אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן כשהוא שוטה זבן, וכשהוא שוטה זבין. ואף על גב דמאן דזבין ליה לבר שטייה לא הדר ביה בברי שטיא, מכל מקום כיון דאלו בעי למיהדר מצי הדר ביה, נמצא דאין נכסים אלו מוחזקין ביד בר שטיה, הילכך אי מזבין לה אפילו כשהוא שוטה לא מצי למיהדר ליה.

כך הגירסא בהלכות רבינו אלפסי ז"ל (ז, א, מדפי הרי"ף), אמר ר' אסי אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער, אלא אם כן הוחזק בב"ד. לומר דאם לא קרא עליו ערער אעפ"י שאינו מוחזק בבית דין מקיימין ממנו, דכולהו לא מצי לזיופי ומהימני כל חד מינייהו משום חבריה, ולפום האי גירסא משמע דכי קתני בברייתא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין לרבותא נקטיה, דאף על פי שקרא עליו ערער כיון דאיתחזוקי בבי דינא מקיימין ממנו. ולישנא דברייתא דקתני משטר שקרא עליו, וכן מלישנא דרב אשי דאמר נמי משטר ולא אמרו משטרות, ולא קתני בברייתא שהיה כתב ידן יוצא ממקומות אחרים משמע דמשטר אחד מקיימין, והוא שהוחזק בבית דין.
ונהרדעי לא פליגי אדרב אסי, אלא מדאמר רב אסי דאם לא קרא עליו ערער מקיימין ממנו, אעפ"י שלא הוחזק בבית דין אין מקיימין מאחד עד שיהיו שנים והוא שאכלו בעליהן בשופי. ומיהו, משתי כתובות או משתי שדות, מקיימין, אעפ"י שלא הוחזקו בב"ד, הוא שאכלום בעליהן שלש שנים בשופי ולאו דוקא שדות וכתובות דהוא הדין לשאר שטרות, ואמרי נהרדעי גרסינן ולא גרסינן נהרדעי אמרי, וכן הוא בהלכות הרב ז"ל (הרי"ף שם). אבל הראב"ד ז"ל כתב (הו"ד ברמב"ן, ועי' בהשגה בפ"ו מעדות ה"ג): דלעולם אין מקיימין משטר אחד בין מקויים בין שאינו מקויים אלא משנים, וקא יהיב טעמא כדי שיהיו שנים עדים על כל חתימה וחתימה, ואין זה טעם נכון. ועוד דהא אמרינן לקמן (כתובות כא, א) ואי איכא אלא חד מאי, אמר אביי כתוב חתמות ידיה אחספא ושדי ליה קמי בי דינא דחזו ליה בי דינא ומקיימי לה, אלמא כל שהוא מוחזק שזהו כתב ידו של עד מקיימין ממנו, וכן כתב הראב"ד ז"ל (עי' ר"ן וריטב"א בשם הראב"ד, ובנו"כ הרמב"ם שם).

הא דאמר רב אשי וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא דילמא זיופי זייף. פירש רש"י ז"ל: זיופי זייף השלישי הזה שנסתכל בכתבן של עדים שהוא בידו ומכוין וזייף. ולפי פירושו, אע"פ ששטרות אלו מקויימות אין מקיימין מהן לזה השלישי שמא מזויף הוא.
ואין זה נכון, דאם כן אין לדבר סוף, דאפילו יש לו לזה שטרות אחרות מחתימתן של עדים אלו או אפילו אחד משטרי הדיוטות או ספר מכתיבתן של עדים לעולם אין מקיימין לו, אלא ודאי למיכוין ומזייף זה בזה עד שתראה כתיבתו ככתיבת העדים לא חיישינן, דדבר שאינו מצוי הוא שיכוין חתימה כחתימה.
אלא הכי פירושא ביוצא מתחת ידי אחר אבל ביוצא מתחת ידי עצמו לא דילמא מזייף זיופי כולהו וחתם שהרי לא הוחזק, ואף על פי שאכלום בשופי ש"מ אקראי בעלמא הוא או יש לו שטרות אחרות וזייף אלו כדי לקיים שטר זה מהם, ופרכינן ביוצא מתחת ידי אחר דילמא אזיל וחזא ואתא וזייף וכיון הכתיבה אות באות, ופרקינן כולי האי לא מצי מיכוין שיהא מצייר כתב ככתב ויהו דומות זו לזו לגמרי, והילכך ביוצא מתחת ידי אחר או מתחת ידי עצמו והוא שמוחזק בבית דין מקיימין ממנו.
ויש מי שאומר דאין מקיימים אלא מחתם ידי עדים, אבל מספר שכתבו עד אין מקיימין, והביאו ראיה מדאמרינן לקמן (כתובות כא, א) לכתוב חתימת ידיה אחספא אבל אמגלתא לא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי, ואם איתא אפילו אמגילתא נמי וליכתוב ביה אלפא ביתא, ולאו מילתא היא, דאורחא דמילתא נקט דכיון דמהדר אחתימת ידיה מסתמא שמו (בשכיוצא) כתב ולא שיהא צריך לכך, ועוד דאגב אורחיה קמ"ל עצה טובה, ותדע לך דאפילו אמגלתא נמי מציא חתים והוא דחתום ברישא דמגילתא.
ובירושלמי (בפירקין ה"ג) גרסינן בהדיא ר' הונא אמר למדים מספר מוגה כגון דאמרי אלין ספרי דאסי באילין אגרתא צריכה.

כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים. פירש הגאון רב האי דתרתי קאמר, שאם נמסרה לו עדות בקנין יכול הוא להעיד עליה בב"ד בעל פה או אם רצה לכתוב לו שטר ואפילו לאחר כמה שנים ואין חוששין שמא נשתנה דבר זה באורך הזמן או נפרע אלא כותבו או מעיד עליו בחזקת שהענין קיים כשעה שנמסר לו, ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו, כלומר כל עדותו ולא יסמוך בעדותו על ידי אחר, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא שהזכירוהו אחרים ונזכר סומך על זכרונו שנזכר לבסוף ומעיד עליה.
ודחו דבריו ר"ח ורבינו אלפסי ז"ל (בדף ז, ב, ועי' רי"ף ביבמות ט, א) משום דדיוקא דרבא דאמר שמע מינה מדרבי יוחנן הני בתרי דידע סהדותא וכו' לא סליק שפיר לפי פירושו, דמאי אתא רבא לחדותי ולגלויי הן דברי ר' יוחנן בפירוש.
ועוד ראיתי למקצת רבותינו שתפשוהו ואמרו דאי לא קבע ליה זמן או שקבע ליה זמן והגיע זמנו אמאי אינו חושש שנפרע, והא אמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (טז, ב) המוצא שטר חוב בשוק אף על פי שכתוב בו הנפק לא יחזיר וחיישינן לפרעון, והכא נמי מאי שנא.
ועוד דאמרינן התם (בבא מציעא יז, א) בין צא תן לו בין חייב אתה ואמר פרעתי נאמן, בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו, ואף על גב דמעשה בית דין כשטר דמי ואף על גב דלא כתיבי דכמאן דכתיבי דמי וגביא ממשעבדי ואפילו הכי חוששין לפרעון ואין כותבין לו, והכא נמי אין העדים חותמין אלא בתוך זמנו, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה, וכן כתוב במקצת תשובות הגאונים ז"ל לא שנא שכיב לוה ולא שנא שכיב מלוה, כל דסמיך בקנין כותבין, אבל ודאי משך מלתה ולא תבע ליה למיכתב איכא למימר דילמא פרע, וכל סתם ההלואה מקמי דלישהי שלשים יום כותבין ונותנין והמוציא מחבירו עליו הראיה, ולא ידענא מאי קושיא ומאי תיובתא, דאי למוצא שטר אתית לדמוייה אם כן אפילו תוך זמנו נמי, כל שזזה יד העדים מהבעל דבר לא יכתובו, דהא התם אפילו כשזמנו בו ביום חיישינן לפרעון, אלא מאי אית לך למימר דהתם כיון דנפל אתרע ליה ומעתה קושיא אין כאן תיובתא אין כאן, הגע עצמך שהפקיד שטר חוב אצל חבירו ובא ליטול שטרו לאחר כמה שנים, כלום אינו מחזירו וחושש שמא פרעו, אלא מחזיר והלה יחוש לעצמו, והכא נמי לא שנא, דעדות שנמסרה לעדים ויש להם לכתוב בלא דעת המתחייב הרי הוא כאלו נכתב, וכאלו העמידו מלוה ביד העדים שאין חוששין לפרעון כלל ומחזירין לו את שטרו.
ועוד דאם פרעו כיון שלא החזיר לו את שטרו איבעי ליה למיכתב תברא דכל דנפיק מרע ליה, ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה, וכיון דאי פרעיה אית ליה תקנתא דשובר לא חיישינן ליה.
ותדע, מדאמרינן בשילהי בבא בתרא (קעא, ב) גבי שטרות המאוחרין כשרים ליחוש דילמא יזיף מניה בניסן וכתיב (וכתב) ליה שטר בתשרי ומיתרמו ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה וכו', ופרקינן בתר דאמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברא אי ידעיתו זמנא דשטרא כתיבו ואי לא כתובי סתמא, דכל אימת דנפיק לורעיה אמר ליה רבינא לרב אשי והאידנא דלא עבדין הכי, אמר ליה רבנן תקוני תקינו, מאן דעביד בה עביד מאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה. אלמא לא חיישינן לפרעון בלא שובר, דאיהו דאפסיד אנפשיה, וכתבי אפילו בגוונא דלא אימסר להו, כל שכן הכא.
ועוד דאמרינן בפרק קמא דמציעא (טז, ב) אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, מאי טעמא, אי משום כתב ללות ולא לוה, כיון דקנה מיניה הא שעבד נפשיה, ואי משום פרעון, לפרעון לא חיישינן. כלומר: דאף על גב דלפריעה קיימא אנן לא חיישינן ליה כיון דלא קריע ואפילו עבר זמנו של שטר דהא סתמא קאמר, ואף על גב דפליגי עליה דשמואל התם היינו משום דנפל ואתרע ליה, הא לא אתרע בנפילה, לא חיישינן, ואפילו הכי דנפל כל היכא דאיבעי ליה למיכתב שטרא אחרינא לא חיישינן. ומהדרינן: ודאי מכתב כתב ליה שטרא דמרע להאי שטרא, ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה, כדאמרינן התם גבי מעשה בית דין הרי זה יחזיר, וההיא נמי דצא תן לו וחייב אתה ליתן לו, לאו קושיא היא, דהתם כיון דידעי דבי דינא לא כתבי ליה שטרא משום דמהשתא הוא דמחייבינן ליה למפרעיה ונאמן הוא לומר פרעתי איהו נמי אזיל ופרע ולא חיישינן למכתב תברא, הילכך איכא למיחש לפרעון ולא כתבינן, ועוד דהא לא אמרי להו בעלי דבר לבית דין למיכתב, ואינהו כיון דאיכא למיחש אמאי כתבי ליה, מה שאין כן בעדים שאמרו להן לכתוב או שקנו מידן דכמאן דאמרו להן כתובו דכל סתם קנין לכתיבה עומד, הילכך כותבין ונותנין אפילו לאחר כמה שנים ואינן חוששין כדברי רבינו האיי גאון ז"ל, כן נראה לי.
ולעיקר פירושו (פירושא) דשמעתין פירש ר"ח ורב אלפסי ז"ל, הכי קאמר: כותב אדם עדותו של שטר שמוש, כלומר, על פנקסו לזכרון בעלמא ומעיד עליה על פי כתיבת הפנקס לאחר כמה שנים. רב הונא אמר והוא שזוכרה מעצמו ולא יסמוך על זכרון דברים הכתובים בפנקסו, שהפנקס אין לו דין שטר, שעדיין לא נחקרו עדותן, ואפילו שעל ידי הפנקס רמי אנפשיה ומידכר, אפילו הכי חיישינן דילמא סבור הוא שזוכר ואינו זוכר, ועל פי כתבו אינו מעיד דמפיהם אמר רחמנא (דברים יט, טז, ועי' שו"ע כח, יא) ולא מפי כתבם (עי' יבמות לא, ב). ורבי יוחנן אמר אף על פי שאין זוכרה אלא מתוך הפנקס, כיון שעל ידי הפנקס מיהא זוכר, כותב ומעיד שפיר דמי, והיינו דחדית רבא דאפילו על ידי הזכרת עד שני סמוך ומזכיר לעצמו ומעיד דאין חלוק בין שנזכר על ידי כתיבת זכרונותיו בין שהזכירוהו אחרים, אבל בעל דבר לא שמא מיפה הוא לו דבריו, וזה נראה כזוכר ואינו זוכר. וכתב ר"ח ז"ל: ולדברי הכל עד החתום על השטר אינו צריך להיות זוכר העדות אלא אף על פי שאינו זוכר מעיד זהו כתב ידי, שאלו היה צריך להיות זוכרה אין אחר יכול לקיים חתימת חבירו.
והטעם לדבריו כמו שכתבתי, דכיון שנכתבה עדותו בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן ושוב אין אנו צריכין אלא לדעת שזו חתימתן של עדים ודי לנו בכך, אבל עדות שהיא כתובה על הפנקס אינה כמו שנחקרה בבית דין ולפיכך צריכין העדים לזוכרה מעצמן לרב הונא או מתוך להכתב לרבי יוחנן.
ובענין הזה כתב הרב אלפסי ז"ל ביבמות פרק ארבעה אחים (ט, א) גבי מפני מה אין כותבין זמן בקידושין, וכן פירש רש"י ז"ל בפירושו (בד"ה כותב), ומיהו אין הלשון מחוור, ולפירוש זה דכותב על השטר משמע שטר השעבוד וחתום בחתם עדים ולא שטר שמוש ופנקס, והנכון והמחוור שבשמועה זו גרסתו של רב אחא משבחא גאון ז"ל (שאילתות פר' שמות, שאילתא נא, נה, והו"ד ברמב"ן), ופירושו, שכך הוא גורס: רב הונא והוא שזוכרה ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה, ולא גרסינן מעצמו, לא בדברי רב הונא ולא בדברי רבי יוחנן, ולא כתב בדברי רבא שמע מינה מדרבי יוחנן אלא אמר רבא כמימרא באפיה נפשה היא ומנפשיה אמרה. וכך פירוש חותם אדם עדותו בשטר מלוה או מקח ומעיד עליה לאחר כמה שנים שזה הוא חתם ידו.

אמר רב הונא והוא שזוכרה. כלומר שזוכר קצת העדות לומר שזכור שכשחתם ראה וחתם, אבל אם אינו זכור שחתם אף על פי שהוא מכיר חתימתו אין תועלת בהכרתו כלל. ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה אלא שהוא מכיר שזו חתימתו די לנו בכך. והכי תניא בתוספתא (בפירקין ה"ב, ע"ש): יפה כח עדים מכח השטר וכח השטר מכח העדים, יפה כח השטר שהשטר מוציא אשה מבעלה מה שאין כן בעדים, יפה כח העדים שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו, מצאו כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו, ואם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו ותנשא אשתו, ודברי התוספתא הזאת כרב הונא דבעי שיהא זכור שמה שכתוב בשטר ראה אלא שאינו זוכרה עכשיו מה שכתוב בו. ואם תאמר, לדברי רב הונא מאי שנא מעדים אחרים לקמן עב) שמעידין על כתב ידן של חתומין ואף על פי שהן אינן יודעין באותה עדות כלל אלא שמכירין שזו היא חתימתן של עדים. יש לומר, דשאני עדים החתומים דכיון שהן עצמן מעידין ואינן זוכרין מנה דבשטר נמצאו דמכחישין מנה שבשטר, מה שאין כן בעדים אחרים.
וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ד) תני כותב אדם עדותו ומעידה אפילו לאחר כמה רב הונא אמר והוא שיהא זכור עדותו, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זכור עדותו, ותניא דרב הונא דאמר כר' וכר' יוחנן כרבנן, כלומר, דרב הונא דאמר והוא שזוכר עדותו שבשעה שחתם ראה וחתם מה שכתוב בשטר זה, הא לאו הכי לא אתיא כר' דאמר על כתב ידן הן מעידין ולא על מנה שנמצא דעדות כתב ידן וכן שעדות מנה שבשטר כשתי עדויות הן והילכך כשאינו זוכר מנה שבשטר מה תועלת יש בעדות כתב ידן, הרי זה כמכחיש מנה שבשטר כמו שכתבנו, ודר' יוחנן אתיא כרבנן דאמרי עיקר העדות מנה שבשטר הוא, נמצא עדות כתב ידן ועדות מנה שבשטר הכל אחד. שהילכך אף על פי שאינן זכורין כלל אלא שמכירין חתימתן עדותן עדות כאלו העידו אמנה שבשטר.

אלא אמר רב נחמן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה וא"ת למה אין נאמנים פי' רש"י ז"ל דה"ק אין נאמנים לבעל השטר לגמרי ולא מגבויי מגבינן ליה ולא קרעינן ליה ואי תפס לא מפקינן מיניה ולפי זה הלשון משמע דברישא כיון שנדו נמי קרעינן ליה וכן דעת קצת רבותי והא דאמרינן דאי תפס לא מפקינן יש שפירש דאי תפיס דוקא בלא עדים דיש לו מגו כיון דתפיס הוא לא מפקינן מיניה דאוקמא ממונא בחזקת מריה והא דאמר התם תקפו כהן מוציאין אותו מידו משום דהתם אפילו תפוס בלא עדים לית ליה מגו דבטענות שמא תפס ביה וא"ת אי כשתפס בלא עדים דאית ליה מגו אפי' רישא מאי מפקינן מיניה וי"ל כיון דברישא האי שטרא חספא בעלמא הוא אין כאן מגו וכההיא דאמרינן בפרק חזקת הבתים גבי אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי וארכס ומיהו אי טען ואמר לו מלוה תפיסנא ולא משום האי שטרא השתא וודאי איכא מגו ומהני תפיסה דיליה. ורבינו הגדול ז"ל פי' דהכא אפי' תפס בעדים לא מפקינן מיניה דתרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ובאיסורא לחומרא ובממונא אוקי ממונא בחזקת מריה דתפס ליה כי היכי דקים ליה ליקום וכן דעת הרי"ף ז"ל אבל אין דעת ר"י ורבינו ז"ל אבל כל תרי ותרי אוקי ממונא בחזקת מריה קמא אוקי איתתא בחזקת' אבל הכא בא"א החמירו לאוסרה מספק דרבנן ולא נימא אוקי אתתא בחזקתה דהיינו עובדא דינאי מלכא וכן לקמן בפרקין בשמעתין דמעלין לכהונה ע"פ עד אחד וכן פי' רבינו חננאל ז"ל וכן עיקר וכבר ברירנא לה בהלכה בכמה דוכתא בס"ד. והריא"ף ז"ל הביא ראיה לדבריו והרא"ם דתרי ותרי אמרי אוקי גברא בחזקתיה ה"נ אוקי עידי השטר בחזקתיה ותמוהין דבריו ז"ל דבתרי סהדי גופייהו דהא בהכחשה לא שייך לוה דנוקמינהו בחזקתיה א"כ איכא למידק לאידך גיסא דנוקי' אידך בחזקתייהו ומאחר שהם מעידי' עדות אמת ויש מפרשים דבריו ז"ל שאין ראייתו אלא מקטנים היו דנימא אוקי תרי לבהדי תרי ונימא אוקמינא לסהדי אחזקה דריש לקיש שאין חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול טעם זו אינו דליכא ההיא חזקה כלל היכא דאיכא עדים דמכחישי ליה הלכך אין לנו אלא אפי' הנה שתפס בעדים מפקינן מיניה וכבר כתבתי לעיל שדעת רש"י ז"ל שפירשו כיון שנאמנים קרעינן ליה לשטרא וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל בשם הרא"ם ז"ל וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל אבל מורי ז"ל אמר כיון שאפשר שהיום או מחר יבואו עדים אחרים וקיימוהו והוי לי' תרי ותרי ומהני ליה שטרא לתפיסה לית לן למקרעי' מספק וההיא דאמר בשבועות לא מקרע קרעינן ליה דלמא איכא דיינא דעבד כר' אלעאי ואע"ג דליכא למעבד כר' אלעאי לכתחילה ונראה דבריו ז"ל בשטר של יתומים התם אבל כשהמלוה קיים ולא מקיימין ליה לשטרא משום דאי הוה ליה קיום עד השתא הוה ליה וכיון דקיום דידיה לא שכיח וכי מקיים נמי לא מהימנא אלא לתפיסה שלא בעדים לית לן לעכובי כיון דהשתא פסול הוא וכן עיקר ;

אתו תרי סהדי ואמרו כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרו כשהוא חלים זבין וקי"ל עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו:

אמר אביי אמר רב אשי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת (מריה) [בר] שטי'. פי' ואפילו המטלטלי' התפס לוקח מפקינן מיניה לפי הפי' שכתבו וכ"ש קרקעות דלאו בני תפיסה נינהו כלל ולא אמרן אלא דאית ליה לבר שטי' חזקה דאבהתיה כלומר שירש קרקע זו מאבותיו אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אלא שלקח הוא ולא ידענא לאימת לקחה אמרי' כשהוא שוטה זבין כלומר שאין לזה תביעה ברורה להוציא קרקע מחזקתיה של זה וכל שאין לתובע ראייה וחזקה ראשונה אין יכול להוציא מיד שהוא מוחזק בהם ואפי' אין למחזיק בפרק חזקת הבתים ואע"פ שזה השוטה מוציא שטר מקח כתוב וחתום כראוי ואין לנו שום עדות שלקח כשהוא שוטה ואין לנו שום חזקה דהא אמרינן חזקה דהא אמרינן חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בעל הדבר גדול וכן דעת נוטה התם הוא לענין המוכר שהם צריכין להכירו ואין לעשות עליו שטר שלא בפניו אבל לענין הזוכה אין לומר כן שהם זכין לו שלא בפניו וכותבין לו שטר לזכותו שלא בפניו ואינם מכירים אם הוא קטן אם הוא גדול וזה פשוט הוא אליו ושראיתי א' מן החכמים משתבש בדבר זה והזמה שלא בפניה' נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי כלומר נהי דהזמה לא הוה לחייבם כדין הזמה הכחשה הוא לבטל עדותן כפי' רש"י ז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל טעם דבר דהזמה לא הוה לפי שהעדות ממש עליהם לעונשין ואין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ואם קבלו אינו כלום אבל הכחשה עיקר הדין על הממון והרי בעל השטר קיים להעיד עליו בפניו:

ג' רש"י ז"ל קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערעור לא מסייע ליה לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד ופי' רש"י ז"ל שאם לא קרא עליו ערעור חיישינן שמא מזויף הוא וכן גורס הרא"ם ז"ל ואינו מחוור דכיון דהוחזק בב"ד ונתקיים ע"י עדותו ליכא למיחש למזויף וא"כ בטלת כל קיום שטרות לכך נכון כגרסת הרי"ף ז"ל שהוחזק בב"ד אין לא הוחזק בב"ד לא מסייע ליה לרב אסי אין מקיימין את השטר שקרא עליו ערעור אא"כ הוחזק בב"ד והא קמ"ל דאע"ג שקרא עליו ערעור בב"ד שהוא מזויף ושתק ערעור הוא ונשאר בעל השטר בחזקת ממון ההוא דאפ"ה לא מחשבינן ליה במקום דדלמא השתא שתק הערעור ומחר תבעי' ליה בדינא ותנא נמי להך רבותא קתני משטר שקרא עליו ערעור אפי' הוחזק בב"ד בעינן:

אמרי נהרדעי אין מקיימין השטר אלא משני (שטרא עדות) [שדות] או משני כתובות והוא שאכלם בעליהם בשופי שלש שנים הא דנהרדעי לא פליגי אדרב אמי דהא דרב אסי מתניתן היא ותו א"כ הל"ל נהרדעי אלא דנהרדע' אתי לאשמועינן דזמנין מקיימין שטר שלא הוחזק בב"ד כלל והוא כשעדים חתומים על שתי שטרות שיצאו כבר בב"ד על שדות של מכר או של כתובה ואוכלים בעליהם בשופי שלש שנים אחר שנחתמו דכיון שכן ראה הוא שהם אמת ומשום שלא הוחזק בב"ד בעינן ב' שטרות אבל בדרב אסי ומתניתין כשהוחזק בב"ד בשטר אחד סגי וכדאמרינן לקמן מחוי חתימות ידייהו אחספא ושדי ליה בי דינא מחזיקינן ליה וכל שמחזיקו בב"ד ונתקיים כראוי הא חשיב כאלו מחוי' סהדי חתימות ידייהו בבי דינא וכן דעת תוס' ועיקר. אבל הראב"ד ובעל הלכות גדולות ז"ל כתבו דאפילו לרב אסי ומתני' ב' שטרות בענין ולא בעי למימר נהרדעי אלא דלא בעינן הוחזקו והא דנקט ר' אסי ומתני' משטר שקרא עליו ערעור לישנא קלילא נקט:

אמר רב שימי וביוצא מתחת ידי אחר נמי דלמא חזי וזייפא ופרקינן כולי האי לא מצי לכוין כיון שאין החתימה לפני והקשו בתוספות דלפום הכי כל שיש בידו שום שטר או כתב או ספר יד מכתב עדים שהוא מוציא ב"ד אע"פ שקיימנו בפניו ניחוש שמא מזויף הוא ודמי כתב לכתב ואפילו יבואו עדים ויעידו על כתב ידם ממש שמא זה כיון כההיא דאמרינן בפרק גט פשוט דאמר אין חתימת ידי דידי הוא ותרצו דשאני הכא שהשטרות שאנו למדין מהם אינם מקוימים ואם יצאו מתחת ידו חיישינן שמא הוא כתבם כלם כתיבה שוה ואינם כתבים של עדים כלל והכא הכי פירושו תחת ידו דלא דלמא זיופא זייף שחתם כולם שלא יהא נראה ככתב ידם ושנים כתבו וזה מאי צריך תחבולות לשנות כתב ידו ולכתוב ג' כתבים משתי חתימות מכל אחד שוה ודומות זו לזו וקס"ד כל מי שיודע לעשות כן ידע לזייף ולדמות לכתב אדם אחד ומהדרינן דכולי האי לא שכיחא שיהא אדם יודע לזייף ולדמות כתב ידו של עדים וזה הפירוש הוא נכון. גרסינן בירושלמי למדין מספרי מוגה כגון דאמרי אלין פי' שהם מחזי' לנו שהוא כתבם בלא עדות אחרת וכאלין אגרת צריך פי' אבל מאגרת של רשות המחזקים בכתב ידי עדים אלא צריכא רבא אם למידין מהן בחזקה זאת בלבד כך נ"ל פירוש הירושלמי הזה וכן פירש לפני מורי הרב ז"ל:

תנו רבנן כותב אדם עדות על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא שזוכר עדותו ומעשה שהיה מעצמו שאם אינו זוכר אלא ע"י שטר הזה כאלו מעיד מפי הכתב ורחמנא אמר מפיהם ולא על ידי כתבם ור"י אמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו כיון שנזכר ע"י השטר והלכת' כר"י ומיהו כל שאינו זוכר עדות כלל אפילו ע"י השטר אע"פ שאומר שזה הכתב שהוא כתב ידו אין מקיימים את השטר ממנו ואף על פי כשאנו מקיימים את השטר על ידי אחרים היינו כשמעיד על כתב ידם שאני הכא שהעד עצמו כשהעיד על כתב ידם על מנה הוא מעיד וכיון שכן צריך שיזכור העדות ולפ"ז הא דפ' גט פשוט ההוא דאמר אין חתימת ידי דידי הוא ואי לא לבעל השטר ומודה הוא ומקיים שטרו ואע"ג דודאי לא זכר גופי' של עדות שהרי שקר הוא ומזויף היה. ויש לתרץ דהתם אחד מן השוק היה מעיד על ידו והשתא על כתב ידו הוא מעיד אבל זה אינו חדא מדלא פירשו לי' התם ועוד דלקמן מוכח דלרבנן דאמר על מנה שבשטר הוא מעיד אפי' כשישמעו אחד מן השוק להעיד על כתב ידו אמרינן הכי ועוד א"כ בין לרב הונא בין לרבי יוחנן כולהו סבירא ליה כרבנן. ובירושלמי אמרי' אתיא כר' ורבי יוחנן כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הם מעידים. ויש לפרש הירושלמי דהכי קאמר רב הונא סבר כרבי על כתב ידו אין זה קיום וצריך להזכיר על העדות מעצמו וזה הפירוש רחוק ועוד דהא שמעתתא לא הוה לן לאתויי הכא אלא לקמן על פלוגת' דרבנן ורבי. ועוד בכולהו מתניתין לא הוזכר מעולם אלא כשאומרים העדים זה כתב ידינו דאלמא בהכי סגי לכ"ע לפי שאין הפירוש הזה נכון ולא הסכים עליו אחד מן המפרשים. ורבי' האי גאון ז"ל פי' כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו בב"ד אפי' לאחר כמה שנים כי אם העידו דבר ונתאחרה חתימתם אפילו לאחר כמה שנים חותם אותה ומעידים בב"ד והוא שזוכרה מעצמו ה"ג ור' יוחנן אמר אע"פ שאינה זוכרה מעצמו אלא לאחר שהזכירו חבירו נזכר. ויש אומרים שאין דברי רבינו האי אמורים אלא בשטרי הקנאות קרקע וכיוצא בו אבל בשטרי חובות דעבידין לפרעון אין העדים לחתום בו אלא לאחר זמן פרעון דעבידי אינשי דפרע בזמני' ודלמא פרע ליה ואמר ליה דלא אכתוב שטרא ואפילו חייב מוד' אין להם לחתום בו דשמא עושים קנוניא על הלקוחות אא"כ כותבין מזמן הודאתו של עכשיו וכך כתב הרב בעל העיטור ז"ל וכן דעת הרב מורי הוראה ז"ל אבל הרשב"א היה אומר דזה אינו דכיון שהופקד להם עדות ונצטוו לכתוב ולחתום א"כ בסתם קנין שעומד לכתוב אין להם אלא לעשות עדות' ושליחות' ואם פרעו הלוה כשלא החזירו לו שטר או שובר הוא מפסיד וההפסד לעצמו ואי משום קנוניא בלאו הכי נמי מצי למעבד שיקבל הפרעון בתורת מתנה ויאמן הלוה וישאר השטר בחזקתו הגע עצמך שהפקיד אדם ש"ח אצל חבירו או שנשאר חתום אצל העדים ועבר זמן הפרעון וכי לא יתנו לאחר זמן וליחוש לפרעון ולקנוניא הא ודאי יחזיר ויחזיר ה"נ לא שנא דמת לי שהופקד להם השטר או שנמסרה להם העדות שיכתבו ויחתמו הלכך לעולם חותמין ונותנין לו אפילו לאחר זמן ועם כל זה אין הפירוש דבריו ז"ל מחוור אפילו תימא שהדין בש"ח כדעת הרשב"א ז"ל ונימא דהוה אתי לאשמועינן מ"מ קשה מאי האי דאמרינן הא היינו דרבי יוחנן גופיה ומיהו בזה יש לתרץ לפי מה שנמצא בקצת הנוסחאות שם ורבי יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו דאמר ר"י דהכי באתרא דידענא אע"פ שאין הגירסא כן ברובי הנוסחאות וגם לפי זה הפירוש אין הירושלמי מתיישב כי מענין זה אצל המחלוקת רבי ורבנן דלקמן ועוד דגרסינן בתו' ואם מה שכתוב בשטר אמרו שמענו ושכחנו תנשא אשתו. ורש"י ז"ל פי' כותב אדם עדותו על השטר שאם עשאו עד בדבר ויראה לשכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעו ומגיד ע"פ אותו הכתב אפילו אחר שראה בשטר נותן לבו ונזכר ובלא ראיית שטר נזכר עדותו מאיליו ורבי יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרה ע"פ עצמו אלא בראיית השטר אבל אינו נזכר לגמרי דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ע"כ. וכן פירש הרי"ף ז"ל ולהאי פירוש אתי שפיר הא דתני בתוספת' שאם מצאו העדים כתב בפנקס מזכרת שחתמו בו די. פירוש כל מה שהם אומרים עכשיו מה שכתב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו ע"פ עדות ומה שאמר ושכחנו לרב הונא ששכחו מקצתה ולר"י אע"פ ששכחו כלל ולא נזכר עד שראו השקר ונזכר ע"י כותב אדם על השטר וכו' וגם לשטה זו אפשר לפרש הירושלמי דאתי כרב הונא דרב סבר שהעד אינו מעיד אלא על כתב ידו כי ראייתו חתימתו אהדדי כי מכירה אינו חשוב עדות כלל ואע"פ שמזכירו אין זו הזכרה ואין זה אלא כאלו הפנקס מעיד וה"ל מפיהם ולא מפי כתבם ור"י סבר כרבנן כי העד החתום בשטר כשאומר זה כתב ידי הרי זו כאלו נזכר מן הענין לגמרי שהוא מעיד על מנה והוא המעיד בדבר ולא השטר וה"ה נמי במוצא עדותו כתובה בפנקס ומכיר כתב ידו אע"פ שאינו זוכרה מעצמו מה שמזכירו הכתב ונזכר עדות עצמו חשוב ומפיהם קרי' ביה. ומיהו לפ"ז קצת קשה היכא קתני כותב אדם עדותו על השטר מפני שכתוב על חתיכת קלף זכרון שאין נקראים שטר בכל מקום אלא נייר בעלמא ואולי היו עדים נוהגין לעשות מתחתם שטר בלשון קצר מתורפו של ענין והיו בו חתומים ואח"כ כותב וחותם שטר גמור בכל חוקותיו וכל דיקדוקיו בביאור לחותמין ונותנין לו וכמו שנוהגין עכשיו בקצת המקומות ואין בזה משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כיון שלא בררו השטר ה"ה כל ענייני העדות לא היה כותבין אותו אלא כדי שלא תשכח העדות ואפילו כיון שחותמין בו העדים קרינן אותו שטר בשתוף השם ואף לפ"ז אין דברי רב הונא ורבי יוחנן אלא בשטר כזה שלא נכתב אבל עדים שכתבו וחתמו בשטר מגר על דעת שידונו בו בב"ד בשעת הצורך אע"פ שנשאר בידם כמה ימים או שהוא בידם עד זמן הידוע אינו בכלל זה ובקיום הכתב ידינו דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכשחתמו בו או העידו עדותן ומדאורייתא לא בעי קיום ומדרבנן הוא דצריך כדאיתא לקמן בפרקין ובשמעתין קמ' דגיטין ואי קמ"ל הא דאמרינן ביבמות מפני מה לא תקנו זמן בשטר קדושין אמרינן משום דלא אפשר דהיכא נעבד לנחי' גבי דידי' זימנין דבת אחותו היא ומחפה עלי' לנחי' גבי דידיה מחקה ליה לנחיה גבי עדים אי דדכירי ליתו לסהדי ואי לא דכירי זמנין דחזו בשטרא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ע"כ ואמאי לא הוה ביד העדים ויוציאוהו בב"ד דעידו שחתמו ותו לא בעינן מידי אחרינא. אלא ודאי ש"מ דאפילו בריא בעינן דדכורי סהדותא והרי"ף ז"ל תירץ דשאני התם דכיון שהשטר יוצא מתחת יד העידים וברשותה היו לעולם לא היה ראוי לאוסרו לבעל דבר אין נכון בשטר גמור אלא במזכרת כך פי' רבינו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות ואין זה נותן טעם לשבח אבל הנכון הוא דמשום דרוב קדושין בכסף מצטרפי לעדות העדים לא מדכר לן שטרא אלא דבעינן מינייהו שטר עדות הקדושין ואנהו לא מפקד שטרא ואתו ולסהדו' מגו כתב עדותם וה"ל מפי כתבם אם אינם נזכרין מן העדות אפילו ע"י השטר כרבי יוחנן ואע"פ שבכאן לא חשו לכך אין זו קושיא דהכי קתני תנא כיצד ראוי' לנהוג בעדותם והתם חשו רבנן לכל מה דאפשר למיחוש דכיון דבעינן למעבד תקנה לכתוב זמן בשטר קדושין יש להם לתקן זה בענין שלא יבא ממנה שום ריעות' בעולם וכן פירש רבינו ז"ל וכן מצאתי אח"כ בתוספות אחרונים דכ"ע מה שאדם כותב וחותם שלא בתורת השטר ולא במצות בעל דבר אלא לזכרון בלבד אינו עדות אע"פ שיצא בב"ד דרחמנא אמר מפיהם ולא כתבם ופירש רש"י ז"ל בחומש פרט לשולח אגרותיו וכתבו בתוספת שיש מנהג בהרבה מקומות בצרפת שכופין ב"ד שישלח העד אגרות עדותו לב"ד דדנין ע"פ עדות ההיא לפיכך כתבו מקצ' האחרוני' ז"ל שמה שכתב רש"י ז"ל בפירוש התורה שאין נקרא מפי העדות יפה ורוצה לשלחו לב"ד הרי כתבו כפיו וכאלו מעיד בפה דומה ואע"ג דממעט אם שאינו מגיד מתוך הכתב התם הוא משום דלאו בר הגדה הוא וחקירה בב"ד הוי לפיכך הגדה מעכבת בו:

מי שמכר שדהו ובאו עדים ואמרו כשהוא שוטה מכר ואין מכרו קיים ובאו שנים אחרים ואמרו כשהוא פקח מכר ומכרו קיים אוקי תרי לבהדי תרי והעמד קרקע על חזקתו ר"ל ברשות המוכר במה דברים אמורים בקרקע שבא לזה בתורת ירושה שעיקר ירידתו בתוכה הוא חזקה גמורה אבל קרקע שלא בירר בה חזקת מורישים אלא שלקחה הוא מעמידין אותה בחזקת הלוקח אחר שלא בירר גם כן שבפקחות קנאו שאף אנו אומרים כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין כלומר שאין חזקתו מעלה כל כך שבמקום תרי ותרי נוציאה מחזקת לוקח אחר שנכסי עצמו הם הא מכל מקום כל שהדבר ודאי שכשהוא שוטה מכר מוציאין מיד הלוקח אף כשתאמר שכשהוא שוטה קנה שהשוטה כקטן מיקנא קני אקנויי לא מקני ומכל מקום יש חולקים לומר שאם נתברר ששוטה היה בשעת מקחו מוכר אף בשטות כקנייתו כך מכירתו ואין מדמין אותה לקניית קטן שהקטן קונה מן התורה כמו שאמרו בגיטין דף ס"ד ע"ב צרור וזרקו וכו' זוכה לעצמו וכו' מן התורה כמו שהתבאר שם בהדיא במה שאמר ואינו זוכה לאחרים שפירושו מן התורה הא בדרבנן יש לו זכייה וכן שהביאו עליה משנת כיצד מערימין על מעשר שני ואע"פ שאמרו שם נ"ט ע"ב במציאת קטן גזל גמור מדבריהם אלמא מן התורה לא מציאה שאני שאין שם דעת אחרת מקנה אותם ומה שאמרו בקדושין דף מ"ב ע"א איש זוכה ואין קטן זוכה פירושו שאינו זוכה לאחרים ומכל מקום עיקר הדברים שאף זכיית הקטן לעצמו מדרבנן ומשנת מעשר שני שהביאו שם משום דהפקר בית דין הפקר והילכך אף קניית השוטה כמוה ומיקנא קני אקנויי לא מקני ולא אמרו כאן שמכרו קיים אלא כשלא נתברר אם פקח אם שוטה ובנכסים שקנה הוא שהדבר מספק בהם גם כן אם בשטות אם בפקחות:

כל שטר שאנו צריכים בקיומו כתב ידם יוצא מתחת ידי אחר להקיף החתימות אם דומות זו לזו אם לאו אין הקיום כלום עד שתתקיים משני שטרות שענינם מפורסם וניכר שהחתימות ברורות שהם של אלו כגון משתי כתבות שהדבר רגיל בהם ליחתם בפרהסיא או משני שטרי מכר ושאכלום הלוקחים שלש שנים בשופי או שהמוכר מודה בהן שכל שיצא עליהם ערער אין מקיימין מהם אלא על ידי החזקה בבית דין או שטר מלוה שפרעה בשופי או שהלוה מודה וכל שיצאו שתי חתימות אלו או כיוצא בהן מקיימין את השלישי מביניהם אם דומה להם ואין חוששין שמא הלך אצל בעלי השטרות והתבונן בחתימות אלו וזייפן בביתו שאין כתב עשוי להזדייף אם אינו רואה הכתב בפניו וגאוני הראשונים כתבו שאם לא יצא כתב ידן אלא בשטר אחד אם באו עדים שבעל פה והעידו על שטר היוצא שעדות זו הם הם שהעידו בה הרי עדות זו כשטר אחר ונמצא שטר היוצא עולה לשנים ומתקיימת ממנה זו שתובעין אותה עכשו וכן צריך שיהו שני שטרות אלו היוצאות יוצאות מתחת ידי אחר שאם מתחת ידו אפשר שגם הוא זייף את זו שהוא תובע מביניהם ואפילו היתה אחת מהשתים יוצאה מתחת ידי אחר כל שהאחרת יוצאה מתחת ידו אין מקיימין מהם שזו שתחת ידו אינה נחשבת לכלום כדי לקיים ממנה הא מכל מקום כל שיצאו שני שטרות ממקום אחר אע"פ שיש תחת ידו של זה כמה שטרות מאותם חתימות שאפשר לומר שזייף זה שהוא תובע מהן אין מפסידין אותו בכך שלא לקיים מן השטרות היוצאות מתחת ידי אחרים ואין חוששין שמא זייף מאותם שתחת ידו שכתיבת עדים עשויה להשתנות ומאחר שאף הוא יודע שאין מקיימין מאותם שבידו אינו טורח לזייף ויש חולקים לומר שכל שיש בביתו שטרות אחרות אין יכול לתבוע שטר זה כלל שמא זייף ואע"פ שגדולי עולם כתבו כן אל תחוש לדבריהם שאם כן אף כשיצאו עדים לומר זה כתב ידו לא יועיל אלא אין חוששין לכך הואיל ואין מקיימין מהם כמו שביארנו ומה שאמרו דילמא זייף לא נאמר אלא שלא לקיים ממנו ר"ל שהקיום צריך שיהא דבר ברור וזה אינו ברור הא לפסול את שטרותיו בכך לא וכן יצאה הוראה למעשה לגדולי קדמונינו בנרבונה:

זה שאנו מצריכים בקיום כתב היוצא מתחת ידי אחר דוקא בשטרות שלא הוחזקו בבית דין הא כל ששטר שעדים אלו חתומים בו הוחזקה בבית דין מקיימין ממנה שטר אחר ואין חלוק בזה בין שיצא ערער על שטר זה שהוחזק בין שלא יצא עליה ערער אלא שבעליה רצו לקיימה בבית דין לרוחא דמילתא וזהו שאמרו למעלה או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שהוחזק בבית דין ואע"פ שיש בה משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין לא נאמרה אלא שמן הסתם אין שטר מוחזק בבית דין אלא על ידי ערער וגירסת הספרים לשיטתנו קרא עליו ערער והוחזק בבית דין אין לא קרא עליו ערער והוחזק בבית דין לא מסייע ליה לרב אסי דאמר אין מקיימין את השטר ר"ל משטר אחר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין וקריאת ערער בכדי נסבה ואין הדבר תלוי אלא בהוחזקה בבית דין ולדעתי אין מחלוקת כלל בין דבריו של ר' אסי לנהרדעי אלא שזו בשטר אחד וזו בשתים ויש גורסין בדרך אחרת שבדבריו של רב אסי חולקין עם דבריהם של נהרדעי ומכל מקום אף הם מודים שלענין פסק הדברים כמו שכתבנו:

ונמצאו בפסק זה שלש חלוקות הראשונה שכל שהוחזק בבית דין הן על ידי ערער הן שלא על ידי ערער מקיימין מאחת השניה שכל שיצא עליה ערער ולא הוחזק בבית דין אין מקיימין אפילו מכמה השלישית שכל שלא יצא ערער ולא הוחזק בבית דין מקיימין בשתים:

מחכמי הדורות שבלוניל הסכימו שאין מקיימין מכתיבת ספרים ר"ל שאם נודע שעד זה כתב ספר זה אין מקיימין ממנו ויש שנחלקו בדבר לומר שמקיימין אלא שדוקא בספרים היוצאים מתחת ידי אחרים הא אם יצא מתחת ידו לא שמא זייף ורבותי הורו שמקיימין מן הספרים ואף מאותן שמתחת ידו שאין זיוף הכתב מצוי אלא בתיבה מתיבה אבל תיבה מאותיות לא אלא שמכל מקום אם אותם השמות בעצמם הם באותם הספרים יש לחוש ובתלמוד המערב ה"ג אמרו למדין מספר מוגה כגון אילין דאמרין סיפרי דאסי ר"ל סופר מובהק שהיה אצלם והיו ספרי כתיבתו ניכרים ומה שאמר מוגה פירושו שאותו שכתבו ידוע ומפורסם בסופר מובהק עד שסתם ספריו מוחזקים במוגהים ויש מפרשים שאף מן ההגהות שבו אם הם מסופר אחר שלא מכתב הספר וספרי דאסי פירושו שהגיהם אע"פ שאין אדם מכוין כל כך וזהו שסיימו שם בהילין אגראתא צרכא כלומר באלו האגרות שאדם שולח לחברו לעסקיו צריך ללמוד אם מקיימים מהם הואיל ואין אדם מכוין בהם כל כך והדבר נשאר בספק:

מי שנעשה עד באי זה דבר ומתירא שמא ישכח עדותו כותבה על השטר ר"ל על חתיכת נייר או קלף או מזכרת שלו ביום פלוני נמסר לי עדות זו וכך וכך היה ומעיד עליה על פי אותו כתב אפילו לאחר כמה שנים ודבר זה אי אתה מפרשו על פי הכתב לגמרי שהרי אמרו מפיהם ולא מפי כתבם אלא שהוא נזכר בעדות מצד אותו הכתב ונחלקו בזכירה זו רב הונא ור' יוחנן שלדעת רב הונא דוקא כשזוכרה מעצמו ר"ל שקודם ראיית הכתב זוכר העדות מעצמו ענין העדות בכללו אלא שאינו זכור פרטי העדות עד שיראה הכתב ואחר שראה הכתב נזכר מעשה בעצמו שכך היה ונמצא שלא העיד אלא על פי מה שנזכר וכן שאף הזכירה לא באה כלה בסבת הכתב שהרי כלל העדות מיהא הוא זכור ולר' יוחנן אע"פ שאין זוכרה מעצמו ר"ל שקודם ראיית הכתב לא היה זכור בעדות זו כלל לא כלל ולא פרט אלא לאחר שראה מיהא זכר את הכל ומאחר שאינו מעיד אלא על פי זכירתו אע"פ שהכתב סבה גמורה לזכירתו רשאי להעיד והלכה כר' יוחנן:

מעתה שנים שהיו עדים בדבר ואחד מהם שכח וחברו מזכירו שכך היה אם לאחר הזכרתו הוא נזכר מעצמו שכך היה מעיד על פי זכירתו אע"פ שהזכרת חברו סבה גמורה לזכירתו ואפילו לאחר זמן רב אפילו לאחר ששים או שבעים שנה או לאחר כמה ואם הבעל דין עצמו מזכירו קודם זכירתו ואחר כך הוא נזכר בהזכרתו אין הדבר מסור לכל אלא כל שהעד כשר וצורבא מרבנן שיודע בדקדוקי דינין שבעדות מעיד שהדבר ידוע שאינו סומך על הזכרתו של בעל דין כלל אלא על פי מה שנזכר הא אחר לא שמא הבעל דין מזכירו במדה גדושה מה שאין לחוש כן בחברו עד המזכירו שאין אדם חוטא ולא לו הא מכל מקום כל שכתב זה אינו דרך מזכרת אלא שחתם כדרך שאדם חותם בשטר אע"פ שיוצא מתחת ידי בעל דין אין כאן צורך להזכרת עדות כלל אלא דיו בהכר חתימת ידו שמשחתם ומסרו נעשה כנחקרה עדותו כמו שיתבאר:

גאוני הראשונים פירשו שמועה זו בדרך אחרת והוא מי שיש בידו עדות בקנין ונשתהא זמן מרובה ואחר כך תבעו המלוה לכתוב לו את השטר או להעיד לו בבית דין ואמר שכותב עדותו על השטר ר"ל שחותמה לו או מעיד עליה בבית דין עד לאחר כמה שנים ואינו חושש שמא נפרעה ואע"פ שאין זוכרה מעצמו אלא שאחרים הזכירוהו שמאחר שנזכר אין זה עד מפי עד וכן הדין לשני פירושים במי שראה מעשה אחת ונזדמן עליו לעדות על פה ואחר הראיה בא לו בעל דבר ותבעו שיכתוב לו העדות מכתב ידו לומר שראה כך וכך שכותב לו מעיד אני שראיתי כך וכך ביום פלוני ואחר כמה כשיורדין בעלי מעשה לדין ומראה לו כתב ידו רשאי להעיד עליה בבית דין אם בזה כתב ידי ובלא זכירה אם בעדות על פה ובזכירה אע"פ שהכתב סבה לזכירתו ובתלמוד המערב ה"ד אמרו בשמועה זו דברים שמכחם אתה צריך לפרש בדרך אחרת תלויה במחלוקת ר' ורבנן אם על כתב ידן הן מעידים אם על מנה שבשטר הם מעידים ואין הדברים נראין לענין פסק מיהא אם על כתב ידם הם מעידים אם על מנה שבשטר יתבאר ענינה למטה:

ואתה צריך לברר בשמועה זו דין מפיהם ולא מפי כתבם ואע"פ שאין זה מקומו מצד מה שכתבנו שכל שהשטר חתום אינו קרוי מפי כתבם ודיים שיאמרו כתב ידינו מקומה ביבמות פרק ארבעה אחים דף ל"א ע"ב במה שאמרו שם מפני מה לא תקנו זמן בקדושין והשיבו בו משום דלא אפשר דאי נינחיה גבי דידה דילמא מחקא ליה ואי נינחיה גבי דידיה זימנין דהויא בת אחותו ומחפה עלה ואי גבי עדים אי דדכירא ליתו וליסהדו אי דכתיבי ולא דכירא מפיהם ולא מפי כתבם ושאלו בה גדולי הפוסקים אם כן זה אומר זה כתב ידו של אבא היכי סלקא השתא אפילו אמרי זה כתב ידינו בעינן עד דידעי בסהדותא וליסהדו על פה כי אמרו אחריני זהו כתבו של פלוני היאך עדותם עדות וכן שבבבא מציעא בשטר שאין בו אחריות גלגלו בה דין מפיהם ולא מפי כתבם אלמא אף בשטר נאמרה ותירצו בה שלא אמרו מפיהם ולא מפי כתבם אלא כשהשטר עדין תחת ידי עדים שאין לומר בה עדין נחקרה עדותם דהא אי בעי כבשי לה לשטרא והוי כמאן דכתיבי השתא סהדותיהו קמן אבל כל שיצא מתחת ידי בעלי דין הואיל ואין יכולין עוד לכבוש עדותן כנחקרה עדותן בבית דין הוא ולאו מהשתא מיקיימי הגדה אלא מעידים חתימת ידייהו והשתא גלוי מילתא בעלמא הוא דהיא היא חתימת ידייהו ואין כאן מפי כתבם וגדולי המפרשים מתמיהים וכי אם חתמו ונשתהא זמן מרובה בידם עד ששכחו איבטל השטר בכך ואם כן לא שבקת חיי לכל בריה אלא כל שטר שאם באו למסרה ליד בעלים יכולין למסור אף כשלא מסרוהו וזה אומר תנו שטרו ויתקיים יכולין ליתן ומתקיים עדות מפי הכתב אבל כל שטר שאין ראוי למסרו ביד הבעלים צריכין לזכור עדותם וזו היא אותה שביבמות שאין שטר זה ראוי למסרו לה שמא תמחוק הזמן והוי כעדות על פה וקצת רבותינו הצרפתים פירשו שלא נאמר על עדות בכתב שאינו עדות אלא בדבר שאין כתיבת השטר מועלת יותר מעדות על פה אבל כל שהשטר עושה בו יותר מעדות על פה כגון לטרוף לקוחות או שלא לומר פרעתי וכיוצא בזו עדות מעליא הוא שודאי חקרו בדבר וכתבו וחכמי הראשונים שבקטלונייא כתבו שלא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא כל שהעדים כותבים מעצמם שלא במצות בעלי דבר בדבר שצריך לומר כתובו ואינו עדות אבל כל שצוו בעלי דבר לכתוב בדבר הצריך לומר כתובו עדות מעליא הוא ומכל מקום כל שאין צריך לומר כתובו כצריך ואמר דמי:

וגאוני ספרד כתבו שלא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות אף מפי כתבם כשר משום נעילת דלת מידי דהוא אדרישה וחקירה ואע"פ שכתבנו שאף לר' יוחנן שאמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו דוקא שיהא זכור מיהא אחר ראיית הכתב לא מטעם מפיהם ולא מפי כתבם הוא אלא שכל שאדם כותב עדותו לעצמו בפנקסו אחר שאינו צריך למסרו לבעל דין אינו מדקדק בו וסומך על הזכרת בעל דבר ומתוך כך צריך שיהא זוכרה מעצמו מיהא אחר ראיית הכתב והדברים זרים ולא עוד אלא שיש להקשות לדבריהם שהרי באלם אמרו שאני אלם דרחמנא אמר מפיהם וכו' אלמא אף בעדות של ממון דנין כן וקצת גדולי הדור מפרשים שלא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא בשהכתב תחת ידם ובאים להעיד על פה ואנו חוששים שמא אין זכורים כלל ומעידים על פי מה שרואים בכתב אבל כל שמביאין השטר לבית דין למדין הימנו ודנין על פיו הן שתצא מתחת ידי בעל דין הן בדיני ממונות הן בדיני נפשות כל שהשטר מתקיים ואין מחלקים בה בין שטר לשטר כלל אלא כל השטרות בכלל והדברים מחוורים:

מכל מקום ממה שכתבנו למדת שאין צריך לומר במי שהעדים אינם בעיר זו שבעלי דינין חלוקים שאין יכולין לשלוח עדותם בכתב כך היה שהרי זה מפי כתבם גמור הוא וכמו שאמרו בפרק קורדיקוס ע"ח ע"א אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד על פי הכתב דמפיהם ולא מפי כתבם ואם כן כיצד עושין בדבר זה מעידים העדים עדותם בפני בית דין שבעירם ובית דין מקבלים עדותם וכותבין ממנו שטר קבלת עדות ושולחין אותו קבלת עדות למקום שבעלי דינין לשם שזה אינו עדות אלא מעשה בית דין:

עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי א"ר פפא תרווייהו בשטר מעליא קמסהדי והאי דאמר תנאי הו"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים מתקיף ליה ר"ה בריה דר"י א"ה אפילו תרווייהו נמי אלא אמרי' הני למיעקר סהדותייהו קאתי חד נמי למיעקר סהדותיה קאתי פי' א"ה כיון שהעיד על כת"י עשיתם לזה א' ממקיימי השטר כמו שהוא כתוב בלא תנאי והוי ליה עידיו שנים ועדות אחרונה דברי אחד במקום שנים אפי' תרוייהו נמי אמרו תנאי היה דברינו לא להימנו כיון שהעידו על כת"י קיימו השטר שהוא כמו שהוא כתוב וכי אמרו תנאי היה דברינו הו"ל מגידים וחוזרים ומגידים ואמאי הם נאמנים אלא ע"כ לא חתימה מקויימת הוא דכיון דבתוך כ"ד מסקי דבורייהו ואמרו אבל תנאי היה ביניהן אמרי' הני למיעקר סהדותייהו קאתי שאמרו כת"י הוא ועכשיו אומרים לא חתמנו אלא על מנת שיתקיים התנאי וכיון דתנאי מילתא אחריתא היא שאינה עוקרתו אלא לאחר זמן לא דמיא למודעא ואמנה ומהימני דלאו עולה היא שהרי היא עדות בפ"ע האי חד נמי כי סיים ואמר תנאי הוה עקר לחתימת ידיה לומר לא חתמתי אלא על מנת כן וכיון דלאו עולה הוא מהימן ואשתכח דאין בשטר חתום אלא ע"א ומסיק תלמודא והל' כר"ה [בריה] דר"י:

ת"ר שנים החתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו ידענו שכת"י הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כת"י או שכת"י יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערעור פי' שרצה הנתבע לפוסלו והוחזק בב"ד אין נאמנים פי' היכא דאיכא מיגו נאמנים ולא מגבינן ביה והיכא דליכא מיגו אין נאמנים ומקשה אין נאמנים ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו פי' אלו אומרים שהיו קטנים או אנוסים או פסולי עדות והשטר חתום מסתמא בכשרות וכאילו קיימו סהדי דשטרא קדמנא ואמרו גדולים היינו ורחוקין ולא היינו אנוסים דמי והוי להו תרי ותרי ולמה אתה מאמין אלה החתומים בשטר יותר מאלה האחרונים ואתה מגבה בו כתב רבינו יוסף הלוי ז"ל נראין הדברים שזו הקושיא לא אכולהו היא אלא אאנוסים בלחוד היא שנמצאו מעידים שהעדות לא היתה אמת ולפיכך הקשינו והא תרי ותרי נינהו אבל קטנים היו פסולי עדות היו אין בהן דרך לקושיא זו שהרי עדותן על גוף העדים הוא ולא על העדות הלכך לא מצית לאוקמי' לקושיא זו אלא על אנוסים היו בלחוד ונראין עתה דבריו שכ"ז שהיו מעידין על גוף העדים ואומרים שהיו קטנים או פסולים שהן נאמנין ולא אמרינן תרי ותרי נינהו אלא דחינן לסהדותא דקמאי ופסלינן להו לגמרי משום סהדותא דהני בתראה דמסהדי על קמאה ופסלו להו ואי איתא כ"ש שהקושיא הוא יותר חזקה על קטנים ופסולים היו שיהיה אלו האחרונים נאמנים ולא נימא תרי ותרי נינהו אלא נקרעי' להאי שטרא לגמרי כיון שהאלו האחרוני' מעידין על גופן של הראשונים שהיו פסולים א"ו בין כשאומרי' אלו האחרוני' על הראשוני' קטנים היו פסולי עדות היו בין כשאומרים אנוסים היו אומר הברייתא שאין נאמנים ועל כלם אנו מקשים תרי ותרי נינהו ואע"פ שהן מעידין על גופן של ראשונים לפוסלן אין אנו דוחין את הראשונים לגמרי שאם יבואו שנים אחרים ויאמרו לראשוני' פסולי' הייתם או קטנים והן אומרים לא אלא גדולים וכשרים היינו אמרינן תרי ותרי נינהו חוץ מעדים זוממים שהאחרונים באים ומעידים על הראשונים ואומרים ביום פלוני עמנו הייתם במקום פ' שהאמינה התורה את האחרונים ואמרינן דחידוש הוא ולא משום תרי ותרי נינהו אבל בכ"מ אין אנו מאמינים את האחרונים יותר מן הראשונים אלא אמרינן תרי ותרי נינהו אבל ודאי יש לברור דבר זה שאילו באו שנים והעידו על שנים אחרים שהם גזלנים או משחקי בקוביא או שהן קרובים למלוה או ללוה נאמנים הם ולא אמרינן תרי ותרי נינהו שאלו אומרים גזלנים הן ואלו אומרים אין אנו גזלנים ובדאים אתם אלא נאמנים הם לפוסלן כדאמרינן בפרק דיני ממונות בתרא גבי עד זומם דאמר רבא מכאן ולהבא הוא נפסל משום תרי טעמא חדא דחידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו וחדא משום הפסד לקוחות ואמרינן מאי איכא בין הני תרי טעמא א"ב דאסהידו תרי בחד א"נ דפסלינהו בגזלנותא אלמא כל היכא דפסלינהו בגזלנותא לא אמרינן תרי ותרי נינהו אלא נאמנים ומחזיקים להו בגזלנותא על פיהם אבל היכא דלא משוי גופייהו גזלנים אלא מכחישים אותם ואמרו דההוא סהדותא לא הות כן אמרינן תרי ותרי נינהו ולא ידעינן אמאן נסמוך אי אהני אי אהני אך אם יכחישו בדרך הזמה שאמרו עמנו הייתם במקום פלוני דהוא חידוש וגזירת מלך אבל אם אמרו עמנו הי' המלוה או הלוה במקום פלוני לא ידעינן אמאן נסמוך אלא אמרינן תרי ותרי נינהו ואי פסלו להו לגופייהו בגזלנותא או ע"י קורבה מהימנינין בתראי ומבטלין לסהדותא דקדמאי לגמרי משום דכי מסהדי על גופייהו דגזלנין נינהו פסלו להו לכל עדיות דעלמא וכן כי מסהדי שהן קרובים למלוה או ללוה פסלו להו לכל עדיות דעלמא הלכך מהימני' לבתראי ולא אמרינן תרי ותרי נינהו דהא מסלקי להו מדין עדים שלא יהיו עדים גם בשאר עדיות אבל כשמכחישין אותן שאומרים עמנו היה המלוה או הלוה אינן פוסלין אותן לשאר עדיות כי אם בעדות זה בלבד אומרים ששקר העידו ואע"פ שלפי דבריהם ממילא מיפסלי כיון שהן אינן מעידים עליהם אלא בעדות זה ולא החזיקו את גופן פסולין אפי' בעדות זו תרי ותרי נינהו שאלו אומרים כך ואלו אומרים כך ולא ידעינן אמאן נסמוך ולא דמי לכי משוי נפשייהו פסולים דהתם לאו על גוף העדות מעידים דנימא דתרי ותרי נינהו אלא על גופן של עדים וכי מסהדי על גופם של עדים ליכא למימר תרי ותרי נינהו שהאיך יהיו הם נאמנים על עצמן ומשום האי טעמא אמרינן דהכא נאמנים והכא אין נאמנים ואי אמרת כיון שכשהן מעידים על גופם הם נאמנים גם הנה כשאומרים קטנים היו פסולי עדות היו על גופן הם מעידים ולמה אומר הברייתא שאין נאמנים ור"נ אמר תרי ותרי נינהו תשובה בודאי כי אמרי להו גזלנים אתם או קרובים אתם נאמנים משום דמסלקי להו מתורת עדות לגמרי אבל כשאומרים קטנים הייתם או קרובים הייתם כיון דמודו דהשתא בני עדות נינהו ומסהדי על ההיא זימנא בלחוד הוו להו תרי ותרי דהא השתא הם כשרי' לעדות ואמרי לא היינו קטנים לא היינו קרובים ומש"ה לא מהימנינן לבתראי. ומקשינן אמאי קאמר ת"ק שאין נאמנים ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו ועל כולן מקשינן בין על אנוסים היו בין על קטנים היו בין על קרובים היו אלא א"ר נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה מידי דהוה אנכסי דבר שטיא דבר שטיא זבין נכסיה פירוש מכר קרקעותיו אתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבן פי' בריא ואתו בי תרי ואמרו כשהוא שוטה זבן ואר"א אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי נכסים בחזקת בר שטיא פי' ואע"פ שתפס המלוה מוציאים מידו דשלא כדין תפס דומיא דבר שטיא שהיה הנכסים ביד הלוקח ואר"נ דאוקי נכסים בחזקת בר שטיא ולא אמרן פי' אוקי נכסים בחזקת בר שטיא אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה פירוש חזקה שנכסים הללו היו של אבותיו אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אלא חזקה דנפשיה פירוש שקנאם הוא והוחזקו בידו אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין פי' כקנייתו כך מכירתו ואין חזקתו חזקה לבטל מכירתו עי' בפ"ג דיבמות:

ומגביין כו' עד השתא אילו הוי קמן לא הוי משגחה בהו דהויא לה עדי' מוכחש השתא דליתנהו קמן דא"ל אילו הוי קמן הוי מודי מהימני. מסת' לפום האי לישנא דרב נחמן לאו משום דשני ליה בין הזמ' להכחשה אלא דקסבר רב נחמן דכי אמרינן אין מזימין את העדים ה"מ דתיהוי עלה תורת הזמ' גמורה אבל וודאי אין עושין מעשה על פי עדותם וכדברי ר' אבהו:

אלא אמר רב נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. כלו' ואי תפיס לא מפקי' מיניה. דאי לא אלא למאי נאמנין אלא וודאי דאי תפיש לא מפקינן מיניה:

ופירש הרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל דתפיש שלא בעדים ואפי' הכי ברישא מפקי' מיניה דכיון דמודה דאהאי שטרא הוא דתפיש האי שטרא חספא בעלמא הוא. ומיהו היכא דטעין דאמלו' תפיש ליה אע"ג דשטר' זייפא הוא. מסתברא דמהימן משום מגו. אבל היכא דלא טעין אלא מחמת שטרא. שטר חספא לא כלום הוא ומפקי' מיניה:

ורבינו נ"ר סובר דאפי' בעדים נמי אין מוציאין מידו. משום דכל תרי ותרי לא אזלינן בהו בתר חזקה דנימא אוקי ממונא בחזקת מריה. אלא היכא דקאי ליקום. והכי אמרי' ביבמות תרי ותרי ספיקא דאוריתא הוא. ולא אמרי' אוקי איתת' אחזקה. ומיהו ה"מ במטלטלי. אבל בקרקעות הרי הן כתפושין ברשות בעלים הראשונים. והיינו דאמרינן בנכסי דבר שטי' דמוקמינן תרי להדי תרי ומוקמינן נכסי בחזקת בר שטיא. והא דאמרינן דה"מ היכא דאית ליה חזקה דאבהתיה אבל היכא דלית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין למימר דלית ליה חזקה דנפשיה. מסתברא דאם באו בעלים הראשונים שמכרום לבר שטיא. מוציאין אותן מידו כיון דלית ליה חזקה מנפשיה ואמרינן כשהוא שוטה זבן. מיהו כל היכא דלא אתו בעלי' הראשונים לערער אין מוציאין אותן מיד הלוקח מספיק' דהא לא קים לן אי זבין כשהו' שוט' או כשהוא חלו' וכן דעת רבינו נ"ר:

אם יש עדים שהוא כתב ידן וכו' עד אין מקיימין את השטר משטר שקר' עליו ערער אא"כ הוחזק בב"ד קשי' לן הא פשיט' כיון דקרא עליו ערער כל היכא דלא איתחזק בבי דינא היכא סמכינן עליה. ואפשר לומר דקמ"ל אפי' נשתק הערער. אי נמי אפשר דקמ"ל דאע"ג דתרי שטרי נינהו לא סמכי' עליהו לאחזוקנהו בקושטא למימר דכיון דתרי נינהו לא חיישי' תו לזיופא והכי אתיא פשטא דמילתא:

אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא מב' שדות ושתי כתובות והוא שאכלו' בעליהם ג"ש ובשופי. פי' נהרדעי סברי דאפי' לא קרא עליו ערער כלל אין מקיימין אלא משתי שטרו' ובעי' נמי דווקא דליכ' ערער כלל. וכיון דליכ' ערער כלל מקיימין אע"פ שלא הוחזקו בב"ד ואפי' הוחזקו בב"ד אין מקיימין משטר אחד אלא משתי שטרו' וכן דעת הר' אברה' אב"ד ז"ל. ולעולם אין מקיימין אלא משתי שטרו' ואפי' הוחזקו בבית דין והיינו סברא דנהרדעי דאכלום בעליה' ג' שנים ובשופי כהוחזקו בב"ד דמי. ונהרדעי לא פליגי אדרב אסי דהא דר' אסי מתניתא היא אלא ר' אסי לא איירי מכמה שטרי איירי' ולא קאמר אלא שאין מקיימין משטרות שקרא עליהן ערער אלא אם כן הוחזקובבית דין אבל לא קרא עליהן ערער מקיימין אף שלא הוחזקו בב"ד ודווקא נמי משנים:

אמר רב שימי כו' עד מאי שנא מתחת ידו דלא דילמא זייף מתח' ידי אח' נמי דילמ' אזיל וחזא זייף. פרש"י ז"ל מאי שנא כי נפקי הנהו שטרי דאתינן לקיומי מינייהו מתחת ידו דלא מקיימינן מינייהו דילמא זיופי זייף. מתחת ידי אחר נמי דילמא אזל וחזא אתא וזייף. כולי האי לא מצי מכווין. כלומ' כיון דיצא מתח' ידי אחר לא מצי מכוין אבל ביוצא מתחת ידי עצמו מצי מכוין דכיון דהוו תחת ידו קיל ליה מילתא לזיופי דחזי ליה כולי יומא. ודברי' אלו תמוהי' זה היאך אפשר א"כ נמצא שמי שיש לו חתימ' עדי' אפי' הוחזק בב"ד אי אפשר לו שוב לחתום שטר באותן עדי' עצמן שאין מקיימין לו מאותן עדי' דחיישי' לזיופא כיון דיצא מתחת ידו. אא"כ אותן עדים עצמן מעידין עליה ואפי' באותן עדי' עצמן איכ' למיח' כדאמרי' בבבא בתרא אין חתימ' ידי דידי היא מיהו מקמי רב אדא בר אהבה לא חתמי לי מעולם אא"כ זכורין ההלואה עצמו או בעדי' אחרים שמעידין שראו כשחתמו וזה אינו וי"מ מאי שנא מתחת ידו דלא דילמ' זיופי זייף. כלומר לכולהו שטרי ושלשתן שקר ואינן כתיבת אותן עדי' כלל החתומין בהן ושמא אותן עדי' אינן יודעי' לכתוב והוא כת' בכתב ידו שלשתן ואע"פ שאכלן ג' שנים ובשופי אפש' דאקראי בעלמ' הוא. א"ם גבר' אלמא הוא. מתחת ידי אחר נמי ניחוש דילמ' אזל וחזא ואתא וזייף. ואף אלו דברים תמוהים א"כ היכי קס"ד לדמויי כלל יוצא מתחת ידי עצמו ליוצא מתחת ידי, אחר יוצא מתחת ידי עצמו חיישינן דילמ' כולהו שיקרא נינהו מעיקרא דאיהו כתבינהו לכולהו. מה שאין כן ביוצא מתחת ידי אחר דהת' ליכא למימ' זייפונהו וכתבינהו. דהשתא לא אמרי דיכול איניש לזיופי כתיבה דאחרינ' לכולהו כלל אלא דחיישינן ביוצא מתחת ידי עצמו דילמ' שיקר' נינהו ולא משום זיוף. ויש אומ' דה"ק כיון דחיישי' לכולי האי דזייף תלת שטרי וכיון דדמיאן אהדדי אע"פ שדרך המזייפין שמתחלף בתלת ליחוש נמי להא אע"ג דיוצא מתחת ידי אח' דילמ' כוון וזייף ואמרינן כולי האי לא מכווין:

תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים. הפי' הנכון כמו שפי' הר' אלפסי ז"ל ורבי' שלמה ז"ל. כות' אד' עדותו על השט' ולאו שטר גמו' אלא לומ' שאם נמסר לו עדו' ומתיירא שמא תשתכח ממנו כותבה על פנקסו בשטרי חשבנותיו. ומעי' עליה אפי' אח' כמה שני'. אמר רב הונא והוא שזוכרה עצמו ובראי' השט' נזכר כולו בדקדוק. אבל אם לא הי' נזכ' מעצמו אלא מתוך השט' הזה לי' מפיה' ולא מפי כתבם:

ור"י אמ' אע"פ שאין זוכר' מעצמו אלא מתוך השט' אבל אחר ראיית השט' נזכ' יפה. שאם לא נזכר כלל זו וודאי דברי הכל הו' ומפיה' ולא מפי כתבם:

אמר רבא ש"מ מדר"י כו' כלומ' לאו מי אמ' ר"י אע"פ שאין זוכר' מעצמו אלא מתוך השטר הויא עדו' גמור' דכוות' נמי אי שכח והזכירו חבירו עדותו עדו' ואתי' להאי תוספתא דאמרי' אם אמרו מ"ש בשט' זה שמענו ושכחנו. כלומ' עכשיו נזכרנו מתוכ' תנשא אשתו. אע"ג דההוא שטרא לא כלום הוא כיון דקא מדכרי אמטולתי' הוי עדות:

כות' אד' עדותו על השטר לזכרון ומעי' עלי' אפי' לאח' כמה שני'. אע"ג דאי משו' ההוא שטר' לא כלום הוא כיון שהוא נזכר אע"פ שלא נזכר אלא מתוכי עדותו עדות ואפילו אליבא דר' הונא דבעי זוכר מעצמו. איכ' לפרושי דהכא גבי ממון בעינן טפי מעדו' אשה אי נמי מיירי בזוכרין מעצמן שראו שמת ראובן ואינן זוכרין אי זה ראובן ובעלה של מי. ואיכא נמי לפרושי ההו' ורישנ' לפו' האי שטת' כדפריש' אליב' דגאוני' ז"ל. א"נ איכ' לפרושי דאתי' להו שפיר טפי וה"ק אתיא דרב הונא כר' ור"י כרבנן כלומר דר' קאמ' על כתב ידן הן מעידין לומ' שאין עדו' כתב ידן עדו' על עיקר ההלוא' ואין עדותו אלא על כת' ידו ואינו ראיה על מנה שבשט' ואין עדותו חשוב כלל אלא שהשט' מהני מדין עצמו מתורת שטר' וכיון שכן אף כאן כיוצא בו כשרוא' שטר זכרון זה אע"פ שזכר שזהו עדותו שכת' אין זה עדו' גמו' על עיקר המעש' וכיון שמדין שטר זה אינו חשוב שאין עליו תור' שטר אף עדו' זה אינו כלום וכיון שראו העדו' זה אינו כלו' לפי ששט' זה אין תור' שטר עליו אע"פ שנזכר מתוכה הזכר' מתו' השט' זה אינו כלו' וה"ל מפיה' ולא מפי כתב' ור"י אמ' אע"ג שאין זוכר מעצמו דס"ל כרבנן קסב' דכיון שמעי' על כת' ידו הרי הוא ראי' על מנה שבשט' ועדותו הוא על מנה שבשטר וכיון שכן אף כאן כיוצא בו כיון שזכור שזהו זכרון שלו שכתב בלא פחות ובלא יתר. ויודע שבשע' שכתב עדות אמת כתב הרי זה עד' גמו'. לומ' שבנזכ' מתוכ' לא מיקרי מפיה' ולא מפי כתבם. ומ"מ בלא הזר' מתוכ' לא סגיא דהויא ליה מפיהם ולא מפי כתבם. ואע"ג דהאי לאו שטר גמור ל"ק דהא בההו' מתנית' קתני נמי ובשט' כתב מת פלוני לא תנשא אשתו. אם אמרו מ"ש שבשט' זה והאי וודאי לאו שטר גמו' הוא ואין עליו תור' שטר ה"נ תני סיפ' כות' אד' עדותו על השט' וכן נמצ' כתו' למקצ' הגאוני' ז"ל שכך היא הגירסא. וכן אפש' לפר' התוספ' כדבריה' אם אמרו מ"ש בשטר זה שמענו ושכחנו אבל עכשיו נזכרנו מתוך שטר זה תנשא אשתו שהרי כות' אדם עדותו על השט' ומעי' עלי' יחידי בלא צירוף אח' והוא שזוכר בין ע"י עצמו בין ע"י אחרי'. אלמא כיון שנזכרין רואין כאלו באין להעיד מתחלה ולא מפי השטר:

א"ל רב נחמן השתא אילו הוו קמן וכו'. מסתברא לפום האי לישנא דרב נחמן לאו משום דשני ליה בין הזמה להכחשה אלא דקסבר רב נחמן דכי אמרינן אין מזימין את העדים הני מילי דתהוי עלה תורת הזמה גמורה אבל ודאי אין עושין מעשה על פי עדותן וכדברי ר' אבהו. הרא"ה ז"ל:

אלא א"ר נחמן אוקי תרי וכו'. ויש לשאול כיון דס"ל לרב נחמן דהויא ליה עדות מוכחשת ולא גבינן בהאי שטרא אשתכח דהוי ליה האי שטרא כקרוע ואם כן מה הוא ההפרש שיש בין סיפא לרישא דברישא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנין וקרעינן שטרא ובסיפא כשכתב ידן יוצא ממקום אחר לא גבינן ביה כלל והויא ליה כקרוע ואם כן מאי מהני ליה בסיפא טפי מברישא. ויש לומר דמהני ליה לענין תפיסה דאי תפס לא מפקינן מיניה. ואיכא למידק הך תפיסה היכי דמיא אי בלא עדים אפילו ברישא נמי מהני במגו דאי בעי אמר לא תפסתי ואי כשתפס בפני עדים לא מהני ליה ולא מידי דכיון שתופס על הספק מוציאין מידו כדאמרינן בספק בכור תקפו כהן מוציאין מידו ואם באת לדחות ולומר דהתם משום הכי מוציאין מידו דלתרווייהו הוי ספק אבל הכא דתרווייהו טוענין בטענת ודאי אין מוציאין מידו עדיין יש לנו ראיה מהא דאמרינן בפרק מי שמת [בבא בתרא קנג א'] שאם לא כתבו בשטר לא מתנת בריא ולא מתנת שכיב מרע והנותן אומר ש"מ הייתי והמקבל אומר בריא היית אף על פי שתפס מקבל המתנה מוציאין (אחר) מידו בלא ראיה אלמא משמע בהדיא דתפיסה על הספק לא מהני מידי. ותירצו רבותינו חכמי צרפת ז"ל דמהני ליה כגון שתפס קודם שבאו העדים האחרונים המכחישים לעדי השטר דכיון שמתחלה בשעת התפיסה לא נולד הספק ובאותה שעה כדין תפס עכשיו כשבאו אלו העדים האחרונים המכחישים לעידי השטר אין מוציאין מידו וס"ל דדוקא במטלטלי אבל במקרקעי לא מהני שום תפיסה כלל דקרקע בחזקת בעליה עומדת. עוד נראה למורי הרב נר"ו לתרץ דמיירי כשתפס ברשות ב"ד אבל אי לא תפס ברשות ב"ד אף על פי שתפס קודם הספק אמרינן ליה מאן שם ליך דהכי אמרינן בפרק אלמנה ניזונת גבי אשה שתפסה מעצמה אלא ודאי כשהתפיסוהו ב"ד קודם הספק מיירי ומ"ה מהניא ליה תפיסה דכיון שב"ד הורידוהו לנכסיו מתחלה בדין גמור שעדיין לא באו העדים האחרונים אח"כ כשיבאו האחרונים אין בהם כח לבטל מה שהתפיסוהו ב"ד וה"ה שאם התפיסו הלוה לבעל השטר קודם שיבואו העדים אף על פי שלא התפיסו ברשות ב"ד שאין מוציאין מידו כיון שהוא עצמו התפיסו קודם הספק וראיה לדבר מהא דאמרינן בב"ב [פו ב'] כור בשלשים אני מוכר לך סאה בסלע ראשון ראשון קנה ואף ע"ג דמספקא לן אי אמרינן תפוס לשון ראשון ולא קנה עד שימדוד לו כל הכור אי אמרין תפוס לשון אחרון וכל סאה וסאה שנתן לתוך חיקו קנה אפילו הכי אמרינן ראשון ראשון קנה כיון שהמוכר התפיסו שמכר ונתן לו מהניא ליה תפיסה על הספק וכיון דשמעינן מהכא דמהניא אם התפיסוהו ב"ד בנכסים על ידי שומא קודם שנולד הספק פשיטא דלא מפקינן מיניה. ורבינו מאיר הלוי ז"ל כתב שאין שום חילוק מרישא לסיפא אלא לענין קריעת השטר בלבד דברישא קרעינן לשטרא לאלתר ובסיפא לא מגבינן ביה ולא מקרע קרעינן ליה אבל שום תפיסה בעולם אינה מועלת ואפילו התפיסוהו ב"ד קודם הספק כשיבואו העדים האחרונים מוציאין מידו כדאמרינן בפרק חזקת אנן אחתיניה ואנן אסקיניה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. וכ"ת ה"מ במקרקעי משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת אבל במטלטלין לא אמרינן הכי הא אשכחן בבבא קמא דאפילו במטלטלי לא תועיל התפסת בית דין דאמרינן התם לא שנא הכי ולא שנא הכי אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן דילמא משתדפן הנך מקרקעי דמלוה ומייתי האיך סהדי ומרעי ליה לשטרא וליכא לאשתלומי מיניה דמשמע דאי איכא לאשתלומי מיניה אף על פי שהורידוהו ב"ד מתחלה חוזרין ומוציאין ממנו אחר כך ואפילו במטלטלי ואומר מורי הרב נר"ו שנוכל לדחות ולומר דהתם מיירי כשמביא עדים שהשטר פרוע דמרע ליה לשטרא ר"ל מרע ליה בעדי פרעון לפיכך מוציאין ממנו אבל אם היה מביא עדים אחרים להכחיש השטר אחר שגבה זה בכח שטרו ברשות ב"ד אין מוציאין מידו. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
וז"ל הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל ואוקמה רב נחמן דדינא דהאי מילתא לאו הכין הוא כדקתני בברייתא אלא אמרינן אוקי הני תרי סהדי דשטרא דמסהדי דשמעון חייב לראובן מנה בהדי הני תרין סהדי אחריני דמסהדי דאנוסין הוו ולא מחייב שמעון לראובן כלום ואוקי ממונא בחזקת מריה. ויש לפרש דהא דרב נחמן לאו למדחייה להא ברייתא ולפלוגי עלה הוא דאתא אלא לפרושה הוא דאתא וה"ק האי דקתני בברייתא אינן נאמנין לאו למימרא דמגבינן ליה בשטרא אלא למימרא דלא מחתכין למילתא אפומייהו ומקרעינן ליה לשטרא אלא מספקים לה למילתא ולא מקרעין ליה לשטרא מעולם ולעולם לא מגבינן ביה אלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. ואשתכח השתא להאי פירושא אליבא דרב נחמן דהיינו דאיכא בין רישא דברייתא לסיפא דאילו רישא מהימני דאנוסים היו עדי השטר ומקרעין ליה לשטרא אפומייהו ואילו סיפא לא מהימני למחתכין לדינא ולמקרעי לשטרא אפומייהו אלא מוקמינן לה למילתא בספיקא ולעולם בין אסיפא בין ארישא לא מגבינן ביה בשטרא. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל אלא אמר רב נחמן אוקי תרי וכו'. וכ"ת אם כן למאי בואין נאמנין פירש"י ז"ל דה"ק אין נאמנין לבטל השטר לגמרי ולא אגבויי מגבינן ביה ולא מקרעינן ליה ואי תפס לא מפקינן מיניה ולפי לשון זה משמע דברישא כיון שנאמנין מקרע נמי קרעין ליה וכן דעת קצת רבותינו שיחיו והא דאמרינן דאי תפס לא מפקינן מיניה יש שפירשו דדוקא תפס בלא עדים דאית ליה מגו ויכול לומר תפסתי וכדין תפסתי ועדים האחרונים שקר מעידין אבל תפס בעדים דלית ליה מגו כיון דתפס הוא מפקינן מיניה דאוקי ממונא בחזקת מריה והא דאמרינן התם תקפו כהן מוציאין אותו מתחת ידו משום דהתם אפילו תפס שלא בעדים לית ליה מגו דבטענת שמא תפיס ביה. וכי תימא אם כשתפס בלא עדים דאית ליה מגו אפילו רישא נמי אמאי מפקינן מיניה. ויש לומר דברישא כיון דהאי שטרא תפיס והאי שטרא חספא בעלמא הוא אין כאן מגו וכההיא דאמרינן בפרק חזקת [בבא בתרא לב ב'] גבי ההוא שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס. ומיהו אי טעין ואמר אנא אמלוה תפיסנא ולאו משום האי שטרא השתא ודאי איכא מגו ומהניא ליה תפיסה דיליה. ורבינו הגדול ז"ל פי' דהכא אפילו תפס בעדים נמי לא מפקינן מיניה דתרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא ובאיסורין לחומרא ובממונא לקולא ואוקי ממונא בחזקת מרא דתפיס ליה דהיכא דקאי ליקום וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל אבל אין זו דעת ר"י ז"ל ולא דעת רבינו ז"ל אלא כל תרי ותרי אוקי ממונא בחזקת מריה ואוקי גברא או איתתא אחזקתה אלא דבאשת איש החמירו לאוסרה מספיקא מדרבנן ולא נימא אוקי איתתא אחזקתה (אלא דבאשת איש החמירו) והכין רהיט עובדא דינאי מלכא וכן לקמן בפירקין בשמעתא דמעלין לכהונה על פי עד אחד וכן פר"ח ז"ל וכן עיקר וכבר ברירנא לה בכמה דוכתי בס"ד. ורבינו אלפסי ז"ל הביא ראיה לדבריו דאם כן דבתרי ותרי אמרינן אוקי גברא אחזקתיה הכא נמי אוקי לעדי השטר בחזקתייהו ותמיהן דבריו ז"ל דבתרי סהדי גופייהו דהוו בהכחשה לא שייך לומר דנוקמינהו בחזקתייהו דא"כ אימא לאידך גיסא דנוקים אידך בחזקתייהו והם מעידים עדות אמת. וי"מ דבריו ז"ל שאין ראייתו אלא מקטנים היו דנימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמינהו לסהדי בחזקתם דר"ל שאינם חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול וגם זו אינה דליכא לההיא חזקה כלל היכא דאיכא עדים דמכחישין ליה הילכך אין לנו אלא כפי' הראשון דכל שתפס בעדים מפקינן מיניה וכבר כתבנו לעיל שדעת רש"י ז"ל דברישא כיון דנאמנין קרעינן ליה לשטרא. וכן דעת הב"ה בשם הרא"ם ז"ל. וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל. אבל מורי היה אומר דכיון שאפשר שהיום או מחר יבואו עדים אחרים ויקיימוהו והוו להו תרי ותרי ומהני ליה שטרא לתפיסה לית לן למקרעי מספיקא וכההיא דאמרינן בשבועות לא מקרע קרעינן ליה דילמא איכא דיינא דעביד כרבי אלעזר ואף על גב דליכא למיעבד כר' אלעזר לכתחילה. ונראה דבריו ז"ל בשטר של יתומים כי התם אבל כשמלוה קיים לא מקיימינן ליה לשטרא משום דאי הוה ליה קיום עד השתא הוה ליה וכיון דקיום דידיה לא שכיח וכי מקיים נמי לא מהני אלא לתפיסה שלא בעדים לית לן לעכביה כיון דהשתא פסול הוא וכן עיקר. ע"כ:

אתו בי תרי אמרי כשהוא שוטה זבין. פי' וקי"ל עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו אמר רב אשי אוקי תרי וכו' פי' ואפילו מטלטלי דתפסו לוקח בעדים מפקינן מיניה לפי הפי' שכתבנו וכ"ש קרקעות דלאו בני תפיסה נינהו כלל. ולא אמרן אלא דאית ליה לבר שטיא חזקה דאבהתיה כלומר שירש קרקע זו מאבותיו אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אלא שלקחה ולא ידעינן אימת לקחה אמרינן כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן כלומר שאין לזה תביעה ברורה להוציא קרקע מחזקתו של זה וכל שאין לתובע ראיה וחזקה בנכסים אינו יכול להוציאם מיד מי שמוחזק בהם ואפילו אין למוחזק ראיה וכדאיתא בפרק חזקת ואף ע"פ שזה השוטה מוציא שטר מקח כתוב וחתום כראוי ואין לנו שום עדות שלקח כשהוא שוטה אין לו חזקה דהא דאמרינן חזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בעל דבר גדול ובן דעת התם הוא לענין המוכר שהן צריכין להכירו ואי אפשר לעשות עליו שטר שלא בפניו אבל לענין הזוכה אין לומר כן שהרי זוכין לו שלא בפניו וכותבין לו שטר לזכותו שלא בפניו ואינם מכירין אם הוא קטן או גדול וזה פשוט הוא אלא שראיתי לאחד מן החכמים משתבש בזה. הריטב"א ז"ל:

וכתב הרא"ה ז"ל כשהוא שוטה וכו'. למימר דלית ליה חזקה דנפשיה ומסתברא דאם באו בעלים הראשונים שמכרום לבר שטיא מוציאין אותן מידו כיון דלית ליה חזקה מנפשיה ואמרינן כשהוא שוטה זבן. ומיהו כל היכא דלא אתו בעלים הראשונים לערער אין מוציאין אותן מידו של לוקח מספיקא דהא לא קים לן אי זבין כשהוא שוטה או כשהוא חלים. וכן דעת רבינו ז"ל. ע"כ:
ובשיטה ישנה כתוב וז"ל כשהוא שוטה זבן ואף על פי שהקרקע בחזקתו שהחזיק בה ג' שנים המכר קיים דכשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן. ואם תאמר מה בכך אי זבן כשהוא שוטה מאחר שאין מוכר הנכסים לבר שטיא חוזר בו. ויש לומר כיון דאי בעי מצי הדר ביה השתא נמצא שאין הנכסים מוחזקים ביד בר שטיא הילכך אי מזבן ליה אף על פי שהוא שוטה לא מצי למהדר ביה. ומצאתי כתוב ודוקא זבן איהו אבל יהבי ליה במתנה לא מידי דהוה אקטן דאמרו קטן מיקנא קני אקנויי לא מקני ושוטה כקטן לכל דבר הוא ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל ורבינו מאיר הלוי ז"ל פי' שישאר הקרקע ביד הלוקחים דנכסים שקנה הוא מעצמו כשהוא שוטה יכול למוכרם כשהוא שוטה וז"ל שמעינן מינה דשוטה מקחו מקח וממכרו ממכר בנכסי עצמו אבל בנכסי אביו לא מה טעם לפי שזכייתו בירושת אביו זכייה גמורה היא ואין מכירתו מכירה גמורה מידי דהוה אחרש שנשא פקחת או חרשת דקי"ל רצה יוציא רצה יקיים ואילו פקח שנשא פקחת ונתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית לפי שנשואיה נישואין גמורין ואין גירושיה גירושין גמורין ואמטו להכי קמפלגי הכא בשמעתי' בין היכא דירית להו מאבהתיה ובין נכסים דזבן איהו לפיכך אם ירשן משאר מורישין או שנתן לו אחר במתנה אינו יכול למוכרו ולא ליתנם במתנה שהרי זכייתו זכייה גמורה ואין מכירתו ומתנתו גמורה. וכ"ת מ"ש דכי זבין מידי כשהוא שוטה דקאמרינן דיכול לזבונינהו ומ"ש דכי יהבי ליה במתנה דלא יכיל לזבוני ולא ליהב ליה במתנה היינו טעמא דזביני כי זבין איניש מידי לא מכח מוכר לחוד הוא דקני עד דמוכרח איהו למקניא דכיון דבעי למיתב ליה זוזי למוכר לא מצי מוכר לזבוני ליה שלא כרצונו כדי לחייבו ביה מידי ואשתכח דדעתיה דלוקח נמי בעי ושוטה כיון דלית ליה דעת אין זכייתו זכייה גמורה אבל מתנה כיון דלא מחייב נפשיה בשום מידעם זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואמטו להכי לא מצי מזבין ולא למיתב במתנה דאין זכין לו אלא בפניו ודוקא היכא דאקני ליה בקנין או בחזקה על ידי אחר אבל על ידי עצמו לאו זכייה גמורה היא ומצי מזבין וכן לענין זביניה היכא דזבין כשהוא חלים (וזבין) [וזבן] כשהוא שוטה זביניה לאו זבינא ודייקא מדקאמרינן כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן מכלל דאי ידעינן דזבין כשהוא חלים לא מצי מזבין כשהוא שוטה וכן הלכה. עכ"מ בפירושי תלמידי הר' ר"י ז"ל על ההלכות:
וז"ל הרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה פי' שירש מאבותיו קרקע זו שנמצא בו קנין גמור לפיכך אינו יוצא מרשותו אלא בעדות גמורה שחלים הוה בעת שמכרו ואם יש שם שתי כתי עדים שמכחישים אלו את אלו בכך אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה אבל אם (אית) [לית] ליה חזקה דאבהתיה אלא בר שטיא עצמו קנאו לקרקע זו יש לנו לומר ששוטה היה בשעה שקנאו וכיון שכן אפילו נתברר ששוטה היה בשעה שמכרו מכירה הוא שכשם שקנאו בשטות כך מכרו בשטות והא דמיא לההיא דתנן לענין חרש שנשא פקחת כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ע"כ:

אין מזימין את העדים וכו'. טעמא דמילתא מפני שהזמה הוא גמר דין ואין גומרין דינו של אדם אלא בפניו אבל בהכחשה שהעדות מסופק מכחישין שלא בפניהם. וי"מ שההזמה הוא בין כשאומרים לעדים והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני בין כשאומרים להם האיך אתם מעידים שהמלוה או הלוה עמכם היה והלא באותו היום עמנו היה במקום פלוני במקום רחוק שלא היה יכול ללכת שם ביום אחד דכל זמן שעוקרין את העדות לגמרי הוי הזמה והכחשה הוי כשאומרים להם עמכם היינו לשם ולא היה העדות באותו הדרך שאתם אומרים. וי"מ דלא הוי הזמה אלא גבי עדים בלבד דהיינו גזירת הכתוב שהאמינה תורה לאחרונים יותר מן הראשונים והשאר מיקרי הכחשה ועיקר. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

והזמה שלא בפניהם וכו'. הא כתיבנא בסמוך מאי דכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל והזמה שלא בפניהם וכו'. כלומר נהי דהזמה לא הויא לחייבם כדין הזמה הכחשה הויא לבטל עדותן וכדפרש"י ז"ל. וכתב הר"מ הלוי ז"ל טעם הדבר דהזמה לא הויא לפי שהעדות עליהם ממש לענשם ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ואם קבלו אינו כלום אבל בהכחשה עיקר הדין על הממון הוא והרי בעל השטר קיים להעיד בפניו. ע"כ:
קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערעור לא מסייע ליה לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד. הכין גריס רש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל שאם לא קרא עליו ערעור חיישינן שמא מזויף הוא וכן גורס הרא"ם ז"ל ואינו מחוור דכיון שהוחזק בב"ד ונתקיים על ידי עדיו תו ליכא למיחש למזויף דאם כן בטלת כל קיום שטרות ולכך הנכון כגירסת הרב אלפסי ז"ל הוחזק בב"ד אין לא הוחזק בב"ד לא מסייע ליה לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בב"ד והא קמ"ל דאף על גב שקרא עליו ערעור בב"ד שהוא מזויף ושתק ערעור ההוא ונשאר בעל השטר בחזקת הממון ההוא דאפילו הכי לא חשבינן ליה כמקויים דדילמא השתא שתק עליו המערער ולמחר תבע ליה בדינא. ותנא נמי להך רבותא קתני השטר שקרא עליו ערעור דאפ"ה הוחזק בב"ד בעינן. הריטב"א ז"ל:
אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי שטרי שדות או משתי כתובות והוא שאכלום בעליהם שלש שנים ובשופי. הא דנהרדעי לא פליגא אדרב אסי דרב אסי מתניתא היא דאם כן הוה לן למימר נהרדעי אמרי והא דנהרדעי אתא לאשמועינן דזמנין דמקיימינן משטר שלא הוחזק בב"ד כלל והוא כשיש לנו שני שטרות שיצאו בב"ד על שתי שדות של מכר או של כתובה ואכלום בעליהם בשופי שלש שנים אחר שנחתמו דכיון דכך ראיה הוא שהם אמת ומשום שלא הוחזקו בב"ד בעינן ב' שטרות אבל בדרב אסי ומתני' שהוחזק בב"ד בשטר אחד סגי וכדאמרינן לקמן מחוי חתימות ידיה אחספא ושדו ליה בבי דינא ומחזקי ליה וכל שהוחזק בב"ד ונתקיים כראוי הא חשיב כאילו מחוו סהדי חתימות ידייהו בבי דינא. וכן דעת התוס' ועיקר. אבל הרב אב ב"ד והרב בעל הלכות ז"ל כתבו דאפילו לרב אסי ומתני' שני שטרות בעינן ולא חדשו נהרדעי אלא דבהא לא הוחזקו והא דנקטי רב אסי ומתני' משטר שקרא עליו ערעור לישנא קלילא נקט. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בב"ד אבל משטר שלא קרא עליו ערעור כלל מקיימין אע"פ שלא הוחזק. וק"ל משטר שקרא עליו ערעור ולא הוחזק פשיטא ואיכא לפרושי אף על גב דלא אפסיל מחמת אותו ערעור או שערער על השדה שלא הניחו לאכלו בשופי כיון שקרא עליו ערעור צריך קיום א"נ ס"ד דכולהו לא מצי לזיופי ולהמנינהו חד משום חבריה קמ"ל. ומיהו הוחזק בב"ד משטר אחד מקיימין דממקום אחד קא אמרי ולא ממקומות אחרים והא אמרי נהרדעי דמשתי שדות או משתי כתובות מקיימין אף על פי שלא הוחזקו בב"ד והוא שאכלום בעליהן שלש שנים בשופי דהוה ליה כמי שהוחזק בב"ד ונהרדעי תרתי אתי לאשמועינן דאף על גב דאמר רב אסי לא קרא עליו ערעור מקיימין [אין מקיימין אלא משתי שדות א"נ משתי כתובות אבל מחדא לא הואיל ולא הוחזק בב"ד וקמ"ל נמי דמשתים מקיימין] אעפ"י שלא הוחזק כדרב אסי והוא שאכלום בעליהם שלש שנים בשופי. ודעת הראב"ד ז"ל דלעולם אין מקיימין אלא משתים אף על פי שהוחזקו בב"ד כי היכי דתהוו כתרי סהדי. עד כאן:

וז"ל הרא"ה ז"ל אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור וכו'. קשיא לן הא פשיטא כיון דקרא עליו ערעור כל היכא דלא אתחזק בבי דינא היכי סמכינן עליה ואפשר לומר דקמ"ל אפי' שתק המערער אי נמי אפשר דאף על גב דתרי שטרי נינהו לא סמכינן עלייהו לאחזוקינהו בקושטא למימר דכיון דתרי נינהו לא חיישינן תו לזיופא והכי אתיא פשטא דמילתא אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי שדות ושתי כתובות והוא שאכלום בעליהם בשופי פי' נהרדעי סברי דאפילו לא קרא עליו ערעור אין מקיימין אלא משתי שטרות ובעינן נמי דוקא דליכא ערעור כלל וכיון דליכא ערעור כלל מקיימין אף על פי שלא הוחזקו בב"ד ואפילו הוחזקו בב"ד אין מקיימין משטר אחד אלא משתי שטרות. וכן דעת הר"א אב ב"ד ז"ל ולעולם אין מקיימין אלא משני שטרות ואפילו הוחזקו בב"ד והיינו סברא דנהרדעי דאכלוה בעליהם שלש שנים ובשופי כהוחזקו בב"ד דמי ונהרדעי לא פליג אדרב אסי דהא דרב אסי מתניתין היא אלא רב אסי לא איירי מכמה שטרי ולא קאמר אלא שאין מקיימין משטרות שקרא עליהן ערעור אלא אם כן הוחזקו בב"ד אבל לא קרא עליהן ערעור מקיימין אפילו לא הוחזקו בב"ד ודוקא נמי משנים. ע"כ:
וז"ל תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בב"ד כך היא הגירסא במקצת הספרים ולפי זו הגירסא כך נפרש דדוקא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד ויש שגורסין אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד ולפום האי גירסא ה"פ כי אמרינן שאם היה כתב ידן יוצא בשטר אחר שנתקיים ממנו הני מילי משטר שקרא עליו ערער כלומר שערער הלוה או המוכר על אותו השטר והוצרכו המלוה או הלוקח לקיים את השטר והוחזק בב"ד שזאת היתה חתימת אלו העדים נקיים ממנו דליכא למיחש לזיוף לא הוחזקו בב"ד לא נעשה דמיון דחיישינן לזיוף ומאי דאמר שקרא עליו ערער לאו דוקא אלא אם כן הוחזק בב"ד לא שנא קרא עליו ערער או לא קרא עליו ערער מקיימין ממנו ומאי דאמרינן שקרא עליו ערער אורחא דמילתא נקט שעל ידי הערער מקיימין את השטר בב"ד והלכך לעולם בעינן הוחזק בב"ד לא שנא קרא עליו ערער לא שנא לא קרא עליו ערער וי"א דאפילו הוחזק בב"ד אין מקיימין אלא כשהוחזק על ידי הערער מפני שבסיבת הערעור ב"ד מדקדקין יפה ומשום הכי אצטריך למימר שקרא עליו ערער ולא אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא או משתי שדות או משתי כתובות פי' נהרדעי אתי לאשמועינן שאף על פי שאמרו שאין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד ה"מ משטרי הלואות וכיוצא בהן שאין להם קול ואיכא למיחש לזיוף אי נמי משטר אחד של שדה אחת או מכתובה אחת אבל משני שטרות של שני שדות של שני בני אדם או משתי כתובות של שתי נשים מקיימין. והוא שאכלום בעליהם שלש שנים ובשופי כלומר שאכלום בעליהן השדות בשופי בלא שום ערעור וכן אם הנשים עמדו תחת בעליהן בלא שום ערעור מקיימין מהם ואף על פי שלא הוחזקו בב"ד דכיון שעמדו זמן הזה בלא שום ערעור והוא דבר שיש לו קול אין לחוש לזיוף ומקיימין מהם ורואין ב"ד את החתימות דומות אלו לאלו ומקיימין את השטר. ופי' שופי בנחת ובשלוה כדמתרגמינן על הר נשפה על טורא דשלוה. ע"כ:

אמר רב שימי בר אשי וביוצא מתחת ידי אחר וכו'. פרש"י ז"ל הסתכל בכתב של אותם שטרות כוון וחתם הוא בעצמו את השלישי ולפי זה אף על פי שאותן שני שטרות מקויימות בב"ד חוששין לזה. ועוד שמעת מינה לדברי רש"י ז"ל דאי אית ליה להאי מריה שטרא שטרי אחריני מחתימת ידא דסהדי לא מבעיא מההוא שטרא אלא לעולם לא מקיימין ליה להך חששא דזיופי זייף לעולם איתא ואם כן לא מקיימין שטר לעולם עד דאתי סהדא ומסהיד על חתימות ידיה דהיא היא דהתם ודאי מקיימין דבטביעות עינא ודאי מכיר הוא כתיבה מזוייפת אי נמי כגון דאתו סהדי ואמרי אשתמודענא לה דהוא חתימת פלוני דבכה"ג נמי מקיימין לה ואפילו בסהדותא דהנך סהדי דחתימי בה נמי איכא למימר זיופא זייף כעובדא דרבא ורב אדא דאמר רבא אין חתימות ידאי מיהו מקמי דרב אדא לא חתמי מעולם וכפתוהו ואודי אלמא מנכרא מילתא הילכך לית לה קיומא אלא אי דכירי סהדי לסהדותא אי נמי דאיכא סהדי דחזו להו כי חתמי בהאי שטרא הילכך האי פירושא לא מחוור. ותו קשיא עליה ביוצא מתחת ידי אחר איכא למיחש דילמא זיופי זייף ודקאמר מר לא מצי מכוון כתב בכתב הואיל ואינו לפניו מי לא אפשר שהיה בידו שעה אחת או שראה חותם ידו באגרות הרשות או בשטרות אחרות שהיו לו על אחרים וכבר נפרעו או שהיו לאחרים עליו ופרע אלא ודאי האי פירושא לא נהירא. וי"מ כך מאי שנא מתחת ידו דילמא זיופי זייף איהו לכולהו שהרי לא הוחזקו בב"ד ואף על פי שאכלן בשופי אקראי בעלמא הוא א"נ גברא אלמא הוא ואין בנ"א מערעין עליו ביוצא מתחת ידי אחר נמי ניחוש דילמא איהו זייפי וכוון הכתיבה אות באות כולי האי לא מצי מכוון שיהו דומות זו לזו עד שלא יהא שום הפרש בין זו לזו ואפילו יהא מונח ועומד לפניו הילכך משטר מקויים מקיימין אף על פי שהוא יוצא מתחת ידו. ועדיין לא נתחוור לי היכי אקשי' מאי שנא מתחת ידו דלא וכו' הא לא דמי יוצא מתחת ידו ליוצא מתחת ידי אחר כלל. ויש לומר לפי שאלו הכתיבות כולן דומות להדדי ודרך המזייפין שמתחלף להם הכתב וזה כוון כולם לאחת ולדמיון כתיבתו של פלוני אף על פי שאינה לפנינו שאינה דומה לכתיבה שלו אי נמי ניחוש נמי לשמא ראה וכוון מכתיבת ידו שברשות אחר ופריך דכולי האי לא מצי מכוון ולחוש לשמא זייף הוא את כולן אין חוששין כיון שאכלום בשופי ואין כל המזייפין הולכין אצל זה וחזקה היא. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל שיטה ישנה מתחת ידי אחר נמי דילמא אזיל וכו'. פי' אזל לבית חבריה וראה חתימות שני השטרות ושב לביתו וזייף מהם ומשני כולי האי לא חיישינן שיזכור תבנית האותיות וצורתם ויזייף אלא ע"כ מביט בחתימות בשעה שמזייף כפרש"י ז"ל וק"ל עליה ע"כ כל מי שיש אצלו שני שטרות משני עדים לא יועיל להם קיום אם יקראו עליהן ערער דדילמא בחדא מינייהו חתמו עדים ואידך זיופי זייפיה מיניה ולא ידעינן הי כשרה והי פסולה ומספיקא מפסילין לתרווייהו ואפשר דהיכא דאמרי עדים בזו חתמנו לעולם אינה מזוייפת כיון שהעדים מכירין שזו חתימתם. מיהו אכתי יש לתמוה דלעולם על ידי קיום לא גבינן בהו אלא בעינן שיקיימו העדים עצמן חתימתם ועוד כל מי שיש אצלו ספרים מכתיבת ידו אם חתם לו שטר לעולם לא יועיל לו קיום דדילמא זיופי זייפיה מתוך הספרים אבל בזו י"ל שאין אדם יכול לזייף מתוך האותיות המפוזרות אלא א"כ יראה השם כתוב יחד כדמשמע מדאמרינן לקמן האי מאן דבעי אחוויי חתימות וכו' אבל אמגילתא לא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכו' ולא אמרינן לכתוב תשרק צפעס אמגילתא אלמא לא מצי איניש לקיומי אלא מתוך שמות העדים עצמן ולאו ראיה היא דמ"ה אמרינן דלא לכתוב אמגלתא אפילו תשרק צפעס דילמא אתי למכתב שמיה דהא משום האי טעמא לא כתוב ארישא דמגלתא דילמא אתי למכתב באמצעיתה. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל אמר רב שימי בר אשי וביוצא וכו'. פרש"י ז"ל דחיישינן שהסתכל בכתב של אותן השטרות וחתם הוא בעצמו השטר השלישי הזה דוגמת אותה החתימה. מתחת יד אחר נמי דילמא אזל וחזא ואתא וזייף ופרקינן כולי האי לא מצי מכוון כיון שאין החתימות לפניו. והקשו בתוספות דלפום הכי כל שיש בידו שום שטרא או כתב או ספר מכתב ידי העדים שהוא מוציא בב"ד אף על פי שיקיימנו לפנינו ניחוש שמא מזוייף הוא ודמה כתב לכתב ואפילו העדים יטעו ויעידו על כתב ידם ממש שמא כוון זה החתימות כההיא דאמרינן בפרק גט פשוט דאמר אין חתימות ידאי דידי הוא ותירצו דשאני היכא שהשטרות שאנו למדים מהם אינן מקוימים ואם יצאו מתחת ידו חיישינן שמא הוא כתבם כלם כתיבה שוה ואינו כתב ידם של עדים כלל והכא ה"פ מאי שנא מתחת ידו דלא דילמא זיופי זייף שחתמם כלם מכתב שלא יהא נראה ככתב ידו ושמא כתבו זה ודאי צריך תחבולה לשנות כתב ידו ולכתוב שלשה כתבים משתי חתימות בכל אחד ואחד שיהו שוות ודומות זו לזו וקס"ד כי מי שיודע לעשות כן כך ידע לזייף ולדמות לכתב אדם אחר ומהדרינן דכולי האי לא שכיח שיהא אדם יודע לזייף ולדמות כתב ידי עדים וזה הפי' הוא הנכון. גרסינן בירושלמי [ה"ג] רב הונא אמר למדין מספר מוגה כגון אילין דאמרינן ספרוי דאסי פי' שהם מוחזקים לנו שהוא כתבם בלא עדות אחרת ובאילין אגרתא צריכא פי' אבל באגרות של רשות שמוחזקים בכתב ידי עדים אלו צריכה רבא אם למדין מהם בחלוקה זו בלבד. כנ"ל פי' הירושלמי הזה וכן פירשתי לפני מורי הרב ז"ל. עד כאן:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל ויש מי שאומר דאין מקיימין אלא מחתם ידי עדים אבל מספר שכתבו עד אין מקיימין והביאו ראיה מדאמרינן לקמן לכתוב חתימות ידיה אחספא אבל אמגילתא לא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי ואם איתא אפי' אמגילתא נמי ולכתוב ביה אלפא ביתא ולאו מילתא היא דאורחא דמילתא נקט דכיון שמעיד על חתימתו מסתמא שמו כותב ולא שיהא צריך לכך. ועוד דאגב אורחיה קמ"ל עצה טובה ותדע לך דאפילו אמגילתא מצי חתים והוא דחתם ברישא דמגלתא דבכי האי ודאי לא שוי כלום דכי אמרי' הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים בני חורין הני מילי כשחתימתו למטה כגון שכתוב מודה אני החתום למטה שאני חייב לפלוני מנה אבל כשחתימתו למעלה אינו כלום והיינו דקאמר דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי דמשמע דוקא כשכתב על חתימתו הוא דמעלי הא לאו הכי לא ובירושלמי גרסי' בהדיא ר' הונא אמר למדין מספר (פי' שידוע שהוא מכתיבתן של עדים) מוגה כגון דאמרי אילין ספרי דאסי כאגרתא צריכה. ע"כ:

כותב אדם עדות על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים. כתב ר"ח ז"ל יש מי שאומר תרי בבי קא תני האחד שאם נמסרה לו עדות בקנין או לכתוב שטר בפי' ונתרשלו הבעלים ולא כתבו השטר ובא אחר כמה שנים ובקשו לכתוב השטר יש להם לעדים לכתוב לו העדות שנמסרה להם, השני שאם הוא עדות על פה הולך ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים וזה הפי' לרבי' האיי גאון ז"ל ובתשובותיו מפורש יותר שאומר ולא יאמר הרי עברו כמה שנים ושמא נשתנה דבר זה או נפרע אותו ממון ואני לא ידעתי או שבטל אותו מכר ואני לא ידעתי אינו חושש לזאת אלא יש עליו להעיד מה שיש בצואתו זה נוסח דברי גאון ז"ל ויש לתמוה עליו בעיקר הדין אי דלא קבע ליה זמן או שהגיע זמן אמאי אינו חושש שמא נפרע אותו החוב והא אמרינן בפ"ק דבבא מציעא [טז ב'] המוצא ש"ח אע"פ שכתב בו הנפק דליכא למיחש שמא כתב ללות ולא לוה לא יחזיר דחיישינן לפרעון והכא אמאי לא חיישינן. וא"ת שהמלוה את חבירו בעדים היכא דאיכא קנין צריך לפרוע בעדים אית לן למרמא עליה הא דאמרינן התם בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ואין נותנין לו והא התם דמעשה ב"ד אע"ג דלא כתיב כמאן דכתיב דמי וגבי נמי ממשעבדי כדאיתא התם בפרק גט פשוט וכדאמרינן גבי הודאה בפ' זה ואפ"ה חיישינן לפריעה אלמא אינו צריך לפורעו בעדים ואיכא למימר שאני התם דכיון דפסקו ב"ד למילתייהו ודאי פרע ואף על גב דבחייב אתה ליתן לו לא פסקו מיהו לא דמי לחוב דעלמא דהא ודאי לאפרועי מהשתא קאי וכן כתוב מקצת המחברים בעדות קנין אבל בלא קנין שאמר כתובו אי אפשר דמלוה את חברו בעדים הוא ואין צריך לפרעו בעדים הילכך חוששין לפרעון ואפי' לקנוניא ורבינו הגדול ז"ל לא כתב בהלכות אלא עדות בקנין והשמיט מדברי הגאון מה שדומה שהוא טעות סופר. הרמב"ן ז"ל:

והרשב"א ז"ל דעתו כדעת הגאון ז"ל וז"ל פי' הגאון ז"ל דתרתי קאמר וכו'. ולא ידענא מאי קושיא ומאי תיובתא דאי למוצא שטר אתית לדמויי א"כ אפי' תוך זמנו נמי כל שזזה יד העדים מיד בעל הדבר לא יכתובו דהא התם אפי' כשזמנו בו ביום חיישינן לפרעון אלא מאי אית לך למימר דהתם כיון שנפל איתרע ליה מעתה קושיא אין כאן תיובתא אין כאן הגע עצמך שהפקיד שטר חוב אצל חברו ובא ליטול שטרו לאחר כמה שנים כלום אינו מחזירו וחושש שמא פרעו אבל מחזיר והלה יחוש לעצמו והכא נמי לא שנא דעדות שנמסר' לעדים ויש להם לכתוב בלא דעת המתחייב הרי הוא כאילו נכתב וכאילו העמידו מלוה ביד העדים שאין חוששין לפרעון כלל ומחזירין לו שטרו ועוד דאם פרעו כיון שלא החזיר לו את שטרו איבעי ליה למכתב תברא דכל דנפיק מרע ליה ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה וכיון דאי פרעיה אית תקנתא דשובר לא חיישינן ליה ותדע לך מדאמרינן בשלהי בבא בתרא [קעא ב'] גבי שטרות המאוחרין כשרין וליחוש דילמא יזיף מיניה בניסן וכתב ליה שטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה וכו' ופרקינן בתר דאמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תברא אי ידעיתו זמנא דשטרא כתובו ואי לא כתובו סתמא דכל אימת דנפיק לורעיה אמר ליה רבינא לרב אשי והאידנא דלא עבדין הכי אמר ליה רבנן תקוני תקינו מאן דלא עביד איהו דאפסי' אנפשי' אלמא לא חיישינן לפרעון בלא שובר דאיהו דאפסיד אנפשיה וכתבו אפילו בגוונא דלא אמסר להו כל שכן הכא ועוד אמרינן בפרק קמא דמציעא [טז ב'] אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים מאי טעמא אי משום כתב ללות ולא לוה כיון דקנה מיניה הא שעביד נפשיה ואי משום פרעון לפרעון לא חיישינן כלומר דאף על גב דלפריעא קיימא אנן לא חיישינן ליה כיון דלא קרוע ואפילו עבר זמנו של שטר דהא סתמא קאמר ואף על גב דפליגי עליה דשמואל התם היינו משום דנפל ואיתרע ליה הא לא איתרע בנפילה לא חיישינן ואפ"ה דנפיל כל היכא דאי בעי ליה למכתב שטרא אחרינא לא חיישינן ומהדרי' ודאי מכתב כתב ליה שטרא דמרע ליה להאי שטרא ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה כדאמרינן התם גבי מעשה ב"ד הרי זה יחזיר. וההיא נמי דצא תן לו וחייב אתה ליתן לו לאו קושיא היא דהתם כיון דידעי דבי דינא לא כתבי ליה שטרא משום דמהשתא הוא דמחייבינן ליה למפרעי' ונאמן הוא לומר פרעתי איהו נמי אזיל ופרע ולא חייש למכתב תברא הילכך איכא למיחש לפרעון ולא כתבינן ועוד דהא לא אמרי' להו בעלי דבר לב"ד למכתב ואינהו כיון דאיכא למיחש אמאי כתבינן ליה מה שאין כן בעדים שאמרו להם לכתוב או שקנו מידן דכמאן דאמר להו כתובו דכל סתם קנין לכתיב' עומד הילכך כותבין ונותנין אפילו לאחר כמה שנים ואינן חוששין כדברי רבינו האיי גאון ז"ל כנ"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים פי' הרמב"ם ז"ל חותם אדם עדותו על השטר היום ומעיד עליה לומר שהיא כ"י אפילו לאחר כמה שנים אמר ר"ה והוא שזוכר עדותו ומעשה שהיה מעצמו שאם אינו זוכר אלא ע"י השטר הוה ליה כמעיד מפי הכתב ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ורבי יוחנן אמר אעפ"י שאין זוכרה מעצמו כיון שנזכר על ידי השטר והילכתא כר' יוחנן ומיהו כל שאינו זוכר העדות כלל אפילו על ידי השטר אעפ"י שאומר שהוא כתב ידו אין מקיימין את השטר ממנו ואעפ"י שכשאנו מקיימין השטר על ידי אחרים דיינו שמעידים על כתב ידן שאני הכא שהעד עצמו כשמעיד על כתב ידו על מנה שבשטר הוא מעיד וכיון דכן צריך שיזכור העדות ולפי זה קשה הא דפרק גט פשוט [בבא בתרא קסז א'] בההוא דאמר אין חתימות ידאי דידי היא ואי לאו דכפתוהו לבעל השטר ואודי הוה מקיים שטרא ואע"ג דודאי לא זכר גופא של עדות שהרי שקר היה ומזויף היה ויש לתרץ דהתם אחד מן השוק היה מעיד על כתב ידו עמו דהשתא על כתב ידו הוא מעיד אבל זה אינו חדא מדלא פירשו לה התם ועוד דלקמן מוכח דלרבנן דאמרי על מנה שבשטר הוא מעיד אפילו כשיש עמו אחד מן השוק להעיד על כתב ידו אמרינן ועוד דא"כ בין לרב הונא בין לרבי יוחנן כולהו ס"ל כרבנן ובירושלמי אמרו אתיא דרב הונא כר' ודרבי יוחנן כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הם מעידים ויש לפרש הירושלמי דה"ק דרב הונא סבר כרבי דאמר על כתב ידם הם מעידים ולפיכך צריך עמו אחר להעיד עמו שאם הוא לבדו מעיד על כתב ידו אין זה קיום וצריך שיזכור כל העדות מעצמו. וזה הפי' דחוק. ועוד דהא שמעתא לא הוה לן לאיתויי הכא אלא לקמן על פלוגתא דר' ורבנן ועוד דבכולהו מתניתין לא הוזכר מעולם אלא שאומרין העדים זה כתב ידינו דאלמא בהכין סגי לכ"ע לפיכך אין הפי' הזה נכון ולא הסכים עליו אחד מן המפרשים ורבינו האי ז"ל פי' כותב אדם עדותו על השטר או מעיד עליה בב"ד אפילו לאחר כמה שנים כי הם העידוהו בדבר ונתאחרה חתימתו עד לאחר כמה ימים חותם אותה או מעידה בב"ד והוא שזוכרה מעצמו שלא על פי חבירו העד השני ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא לאחר שהזכירו חבירו נזכר ויש אומרים שאין דברי רבינו ז"ל אמורים אלא בשטרי הקנאת קרקע וכיוצא בו אבל בשטרי חובות דעבידי לפרעון אין לעדים לחתום בו לאחר זמן הפרעון דעביד איניש דפרע בזמניה ודילמא פרע ליה ואמר ליה דלא אכתיב שטרא ואפילו חייב מודה אין להם לחתום שמא עושין קנוניא על הלקוחות אלא אם כן כותבין מזמן הודאתו של עכשיו וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל וכן דעת מורי הר"א הלוי ז"ל אבל הרשב"א ז"ל היה אומר שזה אינו דכיון דהופקד להם עדות ונצטוו לכתוב ולחתום א"נ בסתם קנין שעומד לכתיבה אין להם אלא לעשות עדותם ושליחותם ואם פרע הלה כשלא החזירו לו השטר או שובר הוא הפסיד לעצמו ואי משום קנוניא בלאו הכי נמי יוכלו למעבד שיקבל הפרעון בתורת מתנה ויאמין בו הלוה ויעמיד השטר בחזקתו הגע עצמך שהפקיד אדם שטר חוב אצל חבירו או שנשאר חתום אצל העדים ועבר זמן הפרעון וכי לא יתננו לו לאחר הזמן דליחוש לפרעון ולקנוניא הא ודאי יחזיר ויחזיר הכא נמי לא שנא דמה לי שהופקד להם השטר או שנמסרה להם העדות שיכתבו ויחתמו הילכך לעולם חותמין ונותנין לו ואפילו לאחר זמן. ועם כל זה אין פי' רבינו האיי ז"ל בזה מחוור דאפילו תימא שהדין בש"ח כדעת הרשב"א ז"ל ונימא דהא אתא לאשמועינן מכל מקום קשה מאי האי דאמרינן בתר הכי ש"מ מדרבי יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא וכו' מה ש"מ דאמרינן הא היינו דרבי יוחנן גופיה ומיהו בזה יש לתרץ לפי מה שנמצא בקצת הנוסחאות ורבי יוחנן אמר אף על פי שאין זוכרה מעצמו דאמר רבי יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא וכו' אף על פי שאין הגירסא כן ברוב הנוסחאות וגם לפי' זה אין הירושלמי מתיישב כלל כי מה ענין זה אצל מחלוקת דרבי ורבנן דלקמן ועוד דגרסינן בתוספתא ואם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו כותב אדם עדותו על השטר וכו' ורש"י ז"ל פי' כותב אדם עדותו על השטר שאם עשאוהו עד בדבר וירא לשכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעה ומעיד עליה פי' על פי אותו הכתב אפילו לאחר כמה שנים והוא שזוכרה מעצמו לאחר שרואה בשטר נותן לבו ונזכר ובלא ראיית השטר נזכר קצת עדותו מאיליו ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא בראיית השטר אבל אינו נזכר לגמרי לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וכן פירשה רבינו אלפסי ז"ל ולהאי פירושא אתיא שפיר מאי דקתני בתוספתא שאם מצאו העדים כתוב בשום פנקס מזכרת שחתמו בו כי פלוני מת והם אומרים עכשיו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו ע"פ עדות זו ומה שאומרי' ושכחנו לרב הונא ששכחו מקצתו ולרבי יוחנן אע"פ ששכחו הכל ולא נזכרו עד שראו השטר ונזכרו על ידו. כותב אדם עדותו על השטר וכו' וגם לשיטה זו אפשר לפרש הירושלמי יפה דאתיא דרב הונא כר' דר' סבר שהעד אינו מעיד אלא על כתב ידו כי ראיית חתימתו אהיכרא שמכירה אינו חשוב עדות כלל ואף על פי שמזכירו אלא השטר מעיד מעצמו בגזרת הכתוב ואם כן ה"ה מי שרואה חתימתו כתוב בפנקסו אף על פי שמזכירו הפנקס אין זו הזכרה ואין זה אלא כאילו הפנקס מעיד והוה ליה מפי כתבם ורבי יוחנן סבר כרבנן כי העד החתום בשטר כשאומר זה כתב ידי הרי הוא כאילו נזכר מן הענין לגמרי והוא מעיד על מנה שבשטר והוא הוא המעיד בדבר ולא השטר וה"ה נמי כשמוצא עדותו כתובה בפנקס ומכיר כתב ידו אף על פי שאין זוכרה מעצמו מה שמזכירנו הכתב ונזכר עדות עצמו חשוב ומפיהם קרינא ביה. ומיהו לפי' זה קשה קצת היכי קתני כותב אדם עדותו על השטר מפני מה שכתב בחתיכת קלף או בפנקס זכרון אין זה נקרא שטר בשום מקום אלא נייר בעלמא ואולי היו נוהגין העדים לעשות מעדותם שטר בלשון קצר מתרפו של ענין והיו חותמין בו ואחר כך כותבין וחותמין שטר גמור בכל חוקותיו ובכל דקדוקיו בביאור וכותבין וחותמין ונותנין לו וכמו שנוהגין עכשיו במקצת המקומות ואין בזה משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כיון שלא בררו בשטר הראשון כל ענייני העדות ולא היו כותבין אותו אלא כדי שלא תשתכח העדות ואפילו הכי כיון שחותמין בו העדים קוראים אותו שטר בשתוף השם כנ"ל. ואף לפירוש זה אין דברי רב הונא ורבי יוחנן אלא בשטר כזה שלא נכתב ונחתם לימסר לבעל דבר ולדון בו בב"ד אלא למזכרת בעלמא אבל עדים שכתבו וחתמו בשטר גמור על דעת שידונו בו בבית דין בעת הצורך אף על פי שנשאר השטר בידם כמה ימים או שהושלש בידם עד זמן ידוע אינו בכלל זה ובקיום הכתב סגי שיאמר זה כתב ידינו העדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותם בב"ד וכשחתמו בו אז העידו עדותם ומדאורייתא לא בעי קיום ורבנן הוא דאצרוך קיום כדאיתא לקמן בפירקין ובשמעתא קמייתא דגיטין. ואי קשיא לך הא דאמרינן ביבמות מפני מה לא תקנו זמן בשטר קדושין ואמרינן משום דלא אפשר דהיכי נעביד נינחיה גבי דידיה זימנין דבת אחותו ומחפה עליה נינחיה גבי דידה מחקה ליה נינחיה גבי עדים אי דדכירי ליתו ולסהדו ואי לא דכירי זימנין דחזו בשטרא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ע"כ. ואמאי לא הוי ביד העדים ויוציאנו בב"ד ויעידו שחתמו בו ותו לא בעיא מידי אחרינא אלא ודאי ש"מ דאפי' בהא בעינן דדכירי סהדותא. ורבינו אלפסי ז"ל תירץ דשאני התם דכיון שהשטר יוצא מתחת יד העדים וברשותם היה לעולם ולא היה ראוי למסרו לבעל דבר אין זה נדון כשטר גמור אלא כמזכרת כן פי' דבריו רבינו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות ואין זה נותן טעם לשבח אבל הנכון דמשום דרוב קדושין בכסף כי מצטרכי' לעדות העדים לא מדכר לן שטרא אלא דבעי מינייהו עדות הקידושין ואינהו לא מפקי שטרא ואתו ומסהדי מגו כתבא בב"ד עדותם על פה והוה ליה מפי כתבם אם אינן נזכרים מן העדות אפילו על ידי השטר כר' יוחנן ואעפ"י שבכאן לא חשו לכך ואמרו כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה וכו' ולא חשו שמא יעיד בב"ד מבלי שהוזכרה כלל אין זו קושיא דהכא קתני תנא כיצד ראוי לעדים לנהוג בעדותם והתם חשו רבנן לכל מאי דאפשר למיחש דכיון דבעו למעבד תקנה לכתוב זמן בשטר קידושין יש להם לתקן זה בענין שלא יבוא ממנה שום ריעותא בעולם כן פי' רבינו ז"ל וכן מצאתי אחרי כן בתוספות האחרונות ודכ"ע מה שאדם כותב וחותם שלא בתורת שטר ולא במצות בעל דבר אלא לזכרון בלבד אינו עדות אעפ"י שיצא בב"ד דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ופרש"י ז"ל בחומש פרט לשולח אגרותיו לב"ד וכתבו התוספות שיש מנהג בהרבה מקומות בצרפת שכופין ב"ד שישלח העד אגרת עדותו לב"ד ודנין על פי העדות ההוא לפיכך כתבו מקצת האחרונים ז"ל שמה שכתב רש"י ז"ל בפי' התורה אינו נכון שאין נקרא מפי כתבם אלא כשאינו זוכר העדות והוא מעיד בב"ד על מה שרואה כתוב וכענין שמועתינו אבל כשאדם זוכר העדות יפה ורוצה לשלחו לב"ד הרי כתבו כפיו וכאילו העיד בפיו דומה ואף על גב דממעטין אלם שאינו מגיד מתוך הכתב התם משום דלאו בר הגדה וחקירה בב"ד הוא ולפיכך הגדה מעכבת בו. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו כלומר שיזכור כל עדותו ולא יסמוך על אחר ור' יוחנן אמר אעפ"י שאינו זוכרה מעצמו כלל אלא אחריני דהוו תמן מדכרי ליה ודיוקיה דרבא נמי איכא לפרושי הכי דאי מדרבי יוחנן הוה אמינא דוקא אחריני אבל סהדא חבריה לא דכיון דאיהו מסהיד ביה דילמא סמיך עליה האי לגמרי א"נ איכא חששא בהא דהוה ליה כעין נוגע בעדות כיון דאיהו גופיה מסהדי בה וכי היכי דבעצמו לא לסהדא חבריה נמי לא ואתא רבא וקמ"ל דליכא לאפלוגי בהא מילתא וכי היכי דמסהיד מפי אחרים מסהיד נמי מפומא דחבריה כנ"ל לקיים דברי הגאון ז"ל. ור"ח ורבינו אלפסי ז"ל דחאוה משום דדיוקא דרבא לא סלקא להו שפיר אליבא דהאי פירושא ולפיכך פירשו ר"ח ורבינו אלפסי ז"ל ואף רש"י ז"ל כתב כדבריהם דה"ק כותב אדם עדותו על פנקסו ומעיד עליה על פי כתיבת הפנקס אפי' לאחר כמה שנים וכו' וכתב ר"ח ז"ל ולדברי הכל עד החתום על השטר אינו צריך להיות זוכר העדות אלא אף על פי שאינו זוכרה מעיד שזהו כתב ידו ודיו שאילו היה צריך להיות זוכרה אין אחד יכול לקיים חתימת חברו. ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל סיוע לזה הפי' תני ר' זעירא בכתובות דבי רב וכו' וסיום הירושלמי הזה שהתחיל ר"ח לכתוב הוא. תני כותב הוא אדם עדותו ומעידה אפי' לאחר כמה רב הונא אמר והוא שיהא זכור עדותו ור' יוחנן אמר אע"פ שאינו זכור עדותו ואתיא דרב הונא כרבי ור' יוחנן כרבנן ונראה שהיה דעתו שפירושו כך לדבריהם שהוא אומר על כתב ידן הם מעידים נמצא' החתימה דבר בפני עצמו ואע"פ שמכיר חתימתו ונודע שחתם אינו זכרון העדות לפיכך אין העדות מועיל למנה שבשטר אלא לכתב ידן ומיהו כיון שהוא שטר חתום מהני שהעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד מ"מ כיון שאמר ר' שאין עדות החתימה עדות למנה שבשטר למדנו שהכותב על פנקסו זכרון עדות אע"פ שזכור שכשכת' ודאי האמת כתב אם אינו זוכרה אינו כלום ודרבי יוחנן אתיא כרבנן דאמרי שהמעיד על כתב ידו הרי הוא כמעיד ממש על מנה שבשטר מאחר שכשכתב ודאי האמת כתב לפיכך הכותב על פנקסו זכרון עדות אע"פ שאינו זוכרה אלא שזכור מחמת הכתיבה שכשכתב עיקר העדות כתב כמו שהיה בפניו רשאי הוא להעיד עליה ועדותו כמו שזוכרה ולא קרינן בה מפי כתבן אלא מפי עצמו הוא כיון שזכור שזה כתב בשביל עדות בלא שום שנוי ומיהו כשאינו נזכר כן מפי כתבם הוא אעפ"י שהוא יודע בעצמו סומך בדעתו שלא שנה וכיון שכן למדנו לשטר החתום שאין צריך לזכור העדות כלל אלא כיון שאומרים זה כתב ידינו הרי אלו כאומרים זכורים אנו דבשטר גמור שברשות בעל דין חתמנו ליכא למיחש הילכך מקיימין את השטר וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בפרק ד' אחין. וזה בירושלמי נמי הוא חולק על פי' רבינו האיי ז"ל. עוד יש תשובה לפי' ז"ל מעיקר זאת הברייתא שכך היא שנויה בתוספתא יפה כח שטר מכח עדים וכח עדים מכח שטר יפה כח שטר שהשטר מוציא אשה מבעלה מה שאין כן בעדים יפה כח עדים שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלו' לא תנשא אם אמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו תנשא אשתו כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליה והולך אפי' לאחר מאה שנה. יפה כח שטר מכח כסף וכח כסף מכח שטר וכו'. הנה למדת לפי הענין שאין פי' הברייתא כדברי הגאון ומעתה הדין דלא יחתמו העדים עדות שנמסרה להם בקנין אלא בתוך זמן דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה אבל לאחר זמן חוששין לפרעון ואפי' חייב מודה דחוששין לקנוניא ומ"מ היכא דליכא למיחש לפרעון מלוה בקנין גובה מן המשועבדים והכי מוכח בגט פשוט דאמרינן בשטרי אקנייתא אי דכיריתו יומא דקניתו ביה כתובו וקא טריף בהו מההוא יומא אלמא קול יוצא לקנין בשטר וכיון דליכא למיחש לפרעון כתבינן אבל בטוען פרעתי או שיש לחוש אין לנו. ומצאתי בחבור תשובות לא שנא שכיב לוה ולא שנא שכיב מלוה כל דסמיך לקנין כותב אבל ודאי משך מילתא ולא תבע ליה למכתב א"ל דילמא פרע וכל סתם הלואה מקמי דלשהי שלשים יום כותבין ונותנין והמע"ה. גם נראה לכאורה שאין הפי' כדברי ר"ח ורבינו ז"ל שמשמעות הדברים בשטר השעבוד החתום בשני עדים ופירושה כך כותב בשטר עדות ומעיד אפילו לאחר כמה שנים זה כתב ידי ואמר רב הונא שצריך שיהא זכור מעצמו העדות שראה כל מה שכתב בשטר זה אבל אם אינו זכור אעפ"י שמכיר חתימתו אינו כלום וא"ת הרי שנינו זה כתב ידו של אבא וכו' התם שאני דכיון דאחרים מעידים אינהו לא הוה להו למידע אבל הן עצמן צריכין לזכור עדותן ור' יוחנן אמר אעפ"י שאינו זוכרה מעצמו אלא מתוך השטר ולפי פי' זה הורו מקצת הגאונים ז"ל שאם שכחו עדותן לגמרי אינה כלום וכן אמר רב יהודאי ומר רב מתתיא ומקצת רבנן קשישי ז"ל ואין הוראה זו נכונה מפני שהירושלמי תשובה לדבריהם ויש אחרים שאמרו דרב הונא הוא דסבר הכי דבעינן שיהא זכור עדותו. ורבי יוחנן סבר אעפ"י שאינו זוכרה מעצמה כלומר שאינו זוכר העדות כלל לא מעצמו ולא מפי אחרים אלא שמכיר חתימת ידו ומעצמו לאו למימרא שיהא זוכרו מפי אחרים אלא שמכיר החתימה שלו והוא בזכרון העדות שהדבר ידוע שלא חתם שקר וקי"ל כרבי יוחנן ורבא הכי דייק מדרבי יוחנן כיון שאמר ר' יוחנן שאעפ"י שאינו זוכר העדות דיו כשהוא מכיר החתימה הואיל והחתימה מעידה על מנה שבשטר הרי הוא כזוכר הכל הכי נמי אם הזכירוהו אחרים בעדות על פה ונזכר דיו. וכל זה הטורח להעמיד גרסת הספרים אבל רב אחא משבחא גאון ז"ל לא כתב בשאלתות מעצמו לא כדברי רב הונא ולא כדברי רבי יוחנן כגירסת הירושלמי אלא אעפ"י שאינו זוכרה כלל לדברי ר' יוחנן מקיימין ולא כתב כדברי רבא ש"מ מרבי יוחנן אלא אמר רבא הני בי תרי דידעי בסהדות' וכן בתשובה לרב צמח גאון ז"ל ל"ג מעצמו ופירש' אעפ"י שאינו זוכרה כלל כך כתב הנגיד מר רב שמואל הלוי ז"ל ולפי זה יהיה פירוש הירוש' כך אתיא דרב הונא כר' שמאחר שאמר ר' על כתב ידן הם מעידים אם אינן זוכרין העדות כלל מה תועלת יש לנו בהכרת החתימה הרי אינן מעידין כלל על מנה שבשטר הילכך בעינן שיהא זכור העדות במקצת כלומר שזוכר שחתם וזוכר שכשחת' ראה וחתם והיינו דקתני בברייתא מה שבשטר זה ראינו ושכחנו ואעפ"י כן עיקר העדות על כתב ידן היא שהם זכורין אותו לגמרי ומנה שבשטר אינן זכורין בו אלא מחמת כתב ידן. וא"ת הרי עדים אחרים שהן מעידין על כתב ידן של חתומים ואפ"ה לא בעינן שיהיו יודעין העדות כלל איכא למימר שאני עדים החתומים על השטר שאם אינן מעידין על מנה שבשטר יעשו כמכחישין מנה שבשטר אעפ"י שמודים בכתב ידן מה שאין כן בעדים אחרים ורבי יוחנן אתיא כרבנן דאמרי עיקר העדות על מנה שבשטר הוא הילכך אע"פ שאינן זכורין כלל עדותן עדות שעדות כתב ידן ועדות מנה שבשטר הכל אחד. ויכולני עוד לפרש הברייתא כדברי ר"ח ורבינו ז"ל שאמרו ואם אמרו מה שבשטר הזה ראינו ושכחנו תנשא אשתו אלמא אעפ"י שאין אותו השטר כלום ומפיהם ולא מפי כתבם קרינן ביה כיון שזוכרים מה שכתוב בשטר וראו כשחתמו זכרון עדות הוא מה טעם שלא יהא אלא פנקס כותב אדם עדותו על הפנקס ומעיד עליה ואפי' לאחר כמה שנים ורב הונא ורבי יוחנן בפי' הא דקתני מה שכתוב בשטר זה ראינו ושכחנו פליגי. ואין על זה הפי' קושיא לפי דעתי אלא שלשון שטר סתם משמעותו שטר חתום בעדים ולא פנקס ושטר משמוש ואין זו קושיא כדי לבטל בה הפי' ונראה שרש"י ז"ל לא התיר מכלל זה הפי' אלא אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא כשראה נזכר אבל זוכר שכתב עדות זו בפנקס זה בלא שנוי אינו זכרון אבל מן הירוש' יוצא כן אם הפי' כמו שהן אומרין. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

תוס' בד"ה ואוקי ממונא כו' הא ההיא אתיא כסומכוס ורב נחמן כרבנן כו' עכ"ל דבלאו תירוצא דהכא שכתבו דתפיסה דלאחר ספיקא מהני בטוען ברי לא קשיא להו התם הכי דהא ע"כ רב נחמן לאו כרבנן הוא וק"ל:

בד"ה ור' יוחנן כו' אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה כו' עכ"ל ר"ל שאותו שבע"פ אומר שראה מסירת אותו השטר שחתום עליו עד השני וע"ש באורך בזה בתוס' שם וק"ל:

גמ' הוו מודו להו מהימני כו' כצ"ל:

שם אלא משתי כתובות או משתי שדות כו' כצ"ל. ונ"ב הא דקאמר אמרי נהרדעי משתי כתובות או משתי שדות היינו למעוטי שתי הודאות והלואות דדלמא מזויפות נינהו ולוה לא ידע כלל בהן אבל משתי שדות כיון שהלוקח מוחזק בהן ליכא למיחש למידי וכן משתי כתובות דכיון דנשים יושבות תחת בעליהן ולא ידעי שיש להן כתובות אחרות אלמא לאו שטרי זיופי נינהו אבל משטרות אחרים לא מקיימי' דדלמא מזויפות נינהו וכדכתיבנא ע"כ לשון הר"ן:

גמ' השתא דליתנייהו דאילו הוי קמן כו'. אף שאין בהודאתן מעלה ומוריד דאין חוזרין ומגידין מ"מ עדיף השתא מאיתנהו קמן ומכחישי להו ודו"ק:
בתד"ה ואוקי ממונא כו' וא"ת בחזקת הבתים וכו'. בל"ז ע"כ דלא כרבנן דלרבנן כשיחזיק בה א' בידו ס"ל המוציא מחבירו עליו הראיה ודאי מתחלה אין כאן מוחזק אבל תיכף שבא ליד א' אין חבירו יכול להוציא ממנו אלא בראיה משא"כ כל דאלים גבר אם תפס אח"כ השני מיד המוחזק לא מפקינן מניה ודו"ק:

בא"ד ורשב"א נראה לו להעמיד הברייתא בשובר עיין בהג"א:
בתד"ה אלא אמר ר"נ וכו' או קרובים משנולדו וכו'. ולפ"ז הא דמקשה תרי ותרי נינהו אף די"ל שאמרו פסולי עדות לאחר שנולדו רק בשעת חתימתן ואנוסין מחמת ממון רק הקושיא הוא מקטנים ויש לראות דלמא בקטנים נמי חזקה אין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול כדלעיל וחילוק דק יש לחלק בין הך חזקה לחזקה דכשרות כשנולדו ודו"ק:
בתד"ה ור"י כו' ומפרש בגמ' מאי קיומו. ע"ש דיש ליתן טעם למה הביאו הגמ':

בא"ד וא"ת והכא אפילו אין זוכרה כלל וכו' יביא שטר וכו'. ר"ל פ' ד' אחין מתיישב שלא תקשה מהא דג"פ ומהגוזל קמא אבל הכא עדיין קשה יביא כו' וה"ה דה"מ להקשות יבא ויעיד שכך ראה בשטר רק הך עדיף דהתם בג"פ ובהגוזל א"א רק להעיד דנשרף או נמחק ובסמוך דכתבו ומ"מ נהי דע"א כו' לענין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו וכו' הומ"ל לענין שלא יביאו השטר לב"ד גם עתה כתבו דחשבינן להו כעד מפי עד ואי הוי נקטי לענין שלא יביאו השטר הוי כתבו דהוי עדות מפי כתב וכתיב מפיהם ולא מפי כתבם ועיין:

בא"ד אלא זכרון דברים בעלמא. וכיון דלא כתוב כתיקון השטר אף שהוא זוכר העדות עי"כ [היינו לרב הונא] מ"מ לא עדיף כשטר שמעיד שראה עדות שנמחק בב"ד ודו"ק:

גמרא דאילו הוו לקמן דלמא הוו מודו להו. לכאורה י"ל ג"כ להיפוך דבפניהם לא הוו מעיזי להכחישם. וכמו בהזמה (ובכל דבר חיוב) שאינה אלא בפניהם ולא אמרינן דאילו הוו לקמן דלמא הוו מודו להו. ואולי י"ל דזהו כעין ק"ו וקי"ל דאין עונשין מן הדין כמו דאם הרגו אינן נהרגין בפ"א דמכות (ה ב):

גמ' שם אבל ל"ל חזקה דאבהתיה אמרינן כשהוא שוטה זבן כו'. קשה דמאי פסקא מי לא יארע דיהיה עדים שזבן כשהיה חלים. והנ"ל דבר שטיה היה כל ימיו ועתותיו במצב אחד. רק דתרי אמרי שהיה כל ימיו כמו חלים. ותרי אמרי שהיה כמו שוטה ומיירי שכבר מת ואיננו לפנינו לבודקו. אך דברי התוס' בד"ה ואוקי עומדים לנגדי וכן משמעות דברי הפוסקים ועי' ר"ן:

גמ' שם אין מקיימין אה"ש אלא משתי כתובות או משתי שדות כו'. מלת או היא מהגהת רש"ל וכ"ה גי' הרי"ף. ולגי' שלפנינו בלא מלת או נ"ל דכתובות אין הכוונה על כתובות נשים כמשמעה בכ"מ אלא דקרינן כתובות בחולם התיו מן וכתובת קעקע. ור"ל משתי כתיבות של ב' שדות. וגם אם תקרא הת' במלאפום. י"ל כן וכ"נ מפרש"י. אבל הפוסקים לא פירשו כן:

רש"י ד"ה וביוצא מת"י אחרים. שהשטרות כו' שמקיימין את השלישי כו'. וכ"כ בדבור הסמוך. ולאו דוקא דלפירושו דחיישינן שמא זייף את זה מהן אפילו במקויימין נמי. ורב שימי קאי גם אהא דרב אסי ועי' ברמ"א סי' מ"ו ס"ז ובאחרונים:

תד"ה ואוקי. דכיון דלא בא בתחלת החדש איכא למימר דאודויי אודי ליה. ק"ל מאי הוכחה היא זו הלא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. וי"ל:

תד"ה וריו"ח (בע"ב). לר' אלעזר דאמר ע"מ כרתי. כצ"ל בל"י:

בסה"ד ולשון כותב אדם לא משמע הכי. לכאורה נראה דגם הירושלמי מפרש הא דכותב אדם עדותו כפרש"י והרי"ף אלא דתלי פלוגתייהו דר"ה וריו"ח בפלוגתא דרבי ורבנן. דכמו דלרבנן אי מדכר המלוה ע"י השטר יכול להעיד על מנה שבשטר כן בכתב עדותו לעצמו לזכרון יכול להעיד על הדבר לאח"ז כשנזכר ע"י אותו כתב. וכן לרבי בהפוך. ודלא כמש"כ בר"ד דמתוך הירושלמי נל"פ בענין אחר:

מידי דהוי אנכסי כו'. נ"ב גמרא הוא דקאמר לה. ולא רב נחמן:

גמ' וכשהוא שוטה זבין. עי' סוכה דף מו ע"ב תוס' ד"ה דינוקא:

תוס' ד"ה דלמא כו' אור"ת דדוקא כו'. עיין לקמן דף כח ע"א תוס' ד"ה קיום שטרות:

אלו הוי קמן. צ"ע א"כ בבעל השור נמי נימא הכי א"כ בטלת והועד בבעליו. י"ל התם אין הכחשת הבע"ד מהני אעדים שהרי הם נשארו בכשרותם כמו שהיו ולא מקרי עדות מוכחשת בשביל זה א"כ שפיר י"ל מה שאומרים בפני הבע"ד עדיף ממ"ש שלא בפניו. משא"כ הכא דהשתא הם בחזקת כשרותם לא נאמין להם ולכשיבאו העדים ויכחישום דאז גם אלו ידונו כמוכחשים דמאי אולמי הני מהני אז נאמין להם והוי כחוכא וטלולא. ואל תיקשי א"כ בעדי הזמה נמי נימא הכי ז"א דעדים זוממים הוי בע"ד ולא מתכחשי האחרונים ע"י כלל. והמעיין באריכות לשונו של ר"נ יראה שכדברי כן היא:

דאלו הוי לקמן דלמא הוי מודי להו מהימני הכא א"ש אבל מ"ש תוס' בשם הרשב"א בזה צע"ג הא אלו הוי מודה מה מועיל הא אין חוזר ומגיד ולפמ"ש לעיל בשיטת מהרש"ך א"ש דכל עדות שאינו מועיל אלא מדרבנן חוזרים ומגידים דלא אלים הגדה קמייתא כ"כ ובשטר שמתו עדיו קיימין הכא דאינו רק מדרבנן לשיטת הרמב"ם שכתבתי לעיל ושפיר יכולין לחזור ולהגיד אע"ג דכשמתו לא שייך שיחזרו ויגידו מ"מ אמרי' אלו הוי קמן בהאי אופן שהם עתה שהי' השטר מדרבנן היו יכולים לחזור ולהגיד ודוחק וצ"ע:

אלא א"ר נחמן אוקי תרי כו' כל מ"ש תוס' כאן כוונתם כפשוטו דברייתא מיירי וודאי בכל גוונא ברישא נאמנים ממש ובסיפא אינם נאמנים ממש אלא משום תרי ותרי אלא דלא משכחת נפקותא בין נאמנים ממש לנאמנים מטעם תרי ותרי אלא למר בתפס ולמר בשובר ובחינם נתחבט בפ"י בתוס' ד"ה אלא וכו' וק"ל:

אוקי תרי וכו' מ"ש תוס' ולר"נ אמאי לא מגבי' כוונתם מבואר עפ"י דברי ר"נ בפ' חזקת ל"א ע"ב ותוס' שם ד"ה ור"נ כו' מ"מ צ"ע דאין הדמיון עולה יפה דהכא כיון דמסהדי שהיו אז קרובים נמצא לפי דבריהם גם מ"ש הני שאז הלוה לו לא הוי עדות דבעי' תחילתו וסופו בכשרות. וצ"ל עיקר קו' מאנוסים דאפשר שהיו אנוסים בשיעבוד השטר ומ"מ הפליאה הוא אמת. ומ"מ בתי' תירצו גם מקטנים ופסולים משום דאיכא למ"ד לא בעי' תחילתו וסופו בכשרות בפ' י"נ קכ"ד ע"א עיי"ש. ומ"מ צ"ע דלמא אה"נ דגובה מלוה ע"פ וממשעבדי הוא דלא גבי דהשטר פסול עכ"פ. ובדוחק י"ל דבלא"ה י"ל נוקי תרי להדי תרי ונכשיר השטר דהא קיי"ל כל ספק בשטר שהוא לפסול השטר לגמרי אמרינן יד בעל השטר על העליונה ועיין בזה בפ"י ריש מס' ר"ה וצ"ל הכא שאני כיון דמסלקינן עדי השטר לגמרי משום דהו"ל תרי ותרי ממילא השטר חספא בעלמא והשתא ס"ל להתוס' אי ס"ד דמ"מ מועילין עדי השטר למהוי מלוה ע"פ עכ"פ א"כ איננו חספא בעלמא. ומ"מ הו"ל ביטול השטר שהרי עיקרו נעשה למגבי ממשעבדי ותהדר קו' לדוכתי' נוקי תרי להדי תרי ונכשיר השטר וצ"ע בכל זה:

ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. עמ"ש תוס' דכיון דעתים חלים אין ראי' ממה שהוא עכשיו עכ"ל. עיין ברב"י ובש"ע י"ד סי' ר"א סעיף ס"ה בשם תשובת הר"ן וק"ל:

והזמה שלא בפניו כו' עיי' הג"ה אשרי בשם ראבי'. וי"ל דבריו דאי ס"ד קבלה שלא בפניו לא מיקרי הגדה כלל. א"כ כיון שהזימום שלא בפניהם יכולין לחזור ולהגיד ממה שהגידו בראשונה. וא"כ איך נעשה מעשה לפסול שטרא עפ"י דבריהם ולמימר הכחשה מיהא הוי אע"כ הוי הגדה מעליא. ומיהו הזמה לא הוי מגזירת הכתוב שהוא דבר הנוגע לגופם של הניזומים ובעי' והועד בבעליו יבוא בעל השור אבל זולת זה מועיל עדות שלא בפניו. וק"ל:

וביוצא מתחת יד אחר. הש"ך הוכיח מדלא אמר יד אחרים ש"מ דסגי בשני שטרות יוצאים מתחת יד אחד דלא כרמ"ה ע"ש. וזה א"ש לדברי ר"ת שבמרדכי דלא חיישינן שהאחר זייף רק משום דבשטר א' לא סמכינן אדמיון הקפה א"כ מועיל נמי בששניהם יוצאים מת"י א' אבל מלשון הטור לא משמע כן וצ"ע ועיין ירושלמי שהביא הש"ך לפע"ד ס"ל לירושלמי כרמ"ה ושלשה דקאמר היינו עם המלוה הזה:

והוא שזוכרה מעצמו. בתומים סי' כ"ח סקט"ו הקשה לשיטת ר"ת דבראוי להעיד יכול לשלוח כ"י לב"ד א"כ אמאי ת"ח לא ליזיל לב"ד דזוטר מיני' לכתוב כ"י ולשדר להו דהא הוי ראוי להעיד בב"ד הגדול ממנו. עוד הקשה מסנהדרין ס"ה דאמרינן עדים לית בהו מעשה ואמאי הא משכחת בששלחו כ"י לב"ד. ותי' דוודאי אינו מועיל דהו"ל כמעיד שלא בפני בע"ד דאע"ג דהב"ד יקראו הכתב לפני בע"ד מ"מ כיון שאין העדים עם הבע"ד פנים בפנים יכולין להעיז ולהעיד שקר בפניהם. ור"ת לא אמרו אלא בהני גווני דמקילין לקבל שלא בפני בע"ד כגון שהנתבע חולה והעדים רדופים לילך למדה"י וכה"ג ע"ש. ולק"מ מעדים זוממים כר"נ עכ"פ בעי' והועד בבעליו ע"ש. ודבריו תמוהים דאכתי לא הועיל כלום דבת"ח שאינו מחויב מן התורה למיזל לב"ד דזוטר מיני' עדיף טפי מעדים רדופים לילך למדה"י ואם מקבלין שם שלא בפני בע"ד משום שא"א ה"נ א"א ולשדר הכתב לב"ד והדרא קו' לדוכתי'. אבל הנ"ל למימר דודאי עדות שצריך דרישה וחקירה לא מהני כ"י שלהם כמ"ש הוא עצמו כיון שמעיזים בפניהם שלא בפני בע"ד וכותבים מה שירצו ומתוך כתבו ילמדו לשקר. ואפי' דברי בע"ד לא ישמעו עפ"י תורגמן או כתבו מכ"ש עדים. ור"ת לא מיירי אלא אחר שבטלו חז"ל דרישה וחקירה בדיני ממונות כמבואר ר"פ א' דיני ממונות א"כ שפיר יוכל לשלוח כתבו לב"ד אבל בעדים זוממים דסנהדרין אדין תורה קאי וכן מיושב נמי מה שמקשים אמ"ש תוס' ר"פ שבועת העדות גבי ועמדו שני האנשים דנשים אינם רגילין לבוא לב"ד דכל כבודה בת מלך פנימה והקשו תוס' א"כ בעדות נמי נימא הכי ותי' דע"כ תעיד בעצמה ומקשים לר"ת תשלח כתבה לב"ד. והא"ש דעכ"פ התורה לא מיירי מזה שתשלח כתבה לב"ד דהא בעי' דרישה וחקירה. אמנם מת"ח קשה בוודאי מ"ט פטרוהו מלהעיד כלל הא מצי לשלח כתבו לב"ד. מ"מ נ"ל דלק"מ דלא חייבתו תורה להעיד אלא להעיד בפיו אבל מי יכריחנו למכתב לי' כתבא ואין ביד התובע להשביעו ע"ז למכתב לי' כתבא ולא מחייב קרבן שבועה:

והנה דעת הרמב"ם פ"ג מהל' עדות דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי עדים שנאמר עפ"י שני עדים ולא מפי כתבם. אבל מד"ס שחותכים דיני ממונות עפ"י עדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. והרבו להקשות עליו עמ"ש רמב"ן בספר המצות והש"ך סי' כ"ח באריכות. וכ' התומים שם ס"ק ט"ז בתי' קמא דס"ל לרמב"ם הא דמן התורה מועיל ספר כריתות ע"י עדים בכתב וכן שטר קידושין וכן שטר קנין כדכתיב גבי ירמי' כל זה הוא רק בשטר שאינו לראי' כ"א לעשות הכריתות והקדושין דגז"ה בעלמא הוא דע"י מסירת הכתב הזה מיד המקנה ליד הקונה נגמר הדבר ורחמנא גזר שיהי' גם שני אנשים חתומים על אותו הכתב לא להעיד על שום דבר דלא יאמנו מפי כתבם ורק אך גז"ה כן הוא. אבל אה"נ אם יפול שום הכחשה בין איש לאשתו או בין המוכר ללוקח צריכים עדים גמורים שיעידו בפניהם שקדשה או שגירשה. וא"כ בשטר הנכתב מעיקרא לראי' פשיטא דלא יועילו החתומים אלא מדברי'. ומ"ש דבר תורה עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד. ר"ל דבר תורה לא חיישינן לזיופי. ומשכחת לי' בכ"י בלא עדים. ומינה לדידן דמועיל עדים בשטר מדרבנן לא הוי לן למיחש לזיופי. כל אלו תוכן דבריו באריכות. וא"א לי לקבלם דאטו עדים כתיבי בגט הלא לא כתיב אלא וכתב לה ספר כריתות שנכתוב לה דבר שמשמעו שכורת בינו לבינה. ומנ"ל שיהי' שני אנשים חתומים תחת אותו הכתב. וע"כ תאמר דילפינן דבר דבר מממון מה להלן שני עדים אף כאן והתם כתי' עפ"י שני עדים יקום דבר. ואם תאמר שם על פיהם ולא עפ"י כתבם א"כ ה"נ צריך אותן השנים אשר גורמים הכריתות שיהי' ג"כ דווקא עפ"י ולא עפ"י כתבם. ונמצא שלא הועיל התומים כלום בכל מה שכתב בזה. והיותר מוחוור בזה תי' הלח"מ והוא ג"כ תירוץ השני שבתומים שם. דס"ל לרמב"ם בוודאי מה"ת מועיל עדים שבשטר כל זמן שהם חיים וראוי להגיד. אמנם מד"ס חותכים דיני ממונות עפ"י עדות שבשטר אעפ"י שאינם קיימים. ועדיין לא ניחא לי דאכתי מדאורייתא מי שיש לו שטר ומתו העדים בטל השטר. והנה הקב"ה בעצמו יעץ לירמי' למען יעמדו ימים רבים. ואע"ג דנימא דזה גופי' הי' אחר תיקון חכמים ותקנת קדמונים הי' בימי הנביאים ומצינו טובא כה"ג. מ"מ קשה מאוד לומר דמן התורה לא הי' שום שטר מועיל. וכל אשה שנתגרשה משמתו עדים לא יהי' לה שום. ראי' על גירושי'. והלא דרכי' דרכי נועם כתיב. ועוד קשה על הרמב"ם שברר לו דרך לעצמו לא כהרי"ף רבי' דס"ל להדי' פ"ד אחין כשיטת תוס' דעד מת שבשטר מהני. ע"כ נ"ל דדברי הרמב"ם בנוים הם על דברי הרי"ף ומישך שייכי אהדדי. והא דרי"ף כ' שם דלא אמרינן כמו שנחקרה עדותן בב"ד אלא בשטר שיצא מת"י העדים ליד בעלי השטר שאז נאמר דחתימת ידם הוי ממש כאלו הגידו כן בפני ב"ד חשוב. ואע"ג דלפעמים בעלי השטר חוזרים ומפקידים השטר אצל העדים מ"מ כיון שתחילת חתימתן עומד השטר להמסר ליד בעלי השטר הו"ל הגדה מעליא משא"כ התם ביבמות אי הוי כותבים זמן בקידושין והיו מתקנים חכמים להניחן אצל העדים על כרחן של בעלי השטר. נמצא אי בעי עדים לכבוש עדותן ולשרוף השטר הרי יכולים לחזור ולהגיד לא מיחשב חתימתן כהגדה אלו תוכן דבריו על פי פשוטו. ועמ"ש מלחמות ד' שם ובספר הזכות והשתא ס"ל לרמב"ם דבזמן התורה שלא היו חוששים לזיופא הוי חתימת העדים כמי שנחקרה עדותן בב"ד דלא יכול לחזור בו מחתימתו וכיון שבשעת החתימה כבר נחקר העדות בב"ד מה לי אם מת אח"כ כיון שכבר נחקר בחיותו. אמנם משנתקלקלו הדורות ונחשדו אזיוף ואפשר שהי' זה כבר מימי ישעי' הנביא דכתיב הוי החוקקים חקקי און ומכתבי עמל יכתבו ע"ש קפיטיל יו"ד מן אז לא הוכשר שטר בלתי קיום והנפק וכן פירש"י בירמי' ספר המקנה ואת החתום ואת הגלוי דהיינו הנפק משמע שכבר נהגו בו אז. ואפשר בשעת החורבן הא דפריצי בכתבי עמל ובעי הנפק והדר אכשר דרא ואוקמי אדאורייתא דלא בעי הנפק ואח"כ חזרו לקילקולן ונתחדשה התקנה קמייתא. יהי' איך שיהי' מן אז והלאה אע"ג שחתמו העדים ומסרו להו ליד בעלי השטר מה מועיל כל זמן שלא נתקיים יכולים העדים לחזור ולהגיד כל מה שירצו במגו שיאמרו אין זה כתב ידינו. ולא הוי חקירה עד שנתקיים. וכן אם נתקיים השטר או הגט והעדים עדיין קיימים. נמצא הו"ל כנחקרה עדותן בחייהם הוי שפיר דאורייתא אפ' אחר שמתו. אמנם לפעמים שמביאים השטר שאינו מקוים והעדים כבר מתו. נמצא לפי מה דתיקנו עתה שכל שטר צריך קיום ונמצאו מתו אלו ולא נחקרה ומה יועיל עתה קיום ומ"מ משום תיקון העולם שמועיל גם זה כנ"ל נכון בעזהי"ת ומשום ומשום כן טוב וישר לקיים כל שטר מיד אחר חתימתו באופן שתהי' עדות מן התורה:

והנה במה שסיים שם הרמב"ם דמ"מ אין חותכים דיני קנסות ועונשין בעדות שבשטר ומשמע דבממונות חותכים אפי' אינם קיימים ובדיני קנסות ועונשים אין חותכים אפי' העדים קיימים. צ"ל דס"ל נמי החילוק שכ' תוס' ודוקא שטר הנכתב מרצון המתחייב. הוא דהו"ל דין נחקרו בב"ד אפי' מן התורה ובשאינם קיימים נמי מדרבנן מיהת. משא"כ דיני קנסות ועונשין שזה נכתב שלא ברשות המתחייב אין לו דין שטר והו"ל מפי כתבם. אלא שצל"ע הא שטר מגט ילפי' לה והתם בע"כ דאשה הוא. וי"ל דכל אשה המשעבדת נפשה תחת בעלה בשעת קידושין גם זה הוא בכלל השיעבוד שלה שאם ירצה לכתוב לה שטר גירושין יגרשנה אפי' אם לא תתרצה אז. והו"ל ספר כריתות נמי כנעשה ברצון המתחייב. ולפ"ז העובר עכשיו על חרגמ"ה ומגרש בע"כ של אשה. אפי' נתנו נמי בפני עדי מסירה. מ"מ אפי' לר"א אפשר דהו"ל מזויף מתוכו דעדים חתומים חתמי שלא ברצון המתחייב שהרי בשעת חופה לא נשתעבדה לכך שיגרשנה שלא לרצונה. וה"ל העדים מפי כתבם וזמנין אתי למיסמך עלי' ופסול וצריך תלמוד בזה. ועיי' בתשובת נו"ב דאתי עלי' למפסל מטעם אחר:

ובזה זכיתי להבין מה שצל"ע מה מועיל כל פסק ב"ד או קיום הנפק והלא אין לדיין אלא מה שיכול לומר פלוני אתה חייב וזכאי וכה"ג וזולת זה אינם אלא עדים שהם מעידים בפיהם או בכתבם שככה יוצא פלוני זכאי או חייב בדינם או כך וכך חקרנו עדים פלוני ופלוני. ודבר זה מבואר בקידושין דף ע"ד ע"א גבי נאמן דיין לומר ע"ש. ועיין סמ"ע סי' כ"ג ומפרשים שם ומבואר היטב דאין הדיינים אלא עדים בעלמא שמעידים כך דנו או חקרנו העדים וא"כ קשה מה מועיל כתיבתם הא הוי מפי כתבם והפס"ד לא נכתב ברצון שניהם. ולפי הנ"ל א"ש דכל בעל שטר מעיקרא משעת כתיבת השטר שיעבד נפשי' אדעתי' דהכי שיוכתב עליו הנפק ואע"ג דאח"כ צוח כי כרוכיא לא תכתבו הנפק מ"מ מכיון שקבלו ב"ד עדי הקיום ונתברר שהשטר אינו מזויף ונתברר לנו שהלוה צוה לכתבו ובכלל זה נמי שהרשה אז לכתוב עליו הנפק. ממילא הו"ל כנעשה ברצון המתחייב ואע"ג דעכשיו צווח מידי דהוי אגט אשה. כנ"ל. וכן י"ל נמי כיון שבכל פס"ד כיון שבאו לפנינו לדון או אפי' דיין הדן בכפיי' ברשות התורה הו"ל ברצון שניהם. ואע"ג דבכתיבת הפס"ד איננו מתרצה מ"מ יש לו דין שטר. ועוד נ"ל דהשתא עדיפי מעדים כיון דדין פסק הוא כנעשה מרצון שניהם וכיון דעדים החתומים מרצון המתחייב הו"ל כאלו עומדים עתה בפנינו ומעידים כך וכך ה"נ דיינים החתומים באופן הנ"ל הו"ל כאלו עומדים עתה לפנינו ומורים הלכה לשעתה וכן צ"ל ממ"ש תוס' לקמן כ"א ע"ב ד"ה וש"מ דיינין כו' ע"ש וק"ל ועמ"ש מורי נ"י בהפלאה דקידושין בחי' ש"ע סי' מ"ב ס"ד בהג"ה ע"ש ומה שנלפע"ד כתבתי והזהר בהן שהלכות גדולות הן ונצטרך עוד בזה אי"ה לקמן בשמעתין שלפנינו:

בגמרא א"ל רב נחמן אילו הוו קמן וכו' דלמא הוו מודו וכו'. ונראה דמה"ט גופא פליג ר"נ אעיקר מילתא דרב ששת וסובר דהזמה שלא בפניהם נמי נהי דלא הוי הזמה לחייב את העדים שלא בפניהם מ"מ הכחשה מיהא הוי לבטל העדות מה"ט דלמא אי הוו קמן הנך קמאי הוו מודו וכדאמר רבי אבהו בסמוך וק"ל:

בתוס' בד"ה אלא אר"נ וכו' ורשב"א אומר דהכא לא מוקמינן להו אחזקה כדאמרינן לעיל משום דאילו הוו קמן עכ"ל ואע"ג דלמה שפי' רשב"א גופא בדבור הקודם דברייתא איירי בשובר א"כ בלא"ה אין מקום לקושית התוס' כאן דאדרבה מה"ט דכל א' באה בפני עצמה ומעידה כ"ש שהשובר בחזקתו ולא מגבינן בשטרא מ"מ אכתי היא גופא קשיא דהא דדחקינן לאוקמי הברייתא בשובר היינו משום קושיא דתרי ותרי וא"כ לר"נ שפיר הוי מצי לאוקמי בשט"ח או בשטר מכר ואפ"ה מגבינן ביה כבשטרא מעליא משום דכ"א באה בפני עצמה ומעידה ומש"ה הוצרך רשב"א לפרש דלא מצי לאוקמי בשטר משום האי קושיא דלמא אי הוו קמן הוו מודו ומש"ה איצטריך לאוקמי בשובר כנ"ל. ובזה נתיישב דלא תקשי לפי' הרשב"א א"כ אמאי מייתי בגמרא מידי דהוי אנכסיה דבר שטיא והא לא דמי כלל דהכא עיקר טעמא משום דלמא אי הוו קמן הוו מודו וזה לא שייך בנכסי דבר שטיא ולמאי דפרישית א"ש דעיקר מילתא דהרשב"א אינו אלא לענין דלא מצי לאוקמי בשט"ח משום דלמא אי הוו קמן הוו מודו ומש"ה איצטריך לאוקמי בשובר. דלא שייך האי טעמא אלא מוקמינן לה אחזקה לגמרי כמו בנכסי דבר שטיא אבל אכתי קשה ות"ל דאפילו אי הוי אמרינן בבר שטיא דלא אמרינן אוקי אחזקה אפ"ה הוי א"ש בשובר דמוקמינן לעידי שובר אחזקת מטעמא דר"נ דכל א' באה בפני עצמה ומעידה כקושית התוס' ויש ליישב דבלא"ה נראה דהאי מידי דהוי אנכסי דבר שטיא ע"כ לאו ר"נ גופא מסיק לה דהא מייתינן מימרא דרב אשי ור"נ לא ראה את רב אשי אע"כ דסתמא דתלמודא מסיק לה וא"כ א"ש דמייתי לה כי היכי דתיקום שפיר אפילו לר"ח דפליג אדר"נ בהא דכל א' באה בפני עצמה ומעידה ודו"ק:

רש"י בד"ה אא"כ קרא עליו ערער וכו' דאי לא קרא עליו ערער חיישי' דלמא ההוא גופא מזוייף הוא עכ"ל. ולכאורה נ"ל לפרש שיטת רש"י בזה כשיטת הרא"ש ז"ל שכתב דה"ה כשהוחזק בב"ד אפילו לא קרא עליו ערער מקיימינן ממנו והא דקתני קרא עליו ערער אורחא דמלתא קתני שלא היו רגילין לקיים שום שטר אא"כ קרא עליו ערער וא"כ מ"ש רש"י דאי לא קרא עליו ערער כוונתו דאי לא קרא עליו ערער א"כ לא הוחזק בב"ד מש"ה חיישינן שפיר דלמא ההוא גופא מזוייף הוא. אבל הש"ך בח"מ סימן מ"ו כתב דשיטת רש"י איירי דשטר זה שהוחזק בב"ד אין אנו מכירין חתימת הדיינים ומש"ה חיישינן דלמא הוא עצמו מזוייף כמ"ש התוס' לקמן דכ"א בד"ה עד ודיין אלא דלענ"ד סתימת ל' רש"י אינו מורה על כן ועוד דהשתא נמי אע"ג שקרא עליו ערער מאי מהני מאי שהוחזק בב"ד כיון שאין אנו מכירין חתימת הדייני' דלמא הוא גופא מזוייף ואי משום דחזינן ששקט הערעור א"כ אפי' לא הוחזק בב"ד כיון ששקט הערעור לקיים ממנו ולמאי דפרישית א"ש והנלע"ד כתבתי ושיטת הש"ך יש ליישב ואין להאריך:

קונטרס אחרון
אמר רב אסי אין מקיימין את השטר אא"כ קרא עליו ערעור ופירש"י דאי לא קרא עליו ערעור חיישינן דלמא ההוא גופיה מזוייף הוא וכתב הש"ך בח"מ סי' מ"ו בפי' רש"י דאע"ג שהוחזק בב"ד ונתקיים אפ"ה חיישינן שמא הקיום עצמו מזוייף. ולענ"ד לא יתכן לפרש כן כמ"ש בפנים אלא דיש לפרש כוונת רש"י כשיטת הרא"ש ז"ל דאי בלא קרא עליו ערעור מסתמא לא נתקיים בב"ד ע"ש:

בתוספו' בד"ה ורבי יוחנן וכו' וא"ת ואמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי הא תנן בפרק גט פשוט עכ"ל. ולכאורה נראה ליישב קושייתם דהא דאמרינן בעלמא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד היינו דוקא היכא שכבר מסר השטר לבעל דבר דמסתמא נעשה כדין וכמי שנחקרה דמי. ומש"ה א"ש ההיא דגט פשוט כיון שראו העדים השטר ביד המלוה. משא"כ הכא היכא שאין זוכרין מעצמן פסול שמא לטופס בעלמא כתבו כן. והיינו נמי חששא דפ' ד' אחין. ואע"ג דבריש גיטין אמרינן בגט שיוצא מתחת שליח הבעל דמדאורייתא כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי התם נמי כיון שמסרו העדים הגט ליד הבעל מסתמא נכתב ונחתם כדין ואפשר שזהו בעצמו תירוץ ר"י שכתבו התוספות בסוף הדיבור שכל שטר שלא נכתב מדעת הלוה לא חשיב שטר כנ"ל ודו"ק:

גמרא אלא אמר רב נחמן אוקי תרי וכו' צריך להבין כיון דעיקר שנויא דר"נ היינו דהא דקאמר בברייתא אינן נאמנים מיירי לענין קריעת השטר דמהני תפיסה א"כ עיקר שנויא חסר מן הספר דהא המקשה גם כן ידע דהוא ספק כיון דתרי ותרי נינהו ולא הוי ליה ר"נ למימר אלא מאי אינן נאמנים דלא קרעינן ליה ואי תפס תפס. תו יש לדקדק דברייתא דהכא נקט סתמא אינן נאמנים וברייתא דפרק מי שמת שהביאו התוס' ד"ה אמר רב ששת וכו' נקט סתמא אם יש עדים הלך אחר עדים והיינו ע"כ בלא תפיסה ולא הוי ליה למנקט סתמא הלך אחר עדים. ונלענ"ד דהמקשה הוי סבר דכיון דלא מגבינן ביה משום דתרי ותרי נינהו לא מהני אפילו תפיסה אחר כך. ונראה הטעם משום דאמרינן בב"ק דף ע"ד דכל שני כיתי עדים דהכחישו זה את זה ואחר כך הוזמו אותן עדים דלא עבדינן כוותייהו כיון שלא נפסק הדין על פיהם הוי ליה כהוכחשו ולבסוף הוזמו ופטורים למ"ד הכחשה לאו תחלת הזמה היא א"כ יש לומר דבזה לא מהני תפיסה דכיון שנפסק ע"פ עדים המכחישים אותן ממילא דלא הוי עדותן עדות שאתה יכול להזימן למ"ד הכחשה לאו תחלת הזמה. לא מיבעי' להפוסקים שהביא הש"ך בח"מ סימן ל"ו והכריע כמותן דאף בעדות ממון בעינן עדות שאתה יכול להזימן א"כ איך יועיל התפיסה ע"פ אותן עדים כיון שלא נפסק הדין על פיהם הא לאו בני הזמה נינהו ואפילו לדעת הפוסקים דלא בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימן היינו מתקנת חכמים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כדאיתא בריש סנהדרין אם כן כיון דעדים הפוסלין השטר ונפסק הדין על פיהם דלא מגבינן ביה הוי ליה עדות דאורייתא שיכול להזימן ודאי דאזלינן בתר עדים כשרים מדאורייתא ולא יועיל התפיסה משא"כ לבתר דמשני רב ששת זאת אומרת הכחשה תחלת הזמה א"כ אפילו אותן עדים שלא נפסק הדין על פיהם אפ"ה בני הזמה נינהו אף דסתר ר"נ דברי רב ששת דמהני הכחשה שלא בפניהם אבל בהא דהכחשה תחלת הזמה היא ס"ל כותיה וממילא דמהני תפיסה ושפיר משני אוקי תרי להדי תרי וכו'. והא דקאמר לשון אלא דמשמע דהדר ביה משנויא קמא אינו אלא אהא דאמר ר"ש דבעינן הכחשה בפניהם ולפ"ז ממילא מתורץ הא דנקיט בברייתא דבבא בתרא הלך אחר עדים סתם משום דברייתא זו לית לה הא דהכחשה תחלת הזמה כמ"ש התוס' אליבא דרב ששת דהך פליגא א"כ ממילא דלא מהני תפיסה מיהו אנן קי"ל דהכחשה תחלת הזמה היא כרבא בב"ק דף ע"ד וכסוגיא דשמעתין שכתבו כל הפוסקים להלכתא. ודוק:

תוס' ד"ה ואוקי ממונא וכו' וקשה דאמרינן בפרק קמא וכו' לכאורה היה אפשר לומר דהא דמהני הכא תפיסה היינו תפיסה בלא עדים. ולא ה"ל מיגו במקום עדים כיון דה"ל תרי ותרי. משא"כ כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דלא ה"ל תרי ותרי ה"ל מיגו במקום עדים. ונראה דאכתי ברישא נהי דעדים מעידים שפסולים היו מ"מ יכול להיות שהלואה אמת א"כ אי תפס בלא עדים יאומן על ההלואה במיגו. ומיהו איכא לאוקמי בשטר מתנה דכיון שהשטר פסול בטילה המתנה. א"נ בבא לגבות מהיורשים ור"נ לטעמיה דס"ל בבבא בתרא דף קע"ה דשעבודא לאו דאורייתא וממילא דס"ל דאין מלוה על פה גובה מן היורשים כדס"ל לרב ושמואל בסוף ב"ב ובקידושין דף י"ד. וא"כ אפילו אם ההלואה היא אמת אינו מועיל תפיסה כיון דאינו נאמן אפילו במיגו להכשיר את השטר דה"ל מיגו במקום עדים. שוב מצאתי בריטב"א שתירץ כן דמיירי בתפיסה בלא עדים וכתב דברישא לא מהני כההיא דפ' חזקת הבתים דף ל"ב דאמרינן אין שטרא זייפא הוא דלא מהני מיגו. מיהו לפמ"ש שם התוס' והפוסקים טעמא אחרינא דה"ל מיגו להוציא. א"נ משום שצריך לבא בתחלה בטענת שקר ושטר זיופא כדי שיהיה לו מיגו משא"כ הכא בתפיסה בלא עדים דלא שייך טעמים אלו למה לא יאומן ברישא על ההלואה ושפיר הכריחו התוס' דמיירי בתפיסה בעדים וס"ל לדוחק לאוקמי במתנה או ביורשים כנ"ל וכן כתבו כל הפוסקים. וק"ל:

ונראה עוד דיש לומר דאפילו במתנה או ביורשים ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר אפ"ה נאמן במיגו כשתפס בלא עדים ולא הוי מיגו במקום עדים משום דכתבו התוס' לעיל דף י"ח ע"ב דבשני עדים לא אמרינן מיגו אלא דאמרינן דאי בעי שתקי. משא"כ הכא אי הוי שתקי היה הוא נאמן משום דתפס בלא עדים ואפילו בקטנים ופסולי עדות דאפשר לומר דנאמנים במיגו דאי בעי הוי שתקי מן הקיום וגם היו מעידין שאותן עדים קטנים ופסולי עדות היו באותו יום הכתוב בו אפ"ה כיון דבאמת מודים העדים שהשטר אמת והוי ליה תרי ותרי אלא דנאמנים במיגו הא כמו כן גם הוא יש לו מיגו ואין זה מיגו במקום עדים אלא מיגו כנגד מיגו שלהם. ולסברת הריטב"א לא מהני מיגו בזה דמדמי ליה לשטרא זייפא נראה דס"ל דהשטר ודאי פסול דהוי מיגו במקום עדים אלא דלא נימא בשטר הלואה דנאמן במיגו עכ"פ על ההלואה כנ"ל על זה קאמר דכיון דהשטר פסול שוב אינו נאמן על ההלואה גם כן ומדמי ליה לשטרא זייפא וס"ל דהטעם הוא דכיון שטוען שיש לו שטר כשר ונמצא שקר תו לא מהימן על ההלואה במיגו ומצינו כה"ג בב"ב דף ק"ע בבא לידון בשטר וחזקה דכיון דטען שיש לו שטר ונמצא שקר לא מהני חזקתו. וכן הוא לדעת כמה פוסקים בח"מ ריש סימן עיין. וצ"ע לדינא בתופס שלא בעדים ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר אי אמרינן מיגו בזה. גם נראה לעניות דעתי יותר דדעת התוס' דאפילו בתרי ותרי לא מהני מיגו כלל. דכל שיש עדים בדבר לא שייך מיגו כלל דתרי כמאה וכמ"ש התוס' בהדיא בב"ק דף ע"ב ע"ב ד"ה אין לך וכו'. ומדברי הריטב"א הנ"ל משמע להדיא דס"ל דאמרינן מיגו בכה"ג במקום תרי ותרי. וצ"ל בכל זה לדינא . ודוק:

בא"ד וא"ת בחזקת הבתים וכו'. הנה לפי שיטת הפוסקים וש"ע ח"מ סימן קל"ט דכל דאלים גבר פירושו דמי שהחזיק בתחלה אין השני יכול להוציא ממנו אפילו תפס אחר כך לא מהני אם כן אי אפשר לומר דאתיא כרבנן דהמוציא מחבירו עליו הראיה דא"כ הדין הוא שכל מי שתופס לעולם אין השני יכול להוציא ממנו. אלא התוספת אזלי לשיטתייהו דס"ל בריש בבא מציעא וכן כתב הש"ך בשמם דכל דאלים גבר היינו נמי מי שתופס לעולם מהני:

תוספת ד"ה אלא אר"נ וכו'. עיין לקמן ריש דף כ"ב מה שכתבתי שם בס"ד בישוב קושיתם:

בגמרא קרא עליו ערעור אין וכו'. הרמב"ם וש"ע סימן מ"ו כתבו דדוקא קרא עליו ערעור. והטור שם ס"ל דלאו דוקא נקט והיה נלענ"ד דיש לומר לפמ"ש התוס' בסוף פרקין דבטוען מזוייף הקיום מדאורייתא א"כ כיון שמצינו כמה קולות בקיום דרבנן כגון לענין עדות קטן בסוף פרקין ולענין קיום שלא בפניו וכיוצא בזה א"כ במקום שהלוה טוען טענת מזויף דצריך קיום מדאורייתא אין לקיים השטר אחר שנכתב עליו קיום דשמא שם לא הי' טוען הלוה מזויף אלא טענה אחרת במיגו דמזויף ונתקיים ע"פ קיום דרבנן כגון על ידי קטן וכיוצא בו והאיך נוכל לקיים מתוכו שטר אחר שצריך קיום מדאורייתא ולפ"ז צריך לקיים דוקא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד דהיינו שידוע שטען עליו הלוה מזויף והוחזק בבית דין דבזה ודאי נעשה קיום המועיל בדאורייתא. וכיון דברייתא זו משמע שטוען הלוה מזויף יש לומר דדוקא נקט ברייתא משטר שקרא עליו ערעור ונתקיים כיון דבעינן קיום דאורייתא כנ"ל מיהו לפי תירוץ שני של התוס' בס"פ דהיכא דאיכא קיום משדה אחת אף שאותו השטר גם כן לא נתקיים מהני מן התורה א"כ ממילא דנוכל לקיים אפילו מדרבנן משטר אחר שנתקיים בבית דין אף שאינו ידוע אם קרא עליו ערעור דהא מן התורה יכול לקיים משטר אחר אפילו לא נכתוב עליו כלל ומדרבנן סגי אפילו בקיום דרבנן משטר אחר ולפ"ז יש לומר דבהכי פליגי הפוסקים הנ"ל. ודוק :

שם משתי כתובות ומשתי שדות וכו'. ופירש"י בשופי בלא ערעור. נראה לפרש משום דכתב הש"ע בסימן מ"ו דביוצא מתחת יד עצמו חיישינן שמא זייף הכל. אבל מתחת יד אחרים לא חיישינן שמא זייפו הם לצורך עצמם ונראה הטעם בזה כיון דכתובות אפילו אם אינם תחת ידן קי"ל דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום וכן בשתי שדות כיון שאכלו שני חזקה בלא ערעור תו אפילו אבדו השטרות נאמנים מחמת חזקתן ואין צריך לשטרות וליכא למיחש לזיופא דידהו משא"כ מתחת יד עצמו יש לומר שזייף הכל כדי לקיים מתוכם שטר זה. ודוק:

תוס' ד"ה ור' יוחנן וכו' וא"ת ואמאי לא מצי חזו בכתבא וכו'. הנה לדעת הרמב"ם בש"ע סימן מ"ו דכשעידי השטר מעידים בעצמן צריכין שיזכרו גוף העדות ואם אומרין שאינן זוכרין אינו כלום אבל אם השטר מתקיים על ידי עדים אחרים אינן נאמנין לומר שאינן זוכרין. ולפ"ז הכא דמיירי בעד עצמו. וכן בפרק ארבעה אחים דקאמר זימנין דלא דכירי היינו דגזרינן שמא לא יזכרו העדים כלל ויראו בכתבם ואתי מסהדי ובאמת אין עדותן כלום דכיון שאינן זוכרין אף השטר אינו כלום. ואין להקשות דאכתי מאי מקשה בהגוזל גבי שורף שטרותיו של חבירו היכי דמי וכו' דילמא מיירי שהעדים החתומים בעצמן ראו את השטר קודם ששרפו והם אומרין שאינם זוכרין ואלו היה השטר לפנינו היה מתקיים ע"פ עדים אחרים אבל עתה שנשרף ומתקיים ע"פ עדים החתומים בו אינו מועיל כיון שאינם זוכרים. זה אינו דהא כתב הרמב"ם הטעם שהשטר מתקיים ע"פ עדים אחרים מועיל אף שהעדים אומרים שאינם זוכרין משום שאין העדים נאמנים בזה וא"כ שפיר מקשה דכיון שאין ידוע מה היה כתוב בשטר אלא על פיהם הם נאמנים שאינם זוכרין ולא הפסידו כלום בשריפת השטר שהרי האמת הוא דלא היה השטר שוה מידי. ואין להקשות על הרמב"ם מהא דקאמר פרק ד' אחין דאי לא דכירי דילמא חזו בכתבא ומסהדי ולא קאמר דאי לא דכירי לא מהני השטר מידי אף דיכול לקיים השטר ע"פ עדים אחרים מ"מ הא יהיו העדים החתומים נאמנים שאינן זוכרין כיון שהשטר תחת ידם כדאמרינן בפ' זה בורר גבי שליש דנאמן משום דאי בעי קלתיה. זה אינו דאכתי יועיל לר' יוחנן שיזכרו העדים מתוך השטר ואף לרב הונא מועיל כשזוכר קצת כפירש"י ודוק:

בא"ד וא"ת והכא וכו' יביא שטרא לבית דין וכו'. לכאורה אין זו קושיא כל כך דיש לומר דבאמת מועיל כשיביא כתב ידו לבית דין אלא דפליגי בלשון הברייתא דקתני ומעיד עליו דלא מיירי בהכי. וצ"ל דהקושיא על הברייתא עצמה. ולכאורה יותר הוי להו להקשות דלמה לו להעיד בסתם כאלו זוכר העדות יעיד שכך ראה בחתימתו דלא חשיב מפי כתבו כמ"ש התוס'. ונראה דזה אינו דכיון שאם היו שני עדים חתומים בו והוא מעיד שראה את השטר הוי ליה איהו עד א' משא"כ כיון שאין חתום בו אלא עד אחד א"כ אם מעיד שראה כן בכתבו הוי ליה עד א' על עד א' וזה לא מהני מידי לכך הקשו על הברייתא שיביא כתב ידו לבית דין ויתקיים כתב ידו ע"פ אחרים ואין צריך לעדותו כלל. ודוק: מה שיש עוד לדקדק בדבריהם בדיבור זה אי"ה יבואר בסוגיא דלקמן.

מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה רשב"ג אומר כתובת אשה אינו מדברי תורה אלא מד"ס וכו' לפום ריהטא משמע דלרשב"ג כתובת אשה מדאוריתא ממש אך התו' בסוטה דף ז"ך ע"א ד"ה איש איש והרמב"ן בחידושיו [הם הנדפסים במיץ על שם הרשב"א ואינם אלא להרמב"ן] בשילהי המסכתא כתבו דמדקאמר מכאן סמכו מוכח דאינם דאוריתא ממש וכו' והרואה יראה דיש הפרש בין התוס' להרמב"ן כאשר המעיין ישר יחזה וכבר רמזתי זה בקונטריסנו זה לעיל בשביעית פ"ט משנה א' בס"ד ע"ש ודוק הטב:

תוס' ד"ה אחד חדשות וכו' ואומר ר"י דהיכא דקאי אפלוגתא או אקרא מזכיר הפשוט קודם וכו': מקשים דהתנן פ' במה מדליקין וחכ"א אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו והול"ל אחד שאינו מבושל ואחד מבושל דקאי אפלוגתא והול"ל הפשוט קודם. וכד הוינא טליא אמרתי דיש כלל אחר שכתבו התוס' לקמן דף מ' דדרך הש"ס כי בעי לומר לאו והן תני (אין) [הין] קודם ללאו. והתם התנא נקט אחד מבושל ואחד שאינו מבושל הין קודם ללאו. אכן התוס' כתבו התם הכא מזכיר שאינו פשוט תחילה וכן בכמה מקומות ומה שקשה על גירס' רש"י דסוכה מפורש במקום אחר עכ"ל ומוכח מדבריהם דלא אתו עלה מכח הין ולאו. ויש להרגיש דכתבו מפורש במקום אחר והכא בשמעתין הביאו גירסת רש"י דסוכה ומסקי בשם רבינו יצחק דהיכא דקאי אפלוגת' או אקרא מזכיר הפשוט קודם וכפ"ז לא א"ש ההיא דתנן א' מבושל וא' שאינו מבושל כמבואר. אמנם לדברי התוס' דשמעתין אפשר לבא לכלל ישו"ב דלא תקשי מהתם במה שכתבנו דהתם בעי למנקט הין ברישא ודוק:

א"ל ר"נ אלו הוו קמן ומכחישין כו' השתא כו' דילמא הוו מודו כו'. הלשון אינו מובן כלל דהא בכל מקום דקי"ל אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד שייך כנ"ל השתא אלו הוי קמן כו'. וכוונתו רק דכאן בהכחשה אינו נוגע אלא למלוה ולוה והם כאן. הול"ל דהכא מקרי בפני בע"ד ולמה לי' כל אריכות לשון הנ"ל:

ונראה לפרש בעז"ה דגם לישנא דר' ששת אינו מובן הכחשה כו' כשם שאין מזימין כו'. ונראה דסבר ר"ש דבהזמה שלא בפני עדים ודאי לא מהני גם לענין לבטל העדות. דהוי כמעידים על ב' דברים לחייב העדים ממון וכה"ג ולפסלם לגמרי. וגם לבטל עדותן. ולכך נהי דלבטל העדות נוגע רק ללוה מ"מ אמרינן בהו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון שבטל לענין לחייב העדים דלא מהני שלא בפניהם בטל גם לענין ביטול העדות אף דמקרי בפניו. וכמו הוזמו על הטביחה כו'. ואף דשם נתברר ששקר רק על דבר א'. אבל כאן לא נתברר רק שאין הדין להאמין. מ"מ גם בזה שייך עדות שבטלה כיון שהוא בדבר א' כמו דאמר פ"ק דגטין ד' ט' ע"ב בעבד שהביא גטו שכ' כל נכסי דלא פלגינן דיבורי' ומתוך שאינו נאמן על הנכסים דלענין זה לא המנוהו רבנן אינו נאמן גם על עצמו לאביי. וכן בירושלמי שם הביאו הרי"ף ורא"ש בקרובים לא' ורחוקים לב' כו' דשייך בטלה מקצתה כו'. וכן בהנ"ל בהזמה שלא בפניהם דלא מהני לבטל העדות ג"כ לר"ש כנ"ל. והנה בהכחשה יש להסתפק אי מה שהתורה חייבה בהזמה הוא רק משום העדות שקר ואם הי' מתברר ששקר העידו גם בלא הזמה היו חייבין לשלם רק דגזה"כ להאמין לאחרונים יותר מראשונים הוא דוקא בהזמה ולא בהכחשה וממילא אין מחייבין אותם. וממילא בהודאה שקר העדנו למ"ד ע"ז ממונא היו חייבים בלא דינא דגרמי. או דנימא דגזה"כ דאין חייבין עונש רק בהזמה אבל בלא הזמה אף ששקר העידו אין חייבין ואף בהודו פטורין או בא הרוג ברגליו כדאמר בש"ס:

ויש נ"מ כאן דאי אמרינן דמצד עדות שקר חייבין א"כ המכחישים מעידים עליהם שחייבין לשלם כיון ששקר העידו ושוב שלא בפניהם שייך עדות שבטלה מקצתה גם לענין ביטול העדות מאחר שמעידין עליהם לחייבם ואין נאמנין שלא בפניהם. ואף דהא גם בפניהם לא היו מחייבין מ"מ היינו שהיו תרי ותרי ולא היו נאמנין לגמרי לחייב אבל עכ"פ היו כשאר עדים. משא"כ שלא בפניהם דבטל לגמרי מה שמעידין עליהם לחייב ובטל לגמרי כנ"ל. אבל אי נימא דגזה"כ העונש רק בהזמה א"כ אין מעידין כלל לחייב אותם במה שמכחישים דאף דשקר פטורין ולא שייך בטלה מקצתה כו' ומהני לבטל העדות כנ"ל. וא"ש דדייק ר"ש הכחשה תחלת הזמה והיינו כדאמר רבא פ' מרובה דהוכחשו ואח"כ הוזמו נהרגין כו' ואף דהא ודאי אם הי' נתבטל עדותן מטעם אחר שהעידו שפסולין וכה"ג לא הי' מועיל הזמה אח"כ לחייב כנ"ל רק משום דהכחשה ת' הזמה ונראה דתליא ג"כ בטעמים הנ"ל דאי בהכחשה אין חיוב כלל אף דשקר העידו א"כ העידו המכחישים רק לבטל העדות ונתבטל למה תועיל ההזמה אח"כ לחייבן. אולם אי כטעם הנ"ל שפיר דהא גם המכחישים העידו שחייבין מיתה כיון דעל העדות שקר החיוב רק שלא היו נאמנים לגמרי ושוב כיון שהוזמו אח"כ ונתברר ששקר העידו כעדות המכחישים שפיר נהרגין. וא"ש מה דהכחשה תחלת הזמה שהוא רק חלק מהזמה רק לענין נאמנות כנ"ל. וא"ש דאמר ר"ש ז"א הכחשה ת' הזמה כנ"ל וממילא כשם שאין מזימין אלא בפניהם ושלא בפניהם לא מהני אף לבטל העדות משום דעדות שבטלה מקצתה כו' כן אין מכחישין שלא בפניהם דהא ג"כ מעידין לחייבן כמו בהזמה ובטל שלא בפניהם ממילא בטל לגמרי וא"ש. ודחי ר"נ דהשתא אלו הוו קמן כו' לא משגחינן בהו כו' היינו דאין הטעם שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד מחשש שקר שאין נאמנין דהא מסברא אדרבה אלו הוי קמן כו'. רק ע"כ גזה"כ דא"א לענוש לאדם שלא בפניו כמ"ש רש"י ז"ל אבל לא מקרי כלל שבטל העדות וממילא לענין זה שהוא בפניו כל העדות קיים ולא נתבטל כלל דגם על מה שהוא שלא בפניו לא נתבטל לפי שאינו נאמן רק דא"א לחייבו משא"כ על מה שהוא בפניו שפיר קיים ומהני לענין ביטול העדות כנ"ל. וכן באמת הדין כשמעידין על ב' על א' שלא בפניו ועל א' בפניו דלא שייך בי' עדות שבטלה כו' מטעם הנ"ל ולא דמי לקרובים ורחוקים דפסלה תורה עדות קרוב מצד עצמו של העדות דלא מהימן משא"כ שלא בפניו כנ"ל ומיושב הלשון כנ"ל:

ואף דלכאורה בקטנים ופ"ע לא שייך חיוב הזמה אף דשקר. מ"מ למ"ש הר"ן דחשיב כאלו העידו בחתימתן שאינם קטנים ופ"ע ע"ז שייך שפיר חיוב דשקר העידו מאחר שבאמת פ"ע היו. מ"מ נראה דז"א דלא גרע מהא דאמר במרובה דכיון דאיגלאי מלתא דפ"ע היו כי אסהדי אטביחה אין בהם דין הזמה. וכן כאן אף ששקר העידו מ"מ לדברי עדים אלו העידו שקר פסולי עדות גם מה שהעידו שאינם פסולין. ואינו מוכרח כיון דזה עצמו הוא שקר מה שהעידו שאינם פסולין וי"ל דחייבין ע"ז ודוקא שם שהוא דבר אחר. אך בקטנים ודאי אין חייבין דקטן פטור מעונש אף על מה שהעיד שאינו קטן. אך י"ל דעיקר הקושיא הי' רק על אנוסים דעל קטנים ופ"ע י"ל מלוה מידק דייק וחזקה כו'. דמה"טאמר לעיל לר"מ דאף אין כ"י יממ"א לא מהימני ונהי דלדידן נאמנים אבל שפיר י"ל בכ"י יממ"א בתרי ותרי דמכריע הך חזקה וא"נ לגמרי רק על אנוסים קשה וע"ז משני ר"ש שפיר הכחשה ת' הזמה כנ"ל ודחי ר"נ שפיר כנ"ל. ובל"ז צ"ל כן דגם לפי' הפשוט קשה אף דהכחשה ת' הזמה מ"מ קטנים ופ"ע אינו ת' הזמה. דהא לכ"ע בעדים שהעידו עליהם שקטנים ופ"ע ואח"כ הוזמו אינן נהרגין. וע"כ לפרש כנ"ל. וממילא י"ל כמ"ש:

עוד יש לפרש דטעמא דר"ש הי' דהפיסול לעדות ולשבועה מקרי חיוב על הבע"ד וצריך בפניו וממילא גם לענין לבטל העדות לא מהני כיון דתלי' הא בהא אמרינן עדות שבטלה מקצתה ב"כ. ולכך קאמר כשם שאין מזימין שלא בפניהם דזה פשוט לי' דלא מהני כלל גם לבטל העדות מאחר שמעידים לחייב העדים אמרינן עשמב"כ כן בהכחשה שמעידין לפסול העדים לעדות ששקר העידו. רק דבהכחשה הא קי"ל זו באה בפ"ע ומעידה ואין נפסלין כלל. אך ר"ש סבר דאין אנו דנין מה שהדין הוא בהכחשה דאין נפסלין משום דהוי תרי ותרי. רק שדנין על מה שמעידים העדים והא הן מעידין ששקר ופסולין לעדות ושייך עדות שבטלה מב"כ דמה שמעידין שעדים הראשונים פסולין לעדות בטל משום שלא בפנינו ממילא בטל ג"כ לענין שיבטל עדות הראשונים. ודייק ר"ש דהכחשה ת' הזמה. והיינו ג"כ כנ"ל דאם היינו דנין על מה שאנו פוסקין הדין בהכחשה וא"כ הדין דבטל עדות הראשונים ולמה תחייב אותן ההזמה מיתה אח"כ וע"כ שאנו דנין שעדות המכחישים הוא ג"כ ששקר העידו כמו בהזמה והוי ת' הזמה ואנו דנין עדות המכחישין בתורת מה שמעידין לא במה שאנו פוסקין משום דהוי תרי ותרי וכן כאן שייך שפיר עדות שבטלה מקצתה גם בהכחשה כיון שבאים לפסול הראשונים בעדותן אף שהדין דאינם נפסלין בהכחשה זה מצד שאינם נאמנים לגמרי ואנו פוסקין דהוי תרי ותרי אבל מצד עדותן מעידין שפסולין ושפיר אמרינן דבטל לגמרי שלא בפניהם. וא"ש לישנא דר"ש דהכחשה ת' הזמה ולכך כשם שאין מזימין כו' כך אין מכחישין כו'. ודחי ר' נחמן השתא אלו הוו קמן כו'. פי' דסבר דהא דאין מקבלין שלא בפני בע"ד שייך היכא שבא לחייב איזה חיוב שאם הי' בפניו הי' חיוב שייך דשלא בפניו אין חבין. ולכך אף דנימא בהזמה כר"ש דאין מזימין כו' ובטל לגמרי דהיינו משום דאם הי' קבלת עדות זה בפניהם הי' מחייב אותם או פוסלת אותם ע"פ הדין אין מקבלין שלא בפניו. אבל בהכחשה השתא אלו הוי קמן כו' הוי הכחשה וגם בפניהם לא הי' שום חיוב ולא היו נפסלין ממילא גם שלא בפניהם מקבלין לבטל עדותן דהא יכולין לקבל עדותן שלא בפניהם כמו בפניהם כיון שגם בפניהם אין חיוב כלל ומה בכך שעדותן לחיוב מאחר שאין חיוב גם בפניהם למה לא נקבל שלא בפניהם כמו בפניהם ולא שייך אין חבין כו' וא"ש הלשון אלו הוו קמן כו':

עוד י"ל דר"נ דחי דהנה לכאורה קשה לר"ש דהא פסקו הפ' דלפטור מקבלין שלא בפני בע"ד א"כ נהי דסבר ר"ש דגם בהכחשה שייך אין מקבלין אבל הא הוי רק לפטור דמקבלין. אך לא קשה דזה שפיר לדידן דקי"ל דהזמה שלא בפניהם כו' דפלגינן ומה שאינו נוגע לחיוב מהני שלא בפני בע"ד אף שמעידין לחיוב. שפיר קי"ל דלפטור מקבלין. אבל ר"ש דסבר דאף דלענין בטול העדות הוי בפניו שנוגע לבע"ד והוא כאן מ"מ כיון דיש בעדותן לפסול העדים דהוי שלא בפניהם שוב בטל לגמרי גם מה שהוא בפניו. וא"כ לא מהני כלל מה שהוא לפטור דמקבלין דזה הי' אם היו מעידין רק לפטור לחוד אבל כיון דמעידין גם לפסול העדים וזה חיוב ובטל שוב בטל מה שיש בו לפטור ג"כ דמה בכך שלפטור מקבלין הא כמו דאמרינן כשבטלה מ' ב"כ גם על מה שהוא בפניו כמו כן בטל גם מה שהוא לפטור מטעם שבמב"ב כנ"ל:

אמנם ר"נ דחי שפיר דלא שייך עדות שבטלה מב"כ רק היכא דאם הי' בטול זה על עדות זה ג"כ הי' בטול כמו העידו על גניבה וטביחה דפ' מרובה והוזמו על הטביחה כו' בטלה כולה דהא אם הי' ההזמה גם על הגניבה הי' בטל ודנין אותו המבטל שעל מקצת העדות כאלו הי' על כל העדות. וכן קרובים לא' ורחוקים לא' דאם היו קרובים גם לזה הי' בטל לגמרי כנ"ל. וכן בהוכחשו על אבהתא דפ' חזקת כו' שאם הי' ההכחשה גם על עדות זה הי' בטל אבל כאן בשלמא בהזמה דיש ב' דברים לחייב העדים ולחייב הבע"ד וכה"ג וא' בפניו וא' שלא בפניו הי' שייך ג"כ עשבמב"כ כיון שאם הי' גם על זה שלא בפניו הי' בטל שוב דנין על כל העדות כמו על המקצת אבל כיון דלפטור הדין דמהני שלא בפניו ולא בטל כלל א"כ אף שיש בעדותן חיוב ג"כ איך נימא בטלה מקצתה בטלה כולה שיהי' בטל גם לענין לפטור הא לענין לפטור אין כאן בטול כלל גם על מקצת עדות האחר דהא לפטור מהני שלא בפניו ואינו בטל כלל וכיון שיש המבטל גם ע"ז וכשר מ"מ דלא הצריכו חכמים לפטור כלל בפני בע"ד לא שייך כלל עדות שבטלה מקצתה מטעם שלא בפניו מה שהוא לחיוב ובטל גם מה שיש בו לפטור הא נגד לפטור מהני כל העדות ולא בטל כלל כנ"ל. ודחי שפיר ר"נ השתא אלו הוו קמן כו' הי' הכחשה כו' והי' פטור שוב לא שייך כלל שיהי' בטל מטעם עדות שב"מ ב"כ כנ"ל:

עוד י"ל וגם לישנא דר"נ דאלו הוו קמן דילמא הוו מודו כו' אין לו פירוש כלל מאי יועיל אם יודו הא אין חוזר ומגיד. ונראה די"ל למאי דקי"ל בעדים שהעידו או חתמו שקר דחייבין לשלם מדינא דגרמי. וא"כ בין באנוסים כו' דג"כ חייבין בין מ' ממון ובין מ' נפשות כנ"ל. וכן אפילו בפסולי עדות דחשיב כאלו העידו שאינם פסולין וזה שקר שגרמו לחייב שלא כדין וכן קטנים כשהיו בשעת ראית ההלואה קטנים ובחתימה גדולים חייבין ג"כ מדד"ג. וסבר ר"ש דכיון דאלו מעידין עליהם שחייבין לשלם הוי עדות לחיוב ובטל שלא בפניהם. ובטל ג"כ לענין בטול העדות כנ"ל. ודחי ר"נ דהא מה דחייבין מדינא דגרמי הוא כשבא לידי גוביינא וא"כ אדרבה אם יהי' הדין דאין מקבלין שלא בפני בע"ד ויהי' נגבה בשטר זה אז באמת חייבין לשלם אם שקר העידו. אבל אם נקבל עדות זה שלא בפניהם ויהי' הדין דלא מגבינן בי' א"כ אין חיוב כלל על העדים מדינא דגרמי דהא לא גבינן בי' וא"כ כיון דקי"ל לזכות מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. וא"כ בזה לא מבעיא שאינו חוב כלל דגם אם נקבל עדות לא יהיה חיוב עליהם כלל דהא לא גבינן בי' רק שיש עוד זכות דאי לא מקבלין והי' שקר חייבין באמת ועכשיו כשמקבלין פטורין. ולמה לא נקבל כו'. ואמר השתא אלו הוו כו' הוי הכחשה ולא גבינן כו' ואין כאן חוב השתא דליתנהו דאפשר אלו הוו הוו מודו ואם היו מודים דשקר העידו היו חייבין לשלם אם לא היינו מקבלין עדות אלו דהא לא היו נאמנים לחזור בהם דכיון שהגיד כו' וממילא היו גובין בו ולגבי דידהו הי' מהני הודאתן והיו חייבין לשלם מדד"ג כדאמר בש"ס פ"ק דמכות. ועכשיו כשנקבלעדות אלו המכחישים שלא בפניהם יהיו פטורין אף שיודו דכיון דלא גובין בשטר אין עליהם חיוב מדד"ג. וא"כ אינו לחוב כלל רק לזכות ושפיר מקבלין וא"ש:

אלא כו' ואוקי ממונא בחזקת מרי' כו' מידי דהוי כו' ופירש"י דאי תפיס כו' ותבע כו' לא מפקיגן מיני'. ובתוס' דחו דהא ס' בכור קי"ל ת"כ מוציאין כו' ונראה פשוט דרש"י לטעמי' וגם הרי"ף ז"ל לקמן ב' אומרים שגזלן וב' לא הוי ס' פסול ולא מוקמינן לי' אחזקת כשרות ולא דמי לב' כתי עדים כו' דקי"ל זו באה בפ"ע כו'. דכיון דב' עדים מעידים עליו שפסול מוציאין אותו מחזקה ואין החזקה כלום נגד עדים ואף שיש ב' להיפוך לכך נשאר ספק. ואינו דומה לשאר ס' דמוקמינן אחזקה ולכך גם לענין ממון ממש כן דבשאר ס' מהני חזקת ממון לגמרי ואינו מועיל תפיסה אח"כ משא"כ תרי ותרי הא ב' מעידין שחייב ואינו מועיל כלל החזקת ממון ואף שב' מעידין להיפוך נשאר ס' ושפיר מהני תפיסה. ותוס' לטעמייהו שחולקין גם שם ע"ש לקמן (דף כ"ב ע"א) ד"ה תרי ותרי. וכן קושיא ב' שבתוס' דנימא זו באה בפ"ע ומעידה ויהי' מהני כאן השטר ג"כ לא קשה להרי"ף דהא מעידין עליהם שפסולין ועיין מ"ש לקמן כ"ב:

ולכאורה פשטא דסוגי' כדברי רש"י ורי"ף ז"ל דלדברי תוס' דמיירי בשובר וכה"ג תמוה מאי אמר מידי דהוי אנכסי דבר שטיא כו'. אטו צריך ראי' דהממע"ה. ושם הוצרך לאשמעינן בקרקע דאף שהלוקח מוחזק מוקמינן בחזקת מ"ק ומה ענין להביא זה לכאן. וצ"ל דס"ד דמוקמינן השטר בחזקתו מאחר שהי' השטר מבורר ואין ס' שובר מוציא מידי ודאי שטר. ועיין ש"ך סי' מ"ב דשייך גם בשובר יד בעה"ש עה"ת. ולכך מייתי דהתם בבר שטיא ג"כ הי' המכירה מבוררת ואעפ"כ כשנולד ספק מוקמינן בחזקת מ"ק. ודוחק. ואפשר דלתוס' הראי' להיפוך דלא מהני תפיסה כמו התם דאף שמוחזק מוציאין הקרקע ממנו מחמת חזקת מ"ק כמו כן בתפס מהני חזקת מ"ק להוציא. וג"כ דוחק. דאי בשובר ודאי לא שייך כלל ראי' הנ"ל וגם אי בשטר לא הוצרך לכך דהא לא מיירי מתפיסה רק דלא גבינן ועיקר התירוץ על הברייתא חסר דהי' לו לפרש מה אין נאמנים דאדרבה כיון שגם תפיסה לא מהני א"כ נאמנין לגמרי דבשלמא לרש"י הפי' כדברי ר"נ אוקי תרי כו' ואוקי ממונא כו'. היינו דלא גבינן אבל תפיסה מהני ונכלל התירוץ כו' משא"כ לתוס'. וצ"ל ג"כ דנכלל דלא קרעינן לי' לשטר דרק אוקי ממונא כו' ובשובר א"ש. אך לא צריך לראי' מקרקע אך י"ל בשובר והראי' הוא דאף תפיסה לא מהני משום חזקת מ"ק ולכך תני אין נאמנין היינו לפסול השובר לגמרי אף לענין שיועיל תפיסה:

והנה לישב קושית תוס' נראה לע"ד פשוט. דהנה תוס' כ' דמיגו לא מהני להכריע בתרי ותרי דלא עדיף כאלו הי' עוד עדים דב' כמאה ע"ש. וקשה לכאורה למה מוקמינן אחזקה בתרי ותרי הא ג"כ שייך סברא זו דחזקה לא עדיף מעדים ותרי כמאה. אמנם נראה דחזקה יש ב' טעמים מצד ראי' שהחזקה מורה שהוא כן כמו שהי' קודם ולא נשתנה כמו כל חזקת הגוף ועוד גם בלי ראי' אין להוציא דבר ממה שהי' כבר בלי ברור וכמו הממע"ה דסברא הוא דדבר שהי' בחזקתו אין להוציאו בלא ראי' כנ"ל ולכך בשלמא מיגו שהוא רק מצד ראי' שאמת ואין ראי' יותר מעדים שייך סברת תוס' כנ"ל אבל גבי חזקה נהי דמצד ראי' שייך ג"כ כנ"ל דאינו מועיל להכריע בתרי ותרי דלא עדיף מעדים מ"מ טעם הב' הנ"ל שייך דמ"מ נשאר הדבר כמו שהי' מוחזק עד עתה דכיון שהוא תרי ותרי ואין לנו בירור אין להוציא הדבר מחזקתו מספק וכנ"ל. ושפיר מדויק לשון הש"ס יבמות פ' ד"א (דף ל"א) דאמר בתרי ותרי אי קרוב לה כו' אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מס' כו' ולא אמר כדאמר בכל דוכתי בקצרה דמוקמינן אחזקה. ולמ"ש מדויק דבתרי ותרי אין טעמי' שהחזקה מברר כמו בכל מקום רק דאין לאסרה מספק כיון שאין בירור אין מוציאין הדבר ממה שהי' וזה נכלל ג"כ במה שאמרה תורה לילך אחר חזקה בנגע או מהלכה למ"מ שישאר הדבר בחזקה שהי' כל שאינו מבורר שיצא מחזקתו כנ"ל וממילא מיושב טעם רש"י ז"ל דמהני תפיסה בתרי ותרי דאף דבס' בכור ושאר ספק לא מהני תפיסה דשוב הי' מהני חזקת המוחזק מצד הראי' דכל מה שביד אדם הוא שלו או חזקה דמעיקרא שאינו חייב א"כ אותה החזקה מעידה שתפיסתו של זה אינו כלום ולא מהני תפיסה ככל חטף בפנינו דהוי גזלן כו'. משא"כ בתרי ותרי דמצד ראי' לא הועיל החזקה כלום דלא עדיף מעדים רק מצד שאין לעשות מעשה להוציא ממה שהי' וא"כ כשתפס שוב להיפוך אין לעשות מעשה להוציא מספק. והא אין כאן שום בירור שהי' של זה שתפס ממנו ולמה נוציא מזה מספק הא יש לו עדים ואין החזקה מברר כלום ואף דיש עדים להיפוך הוי ספק ואין להוציא כנ"ל. וא"ש לשון רש"י ז"ל דכי הדר ותבע לי' כו' ע"ש:

ובמ"ש מיושב כמה פליאות שתמהו תוס' על רש"י לקמן בב' אומרים שגזל ופסול לעדות וב' שכשר דפי' רש"י ורי"ף דהוי ספק פסול ובקדושין גבי ינאי ב' אמרי אשתבאי כו' אמאי לא נמצא ופירש"י דחזקת האם לא מהני לינאי שמיד שנולד הי' ס' פסול ותמהו תוס' הא קי"ל לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה דמהני חזקת אמה לבתה כיון דתלי' הא בהא ע"ש. ולמ"ש מיושב דבשאר ספק דמהני החזקה דמעיקרא לברר שכשר שפיר מהני חזקת אם לבת דמאחר שיש ראי' שהאם היתה כשרה ממילא גם בתה כשרה מחמת ראי' זו עצמה. משא"כ תרי ותרי דמצד ראי' לא מהני כלום רק שאין מוציאין ממה שהי' מוחזק לנו מספק בזה שפיר האם דוקא שהיתה מקודם בחזקת כשרות אין מוציא מס' מחזקתה אבל הבן שמיד שנולד הי' ספק לא שייך כלל שאין מוציאין ונשאר ספק משום תרי ותרי דהא אין שום ראי' להכשירו ומעולם לא הי' מוחזק לכשר כנ"ל. ולא דמי כלל לשאר ספק דשפיר לדברי המכשיר כו' משא"כ בהנ"ל. וגם שאר הקושיות שם מיושבים בעז"ה ע"ש. ומיושב דמייתי ראי' מבר שטיא דהוי ס"ד דבתרי ותרי לא מהני שום חזקה דאינו מכריע כנ"ל והוי כאלו לא הי' שום א' מוחזק דגם חזקת ממון כשאר חזקות והי' הדין חולקין וכה"ג. וצריך ראי' דאף בתרי ותרי מ"מ אוקי כו' ואוקי ממונא בח' מרי' כו' והיינו כנ"ל דכיון דאוקי תרי כו' ואין כאן בירור אוקי ממונא כו' דאין לעשות שום מעשה מספק לשנות משהי' מוחזק עד עתה ומייתי מבר שטיא דג"כ כנ"ל בתרי ותרי כו':

בגמ' כשהוא שוטה זבין כו'. ותמה הר"ן ז"ל בשטר הא חזקה אין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול ובן דעת ע"ש. ואין דבריו מובנים. זה על הלוה והמוכר אבל לא מצינו על הלוקח דמאי חזקה איכא הא כותבין שטר למוכר אף שאין הלוקח עמו. ואפילו אי כר"אגם במכר ג"כ כ' הר"ן דמאן דלא ידע דר"א לאו רשע הוא. ולאביי אף דעבז"ל מ"מ כיון דבמכר לא קנה עד שיתן דמים ואין הקנאתו של השוטה כלום וכיון דלא קנה מוכר הדמים לא קנה הוא הקרקע וזה מבואר ברמב"ם וש"ע דלא קני במכר מה"ט אף דלענין הקנין דעת אחרת מקנה ע"ש. וכ"כ הרא"ש ז"ל. הא דאמר כשהוא שוטה זבין נראה מטעם ס"ס או דהטעם עיקר משום דאין ס' מוציא מידי ודאי משא"כ כשגם חזקתו מספק ס' מוציא כדאמר בכמה דוכתי ס' וס' הוא:

בגמ' אין מזימין כו' אלא בפניהם ומכחישין כו' והזמה שלא בפניהם כו' הכחשה מיהא הוי. ודייק בהג"א דדיעבד מהני קבלת עדות שלא בפניהם מהא דאמר הכחשה מיהא הוי ויש דוחין דכל עניני הזמה חידוש כו' ואינו מובן מה דייק מזה. אי מפרש הכחשה הוי דיעבד א"כ יהי' גם הזמה מהני. וגם מה שדוחין שהזמה חידוש כו' הא אדרבא כיון דאעפ"כ מהני דיעבד כ"ש בשאר עדיות. ונראה דראבי"ה ז"ל מפרש דלכאורה לשון הש"ס קשה אין מזימין כו' ומכחישין כו' והזמה כו'. למה חילק לב' דברים הי' לו לומר אבל מזימין לענין שיבטל העדות כמו הכחשה. ולכך מפרש דהא דאין מקבלין עדות שלבבע"ד הוא איסור דהכי קי"ל דאין הב"ד רשאין לקבל עדות שלבבע"ד ובעדיו חולים וכה"ג תיקנו חכמים דמקבלין ומזה דייקי הפ' ג"כ דדיעבד מהני מאחר דהיכא דלא אפשר רשאין לכתחלה כדדייק בירושלמי על הא דאף אני כמוהו ע"ש. אך בד"נ וגם בקנס לא תיקנו וגם עדיו חולים ודיעבד לא מהני. ואף להפ' דמה"ת נראה ג"כ טעם החילוק דהא הטעם דאין חבין אלא בפניו כמ"ש רש"י ז"ל ולכך בממון אין הקבלת עדות המחייבו דהא באמת חייב רק שבזה נתברר שחייב כבר אין ללמוד מקנס ונפשות דכל שלא נגמר הדין אין חיוב כלל דאשר ירשיעון אלקים כו' ושפיר הוי חיוב גמור שלא בפניו ולא מהני גם דיעבד. וכדאמר פ"ק דמכות בעידנא דאסהדי לאו בר חיובא הוי משא"כ בממון ע"ש:

ושפיר אמר כאן דאין מזימין שלא בפניהם היינו אף שיש בהזמה זו ביטול עדות ראשונים שנוגע לבע"ד שהוא כאן מ"מ כיון שיש בו חיוב קנס לעדים אין הב"ד רשאין לקבל הזמה כלל. אבל מכחישין לכתחלה שאינו נוגע לעדים כלל רק ביטול העדות. והזמה שלא בפניהם היינו כשעברו וקבלו נהי דלא מהני להיות הזמה לחייב העדים גם דיעבד דבקנס לא מהני מ"מ הכחשה הוי דיעבד דכיון דזה ממון לבטל עדות ושוב אף שעברו וקבלו שלא כדין מ"מ הא לענין ממון מהני דיעבד אף שעברו. ושפיר מוכח מכאן בכל מקום בממון שאם עברו וקבלו אף שאין רשאין מהני דיעבד. דאל"ה רק דכשאסור לא מהני גם כאן לא הי' מהני להיות הכחשה כיון שעברו וקבלו הזמה ומוכח שפיר כנ"ל. והיש דוחין ס"ל דבכל דוכתי אף שיש בעדות א' ב' דברים חיוב לא' שאינו כאן ולא' שיש כאן שפיר רשאין גם לכתחלה לקבל עדות נגד זה שבפניו ולכך כאן בהזמה גם לכתחלה היו רשאין לקבל לענין בטול העדות שהוא בפני בע"ד רק דהזמה חידוש הוא ולכך גם בכה"ג אין מקבלין לכתחלה הזמה. אבל בדיעבד שפיר מהני לענין ביטול העדות כיון דעל אותו עדות מצד עצמו היו רשאין גם לכתחלה אם הי' אפשר לחלקו ואף דאין רשאין משום דחידוש הוא מ"מ אינו מזיק בדיעבד לענין ביטול העדות שאין חידוש. אבל בשאר דוכתי כשהוא לחיוב י"ל שפיר דגם דיעבד לא מהני כיון שעל אותו עדות עצמו קבלו שלא כדין כנ"ל:

עוד יש לפרש דבהזמה שיש ב' דברים כנ"ל. א"כ אדרבה אם הי' הדין דעדות שלא בפניו גם דיעבד לא מהני שוב היו רשאין גם לכתחלה לקבל עדי הזמה לענין ביטול העדות שהוא בפניו ולא הי' שום איסור דאף שנכלל בעדות זה חיוב לעדים מה בכך הא לענין זה לא יועיל כלום גם שנקבל העדות דשלא בפניהם לא מהני ושפיר היו מותרין לקבל עדות. רק אי דיעבד מהני בכל מקום שלא בפניו והקפידא דאסור שלא בפניו שפיר בהזמה שיש ב' דברים אסור לכתחלה לקבל עדותן אף לענין ביטול העדות דהא מ"מ יהי' חיוב לעדים ע"י קבלת עדות זה ג"כ דדיעבד מהני ולכך אין רשאין כלל לקבל עדות הזמה של"ב כנ"ל. ומה דאמר הזמה כו' נהי כו' היינו דהא בקנס מלבד דאין מקבלין עדות של"ב קי"ל ג"כ דאין גומרין הדין שלא בפניו. וגם בממון יש מחלוקת אי גומרין כו' אבל בקנס ודאי אין גומרין ע'ש. ולכך אמר דהזמה כו' דיעבד נהי דהזמה לא הוי היינו שאין פוסקין לחייב העדים דאף שהועיל הק"ע דיעבד שלא בפניהם מ"מ אין גומרין הדין לחייב של"ב דזה לכתחלה. אבל הכחשה מיהא הוי דשוב ע"ז מהני דלענין לגמור הדין אין תלוי זה בזה ורשאין לגמור לבטל העדות דהוי בפני בע"ד. והעדות מהזמה הועיל דיעבד כנ"ל ואעפ"כ אין רשאין לכתחלה לקבל אף שלא נגמר הדין על העדים מ"מ כיון שהעדות מהני בדיעבד יועיל כשיהיו העדים כאן לגמור הדין בפניהם ע"פ העדות דשל"ב ושפיר אין מקבלין לכתחלה משא"כ אי לא הי' מהני העדות כלל דיעבד הי' מותר לכתחלה לקבל לענין ביטול העדות דאינו נוגע להם לחיוב כלל. ושפיר דייק ראבי' דמהני דיעבד ויש דוחין דהזמה חידוש ואף שלא יהי' חיוב לעדים שלא יהי' מהני גם דיעבד מ"מ אין רשאין לקבל עדי הזמה לכתחלה ודחי שפיר כנ"ל. עכ"פ נראה לדינא דלראבי' אין מקבלין עדי הזמה אף לענין ביטול עדות לכתחלה דע"כ הפי' בש"ס כנ"ל וקשה על הש"ע שהביא דעת ראבי' לענין דיעבד דהי' להביא גם לענין הזמה לכתחלה כנ"ל: