הא דאמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין. יש מרבותינו זצ"ל (בשיטה ישנה, בשטמ"ק) שפירשו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואינו נכון דכולה שמעתא בחד גוונא מתוקמא, ועד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי על כרחין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר היכי מהימנינן ליה משום דלמעיקר סהדותיה קא אתי, לא יהא אלא דקאמר דפרעיה באפיה מי מהימן, כיון דלאו מפיו אנו חיין. ועוד דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, אמנה היו דברינו צריכה למימר, כיון דעולה הוא וכתב ידן יוצא ממקום אחר, הא לא איצטריך להו למימר אלא שמודעא היו דברינו אין נאמנים, מר בר רב אשי אמר נאמנין. ורבותינו אחרונים ז"ל (רמב"ן; תר"י; רא"ה) פירשו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואפילו הכי לרב נחמן אין נאמנין משום דמודעא ואמנה לדידיה כיון דעקרי ליה לשטרא לגמרי לאו כל כמיניהו, דכיון דמקיימי ליה לשטרא ואיתחזק אפומייהו תו לא מהימניה למיעקריה מעיקריה דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא, ואף על גב דמודעא ניתן ליכתב ואפילו מזמן ראשון השתא מיהא לא איכתביה. אי נמי, איפשר דסבירא ליה לרב נחמן כמאן דאמר התם בפרק חזקת (ב"ב מח, ב) אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא.

מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים. דלא אתי על פה ומרע לשטרא, אבל

מודעא היו דברינו נאמנין משום דכמאן דכתיב בשטרא דמי, דשטר מודעה ניתן ליכתב עכשיו, וכדאמרינן (ב"ב מ, א) מודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתבו, וכיון דאלו בעי למכתב ליה שטר מודעה כתבינן ואפילו מזמן ראשון ועקרא לשטרא, השתא נמי דלא כתיבא כמאן דכתיבא דמיא ואתי שטרא ומרע לשטרא, ולהאי פירושה הא דמר בר רב אשי אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר במודעה היו דברינו נאמנין, וכן פירש רבינו נסים זצ"ל (הובא בבעה"מ), והשתא תרוויהו מלתא פסיקתא קאמרי דלרב נחמן אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא מהימני ולמר בר רב אשי באמנה לא מהימנינן כלל ואפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דניתן ליכתב מזמן ראשון ולאו עולה היא.
אי נמי יש לפרש, מודעא היו דברינו נאמנין אמנה היו דברינו אין נאמנין, האי ניתן ליכתב מודעא ניתן ליכתב שטר זביני, כדי להציל האנוס מיד אונסו, ולאו עולה היא, וכדאמרינן בפרק חזקת (ב"ב מח, ב), מאן דחתום אמודעא שפיר חתם ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם, האי לא ניתן ליכתב, כלומר, אמנה היו דברינו אין נאמנין, משום דלא ניתן ליכתב שטר אמנה, דעולה היא, ולא משוו נפשייהו רשעים, ולהאי פירושא נמי לצדדין קתני, מודעא נאמנין אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואמנה אין נאמנין אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר, וזה נראה עיקר.
ואם תאמר, לרב נחמן מאי שנא מודעא היו דברינו מאנוסין היינו מחמת נפשות דנאמנין דהתם נמי הא עיקרי (עקרי) ליה לשטרא, ויש לומר, דהכא שאני דכיון דקאמרי דשטרא דנא נעשית ברצון המחוייב כשאר שטריה משוו ליה שטרא מעליא, ויש כאן הגדה גמורה, וכיון שכן לאו כל כמינייהו למיעקרא, דאין חוזרין ומגידין, אבל אנוסין היינו הא לא משוו לה שטרא מעליא ואין כאן הגדה גמורה, דהא אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות, דלאו משוו נפשייהו רשיעי, מהימני, דאין כאן משום חוזר ומגיד.
ואם תאמר, אכתי מאי שנא מקטנים היינו פסולי עדות היינו דנאמנין, אף על גב דעיקרי (דעקרי) לה לשטרא, ואף על גב דקאמרי דאכתיבנא מדעת שניהן והרי היא כמודעא. יש לומר, דהתם נמי לאו אשטר מעליא מסהדי דהא אין מעשה קטנים או פסולים כלום, אי נמי שאני קטנים ופסולין דלא מעיקרי (מיעקרי) לה לגמרי דמכל מקום הא מודו בעיקר מלוה, אבל במודעא ואמנה עיקרי (עקרי) לה לשטרא ולכולה מילתא מעיקרא (מיעקרא) לגמרי.

מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקר לה לשטרא. מהכא משמע דטעמיה דרב נחמן באמנה משום דקא עקר ליה לשטרא ואינו חוזר ומגיד הוא, וכדפרישית לעיל. וא"ת, מאי טעמא לא אתי לה משום דאמנה עולה היא ואעולה לא חתומי. תירץ רבינו הרב: דאיכא למימר דשמעיה רבא לרב נחמן דלית ליה ההוא טעמא, אלא כסברא דתלמודא דמקשי לעיל גבי שטר אמנה הוא זה, דקאמר מאן, אי לימא דקאמרי עדים היכי דמי אי בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני, ורבא נמי דאוקמוה דקאמר לוה ולא אוקמוה דקאמרי עדים ובאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משמע דלית ליה ההוא טעמא דאמר רב אשי דשטר אמנה עולה הוא.
ופלוגתא בירושלמי (בפירקין ה"ג) בעדים שחתמו בשטר אמנה אי עולה היא או לא, דגרסינן התם רב הונא בשם רב נאמנין העדים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא ורב אמר אסור לחתום בשטר אמנה ושטר פסים, משהפליג אמרינן בשם רב נאמנין העדים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא זה מלתיה דרב פליגא על מילתיה, אמר ר' חגי לא דרב אמר אסור לחתום לא אמר אלא אסור לקים, כהדה אם אין בידך הרחיקהו (איוב יא, יד) זה שטר אמנה ושטר פסים, כלומר, בחתימה עצמה ליכא איסורא דכיון דמחויב בדבר מאמינו מותר לדית להו בעדים בכך כלום, אבל זה שהוא תחת ידו אסור לשהותו אם לא הלוהו משום שנאמר אם און בידך הרחיקהו.

אמר ליה כי אתו לקמן אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא. ודוקא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דלאו מפיהם אנו חיין, לא מהימני, דהוו ליהו כחוזרין ומגידין, וגריעי מעדים אחרים דמהימני. אע"ג דאמרינן דתנאי מילתא אחריתי היא, לאו למימרא שיהא כמלתא אחריתי לגמרי וכאלו העידו שפרעו בפניהם, אלא לומר דכיון דלא נתקיים השטר קודם לכן ולא הייתה כאן הגדה עד עכשיו, וכשמגידין עכשיו ומבררין עדותן דעל תנאי היה הרי אלו נאמנין כאלו מעידין עליו עדות אחרת, שאף אלו אין עוקרין את השטר אלא מקיימין אותו בלבד בקיומו של תנאי, מה שאין כן במודעא ואמנה שעוקרין אותו לגמרי ומשוו ליה לשטרא כחספא בעלמא והילכך קרינא להו חוזרין ומגידין, אבל בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון שהיתה כאן הגדה גמורה מקודם לכן, ובלא שום תנאי שוב אינן יכולין לגרוע כוחו של שטר דחוזרין ומגידין הן ואינן נאמנין, וכן כתב רבינו הרב נ"ר (עי' רשב"א קידושין ס, ב, ד"ה ולענין, דכ"כ לענין גט).

עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, אמר רב פפא תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי. כלומר, כיון דאמרי כתב ידינו הוא זה הוה ליה כאלו אמרו שטרא מעליא הוא ובלא תנאי, והא דקאמר תנאי חוזר ומגיד הוא ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומשום הכי אתקיף עליה רב הונא בריה דרב יהושע דאי הכי דכחוזר ומגיד חשבת ליה אפילו תרויהו נמי, אי אמרי תנאי היו דברינו לא ניהמנינהו דחוזרין ומגידין הן, אבל בתרוייהו מאי אית לך למימר דלמיעקר סהדותייהו קא אתו, כלומר, למיעקר סהדותייהו מסתמא בדאיכתיב בשטרא דלא אדכר בה שום תנאי ולברורי ולאוקמיה בתנאי, ולאו עקירת שטרא קאמר, דאדרבה כי עקרי ליה לשטרא לא מהימניה וכדאמר רבא מודעא ואמנה טעמא מאי משום דקא עקר ליה לשטרא, אלא עקירת סהדותייהו מסתמא ולברורי קאמרי כדאמרן ועוקרו מסתם ומברר דלא היתה עדות אלא על תנאי זה, חד נמי למיעקר סהדותיה ולברורי דעל תנאי זה חתם.

והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע.אבל אנוסין היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנין. פירש רש"י ז"ל (בפירוש המשנה): פסולין, משחקין בקוביא. ואינו מחוור, דאם כן אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין דאגופם של עדים מעידין ונאמנין לפוסלן ולאו תרי ותרי חשבינן להו דאינהו לא מהימניה לאכשוריה נפשייהו, אלא נראה כפירוש שפירש קרובין בנשותיהן. ואם תאמר, השתא נמי להמנינהו משום מגו דאי בעו פסלי להו לעדים עצמן. ויש לומר, דבעדים לא שייך מגו שאין מגו אלא באחד אבל בדבר שאינו מתקיים אלא בעדות שניהם לא שייך מגו, דדילמא בטענה זו הושוו שניהם, בטענה אחרת לא היו משוין לדעת אחת, ואינו דומה למתניתין דכתב ידינו הואזה אבל אנוסין היינו, דנאמנין משום הפה שאסר, דהתם בטולו של שטר תלוי הוא אפילו בדעת אחת מהן, דמה אלו רצה אחד לומר אינו כתב ידי ויבטל השטר, וכבר הארכתי בזה בריש פרק המוכר פירות בסיעתא דשמיא.
ויש מי שפירש (הרמב"ן ד"ה ומ"ה), דכיון דהשתא תרי ותרי נינהו בכי האי לא אמרינן מגו דהוה לי' מגו במקום עדים.
אי נמי יש לפרש, דאפילו אומר משחקים בקוביא היו דפוסלין גופן של עדים לא מהימני בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דכיון שמתו אינן נאמין לפוסלן דהא אינן בעולם, ואמנה שבשטר הם מעידין, אבל כשהן חיין נאמנין לפוסלן שהרי הן אינן נאמנין להכשיר את עצמן דנוגעין בעדותן הן, והיינו דקתני בברייתא ומתו.

אין נאמנין ומגבי' ביה, תרי ותרי נינהו. ואסיקנא,

אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה. ונפקא מינה דאי תפס לא מפקינן מיניה, זוזי היכא דקמי ליקמו, ואפילו תפס בעדים, אבל ברישא אפילו תפס מפקינן מיניה דהא נאמנין לפוסלו. ומיהו, אי תפס שלא בעדים לא מפקינן מיניה אלא מהימניה ליה משום הפה שאסר, ולאו מגו במקום עדים קרינן ליה, דהא מדינא שטרא כמאן דמקויים דמי, דמדאורייתא קיום שטרות לא בעי וכתרי ותרי נינהו, אלא דרבנן הוא דאצטריך ומהימניה להני דפסלי טפי כיון דלאו מקויים הוא ואי תפס בעדים מפקינן מיניה, אבל במקום מגו לא מפקינן כיון דמסייע ליה שטרא.
ומיהו, כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנין מיקרע נמי קרעינן לשטרא, דהרי אלו נאמנין קתני, אלא, מיהו היכא דקא טעין הלוה קבעו לי זמנא עד דמקיימא שטרא ודאי קבעי' ליה, ואי מייתי סהדי דמקיימינן ליה לשטריה, אי נמי דמקיים ליה משטר אחר לא קרעינן ליה. ואם תאמר, אם כן אפילו לא טעין אמאי קרעינן ליה דילמא משכח עדים מחר או ביומא אחרי ומקיים ליה. יש לומר, כיון דהשתא ליתנהו ואפילו כי מקיים ליה לא נפקי מידי ספק, דאכתי הוה ליה תרי ותרי לרבויי בספיקי לא מקיימינן ליה לשטרא, וכן דעת רבינו הרב נ"ר (רבינו יונה, הובא בשיטה לר"ן, ועי' רא"ש סי' יג וש"מ בשמו. ור"ן ז, א, מדפי הרי"ף סד"ה ומגבינן, וריטב"א בשם הרשב"א).

ומשהי ליה אפשיטי דספרא. ומכאן נלמוד שיכול המלוה שלא לתת השטר ללוה ולא לשום אדם עד שיפרע עד פרוטה אחרונה ואם חושש לוה שיפרעהו ולא יתן לו שטרו יפרעם בפני עדים או בפני ב"ד:

וספר שאינו מוגה פירש רש"י ז"ל תורה ונביאים וכתובים וה"ה לספרי התלמוד בזמן שנהנו לכתוב משום עת לעשות לה' ורבותינו ז"ל אמרו כיון שלרבי אמי שעדיין לא נתן התלמוד לכתוב דלא תימא דדוקא סתם ממש כשקנה תורה נביאים וכתובים מכאן ואילך אסור להשהותו משום שנאמר אל תשכן באהלך עולה פירוש ואין שכונה פחותה משלשה ימים:

ואמר ר"נ עדים שאמרו אמנה היה דבריהם אינם נאמנים. פי' אפילו כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כדלעיל ודכוותא נמי במודעה והא דפלגינהו נמי בתרי משום דלא שוה בטעמא לגמרי דהא משימין עצמן רשעים ובמודעא אין משימין עצמן רשעים דהא להציל המוכר עשו כן אלא דמ"מ לא היה להם לעשות כן ושלא כדין עשו כן א"נ כרב אשי מפליג בתרווייהו:

מ"ט זה ניתן ליכתוב וזה לא ניתן ליכתוב. פירוש רש"י ז"ל מודעה ניתן לכתוב אע"פ שידעו שנמסר המודעה על המכר ההוא נותן לעדים לחתום בשטר המכר כדי להציל האונס מאונסו אבל שטר אמנה לא נתן ליכתוב וכי אמרו חתמנו משוי' נפשייהו רשעים ותימא מ"ט דרב"נ דאמר דמודעא לא ניתן לכתוב וי"ל דר"נ סבר דמסתמא לא אניס ליה מוכר אשטרא ויעלי' היו לאחותי בכתיבת שטר המוכר כיון שכבר הקנה לו השדה בפניהם ודמיא להא דאמרינן בהניזקין גבי סקריקן דרב דאמר בשטר קנה דמסתמ' לא אניס ליה אשטרא ואפי' לשמואל דאמר התם דאפילו בשטר לא קנה דשטר אניס ליה התם בסקריקן וודאי אבל הכא ליכא למתלי בהכי סתמא ומר בר רב אשי סבר בהא נמי חיישי' דאנסי ליה לשטרא כדי לתלות שאין העדים משקרין בדין והלכתא כר"נ דבעי' דרבא דבסמוך בדידיה אזלא דאלו למר בר רב אשי כיון דמודעא מהני כ"ש בתנאי וסוגין נמי בפרק חזקת הבתים כר"נ דהתם פרכינן בהדיא מדר"נ וכן פסק ר' האי והרא"ה ז"ל והרבה מן הפוסקים ז"ל והא דק"ל בתנאי היה דברינו מהני משום דמילתא אחריתי היא כדפסק ר"נ ועבד בה עובדא כי אתי לקמיה:

יש שפירש דאפילו בכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים ואף ע"ג דאמרינן באנוסים היינו מחמת נפשות דלא משוי' נפשייהו רשעים כלל אמרינן לעיל אין נאמנין שבכתב ידם יוצא ממקום אחר התם הוא דמ"מ עיקר סהדותייהו לחמרי שלא היה שם כשנתקיים התנאי אבל ר"י ז"ל פירש ואחרים עמו דאין נאמנין אלא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ותדע דבעי' רבא אפילו מוכח מילתא הכי דאמרינן מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקר ליה לשטרא וכו' אלמא אין עיקר שאלתו אלא אם יהא דין זה כדין מודעא ואמנה דחמירו בהו חכמים שלא להאמינם כלל או לא אבל לא לאפוקי תרי דרגא שיהיו נאמנים אפילו בכתב ידם יוצא ממקום אחר זה אינו במשמע דא"כ הוה ליה לפרושי ותו דאמרינן גבי עד א' אומר תנאי תרוייהו בשטרא מעלי' מסהדי' אלמא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם דאי לא הל"ל הא שטרא מעליא היא אלמא כולא שמעתין בהכי מיירי וכן פסק הר"מ ז"ל ומיהו כל הדברים האלו אינם אלא כשאומרים שהיו דבריהם אמנה או תנאי או מודעה כשחתמו אבל אם אומרים שלא ידעו כן כשחתמו אלא שחתמו כדין ואח"כ נודע להם שהודו כן בפיהם לעולם הם נאמנים ואפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר דהא לא עקרי סהדותייהו כלל והרי זה כאלו אומר שחזר ומחלו או שחזר ומכרו לו וכבר פרשנוהו כן בפרק בתרא. נמצא ג' דינים בדבר אבל האומר אמנה היה דברינו או אנוסים היינו מחמת ממון וכל דבר שמשימין עצמן רשעים אינם נאמנים אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר כל האומר תנאי היה דברינו או אנוסים היינו מחמת נפשות או קטנים היינו וכל דבר שאין משימין עצמם רשעים נאמנים כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכל שאומרים שלא ידעו בשום דבר מכל זה אלא לאחר שחתמו ונתנו השטר הרי הם נאמנים אפילו בשכתב ידם יוצא ממקום אחר וכן כשהשטר יוצא מתחת יד העדים נאמנים לעולם לא מצד העדות אלא מדין שליש בעלמא:

בעי מיניה רבא מרב נחמן תנאי היו דברינו מהו מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקרי ליה לשטרא כלומר שלפי דבריהם השטר נעקר לגמרי ולא היה השטר לעולם ולא יהיה וכיון שסותרים מה שחתמו והעידו בשטר אין נאמנים כלל תנאי נמי הא עקר ליה לשטרא שלפי שהשטר מכירה חלוטה היתה וזכה בה הלוקח מיד ולפי עדותם לא היתה חלוטה ואם לא קיים התנאי לא זכה כלל וכיוצא בזה עקירת השטר האחד והעדות האחד והעדות ההיא או דילמא תנאי מילתא אחרינא הוא פירוש שהרי שהשטר המכר ראוי הוא להיות קיים לגמרי אף לעדות זו של עכשיו כשיתקיים זה התנאי ולא יתקיים אלא תוספות העדותן מפני זה לא כתבוהו מפני שנראה להם שאמנה דבר א' הוא והתנאי דבר א' וראוי להאמינם כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר מיהת אמר להו כי אתו לקמן אמרי' להו לבעלי השטר זילו קיימו תנאייכו כלומר שהעדים נאמנים הם שהיו דבריהם תנאי כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואם טוען שקיים תנאיו עליו להביא ראיה כשהתנאי בקום עשה וכדכתיב' במס' קדושין ובמס' גיטין בס"ד:

עד א' אומר תנאי ועד א' אומר אינו תנאי. פי' שהיו ב' עדים חתומים בשטר זה אחד אומר זה כתב ידו אבל תנאי היה בו ולא ראיתי שנתקיים שאלו אמר תנאי היו דברינו ונתקיים הרי שטר קיים אפילו לדבריו ועד אחד אומר אינו תנאי שהשנים אומר זה כתב ידי ולא שמעתי ביה תנאי אבל ליכא לפרושי בודאי לא היה בו תנאי ומכחיש את העד דא"כ הוי חד מינייהו משקר. והוה ליה עד אחד הכחשה ואינו כלום:

אמר רב פפא תרווייהו בשטרא מעליא מסהדי כלומר שניהם מודים שהוא כתב ידם כי השטר אמת וכמו שהוא חתמו בלא תנאי האי דאמר תנאי היה בו מבחוץ הוה ליה חד ואין נאמן לעקור של שניהם החתומים שנתקיים על פיהם:

מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע א"ה אפילו תרווייהו נמי כלומר שאתה מחלק עדותו של זה כאלו היה שתי עדות ואתה עושה סוף דבריו שאמר התנאי היה כאלו בא אחר שהעיד כן אחר שהעידו שנים על כתב ידם אפילו השנים אומרים תנאי היו נמי למה הם נאמנים ואמרינן להו קיימת' תנאייכם וחותו לדינא לימא כיון שאמרו שניהם כתב ידינו הוא נתקיים השטר וכשחזרו ואמרו תנאי היה דברינו הרי אלו כאלו באו שנים אחרים ואמרו תנאי היה דבריהם ולהוי תרי ותרי ואי תפס לא מפקינן מיניה א"כ להוי כאלו הם חוזרים והעידו לאחר כדי דבור שתנאי היה דבריהם שאינן נאמנים כלל דכיון שהגיד שוב אינן חוזרין ומגידים מפירוש רש"י ז"ל והוא הנכון אלא אמרינן הכא למעקר סהדותייהו קאתי ולא מהימנו כלל וכי אמר אמנה טעמא מאי לא מהימן משום דלמעקר שטרא קאתו ה"נ למיעקר שטרא קאתו ולא מהימנא או דלמא תנאי מלתא אחריתי היא ומהימנא אלמא כי מהימנא לומר תנאי היה דברינו היינו משום דמלתא אחריתי היא ולא למעקר סהדותייהו אתו והא דקי"ל לעיל אמר ואמנה היה ומודעא למעקר שטרא אתו ולמר שלא חתמו בהם והשתא לא אמרינן למעקר שטרא למעקר סהדותייהו דאסהידו השתא לומר זה כתב ידינו ולא לעקר לגמרי כי עדיין הם מודים בדבר אלא שעקרם מקנתם כי לפי מה שאומרים כתב ידינו הוא זה אלא שתקו יהיה השטר מתקיים שאין בו תנאי הלכך כשחוזרין תוך כדי דבור לומר תנאי היה דברינו הרי עוקרין בקצת כח העדות הנזכר לומר שאין המכר והשטר קיימין אלא בקיום תנאי ומשום הא קרינן ליה עקירה ומיהו עדיין י"ל שאין זה סתירת החתימה הראשונה אלא מלתא אחריתי היא להוסיף ולפרש בה כי בתנאי היתה וכן פירש רש"י ז"ל:

אלא למעקר סהדותייהו אתי ע"כ לאו חתימה מקיומת היא כלומר זה כתב ידינו וכיון שתוך כדי דבור מסקי דבורייהו ואמרו אבל על תנאי היה דברינו אמרינן למעקר סהדותייהו שאמרו כתב ידינו היא זה קאתו ולומר לא חתמנו אלא ע"מ שיתקיים וכיון דתנאי מילת' אחריתי היא שאינה עוקרתו אלא לאחר זמן לא דמיא למודעא ואמנה ומהימנה דעדות בפני עצמה היא ע"כ לשונו ז"ל וזה כמו שפירש ממש דהא ודאי מוכחא דהאי שטרא אינו מתקיים אלא ע"פ עדים אלו שאל"כ כי מהימן האי עד דתנאי היה בו מאי הוה הרי נתקיים השטר בשנים ואין עד א' נאמן לומר שהיה בו תנאי דכ"ע דעד אחד במקום שנים הוא וכיון דכן כי פרקי' א"ה תרווייהו נמי בהאי מיירי וכדכתב לעיל וזה ברור:

והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. פירוש ולא זכה בקרקע זה שנתקיים תנאי והיינו ששניהם אמרו כתב ידינו הוא זה והאחד אמר פרוע הוא לכ"ע השטר מקוים גמור הוא ואין זה אלא כעד אחד מעיד שהוא פרוע שנשבע וגובה כדאיתא בפרק הכותב:

תנו רבנן שנים החותמים על השטר ומתו. אפשר דאורחא דמלתא נקט שאלו היו מקיימים הם עצמם היו מעידים על כתב ידם אי נמי משום סיפא דאע"נ דמתו הנך הכחשה שלא בפניהם כדאמר בסמוך. ובאו שנים מן השוק ואמרו כתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו פי' אנוסים היו מחמת נפשות ופסולי עדות היו מחמת קורבה דאי כשאומרים אנוסים היו מחמת ממון או גזלנים היו שהוא פסול שבגופן היכי אמרינן בסמוך דהוי ליה תרי לבהדי תרי כיון שעל גוף העדות מעידים אין שלעדים כלום להכשיר עצמם כי בשני עדים פסולים. אבל יש שפירש באומר גזלנים ואנוסים מחמת ממון דכיון דמתו ואינם ראוים לפסול הגוף אין עדות אחרונים חשוב אלא כמעיד על ממון וזה אינו והא ליכא למימר כדאמרינן בסמוך דלא עדיפא במיתתם מבחייהם וכיון שאלו היו בחייהם והיו אומרים כשרים היינו לא מהימנו השתא נמי לא מהימנו כלל אלא כדאמרן וכן פי' רבינו בשם רבינו הגדול ז"ל וכן עיקר. וא"ת א"כ השתא נמי יהיה העדים האלו נאמנים בסופה מגו דאי בעו אמרו גזלנים היו. וי"ל דהא פרישנא לעיל שאין העדים נאמנים במגו:

הכחשה תחלה הזמה היא פי' לאו דוקא תחלת הזמה היא ממש דהא אין הזמה באה אחר הכחשה ולא דמי אהדדי כלל אלא לומר קצת הזמה שאומרים על הראשונים שלא העידו כדין ולפיכך כשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם שהם באים לעונשים והתורה אמרה והועד בבעליו יבוא בעל השור ויעמוד על שורו כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם דמ"מ עדות הכחשה על גופן הוא שהעידו שקר ולפי דבריהם של אלו הראשונים פסולי עדות הם ואע"ג דבהא בשמעתין אינם מעידין שהעידו שקר אלא שהיו קרובים או אנוסים מחמת נפשות מ"מ כיון שלפי השטר הרי אנו חוששין שהעדים מעידים שחתמו כראוי והשטר קיים ויציב ואלו מעידים שאין עדות קיימת שם הכחשה שכן אין להכחישם אלא בפניהם כך יש לפרש שיטתינו:

אסור לאדם לשהות שטר אמנה בביתו וכן הדין בשטר פרוע ושטר פסים וענין פסים הוא שמבקש ממנו לכתוב לו שטר שהוא חייב לו כדי שיתראה בו ויחזיקוהו בעשיר וירבו עליו קופצים ועל כל אלו וכיוצא בהם נאמר אל תשכן באהליך עולה:

ספר שאינו מוגה עד שלשים יום מותר לשהותו מכאן ואילך אסור ודבר זה עיקר פירושו בכל ספר אע"פ שאינו ספר תורה אלא הן חומש הן נביאים הן כתובים אע"פ שלא נעשה אלא לקרות בו בינו לבין עצמו וגאוני ספרד פירשוה בספר תורה ומחשש שמא יבוא לקרות בה בצבור ויש מפרשין בה לשיטה זו שאף בנביאים כן שמא יבוא לקרות בהן בצבור בהפטרות ועיקר הדברים כדעת ראשון:

עדים שאמרו מודעא היו דברינו בשעת העדות נאמר כאן לדעת מר בר רב אשי שהלכה כמותו שנאמנין והדברים נאמרו סתם בין בכתב ידם יוצא ממקום אחר בין בשאין יוצא אלא שקצת חכמי האחרונים שבספרד מתקשים בענינה אם כתב ידם יוצא היאך נאמנין והרי חוזרים ומגידים הם עד שפירשו מחלוקת השמועה באין כתב יוצא ולדעתם צריך אתה לפסוק שאם נתקיימה חתימתם מצד אחר אין נאמנין מפני שלדעתם חוזרין ומגידים הם בעיקר העדות אבל אם אין עדים על חתימתן נאמנין אע"פ שלא נכתבה המודעא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ושימת עצמו רשע אין כאן שאין הדבר דומה לאמנה שאמנה עולה היא ולא ניתן לעדים ליכתב אבל מודעה ר"ל שכתבו העדים שטר מכר וכבר מסר להם המוכר מודעא שאנוס הוא בכך אין עולה אצל העדים בכתיבת שטר המכר ונמצא שטר המכר ניתן ליכתב ואע"פ שכבר נמסרה להם מודעה עליה כדי להציל האנוס מיד אונסו ויש מפרשין ניתן ליכתב על שטר המודעא והכל אמת אלא שלענין פירוש נראה כדעת ראשון ואף הם כתבו בסוגיא זו דדוקא מודעא דמתנה ומכירה דלא נפיק מיניה חורבא אבל דגט הואיל ונפיק מיניה חורבא אין לך עולה גדולה מזו ואין נאמנין והוי גט אלא שאין משיאין ממנו לכתחלה ונראה לי לפרש בדבריהם שאף הם לא אמרוה אלא במודעת הגט הנזכרת בתלמוד שאין בה שום אונס שהרי מודעת הגט אינה צריכה בירור אונס אלא כל שמגלה דעתו בכך מודעתו מודעא בלא שום אונס כמו שיתבאר בשלישי של בתרא מ' ע"ב אבל כל שמוסרה מצד אי זו אונס הן שנודע האונס לעדים הן שלא נודע להם הואיל ומכל מקום הוא מודיעם האונס אין כאן שום עולה אדרבה ראוי להם להצילו ואחר שיעשה וינצל מן האונס אפשר להם לגלות המודעה ומתוך כך נאמנין לגמרי והדברים נראין ומתקבלין:

ולפי מה שכתבו בשמועה זו למדת לדבריהם שמחלוקת רב נחמן ומר בר רב אשי אינו אלא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואף בזו היה רב נחמן אומר שאף דמודעא אין נאמנין ויש מפרשים הטעם מפני שלדעתו קצת עולה הוא זו אלא שעיקר הדברים כמו שפירשוה גדולי הרבנים דלא אתי על פה ומרע לשטרא וכמו שהוזכרה בשלישי של בתרא מ"ט ע"א בסוגיית המשנה הרביעית והלכה כמר בר רב אשי שלא נאמר הלכתא כרב נחמן בדיני במקום שחולק עם בתראי הא בשכתב ידם יוצא ממקום אחר כלם מודים שאף במודעא אין נאמנין כמו שכתבנו ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שמחלקתם בשכתב ידן יוצא וכסתמה של שמועה זו ואמנה בין בכתב יוצא בין שלא בכתב יוצא כלם מודים שאינן נאמנין דעולה היא אבל מודעא ובכתב יוצא קאמר רב נחמן דאין נאמנין הא בשאין כתב יוצא אף הוא מודה שנאמנין ולמר בר רב אשי שהלכה כמותו אף בכתב יוצא נאמנין וכן כתבוה גדולי המחברים בהדיא וגדולי המפרשים פירשו הטעם שהרי ניתן שטר המכר ליכתב שהרי אנוס הוא למכור ולכתוב שטר המכר והם מה שראו כתבו כמו שנצטוו מבעל הקרקע אבל אותם שהזכרנו למעלה לא נתנו ליחתם ואם תאמר והרי אנוסים היינו מחמת נפשות ניתן הוא ליחתם אין זה כלום שמכל מקום באנוסין היינו מחמת נפשות הם כתבו מה שאינו וכן באמנה היו דברינו ועוקרים השטר לגמרי אבל במודעא המעשה היה מעשה שהרי נתן הדמים וקנה השדה ולא כתבו אלא מה שראו והשטר אינו נעקר בכך שהרי אמת היה אלא שאנוס היה והמודעא דבר אחר הוא וזהו עקר הדברים ורוב מפרשים נסכמים בה עם גדולי המחברים וגדולי המפרשים כסתם השמועה:

וכל שכתבנו במודעא היו דברינו פירושו שקודם שחתמנו מסר המודעא והראנו אונסו שאם אחר שחתמנו הרי אינה מודעא אע"פ שנתברר שהמכר היה באונס דתלוהו וזבין זביניה זביני כמו שיתבאר במקומו:

וכן ממה שכתבנו למדנו שאף בשאין שם כתב מודעא נאמנין ולא אמרו לא אתי על פה ומרע לשטרא אלא לרב נחמן שאין הלכה כמותו וכמו שכתבנוה בשלישי של בתרא בסוגיית המשנה הרביעית:

וזו שכתבנו שצריך שיאמרו מסר המודעא והכרנו אנסו פירושה בשטר מכר שמודעא שלו צריכה בירור אונס אבל מודעא של מתנה ושל גט שאין צריכות בירור אונס אלא גלוי הדעת כמו שביארנו בשלישי של בתרא כל שמסר להם מודעא אין צריך שיהו הם יודעים את האונס כלל:

עדים שאמרו תנאי היו דברינו ר"ל שחתמנו לו ומסרה בפנינו על תנאי שיעשה לו כך וכך והלה טוען שלא קיים לו תנאו נאמנין ואף זו לשיטתנו דוקא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הא כל שכתב ידם יוצא אין נאמנין בשום ענין:

ולענין ביאור זה שאמרו מודעא ואמנה מאי טעמא לא מהימני ר"ל במודעא לדעת רב נחמן ובאמנה לדברי הכל משום דעקרי לה לשטרא שמודים שאין השטר כלום והוא חוזר ומגיד או שהוא עולה ואעולה לא חתימי שאף התנאי היה להם לכתבו בשטר ואף בתנאי כל שלא בירר שקיימו אין השטר כלום או דילמא תנאי מילתא אחריתי שאמנה ומודעא בטולה הוא בעשיית השטר מעיקרו שלא היה ראוי לכתבו אבל זה שבתנאי כדין נכתב ונחתם ונמסר ותנאה סהדותא אחריתי היא והילכך נאמנין ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו אף בזו שאף בכתב יוצא נאמנין ואף ראשונים של גאונים כתבו כן ומכל מקום כל שכתבו בשטר שלא היה שום שיור ותנאי בשטר אין נאמנין עוד לומר תנאי היה דברינו שהרי חוזרים ומגידים הם בכך:

עד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר אין תנאי מכל מקום זה שאומר תנאי נאמן ונשאר השטר בעד אחד ואינו כלום אם דוקא בשאין כתב יוצא לשיטתנו ואם אף בכתב יוצא לדעת גדולי המפרשים וחכמי האחרונים שבספרד כתבו שהוא הדין בעד אומר פרוע ועד אומר אינו פרוע שמאחר שדין זה אינו אלא מטעם הפה שאסר וכו' אין בין תנאי לפירעון כלום ומכל מקום כל שעדות זו במטלטלין נשבע הנתבע שבועת התורה על פי אותו חתום שאמר אין תנאי ואין זה עד אחד בכתב ששאלו עליו בתלמוד המערב ה"ד עד אחד בכתב כלום הוא כמו שביארנו בבתרא דבתרא שזה הואיל ואומר אין תנאי הרי הוא כמעיד על פה במה שבשטר וכן אין אומרין אוקי חד להדי חד שמאחר שיש עד אחד לחייבו רחמנא הימניה לשבועה כבתרי וכל שהאמינה בו תורה עד אחד הרי כאן שנים ומכל מקום יש אומרין בעד אומר תנאי ועד אומר אין תנאי דאי תפש לא מפקינן מיניה ואין נראה כן:

שנים החתומין על השטר ומתו ולא נתקיימה חתימתן ובאו שנים ואמרו כתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו בין באונס נפשות בין באונס ממון שהרי אין כאן מקום לאין אדם משים עצמו רשע שעל אחרים הן מעידים ולא על עצמם או שאמרו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנין ואין מגבין באותו שטר ואם נתקיימה חתימתם מצד אחר כגון שיש אחרים מעידים שזה כתב ידם או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר על הדרך הראוי למקום זה כגון שטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין על הדרך שיתבאר למטה אין נאמנין ומתוך שפירשנו בראשונה נאמנין ואין מגבין באותו שטר היה סבור לפרש אין נאמנין דסיפא שיגבה באותו שטר ותימה על כך שהרי מכל מקום עדות זו הוא בשתי כתי עדים שהעדים החתומין הואיל ונתקיימה חתימתם הרי הוא כאלו העידו בפנינו בכל דיני עדות ושלא בשום אונס וכאלו חקרנו עדותם ובדקנוהו ומצאנוהו מכוון ובלא שום פסול גופן של עדים וכשמעידין האחרים עליהם שנאנסו נעשו שני כתי עדים המכחישות זו את זו והיה לנו לומר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ושלא להגבות בה ושמא תאמר מיהא באונס ממון ובפסול עדות אוקי גברא אחזקיה ובחזקת כשרות הן אין אומרים כן לענין הוצאת ממון וכן במקום שאחרים פוסלין אותם וכן שמא תאמר והא עדיפא מינה איכא שלענין פסול מיהא היאך אתה חושב הראשונים כשנים והרי בבבא קמא ע"ג ע"א אמר איכא ביניהו דפסלינהו בגזלנותא ואין כאן תרי להדי תרי ששנים האחרונים מעידים על כל אחד מן הראשונים שהוא פסול והוו להו תרי בחד שהראשונים אין אחד יודע בפסול חברו מכל מקום בזו כל שתאמר שהם תרי ותרי דיינו בכך שהרי אין מגבין בה והרי הוא כאלו העידו שנים באחד:

ומכל מקום נחזור לענין הסוגייא מכיון דתרי ותרי נינהו היאך מגבין בה והיה סבור להעמיד בה כן ר"ל שיהיו בית דין מגבין בה מפני שהכחשה תחלת הזמה היא וכשם שאין מזימין את האדם שלא בפניו שהרי באים לחייבם לענשם ממון או נפש והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו כך אין מכחישין את האדם שלא בפניו ופירוש הדברים שהזמה הוא כשמזימין את העדים בגופן לומר שבאותו היום שהעידו שראו דבר זה במקום פלוני היו עמהם במקום פלוני והכחשה אינה בגוף העדים אלא שמכחישים את הדבר מצד אחר כגון שההורג או הנהרג היה עמהם במקום פלוני ובכלל הכחשה שהיא ממין הזמה הוא כל צד הכחשת עדות שאינה בעיקר המעשה שהם מעידים לומר לא כך היה אלא כך היה אלא בהכחשת אי זה דבר שהם יודעים שאותה עדות אי אפשר או אם אפשר שאינו כשר אבל כל שמכחישין בעיקר המעשה שכת זו אומרת כך היה וכת זו אומרת כך היה זה אינו ממין הזמה וזהו דין שני כתי עדים המכחישות זו את זו ונמצא שההכחשה שבכאן ר"ל אנוסים היו פסולי עדות היו היא ממין הזמה והוא שנקראת תחלת הזמה ר"ל שאינה הזמה גמורה אלא שהיא ממינה ומאחר שהוא מין הזמה אינה כלום אלא בפני המוכחשים אף לבטל עדותם כשם שההזמה אינה מועלת לקיים בעדים כאשר זמם אלא בפניהם ואע"פ שבהזמה מיהא כל הזמה שלא בפניהם אע"פ שאינם בדין כאשר זמם עדותם מכל מקום בטילה בזו מכיון שאלו היה הדבר בפניהם היה דינו בכאשר זמם שלא בפניהם מחתינן ליה חד דרגא ומבטלין את העדות אבל הכחשה שאף בפניהם אינה אלא בבטול עדות כשאינה בפניהם אף בטול עדות אין בה והקשו בה שזו אי אפשר דודאי כל שהוא כן עדותן בטילה והוא שאמר השתא אלו הוו קמן ומכחשי להו הויא עדות מוכחשת השתא דליתנהו שיש לומר בכל אחד מהם שמא אלו היה בפנינו הודה ולא בוש לא כל שכן אלא ודאי אין נאמנין שאמרו בכתב ידם יוצא ממקום אחר לא שנגבה באותו שטר אלא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת מריהו ובא ללמדנו שלא תאמר הואיל ובגוף העדים הם מעידין יתבטל עדות השטר לגמרי כדין הזמה אלא שטרא כדקיימא קיימא ואם שטר מכר של קרקע הוא מעמידין אותו בחזקת מוכר כל שיש עדים של אבותיו ואם שטר מלוה הוא אין מוציאין מיד הלוה ואף אתה צריך לשאול אם כן מה בין נאמנין דרישא לאין נאמנין דסיפא שאף נאמנין דרישא אינו אלא שלא להגבות בו אבל לקרוע את השטר לא נפקא מינה אם תפש דברישא מפקינן מיניה ובסיפא לא מפקינן מיניה ותפישה זו יש מפרשין אותה שלא בעדים שכל שתופשה בעדים מוציא מחברו הוא ואף בסיפא מפקינן מיניה אלא שתפישה זו שלא בעדים היה וברישא מפקינן מיניה ואע"ג דאיכא מיגו דמצי אמר לא תפשי מכל מקום הואיל ואינו בריא בטענתו אלא שטוען שמכח שטר זה הוא תופס מודיעין אותו ששטר זה שהוא תופש בשבילו אינו כלום ובסיפא לא מפקינן מיניה ואע"פ שאינו בריא בטענתו:

ויש מפרשים זו שבכאן ר"ל סיפא דשמעתא בשתפס בעדים ואעפ"כ הואיל וכתב ידם יוצא ממקום אחר אי תפש לא מפקינן מיניה ואע"פ שתפיסה בעדים בכל מקום אינה תפיסה הוא מפני שאין שם עדים שיעידו אם התפיסה כדין והילכך הדבר ברור לכל שהדבר בא לידו בגזילה אבל בזו הרי כת אחת מעידה שהתפיסה כדין הוא והוו להו לגבי האי תפיסה תרי ותרי ורישא מכל מקום אף שלא בעדים כל שאינו בריא בטענתו ואינו תופס אלא מכח שטר זה מפקינן מיניה וכל שהוא תופס בטענת בריא לא מפקינן מיניה:

ר"א אמר לעולם דקאמרו עדים ודאין כת"י יוצא ממקום אחר ודקאמרת אמאי לא מהימנו כדר"כ דאר"כ אסור לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו שנאמר אל תשכן באהליך עולה:

א"ר [ששת] (אשישא) בריה דר"א ש"מ מדר"כ העדים שאמרו אמנה היה דברינו אין נאמנים מ"ט כיון דעולה היא אעולה לא חתמו ואע"פ שיש להן מיגו אין נאמנים:

אריב"ל אסור לאדם שישהא שטר פרוע בתוך ביתו שנא' אל תשכן באהליך עולה מ"ד שטר פרוע כ"ש שטר אמנה ומ"ד שטר אמנה אבל שטר פרוע לא זימנין משהי ליה על פשיטי דספרא פי' שהיה לו לפרוע ללוה כדתנן והלוה נותן שכר הסופר ויפרעם המלוה ודוקא אפשיטי דספרא פליגי אבל אם חייב לו קצת מן החוב ליכא מאן דפליג שיכול להשהותו אצלו עד שיפרענו וא"צ לכתוב לו שובר כדי שיהא לו כפוף שיפרענו:

במערבא אמרי משמיה דר"א אם אין בידך הרחיקהו זה שטר פסים ושטר אמנה ואל תשכן באהליך עולה זו שטר פרוע:

איתמר ס"ת שאינו מוגה א"ר אמי עד ל' יום מותר להשהותו מכאן ואילך אסור להשהותו משום אל תשכן באהליך עולה:

א"ר נחמן עדים שאמרו אמנה היה דברינו מודעא היה דברינו אין נאמנים פי' עדים החתומים בשטר ואמרו אמנה היה לא הלוה לו פלוני אלא כתבנוהו לו ולכשיצטרך ילוה בו וזה שיעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה לו לאחר זמן דלא להוי יכול לטרוף שלא כדין ולא מיבעיא אם כת"י יוצא ממ"א דלא מהימנו לעוקרו דלא הפה שאסר הפה שהתיר איכא אלא אפילו אם הן עצמם מקיימים אותו ואומרים כת"י הוא אבל אמנה היה דברינו אין נאמנים שמאחר שמודים שנכתב בכשרות הרי חתימתן שבשטר כאילו העידו בב"ד שכל מה [שכתוב] בשטר הלוהו מלוה ללוה וכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד ותו דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא אבל שטרא מרע לשטרא מודעא היה דברינו אין נאמנים פי' אם שטר מכר הוא ואמרו עדים החתומים בו המוכר מסר מודעא והראה אונסו והכרנו בו אין נאמנים דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא:

מר בר ר"א אמר אמנה היה דברינו אין נאמנים אבל מודעא היה דברינו נאמנים מ"ט האי ניתן לכתב והאי לא ניתן לכתב פירוש מודעא היה דברינו שאומר אם היה שטר מכר לא ברצונו מכר לו אלא אנוס היה ומסר מודעא לפנינו וקסבר ר"נ כיון שהיה אנוס ודאי אונסו א"כ לא היה להם לחתום השטר מכירה וא"ת בשביל זה חתמו בו כדי להציל את המוכר מיד הלוקח שהיה אונס אותו והוא פייסם שיכתבו לו ויחתמהו היה להם לכתוב שטר מודעא ברישא דמודעי ניתן לכתב והדר ליכתבו ליה להאי שטרא מכר והוי אתיא מודעא ומבטלא לשטרא והשתא דלא כתבו מודעא ברישא לא הוה להו לחתום אשטר זביני והלכך כיון שלא היה להם לחתום בו וחתמו עולה הוא כמו שטר אמנה ואע"פ שאין כת"י ימ"א דמהימני ע"י מיגו דאמרו לא חתמנו כדלעיל ואתי ע"פ דידהו ומרע לשטרא ה"מ בקטנים היינו קרובים היינו אנוסים היינו מחמת נפשות דלא הוי עולה ולא משוי נפשייהו רשיעא אבל במודעא היה דברינו שהוא עולה כמו אמנה היה דברינו אפילו על ידי מיגו אין נאמנים שאין אדם משים עצמו רשע פירוש תרוייהו מודי דשטרא מעליא הוא ועכשיו באים לבטלו ע"י עדות מודעא וזה נקרא חוזר ומגיד וכיון שהגיד עדותו בשטר שוב אינו חוזר ומגיד ע"פ פעם שני. ומר בר ר"א סבר אמנה לא ניתן לכתב מש"ה אין נאמנים אפילו ע"י מיגו משום דעולה היא וכי אמרו חתמנו משוי נפשייהו רשיעא ואין אדם משים עצמו רשע אבל מודעא ניתן לכתב כדי לפצות המוכר מאונסו מאי אמרת הוו להו למיכתב מודעא ברישא מירתת מוכר דלמא מרגיש לוקח ואניס ליה טפי ואי אמרת ומשום אונסיה היכי חתמו שקרא מימר אמר להו סוף סוף על פומייכו בעי לאיתקיימא שטרא אתון דמיתקיימתון ליה אתון אמריתו דאנוס הייתי ותהימנו ע"י מיגו מש"ה סבר מר בר"א דניתן לכתוב ונאמנים ור"נ סבר דלמא לא מקיים שטרא מפומייהו אלא אפומי דסהדי אחרינא או מכת"י יוצא ממקום אחר דתו ל"ל מיגו נמצא שחתמי על שקר הלכך לא ניתן לכתב והל' כר"נ דמסתבר טעמי' ותו דבחזקת הבתים מקשי תלמודא ממילתי' לר"ה דאמר התם מאן דחתם אאשקלתא שפיר התם איני והא א"ר נחמן מודעא היה דברינו אין נאמנים וקי"ל שאין התלמוד מקשה אלא מהל' פסוקה ואדמקשה מר"נ לסייע ממר בר ר"א אלא לאו ש"מ קים ליה לתלמודא דהלכה כר"נ עי' בחז"ה שטאבא תלה לפפי בבגרא וזבין ליה ארעא חתם רבב"ח אמודעא ואאשקלתא. אמר ר"ה מאן דחתם אמודעא שפיר חתם ומאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ומק' אי מודעא לא אשקלתא ואי אשקלתא לא מודעא א"ל ה"ק אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ר"ה לטעמיה דאמר ר"ה תלויה וזבין זביניה זביני איני והא אמר ר"נ מודעא היה דברינו אין נאמנים ה"מ ע"פ דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא אבל בשטר אתי שטר ומרע שטרי פי' טבי גברא אלמא הוה תלה לפפי באילן ששמו בינרא למכור לו שדהו ולא תלהו כדי שימכור לו האילן וזבין כלומר וכן עשה שמכר לו וחתם רבה בב"ח ועד אחר עמו אמודעא שמסר פפי קודם שנכתב שטר מכירה ואאשקלתא פי' גם על שטר מכירה חתם מאן דחתם אמודעי וכו' דאע"ג דתלויה וזבין זביניה זביני ה"מ היכא דלא מסר מודעא אבל המודעא שנכתב תבטל שטר המכירה ומאן דחתם אאשקלתא וכו' דתלויה וזבין זביניה זביני כדאסיקנא ר"ה לטעמיה וכו' ור' יצחק אלפסי פסיק הל' כמר בר רב אשי:

בעא מיניה רבא מר"נ תנאי היה דברינו מהו מודעא ואמנה טעמא מאי דעקר לי' לשטרא והאי נמי עקר לה לשטריה או דלמא תנאי מילתא אחריתי (והרב מוליך השיטה בשכת"י יוצא ממקום אחר ובעי' דרבא כשת"י ימ"א) פירוש מודעא ואמנה מ"ט אמרת דאין נאמנים אע"פ שאין כת"י יוצא ממקום אחר משום דעקרי לה לשטרא השתא בעדותן והלכך אמרינן להו א"כ דאמנה היה ולא הלוה לו או מודעא היה ולא מכר לו מרצונו למה חתמתם אעולה ורשע עשיתים לפי דבריכם וכיון דמשוי נפשייהו רשיעי אין נאמנים וה"נ קעקרי לה לשטרא באומרם תנאי היה דברינו באמרו להו כיון שעל תנאי היה המכר כגון אם יבא פלוני ממקום פלוני ויסכים בדבר זה יהא מכר ואם לא לא יהא מכר למה חתמתם בשטר המכר שבלא שום תנאי מכר לו לא היה לכם לעשות דבר זה והלכך גם זה עולה הוא דומיא דשטר אמנה אע"פ שהאמינו המוכר שאם לא יקיים תנאו שיהא המכר בטל לא היה להם לחתום כדאמרינן בשטר אמנה שאע"פ שהאמינו שילוהו ויקרא עולה ואין לחתום בו או דלמא תנאי מלתא אחריתי הוא פי' שכיון שמכר לו מכר מקוים אע"פ שהתלה המכר על תנאי שאמר אם יבא אותו פלוני ויסכים יהא קיים ואם לאו יהא בטל רשאים העדים לחתום בו כיון שהמוכר מאמינו ולא רצה שיכתבו התנאי בתוך השטר א"ל כי אתי לקמן פי' לקוחות שעדיהם מעידים שתנאי היה דבריהם אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו פי' לבעל וחותו לדינא פי' אם יעכב שוב הקרקע שנאמנים לומר תנאי היה דברינו וכיון שאין כת"י יוצא ממקום אחר ולא דמי לא למודעא ולא לאמנה דמודעא הא קא חזי דאנוס הוה ולא היה להם לחתום עד שלא יכתבו לו שטר מודעא אאמנה נמי לא אע"ג דאמרינן שאע"פ שהלוה מאמינו למלוה שילוהו אפ"ה אין לחתום בו דהתם לאו משום פסידא דלוה שכיון שהוא מתרצה בכך אין אנו חוששים בדבר אלא משום פסידא דלקוחות הוא כדאמרינן הכי שכיון שכתב ללוות ולא לוה אתי למיטרף לקוחות שלא כדין תדע דהכי הוא דהא בשטרא דלאו אקנייתא אין כותבין שטר ללוה עד שיהא מלוה עמו משום פסידא דלקוחות אבל בשטרא אקנייתא כותבין דאי טריף כדין טריף ואע"ג דאיכא למיחש דלמא ממטי ליה לוה למלוה ומאמינו עד שילוהו ולבסוף לא ילוהו אפ"ה לא חיישינן כיון שהוא מאמינו ה"נ כיון דהוא מאמינו שאם לא יתקיים התנאי יבטל לו המכר אין לנו לחוש להפסדו והלכך רשאים לחתום בו ולא הוי עולה כיון דלא מפסיד לאחריני אבל אם היה כת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים שכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד (א"כ) [א"נ] י"ל כיון דפשיט ליה דתנאי מילתא אחריתי הוא ואינה עולה מהימני אף על פי שכת"י יוצא ממקום אחר נאמנים דמה לי אחרים מה לי הם כמו שאם מעידים אחרים על התנאי נאמנים כמו כן כשהעידו הן בעצמן נאמנים והרבה בני אדם עושים דבר זה שאינם רוצים להזכיר שום תנאי בשטר שהוא עתיד להתקיים ימים רבים ואומר התנאי לפני עדי השטר שלא יכפור איש לחברו הלכך אע"ג דליכא מיגו מהימן:

אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין. טעמא דאמנה משום דעולה הוא ואעולה לא חתימי כדאמרינן לעיל. ומודעא דאין נאמנין לאו משום עולה דהא וודאי לאו עולה הוא. אלא משום דקא עקר לי' לשטרא לגמרי וכיון דעקרי לשטראאלא למאי כתבי ליה. והא דרב נחמן וודאי אפי' אין כתב ידן יוצא ממקום אחר דהוה ליה כאנוסין היינו מחמת ממון שאין נאמנין אפי' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדאית' לעיל. ומיהו כי אמרי' דאין נאמנין מ"מ בשאומר שידעו בדבר שחתמו. אבל אמרו שלא היו יודעין בשעה שחתמו אלא שאחר כך הודו בפניהם שאמנה היו דבריהם או מודעא נאמנין:

מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין מ"ט האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב. פי' אמנה לא ניתן ליכתב דעולה הוא. ומודעא ניתן ליכתב להציל האנוס מיד אונסו. אי נמי לאהדורי זוזי אפומ' דהני. ואע"ג דעקרי לסהדותייהו מהימנ' דליכ' למימר א"כ אמאי כתבי ליה. דהא ניתן ליכתב כדאמרן. וסבר' דרבותא בתראי ז"ל דהא דמר בר רב אשי אתיא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. וההי' מחוורתא דמלתא א"ה באמנה לא מהימני. אבל במודעא מהימני אבל בשכתב ידן יוצא ממקום אחר תו לא מהימני כלל. דלא עדיפא מודעא מאנוסין היינו מחמת נפשות דלא מהימני. והא דבעא מיניה רבא מרב נחמן תנאי היו דברינו מהו. הכי נמי אתיא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. והאי דקאמרי סתמא משום דההי' דרב נחמן בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נמי היא. דבכתב ידן יוצא לא צריכ' לכולהו אידך דווקא בשאין כתב ידן יוצא. ומספק' לי' לרבנן בתנאי היה דברינו אי דיניה כמודעא דקא עקר ליה לשטרא. דהאי נמי קא עקר ליה לשטרא וכיון דכן מ"ט כתבי לי' לשטר'. או דילמא תנאי מילתא אחריתי הוא שהרי ניתן ליכתב שהרי הוא קיים לכשיתקיים התנאי. ואמר ליה רב נחמן דתנאי מילת' אחריתי הוא. והא נמי דעד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי כולה בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. והיינו דאמר רב פפא תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי. האי דקא' תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים כלו' כיון ששניהם מודי' בשטר נמצא שנתקיים שטר זה על פי שני' עדים. וכיון דכן האי דקאמר תנאי חשבי' ליה כעד דעלמא והוה ליה עד אחד ועד אחד לא כלום. והשתא אתי' שפיר לישנא דתרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי דהשת' אפומא דהני מיקיים שטרא:

ומתקיף לה רב הונא בריה דר"י אי הכי אפי' תרווייהו נמי. כלומר כיון דחשבת לה להאי סהדותייהו דתנאי אסהדותא אחרינא. וכאלו הוי סהדי אחריני דעלמא דהיינו טעמא דחשבת ליה להאי חד לגבי תרי. א"כ אפי' תרוויהו אמרי תנאי היו דברינו נמי נימא הכי כיון דהודו בהאי שטרא. לאלתר אקיים ליה אפומא דתרי סהדי. אמרית נאי ה"ל סהדותא אחריתי והוה להו כסהדי דעלמא ואפי' סהדי דעלמא כיון דאיקיים שטר' לא מהימני אלא דהוי להו תרי לגבי תרי ולא יהו נאמנין וכל שכן אינהו גופהו דבתר דאיקיים שטרא לא מהימן כלל דכיון דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

אלא אמרי' הני למעקר סהדותייהו קא אתו האי כו'. כלומר אלא תרי מ"ט דלא חשבינן להו כתרי דעלמא דאמרי' הני למעקר סהדותייהו קא אתו. כלומר דכיון דאינהו דמיקיים שטרא אפומי' אמרי' תנאי ההוא לא חשיב לן קיום דסהדותייהו הדר קא עקרי ומהימני דהוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר. האי נמי למעקר סהדותויה אתי וקיומיה דהאי לאו קיום דהא הדר קא עקר לי' לסהדותי' וליכא אלא עד אח' והלכת' כוותיה:

מיהו כי פליגי רב פפא ורב הונא ברי' דר"י הני מילי בדלא מכחשי אהדדי. אבל היכא דמכחשי אהדדי ה"ל עד אחד בהכחשי' ולא מהימן. ועד אומר תנאי ונתקיים התנאי ועד אומר אינו תנאי השתא וודאי תרווייהו בשטרא מעליא מסהדי וזה פשוט:

תנו רבנן שנים החתומין על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו ידענו שכתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו פסולין היו קטנים היו. ליכא לפרושי פסולי עדות גזלנין. דא"כ אפי' בשכתב ידן יוצא נמי נאמנין שהרי נאמנין שנים להעיד על מאה בני אדם שהם גזלנין או חייבין מיתה. אלא מאי פסולי עדות קרובי' היו ונתרחקו. וליכא להימנינהו אפי' בשכתב ידן יוצא ממקום אחר מגו דאי בעו פסלי' לה בגזלנותא. דעדי' לא מהימני במגו כל היכא דלא מהימני מתורת עדותם דלא מהימנינהו רחנ' בהכי. ויש אומרים דאפי' גזלנין נמי דכיון שמתו אין עדותן על העדים אלא על גוף השטר. ובשכתב ידן יוצא אין נאמנין אבל בשאין כתב ידן יוצא ממקו' אחר נאמנין. והוא הדין נמי שאין נאמנין לומר כתב ידן הוא זה אבל מודעא או אמנ' היו דבריהם:

ברם צריך את למילף. העדי' שאמר כתב ידנו הוא זה. ובאו אחרי' ואמרו אינו כתב ידן מהו. ונראה לומר דאליבא דרבנן דסברי דעל מנה שבשטר הם מעידין הוי להו תרי ותרי. ואליבא דר' נמי דסבר דעל כת' ידן הם מעידין כיון דלא סגיא ליה בשאין מעידין זה על זה הוי להו נמי תרי לגבי תרי אבל הם אומרים אינו כתב ידן ואחרים אומרים כתב ידן הוא. בשאין עידי השטר מעידין זה על זה. נראה שהאחרונים נאמנין ועידי השטר לא מעלין ולא מורידין דהוי להו חד לגבי תרי. והכי אמרינן בירוש' הן אומר כתב ידנו אינו זה ואחרים אומרין כתב ידן הוא תני ר' חייא לא מעלין ולא מורידין אמר' רישא דמתני' אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין:

מ"ט כיון דעולה וכו'. פי' משום דשטר אמנה שטר עולה הוא שלא נתן המלוה ללוה שום דבר וסהדי אעולה לא חתימי וכשהם אומרים שחתמו בעולה לא נאמין אותם דאין אדם משים עצמו רשע ומיהו אם העדים אומרים שהלוה אמר להם מתחילה שקבל כבר המעות ואחר כך נתברר מהמלוה דשטר אמנה היה נאמנים דבכה"ג לא משוו נפשייהו רשעים כיון שאומרים שלא ידעו מתחילה דשטר אמנה היה. תלמידי הר"י ז"ל:
הקשה הר"מ אמאי לא קאמר לעולם דקאמר מלוה ואינו נאמן לעשות עצמו רשע לומר ששוהא שטר אמנה בתוך ביתו ותירץ דלא קשה דבשלמא עדים אינן נאמנין לעשות עצמן רשעים דאינן עושין בזה שום טובה משל עצמן במה שאומרין שטר אמנה הוא אלא מפסידים למלוה ולא לעצמן ולהכי משוו נפשייהו רשעים אבל מלוה הוא מפסיד לעצמו ולא הוי רשע כיון שבא לעשות תשובה ולהפסיד ממון לעצמו. הרא"ש ז"ל:

אעולה לא חתימי. הא דאמרינן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו הני מילי כשמוסרין אותו ללוה אבל הכא מיירי כגון דאמרי אמנה היו דברינו ומסרנוהו למלוה. לשון הרא"ש ז"ל:
ובשיטה ישנה כתב זה שטר פסים ושטר אמנה פי' רש"י ז"ל שטר אמנה שהאמין את המלוה שיתן לו המעות וכתב לו שטר קודם שקבל המעות וא"ת והא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו י"ל הא מוקמי' לה לההיא מתניתין בשטרי אקנייתא ועוד אפי' תימא הכא נמי בשטרי אקנייתא אע"פ שהעדים כותבין וחותמין ללוה אין נותנין למלוה אלא נותנין ללוה והלוה יתן למלוה אם ירצה להשתעבד לו ועוד י"ל הכא נמי בשטרי אקנייתא עסקינן וכגון דאמר כשצוה לכתוב בטוח אני במלוה שיתן לי המעות על כן אשתעבד לו וכתבו לו שטר ואין לנו לכתוב שטר זה כיון שאינו משתעבד לו את עצמו אלא ע"מ שיתן לו המלוה שמא יתן השטר למלוה מפני שמאמין בו והמלוה לא יתן לו המעות ויוציא השטר לראייה שהוא חייב לו. ויש לפרש שטר אמנה שכתב שטר לחבירו שלוה ממנו כדי שלא יחזיקוהו בעשיר ומאמין בחברו שלא יתבעהו ושטר פסים שפייס את חברו שיכתוב לו שטר כדי שיחזיקוהו בעשיר למלוה ובודאי לא נפיק מכלל שטר אמנה אלא דשטר אמנה אין צריך פיוס אבל בזה צריך פיוס לפי שיש לו לחברו לסרב שלא יכתוב לו שטר שהוא חייב לו שמא יתבענו. ע"כ:

אם און בידך הרחיקהו זה שטר פסים ושטר אמנה. והיינו לשון און שעיקרו לא היה כלום ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע שעתה הוא עולה ועיקרו היה אמת. לשון הרא"ש ז"ל:
מ"ד שטר פרוע לא משהי כ"ש שטר אמנה ומ"ד שטר אמנה אבל שטר פרוע זימנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא. פי' קי"ל שהלוה הוא שנותן שכר הסופר שכתב השטר למלוה לפי שההנאה שלו היא ואין למלוה בכך הנאה כדתנן כותבין שטר ללוה אף על פי שאין המלוה עמו והלוה נותן שכר ופעמים שנותן המלוה שכר הסופר ותולה אותו על הלוה עד שיפרע ממנו אותה ההלואה ויפרע ממנו גם השכר שנתן לסופר והיינו דאמרינן אבל שטר פרוע זמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא כלומר אינו רוצה לקורעו עד שיבוא הלוה ויתן לו המעות שנתן עליו לסופר בשבילו שכשיודע הלוה שהשטר עדיין לא נקרע מדחיק את עצמו ופורע לו ואם ידע הלוה שכבר נקרע השטר אינו מדחיק את עצמו בהבאת השכר שנתן לסופר אלא מדחה את המלוה מעת לעת. הר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל:
וכתבו התוס' ז"ל זימנין דמשהי לה אפשיטי דספרא פי' ועל ידי אותה שהייה משתלי לשהותו אחר שפרע לו פשיטי דספרא הילכך לא קרי ליה קרא עולה בהכי ומ"ד שטר פרוע היה לו ליזהר שלא ישהנו אבל אין לפרש דמשום שהיית פשיטי דספרא קרי ליה עולה דמה פשע בזה. וכן כתב הרא"ש ז"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל ומכאן נלמוד שיכול המלוה לעכב שלא לתת השטר ללוה ולא לשום אדם עד שיתפרע עד פרוטה אחרונה ואם חושש הלוה שיפרענו ולא יתן לו שטרו יפרענו בפני עדים או בפני ב"ד. ע"כ. אבל הר"ן ז"ל כתב דאין לו לעכב את השטר בשביל פשיטי דספרא למ"ד פרוע עיין בפירושיו על ההלכות:

ספר שאינו מוגה. פי' שיש בו טעיות בחסרין ויתרין א"נ בהשמטת תיבות ואותיות ומסתבר לן דדוקא ס"ת שקורין בו ברבים א"נ שראוי לקרות בו כגון שהוא על הגויל ואע"פ שהוא של יחיד אבל ס"ת של יחיד הנקרא חומשין אין מדקדקין בו כל כך, הרב יהוסף ן' מיגש הלוי ז"ל. אבל רש"י ז"ל פי' תורה נביאים וכתובים. וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל פרש"י ז"ל תורה נביאים וכתובים וה"ה לספרי תלמוד בזמן הזה שניתנו ליכתב משום עת לעשות לה' ורבינו ז"ל פי' כן לפי שבזמנו של ר' אמי עדיין לא ניתן התלמוד ליכתב ודלא נימא דדוקא ס"ת ממש נקט תורה נביאים וכתובים ע"כ. וכן כתבו תלמידי הרב רבי יונה ז"ל והרא"ש ז"ל:

מכאן ואילך אסור להשהותו משום שנאמר ואל תשכן באהליך עולה. פי' ואין שכונה פחותה מל' יום. הריטב"א ז"ל. ועוד שמעתי אל בגימט' אחד ושלשים יום וה"ק שביום אחד ושלשים פי' שכבר עברו הל' יום הרי אתה משכן באהליך עולה:

אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים. כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוא שאם כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא כדאקשי' לעיל לרב הונא וההיא לא איפרקא ואמנה ודאי לכ"ע עולה היא ואעולה לא חתימי וכן מודעה היו דברינו אין נאמנין אפי' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ורב משרשיא ברי' דרב אידי סובר מודעה נאמנין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואיכא דאמרי מודעה נאמנין אפי' כשכתב ידן יוצא ממקום אחר כיון דניתנה ליכתב להציל האנוס מיד אונסו כדפרש"י ז"ל א"נ לאהדורי זוזי אפומא דהאי שטרא כדברי אחרים א"נ ה"ק כיון דמסירת מודעה עצמה נתנה ליכתב דהא אין צריך לומר כתובו לאו עולה היא דאי בעו השתא נמי כתבי ומבטלי שטרא דזביני כדברי הרב ר' נסים ז"ל ולא מסתברא האי פירושא משום דאע"ג דניתן ליכתב מעיקרא שטרא הוה ולאו כמילתא אחריתי דמי. הרמב"ן ז"ל. ועיין הר"ן ז"ל בפירושו על ההלכות:

וז"ל שיטה ישנה עדים שאמרו אמנה היו דברינו וכו'. יש שפירשה כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ואפ"ה אמר מר בריה דרב אשי מודעה היו דברינו נאמנין לפי שנתנו ליכתב להציל האנוס מיד אונסו וא"ת א"כ אנוסין היינו מחמת נפשות אמאי לא מהימנו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר שהרי ניתן ליכתב להציל ממות נפשם י"ל התם מה שכתבו שקר הוא שלא כתבו במצות הלוה אבל הכא מה שכותבין אמת הוא שהרי הלוה אומר להם והם כותבין במצותו אלא שאין המעשה קיים כיון דמסר ליה מודעה כפרש"י ז"ל. ויש מפרשים כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואמנה היו דברינו אין נאמנין דעדים אעולה לא חתימי ובמודעה היו דברינו נמי אין נאמנין רק עקרי לשטרא ולהלואה לגמרי וא"ת אנוסין היינו קטנים היינו נמי עקרי לשטרא ואמאי מהימנו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר י"ל התם אי עקרי לשטרא ומשוו ליה חספא בעלמא לא עקרי הלואה שהרי אפשר שההלואה אמת והם היו אנוסין בכתיבת השטר או קטנים אבל כי אמרי מודעה היו דברינו עקרי המעשה לגמרי ואומרים שאין הממכר כלום ומר בר רב אשי אמר מודעה וכו' נאמנין והרי זה כקטנים היינו אנוסין היינו אבל באמנה אין נאמנין דלא ניתן ליכתב דעולה הוא . ורבינו נסים ז"ל מפרש טעם נכון דמר בר רב אשי אמר במודעה היו דברינו נאמנים אפי' כשכתב ידן יוצא ממקום אחר דהא אי בעו סהדי למיכתב השתא מודעה מצי כתבי דמודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו ואי כתבי השתא מודעה מזמן ראשון ודאי אתיא מודעה ועקרא לשטרא הילכך כי לא כתבי לה משום מגו מהימנו זהו פי' האי ניתן ליכתב ורב נחמן סבר כיון דהשתא מיהא באו בב"ד ולא כתבו לא אמרינן מגו. ע"כ:
ותלמידי הרב ר' יונה ז"ל כתבו דשמעתי' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדעת ר"ח ז"ל ורוב הגאונים ז"ל והכריעו כן מדחזינן לעיל באומר שטר אמנה הוא דמוקמינן לה כדקאמרי עדים ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ומסתמא רב נחמן דומיא דאוקימתא דסמוכה לה נקטיה למילתיה. וכתבו עוד מודעה היו דברינו אין נאמנין פי' אם אומרים העדים אמת הוא שכתיבת ידינו הוא זה אבל המוכר מסר מודעה תחילה בפנינו והודיע לנו אונסו ומכר זה אין ראוי להיות קיים דכי אמרינן תלוהו וזבין זביניה זבינא ה"מ כשלא מסר מודעא אבל היכא שמסר מודעא לא הילכך אם אמרינן שמסר מודעה אינן נאמנין ואע"ג דלא משוו נפשייהו רשעים שהרי בהיתר חתמו בשטר הראשון כדי להציל אנוס מיד אונסו אפ"ה לא אמרינן הפה שאסר וכו' משום דהוו להו חוזרים ומגידים שמאחר שאמרו שטר מכר היה חוזרים ומגידים ואומרים מודעא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ויש לשאול היכי ס"ל לרב נחמן שאם אמרו מודעה היו דברינו אינם נאמנים דכיון דמיירי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימנינן להו מטעם הפה שאסר וכו' והא איפסיקא הילכתא לעיל דעדים שאמרו קטנים היינו וכו' אנוסין וכו' מחמת נפשות נאמנין ולא נדון אותם חוזרין ומגידין והכא במודעה היו דברינו אעפ"י שחתמו בהיתר אינם נאמנים וי"ל דלא דמי דהתם כשטוענים קטנים היינו פסולים היינו וכו' אינן חוזרין ומגידין אלא עוקרים העדות מעיקרו ואומרים כי מתחילה לא היה הדבר כלום ונאמין אותם בהפה שאסר וכו' אבל במודעה היו דברינו אינם עוקרים העדות שמודים הם בעדות הראשון דאמת היה ובהיתר נעשה אלא שמוסיפי' עכשיו ואומרים ענין אחר והוו להו חוזרים ומגידים לפיכך אין נאמנין ומר בר רב אשי פליג במודעא היו דברינו ואומר דנאמנים כיון שבהיתר חתמו מתחילה אמרינן הפה שאסר וכו'. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל הא דאמר רב נחמן אמנה היו דברינו וכו'. יש מרבותינו שפי' כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ואינו נאמן דכולה שמעתא בחד גוונא מתוקמא ועד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי ע"כ כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר היכי מהימנינן ליה משום דלמיעקר סהדותיה קא אתי לא יהא אלא דקאמר דפרעיה באפיה מי מהימן כיון דלאו מפיו אנו חיין ועוד דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אמנה היו דברינו צריכא למימר כיון דעולה הוא וכתב ידן יוצא ממקום אחר הא לא הוה אצטריך למימר אלא מודעה היו דברינו אין נאמנים מר בר רב אשי אמר נאמנים. ורבוותא אחרונים ז"ל פירשו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואפ"ה לרב נחמן אינן נאמנין משום המודעה ואמנה לדידיה כיון דעקרי ליה לשטרא לגמרי לאו כל כמינייהו דכיון דמקיימי' ליה לשטרא ואתחזק אפומייהו תו לא מהימני למיעקרי' מעיקרי' דלא אתי על פה ומרע ליה לשטריה ואע"ג דמודעה ניתנה ליכתב ואפילו מזמן ראשון השתא מיהא לא איכתיבא. א"נ אפשר דס"ל לרב נחמן כמ"ד התם בפרק חזקת [בבא בתרא מח ב'] אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא. מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים דלא אתי ע"פ ומרע ליה לשטרא אבל מודעא היו דברינו נאמנים משום דכמאן דכתיב בשטרא דמי דשטר מודעא ניתן ליכתב עכשיו וכדאמרינן מודעה בפני שנים ואצ"ל כתובו וכיון דאילו בעו למיכתב ליה שטר מודעא כתבי' ואפילו מזמן ראשון ועקרה לשטר' השתא נמי דלא כתיבה כמאן דכתיב' דמיא ואתי שטרא ומרע שטרא ולהאי פירושא האי דמר בר רב אשי אפי' כשכתב ידן יוצא ממ"א במודעא היו דברינו נאמנים וכן פי' רבינו נסים ז"ל והשתא תרווייהו מילתא פסיקתא קאמרי דלרב נחמן אפי' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר [לא מהימני ולמר בר רב אשי באמנה לא מהימני כלל ואפי' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דלא ניתן ליכתב דעולה היא ומודעא היו דברינו נאמנים אפי' בשכתב ידן יוצא ממקום אחר] משום דניתן ליכתב מזמן ראשון ולאו עולה היא. א"נ יש לפרש מודעא היו דברינו נאמנים אמנה וכו' אין נאמנים האי ניתן ליכתב מודעא ניתן ליכתב שטר זביני להציל אנוס מיד אונסו ולאו עולה היא וכדאמרינן בפ' חזקת מאן דחתים אמודעא שפיר חתים ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים האי לא ניתן ליכתב כלומר אמנה היו דברינו אין נאמנים משום דלא ניתן ליכתב שטר אמנה דעולה היא ולא משוו נפשייהו רשעים ולהאי פירושא נמי לצדדין קתני מודעא נאמנים אפי' כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ואמנה אין נאמנים אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממ"א וזה נראה עיקר. וא"ת לרב נחמן מאי שנא מודעא מאנוסי' היינו מחמת נפשות דנאמנים דהתם נמי הא עקר ליה לשטרא וי"ל דהכא שאני דכיון דקאמרי דשטרא לא נעשית ברצון המחוייב בשטר משוו ליה שטרא מעליא ויש כאן הגדה גמורה וכיון שכן לאו כל כמינייהו למיעקריה דאין חוזרין ומגידין אבל אנוסין היינו הא לא משוו ליה שטרא מעליא ואין כאן הגדה גמורה דהא אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות דלא משוו נפשייהו רשיעי מהימני דאין כאן חוזר ומגיד. וא"ת אכתי מאי שנא מקטנים היינו ופסולי עדות היינו דנאמנים אע"ג דעקרי ליה לשטרא ואע"ג דקאמרי דכתיבא מדעת שניהם והרי היא כמודעא וי"ל דהתם נמי לאו אשטר מעליא מסהדי דהא אין מעשה קטנים או פסולין כלום א"נ שאני קטנים ופסולים דלא עקרי ליה לגמרי דמ"מ הוא מודה בעיקר המלוה אבל במודעא ואמנה הא עקרי לה לשטרא ולכולא מילתא מעיקרא לגמרי. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו פי' אפי' כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדלעיל וכדכוותה נמי במודעא והא דפלגינהו בתרי בבי משום דלא שוו בטעמא לגמרי דבהא משימין עצמן רשעים ובמודעא אין משימין עצמן רשעים דלהציל המוכר עשו כן אלא דמ"מ לא היה להם לעשות כן ושלא כדין עשו אי נמי משום דרב אשי מפליג בינייהו. מ"ט זה ניתן ליכתב וכו' פי' רש"י ז"ל מודעא ניתן ליכתב שאף על פי שידעו שנמסרה מודעה על המכר ההוא ניתן לעדים לכתוב שטר המכר כדי להציל אנוס מיד אונסו אבל שטר אמנה לא ניתן ליכתב כלל וכי אמרו חתמנו משוו נפשייהו רשעים ותמה מ"ט דרב נחמן דאמר דמודעא לא ניתן ליכתב וי"ל דרב נחמן סבר דמסתמא לא אניס ליה מוכר אשטרא ויכולין היו לדחותו בכתיבת שטר המכר כיון שכבר הקנה לו השדה בפניהם ודמיא לההיא דאמרינן בפ' הנזקין [נח א'] גבי סיקריקון דרב דאמר דבשטר קנה דמסתמא לא אנס ליה אשטרא ואפי' לשמואל דאמר התם דאף בשטר לא קנה דאשטרא נמי אניס ליה התם הוא בסיקריקון ודאי אבל הכא ליכא למיתלי בהכי סתמא. ומר בר רב אשי סבר דבהא נמי חיישינן דאנסי ליה אשטרא כדי לתלות שאין העדים הללו משקרין בדין. והלכתא כרב נחמן. דבעיא דרבא דבסמוך בדידיה אזלא דאילו למר בר רב אשי כיון דבמודעא מהימני כ"ש בתנאי וסוגיין נמי בפ' חזקת כרב נחמן דהתם פרכי' להדיא מדרב נחמן וכן פסק רבינו האיי גאון ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל. והרבה מן הפוסקים. ע"כ:
ובלקוטי הגאונים ז"ל כתוב מודעא היו דברינו פי' שהודיע לנו המוכר את אונסו ואמר הוו יודעים שאנוס אני שהלה הכריחני למכור לו את שדי א"נ שהודיע הלוה שאנוס היה בעת שהעדנו עליו. וז"ל רש"י מודעא היו דברינו אין נאמנין. משום דלא אתי ע"פ ומרע ליה לשטרא וכיון שהגיד שוב אינו מגיד וצריך הוא להביא כת אחרת על המודעא. מודעה היו דברינו נאמנים ואין לומר כאן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דחדא הגדה היא שהמודעה מעשיית השטר הוא שבשעת חתימה הודיע את אונסו. מ"ט האי ניתן ליכתב פי' שטר שנכתב באונס ניתן ליכתב ומותר לכתוב עליו מודעא לבטלו כדאמרינן בפרק חזקת מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ומאן דחתם אמודעא שפי' חתם. והרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כתב וז"ל שטר שיש עליו מודעא ניתן ליכתב לפי שהעדות יש לה עיקר שהרי מי שנכתב לו השטר אינו יודע במודעא שנמסרה עליו הילכך אותה עדות יש לה עיקר שהרי העידה מי שנכתב עליו השטר עצמו בכך אלא שהמודעא מבטלת אותו הילכך השטר עצמו ניתן ליכתב אבל שטר שהוא אמנה אותה העדות אין לה עיקר לפי שמעיקרא מבוטלת היא ומי שנכתב עליו השטר כמי שנכתב לו השטר והעדים החתומים עליו כולם יודעים ששטר זה אין לו עיקר ואמנה בעולה הוא וכיון שכן נמצא שטר זה אין לו עיקר ולפיכך כשהעדים אומרים ששטר אמנה הוא אינן נאמנין דהא עולה הוא כמו שבארנו. ע"כ:

בעא מיניה רבא מרב נחמן תנאי וכו'. רש"י פי' תנאי היה ביניהם במכירה ואין אנו יודעים אם נתקיים אם לאו ורבי' יוסף בר יעקב ז"ל כתב תנאי היה עדותינו ולא נתקיים התנאי פ"א על תנאי היה העדות שיתן לו כך וכך או שילך עמו למקום פלוני. ע"כ מלקוטי הגאונים ז"ל:

נחלקו בה אבות העולם רבי' האיי גאון ז"ל וכת אחת של ראשונים עמו פירשוה אפי' כשכתב ידן יוצא ממ"א ורבינו חננאל והרבה מן האחרונים ז"ל פירשוה כשאין כתב ידן יוצא ממ"א דוקא וכן פרש"י ז"ל ואני התלמיד מן האחרונים אני ובדבריהם אכריע בהכרעה גמורה לפי ע"ד מהא דאמרינן עלה עד א' אומר תנאי ועד אחד אומר אינו תנאי וכו'. וזה קשה עליהם שאם הם מפרשים אותה אפילו כשכתב ידן יוצא כדרך הסוגיא שלהם א"כ היכי אמרינן תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי הוה ליה למימר שטרא מעליא הוא ובר מן דין מאי קא מספקא להו והיכי אסקי דמהימן לא יהא תנאי אלא כאומר פרוע דהוא מילתא אחריתי ודאי אי אפשר למימר בעד אחד שיהא נאמן לומר בשטר מקוים פרוע הוא ולא מבעיא בהכחשה דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אלא אפילו ליכא דמכחיש ליה לא מהימן דא"כ מצינו עד אחד קם לממון והתורה אמרה אינו קם אלא לשבועה ולא יהא עד אחד החתום בשטר אלא כאחד וליכא למימר אינו חוזר ומגיד ולא יהא תנאי אלא כאומר פרוע דשטרא לפרעון קיימא ולא עקירה היא ואפ"ה לא מהימן ובודאי כיון שכתב ידן יוצא ממ"א לא מפיהן אנו חיין ולא עדיפי מעדים דעלמא אלא גריעי מינייהו היכא דחוזרין ומגידין ואת"ל דעד אומר תנאי אף לדבריהם של ראשונים ז"ל כשאין כתב ידן הוא דמהימן ליה לרב הונא ולרב פפא אפ"ה לא מהימן הא לדברי הכל כשכתב ידן יוצא ממ"א עד אחד לא מהימן אפ"ה יש תשובה לדבריהם מדאמר רב הונא אי הכי אפי' תרווייהו נמי כלומר נימא בשטרא מעליא מסהדי וכי הדרי ואמרי תנאי לא מהימני ומי דמי תרי אפילו כתב ידן יוצא ממ"א נמי מהימני דתנאי מילתא אחריתי היא אבל חד כיון דבכתב ידן יוצא לא מהימן לדברי הכל כי אין כתב ידן יוצא נמי איכא למימר כדאמרן תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי וכיון דמודים בשטר שכתבוהו נתקיים ואין האחד נאמן לחזור ולפסלו כדאמר נמי רב פפא גופיה לקמן תרווייהו באשת איש קא מסהדי וכו' ועוד דקאמרינן למיעקר סהדותייהו אתו מאי סהדותא קא עקרי הא לא אסהידו כלום ואי למיעקר סהדותא דשטרא אדרבה היא הנותנת דאי עקרי שטרא לא מהימני כלל והרי רבינו הגאון ז"ל שהוא קברניטן של בעלי סברא זו כתב עד אחד אומר תנאי נאמן אף על פי שכתב ידן יוצא ממ"א ומקוים ואין זה אלא מן הדברים המתמיהין אלא עיקר פירושן כמו שכתב רש"י ז"ל ואיני צריך לשנות ולכותבו ומ"מ צריכים אנו לפרש שמועתנו כשאין מכחישין זה את זה כגון זה שמע וזה לא שמע הא אילו הכחישו זה את זה ממש לא נתקיים השטר על פיהם שהרי אחד מהם פסול לעדות כדאמר התם בענין שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל יש שפירשו דאפילו כשכתב ידן יוצא ממ"א נאמנים בתנאי היו דברינו ואע"ג דאפילו באנוסין היינו מחמת נפשות דלא משוו נפשייהו רשעים כלל אמרינן לעיל דאין נאמנים כשכתב ידן יוצא ממ"א התם הוא דמ"מ עקרי סהדותייהו לגמרי שלא היה שם מכר כלל מה שאין כן בתנאי היו דברינו שהמכר קיים כשיתקיים התנאי אבל ר"י ז"ל פי' דאחרים עמו דאין נאמנים אלא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום הפה שאסר וכו'. ותדע דבעיא דרבא גופא מוכחא הכי דאמר מודעה ואמנה טעמא מאי דקא עקר ליה לשטרא וכו' אלמא אין עיקר שאלתו אלא אם יהא דין זה כדין מודעה ואמנה דאחמירו בהו שלא להאמינם כלל או לא אבל לאסוקי תרי דרגי שיהו נאמנים אפילו בכתב ידן יוצא ממ"א זה אינו במשמע דאם כן הוה ליה לפרושי. ותו מדאמרינן גבי עד אחד אומר תנאי תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי אלמא שאין השטר הזה מתקיים אלא על פיהם דאי לא הוה ליה למימר האי שטרא מעליא הוא אלמא כולה שמעתתא בהכי מיירי וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ומיהו אין כל הדברים האלו אלא כשאומרים שהיו דבריהם אמנה או תנאי או מודעא כשחתמו אבל אם אומרים שלא ידעו בדבר בשעה שחתמו אלא שחתמו כדין ואחר כך נודע להם שהודו כן בפניהם לעולם הם נאמנים ואפילו כתב ידן יוצא ממ"א דהא לא עקרי סהדותייהו כלל והרי זה כאילו אמרו שחזר ומחלו או שחזר ומכר לו וכבר פירשנו כן בב"ב. נמצאו שלשה דינין בדבר דכל שאומרים אמנה היו דברינו או אנוסין היינו מחמת ממון וכל דבר שמשימין עצמן רשעים אין נאמנין אפילו אין כתב ידן יוצא ממ"א וכל שאומרים תנאי היו דברינו או אנוסין היינו מחמת נפשות או קטנים היינו או קרובים היינו וכל דבר שאין משימין עצמן רשעים נאמנין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכל שאומרים שלא ידעו דבר מכל זה אלא לאחר שחתמו ונתנו השטר הרי אלו נאמנים אפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר וכן כל שהשטר יוצא מתחת יד העדים נאמנים עליו לעולם לא מדין עדות אלא מדין שליש בעלמא. מ"ר. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל:

מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקרי לה לשטרא. מהכא משמע דטעמא דרב נחמן באמנה משום דקא עקר ליה לשטרא ואינו חוזר ומגיד הוא כדפרישית לעיל. ואם תאמר מ"ט לא אתי לה משום דאמנה עולה היא ואעולה לא חתימי תירץ רבינו הרב דאיכא למימר דשמעיה רבא לרב נחמן דלית ליה ההוא טעמא אלא כסברא דתלמודא דמקשי לעיל גבי שטר אמנה הוא זה דקאמר מאן אילימא דקאמרי עדים היכי דמי אי כשאין כתב ידן יוצא ממ"א אמאי לא מהימני ורבא נמי דאוקמוה דקאמר לוה ולא אוקמוה דקאמרי עדים ובאין כתב ידן יוצא ממ"א משמע דלית ליה ההוא טעמא דאמר רב אשי דשטר אמנה עולה היא. ופלוגתא בירושלמי בעדים שחתמו בשטר אמנה אי עולה היא אי לא דגרסינן התם רב הונא בשם רב נאמנים העדים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא זה ורב אמר אסור לחתום בשטר אמנה ושטר פסים משהפליג אמרין בשם רב העדים נאמנים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא זה מילתיה דרב פליגא על מילתיה אמר ר' חגי לא דרב אמר אסור לחתום לא אמר אלא אסור לקיים אותם. כהדא אם און בידך הרחיקהו זה שטר אמנה ושטר פסים כלומר דחתימה עצמה ליכא איסורא דכיון דהמחוייב מאמינו ומודה בדבר אין לעדים בכך כלום אבל מי שמשהה אותו בביתו בהא איכא איסורא משום שנאמר אם און בידך הרחיקהו. הרשב"א ז"ל:

טעמא מאי דקא עקר ליה לשטרא. כלומר שלפי דבריהם השטר נעקר לגמרי ולא היה השטר מעולם ולא יהיה וכיון שסותרין מה שחתמו והעידו בשטר אין נאמנין כלל. תנאי נמי עקר ליה לשטרא כלומר שלפי השטר המכירה חלוטה היתה שזכה בה הלוקח מיד ולפי עדותם לא היתה חלוטה ואם לא קיים התנאי לא זכה כלל וכיוצא בזה עקירת השטר הראשון והעדות הראשונה הוא. או דילמא תנאי מילתא אחריתי היא פי' שהרי שטר המכר ראוי הוא להיות קיים לגמרי עכשיו כשיקיים זה התנאי ואין זה אלא תוספות עדות ומפני זה לא כתבוהו מפני שנראה להם שהמכר דבר אחד והתנאי דבר אחר וראוי להאמינם כשאין כתב ידן יוצא ממ"א מיהת. א"ל כי אתו לקמן ואמרי' להו לבעלים השתא זילו קיימו תנאייכו כלומר שהעדים נאמנים הם שהיו דבריהם תנאי כשאין כתב ידן יוצא ממ"א ואם טוען זה שקיים תנאו עליו להביא ראיה שהתנאי עשוי וכדכתיבנא במסכת קדושין ובמס' גיטין בס"ד. הריטב"א ז"ל:

וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל עדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנים דכיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמין אותם בהפה שאסר וכו'. וכי אתו בעלי דינין לקמן אמרי' להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא כלומר כשיבואו לפנינו בעלי דינים אלו אמרינן להו לבעלי השטר קיימו שטרייכו מפי אחרים ואחר כך תרדו לבית דין שאם לא תקיימו השטר על פי אחרים אלא על פי אלו לא משגחינן בשטרייכו שאלו העדים שמקיימים השטר ואומרים כתב ידינו הוא זה כבר חוזרים ואומרים שעל תנאי היה וכמאן דעקרי ליה לסהדותייהו דמי. ויש שגורסים זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא כלומר אמרי' ליה למארי שטרא זיל קיים ליה ללוה תנאה דאתנית בהדיה ובתר הכי אי לא יהיב זוזך חות בהדיה לדינא דלית לך גביה ולא מידי עד דמקיימת ליה לתנאה דכיון דאין כתב ידן יוצא ממ"א נאמנין בענין התנאי שהפה שאסר וכו'. ולפי אותם המפרשים ההלכה כשכתב ידן יוצא ממ"א רוצה לומר אמרי' למארי שטרא שיקיים התנאי שאע"פ שאין להאמינם בהפה שאסר וכו' אפ"ה נאמנים שאין אלו עוקרים עדותם שהרי מודים הם בעדותם הראשון ואומרים אמת היה וזה התנאי היה ביניהם. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל א"ל כי אתו לקמן אמרי' להו זילו קיימי תנאייכו וחותו לדינא ודוקא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום הפה שאסר וכו'. אבל כשכתב ידן יוצא ממ"א דלאו מפיהם אנו חיין לא מהימני דהוו להו כחוזרים ומגידים וגרועי מעדים אחרים דמהימני אע"ג דאמרי' דתנאי מילתא אחריתי היא לאו למימרא שיהא כהלכתא אחריתי לגמרי וכאילו העידו שפרעו בפניהם אלא לומר כיון דלא נתקיים השטר קודם לכן ולא היתה כאן הגדה עד עכשיו וכשמגידין עכשיו מבררין עדותן דעל תנאי היה הרי אלו נאמנין כאילו מעידין עליו עדות אחרת שאף אלו אין עוקרין את השטר אלא מקיימין אותו בלבד בקיומו של תנאי מה שאין כן במודעא ואמנה שעוקרין אותו לגמרי ומשוו ליה שטרא כחספא בעלמא והלכך קרינן להו חוזרין ומגידין אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר כיון שהיתה כאן הגדה גמורה מקודם לכן ובלא שום תנאי שוב אינן יכולין לגרוע כחו של שטר דחוזרין ומגידים הם ואינן נאמנים וכן כתב הרב רבי' נר"ו. ע"כ:

עד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר וכו'. פי' שהיו שני עדים חתומים בשטר והאחד אמר זה כתב ידי הוא אבל תנאי היה בו ולא ראיתי שנתקיים שאילו היה אומר תנאי היה דברינו ונתקיים הרי שטר קיים אפי' לדבריו ועד אומר אינו תנאי שהשני אומר כתב ידי הוא ולא שמעתי בו תנאי אבל ליכא לפרושי דודאי לא היה בו תנאי ומכחיש את העד דא"כ חד מינייהו משקר והוה ליה עד אחד בהכחשה ואינו כלום. אמר רב פפא תרווייהו בשטרא מעליא מסהדי כלומר שניהם מודים שהוא כתב ידן וכי השטר אמת וכמי שהוא חתמוהו בלא תנאי והאי דאמר תנאי היה בו מבחוץ הוה ליה חד ואינו נאמן לעקור שטר ששניהם חתומים בו שנתקיים על פי שניהם. הריטב"א ז"ל:
לדברי המפרשים שמועה זו כשכ' ידן יוצא ממקום אחר יש להקשות מלישנא דקאמרי' תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי דמשמע דשניהם צריכים להעיד על השטר ולקיימו ועל פיהם נתקיים ועוד אם כשכתב ידן יוצא ממקום אחר מיירי לא הוצרך רב פפא להאריך כל כך אלא הוה ליה למימר עד אחד לאו כל כמיניה אלא ודאי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר מפרשי' ליה וא"ת מ"ט דרב פפא ולמה לא נאמין אותו במגו שהיה יכול לומר אין זה כתב ידי. יש לומר דכיון שהוא והאחד מעידים על השטר לא נאמין לזה שאומר תנאי במגו דה"ל כמגו במקום עדים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אי הכי אפילו תרווייהו נמי כלומר א"כ שאתה מחלק עדותו של זה כאילו היו שתי עדיות ואתה עושה סוף דבריו שאמר תנאי היה כאילו בא אחד והעיד כן אחר שהעידו השנים על כתב ידם אפי' שנים אומרים תנאי נמי למה נאמנין לגמרי ואמרי' להו קיימו תנאייכו וחותו לדינא נימא דכיון שאמרו שניהם כתב ידינו הוא זה נתקיים השטר וכשחזרו ואמרו תנאי היו דברינו הרי הוא כאילו ראו שנים אחרים ואמרו תנאי היו דבריהם ולהוי כתרי ותרי ואי תפס לא מפקי' מיניה א"נ להוי כאילו הם חזרו והעידו לאחר כדי דבור שתנאי היה דבריהם שאינם נאמנין כלל דכיון שהגידו שוב אין חוזרים ומגידין וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל והוא הנכון. הריטב"א ז"ל:
וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל אי הכי אפילו תרווייהו נמי כלומר אם כדבריך שלא נחוש לעד אחד שאומר תנאי א"כ אפילו אם שניהם יאמרו תנאי היו דברינו לא נאמין אותם. לאותם המפרשים שההלכה כשכתב ידן יוצא ממ"א ניחא האי אתקפתא דכיון שכתב ידן יוצא ממקו' אחר אפילו כשיאמרו תנאי היו דברינו אין לנו להאמינם אבל לפי המפרשים אותם כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר קשיא היאך היה עולה על דעתו דשניהם לא יהיו נאמנים הואיל ולא היינו יכולים לקיים את השטר מצד אחר וי"ל דהכי קא פריך אי הכי אפי' תרווייהו נמי כלומר כיון שאתה אומר דהאי דקאמר תנאי נמי שטרא מעליא קא מסהדי ושטרא מעליא קא משוי ליה לפי שאפי' לדבריו השטר קיים בקיום התנאי והלכך בתר דשוייה שטר מעליא אינו יכול לסתור עדות השטר ולאמר דעל תנאי היה זה אי הכי אפי' תרווייהו נמי לא יהיו נאמנים לומר תנאי היו דברינו דכיון דשטרא מעליא קא משוו ליה אין יכולים לסתור עדותן ולא אמרי' ביה הפה שאסר וכו' שהרי גזירת הכתוב הוא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא אמרי' הני למיעקר סהדותייהו וכו' כלומר כי אמרי כתב ידינו הוא זה לאו שטרא מעליא קא משוי ליה אלא מתחלה דעתם היה לגמור עדותם ולעוקרו משטרא מעליא ולומר דתנאי היו דבריהם ולא מגידים וחוזרים מגידים נינהו ולפיכך נאמנים דכיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמין אותם בהפה שאסר וכו' חד נמי אינו חוזר ומגיד אלא למיעקר סהדותא קא אתי וכיון דאין כתב ידו יוצא ממקום אחר והוא אומר דעל תנאי היה נאמן ואית דגרסי למיעקר סהדותייהו קא אתו כלומר לברר תחילת עדותן הן באין כשאומרים תנאי היו דברינו ומתחילת קיומן לכך נתכוונו מפי הרב נר"ו. עכ"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל עוד אלא אמרי' הני למיעקר סהדותייהו קא אתו כלומר דשנים שאומרים תנאי היו דברינו לפיכך נאמנים משום דאמרי' למיעקר סהדותייהו קא אתו איכא דקשיא ליה אדרבה אי למיעקר סהדותייהו אתו לא להימנו כלל וכדאמרי' אמנה טעמא מאי לא מהימני משום דלמיעקר שטרא קא אתו הכא נמי למיעקר אתו ולא מהימני או דילמא תנאי מילתא אחריתי היא ומהימני אלמא כי מהימני לומר תנאי היו דברינו היינו משום דמילתא אחריתי היא ולאו למיעקר סהדותייהו אתו. והא לא קשיא דלעיל אמרינן דמודעא ואמנה למיעקר שטרא אתי ולומר שלא חתמו כדין והשתא לא אמרינן למיעקר שטרא אלא למיעקר סהדותא דאסהידו השתא לומר זה כתב ידינו ולאו דעקרי ליה לגמרי כי עדיין הם מודים בדבר אלא שעוקרין מקצתו כי לפי מה שאמרו כ' ידינו הוא זה אילו שתקו היה השטר מתקיים שאין בו תנאי הלכך כשחזרו תוך כדי דבור לומר אבל תנאי היה בו הרי עוקרין קצת כח העדות הראשון ולומר שאין המכר והשטר קיימין אלא בקיום התנאי ומש"ה קא קרינן ליה עקירה ומיהו עדיין יש לומר שאין זה סתירת החתימה הראשונה אלא מילתא אחריתי להוסיף ולפרש בה כי בתנאי היה וכן פרש"י ז"ל אלא למיעקר סהדותייהו אתו ע"כ לאו חתימה מקויימת היא כשאמרו זה כתב ידינו דכיון דתוך כדי דבור מסקי דיבורייהו ואמרי אבל תנאי היו דברינו אמרי' למיעקר סהדותייהו שאמרו כתב ידינו הוא זה קא אתו ולומר לא חתמנו אלא על מנת שיקיים התנאי וכיון דתנאי מילתא אחריתי היא שאינה עוקרת אלא לאחר זמן לא דמיא למודעא ואמנה ומהימני דעדות בפני עצמה היא עכ"ל ז"ל. וזה כמו שפירשתי ממש והא ודאי מוכחא דהאי שטרא אינו מתקיים אלא על פי עדים אלו שאם לא כן כי אמר האי עד דתנאי היה בו מאי הוי הרי נתקיים השטר בשנים ואין עד אחד נאמן לומר שהיה בו תנאי דלכ"ע עד אחד במקום שנים הוא וכיון דכן כי פרכינן אי הכי תרווייהו נמי בהכי מיירי וכדכתיבנא לעיל וזה ברור. ע"כ:

והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. פי' ולא זכה זה בקרקע עד שיתקיים התנאי והיכא ששניהם אמרו כתב ידינו הוא והאחד אמר פרוע הוא דכ"ע השטר מקוים גמור ואין זה אלא כעד אחד מעידו שהוא פרוע שנשבע וגובה כדאיתא בפרק הכותב. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל ואין דבריו של א' במקום שנים פי' נמצא רב פפא סובר כי העדות שהעידו בשטר עדות נכונה היא ועדות עומדת בפני עצמה היא וזה שאומר תנאי אינו מבטל עיקר עדותו וכיון שכן נמצאת עדות השטר קיימת בשנים ועדות התנאי בחד ואין דבריו של אחד במקום שנים אפילו תרווייהו נמי וכו'. כלומר א"כ הוא שזו בפני עצמה עומדת וזו בפני עצמה עומדת אפילו תרווייהו אמרי תנאי היו דברינו אמאי נאמנים כלומר והא הגדה שנייה היא וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והני כיון שעדותן ראשונה מקיימת השטר והאחרונה מכלה אותה אם תאמר כי העדות הראשונה קיימת היא ועומדת היאך סומכין על עדותן האחרות והם כבר העידו שהשטר קיים אלא אמרי' וכו' הא נמי למיעקר סהדותייהו קא אתו וכו' כלומר כיון שאומרים תנאי היו דברינו כאילו עקרו העדות שבשטר מעיקרא וכאלו אין שם עדות אלא זו העדות שבתנאי הכא האי חד נמי כיון דקאמר תנאי היו דברינו אנו רואין אותו כאילו עקר עדותו שבשטר מעיקרא והוה ליה חד לגבי חד וא"ת והיכי מצו למיעקר סהדותייהו והא קי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד היינו טעמא דנאמנים משום דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דהוה ליה הפה שאסר וכו'. וכד מעיינת ביה בגמרא משכחת לה להני שמעתתא כולהו בין מודעא בין תנאי בין אנוסין אהיכא דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אתאמרו אבל היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר אפי' אמרי מודעה היו דברינו תנאי היו דברינו אינן נאמנים משום דלמיעקר סהדותייהו קא אתו ומכי חתמו על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד כדר"ל. וקי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומסתברא לן דהאי דאמרי' דהיכא דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים לומר מודעא וכו' תנאי וכו' אנוסים היינו קטנים היינו היכא דקא אמרי לה בתוך כדי דבור אבל אי אסהידו אחתימות ידייהו בב"ד ולאחר כדי דיבור אמרי הכי לא מהימני דמכי אסהידו אחתימת ידייהו נחקרה עדותן וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. עד כאן:

וז"ל שיטה ישנה עד אומר תנאי וכו'. בכתב ידן יוצא ממקום אחר או באין כתב ידן יוצא ממקום אחר אי הכי אפילו תרווייהו נמי למאן דמפרש לה בכתב ידן יוצא ממקום אחר ה"פ אי הכי אפילו תרווייהו נמי אמאי מהימנו להו כי אמרי תנאי היו דברינו אי חשבת להו בחוזרים ומגידים אלא אמרי' לאו חוזרין ומגידים נינהו ולא למיעקר סהדותייהו קא אתו אלא מבררים הם עיקר עדותן שלא היה אלא על תנאי עד אחד נמי כשאומר תנאי מברר הוא עיקר עדותו וכיון שאומר דעיקר עדותו על תנאי היה ודאי יש לך להאמינו דכיון שאתה צריך לעדותו והוא מעיד ומברר עיקר עדותו ע"כ אינך יכול להביא ראיה מעדותו לאפוקי ממונא אפומייהו אא"כ נתקיים התנאי ואם אתה רוצה לדון על פי השטר היכא דלא נתקיים התנאי אין לך אלא עד אחד ואפילו אי גרסי' למיעקר סהדותייהו אתו פירושו עוקרים עדותן אם לא נתקיים התנאי ומבררים שלא העידו אלא היכא דנתקיים התנאי ולמאן דמפרש לה באין כתב ידן יוצא ממ"א גרסינן למיעקר סהדותייהו פי' עוקרים הם עדותן ואומרים שלא חל שלא נתקיים התנאי ויש כח בידם לחזור ולהגיד משום מגו ועד אחד נמי יש בו כח לעקור עדותו ולומר שלא היה אלא בנתקיים התנאי מגו דאי בעי לא יעיד על כתב ידו ואין לך אלא עד אחד. ע"כ:

ת"ר שנים החתומים על השטר ומתו. הא דנקט ומתו אפשר דאורחא דמילתא נקט שאילו הוו קיימין הם היו מעידים על כתב ידן א"נ משום סופה שאף על גב דמתו הויא הכחשה שלא בפניהם כדאמרינן בסמוך. הריטב"א ז"ל:

ובאו שנים מן השוק ואמרו וכו'. פסולי עדות וכו'. פרש"י פסולי עדות משחקים בקוביא ואינו מחוור דא"כ אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים דאגופן של עדים מעידים ונאמנים לפסלן דלאו תרי ותרי חשבינן להו דאינהו לא מהימני לאכשורי נפשייהו אלא נראה פי' שני דפי' קרובין בנשותיהן. ואם תאמר השתא נמי להימנינהו משום מגו דאי בעי פסלי להו לעדים לעצמן. ויש לומר דבעדים לא שייך מגו שאין מגו אלא באחד אבל בדבר שאינו מתקיים אלא בעדות שניהם לא שייך מגו דדילמא בטענה זו הושוו שניהם בטענה אחרת לא יהיו שניהם משוין לדעת אחת ואינו דומה למתני' דכתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' דנאמנים משום הפה שאסר דהתם בטולו של שטר תלוי הוא אפי' בדעת אחת מהם דמה אלו רצה האחד לומר אינו כתב ידי בטל השטר וכבר הארכתי בזה בריש פרק המוכר פירות בס"ד. הרשב"א ז"ל. והרא"ה ז"ל תירץ דעדים לא מהימני במגו כל היכא דלא מהימני מתורת עדותן דלא מהמנינו רחמנא בהכי. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים פי' מאי פסולי עדות דהכא נמי קרובין דאי אמרת משחקי בקוביא מאי קא מקשה תרי ותרי נינהו אטו לא מצי למפסלינהו בגזלנותא הא ודאי אי אמרי ידעינן בהני אינשי דגזלני נינהו נאמנין ואינהו לגבי נפשייהו לאו כל כמינייהו למימר (לאו) גזלני אנן אלא ודאי קרובין קא אמרי ולאפסולי שטרא קא אתו ואינהו מסהדי דשטרא מעליא הוא וחזקה אין חותמין על השטר אלא אם כן רחוקים הם ומש"ה אמרינן אוקי תרי לגבי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. ואיכא דקשיא להו ונהמנינו במגו דאי בעו פסלי להנך דחתימי בגזלנותא וניחא ליה כיון דהשתא תרי ותרי נינהו בכה"ג לא אמרי' מגו דהוה ליה דומיא דמגו במקום עדים ואין צורך לכך דעדים לא מהימני משום מגו ואם מתורת עדות לא מהימני בדין מגו לא מהימנינן להו שלא האמינם תורה בכך. ויש אומרים לדברי רש"י ז"ל דהכא כיון שעתה אינן נאמנין לפסלן בגזלנותא משום דעל מנה שבשטר הם מעידים אבל כשהן חיין מצי למפסלינהו שהרי הם אין נאמנין לומר אין אנו גזלנים לפי שהם נוגעים בעדותן ולהכי קתני בברייתא ומתו. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל אבל אנוסין היו וכו'. פי' אנוסין היו מחמת נפשות ופסולי עדות שהיו קרובין דאי כשאומרים אנוסין היו מחמת ממון או גזלנין היו שהוא פסול שבגופן היכי אמרינן בסמוך דהוו להו תרי לבהדי תרי הרי כיון שעל גוף העדים מעידים אין עדותן של עדים כלום להכשיר עצמן כי שני עדים פוסלין לריבוא אבל יש שפירשו אפי' באומרים גזלנים ואנוסין מחמת ממון דכיון שמתו ואינן ראוים לפסול הגוף אין עדות האחרונים חשוב אלא במעיד על הממון וזה אינו דהא איכא למימר כדאמרינן בסמוך דלא עדיפי במיתתן מבחייהם וכיון שאילו היו בחיים והיו אומרים כשרים היינו לא מהני השתא נמי לא מהימני כלל אלא ודאי כדאמרן וכן פירשו בשם רבי' הגדול ז"ל וכן עיקר. ע"כ:

הרי אלו נאמנין. פירוש וקרעינן לשטרא ואם תאמר אמאי מהימני, לאו משום מגו דאי בעו לא מקיימי ליה והא אי לא מקיימי ליה לא קרעינן ליה שמא יבואו אחרים ויקיימוהו יש לומר כל שני עדים נאמנים הם לכל עדות אלא דהיכא דכתב ידי עדים החתומים יוצא ממקום אחר אינן נאמנין ומגבינן ביה היכא דתפסי משום דהוו להו תרי ותרי אבל כל שעה שלא נתקיימו עדים שבשטר ולא נגמרה עדותן נאמנים שני עדים להכחישן ואף על פי שהן מקיימין עדים שבשטר הא איכא מגו דאי בעו לא מקיימי והוה ליה כשני עדים החתומים ובאו שנים אחרים ואמרו אין אנו יודעין אם כתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו וכו'. שיטה ישנה:
וז"ל הרשב"א ז"ל כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין ומקרע נמי קרעינן לשטרא דהרי אלו נאמנים קתני אלא מיהו היכא דקא טעין הלה קבעו לי זימנא עד דמקיימנא שטרא ודאי קבעי ליה ואי מייתי סהדי דמקיימי ליה לשטריה א"נ דמקיים ליה משטר אחר לא קרעינן ליה ואם תאמר אם כן אפילו לא טעין אמאי קרעינן ליה דילמא משכח עדים מחר או יומא אוחרי ומקיים ליה. יש לומר דכיון דהשתא ליתנהו ואפילו כי מקיים ליה לא נפקי מידי ספק דאכתי הוו להו תרי ותרי לרבויי בספיקי לא מקיימינן ליה לשטרא וכן דעת הרב נר"ו ע"כ. ומייתי ליה הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות:

אינן נאמנים. וה"ה נמי שאין נאמנים לומר כתב ידן הוא זה אבל מודעא הוא או אמנה היו דבריהם ברם צריך את למילף העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה ובאו אחרים ואמרו אינו כתב ידן מהו ונראה לומר דאליבא דרבנן דסברי דעל מנה שבשטר הם מעידים הוו להו תרי ותרי ואליבא דר' נמי דסבר דעל כתב ידן הם מעידים כיון דלא סגיא ליה כשאין מעידים זה על זה הוו להו נמי תרי לגבי תרי אבל הם אומרים אינו כתב ידינו ואחרים אומרים כתב ידן הוא כשאין עדי השטר מעידים זה על זה נראה שהאחרונים נאמנים ועדי השטר לא מעלין ולא מורידין דהוו להו חד לגבי תרי והכי אמרינן בירושלמי הן אומרים אינו זה כתב ידינו ואחרים אומרים כתב ידן הוא תני ר' חייא לא מעלין ולא מורידים אמר רבי רישא דמתניתין אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידן יוצא ממ"א אינן נאמנין. הרא"ה ז"ל:

ומגבינן ביה. פי' בתמיה אמאי תרי ותרי נינהו פי' שהרי עדי השטר העידו בשטר שראובן חייב לשמעון מנה והרי עדים אחרים מעידים שאינו חייב לו כלום דהא אמרי אנוסים היו דמשמע שהעדות לא היתה אמת ומראין הדברים שזו הקושיא לאו אכולהו אנפי הוא אלא אאנוסין היו בלחוד הוא שנמצאו מעידים שהעדות לא היתה אמת ונמצאו כאילו הם שני כתי עדים אחת אומרת ששמעון חייב לראובן מנה ואחת אומרת שאינו חייב לו כלום ולפיכך הקשינו והא תרי ותרי נינהו אבל קטנים היו ופסולי עדות היו אין בהן דרך לקושיא זו אלא על אנוסין היו בלחוד. הרב רבי' יהוסף הלוי מיגש ז"ל וכבר הארכנו בזה לעיל בסמוך:
הכחשה תחלת הזמה היא פי' לאו דוקא תחילת הזמה ממש דהא אין הזמה באה אחר הכחשה ולא דמי אהדדי כלל אלא לומר קצת הזמה שאומרים על הראשונים שלא העידו כדין ולפיכך כשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם שהרי באין לעונשם והתורה אמרה והועד בבעליו יבוא בעל השור ויעמוד על שורו כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם דמכל מקום עדות הכחשה על גופה הוא שהעידו שקר ולפי דבריהם של אלו הראשונים פסולי עדות הם ואף על גב דבהא דשמעתין אינן מעידים שהעידו שקר אלא שהיו קרובים או אנוסים מחמת נפשות מ"מ כיון שלפי השטר הרי אנו חושבין שהעדים מעידים שחתמו כראוי וכי השטר קיים ויציב ואלו מעידים שאין העדות קיימת שם הכחשה יש כאן ואין להכחישם אלא בפניהם. כך יש לפרש לפי שיטתנו. ע"כ הריטב"א ז"ל:

תוס' בד"ה אמר רב נחמן כו' ותירץ ר"י דהיינו טעמא דמודעא כו' ואמנה נמי נראה כו' עכ"ל רב נחמן נקט בתחלה אמנה אבל עיקר תירוצם אמודעא דבאמנה איכא לפרושי טעמא משום עולה כדקאמר לעיל ומשום דמשמע דאמנה ומודעא טעמם שוה לרב נחמן כתבו ואמנה נמי נראה כו' וק"ל:

בד"ה אמר רב ששת כו' דאין השטר צריך קיום כו' שמודה הלוה כו' ולא אמרינן הכחשה כו' עכ"ל ולולי דבריהם היה נראה דלאו קושיא היא לרב ששת דהא דקאמר הכא רב ששת דתחלת הזמתן היא היינו משום כיון דנתקיים חתימתן בב"ד אילו הוזמו אח"כ היו חייבין עונש ממון ואין מזימין העדים אלא בפניהם אבל התם דלא נתקיימה חתימתן אלא ע"פ הלוה שמודה שכתבו והעדים לא קאמרי אלא דאמנה הוא לא שייך למימר בהו דה"ל תחלת הזמתן שהרי יוכלו לומר דלאו חתימתן הוא ולהכי קאמר שפיר דהלך אחר עדים לבטל השטר משום אמנה ודו"ק:

גמ' ושטר פסים. נ"ב ס"פ מי שמת ע"ש:

תוס' בד"ה אמר רב נחמן כו' לאנוסים וקטנים דמתני' שאין כו' והא דאית ליה לרב נחמן כו' כצ"ל:

גמ' מתקיף לה ר"ה וכו' אי הכי וכו'. דלא מיסתבר ליה למימר דהוי מלתא אחריתא לגמרי כמו פרוע ולהכי ע"א אינו נאמן וב' נאמנים וכמ"ש התוס':
בתד"ה אם און כו'. ואפ"ל דמשמעות אל תשכן וכו' משמע שא"צ להרחיקו מיד שמתפיסו בהיתר משום פשיטי דספרא הזהיר אל תשכן כו' שאל יעשה שכונה גבך שתשכח ויניח גבך אף אחר הפרעון [אפשיטי דספרא] משא"כ אם און הרחיקהו הרחקה יתירא לא זו שאל ישכן באהליך אלא הרחיקו כי תחלתו באיסור ודו"ק:
בתד"ה זימנין וכו'. מכאן שטר של מנה שנפרע בו נ' אינו עובר על אל תשכן דהא אף אפשיטי דספרא יכול לתפוס שטר המוחזק כמה אלפים ואף למ"ד דעובר (ב) משום דמישתלי היינו בפשיטי דספרא שייך זה שאף שיפרע לו אינו מסיק אדעתיה בהך שטרא משא"כ כשתופס בשביל שחייב לו בשטר הזה וכ"ה בהר"ן ודו"ק:
בתד"ה אמר ר"נ כו'. עיין בר"ן באורך. הפוסקים מוקי לה בכת"י יוצא ע"ש:

בא"ד משום דלא ניתן ליכתב וכו'. וה"ה דהו"מ למידק כפשוטו ממודעא דנאמנים משום דניתן ליכתב רק ניחא להו למידק מאמנה דקא פריך עליה לעיל פשיטא ועיין בר"ן ובמאור פשטים אחרים בהא דלא ניתן ליכתוב:

בא"ד והא דאית ליה לר"נ וכו' במגו דמזוייף וכו'. היינו בלוה דבעדים בלא מגו נאמנים לומר פרוע אף בכת"י יוצא ממ"א:
אין נראה שקושית התוס' מעיקרא היה עיקר מדנאמן אטענת פרוע דא"כ אף אי איירי הכא בכת"י יוצא ממ"א אפ"ה היה קשה מ"ש מפרוע דנאמנים ועיקר קושיא היה מדנאמנים לר"נ אף באנוסים היינו דס"ל כרבנן אע"פ דממ"ש דמהימן לומר פרוע וכו' וכ"ש עדים דאלימי וכו' משמע דאפרוע שמעי' ליה דנאמנים במכ"ש מלוה אפ"ה סמכו עצמם אסוגיא דלעיל דמשמע בהדיא דס"ל כרבנן באומרים אנוסים כדקאמר גנובי גנובי למ"ל ומר היכי ס"ל כו' כי אתו לקמן וכו' וק"ל:
בתד"ה ואם כת"י וכו' להימני במגו וכו'. וא"ל דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי שלא היו אנוסין ופסולין ודוחק לומר שלא נאמר אנן סהדי וכו' כיון דאילו היו אומרים שעדיין פסולין הם היו נאמנים דמ"מ כיון שלא אמרו שעדיין פסולים ועתה כשרים אנן סהדי שגם באותו פעם לא היו פסולים. ויש לראות בזה דלא מקרי אנן סהדי דלמה נעיד דכשרים היו ולא נאמין לעדים דפסולים היו דהא אי בעי בע"כ נאמנים דפסולים היו אם היו אומרים דעדיין פסולים (ג). ועוד אפ"ל דתי' זה דבשני עדים ל"א מגו צ"ל ע"כ לעיל ברמב"ח דל"ש לשנויי שם אנן סהדי [וכמ"ש לעיל בתוס' ד"ה מחמת נפשות] ואליביה צ"ל בהכרח הך תי' דבשנים לא אמרי' מגו וברישא אי בעי שתקי ואף שאין אחד יודע מה בלב חבירו מ"מ אי שתק לא היה השטר מקוים ודו"ק:
בתד"ה א"ר ששת וכו' כדאמרי' הלך אחר השטר שמודה הלוה וכו'. אבל מאומר אמנה הוא אין ראיה דדלמא מ"מ לא מקוים השטר דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וא"ל בקושיתם דשאני הכא דהכחשה תחלת הזמה היא שיוכל לבא לידי הזמה לאח"כ הואיל שנתקיים חתימתן הכא בעדים משא"כ התם דמודה הלוה מ"מ לא יבא הזמה עי"כ דלאו כל כמיניה דלוה להפסיד סהדי בהודאתו ועוד בר מן דין אף שיבאו עדים אח"כ לקיים חתימתן ויוזמו אח"כ מ"מ כיון שמודה הלוה שכדין נכתב רק אמנה הוא אינו נראה שיזומו מ"מ ה"נ בשמעתין הא שנים חתומים על השטר ומתו קתני דודאי לא יבאו לידי הזמה שישלמו:

גמרא ושטר פסים. פירושו עי' לקמן (עט) ובב"ב (קנד ב):

רש"י ד"ה מודעא ניתן. להציל האנוס מאונסו. כצ"ל:

רש"י ד"ה או דלמא. לאח"ז באם שלא יקיים תנאו בזמנו. כ"נ דצ"ל:

תד"ה ואם כת"י. וא"ת כו'. במיגו דאי בעי אומרים עדיין הם פסולים. לפמש"כ לעיל (בדף יח) בשם ת"י והר"ן. י"ל ג"כ הכא דדלמא לא רצו למיפסלינהו. ועי' בר"ן כאן:

גמ' עד שלשים יום מותר כו'. נ"ב נתנו לו זמן הרגיל. כדי שיחזר אחר סופר שיתקננו:

גמ' זאת אומרת הכחשה. עיין שיטה מקובצת בב"מ דף קב ע"א ד"ה אר"א זאת אומרת בשם רבי סעדי' גאון:

גמרא אלא טעמא דר"מ כדרב הונא אמר רב.
ור"מ נמי מיירי בעודה הלוה שכתבו, וא"ת לפלוג בלא עדים ובלוה גופיה אי נאמן, וי"ל דבעדים הוי רבותא טפי וכדאיתא לקמן (סוף דף כג) דאי תנא מודה ר"י משום דאיכא דררא דממונא אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא, הרי דעיקר חדושים דמתני' דגם בעדים אמרינן מגו, ומש"ה גם הברייתא נקט פלוגתייהו בעדים ובתוס' נתקשו בזה ואנכי לא אדע.
ובהכי מיושב ג"כ קושית התוס' לקמן שם בשם הרשב"א דהא אצטריך בל"ז גבי עדים לאשמועינן דמהימני במגו לפסול השטר דהא אף דר"מ פליג בסיפא מודה ברישא, והיינו דלאפוקי מדר"מ יקשה דליתני באיהו גופיה לזה קאמר כיון דליכא דררא דממונא:

גמרא אביי אמר לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן.
עיין בר"ן שכתב דמהכא מוכח דאין ב"ד מגבי שטרות דאין גופן ממון, דאל"כ ממילא הוי חב לאחרים ול"צ לדר"נ:
ותמוה לי הא מיד אח"ז כתב הר"ן לתרץ הא דא"נ אמנה במגו דמחיל, דשיעבודא דר"נ א"י למחול עיי"ש, א"כ ממילא ליתא לראייה זו דאלו מטעם גביית ב"ד היה נאמן במגו דמחיל דלא היו הב"ד יכולין להגבות כיון דמחיל וצע"ג:

גמרא אמר רב ששת זאת אומרת, הכחשה תחלת הזמה.
פי' דעוכח כמ"ד בב"ק דהכחשה תחלת הזמה היינו דאם מזימים אותם אחר שהוכחשו יש להם דין הזמה ולא אמרינן דהעדות כבר נתבטל בהכחשה אלא דהכחשה תחלת ההזמה, מש"ה צריך לפניהם כמו בהזמה.
וקשה לי התינח דאם אפשר לבא לידי הזמה דעתה הכחשה הוי התחלה להזמה, אבל הכא דמתו ולא אפשר לבא לידי ההזמה איך שייך לדונם בדרך הזמה:

ת"ר שנים החתומים על השטר ובאו שנים מן השוק וכו' למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וכמ"ש התוס' לעיל הטעם דמן התורה לא בעי קיום כלל. וצ"ל מ"מ עדים אלימי משום דהלוה א"נ הי' מערער לא בעי קיום מן התורה כמ"ש הש"ך סי' מ"ו סק"ט דלא כר' אביגדור כ"ץ משא"כ העדים עצמן שהיו אומרים אין זה כתב ידינו הי' עירעור מן התורה הואיל ואין אחרים מכחישין אותם. דבזה וודאי הדין עם ר' אביגדור כ"ץ דלא כבעל תשובת מהרי"ק עיין היטב בש"ך ותומים שם. משו"ה מועיל מגו דידהו וכמ"ש תוס' במתניתין השתא דאצרכוהו קיום וכו'. וא"כ קשה תינח במתניתין שהעדים עצמם אומרים כן. משא"כ ברישא דברייתא דעדים אחרים. מ"ט הימנוהו במגו טפי מהלוה עצמו. וצ"ל לאותו מ"ד אה"נ מפרשים הרי אלו נאמנים והו"ל תרי ותרי. וסיפא אין אלו נאמנים. ומגבינן בי' כבשטרא מעליא. ומשום הכי הקשה בפשיטות ומגבינן בי' כבשטרא מעלי' משום דהרי אלו נאמנים דרישא היינו תרי ותרי נינהו א"כ בסיפא שטרא מעליא הוא. ור"נ לטעמי' אזיל דס"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. משו"ה לדידי' א"ש ברישא דנאמנים לגמרי לפסול השטר ובסיפא אין אלו נאמנים וסגי דהוי תרי ותרי. ולפ"ז צריכין קצת לדחוי' במ"ש ס"ס הכחשה תחילת הזמה הוא וכו' דלפי הנ"ל קשה ברישא מא"ל דהרי אלו נאמנים יהי' הפי' תרי ותרי נינהו ואמאי הרי אין מכחישין אלא בפניהם. וצ"ל דכיון דכתב ידם יוצא ממ"א מהני עכ"פ דלא להוי יותר מתרי ותרי:

מ"מ כל זה כתבתי לפי הנחת הש"ס בפשיטות לדחות דברי ר' אביגדור כ"ץ. אבל לפע"ד הדבר צע"ג אמאי נסמוך אחזקה לא חציף אינש לזיופי להוציא ממון ואפי' בטוען ברי מזויף לא משגחינן בי' מן התורה הא הך חזקה לא הוי יותר אלא מרובא לא מזייפי ואין הולכין בממון אחר הרוב ויש לדחוק בזה ולומר דבלאה"נ הא איכא חזקה אין אדם מעיז פניו לתבוע במה שיודע הלה שלא הלוהו. וכדומה עדיף מרובא. ובזה נ"ל מ"ש הטור בשם הרא"ש סי' ק"י דאין מקיימין שטר על יתומים קטנים דכשלא בפניו דמי. ותמהו עליו הא בסי' מ"ו פסק דמקיימין שלא בפניו ואפילו צווח מזויף הוא. והא"ש דהא כ' הטעם משום דמן התורה לא בעי קיום כלל משו"ה מקיימין אפילו שלא בפניו וכבר כתבתי דהיינו בצרוף הטעם דאין אדם מעיז וזה לא שייך ביתומים קטנים:

א"נ י"ל בישוב סתירת הטור דצריך להבין אי ס"ד דבדרבנן מקבלין אפילו שלא בפני בע"ד א"כ נימא להפסיד אשה כתובה שנקבל עדים שלא בפני' למ"ד כתובה לאו דאורייתא. א"נ בכתובת אלמנה לכ"ע וזה לא שמענו. אלא ע"כ קיום שטרות היינו טעמא דהרי הוא כמו שנחקרה. נמצא מן התורה כבר נתקבלו בפני הבע"ד. ורבנן אצרכו לחקור עוד הפעם ע"י הקיום והקילו דסגי שלא בפניו כיון שכבר נתקבל בפניו פ"א. וא"כ תינח בלוה חי אבל אי אתינן לאפוקי ממונא מיתמי ולפניהם לא נתקבלו העדים עדיין בשום פעם הא אלו אתי סהדי להעיד שאביהם של יתומים אלו נתחייב בב"ד פלוני עפ"י עדים שבפניו כך וכך הלא לא נקבלו עליהם לעד וה"נ בקיום. וזה אמת ונכון לע"ד. ומיהו עדיין צ"ע ממ"ש הטור סי' ע"ח ובסמ"ע שם סק"ד ע"ש:

מ"מ נ"ל דס"ל לר' אביגדור דלמאי דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב הוי הקיום דאורייתא בטוען ברי מזויף. והא דאיצרוך לדחוק בריש גיטין דאי אתי בעל לא משגחינן בי'. וכ' משום דהשתא ליתא לבעל קמן מקבלין עדותן של שליח. ולא כ' בקיצור דבאיסור הולכין אחר הרוב משום דבחזקת א"א החמירו כבממון עי"ש. ועמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ כ' ע"ב ד"ה איסורא ומיושב קו' הש"ך שהקשה ממאי דאמרינן בגיטין וי"ו ע"ב אי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי' בוודאי מ"ש הש"ך מספ"ב מזה נשמר ר' אביגדור וכ' כיון שכבר נתקבל עדותו של שליח ומהימן כתרי קודם עירעורו של בעל תו לא משגחינן בי' אבל מדף וי"ו הנ"ל דמיירי במקום דלא צריך לומר בפ"נ ולא הימנוהו כתרי ואפ"ה אמרינן דלא משגחינן בי' אי אתי הבעל וי"ל דהתם הוא רב מרא דשמעתתא דס"ל הולכין בממון אחר הרוב ולא החמירו בחזקת איסור טפי מממון וסמכינן אחזקה לא חציף לזיופי. ועיין במרדכי קידושין רמ"ח עמוד ג' שם הוא עיקר מילתא דר' אביגדור ונאמרה אשטר קידושין והתם בלאה"נ סברא גדולה היא דניחוש אזיופא ולא סמכינן ארובא דהרי בע"ד עצמו והעדים כולם הגידו שהוא מזויף ורוצה להתיר האשה לשוק והו"ל חזקה אין אדם חוטא ולא לו. עיין קידושין ס"ג וע"ש בר"ן היטב ובפני יהושע ועוד יש להאריך ואין כאן מקומו:

זאת אומרת הכחשה תחילת הזמה הוא. כ' תוס' דזאת אומרת אבל ההיא דב"ב פליג. ר"ל משטר פסים דנעשה מתחילה בלא שיעבוד כלל והוי עולה לכ"ע ודלא כפ"י וק"ל. ומ"ש מהרש"א דהכא אפשר להזים העדים ר"ל דברייתא אתי' כמ"ד כותבין שובר דשטר מאוחר פסול דאל"ה אכתי מצי למימרא אחרנוהו כבריש א' דיני ממונות וק"ל:

ומ"מ מה שהחליט ז"ל דבכ"י יוצא ממ"א לא מצי למימר אין זה כתב ידי נראה שהוציא כן מהירושלמי שהוכיח כן מסיפא דמתניתין דאל"כ להימני במגו דאין זה כתב ידי מ"מ הרואה יראה דמיירי כשכל א' אומר אין זה כ"י עצמי ואינו מעיד על של חבירו דהו"ל חד במקום תרי דהא איכא תרי על כל כתב יד שהוא כ"י משו"ה לא מהימני. אבל כשכל א' אומר אין זה כ"י ולא של חברי וכן אידך אז מודה הירושלמי דהו"ל תרי ותרי. ומ"מ לא קשה ממשנתינו דניהמני במגו דאין זה לא כ"י ולא כ"י של חברי דז"א דכיון דכל א' צריך לחבירו הו"ל מגו דבי תרי ומ"מ הזמה לא שייך בהו מטעם זה דיעידו שניהם זע"ז שאינו כ"י כלל:

בד"ה אר"נ וכו' ע"כ באין כתב ידן כו' פשיטא דהכי פריך לעיל עכ"ל. ולפי מה דפרישית לעיל דהא דפריך פשיטא ולא אמרינן דאשמעינן רב דלא מהימני לומר אמנה במיגו דשטר פרוע הוא היינו משום דרב איירי במודה לוה שכתבו ואומר שטר אמנה הוא וא"כ הרי אומר לא לויתי וכאומר לא פרעתי דמי וא"כ היה באפשר לומר דהכא במימרא דר"נ איירי שפיר בכתב ידן יוצא ממקום אחר ואפ"ה איצטריך ר"נ לאשמעינן דאין נאמנין לומר אפילו היכא דאית להו מיגו דאי בעי אמרי פרוע הוא כגון שאין הלוה טוען לא לויתי או ביוצא מיד היורשים אפ"ה לא מהימני משום דמיגו בשנים לא אמרינן אלא משום דבלא"ה נ"ל דברי התוס' מוכרחים. דע"כ עיקר פלוגתא דר"נ ומר בר רב אשי איירי באין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל בכתב ידן יוצא ממ"א מודה מר בר רב אשי דאין נאמנין לומר מודעא היו דברינו כמ"ש התוס' בפרק חזקת הבתים משום דקשיא לי הא דמקשה הש"ס פ' חזקת הבתים אדרבה בר בר חנא דחתים אמודעא ואאשקלתא מדרב נחמן דאמר מודעא היה דברינו אין נאמנין ומאי קושיא דהא קי"ל בכולה תלמודא הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך וחיורא אע"כ דאפ"ה פריך שפיר דע"כ לא פליג מר בר רב אשי אלא באין כתב ידן יוצא ממ"א אבל בכתב ידן יוצא ממ"א מודה וא"כ קשה אדרבה בר בר חנא דמסתמא כתב ידו יוצא ממ"א כדאמרי' בעלמא דרבנן פקיעי בשמייהו. ועפ"ז יש לדקדק על הש"ך סי' מ"ו שהכריע כשיטת הסוברים דהלכה כר"נ מהסוגיא דפרק חזקת והוא בעצמו הביא שם שיטת הסוברים דמר בר רב אשי מודה בכתב ידו יוצא ממ"א ואם כן אין ראייתו כלום וצריך עיון ואין להאריך כאן:

קונטרס אחרון
בד"ה אמר רבי יוחנן עדים שאמרו אמנה היו דברינו כו' ע"כ באין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכ"כ בפסקי תוס' דאע"ג דאיכא מיגו לא מהימני אלא שהנקדן בפסקי תוס' כתב על זה וצ"ע כי זה דוקא לרב נחמן אבל למר בר רב אשי דקיי"ל כוותיה לא הוי הכי עכ"ל והשיג בש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק קי"ז על לשון הנקדן וכתב ע"ז דאשתמיטתיה להנקדן דאיכא פוסקים טובא שפסקו כרב נחמן כו' ע"ש. ולע"ד דברי הש"ך תמוהין בזה כמ"ש בפנים דהא הש"ך גופא כתב דהנך פוסקים שפסקו כרב נחמן היינו משום איבעיא דרבא בסמוך בתנאי היה דברינו ומהסוגיא דפרק חזקת הבתים וא"כ לפי שיטת התוספות דהכא דבכתב ידן יוצא ממקום אחר מר בר רב אשי גופיה מודה וכמ"ש הש"ך בעצמו א"כ אזלו להו הנך ראיות דאבעיא דבסמוך כמ"ש נמי אליבא דהלכתא ובכתב ידו יוצא ממ"א כמו שפירשו כת א' מהראשונים ומכללן רבינו האי גאון ז"ל גופא וכן מהסוגיא דפרק חזקת נמי ליכא ראיה לפ"ז דמסתמא איירי בכתב ידן יוצא ממקום אחר וכמו שכתבתי בפנים מיהו בלשון העיטור באות קו"ף דף ל"ד מצאתיו ראיתי שהביא לשון רבינו האי גאון שפסק כרב נחמן בלאו הנך ראיות דשמעתין ודפרק חזקת אלא משום דהלכה כרב נחמן בדיני ולפ"ז איכא למימר דאף באין כתב ידן יוצא ממקום אחר נמי הלכה כרב נחמן אלא דהש"ך גופא לא נחית להכי דהא לא הביא דעת החולקים אפסק הש"ע שם אלא בכתב ידן יוצא ממקום אחר דוקא ובלא"ה נמי מיהו אין בזה השגה על הנקדן דסוף סוף יפה כתב על פסקי התוספות דצריך עיון דמלשון התוספות שלפנינו ודאי אין הכרע כלל לומר שפסקו כן להלכה דאף במקום דאיכא מיגו לא מהימנא אלא לפרש דברי רב נחמן כתבו כן ואדרבה לכאורה מוכח מפירושם איפכא וכמו שכתבתי בפנים לכן לשון הש"ך בזה צ"ע ודו"ק:

בא"ד ותירץ ר"י דהיינו טעמא וכו' ושוב לא אתא ע"פ ומרע לשטרא וכו'. נראה דהיינו דוקא בעידי השטר אבל עדים אחרים אפי' ע"פ נאמנין לאורועי שטרא דאל"כ לאשמעינן ר"נ בעדים אחרים וכ"כ הש"ך בח"מ סימן מ"ו ע"ש מלתא בטעמא:

בא"ד ואתי שפיר ר"נ כרבנן דרבי מאיר עכ"ל. הל' אינו מדוקדק דהא בלא"ה סובר ר"נ כרבנן דר"מ דהא אמר לעיל בשמעתין דאמרינן זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא והיינו כרבנן דר"מ דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אלא כוונתם בזה דלר"נ מודו רבנן באמנה דאין נאמנין וק"ל:

בא"ד וההיא ברייתא דמי שמת וכו' רב נחמן מוקי לה לדברי הכל עכ"ל. אע"ג דהתם לא איירי בעדים שאמרו אמנה אלא שהמוכר טוען כן אפ"ה מדמה להו שפיר דכיון דסבר ר"נ דאפילו בעדים דאית להו מיגו דאי בעי שתקי אפ"ה לא אתי ע"פ ומרע לשטרא כ"ש שהבעל דבר לא מהימן לאורועי שטרא אפילו היכא דאית ליה מיגו כגון בשטר שאינו מקויים מיהו הא דלא מוקי הש"ס בפרק מי שמת ההיא דשטר אמנה אלא כר"מ היינו משום דקי"ל כמר בר רב אשי דהא דבמודעא נאמנין היינו משום דניתן ליכתב אלמא דלדידיה אתי ע"פ ומרע לשטריה היכא דאית ליה מיגו וא"כ בשטר אמנה נמי יש לנו לומר שהבע"ד נאמן היכא דאית ליה מיגו דלגבי הבע"ד לא שייך האי טעמא דלא ניתן ליכתב אלא גבי עדים מש"ה צריך לאוקמי כר"מ כנ"ל אף שמל' הרשב"ם ז"ל בפ' מי שמת לא משמע כן וצ"ע:

בגמ' עד אומר תנאי וכו' והלכתא כרב הונא ברי' דר"י וכתב הר"ן ז"ל שכתב א' מן הראשונים ומהם רבינו האי גאון ז"ל דאפילו בכתב ידו יוצא ממקום א' נאמן ע"א וכן הכריע הוא ז"ל וקשיא לי דא"כ להימן ע"א לומר אנוס הייתי או פסול מחמת קורבה או מודעא ואמנה. ואפילו שכתב ידו יוצא ממ"א אכתי ליהימן במיגו דאי בעי אמר תנאי היה דברי ואפילו התוספות לא כתבו אלא דמיגו בשנים לא אמרינן שאין א' יודע מה בלבו של חבירו משא"כ היכא דע"א נאמן לאורועי שטרא ודאי אית ליה מיגו. ואפשר שהר"ן ז"ל סובר דלעולם לא שייך מיגו אלא בבע"ד אבל בעדים לא שייך כלל מיגו אלא הפה שאסר דוקא דהיינו אי בעי שתיק וכן נראה קצת מלשונו בסוגיא דלקמן גבי קרא עליו ערער ע"ש ויש לי קצת ראיה לסברא זו מסוגיא דיבמות גבי ע"א במלחמה ואין כאן מקומו ועוד שהתוס' בשמעתין לא כתבו כן:

קונטרס אחרון
בהא דאמרינן בגמרא ע"א אומר תנאי כו' נאמן וכתב הר"ן ז"ל דאף בכתב ידו יוצא ממ"א נאמן. וכתבתי דמוכח שהר"ן ז"ל סובר דלענין עדים לא שייך כלל מיגו ולא מהטעם שכתבו התוספות לעיל דמיגו בשנים לא אמרינן אלא דאפילו בע"א לא שייך מיגו דאל"כ להימן נמי ע"א שאומר פרוע במיגו דתנאי היה בדבר אע"כ כדפרישית דלענין עדות לא שייך מיגו וכן מצאתי בחידושי הרא"ה ז"ל בסוגיא דבסמוך שסובר כן בפשיטות דלא שייך מיגו כלל לענין עדות דלא הימנוה רבנן בהכי וכ"כ הריטב"א ז"ל:

בתוס' בד"ה א"ר ששת הכחשה וכו' וא"ת תיקשי לר"ש ברייתא דמי שמת וכו' עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל דלק"מ דשפיר אשכחן שטר אמנה בענין דלא הוי הכחשת העדים כלל דמה שאין עדים רשאין לחתום על שטר אמנה היינו דוקא שאין העדים רשאין למסור למלוה או ללוקח דהו"ל עולה אבל ודאי אם כתבו השטר ומסרו למוכר או ללוה רשאין כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר וכו' וכ"כ התו' לעיל בשמעתין בד"ה אעולה לא חתמי וא"כ אפילו העדים עצמן נאמנים לומר שנודע להם אח"כ שהמוכר או הלוה מסר שטר אמנה שלא כדין ואיתרע שטריה דבכה"ג כ"ע מודו דנאמנין כיון דבשעה שחתמו עשו כדין ולא הוי רשיעי כמבואר בח"מ סימן מ"ו והוא מוסכם מהפוסקי' וא"כ א"ש הא דאמרינן פרק מי שמת הלך אחר עדים כגון אם יאמרו העדים שנמסר השטר מיד המוכר ליד הלוקח ונעשה שטר אמנה באותה שעה אבל העדים חתמו כדין ומסרו להמוכר ולפ"ז לא שייך כאן כלל לומר הכחשה תחילת הזמה שאין כאן הכחשת עדים כנ"ל נכון:

פירש"י מודעא היה וכו' אם שטר מכר הוא וכו'. נראה דהוצרך לפרש כן דס"ל לרש"י ז"ל דדוקא במכר שייך שכפה אותו למכור לו דקי"ל תלוהו וזבין זביניה זבינא וצריך למסור מודעא קודם לפני עדים שמבטל המכר. אבל בהלואה לא משכחת דאם מיירי שבאמת נתן מעות וכופהו על השטר והוא טוען שפרע לו קשה דמ"מ אין יכול לטעון פרעתי דאכתי שייך לומר שטרך בידי מאי בעי דלא הוי ליה לשלם עד שיחזיר לו שטרו וע"כ דמיירי שמוסר מודעא דלא הלוהו כלל א"כ לא שייך מסירת מודעא דהוי ליה תליוהו ויהיב דלא בעי מסירת מודעא כיון שיודעים באונסו כדאיתא בח"מ סימן ר"ה ואין לומר במודעא בלא אונס דמהני במתנה כדאיתא שם ומיירי שכתב בשטר חוב שהוא מתחייב ומשעבד עצמו בחוב בלא קבלת מעות כדאיתא בח"מ סימן מ' דא"כ לא שייך באמת הא דקאמר ניתן ליכתב בין לפירש"י ז"ל שניתן לכתוב להציל אנוס מיד אונסו. ובין לפירוש הר"ן ז"ל שניתן ליכתוב כדי לגבות בו המעות שנתן. וכיון דבהלואה צ"ל שלא היה אנוס ולא נתן מעות לא ניתן לכתוב. וכיון שכן צ"ע על הסמ"ע שכתב בסימן מ"ו ס"ק כ"ו במכר או בהלואה וצ"ע. ואפשר דכיון דבמתנה לא בעי אונס ממילא נאמן נמי לומר שהוא אנוס אע"ג דלא הכירו באונסו דהא לא בעי אונס כמ"ש הטור שם וכיון שהוא אמר שהוא אנוס ניתן להם רשות ליכתוב שטר א"כ יש לומר בשטר הלואה שהוא נותן ושיעבד עצמו בלא קבלת מעות כלל ואמר להם בתחלה שהוא אנוס ולא הכירו באונסו ואפ"ה נאמן הוא וניתן השטר ליכתוב וצ"ע:

שם בעי מיניה רבא מר' נחמן תנאי וכו'. כתב הר"ן הא דבתנאי לא ה"ל עולה כמו באמנה כיון דביד המלוה לקיים התנאי ע"ש שהאריך. ולפ"ז נראה פשוט דבתנאי על הלוה שאם יעשה איזה דבר יפטור הוי עולה ובש"ע סימן פ"ב משמע קצת דמיירי בתנאי שביד הלוה ע"ש סעיף י"ב דבתחלת הסעיף מפורש בתנאי ביד הלוה והב"ח כתב להדיא כן גבי עדים והלוה מוכן לקיים תנאי והוא פלאי. והש"ך בס"ק ל"ג השיג שם על הב"ח מטעם אחר וכתב דמיירי בתנאי שביד המלוה. ולפמ"ש הוא פשוט כדברי הר"ן. עוד נראה מלשון הר"ן שהזכיר תנאי על מנת דקי"ל כל האומר על מנת כאומר מעכשיו אבל בתנאי אם. דקי"ל דרשות בידם לחזור קודם קיום התנאי גם כן ה"ל עולה דאע"ג דביד המלוה לקיים התנאי מ"מ הא יכול המוכר או הלוה לחזור קודם הקיום ולא יועיל שוב הקיום אפילו אם יקיים אח"כ את התנאי א"כ אכתי ה"ל עולה. מיהו יש לומר דלא הזכירוהו הר"ן משום דבתנאי אם. כיון דלא חל השעבוד אלא משעה שנתקיים התנאי בל"ז ה"ל מוקדם. מ"מ משכחת בענין דליכא משום מוקדם כגון שהיה התנאי באותו יום עצמו א"נ בשט"ח שאין בו אחריות נכסים. א"נ שאין בו זמן כלל. א"נ בשטר מאוחר לזמן שהותנה בו התנאי. ואפשר דלמאי דקי"ל פלגינן דבורא אפילו אם העדים מעידים בתנאי אם, אינם נאמנים אלא לענין שמחויב לקיים התנאי. אבל שיוכל המוכר לחזור לגמרי אינם נאמנים ואמרינן אנן שהיה התנאי בעל מנת וכ"ש היכא דשייך שטר מוקדם דאינם נאמנים שהיה תנאי אם. ומ"מ נאמנים שהיה תנאי וצריך לקיים התנאי. ולפ"ז נלע"ד נכון הא דהאריך רב נחמן בלשונו כי אתו לקמן לדינא וכו' ופירש"י חותו לדינא אם יעכב עוד דלכאורה כיון דהטענה היה שהיה תנאי מהיכי תיתי לעכב עוד ולפמ"ש אתי שפיר דהיינו דקמ"ל ר"נ דאם רוצה לחזור לגמרי מחמת התנאי וכמ"ש לעיל דבתנאי אם. יוכל לחזור קודם קיום התנאי ואמר להם ר"נ דעל זה אינו נאמן רק קיימו תנאייכו דעל זה נאמנים אבל אם ירצו לחזור מחמת התנאי חותו לדינא. ודוק:

ואפשר לומר עוד דאם העדים באים בתחלה להעיד לענין שצריך לקיים התנאי וה"ל מילתא אחריתא כמ"ש תוס' בד"ה או דילמא וכו' תוספות בעלמא שמפרשים דבריהם וכו' אף דממילא אם חוזר בטל לגמרי מ"מ העדים לא באו על עקירת השטר אפשר שנאמנים אפילו בתנאי אם. ומועיל החזרה גם כן. אבל אם כבר קיים התנאי ואין העדים באים להעיד אלא שיועיל החזרה שחזר קודם הקיום זהו בודאי באו למיעקר סהדותיהו ולהורעת השטר אינן נאמנים וא"ש טפי דקאמר להו קיימו תנאייכו והדר חותו לדינא דאחר הקיום שוב לא יהיו נאמנים לעקירת השטר ודוק:

ולפ"ז נלענ"ד דממילא מתורץ מה שהקשה בספר פני יהושע דכיון דעד אחד נאמן בתנאי א"כ הא דקאמר באונס מחמת נפשות דאינם נאמנים כשכתב ידם יוצא ממקום אחר ולשיטת הפוסקים דבתנאי נאמן אפילו כשכתב ידם יוצא ממקום אחר א"כ ליהימנו במיגו דתנאי. ואין שייך לומר דה"ל מיגו בשנים דהא ע"א נמי נאמן. ולפמ"ש דבתנאי אינם נאמנים אלא לקיים התנאי אבל לא לעקור השטר לגמרי אינו מיגו דרוצים לפסול השטר לגמרי. וק"ל:

מיהו אלולי דברי הר"ן ז"ל היה נראה לחלק בין תנאי לאמנה דבתנאי כתבו הפוסקים דנאמן אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר ועיין סימן פ"ב. א"כ יש לומר דממילא משום הכי לא הוי ליה עולה דבשלמא באמנה דאפילו אי לא הוי עולה אינם נאמנים כשכתב ידם יוצא ממקום אחר כדקאמר לעיל ואלא דקאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני אף דלא ידע עדיין טעמא דעולה שפיר קאמר דהוי ליה עולה דהא כשהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר לא יהיו נאמנים ואיך מוסרים שטר כזה ביד המלוה להכי אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנים. משא"כ בתנאי דכיון דמילתא אחריתא היא ונאמנים אפילו כשכתב ידם יוצא ממקום אחר לאו עולה היא דהא יכולים ליכתוב וליתן ביד הלוה שהיה תנאי ולא יבא ריעותא מזה אפילו אם יהי' כתב ידן יוצא ממקום אחר ולא גרע ממודעא דפירוש הר"ן בחד פירושא דניתן ליכתוב השטר מודעא ולמסור ביד המוכר ע"ש ודוק:

תוס ד"ה אי כתב ידן וכו' ועתה מודים שהם כשרים וכו'. כתב הש"ך בח"מ בסימן מ"ו ס"ק ק"ב דמשמע דס"ל להתוס' שמעידין שהיו קרובים בנשותיהן ונתרחקו אבל אין כוונתם לחלק בין מתו לחיים דהא כתבו מיד בתר הכי וא"ת וכו' ואם איתא מאי מקשו הא בהדיא קתני בברייתא ומתו אלא ודאי אפילו במתו אי הוי אמרי גזלנין הם ופסולים הם עדיין היו נאמנים עכ"ל. ולפ"ז צריך להבין הא דנקט בברייתא ומתו הוי ליה למימר ואינם לפנינו. ונראה דנקט בכה"ג משום פסולי עדות דהיינו שהיו קרובים בנשותיהם ונתרחקו על ידי מיתתם והא דלא נקט ונתרחקו סתם יש ליישב לפמ"ש התוס' לקמן דברייתא מיירי בשובר וכיון דקי"ל בח"מ סימן נ"ד דשובר המוקדם כשר כמ"ש הש"ך שם ס"ק ח' א"כ נימא דאין כאן הכחשה אף שמעידין שבזמן הכתוב בשטר היו פסולים מ"מ נימא דכתבו לאחר שנתרחקו והקדימו הזמן לכך נקט ומתו דהיינו שבמיתתם נתרחקו ואי אפשר לומר שכתבו לאחר שנתרחקו ודוק: ועיין בסמוך:

והנה הרא"ש חולק על דברי התוס' דאפילו שאמרו שעדיין פסולים אפ"ה השטר כשר והקשה הש"ך עליו מסוגיא דבבא קמא דף ע"ג דהיכא דפסלי להו בגזלנותא נפסל השטר אפילו למפרע אפילו קודם שהעידו עליו נעשה גזלן כאביי דקי"ל כותייה וכו'. כוונתו להא דקאמר שם משום פסידא דלקוחות דהיינו שיפסלו שטרות שלהם. ולכאורה היה אפשר לומר דנהי דהוי ליה תרי ותרי כדקאמר הכא מ"מ הוי לי פסידא דלקוחות דנימא ארעא בחזקת מרא קמא קיימא. אך זה אינו לפמ"ש התוס' לקמן בד"ה אלא אמר רב נחמן וכו' למאי דקי"ל בשני כתי עדים המכחישות זה את זה כל אחת באה בפני עצמה ומעידה מיירי הכא דוקא כשאומרים שהיו קרובים משנולדו דליכא לאוקמי אחזקה א"כ התם דמיירי דפסלינהו בגזלנותא ממילא מתכשרים השטרות בכה"ג ולא יפסידו הלקוחות ואפשר לומר דס"ל להרא"ש דאף שמעידין על העדים שהם פסולים עתה מ"מ איכא לאוקמי השטר בחזקת כשרות כמ"ש הרא"ש דאנן סהדי דכל שטר שנכתב ונחתם בלא שום פסול נחתם. וכתב עוד דחזקה דמלוה לא מחתים עדים פסולים על שטרא והך חזקה חשובה כעדים וכו'. א"כ יש לנו לומר דהשטרות נכתבו קודם שנעשו פסולים ואחרו את הזמן דקי"ל שטרות מאוחרין כשרים. (ולפ"ז יש לומר דאין צריך למ"ש התוס' דפסולי עדות היינו שהיו קרובים משנולדו דזה דוחק דהוי ליה לפרש בהדיא אלא דמיירי בקרובים אחר כך או בגזלנותא ועדיין הם פסולים ואפ"ה הי' ראוי להיות השטר כשר משום דמחזקינן ליה בשטר מאוחר כנ"ל אלא דמיירי שהעדים מעידים שראו שחתמו כשהיו כבר פסולים ומ"מ הוי ליה תרי ותרי משום דחזקת השטר הוי ליה כעדים כמ"ש הרא"ש ובזה לא שייך קושיות התוס' דנימא בתרי ותרי כל אחד באה בפני עצמה ומעידה דהא הם מחולקים על השטר עצמו אם נכתב בשעת כשרות או בשעת פסלות) וכל זה היינו דוקא בשטרי הלואה. אבל בשטרי מקח וממכר ליכא למימר הכי והיינו דדקדק הש"ס בבבא קמא שם משום פסידא דלקוחות משום דקי"ל בבבא בתרא דף קע"א דהא דשטרות מאוחרין כשרים דוקא בשטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר פסולים א"כ ממ"נ יפסידו הלקוחות משא"כ בשטרי הלואה שפיר אמרינן שהוא מאוחר וכשר. אלא דאכתי קשיא לע"ד דהא אמרינן בבבא בתרא דף קנ"ט והביאו הרא"ש בפ' זה בורר חתם בשטר עד שלא נעשה גזלן אם לא הוחזק השטר בב"ד קודם שנעשה גזלן פסול שמא עתה חתם והקדים הזמן וכן הוא בש"ע סימן מ"ו סעיף ל"ד וא"כ איך נימא הכי להכשיר השטר ולומר שהוא מאוחר. מיהו זה אינו אלא בפסול גזלנותא משא"כ בפסול קורבא קי"ל חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו אפילו לא הוחזק בב"ד קודם שנעשה חתנו השטר כשר א"כ שפיר יש לומר דהכא בפסול קורבא מוקמינן השטר בחזקת כשרות ואמרינן שהוא מאוחר. ולפ"ז ממילא דאתי שפיר בפשטות הך דבב"ק דמיירי דפסלינהו בגזלנותא שפיר יפסלו השטרות. ואפשר עוד דאף בפסול גזל דוקא קתני שנעשה גזלן רצה לומר לאחר שהעידו עליו בב"ד ופסלוהו דאז איכא חששא דיחתום שטרות ויקדים זמן כדי להכשיר השטר אבל בהוחזק השטר בב"ד קודם שהעידו עליו אף שמעידין עליו שכבר היה גזלן בשעה שהוחזק בב"ד מ"מ לא חיישינן בזה שהקדים הזמן כיון שלא היה נודע פסולו באותו שעה מהיכי תיתי ניחוש שהקדים הזמן כדי להכשיר השטר דהא היה מוחזק באותו שעה בכשרות. ולפ"ז יש לומר נמי דאפילו אם העידו עליו שהיה גזלן כבר באותו זמן הכתוב בשטר מוקמינן השטר בחזקת כשרות שנכתב קודם ואיחרו הזמן. א"כ בהא דפסלינהו בגזלנותא דבב"ק שם דמיירי שהוחזק השטר קודם שהעידו עליו דאל"כ אפילו למ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל יפסידו הלקוחות דשמא הקדים הזמן וע"כ שהחזיקו קודם ע"פ עדים א"כ אפילו למ"ד למפרע הוא נפסל יוכשרו השטרות ונימא שהם מאוחרים אלא משום פסידא דלקוחות דמאוחרים פסולים בהו כנ"ל וצריך עיון בכל זה לדינא ודוק:

אמר ר"נ עדים כו' אמנה א"נ מודעא א"נ כו'. ותמהו תוס' ממ"נ אי אין כ"י יממ"א הא סבר ר"נ מוד' בשטר שכתבו צריך לקיימו ולעיל פריך אעדים אמאי לא מהימני. ואי כ"י יממ"א מה מועיל שניתן לכתוב לא עדיף מאנוסים מ"נ כנ"ל. הר"ן ז"ל פי' דר"נ לטעמיה דמאן דחתים אשטרא לא חתים אמודעא כו' ושייך גם במודעא אאמע"ר ע"ש. וקשה ג"כ דמפרש הש"ס טעמא דר"א מ"ט האי ניתן לכתוב כו'. הא זה עיקר הפלוגתא והיל"ל דסבר דמודעא ניתן לכתוב. ועוד מאי בעי אח"כ תנאי כו' מודעא ואמנה דעקר לשטרא כו'. והא הטעם רק דאאמע"ר. ובפי' ניתן לכתוב פי' הר"ן ז"ל שיכולין לכתוב המודעא מזמן הראשון ויהיה השטר בטל ע"ש. ונראה לע"ד פי' הש"ס. דלכאורה מאי טעם פלוגתייהו התם אי חתים שפיר אמודעא ואשקלתא ונראה דאדרבה הך דהתם תליא בפלוגתא דהכא. דהנה נראה פשוט דעדים אחרים שמסר מודעא בפניהם ומעידים ע"ז אח"כ דנאמנים ולא חשיב תרי ותרי נגד העדים החתומים בשטר. דא"כ לא היה המודעא מועלת כלל רק להיות תרי ותרי ואין זה סברא כלל ומשמע בכל דוכתי דנאמנים לגמרי. ולכאורה למה באמת לא יהי' תרי ותרי כמו אנוסים וקטנים כו' דעדים שעל השטר כנחקרה בב"ד שאין בו שום פסול. ונראה הטעם פשוט דכמו פרוע דהוא מלתא אחריתי ואינו מבטל עדות שבשטר דנאמנים לגמרי מאחר דגם לדבריהם עדות שבשטר כדין הי' וממילא גם מודעא מאחר דקי"ל תלוה וזבין זביני' זבינא אם אינו מוסר מודעא. א"כ אותן העדים שמסר מודעא בפניהם אין מעידים כלל לבטל עדות העדים שבשטר. דהא עדותן היה כדין גמור מדעת המוכר שמועיל לגמרי. רק דבר אחר מצד שמסר מודעא בפניהם בטל והוי עדות אחרת לגמרי אף שגורם שעי"ז המקח בטל מ"מ אינו ענין כלל לגוף העדות. כמו אם העדים מעידים שמחל המלוה החוב שילוה לזה קודם ההלואה אי מהני לדשב"ל דודאי היו נאמנים ולא הי' תרי ותרי דאין הביטול לעדות העדים. ואף דעי"ז לא התחיל החיוב כלל כנ"ל. וכן במודעא. ולא דמי כלל לאנוסים מ"נ דאף שהיו רשאין היינו שהדין הוא דרשאין לחתום שקר אבל מ"מ העדות היה שקר ושפיר הוי תרי ותרי או קטנים כו'. משא"כ מודעא שבאמת הי' כדין מצד עדותם שנעשה מדעת כנ"ל:

והנה לכאורה תמוה מאחר דעדים אחרים ודאי נאמנין מודעא ולא הוי תרי ותרי ממילא העדים עצמם ג"כ יהיו נאמנים ולא הוי חוזר ומגיד ולמה בכ"י יממ"א לא יהיו נאמנים הא הן עדים כשאר עדים כנ"ל. אך למ"ש א"ש דבעדים אחרים הטעם כנ"ל שהי' חתימתן כדין לגמרי משא"כ אותן העדים הא הטעם דתלוה וזבין וכה"ג מהני הוא דאמרינן אגב כו' גמר ומקני דמסתמ' מרוצה אבל אם הי' ידוע שאינו מרוצה לא הי' מהני וא"כ כיון שלפני העדים עצמם מסר מודעא שוב יודעין בשעת חתימה שאינו מרוצה ושוב החתימה עצמה בטלה והוי שלא כדין ואף דרשאין לחתום כדי להציל אנוס מאונסו מ"מ שוב הוי רק כמו אנוסים מ"נ דג"כ רשאין ומ"מ הוי בטל עדות כנ"ל. ודוקא בעדים אחרים דמאחר שהן לא ידעו הי' כדין משא"כ העדים עצמם מאחר שהיו יודעין שהוא באונס לא הי' עדות כלל בשעת חתימה ושוב מקרי חוזר ומגיד. דגם בעדים אחרים אם היו אומרים עליהם שידעו הי' נגד עדותם רק דזה אין צורך לעדות. משא"כ הן עצמם. ולכך לא מהני בכתב ידם יממ"א דהוי חוזר ומגיד כנ"ל:

ושוב ממילא מה"ט גופיה סבר ר"נ התם דאין העדים עצמם שמסר מודעא בפניהם רשאין לחתום השטר דהא נכלל בעדות החתימה שלא מסר מודעא בפניהם וכשיהי' מקוים לא יהיו נאמנים ושוב הוי עדות שקר בחתימתן כיון שבאמת יודעין שמודעא הוא והן חותמין ומעידין שאינו מודעא בפניהם ולא יהיו נאמנין כשיהי' מקוים והא הן אינם אנוסין ואין רשאין לחתום שקר בשביל אונס ממון של המוכר ושפיר אסר ר"נ דלטעמיה אזיל כאן דבכ"י יממ"א לא מהימני וממילא אסורין לחתום ושוב ממילא גם באין כ"י יממ"א לא מהימני מודעא דהא שוב משוי נפשייהו רשעים שחתמו שלא כדין כנ"ל. וסבר שפיר ר"נ דלעולם א"נ מודעא כמו אמנה. ור"א פליג דמודעא נאמנין משום דסבר דגם בכ"י יממ"א נאמנין כמו עדים אחרים דסבר דאין זה מגרע כלל מה שהן עצמם יודעין מהאונס דמה בכך לענין זה הן כעדים אחרים. דהא מה שידעו הם מהאונס אינו צורך להעדות לבטל השטר דהא גם אם לא היו יודעין והיה מוסר מודעא בפני אחרים הי' ג"כ בטל השטר. וא"כ אף שהי' המודעא בפניהם ובאמת ידעו מה בכך מ"מ לענין להיות נאמנין לבטל השטר הוא רק בתורת עדות כמו עדים אחרים מאחר שאין ביטול השטר תלוי בזה אי ידעו או לא ידעו ואף שממילא כן מ"מ לא נקרא חוזר ומגיד דזה דוקא בבא לבטל מעיקרו. משא"כ בזה דאם היה אפשרשלא ידעו בשעת החתימה וכגון שהיו שכיחין אז ואח"כ נזכרו ג"כ הי' בטל משום המודעה ושוב שפיר נאמנין גם בכ"י יממ"א וממילא סבר התם שפיר דמאן דחתים אמודעה שפיר מצי חתים גם אשטרא דהא אין כאן עדות שקר דכיון דהדין הוא אף בכ"י יוממ"א נאמנין מודע' וא"כ לא נכלל כלל בעדותן שלא הי' מודעה ושפיר רשאין לחתום וממילא נאמנין ותליא הא בהא. ומפרש הטעם האי ניתן לכתוב כו'. היינו דהא לכאורה באמנה י"ל ג"כ הסברא כנ"ל דהא משכחת לה לפעמים שאין יודעין שהוא אמנה כמ"ש הרא"ש ז"ל. וא"כ אף שאומרים שידעו כו' למה נימא דנכלל בחתימה שאינו אמנה ויהי' נקרא חוזר ומגיד הא תליא זה בזה נימא שלא נכלל ושוב יהיו נאמנין ושוב רשאין כנ"ל. ולכך אמר דאדרבה באמנה מצד עצמה לא ניתן ליכתוב דעולה הוא ושפיר כיון דאין רשאין לעולם אין נאמנין אף באין כ"י יממ"א משא"כ מודעא דניתן לכתוב להציל אנוס כו' אמרינן להיפוך דשפיר רשאין ונאמנין ושוב אין כאן עולה כלל וא"ש הכל בעזה"י:

גם מיושב דבעי אח"כ בתנאי כו' מודעה כו' טעמא דקא עקיר ליה לשטרא דזה עיקר הטעם דלכך אינו נאמן בין כתב ידם יממ"א או לא:

הנה בפשיטות נראה החילוק בין אמנה לתנאי כמו דמבואר בש"ס גטין פ' המגרש חוץ לפלוני הוי שיור בגט ולא מהני וע"מ שלא תנשא לפלוני הוי גט. דתנאי מלתא אחריתי לגמרי דאף שג"כ לא תהי' רשאי לינשא לאותו אדם מ"מ כשאינה נשאת מגורשת גם נגדו משא"כ חוץ. ולכן מהני כשמוחל התנאי כמ"ש הרא"ש ז"ל דהמעשה נגמר לגמרי רק התורה נתנה רשות להטיל תנאי וכשמוחל נשאר המעשה כאלו הי' מבלי תנאי. ולכך שפיר החילוק דבתנאי השיעבוד לגמרי ומה שהטיל תנאי הוא ענין אחר לגמרי וכשאינו מתקיים בטל מצד התנאי לא מצד שיור בהשטר ולכך לא מקרי חוזר ומגיד משא"כ אמנה השיעבוד הי' בעד הלואה ואף שנשתעבד למפרע מ"מ גם זה עבור ההלואה שבעד ההלוא' שילוה אח"כ נשתעבד אבל כשאינו מלוה אין כאן התחלת שיעבוד כלל ומבטל העדות מעיקרא ואין נאמנין. ולהנ"ל י"ל גם כשהתנאי ביד הלוה ג"כ:

הר"ן כתב פי' א' ניתן לכתוב שהמודעא ניתן לכתוב והיה בטל העדות מהשטר מעיקרא ע"ש. וקשה זה שפיר אי בע"פ מהני אבל אי נימא דאין נאמנין בע"פ א"כ גם אם יכתבו עכשיו המודעא ויכתבו זמן הכתיבה ודאי דלא יועיל דלמה יהי' עדיף עדות החתימה מבע"פ לפני ב"ד וכיון שהחתימה מהמודעא אחר השטר א"נ ג"כ מטעם חוזר ומגיד רק שיכתבו מזמן המודעה ואיך ישקרו. ואף דבקנין רשאין לכתוב זמן הקנין. הוא משום דאין חילוק ומאז השיעבוד. אבל כאן אף שיכתבו שמודע' היה אז אבל יצטרכו לכתוב שזמן הכתיבה עכשיו כיון שיש חילוק דאם יכתבו האמת אין נאמנין. ואפשר דמ"מ רשאין לכתוב סתם זמן המודעה אף שיש חילוק מ"מ כיון דמה שלא יהי' נאמנין יהי' שלא כדין. ובכתיבתם סתם אין שקר כמו בקנין. ודוחק דהב"ד יפסקו בתורת עדות ובאמת אינם עדים כיון דחוזרין ומגידין. ולא עדיף מג' שלוו שלא יהי' א' בע"ד וב' עדים אף שאמת. וצ"ל כמ"ש הרי"ף יבמות דהיכא דמונח ביד העדים דאי בעי כבשי לשטרא לא הוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד מאחר שעדיין הדיבור בידם. ולכך במודעא כיון דקודם כתיבת השטר וגם בשעת כתיבה באותו יום יכולין לכתוב ויהי' למודעה דין שטר המבטל עדותן שבשטר מכירה אם כן מעולם לא נעשה עדותן שבשטר מכירה כנחקרה בב"ד דשייך אי בעי כבשי שעדיין בידם לבטל עדותן שבשטר כשיכתבו מודעא ליתנו למוכר כנ"ל. ואף דתלי' הא בהא דאי אין נאמנין אח"כ לא יועיל מה שיכתבו אח"כ מ מ"מ כיון דתלי' בזה אמרינן להיפוך מאחר שניתן לכתוב כדי להציל אנוס מאונסו שוב אמרינן דרשאין לכתוב אח"כ ומהני ג"כ לבטל עדותן שבשטר ושוב באמת הדין כן דלא חשיב חוזר ומגיד דלא היה הגדה כלל שבשטר מכירה דבידם לבטל ע"י המודעא שאח"כ והדין דנאמנין משא"כ בשאר עדות בשטר דלא ניתן ליכתוב לבטל העדות כמו אמנה דודאי אף אם יהי' הדין דנאמנין אמנה מ"מ דוק' כשמעידין בב"ד אמנה אבל לכתוב העדות שאמנה הי' לא יועיל דאין ע"ז דין שטר והוי מפי כתבם וא"כ שוב הוי הגדה לגמרי דאין בידם לבטל עדותן רק כשיגידו בב"ד וכשיהי' כ"י יממ"א לא יהיו נאמנין וגם זמנין דמייתי כו' ושייך אאמע"ר. ועוד דבשאר עדות אמרינן להיפוך דחשיב הגדה ולא שייך אי בעי כבשי כו' וממילא אין חוזרין ומגידין כמו שאמרה תורה בעדות בע"פ. משא"כ במודע' דאדרבה רצו לתקן שיהי' ניתן לכתוב להציל אנוס כו'. אמרינן דיכול לכתוב המודעה וממילא לא חשיב חוזר ומגיד ושפיר נאמנין דאי בעי כבשי כו':

הר"ן ז"ל דחה דעת הראשונים ז"ל דאין חילוק בין כ"י יממ"א או לא דאי חשיבא חתימתם כהגידו שאינו אמנה או תנאי גם באין כ"י יממ"א לא מהימני דאאמע"ר כיון דלאו אנוסים היו. ואי לא חשיב כהעידו שאינו כו' גם בכ"י יממ"א נאמנין דלא מקרי חוזרין ומגידין ע"ש. ולמ"ש לעיל א"ש כפשוטו דודאי לא חשיב כלל כמעידים שאינו אמנה או תנאי דמה שביד הלוה לעשות אינו ענין לעדותם והם מעידים רק על העדות הכתוב בשטר. רק ממילא מאחר שציותה תורה לסמוך על עדות בשטר כמו שיש בזה הגזה"כ שלא נחוש לשקר כן יש בכל גזה"כ הזה שלא לחוש לשום חשש המבטל עדותם מעיקרו דאל"כ לא הי' נחשב עדות שמא מוטעין או אנוסים או פסולין או אמנה או איזה תנאי וע"כ דדנין ע"פ עדותן ואין חוששין לשום דבר אבל אאמע"ר לא שייך כלל. ומ"מ הוי חוזר ומגיד כיון שמבטל מעיקרו ורק בתנאי בעי או מלתא אחריתי והוי כפרוע שאינו מבטל העדות מעיקרו רק דבר אחר גורם. ושפיר החילוק בין כ"י יממ"א או לא:

עוד נראה דמבואר להדיא ברמב"ם ז"ל הישוב ע"ז פ"ח מה"ע ה"ד שכתב דאנו אומרים שרוצים לחזור מעדותם ומפני שאין יכולין אומרים עדות אחרת המבטל עדותן. ולכך אין נאמנים כלל בתורת עדות דהן כנוגעין. וכן מבואר בש"ס סנהדרין והיינו ג"כ כנ"ל כיון שאמרה תורה דאין יכולין לחזור מעדותן א"כ אם יהיו יכולין לחזור ע"פ עדות א' שאינו ממש חזרה כמו אמנה וכה"ג אין שום תועלת דעדיין יכולין לחזור מעדותן. ולמה יהיו חייבין ק"ש בב"ד יותר מחוץ לב"ד הא ג"כ יכולין לומר נזכרנו העדות וכה"ג. וע"כ דנכלל בזה שאמרה תורה דאין חוזרין כו' כל דבר המבטל העדות שיהי' כלא העידו:

פסולי עדות היו כו'. תוס' לא שאומרים שעדיין פסולים דאמאי לא להימני אלא דאמרו שהיו פ"ע ועתה כשרים כו' ולכך הוי תרי ותרי כו'. ותמוה מאוד מאי חילוק בשלמא אם היו עדים הראשונים מעידי' עכשיו עוד הפעם שאינם פסולין היינו שלא היו פסולין בשעה שהעידו עדות הראשון הי' חילוק תוס' שפיר דכשהאחרונים אומרים שעדיין פסולין מה מועיל עדות הראשונים שלא היו פסולין הא גם ע"ז פסולין ואין נאמנין שלא היו פסולין דאינם עדים לפי דברי האחרונים. משא"כ כשמודים שהיו פסולין ועתה כשרים שוב גם לדבריאחרונים יש להן עתה דין עדים ושוב עדים כשרים אומרים שלא היו פסולין אז והוי תרי ותרי כנ"ל. אבל כאן הא לא חזרו והעידו הראשונים כלל רק עדות הראשון שבשטר כמו שהיו מעידים אז שאינם פסולין. וא"כ ממ"נ מה חילוק בין שהאחרונים אומרין עדיין פסולין או לא. אי אמרינן מאחר שלדברי האחרונים פסולין נאמנין לגמרי ולא מהני עדות ראשונים שאינם פסולין א"כ גם בזה מה בכך שעכשיו כשרין הא לא העידו עכשיו ובשע' שהעידו שאין פסולין היו פסולין אז לדברי אחרונים ואין כאן תרי ותרי. ואי חשבינן זה לתרי ותרי מה שהעידו ראשונים שאינם פסולין אף שלדברי אחרונים היו פסולין א"כ מה בכך שאומרים עדיין פסולין מ"מ הוי תרי ותרי. עכ"פ לכאורה אין שום סברא לחלק בין אומרים עדיין פסולין או לא מאחר שלא חזרו והעידו. ואם נפרש כונת תוס' כמ"ש הר"ן דמשום שמתו אין מעידין על העדים וכונתם לא שאומרים כו' היינו דאם היו חיים והיו אומרי' שעדיין פסולין היו נאמנים דדוחק מאוד דמאי קשיא להו אח"כ דלהימני במיגו שעדיין פסולין והא מתו. ועוד דלא הוי להו לאתני כלל אברייתא זו כיון דתני מתו כו'. והרא"ש ז"ל כתב דלא כתוס' דגם באומרים עדיין פסולין הוי תרי ותרי דהא מה דחשיב תרי ותרי הוא רק מצד החזקה דאנן סהדי דלא היו פסולים דמלוה מידק דייק כו' וא"כ גם באומרין עדיין פסולין ג"כ מצד החזקה הנ"ל חשיב תרי ותרי ע"ש. ומאוד תמוהין דבריו ז"ל דאטו הך אנן סהדי הוא מצד עצמו הא אין אנו יודעין רק מצד עדותן ואם שקר אין כאן אנן סהדי והא לא חשיב רק כהעידו בחתימתן שאינם פסולין וע"ז הוי אנן סהדי שכיון שחותמין שהמעשה אמת ואי אמת בודאי דייק ואינם פסולין וממילא במה שמעידין על ההלואה בחתימתן הוי כמעידין שאינם פסולין וא"כ זה שייך בעדים עצמם אבל באחרים כיון שמעידין עליהם שפסולין ואין נאמנין כלל ואמרינן שהכל שקר ההלואה ומה שמעידין שאינם פסולין ושוב אין כאן אנן סהדי כלל וכיון דעדים המעידים לפסלן נאמנים לגמרי למה יהי' חשיב תרי ותרי. ועוד מה עדיף עדותן בשטר מאם העידו בע"פ דאמרינן פרק מרובה דף ע"ג ע"א דפסלינהו בגזלנותא למפרע נפסל וכל העדיות שהעידו פסולין ולא אמרינן אנן סהדי שלא היו פסולין. ובע"פ ע"כ דמחזקינן להו בשקר וממילא גם בשטר לא עדיף. ועוד דמבואר שם להדיא בהרי"ף ז"ל דכל השטרות שחתמו בנתים פסולין ולא אמרינן שיהיה תרי ותרי משום החזקה דדייק כנ"ל. וע"כ מטעם הנ"ל דמאחר שהעדים נאמנין לפסלן אין כאן לא עדות ולא חזקה ולא עדיף מע"פ דלא הוי תרי ותרי כנ"ל:

והנה עוד כתב הר"ן ז"ל לחלק בין מעידין עליהם שקרובים היו ובין פסול גזלנות או עבירה כו' וג"כ אינו מובן לכאורה החילוק מ"מ פסולין הן. ונראה לע"ד הטעם דהא קי"ל חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו אחרים מעידין על כ"י וכשר עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן פסול אף דאחרים מעידים על כ"י ואמר בש"ס הטעם דבגזלן הפסול מחשש שקר אמרינן שמא חתם אח"כ כשנעשה גזלן והקדים הזמן בכונה משא"כ קרוב או פסול לאו מחשש שקר רק גזה"כ לפסלו אף שאמת אבל אין חשש שהקדים וכיון דחתים עד שלא הי' קרוב כשר ע"ש. והנה לכאורה בממון הא כיון שהוא אמת א"כ חייב אף בלא עדים א"כ למה אין מוציאין ממון ע"פ קרוב וע"כ דגזה"כ להחזיקו למשקר וא"כ שוב יהי' כפסול גזלן ומה חילוק. אך הטעם דנהי דגזה"כ הוא דאף שמסברא אמרינן שאינם משקרים מ"מ ציותה תורה להחזיקם למשקרים שלא להאמין להם אף שאומרים אמת מ"מ היינו דוקא דאף אם אמת כדבריהם מ"מ הם קרובים יש כאן הגזה"כ שלא להאמינם אבל כשחתמו בשטר עד שלא נעשה קרוב אם אינם משקרים ולא הקדימו הזמן א"כ העידו כשלא היו קרובים ושוב אין כאן גזה"כ לפסלם כלל משא"כ בגזלן דיש חשש באמת שמשקרים אמרינן שמא הקדימו כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר חילוק של הר"ן ז"ל דכשאומרים אחרים קרובים היו והן עצמם חשיב כהעידו שאינם קרובים א"כ על עדות זה שאינם קרובים שפיר הוי עדות דכיון שאין חשש שקר ואי אין משקרים אין כאן כלל גזה"כ לפוסלן דהא אינם קרובים ושפיר נאמנין ע"ז שאינם קרובים בתורת עדות והוי תרי ותרי משא"כ גזלנין דאף שאומרים הן עצמם שאינם גזלנין מ"מ אינו עדות כלל דאמרינן משום שהן גזלנין משקרים ואומרים שאינם גזלנין ולא חשוב כלל תרי ותרי ודמי ממש להך דחתם עד שלא נעשה קרוב כנ"ל דבקרובים כיון שאינו כלל חשש שקר שוב הן עדים כשרים ע"ז שאינם קרובים כנ"ל. וי"ל דגם בפסולי עברה שאינו רשע דחמס דג"כ מסופק הנ"י אי מהני חתם עד שלא נעשה פסול כו' ע"ש. וכן כאן כיון דרק מגזה"כ פסול דהא חשוד לדבר א' לא חשוד לדבר אחר רק מגזה"כ דאל תשת רשע עד ג"כ י"ל דחשיב עד שאינו רשע כו':

אך תוס' לא ס"ל כן דמפרשי בקרובים ואעפ"כ כ' שנתרחקו דוקא לקמן (דף כ' ע"א) ד"ה אלא אמר ר"נ דאמרי קרובים היו משנולדו ועתה נתרחקו ע"ש. ועדיין נשאר קושיא הנ"ל כיון דלא ס"ל כנ"ל מה חילוק בין עתה נתרחקו או לא הא עתה אין מעידים כלום כנ"ל. וגם בגוף הדין נראה ג"כ דאין סברא היכא שעדים מעידים על ב' שקרובים לזה או פסולי עברה שאינו חמס ואותן ב' מכחישים שאינם קרובים ופסולין שיהי' חשוב תרי ותרי כנ"ל והטעם דאף דהפסול מגזה"כ מ"מ הא עדים מהני להוציא איש מחזקתו אף שמעידין על כמה אנשים א"כ הא דב' כתי עדים שהא' אמרו לוה והאחרונים מעידים עליהם לא לוה הוי תרי ותרי אף דמעידין על הראשונים שפסולין הוא משום דהן ג"כ עדים כשרים להיפוך דלא היו אז בע"ד כשהעידו שלוה זה א"כ העידו ב' עדים להיפוך שהן כשרין ואלו משקרין ושפיר הוי תרי ותרי. אבל כה"ג שאף שאלו מכחישין שאינה קרובין ושייך סברא הנ"ל דכיון דלא מטעם שקר רק מגזה"כ ובזה אם האמת כדבריהם אין גזה"כ דכשרין הן מ"מ הא נגד הסברא מהני עדים כשרים המעידים עליהם שקרובים הן ומשקרין ולא חשוב שיש עדים להיפוך דהא לדברי העדים אין כאן עדים כלל להכחישם דלדבריהם שהן קרובין וגזה"כ שפסולין ופסולין גם ע"ז שאומרים שאינם קרובים משא"כ לדברי עדים הראשונים אף דמעידין על עצמם שאינם קרובים ולדבריהם כשרין מ"מ גם לדבריהן עדים כשרים מכחישין אותן דהא אלו ודאי כשרים אותן המעידין שקרובים הן ושפיר הן נאמנים לגמרי בתורת עדות שמעידין שאין כאן עדים כלל המכחישין אותם כנ"ל וממילא קשה באמת למה יחשב כאן תרי ותרי. וגם דתני סתמא פסולין הי' דמשמע אף פסולי עבירה. ולא דמי לשאר תרי ותרי דאף דעכשיו הראשונים נוגעין במה שאומרין שהאמת העידו מ"מ בשעת עדות שהעידו שלוה היו עדים כשרים שהי' בידם שלא להעיד וא"כ גם לדברי האחרונים היו עדים כשרים המעידים כראשונים דכמו כן היו הן כשרים כאחרים. משא"כ כשמעידין עליהם שהיו פסולין כבר ומעולם לא העידו עדים כשרים שאינם פסולין כנ"ל. ומה"ט פסלינהו בגזלנותא נאמנין האחרונים לגמרי. ולמה הוי כאן תרי ותרי ע"י העדות שבשטר. ולכךנראה לע"ד עיקר הטעם כמ"ש לעיל דהא חזינין כשמעידים עדים על ק' שחללו שבת נסקלין ולא מהני כלל חזקת כשרות שלהם לומר שב' אלו משקרים או פסולין הן. וכשמעידין על ב' שהעידו שקר אין אחרונים נאמנים יותר מהם והוי תרי ותרי ואמרינן שמא אלו פסולין וע"כ הטעם דזה גזה"כ להאמין לעדים בתורת עדות ושלא יועיל כלל חזקה של הבע"ד נגדם. וגם נכלל בגזה"כ הזה שלא נחוש כלל על עדים שמא פסולין הן ואין עדותן מועיל כו' ואין זה מצד חזקת כשרות שלהם דא"כ עדיין לא הי' מהני שום עדות על ק' שעברו כו' דאלים כמו חזקת כשרות שלהן ונאמר שמא העדים פסולין. וע"כ דג"כ זה מצד גזה"כ בתורת עדות דלענין לבטל העדות אין לבטל בשום אופן לא מחשש שמא משקרים ולא מחשש שמא הן פסולין וכל זה נכלל בתורת עדות מה שאמרה תורה להאמין לעדים דעפ"ב יקום דבר. ורק בתרי ותרי שגם אלו עדים כנ"ל. וא"כ ב' עדים שהעידו עדות שלוה וכה"ג ואח"כ באו ב' עדים לבטל עדותן אין שום חילוק בין שאומרין עליהם שמשקרים ובין שאומרין עליהם שפסולין היו לבטל עדותן שהעידו לוה דכמו דלא מהני שמשקרין מצד שהוא נגד עדים שאמרה תורה להאמין כן ממש כשאומרין פסולין היו ובטל עדותן דג"כ נכלל בזה וג"כ מעידים ממש נגד עדים. דהא גם עליהם יש אותו ספק עצמו שמא פסולין הן רק שציותה תורה שלא לחוש וכן ממש על הראשונים לענין לבטל עדותם שאמרה תורה שלא לחוש שמא פסולין היו כנ"ל. ושפיר הוי תרי ותרי ממש כנ"ל. וממילא גם שאומרים עליהם שהיו פסולי עבירה וגזלנים ג"כ שייך כנ"ל:

אמנם זה דוקא כשבאים לבטל העדות שהעידו דלענין ביטול העדות הוי הגזה"כ כנ"ל. אבל כשבאים סתם להעיד על ב' שהן פסולי עדות בעבירה וכה"ג במה שאינו נוגע לעדות ודאי דנאמנים לגמרי בתורת עדות דאין כאן עדים נגדם. ושוב אח"כ כל מה שמעידין אלו הראשונים ודאי פסול. דלא שייך הגזה"כ הנ"ל דאין מתחיל עדות כלל כיון שפסולין הן. וכן אף שכבר העידו איזה עדות. ואח"כ באים עדים ומעידין שאלו עברו עבירה באיזה זמן הקודם ומעידים רק על העדים לפסלן ודאי דנאמנים. ולא מהני מה שהעידו בנתים להיות ע"ז תרי ותרי דכיון דאלו מעידים רק על בע"ד ומהני לפסלן מאז ממילא בטלו כל העדיות שהעידו דקי"ל למפרע נפסל כנ"ל. זהו דאמר בש"ס מרובה דפסלינהו בגזלנותא ודאי למפרע נפסל כנ"ל:

ומיושב שפיר הכל דב' החתומין בשטר. ואח"כ כשבאו אחרים והיו מעידין על העדים החתומין שגזלו בזמן מוקדם לחתימתן ודאי דהיו נאמנין לגמרי לפסלן למפרע והיה השטר בטל ממילא ולא הי' תרי ותרי כלל. רק כיון שאין מעידין כלל על קודם ואח"כ רק שמעידין על השטר שבשעת חתימה היו פסולין ואח"כ כשרים הן שעשו תשובה או נתרחקו ואין שום פסול על גופן של עדים רק עדותן לענין לבטל השטר ושוב הוי שפיר תרי ותרי דלענין לבטל העדות מצד שפסולין הן ע"ז הוי עדות גמור שלא נחוש מצד גזה"כ כמו עליהם ואין נאמנים כלל לבטל העדות לגמרי. וזה הוא סברת תוס' דאף שמתו מ"מ אם היו אומרים שעדיין פסולין היינו שהיו באים להעיד שפסולין היו מאיזה זמן עד שמתו ג"כ הי' נקרא שמעידין רק על גוף העדים לפסלן שנאמנין והשטר ממילא בטל כנ"ל. רק כיון דאומרים שאחר חתימתן בשטר כשרין הן רק בשעת חתימה היו פסולין וא"כ אין עדותן כלל על העדים רק לבטל השטר ושוב לענין זה הוי תרי ותרי כנ"ל. והקשו שפיר אח"כ במיגו שעדיין פסולין אף שמתו כנ"ל. ובסברא זו נחלקו שאר הפוס' על התוס' כמ"ש הר"ן דאף אם היו אומרים פסולין כו' מ"מ כיון שמתו ואין מקבלין שלא בפני בע"ד וגם אין שייכות כלל לפסלן מכאן ואילך ע"י עדותן וא"כ שוב אין עדות אלו שהיו פסולין רק לענין לבטל העדיות שהעידו כשהיו בחיים א"כ הוי שפיר תרי ותרי דלענין ביטול העדות חשיב עדות גמור שאינם פסולין ולא בטל מה שהעידו. ודוקא כשחיים ומעידין לפסלן בגזלנותא דעכ"פ הן בע"ד לפסלן מכאן ולהבא ושוב כשמעידין על זמן מוקדם שהן גזלנים מאז אף שלענין הזמן מוקדם אין נ"מ רק לפסול העדיות שהעידו. מ"מ אין הזמן עדות אחרת והוא מחקירות של העדות שעל הגזלה וכיון שמעידין עליהם שגזלו והן בע"ד נאמנין שהגזלה הי' אז בזמן שאומרים וממילא הן פסולין מזמן הנ"ל. משא"כ כשמתו ואין שום שייכות להעדות עכשיו רק על העדיות שהעידו ע"ז חשוב שפיר תרי ותרי כנ"ל. ומיושב הכל בעזה"י. אפשר להעמיס זה בדברי הרא"ש ג"כ דחולק מה"ט על התוס' דאף דאומרין עדיין פסולין הוי תרי ותרי. אך מדבריו משמע דגם אם היו חיים היו תרי ותרי מצד החזקה וע"ז קשה כנ"ל. וצ"ל דסבר דגם כשחיים והאחרונים באים להעיד על ביטול השטר לא על העדים גם דממילא על העדים מ"מ שייך סברא הנ"ל וחשיב תרי ותרי כנ"ל:

ובמ"ש נתישב לי בעזה"י תמיהת תוס' לקמן ד"ה אלא אמר ר"נ אוקי תרי כו' דהקשו כיון דסבר כר"ה ב' כתי עדים כו' דזו באה בפ"ע ומעידה כו' ומהני להוציא ממון ואף דכת הב' מעידין עליהם שפסולין כו' וכן כאן כיון דחשיב תרי ותרי אף שמעידין שפסולין שוב יועיל עדותן לגמרי כו' ע"ש. ולמ"ש מיושב דהא כל מה דחשיב תרי ותרי כאן אף דהא מעולם לא העידו עדים כשרים שאינם פסולין דבשלמא התם גם לדברי האחרונים שהעידו ראשונים שקר מ"מ בשעת עדות היו כשרים כמוהם וא"כ גם לדבריהם העידו כשרים שלוה זה וממילא כשרים הן והוי תרי ותרי משא"כ כאן דלדבריהם שפסולין היו מעולם לא העידו כשרים שאינם פסולין כו'. רק הטעם כמ"ש דלענין לבטל העדות משום שפסולין הן ע"ז חשיב עדותן מצד גזה"כ כעדות גמור שאינם פסולין שלא יבטל העדות וא"כ שוב הוי ממש תרי. ותרי דנהי דחשיב כעדים מצד העדות שאינם פסולין הא ע"ז מכחישים עדים כשרין שפסולין הן ובטל עדותן והוי ממש כתרי ותרי על אותו דבר שמכחישין כמו ב' לוה וב' לא לוה ואין כאן כלל עדות אחרת שנאמר מאחר שההכחשה על דבר אחר שוב כשמעידין על השטר נימא זה בא בפ"ע כו' דע"ז אין מכחישין. דז"א דהא כל מה דחשיב הכחשה נגד עדים אלו הוא רק קיום העדות שבשטר שלא יבטל דהוי כעדות שקיים אבל לא שהעדים כשרין מצד עצמם דע"ז היו עדים אחרונים נאמנין לגמרי רק על העדות שבשטר שקיים הוי עדות שאינם פסולין והא ע"ז מכחישין אלו שפסולין היו והוי שפיר תרי ותרי. דהתם כשהכחישו עצמן בעדות א' אנו יודעין שב' כשרין וב' פסולין ושוב אח"כ כשבא בפ"ע אמרינן שאלו הכשרין. משא"כ על גוף הדבר שיש בהכחשה דצריך לדון על שניהן. משא"כ כאן דכל מה דהוי עדים שאין פסולין הוא רק משום זה העדות שבשטר שקיים והא הן מעידין שבטל וא"ש וברור:

ונראה לע"ד דגם אם מעידין על א' מהעדים שפסול דלכאורה ראוי להיות נאמנים לבטל השטרדלא חשיב תרי ותרי כמו דאמר פ' מרובה דע"ג ע"א דתרי בחד מהימני. וא"כ קשה באומרים פסולי עדות היו יהיו נאמנים במיגו שלא היו פסולים רק א' מהם והי' בטל השטר. דבשלמא בכל עדות כשבאים להכחיש לא קשה די"ל שרוצים לפסול שתיהם לעדות משא"כ כאן שמתו או דהוא שלא בפני בע"ד דאין מעידין כלל על פיסול העדים רק לבטל עדותן שבשטר ואיכא מיגו שהיו מעידין רק על א' ודוחק לומר דגם זה מיגו בשנים דהוי כמו אי בעי שתקי מא'. ועוד דהא גם כשמעידין על שניהם פ"ע היו הוי תרי בחד דאין א' מסייע לחבירו שאינו פסול דנהי דהוי עדות כל א' כמעיד על עצמו שכשר אבל למה יחשב כמעיד גם על חבירו שאינו פסול והא בשטר חותמין אף זה שלב"פ זה. ולכך נראה כמ"ש דאדרבה כיון דאין דנין לפסול העדים רק שיהי' עדותן בטל שוב הוי תרי ותרי דמה שמעידין על א' שפסול ויהי' עדות שניהן בטל שלא יועיל השטר ומה שהעידו שוב גם זה מכלל גזה"כ להאמין לעדים דהא לעולם יש חשש שמא א' פסול וממילא נשאר עד א' ואינו נאמן וע"כ דגם ע"ז אמרה תורה דלענין לבטל עדות של ב' העדים אין לחוש כלל גם על א' שפסול שעי"ז יבטל עדות שניהם שנאמר שא' פסול וא' משקר כמו שאין חשש ששניהם משקרים וממילא מה שמעידין לפסול א' שעי"ז יבטל העדות לגמרי הוי ג"כ תרי ותרי. ודוקא כשמעידין על פיסול העד בזה אמרינן תרי בחד מהימני כמו על שאר בע"ד ושוב ממילא כל העדות שמעיד בטלין וליכא גזה"כ כלל מאחר שפסול כנ"ל משא"כ כשאין דנין כלל רק על לבטל העדות הוי שפיר תרי ותרי גם כשמעידין על א' כנ"ל: