לא שנא בו ולא שנא בבנו. ואפילו הוא קטן: אינו מעיז. ולהכי קרי ליה טענת עצמו משום דטענת קטן בעלמא לית בה מששא: אבל בבנו מעיז. ואפילו הוא גדול: מתני' העדים שאמרו כו'. שהיו מעידים על חתימתם לקיים את השטר: פסולי עדות היינו. קרובים או משחקים בקוביא: הרי אלו נאמנים. כיון דאין כתב ידם ניכר אלא על פיהם הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי היכי דמהימנת להו אהא הימנינהו אהא: יוצא ממקום אחר. חתומים בשטר אחר שהוחזק בב''ד וכתוב בו הנפק ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב חותמן דומין של זה לשל זה אין כאן הפה שאסר ואין נאמנים לומר פסולים היינו: גמ' לא שנו. דאם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין: אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון. דלאו כל כמינייהו לשוויי נפשייהו רשעים בעדות פיהם ולפסול את השטר דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן על עצמו לא לזכות ולא לחובה בדיני נפשות ובפסולי עדות להעשות רשע ופסול על פיו ואלו פוסלים עצמן באומרם חתמנו שקר בשביל אונס ממון ורישא טעמא משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר: מחמת נפשות. שאמר בעל השטר הזה להרגנו ואדם חזק הוא: כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. דגבי עדות חדא הגדה כתיבא אם לא יגיד וגו' (ויקרא ה) והכא נמי כיון דחתימי בשטרא היינו הגדה דידהו והיכי מהימני תו למיעקר הואיל וכתב ידן יוצא ממקום אחר בשלמא רישא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ועלייהו סמכינן כולה חדא הגדה היא דהא באותו דבור [בכדי] שאילת שלום קאמרי אבל אנוסים היינו אבל הכא לאו אפומייהו סמכינן: הני מילי על פה. כגון המעיד בב''ד ולאחר כדי דבור בא לשנות בו: אבל בשטר לא. דהגדה כתיב: לא שנו. דאמרינן הפה שאסר כו': אלא דאמרי מחמת נפשות. נאנסנו דלא משוו נפשייהו רשעים וכיון דעלייהו סמכינן הא בתוך כדי דבור עקרוה לסהדותייהו והפה שאסר התיר: אין אדם משים עצמו רשע. אינו נאמן לפסול את עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות: אין נאמנין לפוסלו. ארישא דמתניתין פליג העדים שאמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסים היינו כו': הפה שהתיר. וכיון דמחמת נפשות קאמרי נאנסנו לא משוו נפשייהו רשעים ופסולי עדות דקאמרי היינו טעמא דלאו בעדותן משוו נפשייהו רשעים אלא דאמרי קרובים או עבדים היינו ועכשיו אנו משוחררים: בשלמא פסולי עדות. או קטנים כיון דמודים הם שהשטר כדין נכתב שההלואה או המקח אמת אבל אנחנו לא היינו ראוים והויא לה כמלוה על פה או אי מכירה היא לא נקנה הקרקע בשטר זה אמר ר''מ דלא מהימני דא''כ מלוה לא שדי זוזי בכדי וכי מחתים עדים על שטרו מידק דייק שיהו כשרים:

ובכולי בעי דלודי. פירש בקונטרס בב''מ (דף ג: ושם) דאתא לפרש דלא תימא אמאי נשבע נימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ולהכי קאמר ובכולי בעי דלודי ליה ולא חשיד אממונא וקשה לר''י דהא אמר בפ''ק דב''מ (דף ה:) דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ואין לומר דמן התורה חשיד נמי אשבועתא ומדרבנן הוא דאמרינן דלא חשיד לפי שראו שהיו מקילין בממון יותר מבשבועה ותקנו שבועה על החשודים כל זמן שלא נודע שהוא גזלן שכשר מן התורה עדיין אבל גזלן ידוע שפסול מן התורה לא תקנו ולפי זה שבועה שלא שלחתי בו יד היא מדרבנן [ולא הויא דאורייתא אלא שבועה שלא פשעתי בה] והא דכתיב אם לא שלח לא שנשבע שלא שלח אלא ה''ק קרא נשבע שלא פשע אימתי בזמן שלא שלח בו יד דאם שלח בו יד חייב אפילו שלא פשע דנתחייב באונסים דהא גבי נסכא דרבי אבא (שבועות דף לב:) משמע דאי אמר לא חטפי היה נשבע להכחיש את העד אע''ג דחשיד אממונא והתם הויא שבועה דאוריית' דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדמשמע בפ''ק דב''מ (שם) גבי ההוא רעיא ונראה דאתא לפרש דלא תקשי כיון דאין אדם מעיז יהא נאמן במה שכפר מקצת וכיון דמחייבינן שבועה אם כן מחשבו עזות פנים א''כ יהא נאמן במגו דאי בעי כפר הכל וקאמר דאין זה עזות מה שכופר קצת וא''ת כיון דלא חשיד אשבועתא למה גזלן פסול לשבועה ותירץ הר' יהודה חסיד דדוקא כשהוא חשוד על אותו ממון שבא לישבע אמרינן דלא חשיד אשבועתא דעל ידי השבועה יפרוש אבל אותו ממון שכבר גזל לא יפרוש ע''י השבועה וגבי ההוא רעיא דחשיב ליה גזלן משום דאכל תרי מינייהו אע''פ שצריך לפרוע הני תרי דאכל מ''מ לא יפרוש מן השאר משום שבועה דמה שמשלם בע''כ אין זה השבה מעליא וי''מ דגזלן כשר לשבועה מן התורה דלא חשיד אשבועתא אלא דמדרבנן פסלוהו כשהוא גזלן ואם תאמר ומאי שנא דלעדות פסול כדכתיב אל תשת ידך עם רשע וגו' ולשבועה כשר וי''ל דבשבועת שקר יש בה עונש גדול דכתיב בה לא ינקה וכדאמר בשבועת הדיינין (שבועות דף לט.) שכל העולם כולו נזדעזע כשאמר הקב''ה (לא תשבעו ו) לא תשא ועוד דבעדות שקר ליכא אלא לא תענה ובשבועת שקר איכא לא תגזול ולא תשבעו לשקר: הרי אלו נאמנים. וא''ת ולמה נאמנים והא מגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסים ולא פסולי עדות דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו וי''ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דבור קטנים או אנוסים היינו אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים כיון דכבר מקויים הוא שכתב ידן יוצא ממקום אחר: אין נאמנים הכא ליכא לאקשויי דלהימנו במגו דאי בעו אמרי פרוע הוא דכיון דמקויים הוא הוי מגו במקום עדים כדפירשנו ועוד דחוזרים ומגידים הם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדאמרי' בגמרא ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו וברישא נאמנים משום דאי בעו שתקי: לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון. דלא מהימני משום דלא משוו נפשייהו רשעים וקטנים כדרשב''ל ופסולי עדות משום דמלוה גופיה מידק דייק כדאמרינן בסמוך: מחמת נפשות הרי אלו נאמנים. וא''ת וכי אמרו קטנים היינו או אנוסים מחמת ממון היינו להימנו במגו דאמרי אנוסים היינו מחמת נפשות דהא ברישא דאיכא מגו נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון וי''ל דאונס מחמת נפשות לא שכיח ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו כדפרישית: ואין אדם משים עצמו רשע. וא''ת והא קסבר רבא דפלגינן דיבורא בפ''ק דסנהדרין (דף ט: ושם) גבי פלוני רבעני לרצוני ופלוני בא על אשתי אם כן הכא נהימנו דאנוסים היו אבל לא מחמת ממון אלא מחמת נפשות דאליבא דרבא קיימא וי''ל כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר ועוד דאין לנו לומר מעצמינו דאנוסים היו מחמת נפשות דאונס מחמת נפשות לא שכיח כדפרישית אבל התם שכיח שבא על אשת איש אחרת כמו על אשתו או שרבעו אדם אחר וכן בהרגתיו בספ''ב דיבמות (דף כה: ושם) יכול להיות דאדם אחר הרגו אי נמי שאני הכא דמחמת ממון או מחמת נפשות הוי פירושא דאנוסים היינו הלכך לא פלגינן דיבורא אבל לרצונו ובא על אשתו הוי דיבור בפ''ע א''נ הכא עיקר עדות הוא במה שאומרים אנוסים היינו שבאו לומר שלא ראו המלוה א''כ מיד עושין עצמן רשעים כיון שחתמו אם לא יעשו פירוש לדבריהם הלכך לא שייך הכא פלגינן דיבורא אבל ההיא דהרגתיו עיקר עדות הוא לומר שנהרג להשיא את אשתו וכן פלוני רבעו או בא על אשתו עיקר עדות להרוג פלוני הלכך פלגינן דיבורא ולגבי להשים עצמו רשע או לגבי אשתו לא יהא נאמן: מלוה גופיה מידק דייק. ולרבנן אפי' מלוה על פה לא הויא דבעינן שיהא תחלתו וסופו בכשרות כדאמרי' ביש נוחלין (ב''ב דף קכח. ושם): קטנים נמי כדרשב''ל. ה''מ למימר וקטנים נמי משום דמלוה גופיה מידק דייק אלא דניחא ליה למינקט בכל חד טעמא אחרינא א''נ טעמא דריש לקיש גופיה נמי משום דמלוה מידק דייק והא דלא מייתי דרשב''ל אפסולי עדות משום דר''ל לא הזכיר אלא קטנים בדבריו:

אמר רמי בר חמא לא שאנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון. והילכך כיון דכתב ידן יוצא ממקום אחר והשתא משווי נפשייהו רשעים לא מהמני, אבל אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות דלא משווי נפשייהו רשעים הרי אלו נאמנין. וקטנים היינו פסולי עדות היינו, דאף על גב דלא כרשיעי משווי נפשייהו ואפילו הכי קתני בשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, התם איכא למימר משום דמלוה גופיה מידק דאיק ומחתים, כסברתיה דרבי מאיר אפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כדאיתא בסמוך, ומיהו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר סבירא ליה לרמי בר חמא דנאמנין לומר אנוסין היינו מחמת ממון ולשווי נפשייהו רשעים, דכיון דאנהו משווי ליה שטרא אנהו מצי פסלי ליה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (עי' רמב"ן ושילר"ן, ואולי לכך כוונת רבינו).

ואוקמנא להא דרמי בר חמא דארישא אתמר ואפכא איתמר בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנין, לא שאנו אלא כשאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות, אבל אנוסין היינו מחמת ממון אפילו שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, דלאו כל כמינייהו לשוויה נפשייהו רשעים, ופלגינן דיבורא ומהימנינן להו במאי דקאמרינן כתב ידינו הוא זה, ולא מהימנינן להו במאי דקאמרי אנוסין היינו כיון דמשוו ביה נפשייהו רשעים, וכאותה שאמרו (סנהדרין ט, ב) גבי פלוני רבעו לרצונו, דמהימן מהאי טעמא דפלגי דיבורא, דכיון דמשוי נפשיה רשע לא כל כמיניה ופלגוה דיבוריה כמאן דאמר פלוני רבעו סתם חשבינן ליה, וכן נמי לדידי דאזיף בריבית (שם כה, א) דפלגינן דיבוריה ומהימנינן ליה כאלו אמר דאיהו אוזיף בריבתא, ולא מהימניה ליה במאי דקאמר דלדידיה הוא דאוזיף דלאו כל כמיניה לשוויה נפשיה רשע דקרוב הוא אצל עצמו, ומכשרינן עיקר עידותו, והכא נמי דכוותא דפלגינן דיבוריה ומקיימינן עיקר עדותן שהוא מאי דאמרי כתב ידינו הוא זה, וכל שכן דלא אמרינן ניפליג דיבוריה וניהמניהו במאי דאמרי' אנוסים היינו, ולאו נהימניהו במאי דאמרי מחמת ממון ונימא דמחמת נפשות היה אונס, דאנוסין היינו לאו עדות גמור הוא דאכתי לא ידעינן אי מחמת ממון אי מחמת נפשות וסתם אונס מחמת ממון הוא ולא מחמת נפשות, והיאך נאמר אנו מה שלא אמרו הם. והרא"ם כתב דמשום הכי לא פלגינן דיבורא באנוסין היינו מחמת ממון משום דמסייע שטרא להיאך.

פסולי עדות היינו. פירש רש"י ז"ל (במתני'. ועי' שטמ"ק ד"ה ודע): משחקים בקוביא דפסול הגוף הוא. ועוד פירש בלשון אחר: קרובין בנשותיהן ועכשיו לא, כלומר, שנתרחקו. וזה הלשון נכון יותר, דאלו בפסול הגוף אפילו בדרבנן אמאי מהימני, והא אין אדם משים את עצמו רשע.

בשלמא פסולין מלוה גופיה מידק דייק ומחתים. פירוש: וכשהעדים מודים בעיקר המלוה או בעיקר המקח, אלא דאמרי דשטרא מיהא פסילא דההיא שעתא פסולי עדות היו.

רבי אליעזר אומר לא שנא בו ול"ש בבנו אינו מעיז הלכך אומרים אין לומר משיב אבידה הוא וחייב שבועה ומיהו אין לומר כך אלא בטוענו שמא גדול שאפשר לטוענו ברי דומיא דאביו דאלו בגדול ושטוענו שמא או בקטן ושטוענו אפילו ברי א"א לומר כן דודאי יכול להעיז דלא עדיף בנו ממנו שאם טוענו שמא אין מעיז וזה הטעם גמור לפי ר"י ז"ל דאמר אין אדם מעיז פנים בפני בע"ח פי' רש"י ז"ל בפני בע"ח שגמלו חסד ולא נהירא דהא בפקדון שלא גמלו חסד אמרינן נמי דכופר בכל פטור ומודה במקצת חייב כדאית' בכמה מתניתן אלא הכי פירושו בפני ב"ח שידע האמת כמוהו ולהכי סבר ר"א נמי כשהוא גדול וטוען ברי כלומר שהודה לאביו בשעת מיתתו אינו מעיז ורבנן סברי בבנו מעיז דמצי למימר הוא פייסני' שהודה לו בפניו כדי להשביע את עצמו. וא"ת ולהאי פירוש דפירשו פלוגתייהו ר"א ורבנן בבנו גדול אמאי קרי ליה ר"א טענות עצמו דהא סבר ר"א אפי' בבנו מעיז. תירצו בתוס' דלדבריה' דרבנן קאמר ליה טענות עצמו ופסקו רבותינו ז"ל הלכה כר"א בן יעקב שמשנתו קב ונקי ובמקומ' פי' בארוכה בס"ד והא דפרכינן לעיל ולית ליה לר"א משיב אבידה פטור ופירש רש"י ז"ל והא תנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם והקשו בתוס' כמה קושיו' המוצא מציאה וכו' ואפילו כשהוא עצמו טוענו ברי ואמר תקנו העולם שאם לא כן אין לו מגביה מציאה לחבירו ותו והא ר"א לית ליה דכל היכא דליכא מגו ברור שיהא משביעו והא מגו דאוריית' וסברא נמי הוא כדאיתא לקמן בפירקין:

אמר רמי בר חמא ל"ש שאינו נאמן אלא שאמר אנוסים היינו פי' רש"י ז"ל שאין אדם משים עצמו רשע ואם ניחא אנוסים היינו איכא לפרושי הכי פסולי עדות היינו נמי דאמר גזלנין היינו אלא קטנים היינו מאי רשעת איכ'. ויש לומר דבההיא איכ' טעמ' אחרינא דמלוה גופיה מדקדק ולא מחתים כדאמר לקמן וכן תרצו בתוספ' ואנוסים היינו מחמת ממון ולא סוף דבר מפני שמשימין עצמם רשעים כדפי' רש"י ז"ל אלא שמעידים על עצמם שחתמו שלא כדין והשתא ה"ה כשאומרין קטנים היינו ונכון הוא. וא"ת ויהיו נאמנין לומר בזה שיכולין לומר בזה שיכולין לומר אנוסים היינו מחמת נפשות וכיוצא בזה. וי"ל שעד אין נאמן כשיש בעדותו חשש מחמת גוף העדות ומה ששנינו ברישא שנאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ההיא לאו מגו ממש הוא משום דאי בעי היה שתיק:

אמר להו רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד יש שפירש בתוספת מדכתיב ואם לא יגיד ונשא עונו דאית לן למדרש כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדדרשינן ביבם אשר לא יבנה בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכיון דכן ע"כ הכי בעי למימר כיון שלא הגיד לכתחלה בענין זה שרצה לומר עכשיו שוב אינו חוזר ומגיד ואחרים פירשו שאת"ל חוזר ומגיד לא תמצא קרבן שבועות עדות דלעולם חוזר ומגיד וקרוב לזה פירש רש"י אינו חוזר ומגיד דגבי עדיות חדא הגדה כתיב ואם לא יגיד ולא נהירא דחיוב שבועת העדות אינו אלא במי שכבש עדותו ולא הגיד ועל זה ראוי לחייבו קרבן אפי' חוזר ומגיד עדותו ומזה הטעם אין הפירוש מחוור דלא שייך ביה למדרש מידי במי שהעיד בב"ד אבל הנכון דנפקא לן האי פי' דלא יגיד מדכתב על פי שנים עדים יקום דבר אלמא על מה שהעידו בב"ד יתקיים הדין לזכות או לחיוב לאלתר ואם יכולים לחזור ולהעיד האיך יקום דבר והיינו דאמר וכ"ת ה"מ על פה כלומר משום דכי כתיב יקום דבר ע"פ שנים עדים כתיב:

הא אמר רשב"ל עדים החחומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד הא דריש לקיש בתוספתא היא דתניא העדים שהעידו בין לזכות בין לחובה בין לטהר ובין לטמא אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו עבדים היינו נאמנין פירוש אפילו לאחר כדי דבור במידי דבעינן חקירה ודרישה שאין גמר עדותן עד שיהא שם דרישה וחקירה ולפיכך היו מסיעים אותם ממקום למקום כדאיתא התם אם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו אנוסי' אנו אינן נאמנים פירש לאחר כדי דבור דוקא וכל כדי דבור כדבור דמי אפי' לענין עדות וכדמוכח בדוכתא אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכו':

אלא אי אתמר אריש' אתמר הרי אלו נאמנים לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות וכו' שאין אדם משים עצמו רשע ולהכי אוקימתא הא דתני פסולי עדות היינו כגון שאמרו קטנים היינו קרובים היינו ונתרחקו או עבדים היינו ונשתחררנו שאין משימין עצמם רשעים. וא"כ כיון שהם בעדות אחד העידו שהיה כתב ידם ושאנוסים היו מחמת ממון ואין אנו מאמינים אותם על אנוסי' ולמה אנו מאמינים אותם על כתב ידם. וי"ל דפלגי' דבורא וכדאמרי' התם גבי פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להרגו דפלגינן דבורא. וא"ת א"כ דפלגינן דבורא ונאמר שהם נאמנים לומר אנוסים היינו אבל אין נאמנים לומר מחמת ממון ויתבטל השאר ולוקי' ממונא בחזקת מריה ויהא יד בעל השטר על התחתונה כי דמחמת ממון פירש דאנוסי' היינו הוא דלית לן למפלגיה הא לית' דהתם נמי לרצונו פירש לרובעו הוא דלא סגיא לרובעה שלא תהא לאונסו או לרצונו וכי אמר לרצוני אמרינן לאו לרצונו הוא אלא לאונסו וקטלינן ליה. וי"ל דאכתי לא דמי להתם עדות רבע' עדות גמור הוא לחייב הרובע בין שיהיה מחמת רצונו של נרבע או לאונסו פירוש דלרצונו מלתא אחריתי היא ושייך בחיוב הנרבע עסקינן וכיון דכך אית לן למפלג דבוריה ולמיתב מסהדותא מאי דאצטריך לו ואידך דפסול לן נמי ודכוותה הכא כשאומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון דכתב ידינו הוא עדות שלם ולא צריכין למימר טפי בענין זה כשאומרים אנוסים היינו מחמת ממון א"צ לעדותינו כלל וכיון שמוסיפין מידי דלא מהניא פלגינן דבורא ונקטינן מאי דסגי לן ומאי דהוין עלה בנדון זה אבל ליכא למנקט אנוסים היינו לחוד בלי מחמת ממון דהא אנוסים היינו עם מחמת ממון כולהו חדא מלתא היא וכיון דאינו מעיקר עדות וכולה חדא מלתא היא לית לן למפלגי כלל אלא דשבקי' תנא וכן אתה אומר בההוא דהרגתיו והגלוהו דפלגינן דבורא ונקטינן אי שהוא עיקר עדות שלפנינו והיינו שנהרג אותו פלוני והותרה אשתו אבל מה שבלשון הזה שזה הורגו שבקינין ליה כיון שאינו נאמן על עצמו ודמיא לה להאי דאמרינן בפרק יש נוחלין בתרי גופי פלגינן בחדא גופא לא פלגינן דבורא וזה נראה לי ברור:

ובתוספות תירצו עוד בזה דאין לחלק לפרושי דאנוסים היינו מחמת נפשות דהא מלתא דלא שכיח' היא ואית ליה קלא על הרוב וכיון דכן א"ל למימר דודאי לא היה בהא מודה כלל וגם זה נכון ומיהו כל שאמר כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו והלכו להם ולא פירש מסתברא דאית לן לפרושי דאנוסים מחמת נפשות בעינן למימר דכל ישראל בחזקת כשרים הם ולא תלינן רשעת בעדים שחתמו מחמת ממון וכן דעת מורי הרב הלוי ז"ל קטנים נמי כדריש לקיש וכו' וא"ת וכי רבנן נמי לית להו דריש לקיש והק"ל כרבנן וק"ל דר"מ דסוגיא כוותיה בפרק [מי] שמת ובפרק זה בורר. וי"ל דרבנן סברי דלא מהניא ההיא חזקה במקום מגו וה"ק בפרק מי שמת במעשה של ברק שאמרו חכמים יפה ערערו בני משפחה לומר קטן היה ולא חששו לריש לקיש מפני שלא היה משטר מקוים אלא שהם הודו בו והפה שאסר הוא הפה שהתיר. ויש מתרצים בכאן בענין אחר אבל זה הוא העיקר: העדים (עדים) שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר פירש רש"י ז"ל הלכך כי אמר שלא נהרגו משוי' נפשייהו רשעים ונראה מדבריו ז"ל דלר"מ דינו הוא שתהרגו. וזה תימא גדול דמדינא שמעינן הא להדיא אמרינן בכל דוכתי' לד"ה שאין לך דבר עומד מפני פקוח נפש חוץ מע"ז וג"ע וש"ד ותו דא"כ מאי האי דמהדרינן דאלו אתי לקמן אמרינן להו חתמו ולא תקטלו וכ"ת דלרבנן הוא דאמרינן הכי וכי מדרבנן נותיב לר"מ ויש שפי' דהכא במדות חסידות קאמר שהן נהרגין ותלמודא פריך דלית לן למימר הכי כיון שבשורת הדין אמרינן להו דלסהדי ולא נקטלהו ואפילו לפ"ז לאו למימרא שיהא מדת החסידות בדבר דהא ודאי כל שאמרו חכמים יעבור ואל יהרג אין לו ליהרג ומתחייב בנפשו הוא אם נהרג אא"כ היה גדול הדור ועושה כן לצורך הדור כההיא דמישאל ועזריה דהשליכו עצמן לכבשן האש וכדפרישוה בדוכתא אלא הם ה"ק שהם היו סוברים שהיה מדות חסידות כי בנהגות שבעולם הרבה בני אדם רוצה ליהרג מלהעיד שקר דחמיר להם עדות שקר טובא:

המשנה השנית וענינה בביאור החלק השני והוא שאמר העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינו נאמן אמר הר"ם פי' אנוסים אונס נפשות שאמרו שפחדנו שנהרג אבל אמרו אנוסי ממון היינו ר"ל שפחדנו שאם לא נחתום עליו שיקח ממוננו ובעבור זה חתמנו אינם נאמנים לפי שהעיקר אצלנו אין אדם משים עצמו רשע ואמרם שהם הצילו עצמן בממון חביריהם הנה הוא רשעות והן בלתי נאמנין וכן כאשר פסלו עצמם בעבירה לא יאמנו ואמנם יאמנו כאן באמרם פסולי עדות היינו כאשר פסלו עצמם בקורבה שיאמרו היינו קרובים ולא היינו כשרים להעיד זה השטר ואמנם לא יהיו כעדים נאמנין וכאשר יהיה כתיבתם יוצאה ממקום אחר וזה יתאמת על שלשה פנים הראשון שיהיה זה השטר אשר בו העידו ראובן ושמעון ותרצה לקיים כתיבתם ממקום אחר נמצא שטר אחר בו חתמו גם כן ראובן ושמעון והעידו שני עדים שזה חתימת ראובן ונמצא זאת הכתיבה ר"ל כתיבת העדים אשר בשטר האחר אשר העידו עדים שהיא כתיבת פלוני ופלוני כמו הכתיבה אשר עשה לקיים אותה והשני שיהיה השטר בו אלו העדים בעצמן ר"ל ראובן ושמעון וכבר הוחזק בב"ד ועליה קיום ב"ד והיא כבר קרא עליה ערעור עוד הוחזק אחר זה ומצאנו כתיבת זה השטר המקויים ר"ל כתיבת העדים כמו הכתיבה אשר בשטר אשר נרצה לקיים הנה הוא גם כן תתקיים בזאת האופן והאופן השלישי שנמצא שטר שתי שדות ממכר והם נקחות באלו העדים בעצמן ויהיו הלוקחים כבר אכלו אלו השתי שדות שני חזקה ר"ל שלש שנים שלימות בפני המוכרים ולא נפל שום ערעור ולא שום מחלוקת בעדות או תהא גם כן חתימתם בשני שטר כתבות ונמצא כתיבת העדים אשר בשטר אשר נרצה לקיימו כמו כתיבתם אשר בשני שטרי אלו השדות או שני שטרי אלו הכתובות ויתקיים גם כן על זה הדרך ובתנאי שיהיו אלו השני שטרות אשר נרצה לקיים בזולת יד בעל זה השטר אשר נרצה לקיים אותה שאם היו אלו השטרות בידו נחשוד שהיה הוא אשר דמה הכתיבה וזייף אותה:

אמר המאירי כתב ידינו הוא זה ר"ל שקיימו חתימתם שבשטר זה לומר כתב ידינו הוא זה ומכל מקום אנוסים היינו ופירשו בגמרא מחמת נפשות כלומר שגיזם לנו ליהרג אם לא נחתום כך וכך שאין כאן שימת עצמו רשע או קטנים היינו או פסולי עדות היינו ר"ל פסול של קורבה שאין כאן שימת עצמו רשע וכגון שהיו קרובים באותה שעה ונתרחקו וכן הדין בעבדים ונשתחררו חרשים ונתפקחו סומים ונתפתחו שוטים ונשתפו ומכל מקום פסולי עדות של עבירה אין נאמנין שאין אדם משים עצמו רשע אף למפרע ר"ל אע"פ שאומר עכשיו שעשה תשובה וכן כתבו גדולי המפרשים והוא עיקר ומה שפירשוה רבים אף בפסול של חמס אינו כן הרי אלו נאמנין שמאחר שאין חתימתן מתקיימת אלא על ידם הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואע"פ שהעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין הוא ואף בלא קיום מן הדין וכמו שאמרו בגיטין דף ד' ע"א בדין הוא דקיום שטרות לא ליבעי וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מכל מקום מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר נאמנין שכל האוסר בעצמו מתיר אין כאן גמר הגדה כלל ואם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר כגון שטר שהם חתומים בו ונתברר שנתקיים אותו השטר בבית דין כגון שכתוב בו הנפק וכשאנו מקיפין את החתימות אנו מוצאין אותן דומות זו לזו אין נאמנין שהעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי ר"ל כמי שהגידו עדותן בבית דין על פה ונחקרה עדותם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד שכל שלא נחקרה עדותם בעדות על פה יכולין לחזור כמו שאמרו בתלמוד המערב ה"ג העדים שהעידו לטמא ולטהר לאסור ולהתיר אם עד שלא נחקרה עדותם בבית דין אמרו מבדים היינו נאמנין לאחר שנחקרה עדותם אין נאמנין ועדים החתומים על השטר נחקרה עדותן הוא ושמא תאמר אף כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר יאמר להם בעל השטר כתבו חתמות ידיכו אחספא כדי שיהא כתב ידם יוצא ממקום אחר ויתקיים על ידי עדים שיראום בשעת כתיבה ויקיפו אחר כן מזו לזו וכמו שאמרו למטה ליכתוב חתמות ידיה אחספא אין זה כלום שלא נאמר למטה כן אלא קודם שיאמר האחד זה כתב ידי הא לאחד כך אינו כלום ואף בזו כיון שאמרו זה כתב ידינו ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר אין חתם ידם שאחר כן מפקעת שלא ליאמן באנוסים היינו ולא עוד אלא שאף טעם מיגו לא נפקע בכך שהרי יש לומר בו מיגו דמצי לזייופיה חתמות ידיהו:

וכתבו גאוני ספרד בפירוש משנה זו שטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר עולה לענין אחד עם טעם מיגו שהרי נאמנותם מצד שהיו יכולים לומר אין זו חתימת ידינו והבדל השמות הוא שטעם מיגו בא על ידי תביעת תובע וזה טוען טענה אחת לפטור את עצמו ואנו אומרים שנאמן באותה טענה מתוך שיכול לומר אחרת והפה שאסר בא שלא על ידי תביעת תובע אלא כמי ששואלין אותו ומשיב לחייב בדבריו ושומר לו רפואה למכתו ומגו אינו נאמן להוציא ממון אבל הפה שאסר וכו' נאמר אף להוציא ממון כגון אם היו חתומיו על השובר זה מוציא שטרו וזה מוציא שוברו ועדי השובר אמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' שפוסלין את השובר ומוציאין ממון על פיהם ומכל מקום איני מבין דבריהם בזו שבשמועה זו הוא שמוציאין ממון על ידי טעם זה מפני שהוא מאמר העדים ומיגו אינו אלא בבעל דבר הא אף טעם הפה שאסר היוצא מבעל דבר אין מוציאין ממון על פיו וכן כתבו שלא נאמר להיות נאמנים באנוסים היינו אלא תוך כדי דבור אבל לאחר כדי דבור לא ושמא תאמר תוך כדי דבור מאי קמ"ל שמא היית סבור שלא תאמר לחזור תוך כדי דבור בכל מקום אלא כשעוקרים דבורם הראשון אבל זה שאינו עוקר לשון הראשון ואינו מכוין לסתור את דבריו אדרבה שסבור לעשות הכל דבור אחד ונמצא דבורו סותר סופו את ראשו הייתי סובר שלא יהא יכול לחזור בראשון ומכל מקום דוקא בממון שמכיון שהעידו נחקרה עדותם ודיינו שיעקרהו תוך כדי דבור אבל אשה שאמרה אשת איש אני יכולה לומר אף לאחר זמן גרושה אני שטעם כיון שהגיד וכו' אינו נאמר בבעל דבר ולמדת במשנתנו שהוא הדין אם אמרו כתב ידינו הוא זה ותוך כדי דבור אמרו אינו כתב ידינו שנאמנין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו באנוסין היינו שבמשנתנו שנאמנין שלא נאמר אלא באנוסין היינו מחמת נפשות הא אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין שהרי אין אדם משים עצמו רשע ומה שיש לפקפק מזו עם שמועת פלוני רבעני לרצוני שנאמן להרוג את האחר ואינו נאמן לעצמו כבר ביארנו הכל יפה במקומה בראשון של סנהדרין וכן הדין אם אמרו כתב ידינו הוא אבל ריבית כתבנו שאין נאמנין שהרי אף העדים עוברים בבל תשימון:

מתני' העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כתב ידן או שכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים. פי' ראובן הוציא שט"ח על שמעון ושמעון טען איני מכיר חתימת העדים ושמא מזויף הוא אינו יכול ראובן לגבות בו עד שלא יקיים שטרו ואם באו העדים החתומים בו לפני ב"ד ואמרו כתב ידינו הוא זה וקיימוהו וחזרו ואמרו אנוסים היינו מחמת נפשות כדאמר לקמן ובשקר חתמנו אלא כדי להציל את נפשינו עשינו וחתמנו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש או שאמרו קטנים היינו בשעה שחתמנו או בעת שראינו ההלואה בעינינו וראיית הקטן אינה ראייה ואע"פ שבשעת הגדה הוא גדול דכתיב או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו בעינן שתהא הראייה והגדה בכשרות או שאמרו פסולים היינו מחמת קורבה שהיינו בשעת הכתיבה או בעת המלוה קרובים למלוה או ללוה או העדים זה לזה ונתרחקנו עכשיו ועדותנו הוא בטלה הרי אלו נאמנים משום מגו. מגו דאי בעי אמרי אין זה כתב ידינו ועכשיו אומרים כתב ידינו הוא אבל חתימתנו בטלה מחמת הטענות האלו הם נאמנים אבל אם יש עדים אחרים שמכירים חתימתן ואומרים לב"ד שזו היא חתימתן ומתקיים השטר על פיהם או שכתב ידן יוצא ממקום אחר שכבר חתמו בשטר אחר שהוחזק ונתקיים בב"ד וב"ד רואים זה וזה ומשוין אותן ומתבררין שזו היא חתימתן ואומרים אלו הטענות לבטל השטר אין נאמנים שכיון שחתמו השטר בחזקת כשרות הוא דסתמא דמילתא החותם השטר בכשרות חותם וכיון שחתמו והגידו שוב אינן חוזרין ומגידים דברישא דאית להו מגו מהימנו אבל השתא דליכא להו מגו לא מהימנו אלא השטר מקוים ע"פ אחרים ופי' המורה פסולים היינו קרובים או משחקים בקוביא ואינו נ"ל שיהיו נאמנין לומר משחקי בקוביא דאמרינן לקמן שאין אדם נאמן לשום עצמו רשע ואפילו ע"י מגו הלכך אין לפרש פסולים היינו אלא מחמת קורבה:

א"ר ב"ח לא שנו פי' שאם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנים אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון פי' שהיה אונס את ממוננו אם לא היינו חתמנו לו שקר בזה ודאי אין נאמנים כשהשטר מתקיים ע"פ אחרים שאין אדם רשאי לחתום שקר כדי להציל ממונו והמורה פי' דלאו כל כמינייהו לשוויי נפשייהו רשיעי בעדות פיהם ולפסול השטר דאדם קרוב אצל עצמו ואין נאמן על עצמו לא לזכות ולא לחובה אבל אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים פי' שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. א"ל רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ"ת ה"מ ע"פ פי' כגון המעיד בב"ד ולאחר כדי דיבור בא לשנות בו אבל בשטר לא והאמר ר"ל עדים החתומים בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד פי' מ"ה אמר כמו שנחקרה עדותן ולא אמר כמו שהגידו עדותן בב"ד שאם הגידו ועדיין לא נחקרה עדותן יכולין לחזור בהם ולומר. שקר העדנו דתניא בתוספתא דפ"ב דכתובות העדים שאמרו מעידים אנו בפלוני שהוא בן גרושה בן חלוצה נתין וממזר עד שלא נחקרה עדותן אמרו בדאים אנו נאמנים ואם משנחקרה עדותן אמרו בדאים אנו אין נאמנים כללו של דבר העדים שהעידו לטמא ולטהר לקרב ולרחק עד שלא נחקרה עדותן אמרו בדאים אנו נאמנים ואם משנחקרה עדותן אין נאמנים. אלא אי אתמר ארישא אתמר הרי אלו נאמנים ארמב"ח לא שנו פירוש דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים שאין אדם משים עצמו רשע ואפילו ע"י מיגו פי' אינו נאמן לפסול עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות:

אמר רמי בר חמא ל"ש אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון אבל אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנין. פי' ואע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר אבל אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין כיון שכתב ידן יוצא ממקום אחר משום דמשוי נפשייהו רשיעי. אבל ברישא דמתני' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנין אפי' באנוסין היינו מחמת ממון דקס"ד השתא דכיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוה לי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומהימנ' אכל מאי דקאמרי. וכ"ת השתא דקס"ד דאפי' בשכתב ידן יוצא ממקום אחר כל היכא דלא משוי נפשייהו רשיעי מהימני ומאי אנוסין דמתניתין מחמת ממון אבל מחמת נפשות מהימני. א"כ כי קאמרי' קטנים היינו אמאי אין נאמנין דהא לא משוי נפשייהו רשיעי והוה לי' כאנוסין היינו מחמת נפשות. יש לומר דכי קא אמרינן דלא מהימני משו' דמשוי נפשייהו רשיעי. הוא הדין כל היכא דקא מודו דשלא כדין עשו השטר. והיינו טעמא דקטנים. לאפוקי אנוסין היינו מחמת נפשות דליכא למימר שעשו השטר שלא כדין שכך יפה להם וכך חובתם. ולפום האי לישנא דרמי בר חמא אי' לן לפרושי פסולי עדות היינו דמתני' גזלנין או משחקי בקוביא דמשוי נפשייהו רשיעי אי נמי קרובים היינו ונתרחקנו דהוה לי' כקטנים שעשו השטר שלא כדין אמר לי' רבא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

וכ"ת ה"מ על פה אבל בכתב לא והאמר ר' שמעון בן לקיש עדי' החותמין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. כלו' דכי היכי דבעל פה אחר שנחקרה עדותן בב"ד אינן יכולין לחזור בהן. אבל קודם לכן יכולין לחזור בהן ה"נ כיון דחתימי בשטרא הוי להו כמי שנחקרה עדותן בב"ד. והכי איתא בירוש' העדים מה שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לזכות בין לחייב בין לאסור בין להתיר אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו. הרי אלו נאמנין ואם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו אין נאמנין. ר"ל אמר עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. ומיהו דהא דקתני במתני' נחקרה עדותן לאו דוקא אלא במידי דבעי חקירות נמי בשאר מילי ובשעשו חקירות אבל בעלמא כיון שהעידו שוב אין יכולין לחזור בהן וכן דעת רבינו נ"ר והלכ' קבועה היא והרב אלפסי ז"ל כתב' ביבמות בפ"ד אחין:

אלא אי איתמר אריש' איתמר הרי אלו נאמנין. אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות. אבל אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין. ואע"פ שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר והוה לי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר אין אדם נאמן לעולם לשום את עצמו רשע. והשתא לפום האי לישנא בתרא ליכא פרושי פסולי עדות דמתני' גזלנין. אם כן אפי' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין כדאמרן אלא קרובים היינו ונתרחקנו. אי נמי משחקי קוביא כדפי' רש"י ז"ל. דכיון דפסולה דרבנן הוא וטעמ' דפסולייהו ליתא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם הרי הוא כקטני' היינו שאין נאמנין:

והרב ר' יוסף הלוי אבן מאגש ז"ל תירץ דאפי' תימא מאי פסולין היינו גזלנין. כיון דקא מודי בגופי' דסהדות' ואין אומרין שחתמו שקר בעדות זו. ואפילו בהך פסולה נמי דקאמרי. לא אמרינן אלא היינו והשת' לא הוי דעשה תשוב' מהימנא. וליתי' דאנוסין היינו מחמת ממון אנוסין היינו קאמרי והשתא לא. דעשו תשובה וא"ה לא מהימני. ומה לי אי פסולייהו דקא מודו אהאי סהדותייהו או מילתא אחריתי. וק"ל כיון דפלגי' דיבורא דאמרינן כתב ידן הוא זה אבל לא היו אנוסין. אימא הכי כתב ידן הוא זה ואנוסין היו דפלגי' דיבור' ולא מהימן לן בהא דמחמת ממון אלא אימא מחמת נפשות. דהא אלו אתו ואמרי כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו לא מפרשי אי מחמת ממון אי מחמת נפשות. הא וודאי סתמא מספיק' לא גבי' בהו. השתא נמי לא ניהמנינהו במאי דקאמרי מחמת ממון ותהוי כמאן דקאמרי אנוסין היינו סתמא. ומסתברא לתרוצי דלא אמרינן פלגי' דיבורא אלא בשתי עדיות. אבל בחד עדות לא. והכי אתיאן כולהו הא דסנהדרין דאמרינן פלוני רבעו לאנסו. הוא ואחר מצטרפין עליו להרגו. לרצונו רשע הא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע פי' ואפי' אמר לרצונו לא מהימני ליה בהא. כלו' דהוה לרצונו הוא ואחר מצטרפין עליו להרגו דהוי לי' שתי עדיות חלוקין שאין צריכין זה לזה על שני ענינים חלוקים שיוצא מהן הני מעשים והן שני דינין אפשר לזה בלא זה. חד דפלו' רבע דהיינו חד עדות ואידך דמסהיד אנפשי' דנרבע לרצונו ואנן מהימנינן לי' בקמא ולא באידך. כשם שאלו לא היה מעיד אלא על עצמו והיה בא לב"ד להעיד על עצמו שנרבע לרצונו. שאינו נאמן על עצמו. ונאמן על אותו אחר שאלו לא היה מעיד עכשיו על עצמו כלל בעדות זו אלא שהי' אומר שפלוני רבע ואינן צריכין להעיד מי ומי. וכן אותה שאמרו ביבמות הרגתי והרגנוהו תנשא אשתו שאף זו שתי עדיות הן אחד שמעיד שמת אותו איש. והאחד שמעיד על עצמו שהרג והן חלוקין שאין צריכין כלל זה לזה. שהרי אפשר שמתאותו איש בלא שהרגוהו ואפשר שנהרג בלא שהרגו איש זה וכיון שהן מעידין שמת אי זה ומעידין שהרגו את הנפש על מה שמעידין על עצמן אין נאמנין ואעפ"כ נאמנין במה שמעידין על אותו איש. והכי נמי אתיא מתני' דהכא דאמרי כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו שהן שתי עדיות שהן מעידין שזה כתב ידן וזהו עדות אחד ואח"כ מעידין עדות זו שאנוסין היו מחמת ממון בעדות זה והרי אין מעידין על עצמן שהעידו עדות שקר בשביל ממון בלא עדות כתב ידן והרי אלו שתי עדיות חלוקות שמעידין שזה כתב ידן ושהעידו עדות שקר בשביל ממון ואפשר לזה בלא זה. לפיכך מאמינין אותן בראשונה שזה כתב ידן ולא בזו שהם אומרין שעדו' שקר העידו בשביל ממון. כי היכי דאלו אתו בעלמא וקא מסהדי אנפשייהו הכי דלא מהימני. ותו ליכא למימר דכי הימנינה דאנוסין היו ולא מחמת ממון אלא מחמת נפשות. דהא חד עדות הוא דעיקר עדות אנוסין היינו וכיון דאנוסין הוי לא סגי דלא הוה או מחמת ממון או מחמת נפשות. אידך או מחמ' נפשת פרושי הוא דמפרש ופי' בעלמא הוא. וכגון הא וודאי הויא חד עדות ובחד עדות לא פלגי' דיבורא ודבר ראוי הוא ומוכרע מן הסברא. ואל תשיבנו מאותה שאמרו בב"ב בפרק יש נוחלין בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן. ואיבעיא לן אמר למפרע מהו הימוניה להבא. ופליגי בה רב מרי ורב זביד חד אמר פלגי' דיבורא וחד אמר לא פלגי' דיבורא וקשי' לן ומאי שנא מדרבא דאמר רבא פלו' בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה. ומתרצינן בתרי גופי פלגי' בחד גופא לא פלגינן דבו' עלמא אי לאו טעמא דחד גופי פלגינן. ואע"ג דהוי כחד עדו' ואפי' בהא איכא מאן דאמר דפלגינן דיבורא. ואף על גב דחד גופי לא חיישינן עלה ואף ע"ג דהוי חדעדו' וי"ל דההי'. דהת' מי מהיינו טעמ' דמאן דאמ' לא פלגינן עדו' וי"ל דההי' דהת' נמי היינו טעמ' דמאן דאמ' לא פלגינן ולא סוף דבר בין שני גופין לגוף אחד אלא ה"נ קאמר. התם שני גופין שהן שני עדיות שמעי' על אשתו ועל אותו פלוני אח' הכא חד גופי שהוא חד עדות. ולא נקט חד גופי אלא איידי דאידך תרי גופי. וה"ה לחד גופי' בשנת עדות. ונקט ליה האי לישנ' לארווחי טעמי' למימר' דלא דמיאן כלל. ואידך דאמ' התם פלגי' דיבורא משום דהימנותיה דבעל משום טעמא דמתוך שבידו לגרשה. וקס"ד דכיון דהימנותה משו' טעמ' חד דינא הוא דלמאי דקא סגי טעמ' מהימן לאידך לא מהימן ובה' פלגי דיבורא אפי' בחד עדות כיון דמשו' טעמ' אתי' עלה. ואידך סבר ל"ש הכי ולא שנא הכי כיון דחד עדות הי' לא פלגי' דיבורא ולא מהימן וזהו הנכון:

תנו רבנן אין נאמנין לפסלו דברי ר"מ וחכמי' אומרים נאמנין בשלמ' רבנן כטעמייהו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אלא לר"מ מאי טעמא בשלמא פסולין מלוה גופ' מידק דיק וחתים. כלו' דאין דייני' להו לפום מילתייהו דקא אמרי וכי קאמרי פסולין היינו הא קא מודו בשטרא דקושטא הוא אלא דפסולין הוי. ולפום מילתייהו דיינין להו דלפום טעמייה כיון דקא מודו דקושטא הוה תו ליכא להימנינהו דפסולין היו דכיון. דקושטא הוה וודאי מלוה מידק דייק ומחתים ולא אחתי' אלא כשרים. קטנים נמי כדריש לקיש דאמ' חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול פיר' וה"ה דאמרינן אליבא דר"מ שאין העדי' חותמין על השט' אא"כ נעשו גדולי' ורבנן נמי אפש' דמודו לר"ל וא"ה פליגי בהא דליכא למימר חזקה אלא בהעדי' כשרים דבהא איכא למימר חזקה דכיון דסהדי כשרים לעולם לא חתמו על שטר קטן מה שאין ראוי לומר כן גבי עדים כשהן קטנים דלאו בני דעת. אי נמי אפש' דהכי נמי סברי רבנן דאפי' גבי עדים אמרי' לה שאין חותמין על השטר אא"כ נעשו גדולים. ומיהו לא אמרי' לה במקום מגו דכיון דאיכ' מגו דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין. וקיימא לן כר"ש בן לקיש אליבא דרבנן. והרב אלפסי כתב' בפ' זה בורר והכי אמרי' בבבא בתרא יפה ערערו בני משפחה לומר קטן היה בשעת מיתה דכל היכא דאיכ' מיגו שאין יכולין לקיים חתימת העדים נאמנין לערער בין בעל דין בין העדים עצמן לומר קטני' היינו או קטן היה הלוה והמלו' וכן הלכה.

ובכולי בעי דלודי ליה. וכ"ת כשכופר במקצת גם כן נימא שיהא נאמן שלא היה מעיז פנים האי בכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה וכו' פי' וכיון דסבר דמצי למתלי ליה בהכי לא חשיבא ליה כמעיז פנים ומיהו אפשר שדעתו לכפור ואפילו לא היה דעתו לכפור עתה אלא יצא מב"ד זכאי [לא ישתדל עוד לפרעו הלכך אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה קודם שיצא מב"ד זכאי] הלכך משום דכופר בכל מעיז פנים [ומודה במקצת אינו מעיז פנים] מפני כן זה נשבע ולא מהימן במגו שאין אומרים מגו ממעיז לשאינו מעיז להאמינו באותה מגו בלא שבועה. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו ובכוליה בעי דלודי ליה ה"פ דלא תימא כי היכי דאין יכול לכפור הכל כמו כן יהיה נאמן באותו מקצת שהוא כופר שלא היה יכול להעיז ולכפור אם היה חייב. בכוליה בעי דלודי ליה אין זה העזות פנים והאי דלא מודה וכו' שכמו שאינו יכול לכפור הכל משום דאין אדם מעיז פניו כמו כן עתה אינו יכול להודות בכל משום שאין לו לפרוע ורמא רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי ואם תאמר מאחר שאינו חשוד אלא מתכוון לדחות עד שיהא לו לפרוע מה עסק לשבועה זו הלא בודאי יפרע כשיהיו לו מעות יש לומר משום דאיכא למיחש כיון שהתחיל לכפור ויצא מב"ד זכאי הואיל ונדחה ידחה ולא יפרע עוד. ע"כ. כתוב בתוספות דהא גבי נסכא דר' אבא וכו' תימא למה הביאו ראיה מנסכא דר' אבא היה להם להביא ראיה משבועה המחייבו עד אחד ולא אמרינן מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועה ומתוך שאינו יכול לישבע וי"ל דהתם כיון דהויא הלואה אמרינן לא חשיד אשבועתא דאיכא למימר אשתמוטי משתמיט. הקונטריסין:

ראב"י סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז. הלכך לאו משיב אבידה הוא וחייב שבועה ומיהו אין לומר כן אלא בטוענו גדול שאפשר לטוענו ברי דומיא דאביו דאילו בגדול שטוענו שמא או קטן אפי' טוענו ברי אי אפשר לומר כן דודאי יכול להעיז ולהעיז דלא עדיף בנו ממנו שאם טוענו שמא אין כאן העיז וזה הטעם גמור לפי' ר"י זכרונו לברכה. והא דאמרינן אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו פי' רש"י ז"ל בפני בעל חובו שגמלו חסד ולא נהירא דהא בפקדון שלא גמלו חסד אמרינן נמי דכופר בכל פטור ומודה מקצת חייב כדאיתא בכמה מתני' אלא ה"פ בפני בעל חובו שידע האמת כמוהו ולהכי סבר רבי אליעזר נמי כשהוא גדול וטוענו ברי שאומר שהודה בפניו לאביו בשעת מיתתו אינו מעיז ורבנן סברי דבבנו מעיז דמצי למימר הוא פייסני שאודה לו בפניך כדי להשביע את עצמו ואם תאמר ולהאי פירושא דפרישנא פלוגתיה דר' אליעזר ורבנן בבנו גדול אמאי קרי ליה רבי אליעזר טענת עצמו דהא ר' אליעזר סבר דאפילו בבנו נמי אינו מעיז. תירצו בתוספות דלדבריהם דרבנן קאמר להו טענת עצמו ופסקי רבוותא ז"ל הלכתא כראב"י שמשנתו קב ונקי ובמקומה פירשתיה בארוכה בס"ד. הריטב"א ז"ל. קצרתי בשמעתא זו ויש בה להאריך לפי שהובאה בכמה מקומות בתלמוד וכעת לא היה לי פנאי להאריך ובבבא מציעא הארכתי בשמעתא זו בחדושי אשר חברתי מהראשונים ז"ל וה' יגמור בעדי ויזכני לכתוב חדושים על כל התלמוד להשאיר אחרי ברכה ונהיה אנחנו וצאצאינו יודעי שמו ולומדי תורתו לשמה וכן צאצאי צאצאינו אמן:

מתניתין העדים שאמרו וכו'. הרי אלו נאמנין. דכיון שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואין אנחנו יכולים לקיים השטר אלא על פיהם נאמנין מגו שהיו יכולים לומר אין זה כתב ידינו כשאומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' נאמנים שהפה שאסר וכו'. והאי פסולי עדות דקתני אינו ר"ל פסולין מחמת עבירה דא"כ אין מאמינים אותן במגו דהא קיימא לן דאין אדם משים עצמו רשע אלא ה"ק פסולי עדות היינו מחמת קורבה שהיינו קרובים באותו הזמן. תלמידי רבי' יונה:

וז"ל הגאונים פסולי עדות היינו פי' קרובים היינו למלוה אבל עכשיו נתרחקנו וכשרים אנחנו להעיד עליו ומשכחת לה בנושא אחותו או בתו ומתה דכיון שמתה אבדה הקורבה והלכה לה הרי אלו נאמנין לפסול השטר בכך הואיל ובאו לקיימו מתחלה שאמרו כתב ידינו הוא דהוה ליה כהפה שאסר וכו'. ע"כ:
והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל לא פי' כן האי פסולי עדות דמתני' ולקמן בגמ' גבי הא דאמר רמי בר חמא לא שנו אלא וכו' מחמת נפשות נכתוב לשונו ז"ל בס"ד:

הרי אלו נאמנין. ודוקא דקא אמרי אנוסין היינו תוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דבור כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואם תאמר אי תוך כדי דבור מאי איריא דמהימני משום מגו תיפוק ליה משום דמהדרי בהו י"ל אי קא הדרי בהו הכי נמי אבל השתא מיהא לא הדרי בהו שהרי מודים דכתב ידן הוא אלא שאומרים אנוסין היינו ומהימני לעקור עדותן אע"פ שמודים בו שהוא כתב ידן משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. שיטה ישנה. והקשו בתוספות ולמה נאמנים והא מגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסין ולא פסולי עדות דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו ויש לומר כיון שהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דבור קטנים היינו אבל לקמן חשבינן להו בשני עדים כיון דכבר מקוים הוא שכתב ידן יוצא ממקום אחר. עכ"ל התוספות. ויש לפרש קושייתם דהיינו משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה וכו' וכן כתוב בשיטה ישנה לקמן בגמ' וז"ל וכ"ת ה"מ ע"פ אבל בשטר לא והא אמר ר"ל וכו' ואם תאמר מ"ש דלא קשיא ליה נמי רישא דמתניתין דקתני דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים דהא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין והאיך חוזרין ומגידין וכ"ת לא אמרינן נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא בעדים שנתקיים כתב ידן והא אמרינן בריש פ"ק דגיטין בדין הוא דקיום שטרות נמי לא נבעי כדר"ל וכו' ורבנן הוא דאיצטריך והכא משום עגונא אקילו ביה רבנן. יש לומר כיון דרבנן מיהא אצרוך אשתכח באין כתב ידן יוצא ממקום אחר דאי לא מסהדי אינהו אכתב ידן לא מפקינן ממונא אפומא דהאי שטרא והשתא דקא מסהדי אכתב ידן ואמרי אנוסין היינו מהימני משום הפה שאסר וכו' ודוקא תוך כדי דבור כדפרישית. עכ"ל שיטה ישנה לקמן בגי' ויש לפרש התוספות ז"ל בהכי ומיהו הרא"ש ז"ל בתוספותיו לא פי' כן וז"ל ואם תאמר היכי מהימני בהאי מגו האי מגו במקום עדים הוא דכיון שהם מודים שכתבוהו אנן סהדי שלא היו פסולי עדות דהא הך חזקה חשיבא כעדים כדאמרינן בשמעתין תרי ותרי נינהו דמאי שכתב ידן יוצא ממקום אחר חשיב כעדים מעידים שהם כשרים ויש לומר דלהכי נאמנין לפי שהן באין בטענה דאי בעו אמרי מזויף הוא ובהאי מגו נאמנין אף במקום עדים דהא אלמוה רבנן לטענת זיוף דיכול כל אדם לומר שטר זה מזויף הוא אע"ג דמן התורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד ולקמן כיון שהוא מקוים שכתב ידן יוצא ממקום אחר ליכא טענת מזויף אבל הכא לא חשיב קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא דאינהו גופייהו אמרי קטנים היינו ע"כ. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל העדים שאמרו וכו'. שהיו מעידים על חתימתם לקיים את השטר ע"כ. ונשמר רש"י ז"ל שלא נפרש (א"ת) העדים שאמרו וכו' שלא בשעת הקיום אלא אינהו מנפשייהו אתו למימר עלה דהאי שטרא כתב ידינו וכו' אבל אנוסין היינו וכו' כדי לאחזוקי האי שטרא בפסול ושוב לא יועיל בו קיום כלל דהא ודאי ליתא דאם שוב נכיר אנו מעצמינו החתימות לא יועילו דבריהם כלל ונקיים השטר שפיר ומיהו אם כשבאו לקיים השטר נפל זה ההפרש ואמרו כתב ידינו וכו' כיון שכבר נפסל השטר ואתרעאי לפני ב"ד שוב אין לו תקנה אף על גב דשוב נמצא כתב ידן יוצא ממקום אחר ומאי דקתני מתני' ואם יש עדים או שהיה כתב ידן וכו' אינן נאמנים אין לפרש דה"ק דאם לאחר שאמרו כתב ידינו וכו' והימנינן להו שוב באו עדים או שהיה כתב ידן וכו' אינם נאמנים פי' דמאי דאמרו מעיקרא כתב ידינו וכו' דהאי פירושא ליתא וכדכתיבנא אלא ה"ק ואם יש עדים וכו' פי' אם כשבאו לקיים את השטר ואין אנו צריכין לעדותם אלא היינו יכולים לקיים את השטר על פי עדים אחרים או שהיה כתב ידן וכו' אינם נאמנים פי' לומר פסולי' היינו דהא למימר כתב ידינו הוא זה אין אנו צריכין דבלא עדותן כבר השטר מקוים וכן פי' רש"י ז"ל עי' לשונו ז"ל. וכן פירשו הגאונים ז"ל וז"ל העדים שאמרו וכו' פי' המלוה שהוציא שטרו לפנינו לגבות חובו והלה אומר כתב מזויף הוא ובאו עדים ואמרו חתימת ידינו הוא אבל אנוסין היינו וחתמנו על זה השטר בעל כרחינו וכו'. עד כאן:
או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר כלומר שאנחנו מוצאין חתימת עדי השטר בשטרות אחרות שיוצאות מתחת ידי אחרים ואנחנו יכולין לדמות החתימות ולקיים מאלו לאלו אינם נאמנין לפסול השטר דכיון שהעידו בשטר ואנחנו יכולים לקיים את השטר בלא עדות אינם נאמנים עכשיו לחזור ולפוסלו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. תלמידי הר"י ז"ל:
וז"ל הגאונים ז"ל כתב ידן יוצא ממקום אחר פי' שמצאו חתימת אותן עדים בשטר אחר ואותה חתימה דומה לזו ובזאת נדע שהם חתמוהו לזה הואיל ואין קיום השטר ידוע על פיהם אבל באו שוב לפוסלו לומר אנוסים היו אינן נאמנים וגובה המלוה את חובו על ידי זה. תוספתא [פ"ב ה"א] העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן בבית דין אמרו מבדין היינו הרי אלו נאמנים משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו אינן נאמנים. ירושלמי ר"ל אמר עשו העדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד הם אומרים אינו כתב ידינו ואחרים אומרים כתב ידן הוא ויצא ממקום אחר אינן נאמנים הם אומרים כתב ידינו הוא ואחרים אומרים אינו כתב ידן אמר רבי מונא נעשה כשטר שקרא עליו ערעור רב אסי אמר ובלבד כשטר שקרא עליו ערעור ונתקיים בב"ד רבי אלעזר אומר אף ע"פ שלא נתקיים בב"ד אמר רבי לא מאי טעמיה דר' אלעזר מכיון שהוחזק להיות חתומים בשטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד. ע"כ מלקוטי הגאונים ז"ל:

אין נאמנים. כתוב בתוספות דכיון דמקוים הוא הוי מגו במקום עדים. תימא למה חוזרין התוספות לומר מגו במקום עדים כבר אמרו לעיל דכיון שכתב ידם יוצא ממקום אחר מגו במקום עדים הוא והכא נמי על סיפא קיימינן דכתב ידן יוצא ממקום אחר ויש לומר שהוצרכו לחזור לומר מגו במקום עדים משום דהתם מגו דאי בעי הוה שתיק דאם היו שותקין ולא היו אומרים כתב ידינו הוא זה ממילא היה השטר פסול וכיון שאמרו כתב ידינו הוא זה חשבינן ליה כמקוים הלכך הוה ליה מגו במקום עדים אבל הכא שאמרו התוספות דליהמנו במגו דאי בעי אמרי פרוע הוא אם היו אומרים פרוע הוא השטר לא היה פסול אלא שהיו אומרים שהיה פרוע וכיון שאינם פוסלין אותו מעידים הם שהוא כשר כמו במקויים דאנן סהדי דהוא כשר וא"כ ה"א כיון שגם הם מעידים שהוא כשר לא שייך לומר מגו במקום עדים אפ"ה הוי מגו במקום עדים. בקונטריסין:
גמרא אמר רמי בר חמא לא שנו דאין נאמנים אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון פי' רש"י ז"ל שאין אדם נאמן לשום עצמו רשע ואם תאמר ניחא אנוסין היינו איכא לפרושי הכי פסולי עדות היינו נמי דאמרי גזלנין היינו אלא קטנים היינו מאי רשעות איכא ויש לומר דבההיא איכא טעמא אחרינא דמלוה גופיה מידק דייק ולא מיחתם כדאמרינן לקמן וכן תירצו בתוספות. א"נ דאנוסין היינו מחמת ממון לא סוף דבר מפני שמשימין עצמן רשעים כדפרש"י ז"ל אלא משום שמעידין על עצמן שחתמו שלא כדין והשתא הוא הדין כשאומרים קטנים היינו ונכון הוא. ואם תאמר ויהיו נאמנים בזה מתוך שיכולים לומר אנוסין היינו מחמת נפשות או כיוצא בו. ויש לומר שאין עד אחד במגו כשיש בעדותו חשד מחמת גוף עדותו ומה ששנינו ברישא שהם נאמנים דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ההוא לאו מגו ממש הוא אלא משום דאי בעי שתקי. הריטב"א ז"ל:

וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל תמיה לי מאי קסבר נמי אי קסבר דלא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד בעדות בשטר כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני וכ"ת משום דלא משוו נפשייהו רשעים אי הכי אפי' אין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואיהו ודאי ע"כ ס"ל דלא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא בעדות על פה דהא תלמודא קתני אנוסין היינו מחמת נפשות מהמני ועוד קשיא מאי שנא קטנים היינו ופסולי עדות היינו דלא מהימני ומאי שנא אנוסין היו מחמת נפשות דמהימני וי"ל דרמי בר חמא סבר שאין אדם משים עצמו רשע ולא שעשה שלא כהוגן הלכך מחמת ממון וכן קטנים היינו פסולי עדות היינו כיון דשלא כדין כתבו ובאיסור עשו שטרם אינם נאמנים ומחמת נפשות כיון שהם לא עשו שום איסור נאמנים דס"ל נמי אעפ"י שהגיד חוזר ומגיד בשטר והיכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר לאו מהימני בשטר דרשעים נינהו אבל כי אין כתב ידן יוצא ממקום אחר אי אמרת לא מהימני במאי דקא אמרי אנוסין היינו במאי דקא אמרי נמי כתב ידינו הוא זה לא מהימני דלית ליה פלגינן דיבורא ודחינן לה מדאמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד פי' כמו שאם נחקרה עדותן בב"ד אין יכולים לחזור בהן כך מכיון שהם חתומים על השטר אינן יכולין לחזור בהן והכי איתא בירושלמי תני העדים שהעידו וכו'. ע"כ ולקמן נכתוב שארית לשון הרב ז"ל בס"ד:
וז"ל הרא"ה ז"ל אמר רמי בר חמא לא שנו וכו' מחמת נפשות הרי אלו נאמנים פי' ואע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר אבל אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנים כיון דכתב ידן יוצא ממקום אחר משום דמשוו נפשייהו רשיעי אבל ברישא דמתני' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנין אפילו באנוסין מחמת ממון דקס"ד השתא דכיון שאין כתב ידן יוצא וכו' והוה ליה הפה שאסר וכו' מהימני אבל מאי דקאמרי וכ"ת השתא דקס"ד דאפילו כשכתב ידן יוצא וכו' כל היכא דלא משוו נפשייהו רשיעי מהימני ומאי אנוסין דמתני' מחמת ממון אבל מחמת נפשות מהימני א"כ כי קאמרי קטנים היינו אמאי אין נאמנים דהא לא משוו נפשייהו רשיעי והוה ליה כאנוסין היינו מחמת נפשות י"ל דכי קאמרינן דלא מהימני משום דמשוו נפשייהו רשיעי ה"ה כל היכא דקא מודו דשלא כדין עשו השטר והיינו טעמא דקטנים לאפוקי אנוסין מחמת נפשות דליכא למימר שעשו השטר שלא כדין שכך יפה להם וכך חובתם ולפום האי לישנא דרמי בר חמא אית לן לפרושי פסולי עדות היינו דמתניתין גזלנין או משחקי בקוביא דמשוו נפשייהו רשיעי א"נ קרובים היינו ונתרחקנו דהוה ליה כקטנים שעשו השטר שלא כדין ע"כ:

והרשב"א ז"ל כתב להך לישנא דרמי קטנים היינו פסולי עדות היינו אף ע"ג דלאו ברשיעי משוו אנפשייהו ואפ"ה קתני כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים התם איכא למימר משום דמלוה גופיה מידק דייק ומחתים כסברתיה דרבי מאיר אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדאיתא בסמוך ומיהו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ס"ל לרמי דנאמנין לומר אנוסין היינו מחמת ממון ולשוויי נפשייהו רשיעי דכיון דאינהו משוו ליה שטרא אינהו מצו פסלו ליה שהפה שאסר וכו'. עד כאן:
וכתבו בתוספות מחמת נפשות הרי אלו נאמנים וא"ת וכי אמרי קטנים היינו או אנוסין היינו מחמת ממון להימני במגו דאי בעי אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות דהא ברישא דאיכא מגו נאמנים לומר אנוסין היינו מחמת ממון וי"ל דאונס מחמת נפשות לא שכיח. כן כתוב בקצת תוספות. ובספרים אחרים יש עוד תירוץ אחר וז"ל ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו כדפרישית א"נ בדיבור דלעיל המתחיל אין נאמנים קצת ספרים אין שם כ"א ב' תירוצים הראשונים ובקצת ספרים מוסיפין ועוד דבב' עדים לא אמרינן מגו וברישא שייך מגו דאי בעי שתקי והם גליונות שנכתבו בתוס' וז"ל הקונטריסים על זה תימה למה חזר הגליון ותירוץ זה תירצו שני פעמים וי"ל משום דלעיל קאי על מגו דאי בעי אמר פרוע הוא הוה דבור אחר בפני עצמו ופשיטא דאין אדם יודע מה שבלב חבירו ופשיטא דמגו בתרי לא אמרינן אבל הכא שאומרים אנוסין היינו בין שיהיה מחמת ממון בין שיהיה מחמת נפשות ממה נפשך שניהם בבת אחת אומרים אנוסין היינו והוה אמינא דאמרי' מגו בתרי שהרי יודע שבלב חבירו שיש לומר אנוסין היינו קמ"ל הגי' דאפילו הכי לא אמרי מגו בתרי. ע"כ:
ומיהו אם הוא מלשון התוספות ואתא לתרוצי נמי דלהימנו במאי דקא אמרי קטנים היינו במגו דאי בעו אמרי מחמת נפשות לא שייך תירוץ הקונטריסין כלל. וי"ל דכולהו הני טענתא הוו מענין א' דבאין לפסול השטר ולכך איכא למימר דאמרינן מגו אפי' בתרי דבנקל ידעו מה שבלב חבירו אבל טענת פרוע אינו ענין להם כלל דבהאי טענתא הוא אומר דהשטר הוא אמת אלא שנפרע הלכך איכא למימר דבתרי לא אמרינן מגו. ועוד דלעיל איכא למימר דהאי תירוצא דבשני עדים לא שייך מגו בהדי אינך תירוצי עולה שפיר לתרוצי הך קושיא דמגו ולהכי כתבו התוספות לעיל הכא ליכא לאקשויי וכו' פי' משום דיש ג' תירוצין בדבר וחדא אחבירו סמיך אבל הכא אין לתרץ הני תרי תירוצי דלעיל דלרמי בר חמא לא שאני ליה בין מקוים בין לשאינו מקוים תדע דהא מחמת נפשות נאמנים ועיקר טעמו דלא מהמני משום דלא משוו נפשייהו רשעים ולית ליה נמי כיון דהגיד אינו חוזר ומגיד בשטר כשכ' ידן יוצא ממקום אחר והלכך ליכא למימר הני תרי תירוצי דלעיל ולכך חזרו והקשו הכא קושיית מגו ותירצו שני תירוצין חדא דאונס מחמת נפשות לא שכיח ועוד דבשני עדים וכו' כנ"ל. ולקמן בשמעתין גבי שנים חתומים על השטר ומתו וכו' תירצו התוספות עוד דבשני עדים לא שייך מגו דאין אחד יודע וכו' ולקמן נפרש אותו בס"ד:

אמר ליה רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. יש שפירשו בתוס' דהא נפקא מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו דאית לן למדרש כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדדרשינן גבי יבם אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכיון דכן ע"כ הכי בעי למימר כיון שלא הגיד בתחלה בענין זה שבא לומר עכשיו שוב אינו חוזר ומגיד ואחרים פירשו דאם תמצי לומר חוזר ומגיד לא תמצא קרבן בשבועת העדות דלעולם חוזר ומגיד וקרוב לזה פרש"י ז"ל אינו חוזר ומגיד דגבי עדות חדא הגדה כתיבא אם לא יגיד ולא נהירא דחיוב שבועת עדות אינו אלא במי שכבש עדותו ולא הגיד ועל זה ראוי לחייבו קרבן אפילו חוזר ומגיד עדותו ומזה הטעם אין הפירוש הראשון מחוור דלא שייך למדרש ביה מידי במי שהעיד בב"ד אבל הנכון דנפקא לן האי פירוש דלא יגיד מדכתיב על פי שנים עדים יקום דבר אלמא על מה שהעידו בב"ד מתקיים הדין לזכות או לחובה לאלתר ואם יכולין לחזור ולהעיד היאך יקום דבר והיינו דאמרינן וכ"ת ה"מ על פה כלומר משום דכי כתיב יקום על פי שנים עדים כתיב הא אמר ר"ש בן לקיש וכו' כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
ויש לי לפרש דרש"י ז"ל ה"ק דגבי עדות חדא הגדה כתיב פי' דאם הגיד כבר שוב אין כאן נשיאות עון אע"ג דיחזור ויכפור ואם אתה אומר דחוזר ומגיד אותה הגדה הויא לה כמאן דליתיה ואכתי קרי כאן ונשא עונו אף על גב דהגיד:
וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל והא דאמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד נפקא לן מדיוקא דקרא דכתי' אם לא יגיד ונשא עונו ומדהוה ליה למכתב אם לא הגיד וכתב אם לא יגיד ש"מ דהא נמי אתא לאשמועינן דכיון דלא הגיד שוב לא יגיד כך פי' הר"י בעל התוס' ז"ל ויש שלמדין אותו מדחזינן שאם כפר בעדותו שלא בפני ב"ד אין צריך להביא קרבן ואם איתא דכיון דהגיד דחוזר ומגיד למה צריך להביא קרבן כשכפר בבית דין והרי יכול לחזור ולהגיד אלא ש"מ דכיון שהגיד בב"ד או חתם בשטר שוב אינו חוזר ומגיד. ע"כ:

וכי תימא ה"מ על פה וכו'. כמי שנחקרה עדותן בב"ד. כלומר דכי היכי דבעל פה אחר שנחקרה עדותן בב"ד אינן יכולין לחזור בהם אבל קודם לכן יכולין לחזור בהם ה"נ כיון דחתימי בשטרא הוו להו כמי שנחקרה עדותן בב"ד והכי איתא בירושלמי [ה"ג] העדים מה שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לזכות בין לחובה בין לאסור בין להתיר אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנחנו נאמנים ואם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנחנו אין נאמנים ר"ל אמר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומיהו הא דקתני במתני' נחקרה עדותן לאו דוקא אלא במידי דבעי חקירות נמי בשאר מילי וכשעשו חקירות אבל בעלמא כיון שהעידו שוב אין יכולין לחזור בהם. וכן דעת רבינו נר"ו. והלכה קבועה היא והרי"ף ז"ל כתבה ביבמות פ"ד אחין. הרא"ה ז"ל:

וכתב הריטב"א ז"ל האמר ר"ש בן לקיש וכו'. כמי שנחקרה עדותן בב"ד הא דר"ל בתוספת' הוא דתניא העדים שהעידו בין לזכות בין לחובה וכו' אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו נאמנים פי' אפילו לאחר כדי דבור במידי דבעי דרישה וחקירה שאין גמר עדותן עד שיהא שם דרישה וחקירה ולפיכך היו מסיעין אותן ממקום למקום כדאיתא התם. אם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו אין נאמנים פי' לאחר כדי דבור דוקא דכל כדי דבור כדבור דמי אפילו לענין עדות וכדמוכח בדוכתא. ע"כ:

אלא אי איתמר. ארישא איתמר הרי אלו נאמנים לא שנו וכו' עד לפי שאין אדם משים עצמו רשע. ולהאי אוקמתא הא דקתני פסולי עדות היינו כגון שאמרו קרובים היינו ונתרחקנו או עבדים היינו ונשתחררנו שאין משימין עצמן רשעים. הריטב"א ז"ל:
וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל לפום האי לישנא בתרא ליכא לפרושי פסולי עדות דמתני' גזלנין דאם כן אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין כדאמרן אלא קרובים היינו ונתרחקנו א"נ משחקי בקוביא כדפרש"י ז"ל דכיון דפסולא דרבנן הוא וטעמא הוא דפיסולייהו ליתיה אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם הרי הוא כקטנים היינו שאין נאמנין. והרב ר' יוסף הלוי בן מיגש ז"ל שתירץ שאפילו תימא מאי פסולין היינו גזלנין כיון דקא מודו בגופיה דסהדותא ואין אומרים שחתמו שקר בעדות זו ואפילו בהך פסולא נמי דקאמרי לא אמרי אלא היינו והשתא לא הוו דעשו תשובה מהימני וליתיה דאנוסין היינו מחמת ממון אנוסין היינו קאמרי והשתא לא דעשו תשובה ואפ"ה לא מהימני ומה לי אי פסולייהו דקא מודו איהו האי סהדותא או אטו מילתא אחריתי ע"כ. והכי נמי כתב רבי' הרמב"ן ז"ל וז"ל פי' רש"י ז"ל פסולין היינו משחקי' בקוביא ואיכא למידק לרבא אמאי מהימני הא אין אדם משים עצמו רשע לפיכך נראה כלשון האחר שפרש"י ז"ל קרובים והא דקתני היינו לאו דוקא א"נ בקרובין מנשותיהן ונתרחקו ולדברי רש"י ז"ל איכא למימר כיון דאיסורא דרבנן הוא משום שאינו עוסק בישובו של עולם מהימן. והרב רבי יהוסף הלוי ז"ל כתב דכיון דלא אמרו שקר העדנו לא משוו נפשייהו רשעים שגם הפסלות שהעידו על עצמם אינו בהם שהרי חזרו בהן נמצא שאין נראה מעדות זו שהעידו עכשיו כי רשעים היו בזו העדות שהרי באמת העידו. ואיני יודע מהו סח דהא אנוסין היינו מחמת ממון נמי דילמא עכשיו חזרו בהן ולא יעשו לעולם ומה לי אם הם רשעים מחמת עדות זו או רשעים מחמת איסור אחר כיון דליכא למיפלג דבורא בהא. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל פסולי עדות היינו פרש"י ז"ל משחקי בקוביא דפסול הגוף הוא עוד פי' בלשון אחר קרובין בנשותיהן ועכשיו לא כלומר שנתרחקו וזה הלשון נכון יותר דאילו בפסול הגוף אפילו לרבנן אמאי מהימני והא אין אדם משים עצמו רשע. ע"כ:
ודע שבפירושי רש"י ז"ל שבידינו במשנה כתוב פסולי עדות היינו. קרובים או משחקים בקוביא. ולקמן גבי הא דאמרינן בגמרא בשלמא לרבנן וכו' הפה שאסר הוא הפה שהתיר כתוב הפה שהתיר. וכיון דמחמת נפשות קאמרי דנאנסו לא משוו נפשייהו רשעים ופסולי עדות דקאמרי היינו טעמא דלאו בעדותן משוו נפשייהו רשעים אלא דאמרי קרובים או עבדים היינו ועכשיו אנו משוחררים ע"כ. השמיט הרב ז"ל הכא בגמרא משחקים בקוביא ולא פי' כבמתניתין משום דאלישנא בתרא דרמי בר חמא קיימי' דמוקי לרישא דמתני' באנוסין היינו מחמת נפשות ומשחק בקוביא הרי הוא קצת רשע ומיהו במתני' אכתי לא איתברר אי כלישנא קמא דרמי אי כלישנא בתרא להכי נקט קרובים או משחקים בקוביא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומ"מ לא נקט גזלנין דא"כ היינו מאי דקתני רישא דמתני' אנוסין היינו דהיינו מחמת ממון ללישנא קמא דרמי בר חמא ואם תרצה לחלק בינייהו מ"מ הוה ליה למנקט אנוסין היינו פסולי עדות היינו בהדי הדדי. כנ"ל לפרש פירושו של רש"י ז"ל ומ"מ אכתי קשה אמאי נטר רש"י ז"ל לפרושי ההיא דפסולי עדות לקמן גבי הא דאמרינן בשלמא לרבנן וכו' ולא פי' כן בסיומיה דלישנא בתרא דרמי דקאמר אבל אמרו אנוסין וכו' מ"ט אין אדם משים עצמו רשע. ואפשר דכדי לפרש דוחקיה דבשלמא ולדיוקי מאי דקאמר תלמודא כי טעמייהו שהפה וכו' דהא פשיטא הוא ולא היה צריך הדבר לאמרו דבמתני' איתא הכין להדיא לכך כתב רש"י ז"ל כן כלומר דמשום דצריך לתרוצי הכין לכך קאמר תלמודא בשלמא וכו' והוא דוחק ומצאתי ברש"י ז"ל כתיבת יד שכתוב הכין וז"ל לא שנו דאמרינן הפה שאסר וכו' אלא דאמרי אנוסין מחמת נפשות נאנסו דלא משוו נפשייהו רשעים וכיון דעלייהו סמכינן וכו' אין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן לפסול עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות והעדים שאמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסין היינו וכו' כיון דמחמת נפשות קאמרי דנאנסו לא משוו נפשייהו רשעים ופסולי עדות דקאמרי לאו בעדותן שוו נפשייהו רשעים אלא דאמרי קרובים או עבדים היינו ועכשיו אנו משוחררין. אין נאמנין לפוסלו ארישא דמתני' פליג בשלמא פסולי עדות וכו'. ע"כ:
זאת היא הנוסחא הנכונה בפי' רש"י ז"ל וכל לשונותיו ז"ל כל אחד על מקומו יבא בשלום. ומלבד כי לשון הדפוס אינו מסודר יפה הלשון עצמו מגומגם דכתב ופסולי עדות דקאמרי היינו טעמא דלא בעדותן משוו נפשייהו רשעים אלא דקאמרי וכו' משמע דבעי לחלק כמו שחילק הרב רבי יהוסף ז"ל מדקאמר היינו טעמא דלאו בעדות משוו וכו' וכיון שכן קשיא דלמה ליה למימר דאיירי כדקאמרי קרובים או עבדים וכו' דלטעמיה דהרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אפילו בגזלנין נמי אלא הנוסחא האמיתי בפרש"י ז"ל הוא כדכתיבנא והכין הוא פירוש לפירושו כתב ז"ל לא שנו דאמרי' הפה שאסר וכו' פי' לא שנו קאי אאנוסין היינו בלחוד וקאמר לא שנו דכי אמרי אנוסין היינו דנאמנין אלא דאמרי אנוסין היינו מחמת נפשות וכו' דאי הכי קשיא דהא ללישנא בתרא נמי משתנה הפירוש דפסולי עדות נמי דללישנא קמא פירושו היינו פסולי עדות אפילו משחקין בקוביא וללישנא בתרא פירושו היינו קרובים או עבדים אלא ודאי אעיקר טעמא דמתני' קאי וה"ק לא שנו דאמרי' הפה שאסר וכו' כנ"ל ועולה יפה עם הנוסחא דכתיבנא ודוק. ולפי שדחו תירוץ הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל בשתי ידים אכתוב לך לשונו ז"ל ותמצא בו טוב טעם ודעת וז"ל (ז"ל) אוקמה רמי בר חמא רישא דמתני' באנוסין היינו מחמת נפשות אבל מחמת ממון אינן נאמנים שאין אדם משים עצמו רשע וכן הלכה ואמרי' נמי לקמן רב אשי אמר לעולם דקאמרי עדים ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ודקאמר אמאי לא מהימני כדרב כהנא דאמר אסור לאדם שישהא שטר אמנה וכו' אלמא אף ע"ג שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כי מהימני היכא דאמרי מילתא דלא מתחזי מיניה דהוו רשעים ואסהידו שלא כהוגן אבל אי אמרי מילתא דמתחזי מינה דשלא כהוגן אסהידו לה לההיא סהדותא ומשוו נפשייהו רשעים לא מהימני דאין אדם משים עצמו רשע ואם תשאל והא פסולי עדות היינו דקא משוו נפשייהו רשעים דהא קא מסהדי דפסולין היו וקתני הרי אלו נאמנין התם אף ע"ג דקא אמרי פסולין היינו לא קאמרי דעדות שקר הוו אלא קאמרי בקושטא אסהידנא ומיהו פסולין היינו באותה עת וקי"ל כל עדות שתחילתה בפסלות ואחר כך בסופה בכשרות עדות פסולה היא. ולענין קטנים נמי קי"ל דאין אדם נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו אלא הנך דקתני להו בהדיא במתני' דתנן ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן וכו' הלכך אע"ג דקאמרי השתא דעדיין כשרותם או גדלותן דעדות אמת היתה שנמצא שכשאין לו עכשיו העידו אותה כיון דקאמרי דבשעת העדות היו פסולין או קטנים אין עדותן עדות וכיון שאין אומרים כי עדות שקר היתה גם הפסלות שהעידו בו על עצמן אינו בהם עכשיו שהרי חזרו בהן נמצא שאין נראה מעדות שהעידו עכשיו כי רשעים היו בזאת העדות שהעידו ומ"ה אין שם דרך לומר אין אדם משים עצמו רשע אבל לענין אנוסין היינו מחמת ממון שהם אומרין כי עדות שקר העידו שנמצא שעשו עצמן רשעים באותו עדות אמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. נמצא עכשיו שכל מי שמעיד עדות על חברו ומתוך אותה העדות יעשה הוא רשע שאינו נאמן באותו דבר לפסול את עצמו ולפי שאינו נאמן לפסול את עצמו גם על חברו אינו נאמן שהרי בכאן עדים אלו הרי הן מעידים כי שטר זה מזויף הוא וכי ראובן זה אינו חייב לשמעון כלום ולפי שנראה מאותה שעה כי רשעים הם ואינם נאמנים לפסול את עצמן גם אינם נאמנים להפסיד את שמעון אותו ממון. ע"כ:

עוד כתב ה"ר יהוסף הלוי ז"ל וקשיא לן הא דגרסינן בפרק כיצד ובפרק דיני ממונות קמא אמר רב יוסף איש פלוני רבעו לאונסו הוא ואחד מצטרפין להורגו לרצונו רשע הוא וכו'. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו הוא ואין אדם משים את עצמו רשע וקי"ל כרבא והא התם דקא מסהיד עדות שנראה ממנו שהוא רשע והאמינו לענין הריגת הרובע ולא האמינוהו לפסול עצמו וכיון שכן הכא נמי אע"פ שאינם נאמנין לפסול עצמן ולשום עצמם רשעים למה אין אנו מאמינין אותן לענין הפסד אותו ממון על שמעון. ותשובה היינו טעמא דלא מהימנין הכא לאפוקי להאי ממונא משמעון משום דהא חתמי אשטרא דאית ליה לשמעון גבי ראובן מנה וקי"ל דעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואע"ג דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נמי מ"מ מכי חתמי אשטרא כבר נחקרה עדותן בב"ד וגלוי מילתא בעלמא הוא דבעינן לאסהודי אחתימות ידייהו דהא ניהו הלכך כי אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות לא שוו לנפשייהו רשעים מהימנין להו דהפה שאסר הוא וכו' וכי אמרי אנוסין היינו מחמת ממון דשוו נפשייהו רשעים לא מהימני וכיון דלא מהימני מוקמינן לה אחתימות ידייהו דבשטר חזקה דהא עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין וכיון דלא מהימנין להו במאי דקא אמרי דאנוסין היינו מחמת ממון נמצא השטר עומד על חזקתו בחותמיו כדר"ל והא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע דשמעת מינה דאף ע"ג דלא מהימן אנפשיה מהימן אחבריה שאני התם דהא ליכא שטרא בחתימות ידיה דמכחיש בהא סהדותא ומש"ה מהימן אחבריה. א"נ יש להשיב דלענין איש פלוני רבעו לרצונו היינו טעמא דמהמנין ליה הוא ואחר להרוג את הרובע ואף ע"ג דאינו נאמן על עצמו משום דאפשר שיהא הרובע חייב על שיהא הוא רשע ואי זה זה שרבעו לאנסו הלכך נאמן הוא לומר איש פלוני רבעני לרצוני להרוג את הרובע כשיצטרף עמו אחר בעדות זו ואינו נאמן לומר לרצוני רבעני להרוג את עצמו שהרי יש לנו לומר שמא לא רבעו אלא לאונסו אבל לענין אנוסין היינו מחמת ממון אם נאמין אותם לענין הפקעת השטר והפסד הממון על שמעון ממילא הוו להו רשעים בעדות עצמן ואם לא נאמין אותן בכך לפסול את עצמן ממילא הוה ליה השטר [כשר] (פסול) ויהיו הם כשרים ולפיכך כיון שאינם נאמנים לשום עצמן רשעים ממילא נשאר השטר כשר והממון שבו קיים וזה הטעם האחרון הוא הנכון. עכ"ל ה"ר יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל:

והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ואוקימנא אלא אי איתמר ארישא איתמר לא שנו וכו'. אבל אנוסין היינו מחמת ממון אין אדם משים עצמו רשע ומהימני במאי דקאמרי כתב ידינו הוא זה ואפי' למ"ד לא פלגינן דיבורא דתרי מילי נינהו. וי"מ רבא לנפשיה מתרץ דאמר פלגי' דיבורא ולשון הראשון נראה דלא מסיימי בגמרא הכי. ואיכא מאן דרמי ונפלגו דיבורא הכי ונימא אנוסין היו מחמת ממון כאותה שאמרו פלוני רבעו לרצונו הוא ואחר מצטרפין להרגו משום דפלגינן דיבורא כדאיתא בפרק זה בורר בסנהדרין [ט ב'] ובפרק כיצד ביבמות [כה ב'] גבי עדות אשה הרגתיו הרגנוהו נאמנין משום דפלגינן דיבורא ונאמן שמת אבל לא שהוא הרגו איכא למימר דהכא והתם פלגינן דיבורא ומקיימין עיקר העדות שהוא כתב ידינו הוא זה ומת פלוני וכן אוזיף ברביתא ולא מהימן כי אמר תו לדידי דשלם סהדותיה במאי דאמר אוזיף ברביתא וכן פלוני רבעו לרצונו מהימן דפלוני רבעו ולא מהימן לומר לרצונו וכמ"ד פלוני רבעו סתם חשבינן ליה והכא נמי על עיקר העדות שהוא בא להעיד עליה נאמן דפלגינן דיבורא ולא פלגי' דיבורא באונס דאי מהימנין לך דאנוס היה על כרחיך מחמת ממון היה שכך הוא אומר ואין אנו יכולין לומר אונס נפשות הוא שהיה דאנן לא אמרי' מאי דלא אמר איהו אלא דכיון דקרוב הוא אצל עצמו חשבי' ליה כאילו לא העיד כלל וכן בכאן שאנו רואים אותן כאילו אמרו אנוסין היינו סתם אבל לומר אנוסין היינו מחמת נפשות לא כל הימנו הואיל ולא העידו כך שהרי כשבאין העדים לפנינו אמרו שקר העדנו אין נאמנין משום דמשוו נפשייהו רשעים עד שיאמרו דבר שבשבילו העידו שקר ולא יהו רשעים הלכך כי אמרו אנוסין היינו מחמת ממון ומשוו נפשייהו רשעים אין אנו מאמינין כלל שהעידו שקר כלל. וחכמי הצרפתים אומרים דרבא לרמי מסיק וכמ"ד לא פלגי' דיבורא הא לדידיה נאמנין וזה שלא כדעת רבי' והגאונים שפסקו הלכה כן. וה"ר יהוסף הלוי ז"ל כתב משום דמסייע להיאך שטרא לא פלגי' דבורייהו לאפסולי וכמה טעמים אחרים כתב ובחנם (לא) נתחבט בהם ועיקר דינא דמפלג דבורא כתוב במסכת מכות בס"ד ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל וק"ל כיון דפלגי' דבורא דאמרי' כתב ידן הוא זה אבל לא היו אנוסין אימא הכי כתב ידן הוא זה ואנוסין היו דפלגי' דבורא ולא מהימן לן בהא דמחמת ממון אלא אימא מחמת נפשות דהא אילו אתו ואמרי כתב ידינו הוא זה אבל אנוסי' היינו ולא מפרשי' מחמת ממון אי מחמת נפשות הא ודאי מסתמא מספיקא לא גבינן בה והשתא נמי לא להמנינהו במאי דקאמרי מחמת ממון ותהוי כמאן דקא אמרי אנוסין היינו סתמא. ומסתברא לתרוצי דלא אמרי' פלגי' דבורא אלא בשתי עדיות אבל בחד עדות לא והכא אתיאן כולהו הא דסנהדרין דאמרי' פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין עליו להרגו לרצונו רשע הוא וכו' רבא אמר אדם קרוב וכו' פי' ואפילו אמר לרצונו לא מהימנין ליה בהא כלומר דהוה לרצונו והוא ואחר מצטרפין עליו להורגו דהוו ליה שני עדיות חלוקים שאין צריכין זה לזה על שני עניינין חלוקים שיוצא מהם שני מעשים והם שני דינים אפשר לזה בלא זה חד דפלוני רבע דהיינו חד עדות ואידך דמסהיד אנפשיה דנרבע לרצונו ואנן מהימנינן ליה לקמא ולא באידך כשם שאילו לא היה מעיד אלא על עצמו והיה בא לב"ד להעיד על עצמו שנרבע לרצונו שאינו נאמן על עצמו ונאמן על אותו אחר כשם שאילו לא היה מעיד עכשיו על עצמו כלל בעדות זו אלא שהיה אומר שלפניו רבע ואינו צריכין להעיד מי ומי וכן אותה שאמרו ביבמות הרגתיו הרגנוהו תנשא אשתו שאף זו שתי עדיות הם דאחת שמעיד שמת אותו איש והאחת שמעיד על עצמו שהרג והם חלוקין שאין צריכין כלל זה לזה שהרי אפשר שמת אותו איש בלא שהרגוהו ואפשר שהרגו בלא שהרגו איש זה וכיון שהן מעידין שמת איש זה ומעידין שהרגו את הנפש על מה שמעידין על עצמן אינם נאמנים ואעפ"כ נאמנין במה שמעידין על אותו איש שמת והכי נמי אתיא מתני' דהכא דאמרי כתב ידינו הוא אבל אנוסין היינו שהן שתי עדיות שהם מעידי' שזה כתב ידן וזהו עדות אחת ואחר כך מעידים עדות זו שאנוסין היו מחמת ממון בעדות זה והרי הם מעידים על עצמן שהעידו עדות שקר בשביל ממון בלא עדות כתב ידן והרי אלו שתי עדיות חלוקות שמעידין שזה כתב ידן ושהעידו עדות שקר בשביל ממון ואפשר לזה בלא זה לפיכך מאמינים אותם בראשונה שזה כתב ידן ולא בזו שהן אומרים שעדות שקר העידו בשביל ממון כי היכי דאילו אתו בעלמא וקא מסהדי אנפשייהו הכי דלא מהימני ותו ליכא למימר דכי הימנינהו דאנוסין היו ולא מחמת ממון אלא מחמת נפשות דהא חד עדות הוא דעיקר עדות אנוסין היינו וכיון דאנוסין הוו לא סגיא דלא הוה או מחמת ממון או מחמת נפשות ומחמת נפשות פירושי הוא דמפרש ופי' בעלמא הוא וכגון הא ודאי הוי חד עדות ובחד עדות לא פלגי' דיבורא ודבר ראוי הוא ומוכרע מן הסברא. ואל תשיבני מאותה שאמרו בפרק יש נוחלין בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן ואיבעיא לן אמר למפרע מאי ליהמוניה להכא ופליגי בה רב מרי ורב זביד חד אמר פלגי' דיבורא וחד אמר לא פלגי' דיבורא וקשיא לן ומאי שנא מדרבא דאמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה ומתרצינן בתרי גופי פלגי' בחד גופא לא פלגי' דכ"ע אי לאו טעמא דחד גופא פלגי' ואף על גב דהוי כחד עדות ואפי' בהא איכא מאן דאמר דפלגי' דיבורא ואף על גב דחד גופא ואף על גב דהוי חד עדות דההיא דהתם נמי היינו טעמא דמ"ד דלא פלגי' דיבורא והיינו דקא מתרצינן בתרי גופי פלגי' בחד גופא לא פלגי' ולא סוף דבר בין שני גופין לגוף אחד אלא הכי נמי קאמר התם שני גופין שהם שתי עדיות שמעיד על אשתו ועל אותו פלוני אחר הכא חד גופא שהוא חד עדות ולא נקט חד גופא אלא איידי דאידך תרי גופי והוא הדין לחד גופא לשני עדות ונקט האי לישנא לארווחי טעמיה למימר דלא דמין כלל ואידך דאמר התם פלגי' דיבורא משום דהימנותא דבעל משום טעמא דמתוך שבידו לגרשה וקס"ד דכיון דהימנותא משום טעמא חד דינא הוא דלמאי דקא סגי טעמא מהימן לאידך לא מהימן ובהא פלגינן דיבורא אפילו בחד עדות כיון דמשום טעמא אתינן עלה ואידך סבר לא שנא הכי ולא שנא הכי כיון דחד עדות הוא לא פלגינן דיבורא ולא מהימן וזהו הנכון. עד כאן לשון הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל. ואם תאמר כיון שהם בעדות אחת העידו שזה כתב ידן ושאנוסים היו מחמת ממון ואין אנו מאמינים אותן על אונסן למה אנו מאמינים אותן על כתב ידן. יש לומר דפלגינן דיבורא וכדאמר התם באומר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו דפלגינן דיבורא. ואם תאמר אם כן נפלוג דיבורא ונאמנים לומר אנוסין היינו אבל אין נאמנים לומר מחמת ממון ויתבטל השטר ונוקי ממונא בחזקת מריה ויהא יד בעל השטר על התחתונה וכ"ת דכיון דמחמת ממון פי' דאנוסין היינו הוא לית לן למפלגיה הא ליתא דהתם נמי לרצונו פי' דרבעו הוא דלא סגיא לרביעה שלא תהיה לאונסו או לרצונו וכי אמר לרצונו אמרינן דלאו לרצונו הוה אלא לאונסו וקטלינן ליה. ויש לומר דאכתי לא דמי דהתם עדות הרביעה עדות גמור הוא לחייב הרובע מיתה בין שיהא לרצונו של נרבע או לאונסו ופירושו דלרצונו מילתא אחריתי היא ושייכא בחיוב הנרבע ואנן לא בחיוב הנרבע עסקינן וכיון דכן אית לן למיפלג דיבורא ולמסבר מסהדותיה מאי דאצטריך לן ואידך כנטול דמי ודכותה הכא כשאומר כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו מחמת ממון דכתב ידינו הוא עדות שלם ולא צריכינן למימר טפי בענין זה וכשאומר אנוסין היינו מחמת ממון אין צריך לעדותן כלל וכיון דמוסיף מידי דלא מהימני פלגינן דיבורא ונקטינן מאי דסגי לן ומאי דחזיין עלה בנדון הזה אבל ליכא למינקט אנוסין היינו לחוד בלא מחמת ממון דהא אנוסין היינו עם מחמת ממון כולה חדא מילתא היא וכיון דאינה מעיקר העדות וכולה חדא מילתא היא לית לן למפלגי כלל אלא דנשבקיה כוליה וכן אומר בההיא דהרגנוהו הרגתיו דפלגינן דבורא ונקטינן מה שהוא עיקר עדות הנדון שלפנינו והיינו שהרג אותו פלוני והותרה אשתו אבל מה שיש בלשון הזה שזה הרגו שבקינן ליה כיון שאינו נאמן על עצמו ודמיא למאי דאמר בפרק מי שמת דבתרי גופי פלגינן דבורא בחדא גופא לא פלגינן דבורא וזה נראה ברור. ובתוספות תירצו עוד בזה דאנן לית לן לפרושי דאנוסין היינו מחמת נפשות דהא מילתא דלא שכיח היא ואית ליה קלא על הרוב וכיון דכן אית לן למימר דודאי לא הוה בהא אונס כלל וגם זה נכון וקצר. ומיהו כל שאמר' כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו והלכו להם ולא פירשו מסתברא דאית לן לפרושי דאנוסין מחמת נפשות בעו למימר דכל ישראל בחזקת כשרים הם ולא תלינן רשעות בעדים שחתמו מפני ממון. וכן דעת מורי הרב הלוי ז"ל. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה אדם קרוב אצל עצמו וכו'. ופלגינן דיבור' ומהימנינן להו אכתב ידן ולא מהימנינן להו אאנוסין היינו מחמת ממון וא"ת ונפלוג דיבורא הכי נהמניה אאנוסין ולא נהמניה אמחמת ממון ונאמר דאנוסין היו מחמת נפשות כדאמר בעלמא גבי פלוני רבעני לרצוני דקטלינן ליה אפומיה ומתרצינן דבוריה ואמרינן לאנסו רבעו י"ל דלא קשיא דאילו אמרו אנוסין סתם צריך פירושא דבתרי אנפי משמע מחמת ממון ומחמת נפשות ואם פירשו מחמת ממון אין להאמינם השתא דמפרשי אינהו מהו גופו של אונס ואמרי דמחמת ממון הוא אין לנו לפרש פירוש אחר ולומר שאין פירושם אמת הילכך לא מהימני אבל בפלוני רבעני אילו אמר פלוני רבע לא היינו צריכין לפירוש אחר שאין שני פירושין בלשון רבע ועכשיו שמוסיפין ואומרים רבעני שהוא תוספות שלא היה צריך לעדותן פלגינן דיבורא ומתקני' ליה כך פי' הראב"ד ז"ל. וי"ל כיון דמדאורייתא נעשה כמי שנחקרה עדותן של חתומים בב"ד ורבנן הוא דאצרוך והרי הן מקיימין שהוא כתב ידן וממאי דאמרי אנוסין היינו מחמת נפשות לא מהימנת להו להביא לך פסול אחר ולומר אנוסין היו מחמת נפשות. ובחמשה מקומות אנו דנין בתלמוד פלגי' דיבורא חדא הך ואידך ההיא דפלוני רבעני ואידך פלוני בא על אשתי ואידך הא דאמרינן בפרק כיצד ביבמות גבי עדות אשה מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו אבל לאחר תנשא. ואידך מעשה דבר ביתוס דאמר לדידי אוזיף לי ברבית' והתם בפרק מי שמת דמבעיא לן אמר למפרע מהו להימוניה להבא מי פלגינן דיבורא או לא לא מייתינן עלה אלא הא דאמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו וטעמא דמילתא דכולהו אינך פשיטי יותר בהו דיבורא דאדם קרוב אצל עצמו ומעולם לא נתכוון להעיד על עצמו אבל אצל אשתו אינו קרוב כל כך דנימא שלא נתכוון עליה להעיד כלל ואפ"ה פלגינן דיבורא וקא פשיט מינה משום האי טעמא דפלגין דיבורא והיינו דאמרינן במסכת סנהדרין מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרו אצל אשתו לא אמרו קמ"ל פי' קמ"ל דאף על גב דלא פשיטא לן באשתו כולי האי שלא נתכוון להעיד אפ"ה פלגינן דיבורא וק"ל הא דגרסינן בירושלמי [פי"א ה"ה] כתב (נכתב) [כל נכסיו] לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקין לזה רבי יוחנן פוסל ולא פלגינן דיבורא להכשיר עדותם אצל הרחוק י"ל התם הממון מצרפן שהרי הוא משותף חלק ידוע לרחק ולקרב וזהו שפירשו עלה בירושלמי מתניתא מסייעא ליה לרבי יוחנן מקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה אף שלשה וכו' וכמו שהעדות מצרפת העדים והעדים כולם נפסלין בפסול האחד כמו כן הממון מצרף את העדות. והא דאמרינן בפ"ק דגיטין [ח ב'] כל נכסי קנוי' לך מהו ומסקינן עצמו קנה נכסים לא קנה אלמא פלגינן דיבורא ואין הממון מצרף התם משום דקיום שטרות דרבנן והם אמרו והם אמרו והא דאמרינן במסכת מכות [ז א'] אלעאי וטוביה קריבי דערבא הוו סבר רב פפא לגבי מלוה ולוה רחיקי נינהו א"ל רב הונא בריה דרב יהושע סוף סוף מלוה בתר ערבא אזיל. יש מפרשים כן דאלעאי וטוביה היו מעידין על הלואה ועל הערב וסבר רב פפא דפלגינן דיבורא ומהימנינן להו אהלואה ולא מהימנינן להו אערב וסבר רב פפא דפלגינן דיבורא הוה שמיע ליה לרב פפא ההיא כרבי יוחנן דירושלמי דקסבר שהממון מצרפן וא"ל רב הונא דודאי ההלואה מצרפן. והראב"ד ז"ל פירש' לההיא בפרעון החוב שההלואה והערב ידועין היו אלא שהיה הלוה טוען פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו הם והעידו דמעולם לא פרעו בפניהם וסבר רב פפא דכיון דלגבי מלוה ולוה רחיקי נינהו והן אינן באין להעיד על הערב עדותן כשרה וא"ל רב הונא סוף סוף וכו'. והראב"ד ז"ל מפרשה ג"כ מטעם נכון מטעם אחר ואומר שאם היו מעידים על ההלואה ועל קרובם שהיה ערב ודאי הוה פלגינן דיבורא ולא היה רב הונא חולק בכך על רב פפא דהרי הם כשתי עדיות עדות הלואה ועדות הערב וראיה לדבר דהתם בפ"ק דגיטין פשיטא לך דעצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגינן דיבורא כיון דשני דברים חלוקין הם. עכ"ל שיטה ישנה:

מלוה גופיה מידק דייק ומחתים. וא"ת דילמא לא היתה ההלואה אמת ומש"ה לא דק מלוה ואחתום פסולין י"ל בחייב מודה עסקי' אלא שאומר פרעתי א"נ העדים אומרין שהלוהו וחתמו על ההלואה אלא שפסולין היו והרי אלו כחוזרין ומגידין דכיון שהעידו שהלוהו וחתמו על ההלואה אי אפשר דפסולין היו דמלוה גופי' מידק ומחתים וכו'. שיטה ישנה:
וז"ל הרא"ה ז"ל מלוה גופיה מידק דייק ומחתים כלומר דאנן דיינינן להו לפום מלתייהו דקאמרי וכי קא אמרי פסולין היינו הא קא מודו דשטרא קושטא הוא אלא דפסולין היו ולפום מילתייהו דיינינן להו דלפום טעמייהו כיון דקא מודו דקושטא הוה תו ליכא להימנייהו דפסולין היו דכיון דקושטא הוה ודאי מלוה מידק דייק ומחתים ולא אחתים אלא כשרין. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל מלוה גופיה מידק דייק ומחתים פי' וכשהעדים מודים בעיקר המלוה או בעיקר המקח אלא דאמרי דשטרא מיהא פסולא דההיא שעתא פסולי עדות היו. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל והא דקאמרי מלוה גופיה מידק דייק משום דמוקמי לה לדרבי מאיר כגון דקאמרי אין, הלוה פלוני לפלוני מנה מיהו שטרא פסולא הוא דההיא שעתא פסולין היינו אבל אי אמרי פסולין היינו ועדות שקר העדנו וחתמנו הוא ודאי אין נאמנין לכ"ע שהרי משוו נפשייהו רשעים. ע"כ:

קטנים נמי כדר"ל וכו'. והא דלא קאמר קטנים נמי מידק דייק משום דלא פשיטא לן בקטנים דמידק דייק בהו לפי שאין אדם מדקדק בחברו דיש גוצין ושנותן מעוטות מש"ה אצריך להא דר"ל חזקה וכו' אלא א"כ נעשה גדול וכו' פי' אא"כ נעשה המוכר גדול אלמא מידק דייק אינש בחברו אם הוא קטן או גדול וכי היכי דעדים דייקי במוכר אם הוא גדול הכי נמי דייק מלוה בעדים אם הם גדולים או קטנים. שיטה ישנה:

תוספות בד"ה ובכולי כו' דהא אמר בפ"ק דב"מ דלא אמרינן מגו דחשיד כו' דאי אמר לא חטפי היה נשבע להכחיש את העד כו' כצ"ל מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושינו שם וק"ל:

בד"ה הרי אלו נאמנין וא"ת ולמה כו' דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו כו' עכ"ל לכאורה אין זה מובן דלקמן אדרבה פריך אהא דקאמר אין נאמנין אעדות אחרונה ואמאי והא תרי ותרי נינהו והכא קושטא הוא דנאמנים בעדות אחרונה ואסיפא דקתני הכא אין נאמנים בעדות אחרונה ה"ל להקשות דתקשי ליה לתלמודא אמאי אין נאמנין והא תרי ותרי נינהו כדפריך לקמן דסיפא איירי שכבר מקוים ולא מיתרצא בתירוצם דהכא וי"ל דדבריהם הכא לפי המסקנא דלקמן דתרי ותרי נינהו ואוקי ממונא בחזקת מריה אמאי קאמר הכא דנאמנין לפסול השטר לגמרי וקרעינן ליה נימא דתרי ותרי נינהו [ולא מגבינן] ולא קרעינן ליה אבל אסיפא דהכא דאין נאמנין לגמרי ומגבינן ביה לא תקשי להו דתרי ותרי נינהו כיון דשוב אינו חוזר ומגיד כדמסיק לא הוה עדות אחרונה כלום ודו"ק:

בד"ה ל"ש כו' וקטנים כדרשב"ל ופסולי עדות משום דמלוה גופיה כו' עכ"ל ר"ל לפום סברא דהשתא דלא אסיק אדעתיה הא דשוב אינו חוזר ומגיד ע"כ טעמא דקטנים ופסולי עדות בסיפא אינו אלא כדרשב"ל כו' ומיהו ברישא דנאמנין היינו משום מגו דאין זה כתב ידן אבל למאי דמסיק טעמא דשוב אינו חוזר ומגיד לא איצטריך לן במתני' להאי טעמא כדרשב"ל כו' אלא לר"מ כדלקמן וק"ל:

בד"ה מחמת נפשות כו' דהא ברישא דאיכא מגו נאמנים לומר אנוסים היינו כו' עכ"ל ר"ל מגו דאין זה כתב ידן וכן בקטנים ברישא מה"ט נאמנים וחדא מינייהו נקטו וק"ל:

תוס' בד"ה ובכולי בעי דלודי כו' שלא נודע שהוא גזלן כו'. נ"ב אלא שזה חושדו וטוען עליו שהוא גזלן ודו"ק:

בא"ד עז פן. נ"ב עזות פנים:

בד"ה אין נאמנים כו' ועוד דבשני עדים כו'. נ"ב כדלקמן בהפוך הדף בד"ה ואם כתב ידם כו':

בד"ה וא?ן אדם כו' או שרבע אדם אחר כו' כצ"ל. ונ"ב אבל לא פלגינן בחד גופא לומר רבעו אבל לאונסו דומיא דהכא גבי אנוסים היינו דלא פלגינן לומר מחמת נפשות דהוי כחד גופא כמו שפיר' התוס' הכא בשנויא דא"נ הכא מחמת ממון פירוש דאנוסים היינו ודו"ק. וכן פירשו התוס' שם:

גמ' למימרא ראשונה דרמי בר חמא ל"ק מברייתא דלקמן בשנים החתומים על השטר ומתו וכו' אבל אם כ"י יוצא וכו'. אינם נאמנים ואמאי להימנו בתראי דהכא במתני' בכת"י יוצא ממקום אחר נאמנים באנוסים היינו מחמת נפשות ואף באונס מחמת ממון ה"ט דאינן נאמנים משום דאין אדם משים עצמו רשע אבל לקמן לא שייך ה"ט דז"א דלמימרא קמייתא דרמב"ח היה ס"ל דבשטר חוזר ומגיד ויכול לעקור עדות הראשון לחזור ממנו ולכן במתני' אף שכ"י יוצא ממקום אחר נאמנים לפסול השטר כי חוזרין מעדות הראשונה ואזלינן בתר בתרא ולא אמרי' אנן סהדי כיון שחוזרין ויכולין לחזור כמו לפי האמת ברישא דהיכא שיכולין לחזור לא אמרינן אנן סהדי ועיין משא"כ לקמן הראשונים נשארו בעדותם שהשטר כשר מסתמא רק אחרים הכחישום והוי תרי ותרי דלא מגבינן ולא קרעי' וכו' ודו"ק:

גמ' אלא ר"מ מ"ט וכו'. דא"ל דס"ל כר"י דלעיל דלא אמרי' מגו אלא באין שור שחוט דה"נ אין שור שחוט שבאים מעצמן ואומרים כת"י הוא זה ונראה דומודה ר"י קאי נמי אהך מתני' וכן קאי אמתני' שאחרי אלו דבכולהו מודה. ועיין לקמן (כתובות דף כ"ג) סוף ע"ב דקעביד צריכא בדררא דממונא וכו' ולא מסתבר להגמ' לומר דה"ט דר"מ לפי האמת דלא אמרי' בדליכא דררא דממונא הפה שאסר:
בתד"ה ובכולה בעי דלודי לי' כו' דהא אמרי' בפ"ק דב"מ דלא אמרי' וכו'. ואפילו היכא דל"ש לומר אשתמוטי ובכל שבועה דאורייתא כגון ע"א וכה"ג י"ל אשתמוטי וכן בשבועות שומרים דנאנסה י"ל שנגנבה וטוען נאנסה לאישתמוטי וכן כל שבועות ע"א חוץ מכגון נסכא דר"א דאין שייך בה אשתמוטי וק"ל ועיין בחידושי ב"מ:

בא"ד וא"ל וכו'. ומן התורה בכל דבר אמרי' מגו דחשוד וכו' פי' אי חשדינן ליה אממונא חשיד נמי אשבועה אלא לא חשדינן לי' אף אממונא ולא מחויב לשבע כלל מן התורה דמה תועלת יהיה בשבועה דבאותו ה"א דמחזקי' לי' בגנב לגזול משתבע לשיקרא נמי אלא נאמן מן התורה בלא שבועה אלא במקום די"ל אשתמוטי אזי מחויב לישבע מן התורה אבל רבנן ראו שחמירא להם שבועה התקינו לישבע אף במקום דל"ש אשתמוטי וחשיד אממונא לפי טענת התובע מ"מ תועלת ישנו בשבועה שע"י שבועה יפרוש יותר אבל בגזלן ידוע שמן התורה פסול לישבע ולא מהימן בשבועה לא רצו לתקן וכו':

בא"ד ונראה דאתי לפרש דלא תיקשי וכו' ובקצרה לא הו"ל לרבה למימר ע"ש מ"ש בב"מ [בתוס' ד"ה ובכולה בעי דלודי בדבור וי"ל דמ"מ העזה יש כו'. ע"ש]:
ומה שהאריכו התוס' וכיון דמחייבו שבועה א"כ מחשבו עזות פנים כו' כדי שלא תימא גזירת הכתוב הוא לכך אינו נאמן לכן פי' וכיון וכו' ונילף מהכא דלא אמרי' מגו וכו' ודו"ק:
בתד"ה הרי אלו כו' תרי ותרי נינהו כו'. דהיינו מחשבים השנים מסתמא כתרי לענין כשרות ואף שיש שנים שמעידין אנוסים היו ולא פסלינן השטר לגמרי ובמתני' קאמר הרי אלו נאמנים דמשמע נאמנים לגמרי לפסול השטר דהא לקמן קרי לה לתרי ותרי אינן נאמנים בעדות האחרון ומתני' קאמר נאמנים בעדות האחרון וה"ה דלקמן בהך ברייתא גופא נמי הו"מ להקשות ברישא אמאי נאמנים הא הוי מגו במקום עדים ודו"ק:
בתד"ה אינן נאמנים וכו' הוי מגו במקום עדים. ולפי"ז הוי תרי ותרי ולא מגבי' בי' ולא קרעי' ליה בסיפא דמתניתין ולפי הועוד והוא האמת לא הוי כתרי ותרי במתני' דאיירי באינהו עדים גופייהו ואינם נאמנים לגמרי דהוי חוזר ומגיד משא"כ בברייתא דאף בכת"י מקוים הוי תרי ותרי ודו"ק:
בתד"ה ל"ש וכו' וקטנים וכו'. היינו לס"ד השתא דלא ידע שאינו חוזר ומגיד:

בתוס' בד"ה מחמת נפשות וכו' במגו דאמרי אנוסים וכו'. והוא הדין במגו דפרוע כי עיקר כוונתם השתא דליכא לתרוצי בהך מימרא דרמי בר חמא ב' תירוצים שכתבו מקודם דלא ס"ל בשטר דהוי חוזר ומגיד גם לא הוי מגו במקום עדים דהא באמרו אנוסים מחמת נפשות נאמנים אף דהוי במקום עדים דאנן סהדי שחתמוהו בהכשר בלא אונס אלא ע"כ כיון שיכלו לחזור ולהגיד לא הוי במקום עדים [וכמ"ש לעיל בגמ' בד"ה למימרא הראשונה]:
ומ"ש דהא ברישא דאיכא מגו וכו'. של"ת כיון דאין אדם משים עצמו רשע לא מהני אף מגו לז"א דהא ברישא וכו' משא"כ לעיל בד"ה אינן נאמנים ל"צ להביא מרישא דמהיכא תיתי שלא נאמר מגו וק"ל:
בתד"ה קטנים נמי וכו' טעמא דר"ל נמי משום דמלוה גופיה כו'. לישנא זוטא נקטי דר"ל איירי בלוקח ומוכר וק"ל ואפשר דמפרשי אא"כ נעשה בגדול הלוה גדול והלוקח גדול דמלוה ומוכר דייקו ודו"ק:

תד"ה ובכולי (בסופו). דבעדות שקר ליכא אלא לא תענה כו'. לכאורה גם איסור גורם להזיק איכא עי' בחו"מ סי' א' ס"ד בהגה"ה ואפי' גרמא בניזקין דפטור ג"כ הוי איסורא (ב"ב דף כב). והא מחוייב להשיב אבידתו ולהצילו מנזק דממילא כ"ש שלא יגרום לו היזק עי' רא"ש ריש שבת. וכן אסור לכבוש עדותו וכ"ש להעיד שקר:

גמרא וכ"ת כו' אבל בשטר לא והאר"ל עדים החתומים עה"ש נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. התוי"ט העתיק ע"ז פרש"י בגיטין דלא חציף אינש לזיופיה. זה אינו ענין לכאן כלל דהא הכא יש עדים שהוא כ"י או כ"י יוצא ממק"א וא"כ ידעינן שאינו מזוייף. אלא דמביאו הכא לכוונה אחרת לענין דהוה כהגדה לפני ב"ד שאינו חוזר ומגיד:

תד"ה ואין. או שרבע אדם אחר. כצ"ל:

תד"ה מלוה גופיה. ולרבנן אפילו מלוה ע"פ לא הויא כו'. לכאורה קשה כיון דאמרי דהמעשה הוה אמת נהמנינהו ע"ז במיגו דאי בעו שתקי ולא אמרי דפסולים היו ולא איברי סהדי אלא לשיקרא. וי"ל כיון דפסולים היינו פסולי קורבה כמ"ש הר"ן. וקרובים גזירת מלך היא דאפי' משה ואהרן פסלינהו רחמנא כדאיתא בב"ב (קנט). וגדולה מזו כתבו התוס' לקמן (כה ב) בד"ה הרי ועמ"ש שם. וכן בקטנים א"ל הכי. ועי"ל דאין זה מיגו דדלמא לא רצו שיטרוף ממשעבדי. וכעין זה כתבו הת"י לקמן (כב ב) בד"ה תרוייהו וכן הר"ן שם:

תוס' ד"ה ובכולי, וא"ת מ"ש דלעדות פסול.
ואלולי שאיני כדאי היה נ"ל דלק"מ דלעדות שיפסקו הב"ד על פיהם צריכים שיהיו מנוקים מעון והם בחזקת צדיקים גמורים וכמו שלא האמינה תורה לע"א דלא הוי בירור גמור כ"כ דאפשר דע"א הוא משקר אלא דמ"מ נאמן הוא לפסוק שבועה על פיו כיון דמ"מ הוא בחזקת כשרות גמור, אבל כל שעברו עבירה לא רצה תורה להאמינם שיהיה בירור בדבריהם לפסוק על פיהם אבל לשבועה לפטור לעצמו כל שאינו חשוד על השבועה מאמינים לו בשבועתו לפטור לעצמו ומה ענין שבועה לפטור את עצמו לענין עדות לפסוק על פיהם:

תוס' ד"ה הרי, דהא לקמן אמרי' תרי ותרי נינהו.
קשה אמאי לא הוקשה להם לתוס' על הברייתא עצמו דאמרינן בסיפא דאין נאמן דלא מגבי' ולא מקרעי' אמאי ברישא נאמנים לגמרי הא מ"מ הוי תרי ותרי ומצד המגו הוי מגו במקום עדים, ואפשר לומר דס"ל לתוס' הכא דבתרי ותרי ויש לכת א' מגו מהימנא ולא מקרי מגו במק"ע כיון דגם הם עדים וכדמוכת מדבריהם לקמן (דף יט ע"ב) ד"ה ואם לזה הקשו רק על מתני' דברישא דאין נאמנים בתורת עדות כלל לחזור ולהגיד, ומצד מגו להוי כמגו במק"ע (אאב"ה וכ"כ זה בספר הפלאה).
עוד י"ל דלכאורה קשה מה הקשו הא ברישא השטר פסול בממ"נ דאם לא נאמין להם דאנוסים היו ממילא במה שמעידים עתה דאנוסים היו הוי עדות שקר, ומפסלי עתה בזה שמעידים בשקר וממילא נפסלו לקיים השטר כיון דמעידים עדות שקר וכההיא דבב"ק (דף עג) גבי גנב וטבח דבהוזמו על הטביחה בטל גם העדות גניבה, ולזה צ"ל כיון דאין שייכות עדות להיות חוזר ומגיד, במה דמשקרי לא מקרי עדות שקר דאין שם עדות עליו כלל והוי פטומי מילי בעלמא כאילו מספרים איזה ענין בעלמא בשקר, ולפ"ז ממילא ניחא, דעל רישא דברייתא ליכא קושיא דהתם דעכ"פ שם עדות על ההגדה דאנוסים היו לשווי' עכ"פ לתרי ותרי א"כ ברישא נאמנים לגמרי לפסול השטר מטעם ממ"נ דאם לא היו אנוסים ממילא במה שמעידים שאנוסים היו מעידים בשקר וממילא בטל עדותן של הקיום דכתב ידם הוא:

גמרא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון ואף למאן דס"ל אדם משים עצמו רשע מ"מ כאן לא מהני עדותן דאנוסים היו דהא אם היו אנוסים הם רשעים וא"כ רשעים מעידין שהשטר פסול ואין ממש בעדותן והשטר בחזקתו, ורש"י כתב דלאו כל כמינייהו ומשוי נפשייהו רשעים ואיני יודע מה צורך לזה:

גמרא אבל כו' מחמת ממון אין נאמנים מאי טעם אין אדם משים עצמו רשע.
ק"ק דבההיא דפלוני רבעני דאמרינן אא"מ עצמו רשע היינו דאינו נעשה פסול עפ"י עצמו, ומהימנינן ליה דפלוני רבע אף שהוא אומר על עצמו שהוא רשע ואינו ראוי להעיד אין מאמינים לו שהוא פסול לעדות, אלא דהיה ראוי לומר בדרך ממנ"פ דאם האמת שפלוני רבעו הוא רשע ואין כאן עדות, לזה אמרינן פלגי' דבוריה ומהימן דפלוני רבע וה"נ הכא אם היו אומרים דהשטר אמת כדינו מדעת הלוה אלא דאנו פסולי עדות והשטר חספא, בזה אמרינן דאין נפסל על פי עצמו והשטר כשר, אבל בזה דאומרים דהמלוה אנסם לחתום והשטר פסול בעצמותו שלא נעשה מדעת הלוה וראוי להאמינם במגו, א"נ מה בכך דאינו נפסל עפ"י עצמו מ"מ נהמני' להו שהמלוה אנסם והשטר פסול בעצמותו, מזה מוכח דכללא דא"א מע"ר לאו בדוקא שאין דנין אותם לפסולי עדות אלא דהב"ד אין שומעים לדבריהם שעשו כך וכך מעשה רשע.
אמנם תמוה לי מסוגיא דיבמות (דף כה) דמבואר באומר הרגתיו אף אם לא פלגי' דבוריה מ"מ אם גזלן כשר לעדות אשה מהימן ומשיאין אותה על פיו הא מ"מ נימא דא"א מע"ר ולא מהימנינן ליה דעשה מעשה זאת שהרג, ובמקום אחר הארכתי בעזה"י:

תד"ה אין נאמנים ליכא לאקשויי דלהימנו במגו דאיבעי אמרו פרוע דחוזרים ומגידים הם.
לא זכיתי להבין דהא קושייתם לא היה דלהימני מדין עדות אלא מדין מגו וא"כ מה ענין זה לאין חוזרים ומגידים והא אנוסים מחמת נפשות יכולין לחזור ולהגיד אלא כיון דאמרי אנוסים מחמת ממון אאמע"ר.
וחשבתי לומר דתיבת ועוד הוא טעות סופר דתרווייהו צריכי להדדי, דאילו היה הדין דחוזרים ומגידים לא היה מגו במק"ע, כיון דגם להמגו יש עדים וכמש"ל ואך מטעם דאין חוזרים ומגידים הוי מגו במק"ע, אבל עם כ"ז לא הבנתי, הא לל"ק דנאמנים מחמת נפשות הרי דיכולים לחזור ולהגיד אלא דבאנוסים היינו מחמת ממון א"נ מטעם דא"א מע"ר, ושוב יקשה דבמקום מגו ל"א א"א מע"ר לל"ק כמו דנאמנים ברישא מכח מגו, ולפמ"ש לעיל דל"צ לטעמא דא"א מע"ר אלא דבאם אנוסים היינו הם רשעים, ואין נאמנים להעיד שהשטר פסול ואין על אנוסים היינו שם עדות כיון דפסולין להעיד והוי רק מדין מגו והוי מגו במקום עדים כיון דמקויים כדינו, אבל לשון תוס' אין חוזרים ומגידים תמוה. (אאב"ה מתחלת דברי אבא מרי מאור הגולה זצוק"ל בזה, נראה דפשיטא ליה דדין כיון שהגיד כו' הוא רק שא"נ על מה שחוזר ומגיד מטעם עדות אבל מ"מ כשיש לו מגו נאמן, ואחי הרב רבי שלמה ני' בחדושיו על ש"ע חו"מ כתב היפוך מזה ע"כ אעתיק דבריו כאן והם דברי הש"ך בדיני מגו (סוף סימן פב אות כד) שהביא ראיה דהיכא דמשים עצמו רשע בטענתו א"נ במגו מפלוני רבעני לרצוני (סנהדרין דף ט') דלא מהימן במגו דאמר לאונסי, וכתב אחי שי' וז"ל, ראיה זו איני מכיר דלמאן קא קשיא ליה, אי לדידן דפלגינן דבוריה והורגין את הרובע וע"ז ק"ל דנאמינו שהוא כן כמו שאומר שרבעו לרצונו והוא פסול לעדות ולא נהרוג את הרובע כיון שנשאר רק ע"א ואין הורגים בע"א אף אם הדבר אמת זה ודאי אינו קושיא דאם באומרו ברצון יהיה הדין דלא נהרגנו ממילא שוב לא יהיה מגו דהוה אמר לאונסי כיון דבאומר לאונסי הורגין את הרובע ואין הטענות שוות ואי לרב יוסף דסבר דאין הורגין את הרובע משום דהוה רשע ואינו עדות וק"ל דנאמינו דהמעשה אמת במגו דלאונסי ונהרגנו, ז"א קושיא דאטו הורגין עפ"י מגו והרי מגו אינו כ"א אומדנא חזקה שכך הוא הדבר ולא עדיף מעובדא דשמעון בן שטח (סנהדרין דף לז):
ומדברי התוס' פרק אע"פ (דף סג ב' ד"ה אבל) שהקשו דנאמינה באומרת טמאה אני ברצון במגו דמאיס עלי והרי באומרת שזינתה ברצון עע"ר וע"כ סברת התוס' דלא כש"ך.
גם לקמן (דף יט) הקשו בתוס' דנאמיך למלוה שטר אמנה הוא זה במגו דאיבעי מחל, והרי בטענת אמנה מע"ר וכבר העיר ע"ז הפ"י ז"ל:
גם בהגה"ת ש"ע יו"ד (סי' קסט ס' כה) דהלוה נאמן דהלואה היה ברבית במגו (וע"ש בש"ך ס"ק עט).
ואולם הא ודאי קשיא לי על התוס' והגהת ש"ע דהא ממסקנא דרבא בכתובות (דף יח ב) דא"נ לומר אנוסים היינו מחמת ממון אף באין כתב ידם יוצא ממ"א ונתן רבא שם הטעם משום דאאמע"ר ודאי מבואר דל"א מגו היכא דמע"ר.
והנלע"ד דבלא"ה קשיא לי למ"ש רש"י שם בפירוש אאמע"ר דא"נ לפסול עצמו דקרוב פסול להעיד, א"כ מה זה ענין שלא יהיו נאמנים לפסול השער, דהא אינם קרובים לגבי השטר והרי דברי רש"י נראים מתאימים עם דברי הריב"ם שבהגהת אשרי פדק הגוזל עצים (סי' י"ח) דל"א אאמע"ר כ"א לענין עדות (ור"ל בפלוני רבעני לרצוני דסברת רב יוסף דרשע הוא פסול לעדות ע"ז השיב רבא אאמע"ר ולא נפסל לעדות ע"י עצמו) והרי כ' הריב"ם דמה"ט יכול לפטור עצמו מממון בטענה שמע"ר בה, אלמא דאף דכפי טענתו פסול הוא לעדות ואין מאמינים לו מ"ע לגבי ממון מהימן וה"נ אף דכפי דבריהם הם פסולים לעדות מ"מ יהיו נאמנים לגבי השטר, ותו קשיא כיון דרבא הקשה רק על מה דאמר רמב"ח דמחמת נפשות גם בסיפא נאמנים, א"כ היה לו די לנייד בזה מדבריו ולומר דבסיפא בכל גווני אף מחמת נפשות א"נ, אבל ממה דס"ל לרמב"ח דברישא בכל גווני נאמנים, אף מחמת מעון דמגו מועיל גם היכא דמע"ר, ע"ז לא הקשה רבא ולא היה לו לנייד מדעת רמב"ח בל"ק מזה, וכבר הקשה כן בס' הפלאה, וע"כ נ"ל דהטעם דנתן רבא דא"נ מחמת ממון דאאמע"ר רצה בזה לא דמש"ה א"נ אלא כיון דאאמע"ר ממילא שוב א"נ מטעם כיון שהגיד כו' והוא למ"ש רש"י ז"ל בפירוש קושית רבא כיון שהגיד כו' בזה"ל אבל רישא באכ"י יוצא ממ"א כו' כולה חדא הגדה הוא, ומדלא כתב בפשוט דרישא לא מטעם עדות נאמנים מה שמגידים שנית אלא משום המגו דאית להו משמע דס"ל לרש"י דכל דשייך ביה כיון שהגיד כו' גם במגו א"נ לחזור ולהגיד, וי"ל מעתה דהענין כך דכל שהגדתם השניה היא בגדר עדות שייך ביה לומר כולה חדא הגדה, אבל אם בהגדה השניה הוסר גדר העדות ל"ש ביה כולה חדא הגדה, דהגדת עדות לחוד ודבור שאינו עדות לחוד, וע"כ מה שא"ר דא"נ מחמת ממון דאמע"ר, היינו כיון דבהגדה זו דבר נוגע על עצמו ולעצמו הוא קרוב, ואין לדבור זה גדר עדות ול"ש לצרפו אל דבור ראשון שהוא עדות לומר דכוליה חדא הגדה, וממילא נפל שוב תחת סוג כיון שהגיד כו':
ומיושב מה שנתקשינו בהבנת דברי רש"י שפירש אאמע"ר משום דקרוב לעצמו דאה"נ דלאו מטעם זה א"נ לגבי השטר, דלדבר דל"ש דהוא קרוב לו נאמן ובפרטות הכא דאית ליה מגו דנאמן אלא דאאמע"ר גורם שלא יהיה דבור זה הגדת עדות וממילא א"נ כיון שהגיד, ובזה גם מגו אינו מועיל כמו שדקדקנו מדברי רש"י דלעיל מיניה.
ומיושב מה דנטה רבא גם בזה מדברי רמב"ח וסבר דמחמת ממון גם במגו א"נ אף דלא הקשה על זה מאומה די"ל דבקושייתו כיון שהגיד כו' מוקשה גם חלק זה של דברי רמב"ח, דהא גם רמב"ח ס"ל אאמע"ר דמש"ה אמר דמחמת ממון א"נ בסיפא אלא דברישא ס"ל דמ"מ נאמן במגו, וע"ז בעצם לא היה קשיא לרבא דגם הוא מודה דמגו מועיל גם היכא דמע"ר אבל הוא מעצמו מופרך בפרכת כיון שהגיד כו' דכיון דמודה רמב"ח דאאמע"ר שוב לא הוי חדא הגדה.
וניחא ג"כ מה דקשה עוד כיון דמחמת נפשות נאמנים באכ"י יוצא ממ"א במגו א"כ גם בכ"י יוצא יהיו נאמנים במגו דתנאי דלהר"י דע"א אומר תנאי נמי נאמן אינו מגו דבי תרי והפ"י הקשה כן ולדרכנו לק"מ דכיון דכ"י יוצא ממ"א וא"א לצרף הגדה של עכשיו אל הראשונה לאמור כולה חדא הגדה ושייך ביה כיון שהגיד בזה באמת גם מגו אינו מועיל, ובאכ"י יוצא דנאמנים לאו משום מגו מהימני אלא משום דאינו בגדר כיון שהגיד כו' דכולא חדא הגדה.
גם מה שנתקשה עוד הפ"י דמנ"ל לרבא דא"י לחזור ולהגיד מחמת נפשות כיון דהוא אמתלאה וניתן לכתוב כמו מודעה היה דברינו וי"ל דנאמן, לדרכנו יש ליישב דהא לא פירש שעיקר קושית רבא נוסדה על זה החלק דנאמנים גם בסיפא לומר מחמת נפשות וי"ל דיסוד קושייתו על חלק זה של רמב"ח מה דשמעת מיניה דברישא גם מ' ממון נאמנים וע"ז קשה הא הוה חוזר ומגיד כיון דאאמע"ר זה לא הוה אמתלאה ולא ניתן לכתוב וכיון דמשום קושיא זו מוכרח דרישא מיירי רק במחמת נפשות ממילא מופרך מה דס"ל לרמב"ח דמחמת נפשות נאמן גם בסיפא דא"כ אין בין רישא לסיפא ולא כלום, ועכ"פ לפי פירושנו אין מכאן הכרע כלל דל"א מגו היכא דמע"ר עכ"ד אחי ני'):

גמרא בשלמא פסולי עדות (מלוה גופיה מידק דייק) קטנים נמי כו' אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול:
וא"ת הא לפי דבריהם היו קטנים בעת שחתמו, וכלום חזקה שייך בקטנים, וי"ל דעיקר הטעם דמלוה מידק דייק ואינו מחתם קטנים כמו דאמר גבי פסולין אלא דהיה אפשר לומר דאינו מדקדק בזה כ"כ אם נראה כגדול בקומה סומך עליו, לזה מביא ראייה מדר"ל דאמר אין העדים חותמין, והיינו דמדייקים גם בגדול בקומה אם הביא סימנים וה"נ מלוה מידק דייק, והתוספות כתבו דהו"מ למימר גבי קטנים נמי משום מלוה מידק דייק, משמע דס"ל דזהו דאין עדים חותמין הוא טעם אחר, ובעניי איני מבין וד' יחנני ויבינני:

בסוגי' דהעדים שאמרו נכתב בקונטרס מיוחד ומשם תדרשנו:

בתוספות בד"ה ובכולי בעי דלודי פירש בקונטרס וכו' וקשה לר"י וכו' עד סוף הדיבור. גם בזה הארכתי ליישב שיטת רש"י ז"ל בחידושי למסכת ב"מ דף ג' ע"ש:

קונטרס אחרון
בתוספות בד"ה בכולי בעי דלודי כו'. כתבתי שהארכתי בפ"ק דב"מ ולפי שעדיין לא באו לדפוס חידושי ב"מ ארמוז כאן בקצרה שיישבתי שם שיטת רש"י ז"ל דבלא"ה ע"כ ס"ל לרש"י דדוקא מדרבנן אמרינן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא אבל מדאורייתא מאן דחשיד אהא חשיד אהא וכן הוכחתי מלשון רש"י שם בכמה הוכחות ותירצתי כל הקושיא שהקשו התוס' על זה ואדרבא הבאתי ראיה על זה מההיא דמשני אביי התם אקושיא דמיגו דחשיד חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו וע"כ דהאי דחיישינן היינו מדרבנן דאי מדאורייתא א"כ פליג אביי אדרבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע ולהימן במיגו דהוי כפר בכל ומאי קושיא דלמא הא דלא כפר בכל היינו לפי שאין לו ספק מלוה ישנה עליו אלא ע"י אותו מקצת שטוענו אע"כ דמדאורייתא אמרינן מיגו דחשיד אממונא ולא איצטריך לחששא דמלוה ישנה אלא מדרבנן ועוד הבאתי ראייה ברורה על זה והארכתי שם:

רש"י בד"ה פסולי עדות היינו קרובים או משחקים בקוביא. עכ"ל נראה דמ"ש משחקים בקוביא ולא אמרינן בהא אין אדם משים עצמו רשע היינו משום דקי"ל כרב ששת בפ"ג דסנהדרין דטעמא דמשחקים בקוביא פסולים לעדות לאו משום דהו"ל כגזלנותא דאסמכתא לא קניא. דבכה"ג לאו אסמכתא הוא אלא הטעם דפסולין היינו משום דאין עוסקין בישובו של עולם וא"כ לא משוו נפשייהו רשיעי בהכי כנ"ל וק"ל:

בתוספות בד"ה הרי אלו נאמנים וא"ת ולמה נאמנים והא מיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי וכו' דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו עכ"ל. כוונתם בזה מדמקשינן לקמן בפשיטות הא תרי ותרי נינהו אע"ג שאין העדים החתומים לפנינו ולא אמרינן דלמא אי הוו קמן הוו מודו דאנוסים או פסולי עדות היו ע"כ משום דאנן סהדי שלא היו פסולים וא"כ מקשו שפיר הא הוי מיגו במקום עדים. מיהו מ"ש דאנן סהדי א"א לפרש דאנן סהדי שבודאי לא היו אנוסים ולא פסולים דא"כ מאי האי דקאמרינן לקמן תרי ותרי נינהו וטפי הו"ל לאקשויי דהנך סהדי בתראי שאמרו הראשונים פסולים היו סהדי שקרי נינהו דבדבר הידוע לכל העולם לא שייך לומר תרי כמאה כמ"ש התוספות ביבמות ר"פ האשה רבה בד"ה אתא גברא וקאי ע"ש. אלא דכאן א"א לומר כן דמהיכי תיתי נאמר אנן סהדי שבודאי לא היו אנוסים או פסולים. דנהי דאמרינן בסמוך חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול וכן לענין פסולי העדות דמלוה גופא מידק דייק אפ"ה אין זה דבר ברור אלא דמסתמא דמילתא כך הוא בעדים כשרים. ואם הם עצמם אומרים שעברו וחתמו בפסול משוו נפשייהו רשיעי ולא מהימני כמ"ש הר"ן ז"ל אבל עדים אחרים ודאי מצו למימר שהראשונים חתמו בפסול אלא מה שדקדקו התוספות מההיא דלקמן אמרינן אנן סהדי הכוונה בזה דאנן סהדי שאם היו העדים החתומים לפנינו ודאי שהיו אומרים שלא היו אנוסים ולא קטנים ולא פסולים. ומשום הכי הוי שפיר תרי ותרי. ואם כן מקשו התוספות שפיר דהכא נמי כמיגו במקום עדים הוא כנ"ל ברור בכוונת התוספות. ואין מקום לקושית מהרש"א ז"ל מעתה. ובלא"ה לא היה לי לב להבין דברי מהרש"א בזה וכבר עמד עליו בעל ספר קיקיון דיונה ע"ש. ואף שלפי מה שפירשתי לא הוצרכו התוס' להביא קושית הש"ס דלקמן דמקשי תרי ותרי נינהו. ובפשיטות הו"מ לאקשויי טפי מגופא דברייתא דלקמן דאפי' עדים אחרים אינן נאמנים לומר שהראשונים היו פסולין אלא משום דבברייתא דלקמן גופא מחלק בין כתב ידן יוצא ממקום אחר לאין יוצא ממקום אחר מש"ה ניחא להו להקשות מל' המקשה דקאמר להדיא לישנא דתרי ותרי נינהו משמע דאנן סהדי וכדפרישית. ובאמת דלפי הבנתם בקושייתם כאן הו"מ להקשות ברייתא גופא רישא אסיפא אלא דניחא להו להקשות אמתני' ובתירוצם נתיישב הכל כנ"ל ודו"ק:

בד"ה אין נאמנים הכא ליכא לאקשויי דלהימני במיגו דאי בעי אמרי פרוע הוא וכו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה שהרי כתבו התוספות לקמן בשמעתין דמתניתין ע"כ לא איירי שהלוה מודה בשטר שכתבו וא"כ טוען מזוייף הוא ולא לוה כלל א"כ אפי' היו אומרים העדים שפרוע הוא לא הוי מהימנא דהא קי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואפילו מייתי סהדי דפרעי לא מהימן כדאיתא בשבועת הדיינין דף מ"א ע"ב ונראה דוחק לומר דהתוס' כאן מקשו לפרש"י דשמעתין בסמוך שמפרש דהכא איירי שהלוה מודה בשטר שכתבו דא"כ הו"ל לפרש דלפרש"י מקשו ועוד דלקמן בסמוך אפרש דלפרש"י נמי ע"כ לא איירי מתני' שהלוה מודה. וכבר עלה בלבי ליישב בדרכים אחרים אלא שלא ישרו בעיני. לכך נראה עיקר שהתוס' סברי כשיטת הרשב"א ז"ל שהובא בהג"ה ש"ע ח"מ סי' פ"ב דבטוען הלוה מזוייף הוא לא הוי כאומר לא לויתי ודלא כסברא הראשונה שהביא בהגה"ה שם דטענת מזוייף הוי כאומר לא לויתי וכבר כתב הש"ך בסי' ס"ט ס"ק י"א שרוב הפוסקים הקדמונים סברי כשיטת הרשב"א ז"ל ע"ש. ואע"ג דאכתי הו"מ לאוקמי מתני' שאומר הלוה מזוייף הוא ולא לויתי כלל דבכה"ג כ"ע מודו דכאומר לא פרעתי דמי מיהו בלא"ה משני התוס' שפיר כנ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון
ע"ב מלשון התוספות בד"ה אין נאמנין שכתבו הכא ליכא לאקשויי ולהימנו במיגו דאי בעו אמרי פרוע הוא הוכחתי דהתוס' ס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל שהובא בהגהת ח"מ סי' פ"ג דבטוען מזוייף לא הוי כאומר לא לויתי לענין שנאמר דכאומר לא פרעתי דמי משא"כ אי הוו סברי התוס' כדיעה הראשונה שהובא שם בהגה"ה דבטוען מזוייף נמי כאומר לא פרעתי דמי א"כ לא היה מקום לקושיא כאן וא"כ הוי סייעתא להכרעת הש"ך שם:

בא"ד ועוד דבשנים לא אמרינן מיגו וברישא נאמנים משום דאי בעי שתקי עכ"ל. נראה לי דהטעם דבשנים לא אמרינן מיגו היינו כמ"ש התוס' לקמן בדף הסמוך ע"ב דאין אדם יודע מה שבלב חבירו מש"ה לא הוי הכא מיגו דאי בעי הוו אמרי פרוע הוא דכל א' מהעדים סובר שמא חבירו לא יאמר דהוא פרוע וע"א בפרעון לא מהני מידי משא"כ ברישא לענין אי בעו שתקו הוי שפיר מיגו שהרי אם ישתוק א' מהם אף אם יקיים חבירו השטר אפ"ה לא הוי קיום דשטר בע"א לא מהני כנ"ל:

בגמרא א"ל רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ופרש"י דגבי עדות חדא הגדה כתיבא וכו'. ויש לי בזה מקום עיון דנהי דילפי' מקרא דאין חוזר ומגיד דלמא היינו היכא שסותרין לגמרי עדות הראשונה בלא אמתלא. אבל היכא דאמרי אנוסין היינו מחמת נפשות שיש כאן אמתלא מנ"ל דלא מהימני. ואי אנוסין היו מחמת נפשות מאי הוי להו למיעבד דהא אפי' במודעא היו דברינו אמרינן לקמן דמהימנא ולא מיקרי חוזר ומגיד כיון דניתן ליכתב וה"נ כיון דאנוסין מחמת נפשות היו ע"כ ניתן ליכתב. מיהו לפי' הר"ן ז"ל בההוא דמודעא ניתן ליכתב א"ש. אבל לפרש"י ותוס' קשה. מיהו התוס' בפרק חזקת הבתים דף מ"ח כתבו דבמודעא נמי היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר אפי' מר בר רב אשי מודה דאין נאמנין ע"ש ויש ליישב ולחלק. ולכאורה היה נ"ל דהא דלא מהימני אח"כ לומר אנוסין היינו מחמת נפשות היינו משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימן שאם יבואו עדים ויאמרו עמנו הייתם בשעה שאומרים שחתמו באונס א"כ לא שייך כאן תורת הזמה שיתחייבו לשלם להמלוה דאדרבה בהאי הזמה נתבטלה חתימתן לגמרי שהרי הוזמו שלא היו באותו זמן במקום החתימה אלא דל' הש"ס דקאמר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לא משמע הכי וצ"ע ואין להאריך ויבואר במקום אחר בעזה"י:

תוספות בד"ה אין אדם וכו' וא"ת והא קסבר רבא דפלגינן דבורא בפ"ק דסנהדרין עכ"ד. ואע"ג דמההיא דשמעתין גופא מוכח דפלגינן דבורא דמהימני לומר כתב ידינו הוא ולא מהימני במאי דקאמרי אנוסין היינו מחמת ממון אפ"ה אין זה ענין לפלגינן דיבורא. דכתב ידינו הוא ואנוסין היינו הם שני דברים נפרדים. לכך הוצרכו לאתויי מפ"ק דסנהדרין דבחדא מילתא נמי אמרינן פלגינן דבורא כגון בפלוני רבעני לרצוני דחדא מילתא היא. אפ"ה אמרינן שמשקר במאי דקאמר לרצוני. וה"נ לענין אנוסין היינו מחמת ממון דבהאי מילתא גופא הוי לן למימר דפלגינן דבורא שהיו אנוסין ולא מחמת ממון אלא מחמת נפשות וכ"כ הר"ן ז"ל וק"ל:

תוס' ד"ה ובכולי בעי דלודי וכו' פי' הקונטרס בב"מ וכו'. וצ"ל לפירש"י דלית ליה לרבה הא דקאמר אביי בריש ב"מ שם דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ולא שייך מיגו דחשיד וכו'. ובל"ז מוכרח לומר כן דאל"כ הא דקאמר רבא בתחלה מפני מה אמרה תורה וכו' ואינו נאמן במיגו דכופר הכל. ואי ס"ד דטעמא משום ספק מלוה ישנה אין שייך לומר מיגו וכיון דלא חשדינן ליה בשיקרא אלא מחמת ספק ושמא אין לו ספק מלוה ישנה על הכל ואינו רוצה לשקר בדבר הברור לו. וכה"ג כתבו התוס' לקמן דף פ"ז ע"ב ד"ה למפרע וכו' ע"ש בשלמא לפירש"י שפיר אמרינן כיון דמשתמט וסובר שאין בזה איסור כיון שרוצה לשלם לאחר זמן א"כ שפיר יש לו מיגו לאפטורי משבועה להשתמט בכולו. אבל אי מטעם זה אינו חשוד משום דיש לו ספק מלוה ישנה ולא פריש מספק עד שיודע לו א"כ אין זה מיגו לכפור הכל במה שיודע שהוא חייב בודאי. אלא דלפ"ז קשה לכאורה על אביי כיון דבהכרח לאוקמי פלוגתא דראב"י ורבנן בדרבה ובבנו מעיז לרבנן ויש לו מיגו דכופר הכל ולפי דברי אביי קשה מ"ט דרבנן הא לית ליה מיגו שמא אין לו כל כך ספק מלוה ישנה. ולכאורה נ"ל ליישב לפמ"ש רש"י דפלוגתייהו אליבא דאמת מיירי בטוענו קטן יש לומר שעדיין הוא קטן בשעת תביעה דלא שייך לומר שיש לו ספק מלוה ישנה אצל הקטן עצמו לדעת הפוסקים בחו"מ סימן רל"ה דקטן שלוה פטור מלשלם ואינו יכול להחזיק בירושתו מחמת שלוה ממנו ואם שיש לו אצל אביו יש לומר דלא שייך להשביע דאם הוא כן שיש לו ספק מלוה ישנה אצל אביו כיון שגם היורש אינו טוען ברי שאין לו אצל אביו ספק מלוה ישנה הוא פטור בלא שבועה דהא טעמא דספק מלוה ישנה שחייב לשלם הוא משום דכיון דהחוב הוא ודאי והספק מלוה ישנה הוא ספק והוי ליה כאינו יודע אם פרעתי כמ"ש בחידושי בבא מציעא (ומזה הוכחתי שם כדעת הפוסקים שהביא הש"ך ריש סימן ע"ה דאפילו אם טוען ספק יש לי בידך כנגדן קודם ההלואה אפ"ה חייב לשלם כדמשמע מלשון ספק מלוה ישנה) א"כ ביורש שגם הוא אינו יודע הוי ליה כטענו שניהם ספק על הפרעון דקי"ל דפטור כדאיתא בח"מ סימן ע"ה. ולפ"ז אתי שפיר דפליגי דוקא בטוענו קטן דבגדול רבנן מודו דליכא מיגו דכופר הכל משום דיש לומר דלית ליה ספק מלוה ישנה רק במקצת. אך לפמ"ש לעיל דהא דבטענו שניהם ספק על הפרעון פטור היינו דוקא היכא דהתובע הוי ליה למידע אבל ביורש דלא הוי ליה למידע טענינן בשבילו דאילו היה אביו קיים היה טוען ברי לפ"ז משכחת ספק מלוה ישנה אצל אביו ונראה דבל"ז לא שייך ספק מלוה ישינה אצל אביו משום דע"כ מיירי בטענו מטלטלין דאל"ה ליכא שבועה דאורייתא א"כ אפילו יש לו ספק מלוה ישנה אצל אביו יכול היורש קטן לומר אנן מטלטלין שבק אבהון גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי כדאמר רמי בר חמא לקמן דף צ"ב ע"א וכ"ש למ"ד דמלוה על פה אינו גובה מן היורשין. מיהו יש לדחות דיש לומר שתפס את החוב בעצמו בחיים. ואפשר דכולי האי לא חיישינן שמא יש לו ספק מלוה ישנה וכבר נסתפק בזה בחיי אביו ואמר בפירוש שתופס החוב בשביל זה כי היכא דלא יהיה מטלטלין אצל בניו. ועיין מ"ש מזה באריכות בדף פ"ד ובדף צ'. ודוק:

תוס' ד"ה הרי אלו וכו' וא"ת וכו'. לכאורה קשה דהוי להו להקשות אברייתא עצמה דלקמן דף י"ט ע"ב דנאמנים באין כתב ידם יוצא ממקום אחר והא הוי מיגו במקום עדים. ולכאורה צ"ל דהתם כיון דהוי תרי ותרי יש לומר דמועיל מיגו ולא הוי במקום עדים דהא איכא נמי עדים לסייע. משא"כ במתניתין שפיר קשה להו כיון דאין חוזר ומגיד הוי ליה מיגו במקום עדים דהגדה ראשונה. אלא דמדבריהם בסמוך ד"ה אינן נאמנים לא משמע כן דהא כתבו שני תרוצים. משום דהוי במקום עדים. ומשום דאינו חוזר ומגיד. צ"ל ע"כ בלא חוזר ומגיד ס"ל דהוי במקום עדים אע"ג דה"ל תרי ותרי לא שייך להכריע במקום עדים מחמת מיגו וכ"כ התוס' להדיא בב"ק דף ע"ב ע"ב בד"ה אין לך בו א"כ הוי להו להקשות אברייתא עצמה. ואפשר דאפ"ה לא פסיקא להו להקשות. ואפשר לומר עוד דלא מצו להקשות אברייתא משום דאף דקי"ל בשני כיתי עדים המכחישים דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה. מ"מ אין מצטרפין לשום עדות עד אחד מכת זו ועד אחד מכת זו כיון דממ"נ אחד פסול כדאיתא בח"מ סימן ל"א א"כ יש לומר כיון דאנו צריכין לקיים השטר ע"פ עדים אלו. א"כ ממ"נ אם נסמוך על עידי השטר הרי אלו פסולים להעיד על הקיום. משא"כ במתניתין שפיר אנו יכולים לסמוך על הקיום דקי"ל דאין עדים נפסלים על פי עצמם והגדה שניה כמאן דליתא וכשירים להעיד לכל עדות הכא נמי יכולים להעיד על הקיום שפיר הקשו. ודוק:

שם בגמרא אלא אי איתמר וכו'. לכאורה יפלא דהא רבא לא סתר אלא סברת רמי בר חמא באנוסים מחמת נפשות דלא מהימני בלא מיגו. אבל בהא דמחמת ממון נאמנים במיגו לאשווי נפשייהו רשיעי לא סתר ומי הכריחו לחזור בשניהם. ונלענ"ד דיש לומר דהא בהא תליא דצריך להבין מנ"ל באמת לרבא באנוסים מחמת נפשות דהוי ליה חוזר ומגיד דילמא קרא דאינו חוזר ומגיד היינו בפשטות כשאומרים שקר העדנו בלא טעם אונס נפשות. וצ"ל דלזה אין צריך קרא דפשיטא דאינו נאמן לעשות עצמו רשע. ואין לומר כיון דהוי אמינא דיכול לחזור אינו רשע כמו בתוך כדי דיבור דיכול לחזור מהאי טעמא. זה אינו דהתם מבטל לגמרי דבריו הראשונים בתוך כדי דיבור. משא"כ הכא אפילו אי הוי אמינא דחוזר ומגיד מ"מ הוי ליה כתרי ותרי ומועיל תפיסה דלמה יאומן בדבריו האחרונים יותר מן הראשונים וא"כ משוי עצמו רשע ואינו נאמן כלל. וע"כ צ"ל דקרא מיירי באומר אנוס מחמת נפשות וכיוצא בו שוגג או מוטעה ואפ"ה אינו חוזר ומגיד. ונראה לי דמטעם זה עצמו ס"ל לרמי בר חמא דנאמן לעשות עצמו רשע במקום מיגו דלפי שיטתו דבאנוסים מחמת נפשות לא הוי ליה חוזר ומגיד וקרא דאם לא יגיד ע"כ בלא אונס קמיירי. ע"כ צ"ל דנאמן אדם לעשות עצמו רשע במקום מיגו. וקמ"ל קרא דאינו חוזר ומגיד אפילו במקום מיגו. משא"כ במיגו דמתניתין דלא הוי ליה חוזר ומגיד כמ"ש רש"י ותוס' דכולא חדא הגדה היא כיון דעל פיהם נתקיימו שפיר נאמן אפילו לעשות עצמו רשע. נמצא שפיר הא בהא תליא דכיון דס"ל לרבא דקרא באנוסים מחמת נפשות הדרינן לסברא פשוטה דאין אדם משים עצמו רשע אפילו במקום מיגו ודוק ועמ"ש לקמן בזה:

בגמרא בשלמא פסולי עדות וכו'. נלענ"ד להבין הא דקאמר מלוה גופיה מעיקרא מידק דייק וכו'. ולא קאמר נמי בקטנים הכי כמו שדקדקו התוס' ד"ה קטנים וכו'. ותו דמקדים פסולי עדות לקטנים ובמתניתין תני איפכא. ותו חזקה דריש לקיש מה שייכא הכא כיון דהעדים קטנים. ונראה משום דלכאורה קשה הא דקאמר בשלמא לרבנן כי טעמייהו וכו' דמה ענין לכאן הפה שאסר וכו' דמשמע דנאמנים מטעם מיגו לפסול השטר תיפוק ליה כיון שאומרים שחתמו כשהיו קטנים א"כ גוף הקיום עצמו אינו כלום דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. והכא תחלת הקיום שמעידין על חתימתן שהיה בקטנות והרי לקמן בס"פ במתניתין דאלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן בעינן דוקא גדול עמו משום דתחלתו היה בקטנן. ותו דלר"מ דמסיק דס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וליכא מיגו ופירשו התוס' לקמן דקאי אעדים דלא מהימנא במיגו דמזויף. קשה כנ"ל דמ"מ גוף הקיום אינו כלום והרי אם באו עדים אחרים ומעידין על כתב יד העדים שבשטר ואומרים ראינו חתימתן בקטנותינו דלא הוי קיום. וכן קשה בפסולי עדות היינו ולא שייך מיגו אלא באנוסים היינו דהקיום בעצמו הוא טוב אלא שרוצים לפסול השטר. וצ"ל דמיירי שאין מקיימין השטר מחמת שמעידים על חתימתן שזוכרים שחתמו אלא מחמת הכרתן שהם מכירים כל אחד כתב ידו וכתב יד חבירו ועמ"ש לקמן דף כ"ח וזה דוחק. ויותר נראה דבפסולי עדות יש לומר שהיו כשרים בשעת הלואה רק בשעת חתימה היו פסולים כגון שנעשו קרובין בנשותיהן לאחר הלואה אם כן כיון דקי"ל בעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה דעל מנה שבשטר הן מעידין הוי ליה העדות על ההלואה תחלתו וסופו בכשרות. אלא שדלבריהם השטר פסול משום שבשעה שחתמו היו קרובים על זה שפיר שייך לשון מיגו. אך בקטנים אי אפשר לומר כן דכיון שהיו קטנים בשעת החתימה כ"ש שהיו קטנים בשעת הלואה. וצ"ל איפכא שהיו קטנים בשעת הלואה אבל כשחתמו היו גדולים. א"כ הקיום תחלתו וסופו בכשרות על כתב ידן דאף דקי"ל דעל מנה שבשטר מעידין מ"מ מהני נמי קיום על כתב ידן. ואפ"ה השטר פסול כיון שהעידו בשטר על ההלואה שנעשה בקטנותן. וזהו דקאמר בשלמא פסולי עדות דהיינו שההלואה היה בעת כשרותן אמרינן חזקה כיון שההלואה היה אמת מסתמא מדייק המלוה והחתים מיד קודם שנעשו פסולים וזהו מעיקרא מידק דייק ומחתים והדר קאמר קטנים נמי אע"ג דאי אפשר לומר דההלואה היה בכשרות. מ"מ יש לומר כיון שמעידין שהחתימה היה בגדלות אמרינן חזקה על העדים בגדלות דלא היו חותמים אלא א"כ נעשה ההלואה בגדולים כנלענ"ד ליישב לולי פירש"י ז"ל. ודוק:

תוספות ד"ה ואין אדם וכו' ויש לומר כיון דקיום שטרות דרבנן וכו'. הך תירוצא אתא שפיר לרבא דס"ל דלא מהימן לומר מחמת נפשות אלא משום מיגו דלאו קיום הוא כלל כמ"ש התוס' לעיל. אבל לרמי בר חמא דהוי ס"ל במחמת נפשות נאמנים ולא הוי ליה כלל חוזר ומגיד. קשה דמחמת ממון נמי נימא אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר דפלגינן דבורא. וצ"ל דלהך תירוצא באמת ס"ל לרב"ח קמא דלא פלגינן דבורא. והתוס' לא הקשו אלא לרבא דס"ל בהדיא דפלגינן דבורא. אף דפלוגתא דתנאי היא בסוף פ"ב דיבמות דס"ל לרבנן בהרגתיו והרגנוהו תנשא אשתו וע"כ משום דפלגינן דבורא דהא הוי ליה רשע ודוחק לאוקמי סתמא דמתניתין דלא כרבנן צ"ל ע"כ דס"ל לרב"ח דטעמא דרבנן כדקאמר התם בעדות אשה הקילו. מיהו לענ"ד אין צריך לזה דרב"ח לשיטתו דס"ל דבמקום מיגו נאמן לעשות עצמו רשע כנ"ל. א"כ יש לומר דטעמא דרבנן התם דנאמן לומר הרגתיו אף דעושה עצמו רשע במיגו דאי בעי אמר מת על מטתו וס"ל נמי לא פלגינן דבורא ואף בהרגנוהו איכא מיגו זו. ואין להקשות דהוי מיגו בשנים דהרי כתבו התוס' לקמן דף כ"ב ע"ב דמיירי באחד דתרי לא חשידו ע"ש. ולפ"ז צ"ל דאתיא מתניתין כרבנן דהתם ולא כר' יהודה דלר' יהודה ע"כ דס"ל דאפילו במקום מיגו אין אדם משים עצמו רשע. מיהו נלענ"ד דיש לומר דס"ל לרב"ח דמתניתין אתיא ככ"ע. והא דפסול השטר באין כתב ידן יוצא ממקום אחר לאו מטעם מיגו אלא משום האי טעמא גופא דס"ל לא פלגינן דבורא וכיון דבאין כתב ידן יוצא ממקום אחר פי' רש"י ותוס' ז"ל דה"ל כולה חדא הגדה. א"כ בהא נמי לא פלגינן דבורא וממילא השטר לא נתקיים ורבא לטעמיה דס"ל פלגינן דבורא. ובאמת הוי מצי התוס' להוכיח ממלתא דרבא הכא דמכשיר באנוסים מחמת ממון אפילו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר דפלגינן דבורא אלא דעדיפא הקשו ממילתא דרבא דס"ל בפירוש פלגינן דבורא. ותו יש לומר דהוי מצי לחלק ולא פסיקא להו להקשות מזה. אך לרב"ח שפיר יש לומר דמתניתין אתיא ככ"ע. ור' יהודה אע"ג דס"ל דאין אדם משים עצמו רשע אפילו במקום מיגו. מ"מ הכא שאני דליכא קיום כלל כיון דלא פלגינן דבורא וכבר כתבתי דלרבנן נמי ס"ל דלא פלגינן דבורא אלא דס"ל התם דנאמן לומר הרגתיו במיגו דמת. א"נ כדמשני התם דבעדות אשה הקילו. ודוק: כל זה כתבנו לפי תירוץ התוס' הנ"ל דכיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דבורא אבל לאינך תירוצים יש לומר דס"ל לרב"ח נמי דפלגינן דבורא ויבואר לפנינו בס"ד:

עוד קשה לי לפי תירוץ זה לפמ"ש התוס' בסוף פרקין דף כ"ח ע"א דהא דקיום שטרות דרבנן היינו דוקא בטוען פרוע במיגו דמזויף אבל בטוען מזויף הוי ליה קיום דאורייתא כמו שיבואר שם בס"ד. א"כ הוי מצי רבא לאוקמי מתניתין אפילו באנוסים מחמת ממון ובטוען מזויף. מיהו לשיטת רש"י לקמן בפלוגתא דר' מאיר ורבנן דמשמע דקאי אמתניתין ע"כ צ"ל דמיירי בטוען פרוע במיגו דמזויף דהוי ליה קיום דרבנן. אבל לשיטת התוס' לקמן דפליגי בעדות גופייהו אין צריך זה ויבואר לקמן בס"ד. ולאינך תירוצים שכתבו התוס' דלא שייך כאן פלגינן דבורא יש להקשות דאכתי נימא פלגינן דבורא דכיון דכל אחד אומר אנוסים אנחנו נימא נהי דכל אחד אינו נאמן על עצמו משום דמשים עצמו רשע למה לא יאומן על חבירו והוי ליה כמו פלוני רבעני לרצוני דס"ל לרבא דפלגינן דבורא ונאמן לגבי חבירו. אע"ג דאינו נאמן על עצמו. ה"נ נימא דיאומן על חבירו דאנוס היה מחמת ממון ונהי דבכתב ידם יוצא ממקום אחר אין חבירו נפסל על פי עד אחד. מ"מ באין כתב ידם יוצא ממקום אחר למה לא יאומן לרבא במיגו על חבירו. אבל לתירוץ הראשון משום דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דבורא מתורץ גם קושיא זו. ואף לפמ"ש בסמוך בשם תוס' בסוף פרקין דבטוען מזויף ה"ל קיום דאורייתא ולא סגי לן בתירוץ הראשון. מ"מ בקושיא זו א"נ דפלגינן דבורא על חבירו ע"כ נצטרך לומר דכל אחד מעיד על ההלואה שהיא אמת אלא שנאמן שחבירו אנוס על השטר. ונ"מ שיכול לטעון פרעתי ובכה"ג כבר ה"ל קיום דרבנן כמו שיתבאר באורך בס"ד דאפילו טוען מזויף כיון שההלואה אמת אין הקיום שטר אלא מדרבנן וכיון דבכה"ג הקיום דרבנן לא פלגינן דבורא. נמצא דעכ"פ בתירוצא קמא ואינך תירוצי מתורץ הכל. ודוק היטב:

לפ"ז נלענ"ד דיש לומר דמתורץ מה שדקדקנו לעיל בסוגיא. דרבא לא סתר אלא סברת רמי בר חמא באנוסים מחמת נפשות ולא באנוסים מחמת ממון ולמה הדר ביה גם מזה משום דיש לומר דאדרבא היינו טעמא דרמי בר חמא באנוסים מחמת ממון דנאמנים במיגו משום דס"ל פלגינן דבורא כמ"ש דלאינך תירוצים מצי סבר הכי. וא"כ ה"נ נאמן במיגו על חבירו ול"ל קיום שטרות דרבנן דבכל מקום שאומרים קיום שטרות דרבנן היינו מטעמא דר"ל דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד כדאיתא בסוף פרקין. א"כ יש לומר לרמי בר חמא דלא ידע הא דריש לקיש שפיר הוי ס"ל דבאין כתב ידם יוצא ממקום אחר פלגינן דבורא ונאמן במיגו על חבירו. אבל לבתר דסתר רבא מהא דר"ל וה"ל קיום דרבנן לא אמרינן פלגינן דבורא כנ"ל. ודוק: ובלימוד הישיבה הארכתי בזה:

מיהו נלענ"ד דיש ליישב גם לאינך תירוצי כיון דס"ל לרבא דאין אדם משים עצמו רשע אפילו במיגו יש לומר דאף במה שאמר שחבירו היה אנוס משים עצמו רשע דהוי ליה בתחלה כאלו העידו זה על זה בשטר וכל אחד כשחתם כאלו מעיד גם על חבירו שברצון חתם. וראיה לזה דאל"כ קשה בברייתא דלקמן בעדים אחרים שאמרו אנוסים היו ומקשי הש"ס תרי ותרי נינהו ואי ס"ד דאין עידי השטר מעידים זה על זה שלא היו אנוסים. א"כ ה"ל עדים האחרונים כתרי בחד ותרי בחד דמהני. אלא ודאי דחשבינן לעידי השטר מעידים זה על זה. מיהו יש לדחות דהתם מיירי לענין טענת לא לויתי דעכ"פ שניהם מעידים על מנה שבשטר. משא"כ לענין פרוע במיגו דמזויף דבחתימת השטר אין מעידים זה על זה דהא יש לומר שחתם כל אחד שלא בפני חבירו. ודוק:

תוס' ד"ה הרי אלו כו' וא"ת והא מיגו במקום עדים כו' וי"ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשוב כו' ולכאורה יש לתמוה דלקמן פריך אר"מ דאמר אין נאמנים לפוסלו מ"ט בשלמא פסולי עדות איכא חזקה וכן בקטנים אבל אנוסים מ"ט כו' ע"ש. וקשה ממ"נ אי אמרינן סברת התוס' דלא חשיב קיום א"כ גם בקטנים ופסולי עדים מאי מהני מאי דאיכא חזקה נגד המיגו הא בל"ז הוי מיגו במקום עדים ומ"מ מהני משום דלא חשוב קיום כסברת התוס' הנ"ל א"כ מאי מועיל החזקה יותר ואי נימא דלא סבר סברת תוס' הנ"ל א"כ קשה מאי פריך אנוסים מ"ט הא הוי מיגו במקום עדים כיון דלא אמרינן תירוץ תוס' ולכך אינם נאמנים. ונראה לישב דהנה לכאורה תירוץ תוס' תמוה דלמה לא חשיב קיום הא כיון דאנן סהדי שלא היו אנוסים אם החתימה אמת רק דאין אנו יודעין אם היא חתימתם וכיון שאומרים כתב ידינו הוא ממילא לא מהני מה שאומרים אנוסים דאנן סהדי כנ"ל וע"ש בשיטה מקובצת דמטעם חזרה לא שייך אף שיכולין לחזור תוך כדי דיבור מ"מ כיון שלא חזרו בהו רק שאומרים דבר אחר לא מהימני:

ונראה דהנה המהרש"א ז"ל הקשה דלמא באמת הפירוש במתניתין דנאמנים רק דלא מגבינן בי' אבל גם לא קרעינין לי' כבכל תרי ותרי ומאי מקשה תוס' ע"ש. וכוונתו פשוטה דע"כ אף לפי שיטת תוס' זה פשוט דעכ"פ הם כשני עדים במה שאומרים אנוסים כיון דאינם חוזרים ומגידים שהוא תוך כדי דיבור כמ"ש רש"י ז"ל לקמן דאף בלא מיגו לא הוי חוזרים ומגידים ברישא רק דבלא המיגו הוי תרי ותרי וע"י המיגו נאמנים לגמרי וע"ז הקשו בתוס' דהוי מיגו במקום עדים ואף שגם הם עדים מ"מ המיגו לא עדיף מעדים אחרים כמ"ש תוס' וע"ז הקשה המהרש"א דלמא באמת רק נאמנים דלא למגבי בי' דהוי תרי ותרי אף בלא המיגו באין כתב ידם יממ"א וע"ז תירץ דנאמנים משמע לגמרי ע"ש וזה מבואר למעיין ובס' פ"י השיג על המהרש"א שלא כדת ע"ש. והנה הרמב"ן ז"ל הקשה בהא דפלוני רבעני לרצוני או הכא באנוסים מחמת ממון דלא מהימני אף ברישא נימא ממ"נ אם אומרים אמת שאנוסים היו א"כ ודאי בטל השטר ואם שקר הוא א"כ הם פסולי עדים שהעידו שקר וממילא פסולים גם על מה שאומרים כתב ידינו הוא וליכא קיום כיון שהוא תוך כדי דיבור דלמפרע נפסל וכן בפלוני רבעני כו' ותירץ דאינם נפסלים כשהעידו שקר רק כשהועיל עדותם אבל היכא דאינו מועיל עדותם כלום אינם נפסלים דלא מיקרי עדות שקר רק דברים בעלמא ע"ש. ולפ"ז מיושב שפיר תירוץ התוס' דלא הוי קיום דממ"נ אם אומרים אמת דאנוסים בטל השטר ואי שקר א"כ פסולים הם על הקיום כקושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל דהכא כיון דאינם חוזרים ומגידים והוי תרי ותרי ומועיל עדותם שיהי' לא קרעינן לי' ולא מגבינן בי' א"כ ממילא קרעינן לי' דממילא אם אינם אנוסים הם פסולים שהעידו שקר במה שאומרים אנוסים דהי' מועיל דלא למגבי בי' וליכא קיום וממ"נ השטר בטל לגמרי דכיון שהוא תרי ותרי ונאמנים במה שאומרים אנוסים מחמת נפשות דלא למגבי בי' א"כ מועיל עדותם והם פסולים ופסול השטר ממ"נ ותירצו שפיר כיון שאומרים תוך כ"ד אנוסים לא חשיב כלל קיום כמ"ש וא"ש:

ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דפריך שפיר בשלמא פסולי עדות וקטנים איכא חזקה וממילא גם תרי ותרי לא הוי דאמרינן סלק ואוקמי אחזקה דחזקה זו עודפת על העדים ושפיר גבינן בי' ע"ש בש"ס. א"כ לא שייך תירוץ התוס' דלא הוי קיום דז"א דהכא כיון דגבינן בי' ואינו מועיל עדותם כלום שפיר הם כשרים והוי קיום וגבינן בי' באמת אבל אנוסים מ"נ דהוי רק תרי ותרי ולא הוי קיום כנ"ל וא"ש. עוד י"ל בפשיטות דאינם נאמנים לפסלו משמע שאינו פסול וגבינן בי' ופריך שפיר. עוד י"ל סברת התוס' כמ"ש לקמ"ן:

תוס' ד"ה אין נאמנים. ליכא לאקשויי דליהמני במיגו דפרוע כו' ועוד דבשני עדים לא אמרינן מיגו וברישא נאמנים דאי בעו שתקי ע"ש. והקשה בס' פ"י הא מתניתין איירי גם באומר פרוע א"כ כיון דטעמא דאמרינן מיגו דאי בעו שתקי בשנים הוא משום דאם ישתק אחד ג"כ לא יהי' מקוים אף אם יקיים השני כמ"ש הר"ןוא"כ בטוען פרוע דקי"ל דסגי בקיום עד אחד דהוי מתוך שאיל"מ ממילא לא אמרינן מיגו דאי בעו שתקי בשנים דאף אם יקיים רק אחד יהי' מתוך ואמאי תני סתמא במתניתין דנאמנים ברישא ע"ש:

ונראה לישב דהנה באומרים אנוסים היינו מחמת ממון קי"ל דצריכים לשלם דלגבי עצמם נאמנים שחתמו שקר והפסידוהו ע"ש ובאמת אף באומרים אנוסים מחמת נפשות היכא דכתב ידם יממ"א ואינם נאמנים ג"כ צריכים לשלם דלגבי עצמם נאמנים ומציל עצמו בממון חברו קי"ל דאף דמותר לעשות כן מ"מ צריך לשלם א"כ ממילא צריכים לשלם. והנה תוס' קדושין כתבו דאף דמיגו בשנים לא אמרינן מ"מ היכא דנוגע ג"כ להם אמרינן מיגו בשנים שלפטור מממון ודאי יתכיונו לדעת אחת והכי קי"ל ע"ש בש"ך פ"ב בכ"מ וכתבו הפ' דאף להחולקים מ"מ דוקא התם באהדרינהו ללוה דגם בטענתם שטוענים עכשיו ג"כ הם פטורים אז לא אמרינן מיגו בשנים אף שנוגע להם כיון דגם עכשיו פטור אבל היכא שבטענתם עכשיו חייבים לשלם ובטענה שיטענו יהיו פטורים ודאי הוי מיגו דאי אומרים שקר ודאי יותר יתכונו לטענה שיהיו פטורים מלשלם ע"ש וא"כ לכאורה קשה הכא עדיין קושית תוס' באנוסים דליהמני במיגו דפרוע וא"ל דמיגו בשנים הוא דהא עכשיו כשאומרים אנוסים צריכים לשלם ובטענת פרוע יהיו פטורים ואם אומרים שקר ודאי יותר יתכונו לטענת פרוע שיהיו פטורים:

אמנם י"ל דז"א לפמ"ש הנ"י ריש מס' ב"מ גבי חצי שלי במיגו דכולה שלי ותירץ דהיכא דאם נפסוק הדין דנאמן במיגו אין לו מיגו דנוח לו יותר לטעון טענה זו ממילא פסקינן דאינו נאמן ואף דאי נימא דאין נאמן שפיר אית לי' מיגו מ"מ אם נפסק דנאמן א"כ בבוא הדין לפנינו איך נפסוק דנאמן הא יוכל להיות שאומר שקר כיון דלית לי' מיגו ולכן אינו נאמן ע"ש. ולפ"ז א"ש הכא כיון דבאמת הוי מיגו בשנים רק משום דצריכים לשלם נימא דהוי מיגו וכל הטעם דצריכים לשלם הוא משום שאינם נאמנים והפסידוהו אבל אם נאמנים שאנוסים היו לא הפסידוהו כלום כיון שהוא פטור וגם הם פטורים וא"כ ממילא אם נימא דנאמנים אמסים במיגו ממילא ליכא מיגו דכיון דנאמנים ופטורים מלשלם הוי מיגו בשנים ואינם נאמנים וא"כ ממילא הדין הוא דאינם נאמנים דאם נפסוק הדין דנאמנים ופטורים ליכא מיגו דהוא בשנים כנ"ל ולכך אינם נאמנים וכמ"ש הנ"י הנ"ל. ואף דגם התם בטענת אהדרינהו ללוה ג"כ פטורים ואעפ"כ אמרינן מיגו בשנים הוא כבר כתבו שם דהתם הם בעלי דברים והוי שפיר מיגו אבל הכא דאינם בע"ד כלל רק כשאומרים אנוסים חייבים וכל הקושיא אינו רק דכשעכשיו חייבים ודאי יסכימו יותר לפטור א"כ ממילא כיון שגם עכשיו פטורים לא הוי מיגו כנ"ל ותירצו תוס' שפיר כנ"ל. [ואף דלכאורה יש לדחות דאעפ"כ הוי מיגו דאף שעכשיו פטורים מ"מ לא הוי מיגו בשנים דאם לא יאמר רק אחד אנוסים לא יהא נאמן ויצטרך לשלם וא"כ אם יאמר רק אחד פרוע ודאי דגם השני יאמר פרוע שאם יאמר אנוסים יצטרך לשלם. אך ז"א למ"ש הפוסקים דבאמת גם א' יהא נאמן ג"כ במיגו דפרוע כיון שכבר אמר אחד פרוע רק דאעפ"כ הוי מיגו בשנים שאינם רוצים שיכחישו זה את זה וא"כ כיון שיהי' נאמן ממילא יהי' פטור וממילא הוי עכשיו מיגו בשנים כיון שהם פטורים כנ"ל]:

אמנם למ"ש הרמב"ן ז"ל שהקשה גם באנוסים מחמת ממון ברישא יהיו נאמנים דממ"נ אם אמת שאנוסים היו ודאי בטל השטר ואם שקר א"כ פסולים הם על הקיום ג"כ כיון שהוא תוך כ"ד ותירץ כיון שאינם נאמנים ואינו מועיל עדותם לא הוי עדות שקר ואינם נפסלים כמ"ש לעיל ע"ש. א"כ לכאורה ברישא אף דהוי מיגו בשנים שפיר אמרינן כמ"ש דהא הוי לפטור מממון שעכשיו חייבים לשלם כנ"ל ואי"ל כמ"ש דאיך נפסוק הדין דנאמנים א"כ אינם נאמנים דפטורים וליכא מיגו כנ"ל וכסברת הנ"י ז"ל ואף שעכשיו שאנו פוסקין שאינם נאמנים א"כ וודאי אומרים אמת מ"מ איך יכולין לפסוק שנאמנים הא יוכל להיות שקר. ולמ"ש ז"א דהא באמת ברישא נאמנים דאנוסים ממ"נ כנ"ל רק משום שאינו מועיל עדותם כיון שאינם נאמנים כנ"ל וא"כ שפיר הוי מיגו דאם נפסוק הדין דנאמנים א"כ וודאי יהיו נאמנים דכיון שנאמנים מועיל עדותן ונאמנים ממ"נ כקושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל רק אי אינם נאמנים ואז אית לי' מיגו וא"כ שפיר הוי מיגו דלא שייך סברת הנ"י הנ"ל כמ"ש דשפיר יכולין לפסוק דנאמנים דאז יהיו נאמנים ממ"נ כנ"ל וא"כ לכאורה גם מיגו דפרוע שייך ברישא ולא הוי מיגו בשנים כנ"ל:

אך הפ"י כתב דאיירי מתניתין גם באומר לא לויתי ובלא לויתי לא שייך מיגו דפרוע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי כמ"ש הפ"י ע"ש ולכך כתבו תוס' ברישא מיגו דאי בעי שתקי. ולפ"ז מיושב קושית פ"י הנ"ל דהא איירי גם באומר פרוע והוי מיגו בשנים אף אי בעו שתקי דיהי' מתוך כו' ולמ"ש מיושב דברישא לא שייך כלל מיגו בשנים כנ"ל. ועוד דבאומר פרוע אית להו שפיר מיגו דפרוע כמ"ש וא"ש:

תוס' ד"ה מחמת נפשות כו' וא"ת דליהמני אנוסים היינו מחמת ממון במגו דאנוסים מ"נ כו' ע"ש. והקשו בשיטה מקובצת אמאי חזרו והקשו קושיא זו הא שייך ג"כ הג' תירוצים שתירצו אמיגו דפרוע ותירץ דכאן לא שייך מיגו במקום עדים או חוזר ומגיד לרמי ב"ח דלא מיקרי עדים. אך תמה אמאי לא הקשו קושיא הנ"ל בעצמה ארב"ח דליהמני במיגו דפרוע דלא שייך חוזר ומגיד לדידי' וגם במקום עדים לא הוי אליבי' ולא הי' שייך תירוצם דלא שכיח על מיגו דפרוע ע"ש:

ונראה לישב דהנה בס' פ"י הקשה מאי מקשה התוס' דליהמני במיגו דפרוע דלמא איירי מתניתין באומר לא לויתי וא"כ אף אם יאמרו דפרוע יהי' כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ע"ש שלא תירץ כלום. ונראה דהנה הראב"ד והרמב"ן ז"ל הקשו פ"ק דסנהדרין אמאי אמרינן גבי פלוני רבעני לרצוני פלגינן דיבורי' נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכן הכא גבי אנוסים היינו מחמת ממון דקי"ל דלא מהימני אף באין כתב ידם יממ"א אמאי נימא כיון דלא מהימני שאנוסים היו מחמת ממון הוי עדות שבטלה מקצתה ובטל גם על הקיום עדותם ע"ש בר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין דף ע' ותירצו דלא שייך עדות שבטלה כו' רק אם בטל עדותם על דבר שהוא עד אבל הכא במאי שמעיד על עצמו אינו בגדר עד כלל ולכך לא הוי עדות שבטלה מקצתה כו' וכן הכא במה שאמר אנוסים מחמת ממון ומעיד על עצמו להעשות רשע אינו עד ולכך לא בטלה ע"ש בר"ן ז"ל:

והנה הפ' הקשו כאן אמאי לא מהימני אנוסים מחמת ממון נהי דאינו נאמן על עצמו שהי' אנוס מחמת ממון משום אין אדם מע"ר מ"מ כיון שאומרים אנוסים היינו וכל אחד מעיד שגם חבירו הי' אנוס מחמת ממוןא"כ ליהימן כל אחד על חבירו ותירצו דכל אחד על חבירו אינו רק עד אחד וממילא אין דברים של אחד במקום שנים דאנן סהדי דלא היו אנוסים ויש ב' עדים שלא היו אנוסים ואף דאית להו מיגו מכל מקום הא הוי מיגו במקום עדים וכתבו כל הפ' דלכך מהני המיגו משום דגם הם עדים שאומרים אנוסים וגם בתוס' הפי' כן וא"כ הכא דליכא רק אחד על כל עד והוא מוכחש משנים ולא מהני ע"ש בס' הפלאה וס' פ"י. ויש להקשות לפי"ז אמאי לא מהימני באנוסים היינו מחמת ממון והשטר כשר אף באין כתב ידם יוצא ממ"א הא כל הטעם דלא הוי עדות שבטלה מקצתה והוא בטל אף על הקיום הוא משום דמה שמעיד על עצמו אינו בגדר עד כמ"ש הראב"ד ז"ל וא"כ כיון שמעיד גם על חבירו שהי' אנוס מחמת ממון רק דאינו נאמן מפני שהוא מוכחש משנים וא"כ כיון שמעיד על חבירו ועל חבירו הוי שפיר עד כשר רק דאינו נאמן א"כ ממילא הוי שפיר עדות שבטלה מקצתה ובטלה כולה כיון דכל א' על חבירו הוי בגדר עד ואעפ"כ אינו נאמן ובטל עדותו ממילא בטל אף על הקיום ושפיר נאמן ובטל השטר ומצי איירי שפיר במתניתין אף באנוסים מחמת ממון. אמנם נראה דהנה הפ' הקשו אדברי תוס' שכתבו דכיון שחוזרים תוך כדי דיבור לא חשיב קיום והקשו דהא מתניתין איירי אף באומר פרוע ואינו נאמן רק במיגו דמזויף והרבה פוסקים פסקו דמיגו במקום עדים פסולים לא אמרינן וא"כ אף דלא חשיב קיום מ"מ הוי כמו עדים פסולים על הקיום וממילא לא הוי מיגו ותירצו דז"א דאף עדים פסולים לא מיקרי כיון שחוזרים תוך כדי דיבור ע"ש וא"כ לפ"ז מיושב דהכא כיון שבאמת מעידים על הקיום והוי עדות רק דבטל משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ הוי שפיר מיגו במקום עדים פסולים כיון דהוי שפיר עדים רק דבטל עדותם א"כ לא הוי מיגו ואמאי נאמן באומר פרוע ולכך הוצרך רבא לומר דאיירי באנוסים מחמת נפשות. ולדידן לא קשה אמאי קי"ל דאינם נאמנים אף באומר מזויף באנוסים מחמת ממון הא הוי עדות שבטלה כנ"ל ז"א די"ל דאיירי כמ"ש הפ' שכל אחד אינו מעיד רק על עצמו לא על חבירו אבל ארבא קשה אמאי לא מוקי כפשטי' שכל א' מעיד גם על חבירו ע"ש:

ולפ"ז מיושב קושית הפ"י הנ"ל מאי מקשה בתוס' דלמא איירי באומר לא לויתי לחוד ולא באומר פרוע ולמ"ש מיושב דאי איירי בלא לויתי לחוד א"כ שפיר מצי לאוקמי מתניתין אף באנוסים מחמת ממון רק דהוי עדות שבטלה כו' כנ"ל כיון דנאמן בלא מיגו וע"כ דאיירי אף באומר פרוע והקשו שפיר דליהמני במיגו דפרוע כנ"ל וא"ש. ולפ"ז מיושב קושית הש"מ הנ"ל אמאי לא הקשו תוס' לרמי ב"ח דליהימן במיגו דפרוע ולמ"ש מיושב דלרב"ח דאיירי מתניתין באמת באנוסים מחמת ממון א"כ שפיר י"ל דאיירי באומר לא לויתי ולכך באמת נאמנים ברישא אף באנוסים מחמת ממון משום עדות שבטלה כו' וממילא ליכא מיגו דפרוע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי כו' ולכך הקשו רק ממיגו דאנוסים היינו מחמת נפשות כנ"ל וא"ש:

גמ' אמר רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר כו' והקשה בש"מ דלמא מפרש רב"ח דאיירי ואם יש עדים שבאו העידי קיום אחר שכבר העידו העדים שכתב ידם הוא ואנוסים היו ורמי ב"ח סבר דלא הוי הגדה של השטר עד שבא לב"ד ומקיימין אותו כדעת הרבה פ' באמת וא"כ לא הוי חוזרין ומגידים כיון שחזרו בשעה שעדיין לא הגידו שעדיין לא הי' העדים אבל מיגו לא הוי כיון שאנו רואין שיש עדים ע"ש. ונראה לישב דהנה עוד הקשה בש"מ אמאי לא מוקי רמי ב"ח מתניתין אף באנוסים מחמת נפשות דע"כ לרב"ח אף דסבר דנאמנים בכתב ידם יממ"א מ"מ ודאי דאינם נאמנים לגמרי רק דהוי תרי ותרי דהא לקמן ברייתא מפורשת בעדים אחרים דג"כ אינם נאמנים בכתב ידם יממ"א אף דלא שייך אין אדם מע"ר רק דסבר דהוי תרי ותרי במחמת נפשות אף בכ"י יממ"א וא"כ שפיר מצי לאוקמי מתניתין אף במחמת נפשות רק דאינם נאמנים לגמרי ולא קרעינן לי' ולא גבינן בי' כמו לקמן בברייתא דתני ג"כ אינם נאמנים ופירושו דלא קרעינן לי' וברישא נאמנים לגמרי דאיכא מיגו כנ"ל ע"ש:

ונראה דהנה הרמב"ן ז"ל הקשה אמאי ברישא באנוסים מחמת ממון לא מהמני אף דאין כ"י יוצא ממ"א נימא ממ"נ אם אומרים אמת שהיו אנוסים א"כ ודאי השטר בטל ואם אומרים שקר ולא היו אנוסים א"כ הם פסולים כיון שהעידו שקר וממילא הם פסולים גם על הקיום כיון דהוא תוך כדי דיבור וליכא קיום וממ"נ בטל השטר ואמאי אינם נאמנים ותירץ דאינם נפסלים ע"פ עצמם במה שהעידו שקר רק היכא שמועיל עדותם אבל הכא שאינו מועיל כלל עדותם שהעידו שאנוסים הם מחמת ממון לא מיקרי כלל עדות שקר רק דברים בעלמא ואינם נפסלים בכך ולכך הוי קיום ע"ש:

והנה לכאורה יש להקשות גם בסיפא קושיא הנ"ל אף דיש עדים שהוא כתב ידם מ"מ הא קי"ל דאף בהרבה עדים אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ואף עדות הכשרים בטל וא"כ אף שיש עדים אחרים שהוא כ"י מ"מ כיון שגם הם עצמם מעידין ג"כ על כ"י ואומרים שאנוסים היו א"כ קשה ג"כ כנ"ל ממ"נ אם אומרים אמת שאנוסים היו ודאי בטל השטר ואם אומרים שקר א"כ הם פסולים ג"כ על הקיום כיון שהוא תוך כדי דיבור והוי נמצא א' קרוב או פסול וממילא גם עדות האחרים בטל וליכא קיום כנ"ל וצ"ל ג"כ כתירוץ הרמב"ן הנ"ל דכיון דאינו מועיל עדותם אינם פסולין כנ"ל. וא"כ לפ"ז ממילא מיושב קושית הש"מ הנ"ל דלוקי רב"ח מתניתין באנוסים מחמת נפשות רק אינם נאמנים לגמרי ולא קרעינן לי' וגם לא מגבינן בי' כנ"ל. ולמ"ש מיושב דבאנוסים מחמת נפשות כיון דנאמנים לענין זה דלא גבינן בי' ממילא שפיר קרעינן לי' דכיון דמועיל עדותם שפיר דלא גבינן בי' א"כ ממ"נ בטל השטר כקושית הנ"ל אם אמת ודאי בטל ואם שקר א"כ פסולין כיון דמועיל עדותן וליכא קיום דהוי נמצא אחד קרוב או פסול כנ"ל ושפיר קרעינן לי' כיון דמועיל דלא גבינן בי' והם פסולין קרעינן לי' כנ"ל:

מתני' העדים שאמרו כו' אנוסים כו' לכאורה בשלמא לרבא נקט אנוסים דלא משוי רשיעי כנ"ל אבל לרמב"ח דגם אנוסים משוי רשיעי ליתני מזידין היינו בלא אונס דהוי רבותא טפי דמהימני במיגו. וצ"ל דמשם רבותא דסיפא נקטי' ודוחק. או אפשר דגם רב"ח מודה דבמזיד לא מהימני במיגו רק באונס ממון די"ל דסברי דמותר ובלא אונס שאין במה לתלות טעות אין נאמנים שסברו דמותר. ורבא נראה דסבר אף באומרין ששוגגין היו או אומרי מותר ג"כ לא מהימני באנוסים מחמת ממון דאל"כ לא הוי לי' למנקט אנוסים מ"נ הוי לי' לאפלוגי במחמת ממון גופי' בין מזידין לשוגגין דיש רבותא טפי אף שבאמת אסור וסברי מותר דמ"מ נאמנים ועוד למ"ש תוס' דלא אמרינן פלגינן דיברוי' משום דאונס נפשות לא שכיח ולהנ"ל אף שאומרים מזידין נימא פלגינן דיבורי' שהיו אנוסים ושוגגין דסברי מותר. ועיין תוס'פ"ק דב"מ ד' ג' ע"ב ד"ה מה אם אהא דלא אכלתי שוגג אלא מזיד דהול"ל אין אדם מע"ר ונימא שהי' שוגג:

וגם שאר התירוצים לא שייכי כ"כ דאין מזיד פירושא דאנוסים ע"ש. ומוכח דלרבא לא מהימני כלל כיון שבגוף הדבר עושים עצמם רשעים. ועדיין אינו מובן למ"ד אומר מותר אנוס הוא ואונס זה אינו נעשה רשע כמו אונס נפשות ומאי חילוק. והר"ן וש"פ כתבו ב"מ פ' א"נ גבי מוקדם באומרים שכתבו ללוה בלי מלוה מהימני דמאן דלא ידע להא דר"א לאו רשע הוא. ונראה דסברו שמותר לא שייך אאמע"ר. צ"ל דשם הרבה אין יודעין זה הדין משא"כ אונס ממון ידוע שאסור. אך עדיין קשה דמשני לר"מ דסבר גם באונס נפשות יהרגו ואל יחתמו שקר כנ"ל. ועכ"פ אין זה פשוט יותר ממאן דלא ידע הא דאין כותבין שטר ללוה כו' ולהימני אנוסים במיגו ונימא פלגינן ד דיבורי' שסברו מותר. וצ"ל כשאר תירוץ תוס' דק"ש דרבנן לא אמרינן פ"ד לפסול כנ"ל:

או י"ל על הנ"ל דהא גופי' קמ"ל במתני' לרב"ח דאונס ממון משוי נפשי' רשע דסד"א כמו בהשבת אבידה דהיכא שיפסיד הוא ממונו קודם. ואף דבשאר מצות עשה או ל"ת מחויב להפסיד כל ממונו שלא לעבור מ"מ גבי השבת אבידה אף דאיכא עשה ול"ת דל"ת להתעלם מ"מ כיון שהמעשה רק הפסד ממון של חבירו ולא מצד עצמו ושוב ממונו קודם. ונימא גם לחתום שהעדות שקר הוא רק איסור דהפסד ממון חבירו וכיון שרוצה ליקח ממונם נימא דאינו מחויב להפסיד ממונו בשביל ממון חבירו. וקמ"ל מתני' דאסור כדקי"ל דאסור להציל ממונו בממון חבירו. והחילוק בין השבת אבידה. הוא כמו בש"ד דמחויב ליהרג ולא להרוג דמה חזית דדמא דידך סומק טפי כו' וכשאינו עושה מעשה רק אומרים לו שיניח להרוג חבירו אמרינן להיפך אף שמחויב להציל אומרין מאי חזית דדמא דחברי' עדיף כמ"ש תוס' כיון שאינו עושה מעשה. וחילוק זה עצמו גם בממון בהשבה דאינו עושה מעשה רק נמנע מלהציל ממון חבירו אמרינן מה חזית דממון חברו עדיף משלו ואינו מחויב. משא"כ להפסיד ממון חבירו בידים להציל שלו אסור דאמרינן להיפך למה ממונך עדיף משל חבירך כמו התם כנ"ל. ועוד דאיסור עדות שקר הוא כשאר איסור לא מצד הפסד ממון חבירו לבד ויש נ"מ היכא שאונסין ליקח ממנו ממון הרבה שיחתום על סך פחות דלטעם הא' מותר שהוא בכלל התקנה פ"ב דב"ק כו' ששופך יינו של חבירו כדי להציל שמנו וישלם באמת. ולטעם הב' משום איסור עדות שקר גם בזה שמחויב ליתן כל ממונו שלא יעבור על לאו. ויש להסתפק קצת כיון דמ"מ האיסור מחמת ממון חבירו. אך מוכח דא"כ נימא פלגינן דיבורי' שהיו אנוסים מחמת ממון יותר מדמי השטר. דלא שייך תירוץ תוס' דאונס נפשות לא שכיח. אך י"ל דגם זה לא שכיח דלמה ירצה יותר מדמי השטר. אך פשטא דש"ס מוכח דבאנוסים מחמת ממון אין שום היתר אף ביותר דא"כ הוי לי' לאפלוגי באונס ממון גופי' בין יותר לפחות וגם דלא הוי קושיא לר"מ דסבר אין נאמנין לפסלו אי הוי מפרשינן מתני' באונס ממון יותר מהשטר דהוי מצי למימר דפליגי בהא ור"מ סבר דגם בכה"ג אסור משום עדות שקר והוי עדיף מלמימר דסבר יהרג ואל יחתמו שקר לכך נראה ברור דגם ביותר אסור דאף שאין לא תענה רק בהפסד ממון חבירו מ"מ הוא איסור לאו מצד עצמו ולא הי' התקנה רק בגזל לחוד כנ"ל:

ה"א נאמנים. בתוס' הקשו דמיגו במקום עדים כו'. ולפי' מהרש"א שהוקשה לו כיון שהוא תוך כ"ד ואין כאן חוזר ומגיד ממילא דין עדים עליהם ויהי' תרי ותרי עכ"פ רק קושייתם למה נאמנין לגמרי יהי' הדין קרעינן כו'. ואף דאית להו מיגו ואין המיגו מכריע בתרי ותרי כמ"ש תוס' לקמן דלא עדיף המיגו מעוד עדים דב' כמאה ע"ש. ולפי' הי' לתוס' להקשות גם על הברייתא בעדים אחרים אנוסים היו למה נאמנים לגמרי באין כ"י יממ"א הא אין המיגו מכריע. וע"כ גם שם לתרץ כתירוץ תוס' כאן דלא חשיב קיום. וצ"ל למהרש"א דבאמת כן רק תוס' הקשו אהמשנה. ודוחק דלא משמע כן כלל בתוס' רק דהברייתא שהביאו אתיא להו שפיר גם בקושייתם. ועוד וכי תירוץ זה דאין המיגו מכריע הוא פשוט כ"כ שיקשה בפשיטות הלא הוכרח לזה לקמן לישב קושיא שם. ותוס' תירצו שם תרוצים אחרים ואיך יקשו בפשיטות ולא יפרשו כלל:

ולכך נראה לע"ד פי' הפשוט בתוס' דגם באין כ"י יממ"א ג"כ אין שם עדים עליהם במה שאומרין אנוסים כי' דג"כ חשיבי חוזר ומגיד דנהי כל שלא נתקיים לא הי' מהני היינו משום שלא היינו יודעים אם העידו כלל דשמא אינו כ"י ולא העידו כלל אבל עתה שאומרים כ"י הוא יודעין שהעידו בשעת חתימתן שוב הוי חוזרין ומגידין במה שאומרין אנוסין כו'. ואם דהוא תוך כ"ד מהקיום שאמרו כ"י הוא מ"מ מאי בכך נהי דאם חזרו בהן שאינו כ"י הי' מהני היינו שכיון שחוזרין תוך כ"ד בטל עדות הקיום וכלא העידו מעולם משא"כ כשאין חוזרין ונשאר עדות הקיום שכ"י הוא שוב אנו יודעין בבירור שהעידו אז בחתימתן ובעדות זה נכלל שאינם אנוסין ושוב לא מהימני עתה לחזור ולהגיד דאנוסין היו ואין חילוק כלל בין שהי' הקיום ע"י אחרים או על ידם:

והוי חוזרין ומגידין ואין עליהם דין עדים כלל במה שאומרין אנוסין רק מיגו אית להו אף שאינם כלל עדים כנ"ל ושוב הוי מיגו במקום עדים ממש וקשיא להו לתוס' שפיר. משא"כ ברייתא דלקמן שפיר נאמנין במיגו כיון שהן אחרים מהני המיגו להכריע בתרי ותרי משא"כ כאן. ומה שפירש"י לקמן דברישא לא חשיב חוזר ומגיד היינו כתירוץ תוס' כאן דלא חשיב קיום כנ"ל. אבל עכשיו בקושיא הקשו שפיר כנ"ל דגם זה חשוב חוזר ומגיד מעדות הראשון של החתימה ואין כאן רק מיגו לחוד ולא מהני כלל כנ"ל. ותירצו מאחר דהצריכו ח' קיום לא חשיב קיום כיון שאומרים תוך כ"ד אנוסין כו' ולא הוי חוזרין ומגידין כנ"ל דחשיב חזרה מהקיום כנ"ל:

אמנם אין תירוצם מובן דלמה לא חשיב קיום נהי דכשהיו חוזרין תוך כ"ד מאמירת כ"י הי' מהני משום דבטל עדות הקיום אבל כיון שאין חוזרין ויודעין שכבר העידו בשעה שחתמו למה יועיל חזרתן לומר אנוסין וכנ"ל. דאי"ל דלא חשוב עדות עד שעת הקיום כלל דז"א דא"כ קודם שנתקיים יהיו יכולין לחזור בהם אף שנתקיים אח"כ וז"א דכשנתקיים הוי עדות למפרע משעה שחתמו כיון שהי' אפשר לקיימו כנ"ל. והנה להרמב"ם ז"ל דצריכין לזכור העדות. או גם לתוס' לרבנן דעל מנה שבשטר הן מעידין והיכא שאין כ"א מעיד רק על כ"י דמהני רק מצד על מנה שבשטר מעידין שוב א"ש תירוץ תוס' דמה שהועיל הקיום רק משום דעמ"ש מעידין מזה חוזרין תוך כד שאנוסין ואינו שטר ושוב הוי חזרה מגוף הקיום דלא מהני. אבל כשכל א' מעיד גם על כ"י הב' דאף שאין יודעין מהלואה מהני כמ"ש תוס' לקמן בפי' הירושלמי א"כ אינו חזרה כלל מהקיום במהשאומרים אנוסים. דעדיין מועיל הקיום כמו עדים אחרים:

ואפשר לומר למ"ש תוס' לקמן בנמחק ושורף שטר כו' וכן בשאר קיום דלא חשיב עד מפי עד משום דהוי ראינו עדות שנחקרה בב"ד כיון דעדים החתומים עה"ש כש"נ בב"ד. והנה יש להסתפק גם בעדות בע"פ כשמעידים העדנו בב"ד אולם הי' באונס או בטעות כנ"ל. אי מהימנו במיגו או דהוי במקום עדים שחוזרין ומגידין מאחר שמעידים שכבר נחקרה עדותן בב"ד ומזה אין חוזרין ולתוס' הנ"ל נאמנים. ונראה הטעם פשוט דהא ראינו עדות שנחקרה בב"ד מהני משום דראו מעשה גמור המחייב כמו הלואה והודאה ולא דמי לעד מפי עד שראו רק עדות דחוץ לב"ד שאינו כלום כנ"ל וכשיודעין העדים שאותן שהעידו בב"ד היו משקרים או פסולין לא ראו כלל מעשה המחייב אף שהי' הב"ד פוסקין שלא כדין מ"מ הן שיודעין האמת לא ראו כלל מעשה המחייב רק שמעו עדות שקר. ולכך גם הן עצמם כשאומרים שהעידו בב"ד והיו אנוסים וכה"ג תוך כ"ד שפיר נאמנים ולא מקרי חוזר ומגיד. דכמו אם היו חוזרין תוך כ"ד שלא ראו עדות שנחקרה רק מפי עד חוץ לב"ד וכה"ג דהי' מועיל חזרתם תוך כ"ד דבטל מה שהעידו כנ"ל. כן ג"כ במה שאומרים אנוסים וכה"ג ולא הי' כלל נחקרה עדותן בב"ד שהי' שקר ודבר בטל לא מעשה המחייב ושוב הוי עד מפי עד. דשפיר חוזרין בהם תוך כ"ד שלא ראו כלל עדות שנחקרה בב"ד שמאחר שידעו שהוא שקר אז לא ראו עדות שנחקרה שלאותן שיודעין שאינו עדות אין העדות בב"ד אצלם כלל מעשה המחייב. א"כ אף שאינם חוזרין ממה שאמרו שהעידו בב"ד אז מ"מ ממה שאמרו שראו ושמעו עדות עצמם שהעידו בב"ד שהם עדים על מה שהעידו מזה הוי חזרה תוך כ"ד דכיון שאומרים שידעו ששקר א"כ לא ראו בתורת עדות עדות עצמם שנחקרה רק ראו קבלת עדות שקר שאינו מעשה המחייב ונשאר רק כעד מפי עד ומהני. וא"כ גם בכ"י הוא אבל אנוסים כיון דהא דקיום מועיל ולא הוי עד מפי עד דהא מעידים רק שזה חתימת עדים ושכך העידו העדים. ומהני רק מטעם דכמו שנחקרה בב"ד כנ"ל ושפיר כיון דאומרין תוך כ"ד אנוסים ולא הוי כלל נחקרה בב"ד אצלם והוי שפיר חזרה תוך כ"ד שלא ראו כלל עדות שנחקרה כנ"ל ולא הוי קיום כנ"ל. אך עדיין אינו מיושב דזה שפיר בנמחק או נשרף צריך הטעם דלא חשיב עמ"ע משום דמעידים ראינו עדות שנחקרה כו' אבל כשהשטר לפנינו ואי על כתב ידן הן מעידין א"צ כלל לטעם דהוי כמעידין ראינו שנחקרה כו' דבל"ז לא הוי כלל עד מפי עד דהן מעידין רק שזה כ"י ושוב אנו יודעין ממילא שנחקרה עדותן מחמת השטר שלפנינו. וא"כ במה שהם יודעין שהעדות שקר עדיין אין זה חזרה מהעדות שזה כ"י ושוב אנו יודעין שנחקרה ואינו שקר כנ"ל. ואפשר לומר דהא כל עדות צריך להיות דוקא בשעה שמעידים עדות המועיל לחייב ואל"ה לא מהני אף שנולד אח"כ שגורם לחיוב כדאמר פ"ג דסנהדרין טעמא דמ"ד לא מצטרפו עד שיעידו כא' דכי אתי לשבועה אתי לא מהני לחייב ממון ומאן דסבר מהני משום דלממון אתי ע"ש. וא"כ בקיום כשאין שטר לפנינו ועדים מעידים על חתימה מכתב שאינו נוגע לחיוב כלל שזה חתימת אלו. ואח"כ בא שטר חתום מעדים ואנו מדמין לחתימת הכתב הנ"ל לא מהני דקודם שהי' שטר לא הי' על עדותן שם עדות כלל שזה חתימת פלוני שלא הי' שום תועלת. ממילא א"א לדיין לחייב ע"פ עדות הנ"ל. וא"כ כשמעידין כ"י אבל אנוסים כו'. א"כ כיון שלדבריהם אין בעדותן על הקיום שום חיוב דמעידין לקיים חתימה של שקר ואם האמת כן מאחר שאין בעדותן תועלת חיוב אינו עדות כלל על הקיום ג"כ כמו בהנ"ל וא"כ שפיר הוי חזרה תוך כ"ד מעדות שעל הקיום. דהא למה שהן חוזרין ואומרים שאנוסים כו' וכאומרים בשעת עדות הקיום שמקיים קיום שאינו מועיל כלום לחיוב דשוב לא הוי כלל עדות להאמין שזה כ"י. וא"כ שפיר מהני אמירתן תוך כ"ד אנוסים שבטל עדות הקיום שא"א לנו לדון חיוב ע"י עדות הקיום כנ"ל. מאחר שלפי חזרתם הוי כלא העידו כלל על הקיום כנ"ל:

והנה עוד קשה לתי' תוס' באנוסים מחמת ממון נהי דאאמע"ר מ"מ נימא דלא חשוב קיום כיון שחוזרין תוך כ"ד כמו בעדים החוזרין תוך כ"ד ששקר העידו דמהני. אך שם לא משוו עצמם רשעים דכיון שיכולין לחזור תוך כ"ד אינם רשעים עד לאחר כ"ד וכלא נגמר העדות וכדאמר בש"ס פ' מרובה שאין נפסלין עד אחר כ"ד. משא"כ כאן משוו נפשיי' רשעים בהחתימה שהי' אפשר לקיים. אמנם עדיין קשה דהא דאין מ"ע רשע דקרוב לעצמו ואינו עד א"כ מ"מ עכ"פ חזרה לבטל הקיום יהי' דהא גם חוזר ומגיד אינו עד ומ"מ מבטל הקיום תוך כ"ד. אך לרב"ח באמת כן. ולרבא אאמע"ר דאינו נאמן אף במיגו שמצד עצמו אינו נאמן ליעשות רשע ולא מהני החזרה ג"כ. דצריך שיהי' על החזרה ג"כ שם עד עליו ובכל מקום שחוזר תוך כדי דיבור יש עליו שם עד דתוך כדי דיבור יכול עד לבטל מה שהעיד אבל כאן דעל החזרה אינו עד כלל דקרוב לעצמו וא"כ העד לא חזר כלל מעדותו ונשאר מה שהעיד. דגם רבעני לרצוני הא ג"כ חוזר בו תוך כ"ד שמה שהעיד פסול שרשע הי' ומ"מ לא חשוב חזרה דעל החזרה שהוא לפסול עצמו אינו עד כנ"ל. ולהנ"ל א"כ כשנפסל בשעת עדות לא יועיל חזרתו תוך כ"ד שאינו עד או היכא שהוא נוגע על החזרה מהעדות לא יהי' מהני החזרה תוך כ"ד כיון דבשעת חזרה אינו עד ולא מצינו זה בפוסקים:

והי' נראה בפשיטות למאי דקי"ל למפרע נפסל כשהעידו שקר וגם מה שהעידו קודם תוך כ"ד ג"כ פסול כדאמר פ' מרובה בגניבה וטביחה כשהעידו תוך כ"ד והוזמו על הטביחה דפסול על הגניבה כנ"ל וא"כ י"ל טעם תוס' דלא חשיב קיום כיון שתוך כ"ד העידו אנוסים א"כ ממ"נ אם עדותן אמת שאנוסים בטל השטר ואי משקרים א"כ פסולין ופסול גם עדות הקיום שהעידו תוך כ"ד מאחר ששיקרו אנוסים ונעשו פסולי עדות אין כאן עדי קיום ושפיר לא חשיב קיום. וגם מטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדאמר בש"ס פ' מרובה כיון שיש שם עדים עליהם גם במה שאומרים אנוסים כנ"ל. ומיושב שפיר באנוסין מחמת ממון דמהני הקיום דהיכא דמשים עצמו רשע אין עליו שם עד כלל במה שמשקר ולא נפסל כלל וגם לא שייך בי' עדות שבטלה מקצתה כו'. דאין שם עד עליו לגבי עצמו כמ"ש הראב"ד ורמב"ן בפלוני רבעני לרצוני דג"כ שייך ממ"נ הנ"ל ועדות שבטלה מקצתה כו' רק דלא חשיב עד כנ"ל. אך עדיין קשה לרבא דמכאן ולהבא נפסל ואמר בש"ס אטביחה דאיתזום איתזום כו' ועדות גניבה קיים. ולא שייך טעם הנ"ל והכא לרבא קיימינן:

אמנם נראה לע"ד עיקר הטעם דהנה לכאורה אינו מובן הא דחשבינן תרי ותרי בעדים אחרים אומרים אנוסים היו מחמת נפשות. דחשבינן מה שחתמו בשטר לעדות שלא היו אנוסים. מה טעם בזה מה ראי' יש שלא היו אנוסים שא"א לומר שזה לא שכיחוחשיב זה כעדים ואנן סהדי שלא היו אנוסים כלשון התוס'. דזה א"א כיון שעדים אחרים כשרים מעידים כן ודאי דנאמנים על כל דבר דלא שכיח יותר דהא מעידים שהרג ממש נאמנים לחייב מיתה. וע"כ דחשיב עדות החתומים על השטר כאלו היו מעידים שלא היו אנוסים ושוב הוי גם הם עדים. וא"כ אינו מובן דלמ' יהי' חשיב כהעידו שאינם אנוסין. בשלמא שלא היו אנוסין מחמת ממון שפיר חשיב עדות דא"כ היו משקרים ונכלל בעדות החתימה שאינם אנוסין מ"מ אבל מחמת נפשות שאם האמת כן לא עשו שום עולה והיו רשאין לחתום. ומאיזה טעם יחשב עדות שלא הי' כן שלא יהיו נאמינים עדים כשרים על זה כנ"ל:

וע"כ הטעם דהא חזינן דגזה"כ להאמין עדים ואף דיכול להיות שמשקרים מ"מ צותה התורה להאמין ולהחזיק לדבר ברור שהאמת כן. ובמעידים על ק' שחיללו שבת אף דיותר חזקת כשרות שלהם מעדות שקר שלהם אעפ"כ נאמנים לגמרי וגזה"כ שלא לחוש כלל לעדות שקר וכשמעידים להכחיש ב' שהעידו שקר שגם הראשונים הי' בתורת עדות הוי רק תרי ותרי דמה שאין חוששין לשקר אינו מסברא רק שציותה תורה להאמין וכ"כ הרמב"ם ז"ל ה' יסודי התורה להדיא פ"ז הלכה ז' וזה למדין מדציותה תורה ע"פ ב' יקום דבר לסמוך בכל דבר על עדות. וא"כ גם שאר בטול עדות כמו אונס נפשות או טעות וכה"ג ג"כ נכלל בכלל זה עצמו דכיון שאמרה תורה לסמוך על עדות וכן על עדות בשטר ואף דאפשר שהי' טעות וכה"ג כמו כן אפשר שמשקרין לגמרי וכמו שנכלל במה שאמרה תורה להאמין לעדים שלא נחוש למשקרים כמו כן נכלל בזה שלא נחוש לשאר דברים המבטלים העדות דא"כ לא היינו יכולין לסמוך על עדות בשטר שמא אנוסים מחמת נפשות או כה"ג. ושפיר חשיב על זה ג"כ עדות גמור שאינם אנוסים מצד גזה"כ להאמין לעדים. וכשאחרים מעידים עליהם דאנוסים הוי תרי ותרי כמו אם מעידים שמשקרים אף דאפשר. ואין דומה לשאר דברים דלא שכיח רק זה נכלל בציוי התורה להאמין לעדים כנ"ל ולכך חשוב עדות. וזה הפי' אנן סהדי שכ' תוס' כאלו העידו שלא הי' אנוסים מאחר שהי' סומכין על עדות שבשטר ואין חוששין כלל שמא אנוסים כנ"ל:

אמנם זה כשעדותן מקוים אבל כל זמן שאין קיום ואין עדותן מקוימת אצל הב"ד לסמוך עליהן שוב אין כלל עדות שלא היו אנוסים מחמת נפשות דאין לנו שום ראי' שלא היו אנוסים רק דכשסומכין על עדותן חשיב זה עדות מצד גזה"כ כנ"ל אבל כשאינו מקוים ואין סומכין על עדותן שיועיל שוב באמת אין אנו יודעין כלל שאינם אנוסים כיון שאין גזה"כ כנ"ל. וא"כ כיון שאומרים תוך כ"ד אנוסים שפיר הוי חזרה ולא הוי חוזר ומגיד כלל דהא מעולם לא העידו שאינם אנוסים מ"נ רק במה שמועיל העדות נעשה זה עדות שאין אנוסים ושפיר מהני החזרה תוך כ"ד שאנוסים היו ומה"ט לא חשיב קיום כתירוץ תוס' הנ"ל. ומיושב שפיר באנוסים מ' ממון דלא אמרינן סברא הנ"ל דלא יהי' חשיב קיום דהא לענין אונס ממון שפיר הוי כהעידו בפירוש בחתימתן שאינם אמ"מ דא"כ היו משקרים ואין זה העדות מצד שמועיל מגזה"כ כנ"ל רק מחמת העדות גמור שלא היו אנוסים מ' ממון ושוב הוי חוזרין ומגידין אף שהוא תוך להקיום דהא כבר העידו בחתימה שאין אנוסים. וזה העדות אינו מחמת הקיום רק בשעת חתימה והוי חוזר ומגיד ואינו עדות רק בתורת מיגו לחוד ושוב היי מיגו במקום עדים דלא מהני משא"כ אנוסים מחמת נפשות שלא נכלל בהחתימה רק מצד שמועיל כנ"ל:

ומיושב בזה מה שמקשים על רבא נהי דדחה דברי רב"ח דכיון שהגיד כו' במחמת דלא מהימני בכ"י יממ"א אבל במה נדחה סברת רב"ח באין כ"י יממ"א דנאמנין גם אנוסין מ' ממון. ע"ז לא אמר טעם למה פליג. ולמ"ש א"ש דתל' בהא דרב"ח דהוי סבר דלא חשיב חוזר ומגיד הי' סבר ג"כ דנאמנין ברישא גם אונס ממון דלא חשיב קיום משא"כ למאי דדחי רבא דחוזרין ומגידין שוב גם באין כ"י יממ"א לא מיהימני דהוי מיגו במקום עדים דלא שייך סברא הנ"ל דלא חשיב קיום דהוא נגד עדות החתימה:

ולהנ"ל נראה דגם בלוה עצמו שאומר שאמת שחתמו אבל אנוסים היו מחמת נפשות י"ל דג"כ נאמן ולא חשיב מיגו במקום עדים דאינו כלל נגד עדים רק ע"י הקיום והא חוזר ואומר אנוסים. אבל באנוסים מחמת ממון דחשיב נגד העדים של חתימתן לא מחמת הקיום אינו נאמן דהוי מיגו במקום עדים. ולכך גם בברייתא דלקמן בעדים אחרים כו' אנוסים היו דמשמע דקאי אמתניתין דמיירי באנוסים מ' נפשות ולכאורה גבי אחרים אין חילוק בין מעידין על הראשונים מ' ממון או נפשות. ולמ"ש יש חילוק ודוקא נקיט מ' נפשות. דאז נאמנים לגמרי באין כ"י יממ"א ולא חשוב תרי ותרי אף שאין מיגו מכריע נגד עדים גם בתרי ותרי כמ"ש תוס' דתרי כמאה. מ"מ נאמנים לגמרי משום דלא חשוב קיום דהא חזרו תוך כ"ד והיינו כנ"ל דהא לא העידו הראשונים שאינם אנוסים מ"נ רק מחמת הקיום כשמועיל ומהני חזרתם דלא חשיב קיום. משא"כ באומרים שהיו אנוסים מ' ממון דחשיב נגד העדות שבשעת חתימה י"ל דהוי תרי ותרי ומיגו אינו מכריע כנ"ל:

ויש להסתפק בעדים מעידים שעדים נחקר' בב"ד אולם שיקרו אי מבטל לגמרי כנ"ל. אולם בזה הוא כמ"ש לעיל דלא חשיב נחקר כששקר כו'. אולם בשטר שמעידים רק על הקיום ואומרים ששקר חתמו אי מבטל לגמרי או הוי תרי ותרי. כנ"ל.

בא"ד בתוס' מיגו דפרוע כו' בשנים לא אמרינן כו'. ואף דתוס' קדושין כ' גבי הן הן שלוחיו כדשצריכין לשלם ונוגע להם אמרינן מיגו בשנים דמסתמא יסכימו ע"ש. וגם הכא הא קי"ל באומרים אנוסין דצריכין לשלם דמהני הודאתם שחתמו שקר וא"כ יועיל מיגו בשנים שיהיו נאמנים וממילא יהיו פטורים. דלא קשה דהתם עכ"פ נוגע להם דצריכין להשיב מה טענה דקיבלו המעות משא"כ כאן דמה שנוגע להם הוא מחמת עדותם שאומרים אנוסים ואם יאמר הא' פרוע לא יאמר הב' כלום ולא יהי' חייב ולא יהי' נוגע לו כלל כו':

בגמ' אנוסים מחמת ממון כו'. וקשה דמשמע שמעיד כל א' גם על חבירו שהיו אנוסים. וא"כ נהי דעל עצמו אין אדם מ"ע רשע מ"מ על חבירו הוא כשאר עד ויהי' נאמן דבזה שפיר פלגינן דיבורי' שלא להאמינו בוה הוא ש רירי ול ל על עצמו רק על חבירו וכן הב' עליו. ולמה דמוקי רב"ח אסיפא לא קשה דבכ"י יממ"א ע"כ הטעם דמהימני אנוסים מ"נ בתורת עדות דאף דליכא מיגו נאמנים שהם עדים כשרים ע"ז שהיו אנוסים מ"נ. וא"כ באנוסים מ' ממון כיון דעל עצמו אינו עד דאאמע"ר שוב אין כאן רק עד א' על כל א' שהי' אנוס ולענין עדות זה צריךב' על כל א' כמו אי על כ"י הן מעידין בקיום דבעי ב' על כל א' ועיין מ"ש לקמן. וכיון דרק בתורת עדות מהימנינן להו א"ש דאין נאמנים. אך לרבא דמסיק ארישא באין כ"י ימחו א שפיר קשה כנ"ל דלענין על חבירו למה לא יהי' נאמן כל א' במיגו. דנראה שגם עד א' שהי' אומר אנוסים מחמת נפשות הי' נאמן כנ"ל. וא"כ גם מ"מ ממון יהי' נאמן מה שאומר על חבירו:

אמנם י"ל למ"ש תוס' הטעם דאף דהוי מיגו במקום עדים רק משום דלא חשוב קיום כיון דאומרים תוך כ"ד אנוסים כנ"ל. וא"כ כיון דקי"ל על מנה שבשטר הן מעידין ובאומר כל א' זה כ"י סגי וא"צ להעיד על חבירו כנ"ל. וא"כ כיון דעל עצמו אינו נאמן במה שחוזר ואומר אנוסים מחמת ממון לבטל הקיום של זה כתב ידי כיון דעל עצמו אין א' מע"ר ולא הוי חזרה כנ"ל רק דעל חבירו יהי' לאמן במיגו ולא מהני דהוי מיגו במקום עדים דלא שייך טעם התוס' דלא חשוב קיום כו' דהא גם אם בטל הקיום שלו על חבירו דהוי כחזר בו מ"מ כיון שנשאר הקיום שעל עצמו זה כתב ידי דעל זה לא הוי חזרה כנ"ל א"כ שוב מהני דהא גם קיום של חבירו ג"כ נשאר מה שאמר זה כ"י ושפיר יש כאן קיום גמור מכל א' זה כ"י דמהני כיון דקי"ל כרבנן דעל מנה שבשטר כו' שלא בטל כלל קיום זה ממה שמעיד כל א' על כ"י עצמו במה שאומרים אנוסים מ"מ כיון דעל עצמו אאמע"ר. ואין כאן חזרה רק מהקיום שעל חבירו וזה אינו מזיק כלל. ואין כאן רק מיגו לחוד דאי בעי שתיק גם מזה כתב ידי. ושוב לא מהני דהוי מיגו במקום עדים כנ"ל. כיון דמצד חזרה לא מהני. משא"כ אנוסים מחמת נפשות דהוי חזרה גם על עצמו כנ"ל שפיר מהני כסברת התוס'. עוד אפשר דלרבא ג"כ דוקא שניהם אומרים אנוסים מהימני במיגו. אבל עד א' אומר אנוסים י"ל דלא מהימן במיגו ע"ש לקמן בר"ן ז"ל גבי עד אומר תנאי ומאחר שאין רק עד א' על חבירו לא מהני. ואף שכ' תוס' דלא חשוב קיום דשייך גם בעד א'. מ"מ צריך להיות מצד עצמו נאמן רק לענין חוזר ומגיד שייך סברת תוסף כמ"ש לקמן בקטנים דחזקה כו' ופ"ע דמידק דייק ולא אמרינן דלא חשוב קיום:

לכאורה קשה דמשמע מלשון המשנ' אנוסים היינו דצריך שיעידו שניהם אנוסים היינו וכל א' על חבירו שיהי' ב' עדים. וקשה דכיון דצריך לשלם שוב הוי כל א' נוגע במה שמעיד על חבירו ג"כ ואף שהי' בידו שלא לומר גם על עצמו אנוסים מ"מ עכשיו שמודה על עצמו שוב הוי נוגע על חבירו וכמבואר בש"ע ס' ל"ז ס"ד דברי הרא"ש בשותף שמודה שלוה הוא וחברו דאינו עד על שותף הב' דאי לא יאמר על השותף ג"כ יתחייב הוא לשלם הכל והדין דאינו נאמן על השותף ומשלם הוא הכל ואף דהי' בידו שלא יאמר גם על עצמו לא דמי להן שלוחיו כו' דאי בעי אמר אהדרינו כו' דהתם גוף העדות אינו נוגע לו אם נאמן בתורת עדות או לא ב"כ וב"כ נאמן לפטור עצמו רק אם לא הי' לו טענה אחרת הי' נוגע ואמרי' אי בעי אמר כו' ואינו נוגע משא"כ בשותף כנ"ל נהי דאי בעי לא אמר מ"מ עכשיו שמודה על עצמו זה שוב שנאמין לו בתורת עדות על חבירו הוא נגיעה גמורה דאי לא יהי' לו דין עד עליו ישלם הוא הכל וע"י שיהי' דין עד יפטר אין כאן עדות רק לעצמו ולא מהני מה שהי' אפשר לו לטעון וזה ברור שם דלא כמו שנדחקו. וזה כוונת הרא"ש כתובות פ' הכותב גבי בקרא ע"ש. וא"כ גם כאן דמי ממש לשותף דהא באומר אנוסים היינו שאם לא יהי' לו דין עד על חבירו אז אינו נאמן וגובה וצריך לשלם. ואי יש לו דין עד ויהי' נאמן לא יגבה ויהי' פטור והוי נוגע ממש ואינו עד. ויש ב' קושיות דגם על עצמנו שייך זה שאינו עד על מה שאומר אנוס הי' דנהי דאם לא הודה הי' פטור מ"מ עכשיו שמודה שוב מה שיהי' נאמן בתורת עדות הוא טובתו ונגיעה גמורה שעי"ז יהי' נאמן ולא יגבה ופטור ואי אינו נאמן יהי' חייב על הודאתו וג"כ לא הוי עד וכמו דאמר בש"ס יבמות פ' החולץ ד' ס"ז גם שאמר נתגיירתי ביני לבינו אמר ר"י לדבריך נכרי אתה ופסול לעדות ואף דע"ז דנין אם אינו נכרי א"כ כשר מ"מ לדבריך פסול אתה ושוב גם ע"ז אתה פסול שנכרי אתה ע"ש. וא"כ גם כאן דנהי דאם לא הי' אנוס אינו נוגע מ"מ לדבריך שאנוס היית הוא נוגע גמור בעדות זה דהי' חייב ע"פ דין לשלם לזה הלוה אם הי' גובה זה בשטרו וע"י עדותו יהי' פסול ויפטור וכיון שלדבריו נוגע אינו נאמן גם ע"ז עצמו שהוא נוגע ואנוסים כנ"ל:

אך בזה יש לחלק בין נכרי שפסול מצד גזה"כ אף שאומר אמת שייך לדבריך דאף שאמת אינך עד אבל נוגע דפסול רק מצד חשש שקר כמ"ש סמ"ע ס' ל"ז ס"א לא שייך הנ"ל לדבריך נוגע אתה דממ"נ אם שקר אינו נוגע כשר ואי אית הוי עד שנוגע. ויש לדחות דמ"מ פסול. ועוד דדעת הע"ש שם דגם נוגע קרוב לעצמו ופסול מגזה"כ וע"ש ומ"ש:

ועוד דעכ"פ על עדותו אנוסים על חבירו שפיר הוי נוגע כמו שותף על חבירו כנ"ל דאל"ה יצטרך לשלם הכל. ואף דאי בעי לא הודה על עצמו זה לא מהני כנ"ל. דזה ב' דברים ועכשיו שהודה הוי נוגע על הב' כנ"ל. וגם באנוסים מ' נפשות צריך לשלם דמציל עצמו בממון חבירו חייב. אך י"ל באנסוהו על חבירו ע"ש באנסוהו להראות כו'. ומזה הי' נראה דגם עד א' שאמר אנוסים מהימן ולכך שפיר אף דאינו עד על חבירו מ"מ כיון שעל עצמו עד נאמן במיגו כנ"ל. ואין להקשות דא"כ קשה כנ"ל דגם באנוסים מחמת ממון יהי' נאמן דהא הוי עד על חבירו דלא שייך אאמע"ר ויהי' נאמן דלא שייך תירוץ ב' שכתבנו כיון דגם עד אחד נאמן

אך לא קשה דהא במ' ממון שוב אינו עד כלל אף ע"א. דהא על עצמו אאמע"ר ועל חבירו שוב הוי נוגע ואין כלל עד. משא"כ מחמת נפשות הוי עד על עצמו כנ"ל. אך מאי חילוק בין ע"א לאינו עד כלל. ואי נימא דלא בעי עדים דוקא וגם ע"א נאמן אנוסים במיגו שוב גם כשאינו עד כלל מהני המיגו ושוב יהי' נאמן על חבירו כנ"ל. וצ"ל כתירוץ א' שכתבנו דעל מנה שבשטר הן מעידין כו'. אך א"כ לרבי דעל כ מעידין יהיו נאמנין גם באנוסין מחמת ממון דמהני על חבירו דלא חשיב קיום ושוב אין כאן קיום כל אחד על חבירו כנ"ל. ומיושב בזה דדחי רבא רק הסברא דבסיפא בכ"י יממ"א דא"נ גם במ' נפשות אבל למה נד מסברת הס"ד דמחמת ממון נאמנים באין כ"י יממ"א. ולהנ"ל א"ש דגם לס"ד אמרינן כן רק דהוי מוקמינן מתני' כרבי דעל כ"י כו' ולכך היו נאמנים ברישא גם מחמת ממון על חברו כנ"ל ולכך כיון דדחי בסיפא דאין נאמנים שוב מוקי כרבנן וממילא ברישא אין נאמנין במחמת ממון דאין אמע"ר ונשאר קיום שעל עצמו וסגי כנ"ל:

עוד נראה לע"ד עיקר דלא דמי לשותף דשם אנו דנין על שותף הב' אם יחשב עד אמרינן שפיר דאינו עד דהוי נוגע ואף דאי בעי לא הי' מודה עלעצמו מ"מ עתה שהודה אמרינן דזה ב' דברים נפרדים שבאמת לוה הוא הכל ולא השותף ומאחר שהודה האמת על עצמו שוב הוי נוגע גמור על השותף ולא מהני מה שהי' בידו שלא להודות האמת שזה ענין אחר. משא"כ באנוסים שאנו דנין על השטר אם קיים או לא. אמרינן שפיר ממ"נ אי אומר אמת עכ"פ על עצמו שהי' אנוס א"כ אף שאינו עד על הב' מ"מ הא נפסל השטר. ואי משקר שלא היו אנוסים כלל גם הוא א"כ אינו נוגע כלל במה שאומר על הב' מאחר שהי' בידו שלא לומר שקר גם על עצמו. ואין ראי' משותף ממה שהודה האמת לכאן דצריכין לומר שהודה בשקר. בזה אמרינן שפיר אי בעי לא אמר ולא הוי נוגע ושפיר הוי עד גם על חברו כנ"ל. ולטעם א' דנימא ע"א ג"כ נאמן קשה דנהי דזה אפשר לרבא למסקנא אבל מעיקרא לרב"ח דמ' נפשות נאמנים גם בסיפא ע"כ רק מטעם עדות וודאי צריך ב' עדים דהא כ"י יממ"א. והא אין רק ע"א דנוגע על חברו. אך במחמת נפשות י"ל דסבר דפטור לשלם כמו באנסוהו על חברו כנ"ל:

בתוס' הקשו לרב"ח אקטנים ופ"ע למה אין נאמנים בסיפא לרב"ח הא לא משוי נפשיי' רשיעי. ותירצו משום חזקה דמידק דייק. ואינו מובן דהא ודאי עדים נאמנים נגד חזקה וגם אנוסים אנן סהדי שלא היו אנוסים כמו שלא היו קטנים. ורק לר"מ בעי למימר לס"ד הך סברא לא לרבנן ולא למסקנא וצ"ל בדוחק. ולע"ד בפשיטות לא קשה דהא ע"כ לרמב"ח הטעם פשוט דסבר במחמת ממון אין עליהם שם עדים כיון שמשים עצמו רשע וקרוב פסול לעדות כמו שפירש"י ז"ל ולכך לא מהימני בלא מיגו אבל מחמת נפשות דנאמנים בתורת עדות שפיר גם בכ"י יממ"א נאמנים ככל עדים דא"צ למיגו ונאמנים כנ"ל. וא"כ זה שייך על אנוסים מ"נ כנ"ל אבל מה שמעידים קטנים היו או פסולי עדות הא ודאי דלא שייך להימנינהו בתורת עדות ע"ז שהיו קטנים בשעה שחתמו כו'. דכמו דאנו פוסלין עדות החתימה משום שאין תחלתו בכשרות וקטן פסול לעדות כמו כן פסול גם ע"ז בתורת עדות שהי' קטן בשעת חתימה דהא אומר שראה זה בקטנות. וכן שהי' פסול עדות איך שייך שיהי' נאמן בתורת עדות הא לדבריך פסול אתה ופסול גם על זה. והוא ממש כש"ס פ' החולץ הנ"ל לדבריך נכרי אתה ואינו נאמן גם ע"ז שהוא נכרי ע"ש. ואין כאן להאמינם רק בתורת מיגו ושפיר דוקא באין כ"י יממ"א ודמי כמו אנוסים מ' ממון לרב"ח לס"ד כנ"ל. ודוקא מחמת נפשות שהם עדים כשרים גם על זה שהיו אנוסים וא"צ למיגו. לס"ד דלא חשוב חוזר ומגיד כנ"ל:

בשלמא פ"ע כו' מידק דייק ומחתם כו' ופירש"י דהא המעשה אמת רק שאינו שטר ושוב איכא חזקה דדייק דלא שדי זוזי בכדי וודאי לא היו פסולים. ואינו מבואר ברש"י ז"ל אי כוונתו דבאמת לרבנן דנאמנין היינו רק לבטל השטר או דכוונתו רק לפי דברי העדים אבל באמת סבר כתוס':

ותוס' כתבו דגם מלוה ע"פ לא הוי דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות כו'. וקשה דא"כ מאי קאמר לר"מ דפ"ע מידק דייק כו'. מאי ראי' הוא זה בשלמא אי לרבנן הי' הדין דמאמינים להעדים על ההלואה ע"פ רק לבטל השטר. הי' שייך שפיר דזה ע"כ שקר דאי הלוה ודאי דייק ומחתים כשרים כו' אבל לתוס' דאי נאמנים שהיו פסולין שוב הדין דגם להיות מלוה ע"פ אין נאמנים דעדות שתחלתו בפסול פסול ע"כ אנו אומרים שלא צוה כלל וגזה"כ שלא להאמין ולהחזיק בשקר. ואם כן מאחר שאם אמת שהי' פ"ע אנו אומרים שוב שלא לוה א"כ שוב מה ראי' יש כר"מ שלא להאמין להם במיגו משום חזקה דדייק ומחתים כי' הא ע"י שפ''ע היו אנו אומרים שלא צוה כלל ע"כ ושפיר החתים עדים פסולים וכמו אנוסים ממש כנ"ל:

ונראה דהא לכאורה קשה אתוס' דלא הוי מלוה ע"פ משום דתחלתו בפסול כי'. הא איך נימא דלא לוה כלל א"כ שוב אינם נאמנים כלל במה שאומרים פסולי עדות דאין אדם מע"ר. דבשלמא בכל מקום שפיר אף דעתה כשרים מ"מ כשיודעין שהי' תחלתו בפסול גזה"כ שפסול ושפיר אין מאמינים ואנו אומרים שהוא שקר לגמרי כנ"ל אבל כאן דרק הם עצמם אומרים שהיו פסולין ואם היו אומרים שהי' שקר ולא לוה כלל לא היו נאמנים כלל דא"א מע"ר. וכל מה שנאמנים דפ"ע היו הוא בשביל שאומרים שהי' המעשה אמת וא"כ אותם שהיו פסולין איך נימא משום הא דאין מאמינים להם כלל וגוף המלוה שקר הא אי נימא כן שוב אין נאמנים כלל לפסול ג"כ כנ"ל. ואין לומר דכשהם פסולי עדות אף שחתמו שקר לא משוי נפשי רשעים דדוקא כשרים המשקרים עוברים אלא תענה כו'. דז"א דא"כ מאי פסקא בפסולי עדות מידק דייק כו' הא גם בפ"ע שייך שמעידים שהי' שקר ולא משוי רשיעי כו' ואין כאן חזקה דדייק ויהיו נאמנים כו'. וע"כ דאי שקר משוי רשיעי אף שהיו פסולים כנ"ל:

אמנם נראה טעם התוספ' פשוט דלא שייך אאמע"ר רק כשלפי דבריהם ע"כ הם רשעים שייך שפיר דא"א להאמינם ע"ז. אבל באותן שפסלה התורה קטנים קרובים וכה"ג. ע"כ אין זה שודאי שמשקרים הא יכול להיות שהוא אמת רק שאין כאן עדות וממילא אפשר שהוא שקר. וא"כ שפיר כשאומרים פסולי עדות היו נאמנים במיגו דהא לא משוי רשיעי דהא אומרים שאמת שהלוה רק שאינם עדים כנ"ל. ולא שייך כלל אאמע"ר שאינו רשע כלל מאחר שהוא אמת ויכול להיות כן אך שוב כיון שנאמנים שהיו פסולין ממילא אין לנו עדות על ההלואה דהוי תחלתו בפסול ואף שיכול להיות שאמת שהלוה אבל עכ"פ עדות אין כאן ואין יכול לחייבו. ושפיר לא שייך הממ"נ הנ"ל אי שקר אאמע"ר כו' דאין מחזיקים כלל ע"י עדותם לשקר רק לפסול שאינו עדות. וממילא א"י להוציא מספק בלא עדים אף דאפשר שאמת. ושפיר לא הוי אף מלוה ע"פ כנ"ל:

ומיושב ממילא הנ"ל דזה שפיר לרבנן אבל לר"מ דחזקה דמלוה מידק דק כו' עדיף ממיגו וא"כ אי אמת המלוה אין נאמנים כלל במה שאומרים פסולי עדות היו דדייק כו' רק דנימא די"ל שהיו פ"ע וממילא היה שקר שלא לוה כלל ואין כאן חזקה. והא ליתא דא"כ אין נאמנים כלל דאאמע"ר כיון דע"כ מה שנאמין להם רק מחמת שהיה שקר שוב ממ"נ אין נאמנין כנ"ל. דאי לא לוה אין נאמנין שהיו רשעים ואי לוה ודאי דייק ומשקרים וכיון שא"א להאמין להם רק ע"י שנאמר שהי' שקר שוב שייך שפיר ממ"נ אין נאמנין כנ"ל. דדוקא לרבנן דלא מהני החזקה שפיר נאמנין לא בתורת ששקר רק דאף שאמת שלוה נאמנין לפסול שאינו עדות כנ"ל ואח"כ ממילא כשאינו עדות לא הוי מלוה ע"פ ג"כ כנ"ל. אבל לר"מ דא"א להאמינם רק אי שקר שוב אין נאמנין כלל כנ"ל וא"ש: