ואיכא דאמרי מטה ארמית ממש. ממעשה שהיה לרב פפא אמרי דרב פפא היתה לו מלוה אצל גוי אמר כיון שדחקו רב פפא לגוי במלוה שלו רצה הגוי לעשות לו עלילה במרמה כדי להנצל בה מן התביע' שלו מה עשה נטל תינוק אחד קטן מת והשכיבו על מטה שלו וכסהו בבגדים כדי שלא ירגיש בו אדם ואמר לו לרב פפא בא עמי לביתי ואני נותן לך את שיש לך אצלי הלך אצלו ונכנס לביתו אמר לו הגוי שב לך על המטה נתן עיניו רב פפא בדברים שהיו על המטה קודם שישב עליה ומצא התינוק המת מוטמן בתוך הבגדים והרגיש הדברים שרצה להתעולל עליו עלילות ברשע ומאותה שעה אסרו חכמים לישב על מטה ארמית מפני כן וזה המעשה בקבלה הוא אצלי מרבי אדונינו הרב הקדוש רבנו חושיאל ריש בי רבנן ז"ל ולתחיה וגם מצאתי אותו בתשו' הגאונים כמו כן:

והדר תני אחת של יום אלמא יממא הוא. הא דלא אקשי ליה גופה דדינא, כלומר, כיון דקאמר שתי פעמים בלילה היכי נפיק ידי חובה דיום בשל לילה. נראה לי משום דעדיפא מינה אקשי ליה, דהא דקא מקשה אלמא יממא הוא הויא קושיא חדא דאית ביה תרתי, דמדקאמר אחת של יום ונפיק בה דיום אלמא יממא הוא, דאי לא, לא נפיק ביה ידי יום, ומכל מקום עיקר קושיא משום דינא הוא, דאי לאו משום דינא מאי קושיא אלמא יממא הוא, דמאן קאמר דיממא הוא, הא אנן לא קאמרינן אלא דנפיק ביה ידי חובתו של יום ואף על גב דהוי לילה, והיינו נמי דאנן לא תרצינן לישנא אלא דינא, לעולם לילה הוא והאי דנפיק ביה דיממא משום דאיכא אינשי דקיימי.

הכי גרסינן: לעולם לילה הוא והא דנפיק ביה דיממא וכו'. וכן היא ברוב הספרים. ואיכא למידק טובא, דהא כתיב (נחמיה ד, טו) מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, וכתיב (שם) (והיה) [והיו] לנו הלילה משמר [והיום מלאכה]. ועוד דתנן במגילה (כ, א) אין טובלין ולא מזין ולא מלין, וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה, וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר, אלמא יממא הוא.
ויש מפרשים דהכי קאמר, לעולם לילה הוא לשאר דברים כגון מילה והזאה וטבילה, ולא לילה ממש קאמר, אלא לילה דלכתחילה לא ימול ולא יזה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לענין קריאת שמע הוי יממא אפילו לכתחילה, וכי תימא הכי נמי, אם כן מאי פעמים דקאמר רבי שמעון, דמשמע דלכתחילה לא, ועוד מאי קא משנינן משום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא, כלומר והתורה אמרה ובקומך מזמן קימה, דאטו הנך כגון מילה וטבילה מי לא שרא רחמנא משעלה עמוד השחר אלא דרבנן עשו סייג לתורה עד שתנץ החמה, והכא נמי מאי שנא.
אלא נראה לפרש דכולה לקריאת שמע קאמר, כלומר: לילה הוא לענין קריאה, דלא אמר רחמנא בבוקר ובערב ואי נמי ביום ובלילה, אלא בשכבך ובקומך, והלכך כיון דרובא דאינשי גנו עדיין לילה הוא לענין קריאה, ואלא הא דנפיק בה ידי קריאה דיום, משום דאיכא קצת אינשי דקיימי מההיא שעתא, ולאו דרך מקרה אלא התחלת קימה לקצתן היא, והלכך הוי זמן שכיבה וזמן קימה מעורבין זה בזה. והוא הדין דהוה מצי למקרייה יממא, אלא משום דקודם שיעלה עמוד השחר לילה גמורה היא, לא הוי רבותא ולישנא דתמיהא אי אמר פעמים שאדם קורא אחת בלילה ואחת ביום, אבל השתא דקאמר שתי פעמים בלילה ונפיק בה ידי חובתו אחת של יום הוי לישנא דתמיהא ורבותא. והא דקאמר אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ולא נקט להו תרוייהו לאחר שיעלה עמוד השחר דהוי רבותא טפי כי נפיק בה ידי חובת שניהן. איכא למימר דדילמא לר"ש משמיה דנפשיה נפיק לאחר שיעלה עמוד השחר בשל יום ואפילו עבר וקרא במתכוין לאחר שיעלה עמוד השחר מיד, מה שאין כן בשל לילה דאם עבר ושהה במזיד לא שריא ליה דהוה ליה מעוות, ואי נמי עבר דרך פשיעה לא, וכדאמר להו רבן גמליאל לבניו צאו וראו אם לא עלה עמוד השחר, דמשמע שאם עלה עמוד השחר לא היו חייבין לקרות, ורבן גמליאל ורבי שמעון משמיה דנפשיה בחדא שיטתא קיימי לגמרי בין בקודם שיעלה עמוד השחר בין לאחר שיעלה עמוד השחר וכדמשמע בירושלמי (ה"א, פיסקא דרבן גמליאל), ולתרוייהו כיון דהתחיל זמן קימה ועוד דלשאר מילי יממא הוא, אף על גב דרובא דאינשי גנו, בקומך קרינן ביה, ומדאורייתא שרינן למיקרי לכתחילה אלא דמדרבנן לא יקרא לכתחילה להרחקה בעלמא וכענין שהרחיקו במילה והזאה וטבילה, אבל של לילה לא יקרא לאחר שיעלה עמוד השחר כל שעבר במזיד או בפשיעה.
ואם תאמר כיון דאחר שיעלה עמוד השחר אכתי גנו רובא דאינשי והתורה אמרה בשכבך, האיך אפשר דשרינן טפי בההוא שעתא בשל יום מחמת מיעוטא דקיימי, ממאי דשרינן בשל לילה משום רובא דגנו בה. יש לי לומר דכיון שזה נתעכב ושהה עד השתא דהוי יממא לשאר מילי, איכא למיגזר בה טפי דילמא פשע ויתאחר טפי עד שתנץ החמה ואי נמי שעה דקיימי רובא דאינשי, מאי דליכא למיגזר כולי האי בשל שחר דילמא מקדים וקרי קודם זמנו.

איכא דמתני לה אסיפא וכו'. הא גופא קשיא וכו', לעולם יממא הוא, והאי דנפיק ביה ידי לילה משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא. כלומר: אף על גב דרובא קיימי כיון דאיכא דגנו אכתי נפיק ביה ידי לילה דאכתי בשכבך קרינא ביה. וקשיא לי אי משום מיעוטא דגנו קרינן ביה בשכבך אע"ג דיממא ממש הוי, אי הכי לישרי אפילו לאחר הנץ החמה ואפילו עד שלש שעות כיון דאיכא בני מלכים דגנו. ויש לומר דבני מלכים מיעוטא דמיעוטא נינהו. ואם תאמר והא שרינן של שחר עד שלש שעות משום בני מלכים אף על גב דהוי מיעוטא דמיעוטא, ומחמתיהו קרינן בקומך עד אותו זמן, ומאי שנא שכיבה. יש לומר דכיון דמחמת יממא חייבה תורה לקרות בשחר, אף על גב דתלי ליה בזמן קימה דינא הוא דנשרי כל זמן קימה ואפילו של בני מלכים, ועוד דאינו בדין דלא יקראו בני מלכים בשל שחר, אבל בשל לילה הנכנס בשל יום אף על גב דתלא ליה בשכיבה כיון דיממא הוא וכולהו אינשי כבר קמו, משום מיעוטא דמיעוטא דבני מלכים לא שרינן. והא דרבי שמעון משמיה דרבי עקיבא, משמע דאפילו שלא בשעת הדחק קאמר דקודם הנץ החמה קורא הוא של לילה, ואפילו בפשע ונתעכב, ואי נמי בנשתהה במתכוין. ותדע לך דמדקאמר רבי יהושע כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, אלמא רבי שמעון אפילו שלא בשעת הדחק קאמר.
ואפשר דרבי שמעון משמיה דרבי עקיבא פליג אדנפשיה דוקא בשל לילה, דלרבי שמעון דנפשיה לא קרי בשעבר במזיד ואי נמי בפשיעה כבני דרבן גמליאל שנתעכבו מחמת המשתה, אלא אם כן נאנס ומשום שעת הדחק ואפילו לאחר שיעלה עמוד השחר מיד וכל שכן סמוך להנץ החמה, ולרבי שמעון משמיה דרבי עקיבא קרי אפילו סמוך להנץ ואפילו עבר ונתעכב במזיד אלא דלכתחילה אינו רשאי, אבל בשל יום לא פליגי כלל, דבין למר ובין למר משעלה עמוד השחר הוי זמן קימה וזמן קריאה של שחר.
ומיהו לא מסתברא דלגמרי קיימי בההיא שעתא בחדא שיטתא, דלרבי שמעון משמיה דנפשיה הא משמע דלא שרי לכתחילה לקרות של יום מיד בסמוך לעלות השחר עד זמן קימה לרובא דאינשי, דהיינו עד שיכיר בין תכלת ללבן, או חד מהני זמני דאיכא במתניתין או בברייתא, ולרבי שמעון משמיה דרבי עקיבא לכשתימצי לומר דלדידיה זמן שכיבה וזמן קימה מעורבין זה בזה אפילו שלא בשעת הדחק יוצא משום יום לאחר שעלה עמוד השחר, דהשתא סמוך להנץ החמה שרינן לקרות של לילה משום מיעוטא דגנו, ואף על גב דהוי יממא לשאר מילי, ועוד דאיכא למיגזר ביה טפי משום פשיעותא, בשל שחר דאיכא רובא דקיימי ועוד דיממא הוא לכל מילי לא כל שכן דשרי למיקרא ואפילו שלא בשעת הדחק, אלא שאין ראוי לעשות כן לכתחילה עד שיכיר בין חמור לערוד, וכדקתני בברייתא (לקמן ברכות ט, ב) רבי עקיבא אומר כדי שיכיר בין חמור לערוד, אבל מכל מקום לכשיכיר בין חמור לערוד מותר לכתחילה לרבי עקיבא ואף על פי שלא תנץ החמה עדיין. וכן נראה מן התוספתא (פ"א, ה"ד) דקתני: אמר רבי יהודה פעם אחת הייתי מהלך אחר רבי עקיבא ואחר רבי אלעזר בן עזריה הגיע זמן קריאת שמע, כמדומה אני שנתייאשו מלקרות אלא שהן עסוקים בצרכי צבור, קריתי ושניתי ואחר כך התחילו הן ואחר כך נראתה החמה על ראשי ההרים, אלמא דרבי עקיבא מודה הוא דקורין של שחר קודם הנץ החמה. אלא שבירושלמי (פ"א, ה"ד) מצאתי גירסא זו בהיפך דהתם אמרו וכבר נראתה החמה על ראשי ההרים, דמשמע דלרבי עקיבא אינו קורא עד שתנץ החמה, ושמא גירסא שבירושלמי משובשת.
וא"ת א"כ לימא פעמים שאדם קורא שתי פעמים ביום קודם שתנץ החמה ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. תירץ הראב"ד ז"ל משום דשל לילה קאמר הכין דתרוייהו נקט להו בדיעבד, דשל לילה ודאי קודם הנץ החמה דוקא בדיעבד היא, וכן נמי של יום לאחר הנץ החמה בדיעבד הוא, אבל קודם הנץ החמה כמצותה היא לרבי עקיבא משיכיר בין תכלת ללבן לכל אדם, ולותיקין סמוך להנץ החמה.
ולי נראה דמשום רבותא דשל לילה נקט לה, דאי נקיט להו תרוייהו קודם הנץ החמה הוה אמינא דבעינן שיקרא של לילה מיהא רחוק מהנץ החמה כדי קריאה אחת, אבל השתא אשמעינן דקורין של לילה אפילו סמוך ממש להנץ החמה. ואפילו לגירסא זו שבירושלמי איכא למימר דלרבי עקיבא התחלת קריאת שמע לכל אדם ואפילו לכתחילה משיכיר בין חמור לערוד, ולמצוה מן המובחר לאחר הנץ החמה, ואיהו לית ליה דתפלה עם שמש כותיקין, ואי נמי [אית ליה] תפלה עם שמש, למיקרי קריאת שמע בעונתה לאחר הנץ טפי עדיפא ליה לרבי עקיבא, דאפילו לותיקין נמי הא משמע דמצותה לאחר הנץ החמה ולא אמרו קודם הנץ אלא משום תפלה דאית להו ייראוך עם שמש, וכדי שיסמוכו גאולה לתפלה, הא משום מצות קריאת שמע גופא לא.
ולענין פסק הלכה, קיימא לן בשל לילה כרבי עקיבא ובשעת הדחק דוקא. וכדאמר רבי יהושע בן לוי כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, ואפילו סמוך להנץ ממש הואיל ואיכא אינשי דגנו, אבל במי שעבר במזיד ונשתהה לא, ואפילו בפושע נמי, ולאו דוקא סמוך להנץ אלא כל לאחר שעלה עמוד השחר אסור, וכמעשה דרבן גמליאל דאמר להו לבניו אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם, הא עלה לא, ואינהו ודאי משמע דלאו שוגגין גמורין היו אלא פושעים לפי שנמשכו אחר עניני המשתה. ולענין קריאה של שחר נמי מעמוד השחר עד שיכיר בין תכלת ללבן לכתחילה לא יקרא, דהא לא אשכחן מאן דשרי לכתחילה קודם שיכיר בין תכלת ללבן, ואפילו רבי שמעון בן יוחאי לאו לכתחילה קאמר אלא בשעת הדחק, דהא פעמים שאדם קורא קאמר, ואפילו תאמר דרבי שמעון שלא בשעת הדחק קאמר אלא שקדם מדעת וקרא, מכל מקום כיון דרובא דאינשי גנו לא שרינן לכתחילה אלא בשעת הדחק.
ומיהו בשעת הדחק במי שהשכים לצאת לדרך במקום גדודי חיה ולסטים שלא יוכל לעמוד ולא לכוין אפילו לפרשה ראשונה ואפילו עד על לבבך, הרי זה מותר לקרות משעלה עמוד השחר, דהא ודאי לא גרע לענין קריאה של שחר מיעוטא דקיימי לאחר שיעלה עמוד השחר, ממיעוטא דגנו סמוך להנץ לענין קריאה של ערב, אלא עדיף טפי משום דהכא איכא תרתי, חדא דמיעוטא מיהא קיימי, ועוד דהוי יממא לכולהו מילי דעלמא, והתם הויא איפכא דהוי מיעוטא דגנו ויממא, הלכך במקום אונס מיהא שרי.
ואם תאמר והא תניא (לקמן ברכות ל, א) השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה ומתפלל, וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא, דאלמא אפילו ביוצא לדרך לאחר שיעלה עמוד השחר אינו קורא, ומדתני שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה, ודאי לאחר שיעלה עמוד השחר היא. יש לי לומר דהתם ביוצא בשיירא, אי נמי במקום שאין שם גדודי חיות ולסטים, ואפילו הכי מתפלל קודם צאתו, משום דכולה תפלה בעי עמידה בשאפשר וכוונה, ואפשר שלא יזדמן לו בדרך, אבל קריאת שמע שאינו צריך אלא פסוק ראשון אי נמי עד על לבבך כדאיתא לקמן (ברכות יג, ב), מזדמן הוא לו בסתם דרכים, הלכך מתאחר הוא למצוה מן המובחר עד זמן המקרא, וכענין שאמרו בירושלמי גבי הפסקה דגרסינן התם (פ"א, ה"ב): תמן תנינן מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה, אמר רבי יוסי קריאת שמע אינה צריכה כוונה ותפלה צריכה כוונה, אמר רבי מונא קשיתא קומי רבי יוסה ואפילו תימר קריאת שמע אינה צריכה כוונה, שלושה פסוקים הראשונים אינן צריכין כוונה, מן גו דאינון ציבחר הוא מיכוין.
ואי קשיא לך עוד הא דתניא במס' יומא (לז, ב) הקורא עם אנשי משמר לא יצא מפני שהן מקדימים, ואנשי משמר בודאי לאחר עלות השחר היו קורין, ואפ"ה הכי קתני שהקורא עמהם לא יצא. איכא למימר דההיא ליתא, ואי נמי איתא, לאו למימרא שלא יהא יוצא בשעת הדחק במשכים לצאת לדרך, אלא שלא יצא ידי מצוה מן המובחר ואי נמי אפשר במי שקורא שלא בשעת הדחק אלא מדעת שלא יצא כלל וצריך לחזור ולקרות בעונתה, ואף על גב דמברך יוצר אור אין בכך כלום, דמכיון שעלה עמוד השחר שפיר מצי קרי יוצר אור וכאנשי משמר. והא דאמרינן לקמן (ברכות יא, ב) גבי אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת, אילימא דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצא אור דילמא לא מטא זימניה, ההוא דיחויא בעלמא אבל למסקנא הא אסיקנא התם דאמר יוצר אור.
קצרו של דבר בשל ערבית לאחר שיעלה עמוד השחר עד שתנץ החמה לא יקרא שלא בשעת הדחק, הא בשעת הדחק קורא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. לאחר שתנץ החמה אינו קורא של לילה כלל, והרי זה מעוות לא יוכל לתקון. ושל שחר משעה שעלה עמוד השחר עד שיכיר בין תכלת ללבן לכתחילה לא יקרא אלא בשעת הדחק, הא בשעת הדחק קורא וקורא בברכותיה, ואפילו יוצר אור משיכיר בין תכלת ללבן רשאי לקרות ואפילו לכתחילה כסתם מתניתין ונמשך אותו זמן והולך עד ג' שעות ביום כרבי יהושע, וכדפסק רב יהודה כוותיה (לקמן ברכות י, ב), ואלא מיהו למצוה מן המובחר ממתין כותיקין עד שעה הסמוכה להנץ החמה כדי שיגמור עם הנץ החמה ויסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום וכדפסק אביי לקמן (ברכות ט, ב), וזהו למצוה מן המובחר ולא לעיכובא, דותיקין לא פליגי אשיעורי דמתניתין ודברייתא אלא דמשום תפלה שתהא עם הנץ החמה הוא שמצריכין לאחר עד סמוך להנץ ומדכתיב (תהלים עב, ה) ייראוך עם שמש, הא משום חובת קריאת שמע לא, וכולהו תנאי נמי למצוה מן המובחר כותיקין סבירא להו וכדמשמע לקמן (ברכות כו, א) דתנן תפלת השחר עד חצות, ורמינן עלה מדתניא מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, ופרקינן כי תניא ההיא לותיקין. אלמא מדקאמר כי תניא ההיא לותיקין ולא קאמר הא מני ותיקין היא משמע דותיקין לאו מפלג פליגי. ואמרינן נמי לקמן (ברכות כה, ב) לימא תנן סתמא כרבי אליעזר אפילו תימא כרבי יהושע ולותיקין וכו', אלמא דותיקין מודין לרבי יהושע, אלא שהותיקין למצוה מן המובחר אמרו וליכא מאן דפליג בה.
ועוד מצאתי כן בירושלמי בהדיא דגרסינן התם (ה"ב): אית תנייתא תנו בין זאב לכלב בין חמור לערוד אית תנייתא תנו כדי שיהא אדם רחוק ד"א מחבירו ויכירנו. הוון בעי מימר מאן דמר בין זאב לכלב בין חמור לערוד כמאן דמר בין תכלת לכרתי, ומאן דמר כדי שיהא רחוק ד"א מחבירו ומכירו כמאן דמר בין תכלת ללבן, אבל אמרו מצותה עד הנץ החמה כדי שיהא סומך, אלמא כו"ע מודו דלמצוה מן המובחר כותיקין.
והא דאמרינן ביומא (לז, ב) אף היא עשתה נברשת של זהב בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאות ממנה וידעו כל העם שהגיע זמן קריאת שמע, ואמר אביי לשאר עמא דבירושלים, דמשמע דאינו מתחיל עד אחר הנץ החמה, לא קשיא, דהתם לצבור שאי אפשר להם להתקבץ ולכוין כותיקין, ועל זה אנו סומכין שלא לעשות כותיקין. כל זה נראה לפי שיטתו של הרב אלפסי ז"ל.
אבל ר"ת ז"ל כתב בתשובה דזמן קריאת שמע אינו אלא עד לאחר הנץ החמה, וכההיא דיומא דנברשת של זהב, וכרבי שמעון בן יוחאי משמיה דרבי עקיבא דאמר פעמים שאדם קורא שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ, ודוקא לאחר הנץ קאמר, וכדפסק רבי יהושע בן לוי כותיה, והותיקין היו ממהרין קודם זמנה ומשום חביבות התפלה כדי שיסמכו גאולה לתפלה, והא דאמר אביי כאן (לקמן ברכות ט, ב) לקריאת שמע כותיקין, לאו למימרא שיהא הלכה בקריאת שמע עצמה כותיקין, אלא לסימנא בעלמא נקט לה, והכי קאמר לקריאת שמע לדידן כותיקין לתפלה, דהיינו סמוך להנץ החמה מלאחריו. וכדאמרינן נמי (שם) לתפילין כאחרים ואף על גב דאחרים לא דברו כלל מתפילין, אלא דזמנן של אחרים בקריאת שמע נקט לה בסימנא בעלמא לתפילין לדידן. וכן נמי תנן במגילה (כ, א) אין טובלין ולא מזין ולא מוהלין אלא ביום, וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר, אלמא דבר שמצותו ביום מצותו למובחר משעת הנץ החמה. ויש בזה כמה גמגומין, והראשון נראה עיקר.

מתני' רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. א"ר יהודה אמר שמואל הל' כר"ג. כלומר שלכתחלה אפשר לו להמתין לקרוא ק"ש עד שיעלה עמוד השחר:

אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה וכו'. ותלת זימני יש בהנץ החמה כדמוכח במסכת פסחים דאמרינן אחד אומר קודם הנץ ואחד אומר בהנץ ואחד אומר אחר הנץ החמה והתם הוא לענין עדות וחשיבי שלשה זמנים דמאן דחזי בהאי זמנא לא חזי בהאי. אבל לענין עיקר דינא דגופיה פשיט' מילתא דהנץ דינו כאחר הנץ:

לעולם יזהר אדם שלא לעבור אחורי ב"ה בשעה שהצבור מתפללים שלא יחשדוהו הרואים כפורק מעליו קבלת עול מלכות שמים ואם יש שם דבר שיהא נשמר בו מחשד זה, כגון אם יש שם ב"ה אחר שילכו בו באותו הדרך או שהוא מביא משאוי על כתפו רשאי ואין בכך כלום:

כל העושה דבר על דעת שבסבת אותו דבר תתקיים מצוה הרי הוא כמי שעשה מצוה שכן האוכל ושותה בתשיעי כדי שיוכל להתענות בעשירי הרי אכילתו נחשבת למצות תענית והרי הוא כמו שהתענה תשיעי ועשירי:

השוחט את העוף צריך שינקוב את הוורידין סמוך לשחיטה ודבר זה יתבאר במס' חולין:

זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו מוזהרים אנו שלא לנהוג בו בזיון אלא שנכבדהו כאלו לא שכח, אמרו חכמים לוחות ושברי לוחות מונחות בארון:

כבר ביארנו במשנה פסק עניני ק"ש של ערבית על פני כלו היאך הוא, אבל ק"ש של שחרית נזכר בסוגיא אחד מן הזמנים שלה, והוא שאמרו ר' שמעון בן יוחאי אומר פעמים שאדם קורא את שמע ב' פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בהן ידי חובתו באחת בשל יום ובאחת בשל לילה אלמא זמנה של שחרית משעלה עמוד השחר, ופירושה במשכים אלא שאנו נשמטים מלהזכיר דינה עד שיתבארו בו כל הזמנים שלה בסוגיית המשנה השנייה כמו שיתבאר עכשיו:

אפי' עטרות ודיבון. פרש"י שאין בו תרגום, וקשה דהוי מצי למימר אפילו ראובן ושמעון וכיוצא בהם, ונראה דנקט עטרות ודיבון לפי שיש נוסחא שכתוב בהן תרגום וגם (הוא) בירושלמי הוא מתורגם, ולהך פי' נקט עטרות ודיבון אע"פ שאין צורך כ"כ בתרגום אבל ראובן ושמעון וכיוצא בהן אין צריך לקרותן ג' פעמים, מ"מ נהגו להחמיר כפרש"י, י"מ דה"ה לכל הלועזות לעז שלהם הוי כמו תרגום כי התרגום הוא בשביל עם הארץ שאינן מכירין בלשון הקודש וא"כ ה"ה לעז למכירין בו, ול"נ משום שהתרגום מפרש כמה דברים שאין להבין מתוך המקרא כדאמר רב יוסף אלמלא תרגום דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר, ונראה דהקורא בפי' התורה יוצא ידי תרגום כיון שמתפרש בו כל מלה:

סבר לאשלומי' להני פרשייתי דכולא שתא (השתא). ר"ח גריס פרשיותי דכלה, כי ר"ח אלול היו מתקבצים לדרוש בהלכות המועדות ולא היה להם פנאי לגמור הפרשה:

וכי בתשעה מתענין. הקשה הר' (שמעון) [שמואל בר' אהרן] מאנביילה ומאי קשיא ליה הא כתיב בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות, ופי' בערב של י"ד דהיינו ליל ט"ו הכא נמי הכי קאמר בערב של תשיעי דהיינו ליל עשירי ועניתם את נפשותיכם, וי"ל דלא דמי דהתם כתיב ועניתם קודם בתשעה משמע שגם בתשיעי יהיה העינוי:

הלכה כר"ג. ואין צריך להחמיר ולהרחיק עד חצות לגבי ק"ש כמו לשאר דברים, מ"מ אין לו לאכול ולא לישן מתחלת הלילה עד שיקרא ויתפלל כדאמרינן בריש פרקין שלא יאמר אוכל קימעא:

לעולם ליליא הוא. פי' בלשון העולם נקרא לילה לפי שעדיין לא האיר היום וכן חשוב יום בדיעבד לכל אותם שמצותם ביום והא דנפיק ביה בלילה משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא הילכך מי שנאנס ולא היה יכול לקרות בלילה יכול לקרות עד הנץ החמה ועתה לא פליגי הני תרי אהדדי האי דקאמר ר' שמעון אליבא דנפשיה וכן ר"ג דק"ש של ערבית דוקא עד שיעלה עמוד השחר היינו בדלא אניס אבל אי אניס יכול לקרות עד הנץ החמה ובניו של ר"ג לא היו אונסים אלא נמשך לבם אחר המשתה, והא דקאמר ר' שמעון אליבא דר' עקיבא דק"ש של שחרית דוקא אחר הנץ החמה היינו בדלא אניס, והא דקאמר אליבא דר' עקיבא אחר הנץ החמה תקשה לך דהא לקמן [עמוד ב'] קאמר ר' עקיבא משיכיר בין חמור לערוד וצ"ל דתרי תנאי אליבא דר' עקיבא. א"נ הא דקאמר אחר הנץ החמה [לאו דוקא דה"ה נמי קודם הנץ החמה] אלא נקט אחר הנץ החמה לאשמועינן דלאחר הנץ החמה אינו יכול לקרות ק"ש, של ערבית ואע"פ שנאנס:

בד"ה אפילו עטרות ודיבון כו' טעות הוא וצ"ל וא' תרגום יש מפרשים וה"ה ללועזות בלע"ז שלהן הוי כמו תרגום שמפרש כו' כצ"ל:

בא"ד כ"א בלשון תרגום הס"ד ואח"כ מ"ה ואפילו עטרות ודיבון פירש"י שאין בו כו' כצ"ל אבל תרגום ירושלמי יש וצריך לקרות ג"פ העברי כצ"ל ור"ל דהיה צריך לקרות ג' פעמים העברי אי לאו שיש תרגום ירושלמי וק"ל:

ע"ב א"ד לא תגנו בלא ק"ש כו'. עיין פירש"י ויש לדקדק אמאי נקט דגני בלא ק"ש בהאי לישנא ובכל המצות אמאי לא קאמר דלא תהא דומה כארמי ונראה לפרש דודאי ק"ש של ב"ה שרי בכל לשון וכן תפלה בצבור כמו ששנינו במס' סוטה (ל"ב ע"א) אבל יחיד המתפלל לא ישאל צרכיו בל' ארמי שאין מה"ש נזקקין לו שאין מכירין בל' ארמי ה"נ איכא למימר בק"ש שעל מטתו שהיא ודאי ביחיד ובעי רחמים מפני שימור מהמזיקין כדאמרינן לעיל ולכך אומרים בק"ש שעל מטתו שיר של פגעים שיהיו מה"ש נזקקין לו לשומרו כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו' ולזה קאמר אל תשב על מטת ארמית ומפרש לה דגני בלא ק"ש דבל' ארמית שקרא לא יצא כיון דאין מה"ש מכירין אותו וכאלו לא קרא ק"ש ודו"ק:

אלא על גב שלחן כו'. ולאפוקי על גב היד כדאמרינן לעיל אבל במדרש ילקוט איתא שאין נושכין ואוכלין אלא חותכין ואוכלין וק"ל:

אלא ע"ג היד כו'. עיין פירש"י אבל הכתוב משבח נשיקות פה אל פה כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו כפירש"י שם ונראה לפרש דהכא משום צניעות נגעו בה דומיא דהנהו ג' דברים כו' דבסמוך דנשיקות פה הוא קירוב בשר הוא ראוי בין איש לאשה במקום צניעות אבל באחרים הוא דרך פריצות כדאמרינן פ"ק דשבת (י"ג א') גבי עולא דמנשק לאחוותיה אבי חדיא ולא בפה וק"ל:

וישלח יעקב וגו'. אע"ג דאפשר דקראן אליו מפני שלא היה לו פנאי לילך אליהן מפני נטירותא יתרתא דעבד בצאן לבן כדאמרינן ס"פ הפועלים (ב"מ צ"ג א' ) מ"מ לא ה"ל להזכיר בכתוב שקראן השדה אם לאו לאשמועי' שיועצין בשדה וק"ל:

המקודשין כו'. כתב האי לישנא למקודשי תחת מזומני ע"פ מ"ש ברפ"ק דע"ז בדין לעתיד דפרס עיילי בתר רומיים דאמרי אינהו סתרי ב"ה ואנן בנינן וזה רמז בהאי לישנא למקודשי לאותן שיבנו מקדש שלי בבית שני ומדכתיב למקודשי כו' דריש ליה דלא אהני להו טענתא זאת כדמסיק שם וק"ל:

רש"י בד"ה ע"ג כו' מפני הרוק נ"ב פי' שאינו נושקו בפיו וק"ל:

תוספות בד"ה ואפילו כו' וצריך לקרות כו' נ"ב פי' ה"א שדי בקריאת ג' פעמים עברי אפ"ה קא משמע לן דצריך לקרות פעם שלישית בתרגום ירושלמי נ"ל וכן בפי' רבינו יונה:

בד"ה ישלים כו' קמי שבת אלא מרביעי ואילך כו' במדרש יש ג' דברים כו' כצ"ל:

גמרא א"ל ההוא סבא תנינא ובלבד כו'. שבת דף כ"ג ב':

גמ' סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורא. נ"ב כדי להרבות זכיות לפני גמר דין ולזכות למחילה וסליחה:

שם וא"ד דלא תנסבו גיורתא. נ"ב י"ל משום שהנבעלת לעו"ג קשה לפרוש כמ"ש ז"ל. ואם אפילו בישראלית הזהירו (פסחים קיב) אל (תשתה בכוס ששתה) [תבשל בקדרה שבשל] חברך מטעם שאין כל כו' שוות. כ"ש בעו"ג שבודאי אינו שוה. ועוד מפני שרגילה אצלו בימי נידותה שכיח לה פריצא ורוצה בקב ותיפלות ופריצות. ולפ"ז אין האזהרה אלא בנשואה. או שמא אף במי שיודעת משכב זכר אפילו רק מספק. אבל קטנה שלא באה למדה זו. לא שייך בה. ואולי י"ל הטעם משום הזרע שנשאר בו רושם מטבע השורש. וכמ"ש אל תאמן בעבד עד י' דורות. (וע' רשב"ם בפסחים קיב ב) ולשני הטעמים יקשה מרחב ורות ואשתו של טורנוסרופיס ודכוותייהו אלא שאין מביאין ראיה מנביאים וחכמים ששימשו ברה"ק והושע נצטוה לקחת אשת זנונים. ובשלהי הוריות אמרו מ"מ הכל רצין לישא גיורת כו'. (עמ"ש במטפחת ח"כ):

כְּאִלּוּ הִתעֲנָה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. הקשה הצל"ח ז"ל והלא בעשירי הוא מתענה באמת ואיך שייך לומר כאלו התענה, ולא הוה ליה למימר אלא כאלו התענה תשיעי? ותירץ דרצונו לומר גם תענית העשירי הוא מתרבה ומתעלה יותר מאשר הוא בעצמו בערכו, כי ידוע שהמתענה שני ימים יחד שהתענית ביום שני קשה כפלי כפלים מתענית יום פשוט, ולזה אמר כאלו התענה תשיעי ועשירי שאז גם יום העשירי תתעלה איכות שלו עד כאן דבריו, והוא פירוש נכון ואמיתי על פי הפשט, ואני הדיוט אמרתי שהמתענה שני ימים רצופים עם לילותיהן, יכבד עליו תענית יום ראשון כפלים, מפני שהוא יודע שיש לפניו משך הרבה בתענית כי לא יאכל בלילה הבאה אחריו, מה שאין כן אם הוא אוכל בלילה לא יכבד עליו תענית יום א' כל כך, ולזה אמר כאלו התענה ביום התשיעי ב' ימים שהם תשיעי ועשירי. והנה על פי דרך הרב ז"ל נראה לי דרך דרש דלפי זה נמצא האדם מתענה בעשרת ימי תשובה ל"ב יום, כי הארת יום התשיעי וקדושתו שנחשבת האכילה לתענית מתחיל מן הלילה, והרי כאן ב' ימים וב' לילות רצופים, דלפי דברי רבינו האר"י ז"ל בחשבון ההפסקות נחשבים לכ"ז יום, ויש עוד ה' ימים בעשרת ימי תשובה הרי לב [32], רמז שהם כדאין לטהר הלב בעבודתו יתברך, וצריך שיזהרו בהם בחומרה יתירה כי טרפות הלב במשהו, ואם נצרף עמהם עוד ג' ימים דר"ה ושבת שובה אשר קדושתם מכפרת עונותינו, הרי מספר ל"ו [36] כמנין חי [18] חי [18], דהיינו חי לנפש, חי לגוף, חי בעולם הזה, חי בעולם הבא, והם מספר אל"ה [36], ובזה יובן בס"ד (תהלים קז, מג) מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה הם 'ל"ו ימים' הנזכרים שישמרם בקדושתם, ואז על ידי שמירתם יתבוננו חסדי ה', כי אחר עשרת ימי תשובה מתחילין החסדים להמשך ולהתגלות, ובזה יובן בס"ד (תהלים קכו, כ) אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל הֳ' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה, 'הִגְדִּיל' דייקא שהיה בסוד הגדלות 'עִם אֵלֶּה' דייקא, ואנחנו אומרים 'הִגְדִּיל הֳ' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ', כלומר על ידי מעשינו בסוד תנו עוז לאלהים, ולכן 'הָיִינוּ שְׂמֵחִים' בחג הסוכות שהוא חג השמחות.

אִיכָּא דְאָמְרִי לֹא תְּגַנּוּ בְּלֹא קְרִיאַת שָׁמַע. נראה לי בס"ד כי על ידי קריאת שמע מגרש כוחות החיצונים והמזיקין, כמו שנאמר (תהלים קמט, ו) וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם, ולכן אם יגנו בלא קריאת שמע חשיבה מטתו מטה ארמית ששוכנים עליה כוחות החיצונים.

בִּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַמָדִיים. קשה והא כתיב לא תחנם, ודרשו רבותינו ז"ל בגמרא דע"ז דף ו' לא תתן להם חן, ופירש רש"י שלא יאמר כמה נאה נכרי זה, ונראה לי בס"ד דכאן רוצה להלהיב את לבות ההמון יותר ע"י דברים אלו שיקחו ישראל קל וחומר, ומה המדיים נזהרים בזה כל שכן ישראל שהם עם חכם ונבון. ועוד נראה לי דבא לגנותם, דהא נחית למנין לומר בכל האומה הגדולה הזאת לא ימצא דברים שראוי לאוהבן אלא רק ג' ולא יותר, ושמע מינה בשאר דברים ראוי לשנאן.

כְּשֶׁחוֹתְכִין אֶת הַבָּשָׂר. נראה לי בס"ד דנקיט להו על הסדר, שתפס התדירי יותר תחלה, כי האכילה היא תמידית בכל יום, ושני לה בתמידות הנשיקה, ושלישית לה בתמידות היא העצה שתצטרך להם לעתות רחוקים.

אֵין חוֹתְכִין אֶלָּא עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן. קשה למה האריך כל כך למנקט לשון שלילה, ודי לומר אוהב אני המדיים שחותכין הבשר על גבי השלחן, ונושקין על היד, ומיעצין בשדה? ונראה לי בס"ד דאי הוה נקיט הכי הוה אמינא כך היא מידתם על הרוב, אבל זמנין מתרמי דלא עבדי הכי, לכך נקיט לשון שלילה, אין חותכין אלא, ואין נשקין אלא וכו', לומר שלא היו משנים מנהג זה אפילו פעם אחת. ועוד נראה לי דאם היה תופס הלשון כאשר אמרנו שרצונו לומר לא היו נושכין ואוכלים אלא חותכין ואוכלין כמו שכתב מהרש"א בשם הילקוט, וכן בענין נשיקה, היינו חושבין שבא ללמדנו שלא היו נושקין פה אל פה וכמ"ש מהרש"א, והשתא דאמר אלא על גבי היד בא ללמדנו שלא היו נושקין בפנים של היד אלא על גב, מפני שהגב יהיה נקי תמיד יותר מתוכה, מפני שבתוכה יזדמן לה לכלוך מדברים שאוחזת בהם מה שאין כן גב היד.

וְאֵין יוֹעֲצִין אֶלָּא בַּשָּׂדֶה. פירש רש"י דאמרי אינשי אזנים לכותל עיין שם, ובמדרש רבא פרשת אמור פרשה ל"ב איתא, (קהלת י' ה') וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר, רבי לוי אמר אזנים לדרך ואזנים לכותל, ופירש 'מתנות כהונה' שהוא דרך משל עיין שם, ועיין 'פחד יצחק' (אות אל"ף) מה שהביא מעשה נורא בדבר הזה עיין שם. ]בעיר מנטובה, מחוץ לפתח העיר הנקרא טע יש ארמון מלכים הנקרא 'פלאצו דילטע', ושם בית וחדר גדול מאד נבנה בארקיוולטי, והיושב בזווית זו ומדבר דבריו בפיו, קרוב אל הזווית בקול נמוך מאוד מאוד עד כי אפילו האנשים הקרובים אליו לא ישמעו מאומה. האיש הנותן אוזנו בזווית שכנגדו באלכסון, ושמע כל הדברים הנאמרים בלחישה ברורים מאד ובשפה ברורה. ואני המחבר פעמים רבות הייתי שם וניסיתי. ושמעתי שכיוצא בזה נמצא בהרבה מקומות באיטאלייא וחוצה לה. ודבר זה קל להבין למי שיש לו יד בחכמת ההנדסה. ואולי לזה כיוונו רבותינו באמרם: 'אזנים לכותל' - כלומר לפעמים אדם מדבר וחושב שאין שומע - וטועה, יען כי דבריו נשמעים למרחוק בהקרב האוזן לכותל, וכאילו יש לכותל אוזניים לשמוע. וזהו אמרם בגמרא חגיגה פ"ב: שמא יאמר אדם מי מעיד בי?! אבני ביתו של אדם וקורות ביתו ורהיטי ביתו של אדם מעידים בו. פחד יצחק – חכם יצחק חזקיה למפרונטי 1679 - 1756[

מַאי קְרָא (בראשית לא, ד') וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ. עיין מה שכתב מהרש"א בזה וי"ל בדבריו, ונראה לי בס"ד על פי דרכו של מהרש"א דדייק הש"ס מאומרו אל צאנו, דהשתא לא מצית למימר מה שאמר אל השדה בשביל חסידות, דהא היה רועה צאנו ואדם רשאי בשלו, ואם כן תקשי למה לא הלך אצלם, אלא ודאי קראם לשדה ללמדנו שדרך העצה צריך להיות בשדה, והנך תרתי לא בעי ראיה כי השכל מחייבם.

צְנוּעִים בַּאֲכִילָתָם. נראה לי נקיט להו על הסדר כי אכילה מצויה יותר, ואחריה בית הכסא, כי יש אדם שאינו הולך לגדולים אלא פעם אחת בכ"ד שעות, ותשמיש מועט יותר כי פעם אחת בשבוע לת"ח, וכן ראוי מצד הטבע לכל אדם, וראה קדושת רבותינו ז"ל שדרכם לדבר בנקיות שאפילו תשמיש לא רצו להוציא מפיהם, אלא קרי ליה בדבר אחר, ונראה לי כי תשמיש של אלו שאין בו מצוה לכך הקפידו. ועדיין צריך להקשות מה ענין צניעות זו דאכילה? ונראה לי בס"ד שאם אדם אוכל מאכל דאית ביה קיוהא, ואחר רואהו ומתאוה לו ואינו אוכל ממנו הרי זה נזוק ומסתכן, ואיכא בגמרא עובדי על דבר הנזק הזה, וכן אם אוכל מאכל שיש בו ריח ואחר מריח בו ואינו אוכלו הרי זה נזוק, ובפרט בדורות הראשונות שהיה חולי הבלמוס מצוי, ולכן הפרסיים צנועים במאכלם שאין אוכלים בביתם בגלוי ולא בכל מקום, אלא מיחדים לאכילתם חדר מיוחד שהוא צנוע מן עוברים ושבים אשר בבית כדי שלא יולד נזק מן אכילתם לאחרים, ובספר וימהר אברהם להרב מהרא"ף נר"ו הביא מספר 'גבול בנימין' דמצא בספריהם שהיה מנהג להפרסיים להביא בשלחן טרם כל ב' קערות כסף לפני כל אחד מהמסובין, באחד יש רסן בתוכו, ובאחד שקל קטן ששוקלין בו, לרמוז להמסובין אם יש במיני מאכל מין אחד המזיק לאחד מהמסובין יתן רסן בפיו ולא יאכלנו ואף על פי שערב לו, ועוד רומזים לו שלא יאכל הרבה מן הערב לו אלא יאכל במשקל כראוי לו לפי מזגו.

אֵלּוּ הַפַּרְסִים הַמְּזֻמָּנִים וּמְקֻדָּשִׁים לְגֵּיהִנּוֹם. נראה לי בס"ד מזומנים על פי בית דין של מעלה, ומקודשים על פי בית דין של מטה. אי נמי מזומנים על פי מדת הדין ומקודשים על פי מדת הרחמים, שגם מדת הרחמים מסכמת במשפטם לרוב רעתם.

מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְרַב פָּפֶּא. בפסחים הביא רשב"ם ז"ל מעשה דר"פ באופן אחר, ובודאי כן מצא באיזה מדרש אגדה ושני מעשים נזדמנו לו, ואותה מעשה היתה כראשונה ולכך נזהר מאיליו במעשה דהכא, אך מקשים העולם מכאן מוכח דאסרו חכמינו ז"ל משום מעשה דהכא, ואמאי לא אסרו בראשונה? ויש לתרץ בפשיטות כיון דנעשה בשתים הוי חזקה דראוי למיחש לה. אי נמי נראה לי בראשונה לא גזרו כי אמרו משום חמדת ממון עשתה כן, אך בשנית דלא הוה חמדת ממון ועשתה להכי חשו לה טפי.

אֵין נוֹשְׁקִין אֶלָּא עַל גַּבֵּי הַיָּד. פירש רש"י ז"ל 'דרך חשיבות הוא זה מפני הרוק, כי בתוך היד אוחז האדם מאכל ונוגע בו, ואם מחמת נשיקה ילכלך תוך היד בדוק ימאס המאכל, מה שאין כן גב היד אין אוחז שם מאכל' והוא נכון.
ועוד נ"ל בס"ד טעם לגב היד, כי כל נשיקה היא אות של אהבה, ורמז לו: אף על פי שאין אתה מהנה אותי אלא מתנהג עמי כגב היד שאין בו בית קבול, אני אוהב אותך ועושה לך אות של אהבה בנשיקה. מה שאין כן תוך היד, יורה על קבלת הנאה, כי המהנה חבירו פותח ידו לתת לו מלא עומסו, אבל אם אינו מהנה חבירו אז מראה לו גב ידו. גם אחורי אות יַ"ד הוא אותיות גֵּ"ט שמורה על גרושין והבדלה זה מזה, ובנשקו אותו על גב ידו רומז לו אף על פי שאתה דוחה ומגרש אותי, אני אוהב אותך.

שם תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר פעמים שאדם קורא כו' אחת ביום ואחת בלילה. לכאורה יש לדקדק איפכא הוי ליה לומר אחת בלילה ואחת ביום ולשיטת הרא"ש ז"ל אתי שפיר משום דלקושטא דמילתא בהא דיוצא בשל יום לא אשמעי' רשב"י שום רבותא דהא לענין כל המצות שנוהגין ביום שנינו בהדיא בפ"ב דמגילה וכולן שעשאן משעלה עמוד השחר כשר וילפי' לה מקרא דכתיב ויקרא אלהים לאור יום למאיר ובא קרא יום אלא דעיקר רבותא דרשב"י לענין ק"ש של לילה ובהא נמי ליכא רבותא כל כך שכבר למדנו כן מדברי ר"ג במשנתינו אלא דעיקר רבותא הוא דאע"פ שרוצה לקרות אחריה מיד סמוך לו ק"ש של שחרית ולעשותו זמן קימה אליבא דנפשי' אפ"ה יכול לקרות נמי באותה שעה ק"ש של ערבית ולא אמרינן דהוי כחוכא ואטלולא לעשות זמן שכיבה וזמן קימה כא' בשעה מועטת כזו והיינו כיון דעלות השחר מפסיק ביניהם יש לה היכרא טובא ותו לא מחזי כחוכא ואטלולא והשתא א"ש שהקדים רשב"י של יום לשל לילה דהמשך הלשון הוא כך דאע"פ שיוצא באותו של יום כדינו כיון שכבר הגיע זמן קימה אפ"ה יוצא ג"כ באותו של לילה שקרא קודם לכן בסמוך לה כן נ"ל נכון בשיטת הרא"ש אבל לשיטת התוס' לא נחתו לסברא זו כמו שאפרש א"כ עדיין צ"ע:

בתוס' ד"ה לעולם לילה כו' תימא א"כ לימא רבותא כו' עכ"ל. נראה דפשיטא להו להתו' דהא דקאמר לילה לאו היינו לילה ממש דהא פשיטא לן בכולה תלמודא דמעלות השחר יממא אפילו לענין כל המצות כמ"ש בסמוך ממתניתין דמגילה אע"כ דלילה הוא היינו לענין ק"ש לחוד משום דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא מש"ה קשי' להו שפיר ליתני רבותא שיכול לקרות ק"ש של לילה אפילו לאחר שיעלה עמוד השחר וצריך לומר דלא ניחא להתוס' לפרש כפירוש הרא"ש ז"ל דלפירושו אין מקום לקושייתם ולא ניחא להו נמי לפרש כפי' הרשב"א ז"ל בחידושיו דקודם שעלה עמוד השחר יכול לקרות אם עבר אפילו במזיד משא"כ לאחר עלות השחר שאין רשאי לקרות אא"כ עבר באונס משום דמחלק בין מזיד לאונס ולדידהו לא ניחא לחלק. אבל אי קשיא לי הא קשי' לי דלפי סברת התוס' עכשיו א"כ אמאי קאמר ר"א ב"ח משמי' דריב"ל הלכה כרשב"י מיהו אף לפי פירושם נ"ל ליישב קושייתם בע"א דהא דלא קאמר רשב"י פעמים שאדם קורא ק"ש של ערבית לאחר שעלה ע"ה דא"כ הוי משמע דאף לכתחילה רשאי לעשות כן והא ליתא דכיון דקיי"ל דבערבית נמי ק"ש ואח"כ תפלה לאחר שעלה עמוד השחר וודאי עבר זמן תפלה של ערבית דתו לא הוי זמן אברים ופדרים דנפסלין בעמוד השחר כמ"ש התוס' לעיל אפילו למ"ד דסובר תפלת ערבית רשות אפילו הכי צריך לסמוך גאולה לתפלה כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

בא"ד ויש לומר דהכ' קאמר כו' כמו ציצית ותפילין כו' עכ"ל. ונראה דכוונתן אע"ג דלענין כל המצות שמצותן ביום קיימא לן שמעלות השחר יממא הוא כדאי' במגילה אפ"ה לענין ציצית לילה הוא דלאו ביממא לחוד תליא מלתא אלא בראיה דכתיב וראיתם אותו דהיינו משיכיר בין תכלת ללבן ולענין תפילין נמי אע"ג דמדאוריתא מעה"ש הוה זמן תפילין לכ"ע כמו בכל המצות אפ"ה איכא למימר דמדרבנן לא הוי זמן תפילין עד שיראה את חבירו כדאמר אביי לקמן לתפילין כאחרים:

בא"ד והאי דנקיט לאחר שיעלה ע"ה כו' קשי' לי דא"כ לפ"ז ע"כ הא דקאמר ראב"ח משמיה דריב"ל הלכה כרשב"י לא אק"ש של יום קאי שהרי לא זכר כלל שיעור זה רשב"י בדבריו ולא שייך הך הלכתא אלא לענין ק"ש של לילה לחוד וא"כ אמאי קאמר הלכה כרשב"י דברייתא טפי הוי ליה למימר הלכה כר"ג דמתני' ויש ליישב דבהא ודאי נחתי התוס' לסברת הרא"ש דאיכא מיהו צד רבותא בהך מלתא שיכול לקרות שני ק"ש רצופים ולא הוי כחוכא ואיטלולא מיהו בעיקר הדין לא ניחא להתוס' לחלק בזו הסברא שחולק הרא"ש דתרתי לאחר שעלה ע"ה לא מצי למיקרי דא"כ לא הי' מקום לקושייתם ודוק היטב:

ואפי' עטרות ודיבון נקט אלו שהם ערי אמורי וקריאת שמותם הסכמיי בלי טעם שיהי' נרמז בשמות הללו ואעפ"כ צריך לקרותם ג"פ וק"ו שמות ראובן ושמעון שבשמותם נרמז טעם קריאתם בשם זה כמפורש בפ' ויצא כי ראה ה' בעניי וגו' כי שמע ה' וגומר פשיטא שצריך לקרותם ג"פ העברי כדי שיהי' תמיד על לבו ולא ישכח כשם שקורא כל התורה ב"פ מקרא וא' תרגום למען לא ישכח דבר כי החוט המשולש לא במהרה ינתק על ידי שכחה אז מתורץ קושית התוס' בד"ה ואפי':

מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה תשיעי ועשירי. ויל"ד הלא בעשירי הוא מתענה באמת ואין שייך למימר כאלו התענה ולא ה"ל למימר אלא מעלה עליו כאלו התענה תשיעי וצריך לומר דפירושו שאף תענית העשירי מתחשב ומתעלה יותר מאשר הוא בעצמו בערכו כי ידוע שהמתענה שני ימים יחד שהתענית ביום השני קשה כפלי כפלים מתענית יום פשוט וזהו שחשוב כאלו מתענה תשיעי ועשירי אלא דהיא גופה קשי' מנ"ל להגמרא הא הרי כל עקר דרש זה הוא מדכתיב ועניתם בתשעה ודי אם נדרוש שמעלה עליו כאלו מתענה בתשיעי אבל מנ"ל למילף גם העילוי של יום העשירי ונראה משום דלכאורה קשה כיון שרצון הק"בה שנאכל בתשיעי למה צוה זה בלשון עינוי ומה הי' חסר אם הי' כותב בתורה בפירוש ואכלתם בתשעה לחדש והיתה האכילה מצוה והיינו ג"כ מקבלים שכר על האכילה שאנו מקיימים מצות הבורא ולומר שיותר יש שכר כשמקיימין מצוה בעינוי ממה שמקיימין בעונג כי לפום צערא אגרא זה דוחק ואין אתה יודע מתן שכרן של מצות ובשלמא לפי מה שרצה הב"י בא"ח סי' תר"ד שמי שרוצה להתענות באמת בעיוה"כ ג"כ מצוה עביד והברירה בידו אם לאכול אם לישב בתענית ניחא שלא הי' הכתוב יכול לכתוב ואכלתם בתשעה דא"כ בודאי הי' אסור להתענות לכן הוכרח הכתוב לכתוב בלשון ועניתם אבל לפ"מ דמסיק הב"י שם וכן הוא מפורש במס' ר"ה דף ט' בתוס' שאסור להתפנות בו הדק"ל, איו להכי אפקי בלשון ועניתם שיהי' נחשב תענית גם לענין צום העשירי כאלו התענה תשיעי ועשירי רצופים:

תניא רשב"י וכו' ויוצא בהם י"ח. הא דנקט רשב"י לענין דיעבד שיוצא בהם י"ח והרי כיון דהלכה כר"ג א"כ לא עשו סיג בק"ש ויכול לקרות לכתחלה אחר חצות ושוב מה גבול יש בין אחר חצות לעמוד השחר דנימא שאף שיכול לקרות לכתחלה אחר חצות מ"מ סמוך לע"ה הוא דוקא דיעבד דאיזה זמן תגביל לזה שיהי' כקרא סמוך לע"ה ודוחק לומר דרשב"י פליג על ר"ג. ואמנם אפשר לומר דהא דנקט לשון דיעבד להורות דאפי' דיעבד אינו יוצא בשל לילה רק קודם עלות השחר אבל אחר ע"ה אפילו דיעבד לא ולקמן באידך מימרא דרשב"י יבואר יותר בדברינו:

פעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ ביום וכו וכתב הרא"ש דהנך תרי ברייתות לא פליגי אהדדי עיין בדברי הרא"ש ולפי"ז חזינן דס"ל לרשב"י דיוצא בשל ערבית בדיעבד גם לאחר ע"ה הדרא קושיא דידי במימרא קמא דרשב"י לדוכתא דלמה נקט במימרא קמא לשון דיעבד דמה שכתבתי לעיל דכוונתו להורות דאחר ע"ה אפילו דיעבד אינו יוצא בסתר ממימרא בתרא דמוכח דשפיר יוצא. ונלע"ד דלתרץ זה בא ר' זירא לקמן וחידש לנו ובלבד שלא יאמר השכיבנו וגם אמימרא קמא דרשב"י קאי וכפירוש רש"י שם ולכן נקט רשב"י לשון דיעבד דאף דהלכ' כר"ג דלא עבדינן סיג דק"ש וזמנה עד ע"ה היינו מצד גוף דין ק"ש אבל עם כל זה אינו רשאי לכתחלה להמתין עד סמוך ממש לע"ה כדי שלא יפסיד ברכת השכיבנו. ובזה מתורץ קושית התוספת לקמן בד"ה ובלבד שהקשו על פירש"י דלפירושו ה"ל לר"ז לומר תכף במימרא קמא ולפי מ"ש ניחא דבמימרא קמא לחוד לא היינו מוכרחים לזה דהוה מצינן למימר דנקט לשון דיעבד להורות דאפילו בדיעבד אינו יוצא אחר ע"ה אבל כאן שחידש לנו בברייתא שני' דגם אחר ע"ה יוצא בדיעבד וא"כ הדק"ל דלמה נקט דיעבד לכך הוצרך ר"ז לחדש שלא יאמר השכיבנו:

כתב הרא"ש והאי דקאמר אליבי' דר"ע דק"ש של שחרית אחר הנץ החמה וכו' ואי תקשי לך דלקמן אמר ר"ע משיכיר בין חמור לערוד צ"ל דתרי תנאי ואליבא דר"ע א"כ הא דקאמר לאחר הנץ האמה לאו דוקא דה"ה קודם הנץ החמה ונקט אחר הנץ לאשמועינן דק"ש של ערבית אינו יכול לקרות אחר הנץ אפי' נאנס. ורבים תמהו מה קשה לי' להרא"ש בלל הרי איהו כתב לעיל בדברי רשב"י הראשונים דלהכי נקט של ערבית קודם ע"ה דלא מסתבר שיקרא של ערבית ושל שחרית אחר ע"ה קודם הנץ אף שיכול לקרות כל א' לבדה א"כ גם כאן כיון דנקט שקורא של ערבית אחר ע"ה קודם הנץ צריך הוא לקרות של שחרית אחר הנץ אבל לקמן מיירי ר"ע במי שקורא של ערבית בלילה ואז קורא של שחרית משיכיר. ונראה דהרי בין במימרא ראשונ' דרשב"י ובין במימרא שני' קשה למה נקט שקורא ב' פעמים הלא במימרא ראשונה עקר הרבותא שקורא של יום קודם הנץ וה"ל למימר פעמים שאדם קורא קיש של שחרית קודם הנץ ויוצא וכן במימרא שני' עקר הרבותא שיוצא בשל ערבית אחר ע"ה וה"ל למימר פעמים שאדם קורא ק"ש סל ערבית ביום קודם הנץ ויוצא של ערבית והנה המימרא ראשונה קמ"ל שאינו יכול לקרות שתיהן אחר ע"ה אף שיכול לקרות כל א' לבדה אבל במימרא שני' למה נקט של יום אחר הנץ ומה חידוש יש בו ואי לאשמועינן שאינו יכול לקרות שתיהן קודם הנץ זה כבר שמענו מרישא אלא ודאי אחת משתים או דקמ"ל דשל יום עקר זמנה אחר הנץ היכי דלא אניס ותרי תנאי אליבא דר"ע או דקמ"ל שאינו יכול לקרות של ערבית אחר הנץ אפילו אניס. אלא דקשיא הא שאינו יכול לקרות של ערבית אחר הנץ ג"כ מרישא קמ"ל כיון שידענו מרישא שאינו יכול לעשות זמן אחד יום ולילה יחד א"כ אם יקרא של ערבית אחר הנץ אימתי יקרא של שחרית שאיזה זמן יתחדש שיתחיל זמן ק"ש של שחרית כיון שעשה אותו זמן אחר הנץ ערבית. אלא דהא ודאי דאף דאשמועינן ברישא שמי שקורא של ערבית אחר ע"ה אינו רשאי לקרות אז של שחר אף שאניס לצאת לדרך מ"מ כיון שכל היום עדיין לפניו לא שרינן לי' משום אונס לעשות שעה אחת יום ולילה בלי הפסק חידוש זמן בנתים אבל להיפך אם לא קרא מחמת אונס של ערבית עד אחר הנץ החמה הוה אמינא שיכול לקרות שני ק"ש ויוצא בשל א' משום ערבית ובשני משום שחרית כיון שהוא דיעבד גמור קמ"ל מימרא שכי' דאפ"ה לא. אלא דאפכא קשיא מימרא שני' יאמר כמות שהיא פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים ביום וכו' ובמימרא ראשונה יאמר רק פעמים שקורא ק"ש של שחרית בלילה לאחר ע"ה ויוצא בשל שחרית וממילא ידעינן שאינו קורא אז סל ערבית וק"ו ממימרא שני' לכך הוצרך הרא"ש לחדש שבמימרא שני' אין הדבר מוכח כלל שאינו יכול לעשות זמן א' יום ולילה דבמימרא שני' איכא למימר דלכך לא נקט שתיהן קודם הנץ לפי שרצה לאשמועי' ששל ערבית אינו יוצא אחר הנץ אפי' אניס. ואי קשיא הרי גם מימרא ראשונה אין בה ייתור דהרי קמ"ל דק"ש של ערבית עד ע"ה ולאפוקי מחכמים דאמרי עד חצות. זה אינו קושיא דהרי רשב"י פעמים שאדם קורא אמר והיינו דיעבד ועיין ברשב"א ובדיעבד אין זה חידוש דהרי חכמים ג"כ כוותי' דר"ג ס"ל אלא שעשו סיג:

רש"י דה ואפילו עטרות ודיבון שאין בו תרגום. אין כוונת רש"י שאין בו תרגום אונקלוס ולכך צריך שיאמר תרגום ירושלמי שהרי רש"י סתמא כתב שאין בו תרגום א"כ משמעות דברי רש"י שאין צריך לומר שום תרגום. וגם כוונת לשון הגמ' דקאמר ואפי' עטרות ודיבון אין לפרש שבא להשמיענו שא"צ לומר תרגום ירושלמי רק יאמר ג' פעמים מקרא שאין זה במשמעות לשון הגמרא. ובזה אתי שפיר מה שהקשו התוספות בד"ה ואפילו דהוה לי' למימר ראובן ושמעון דליכא לתרץ שלרבותא נקט עטרות ודיבון שאף שיש בו תרגום ירושלמי אפי' הכי א"צ לאמרו שאין זה מרומז בגמרא דנימא שהשמיענו רבותא זו ולכך הוצרכו לפרש דאדרבה היא גופה קמ"ל דצריך לומר תרגום ירושלמי שבו אף שאינו סתם תרגום:

תוספת ד"ה שנים מקרא ואחד תרגום י"מ וכו'. עיין מהרש"א שהיתה גירסא ישנה לפניו שהי' נרשם תחלת דבור תוס' זה ואפי' עטרות ודיבון והיינו שהי' דבור זה עם הדבור שאחריו הכל דבור אחד והמהרש"א הגי' עיין בדבריו. ולענ"ד לקיים גירסא הישנה שהוא דבור אחד והתוס' הוצרכו להקדים לדחות דברי הי"מ ולפסוק דדוקא תרגום אבל לא שאר לעז דאל"כ לא הי' מקום לקיים דבריהם בדבור שאחריו דנקט עטרות ודיבון אף שאין בו רק תרגום ירושלמי דהא פשיטא דלא גרע עכ"פ תרגום ירושלמי משאר לעז וא"כ מאי קמ"ל הגמ' בזה לכך הקדימו מתחלה דשאר לעז אינו מועיל:

ד"ה לא לעולם וכו' ותימא א"כ לימא רבותא וכו' וי"ל וכו' והאי דנקט לאחר שיעלה ע"ה לא דוקא דהא צריך להמתין עד שיכיר וכו' יש לדקדק דהאי והאי דנקט וכו' הי' להם לרשום על תחלת הברייתא על גוף דינו של רשב"י דיוצא של שחרית לאחר ע"ה היינו לאו דוקא מיד אבל אין שום שייכות לזה להך תימא וי"ל הקדום. ונראה דכוונתם להסיר מעליהם קושית מהרש"א שהקשה למה לא תירצו התוס' כאן דנקט קודם ע"ה לאשמועינן דשל יום אינו יוצא קודם ע"ה על דרך שתירצו לקמן בעמוד הסמוך בד"ה לעולם יממא הוא עיין במהרש"א שם בדבור ההוא שנדחק בזה. ולענ"ד הדין עם התוס' דכיון דגם לאחר ע"ה עדיין אינו יוצא של שחרית מיד עד שיגיע זמן שיכיר בין תכלת וכו' איך נימא דרשב"י אתי לאוריי דשל שחר אינו יוצא קודם ע"ה והלא גם אחר ע"ה עדיין אינו יוצא של שחרית כל זמן שאינו מכיר בין תכלת לכרתי וזהו שכיוונו התוס' כאן בסוף הדבור שסיימו דלאחר ע"ה לא דוקא:

עוד נלע"ד בכוונת התוס' בזה הוא בהקדים מ"ש הרא"ש לתרץ קושית התימא של תוס' דהוה לי' למימר רבותא דיוצא של ערבית אף לאחר ע"ה הוא משום דאף דלילה הוא לצאת ידי ק"ש של ערבית אז מ"מ אם באותו הפעם צריך לקרות של שחרית באותו הזמן קודם הנץ החמה אי אפשר לו אז לקרות של ערבית והתנא רצה למנקט שיקרא שתי ק"ש תכופי' וסמוכי' זו לזו ויהי' יוצא באחת של ערבית ובשני' של שחרית להכי נקט של ערבית קודם ע"ה. והנה דברי הרא"ש צריכין תבלין דמ"ש דיוצא ידי שתי הק"ש כשאחת קודם ע"ה אף שהשני' סמוכה לה מיד תכף בע"ה ומ"ש כששניהם הם לאחר ע"ה לא יהי' יוצא מטעם סמיכתם זה לזה. והנלע"ד בזה דצריך להיות זמן מסוים מוגבל שיפסיק בין שתיהן וכשאחת קודם ע"ה אז ע"ה מפסיק ביניהם ומבדיל בין חובת הלילה לחובת היום אבל כשקורא של ערבית לאחר ע"ה שוב אין שם זמן מסוים להבדיל ביניהם רק הנץ החמה לכן שוב מוכרח להמתין בשל יום עד אחר הנץ החמה ואמנם אם נימא דזמן של שחרית אינו מתחיל תכף בע"ה כי אם אח"כ שיכיר בין תכלת לכרתי א"כ גם אחר ע"ה אפילו קודם נץ החמה יש זמן מוגבל דהיינו כשיכיר בין תכלת לכרתי ואכתי ה"ל לרשב"י לאשמועי' רבותא יותר שאפי' אחר ע"ה יוצא בשל ערבית והוה לי' למימר פעמים שקורא ב"פ אחת קודם שיכיר בין תכלת לכרתי ויוצא בהן י"ח אחת של יום ואחת של לילה ונסתר תירוצו של הרא"ש ומוכח כדברי התוס' דבאמת אינו יוצא של לילה אחר ע"ה אף שהוא לילה לשאר דברים מ"מ לק"ש אינו לילה כיון דאיכא אינשי דקיימי בהאי שעתא ואינשי דקיימי הם תיכף כשעלה ע"ה אף קודם שיכיר בין תכלת ללבן וזה כיונו התוס' מה שסיימו דלאחר שעלה השחר לאו דוקא לדחות תירוצו של הרא"ש והא דבאמת אינו קורא של שחר תכף בע"ה כיון דקיימי אינשי אז צריך לומר שהוא סיג וגדר שלא יטעה לקרות קודם ע"ה ומה דאמרינן במנחות הביאו התוס' לקמן דף ט' ע"ב בד"ה אלא וכו' ראה מצוה זו וכו' דמשמע שדרשו זה מקרא שיכיר בין תכלת וכו' צריך לומר שהוא אסמכתא בעלמא:

ואפילו עטרות ודיבון. עמ"ש בברכי יוסף סי' רפ"ה ומה שרמזתי שם במחזיק ברכה. וכמו רגע ראיתי בס' עטרות ראש שנדפס מחדש וראיתי שם סוף דף ך' מ"ש בזה. ואשתמיטתיה דברי רבינו בחיי ועיקר דבריו כבר קדמוהו רבנן כמ"ש בברכי יוסף. ועמ"ש הרב ט"ז וגם ממנו נעלמו דברי רבינו בחיי ע"ש ודוק:

והזהרו בורידין כר' יהודה. פ' חלק (סנהדרין דף צ"ו) אמרי' הכי משם רבי יהודה בן בתירא וכתב שם הרב באר שבע בתוספותיו דט"ס הוא וצ"ל גם פ' חלק ריב"ל דריב"ב קדים טובא. ובס' סדר הדורות הנדפס מחדש דף ק"ה ע"א תמה על הרב באר שבע דשכח מ"ש התוספות במנחות דף ס"ה ע"ב דתרי ריב"ב הוו ע"ש. ולי ההדיוט נראה דבכל זאת דברי הרב באר שבע עיקר דגרסינן גם פ' חלק ריב"ל כי הכאוהעד על זה דהפוסקים לא נסתייעו מההיא דפ' חלק דכן הלכה וכמ"ש הרב באר שבע:

ומשום מעשה דרב פפא וכו' בשמעתין מפורש דלא ישב רב פפא וא"ל איני יושב עד שתגביה את המטה וכו' ומקשים דרש"י ורשב"ם פ' ערבי פסחים (פסחים דף קי"ב ע"ב) כתבו דרב פפא ישב והעלילה עליו והוצרך לברוח ע"ש והוא הפך מאי דאתמר בסוגיין בהדיא דלא ישב ולא העלילה עליו וכן משמע מפירוש רש"י דהכא (ועמ"ש בעניותי שם בפסחים בס"ד):

(ח ב) א"ל רבא וכו' ואל תעברו אחורי ביהכ"נ וכו' מסייעא ליה לריב"ל וכו'.—מאחר שאין זה סגנון התלמוד לסייע מן האחרון על הקדמון, לפיכך העיקר כנוסח שבד"ס^*["וכבר עמד על זה בס' מראה אש. אלא רבא הוא שהביא ראיה מריב"ל". (ד"ס).], שהמלות "מסייעא ליה לריב"ל" אינן שם כל עיקר.

(שם תוס') ד"ה ישלים וכו' במדרש ג' דברים צוה רבינו הקדוש וכו'.—עי' בס' חופת אליהו רבה (שבסוף ס' ראשית חכמה) שער הששה ששה דברים צוה רבינו הקדוש ומהם שלשה ליראת חטא ושלשה לדרך ארץ והא דהכא נמנה בין הג' דיראת חטא, וכן מפורש בתוספות המיוחסות לר' יהודה חסיד כאן. ועי' ב"י א"ח סי' רפ"ה שכתב בשם מכילתא בא: ז' דברים צוה רבינו וכו', וליתא במכילתא שלנו.