עשרה דברים נאמרו בו מה שאין כן בשאר ברכות והוא נוטריקון ואכלת ושבעת שב עת וברכת לברכת המזון מפי רבי משה אלברט:

תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. עיקרו במשנת זבחים בפ"י (דף פט) ובמשנת הוריות בפרק אחרון (דף יב) כל התדיר מחבירו הוא קודם את חבירו ואמרינן בגמרא מנא הני מילי אמר אביי דאמר קרא (במדבר כ״ח:כ״ג) מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד מכדי כתיב עולת הבוקר עולת התמיד למה לי מאי קאמר רחמנא האי דתדיר קדים ברישא:

מתני': אלו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה וכו'. והא דלא חשיב הכא בירך על הפרפרת, שהיא מחלוקת שנויה, דב"ש אמרי דלא פטר אפילו מעשה קדרה ופליגי (ב"ש) [ב"ה] עלייהו כדאיתא התם בגמ' (מב, ב). יש לומר דכיון שהזכיר שם בירך על הפרפרת שלפני המזון וכו' איירי נמי בבירך על הפרפרת לא פטר את הפת, ואגב ההיא אמר וב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה, וכיון דתנא לה לעיל לא חשו להזכירה כאן. אבל ההיא דקתני בברייתא בפרק כיצד (מג, ב) בכוס יין ושמן ערב, קשיא לי אמאי לא חשיב לה הכא דאף היא פלוגתא דב"ש וב"ה בסעודה, דקתני בית שמאי אומרים אוחז שמן בימינו ויין בשמאלו מברך על השמן ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים אוחז יין בימינו ושמן בשמאלו מברך על היין וכו'. ובתוספתא דפרקין (פ"ה, ה"ל) מנו לה בהדי הני דמתניתין שיש בין בית שמאי ובית הלל.

גמרא: וכבר קדש היום. פירוש: משעת קבלה, ואפילו קדם וקדש על הכוס בערב שבת מכל מקום הרי הוא אסור במלאכה משעה שהוא אומר קדושה על הכוס, ועוד דברוב אין מקדשין עד שתחשך. והכי נמי משמע בירושלמי שהרי אמרו בפרק תפלת השחר (ברכות כז, ב) מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, ואפילו כן אמרינן בירושלמי (בפרקין ה"א) גבי הא דהכא: א"ר מונא מדברי שניהם יין והבדלה הבדלה [קודמת], כלום טעמן דב"ש אלא שכבר נתחייב בקדושת היום, [וכאן הואיל ונתחייב בהבדלה] עד שלא בא היין הבדלה קודמת, ע"כ בירושלמי. ואע"פ שפעמים שמבדילין קודם שתחשך כמו שכתבתי, אלא שאין הולכין בהן אלא אחר הרוב, ואי נמי דכי מטי שקיעה ראשונה של חמה חשיב כיום הבא וכבר קדש היום, וכבר חל חיוב הבדלה במוצאי שבת.

שהיין גורם לקדוש שתאמר. ולאו דוקא יין, אלא יין או פת היכא דחביבא ליה, הא בלאו הכי לא דאין קדוש אלא במקום סעודה.

תניא נמי הכי השותה כפלים לא יברך משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. פירוש וכיון שכוס זה הוא כוס שני או רביעי אין זה הכנה בדברים נאים אלא דברי פורעניות. ואע"ג דאמרינן בפסחים כוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה התם הוא שהוא שלישי וקאמר שאעפ"י ששותה אחריו אין כוס של ברכה מצטרף לעשותו רביעי אלא לטובה אבל כאן שהוא בעצמו שני יש ליזהר:

אסיקנא דבין אכל כשהוא עומד בין כשהוא מהלך בכולהו יושב ומברך ובהכי סגי ובלאו הכי לא. וטעמא משום שיכוין לבו יותר דכתיב הכון לקראת אלהיך ישראל:

פרק אלו דברים
אלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה אע"ג דתני פלוגתא בבורא מאורי אש דלאו דסעודה היא אגב אחריני נקט לה:

תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. וא"ת בברכת המזון נמי כיון שהיא תדירה ליברך בורא פרי הגפן שהיא תדירה ברישא. וזו אינה קושיא דהתם כיון דברכת המזון סילוק הוא אין לומר שיברך תחלה דברכת המזון נראה כסילוק אכילה ושתיה ועוד דברכת המזון נמי תדירה היא בלא כוס:

מאי דבר אחר. דרך התלמוד לשאול מאי דבר אחר מאי ואומר אבל גבי ב"ש דלא אמרי האי לישנא אע"ג דאמרי תרי טעמא לא דייקינן. וקיי"ל כב"ה דאמרי מברך על היין ואח"כ על היום וכן גבי הבדלה דהא אסיקנא דב"ש מודו בה:

המברך משנתנו לו כוס של ברכה אסור לו לדבר אלא בדברים שהם צורך ברכה ומשהתחיל בברכה אסור למסובין לדבר אלא יהו שומע ומשמיע מכוונים לבם למקום:

שתה כוס אחד אין ראוי לברך על השני ברכת המזון וכן כל שהוא משלים לזוגות ויראה לי שלא נאמר דבר זה אלא בימיהם שהיו מקפידין על הזוגות אבל עכשיו אין אנו צריכין לחוש לכך:

המברך ברכת המזון ראוי לו לברך בישיבה ואפי' אכל כשהוא מהלך יושב לו במקום שפסק מלאכול ומברך ויש אומ' דוקא במי שהיה מהלך בבית אבל היה מהלך בדרך ומתירא מלהתעכב מברך אף בהלוך יישוב הדעת עדיף ואם אכל כשהוא עומד יושב ומברך ואם אכל בהסבה מפסיק הסבה ויש לו ומברך דרך אימה ויראה ואם אכל כשהוא יושב מאריך בישיבה עד שיברך ולעולם מברך במקום שאכל מהלך מברך במקום שפסק:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אלו דברים וכו' כוונת הפרק לבאר ענינים שבסעודה וברכות שבה שנחלקו ב"ש וב"ה בסעודה בענינים אלו ובענין הבדלה ובהרבה ענינים שבסעודה, ורוב הפרק יסוב על ג' ענינים, הראשון לבאר בו ענין קדוש היום בקצרה וענין הבדלה בארוכה נסח שלה וסדור ברכותיה והאיך יחברוה בסעודה עם ברכת המזון וכן ענין הנר והבשמים שמברכים עליהם, השני שאר ענינים שבסדור סעודה איזה ענין מעניני סעודה ראוי להקדים ואיזה ראוי לאחר, השלישי בענין ברכת המזון באיזה מקום צריך לברך ועד מתי ברכתו עולה לו ועל איזה מברך ראוי לסמוך ולענות אחריו אמן, זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה בענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

ובאמת שדברים שאינם מצריכים סעודה ושנויים כאן כענין ברכות הבדלה במאור ובשמים אע"פ שנתיחסו מחלוקתיהם שבכאן בעניני סעודה אלא שבאו על ידי גלגול דברים שבסעודה כענין מי שהבדיל ובירך ברכת המזון על כוס אחד, וכן שנויים במקום אחר שאר מחלוקות ביניהם בעניני סעודה ולא נשנו כאן בדרך האמור בפרק כיצד מברכין בירך על הפרפרת לא פטר את הפת וב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה והסבה בזה גם כן שמאחר שדברו שם בבירך על הפרפרת שלפני המזון הוצרך לדבר עליו אם פטר את הפת, ומאחר שהוזכרה שם לא חששו לשנותה כאן, וכן כתבוה גדולי המפרשים, ומ"מ לי נראה שבזו לא נחלקו בה ב"ש עם ב"ה שהרי לא הוזכרו שם ב"ה כלל ובכאן לא נשנו אל דברים שחלקו בה בהדיא ב"ש וב"ה, אלא שעדיין יש להקשות מאותה ברייתא שנאמרה בסוף הפרק הביאו לפניהם יין ושמן ב"ש אומרים אוחז שמן בימינו וכו' כמו שכתבנו שם בסוף סוגית המשנה הרביעית, ושמא מפני שיין ושמן באין לפעמים שלא בסעודה או אחר הסעודה ומכל הבריתות לא מנאוה כאן עם אלו:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר בקדוש היום שאנו מקדשים על הכוס אי זו ברכה קודמת אם ברכת ב"פ הגפן או קדוש היום ב"ש אומר מברך על היום ופי' הטעם בגמ' שהיום גורם עכשיו ליין שיבא ועוד טעם אחר שכבר קדש היום תחלה ועדיין יין לא בא עד שיסב, וב"ה אומרים מברך על היין שמא תאמר הרי אפשר לו לקדש על הפת הרי הוא במקום יין ונאמר עליו שהפת גורם לקדוש ומקדימין אותו, מ"מ אין קדוש שלא בתפלה אלא על היין או על הפת, ועוד טעם אחר שברכת היין תדירה מברכת קדוש היום ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ואע"פ שהיא תדירה מברכת המזון שהרי היא בהתחלת אכילה ובסופה ואעפ"כ מאחרים אותה לברכת המזון אין זה כלום שכל עצמה אינה באה בסוף אלא מפני הפסק ברכה שמאחר שהברכה טעונה כוס והפסיק בברכה אין רשאי לשתות בלא ברכת היין ואע"פ שאף הבו ונבריך או נטילת ידים הם הפסק אין הטעם אלא משום ברכה כלומר שדנים אותו כבירך ובמקום ברכה הוא לענין הפסק והלכה כב"ה זה ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

אין מסיחין על כוס של ברכה. פרש"י שלא יסיח המברך משנתנו לו הכוס לברך, ונראה דה"ה נמי המסובין שם אין להסיח דבעינן שיתכוין שומע ומשמיע כיון שיוצאין בברכה ואין להפסיק שמיעתו בשיחת חולין כמו שאין המברך רשאי לשיח ואע"ג דאמרינן [ר"ה דף ל"ד] גבי תקיעות שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ומסתמא הסיח בנתים היינו בדיעבד אבל לכתחילה צריך לשומעם על הסדר (הוא) ושלא יסיח בנתים:

אין מברכין על כוס של פורענו'. מאי כוס של פורענו' כוס ושני תניא נמי הכי השותה כפלים לא יברך וכו', אין לפר' אם שתה כוס אחד לא יברך ברכת המזון על כוס שני משום דהוי זוגות ואתי לידי סכנה, מדקתני השותה כפלים לא יברך משמע שכבר שתה שתי פעמים קודר שיברך, הילכך צריך לפרש דאם שתה בתוך הסעודה שתי כוסות לא יברך על השלישי ברכת המזון משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל וכיון ששתה זוגות המזיקין שולטין בו ואין לבו עליו לכוין מפני שירא מפני המזיקין, וא"ת כ"ש שיברך על כוס שלישי כדי לבטל הזוגות דהא אמרינן בפסחים כוס של ברכה מצטרף לטובה, וי"ל דהיינו דוקא בכוסות של פסח דהוי תקנת חכמים דאפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מד' כוסות של יין וכיון שצריך לשתותם מצטרף עם שנים לבטל הזוגות אבל הכא שאינו מחוייב בו אלא כשיש לו יין אינו מצטרף עם השנים הראשונים לבטל הזוגות כיון שאינו בא כי אם לצורך ברכה אינו מענין הראשונים ואינו מצטרף עמהם:

הדרן עלך פרק שלשה שאכלו

פרק שמיני

אלו דברים שבין ב"ש וב"ה. בתר דאסיק כל מילי דברכת המזון הדר מפרש מילי דסעודה, פי' סדר הסעודה היאך יקדש אדם קודם הסעודה והאיך יטול ויקנח ידיו וכן לאחר הסעודה מתי יטול ידיו קודם כיבוד או אחר כיבוד וכן בנר ובשמים שלאחר המזון אבל בדברים שבתוך הסעודה דפליגי בה ב"ש וב"ה לעיל בבירך על הפרפרת ב"ש אומרים לא פטר אפילו מעשה קדרה בהא לא איירי הכא וכן הא דלעיל ב"ש אומרים אוחז השמן בימינו ואת היין בשמאלו ומברך על השמן ואח"כ על היין וב"ה אומרים אוחז את היין בימינו ושמן בשמאלו:

וכבר קדש היום. משעה שקבל עליו שלא לעשות מלאכה דתוספת שבת דאורייתא:

פירש"י בד"ה נר ומזון מי שאין לו אלא כוס אחד במו"ש מניחו עד לאחר המזון כו' עכ"ל מפירושו נראה דמתני' ס"ל לב"ש ברכת המזון טעונה כוס ולקמן בשמעתין לא מוכיח הכי מסיפא דמתני' וה"נ מסיק דתנא דמתני' כתנא דרבי חייא דאינה טעונה כוס ורש"י גופיה פירש לקמן בס"פ לב"ש דאין בה"מ טעונה כוס וצריך עיון:

ע"ב ופרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך כו' הולד הוא פרי הבטן כתרגומו בריך ולדא דמעך והוא פרי של האשה ולא ניחא ליה למימר דעם האשה לחוד ידבר הכתוב ונוכח לזכר ולנקבה שוה גם הא דאמרינן שכל התורה נאמרה בלשון זכר היינו בדבר השייך גם לזכר ונראה דעולא דס"ל הכי פליג אדלעיל דאמרי ליה לתנא משגרו לאנשי ביתו ופליג נמי אהא דפ' הפועלים (בבא מציעא פו.) מה שאמרו המלאכים איה שרה אשתך היה כדי לשגר לה כוס של ברכה דמסתמא אברהם שתה עמהם כוס של ברכה כרב נחמן ועי"ל דסבר כר"י דאנו אין לנו אלא ד' ומיהו רב נחמן נהג כן וכמ"ש התוס' דמשמע שכמה דברים היו נוהגים ולכך כעסה ילתא ותברה ד' מאה דני דחמרא להורות שאין כעסה בשביל כוס יין שלא שלח לה שהרי אינו נחשב בעינה אלא על כוס הברכה שלא שלח לה כעסה ורב נחמן דקאמר נשדר לה כסא אחרינא ושלח לה כו' גם שלא היה כסא דברכתא לא קאמר הכי אלא לפייסה קצת בכך והיא לא נתפייסה וא"ל ממהדורי מילי כו' דהיינו שאינן רק דברים בעלמא וק"ל:

השותה כפלים לא יברך שנאמר הכון לקראת וגו'. יפורש פרק ע"פ:

[גמרא וברך פרי בטנך פרי בטנה לא נאמר כו'. מש"כ המהרש"א בח"א דנוכח לזכר ולנקבה שוה תמוה דלנקבה כ"ף הכינוי שואית והנו"ן בציר"י כידוע] :

רש"י ד"ה ואח"כ מוזגין. כדאמרינן כו' הסבו אע"פ שנטל כו'. משמע דההיא ברייתא אתיא כב"ש דהא תני שם ונוטל שתי ידיו בא להם יין כו' הרי דמקדים נטילה ליין כב"ש. ולכן א"ש מה דתני שם ברישא נוטל ידו אחת בא להם יין כו' דלב"ש חיישינן שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידו כו' כדלקמן בגמרא ולא נצטרך לדברי התוס' שם. [וזה ג"כ שלא כדברי התוס' בפסחים (קט"ו) ד"ה כל והר"ן שם] :

רש"י ד"ה נר. הצל"ח תמה עליו והעלה דהיכא שהתחיל לאכול מבעו"י ונמשכה סעודתו עד זמן הבדלה אפילו יש לו כוסות הרבה יכול לעשות שתיהן על כוס אחד. ואנכי תמה עליו איך נעלם מכ"ת סוגיא דפסחים (ק"ב ב') דאינו רשאי מטעם שא"ע מצות חבילות וע"ש בתד"ה מיתיבי. שוב ראיתי שהרמב"ם בפכ"ט מהל' שבת הי"ב פסק ג"כ שרשאי לברך ולהבדיל על כוס אחד ומוכח שם דאפילו יש לו כוסות הרבה ומשמע שם מהה"מ שדעתו דלפי דמסיק שם בגמרא הבדלה וקידוש חדא מילתא היא דה"ה בה"מ והבדלה חד"מ היא והדר בי' ממאי דשני מעיקרא אין לו שאני. אח"ז מצאתי בתשובת חת"ס סי' ע"ה כוונה אחרת בדברי הה"מ ואך דעת הראב"ד שם כרפ"י וכן הביא הה"מ מהגאונים ז"ל והסכים ע"י וכ"ז נעלם מהצל"ח:

לִשְׁדַּר מַר כַּסָּא דְּבִרְכְּתָא לְיַלְתָּא. הא דקראה בשמה לפניו, נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל על אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, אַיֶּלֶת זו רחמה צר וחביבה על בעלה, לכך קראה בשמה יַלְתָּא אותיות אַיֶּלֶת, לרמוז לו היא חביבה עליו כְּאַיֶּלֶת שאני אוהב אותה הרבה, וכפי הטבע אשה שבעלה אוהב אותה ביותר תביא נקבות מפני כי על הרוב הוא יזריע תחלה, ואיש מזריע תחלה יולדת נקבה, ולכך רמז לו שזו היא צריכה לסגולת כוס של ברכה כדי שתהיה מביאה זכרים.

אַדְהָכִי, שָׁמַעְתְּ יַלְתָּא, קָמָא בְּזִיהֲרָא וְעַלְתָּה לְבֵי חַמְרָא, וְתַבְרָא אַרְבַּע מְאָה דַּנֵי דְּחַמְרָא. קשא אפילו אם נאמר שהיו כלים קטנים, עם כל זה נראה שעשתה עון גדול לשבר כלים בחמתה, דאמרו רבותינו ז"ל כאלו עובד עבודה זרה, ועוד איכא בל תשחית הן מצד הכלים הן מצד היין, ואיך רצה עולא אחר כך לפייסה בכוס אחר, נהי דהיתה בת הנשיא ואינו יכול להוכיחה עם כל זה אינו ראוי לפייסה אחר עשותה מעשה הזאת? ונראה לי בס"ד כי ודאי לא שברה אותם במתכוין אלא נכנסה בכעס לבית אוצר היין כדי לסגור אוצר היין במנעול ברזל שהיה מונח שם, כי אפשר שהיין משלה היתה בהיתה בת הנשיא, ואמרה איך האורחים שותים מיין שלי ולא ישלחו לי כוס של ברכה, ולכך רצתה לסגור כדי שלא תתן עוד יין לאורחים, ובכניסתה לתוך האוצר ליקח המנעול שהיה שם, מחמת שהיתה הולכת בכעס נתקלה בתיבה אחת של ברזל שלא היתה עומדת בטוב, וכשנתקלה בה נפלה על הכלים האלה שהיו מסודרין זה על גב זה ונשברו כולם זה בזה, ואפשר שהיו מזכוכית דמשתברים בנקל.

מִמַּהֲדוּרֵי מִילֵי, וּמִסְּמַרְטוּטֵי כַּלְמֵי. קשא זלזלה כל כך בכבוד עולא האיש המפורסם בתורה ובצדקות?! ונראה לי בס"ד הכונה מִילֵי נאמר בלשון התלמוד על דברים חשובים, כמו הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלמרו מילי, שהוא רצונו לומר דברים חשובים והוא מלשון מִילַּת, והמשל זה לא אמרה אותו כנגד עולא, אלא כנגד ב' כוסות היין, והיינו כוס הראשון שנתהדר בברכת המזון יש בו תועלת להתברך ממנו, וכן המשל מבני אדם ההדורים יצא מהם מילי, כלומר דברים חשובים שהם הנאה לנפש, אך מסמרטוטי אותם שאינם חשובים אין יוצא מהם אלא כינים בלבד, וזה המשל אמרתו על כוס השני ששלח אחר ברכת המזון, שלא נתהדר זה בברכת המזון אין בו תועלת להאשה להתברך בו, כי אין בו הנאה נפשית אלא הנאה גופניית שדומה לְכַּלְמֵי.

אֵין מְסִיחִין עַל כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. נראה לי בס"ד הכונה אין מרבין שיחה בדברים זה עם זה, שזה אומר 'אני אברך' וזה אומר 'אני אברך', אלא זה מסור ביד בעל הבית שהוא יזמין לאחד מן המסובין, ואמר אֵין מְסִיחִין ולא אמר אין מריבין לרבותא, שאפילו רבוי שיחה בלא מריבה אין ראוי לעשות, ולאותם פירושים אחרים לא יבא היטב לשון על כוס, וגם עוד קשא דתיפוק לי משום ברכת המזון.

וְתַבְרָא אַרְבַּע מְאָה דַּנֵי דְּחַמְרָא. נראה לי העיקר כמ"ש בס"ד בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע, דלא שברתם במזיד, אלא מן כעסה נסתבב להם סיבה שנשברו, כגון שהיתה התקרה של אוצר היין שבו מונחים דַּנֵי דְּחַמְרָא כולו נסמך על עמוד אחד, והיה העמוד שבור מעט, ולא הרגישו בו, והיא קמה בכעס לסגור פתח האוצר, וכיון שקמה בכעס נתקלה בדבר אחד כבד של ברזל שלא היה עומד כראוי, ונפל זה הברזל הכבד על העמוד ושברו לגמרי, ואז נפלה כל התקרה של האוצר שהיתה סמוכה על אותו עמוד, וכיון דנפלה על הדני דחמרא נשברו ת' דני. או נסתבב הדבר על ידי אופן אחר, באופן שלא קמה ושברה בכעסה בידים ת' דני, דכל המשבר בלי בחמתו כאילו עובד עבודה זרה (שבת קה, ב), ואם שברה ת' דני נמצא עבדה עבודה זרה ת' פעמים ח"ו! וזה לא יתכן לומר על אשת חבר כמוה, ואיך עולא נתרצה לפייסה אחר כך? דאי הוה הכי אין לך חנופה גדולה מזו!
ועתה נ"ל בס"ד, דלא שברה ת' דני לשפוך היין לאבוד, אלא הכונה שנתכעסה על בעלה והאורחים שלו, ונכנסה לבית היין שהיה שם דַּנֵי דְּחַמְרָא סתומים, והיא שברה הכסוי והמגופה של ת' דני לפתוח אותם, ולחלק כל היין לאחרים ולאנשים זרים, שלא יהנו ממנו בעלה והאורחים שלו. ואומרו תַבְרָא, קאי על הכסוי והמגופה של החביות, לפתחם לבזבז היין שבתוכם.
ועט"ר הרב מו"ר אבי זלה"ה בספרו מדרש אליהו פירש: קָמָא בְּזִיהֲרָא וְעַלְתָּה לְבֵי חַמְרָא לחלק היין כולו לעניים לקדוש והבדלה, שלא יהנו ממנו בעלה והאורחים שלו, ואף על פי שקמה בזהרא לעשות דבר זה, זכתה בעבור מצוה זו לשבר אַרְבַּע מְאָה דַּנֵי דְּחַמְרָא, פירוש: ארבע מאות דינים דחמרא יין שמצד סיטרא אחרא שברה אותם במצוה זו. ועוד רמז בעל המאמר לפי דרכו, 'יַלְתָּא' [441] גימטריא 'אֱמֶת' [441], שהם מקיפי זו"ן [זעיר ונוקבא], שָׁמַעְתְּ מלשון: וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם (שמואל א. טו, ד), ר"ל: נתקבצו מקיפי זו"ן, וְתַבְרָא אַרְבַּע מְאָה דַּנֵי כנז"ל, עכ"ד. ולפי פירושו אין אנחנו צריכין להדחק בגוזמא של סך אַרְבַּע מְאָה דַּנֵי, כי זה הסך אינו על אַרְבַּע מְאָה דַּנֵי ממש, אלא הכונה אַרְבַּע מֵאוֹת דִּינִין, ודו"ק.

גמ' ומשגרו לאנשי ביתו. עי' תוי"ט ריש סוטה ד"ה רי"א:

שהיין גורם לקדושה שתאמר וכו' הא ודאי שקידוש היום הוא דבר תורה אמנם מה שאין קידוש אלא על היין נסתפקו התוס' בפסחים דף ק"ו ע"א בד"ה זכרהו וכו' אם הוא דבר תורה ושטת רוב הפוסקים שאינו דבר תורה וא"כ מי שהוא במדבר ואין לו שום כוס וצא פת הא ודאי שעכ"פ מוטל עליו חובת הקידוש של תורה ומחויב לקדש בלי כוס וא"כ איך קאמרי ב"ה שהיין גורם לקדושה שתאמר והרי אפילו אם ליכא יין צריכא הקדושה שתאמר. וגם על טעם השני דקאמרי ב"ה שהיין תדיר והרי בזבחים ריש פרק התדיר מבעיא להו בתדיר ומקודש איזה עדיף ולפום רהיטא מה שהוא דאורייתא מקרי מקודש נגד מה שהוא מדרבנן וא"כ אם היין יש לו מעלת תדיר נגד זה יש לקידוש מעלת מקודש. אמנם ידי חובת קידוש דאורייתא כבר יצאו בתפלה של ערבית וא"כ שפיר קאמרי ב"ה בתרי טעמי דידהו ולפי זה יצא לנו דבר חדש שנשים שאין דרכם להתפלל ערבית ובקדוש היום הם חייבות דבר תורה כדלעיל דף כ' ע"ב אם האשה מקדשת לעצמה גם ב"ה מודו שתברך על היום ואח"כ תברך על היין כדברי ב"ש ועיין בדברינו לקמן בתוס' בד"ה ור"י היא:

מאי דבר אחר וכו' ואע"ג דב"ש נמי תרי טעמי קאמרי שהיום גורם וכו' וכבר קידש היום וכו' ולמה לא קשיא לי' על ב"ש למה לי' תרי טעמי נראה דב"ש אמר תרי טעמי דתרווייהו צריכי דטעם שהיום גורם שייך רק במקדש על היין אבל במקדש על הפת ואטו חובת קידוש גורם לפת והלא חיוב פת הוא בשלש סעודות וכולהו כתיבי בתלתא היום שבפ' המן ולכן הוצרך למיהב טעמא שכבר קידש היום וכו' וטעם שכבר קידש היום לחוד שייך במקדש בלילה אבל המקדים לקדש מבעוד יום לא שייך טעם זה וכאשר באמת הקשה הרשב"א בחידושיו ולכן הוצרך ליתן טעם שהיום גורם וכו' ואולי במקדש אריפתא ומבעוד יום מודו ב"ש דמברך על הפת תחלה ואח"כ על היום ולכן לא קשיא לי' על ב"ש רק על ב"ה שפיר הקשה מאי דבר אחר דהרי סגי לי' בטעם שהיין גורם ואין לומר דג"כ לפעמים לא שייך שהיין גורם והיינו בלא התפלל ערבית שאז עכ"פ חובת הקידוש הוא מן התורה אף בלא יין וכנ"ל דא"כ גם טעם תדיר לא מהני בזה שהרי אז הקידוש שהוא מן התורה נקרא מקודש וכנ"ל ומשני דשפיר הוצרך לתרי טעמי דכי תימא התם תרתי דהרי לפעמים שייכו שני הטעמים של ב"ש דהיינו במקדש בלילה ועל היין ואפ"ה גם בזה סברי ב"ה דמברך על היין תחלה משום דהכי נמי תרתי נינהו ואולי זה טעמו של הברטנורא שבדברי ב"ש הזכיר שני הטעמים היינו משום דשייך זה ולא שייך זה ובדברי ב"ה הזכר טעם הראשון משום דלא משכחת שלא יהי' שייך טעם הראשון והי' שייך טעם השני וכנ"ל:

רש"י ד"ה נר ומזון מי שאין לו אלא כוס אחד וכו' נראה פשוט דכוונת רש"י בזה דאל"כ לא משכחת לב"ה מזון והבדלה על כוס אחד אבל לב"ש אין בהמ"ז טעונה כוס ועיין מהרש"א ואמנם דברי רש"י הם תמוהים אצלי ואטו אם יש לו כוסות הרבה מחויב ליקח כוס מיוחד לבהמ"ז וכוס מיוחד להבדלה דהא דאמרינן לקמן בברייתא הנכנס לביתו במו"ש וכו' ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון וכו' התם בנכנס לביתו במו"ש ועדיין לא אכל דאסור לו לאכול קודם הבדלה אלא א"כ אין לו אלא כוס אחד התירו לו האכילה קודם ועיין שם בתוס' בד"ה ומניחו עד לאחר וכו' אבל משנתינו איכא לאוקמי בכבר אכל מבעוד יום והגיע זמן הבדלה וכבר גמר אכילתו שאז יכול לעשות שתיהן על כוס אחד:

שלחה ליה ממהדורי מילי ומסמרטוטי כלמי. צריך להבין מה היתה כונתה בדברים הללו ואי תימא שאינם דברי חכמה למה נכתבו בתלמוד הקדוש. ואפשר לומר דעולא לא רצה לשלוח לה כוס של ברכה משום דאין פרי אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש. וילתא סברה דהן לו יהי כדברי דרשה זו ה"ד בבנים אמנם הא אמרינן דאין הברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו וכמ"ש פרק הזהב ומוכרח דהך דרשה לענין בנים אבל שאר מילי הברכה בשביל אשתו והי"ל לשגר כוס של ברכה וכדתניא משגרו לאנשי ביתו וכמ"ש פרק הפועלים לשגר לה כוס של ברכה. ואיהו משום דגולה ממקומו לא שת לבו לחילוק זה כמ"ש פ"ק דמגילה מיום שגלינו מארצנו וכו' זיל לגבי עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו ולמדנו שהגולה ממקומו אין דעתו מיושבת עליו וה"נ עולא אף שחכם גדול הוא להיותו גולה לא נתישב ודימה כל דבר לפרי הבטן ולא היא וז"ש ממהדורי שאינם במקומם מילי דברים בעלמא שאינם מיושבים בדעתם להיותם גולים ממקומם ואינם מכוונים להלכה. ומסמרטוטי כלמי כונתה על דרך שאמרו בכתובות דף י"ז לא תסמכו לא מן סרמיסין ולא מן סרמיטין ופירש"י לשון סמרטוטין כלומר שאין נותנין טעם הגון לדבריהם עכ"ל בסנהדרין דף י"ד הוא הדבר שרמזה לו שאין טעם בדבריו כסמרטוטין שעמדו כני"ם ואינם הגונים וגם דבריו לא יכונו שאין בהן בנותן טעם ודוק ואחר כמה שנים בא לידי ספר זרע ברך ח"ג על ברכות וראיתי שכיונתי לדעתו ז"ל בחלוקת ממהדורי מילי דף ל"ו ע"א והוא האריך מאד במאמר זה ע"ש:

ד"א ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. איכא למידק אטו ב"ש לית להו דתדיר קודם והא מקרא נפקא וכמ"ש ריש פרק כל התדיר וי"ל דסברי ב"ש דהכא לא שייך הא דתדיר קודם דאינו אלא בשני דברים נפרדים אבל הכא מי גרם ליין שיבא וכו' ובזה לא נאמר תדיר קודם. א"נ ב"ש סברי תדיר ומקודש מקודש קודם וקידוש מקודש והכי אתמר בירושלמי פרק בא לו ויש בזה אריכות דברים אין כאן מקומו: