אָמַר לֵיהּ: "עִיָּיא, רְאֵה מִי קוֹרֵא לְךָ מִבַּחוּץ"!. פירש רש"י כך כינה שמו של רבי חייא לשון גנאי. וקשא איך יקראהו בשם גנאי ודי לו הנזיפה וכינוי שם האדם לגנאי חמור מאד דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נח:) המכנה חבירו לגנאי אין לו חלק לעולם הבא משום דאזיל סומקא ואתי חוורא.
ונראה לי דאין קריאתו בשם עִיָּיא חשיבה לגנאי מפני כי רבי חייא בעצמו בעת שמזכיר שמו בפיו אינו יכול לאומרו כמו שהוא אלא משנהו דהוא אומר ה"א במקום ח' וכמו שכתב מהרש"א שהוא מגמגם באותיות אחה"ע דלכך אמר לו רבי כשאתה מגיע לפסוק וְחִכִּיתִי לַהֳ' (ישעיהו ח, יז) לא נמצא אתה מחרף עיין שם (מגילה כד:). ולפי זה רבי חייא כשיזכור את שמו בפיו מוכרח לקרא את שמו הייא באות ה"א במקום חי"ת ולכן אם החליף לו רבי אות חי"ת באות עי"ן שגם היא מכלל אותיות אחה"ע אין נחשב שקורהו לגנאי.
אך עדיין יש להקשות למה לא קראו בשם הייא בה"א כאשר קורא רבי חייא את עצמו? ואמרתי טעם הגון בעזרת השם כי מלת הייא משמעותה מהרה כמו שאמרו בשבת (שבת קיט.) ואמר להו אשור הייא אשור הייא וכן אמרינן שם כי היכי דליקומו הייא וכן בחולין סליק בשרא הייא וכתב הערוך פירוש הייא: מהרה, ולכן אם היה אומר לו 'הייא ראה מי קורא לך' לא היה חושב שקורא אותו בשם הייא במקום חייא אלא היה חושב שאומר לו 'מהרה ראה מי קורא לך' כלומר תראה במהרה ולכך קראו בשם עייא כדי שיבין שקורא את שמו כך.
ומה שרצה לקרא שמו בחילוף אות מן אחה"ע רמז לו בזה אפילו בלא גזרה דידן שגזרנו שלא ישנה אדם לתלמידיו בשוק הנה אתה מצד עצמך אין ראוי לך דבר זה לעשותו מאחר כי מוכרח שתחליף את אות חי"ת באות אחרת אם תשנה בשוק ששם עוברים ושבים שאין יודעים טבעך ומדתך יבואו לידי טעות בדברים ששומעין ממך כי מלבד שיש פסוקים כמו פסוק וְחִכִּיתִי לַהֳ' וכן נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַהֳ' (תהלים לג, כ) שיוצאים מפיך בחילוף המובן דרך חירוף כי ישמע באזניהם אות ה"א במקום חי"ת וכן עוד כמה מקראות איכא בזה הנה גם בשומעם דבר הלכה ומשנה יבואו בהם לידי טעות דרך משל אם תרצה לומר 'חייב' ישמע השומע 'הייב' ולא ידע מאי קאמר! ואם באת לומר חשבון בחי"ת ישמע השומע 'השבון' וכן כיוצא בזה.
ומצאתי בירושלמי רבי חייא עאל לדוך פלן אתו ואמרו ליה דקא מזלזלי בשמיני עצרת נטל פתקא וכתב עליה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כט, לה), אל תקרי 'תהיה' אלא 'תחיה' יהיה לכם אריכות ימים! עד כאן. ופרשו המפרשים ז"ל הטעם שהוצרך לכתוב ולא אמר בפיו מפני שהוא היה קורא ה"א במקום חי"ת ואם היה אומר בפיו לא היו דבריו מתיישבין כי היה מוכרח לומר אל תקרי תהיה אלא תהיה דאינו יכול לומר תחיה בחי"ת לכך הוצרך לכתוב בפתקא עד כאן דבריו.
והשתא אתי שפיר ערעור של רבי עליו איך תשנה בשוק לפני עוברים ושבים שאינם מכירים בטבע לשונך ובזה יבואו הדברים שלך לידי קלקול באזניהם כי בשלמא תלמידים שלך יודעים טבעך ולא אתו למטעי אך אחרים דלא ידעי טועין הם ולכן החליף לו האות שדרכו להחליף הוא בעצמו כדי לרמוז לו על דבר זה. ומה שהחליפו בעין ולא החליפו בה"א כבר ישבנו לנכון בעזרת השם יתברך.
קָרִי עֲלֵיהּ: (משלי טז, ז) "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ, גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ". צריך להבין למי קרי אוֹיְבָיו כאן? ונראה לי בס"ד דקאי על השטן דודאי מה ששגג רבי חייא מעיקרא לשנות בשוק הפך גזרת רבינו הקדוש כל זה היה מעשה שטן שהטעהו כדי שיסבב לו צער זה של נזיפה מחמת קנאתו בו ואותו היום השלים השטן אתו שאם היה השטן רוצה היה עושה עכבה מעט לרבי חייא אחר שליח ראשון עד שיגיע שליח השני ואז היה נסגר גם באותו היום אך אותו היום השלים אתו ואדרבה עשה עכבה לשליח השני שלא יגיע אצל רבי חייא עד שילך רבי חייא אצל רבי.
אִם קָרִיתָ, לֹא שָׁנִיתָ. וְאִם שָׁנִיתָ, לֹא שִׁלַּשְׁתָּ, וְאִם שִׁלַּשְׁתָּ, לֹא פֵּרְשׁוּ לְךָ חֲכָמִים. נראה לי בס"ד הכונה דאמרו בעירובין (עירובין נד:) חייב אדם ללמד לתלמידיו ארבעה פעמים וילפי לה מן הכתוב ולזה אמר אם קרית בפעם ראשונה לא שנית פעם שנית ואם שנית לא שלשת בפעם שלישית ואם שלשת לא פירשו לך חכמים בפעם רביעית.
כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִבִּפְנִים, תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ. נראה לי בס"ד הכונה אם לומד תורה לשמה שהוא בפנים כי הכונה לשמה היא רק בלב, תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ שעל ידי כך זוכה לכוין אליבא דאמת ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא שיהיה הלכה כמותו בכל מקום.
או יובן בס"ד הכונה אם ילמוד בחלק הסוד שהוא פנימי יזכה שיאירו עיניו להשיג בלימוד הנגלה שהוא בחוץ שיתחכם בו בזכות הלימוד של הסוד שיראה סימן יפה בלימודו.
או יובן בס"ד המלוי של אותיות 'לב' [למ"ד בי"ת] הם אותיות 'תמיד' וזהו שאמר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִבִּפְנִים רוצה לומר פנימיות הלב כי המלוי היא פנימיות הפשוט דהיינו שילמוד בתמידות אז תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ שיתרבו אצלו התלמידים ויהיה ראש ישיבה.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בס"ד ברמז הכתוב (ויקרא ב, ו) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים, שילמוד בכל חלקיה שהם פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] ולא יוצא ידי חובתו בלימוד חלק אחד בלבד וּפִּתִּים רוצה לומר חלקים שונים. והנה מלוי אותיות חכם כזה חי"ת כ"ף מ"ם המלוי לבדו הוא אותיות פִּתִּים והעוסק בתורה נקרא חכם ואותיות של תואר אדם זה אשר מבחוץ הם אותיות חכם שהם מכריזין על חכמתו ואותיות שהם בפנים של תואר זה הם פִּתִּים שמורים על שלימות תורתו שהיא בכל חלקים של התורה דהיינו פִּתִּים.
וזהו שאמר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִבִּפְנִים רוצה לומר במה שרמוז בפנים שבתואר שלו שהם פתים תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ של תואר שלו שהוא חכם שתורתו מתפשטת בכל העולם והכל ידעו שהוא חכם ויבואו ללמוד ממנו תורה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מבפנים רוצה לומר בצניעות כדכתיב (משלי יא, ב) וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה, אז תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ שיאירו פנים שלו כדכתיב (קהלת ח, א) חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, וכמו שאמרו בגמרא (נדרים מט:) דאמרה מטרוניתא לרב יהודה פניך צהובין דומין למלוים ברבית או למגדלי חזירים או לשותין יין! ואמר כל הני תלתא לית בי אלא חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, עד כאן דבריו נר"ו.
אָמַר לָהּ: מִי שָׁמַעְתְּ שַׁמְתָּא מִפּוּמֵיהּ?. מקשים משמע דאותה האשה היתה חייבת שמתא על זאת וכיון דאמרה לא שמעה אמאי לא שמתא רב נחמן? ונראה לי בס"ד דעל פי הגדה שלה אין לשמתא דהא קיימא לן 'אין אדם משים עצמו רשע' דאין אדם נאמן על עצמו ואיך ישמת אותה על פי דבריה?
אָמַר לֵיהּ: אַחֲרֹנִים מִכְּלָל דְּאִיכָּא רִאשׁוֹנִים! וְרִאשׁוֹנִים מַאי נִיהוּ?. פירש רש"י דברי לשון נבואה ולא מצינו שאמר דוד דברי אלא בזה הפסוק. הנה כאן הקושיא ידועה דהא קודם זה כתיב (שמואל ב' כב, א) 'וַיְדַבֵּר דָּוִד לַהֳ' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת' ואיך נעלם מן מר זוטרא חס ושלום פסוק זה? ובשלמא על רב יהודה אין קושיא דהוא לא אמר לו מפני שנתכון לנסותו בדרך ארץ שצריך לנהוג התלמיד עם הרב, אך מר זוטרא איך קשיא ליה בזה?
ונראה לי בס"ד דידוע כי דברי השירה ההיא לא אמרם דוד המלך ע"ה בבת אחת אלא פסקי פסקי דאמרם כנגד עשרה אויבים שהיו לו חמשה מישראל וחמשה מן אומות העולם ועל כל הצלה שעשה לו השם יתברך מאחד מהם אמר פסוקי שירה והן הן הפסוקים האמורים בשירה זו שנזכר בה עשרה קילוסין וכמו שכתב מהרש"ל [רבי שמואל לאנייאדו] ז"ל בכלי יקר יעוין שם. ולפי זה מר זוטרא הכי קאמר כיון דאמר דברי דוד האחרונים מכלל דאיכא ראשונים שהם דברים שנאמרו קודם זה והמה שייכים לדברים האחרונים אלו ולזה שואל 'מַאי נִיהוּ?' כי השירה האמורה למעלה יש בה קילוס השייך להצלתו משאול ויש בה קילוס השייך להצלתו מן דואג ויש להצלתו מאחיתופל וכן שאר אויביו ואלו האחרונים על איזה מאותם הראשונים קאי.
וזהו שאמר ראשונים דשייכי לדברים האחרונים מַאי נִיהוּ? ומסיק תלמודא דקאי על המפורש שבשירה דהיינו על הצלתו מן שאול המלך ע"ה אשר פרט אותו בראשונה דכתיב (תהלים יח, א) מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל, והיינו כי הקדוש ברוך הוא הוכיח את דוד המלך ע"ה על השירה שאמר במפלת שאול ואז אחרי זה פתח בדברים אלו ולכן כתיב בהו אחרונים.
אִלְמָלֵי אַתָּה שָׁאוּל וְהוּא דָּוִד, אִבַּדְתִּי כַּמָּה דָּוִד מִפָּנָיו. הנה רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים פירש שדוד המלך ע"ה נפשו היתה קדושה וגדולה מאד אך היתה קודם בואה לעולם הזה בעמקי הקליפות וזו היתה תחילת ביאתה לעולם הזה ולכן היה יצרו מתגבר עליו מאד ואינו נחשב עליו עון כל כך כמו שאר בני אדם כי יודע אלקים תגבורת היצר מחמת הסיגים האחוזים בה מצד הקליפה וטרחו גדול מאד במעשיו הטובים מה שאין כן נשמת שאול המלך ע"ה לא היה בה סיגים ואחיזה מצד הקליפות וזה סוד מה שאמרו חז"ל 'אִלְמָלֵי אַתָּה שָׁאוּל וְהוּא דָּוִד אִבַּדְתִּי כַּמָּה דָּוִד מִפָּנָיו' והבן זה מאד! עד כאן דבריו עיין שם.
ולפי טעמו של רבינו יובנו היטב דבריו של דוד בפסוקי אֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים (שמואל ב' כג, א) דקאו על אותו ענין אחר ששמע מהקדוש ברוך הוא שאמר לו 'אִלְמָלֵי אַתָּה שָׁאוּל וְהוּא דָּוִד אִבַּדְתִּי כַּמָּה דָּוִד מִפָּנָיו' אז הבין שהוא מלאכתו גדולה ומלחמה גדולה יש לו עם הקליפות שמחמת כן זכה למלוכה מה שלא זכה שאול המלך ע"ה ולכך אמר 'מְשִׁיחַ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל' שזכיתי להיות משיח אלקי יעקב בשביל מלאכתי שאני צריך להיות נעים זמירות ישראל להלחם בקליפות ולזמר עריצים ועוד יש לי התנצלות אשר אמרתי שירה על מפלת שאול כי לא מלבי אמרתי אלא רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי (שמואל ב' כג, ב), כי כל אותם דברים אמרתים ברוח הקודש.
ובזה מובן מה שאמר אביגיל לדוד המלך ע"ה כִּי מִלְחֲמוֹת הֳ' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ (שמואל א' כה, כח), כלומר כיון דמלחמות ה' אדוני נלחם בעבור הנפש שלך לכך רעה לא תמצא בך שלא יחשוב ה' לך עון כי יודע אלקים תוקף המלחמה אשר לך.
מַה כּוּשִׁי מְשֻׁנֶּה בְּעוֹרוֹ, אַף שָׁאוּל מְשֻׁנֶּה בְּמַעֲשָׂיו. נראה לי הדמיון הוא לענין זה דשינוי עור הכושי מחמת רוב שחרותו הוא נרגש לכל אדם תכף בהשקפה הראשונה אפילו מרחוק כן שאול המלך ע"ה לרוב תוקף צדקתו נרגש ונראה לכל אדם שהוא צדיק גמור ובעל מעשים טובים תכף ומיד בהשקפה הראשנה.
ועוד נראה לי לפי דברי רבינו האר"י ז"ל הנזכר לעיל דנשמת שאול היתה נקיה מן הסיגים אם כן כשרון המעשים אצלו בטבע כמו שחרות עור הכושי שהיא בטבע מיצירתו ולא נשחרו על ידי סיבה שקרה לו.
הֲוָה מַתְנִי דָּוִד לְהוּ לְרַבָּנָן עַל גַּבֵּי קַרְקַע. נראה לי בס"ד מפיק לה מדכתיב יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת (שמואל ב' כג, ח), רוצה לומר מושב הידוע שהוא קבוע תמיד ואינו זז והיינו הקרקע שמושבה קבוע לכל בריה וגם בכל מקום הן בבית הך בחוץ הן ברשות היחיד הן ברשות הרבים הן לעניים הן לעשירים הן לאדם הן לבעלי חיים, מה שאין כן כרים אין יושבים עליהם אלא עשירים וגם בהיותם פרוסים ולא אחר שנקפלים וגם דוקא ברשות היחיד ולא ברשות הרבים וגם דוקא לבני אדם ולא לבעלי חיים.
ועוד נראה לי דריש בשבת לשון 'שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן' בהושע (הושע ח, ו) וכן דרשו רבותינו ז"ל (שבת פז.) וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה (שמות יח, יג), דברים שמשבבין לבו של אדם וכן ישיבת קרקע אינה מנוחה.
תְּהֵא רֹאשׁ לִשְׁלֹשֶׁת אָבוֹת. נראה לי בס"ד כי שבעה כורתי ברית שהם אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד הם כנגד שבעה ימי השבוע ודוד המלך ע"ה הוא כנגד יום שבת קודש שהוא נחשב ראש לששה ימי החול אשר ראשיתם הם כנגד ג' אבות שיום אב"ג הם כנגד אברהם יצחק יעקב וגם האבות ודוד המלך ע"ה הם כארבעה רגלי הכסא ושם יהיה ראש כנגד אדם כידוע. ולכן כששאל ירבעם להקדוש ברוך הוא מי בראש? השיב בן ישי בראש! (סנהדרין קב.). גם נודע כי דוד המלך ע"ה הוא במלכות דנאמר עליו לעתיד אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ (משלי יב, ד) ודוק.
ונראה לי בס"ד דידוע הגאוה היא בראש והעניו משפיל ראשו בתוכו שאין לו גובה ראש וכאשר פרשנו בפסוק וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ (שמות כח, לב) ותרגם אנקלוס ויהא פומיה כפול לגויה, שהוא משפיל ראשו ואינו מגביהו למעלה כאלו ראשו קשור בין כתיפיו ואצילי ידיו. ודוגמה לזה יש בתולע שקורין בלשון ערבי זרנטא"ח שדרכו לפי טבעו להכניס ראשו בקרבו ואינו נראה שיש לו ראש כלל אלא נראה כמטבע עגול וזה התולע ימצא פה עירינו בחזרת שנקרא חסא ובערבי כ"ס.
ומצינו שדוד המלך ע"ה דימה עצמו לתולעת דכתיב וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ (תהלים כב, ז) והיינו שדימה עצמו לתולעת זו שמכנסת ראשה בקרבה ונראית כאלו אין לה ראש כלל כי הוא היה עניו ואין לו הרמת ראש כדכתיב (תהלים קלא, א) הֳ' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי, ולכן כאן קראו עדינו שמעדן עצמו כתולעת זו שנקראת זרנטא"ח שמקשרת ראשה בקרבה ואין לה הרמת ראש והיא קשור ראשה בתוכה אצלה הוא דבר טבעי, כן הענוה היתה אצל דוד המלך ע"ה טבעית.
ונראה לי לכן עמידת הולד ברחם אמו ראשו שפל ומונח בין ירכותיו והוא כמו תיבה מרובעת (נידה ל:), והיינו דוגמת זו התולע שקורין זרנטא"ח כשמכניס ראשו בקרבו ללמד שהאדם צריך להזהר בזה שלא יהיה לו גאוה שהיא בהרמת ראש.
ונראה לי בס"ד שיש רמז לתולע באותיות עֲדִינוֹ במלואם עי־ן דל־ת יו־ד נו־ן וא־ו סוף המלוי עולה תק"י [510] כמנין תולע [506] עם הכולל ד' אותיות, והכי קאמר כשהוא יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי (שמואל ב' כג, ח) כלומר בעת שעוסק בתורה היה עדינו שמעדן עצמו כתולע ומתי היה העצני שמקשה עצמו כעץ הוא בעת שמעורר חניתו רוצה לומר כשיוצא למלחמה.
שֶׁהָיָה זוֹרֵק חֵץ וּמַפִּיל שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אַחַת, וְהָיָה מִתְאַנֵּחַ עַל מָאתַיִם. נראה לי ודאי דאין זה בטבע אלא בדרך נס פלילי עצום ונורא שהיה החץ שהוא מן הדומם מתלבש בו רוח חיים והיה כמו שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח (בראשית מט, יז) נכנס בזה ויוצא ונכנס באחר עד שמונה מאות. ודוגמת זה הנס עשה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ע"ה במלחמה שהיה זורק עפר והוה חצים ואבנים לחרבות דכתיב יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ (ישעיהו מא, ב), וכן היה נס לעפר שהביא נחום איש גם זו כדאיתא בתענית (תענית כא.).
ואשר היה מִתְאַנֵּחַ עַל מָאתַיִם כי ידע שהצלחתו בנס זה באה לו בזכות תורה שבעל פה שהוא בחינתה ורמוזה באות אל"ף שהוא לשון לימוד כמו וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג, לג) ולכן רצה שיהיה נשלם אתו מספר האלף שעדיין חסר לו מאתים הרמוזה באות רי"ש וכיון שאמרה לו בת קול רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי (מלכים א' טו, ה), אז אמר כִּי עֲוֹנֹתַי עָבְרוּ רֹאשִׁי (תהלים לח, ה), רוצה לומר העונות סבבו להעביר ממני הצלחה של מאתים שהם אות רי"ש.
ונראה לי לרמוז בס"ד לכך אמרה בת קול 'רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה' והיינו רַק ראשי תיבות ר' קטיע שנקטע ממך מספר ר' מן האלף 'בִּדְבַר אוּרִיָּה' רוצה לומר בשביל דבר אוריה.
ונראה לי עוד מה שאמר 'בִּדְבַר אוּרִיָּה' רוצה לומר בדיבור שאמרת ליואב על אוריה שיהרגהו בחרב בני עמון שהיה עליו עבודה זרה שבזה סלקת אות ר' מן אוּרִיָּה ונשאר בו אויה על אשר נהרג בחרב בני עמון ולכך נחסר אות ר' מן האלף הראויים אליו! ודוק היטב.
