וכדרב הונא דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל. לאו רב הונא אמרה בפירוש, אלא רבא הוא דשמע לה ממאי דאמר רב הונא בפרק המפקיד (ב"מ לט, א) אין מורידין קרוב לנכסי קטון, ודייק רבא קרוב הוא דאין מורידין הא אחר מורידין, כלומר דאינו יכול להחזיק עליו, ושמע מינה [אין] מחזיקין בנכסי קטון ואפילו הגדיל, דאם איתא כדרך שאין מורידין להם קרוב כדי שלא יבא בטענת ירושה אחר נמי לא יוריד דשמא יחזיק בהם ג' שנים אחר שיגדיל ויבא בטענת מכירה, ושמא ישתכח הדבר שהורד בהן בתורת אריסות, כמו שאנו חוששין בהורדת קרוב, אלא שמע מינה דלעולם אין מחזיקין בנכסי קטון ואפילו אכלה ג' שנים אחר ומשום דרבא דייק לה מדרב הונא תלי לה הכא בדרב הונא.
והא דאקשינן ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן, אף על גב דרב הונא לאו הכי אמר בהדיא, אלא אין מורידין קרוב לנכסי קטון קאמר ואסור הורדת קרוב לאשמועינן, איכא למימר דעיקר קושיין לאו אדרב הונא מקשינן אלא אדיוקה דרבא למה ליה למידק מדרב הונא לידוק ממתניתין, ומשום דאידכר רב הונא דהוא מרה דשמעתתא נקט קושיא בדרב הונא כאילו רב הונא גופיה אמרה בהדיא. ופרקינן, אפילו הגדיל קא משמע לן, דשמעינן לה מדרב הונא שפיר מדמורידין להן אחר ולא קרוב כדכתבינן, אבל ממתניתין לא שמעינן אלא כשהחזיק מקצת חזקה בחיי האב וגמר חזקתו בפני הבן, שאין השנים שהחזיק בהן בפני הבן מצטרפין לחזקה, אבל בשהחזיק בפני הבן שלוש שנים אחר שהגדיל הוה אמינא הויא חזקה, הואיל ולא מחה שהרי שמע וראהו אוכל קרקעו ג' שנים בפניו ולא מיחה קא משמע לן רב הונא.
ואבעית אימא דוקיה דמתניתין קא משמע לן, והכי קאמר רב הונא דאין מחזיקין בנכסי קטון ואפילו הגדיל דמתניתין הכי דייק ליה. וקשיא לן (רמב"ן, ועי' רא"ה), כיון דאין מחזיקין בנכסי קטון ואפילו כשהחזיק בו ג' שנים אחר שהגדיל, ליתני בדידיה מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך לאחר שהגדלת והחזקתי בה ג' שנים נאמן, ואם יש עדים שהיתה שלו שירשה מאביו אינו נאמן דאין חזקתו עולה לו. וי"ל, דלא בעי לאוקומי בהכי, דפשיטא שלא עלתה לו חזקה, דכיון שיש עדים שירשה מאביו וזה ירד בה בעודנו קטון במה תעלה לו חזקה, דעל כרחיך לא בא ביד זה בעודנו קטון אלא או בשאלה או בשכירות או בגזלה, ולא במכירה שאין מכירת קטון כלום, והוא אינו יכול לטעון לקחתיה מאביך, שהרי יש לו עדים שהיא ירושה מאביו ושמת אביו מתוכה אם כן במה יחזיק בה עכשיו. ואפילו כי ליתא לדרב הונא, שהרי כל שירד בה מחמת אחת מאלה שוב אין לו חזקה, דהוה ליה עדים וראיה, דאמרינן בפרק חזקת (ב"ב מו, א) דאפילו אחר דלאו אומן אין לו חזקה, ואפילו לדברי מקצת הפוסקים שאמרו שאפילו בכי האי גוונא יש לו חזקה, אי איפשר למתני הכי, דהיכי דמי, אי דלית ליה עדי חזקה פשיטא, ואי דאית ליה עדי חזקה אמאי לא מהימן (עי' רשב"א שם ד"ה אומן).
ומסתבר לי, דאין זו ראיה, דאיפשר לומר שהגוזל בעדים צריך להחזיר לו בעדים, דבשלמא מלוה לפירעון קימא, אבל גוזל לאו אדעתא דיחזיר הגזדל, והא דלא אקשי הכא ליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו גזלתיך, משום דלא בעי למינקט הא דרישא באיסורא כלל, דהא אי גזל אפסיל ליה, וכי אמר דעבד תשובה איתכשר ליה, ואף על גב דאינו נעשה גזלן על פי עצמו ליפסיל בעדות, מכל מקום לא מיתני ליה מתניתין אלא בממונא גרידא, וכענין שאמרו לקמן (כתובות כג, ב) לגבי הני בבי דמתניתין כל הני למה לי, ופרקינן, צריכי, דאי תני רישא הוה אמינא וכו', תנא העדים שאמרו וכו', ואי תנא הי תרתי, כלומר, שדה זו של אביך היה, והעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה, משום דממונא, אבל אשת איש דאיסורא אימא לא, צריכא. דסידרא דמתניתין הכי היא דאשמועינן זו ואף זו, כדאיתא במתניתין טובא (עי' ר"ה לב, ב) דאמרינן זו אף זו קתני, וכיון שכן, משום צריכותא דכולהו בבי דמתניתין לא ניחא ליה לאוקומיה באיסורא כלל, אף על פי שאינו באיסור דאשת איש, הייתי אומר, דהתם נאמנת ונאסרת על פי עצמה, וצריך לאשמועינן שהתיר עצמה על פי עצמה, והכא אין צריך לאשמועינן כלל, דהא אינו נפסל על ידי עצמו ואפילו לא חזר והתיר, אלא שרצה בממון גרידא.
אי נמי יש לי לומר, דמדינא בין לוה בעדים בין גוזל בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים, ומיהו מתקנת חכמים אינו נאמן אלא שכנגדו נשבע שבועת המשנה ונוטל, דהוה ליה כההיא דתנן (שבועות מד, ב) אלו נשבעין ונוטלין הנגזל, וכשם שאין הגזלן נאמן לומר לא גזלתיך כמה שאתה אומר אלא כך וכך גזלתיך, כל שכן דאינו נאמן לומר החזרתי, שאילו היה נאמן לומר החזרתי, ליהמניה במאי דקאמר לא גזלתי אלא כך וכך מגו דאי בעי אמר החזרתי, והכא היינו טעמא דלא אקשינן וליתני בגזלן, משום דבדינא קא מיירי ובתקנתא לא מיירי, דאי איירי בתקנתא ליתני בדידיה ולומר מודה רבי יהושע באומר לחבירו שכרתיך ונתתי לך שכרך שהוא נאמן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם יש עדים ששכרו אינו נאמן, כדאיתא התם בריש פרק כל הנשבעין (שבועות מה, ב).
אי נמי, דלא משמע ליה אינו נאמן, כל שכנגדו אינו נוטל אלא בשבועה חמורה, ומיהו מההיא דנגזל אין ראיה גמורה שלא יהא נאמן לומר החזרתי לך כדרך שהוא נאמן במלוה, דאיכא למימר, דהתם בהולך לבית דין בעדיו דאין יכול לומר החזרתי ולא בדיני חזרה ופרעון קא מיירי, אלא לאשמועינן דינא דנגזל בזמן דאינו יכול למימר החזרתי, וטענתם בגופה של גזלה, זה אומר כך וכך גזלתני וזה אומר לא גזלתיך אלא מחציתו או לא גזלתיך כלום, דבעלמא נתבע נשבע ונפטר במודה במקצת או פטור לגמרי בכופר את הכל, ובגזלן עשו תקנה ושכנגדו נשבע ונוטל. ותדע לך, דהא שכיר אם תבעו שלא בזמנו ואמר לו פרעתיך נאמן. אי נמי, אם שכרו שלא בעדים אפילו בזמנו, (שבועות מה, ב), ואפילו הכי פסיק ותני השכיר נשבע ונוטל.
והא דאמרינן לקמן (כתובות כב, א), ערער דגזלנותא וכגון דקאמרי הני עדים דעבד תשובה, דאלמא בלא עדים אינו נאמן לומר שעשה תשובה, כלומר, שהשיב את הגזלה אשר גזל. ליתא, דהתם לאו לאפוקי מיניה גזלה קאמרינן, אלא לאכשורי גופיה הוא דאתינן, וכיון שדכן, מספקא לן אי עבד תשובה או לא, וזוזי היכא דקיימי לוקמו דלא מפקינן מיניה מספק, ופסולה דגופה לא מכשירין מספקא עד דאתו עדים ואמרי דעבד תשובה.
ונסכה דרבי אבא (ב"ב לד, א) נמילא הויה ראיה, דהא מהמנינן ליה דקאמר דידי חטפי במגו דאי בעי אמר החזרתי, איכא למימר, דהתם כשגזלה קיימת בידו. והדבר צריך תלמוד, אם הוא נאמן לומר החזרתי אם לאו.
ותמיה לי, אכתי אמאי לא אוקמה בדידיה ולימה מודה רבי יהושע באומר לחברו טלית זו שלך היתה שהפקדת אצלי ולקחתיה ממך נאמן, אם יש עדים שהפקידה אצלו אינו נאמן. ויש לומר, דלא תנא אלא כשיש עדים שהיתה שלו לבד, ואף על פי שאינן יודעין האיך באתה לידו אם במכר ואם בשאלה או בשכירות, אפילו הכי אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי, אבל הכא, אף על פי שיש עדים שהיתה אצלו נאמן לומר דלקוח הוא בידי, דמטלטלי נינהו, עד דאיכא עדים שהפקידה אצלו. ועוד, שבכאן הוא צריך לשני כתי עדים, עדי פיקדון, והוא, דראה עכשיו בעדים, וזה נראה לי עיקר. ואכתי קשיא לי, ליתני בדידיה ובכלים העשוים להשאיל ולהשכיר, ומיתני ליה סיפא שפיר דאם יש עדים שהיו שלו אינו נאמן. וצריך לי עיון (עי' רשב"א ב"ב שם ד"ה ואסיקנא, ומ"מ פ"ד מהל' טו"נ ה"ח בשם תשובת שאלה לרשב"א.

וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נאמן אליבא דמאן, אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי. פירש רש"י ז"ל: הא אמרי משיב אבדה הוי אף על פי ששור שחוט לפניך, כלומר, שיש לו תובע, ומאי שנא כשאין שור שחוט לפניך דנקט, וכבר כתבנו (לעיל כתובות טז, א ד"ה ה"ג רש"י) שאין פירושו מחוור בכאן.
ויש אומרים (עי' תוד"ה אי ורמב"ן), אי אליבא דרבנן משיב אבדה הוי, ואפילו בשיש עדים שהלוהו אביו וזה מודה לבן במקצתן, נאמן, מגו דאי בעי אמר פרעתי הכל לאביך, דהא מלוה לחבירו אין צריך לפורעון בעדים, ובבנו מעיז הוא, ואפילו אמר הבן עומד הייתי על אבא בשעת מיתה כשהודית לו שהיה לו בידך אותו מנה, עדין יכול הוא לומר להחזיקו כעשיר עשיתי, אם כן קשיא סיפא דקתני ואם יש עדים שהלוהו אינו נאמן, ואי אליבא דרבי אליעזר בן יעקב הא אמר שבועה בעי, דלא שני בו ולא שני בבנו אינו מעיז, וקשיא רישא דקתני נאמן דמשמע נאמן לגמרי. ואף על גב דאמרינן בעלמא (ב"ב ע, ב) גבי נפקד מאי נאמן נאמן ובשבועה, הכא טפי עדיף ליה למתני מגו דלית ליה שבועה כלל ממגו דאית ביה שבועה, ותו ליכא לאקשויי עליה ליתני מגו דלית ביה שבועה וליתני מגו דאית ביה שבועה, והיינו דלא אמר הכי, משום דבעי למתנא בסיפא כדאמרינן באינך קושיי דאקשינן עד השתא, דהכא כולה מתניתין קשתיה סיפא אליבא דרבנן ורישא אליבא דרבי אליעזר בן יעקב.

הא דאקשינן ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבדה פטור. פירש רש"י ז"ל: והא תנן (גיטין מח, ב) המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם. ואינו מחוור דמשיב אבדה מדינא פטור, משום מגו, ומגו מדאורייתא הוא כדאיתא לקמן (כתובות כב, א) ומוצא אבדה מדינא חייב אלא שפטרוהו מחמת התקנה. אלא הכי קאמר, ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבדה פטור והוא מגו מדאורייתא הוא, ובפרק הנזקין (גיטין נא, ב ד"ה הוא) הארכתי שם בסיעתא דשמיא, ושאר השמועה הזאת כתוב שם בארוכה בסיעתא דשמיא.

הכי גרס רש"י ז"ל: אלא בדרבה קמפלגי. ופירש אלא בטוענו קטן כדאמרינן מעיקרא, ואפילו בכי הא מחייב רבי אליעזר בן יעקב, דקסבר בין הוא בין בנו אינו מעיז בין בבנו גדול בין בבנו קטן, ורבנן סברי אפילו בבנו גדול מעיז, וכן דעת הרב אלפסי ז"ל (שבועות פ"ו, כג, א, מדפי הרי"ף). ואינו מחוור לי לפרש כן לפי גרסא זו, אלא לפי גירסת מקצת הספרים דלא גרסי אלא, אתי שפיר, אבל אי גרסינן אלא, הכי פירושה: אלא לא פליגי בטוענו גדול אלא בטוענו קטון כדאמרן מעיקרא, אבל בגדול הבא בטענת בריא, כגון שאומר עומד הייתי על אבא בשעה שהלווך מנה, אפילו לרבנן חייב דאינו מעיז בבנו גדול. וכן דעת הגאונים ז"ל, ובפרק הנזקין (גיטין שם) כתבתי שם בארוכה בסיעתא דשמיא (עי' רשב"א שבועות דף מג, א).

אלמנה מאי תני רב יוסף אלמנה לית לה כינסי תימא מה בעי אלמנה דהא לעיל פרכינן ולעבור קמיה בתולה וקמה בעולה לא עבור ויש לומר דלאו בעי' תלמודא היא אלא מלשון רב יוסף עצמה ודכותה בתלמודא וכו' ור"ת פירש מאי אלמנה להיכא דתפסה מאתים ופרכי' דלית לה כיסני שקליות דבר קל ולא מצי למימר אתניסי אתניס ואפילו אית לה מגו במקום עדים הוא:

ולתני [מודה] ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה פי' דהא עדיפא טפי דהוה תובע ברי טפי ואפ"ה נתבע נאמן ותו דבכל דוכתא דהיכא דאפשר למתני' בדידיה לא תני ליה ביורש אלא לצורך: (כי) [אי] הכי אביו נמי פי' בשלמא לדידי ליכא בסיפא שום רבותא אלא תני לה אגב רישא אלא לדידך תקשי בשלמא גבי אביו משכחת לה דאיכ' בסיפא רבות' דאע"ג דאכלה שני חזקה לא מהימן וכגון שאכל שנים בחיי אביו וכדרב הונא דאמר אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל והא דרב הונא לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דהא בפ' המפקיד אמר רב הונא אין מורידין קרוב בנכסי קטן דייקי בנכסי יתומים הא רחוק מורידין אמר רב ש"מ אין מחזיקין בנכסי קטן וא"ת א"כ אמאי הא דפרכינן וכי רב הינא מתניתין אתא לאשמעי' והא מימרא דר"ה לגופי' איצטרכי' שאין מורידין קרוב בנכסי קטן וי"ל דהכא הכי פרכינן היכא דייק לה רבא מדרב הונא לידוק לה למיתני' דהכא דהא ודאי לא נתכוון רב הונא להא דיוק כלל דהא לא אתא לאשמעינן מתני' ופרקינן רב הונא דיוקי דמתני' קמ"ל דלא אתא מדיוקא דמתני' דהכא ואתא מדיוקא למימרא דרב הונא ומאי אפי' הגדיל דאמר רב הונא עיקר הפירו' דאפי' החזיק בה ג' שנים לאחר שהגדיל אין לו חזקה כלו' דרבא ה"ק ש"מ מדרב הונא דהכי דייקינן לה ממתני' א"א אפי' הגדיל קמ"ל דלא אתיא וכו' וכן בדין דכיון דירד בעודו קטן לא ידע קטן כשיגדיל דימחא והוה ליה כיורד ברשות שאין לו חזקה לעולם ותו דאי לא האיך מורידין רחוק בנכסי קטן ניחוש דלמא ימשוך ג' שנים אחר שיגדיל ויאמר החזקתי ובמלתא דיתומים לכל מה דאפשר למיחוש חיישינן אלא ודאי כדאמרן וכן פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ושלא כדברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל שפירשו אפי' הגדיל חזקה שיש בו טענה שטוען שהיתה של אביו או מאפטרופוס הראוי למכור נכסיו:

מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו הוי מחאה וכו'. בדין הוא דהוה ליה למפרך מחזקה אי קסבר דמהני שלא בפניו של תובע אי לא דהא מתני' בחזקה איירי אלא משום דכח חזקה תלוי במחאה נקטינן במחאה כן פי' בתוס' ובפרק חזקת הבתים פרשנו יותר:

כבר ביארנו שהאומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו אפילו אמרה על ידי תביעתו של זה הואיל ומכל מקום אין לו עדים על תביעתו והיה זה יכול לומר שלי היתה מעולם אף כשאומר לקחתיה ממנו נאמן אע"פ שלא דר בה שני חזקה לא סוף דבר באביו אלא אפילו היה זה התובע והוא טוען הן שלך היתה ולקחתיה ממך אע"פ שלא דר בה שני חזקה הואיל ואין תובע זה יכול לברר שהיתה שלו נאמן בלקחתיה ממך:

קטן אין חזקה בנכסיו ר"ל שכל היורד בנכסיו והחזיק בהן שלש שנים אין זו חזקת טענה שהקטן אינו בר מחאה וכן אם אכלה שתי שנים בחיי האב ושנים רבות בקטנותו של זה וטוען שאביו מכרה לו אין כאן טענה וכן אם אכלה תחלת שנה ראשונה בקטנותו של זה וכלה עם השתים הנשארות משהגדיל וטען אביך מכרה לי אינה טענה וזהו שאמרו ואפילו הגדיל ר"ל אפילו השלימן משהגדיל ואין לפרשה בשטען שהוא מכרה לו שהרי אין מכירת קרקע בקטן כלום כמו שיתבאר במקומו ונמצא שאין טענה עד שיחזיק שלש שנים בחיי האב ויטעון שאביו מכרה או שלש שנים אחר שיגדיל הקטן ויטעון שהקטן מכרה לו אלא שבזו אפשר שאף לכשיטעון שאביו מכרה הואיל ויכול לומר שממנו לקחה נאמן וגדולי המפרשים וכן גדולי הרבנים כתבו שאף אם אכלה שלש שנים משהגדיל הקטן הואיל ובקטנותו ירד בתחלה אינה טענה וזהו לדעתם אפילו הגדיל שכל שתחלת חזקתו אינה חזקה אינו כלום ואין הדברים נראין וכבר ביארנוה בשלישי של מציעא ומעשה רבה בר שרשום הנזכר בשלישי של בתרא ל"ב ע"ב נראה כסועד את דבריהם במה שאמרו שם לקוחה בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי היא אלא שכבר ביארנוה שם לשיטתנו וכבר סעדנו שם את שיטתנו ממה שבשלישי של בתרא מ"ב ע"א לא מנו יורד בתורת משכון או יורד בנכסי קטן עם אותם שאין להם חזקה וכן ממה שאמרו בפרק המקבל דף ק"י ע"א הני משכנאתא דסורא דכתוב בהו במישלם שניא אילין תיהדר ארעא דא בלא כסף אלו כבשה לשטר משכנאתא ואמר לקוחה היא בידי נאמן הכל כמו שביארנו שם:

וכן הדין בבורח מחמת נפשות שאין חזקת טענה בנכסיו ואפילו אכלה שתים בפניו ושלישית משברח אינו כלום שרוצה היה למחות בשלישית והוזקק לברוח ואף במקום שהיה שם אין יכול למחות שאינו רוצה לפרסם את עצמו שמתירא הוא בכל מקום שהוא הא כל שברח מחמת ממון שאינו ירא מן המלכות אלא שברח מחמת בשת חובות וגלגולים שעליו הואיל ומכל מקום יושב הוא לבטח בכל מקום אדם מחזיק בנכסיו ואפילו היו שלשתם שלא בפניו שהיה לו למחות במקומו שמחאה שלא בפניו הויא מחאה שכך אמרו חברך חברא אית ליה וכל שמיחה באי זה מקום שימחה יתפרסם הדבר ויבא באזני המחזיק והיה לו להזהר בשטרו ואחר שמחאתו מחאה כל שלא מיחה זכה הלה בחזקתו:

אע"פ שביארנו שמחאה שלא בפניו הויא מחאה מכל מקום כל שהיה חירום של עסקי נפשות בין אותה העיר או המדינה ר"ל המחוז שהמוחה לשם ובין העיר או המדינה שהמחזיק לשם אין כאן מחאה שהרי אינה מצויה שתגע באזניו של זה ומאחר שאין לזה צד במחאה אף חזקתו של זה אינה חזקה ויש מקומות שסתמן כשעת חירום והוא שאמרו שלש ארצות חלוקות זו מזו לחזקה שאין חזקה זו מועלת בשל זו והם יהודה ועבר הירדן והגליל כיצד היה ביהודה והחזיק בגליל או בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה ר"ל באותו מחוז ר"ל שיהא המחזיק בעיר אחת והמוחה בעיר אחרת אלא שיהיו שניהן ביהודה וכבר ביארנו ענין דברים אלו במקומן בשלישי של בתרא:

אם יש עדים שיצאת בהינומא מאי הינומא סורחב בר פפא אמר משמיה דזעירי תנורא דאסא פי' כמין כיפה של הדס עגולה ר"י אמר קריתא ומנמנמא בה כלה פי' צניף על ראשה משורבב על עיניה כמו שעושים בהרבה מקומות ופעמים שמנמנמת בתוכו מתוך שאין עיניה מגולות ולכך נקרא הינומא ע"ש תנומה:

מתני' ומודה ר"י באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהוא של אביו והוא אומר לקחתיה הימנו אינו נאמן ואסיקנא ר' יהושע אפרק קמא קאי ואהא קאי דתנן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדך והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות ר"ג ור"א [אומרים] נאמנת ור"י אומר לא מפיה אנו חיין והתם מאי מיגו איכא מיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני ולא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה מהימנא וא"ל ר"י לר"ג בההיא מיגו דהכא מודינא לך בההיא מיגו דהתם פליגנא עלך. מ"ש הכא ומ"ש התם הכא אין שור שחוט לפניך. פי' ואם רוצה לומר אינו של אביך ולהכחישו יכול גם עתה כשהודה שהיתה של אביו ולקחה ממנו נאמן אבל התם גבי אשה אם תרצה להכחישו ולומר בתולה הייתי אינה יכולה שהרי [שור] שחוט לפניך השושבינים המעידים שלא נמצאו לה בתולים הלכך כל טענה דאמרה בין מוכת עץ אני בין נאנסתי תחתיך לא מהימנא:

מתני' ומודה ר"י באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה וכו':

גמ' וכדרב הונא דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל הא דרב הונא לאו בפירו' איתמר אלא מכללא איתמר דאמר רב הונא התם בבבא מציעא אין מורידין קרוב לנכסי קטן. ודאיק רבא משמעת' קרוב הוא דאין מורידין הא אחר מורידין ולא חיישינן עליה ש"מ אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל ומשום דמרב הונא אתיא לן נקט לה בדרב הונא. והא דאמרי' ורב הונא מתני' אתא לאשמועינן הכי קאמר רבא למה לי למידק מדרב הונא. מתניתין היא ואמרי' דאפי' הגדיל קמ"ל דלא אתיא ממתני' אלא מדרב הונא מדלא חיישי' לה. ולישנ' אחרינא רב הונא דוקיא דמתני' אתא לאשמועינן דרבא ה"ק. ש"מ מדרב הונא דהכי דייקא ליה מתני'. ופירשו הגאונים ז"ל דהא דאמרי' ואפי' הגדיל. כלומר אפי' החזיק בה ג' שנים אחר שהגדיל. ורב הונא ה"ק אין מחזיקין בנכסי קטן בטוען לקחתיה מאבותיך אפי' אכלה שני חזקה לאחר שהגדיל דלא ידע במילי דאבוה כלום. והיינו דאמרי' רב הונא אפי' הגדיל קמ"ל דאפי' אכלה אחר שהגדיל לית לה חזקה, אי נמי כגון דירד בה כשהוא קטן הרי ירד בה שלא בתורת מכר י"ל דהא דרב הונא בטוען מאביך לקחתיה שלפי דבריו לא אכלי מעולם שלא בתורת מכר או בטוען מבית דין לקחתיה שמכרו לכרגא ולמזונות או לכתובת אשה או לשטר רבית. קמ"ל דאפי' הכי אע"ג דאכלה שני חזקה לאחר שהגדיל אינו נאמן דקטן במילי דאבוה לא ידע וכי תימא אמאי לא תנא בדידיה מודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה וירדתי כשהייתי קטן ואח"כ שהגדלתי לקחתיה ממך נאמן ואם יש עדים שהיתה שלו אפי' אכלה שני חזקה אחר שהגדיל אינו נאמן. ואפשר לומר דהא עדיפא לן דתני באבוה, דאע"ג דהא דרב הונא איצטריכ' ולא אתיא לן ממתני'. מ"מ השתא בתר דקאמ' לן דרב הונא וודאי מתני' דנקט לה באבוה רבותא קמ"ל. דאף על גב דירד בה בחיי אביו בשעה שראויה ליחזק בה אפילו לאחר שהגדיל שלש שנים לא הוי חזקה:

והרב ר' יוסף הלוי אבן מאגש ז"ל פי' ואפי' הגדיל במקצת שני חזקה שאכלה אחר כן אחת או שתי' אבל אכלה שלש יש לו חזקה כיון דאכלה אחר שהגדיל שני חזקה. ופירשה בטוען לקחתיה מאבותיך ופי' דהשת' אתי' לי' שפיר דליכא לאקשויי אמאי לא תנא מתניתין בדידי' דהשתא מילתא פשיטא טוב' היא בדידי' כיון דלא אכיל ליה אחר שהגדיל אלא שנה או שתים ולאו שני חזקה ולא סגיא דלא מודה דירד בה שלא בתורת מכר וליתיה כדפרישנא. ולדידיה נמי איכא לתרוצי כדתריצנא דבאבוה עדיפא ליה. ומיהו ליתיה להאי פירושא דוודאי ה"ה אכל' כמה שני' אח' שהגדיל. דהכי איכא למידק מדרב הונא דקאמר הא אחר מורידין. ואלו היתה חזקה בנכסי קטן לעולם. למה מורידין ניחוש שמא יאכל אותה שני חזקה אחר שיגדיל ויטעון שלקחה וכבר ישתכח קול הורדת בית דין כמו דחיישי' בקרוב שאין מורידין אותו שחוששין שמא ישתכח קול הורדת בית דין אלא לאו וודאי כדפרישנא רבינו נ"ר:

תנורא דאסא. פי' כמו קובה שעושין אותה מן ההדס ומושיבין בה הכלה בשעה שמוליכין אותה לבית בעלה והוא כמות זו שקורין אותה בלשון ערבי עמארייא לפי שקורין לה תנורא הוא מפני שהקובה דומה לתנור שהרי התנור רחב הוא מלמטה וצר מלמעלה עד כאצבע. ר"י ן' מיגש. ותלמידי הר"י כתבו וז"ל תנורא דאסא ר"ל חופה של הדס עגולה כתנור מלשון ותנור לו בירושלים דמתרגמי' והינום לו בירושלים והוא מלשון גי בן הינום. שיטה ישנה ע"כ. חריתא דמנמנא נ"א דמתנמנמא בה כלתא, הוא הנקרא בלשון ערבי אל הודג' וי"א מחפה ור"ח ז"ל חריתא דמתנמנמא בה כלתא פי' חופה שהיו עושין לכלה כדמות עיר ממיני צבעונין והיא ישנה בתוכה ומשום דמנמנם בגוה קרי לה הינומא ונראה שכשהיו מוליכין אותה מבית אביה לבית בעלה היו מוציאין אותה בתוכה שאם לא כן יקשה לשון אם יצאתה בהינומא א"נ אפשר לומר שבבית החתן היתה עומד' בתוכה ומאי דתנן אם יצאתה בהינומא ר"ל אם יצאת בפני העם עד כאן:

תנא ביהודה ראיה. פירש"י ז"ל ביהודה ראיה. כל הני דמתני' ששם היו רגילין בסימנין הללו לבתולה. ע"כ. פי' לפי' לא אא"ר יוחנן בן ברוקה בלחוד קאי אלא אכולהו סימנין ולא סגי דלא יהיה שום סימן לבתולות כדי לתת סימנים אם יארע שום חילוק בינייהו שהיא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך ומהדר אמר רב דרדוגי משחא ארישא דרבנן ובעי תלמודא ארמלתא מאי פי' דבשלמא ביהודה דאיכא כל הני סימנין אי לא ימצא מי שיעיד בשום אחד מסימנין אלו הרי היא בחזקת שנשאת אלמנה אבל בבבל דלית כאן דרדוגי משחא ארישא דרבנן בעי תלמודא ארמלתא מאי (פי' דבשלמא ביהודה כיון דאיכא כל הני סימנין אי לא ימצא מי שיעיד בשום אחד מסימנין אלו כו') הא ודאי אי לא יבאו עדים להעיד בדבר זה לא מפני זה תהיה בחזקת אלמנה דדילמא לא נמצאו רבנן בעת נשואים ותדע דהא רב פפא לא ידע במנהג זה אלמא לא יהבי אינשי דעתייהו במנהגא ולהכי בעי אלמנה מאי פי' מה סימנין עושין לאלמנה להודיע שאלמנה נשאת פי' שצריך סימנין להודיע שהיא אלמנה ולא סגי בדמסהדי סהדי בדרדוגי משחא וכדכתיבנא ומשני אלמנה דלית לה כיסני פי' לאו היינו שלא היו מחלקין קליות דהא נמי אפשר שלא נזדמנו תנוקות לחלק להם ואפשר שאפי' הבתולה לא תחלק קליות שלא נמצא בסעודתה קליות וזהו סימן האלמנה שיחסרו קליות מסעודת נשואיה והא ודאי דבר נקל הוה ואפילו קצת אלמנות יכינו קליות וכ"ש שכל הבתולות יעשו קליות ומי שאין לה קליות הא ודאי אלמנה היא. אבל דרדוגי משחא ארישא דרבנן אפי' קצת מהבתולות אינם עושים כן ולפיכך כשלא יעשו כן אינו סימן שנשאת אלמנה כנ"ל. והתוספות ז"ל מפרשים דמאי דקאמר תנא ביהודה ראיה דאדר' יוחנן בן ברוקא קאי וה"פ הא דקאמר ר"י בן ברוקא דחילוק קליות ראיה ביהודה הוא דקאמר דלא היה שם סימן לבתולות אלא חילוק קליות אבל בשאר דוכתי דאיכא שאר סימנין כגון הינומא וראשה פרוע מודה רבי יוחנן בן ברוקא דאין חילוק קליות ראיה דכיון דאיכא שאר סימנין לא קפדי' לחלוק קליות ואפי' לאלמנות זימנין דעבדי הכין ולהכי אינו ראיה ובעי תלמודא בבבל מאי פי' דליכא שאר סימנין כולי האי יהיה חילוק קליות ראיה או לא ומהדר דהא איכא דרדוגי משחא ארישא דרבנן ולהכי לא קפדי אחילוק קליות וכדכתיבנא ובעי תלמודא השתא דאמרת אפילו בבבל משום דאיכא דרדוגי משחא אין חילוק קליות ראיה א"כ ביהודה נמי אע"ג דליכא אלא חילוק קליות כיון דחזינן דזימנין אפי' בלא חופה היו רגילין לחלק יש לחוש שמא חלקו בחופת אלמנה ומשני דלית לה כסני פי' היו נזהרין הרבה שלא יחלקו קליות בחופת האלמנה כנ"ל פי' לפי' התוספות ז"ל:
ובשטה ישנה כתוב וז"ל בבבל מאי אע"ג דאיכא הינומא לאו אקשויי מקשינן אלא שאלה בעלמא היא אם יש בבבל כנגד חילוק קליות ביהודה. אלמנה מאי פירוש מבעיא ליה אם עושים סימן לאלמנה תני רב יוסף אלמנה דלית לה כסני סימן שלה שנזהרין שאין עושים לה קליות אבל לא היו עושין לה סימן אחר כנגד קליות ואית דגרסי ארמלתא דאית לה כיסני פי' שעורין קלופי' ובשם ר"ת פירשו קליות שלא נתייבשו סימן לבתולה שהיא חדשה כתבואה חדשה. וכסנין קליות שנתיבשו בתנור לומר שאינה כתבואה ראשית. וראיה לדבר דתנן סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין רבי אליעזר אומר תרום ותשרף שאני אומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה וחכמים אומרים תעלה ותאכל ניקודים וקליות ותרגום ייבשה הוא ניקודים. כיסנין נראה דקליות וכיסנין שני דברים ומין אחד. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל. אלמנה מאי תני רב יוסף אלמנה דלית לה כסני. תימה מאי בעי אלמנה מאי דהא לעיל פרכינן וליעבריה קמי בתולה וקמי בעולה לא נעביר אלמא סימן לאלמנה שאין לה עדים בא' מכל אלו וי"ל דלאו בעיא דתלמודא היא אלא מלשון רב יוסף עצמו ודכוותיה בתלמודא ור"ת ז"ל פי' אלמנה מאי להיכא דתפשה מאתים ופרקינן דלית לה כיסני שהקליות שהוא דבר קל לא מציא אמרה אתנוסי אתנוס ואפי' אית לה מגו דמגו במקום עדים הוא ומגו במקום עדים לא אמרינן. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל אלמנה מאי ה"ג לה אלמנה מאי תני רב יוסף דאית לה והכי פירושא מאי סימנא עביד לה כי היכי דכי תפסה מאתים מפקי' מנה ותני רב יוסף דעבדין לה כיסני. ספר הישר. ואיכא מאן דגריס דלית לה כיסני וה"פ דלית לה הנך סימנין ובהכי מסתייה דאפי' תפסה מפקינן מינה משום דבהנך מילי ליכא למימר אתנוסי אתנוס דקילא להו מילתא למעבד הכי א"נ דבשעת מעשה קא עבדא מקמי סעודה כדכתיבנא. ורש"י ז"ל גורס דלית לה כיסני והיינו קליות פי' לפירושו אלמנה מאי דהא הרבה פעמים מחלקין קליות בסעודה ויבאו לטעות ומפרקינן דלית לה כיסני כלל שהיו נזהרין לגמרי מלהוציא שם שום קליות בכל ימי המשתה כך אמרו בתוספות ואין סוגיא שלהם ישרה. ע"כ:

וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה וכו'. הא כתיבנא לעיל דלשיטת רש"י ז"ל לית ליה מגו אלא היכא דאין הלה תובעו היינו הפה שאסר וכו'. והקשו התוספות ז"ל על רש"י ז"ל מדפריך תלמודא הכא וליתני שדה זו שלך היתה משמע דבהלה תובעו איירי וכתב הריטב"א דקושייתם היינו דלפירש"י ז"ל מאי פריך דהא מסתמא אלו היתה שלו פשיטא דתובעו בברי ותו לא מהימן אידך לומר לקחתיה ויש לתרץ דסבירא ליה לרש"י ז"ל דאיפשר דאע"ג שהיתה שלו דשכוח מעיקרו הוא ולהכי אינו תובעו ויש מפרשים דקושית התוספות היינו דבשלמא אם הלה תובעו היינו דמשיב ליה ודאי שלך היתה ולקחתיה ממך אבל אם אין הלה תובעו היכי שייך לומר שדה זו שלך היתה דמשמע שמודיע לו דבר חדש כזה מה שלא ידע והא מסתמא יודע בדבר ולכך לא היה לו לומר אלא שדה זו לקחתיה ממך והא כתבינא לעיל דבמקצת התוספות כתוב כן להדיא ויש להקשות קושיא אחריתי דכיון דמיירי בדאין הלה תובעו מאי קא פריך דילמא להכי נקט של אביך וכו' דמוכח בהדיא [דאין] הלה תובעו ואלו הוה נקט שלך היתה הוה משתמע דבהלה תובעו מיירי דמסתמא הוא עצמו יודע בענייניו וי"ל דאילו הוו מחלקי' בין הלה תובעו לאין הלה תובעו אה"נ דלא הוי פריך מידי וכדכתיבנא אבל לא חלקנו אלא בין שור שחוט לפניך לאין שור שחוט לפניך ופרש"י ז"ל דגבי שדה לא אתי לגביה שום ריעותא כדי שיעלה על לב בעליו לתבוע אבל גבי בתולים שור שחוט לפניך שלא מצא לה בתולים והם הסיתוהו לבא לב"ד והילכך כיון דטעמא משום דאין שור שחוט לפניו והוא ניהו טעמא דמשום הכי כשאין הלה תובעו דמהימן אם כן מה לי של אביו ומה לי שלו ואדרבה הוה ליה למינקט שלך היתה לאשמועינן דכל שאין הלה תובעו דמהימן ואף על פי שאפשר דא"ל אידך דאם לא תובעו עד עתה היינו משום דהיה מבקש לברר תביעתו ובדעתו היה לתובעו לולי שקדם הוא ואמר שלך היתה. כך נראה לפרש לשיטת רש"י ז"ל. והתוספות ז"ל לא פירשו כן דלשיטתם אין חילוק בין הלה תובעו לאין הלה תובעו וכמו שפירשו לעיל והכי פריך וליתני מודה רבי יהושע שדה זו שלך היתה דהוי רבותא טפי דהוי ברי וברי ואף על גב דפירשו התוספות לעיל דאיירי ביודע שהיתה של אביו וטוען בברי של אביו היתה ואפי' הכי נאמן הלה י"ל דמ"מ טפי הוי ברי כשהיתה שלו ממה שאם שמע מאביו פעם אחד והילכך הוה ליה לאשמועינן רבותא טפי דאף על גב דהוי ברי וברי דשניהם שוים בטענותיהם דברי של זה כמו ברי של זה אבל השתא טענתו של זה שהשדה בידו ברירא טפי מהאי דטעין של אבי היתה ופשיטא דנאמן. כנ"ל:

ומצאתי בקונטריסין וז"ל וליתני ומודה וכו'. התוספות הביאו לעיל מכאן ראיה דאיירי בתובעו קשה נימא דהכא נמי איירי כשאינו תובעו וכן פי' רש"י ז"ל וכ"ת א"כ יאמר בסיפא ואם תבעו אינו נאמן דאיכא למימר דנקט ואם יש עדים לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן הילכך נראה למ"ה לדעת התוספות שצריך להיות לפי פי' רש"י שמפרש דאיירי כשאינו תובעו דהכי פריך וליתני וכו' ולא יאמר בסיפא ואם יש עדים אלא יאמר ואם תובעו אינו נאמן כדי שיהא סיפא דומיא דרישא ומכח זה סותרים פי' רש"י ז"ל דא"כ מה מתרץ משום דקא בעי למתני אם יש עדים והרי מתחילה לא הקשה לו אלא שיאמר בסיפא ואם תבעו והיאך תירץ לו משום דקא בעי למיתני סיפא ואם יש עדים וכו' אלא ודאי ברישא נמי איירי בתובעו ואין חילוק בין תובעו ובין אינו תובעו לעולם הוא נאמן במגו כמו שפירשו התוספות א"נ נראה להם לתוספות דאיירי הכא דוקא בתובעו לפי שאדם מכיר את שלו ותובעו. ורש"י ז"ל נראה לו שנזדמן שלא תבעו אעפ"י שהיא שלו ע"כ. ופלפול בטל הוא זה וכבר כתבתי שבתוספות שלנו יש תוספות ביאור ומתיישבת קושייתם שפיר וכבר הארכנו בזה טובא והקשו עוד בקונטריסין בפשטה דשמעתא דזה המקשה שהקשה וליתני וכו' היאך היה מפרש סיפא דאיכא לאקשויי כמו שהקשה הספר אי דלא אכלה שני חזקה פשיטא דאינו נאמן וכו'. ותירץ שעלה על דעת המקשה דאיירי בדידיה וכגון שאכלה שתי שנים לפניו ואח"כ ברח כמו שאומר הספר בסמוך ולכך מקשה א"ה גבי אביו נמי אי אמרת בשלמא בדידיה אתי שפיר סיפא ואם יש עדים אינו נאמן ואעפ"י דאכלה שני חזקה כגון שברח כדפרישית והשמיענו בזה חדוש דלא הויא חזקה והשתא אינו מחלק בין מחאה שלא בפניו למחאה בפניו אלא אי אמרת דנקט סיפא ואם יש עדים אינו נאמן היכא דלא אכלה שני חזקה אגב רישא אע"ג דמילתא דפשיטא היא אם כן באביו נמי ונקט סיפא אגב רישא. ובקוצר יש לו לתרץ דהמקשה לא הוה קשיא ליה פשטא דמתני' כלל דהכי מפרשא שפי' וה"ק ואם יש עדים וכו' פי' דלא אכלה שני חזקה מיירי וקא משמע לן דאף על גב דכבר החזיקוהו בית דין בשדה משום הפה שאסר ושוב באו עדים שהיתה של אביו ואיהו לא ידע בזה כלל ואיכא למימר דכיון שהוא מוחזק בשדה שוב אין מוציאין אותו מידו דומיא דשבויה דתנן לקמן ואם משנשאת באו עדים לא תצא וכיון שכן מיישבא שפיר אי הוה תני נמי בדידיה אבל כיון דמשני ליה דלא מצי למתני בדידיה משום דבעי למתני סיפא אם יש עדים וכו' קשיא ליה אי הכי גבי אביו נמי וכו' כנ"ל לשיטת רש"י ז"ל:

ולשיטת התוספות ז"ל יש לפרש דלא הוה קשיא ליה סיפא דאיכא למימר דקתני אם יש עדים לאשמועינן דדוקא אם יש עדים וכו'. אבל אי ליכא עדים אפילו אי תבע ליה מעיקרא נאמן ואם תאמר למה לי למתני משנה יתירה משום הכי ליתני ברישא מעיקרא בהדיא בדהלה תובעו ושוב לא הוה צריך למתני ואם יש עדים. י"ל דמילתא בטעמא קתני דמש"ה נאמן דה"ל כאילו אין הלה תובעו דהא אין שור שחוט לפניך וטענתיה אינה טענה וכיון שכן ה"ל כאילו אינו תובע כלל דאי בעיא הלה הוה מצי למימר לא היתה של אביך מעולם ומאחר דבעי למתני מילתא בטעמא וכדכתיבנא צריך הוה למתני ואם יש עדים וכו' כי היכי דלא נטעי וכדכתיבנא כנ"ל:
וז"ל הריטב"א וליתני מודה רבי יהושע באומר לחברו שדה זו שלך היתה פי' דהא עדיף טפי דהוה ליה תובע ברי טפי ואפ"ה נתבע נאמן ותו דבכל דוכתי כל היכא דאפשר למתני בדידיה לא תנינן לה ביורש אלא לצורך. אי הכי אביו (ואמו) נמי פי' בשלמא לדידי ליכא בסיפא שום רבותא אלא תני לה אגב רישא אלא לדידך תקשי. עד כאן. ואזיל בשיטת התוספות ז"ל וכדכתיבנא לעיל. ואכתי לשון אי הכי גבי אביו וכו' קשה קצת דמשמע דכבר תירץ קושיא קמייתא ושוב קשה לו קושיא אחריתי והשתא אכתי לא תירץ כלל דהיכי משני משום דבעי למתני סיפא וכו' דהא ודאי צריך לחלק בין מאי דתני השתא למאי דאקשי וליתני וכו'. דאי הוה תני הכי קשי הכי והשתא דלא תני ניחא ואם לא יתרץ כן לא יתרץ כלל ודוחק לומר דלא שבקיה לסיומי לתירוציה עד דאקשי ליה הכי דאכתי לשון אי הכי לא ניחא ואפשר דנקט האי לישנא לאורויי דאי לאו דאיהו אקשי ליה לא הוה אקשי ליה כלל דהוה מצינן לשנויי כדשנינן לה לעיל:

בשלמא גבי אביו משכחת לה דאיכא בסיפא רבותא דאע"ג דאכלה שני חזקה לא מהימן וכגון דאכלה שנים בחיי האב וכו'. וכדרב הונא דאמר אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל והא דרב הונא לאו בפי' אתמר אלא מכללא אתמר דאמרינן בפרק המפקיד דאמר רב הונא אין מורידין קרוב לנכסי קטן ודייקינן הא רחוק מורידין אמר רבא ש"מ אין מחזיקין בנכסי קטן ואם תאמר אם כן מאי האי דפרכינן וכי רב הונא מתני' אתא לאשמעינן והא מימרא דרב הונא לגופא נצרכה לומר שאין מורידין קרוב לנכסי קטן ויש לומר דהכי פרכינן היכי דייק לה רבא מדרב הונא לידוק לה ממתני' דהכא דהא ודאי לא נתכוון רב הונא להאי דיוקא כלל דהא לא אתא לאשמועינן מתני' ופרקינן דרב הונא דיוקא דמתני' קא משמע לן כלומר דרבא ה"ק ש"מ מדרב הונא דהכי דייקינן ליה מתני' אי בעית אימא אפילו הגדיל קמ"ל דלא אתי מדיוקא דמתני' דהכא ואתי מדיוקא דמימרא דרב הונא. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל וכדרב הונא דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן הא דרב הונא לא איהו אמרה בפירוש אלא ממילתיה הוא דדייק לה רבא דאמר רב הונא בפרק המפקיד אין מורידין קרוב לנכסי קטן ודייק רבא קרוב הוא דאין מורידין משום דאתי בטענת ירושה הא אחר מורידין ולהכי קאמר ש"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל פי' ואפי' החזיק בה ג' שנים אחר שהגדיל דאי ס"ד מחזיקים בנכסי קטן ואפי' הגדיל היכי מורידין אחר דילמא בתר שיגדיל קיימי בידו ג' שנים וטוען ואומר לקוחה היא בידי וכשם שאין מורידין קרוב משום שמא ישתכח הדבר לגמרי ויאמר יורש אני כך לא היו מורידין אחר שמא יחזיק אלא ש"מ לעולם אין מחזיקין אשתכח השתא דרב הונא הוא מריה דשמעתא כי היכי דאמר התם דחזקה בנכסי יתמי אפי' הגדיל ג' שנים לאו כלום הוא למטען לקחתיה מאביך או מאחד ממורישיך ובחייו ירדתי בה ה"נ בשמעתין אם החזיק שתים בחיי האב ואחד בחיי הבן אותה שנה אינה עולה לו הלכך ליכא הכא חזקה מעלייתא ואקשינן ורב הונא מתני' אתא לאשמועינן פי' לאו דוקא לרב הונא דהא ר"ה אין מורידין קרוב לנכסי קטן קמ"ל אלא עיקר קושיין לרבא אדדייק ליה מדרב הונא ממתני' נמי מצי למגמר אלא משום דמדברי דרב הונא דהוא מריה דשמעתא אקשיה לרב הונא ולאו דוקא. ומפרקינן אפילו הגדיל קמ"ל והא ממימריה מצינן למגמר הכי כדכתיבנא ואי ממתני' הוה אמינא דהגדיל מחזיקים קמ"ל דשתים בחיי האב ואחת בחיי בנו אינה חזקה משום דלא ידע במילי דאבוה כשהיה קטן א"נ אפילו הגדיל שנה אחת אבל החזיק בה ג' שנים משהגדיל אימא מחזיקים דהא כבר שמע ולא מיחה קמ"ל. ואי בעית אימא הגדיל נמי פשיטא אלא דיוקא דמתני' קמ"ל ורבא נמי ה"ק ש"מ מדרב הונא דמתני' הכי דייקא ליה. ע"כ:
אבל בשיטה ישנה כתוב ורב הונא מתני' אתא לאשמועינן אף על גב דרבא הוא דקאמר לה ודייק לה ממימרא דרב הונא פי' הראב"ד ז"ל דכי אמר רב הונא אין מורידין קרוב בנכסי קטן לא אמרה אלא למידק מינה הא אחר מורידין דפשיטא דאין מורידין קרוב שהרי יוכל להחזיק בנכסים בתורת נחלה. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל ורב הונא מתני' אתא לאשמעינן לאו דוקא רב הונא דרב הונא לא איירי אלא במורידין קרוב אלא אמילתיה דרבא פריך דקאמר התם ש"מ מדרב הונא אין מחזיקים וכו'. ומאי איצטריך לאשמעינן מתני' היא ומשני רבא לימא דרב הונא [דיוקא] דמתניתין קא משמע לן דבמילתיה דרב הונא מפרש בהדיא טפי ממתניתין. עד כאן:
וקהו רבוותא ז"ל בהא מילתא כיון דקי"ל מאי אפילו הגדיל אפילו החזיק בה ג' שנים אחר שהגדיל לתני מודה ר' יהושע באומר לחברו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך לאחר שהיית גדול והחזקתי בה ג' שנים שנאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיתה שלו שירשה מאביו והוא אומר לקחתיה ממך והחזקתי בה ג' שנים אחר שהיית גדול אינו נאמן דכיון שיש עדים שירד בה כשהוא קטן תו לא מקיימא ליה חזקה. ואיכא למימר דבהכי לא בעי לאוקמה דכיון שיש עדים שהיתה שלו משמת אביו זה כשירד כשהוא קטן דמאביו אתיא לידיה על כרחיך או בשאלה או בשכירות או בגזלה ולא במכירה שאין מכירת קטן כלום ולא מצי למימר לקחתיה מאביך שהרי יש עדים שמת אביו מתוכה והוא ירשה ממנו אפילו תימא מחזיקים בנכסי קטן היכא דמצי למימר לקחתיה מאבותיך כדרב הונא כיון דלאחזוקי על שדה זו בגזלה ויורד ברשות אפילו הכי הכא אין מחזיקין דהא קי"ל דכל מידי דאתיא לידיה דאיניש בחדא מהנך גווני תו לית ליה חזקה כיון שהוחזק עליו ברשות דהוה ליה עדים וראיה זו ואפילו אחר לית ליה חזקה מאי קמ"ל הלכך אי תנא הכי לאשמועינן מיניה הא דרב הונא. ואי אמרת ליתני ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה מאביך אינו נאמן ואי רישא ליתני בדידיה אין זו שאלה דרישא וסיפא בחד גוונא קתני. פ"א רב הונא אמר אין מחזיקין בנכסי קטן שירד בהם כשהוא קטן וטוען לקחתיה מיד ב"ד שמכרו למזונות או לשטר שהיה בו רבית ולכתובת אשה או שיטעון לקחתיה מאביו ואפי' הגדיל שלש ומינה אפילו שתים בחיי האב ובפני הקטן והגדיל שלש אין מחזיקים וחד דינא הוא והאי דלא קתני מתני' בדידיה שלך היתה ולקחתיה ממך משום דבעי למתני סיפא בדידיה ואם יש עדים שהיא שלו והוא אומר לקחתיה ממך ולא מתני ליה הכי דאפילו אין עדים שהיא שלו אלא שהוא טוען לקחתיה מאביך והחזיק בה נמי שתים בפני האב והגדיל שלש אינו נאמן וזה פי' נכון שנראה לי. ויש חולקים ואומרים דהא דאמרינן ואפי' הגדיל לא מחזיק בה ג' שנים קאמרינן דההיא חזקה מעלייתא היא אלא כשהחזיק בה שנה אחת וכן נראין דברי הרב ר' יהוסף הלוי ובהאי פירושא קושיין איפריקא לה דאמרינן היכי ליתני ליה ליתני דאם יש עדים שהיתה שלו כלומר שירשה מאביו והוא אומר לקחתיה ממך לאחר שהיית גדול והחזקתי בה שנה אחת שאינו נאמן פשיטא כיון דעל כרחיה מודה שמשלקחה לא החזיק בה אלא שנה אחת אטו בחד שתא מקיימא חזקה ואי החזיק בה ג' שנים הא אמרת דמקיימה ליה חזקה ומהימן מיהו רב הונא קמ"ל דהיכא דהחזיק בה כשהוא קטן שתי שנים ושנה אחת משהגדיל וטוען מאביך לקחתיה שאינו נאמן ולא אמרינן מדלא מיחה משהגדיל אעפ"י שידע שהלה החזיק בה ג' שנים ודאי לקחה מאביו. ומיהו מסתברא אפילו הגדיל בה ג' שנים קאמרינן דאי לא אפילו אחר לא יוריד שמא יחזיק בה משהגדיל ג' שנים כשם שחוששין לקרוב שלא יטעון שיורש הוא לאחר שישתכח קול הורדת ב"ד וכן פי' רש"י ז"ל בפ' המפקיד ועיקר הוא. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל פירשו הגאונים ז"ל דהא דאמרי' ואפי' הגדיל כלומר אפי' הגדיל והחזיק בה שלש שנים ורב הונא ה"ק אין מחזיקין בנכסי קטן בטוען לקחתיה מאבותיך אפילו אכלה שני חזקה לאחר שהגדיל דקטן לאו בר מחאה הוא ואפילו לאחר שהגדיל דלא ידע במילי דאבוה כלום והיינו דאמרינן רב הונא אפילו הגדיל קמ"ל דאפי' אכלה לאחר שהגדיל לית ליה חזקה ואם תאמר והא כל שלא ירד בתורת מכר לית ליה חזקה והכא נמי כיון שירד בה כשהוא קטן הרי ירד בה שלא בתורת מכר. ויש לומר דהא דרב הונא בטוען מאביך לקחתיה שלפי דבריו לא אכלה מעולם שלא בתורת מכר או בטוען מב"ד לקחתיה שמכרו לכרגא ולמזונות או לכתובת אשה או לשטר רבית קמ"ל דאפ"ה אע"ג דאכלה שני חזקה לאחר שהגדיל אינו נאמן, דקטן במילי דאבוה הוי דלא ידע. וכ"ת אמאי לא תנא בדידיה מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה וירדתי כשהיית קטן ואחר כך כשהגדלת לקחתיה ממך נאמן ואם יש עדים שהיתה שלו אפילו אכלה שני חזקה אחר שהגדיל אינו נאמן ואפשר לומר דהא עדיפא לן דתני באבוה דאף על גב דהא דרב הונא איצטריכא ולא אתיא לן ממתני' מ"מ השתא בתר דקי"ל דרב הונא ודאי מתני' דנקט לה באבוה רבותא קמ"ל דאף ע"ג דירד בה בחיי דאבוה בשעה שראויה לחזקה ליחזק בה אפי' לאחר שהגדיל שלש שנים לא הוי חזקה. והרב ר' יוסף הלוי בן מיגש פי' ואפי' הגדיל במקצת שני (חיי) חזקה שאכלה אחר כך אחת או שתים אבל אכלה שלש יש לו חזקה כיון שאכלה אחר שהגדיל שני חזקה ופירשה בטוען לקחתיה מאבותיך ופירוש דהשתא אתיא ליה שפיר דליכא לאקשויי אמאי לא תנא מתניתין בדידיה דהשתא מילתא פשיטא הוא בדידיה כיון דלא אכיל ליה לאחר שהגדיל אלא שנה אחת או שתים ולאו שני חזקה ולא סגיא דלא מודה דירד בה שלא בתורת מכר וליתיה כדפרישית ובדידיה נמי איכא לתרוצי כדתריצנא דבאבוה עדיפא ליה ומיהו ליתא להאי פירושא דודאי ה"ק אכלה כמה שנים אחר שהגדיל דהכי איכא למידק מדרב הונא דקאמר הא אחר מורידין ואלו היתה חזקה בנכסי קטן לעולם למה מורידין ניחוש שמא יאכל אותה שני חזקה אחר שיגדיל וכו'. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל וקשיא כיון דאין מחזיקין בנכסי קטן אפילו כשהחזיק בו ג' שנים אחר שהגדיל ליתני בדידיה מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך לאחר שהגדלת והחזקתי בה ג' שנים נאמן ואם יש עדים שהיתה שלו שירשה מאביו אינו נאמן דאין חזקתו עולה לו. ויש לומר דלא בעי לאוקמה בהכי דפשיטא שלא עלתה לו חזקה [דכיון שיש עדים שירשה מאביו וזה ירד בה בעודנו קטן במה תעלה לו חזקה] דע"כ לא בא ביד זה בעודנו קטן אלא או בשאלה או בשכירות או בגזלה ולא במכירה שאין מכירת קטן כלום והוא אינו יכול לטעון לקחתיה מאביך שהרי יש לו עדים שהוא ירשה מאביו ושמת אביו מתוכה אם כן במה יחזיק בה עכשיו ואפילו כי ליתא לדרב הונא שהרי כל שירד בה מחמת אחת מאלה שוב אין לו כח חזקה דהוה ליה עדים וראיה דאמרינן בפרק חזקת [בבא בתרא מו א'] דאפילו אחר דלא אומן אין לו חזקה ואפי' לדברי האומרים שהם מקצת הפוסקים שאמרו שאפילו בכה"ג יש לו חזקה אי אפשר למתני הכי דהיכי דמי אי דלית ליה עידי חזקה פשיטא ואי דאית ליה עידי חזקה אמאי לא מהימן. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל האי אפי' הגדיל דאמר רב הונא עיקר הפירוש דאפי' החזיק בה ג' שנים לאחר שהגדיל א"ל חזקה וכן בדין דכיון שירד בה בעודו קטן לא ידע קטן במילי דאבוה דה"ל כיורד ברשות שאין לו חזקה לעולם ותו דאי לא היאך מורידין רחוק בנכסי קטן ניחוש שמא ימשך שם ג' שנים לאחר שיגדיל ויאמר החזקתי ובמילתא דיתמי לכל מה דאפשר למיחש חיישי' אלא ודאי כדאמרן וכן פי' רבי' הגדול ז"ל ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל והרא"ם ז"ל רבו שפירשו ואפי' הגדיל שהשלים החזקה לאחר שהגדיל אבל אם החזיק ג' שנים לאחר שהגדיל יש לו חזקה ובלבד שתהא חזקה שיש עמה טענה שטוען שלקחה מאביו או מאפוטרופוס הראוי למכור נכסיו. ע"כ:
וז"ל שיטה ישנה ואחת בחיי בנו פי' רש"י ז"ל בחיי בנו קטן ולא נהירא דהא פשיטא דקטן לאו בר מחאה הוא ופשיטא דליכא אלא שתי שנים דאי בחיי בנו קטן לאו כלום הוא לכך יש לפרש אחת בחיי בנו משהגדיל והא דאמר רב הונא אפי' הגדיל קמ"ל פי' אפי' הגדיל ג' שנים ובלבד שיש עדים דבחיי אביו או כשהוא קטן ירד בה וזה קשה למה שפי' הרא"ם ז"ל דהגדיל ג' שנים מהני לא אמרה אלא במחזיק בנכסים כשהוא קטן שהיה לו למחות כשהגדיל מאחר שהחזיק בה ג' שנים משהגדיל אבל אם החזיק הלה בחיי אביו אין לו חזקה אפילו בג' שנים לאחר שהגדיל הבן דכיון דבחיי אביו התחיל להחזיק לא רמי בו אדעתיה ולא נהירא וק"ל לוקמה בדידיה אם יש עדים שהיא שלו ושירד בה מחזיק כשהיה הבן קטן אינו נאמן ואף על פי שהחזיק ג' שנים לאחר שהגדיל דכיון דבקטנותו התחיל לירד בה לא רמי תו אדעתיה לממחיא והא לא קשיא לפי' הרא"ם ז"ל דס"ל דהגדיל ג' שנים מהני. ויש לי לומר דלא פסיקא ליה למתני הכי דהוה צריך למימר אם יש עדים שהיא שלו ושירד בה המחזיק כשזה קטן. ע"כ:
עוד הקשה הר"מ ולוקמה כגון שהיה שותף עמו בשדה זו וקאמר ליה שדה זו חציה שלך היתה ולקחתיה ממך מהימן ואם יש עדים שהיה שותפו אע"פ שאכלה שני חזקה אינו נאמן וקמ"ל כשמואל דאמר שותף אין לו חזקה וכדמסיק התם הא דנחית לכולא הא דנחית לפלגא או לוקמה באכלה ערלה או תפתיחא או אפיק כורא ועייל כורא דכולהו לא הוו חזקה וטובא איכא התם כה"ג דהוה מצי לאשמועינן מתניתין ותירץ דאי הוה אתי לאשמועינן הכי הוה ליה לפרושי ואין לנו להקשות וליתני מילתא אחריתי שיהא צריך להוסיף בלשון המשנה דכל הא דרב הונא שאין מחזיקין בנכסי קטן לא אצטריך לפרושי דמדקתני שדה זו של אביך היתה הוה ליה כאילו פי' בהדיא שהחזיק קצת בפני הבן וא"ת א"כ מאי פריך לקמן וליתני בדידיה וכגון שברח א"כ ה"ל לאוסופי בלישנא דמתני' וי"ל דלהכי פריך משום דדמי לגמרי למתני' דאוקמה דאתא לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן אפי' בפניו חשוב כמו שלא בפניו כדאיתא בפ' הגוזל בתרא דחשי' עדות המתקבל בפני קטן כמו שלא בפני בעל דין הילכך פריך שפיר וליתני בגדול שלא בפניו. כן כתב הרא"ש ז"ל. ולא הבנתי לשון הרב ז"ל דמאי תוספת לשון איכא כי פריך וליתני בדידיה וכגון שברח דהא אנן הכי בעינן למתני ומודה רבי יהושע באו' לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך וכו' ואם יש עדים שהוא שלו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן ואם תקשה על זה אי דאכלה שני חזקה וכו' נוקי לה כגון שאכלה שתים בפניו וכו' וכגון שברח. וכדאוקימנא לה למתני' לפום מאי דתני שדה זו של אביך וכו' כדאכלה שתים בחיי האב ואחת בחיי הבן ואין כאן תוס' במשנה זו כלל וצ"ע:

רב הונא אפילו הגדיל קמ"ל. ואם תאמר מתני' היא אפוטרופסים אין להם חזקה ובודאי אפילו אם החזיקו משהגדילו יתומים קאמר הא כ"ש כשהיתומים קטנים פשיטא שהרי אינם בני מחאה ועוד שהרי מנו אותם בית דין לאפוטרופסים ויש לומר הוה אמינא שאני אפוטרופסים שהם זנים ומפרנסין את היתומים ומש"ה אין להם חזקה בנכסיהם אף על פי שהם אוכלים פירות שדותיהם של יתומים. שיטה ישנה:

ואי דברח מחמת ממון וכו'. בפרק חזקת הבתים [בבא בתרא לח ב'] פליגי לישני אליבא דרב דאיכא דאמרי אמר רב יהודה אמר רב אין מחזיקים בנכסי בורח וכו' איכא דאמרי אמר רב יהודה אמר רב מחזיקין בנכסי בורח וכו' ופירשו בתוספות בבורח מחמת ממון איירי ואפשר דמש"ה קאמר תלמודא ואי דברח מחמת ממון וכו' דקי"ל מחאה שלא בפניו וכו' פי' דאע"ג דפליגי אין מחזיקים בנכסי בורח קי"ל דמחזיקים בנכסי בורח משום דקי"ל מחאה שלא בפניו הוי מחאה ואין להקשות למאן דאמר אין מחזיקין בנכסי בורח מאי איכא למימר דהא בהדיא אמרינן התם בפ' חזקת דרב אליבא דרבי יהודה קאמר לה דסבר דצריך למחות בפניו ובפלוגתא דתנאי ליכא לאקשויי הכין וכן כתבו התוספות לקמן גבי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ולקמן נפרש אמאי הקשו התוספות ז"ל קושייתם לקמן ולא הכא בס"ד. ודע שהתוס' ז"ל כתבו שם בפרק חזקת דדוקא בבורח קאמר רב אין מחזיקים אבל באיניש דעלמא הויא חזקה הלכך להכי נקט הכא וכגון שברח ומיהו רשב"ם פי' שם לאו דוקא נקט בורח דה"ה לכל מרחיקי ארצם אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך בני אדם להחזיק בקרקע של אחרים בגזל אלא בקרקע בורח כנ"ל:
דקי"ל מחאה שלא בפניו וכו' ואיכא למידק למה ליה לאורוכי כולי האי ולמימר דקי"ל מחאה וכו' דהא אנן לתרוצי מתני' קא אתינן אמאי לא תניא בדידיה והלכך בקל איכא לשנויי דמשום מאן דס"ל דמחזיקים בנכסי בורח להכי לא תניא בדידיה ואפילו דלא קי"ל הכי דילמא תנא דמתני' לא בעיא לעיולי נפשיה בפלוגתא ולהכי לא תניי' בדידיה ויש לומר דאי לאו דקי"ל מחאה שלא בפניו הויא מחאה משום פלוגתא לא הוה שביק תנא מלמתנייה בדידיה דהא לא הוה תני בהדיא במתני' אין מחזיקים בנכסי בורח כי היכי דנימא בפלוגתא לא קא מיירי כנ"ל וקל להבין:

מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה וכו'. הא דלא שקלינן וטרינן אחזקה לא אמרינן חזקה שלא בפניו הויא חזקה לפי שבעל הקרקע שואל ודורש על קרקעותיו ביד מי הם אבל במחאה יש לדון אי מחאה שלא בפניו הויא מחאה או לא שאין המחזיק שואל וחוקר אם יש מחאה על חזקה שלו ועוד דאין המחאה מפורסמת כמו החזקה. כן כתב ה"ר יונה ז"ל בעליותיו במסכת בתרא:

וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו שם במסכת בתרא תימא אמאי נקט בכל דוכתא וכו'. ויש לומר לפי שבמחאה הטעם תלוי ולא בחזקה דחזקה ודאי נשמעת למרחוק דהמחזיק בקרקע של חבירו מילתא דתמיה היא וקלא אית לה וגם כל אדם חוקר על קרקעו אבל מחאה אין לה קול וגם אין המחזיק מחזר אם מיחה ולפי שאין המחאה יכולה לישמע לאזני המחזיק לא הפסיד המערער בשתיקתו ואין החזקה חזקה דמה יועיל שימחה מאחר שלא ישמע לאזני המחזיק. ע"כ:
וז"ל הרמ"ה ז"ל בפירושיו בפרק חזקת הבתים מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה דחברך חברא אית ליה ולא סגיא דלא מטיא למחזיק אפי' יהודה וגליל תהוי חזקה נמי דאיבעי ליה למחויי ואי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה דלא אמרינן חברך חברא אית ליה ומצי אמר אי הוה מחית בי הוה מזדהרנא בשטרי אפילו יהודה ויהודה נמי לא תהוי חזקה דהא לא מצי למחויי שלא בפניו ואטרוחי נמי למיתי ולמחויי בפניו לא מטרחינן והיינו טעמא דלא קשיא ליה חזקה שלא בפניו דההיא פשיטא לן דהויא חזקה דבשלמא גבי מחאה שלא בפניו את"ל קא הויא מחאה משום דיכול מערער למיתי ולמחויי בפניו ואי לא אתי איהו דאפסיד אנפשיה אלא מחזיק אי מחזיק בהאי מתא בעידנא דהוה מערער במתא אחריתי מאי הוה ליה למעבד מי מצי לאתויי למערער להכא אלא על כרחך הויא חזקה וטעמא דיהודה וגליל לא הויא חזקה משום סירכא דמחאה הוא דלא מצי למחויי מחאה דאתיא ליה למחזיק וכ"ת א"ה אפילו יהודה ויהודה נמי היינו קושיין ע"כ:
ואי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה כתב רש"י ז"ל כגון אם היו בעיר אחת ומיחה שלא בפניו בפני שני עדים. ע"כ. הוקשה לו לרש"י ז"ל דהא ודאי כיון דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה פשיטא דיהודה ויהודה נמי והיינו כך והלכך לא שייך האי לישנא ואי קסבר וכו' אפילו יהודה ויהודה נמי לכך שינה רש"י ז"ל ופי' מחאה שלא בפניו כגון אם היו בעיר אחת וכו' ואיכא למימר דכיון דהיו בעיר אחת הוה ליה למחויי בפניו אבל בשתי עיירות איכא למימר דשמיה מחאה דמאי הוה ליה למעבד ואפ"ה קאמר תלמודא דלא שנא דכיון דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה ה"ה נמי יהודה ויהודה כנ"ל. ובקונטריסים מצאתי וז"ל מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה בעיר א' כך פי' רש"י ז"ל ואחר כך כשהקשה אפילו ביהודה ויהודה נמי פירוש בשתי עיירות נמי לא תהוי חזקה וקשה למה שינה לפרש כן ויש לומר שכך דעתו שהכל אחד מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה אפילו בעיר אחת עד שילך אצלו וכיון שהיה לו לילך ולא הלך חזקתו שלזה יש חזקה ופריך כיון שיש לו לילך אצלו אם כן ביהודה ויהודה נמי לא תהוי חזקה אפילו בשתי עיירות כיון שלא בפניו אינה חשובה מחאה ועי"ל דפרש"י ז"ל בא לתרץ שהכל תלוי במחאה ולא בחזקה כמו שתירצו התוספות לעיל וה"ה מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה עד שילך אצלו וע"כ אפילו בעיר אחת לא הויא מחאה דאי אמרת דבעיר אחת שלא בפניו הויא מחאה כיון שעיר אחת היא נשמעת המחאה אבל בשתי עיירות לא הויא המחאה מחאה אם כן יהודה ויהודה נמי לא תהוי חזקה דהשתא אין הדבר תלוי בקול כמו שאמרו התוספות שחזקה יש לה קול והמחאה אין לה קול דהשתא כיון שהדבר תלוי במה שיש לו לילך אצלו אם כן אינו תלוי בקול וחזקה ומחאה שוים הם ואם כן למה הזכירו בכל דוכתא מחאה שלא בפניו היה להם להזכיר חזקה שלא בפניו אלא ודאי צריך לומר דאף בעיר אחת מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה. ע"כ:
ומתני' בשעת חירום שנו כלומר בשעת מלחמה שאין אדם רשאי לעבור ממלכות זו למלכות זו ואין בני אדם מצויין להגיד מחאתו של תובע למחזיק כדי שיזדהר בשטרו וכיון דלא אפשר ליה למחוייה מחאה דישמע ביה מחזיק לא מצי מחזיק למטען אי הוה מחית בי הוה מזדהרנא בשטרי דא"נ הוה מחי ביה לא הויא מטיא ליה מילתא לדיליה ומסתמא הוה ליה למיחש לנפשיה דילמא אכתי לא אסח האי תובע דעתיה מינה והאי דלא מחי ביה משום דידע דלא מטיא ליה מילתא למחזיק ואבעי ליה לאזדהורי בשטרי' ואיכא לפרושי נמי דטעמא דשעת חירום משום דלא ידע מערער דנחית האי מחזיק לגו ארעיה הוא כי היכי דלימחי כדמברר לקמן ממעשה דשוקי בראי והני תרי פירושי תרווייהו לענין דינא אליבא דהלכתא סלקי דכל היכא דאיכא למימר דלא שמע ביה מערער דהאי נחית לגו ארעא אע"ג דיכול למחויי ביה בפני בני אדם שיכולין לומר לו כי מעשה דשוקי בראי א"נ דלא אפשר ליה למחויי באנפא דמטיא ליה מילתא למחזיק אף ע"ג דאתברר בתר הכי דשמע מערער דהאי נחית לגו ארעיה לא קיימא ליה חזקה למחזיק מטעמא דאיבעי ליה לאיזדהורי בשטרא דידיה. ומה שנא יהודה וגליל וכו' כשעת חירום דמו. וה"ה בשאר ארצות כשעת חירום דמו אבל לא בשעת חירום אפי' יהודה וגליל נמי מחזיקים מזו לזו דקי"ל מחאה שלא בפניו הויא מחאה הלכך אף על גב דקאי בעי' אחרת נמי קיימא עליה חזקה דאיבעי ליה למחויי ולא מצי לומר לא הוה יכילנא למיזל גבך לאמחי בה באנפך דהא קי"ל מחאה שלא בפניו הויא מחאה. כן כתב הרמ"ה ז"ל בפירושיו לפ' חזקת הבתים. ורשב"ם ז"ל כתב שם בפרק חזקת וז"ל מתני' בשעת חירום תגרות יש בין יהודה וגליל ואין שיירות מצויות וכו' ומאי שנא יהודה וגליל דנקט דכיון שבשעת חירום מיירי ה"ה לכל המלכיות שיש חירום בין זו לזו והכי הוה ליה למתני כל הארצות חלוקות לחזקה בשעת חירום. ואית דמפרשי מאי שנא יהודה וגליל דנקט כיון דבשעת חירום מוקמת לה מאי שנא יהודה וגליל דלא הוה חזקה אפי' יהודה ויהודה נמי לא תיהוי חזקה ואין נראה בעיני דא"כ הוה ליה למימר כדלעיל אי הכי אפי' יהודה ויהודה נמי לא ועוד דהכי מתרץ רבי אבא בשעת חירום שנו שיש תגרות בין המלכיות אבל עיירות של מדינה ומדינה אין בינותם תגרא. הא קמ"ל רבי אבא דסתם יהודה וגליל אפי' בשעת שלום כשעת חירום דמו שאין שיירות מצויות מזו לזו אבל בשאר מלכיות אי איכא חירום לא הויא חזקה אבל בשעת שלום הויא חזקה דהא שיירות מצויות והאי דקאמר ר' אבא בשעת חירום שנו הכי קאמר יהודה וגליל הרי הם כשעת חירום של שאר מלכיות. ע"כ:
וכתב הרא"ש ז"ל שם וז"ל והקשה הר"מ ז"ל דלפי' רשב"ם ז"ל קשה דבפ"ק דגיטין אמרינן איפכא דאע"ג דממדינה למדינה בח"ל אינן מצויין לקיימו ממדינה למדינה בארץ ישראל כגון יהודה וגליל מצויין לקיימו אלמא דשכיחי שיירתא טפי מיהודה לגליל מבשאר מלכיות ובפ"ב דכתובות לא פירש"י ז"ל כן אלא מאי יהודה וגליל דנקט אפילו שאר מדינות ומה שהקשה רש"י ז"ל א"כ לימא אפי' יהודה ויהודה נמי הא ל"ק דסוגיית התלמוד כך היא מעיקרא דאיק אי אמרת להאי גיסא איכא קשיא ואי להאי גיסא איכא קשיא ומשני לעולם כדקאמרת והדר פריך אכתי תקשי מאי שנא ולא הדר מפרש כדפריך מעיקרא ולפירושו קשה טפי שפיר' אפילו שאר מלכיות נמי והא ה"ל לפרושי טפי דהא לא פרכיה לעיל. עכ"ל הרא"ש ז"ל בפ' חזקת:

תוס' בד"ה אלמנה מאי ביהודה בעי כו' והלא פעמים אפי' בלא חופה כו' עכ"ל מתוך תירוצא דמשני ארמלתא לית לה כיסני משמע להו דביהודה בעי דאיכא סימן כיסני לבתולה לר"י בן נורי אבל בבבל ליכא סימן לבתולה אלא דרדגי משחא כו' ואי לא דרדגי משחא הוא סימן לאלמנה אבל ביהודה קשיא ליה דבלא חופה נמי רגילין לחלק קליות ויש לחוש כו' ומהרש"ל כתב בזה מה שכתב ולא ידענא מי דחקו לכך ודו"ק:

בד"ה וליתני מודה ר"י שדה כו' דהוי רבותא טפי דהוי ברי וברי עכ"ל לפי מה שכתבו התוס' לעיל דאיירי מתני' אפילו בתבעו השתא נמי דקתני שדה זו של אביך כו' היינו בברי וברי ואפ"ה נאמן במגו אלא דר"ל דאיכא למטעי בשדה זו של אביך כו' דאיירי בלא תובעו והוי ברי ושמא כדס"ד דהמקשה לעיל כמ"ש התוס' לעיל וה"ל למתני שדה זו שלך היתה דהוי רבותא טפי דליכא למטעי ביה בברי ושמא אלא בברי וברי ודו"ק:

בד"ה ורב הונא כו' אלא כלומר רבא דדייק התם ש"מ כו' מאי אתי לאשמועינן כו' עכ"ל ודמשני רב הונא דוקיא דמתני' אתי כו' ר"ל דמתוך דברי רב הונא שמעינן דוקיא דמתני' דבהכי מתפרש ואי לאו רב הונא לא הוה ידעינן לפרושי הכי וק"ל:

רש"י בד"ה בשעת חירום שנו דאין יכול לומר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלמנה מאי ביהודה בעי כו'. נ"ב ואני אומר דוקא בבבל שואל דבוודאי כל הסימנים הנוהגים ביהודה אי עביד בבבל הוי סימן ואם כן מקשה שפיר דלמא האלמנה שבבבל תביא עדי קליות מאחר שבלאו הכי רגילין לאכול קליות בחופה בשלמא ביהודה דסימן שלה הוא קליות א"כ פשיטא נזהרין אבל בבבל דאינו סימן דלמא אכלי קליות בלאו הכי כו' ומשני דאף בבבל שפיר זהירי דארמלתא לית לה כיסני וק"ל. (עיין במהרש"א):

גמ' משום דקבעי למיתני סיפא. א"ל עדיין לאשמועי' בדידיה שירד לתוכה בקטנותו והחזיק בה עד לאחר שהגדיל ואמר מעצמו או בתובעו לפי' התוס' שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך אחר שהגדלת נאמן במגו ואם יש עדים אינו נאמן כיון שירד לתוכו בקטנותו אין מחזיקין וכו' דאפשר אף דליכא עדים ריון שירד לתוכו מתחלה בגזילה אין לו חזקה וק"ל (ר):

ברש"י בד"ה בשעת חירום שנו דיכול לומר לא נגלית לי מחאה שאשמור וכו'. פי' וא"כ אף אם מיחה הא יכול זה שכנגדו לומר לא נגלית וא"כ המחאה אינו מחאה וכיון שהמחאה אינו מחאה החזקה לא הוי חזקה ודו"ק.
בתד"ה וליתני כו' דהוי ברי וברי. אע"ג דהשתא איירי נמי בברי וברי וכמ"ש התוס' לעיל מ"מ על טענת לקחתיו ממנו לא יכול להכחישו בברי רק תובע בברי שהשדה היה פעם אחד של אביו ולזה אין שטר משא"כ בדידיה יכול להכחישו שלא לקח ממנו וכ"ה קו' וליתני ומודה ר"י באומר לויתי ממך וכו' (ש) אבל לכאורה אין צורך בזה דשפיר מקשה וכפי' רש"י למ"ל לאשמועי' באביו טפי הו"ל לאשמועי' בדידיה רק עדיפא קמ"ל לפירושם משא"כ לפי' רש"י דאיירי עכ"פ בלא תובעו ודו"ק:

רש"י ד"ה מישחא. שמתוקן לחפיפות קאמר כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה משחא כו' "לחופות". נ"ב צ"ל לחפופות והיינו לשחין:

גמ' דיוקא דמתניתין קאמר. שבת דף לז ע"ב שבועות דף כט ע"ב:

קריתא דמנמנמה בה כלתא. פירש"י שהוא משורבב על עיני'. נ"ל הטעם לפי האמור בש"ע וברא"ש דשמעתין דביום א' מצוה עכ"פ להסתכל בציבעונין של כלה לחבבה על בעלה אבל לא בפני' ממש. ע"כ מכסה פני' שלא יבואו נמי להסתכל בה ממש:

דרדוגי דמישחא ארישא דרבנן. וי"ל ארישא דרבנן דווקא עשו כן שאין דרכם למשוח שערות שלהם בשמן. גם כ' ע"י נשים. והו"ל תרי תמיהי דמדכר דכירי אינשי. ור"פ הקשה לו כיון דכל בעלי חפיפות הראש יוצאות כן לא יהי' בזה היכר גם כי לפעמים יהי' חופת אלמנה ויזדמן שם בעלי חפיפות המשוחי' בשמן ויאמרו הבריות שהיא בתולה ע"כ אמר בלשון תמי' משחא דחפיפותא קאמר מר שיהי' זה סימן. והשיב לו שאין היציאה לשוק הסימן אלא המעשה בעצמו שעושים להם נשים דווקא ארישא דרבנן דווקא ובשעת בעילת מצוה דווקא הוא הגורם דדכירי בי' אינשי טובא. והנה לפמ"ש הרא"ש בפ' אלו מגלחין רמז למנהג שהחתן לובש לבנים והאבל שחורי'. וי"ל דבנשואי בתולה היו רגילים ללבוש לבנים ממש שהרי אין כאן צד אבלות כלל. משא"כ בנשואי אלמנה שיש לה צד אבילות על בעל נעורי'. וכן המנהג במדינות אלו שהאלמנה אינה נכנסת לחופה בתכשיטי'. נמצא הי' בבגדים לבנים סי' לבתולה ע"כ הי' הסימן ע"י משיחת שמן ארישא דרבנן. ע"ש בכל עת יהי' בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר וק"ל:

וליתני שדה זו שלך היתה ולקחתי' ממך. לעיל במתני' כ' מ"ו בהפלאה לשיטת רש"י דמשכחת שיהי' שדה שלו והוא לא ידע כגון שאמר לו פלוני זיכה לך שדה זו ע"י אחר ולקחתי ממך והוא אומר מהזכיי' זו איני יודע כלום אבל ברי לי שלא לקחת ממני מאומה. ולא הבנתי דא"כ לדברי עצמו הו"ל נכסי רטושין ולא נורידהו לנכסי רטושין עפ"י עדותו של ע"א היינו של זה האומר פלוני זיכה לך. ואת זה המוחזק בי' לא נוציא מהשדה שהרי אומר ברי לי שהוא שלי ואיננו נכסי רטושין. ועיין ש"ע סי' רפ"ה סעיף ד'. וגם אין לומר שהוא טוען שדה זו מעולם שלי הי' וזכיתיו לך וחזרתי ולקחתי ממך. גם ז"א דהא במתניתין רצה לאשמועינן דמועיל מגו בקרקע דבחזקת בעלי' הראשונים קיימא אפ"ה ע"י מגו מועיל להיות היכי דקאי תיקום כדאי' כה"ג בב"ב ל"ב ע"ב. ותוס' שם ד"ה והלכתא כו' אבל בהאי גוונא שאומר שהשדה הי' מעולם שלו ויש לו חזקת מרא קמא שהרי מעולם הי' שלו וגם חזקה דהשתא שהרי עכשיו היא עומדת תחתיו אין זה רבותא כל כך ומאי פריך וליתני שדה זו שלך הי'. ולולי דבריו י"ל דמשכחת בנכסי גר שהחזיק במקצת בקעה וקנה כל הנקרא ע"ש הגר והוא לא ידע כמה שדות נקראים על שמו עיי' ב"ב נ"ו ע"א בי גרגותא דפלניא ע"ש בזה שיטות ודעות בש"ע ע"ש ויש לדחות דכיון שנקרא על שמו הרי ימצא הרבה עדים על זה. משכחת בפשיטות שמת אביו והניח נכסים במדינת הים ובבואו לשם אמר לו א' גם שדה זו שלך היתה מירושתו ולקחתי ממך אחר מיתת אביך ע"י שליח ששלחתי לך או הייתי שם עמך וכה"ג והוא אמר מימי לא מכרתי לך כלום. ולפי דבריך הוא מירושת אבי החזירהו לי:

אלא שגם זה צ"ע קצת שהרי פשוט מי שהחזיק בנכסי' כאלו ג' שנים אחר מיתת אביו של זה ואחר שכבר הגדיל דהוי חזקה. וע"כ משום דחזקה קלא אית לי' וכמ"ש תוס' בשמעתין ששואל מי הוא שידע בנכסי אבא במדינה פלונית אם אין כאן חירום. והוא חוזר ומוחה. וא"כ ה"נ כיון שהלה טוען שלקחו ממנו אחר מיתת אביו. א"כ ע"כ אין כאן חירום. דאל"כ מי הביאהו אליו לקחת שדהו ממנו. וכיון שאין כאן חירום מסתמא נודע לו שיש לו שדה בכאן. ואיך שייך שלא ידע וגם לא ימצא עדים וכה"ג. ואכתי מאי פריך ליתני שדה זו שלך לשיטת רש"י דמגו דאי בעי שתיק הא בשדה שלך לא משכחת. וי"ל בהס"ד עדיין לא אסיק הך דמחזיקין אפי' בנכסי בורח משום דהקול יוצא למרחוק והוי סד"א דשפיר משכחת לי' בכנ"ל. ולמסקנא אה"נ דלא משכחת כלל. ובזה נ"ל הא דפריך וליתני מנה לויתי ממך וכו' וקשה דלמא האי תנא דיני חזקת קרקע אתי לאשמועינן. וכמ"ש תוס' ד"ה אין צריך לפורעו בעדים וכו' וי"ל דוודאי מפשטות מתני' לא נשמע דמיירי באכלה ב' שנים בפניו ושנה בפני הבן. דאיכא למימר בכה"ג הוי חזקה ומיירי משנתינו בשלא אכלה שני חזקה ואה"נ דפשיטא הוא ולא אתי מתניתין להורות לן שום חידוש רק הואיל ותנא ברישא ואם יש עדים שיצאת בהינומא. תני נמי סיפא ואם יש עדים וכו'. אלא דא"כ קשה הוי לי' למתני שדה זו שלך. אע"כ משום סיפא ומזה נשמע דמיירי בשני שנים בפני האב ולא בפני הבן. וא"כ לבתר דמסיק דמחאה שלא בפניו הוי מחאה דהקול נשמע למרחוק. תו בלא"ה לא משכחת שדה זו שלך היתה במגו דאי בעי שתיק א"כ ממילא לא מוכח ממתניתין הך דינא דשנים בפני האב וא' בפני הבן. וא"כ קשה. וליתני מנה לויתי וכו' וא"ש:

שדה זו שלך היתה ולקחתי' ממך כ' תוס' דהו"ל ברי וברי. ר"ל דבמתניתין טוען ברי שהי' של אביו אבל שמא אי לקחו ממנו או לא. אבל לקחתי ממך הו"ל ברי גמור כ"כ תוס' בב"ק ק"ז סוף ע"א דלא כמהרש"א בשמעתין. וכ"כ פ"י. והקשה לדברי תוס' דב"ק הנ"ל מאי פריך הא קמ"ל משנתינו דבכה"ג דלא הוי מידי דכפירה אמרי' מגו דהעזה. ונ"ל דה"נ הוי העזה לעלמא דאם יאמר להד"ם יהי' בעיני הבריות כמכזב שיאמרו חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו. אמנם באומרו לקחתי ממך יאמרו שנראין דבריו שהרי יושב בתוכו ואוכל פירותיו שנה או שתים. דנהי דלענין חזקה לא מקרי עד ג' שנים מ"מ בעיני הבריות נראה שאין אדם רואה זה אוכל פירותיו אפי' שעה א' ושותק והרי לר' יהודה במשנה פ' חזקת הו"ל חזקה אפי' מאכילת שנה א' מטעם הנ"ל. וא"כ נוח לו לטעון לקחתי מלומר להד"ם והו"ל העזה לעלמא וגרע מהעזה לדידי' עיי' בכללי מגו שבתומים ס"ק ע"ו ע"ז. ואין לומר אכתי במשנתינו בשדה זו של אביך הו"ל תרי העזות לעלמא ולדידי' ז"א דבמתני' שאמר שדה זו של אביך היתה לא שייך חזקה אין אדם תובע אא"כ יש. לו דהרי אביו לא תובעו והוא שתובעו בטענת אמר לי אבא לא שייך הך חזקה וק"ל ושפיר פריך הש"ס:

ובזה מיושב מ"ש הרא"ה ובשיטה מקובצת דליתני כלי זו שלך ולקחתי ממך בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר דאם יש עדים אינו נאמן ובמגו מהימן ולפי הנ"ל א"ש משום די"ל דמתניתין אתי לאשמועינן מגו דהעזה ובכה"ג לא הוי העזה לא לדידי' ולא לעלמא דהרי במה שאומר לקחתי ממך נמי מעיז לו ולעלמא. שאין לומר א"כ איך בא לידו החפץ דהא איירי בעשויי' להשאיל ולהשכיר נימא שבא בידו בתורת שכירות ושאלה. וא"ש נמי מה שקשה נימא שדה זו של אביך היתה וירדתי בה בתורת משכנתא ואחר מיתת אביך ואחרי שנתגדלתי וכלו ימי משכנתא לקחתי ממך ומהימן במגו דלהד"ם לא הי' של אביך מעולם דהו"ל ברי וברי שהרי אומר ממך לקחתי ואם יש עדים שהי' של אביו אע"פ שאינם יודעים שירד בה בתורת משכנתא. מ"מ לא מהימן לקחתי ממך במגו דמאביך לקחתי' משום שאכלה ב' בפני האב וא' בפני הבן וזה לא מהני נמצא נדע שני דינים מגו בברי וברי ואין מחזיקין בנכסי קטן שוב מצאתי כן בהפלאה. ולפי הנ"ל א"ש דא"כ אין כאן העזה לא לדידי' ולא לעלמא. לא לעלמא דהא אומר של אביך ואי הי' אומר להד"ם לא הי' שייך חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו משום שאינו בא אלא בטענת אביו ולדידי' אכתי מעיז ואומר ממך לקחתי וא"ש וק"ל:

והא דפריך בשמעתין וליתני מודה ר' יהושע מנה לויתי ממך וכו' נ"ל דהאי נמי מיחשב קצת העזה פרעתי במגו דלהד"ם דבפירעון שייך שכחה משא"כ בלא לויתי וכ"כ להדי' הש"ך סי' ע"ח ס"ק ט"ז ע"ש ונהי דע"כ העזה גמורה לא הוי דהרי לויתי ממך הו"ל מידי דכפירה וס"ל להתוס' דב"ק שם דבמידי דכפירה לא אמרי' מגו דהעזה מ"מ פריך הש"ס שפיר דאי הוי שמעינן במנה לויתי דהוי מידי דכפירה אמרינן מגו בהעזה קצת כגון פרעתי במגו דלהד"ם ממילא נדע דנימא מגו דהעזה ממש במידי דלאו כפירה:

משום דקא בעי למיתני סיפא וכו'. צל"ע לוקמא באכלה שנה ומכרה שנה וחזר זה ומכרה לשלישי שנה בלא שטר וקמ"ל דאע."ג דהמוכר בעדים גובה מנכסים משועבדים מ"מ לענין חזקה לית לי' קלא. ואין זה פשיטא דהא קהי בי' קיוהי' טובא בש"ס ב"ב מ"א ע"ב ג' לקוחות מצטרפים ע"ש:

ור"ה מתני' אתי לאשמועינן. יש לעיין לפמ"ש תוס' לעיל ר"פ ד"ה ה"נ מסתברא. דלפי סברת ה"נ מסתברא מיירי מתני' באינו תובעו ובמגו דאי בעי שתיק. ולפמ"ש תוס' במשנתינו דאי איירי באינו תובעו. לק"מ ליתני שדה זו שלך היתה. ולפ"ז הא דפריך וליתני שדה זו שלך הי' היינו לפי הדחיי' דר' יהושע ארישא קאי ואמגו קאי. אבל לסברת ה"נ מסתברא אה"נ דלק"מ וליתני שדה זו שלך הי'. וא"כ לפמ"ש. לעיל דלולי קו' הש"ס לא הוי מוכח מידי הך דשתים בפני אביו וכו' דה"א סיפא לא קמ"ל מידי וא"כ מאי פריך ור"ה מתני' אתי לאשמועינן. דלימא ר"ה ס"ל כסברת ה"נ. מסתברא.. ולא מוכח מידי ממשנתינו. וי"ל דהא סברת ה"נ מסתברא בנוי אהא דכיון דרוב נשים בתולות נישאות כברי ושמא דמי. והנה ר"ה הוא תלמיד רב ואמרי בי רב היינו רב הונא. ולרב. דס"ל הולכין בממון אחר הרוב אתאינן ע"כ לתי' הש"ס. לעיל כיון דרוב נשים הנשאות בתולות יש להן קול איתרע רובא וכמ"ש תוס' לעיל ד"ה כיון דרוב נשים וכו' לרב פריך וכו' ע"ש וא"א לומר כסברת ה"נ מסתברא ושפיר פריך ור"ה דייקא מתני' אתי לאשמועינן. וא"ש נמי הא דקאמר ור"ה ולא פריך ארבא וכמ"ש תוס' והא"ש. דאי נמי נימא דלקושטא דמילתא גם לשמואל אמרי' כן דאיתרע לי' רובא ונדחו דברי ה"נ מסתברא. וכן נראה כי היכי דלא נצטרך לומר דשמעתא דהכא לא קאי להלכתא. מ"מ אין הכרח לזה אלא לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב לכן הקשה ור"ה מתני' אתי לאשמועינן. ור"ל איך אמר רבא ש"מ מדר"ה הא ר"ה לשיטתו הי' לו הוכחה לזה ממתני' ואיך נוכח אנן מזה. ויש לדחוק בזה בתי' הש"ס דיוקא דמתני' קמ"ל:

אב"א אפי' הגדיל קמ"ל. לרש"י מיירי שמת האב והניחו קטן ולשיטתו ע"כ מיירי מתני' באינו תובעו דאמר לי אבא בהיותו קטן לא הוי טענת ברי. ולרשב"ם דס"ל הניחו גדול נמי ס"ל כהתוס' דתובעו ברי אמר לי אבא שדה זו שלו הי'. אלא דיש לעיין בהיפך לשיטת התוס' דמיירי בתובעו וע"כ הניחו גדול דבקטן אין כאן טענת ברי. וא"כ מוכח ממתני' ואפי' הגדיל ומאי קמ"ל ר"ה. וצ"ל דס"ל להתוס' דגם זה מקרי טענת ברי ועיין לקמן בסוגי' דטוענו קטן. ועיין מגילה כ' ע"א גבי ור"י מכשיר בקטן ועיין לקמן גבי ואלו נאמנים להעיד בגדלן מה שראו בקטנן ואפשר להתוס' בהא פליגי הני לישני דלישנא קמא ס"ל אמר לי אבא בהיותו קטן ל"ה טענת ברי ומיירי מתני' ע"כ בהניח גדול ומוכח אפי' הגדיל ממתני' ולא קמ"ל ר"ה אלא דיוקא דמתני' ואידך לישנא ס"ל דטענת אמר לי אבא בהיותו קטן הוי טענת ברי ולא מוכח ממתני' ואפי' הגדיל:

בגמרא וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתי' ממך וכתבו התוספות דהוי רבותא טפי דהוי ברי וברי ואע"ג דלפמ"ש בל' המשנה דע"כ איירי שהקטן בא בטענת אביו שאמר לו קודם מותו שהשדה עודנו שלו דאל"כ הו"ל מיגו דהעזה כמ"ש שם וא"כ לפ"ז השתא נמי בברי וברי איירי. אפ"ה הוי רבותא טפי בבא בטענת עצמו דהו"ל ברי מעליא טפי. אמנם כן ראיתי בל' הש"ך סימן פ"ב ונזכרתי הלכה שהתוספות בפרק הגוזל דף ק"ז כתבו להדיא דמשנתינו בשדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו אע"ג דאי הוי טעין לא היתה של אביך מעולם היה מעיז משא"כ כשטוען לקחתיה ממנו אינו מעיז שהבן אינו יודע אם לא לקחו מאביו. אפ"ה הוי מיגו מהטעם שכתבו שם וכמו שהאריך הש"ך בפירושם וגם אני בחידושי לב"ק כתבתי בזה ע"ש. נקטינן מיהא שהתוספות מפרשים המשנה שאינו בא בטענת אביו ומש"ה הוציא הש"ך דליתא להאי כללא דלא אמרינן מיגו דהעזה אלא אפילו מטענה שמעיז לאינו מעיז אפ"ה הוי מיגו ע"ש ולפ"ז קשיא לי מאי מקשה הש"ס הכא וליתני מודה ר"י באומר שדה זו שלך היתה ומאי קושיא הא בשדה זו של אביך איכא רבותא טפי לאשמעינן היא גופא דאע"ג דאי הוי טעין לא היתה של אביך מעולם היה מעיז כמ"ש לעיל במשנה ועכשיו כשאומר לקחתי ממנו אינו מעיז אפ"ה הוי מיגו משא"כ אי הוי תני שדה זו שלך היתה ולקחתי ממך לא שמעינן הא מילתא. דעכשיו נמי כשטוען לקחתי ממך נמי מעיז כמו בטענת לא היתה שלך מעולם וצ"ע ויש ליישב ודו"ק:

קונטרס אחרון
ע"ב גמרא וליתני מודה ר"י באומר לחבירו שדה זו שלך היתה וכו'. מכאן קשה לשיטת הש"ך שכתב בח"מ סי פ"ב דמלשון התוספות פרק הגוזל משמע דאמרינן מיגו מטענה דאינו מעיז למעיז וא"כ לא מקשה הש"ס מידי הכא דהא רבותא טובא אשמעינן הא מילתא גופא דאפילו מיגו דהעזה אמרינן כה"ג אע"כ כדפרישית במתניתין דהכא נמי איירי בענין שהיורש טוען ברי שאביו אמר לו קודם מותו שהשדה שלו וא"כ תו לא מיקרי מיגו דהעזה דהשתא נמי מעיז וצ"ע לדינא ועיין בתשובת הריב"ש סימן רצ"ב ובשו"ת שבות יעקב חלק ב' בכללי המיגו:

בגמרא ארמלתא מאי פירש"י מאי סימנין עושין לאלמנה. לכאורה צ"ע דלמאי צריך ראיה לאלמנה ואם כוונתו היכא דתפסה מאתים ומשני דלית לה כסני ולא מהני תפיסה כמו שאמר תוספות לעיל דף ט"ז ע"ב ד"ה אתנוסי וכו'. הא דחוק ואינו מרומז בלשון הש"ס כלל. ולולי דבריהם היה נראה דהא דקאמר דרדיגא משחא בשעת מעשה היינו בשעה שנמצאו לה בתולים וכלישנא דמתניתין דפרק ב' דברכות עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. ובזה היה ראיה שנמצאת בתולה וכשרה לכהונה כמו שכתבנו לעיל גבי כוס של תרומה. ולפ"ז יש לומר דהא דקאמר ביהודה ראיה בבבל מאי משום דביהודה לא צריכים ראיה על מציאות הבתולים דבל"ז לא היה יכול לטעון טענת בתולים מפני שנתייחד עמה באירוסין אבל בבבל מאי ראיה שנמצאו לה בתולים. אך לפמ"ש לעיל דף ט"ז ע"ב דמקשי הש"ס אלמנה מי לא אכלה בתרומה היינו דאף שעשו סימן שנמצאו לה בתולים אכתי יש לומר דהיתה אלמנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה דג"כ נאסרה אם לא נמצאו לה בתולים כדאיתא לעיל דף י"ב וצריכה סימן שהיא כשרה לכהונה ואפ"ה כתובתה מנה. וזהו דמקשי ארמלתא מאי לפי שהיה סבר דלא היה בבבל חילוק קליות רק סימן דרדיגא משחא. א"כ במאי תבחן אם היתה אלמנה שנכנסה ולא נבעלה או בתולה ממש דכתובתה מאתים. וע"ז משני ארמלתא לית לה כסני רצה לומר דחילוק קליות היה ג"כ בבבל רק שהוסיפו שם סימן על מציאת בתולים כנ"ל. ודוק:

תוס' ד"ה ולתני וכו'. כתב מהר"ם שי"ף דלפמ"ש התוס' לעיל דמיירי בתבעו צ"ל דהיינו שאומר ברי שהיה של אביו אבל אינו יודע אם לקחה ממנו ולענ"ד נראה דאי אפשר לומר כן דא"כ הוי ליה מיגו דהעזה דהא השתא אינו מעיז ואפילו אם נימא כדעת הפוסקים בח"מ סימן פ"ב דאמרינן מיגו דהעזה א"כ מאי מקשה ולתני שדה זו שלך דילמא הא גופא קמ"ל דאמרינן מיגו דהעזה. אלא נראה פירוש התוס' דהא גופא קשיא ליה להש"ס דלמה נקט באביו דאיכא למטעי שטוען שמא ולא תבעיה כלל שאינו יודע שהיה של אביו ולא הוו מיגו דהעזה יותר הוי ליה למתני בלקחתי ממך לאשמעינן דאפילו בברי וברי מהני מיגו. אלא דלכאורה יש לדקדק מאי משני דקמ"ל דאין מחזיקין בנכסי קטן דאכתי הוי ליה לאשמעינן תרווייהו כגון שאומר שדה זו של אביך היה ולקחתיהו ממך דהוי ליה ברי וברי ומלישנא דשל אביך הוי ידעינן דאין מחזיקין בנכסי קטן מדאינו נאמן בסיפא ביש עדים במיגו שלקחה מאביו ואפשר דכיון דע"כ צ"ל שטוען שלקחה ממנו כשהיה גדול אם כן לפי דבריו מה שהחזיק בשדה כשהיה קטן היה שלא כדין או בתורת שכירות או משכונא אע"ג דבאמת נאמן ברישא גם בכה"ג במיגו שלא היה של אביו מעולם כדאיתא בב"ב דף ל"ב בעובדא דרבה בר שרשום מ"מ נקט בפשטות טפי. גם יש לומר דנקט בברי ושמא לרבותא דסיפא דאפילו בברי ושמא אין מחזיקין בנכסי קטן דאי הוי נקיט לקחתיהו ממך הוי אמינא דוקא כשהקטן טוען ברי והא דאינו נאמן בסיפא במיגו דלקחה מאביו משום דהבן היה יכול גם כן להכחישו בברי אם היה טוען כן ולא תועיל החזקה ועיין מ"ש בסמוך. וק"ל:

תוס' ד"ה ואחת וכו' ורבינו שמואל פי' וכו'. לכאורה היה נראה דס"ל לרבינו שמואל דאפילו אי הוי קאמר רב הונא סתם אין מחזיקין בנכסי קטן ממילא הוי ידעינן דמיירי בהחזיק שלש שנים משהגדיל דאל"כ מלתא דפשיטא היא דאינו מועיל דמי ימחה וע"כ הא דקאמר רב הונא ואפילו הגדיל היינו אפילו הגדיל בחיי האב. אלא דסוגיא לא משמע הכי בהא דקאמר דמתניתין בהחזיק ואכל שנים בחיי האב ואחת בחיי הבן. ולפמ"ש הוי ליה למימר שהחזיק שלש שנים משהגדיל הבן דאל"כ מילתא דפשיטא היא. ויותר נראה לפענ"ד דס"ל לרבינו שמואל איפכא דכשהחזיק שלש שנים משהגדיל הבן באמת מועיל דמסתמא כיון שהגדיל הוא חוקר על נכסי אביו והוי ליה למחות כדעת הרמב"ם וש"ע ח"מ סימן קמ"ט סעיף י"ט ודוקא בהחזיק שנים בחיי האב ואחת בחיי בנו. והא דקאמר ואפילו הגדיל היינו אפילו הגדיל קודם שמת אביו ואח"כ החזיק בפני הבן שנה כיון דשני שנים הראשונים שהחזיק בחיי אביו היה הבן קטן אינו מועיל חזקה זו ולא אמרינן דכיון שהגדיל קודם מותו מסתמא ציוה לו אביו ששדה זו שהחזיק בו זה שני שנים בחייו הוא שלא כדין והוי ליה לבן למחות כמו בבן גדול דמועיל כשהחזיק שנים בחיי האב ואחת בחיי בנו קמ"ל דלא אמרינן הכי כיון דלא היה גדול בתחלת חזקה. ולפ"ז מתורץ מאי דקשיא לן לעיל דהוי ליה למימר במתניתין בברי וברי כגון שדה זו של אביך ולקחתיהו ממך וממילא נדייק דאין מחזיקין בנכסי קטן מדקתני של אביך ולסברת רבינו שמואל הנ"ל זה אינו דהא קי"ל דאסור למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה נמצא אם יאמר לקחתי ממך ע"כ שאומר שלקחה כשהיה כבר בן עשרים שנה וא"כ ע"כ החזיק שלש שנים משהגדיל ובאמת נאמן דיש לו מיגו דלקחה מאביו כיון שהחזיק שלש שנים משהגדיל מהני באמת לדידיה. ודוק: