אותו צדיק. אברהם: כמצודה שאין בה דגן. דרך ציידי עופות לזרוק דגן תחת מצודות כדי שיבאו עופות ונלכדין וכשאין בה דגן אין עוף פונה אליה כך ריקנו המצרים מכל ממונם. וינצלו כתרגומו ורוקינו: כמצולה שאין בה דגים. כמו מצולות ים כלומר בתוך התהום אין מצויין דגים אלא על שפת הים היכא דאיכא מזון: דיה לצרה בשעתה. דיה לצרה שיתאוננו בה בשעה שתבא עליהם למה תדאיבם עכשיו בבשורה קשה: שתסיח דעתם. מלבא בלבם מזמה של רשע להכחישני ולומר על ידי כשפים הבאתי האש הזאת: מתני' תכלת. ירוק הוא וקרוב לצבע כרתי שקורין פור''ייש : גמ' בין תכלת שבה ללבן שבה. גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה: ערוד. חמור הבר: לתפילין. להניח תפילין שמצות הנחתן קודם קרית שמע בפ' שני (ד' יד:): ותיקין. אנשים ענוים ומחבבין מצוה: מתפלל ביום. דהנץ החמה לדברי הכל יום הוא: מאי קראה דמצוה להתפלל עם הנץ החמה: דכתיב ייראוך עם שמש וגו'. מתי מתיראין ממך כשמוראך מקבלים עליהם דהיינו מלכות שמים שמקבלין עליהם בק''ש: עם שמש. כלומר כשהשמש יוצא היינו עם הנץ החמה: ולפני ירח. אף תפלת המנחה מצותה עם דמדומי חמה: שאם יזכה. לעוה''ב לראות גדולתן של ישראל: יבחין. כמה הרבה גדולתן יותר על האומות עכשיו: תהא. הא דרבי יוחנן בתפלת ערבית דלא חיישינן לסמוך גאולה לתפלה דגאולה ביממא הואי: דא''ר יהודה בריה דר' שמעון גרסי':

אלא בין תכלת ללבן שבה. פי' רש''י צמר הצבוע תכלת ויש מקומות שלא עלה שם הצבע שפיר. וקשה דאמרינן במנחות (מג ב ושם) ראה מצוה זו שבה תלוי מצוה אחרת ואיזו זו ק''ש כדתנן עד שיכיר בין תכלת ללבן. ואי קאי אגיזת צמר אינה תלויה בציצית. ועוד בלילה נמי פעמים יכולין לראות צמר שאינו צבוע כדרכו. ע''כ יש לפרש בין תכלת שבה בציצית שהיה קבוע בו תכלת וגם שני חוטין לבן ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן: אחרים אומרים עד שיראה חברו וכו'. בירושלמי במה אנן קיימין אי ברגיל אפי' ברחוק טפי חכים ביה ואי בשאינו רגיל אפילו בקרוב לגביה לא חכים ביה תפתר ברגיל ואינו רגיל כהדין אכסניא דאתי לקיצין. וצריך לומר דהאי אחרים לאו ר' מאיר נינהו דהא ר' מאיר איירי לעיל מינייהו: לק''ש כותיקין. תימא דלעיל פסקינן כמאן דמתיר לאחר עמוד השחר מיד ולקמן פסקי' הלכה כר' יהושע דאמר עד ג' שעות והכא פסק אביי שהוא בתרא ואמר כותיקין ומשמע דהכי הלכתא. וי''ל דודאי זמן ק''ש מתחיל לאחר עמוד השחר וזמנו עד ג' שעות ומיהו מצוה מן המובחר כותיקין סמוך להנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה ואפי' ותיקין נמי מודו לרבי יהושע שאם לא קרא קודם הנץ החמה דיכול לקרות עד שלש שעות ועל זה אנו סומכין וכן בפ' מי שמתו (דף כ''ב ב) דקאמר בעל קרי שירד לטבול אם יכול לעלות ולקרות קודם הנץ וכו' ומסיק בגמרא (ד' כ''ה ב) דילמא כר' יהושע וכותיקין כלומר מתני' דקתני קודם הנץ החמה כותיקין אלמא ותיקין נמי מודו לר' יהושע שאין שעה עוברת עד שלש שעות. ומיהו קשה דאמרינן ביומא (ד' לז ושם) אף היא עשתה נברשת של זהב כיון שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות הימנה והיו יודעין שהגיע הנץ החמה ובא זמן ק''ש של שחרית ומוקי לה התם בשאר עמא דירושלים אלמא משמע דעיקר זמן ק''ש לאחר הנץ החמה והא לא הוי כותיקין שהיו קורין קודם להנץ סמוך להנץ. וי''ל דאותו זמן הוקבע לצבור לפי שלא היו יכולין להקדים ולמהר כותיקין כי רוב בני אדם אינם יכולין לכוין אותה שעה: כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק. וא''ת והלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה ומאי רבותיה דרב ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה. ויש לומר דהכי קאמר כל הסומך גאולה לתפלה כותיקין שקורין ק''ש קודם הנץ ותפלה לאחר הנץ:

אחרים אומרים כדי שיראה את חברו ברחוק ד' אמות ויכירנו. הא מילתא איתמר עלה בגמ' דבני מערבא מה אנן קיימין אם ברגיל אפי' ברחוק כמה חכים ליה ואי בשאינו רגיל אפי' קאים גביה לא חכים ליה אלא כאן אנו קיימין ברגיל ואינו רגיל כההוא דאזיל לאכסניא ואתי לקיצין:

העיד (ר' שמעון) [ר"י] בן אליקים משום קהלה קדושה בגמ' דבני מערבא במס' דמעשר שני (ספ"ב הלכה ד') פרשו עדה קדושה ר' יוסי בן (משולם) [המשולם] ור' שמעון בן מנסיא ובמס' דיום טוב בפרק אין צדין (ביצה דף כז) גרסי' אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי אמר ר' יוסי בן שאול אמר ר' משום קהלה קדושה שבירושלים ר' שמעון בן מנסיא וחבריו ובאגדתא דקהלת (פסוק ראה חיים) למה קורין אותן עדה קדושה שהיו משלשין את היום שליש לתפלה שליש לתורה שליש למלאכה ויש אומרים על שהיו יגעים בתורה בימות החורף ובמלאכה בימות הקיץ ר' יצחק בן אלעזר קרי לר' שמלאי ולר' ברקי עדה קדושה שהיו משלשין את היום ויש אומרים על שהיו יגיעין בתורה וכו':

מתני': רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי עד הנץ החמה. קשה לי וכי בני מלכים אינן קורין לרבי אליעזר. וי"ל דעד הנה"ח נותנין לו שכר קריאה בזמנה, מכאן ואילך עד חצות שכר קריאה יהבינן ליה שכר קריאה בזמנה לא יהבינן ליה, וכענין שאמרו לגבי תפלה לקמן (ברכות כו, א).

[גמרא]: בין תכלת שבה ללבן שבה. פירש רש"י ז"ל: בין תכלת שבגבבא דעמרא ללבן שבגבבא. ואינו מחוור, דהא במתניתין ובמתניתא לא קתני בגבבא כלל. אלא בין תכלת שבציצית ללבן שבה קאמר, שאינו ניכר אלא באור גדול מפני שהחוליות מעורבות זו בזו. וכן משמע במנחות (מג, ב), וכן מצאתיה בירושלמי מפורש, דגרסינן התם (ה"ב) כיני מתניתא בין תכלת שבה ללבן שבה, מאי טעמא דרבנן, וראיתם אותו, מן הסמוך לו, ומה טעם דרבי אליעזר וראיתם אותו, כדי שיהא ניכר בין הצבועין.

אחרים אומרים כדי שיהא רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו. גרסינן בירושלמי (ה"ב): רב חסדא אמר כהדא דאחרים, מה אנן קיימין, אי ברגיל אפילו רחוק כמה חכים הוא ליה, אי בשאינו רגיל אפילו קרוב גביה לא חכים ליה, אלא כן אנו קיימין ברגיל ובשאינו רגיל כההוא דאזיל ליה לאכסניא ואתי לקייצין.

אמר אביי לתפילין כאחרים. הקשו בתוס' אמאי שבקיה לציצית ונקט תפילין דאיכא למאן דאמר בעירובין (צו, א) וכן במנחות (לו, ב) דמצותן בלילה והלכה ואין מורין כן. ותירצו דאפשר דזמן ציצית אינו משיראה את חבירו אלא משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, וכדאמרינן במנחות (מג, ב) וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת, ואי זו, זו ק"ש. והראב"ד ז"ל כתב דאפשר דלא אמרו בתפילין הלכה ואין מורין כן, אלא במי שהיה מניח מבעו"י שאי"צ לחולצן בלילה, אבל להניחן לכתחילה לכו"ע ביום ולא בלילה.

זימנא חדא סמך גאולה לתפלה. כלומר: כותיקין, והיינו רבותיה והיינו דלא פסק חוכא מפומיה. וכן כתב רבנו האי גאון ז"ל בפירושיו.

מכדי יהיו לרצון אמרי פי משמע מעיקרא ומשמע לבסוף נימריא מעיקרא. וא"ת ומאי קושיא אדרבא שפיר דמי למימר ה' שפתי תפתח בראש התפלה, ויהיו לרצון לבסוף, לפי שהוא סוף מזמור. וי"ל משום דעיקר סמיכת גאולה לתפלה מיניה ילפינן ליה, כדדרשינן בירושלמי (ה"א) תיכף לגאולה לתפלה דכתי' ה' צורי וגואלי, וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה.

אמר אביי לתפלין כאחרים. משום דבעינן שעה שיהיו לאות. ויש גורסין לתפלה ואפי' לאלו הספרים פירושו תפלין. לק"ש כותיקין למצוה מן המובחר ולאו משום ק"ש אלא משום תפלה דותיקין היו קורין אותה קודם הנץ החמה מעט כדי שיגמרו עם הנץ ויתפללו מיד ויסמכו גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום דמצות תפלה עם הנץ דא"ר יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה כלומר כשהשמש זורחת על הארץ א"ר זירא מאי קרא ייראוך עם שמש פירוש בשחרית עם שמש בשעת זריחתו בערבית לפני ירח קודם צאתו ותפלה היא היראה. והאי דקאמר לתפלין כאחרים ושבקי' לציצית משום דאלו ציצית יכול ללבוש הטלית בלילה אלא שאינו מברך עליו אלא ביום למ"ד טלית חובת גברא הוא ותפלין אינו מניחן לכתחלה בלילה ומאי דקיי"ל התם כעוקצין דתפלין מצותן בלילה והלכה ואין מורין כן מיירי במי שהניחן מבעוד יום שאינו צריך לחולצן בלילה אבל להניחן לכתחלה בלילה לכ"ע ביום ולא בלילה:

מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי משמע מעיקרא ומשמע לבסוף נימריה מעיקרא. ואם תשאל ומאי קושיא דאדרבא כך הוא ראוי לומר יהיו לרצון בסוף תפלה לפי שהוא סוף מזמור והוא דבור על אופניו, ויש להשיב משום דסמיכת גאולה לתפלה מיניה ילפינן כדדרשי' בירוש' [מסמיך] גאולה לתפלה דכתי' ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה, ואפשר לומר דרך שאלה הוא כדי שישמע טעם הדבר הואיל ולא אמרה דוד אלא לאחר שמנה עשרה פרשיות וכו' וה"ה דהוה יכול למימר ליה משום דאמרה לסוף מזמור קבעוה רבנן לבסוף אלא דרויח ליה האי טעמא:

המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון והוא שאמר מאימתי קורין את שמע בשחרית וכו' מאחר שביאר במשנה הקודמת זמן ק"ש של ערבית באה משנה זו אחריה לבאר זמן ק"ש של שחרית מהיכן הוא מתחיל ועד היכן הוא מגיע, ויעדו זמנה משתהא אורה של יום שולטת עד שיכיר בין תכלת ללבן, ופירשו בגמ' שלא בין גבבא דעמרא לגבבא דתכלא שהצבוע עם הלבן אף בלילה הוא ניכר אלא משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, ר"ל משיכיר אדם להדיא כשילבש טליתו בין תכלת שבציצית ללבן שבו שמתוך שהוא מעורב ביניהם אין אורם של כוכבים מספקת להכירו להדיא אע"פ שהוא צבוע והשאר לבן, ר' אליעזר אומר בין תכלת לכרתי ר"ל בין תכלת לירוק והוא שיעור מאוחר מעט מן הראשון אחר ששניהם צבועים:

עד הנץ החמה: זהו סוף זמן, ר' יהושע אומר עד ג' שעות פי' עד שיעברו ג' שעות ר"ל רביע היום באי זה יום שיהיה הן טבת הן תמוז, משם ואילך אין בה מצוה בעונתה, ומכל מקום בגמ' פירשו שהקורא מכאן ואילך לא הפסיד ומקבל שכר כקורא בתורה, ופי' בגמ' שקוראה בברכות כמו שיתבאר:

זהו מה שנזכר במשנה זו בדין זה, ובגמ' חדשו בק"ש של שחרית זמנים אחרים והם שבוסגיא הנזכרת למעלה בסמוך ייעדו משיעלה עמוד השחר ובסוגיא הבאה על משנה זו ייעדו בה תכף להנץ החמה, ופסק הדברים שהמשכים לצאת לדרך למקום שלא יוכל לכוין דעתו כשילך בדרך כגון דרך של סכנה התירו לו לקרות לכתחלה משיעלה עמוד השחר, הואיל וזמן קימה הוא לקצת בני אדם וזהו זמן ראשון, אבל עיקר הזמן הוא משתהא אורת היום שולטת עד שיכיר בין תכלת ללבן וזהו זמן שני, וכן המשכים בדרך שאינו של סכנה אחר שיכול לכוון דעתו אינו קורא עד זמן זה והוא שבתלמוד המערב שבמס' סוכה אמרו השכים לצאת לדרך מביאים לו לולב ומנענע שופר ותוקע וכו', ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא.
ומה שאמרו כאן ומתפלל הואיל ואתא לידן יש לומר (אולי צ"ל לפרשו), [יש] מפרשים בו שלא אחר ק"ש אמרה אלא שקודם ק"ש מתפלל ר"ל בתוך הבית קודם ק"ש משום שתפלה בעיא כונה יתירתא ורשאי להתפלל משעלה עמוד השחר, וגדולי המפרשים כתבוה כאן אף קודם שעלה וכו' דלתפלה לא בעינן עמוד השחר, ואין הדברים נראים שהרי וותיקין היו מאחרים ק"ש משום תפלה כדי להיותה ביום גמור, ואחר שכן היאך נאמר להתפלל תפלת היום קודם עמוד השחר, אלא ודאי אחר עמוד השחר, וכפשטה של שמועה שהרי לולב ושופר ביום הן ואעפ"כ אמרו ולכשיגיע זמן ק"ש קורא אלמא שאינו קורא לכתחלה עד שיגיע זמנה והוא משיכיר וכו' הואיל ואינו בדרך של סכנה, ואף בדיעבד יש אומר שלא יצא אע"פ שהיה משכים הואיל ולא לדרך סכנה השכים, והוא שאמרו הקורא עם אנשי משמר לא יצא וודאי אחר עמוד השחר היו קורין כמו שידוע מסדר התמיד.
ומכל מקום זו יש מפרשים אותה כקורא כן בהתמדה בביתו ושלא בשום צד אונס ולא בהשכמה לצאת לדרך, הא במשכים יצא בדיעבד אע"פ שאינו בדרך של סכנה, אלא שלכתחלה הואיל ואין שם סכנה דוקא משיכיר ודינו כדין מי שאינו משכים, ומכל מקום ותיקין שסומכים גאולה לתפלה ואין רוצים להתפלל עד שתזרח החמה שהוא יום גמור, קורין אותה קודם הנץ החמה בכדי שיגמרוה עם הנץ החמה ויעמדו להתפלל והוא זמן שלישי, והוא שאמרו במסכת יומא [לז.] על הילנאי מלכתא שעשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל, ואמרו שם בשעה שחמה זורחת ניצוצות יוצאות הימנה ויודעים שהגיע זמן ק"ש, ואע"פ שזה לא היה סימן אלא להנץ ואנו מצריכין קודם הנץ החמה עד שיהו גומרים אותה עם הנץ החמה, שמא זהרורי חמה היו מגיעים שם קודם הנצתה מכח זהרורי האדמימות שהיו נכרין בה.
ומכל מקום יש מפרשים שזמנה עם הנץ החמה, וגומרים פירושו קורין וכל שאדם קורא את כולה אדם אומר עליה לשון גומר, כדרך שאמרו גומר את ההלל, ואף הם מביאים ראיה ממה שאמר בתלמוד המערב אמר ר' יודה מהלך הייתי אחר ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא והיו עסוקים במצות והגיע זמן ק"ש סבור הייתי נתיאשו מלקרות קריתי ושניתי ואחר כך קראו הם וכבר נראית חמה בראשי ההרים, ובברייתא נאמר עליה והיו עסוקים בצרכי צבור, אלמא מכל מקום זמנה עם הנץ החמה, ומכל מקום יש גורסים בה ואחר כך נראתה חמה בראשי ההרים, ומכל מקום ראייתי ממה שנאמר בברייתא זה בהדיא מצותה עם הנך החמה כדי שיהא סומך לה תפלה ונמצא מתפלל ביום, ומה שהיו מכונים להיות תפלתם בשעת הנץ החמה הוא מפני שבאותו זמן היו רוב האומות נכשלות אחר עבודת השמש, והיו קובעים תפלתם באותו זמן מפני שיש בה (פרכנה) שבהם אדם מכיר [ ]‏ לבא מאתו ית' על הדרך שכתבו גדולי חכמינו בענין תמיד של שחר שהיה נשחט בקרן צפונית מזרחית ושל בין הערבים בקרן צפונית מערבית כמו שדרשו שנים ליום שיהיו שניהם נשחטים כנגד היום, ומכל מקום הן שנפרש קריאתה בהנץ החמה הכל בכלל זמן שלישי הוא:

לא קראה עד הנץ החמה, קוראה בדיעבד על שיעברו ג' שעות והוא זמן רביעי הקורא מכאן ואילך לא קיים מצוה בעונתה ומכל מקום לא הפסיד אלא שמקבל שכר כאדם שקורא בתורה, וקוראה בברכות, ומקצת גאונים פרשו שלא נאמר כן אלא כל שעת תפלה אבל מסוף שעה רביעית ולמעלה הואיל ועבר זמן תפלה אינו קוראה בברכות וכן הדברים נראים, וי"מ שכל היום כלו בדין זה אחר שלא הגיע זמן שכיבה כמו שהתבאר, זהו ביאור המשנה ודינין שבאו עליה בגמ' תפילין אין הנחתם אלא ביום וזמן הנחתם הוא משיראה את חברו ברחוק ד' אמות ויכירהו, ושאלו בתלמוד המערב מה אנן קיימין אי ברגיל אפילו ברחוק כמה חכים ליה, אי בשאינו רגיל אף קרוב לגביה לא חכים ליה, אלא כי אנן קיימין ברגיל ואינו רגיל, כהדין דאזיל לאכסניא ואתי לקיצין, ושמא תאמר והרי אמרו תפילין בלילה הלכה ואין מורין כן, ואם כן אף קודם זמן זה מאי איסורא איכא שמא זו גם כן לענין הוראה נאמרה, או שמא לא אמרו הלכה אלא לענין שאינו צריך לחלצם אבל להניחם לכתחלה בלילה אסור, ושיעור ציצית נראה תלוי בציצית עצמו והוא משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה:

בין תכלת שבה ללבן שבה. פרש"י דקאי אגבבא דעמרא (שנתן דינרא) שלא נקלט הצבע יפה בכל מקום. ולא נהירא דהא בברייתא לא קתני גבבא, ועוד דבמנחות פ' התכלת משמע דאיירי בציצית דקאמר התם [דף מ"ג ע"ב] ראה מצוה זו ונזכר מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש כדתנן מאימתי קורין שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן הילכך על ציצית קאי וה"פ משיכיר בין חוליא של לבן לחוליא של תכלת המוטל בציצית, וכן מוכח בירושלמי דפרקין דמפרש על מתניתין כיני מתניתא בין תכלת שבה ללבן שבה מ"ט דרבנן וראיתם אותו מן הסמוך לו ומ"ט דר"א וראיתם אותו כדי שיהא ניכר בין הצבועים, פי' בין שני צבועים הדומין זה לזה כגון תכלת וכרתי, וכן פירש בערוך בערך תכלת:

אחרים אומרים. האי אחרים לאו היינו ר"מ דלעיל וכי האי גוונא בפרק שלשה שאכלו [דף מ"ז ע"ב] וכן בסוטה פרק נוטל [דף י"ב ע"א] וכן יש בפרק קמא דבבא בתרא [דף ט"ו] יש אומרי' שאינו ר' נתן שהרי נזכר שם ר' נתן גבי איוב:

כדי שיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו. ירושלמי במה אנן קיימין אי רגיל ביה אפילו רחיק כמה הא חכים ליה ואי בשאינו רגיל ביה אפילו קריב ליה הא לא חכים ליה אלא כן אנן קיימין ברגיל שאינו רגיל כההוא דאזיל לאכסניא ואתי לקיצין:

לתפלה כאחרים. פי' לתפילין. תימא אמאי נקט תפילין שיש מי שאומר במנחות פרק הקומץ דמצותן בלילה וכן הלכה אלא שאין מורין ושבק לציצית דקיי"ל כר"ש דהוי מ"ע שהז"ג ואין מצותו אלא ביום, וי"ל דס"ל לאביי דזמן ציצית הוי אחרים משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה (כדפי') [כמו שאפרש] לקמן:

לק"ש כותיקין. דאמר ר' יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. פי' היו גומרין אותה קודם הנץ החמה כדמוכח לקמן בסוף מי שמתו [דף כ"ב ע"ב] דקתני מתניתין ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא יהא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא, ותימא א"כ על מה אנו סומכין שהרי אנו קורין אחר הנץ החמה נהי דא"ר יהושע עד שלש שעות וא"ר יהודה אמר שמואל לקמן הלכה כר' יהושע הא אביי אמר הכא כותיקין והוא בתראה, וי"ל דותיקין נמי מודו דזמנה עד ג' שעות, וכן מוכח לקמן בסוף מי שמתו [דף כ"ה ע"ב] דקאמר בגמרא עלה דהך משנה דירד לטבול לימא תנן סתמא כר' אליעזר דאמר עד הנץ החמה אפילו תימא כר' יהושע וכותיקין דאמר ר' יוחנן ותיקין כו', אלמא משמע בהדיא דותיקין סברי כר' יהושע (בן לוי) אלא דממהרין לקרותה עם הנץ החמה ואביי נמי ה"ק לתפילין כאחרים דודאי הלכה כאחרים ותפילין שצריך להניחם קודם ק"ש יעשה כאחרים אבל ק"ש אע"פ שזמנו מתחיל כאחרים צריך לאחר מעט עד סמוך להנץ החמה ויסמוך גאולה לתפלה אחר הנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש שהוא אחל זריחת השמש והך קרא בתפלה כתיב ולקמן נמי בפ' תפלת השחר [דף כ"ט ע"ב] דריש מיניה דתפלת מנחה עם דמדומי חמה מדכתיב ולפני ירח דור דורים. ועם משמע סמוך או לפניו או לאחריו עם הנץ החמה מיירי קודם הנץ החמה ועם השמש משמע יותר אחר זריחת החמה. ובירושלמי משמע כדפי' דגרסי' בירושלמי דפירקין דמאן דמר כדי שיהא רחוק מחבירו ד' אמות ומכירו כמאן דמר בין תכלת ללבן אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך לה גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום א"ר זעירא (ומנא) [ואנא] אמרת טעמא ייראוך עם שמש אמר מר עוקבא ותיקין היו משכימין וקורין אותה כדי שיסמכו תפלתם עם הנץ החמה, וא"ת והא. אמרי' ביומא פ' אמר להם הממונה [דף ל"ז ע"ב] אף היא עשתה נברשת של זהב בשעה שהחמה זורחת עליה ניצוצות יוצאות הימנה וידעו הכל שהגיע זמן ק"ש ואמר אביי לשאר עמא דיבירושלם, משמע שתחלת זמן קריאתה אחר הנץ החמה, וי"ל דהך זמנא נקבע להמון העם שאינם יכולין להקדים ולמהר כותיקין, וא"ת והא לעיל אמר ר' שמעון בן יוחאי משום ר' עקיבא פעמים שאדם קורא ק"ש אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה וכו' ופסק ריב"ל הילכתא כותיה אלמא תחלת זמן קריאה של יום הוי אחר הנץ החמה כמתניתין דיומא, ונ"ל דאפילו אי פליג ריב"ל אאביי הלכה כאביי דפסיק כותיקין שהוא בתראה, א"נ לא פסיק ריב"ל כר' שמעון אלא במה שסובר קודם הנץ החמה יוצא בשל לילה כדאמרי' לעיל דלאו בפי' אתמר אלא מכללא אתמר דההוא זוגא דרבנן דאשתכור וכו' אבל במה דקאמר דתחלת זמנו של יום אחר הנץ החמה לא פסיק כותייהו, א"נ י"ל דר' שמעון גופיה מודה דזמן ק"ש של יום קודם הנץ החמה והאי דלא נקט פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים קודם הנץ החמה ויוצא בשל יום ובשל לילה דהוי רבותא טפי איכא למימר דבא לאשמועינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ החמה ואע"פ שנאנס, ור"ח פי' דהאי גומרין קורין ופסק דזמן ק"ש מהנץ החמה עד ג' שעות כר' יהושע בן לוי דפסיק הילכתא כר"ש דאמר משום ר"ע כמתניתין דיומא ומפרש ייראוך עם שמש היינו ק"ש כלומר יקבלו עליהם עול מלכות שמים, ולא נהירא מדקאמר כדי שיהא סומך גאולה לתפלה ומייתי עליה קרא דייראוך עם שמש משמע דקרא בתפלה איירי וכן לקמן בפ' תפלת השחר מייתינן לה אתפלה וגם לישנא דגומרין לא משמע כפירושו:

כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל אותו היום. פי' כגון ותיקין וכן משמע לקמן זמנא חדא סמך גאולה לתפלה:

מכדי [האי] יהיו לרצון אמרי פי וכו' עד נימריה מעיקרא. תימא מאי קשיא ליה יותר טוב לומר י"י שפתי תפתח מעיקרא ויהיו לרצון אמרי פי בסוף לפי שכתוב בסוף מזמור, וי"ל משום דדרשי' בירושלמי סמיכת גאולה לתפלה מדכתיב י"י צורי וגואלי סמוך לתפלה. ה"ר אלחנן:

פירש"י בד"ה לתפילין כו' בפ' שני הס"ד ואח"כ מ"ה ותיקין כו' מצוה הס"ד ואח"כ מ"ה מאי קראה כו' החמה הס"ד ואח"כ מ"ה דכתיב ייראוך עם כו' בק"ש הס"ד ואח"כ מ"ה עם שמש כו' החמה הס"ד ואח"כ מ"ה ולפני ירח כו' דמדומי חמה הס"ד ואח"כ מ"ה שאם יזכה כו' כצ"ל:

גמרא כיון דקבעוה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא דאלת"ה ערבית היכי מצי סמיך והא בעי למימר השכיבנו כו' יש ליישב דהכא מייתי מהשכיבנו אי"י שפתי תפתח וגו' דלא הוי הפסק ולעיל מייתי בהיפוך מי"י שפתי תפתח אהשכיבנו וק"ל:

ע"ב שהשאילום בע"כ כו'. במכילתא ל"ל וישאילום אלא מה שלא שאלו היו משאילין אותם הוא אומר תן לי חפץ והוא אומר טול לך ואחר כיוצא בו ועיין ברא"ם ודברי המכילתא כמ"ד בע"כ של ישראל ומשום משוי. ומ"מ קצת דחוק לדרשו בע"כ מיתורא ונראה דמלת וישאילום במ"ם משמע ליה בע"כ דהאחד הכריח את חבירו לשאול לו את ממונו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה גם דברי המכילתא יש לפרש כן:

בע"כ דמצרים. גם שהיה בשאלה כיון דבע"כ שאלו מקרי שלל וכמפורש במכילתא שר"ה שרתה והיו אומרים השאילני כליך המונח במקום זה והלה מוציא בע"כ ונותן לו:

וינצלו וגו' שעשאוה כמצודה כו' כמצולה כו'. מפורש פרק ע"פ:

אהיה אשר אהיה אמר הקב"ה כו'. משום דכתיבי בהאי קרא ב' אמירות ויאמר אלהים אהיה וגו' ויאמר כה תאמר וגו' ובראשונה כתיב ב' פעמים אהיה ובשניה לא כתיב רק פ"א אהיה וע"כ אמרו כי חסר מן הכתוב בין ב' האמירות תשובת משה דיה לצרה בשעתה ובשמות רבה א"ל כה תאמר לבני ישראל אהיה וגו' לך אני מודיע להם איני מודיע ע"כ ר"ל שא"ל הקב"ה אתה לא הבנת דברי כי גם אני כונתי לכך לך אני מודיע אהיה עמהם בצרה אחרת ולהם איני מודיע אלא כה תאמר לבני ישראל אהיה וגו' ואל תזכור להם צרה אחרת והוא מבואר שהבטיח לנו הקב"ה בשם הוי"ה שאנו דבקים בו וישאר לנו הוי"ה בכל השעבודים ולא יבא לנו הפסד וכליון ח"ו באורך הגלות וק"ל:

שלא יאמרו כו'. דכן חשב פרעה באותות הראשונים שעשה משה כי כישוף היה כמ"ש במנחות (פה.) תבן אתם מכניסים לעפריים ומייתי קרא שנאמר ואתה הסיבות את לבם וגו' ר"ל ואם לא תסיח עתה דעתם הנני אומר שגם עד עתה היה בידך להטות לבבם אליך ולא עשית כן אלא הסיבות לבם מאחריך כמו שעשית לפרעה להקשות לבו ודו"ק:

ייראוך עם שמש כו'. ותחלת ברכותיה מורה ע"ז יוצר אור כו' דהיינו בכל יום בהנץ החמה יוצר אור חדש ולהוציא מלבן של עובדי חמה כמ"ש לעיל בשעה שהחמה זורחת כל מלכי מזרח כו' משתחוים לחמה וכן יש לפרש ולפני ירח שייראוך בק"ש של ערבית לפני ירח דהיינו בתחלת הלילה שהלבנה זורחת ומתחיל בברכת ק"ש גולל אור מפני חושך כו' להוציא מלבן של עובדי לבנה ורש"י פי' לפני ירח תפלת המנחה כו' [ע"ל כ"ט ב' וע' רש"י שם] ולא מצינו בשום דוכתא שמצותה עם דמדומי חמה ודו"ק:

כל הסומך גאולה כו'. דמקרא דנפקא למסמך גאולה לתפלה דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה וגו' נשמע מיניה דאינו ניזוק באותו יום:

מכדי האי יהיו לרצון וגו' משמע כו' לימרו מעיקרא כו'. דטפי לימרו מעיקרא דכיון דמיניה יליף למסמך גאולה לתפלה ה"ל יהיו לרצון וגו' קודם יענך ה' וגו' ודו"ק:

הני תמני סרי תשסרי הויין כו'. יש לדקדק במאי טעה לומר דתשסרי הויין כיון דאשרי האיש ולמה רגשו חדא פרשה היא כדקאמר ליה בפשיטות גם בכל ספרי תהלים שלנו תשסרי הויין ואשרי האיש ולמה רגשו תרתי פרשיות הן. וי"ל למאי דאמרינן בפ' ת"ה (כח:) דהוסיפו על י"ח ברכות ברכת המינין וה"ל י"ט ברכות דאז נוכל לומר גם בס' תהלים שיהיה יהיו לרצון וגו' אחר תשסרי פרשיות ואשרי האיש ולמה רגשו גוים שתי פרשיות הן דה"ל פרשת למה רגשו גוים וגו' שהוסיפו נגד ברכת המינין והמקשה דהכא סלקא דעתיה דמעיקרא נמי ב' פרשיות הוו ומשני דאינו כן אלא דמעיקרא קודם שהוסיפו ברכת המינין הוה חדא פרשה ודו"ק:

במפלתן של רשעים כו'. מכאן קשה למה שכתבו האחרונים בשם המדרש שאין אומרים הלל ביום אחרון של פסח משום שאמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה (סנהדרין לט: מגילה י:) והרי הכא אמרו בהיפך דלא אמר דוד הלל עד שראה במפלתן של רשעים גם בפ"ב דערכין (י: ע"ש) אמרינן טעם אחר דלכך אין אומרים הלל ביום אחרון דפסח משום דאין חלוקים בקרבנותיהן ודו"ק:

גמרא דאלת"ה ערבית היכי מצי סמיך כו'. עי' מהרש"א. אבל דרך הגמרא כן כמש"כ התוס' לקמן כ"ו ב' ד"ה ואין ע"ש:

שם במשנה מה שמסובב בב' חצאי לבנה תיבות וגומרה עד הנה"ח. ובגליון נדפס ע"ז נ"א ל"ג הוא טעות. כי עד הנה"ח ודאי גרסינן כדמוכח לקמן כ"ה ב' לימא תנא סתמא כר"א דאמר עד הנה"ח. אלא תיבת וגומרה לחודא הוא דל"ג וכ"נ בתוי"ט. ומש"כ התוי"ט בשם הר"י שהנץ הוא מלשון הנצו הרמונים היה יכול להביא מה"ת עלתה נצה:

תוס' ד"ה אלא. כדתניא עד שיכיר כו'. ט"ס וצ"ל כדתנן:

גמ' מ״ד בע"כ דמצרים דכתיב ונוח בית תחלק שלל. נ״נ שהיו כופין אותן בדברים והיו מראין להם היכן ממונם והונם טמון עד שהוכרחו לתת להם שאלתם. היינו דקרי ליה כלל:

בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם הוֹצִאוּנִי מִיָּד וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ. מקשים העולם בנמשל ליתיה להא? ונראה לי בס"ד כי במאמר שלא יאמר אותו צדיק, יש קושיא ידועה ואני תרצתי בפשיטות כי אתמר (בראשית טו, יד) וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, והיינו אחרי שאנכי דן את הגוי אשר יעבודו, וזה הדבור נשלם ביום ז' של פסח שלקו על הים מכות גדולות, דשל ים היו של חמש מכות וגם היה מפלה לשר גם כן, אך כדי שלא יאמר אותו צדיק תאמר להם שישאלו עתה קודם היציאה. ובזה יובן לתרץ דקדוק אחר שקראו אותו 'צדיק' ולא קראו בשמו 'אברהם אברהם', והוא דאיתא בגמרא רבב"ח שברו לו הכתפים את חביות היין ולקח גלמייהו, וקבלו אצל רב ואמר לו שיחזירם, ואמר לו דינא הכי, ואמר לו (משלי ב' כ') לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים, אחר כך תבעו שכרם וגזר רב שיתן להם, ואמר לו דינא הכי והשיב לו וארחות צדיקים תשמור, נמצא הצדיק דרכו ליתן לפנים משורת הדין, וז"ש שלא יאמרו אותו צדיק שדרכו לעשות לפנים משורת הדין, ובזה נתרצה קושית העולם דכיון דאמר לו שלא יאמר אותו צדיק משמע שלא נגמר ענין דָּן אָנֹכִי במכות מצרים, ואם כן דבר זה מוכרח שפרעה חוזר ויהפך לבבו וירדוף אחריהם, ולכן א"ל הלואי שנצא עתה קודם ז' של פסח ולא נרצה רכוש כלל, כי טוב לנו גאולה שלימה שלא ירדוף פרעה אחרינו עוד מכל ממון שבעולם. ובזה יתורץ קושיא אחרת דקאמר בעל כרחן של ישראל משום משוי, וקשא מי זה יתנו לו ממון וימאס בו משום משוי, ועוד הלא צווי זה חשיב מצות עשה? ובזה ניחא שהבינו שעיקר הרכוש שמור להם אחר ז' של פסח שנעשית יציאה העיקרית, ואם כן למה נטפל בו מעתה לשאת אותו מאחר כי מצרים מוכרחים להביא לנו. ודבר זה יובן היטב על פי משל שכתב אהל יעקב בפרשת בא בענין, ואני אשנה בו קצת כדי שיהא דומה לנמשל. והוא שני מלכים נלחמו זה עם זה על ידי שני גבורים שעשו תנאי בניהם כמו שהתנה גלית, וירדו למקום רחב מהלך אלפים אמה להלחם, והתנאי היה מי שיתגבר על חבירו להשליך אותו לבור אשר בסוף הרחבה ההיא אז מלכו יגבר וישבה מלך אשר כנגדו, והנה אחר שהתחילו להלחם כל העומדים ראו שגבור אחד משני גבורים הנזכרים נשא לאותו הלוחם עמו על כתיפיו והוליכו לבור, ורק כאשר הגיע לתוך ד' אמות של בור חזר זה הנתפש ונתגבר על הנושא אותו והשליכו הבור, ואז נצח מלכו ואת הכל לקח, וכאשר בא הגבור הנוצח לפני מלכו אמר לו המלך עתה ידעתי שאיש חיל אתה להכות צרים אחור, אך עונך גדול שנתת יד לאויב להחזיק בך ולשאת אותך עד הבור, כי בראותי כך רעדה אחזתני ונתייאשתי מן הניצוח ומדוע ככה עשית, אמר לו אדוני המלך אתה רואה כי האויב הוא עב וגס הרבה יש בו כובד עלי עשרת מונים, וממקום המלחמה עד שפת הבור יש יותר מאלף אמה, ואם הייתי מחזיק בו בגבורת ידי ואשאהו על כתפי היה תש כוחי, לכך אמרתי טוב שהוא ישאני וכאשר אגיע לבור אז אעשה את שלי להפיל את אויבי בבור, ויטב הדבר בעיני המלך עד כאן המשל בשינוי קצת כדי שיהיה דומה לנמשל בדברינו אלה.

עֳשָׂאם כִּמְצוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן. יש להקשות במאי פליגי רב אמי וריש לקיש? ונראה לי בס"ד דידוע שיש פלוגתא בישיבת ארץ מצרים בזמן הזה, דיש אומרים בזמן הזה מותר לדור בה כי מה שאסרה תורה מקודם מפני שנבררו ממנה כל נצוצי הקדושה, אך כיון שחזרו בה שלא כדין וחטאו נעשה בה תערובות נצוצי קדושה ואז מותר לדור בה כדי לברר כשאר ארצות, ויש אומרים דגם בזמן הזה אסור לדור בה, ולכן רב אמי עשה המשל כמצודה שאין בה דגן, שדבר זה אינו חלוט לעולם בכך, אלא אפשר אחר זה יניחו במצודה דגן, כי סבירא ליה אף על פי שאסרה תורה מתחלה מכל מקום יש לזה היתר בזמן הזה, וריש לקיש סבירא ליה כמאן דאמר דגם בזמן הזה אסור והרי איסורה לעולם, לכך עשה הדמיון למצולה שאין בה דגים, לא היום ולא אחר זמן, שאין דרכם לירד למצולה.
ובאופן אחר נראה לי דר' אמי איירי ברכוש הגשמי ולכך המשילו למצודה שהוא מאכל גשמי, וידוע כי במצודה הגם שאין בה דגן בגלוי עם כל זה בחורין וסדקין שלה אי אפשר שלא ימצא, וכן ברכוש הגשמי אמרו רבותינו ז"ל מה שהיה בבתים נטלו במצרים ומה שהיה בבתי תשוראות נטלו על הים, נמצא כשיצאו נשאר ממון גנוז, אבל ריש לקיש מדבר ברכוש הרוחני של נשמות קדושות שביררו הכל, ולכך נקיט המשל לדגים שנמשלו לנשמות כנודע בזוהר הקדוש, ובמצולה אין דגים כלל וכן הם ביררו הכל.

אֶהְיֶה עִמָהֵם בַּשִּׁעְבּוּד מַלְכִיוֹת. צריך להבין למה הודיעו גלות שעבוד מלכיות בשם 'אהיה'? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב טוב עין ז"ל כי 'אהיה' הוא מדת ענוים, שהעניו תמיד רואה עצמו שלא הגיע לחצי השלימות ולכך הוא אומר 'אהיה' לשון עתיד, כי עדיין לא הייתי ולא הגעתי לשלימות, אבל הגאה חושב עצמו שהגיע לשלימות, לכך רואה עצמו 'היה' ואינו אומר 'אהיה' עד כאן דבריו, נמצא בין 'אהיה' מדת העניו, ובין 'היה' מדת הגאה, הוא אות א' בלבד שמספרו אחד, ובזה פרשתי אחד המרבה ואחד הממעיט דאמרו רבותינו ז"ל, מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר, ולכן בעל מדת אהיה שיש לו מספר א' שהוא אחד הוא רב וזהו אחד המרבה, דמאן דאיהו זעיר איהו רב, ולהיפך אחד הממעיט חסרון אחד שהוא א' ממעיט את האדם דמאן דאיהו רב איהו זעיר, ובלבד שיכוין בענוה זו את לבו לשמים ולא כמו אותו הכומר. ובזה פרשתי בס"ד (קהלת ט, יח) וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה כי הגאוה שמחסרת ממנו מספר אחד לא תניח לאדם שכר טוב, ומאחר שמדת הענוה היא אהיה לכך רמז להם גלות האחרון בשם אהיה, לומר בזכות הענוה לא ישתקעו בגלות זה אלא יהיו נגאלין, כמו שנאמר (תהלים יח, כח) כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ וְעֵינַיִם רָמוֹת תַּשְׁפִּיל, וכן אמרו רבותינו ז"ל אין בן דוד בא אלא עד שיכלו גסי הרוח. והנה הקושיא במאמר הזה היא ידועה כיון שאח"כ הסכים הקב"ה לדבריו של משה רבינו ע"ה שאמר דיה לצרה בשעתה, אם כן למה מעיקרא אמר לו שיגלה להם השעבוד, וברש"י בביאור החומש הוסיף שאמר לו יפה דברת, בזה תגדל הקושיא יותר וכאשר נתעורר שם בגליון ובתירוץ שלו לא תתיישב דברי הגמרא כאן, וגם רבינו ז"ל בשער הפסוקים תירץ כן וגמרא דידן לא תתיישב בזה, ונראה לי בס"ד כי אופן שאמר הקב"ה ואופן שאמר משה רבינו ע"ה, בכל אחד יש בו קושי מצד אחד ונייחא מצד אחד, דיש בזה מה שאין בזה, שאם יגלה להם השעבוד מעתה יש בזה טוב לישראל כי צער הידיעה שקדם להם קודם כמה שנים מכפר, ובזה ינכה להם ממספר שנות הגזירה, ויש בו קושי כי עתה שמחתם בגאולה שהם נגאלים לא תהיה שלימה מאחר שיודעים שסופם לגלות, ודבריו של משה רבינו ע"ה שרצה לבלתי יודיעם קודם השעבוד יש בה טוב, כי שמחתם עתה שלימה כי חושבים שנגאלו גאולה שלימה, ויש בה קושי שלא ינוכה להם כלום מן מספר שנות הגלות כי לא היה להם צער ידיעה מקודם, והקב"ה בחר בדרך הראשון דאף על גב דאית ביה צד קושי מ"מ לישראל עדיף טפי מדרך השני, מאחר כי בו ינוכה מן מספר הגלות אך דרך הב' לגבי משה רבינו ע"ה עדיף טפי כי עתה הוא הגואל ובודאי ירצה שישמחו שמחה שלימה על ידו, והקב"ה הסכים אחר כך לדרך הב' מפני לעשות רצון משה רבינו ע"ה ומה שאמר לו יפה דברת כלומר לעצמך יפה דברת.

שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֶׂה כְּשָׁפִים הֵם. הקשה הגאון חיד"א ז"ל לפי מה שפרשו טעם יציקת המים שלא יאמרו מעשה כשפים, מפני שהכשפים לא יצליחו במים כמו שאמרו בסנהדרין בעובדא דזעירי, אם כן למה הוצרך להתפלל על כך, ותירץ כשפים דשדים ארציים אין מצליחים במים, אבל של שדים אויריים נעשים גם במים, ולכך הוצרך לתפלה שלא יאמרו שהם כשפים דשדים אויריים עד כאן דבריו. ולפי דבריו מובן היטב מה שנאמר (מ"א יח, לז) וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית, כי שדים ארציים הם אחור דקליפה, אבל אויריים הם פנים דקליפה, ובקש שלא יעלו על לבם אותם האויריים אלא יביטו באותם הארציים שהם אחור דקליפה, ואז יהיה יציקת המים לעיניהם הוכחה גדולה לומר שאין אלו מעשה כשפים.

מַאי טַעֲמָא תִּקְנוּהוּ רַבָּנָן לְאַחַר י"ח בְּרָכוֹת לֵימְרוּ מֵעִיקָרָא. מאי טעמא תקנוהו רבנן לאחר י"ח ברכות לימרו מעיקרא, קשא כיון דמשמע הכי והכי אם יתקנו מעיקרא גם כן תקשי מאי טעמא, ונראה לי בס"ד דודאי הסברא מחייבת טפי שיתפלל על מה שעתיד לומר שיהיה לרצון ולא הסברא מחייבת טפי שיתפלל על מה שעתיד לומר שיהיה לרצון ולא על אשר אמר כבר, ומה שאמר ק"ג מזמורים ולא אמר הללויה כנגד ק"ג עולמות שהם גבורות בסוד מנחה ודוק.

בתר"י ד"ה וכתב הרי"ף וע"כ צריך שלא ישערו בצמצום:

לא זכיתי להבין הא אדרבה אם מתירא מלצמצם שיגיע עד גאל ישראל בתחילת הנץ דמתחיל הרבה קודם הנץ. ואפ"ה חושש שמא יעבור זמן ק"ש מלקרו' עד אחר הנץ, מכ"ש אם אינו רוצה לצמצם ורצונו לקרות רק פרשה א' קודם נץ דהיינו שמאחר הזמן ומתחיל מעט קודם הנץ משך זמן קריאת פרשה א' דיש לחוש יותר דאולי יעבור זמן המעט ותנץ החמה קודם ק"ש, ודברי הרי"ף נראה פשוטים דהחשש משום תפלה דזמנו דווקא אחר הנץ, מש"ה אם יצמצם לקרות עד גאל ישראל קודם הנץ חיישינן אולי יגיע עד גאל ישראל קודם הנץ ויתפלל שלא בכוונה, לזה מאחרים קצת להתחיל מעט קודם הנץ בענין שיקרא עכ"פ פרשה א' קודם הנץ, דאף אם לפעמים יטעה ויתחיל קצת קודם לזה מ"מ כשיגיע לתפלה כבר תנץ החמה, והכי דייק לישנא דהרי"ף, ולדברי רבינו יונה צ"ע:

שם מלשון מפרק הרים דמתרגמינן מותק טוריא (מלכים א' י"ט א'), ובתרגום שלנו איתא מפרקין טוריא, ובערוך כתב ותיק, בלשון יוני איש בעל מדות ומעלות טובות:

בגמרא שלא יאמר אותו צדיק כו' ויש לדעת מ"ש שתלה הדבר באמירת אותו צדיק ולא תלה הדבר בישראל עצמן. ועוד י"ל מאי שייך הך דרשא בשמעתין ונ"ל ע"פ מה שפי' רש"י בחומש בפ' ליל שמורים שהוא אותו לילה שנדבר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים ומשהגיע אותו הזמן אפילו כהרף עין לא עיכב עכ"ל רש"י וא"כ משמע להדיא שדיבר הקב"ה עם אברהם בחצי הלילה ממש וא"כ א"ש ששום אדם אחר לא היה יכול לומר ועבדום וענו אותם קיים כו' דמאן יימר שנתקיים החשבון במכוון ומצומצם ודבר זה לא היה ידוע אלא לא"א לבד ולפ"ז שייך נמי הך דרשא אהא דקאמר לעיל הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה היינו בחצי הלילה כדפי' רש"י שבאותו שעה נתן להם פרעה רשות הרי נשלם החשבון במכוון ומצומצם שיטלו רכוש ולא מקודם לכן כנ"ל נכון:

שם מ"ד בע"כ דמצריים דכתיב ונות בית תחלק שלל. פ' מדקרי ליה שלל משמע שהיו לוקחין שלא בטובתן של מצרים שאם היו לוקחין דרך שאלה גמורה לא שייך לקרותה לשון שלל ועוד אי ס"ד שהיה דרך שאלה ממש לא היה שייך בדין חלוקה אלא כל א' וא' מישראל היה מחזיק בשלו מה ששאל כדין הפקעת הלואתן של מצרים דמותר כדאית' בפ' הגוזל בתרא אלא ע"כ שלא לקחו בתורת שאלה ממש אלא בע"כ דמצריים וע"כ נמי שלא היו לוקחין בתורת גזל אלא בתורת שכר שיעבוד ומש"ה היו צריכין לחלוק שוה בשוה כמו שהי' שיעבודן שוה כנ"ל נכון. והא דמשמע ליה למידרש האי קרא ונות בית כו' בביזת מצרים ולא בביזת הים היינו משום דכתיב בהאי עניינא מוציא אסירים בכושרות ועוד דבהאי קרא כתיב לעיל מיני' מלכי צבאות ידודון ידודון דשייך נמי ביצ"מ כמו שדרשו חז"ל על פסוק הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים וק"ל:

במשנה מאימתי קורין שמע שחרית כו' ובברייתא תניא רמ"א משיכיר בין זאב לכלב כו'. ונ"ל לתת טעם לכל הנך זמנים הללו ובמאי קמפלגי הני תנאי דטעמייהו דתנאי דמתני' מבואר בברייתא פ' התכלת דמדכתיב גבי ציצית וראיתם אותו וזכרתם דדרשינן ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזה זו ק"ש הרי להדיא שהתחלת זמן ק"ש תלויה בהכרת תכלת ועליה קאי וראיתם אותו בל' יחיד אלא דמר סבר משיכיר בין תכלת ללבן ומ"ס בין תכלת לכרתי. ובטעמייהו דהנך תנאי דברייתא נ"ל דאסמכוה רבנן אקרא ובלכתך בדרך. דממילא שמעי' דבלכתו בדרך הוא זמן ק"ש וכיון דקיי"ל כי הא דאמר ר"י אמר רב דלעולם יצא אדם בכי טוב והטעם מבואר כדי שינצל מן החיות ומן הלסטים ומש"ה קאמר ר"מ משיכיר בין זאב לכלב דקודם לכן אדם נמנע מלצאת לדרך כיון שאין יכול להזהר מדריסת הזאבים הבאים לנגדו והיינו טעמא דר"ע לפי שערוד מין חי' המזיק את הבריות כדכתיב פרא למוד מדבר וכמו שדרשו בפ"ק דר"ה ערוד שדומה לערוד במדבר וטעמא דאחרים דאמרי משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות כדי שידע להזהר מן הליסטים כן נ"ל:

שם בפרש"י בד"ה מתפלל ביום דהנץ החמה לד"ה יום הוא עכ"ל. ואע"ג דבסמוך משמע מפרש"י דקרא דיראוך עם שמש אק"ש גופא קאי שעיקר מצותו עם שמש אפ"ה מדקתני להדיא בברייתא ונמצא מתפלל ביום משמע להדיא דעיקר זמן ק"ש לא הוי אלא משום זמן תפלה הסמוכה לה שיהיה בשעה שהוא ודאי יום והיינו משעת הנ"ה והטעם מבואר דזמן תפ"ה הוא מהדברים שמצותן ביום דוקא אי משום שאברהם תיקנה כדכתיב וישכם אברהם בבוקר או משום שהיא נגד תמיד של שחר דכתיב בי' ביום צוותו ובמשנה רפ"ב דמגילה תנינא להדיא דכל דבר שמצותו ביום תחילת מצותו משעת הנ"ה והיינו נמי מהאי טעמא גופא שהוא ודאי יום דלא ליתי למיטעי ודוקא בדיעבד קתני התם בסיפא וכולן שנעשו משעלה ע"ה יצא ואע"ג דזמן שחיטת התמיד משמע דאפשר שהיה הרבה קודם הנ"ה היינו משום דכהנים זריזין הן והא דזמן ק"ש ותפילין הוא קודם הנ"ה היינו משום דהנך מדברים שאינן מצותן ביום דבק"ש לא כתיב בבוקר ובערב אלא בשכבך ובקומך ותליא רחמנא בזמן שכיבה וקימה והנך זמנים ידועים וליכא למטעי בהו ותפילין נמי הא קיי"ל לילה זמן תפילין הוא אלא דהלכה ואין מורין כן כדמסקינן במנחות דגזרינן שמא יפיח בהן או שמא ישן והיינו נמי זמן קימה דתו לא שייך הני חששי וכמו שכתבו התוס' להדי' ביומא דף ל"ז ע"ש וציצית נמי לא כתיב ביה ביום אלא וראיתם אותו והיינו נמי בהכרת תכלת ועוד דציצית ותפילין אפילו למ"ד דלילה לאו זמן תפילין וכ"ש זמן ציצית אפ"ה לא שייך בהו הך חששא דלא אתי למטעי שהרי אפילו אם מניחם בתחילה קודם זמן מצותן אפ"ה מסתמא עודן עליו גם כן בשעת תפלה שהוא ודאי יום דהא מצות תפילין מצותן שיהיו עליו כל היום וכ"ש בזמן תפלה משא"כ בתפלה שהזמן עובר וא"כ אם יטעה להתפלל בלילה הרי אינו מקיים כלל מצות תפלת השחר ומש"ה בעינן דוקא בשעה שהוא יום והיינו לאחר הנץ החמה כן נ"ל נכון בכוונת רש"י:

שם בתוס' ד"ה לק"ש כוותיקין כו' עיין בכ"ז בתוס' דיומא באריכות ושם פירשו בשם ר"ת בע"א:

שם מכדי האי יהיו לרצון כו' משמע לכתחילה כו' לימרו מעיקרא עכ"ל. ויל"ד דאכתי מאי קושיא כיון דמשמע הכי ומשמע הכי שפיר תקנוהו לאומרו בסוף דבתחילה הא תיקנו כבר לומר ה' שפתי תפתח דלא משמע אלא מעיקרא. ונ"ל דקושיית הגמרא בזה קאי אסוגיא דשמעתין דכיון דבעי למסמך גאולה לתפלה א"כ טפי הוה להו לתקן שלאחר שאמר ה' שפתי תפתח יאמר ג"כ יהיו לרצון דבזה הוי סמיך שפיר גאולה לתפלה דהא בהאי קרא מסיים ביה ה' צורי וגואלי וכ"ש דאתי שפיר טפי לפי מה שכ' רש"י לעיל דף ד' ע"ב דעיקר סמיכת גאולה לתפלה ילפי' מהאי קרא גופא שרמזה דוד בס' תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה ע"ש כנ"ל ומתוך כך נ"ל ליתן טעם על מה שתקנו חכמים ענינו בין גואל לרופא כדכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה והיינו ענינו וק"ל:

בגמ' כתיב רני עקרה לא ילדה משום דלא ילדה רני. הא דלא מקשה אטו משום דעקרה היא רני משום דהוה מצי למימר דמעיקרא הות עקרה והשתא נפקדה כדמצינן כמה עקרות שנפקדו אבל בסיפא דקרא דכתיב לא ילדה והוא כפל לשון אלא ע"כ לאורויי דהשתא נמי לא ילדה מקשה שפיר:

שם שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד. ואע"ג דמצינו כמה ב"א שהמרו בהקב"ה כנמרוד ופרעה וסיסרא וחבריהם שמרדו באדוניהם ממש אלא דעיקר התמהון על גוג ומגוג היינו דמאחר שכבר התנבא עליו הנביא משנים קדמונים בשמו ושם עירו ושם מעשיו והתנבאו ג"כ על מפלתו בסוף א"כ מה ראה לשטות זה כיון שכל הדברים יוצאין מפי הקב"ה הרי שמכיר באדוניו ומורד בו וא"כ האי גברא בישותא בעלמא הוא דאחוי ועוד שכופר בעיקר דמסיים הכתוב נוסדו יחד על ה' ועל משיחו ובהא מסיים שפיר כלום יש בן שמורד באביו שהיא תשובה ניצחת ממש באותו ענין שהרי אבשלום בודאי ידע מה שאמר נתן הנביא לדוד אביו מפי הקב"ה הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך ושכב את פלגשיך לעיניך ואמר לו כן דרך עונש על מעשה דבת שבע שעי"כ נפרע הקב"ה ממנו ואמר לו גם ה' העביר חטאתך לא תמות א"כ אבשלום גופא מה ראה לשטות זה שניסת לעצת אחיתופל שאמר לו בא על פלגשי אביך ורצה להתגדל ע"י כך שאחר שראה שקראו רע וא"כ האי גברא נמי בישותא בעלמא הוא דאחוי שיתקיים הרעה על ידו ולא ע"י עבד או ממזר כמו שחשב דוד אע"כ שמאת ה' היתה זאת לחזק לב אבשלום בכך ומעתה כ"ש שאין כאן מקום תימא על ענין גוג ומגוג שהקב"ה יקשה את לבבו כמו שאמר הכתוב משגיא לגוים ויאבדם כנ"ל נכון:

משל לאדם וכו'. לכאורה אין המשל דומה לנמשל דהרי לא נתאחר יציאת ישראל ממצרים בשביל הרכוש דבשלמא אם הי' אומר שישראל השיבו ולואי שנצא מיד ונצא בעצמנו הי' דומה לנמשל אבל כיון שסתם אמרו ישראל הלואי שנצא בעצמנו אין זה דומה לנמשל (ואמנם להך איכא דאמרי משום משא ניחא) ונראה דישראל בשעה שיצאו ממצרים לא שחררום מצרים בהחלט שהרי אמרו דרך שלשת ימים כלך והנה בודאי אז בשעת יציאה אם היו ישראל מבקשים שישחררום בהחלט ג"כ הי' פרעה ומצרים מסכימים מפני מורא המכה שהרי אמרו כולנו מתים ואמנם הי' טעמו של הק"בה שצוה להם שיאמרו דרך שלשת ימים הי' כדי שיקוים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שאם הי' אומרים שיוצאים על מנת שלא לשוב עוד שמה לא שייך לבקש שישאילום כלי כסף וזהב ושמלות ולכך צוה הק"בה שיאמרו שיוצאים רק לזמן ג' ימים וכאשר באמת עבור זה רדף פרעה אחריהם ולא נשתחררו ישראל לחלוטין עד קריעת ים סוף וא"כ שפיר דומה לנמשל שישראל אמרו הלואי שנצא בעצמנו בלי שום רכוש ונוכל לצאת תיכף בתורת חירות גמור:

אמר ר"א עשאוה כמצולה וכו' עיין פירוש רש"י. ולדידי יפלא דלפ"ז מהיכן בא ביזת הים שהי' ביזה גדולה יותר מביזת מצרים. ובני הרבני מוה"רר ישראל סג"ל השיבני שעם בני ישראל דירתם הי' בארץ רעמסס ועבודתם בחומר ולבנים הי' בפיתום ורעמסס אבל בשאר כל מדינת מצרים לא היו שם רק בעת הגאולה הי' כלם בעיר מצרים דהיינו בעיר המלוכה וכל מה ששאלו כלי כסף וזהב ושמלות שאלו משכינתם בארץ רעמסס וכן בעיר המלוכה בעת יציאתם שאלו מהם ושם עשו כמצולה אבל בשאר מדינות של מצרים לא שאלו ושם נשאר הון רב ופרעה בעת שרדף אחריהם קיבץ כל חילו וכל עמו מכל ארצו ומהם הי' ביזת הים והנה יפה השיב. ואמנם אני אילולי פירש"י הי' נלע"ד לפרש פירוש אחר על מה שאמרו שעשאוה כמצולה וכו' דהנה כל גליות שגלו ישראל אף שהי' זה עונש להתם חטא ולכלות פשע מ"מ גם עצם הגלות הי' לטובה וכמו שדרז"ל בפסחים דף פ"ז ע"ב אר"א לא הגלה הק"בה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתי' לי בארץ וגו'. ושורש דבר זה לפי שידוע שע"י העבירות נופלים ניצוצי קדושה להקליפה ולכן צריכין ישראל לבוא בגלות ושם כאשר הגלות מכפר עון שוב מתוקן הקלקול והניצוצות שנפלו שמה מתנוצצים ועולים והם הגרים שמתגיירים וניתוספים על עדת ישראל וכאשר יצאו ישראל ממצרים העלו כל הניצוצות שהי' במצרים ולכן עלו אז עמהם גרים הרבה מאד כדכתיב וגם ערב רב וגומר לפי שכל ניצוצי הקדושה עלו ולא כשאר במצרים שום ניצוץ קדושה שם ולכן הזהיר הק"בה אותנו בשלש אזהרות כפול שלא יוסיפו עוד לבוא מצרימה לעולם ולכאורה אף שאין לדרוש טעמי המצות מ"מ אם אפשר ליתן טעם מדוע נשתנה ארץ מצרים מכל שאר ארצות הגוים וכמה גליות גלינו ויצאנו משם ובשום פעם לא הזהירנו הק"בה ע"י נביאיו שלא לשוב לארץ שיצאנו משם אבל הטעם הוא כי כאשר יצאנו משאר הגליות לא יצאנו ביד רמה ולא הלכנו אלא ברשיון המלך שהי' אז לפי שעדיין לא גמרנו התיקון ונשאר עוד ניצוצי קדושה משלנו תחת יד האומה ההיא וכן ע"י חטא מאדם הראשון באכלו מעץ הדעת טוב ורע גרם להתערב טוב ברע ונתפזרו ניצוצי קדושה בכל הארצות והק"בה מסבב סיבות בל ידח מן הקדושה נדח ומזדמן שיבואו בני ישראל בארצות ההם לפעמים כלם כמו בגלות מצרים ולפעמים רובם כמו בשאר גליות ולפעמים קצת יחידים הכל לפי צורך הטוב המעורב שם ברע לברר הטוב ולהעלותו ע"י מצות ומעשים טובים שמקיימים ישראל שם ומצא מין את מינו ומעלהו עמו אבל בארץ שלא נשאר שם שום ניצוץ קדושה כלל א"כ איש ישראל הבא שמה הוא קרוב להפסד שישאיר שם ע"י איזה חטא ועון איזה ניצוץ קדושה ורחוק מן השכר כי אין לו מה ללקט שם ולכן הזהרנו הק"בה שלא לשוב לארץ מצרים עוד כל ימי עולם. ובזה אמרתי פירוש הפסוק ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרי' וגו' והדבר צריך טעם למה שינה הלשון בין אשור ובין מצרים שעל אשור אמר האובדים ועל מצרים אמר הנדחים וגם למה חילקם כלל והוה לי' למכללינהו ובאו האובדים והנדחים בארץ אשור ובארץ מצרים. ולפמ"ש ניחא והבט וראה דבאשור אמר האובדים ולא אמר האבודים כי באמת אנו אבדנו ושם יש לנו אבידה ניצוצי קדושה ונתפזרנו שם לחפש אבודינו אבל במצרי' לא נשאר לנו שם שום אבידה ובחנם באנו שמה ולכן קורא אותנו הכתוב נידחים כמי שנידח ממקומו בזרוע בלי שום תועלת. ולזה כיוונו ר' אמי וריש לקיש שעשאוה כמצודה שאין בה דגן או כמצולה שאין בה דגים ולא על הממון כיונו רק על ניצוצי קדושה שלא השאירו שם כלום:

אהי' וגו' ואני אהי' עמכם בשיעבוד מלכיות לכאורה אין שייכות כאן בסוגיא זו לדרש זה דכתיב בפ' שמות בתחלת שליחות של משה רבינו ואמנם לפי מ"ש לעיל ניחא דבאמת יצאנו ממצרים קודם זמן שהרי לא היינו שם רק מאתים ועשר שנים והי' מקום לפרש אשר אהי' עמכם כאשר תגלו שנית למצרים להשלים זמן ארבע מאות שנה אבל כיון שאמר לעיל שעשאוה כמצודה שאין בה דגן או כמצולה וכו' ופירשנו לעיל דהיינו שלא כשאר שם שוב איזה ניצוץ קדושה וא"כ שוב לא יגלו ישראל שמה ולכן הוצרך לפרש ואני אהי' עמכם בשיעבוד מלכיות:

היכי מצי סמיך וכו' הא דלא הקשה כן לעיל על ברייתא דותיקין וכו' כדי שיסמוך וכו'. ונראה דלקמן דף מ"ב ע"א אר"ח ב"א אמר רב שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לגאולה תפלה תכף לנט"י ברכה וכתב רמ"א בסי' קס"ו בהג"ה דשיעור הפסק לענין נט"י הוא כדי הילוך ך"ב חמות ושעור זה כתבו התוס' במס' סוטה דף ל"ט ע"א דשעור תיכף דנט"י איכא למילף משעור תכף לסמיכה שחיטה ע"ש בסוף ד"ה כל כהן ולפי"ז מן הסברה דגם תכף לגאולה תפלה היינו ג"כ שלא ישהה כדי הילוך ך"ב אמות וא"כ איכא למימר דאפילו מפסיק בדבור ביניהם כל שאינו שוהה בדבורו כשעור הנ"ל מקרי סומך וממילא ליכא קושיא על ותיקין היכי מצי סמיך והאר"י בתחלה אומר אד' שפתי וכו' שהרי אין כאן שיעור ך"ב אמות אבל כאן דרב ברונא לא פסיק פומי' מחוכא ואם איתא שכל שאין כאן שיעור הילוך ך"ב אמות אינו הפסק אין כאן רבותא וכל אדם יכול לעשות כן איו דבעינן שלא יפסיק כל ושפיר מקשה מי מצי סמיך ורב אשי דאמר דאלת"ה ערבית היכי מצי סמיך הא בעי למימר השכיבנו שפיר הוכיח דעכ"פ אד' שפתי אינו שיעור יותר מהשכיבנו. ואמנם לעיל דף ד' ע"ב ששם הסוגיא להיפך שמביא ראי' דהשכיבנו חשיב גאולה אריכתא כיון דתקינו לה חכמים דאל"כ שחרית היכי מצי סמיך הא אר"י בתחלה אומר אד' שפתי תפתח שם קשה דלמא אפילו מה דתקינו חכמים ג"כ אינו כתפלה אריכתא ואד' שפתי לכך אינו חשיב הפסק לפי שאינו שיעור הילוך ך"ב אמה משא"כ השכיבנו שהוא נוסח ארוך וצריך לומר דלעיל אסוגיא דכאן סמיך דמוכח מרב ברונא דבעינן סמוך ממש. ועוד נלע"ד דשיעור זה של ך"ב לאו בפסיעות בינונית משערינן רק פסיעות קטנות עקב בצד אגודל כיון דמהילוך של שער ניקנור למזבח ילפי לה שם בתוס' במס' סוטה ובודאי לאו אורח ארעא לילך פסיעה גסה בעזרה ואפילו בבית הכנסת כתוב המג"א סי' צ' ס"ק ך"ד שאף שמצוה לרוץ לבה"כ היינו עד פתק בה"כ אבל בבה"כ עצמה ילך באימה וביראה וק"ו במקדש שלא היו הולכים רק דוגמת הילוך הכהני' בעבודה שהוא עקב בצד גודל וכמו שמבואר בירושלמי הביאוהו תר"י לעיל והטור בסי' צ"ה וא"כ אפשר לסיים כל נוסח השכיבנו קודם שישהה שיעור ך"ב אמות ועכ"פ נוסח אד' שפתי וכו' לפי הנראה הוא ודאי פחות משיעור זה ואפ"ה אי לאו דכתפלה אריכתא דמי הי' מחשב הפסק בסמיכות גאולה לתפלה וא"כ קשה איך ילפי התוס' שיעור תכיפה לענין נט"י מתכיפה של סמיכה לשחיטה והרי חזינן דתכיפת של סמיכות גאולה אינו דומה לה וצריך לומר דגם סמיכות גאולה הוא שיעורו כן מיהו היינו בשותק אבל אם מפסיק בדבור הוה תכף הפסק ואין חילוק בין רב למעט ורב ברונא ששמח מאד על סמיכתו מלתא יתירה עביד שלא הפסיק אפילו שיעור מועט. ומהרש"א הקשה דכאן למד אד' שפתי מהשכיבנו ולעיל דף ד' ע"ב נהפוך הוא דיליף השכיבנו מאד' שפתי עיין במהרש"א. ועדיפא ה"ל להקשות דהיכי יליף לעיל כלל השכיבנו מאד' שפתי דהא בזה ודאי איכא למידחי כשנוייא דר"א בתפלת המנחה:

והאר"י בתחלה הוא אומר אד' שפתי ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון וגו' הך סיומא דמלתא דלבסוף הוא אומר הוא שפת יתר לענין קושייתו שהרי עקר הקושיא הוא ממה שאומר בתחלה ובשלמא לעיל דף ד' ע"ב שמביא ג"כ כל מימרא דר' יוחנן היינו משום שלא הוזכר עדיין מימרא דר"י כלל ובאמת אינו נזכר בשום מקום למימרא בפ"ע וסמכו עצמם מסדרי הש"ס על שהביאוהו לענין הקושיא ועכ"פ היו צריכין להביא מימרא דר"י בש"ס ולכן סיימו כל דברי ר"י ואעפ"כ לעיל נתתי גם שם טעם על שהביא הסיום הזה לקושייתו ושבעים פנים לתורה אבל כיון שכבר נקבעו דברי ר"י שם ולא הובאו דבריו כאן אלא בשביל הקושיא למה הביא הך דלבסוף הוא אומר שאין בו צורך לקושייתו. ונראה דגם המקשה אסיק אדעתי' דכל מה שקבעו רבנן הוא כתפלה אריכתא כי גם הוא אסיק אדעתא מהוכחת רב אשי דהא בעי למימר השכיבנו אלא שצריך להיות דומיא דהשכיבנו שקבעוהו אנשי כה"ג בעת שקבעו תפלות וברכות אבל מה שנתקן אח"כ בימי התנאים לא שייך למימר כתפלה אריכתא דמי והנה באמת יש בתפלה תשעה עשר ברכות עם ברכת המינין אלא שאנשי כה"ג לא תיקנו רק י"ח ברכות וברכת המינין כתקנו אח"כ ביבנה כמפורש לקמן קא ך"ט ע"ב וגם זה אסיק אדעתא דהאי יהיו לרצון שייך בתחלה ולמה תיקנו אותו בסוף אלא משום דדוד לא אמרו וכו' כדמסיק אלא שלא ידע שאשרי ולמה רגשו חדא פרשה היא והי' סבור שדוד אמרו אחר י"ט פרשיות ולכך תיקון יהיו לרצון אחר י"ט ברכות וא"כ בימי שמואל הקטן ביבנה תיקון הני פסוקים שלפני ושלאחר התפלה דמסתמא אד' שפתי ויהיו לרצון נתקנו יחד כדכללינהו ר' יוחנן יחד. ובזה נבוא להמכון שהמקשה הקשה ומי מצי סמיך והאר"י בתחלה הוא אומר וכו' ולבסוף הוא אומר וכו' וקשה למה לא תיקנו יהיו לרצון בתחלה וצריך לומר שכן מצינו בדוד שאמרו לאחר י"ט פרשיות וא"כ בימי שמואל הקטן ביבנה תקנו אלו הפסוקים ולא נתקנו בימי כה"ג ולא שייך תפלה אריכתא וא"כ היכי מצי סמיך וכדמשני רב אשי תפלה אריכתא היא אז הוכיח לעצמו שאנשי כה"ג תיקנו הפסוקים הללו ואז לא הי' רק י"ח ברכות שוב הקשה מכדי האי יהיו לרצון וכו' מ"ט תקנוה לבסוף והשיב לו דאשרי ולמה רגשו חדא פרשה הוא וגם דוד אמרו אחר י"ח פרשיות וכן תיקנוהו אנשי כנה"ג ועיין בדברינו אחר כך:

מכדי האי יהיו לרצון וכו'. הנה הך גוף מימרא דר"י בתחלה הוא אומר וכו' אין לו בש"ס מקום קבוע לעצמו שיתחיל אמר ר"י אבל הובא רק אגב גררא לעיל דף ד' ע"ב וכאן לענין סמיכות גאולה לתפלה ואגב שהביא הך מימרא שוב מקשה עליו הך קושי' מכדי וכו' וא"כ קשה למה המתין בקושיא זו עד סוגיא דכאן ולמה לא הקשה קושיא זו לעיל דף ד'. ואמנם ע"פי מ"ש לעיל ניחא דעקר כוונת הקושיא מה שמסיק הני תשסרי הויין ולפי זה אם היינו אומרים שבימי שמואל הקטן נתקנו ואז סבר היו גם ברכות שבתפלה תשסרי הי' ניחא לעיל דף ד' ע"ב המקשה הראשון שהקשה היכי מצי סמיך וכו' ודאי לא אסיק אדעתי' כלל דאפי' מה שתיקנו אנשי כנה"ג יהי' כתפלה או כגאולה אריכתא שהרי שם תחלת קושייתו הוא על השכיבנו וזה ודאי אנשי כנה"ג תיקנו וגם התרצן שם שהשיב לו כיון דתקינו רבנן כגאולה אריכתא היא והביא ראי' לזה מאד' שפתי וגו' אפילו אם נימא דהני פסוקי ביבנה בימי שמואל הקטן נתקנו פשיטא שהיו דבריו נכונים ואפילו ק"ו איכא אם פסוק אד' שפתי שתיקן שמואל הקטן נחשב כתפלה אריכתא ק"ו השכיבנו שתקנו אנשי כה"ג שנחשב כגאולה ואם כן לא הי' מקום שם להקשות על יהיו לרצון דנימרי בתחלה שהרי ידע לתרץ שלא אמרו דוד אלא לאחר י"ט פרשיות לכך תקנוהו לאחר י"ט ברכות אבל כאן בסוגיא דידן שמביא רב אשי ראי' שאד' שפתי מחשב תפלה אריכתא מדחשיב השכיבנו גאולה אריכתא וא"כ מוכח דגם אד' שפתי ויהיו לרצון אנשי כה"ג תקנו כמו שתקנוהו השכיבנו לכן הקשה נימרי' בתחלה דליכא לשנויי הואיל ולא אמרו דוד וכו' שהרי הם תיקנו לאחר י"ח ברכות ודוד לא אמרו אלא אחר י"ט פרשיות ומשני דגם דוד אמרו לאחר י"ח פרשיות וכדמסיק. וממה שכתבנו שאפי' אם הי' שמואל הקטן מתקן הפסוק אד' שפתי לא ה' מחשב תפלה אריכתא אם לא תקנוהו אנשי כנה"ג יש סיוע להני פוסקים דס"ל דיראו עינינו הוא הפסק בין גאולה לתפלה:

חדא פרשה היא דאמר ל"י ברי' דר"ש ב"פ ק"ג פרשיות וכו'. ואני תמה מה הוסיף להביא ראי' מהך דק"ג פרשיות יותר מהך דאחר י"ח פרשיות ושניהם ר"י ברי' דר"ש ב"פ אמרם ומה אולמא דהך מהך. ולדעתי הרגיש רש"י בזה ולכן כתב דאמר ר"י ברי' דר"ש גרסי' וכוונתו דכיון לא מסיימינן בן פזי רק סתם ר"י ברי' דר"ש וכוונתו שזה אינו בן פזי רק תכא אחרינא ושפיר ניחא שמביא סייעתא דגם האי תנא סבר חדא פרשה היא כמו האי דלעיל זהו הנלע"ד כוונת רש"י בזה. ואמנם אני אומר לקיים גירסא שלפנינו דגם כאן גרסינן ברי' דר"ש ב"פ והיינו האי דלעיל ואעפ"כ יהי' ניחא משום דלכאורה יש לדקדק דאף דמוכח דבהני י"ט מזמורים יש שני מזמורים שנחשבים רק לאחד והוא מוכח ממה דאמר י"ח פרשיות והרי י"ט נינהו אבל עכ"פ מנ"ל דאשרי האיש ולמה רגשו הם חד ודלמא תרי מזמורי אחרינא נינהו וג"כ יהי' האי יהיו לרצון אחר י"ח פרשיות. ונראה דזה שוב מסברה ידעינן כיון דעל כרחך צריכין אנו לחבר שנים מהם מסתמא הני נינהו שיש לנו טעם על חבורם דמשום חביבותייהו פתח באשרי וסיים באשרי. אלא דהיא גופה מנ"ל שזה הוא חשיבות מה שמסיים במה דפתח ואף שמצינו עוד כמה מזמורים בתהלים שמסיימין במה דפתח כמו מזמור ח' ה' אדונינו וגו' וכל הני דסוף תהלים דתחלתן וסופן הללוי' מ"מ מאן יימר שלחשיבות נעשה כן ודלמא אקראי בעלמא ועל זה הביא ראי' מאידך מימרא דר"י ברי' דר"ש ב"פ שמדבריו שם מוכח שזה הוא חשיבות ומעלה דהנה יל"ד בהך אידך מימרא שאמר ר"י דלא אמר דוד הללוי' עד שראה במפלתן של רשעים מי הכריחו לזה ואטו על כל לשון שבח שבתהלים נצטרך ליתן טעם למה לא אמר דוד לשון זה במזמורים הקודמים ואף אנו נשאל על מה שאמר דוד בסוף מזמור מ"א ברוך ה' אלקי ישראל מהעולם וגומר למה לא אמר לשון זה במזמורים הקודמים א"ו שאין זה קושיא כלל ואטו כל השבחים יאמר בדבור אחד וא"כ מי הכריחו ליתן טעם בהללוי' על שלא אמרו דוד עד כאן. ונראה דכאן הוה קשיא לי' כיון דאנן חזינן דפרשה זו של ברכי נפשי הוה חביבה על דוד שהרי פתח בה בברכי נפשי וסיים בב"כ וכיון דחביבה עליו למה שינה בה שינוי כל דהו בהסיום מבהתחלה שהרי בסיום הוסיף הללוי' מה שלא אמר בהתחלה ולמה לא השוה לגמרי והי' לו לפתוח ג"כ בהללוי' לכך הי' להתחיל הללוי' ברכי נפשי את ה' זה הוה קשיא לי' לר"י ברי' דר"ש ב"פ ולכך הוצרך לומר שלא רצה לומר הללוי' עד שראה במפלתן של רשעים ומפלתן של רשעים לא נזכר עד סוף המזמור דכתיב יתמו חטאים וגומר וא"כ במימרא דר"י כאן במזמור ק"ג מוכח שזה הוא חשיבות ומעלה במה שהמזמור מתחיל ומסיים בחד לישנא ומזה ידעינן דאשרי ולמה רגשו הם חדא מה שממימרא קמא דר"י לא שמענו הי נינהו הם חדא ושייך שפיר דאמר וכו'. ונראה דגם רש"י שכתב דאמר ר"י ברי' דר"ש גרסינן אין כוונתו דלא גרסינן ב"פ אלא כוונתו דגרסי' דאמר ולא גרסינן ואמר לפי שמחמת קושיא הנ"ל הי' מקום להגי' ואמר לכן כתב רש"י דאמר גרסינן:

רש"י ד"ה מאי קרא דמצוה להתפלל וכו' וד"ה דכתיב יראוך וכו' דהיינו מלכות שמים שמקבלים עליהם בק"ש כבר ראיתי מי שנתקשה בדברי רש"י בשני דיבורים הללו שמתחיל בתפלה וסיים בק"ש. ואמנם כוונת רש"י דודאי זמן התחלת ק"ש דהיינו זמן האמיתי אף לכתחלה מפורש במשנתינו למר משיכיר בין תכלת לכרתי ולמר בין תכלת ללבן אבל לדברי כלם עכ"פ הוא הרבה קודם נץ החמה אבל התחלת זמן תפלה לא מצינו מפורש במשנה אבל בברייתא מצינו שזמנה בנץ החמה ועל זה קאמר מאי קרא דכתיב יראוך וגו' שמאחרים לקבל עול מלכות שמים בק"ש עד הנץ החמה ע"כ משום לסמכה לתפלה ומוכח שזמן תפלה למצוה מן המובחר אינה עד הנץ החמה:

תוס' ד"ה אחרים אומרים וכו' בירושלמי וכו' וצ"ל וכו' דהא ר"מ איירי לעיל מינייהו. דברי התוס' תמוהים דעדיפא הוה להו להוכיח דאחרים לאו היינו ר"מ דהרי חזינן דר"מ נתן שעור אחר דהיינו משיכיר בין זאב לכלב ואחרים יהבי שיעור אחר משיראה את חבירו. ועלה בדעתי לומר דאחרים היינו ר"מ ואידי ואידי חד שיעורא והא דנתן שני סימנים איכא למימר דהאי סימנא שיכיר בין זאב לכלב הוא מובהק יותר מהסימן שיכיר חבירו אלא שאינו שכיח כל כך דזאב בישוב לא שכיח כי אם לפרקים ולכך יהיב ג"כ שעורא משיכיר חבירו ואף שאינו מובהק כל כך כמו הכרת הזאב מ"מ הוא סימן השייך בכל יום אבל כיון דמוקי בירושלמי דהאי שיכיר חבירו היינו אכסניא דאתי לקיצין א"כ גם סימן זה אינו מצוי ולמה לי האי סימנא כלל כיון שיהיב סימנא דזאב אלא ודאי דלאו חד שיעורא הוא ואחרים לאו היינו ר"מ. ואמרתי שזה כיון התוספת מ"ש הך וצריך לומר בסוף הדבור אחר שהביאו תחלה דברי הירושלמי דבלי דברי הירושלמי אין הכרח לומר דלאו היינו ר"מ ואמנם לשון התוס' דהא ר"מ איירי לעיל מינייהו מורה שאין כוונת התוס' שהשעורים סתרי אהדדי רק כיון דר"מ איירי לעיל בהך ברייתא לא שייך למימר אח"כ בהך ברייתא גופי' ואחרים אומרים:

שלא יאמרו מעשה כשפים וכו'. ואע"ג דהיו מים הרבה סביב למזבח וגם התעלה מילא מים. ואמרו דהכשפים הם נמוחים במים. היינו דוקא כשהם על גבי מים חיים כמ"ש רש"י בסנהדרין דף ס"ז ע"ב. ועמ"ש הרב זית רענן דף ג' ע"ב. ומ"ש בירושלמי פ' ד' מיתות דהכשוף היה במים כתב ס' חסידים סי' תתשמ"ד דהיה בכלי בתוך הים ע"ש:

וינצלו את מצרים א"ר אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן ור"ל אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים. צריך להבין במאי פליגי ר' אמי ור"ל. ואפשר בהקדים מ"ש האר"י זצ"ל דסיבת גליות ישראל הוא לברר ניצוצות הקדושה אשר שם בארץ ההיא ובמצרים היה גלות ראשון לברר ניצוצי קרי אדה"ר וע"י ששעבדו בישראל בחומר ולבנים וכו' הוציאו כל הניצוצות וז"ש ואחרי כן יצאו ברכוש גדול זהת"ד בקצור ואפשר דז"ש וינצלו את מצרים לשון ויצל אלהים את מקנה אביכם שפירש"י שהוא לשון הפרשה והיינו שהפרישו וביררו ממצרים כל הניצוצות וזהו שתרגם וינצלו ורוקינו שהוציאו כל ניצוצות הקדושה כמש"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואפשר דפליגי ר' אמי ור"ל דלר' אמי הגם שביררו כל הני' שהיו במצרים ועל כן נצטוו שלא ישובו למצרים כי הכל נתברר. מ"מ איזה רושם בעלמא נשאר מכל הניצוצות ואינו כדאי לשוב ישראל ויתברר אף זה הרושם כשיתבררו כל הניצוצות מע' אומות ממילא ובלע המות לנצח וזהו שדימה ר' אמי כמצודה שאין בה דגן דכשהמצודה פרוסה ולא נשאר בה דגן שאכלוהו העופות ונצודו ונשארה פרוסה לא יבצר איזה רושם מדגן או פסולת נשאר בה וניכר לכל שהיה בה דגן. ור"ל סבר דישראל ביררו הכל ושרשו אחריו באופן שאינו ניכר שהיה שם ניצוצות הקדושה לתוקף הבירור החזק ולזה דימה למצולה שאין בה דגים שמעולם אין דגים בתהום:
אחרי כן נזדמן לידי לשעה ספר מאיר בת עין וראיתי שם דף י"ב ע"ד שפירשו משם מהרח"ו ז"ל שפירש דלר' אמי נשארו ניצוצות הקדושה שלא יכלו ישראל לבררם ודומה כמו המצודה שאין בה דגן שעופות פורחים ואינם באים ואין המצודה צדה ציד ור"ל סבר שלא נשארו ניצוצות והוא קושטא דמילתא ובזה פירש המחבר דפליגי ראב"ע ור' עקיבא וכתב דנ"מ אם יכולין לחזור למצרים לברר והאריך בזה ע"ש ואני הצעיר מסופקני וקרוב לודאי שאינם דברי מהרח"ו זצ"ל זה שמביא המחבר ומי יודע מי בעל דברים. וחפשתי ומצאתי בשער המצות שסידר מהר"ש ויטאל פ' ראה שכתב וז"ל ועתה נבאר למה נזכר גלות מצרים יותר משאר גליות והטעם כי במצרים היו כל ניצוצות הראש של כל ישראל מעורבים בהם ולא נגאלו משם עד שיצאו ונתבררו מתוכם כל הנשמות וז"ס וינצלו בני ישראל עשאוה כמצולה שאין בה דגים שהם ישראל הנמשלים כדגים או כמצודה שאין בה דגן והם ישראל משא"כ בכל הגאולות של בבל מדי ויון שלא נגאלו לגמרי מתוכם ונשארו בחינת קצת נשמות שלא נתבררו וכו' עכ"ל הראת לדעת דרבינו האר"י זצ"ל לדעת שניהם בין למ"ד כמצולה בין למ"ד כמצודה אמר שנתבררו כל הנשמות. ותו לא מסתבר דר' אמי אמר דברים שאינם אמיתיים דהאמת כתב האר"י זצ"ל בכמה מקומות שנתבררו כל ניצוצות הקדושות ממצרים ועמ"ש בלקוטי תורה הנדפס ריש פ' תצא. ומה שפירש דבהא פליגי תנאי ואמוראי ונ"מ אם מותר לדור במצרים לא שמיע לי ובס' הקטן ראש דוד ריש פ' ויצא כתבתי מה ששמעתי משם רבינו האר"י זצ"ל בטעם היתר לדור היום במצרים ע"ש:

מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי וכו' עמ"ש הרשב"א בחידושיו פ' היה קורא ומ"ש רבינו יונה ומ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף סימן קכ"ב בס"ד: