|
⎯
טקסט הדף
על כתב ידן הם מעידים לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים פשיטא מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה אי על כתב ידם הם מעידים או על מנה שבשטר הם מעידים ונפקא מינה היכא דמית חד מינייהו לבעי שנים מן השוק להעיד עליו דאם כן קנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא והכא לחומרא והכא לחומרא קמ''ל דרבי מיפשט פשיטא ליה בין לקולא בין לחומרא דאמר רב יהודה אמר רב שנים החתומין על השטר ומת אחד מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו בזו רבי לקולא ורבנן לחומרא ואי ליכא תרי אלא חד מאי אמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ומחזקי ליה בי דינא (וחזו ליה) ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין א''ר יהודה אמר שמואל הלכה כדברי חכמים פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו קא משמע לן: סימן נח נד חד: אמר ליה רב חננא בר חייא לרב יהודה ואמרי לה רב הונא בר יהודה לרב יהודה ואמרי לה רב חייא בר יהודה לרב יהודה ומי אמר שמואל הכי והא ההוא שטרא דנפיק מבי דינא דמר שמואל והוה כתיב ביה מדאתא רב ענן בר חייא ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב חנן בר רבה ומדאתא רב חנן בר רבה ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב ענן בר חייא אשרנוהי וקימנוהי כדחזי א''ל ההוא שטרא דיתמי הוה וחש שמואל לב''ד טועין וסבר שמואל דלמא איכא דסבירא ליה הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ובהא אפילו מחביריו סבר אעביד רווחא כי היכי דלא מפסדי יתמי אמר רב יהודה אמר שמואל עד ודיין מצטרפין אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא אמר רבא מאי מעליותא מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא ומאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל
⎯
רש"י
על כתב ידן הן באין להעיד כשמקיימין השטר בב''ד לפיכך צריך שנים על כל כתב וכתב: לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים. אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בתרי סגי ולא צריך חד מינייהו לאסהודי אדחבריה: מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה אי על כתב ידן. אנו נזקקין שיעידו: או על מנה שבשטר. ומשום שמא על כתב ידן הן מעידין מצריך תרי לכל כתב וכתב ומיפשט מיהא לא פשיטא ליה: ונפקא מינה. בין ספק לודאי לשנים החתומים על השטר ומת אחד מהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו ואין זה כשר להעיד על כתב ידו ועל של חבירו ולצרף אחד עמו שיעיד על שתיהן דדלמא על מנה שבשטר הן מעידין וכי אומר זה כתב ידי נפיק פלגא דממונא אפומיה וזה שמעיד עמו על חתימתו לא מעלה ולא מוריד דאינו צריך לו וכי הדר מצטרף עם ההוא מן השוק להעיד על חתימת המת הדר נפיק ריבעא דממונא אפומיה אשתכח דכולא ממונא נכי ריבעא נפיק אפומיה ואנן ע''פ שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחצי דבר על פיו של זה הלכך ניבעי תרי דכיון דספיקא היא ניזיל הכא לחומרא והכא לחומרא היכא דשניהם קיימים אזלינן לחומרא ואמרינן על כתב ידן הן מעידין ובעינן תרין על כל כתב וכתב והיכא דמית חד מנייהו בעינן תרין מן השוק שיעיד האחד על כתב יד המת ואחד מהן יעיד על כתב יד המת והחי דאי הוה פשיטא לן דעל כתב ידן מעידין הוי סגי בחד מן השוק שיעיד על שתי החתימות והחי יעיד גם הוא על שתיהם ולא נפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד דאיהו נמי צריך לאותו מן השוק שיעיד על חתימתו אבל השתא דמספקא לן דלמא על מנה שבשטר הן מעידין ועל כתב ידו הוא נאמן ואין צריך לצירוף ועוד אנו צריכים לו שיעיד על חותם המת נפקי תלתא ריבעי אפומיה אי ליכא תרין מן השוק שלא יהא זה צריך להעיד על המת קמ''ל דפשיטא ליה וסגי בחד מן השוק ושניהם יעידו על שתיהן: בין לקולא. כי הכא דאילו לרבנן בעי שנים מן השוק שיעידו על של מת וזה לבדו יעיד על חתימתו: נכי ריבעא. חסר ריבעא: צריך שנים. לדברי חכמים: ואי ליכא שנים. שיכירו כתב המת: אלא חד. וזה החי נמי מכירה מאי ניעביד: לכתוב. זה שנשאר בחיים: חתימת ידיה אחספא ונשדייה בבי דינא. ויטלוה הדיינים ויקיפוה אצל חתימתו שבשטר: ומחזקי. ההיא דשטרא מהך דאחספא דלא צריך לאסהודי אחתימת ידיה: וכתב עליה מאי דבעי. למעלה מן החתימה יכתוב שזה החתום לוה ממנו מנה וכותב כך אני פלוני החתום למטה לויתי מנה מפלוני: מנכסים בני חורין. וממשעבדי לא דלית ליה קלא לדבר שאינו עשוי בעדים: מהו דתימא. כי היכי דהלכה כרבי מחבירו ה''נ אפילו מחביריו: דנפיק מבי דינא דמר שמואל. שקיימוהו בבית דינו וכך נמצא כתוב בהנפק שכתבו הדיינים בו: מדאתא רב ענן כו'. אלמא כרבי ס''ל שצריך לומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי: שטרא דיתמי הוה. שהוצרך לעיין בתקנתם: וחש שמואל. שאם לא כתב בו אלא פלוני העיד על כתב ידו ופלוני על כתב ידו שמא כשיוציאו היתומים שטר זה בב''ד לגבות יהא אותו ב''ד טועה לומר שהלכה כרבי ויאמרו שאין זה קיום: איכא דס''ל. בעלמא ולא מחביריו ובהא אפי' מחביריו: עד ודיין. שטר שכתוב בו הנפק וחתמו הדיינין על הנפק שלו ולאחר זמן כשהוציאו המלוה לגבות ערער הלוה לומר מזוייף הוא ובא אחד מעדי השטר והעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינים העיד על כתב ידו מצטרפין להכשירו: מאי דקא מסהיד סהדא כו'. עדי השטר מעידין על מנה שבשטר כרבנן והדיינין מעידין בפנינו נתקיים: רב יהודה אחוה דרמי בר יחזקאל הוה:
⎯
תוספות
על כתב ידן הן מעידין. נראה דלרבי אפילו אומרים בפירוש דמעידין על מנה שבשטר חשיב כאילו מעידין על כתב ידן וכן לרבנן אפי' אומרי' בהדיא דעל כתב ידן הן מעידין מדאמרי' בסמוך ואי ליכא תרי אלא חד היכי נעביד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן: ודוקא אחספא. וה''ה ארישא דמגלתא כדאמר בגט פשוט (ב''ב דף קס: ושם) דליכא למיחש למידי והא דתניא בפ''ק דקדושין (דף ט. ושם) כתב על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי כו' וכן גבי שדה (שם כו.) כתב על הנייר או על החרס כו' הרי זה מכורה נראה דאתיא כר''א דאמר עדי מסירה כרתי דלר''מ כיון דעדי חתימה כרתי לא מהני על דבר שיכול לזייף כדאמר בפרק ב' דגיטין (דף כא: ושם) אין כותבין לא על הנייר כו' וחכמים מכשירין ומפרש בגמרא. מאן חכמים ר''א ואע''ג דאמר התם לא הכשיר ר''א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא ה''פ אלא בגיטין ודכוותייהו דהיינו שטרות שאין עומדין לראיה כגון אותו שאינו עשוי אלא לקנות בו אשה ושדה כעין גיטין שעשוין לפי שעה לגרש בו אע''פ שיכול השטר של קנין להועיל לראיה גם הגט יכול להועיל כדאמר בהכותב (לקמן דף פט:) ובפ''ק דב''מ (דף יח. ושם) וכ''ת נקרעיה בעינא לאינסובי ביה אלא שעיקרן לא לכך נעשו ולא ממעט אלא שטרות שעיקרן לראיה ועשוין לעמוד ימים רבים כדמייתי התם קרא ונתתם בכלי חרש וגו': הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. פסק רב אלפס דווקא כשאומר לא היו דברים מעולם אבל נאמן הוא לומר פרעתי ולא מצי א''ל שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שיש בו עדים דגובה בו מנכסים משועבדים ואין נראה לרבינו יצחק כי מנין לו זה החילוק כי סבר דבכל שטר אינו רגיל לפרוע עד שיחזיר לו שטרו: עד ודיין מצטרפין. משמע דאפילו בשטר מקויים חיישינן שמא זייף לחתימת הדיינין וכן משמע בירושלמי דגיטין ובפרק בן סורר והא דתניא בתוספתא דשביעית פרוזבול המקושר ר' יהודה אומר עדים חותמין מבחוץ והדיינים מבפנים אמרו לו אין מעשה בית דין צריך קיום היינו דווקא בפרוזבול משום דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ואפי' למ''ד אינו נאמן מודה הוא דלא בעי קיום:
+
רשב"אאבל אמגילתא לא דילמא משכח ליה אינש דלא מעליה וכתוב עילויה מאי דבעי ותנן המוצא כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ואף על גב דקימא לן דנאמן לומר פרעתי וכמו שפסקו הגאונים חיישינן דילמא טעין דאמר לא היו דברים מעולם דקושטא הכין הוא, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי (לקמן כתובות פח, א), ומיהו נראה לי דאפילו בכתב ידו אינו נאמן לומר פרעתי. ובהא אפילו מחביריו. כלומר משום דמסתבר טעמיה דנבעי צירוף, דאי משום דאמנה שבשטר מעידין אפילו היו עדים זכורים עדותן מכל מקום מצד עדות זו לא תועיל לטרוף ממשעבדי, דעדות על פה היא, אלא בעדות קיום השטר הוא שגובין ממשעבדי, והילכך עד דמסהדי אכתב ידן לא יועיל ונבעי אכל חדא וחדא תרי סהדי כי היכי דליטרוף ביה ממשעבדי, קמ"ל דאפילו הכי הלכה כרבנן, בשם הרב ר' שלמה בן אברהם דמונטפשליר וטעמייהו דרבנן משום דסופן כתחלתן, דמה תחלתן אינהו משוו ליה שטרא, השתא נמי אינהו משוו ליה שטרא. עד ודיין מצטרפין. פירש רש"י ז"ל: שבא עד אחד והעיד על כתב ידו ובא דיין אחד והעיד על כתב ידו, אמר ליה רבא, מאי מעליותא, מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא, דסהדא מסהיד אמנה שבשטר כרבנן ודיינא מסהיד אקיומא דאשרתא. ויש מקשים עליו דאם כן אפילו שנים מעידים על חתימת ידי עד אחד, וזה אומר זה כתב ידי נימא מאי דקא מסהיד סהדא דשטרא לא קא מסהיד הנך, ואינהו דקא מפרקי לה דהתם שאני דכיון דאמרי זה כתב ידו ואותו הכתב הוא מעיד על מנה שבשטר ומצטרף עם חבירו, שהעדים החתומין על השטר שנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכיון דמקיימי שטרא ממילא נפקי ממונא אפומייהו, אבל דיינא אשטרא גופא לא קא מסהיד דמעליא הוא, דאיהו לא ידע ודילמא מזויף הוא, אלא מפומא דאחריני הוא דמקויים, וכתב ידו של עד שני לא יתקיים בזו העדות של הדיין, שאפילו העידו שנים מן השוק על הדיין עדיין אין כאן עדות שלם לקיים חתימת אותו עד שני, הילכך אין כאן עדות למנה שבשטר, ואין זה נכון בעיני, דאם כן אם דייני קיום עצמן מכירין חתימות יד עדים וכתבי באשרתא ואשתמודעא דחתימת ידא דסהדא היא, בכי הא מצרפין עד ודיין, דהא השתא דיינא נמי אשטרא גופא קא מסהיד דמעליה הוא, ואנן סתמא קא אמרינן מצטרפין ואין מצטרפין לא שנא הכי ולא שנא הכי, ועוד דאי מהאי טעמא, הגע עצמך כשמצאו לקיים עדותו של אחד ולא מצאו לקיים עדות של שני, ואחר כך באו שנים והעידו על כתב ידו של שני זה מי לימא דייני קיום ועד אין מצטרפין משום דדייני קיום לא מסהדי אשטרא מעליא אלא מפומא דאחריני ודילמא עד שני זה מזוייף הוא, ואנן דיין אחד הוא דאמר' דאינו מצטרף הא שנים מצטרפין, ועוד דאמאי חיישת טפי בהני דאסהידו קמי בידינא באשרתא דאשקרא אסהידו ובהני דמסהדי קמן השתא אעד שני לא חיישת, ואי חיישת להו אף כשמצאו לקיים כולהו דייני דאשרתא לא נסמוך עלייהו, ואי אסהדי דאסהידו קמי דייני דאשרתא לא סמכינן אנן אמאי ניקו וניסמוך. +
ריטב"אגמרא לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים פירו' לא שהיו צריכין להעיד כן או שיזכרו עדותן דהא במתניתין לא קתני הכי אלא דסבירא לרבנן כיון שהם עצמם חתומין בשטר וכשאומר זה כתב ידינו מתקיים השטר ונעשה עדות שנחקרה בב"ד והא חשיב לן כאלו הן מעידין עכשיו על מנה שבשטר ומאי נפקא מינה לשנים החתומים על השטר ומת אחד מהם שצריך שנים מן השוק להצטרף עם האי להעיד על כתב ידו מכל מקום למ"ד על מנה שבשטר הם מעידים זה שהעיד עמו על חתימתו כמאן דלית' דמי וכי החי מצטרף עם אחד מן השוק להעיד כתב ידו המת הא נפיק אפומיה דחד כוליה ממונא נכי רבעא כתב חתימת ידי' אחספא ושדי ליה בבי דינא דהוה ליה ומחזיק ליה על ידי' דהשתא לא מסהיד איהו על חתימת ידי' אלא בי דינא מקיימין ליה דמדמין כתיבה לכתיבה ומכאן אני אומר שישראל שהיה חתום בשטר ואח"כ עובד כוכבים ומזלות ואין עד שיעיד על כתב ידו לא חשיבא עדות דהוא כותי ולא מחזיק חתימת ידי' בבי דינא ומדמי ליה. דהא לא חשיבא עדות: ודוקא אחספא אבל אמגילה לא וכו' משמע אחספא משום דליכ' למיחש משום דכי כתב עלה אינש מה דבעי לא מהני ליה ולא מידי דהוה ליה כתב שיכול להזדייף שהוא פסול. והקשו בתוס' מהא דתנן התם כיצד בשטר כתב לו על השטר או על החרס ותירץ ר"ת ז"ל מאי כתב אי נימא האי בעידי מסירה וכדר"א דאמר עידי מסירה כרתי ולא חיישינן לזיוף שהרי יבואו עידי מסירה ויעידו ורבינו יחיאל ז"ל פי' דחספא דידהו כתב שאינו יכול להזדייף הוא שלא היה שיעיד והא דאמרי' הכא דכתב אחספא טעמא דמלתא דכיון דשדי ליה בי דינא לברא לא רמי אדעתיה לומר דאי' ביה שום כתב ולא שקלי' אבל במגילתא איכא למיחש דכי חזי ליה בארעא שקיל וחזי ליה וכתב עליה מאי דבעי ואין צריך לכל זה דכי בעינן כתב שאינו יכול להזדייף היינו בשטרי ראי' שעומדים ברשות הקונה אבל שטרי מקנה שנעש לשעתו ולקנות בו ולזרקו אעפ"י שיכול להזדייף כשר כי לעולם אין מביאין ראייה ממנו בב"ד אלא שהעדים יעידו לאחר שזכה בה שטר כתוב וחתום כראוי ואתיא מתניתין אפי' לר"מ דאמר דעידי חתימה כרתי וכן פירש הרמב"ן ז"ל: ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים משועבדים וא"ת לפי דעת הרמב"ם ז"ל דעל כתב ידו יכול לומר פרעתי מאי חששא איכא הכא כי עביד ליה האי רמאות יטעון פרעתי וי"ל דדלמא כתוב ביה נאמנות ותו דהא סתמא מאן דמפקי' עליו שטר רמאות שלא לוה מעולם לא דכיר לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאלו אמר לא פרעתי דמי ובדין הוא דהכא אפי' במגילתא נמי ובכתיבת ארישא דמגילתא כדאיתא בפ' גט פשוט אלא למעבד הרחקה טפי אמרינן ולכתוב אחספא וה"ה נמי דאפי' סופה דמגילתא (כולו) [יכול] למכתב תשר"ק צפע"ס או אלפא ביתא דליכא למיחש למידי ובהא אחזקי' כתב ידי' בשטרא כדאמרינן בירושלמי למידן מוגה אלא דעבד הרחקות דלמא מחוי כתב ידו גופא ואתא לידי תקלה ע"י ב"ד דהא אפי' מחבירו פירוש דמשמע לי בהא מסתבר טעמא ואע"ג דבעלמא לא חיישינן לב"ד טועין הכא לרווחא דמלתא הוא חיישינן משום האי מלתא דיתמי כדמפרש ואזיל. ומהא שמעינן דכל שטר שהוא של יתומים מבעי לאינש למעבד בלשון מרווח שלא יהא בו שום מחלוקת וליחוש בכל מה דאפשר למיחש והאי דכתב בהאי הנפק שמות המעידין על חתימות לא שיהו חובה כך דהא מסתיי' כך לכתבו בדאתו תרי סהדי ואסהידו אי נמי אתקיים כאן האי שטרא כראוי אלא לרווחא הוא דכתיב ביה הכי ומיהו זמנין בעי למכתב הכי כגון שהדיינים לא קראו השטר ולא ידעו שמות בעלי הדבר אחד הם קרובי למקיי' הללו אם הם כשרים לעדות אם לאו אי נמי כגון שאינם בקיאין במקיימים הללו ובהא ודאי צריכין לפרש שמותן בלשון. עדותן מצטרפי' פי' רש"י ז"ל שטר כתוב בו הנפק ובא העד והעיד על כתב ידו ואחד על הנפק והעיד ג"כ על כתב ידו מצטרפין לברר שאין השטר מזוייף: אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא אמר רבא מאי מעליותא מאי דקא מסהיד סהדי לא קא מסהיד דיינא פי' רש"י ז"ל שהעד מעיד על מנה שבשטר כרבנן והדיין מעיד על כתב ידו והקשו בתוספות ותיפוק ליה שאין כאן קיום מספיק שהרי על העד השני אין מי שיעיד על כתב ידו אלא הדיין ואנן תרי בעינן ואי כשהעד מעיד גם על כתב ידי חבירו ואף על פי שלא פירש כן רש"י ז"ל אכתי צריכין לעדים שני' אחרים דלא נפיק נכי רבעא דממונ' אפומיה דחד סהדי כדאיתא לעיל בהדיא דאמרינן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו לכך פירש בתוספת דהיינו קושיא מאי דקא מסהיד וכו' דהא אמר שמואל דהכא מיירי שהעד מעיד על כתב ידו ועל כתב יד חבירו והדיין שמעיד ג"כ על כתב שני העדים מצטרפי ואיכא ב' עדים על כל כתב וכתב של עדים ופריך רבא דהא ליתא דמאי קא מסהיד סהדי לא מסהיד דיינא שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מסהיד על הכתב ואלו העד אינו צריך בכתב ידו אל הדיין והדיין צריך אליו בכתב ידי השני ונפיק נכי רבעא דממונא אפומיה דחד סהדי ולשון התלמוד דחיק לפירוש זה ועוד שמואל ורמי בר חמא דגברא רברבי נינהו היכי טעו בזה דהא מימרא לעיל דצריכין שנים מן השוק להעיד עליו מימרא היא ודברי הכל היא. לכך נראה לומר דבהא לא קפדי דסברי כי אמרי' דצריכין שנים מן השוק זהו בתחלה דהנפק כשאנו באים לקיים את השטר אבל שטר שכתוב בו הנפק לא שכיח ביה זיוף דלא עביד איניש דזייף עדים ודיינים ואי מזייף מזייף עדים לחודייהו או דיינים לחודייהו וכיון דכן נתקיים כתב העד וכתב הדיין בהכי סגי כיון דקיום שטרות מדרבנן והיינו דאמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא דבהא לא בעינן שנים מן השוק להעיד על השני ואמר ליה רבא מאי מעליותא נהי דלא קפדינן אדלית קיום גמור מטעמא דאמרן מ"מ אינו בדין שיצטרפו כיון שהם חולקין בעדותן דמאי דמסהיד האי לא קא מסהיד האי כך נ"ל פי' רש"י ז"ל ולשון התלמוד מסקינא דעד ודיין אין מצטרפין וכתב בה ז"ל שאם נתקיים הכתב שני הדיינים בהכי סגי שהרי ב' מעידים על שני העדים ואיכא תריל כל חד וחד ולב"ד חצוף לא חיישינן ואע"ג דלא כתב בי' במותב תלתא כחדא הוינא. דחיישי' הכי היכי דלא חזינן ביה ג' כלל אבל כי חזינן ביה ג' לא חיישינן דהוה ב"ד חצוף תדע דהא הוה סבירא לן דעד ודיין מצטרפין אי לאו דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ואמאי ניחוש דלמא השנים מזויפים הם אפילו כתב בו במותב תלתא לא מהני דחד הוא דאסהיד דהוה תלתא אבל ודאי כל היכא דאתנהו לכולהו ונתקיימו מקצתם לא חיישינן לזיופא דאידך אף על גב דכי לית ליה שלשה פסולים וכי איתא לשלשה ואייתי מקויים הוה כשר האי לאו אתי' מטעמא דאמרינן דב"ד חצוף לא שכיח והוי ליה כעין האי דאמרינן עלייהו בקרובים כשר. ואגב אורחא שמעינן משמעתין דשטר שכתוב בו הנפק צריך קיום ולא אמרינן דכולי האי לא מזייף והכי איתא בירושלמי דאמרינן התם אשרי דדייני מהו שיהא צריך קיום רבי אושעיא אומר יתקיים בכתב ידי העדים או ידי הדיינים ואחרים אומרים אפילו בכתב ידי עד אחד ודיין והא דתנן במסכת' שבועות אמר להם אין מעשה ב"ד צריך קיום ההיא אינו ענין לזו כלל דהתם משום דסבר ר' יהודא בדרשא דפרוזבל צריך לחתום בו עדים ודיינים אמר לו אינו צריך ושאין מעשה ב"ד צריך קיום אחר ואפילו לדבריו דרבנן אפי' בעדים לחוד סגי כדאמרינן התם בפרק השולח הדיינים חותמים למטה או העדים וא"ת כיון שאע"פ שכתוב הנפק צריך קיום למה היה רגילים לכתוב בו הנפק קודם שקראו עליו ערער וכדמוכח מעובדא דרבי שמואל לעיל. וי"ל מפני שלפעמים אין כתב העדים ניכר כל כך. ועוד מועיל לענין השטר שנמצא בשוק שיחזירוהו למלוה ולא חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה דלוה לא מקיים שטרא כדאיתא בפ"ק דב"מ: +
המאירישנים החתומים בשטר ומת אחד מהם שביארנו שצריכין שנים מן השוק להעיד עליו אם לא מצאו אלא אחד כיצד הן עושין כותב זה החי חתימתו על החרס לפני בית דין ובית דין מקיפין זו לזו ומקיימין זו מזו ואין צריך לשתי חתימות כענין שכתבנו בשתי שדות ושתי כתבות שמאחר שלפני בית דין חתם כהוחזק בבית דין הוא שאין זה עדות פיו ממש עד שצירופו עם אחר על כתב השני יהא עושהו נפיק נכי ריבעא אפומא דחד סהדא שמכל מקום על פי אחרים הוא מתקיים ואחר כך מצטרף הוא עם האחר להעיד על כתב חבירו וכל שכן אם באו שנים והעידו על חתימת ידו של זה החי שזה יכול להצטרף עם אחד שבשוק להעיד על כתב חברו: זה שכתבנו שיהא כותב חתימת ידו על החרש מכל מקום יזהר שלא יכתבנה על הקלף שמא ימצאנה אחד מן הרמאים ויכתוב עליה שזה החתום חייב לו כך וכך כמה שירצה ונמצא חתם ידו יוצא תחתיה וגובה הימנו שכל שהוציא על חברו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ואע"פ שיכול הוא לכתוב על ראש המגלה שמא לא יהא נותן אל לבו כן ומניח חלק למעלה מחתימתו והלה כותב בה מה שהוא רוצה וכשהתירו רישא דמגלתא במי שצריך לחתום על השטר הוא שחותם תחת השטר בראש השטה על דרך שלא יהא אדם יכול לכתוב על חתימתו כלום אבל זה שאינו צריך לכך לא יכניס עצמו בספיקות ויכתוב על החרס שאף כשיכתוב בדרך שאפשר לכתוב על חתימתו אין בכך כלום שכל שטר שהוא על דבר שאפשר למחוק בו בלא היכר אינו כלום ואע"פ שגט על החרס כשר גט שאני שלא לעדות ממון נמסר ונכתב וכן מה שאמרו בקידושין כ"ו ע"א כתב לו על החרס שדי מכורה לך וכו' לא בשטר של ראיה הוא אלא בשטר שקונה בו והמקנה מודה שמכר אלא שטוען שאין הקנאתו הקנאה מצד שלא קנאו לא בכסף ולא בחזקה ולא בשטר מפני שהוא טוען ששטר על החרס אינו כלום ולימד ששטר הקנאה אף בשל חרס שטר הוא ובעדי מסירה ומכל מקום אם זה אינו מודה במכר אין מעמידין הלה באותו קרקע מכח אותו שטר אע"פ שנתקיימה חתימתו ואפילו היה הכל מכתיבת המודה שלא חלקו חכמים ויש מפרשים שחתימת החרס חתימה מעליתא הוא ולא אמרו דוקא אחספא אלא שמתוך שאין דרך בכך נותן לבו על השנוי ואין זה כלום: זה שכתבנו בהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו שגובה מנכסים בני חורין פירושו חתם ידו שאם אין כאן חתימת ידו אפילו כתב לי כל לשון ההודאה מכתב ידו הואיל ולא חתם אף אנו אומרים טופס בעלמא הוא שכתב לו וכל שחתם אפילו היה טופס ההודאה מכתיבה אחרת אין בכך כלום והודאתו הודאה וזהו חשש שכתבנו דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עלה מאי דבעי ואע"פ שאם כן אף הוא יכול לטעון פרעתי כלהו לאו דינא גמירי וכל שכן שאין טענת שקרות מזומנת בפי הכל ויש מפרשים שבחתם ידו אינו יכול לטעון פרעתי ואין נראה כן כמו שביארנו במקומו: עד ודיין אינן מצטרפין ודבר זה פירשוהו גדולי הרבנים בשטר שנתקיים בבית דין וכתבו בו הנפק וערער הלוה על השטר ועל ההנפק שמזוייף הוא ובא אחד מן העדים החתומים בשטר והעיד על כתב ידו וכן אחד מן הדיינין שבהנפק העיד על כתב ידו או שאמרו שניהם ר"ל עד ודיין אנו חתמנו בשטר זה זה בגוף השטר וזה בהנפק ולפי דרכך למדת שאדם יכול לטעון על ההנפק כדרך שטוען על השטר וצריך לקיימו ומה שאמרו בשני של שביעית אין מעשה בית דין צריך קיום ופירשו בו רבים שמאחר שחתימת דיינין עשויה להכיר אין חוששין בה לזיוף אינו כלום וענין אותה שמועה הוא שאמר פרוזבל המקשר הדיינים חותמים מבפנים והעדים מבחוץ ואמרו לו אין מעשה בית דין צריך קיום ר"ל שאין צריך לשתי חתימות אלא או הדיינין חותמין כדרכן מבפנים או העדים כדרכן מבחוץ כדרך תקון שטר מקשר ומה שאמרו בבבא מציעא י"ז ע"ב הטוען אחר מעשה בית דין לא עשה כלום כבר ביארנוה במקומה בראשון של מציעא וגדולי הפוסקים פירשוהו בתשובת שאלה ובהלכות בבא בתרא בעד שמעיד על ההלואה ודיין שמעיד שבא הדין לפניהם וחייבוהו ומכל מקום גדולי הדורות כותבין בזה שודאי מצטרפין ויש מפרשין שבא לפנינו שטר מקויים וקרא ערער על הכל ר"ל על השטר ועל ההנפק ובא עד אחד ואמר זה כתב ידי ובא אחד מן השוק והעיד על כתב ידי עד שני והוא צריך אחד להצטרף עמו ואין לו אלא שאחד מדייני הקיום העיד שבפניו נתקיימה חתימתו ובכל אלו אין מצטרפין וכן הדין בשנים שהעידו על כתב ידו של עד ושנים על כתב ידו של דיין כך פסקוה גדולי הפוסקים ולא מצאתי מי שיחלוק בה ואע"פ שרב יהודה ושמואל ורמי בר חמא כלם אמרו מצטרפין מכל מקום הא רבא ורב אשי דפרכוה והלכה כבתראי אלא שמכל מקום יש לפקפק בה ממה שאמרו בהלואה אחר הודאה שמצטרפת כמו שהתבאר בסנהדרין ל' ע"ב ואע"ג דמאי דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי ומתוך כך אני חוכך לפסוק שעד ודיין מצטרפין וכך מצאתיה לגדולי פורבינצא שכתבוה בחבוריהם באחת מדרכי הקיום כמו שיתבאר למטה אלא שמכל מקום בזו תרויהו אמנה קא מסהדי והדיין אינו מעיד על גוף המעשה כלל: +
תוספות רי"דאר"י אמר שמואל הל' כחכמים פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מ"ד הל' כרבי מחבירו ובהא אפי' מחביריו קמ"ל: אר"י א"ר שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן צריכים שנים מן השוק להעיד עליו ואל יצטרף הוא עם א' כי היכי דלא ליפוק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא פי' הוא שהעיד על חתימתו נאמן וא"צ לצירוף מן השוק אבל חבירו שמת צריכים שנים מן השוק להעיד על חתימתו עכשיו ואם יצטרף הוא עם אחר נמצא שיצאו שלשת חלקי המנה שבשטר ע"פ זה והתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר חצי דבר ע"פ זה וחצי דבר ע"פ זה ופי' נכי חסר: ואי ליכא אלא חד מהו פי' שמכירה מאי ליעבד אמר אביי כותב האיך פי' שנשאר בחיים חתימות ידו אחספא ושדי ליה בב"ד וחזי ליה ב"ד פי' ויטלוה הדיינים ויקיפוה אצל חתימות שבשטר ומחזקי ליה פי' ההיא דשטרא מהך דחספא ולא יצטריך איהו לאסהודי אחתימות ידיה ואזיל איהו והאי ומסהיד אאידך ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח ליה איניש דלא מעלי וכתב עלויה מה דבעי ותנן הוציא עליו כת"י שהוא חייב לו גובה מנכסים בנ"ח פי' ממשעבדי לא דל"ל קלא שאינו עשוי בעדים וכן נמי יכול לכתוב אריש מגילתא כדאמרי' בפ' ג"פ האי מאן דמחזי חתימות ידיה בב"ד לא לחזי בסוף מגילתא אלא ברישא דלמא משכח ליה אחר וכתב אגבי' דמסיק בי' פי' יכתוב מלמעלה אני החתום לויתי מפלוני מנה עיין בפ"ק דקדושין בהלכה ובשטר (דף כ"ו): אר"י א"ש עד ודיין מצטרפים פי' ראובן שהוציא על שמעון שטר חתום ואשרתא דדייני מלמטה שחתמו הדיינים שם שקיימו החתימה וטען שמעון איני מכיר לא חתימת העדים ולא חתימת הדיינים ושמא הוא זייף הכל ובא ע"א מעדי השטר והעיד על חתימתו ואחד מן הדיינים בא והעיד על חתימתו מצטרפים זה עם זה דכולהו לקיומא שטרא אתי. אמר רמב"ח כמה מעליא האי שמעתא א"ל מאי מעליותא מאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא ומאי דמסהיד דיינא לא מסהיד סהדא. אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להו להני כללי דכייל יהודה אחי משמי' דשמואל דאיקלע רבנאי אחוה דר' חייא בר אבין לקמן למיזבן שומשמי ואמר הכי אמר שמואל עד ודיין אין מצטרפים וכך הלכה: +
הרא"הזה אומר זה כתב ידי וכו' כשתמצ' לומר לדברי ר' על כתב ידן וכו'. אבל אמגלתא לא דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עליה מאי דבעי. ואע"ג דאפשר ארישא דמגלתא. דהא תו ליכא למיחש עלה. אנן אחספא מחתמינן ליה דלמא אתי למחתם בסוף מגלתא. והא דאמרינן דתנן הוציא עליו כתב ידו שהו' חייב לו גובה מנכסים בני חורין אפי' למ"ד דיכול לומר פרעתי. הכא חיישינן דלמא טעין כי קושטא דלא היו דברים מעולם. תו לא יכיל למימר פרעתי דה"ל הוחזק כפרן. אי נמי חיישינן דילמא כתב בה נאמנות או דכתב בה זמן דלא יכול למימר פרעתי. שאין אדם נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני. ומיהו קושטא דלא למימ' פרעתי כדכתיב התם בס"ד: אמר רב יהודה א' שמואל עד ודיין מצטרפין פי' כשבאו שני עדים דעלמא והעידו על כתב עד אחר וכתב דיין אחד או על כתב הדיין ובא העד עצמו והעיד על כת' ידו. אבל הדיין לבדו אינו נאמן להעיד על כתב ידו דבהא אפי' רבנן מודה לה: אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעת' ואמר רבא מאי מעליותא אמאי דקא סהיד סהדא לא קא סהיד דיינא ואמאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא. פירש"י ז"ל שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על כתב ידו. פי' לפירושו שהעד מעיד על מנה שבשטר ולפיכך דיינו בעדותו יחידי. והדיין מעיד על כתב ידו כלומר ועיקר עדותו קיום חתימת עדי'. הילכך כתב ידו דאידך לית לן אלא עד אחד ואנן בעינן קיום שטרות בשני עדים. ואפי' לרבנן בעדים דעלמא. הילכך ש"מ דבשני דיינין סגי לן. וכל שכן עד אחד מעיד על כתיבתו ושנים אחרים מעידין על כתב ידו של חבירו וזה פשוט וא"צ לפנים ומכל מקום שמעינן מינה שקיום ב"ד צרי' קיום: ואע"ג דתנן התם בשביעית אמרו לו אין מעשה ב"ד צרי' קיום התם אדר' יהודה קאי ולאפוקי מיניה דאמר דפרוזבל צריך לחתום עדים ודיינין. אמרו לו שאינו צריך אלא או דיינין או עדים ואינו ענין לשאר קיום דעלמא. וי"מ קיום קיום ממש. ובפרוזבל בלבד נאמרו דברים משום טעמא דלא שביק התירא ואכיל איסורא. ולשון אמרו לו אינו נוח לפי שטה זו ואיכ' נוסחי דלא גרסי ליה. ובירושלמי אמרי' בפרק דיני ממונות בתרא. אשר הדיינין מהו שיהא צריך קיום ב"ד. רב הושעיא אמר בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב הדיינין וחרנה אמר אפי' בכתב עד אח' בדיין אחד. והיינו כפלוגתא דהכא דר' הושעיא כרבא ואידך כרב יהודא וקי"ל כרבא: +
שיטה מקובצתוכתבו התוספות ז"ל על כתב ידן הן מעידין נראה דלר' אפילו אומר בפי' וכו'. עד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן. פירוש דאי אמרת בסתמא פליגי הא דקאמר בסמוך אי ליכא תרי אלא חד לכתוב חתימות ידיה אחספא ה"ל למימר שיאמרו שיפרש בהדיא שמעיד על כתב ידו. ועי' בפסקי הרא"ש ז"ל: ומצאתי בקונטריסין כתוב בתוספות היכי עביד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן תימה למה לא הביאו ראיה מדקאמר למאי נפקא מינה למת אחד מהם שצריך שנים מן השוק משום דדילמא על מנה שבשטר הן מעידין ואם איתא שיועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן נימא דסגי בחד מן השוק ויאמרו לו שיעיד על כתב ידן אלא ודאי אינו מועיל וכ"ת דמיירי שכבר העיד על מנה שבשטר ולכך בעי שנים מן השוק אם כן גם הראיה שהם מביאים מדקאמר היכי נעביד נאמר שאותו העד האחד שמכיר חתימת יד המת העיד כבר על מנה שבשטר דיש לומר שהראיה שהם מביאין מן הספר היכי נעביד וכו'. ע"כ לא איירי שכבר העיד על מנה שבשטר דאם כן יפרש בפי' היכי נעביד היכא דליכא אלא חד והעיד על מנה שבשטר אלא ודאי לא איירי שהעיד כבר על מנה שבשטר וכדין מביאין ראיה התוספות אבל גבי מת אחד מהם אין ראיה דאיכא למימר שכבר העיד על מנה שבשטר כדפי' ע"כ. ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד: פשיטא וכו'. ואין להקשות דהא קמ"ל דלר' אפילו אומרים בפי' על מנה שבשטר וכו' וכמו שכתבו התוספות דהא מזה לא הזכיר כלום בדבריו אלא מפרש ואזיל טעמייהו דרבי ורבנן וקאמר כשת"ל וכו' ולהכי פריך פשיטא וכו' כנ"ל: מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה וכו'. ואם תאמר אם כן לא לימא אלא טעמא דרבי ולמא ליה לאדכורי טעמא דרבנן כלל דהא ודאי פשיטא דטעמייהו היינו דעל מנה שבשטר הם מעידים. ויש לומר דאי לא קאמר לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים הוה אמינא דאיברא ודאי דמשום הכי ס"ל לרבי דצריך לצרף עמהם אחר משום דעל כתב ידן הם מעידין. ומיהו אה"נ דהיכא דמת חד מינייהו ס"ל נמי דעל מנה שבשטר הם מעידים אבל השתא דקאמר לדברי חכמים על מנה שבשטר וכו' משמע בהדיא דר' לא ס"ל הכי כלל אלא מפשט פשיטא ליה דעל כתב ידן הם מעידין דרבנן הוא דס"ל הכין ולא כרבי כנ"ל: ונפקא מינה היכא דמת חד מינייהו וכו'. ואמר איהו זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי המת לא יספיק בכך ואף על פי שהדבר דומה דלא נפיק אלא פלגא דממונא אפומיה ופלגא דממונא אפומא דחבריה וטעמא דמילתא משום דכי אמר זה כתב ידי אי על מנה שבשטר הן מעידין די בכך ואין כתב ידו צריך לקיום אחר וכי מסהיד חד מן השוק בהדיה על כתב ידו ללא צורך הוא מעיד הילכך אף על גב שהעיד אחר עמו על כתב ידי עצמו חשבינן כאילו נפיק פלגא דממונא אפומיה וכי הדר מסהיד אחתימת ידו דחבריה קא נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא. שיטה ישנה: ואי ליכא תרי אלא חד מאי. ואם תשאל מאי בעי הא כיון דאמרינן דצריכין שנים הא ודאי דלא סגיא בלאו הכי אטו בכל דוכתא דאמרינן צריך כך שיילינן ואי לא משכחת לה כך מאי. תשובתך דהא ודאי כיון דאיכא חד דמכיר וזה החי נמי מכירה נכרין דברי אמת שהחתימות אינן מזוייפין הילכך אית לן לאהדורי בתר תקוני דהאי שטרא כי היכי דלא לפסוד האי ממונא וכ"ש דקיום שטרות אינו אלא מדרבנן ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ואי ליכא שנים. שיכירו כתב המת. אלא חד. וזה החי נמי מכירה מאי נעביד. ע"כ כנ"ל. ומכאן ראיה למה שכתבו בתוספות לעיל דלרבנן אפילו אומר בהדיא דעל כתב ידן הם מעידין דאי דוקא בסתמא קא אמרי והכא שיילינן היכא דכבר העיד על מנה שבשטר אם כן קשיא מה זו שאלה הא ודאי דאיהו דאפסיד אנפשיה שהעיד על מנה שבשטר והרי תקנה היה בדבר שיפרש בהדיא שמעיד על כתב ידו כנ"ל: ודוקא אחספא אבל אמגלתא וכו'. ומשמע דחספא משום הכי ליכא למיחש משום דכי כתב עליה איניש מאי דבעי לא מהני ליה ולא מידי דהוה ליה כתב שיכול להזדייף שהוא פסול והקשו בתוספות מהא דתנן התם כיצד בשטר כתב לו על הנייר או על החרס ותירץ ר"ת ז"ל מאי כתב חקק א"נ דההיא בעדי מסירה וכדרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי דלא חיישינן לזיוף שהרי יבאו עדי מסירה ויעידו ורבינו יחיאל ז"ל פי' דחספא דידהו כתב שאינו יכול להזדייף היה שלא היה שיע והא דאמרינן הכא דכתיב ליה אחספא היינו טעמא דמילתא דכיון דשדו ליה בי דינא לברא לא רמי איניש אדעתיה לומר דאית ביה שום כתבא ולמשקליה אבל במגלתא איכא למיחש דכי חזו ליה בארעא שקיל ליה וחזי ליה וכתב עליה מאי דבעי ואין צורך לכל זה דכי בעי' כתב שאין יכול להזדייף היינו בשטרי ראיה שעומדים ברשות הקונה אבל שטר מקנה שעושין לשעתו לקנות בו ולזורקו אע"פ שיכול להזדייף כשר כי לעולם אין מביאין ראיה ממנו בב"ד אלא שהעדים יעידו למחר שזכה זה בשטר כתוב וחתו' כראוי ואתיא מתני' אפילו לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי וכן פי' הרמב"ן ז"ל. הריטב"א ז"ל: ותנן הוציא עליו כתב ידו וכו'. וא"ת לפי דעת הרמב"ם ז"ל שסובר דעל כתב ידו יכול לומר פרעתי מאי חששא איכא הכא דהא כי עבדי ליה האי רמאות יטעון פרעתי וי"ל דדילמא כתבי ביה נאמנות. הריטב"א ז"ל: וז"ל תלמידי הרשב"א ז"ל הא דאמרינן דהוה כתוב בה הנפק דנפק מבי דינא דמר שמואל כד אתא ענן בר חייא וכו'. דמשמע מינה דייני קיום צריכין להזכיר בקיום שמות העדים שמעידים בפניהם שמואל לרווחא דמילתא הוא דעבד הכי משום פסידא דיתמי ולא משום דהלכתא הכי וכן אנו נוהגין עכשיו שלא להזכירם כלל. ובעל העיטור ז"ל הביא ראיה מכאן שצריך לכתוב בשטר עדי הקיום דאי לא הוה ליה למכתב סתמא ומדאתבררנא לנא דחתימות דסהדיא אינון ע"כ. ולדבריו הא דאמרינן וסבר אעביד לרווחא דמילתא כי היכי דלא לפסוד יתמי לאו אהזכרת שמות העדים קאי דמדינא הכי צריך למעבד אלא למה שהצריכן להעיד כל אחד מהן על חתימתו של חבירו הוא דחשו לב"ד טועין דאלו לרבנן סגי לכל חד למסהד אחתימות ידיה. ע"כ: עד ודיין מצטרפין פי' שטר שכתוב בו הנפק קיום השטר וחתמו בו דיינין על הנפק שלו ולאחר זמן כשהוציאו המלוה לגבות ערער הלוה לומר מזויף הוא ובאין שני עדים ומעידין על חתימת אחד מן העדים ועל חתימת אחד מן הדיינין הרי העד והדיין מצטרפין ואיכא דקשיא ליה הרי אין כאן קיום אלא באחד מעידי השטר שמעידים עליו שני עדים אבל בחתימת עד שני לשטר אין לנו עליו אלא עדות מפי אחד ומאי טעמיה דרב יהודה דאמר מצטרפין ורבא נמי דמקשה עליה מה לו להאריך ולהקשות מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו'. ויש לפרש דהיינו טעמיה דשמואל דכיון שהדיין מעיד על קיום שני עדי השטר שנתקיימו בב"ד הרי הוא מעיד שנחקרה עדותן בב"ד והוי כמו שמעיד פלוני נתחייב בב"ד של פלוני מנה דלא חשבי' ליה עד מפי עד דתנן כל מקום שעמדו שנים ואמרו פלוני נתחייב בב"ד של פלוני הורגין אותו הילכך כיון שיש קיום על אחד מעידי השטר שהוא מעיד על השטר הזה שהוא כשר דהוי כמעיד שזה חייב מנה לבעל השטר הרי הן מצטרפין והא ודאי נראין הדברים שאם בא עד אחד ואמר בפני הלוה ראובן לשמעון מנה ובא עד אחד ואמר בפני נתחייב שמעון בב"ד לתת מנה לראובן הרי הן מצטרפין דקי"ל הלואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה מצטרפין ואקשי עליה רבא מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו' שהעד מעיד על המנה והדיין מעיד על קיום השטר וענין עדותן חלוק ואין עדות זו דומה לזו לפיכך אין מצטרפין שהדיין אע"פ שמעיד על השטר לא הוי כמעיד שנתחייב שמעון לראובן מנה בב"ד שהרי הדיינין לא נזקקו לחייב את שמעון בתשלומין אלא להעיד שהשטר אמת והשטר הוא המחייב את שמעון ולא הדיינין הילכך אין עדות העד והדיין מענין אחד ואין מצטרפין ולא דמי להא דקי"ל הלואה אחר הלואה מצטרפין דהתם אע"ג דלא מסהדי אחד מנה מ"מ כל אחד מהן מחייבו מנה והרי עדותן מענין א' הוא ומצרפת כך נראה בעיני וקי"ל כרבא דעד ודיין אין מצטרפין הילכך צריך לקיום כתב ידן של עדי השטר או כתב ידן של שנים מן הדיינין ואם הדיינין מקיימין הרי הוא הנפק. זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי נ"ל שהן נאמנין ואין צריכין שיצטרף עמהם אחר ולא אמרינן על כתב ידן הם מעידים אלא כל אחד ואחד מהן מעיד על קיום השטר שהוא כשר והרי הם כשני עדים שמקיימין את השטר וכמו שאנו אומרים לרבנן בעדי השטר דנאמן אדם לומר זה כתב ידי דעל מנה שבשטר הם מעידים ולא על כתב ידן. ורבינו שלמה ז"ל כתב בפירושו דעד ודיין מצטרפין בא עד אחד מעדי השטר והעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינין העיד על כתב ידו מצטרפין ולפום האי פירושא דפרישנא בעד ודיין מצטרפין שמעינן מהכא דשטר שכתוב בו הנפק יכול לטעון עליו שהשטר וההנפק מזויף וצריך קיום אף השטר או ההנפק וכן הדין נותן שיהא ההנפק צריך קיום שאם אתה אומר אין צריך קיום מה הועילו חכמים בתקנתם קיום שטרות הרי יכול לזייף עדים ודיינין ואיכא דקשיא ליה מהא דתניא בתוספתא מעשה ב"ד אין צריך קיום ומש"ה מפרשים לה להאי שמעתא דעד ודיין מצטרפין כגון שאין הנפק כתוב בשטרא אלא אחד מן הדיינין מעיד בעל פה שנתקיים זה השטר ובפניו ובפני חביריו הדיינין ולא נזדמן הדבר לכתוב ההנפק בשטר. ופירושא קמא עיקר ובירושלמי מפרש בהדיא דהנפק צריך קיום והא דתניא בתוספתא דהנפק אין צריך קיום איכא למימר דקים להו בירושלמי דלא איתניא בי ר' חייא ור' אושעיא ובקיאין היו בעלי תלמוד ירושלמי בתוספתו' שבידינו כי הם מצויות בירושלמי באותו הלשון בעצמו עוד דגמר' דידן מסייעא לירושלמי דודאי הא דאמרינן עד ודיין מצטרפין כשכתוב בשטר מיירי דבירושלמי איתא להאיך שמעתא ומוכיח שם דבשכתוב בשטר מיירי ואין לנו לפרש פי' אחר וה"ג בירושלמי אשרתא מהו שיהא צריך קיום חד אמר יתקיים או בכתב ידי עדים או בכתב הדיינים אחרנא אמר אפילו בכתב עד אחד ודיין א' ע"כ. תלמידי ה"ר יונה ז"ל: +
מהרש"א - חידושי הלכותתוס' בד"ה ודוקא אחספא כו' והא דתניא כו' נראה דאתיא כר"א דאמר עדי כו' עכ"ל נראה מלשונם אבל הך דשמעתין דליכא למיחש למידי בחספא לא אתיא כר"א וק"ק דהא הך חששא דמגילתא אינו אלא משום הוציא עליו כתב ידו כו' כדמסיק דאינו אלא שטר ראייה בעלמא ור"א נמי מודה ביה דאין כותבין אותו על דבר שיכול להזדייף כמ"ש התוס' מדקאמר אבל שאר שטרות לא וא"כ אתיא שמעתין שפיר נמי כר"א וק"ל: +
חכמת שלמהגמ' אלא חד מאי אמר אביי כו'. ומחזקי ליה בי דינא ולא צריך כו' כצ"ל: רש"י בד"ה מהו דתימא כו' שיעידו ליה כו' ונפקא כו' הד"א: תוס' בד"ה ודוקא אחספא כו' דליכא למיחש למידי כו'. נ"ב וממילא גבי חספא אפי' בסוף יריעה ליכא למיחש וק"ל: +
מהר"ם שיףגמ' ונ"מ היכא דמית וכו'. לא עביד נ"מ בקיום שובר דאי מספקא ליה עבדינן התם לחומרא שלא להוציא ממון אף בקיום ע"א משום דלמא על גוף העדות הן מעידין לא על כת"י וכדלעיל [כתובות דף כ' בתוס' ד"ה דאוקי ממונא כו'] לפירוש הרשב"א ששנים החתומים על השטר ואפ"ל דניחא למינקט הך דאר"י א"ר ועוד דהכא לחומרא ר"ל ולעולם בעינן הרבה לקיום היכא דחי מעיד בעצמו צריך שנים לקיום מטעמא דאכתב ידם מעידים והיכא דמית צריכין ג"כ שנים מן השוק ולא סגי בהאי ועוד אחד מן השוק מספק דלמא על מנה שבשטר מעידין. ועוד אפשר דלא שייך אמנה שבשטר לגבי שובר (ח): גמ' והא האי שטרא דנפיק מב"ד דמר שמואל וכו'. קשה דלמא התם לא היו זוכרין המלוה אפילו ע"י השטר דאפילו רבנן מודו דצריכין לצירוף וכמ"ש התוס' לעיל מהירושלמי וכ"כ האשר"י ודו"ק. וא"ל דלמא מתני' איירי בשובר ולרבנן מספקא להו אי על כת"י אי על מנה וזיל הכא לחומרא ודו"ק: גמ' עד ודיין מצטרפין וכו'. מפרש רש"י וא' מן הדיינים וכו' אע"ג דאף לרבנן דנאמן העד לומר זה כת"י היינו משום דעל מנה שבשטר מעיד. י"ל בדיין כיון שמעיד על שני חתימות העדים א"כ ברור לו שהלואה אמת והוי כמעיד על מנה שבשטר משא"כ כשמתו העדים ואחרים מקיימין חתימתן לא מהימן חד סהדי לקיים חת"י א' וק"ל. ולכן פסק הרא"ש בשם הרר"י דאם ב' דייני קיום כ"א מעיד אכתיבת ידן מצטרפים והשטר כשר רק בעד ודיין מקשה מה דקמסהיד וכו' דמ"מ הם תרי ענינים שזה מעיד בפני הלוה וזה מעיד בפני נתקיים ול"ד למת אחד מהעדים דהחי מעיד על כתיבת ידו ושנים מן השוק על חתימת המת [דלכאורה זה מעיד אמנה וכו'] דהתם נתקיימו שני העדים וכולו העדות קאי אקיום זה אומר זה כתב ידי ונתקיימה חתימתו של ע"א ושני' מקיימין העד השני אבל הכא [אם נאמר דחד ענינא הוא דקאי אקיום] דהעד מקיים חתימתו ונתקיים חתימתו והדיין מקיים חתימת העד השני א"כ לא הוי אלא עד אחד אעד השני ואף אם שנים מעידים על חתימת דיין הקיום שמכירין חתימת הדיין מ"מ הדיין לא הוי אלא ע"א אחתימת העד רק מ"מ מהימנינן ליה מטעם שמעיד שכל השטר נתקיים לפניו ולכן אם ב' דייני קיום מעידין כן סגי דהרי יש לנו ב' עדים שהשטר מקוים אבל ל"ש לאיצטרופי עדות של בפני נתקיים לעדות העד שאומר זה כת"י [וא"כ מה דקמסהיד האי לא מסהיד האי] וק"ל ועיין באשר"י שצריך לכאורה ליתן טעם לפירושו למה דס"ד דעד ודיין מצטרפין דצריך עוד עד אחד עם הדיין על חתימתו ולמסקנא פסק בעצמו דב' דייני הקיום נאמנים כ"א על חתימתו לבדו וק"ל: +
רש"שגמרא דלמא איכא דס"ל הלכה כו' ולא מחביריו ובהא אפי' מחביריו. הא דל"ק בקיצור דלמא איכא דס"ל הלכה כרבי אפי' מחביריו וכדקאמר לעיל. נ"ל משום דלהירושלמי שהביאו התוס' לעיל בסד"ה וריו"ח אפי' לרבי אם זוכרין המלוה בלא השטר א"צ לצרף עמהן אחר. א"כ אם ב"ד הטועין הוו ס"ל דבכ"מ הל' כר' ואפי' מחביריו ע"כ הוו תלו דקיום דב"ד דשמואל דהוה בלא צירוף הוא מפני דהיו זכורין אף בלא השטר. אבל כיון דגם הטועין ס"ל דבעלמא אין הלכה כמותו מחביריו. יאמרו דאולי קיום דב"ד דשמואל בלא צירוף הוא משום דהוה ס"ל דכאן ג"כ א"ה מחביריו: גמ' שם מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא כו'. עפרש"י. ולכאורה קשה מהא דלעיל דמת אחד מהן צריכין ב' מן השוק להעיד עליו. והרי מאי דקא מסהיד החי (דהוא על מנה שבשטר) לא קא מסהדי הני. ודברי מהרמ"ש בזה אינן עולין לפרש"י: תד"ה ודוקא. כדאמר בג"פ (קסז). כצ"ל: בא"ד נראה דאתיא כר"א כו'. עי' מהרש"א. והש"ך בסימן מ"ב סק"ב יישב קושייתו דלר"א איכא למיחש גם אחספא דלמא יכתוב שדי מכורה לך כו' וצ"ל דהגמרא שהביאה ע"ז הא דהוציא עליו כת"י שהוא חייב לו נקטא למצוא נ"מ גם אליבא דר"א. (גם י"ל משום דלא מצאה משנה מפורשת שתדבר מענין שתועיל כת"י אלא זו). אבל יש למצוא חשש אחר כגון שיכתוב עליו שעתה מתחייב א"ע בשטר זה. לפירוש ר"ת לקמן בר"פ הנושא בהא דחייב אני לך מנה בשטר וכמו שבארוהו הפוסקים בשו"ע סימן מ' ע"ש בש"ך וזה נכלל ג"כ בהא דהוציא עליו כת"י כו'. והא לא אתיא כר"א דאפי' אחספא נמי: תד"ה הוציא. כי סברא דבכל שטר כו'. כ"נ דצ"ל: תד"ה עד. דנאמן אדם לומר פרוזבול כו'. הוא בגיטין (לז ב): +
הגהות יעב"ץדקא מסהיד סהדא לא קמסהיד דיינא. נ"ב עי' לקמן (ק"ט סע"א) תוס' ד"ה לא שנו: +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרגמ' אבל אמגלתא לא. עיין ב"ב דף קס ע"א תוס' ד"ה מקושר עדיו מאחוריו: שם כמה מעליא. כעין זה שבועות דף מז ע"ב: שם לא תציתינהו. לקמן דף ס ע"א ודף עו ע"ב חולין דף מד ע"א: +
חידושי רבי עקיבא איגרגמרא מהו דתימא ספוקי מספקא ליה, ונ"מ היכא דמת חד מנייהו, לבעי שנים מן השוק. גמרא אמר אביי לכתוב חתימת ידו אחספא אבל אמגילתא לא, הריטב"א כתב דהחשש במגילתא שיגבה בו תוך זמנו: גמרא אבל אמגילתא לא כו' ותנן הוציא עליו כתב ידו כו', גובה מנכסים ב"ח. +
חידושי חת"סאמר אביי לכתוב ח"י אחספא וכו' ר"ל לפני עדים והם יעידו שזהו ח"י אלו העדים. ולמ"ש במרדכי בשם ר"ת דקיום שע"י היקוף כתב לכתב איננו היכר גמור ומשו"ה בעי לעיל ב' שטרות וב' כתובות וכבר כתבתי בזה לעיל א"כ ה"נ בעי' ב' חספות להקיפם. והנה מ"ש מהרש"א אהתוס' דהכא מצי אתי' נמי כר"א דאין כאן חשש אלא משום שתכתוב עליו שטר מלוה ומודה ר"א בהא דלא כתבי' אחספא. ור"ל דאלו שטר מכר הי' צריך להביא עדי מסירה לפנינו כנ"ל לדעת המהרש"א. ועמ"ש פ"י כאן ועיין פ' המגרש כ' בכ"י ואין עליו עדים וברי"ף שם. מ"מ נ"ל דהי' בהעלם מכבוד מהרש"א דהתם פליגי בהא ר"א ור"י ולר"י דהילכתא כוותי' אמרה ר"א אפי' בשאר שטרות נמי ולמען יעמדו ימים רבים עצה טובה בעלמא קמ"ל. אבל לעולם כשר אכתב שיכול להזדייף. והתוס' כ' הכא לתרץ נמי לר"א התם דס"ל לא אמר ר"א אלא בגיטין אבל לר' יוחנן אתי' שמעתין כר"מ וזה ברור. ונ"ל דמשום כן אמר אביי בעצמו בב"ב שם המצאה אחרת לכתוב ארישא דמגילתא ובוודאי זה קשה קצת מבחספא דאריש מגילתא ממש א"א דבעי רווחא קצת ללמ"ד וכה"ג אותיות אחרות ובלא"ה אינו דומה כשכותב אדם ויש לו הרווחה למי שמצמצמין וכתב אלא אביי ס"ל כר"א אף בשטרות וא"א אחספא וע"כ א"א למיחווא אריש מגילתא משא"כ הכא בשמעתין קאי אביי לפרושי דברי רב ורב ס"ל פ' המגרש הלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות שפיר דמי לחווי אחספא ולא אריש מגילתא. והנה קי"ל כר"א אף בשטרות ואפ"ה כ' בש"ע האי דחספא. וכ' הש"ך דס"ל כמ"ש הראשונים ז"ל כיון דלא שכיח למחתם אחספא יסיק אדעתי' למטען כך הי' מעשה. ור"ל דמהימן במגו דפרעתי דקיי"ל כהרי"ף דלא כהתוס'. וא"כ אזדא למ"ש לעיל. ומ"מ נ"ל דהיינו בזמנינו אבל בימיהם הי' שכיח למחתם אחספא דלא הי' מצוי להם כ"כ דברים שאינם יכולים להזדייף כניירות שלנו והדרינן להנ"ל: ותנן הוציא עליו כ"י עיי' מלחמות ד' סוף ב"ב מ"ש בשיטת הרי"ף ז"ל. והקשו הראשונים ז"ל א"כ לכתוב אמגילתא ואם יכתוב עליו שט"ח יטעון פרעתי. ותי' דלא יסיק אדעתי' למיטען כן אלא יאמר לא לויתי וכאלו אומר לא פרעתי דמי. וצ"ל אע"ג דאביי לית לי' האי סברא בפ' הדיינים י"ל התם הא אמר לא לויתי ועדים אמרו לוה ופרע אבל הכא מודה אביי דהוא עצמו לא יחזור ויטעון מה שכבר הודה שלא פרע לו. מיהו בעיקר קושייתם י"ל דלמא אינש דלא מעלי יכתוב שטר עם נאמנות. ותו לא מצי למטען פרעתי. ונ"ל עיקר קושייתם אאביי דהתם דאמר אריש מגילתא שהוא קשה מאוד. וכמ"ש לעיל דמשו"ה אמר בשמעתין אחספא דעדיף מריש מגילתא. ואמאי לא יחתום קצת למטה מריש מגילתא. ורק שלא יהי' לו מקום פנוי כל כך לכתוב חוב עם נאמנות דזה יכול לכוון היטב כנ"ל ועפ"י: מהו דתימא הלכה כר' מחבירו ואפי' מחביריו. ר"ל בשמעתין ה"א הכי משום דבעלמא נמי רב גוברי' דהלכה כמותו לעולם ונהי דנגד רבים לא מ"מ ה"א הני מילי היכי דפליג בהחלט אבל בשמעתין הוי סד"א ספוקי מספקא לי' מיהת הלכה כמותו אפי' מחביריו קמ"ל ועמ"ש בסמוך אי"ה: ההוא שטרא דיתמי הוי כבר כתבתי לעיל דהא דמדאורייתא לא בעי קיום משום דלא חציף אינש לזיופא היינו רוב אינשי לא חציף לזיופא וא"כ הא אין הולכין בממון אחר הרוב אלא משום דמצרפין לזה חזקה לא יטעון מה שאידך יודע בשיקרו וא"כ לפ"ז שטרי דיתמי חמור טפי דהם יאמרו כך אמר לנו אבא ויזייפו על סמך אביהם והוי סד"א בהא דחמירי קיום דידהו קיי"ל כרבי דלא מהני עדות על מנה שבשטר וכמ"ש לעיל דזה תלי' אי חמירי קיום שטרות או לא קמ"ל שמואל: ובהא אפי' מחביריו. י"ל השפת יתר כפשוטו דלכאורה נתן שמואל מכשול דעי"כ יבואו ללמוד ממנו דהלכה כרבי ויבואו להקל במת חד מינייהו לכן אמר דלא יטעה שום אדם דאין הלכה כרבי מחביריו בעלמא. ורק הכא יטעו לומר דרבי מספקא לי' ואזל הכא לחומרא והכא לחומרא ויטעו הב"ד טועין דקיי"ל כוותי' בהא נמצא דלא נפיק מיני' חורבא. זה נ"ל יותר מכל מה שנאמר בו: עד ודיין מצטרפין הנה העד מעיד שהלוהו מנה והדיין מעיד שנתקיים בפניו כמ"ש ר' יונה הובא ברא"ש והו"ל כהודאה והלואה שמצטרפים וצ"ע: +
פני יהושעבגמרא לדברי רבי על כתב ידן הן מעידין. וקשיא לי אכתי אמאי לא מהני דכיון שהלוה טוען מזוייף א"כ הרי יש כאן שני עדים המכחישין טענת הלוה והוחזק כפרן בעדים וי"ל דכיון שאין כ"א מהעדים מעיד כ"א על חתימת ע"א א"כ אין הלוה צריך להכחיש אלא א' מהם דנהי דחד קושטא קמסהיד אפ"ה מצי למיטען שחתימת השני מזוייף והו"ל שטר בע"א דלאו מידי הוא ואכתי קשיא לי כיון דלר' על כתב ידן הן מעידין א"כ אפילו כשמצרפין עמהם א' על כל חתימה אמאי מהני דנהי שיש כאן שני עדים על כל חתימה וחתימה מ"מ הו"ל חצי דבר כיון דע"א בשטר לאו כלום הוא. וכה"ג קשה נמי לרבנן היכא ששני כיתי עדים כל כת מעידה על קיום ע"א. ובשלמא לשיטת התוספות בפ' מרובה דף ע' דכל היכא שאין העד יכול לראות אלא חצי דבר מהני א"ש אבל לשיטת הרי"ף שהביאו התוספות שם שאין לחלק בכך אלא בכל ענין הוי חצי דבר אם לא בענין שיש איזה תועלת בכל א' מהעדות לבדו ודאי קשה ויש ליישב דה"נ יש תועלת בכל כת מהעדות דשטר בע"א זוקק לשבועה דאורייתא ואפילו לשיטת הפוסקים דע"א בשטר אינו זוקק לשבועה מ"מ היכא ששנים חתומים ומצאו לקיים כתב ידו של א' ולא מצאו לקיים כתב יד השני כ"ע מודו דזקוק לשבועה כדאיתא בירושלמי והבאתיו לעיל כנ"ל ודו"ק: קונטרס אחרון בתוספות בד"ה על כתב ידן נראה דלרבי אפילו אומרים בפירוש דמעידין על המלוה חשיב כאילו מעידי' על כתב ידן עכ"ל. נראה דאע"ג דמעידין בפירוש על המלוה מ"מ בכך לא הוי אלא מלוה ע"פ וכיון שרוצין לעשותו מלוה בשטר ע"כ צריכין להעיד על כתב ידן ומש"ה צריכין לצרף עמהם אחר ולרבנן כיון דעיקר עדותן על המלוה והם אומרים שזה כתב ידן הו"ל עדות גמור וא"צ לצרף אחר. ואין להקשות על פי' התוספות א"כ מאי מקשה הש"ס פשיטא דלמא היא גופא אתא לאשמעינן. דאיכא למימר הא נמי פשיטא מלישנא דמתני' דר' קאמר צריכין לצרף וחכמים אומרים אין צריכין לצרף אלמא דמילתא דפסיקא הוא. ואפשר דמה"ט גופא קאמר הש"ס כשתמצא לומר משום דליכא למימר דלקושטא דמילתא לר' ספוקי מספקא ליה דא"כ אי הוי אמר בפירוש שמעיד על מנה שבשטר א"צ לצרף ור' מילתא דפסיקא קאמר. והא דלא קאמר הש"ס דנ"מ אי ספוקי מספקא ליה לענין אם אמר בפירוש היינו משום שזה מוכח ממתני' וניחא ליה למימר דנ"מ במה שלא נזכר במשנה כן נ"ל: בד"ה ודוקא אחספא וכו' והא דתניא בסוף פ"ק דקדושין וכו' נראה דאתיא כר"א עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דמשמע מלשונם דההיא דהכא לא מיתוקמא אלא כר"מ והקשה דהא לענין כתב יד דמיירי בשמעתין אפילו לר"א פסול בדבר שיכול לזייף כיון שהשטר עומד לראיה כדמסקו התוספות זהו תורף דבריו ולענ"ד אגב שיטפא כתב כן דאכתי לא מיתוקמא ההיא דשמעתין כר"א דא"כ אחספא נמי היכי חתים דלמא משכח אינש וכתב שדי מכורה לך דכשר לר"א. מיהו מטעם אחר נ"ל דשמעתין מיתוקמא שפיר אפילו כר"א דר"א לא מכשיר בדבר שיכול לזייף אלא היכי שעידי מסירה לפנינו או כשנכתב הכל בכתב ידו דאל"כ פשיטא שיוכל הלה לטעון נהי שחתימתי אמת מ"מ אפשר שזה זייף וכתב מאי דבעי וא"כ היכא דחתים אחספא גרידא תו לא נפיק מיניה חורבא. ונ"ל דאפילו אם יכפור הלה לגמרי ויטעון שלא מסר לו כלל חתימת ידו אפ"ה לא הוחזק כפרן בהכי כיון שכתב על דבר שיכול לזייף ולעולם החתימה בדבר שאינו יכול לזייף לאו מידי הוא כיון שניכר לכל דמצי למיכתב מאי דבעי אם לא היכא דאיכא עדי מסירה. משא"כ במגילתא אפילו לרב אלפס דנאמן לומר פרעתי אפ"ה חיישינן שיטעון לא לויתי ותו לא מהימן לומר פרעתי ואיהו לא אסיק אדעתיה לטעון שחתם כן להראות חתימתו כיון שאין הדבר מצוי לחתום כן וכמבואר בחשן משפט סימן ס"ט שאם טען נאמן כנ"ל. ולפי זה מה שכתבו התוספות דההיא דקידושין אתיא כרבי אלעזר לא בעו למימר דההיא דהכא אתיא כר"מ אלא כוונתם כיון דההיא דקידושין לא אתיא אלא כר"א ומשום ע"מ א"כ מיתוקמא הכא שפיר ככ"ע כיון דליכא למיחש למידי כנ"ל בכוונת התוספ'. ולענ"ד שזה מוכרח בכוונת' דאל"כ האיך מפרשי מילתא דאביי הכא דלא כהלכתא דהא קי"ל כר"א אף בשטרות ואף דלקמן דף צ"ה ע"ב כתבו התוספות להדיא דאביי גופא סובר כר"א אף בשטרות אע"כ כדפרישית אח"ז ראיתי שהש"ך בח"מ סי' מ"ב כתב דההיא דהכא לא מיתוקמא אלא כר"מ דלר"א איכא למיחש שיכתוב שדי מכורה לך ע"ש והנאני שבתחילת עיוני כוונתי לדבריו אלא דלדעתי איכא למישדי בי נרגא מטעמא דפרישית ועוד דלפי פירושו קשיא דאביי אדאביי אבל מה אעשה שהתוספות עצמן בפ"ק דקידושין כתבו דההיא דהכא אתיא כר"מ ויש ליישב דבריהם דהתוספות דהכא לא ס"ל כהתוספות דפרק מי שהיה נשוי אלא דאביי ס"ל כרבי מאיר כמו שרצו לדחוק שם והתוספות פרק מי שהיה נשוי שכתבו דאביי ס"ל כר' אלעזר ע"כ מפרשי לסוגייא דהכא כדפרישית ואין להאריך כאן ודו"ק: קונטרס אחרון בגמרא וסבר שמואל דלמא איכא דס"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ובהא אפילו מחביריו וכו' ולכאורה שפת יתר הוא ובפשיטות הו"ל למימר דלמא איכא דס"ל הלכה כרבי אפילו מחביריו. ונלע"ד ליישב לפי השיטה שכתבתי לעיל די"ט בהא דאר"נ מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דנראה דהיכא שמקיימין חתימת א' מהעדים מהני במודה בשטר שכתבו וכמו שהארכתי בטוב טעם. ולפ"ז תיקשי מאי חייש שמואל דלמא איכא דס"ל הלכה כר' בהא דאכתי ליכא פסידא דיתמי נהי שהב"ד טועין יטעו לומר דהלכה כרבי אכתי לא יתלו הטעות בשמואל ובית דינו לומר שטעו דהא מצי למימר דשמואל נמי כר' ס"ל ואפ"ה נתקיים השטר בכך שכל א' אמר זה כתב ידי דשמא גופא דעובדא הכי הוי שבעל השטר הודה שכתבו אלא שטען אמנה או פרעתי והיה נאמן במיגו דמזוייף אבל לאחר שהעיד כ"א אחתימת ידו תו לית ליה מיגו דהו"ל מיגו במקום ע"א כיון שהיה צריך לכפור בהעד כדפרישית לעיל באריכות. ונהי דלא סגי במה שהעיד ע"א אחתימת ידו דהא אכתי אית ליה מיגו שיטעון שחתימת השני מזוייף ושטר בע"א לאו כלום הוא משא"כ היכא שיש כאן ב' עדים כ"א מעיד על חתימתו וא"כ ממ"נ אם יטעון מזוייף יכפור בע"א ולא מיקרי מיגו בכה"ג ולפ"ז אף לפי טעות הב"ד ליתכשר האי שטרא שלא יתלו הטעות בשמואל דבי דינא בתר בי דינא לא דייקו אם לא היכא דמוכח שטעו והכא איכא למיתלי שלא טעו אלא מודה בשטר שכתבו הוה. ונהי דשמואל גופא סובר בפרק מי שמת דף קנ"ד דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והיינו משום שסובר הלכה כחכמים. מ"מ אשכחן לר' בפ"ק דמציעא דף ז' דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והשתא א"ש שאם יסברו הב"ד טועין דהלכה כרבי מחבריו בכל מקום אכתי ליכא פסידא דיתמי שיאמרו מסתמא מדנתקיים בזה ענין ע"כ מודה בשטר שכתבו הוה. לכך הוצרך הש"ס לומר דחש שמואל לב"ד טועין שיטעו לומר דבכל מקום הלכה כר' מחבירו ולא מחבריו וא"כ מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כמימרא דשמואל אלא דבהא לחוד יסברו הלכה כרבי אפילו מחבריו דצריך לצרף אחר וא"כ ליהוי פסידא דיתמי דלא מצי למיתלי דמודה בשטר שכתבו הוי דא"כ למה הוצרך לקיימו כלל דהא ס"ל בהא כחכמים דא"צ לקיימו כנ"ל נכון. אף דאפשר שבעלי הש"ס לא נתכוונו לזה עכ"ז הענין נכון ודו"ק: שם אמר רב יהודה עד ודיין מצטרפין ופרש"י שא' מעידי השטר מעיד על חתימתו והדיין מעיד על חתימתו על הקיום. והאחרונים נתקשו בזה הרי אין כאן על עד השני אלא עדות הדיין ואנן שני עדים בעינן והש"ך בח"מ סי' מ"ו האריך בזה ולענ"ד נראה דליכא למיחש למידי דכיון שכבר נתקיי' חתימת ע"א כהוגן א"כ אין לנו לומר שהדיין חתם עצמו בשקר והחתים עוד שני דיינים עמו בזייוף דהוי מילתא דעבידא לאגלויי טובא שהרי יתפרסם הדבר ע"י עד השני וע"י הדיינים שיאמרו שמעולם לא חתמו ומה לו לדיין לצרה הזאת אם חשוד הדיין להעיד שקר היה לו להחתים עצמו בעד שני על גוף השטר ולא יתפרסם הדבר לעולם אלא ע"כ דקושטא קמסהיד כנ"ל נכון: +
הפלאהלדברי חכמים על מנה וכו' לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה ור"י וכו' בשם ירושלמי דפליגי בזכירה מתוך הכתב דלרבי לא חשיב זכירה קשה לכאורה על שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דכשהעדים מעידין בעצמן צריכין לזכור גוף העדות ואם אינם זוכרין ה"ל כחרשים כמבואר בשו"ע חו"מ סימן מ"ו א"כ כיון דלרבי לא מיקרי זכירה למה מהני על כתב ידן ואין לומר דס"ל באמת דבהא נמי פליגי רבי ורבנן דס"ל על מנה שבשטר (והיינו אפילו אומרים בפירוש על כתב ידן כמו שהוכיחו התוס' בד"ה על כתב ידן וכו' מדאמרינן בסמוך ואי ליכא אלא חד וכו') ס"ל להרמב"ם ז"ל דהיינו טעמא משום דס"ל לרבנן אפילו יאמרו בפירוש על כתב ידן צריכין לזכור א"כ לעולם על מנה שבשטר מעידין ורבי ס"ל דלא בעינן שיזכרו את העדות. ואפ"ה ס"ל להירושלמי דפליגי במתניתין בזכירה מתוך הכתב אי הוי זכירה דהא ע"כ רבי ורבנן במתניתין פליגי בחד שטרא אם הקיום מועיל וכיון דלרבנן ע"כ צ"ל דמיירי דאומרים שזוכרים מ"ט דרבי ע"כ צ"ל דפליגי נמי בזכירה מתוך הכתב. אבל זה דוחק שא"א לאומרו להמציא פלוגתא חדשה בין רבי ורבנן דרבי לקולא ורבנן לחומרא באומרים בפירוש שאין זוכרים כלל. ותו דרב אמר בפירוש בזו רבי לקולא וכו' משמע דלא משכחת רק בזו והול"ל נמי כנ"ל באומרים בפירוש שאין זוכרים. ויותר היה נראה לכאורה דס"ל לרבי דנהי דזכירה מתוך הכתב אינו מועייל על מנה שבשטר לעדות גמור. אפ"ה מועיל קצת על כתב ידו דלא ליהוי כחרש ועיין מ"ש לקמן עפ"ז וגם זה דחוק. והנלפענ"ד נכון ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דהא כתב הרמב"ם דדוקא כשמעידין על כתב ידן העדים בעצמן לא מהני אם אינם זוכרים אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אף שאומרים העדים שאינם זוכרים אינם נאמנים דהוי ליה כחוזרים ומגידים. הרי דטעמא דכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הם נאמנים במיגו כמו באנוסים היינו דמתניתין לעיל. וכיון דמצינו במתניתין דלעיל דר' מאיר פליג אינם נאמנים לפוסלו ומפרש הש"ס לעיל דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ואינן נאמנים אע"ג דיש להם מיגו. נמצא ה"נ כיון דשמעינן לרבי דס"ל בבבא בתרא דף קנ"ד דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כיון שמעידין על כתב ידן אף שאומרים שאינם זוכרים נהי דלא מעידים על מנה שבשטר מ"מ ה"ל קיום על כתב ידן כאלו יוצא ממקום אחר דאינם נאמנים לומר שאינם זוכרים ולא מהני מיגו בזה. אבל אנן קי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דנאמנים לומר שאינם זוכרים ועיין מ"ש לקמן בזה. ודוק: מיהו בסוגיא דבבא מציעא דף ח' ובבא בתרא דף קע"א בעי הש"ס לומר דס"ל לרבי צריך לקיימו ולפי הסוגיות אלו מוכח דלא כהרמב"ם אם לא שנדחק כנ"ל: תוס' ד"ה על כתב ידן וכו' מדאמרינן בסמוך ואי ליכא וכו' יש לדקדק דהוכיחו לרבנן ולא הוכיחו לרבי. והנה לכאורה נלענ"ד דמוכח לרבי דאינו מועיל אפילו אם יעידו בפירוש על מנה שבשטר דאל"ה אפילו אם נאמר דמעידין על כתב ידן. מ"מ נהי דאינם נאמנים מטעם עדים עכ"פ יאמנו להכשיר השטר דזה כתב ידו במיגו דאי בעי היו מעידין על מנה שבשטר א"ו דס"ל דאינו מועיל אפילו יעידו בפירוש. ולכאורה היה נראה לדחות זה משום דהוי ליה מיגו בשנים וכמ"ש התוס' לעיל. ובזה הי' נראה לדחות נמי הראיה שכתבנו במתניתין דאי במשמעות הלשון פליג רבי א"כ איך ס"ד דרבי מספקא ליה א"כ ברישא נמי שמא כוונת עד א' על מנה שבשטר והוי ליה תלתא ריבעי דממונא אפומא דחד. דזה אינו דהא כתב הר"ן טעמא דאין אומרים מיגו בשנים משום שמא הסכימו על זה השקר ועל שקר אחר לא יסכים חבירו משא"כ אם נימא דאחד מעיד באמת על מנה שבשטר א"כ כשהשני מעיד אפילו נימא דהוא מעיד על כתב ידו אפ"ה הוא נאמן במיגו דאי בעי הי' מעיד על מנה שבשטר כמו חבירו דהא אי אפשר לומר כסברת הר"ן שהסכימו שניהן לומר על כתב ידן דהא א"כ הוא פשיטא דמתקיים השטר כיון דכל א' מעיד על כתב ידו ועל כתב יד חבירו ואם ניחוש שא' אומר על מנה שבשטר ממילא דהשני שמעיד על כתב ידו נאמן במיגו דהי' גם הוא אומר על מנה שבשטר. אך דלפ"ז פשיטא מוכח מסוגיא דלרבי אינו מועיל אפילו יעיד בפירוש דא"כ בהא דרבי לקולא משום דמעיד על כתב ידו אכתי מפיק תלתא רבעי דממונא דהא על כתב ידו אין צריך לאחר דנאמן במיגו דהי' מעיד על מנה שבשטר כיון דחד הוא. ולפ"ז היה קשה לכאורה על שיטת הירושלמי דס"ל באמת לרבי דכשמעידים בפירוש על מנה שבשטר מועיל א"כ להימן במיגו. ואין לומר דס"ל להירושלמי באמת בעד א' דמהימן לרבי רק בשנים משום דאין מיגו בשנים. וסוגי' דרבי לקולא הוא דלא כשיטת הירושלמי דהא כתבו התוס' לעיל פלוגתא דרב הונא ור' יוחנן לעיל דרב הונא דקאמר והוא שזוכרם מעצמו כרבי והתם משמע בעד אחד דקאמר בברייתא כותב אדם. וצ"ל דכותב אדם לאו דוקא דבל"ז כתבו התוס' לעיל דהירושלמי ס"ל דעד אחד בשטר לאו כלום הוא. ואפשר דהיינו דסיימו התוס' לעיל ולשון כותב אדם לא משמע הכי ודוק: מיהו נלענ"ד דלפמ"ש לעיל בשיטת הירושלמי דס"ל נמי דבעינן שיזכרו העדים כמ"ש הרמב"ם אלא דס"ל אליבא דרבי דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואינן נאמנים לומר שאינם זוכרים. א"כ ממילא דלא קשה דיאומן במיגו דהי' מעיד על מנה שבשטר דכיון דמטעם עדים לא מהימן אלא מטעם מיגו אדרבא לפי דעת העד שאומר שאינו זוכר הוא רוצה לפסול השטר אלא דאין אנו מאמינים לו א"כ עכ"פ אין שייך להכשיר השטר מטעם מיגו דאדרבא הוא רוצה לפסלו כן נראה לעניות דעתי נכון לפי שיטת הירושלמי ודוק: אך לפ"ז קשה על התוס' דאיך הוכיחו לרבנן מדקאמר ואי ליכא אלא חד. דילמא לעולם לרבנן כשמעידין בפירוש על כתב ידן לבד לא מהני דהא לא מהימנא מטעם מיגו דאין אומרים מיגו משנים. משא"כ בחד אפילו אם יעיד על כתב ידו לבד נאמן במיגו ואכתי נפקא תלתא ריבעי דממונא אפומיה. מזה נלענ"ד דס"ל להתוס' דלא שייך בזה דנפקי תלתא ריבעי דממונא אפומא דחד סהדא דדוקא דהיכא דנאמן מטעם עדות והוא מעיד על שלשה ריבעי לא מהני אבל כשהוא מעיד על פלגא אף דיש להאמינו במיגו לא גרע משום המיגו ודוק היטב בכל זה: ודע שיש להסתפק לרבנן דקי"ל כוותיי' דעל מנה שבשטר מעידים. היכא דלוה מודה על מנה שבשטר רק שטוען שאין זה שטרו וכבר פרע לו והוחזק לו שטרו וזה מזויף אי שייך בהא לומר דעל מנה שבשטר מעידים דהא הוא מודה על ההלואה ועיקר העדות שזה כתב ידו הוא. ומתניתין בטוען לא לויתי ולא מהימן הלוה במיגו דפרעתי ומזויף דהוי ליה מיגו במקום עדים. ולפ"ז ממילא מתורץ דאין להאמין שהוא כתב ידו מטעם מיגו דהי' מעיד על מנה שבשטר דכיון דלאו מטעם עדות אלא משום מיגו אדרבא יש ללוה מיגו דפרעתי ומזויף אלא שלא מצאתי חילוק זה בשום פוסק וע"כ צ"ל דאכתי ה"ל על מנה שבשטר שמעיד שמנה זו שבשטר זה הוא אמת. וכן מוכח מהא דמוכיח לקמן משטרא דנפיק מביה דינא דמר שמואל וכו' ואמאי נימא דרצה לתקן שלא יטעון הלוה פרוע ומזויף אלא ודאי דאין לחלק. ותו דלפי מאי דקי"ל דכותבין שטר ללוה בלא מלוה א"כ אין מעידים רק על מנה שבשטר זה ולא על ההלואה ודוק: בא"ד מדאמרינן בסמוך ואי ליכא תרי וכו'. הא דלא הוכיחו מדקאמר ונפקא מינא וכו' וקאמר בזו רבי לקולא ואמאי יעיד על כתב ידן לרבנן. צ"ל משום דהוי מצי למימר דמיירי שכבר העיד בבית דין סתם דלרבנן כבר נפיק תלתא ריבעי אפומיה. משא"כ הכא דעצה טובה קמ"ל דליכתוב חתימות ידיה אחספא וע"כ דמיירי לכתחלה שפיר הוכיחו. אלא דלפ"ז יש לומר דנהי דלעיל ע"כ מיירי שהאחד מן השוק מעיד על שתי החתומים דאי לאו הכי לא שייך הא דקאמר רבי לקולא. אבל הכא יש לומר דעצה טובה קמ"ל היכא שהאחד מן השוק אינו מעיד על החתימת החי כלל. אלא על החתימת המת וא"כ אין תקנה שיעיד על כתב ידו לבד דא"כ לא יהיה על חתימתו רק עד אחד וכן משמעות דברי רש"י ז"ל שפירש ואי ליכא שנים שיכירו כתב המת נראה דכוונתו לזה דקאי רק על כתב המת דליכא אלא חד וצריך תקנה זו בין לרבי בין לרבנן וצ"ע. ולכאורה קשה דה"ל להתוס' להוכיח מהא דלקמן דמוכיח משטרא דנפיק מבית דין דמר שמואל וכו' דסבירא ליה לשמואל כרבי ואמאי דילמא התם לא העידו רק על חתימת ידן בפירוש לכך הוצרכו להעיד זה על זה. ונראה דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דבעינן שיזכרו העדים כמ"ש לעיל ואפ"ה היה אפשר לומר היכא שמעידין על כתב ידן בפירוש אף שזוכרים מ"מ כיון שאומרים בפירוש ה"ל עיקר העדות על כתב ידן. ע"כ שפיר מקשה דה"ל לשמואל לצוות להם שיעידו בפירוש על מנה שבשטר ולא יצטרכו להעיד זה על זה. ולפ"ז א"ש טפי דמוכח מזה גם לרבי דאינו מועיל אפילו כשמעידים בפירוש על מנה שבשטר דאל"ה הוי ליה לצוות שיעידו בפירוש על מנה שבשטר ויפרש כן בלשון הקיום וליכא חשש בית דין טועין כלל. ולשיטת ירושלמי יבואר בסמוך. ודוק: בגמרא וחייש שמואל לבית דין טועין. לכאורה לפי שיטת הירושלמי שכתבו התוס' לעיל דבזכירה מתוך הכתב קמיפלגי. וכבר כתבנו לעיל דלהרמב"ם דס"ל דאם אין זוכרין העדות אין השטר מתקיים על פיהם ולפי הסוגיא דבבא מציעא דף ח' ובבא בתרא דף קע"א דס"ל לרבי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו א"כ העדים נאמנים שאינם זוכרים ע"כ צ"ל דס"ל לרבי דזכירה מתוך הכתב מועיל לענין עדות על כתב ידן ואינו מועיל לענין עדות גמור על מנה שבשטר א"כ קשה מאין ידעו הבית דין טועין שהי' זכירה מתוך הכתב דממ"נ אם יאמרו דמסתמא זכרו יאמרו נמי שזכרו שלא מתוך הכתב וע"כ דחייש שיאמרו שלא זכרו ושמא יאמרו שלא זכרו כלל. וצ"ל בדוחק דחשש שיסבירו הבית דין טועין דשמואל ס"ל כרבנן אבל בלא זכירה כלל לא היו מקיימים כלל. דמהיכי תיתי יטעה שמואל במילתא דלית ביה פלוגתא וע"כ דהחשש שיסברו הבית דין טועין דשמואל ס"ל כרבנן ואינהו ס"ל כרבי אבל שיחשבו שלא הי' זכירה כלל א"כ איך יטעה שמואל במילתא דלית ביה פלוגתא. מיהו אכתי קשה כיון שכתבנו לעיל דלמ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אין העדים נאמנים לומר שלא זכרו ומועיל כשמעידין כל א' על כתב ידו וכתב יד חבירו א"כ דילמא יסברו שלא זכרו כלל ושמואל קיים השטר משום דס"ל כרבנן דאין צריך לקיימו. ובית דין טועין יסברו דהלכה כרבי דצריך לקיימו ויפסלו השטר. וצ"ל דס"ל דבהא אי אפשר לתקן אלא דתיקן לבית דין טועין שיסברו רק בזה הלכה כרבי אבל בעלמא הלכה כרבנן דא"צ לקיימו וא"כ ליכא חשש דאפילו אם אמרו אינם זוכרים אינם נאמנים. ובזה א"ש מה דקאמר הש"ס דב"ד טועין יסברו בעלמא דאין הלכה כרבי דהוא מיותר. ולפמ"ש א"ש דאם יטעו בכל מקום דהלכה כרבי לא הועיל אפילו במה שפירש דכל א' העיד אחבריו דדילמא יסברו הבית דין שאינם זוכרים כלל ושמואל ס"ל הלכה כרבנן דא"צ לקיימו כנ"ל. ואין לומר דא"כ מנ"ל דחש לבית דין טועין בהא דהלכה כרבי דילמא הי' הטעם משום שיטעו הבית דין שלא היו זוכרים ויסברו כרבנן בהא נמי דאין צריך לקיימו וצריך עכ"פ שיעיד כל א' על כתב יד חבירו. זה אינו דלא היה צריך לפרש דמהיכי תיתי יאמרו הבית דין שלא היו זוכרים וטעה במילתא דלית ביה פלוגתא. וכן צ"ל באמת להירושלמי דמאי מקשה דילמא הי' המעשה באמת שלא היו זוכרים כלל וס"ל לשמואל דאין צריך לקיימו ועכ"פ צריך להעיד אכתב יד חבירו. אלא דא"כ לא היה צריך לפרש בשטר כיון דליכא למטעי הוי ליה לכתוב דאסהידו אחתימת ידייהו בסתם וצ"ל כנ"ל ודוק: אמנם הנלענ"ד יותר לפרש הא דקאמר דבעלמא הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו דיש לדקדק הא דכתב ואסהיד אחתימת ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב חנן ולא כתב סתם ואחתימת ר' חנן משום דלרבנן דר' יהושע בן קרחה בגיטין דף ל"ג ע"ב בעינן שיראו העדים כאחד א"כ כיון דס"ל לרבי דעל כתב ידן הן מעידין בעינן שהיו עמו בשעת חתימתו וראו שניהם כאחד משא"כ אי הוי אמרינן דעל מנה שבשטר הן מעידין כיון שראו ההלואה כאחד לא בעינן שראו החתימה כאחד. מיהו לרבי אין נפקא מיניה דס"ל בסנהדרין דף ל"א כר' יהושע ב"ק דלא בעינן שיראו שניהם כאחד כדאיתא שם בא מעשה לפני רבי וצירף עדותן א"כ שמואל דכתב ואדחד דעמיה משום דחש לבית דין טועין דהלכה כרבי דעל כתב ידן הן מעידין ובהא אין הלכה כרבי לצרף עדותן אם לא ראו כאחד לכך הוצרך לכתוב ואדחד דעמיה. ודוק: בגמרא אמר ר"י אמר שמואל עד ודיין מצטרפין וכו'. כתב הרא"ש ז"ל אם עד אחד החתום בשטר מעיד על כתב ידו ושני עדים מעידים על כתב יד אחד מן הדיינים או הדיין עצמו ואחר עמו מצטרפין אבל הדיין לבדו לא אפילו לרבנן דאין מעיד על מנה שבשטר. וכן העד אינו מצטרף עם הדיין וכו'. שוב כתב בשם הר"ר יונה אם שני דייני הקיום כל אחד מעיד על כתב ידו השטר מקוים ולא אמרינן על כתב ידן הן מעידין אלא כל אחד ואחד מהן מעיד על קיום השטר שהוא כשר והרי הם כשני עדים שמקיימים השטר ודברים של טעם הם. וצריך להבין מה עלה על דעת הרא"ש ז"ל לחלק בין דיין לעד. ונלענ"ד דיש לומר דטעמא דלרבנן על מנה שבשטר הן שמעידין משום דבעינן שיזכור העדות וממילא מעיד על מנה שבשטר. אמנם זהו בעדים דכל שאין זוכרים ה"ל מפי כתבם כמ"ש הרמב"ם אבל בקיום העדות ע"פ עדים אחרים שמכירים החתימות דכתב הריב"ש והביאו רמ"א בהג"ה בח"מ סימן מ"ו סעיף ז' דיכולים להעיד עדות זה מתוך כתבם א"כ א"צ שיזכרו וממילא דאמרינן בדיינין שמעידים על חתימתן דעל כתב ידן הן מעידין. ואף שכתב שם הש"ך ס"ק י"ז דמדברי הרא"ש ר"פ מי שאחזו משמע דלית ליה סברת הריב"ש מדפסל קיום באלם ע"ש. דבריו צע"ג לפי עניות דעתי דהריב"ש והרמ"א לא כתבו אלא בעדים אחרים דוקא אבל בנשתתק שמעיד על חתימת עצמו זה ודאי פסול ע"פ כתבו דעד החתום מעיד על מנה שבשטר והיינו דכתב רמ"א שם דוקא בקיום הרביעי ולא כתב כן בקיום השלישי כן נלענ"ד להבין דעת הרא"ש ז"ל בתחלה. ועוד היה נראה לכאורה דמוכח כן מן הש"ס דהא נדחקו המפרשים מאי ס"ד דשמואל דעד ודיין מצטרפין הא על עד השני אין כאן אלא קיום הדיין שהוא עד אחד ואפילו אם נימא דמיירי דהעד מעיד גם כן על כתב יד חבירו א"כ ה"ל תלתא רבעי דממונא אפומיה דחד. ולכאורה היה נראה מזה דלא כמ"ש התוס' לעיל דלרבנן אפילו מעידין על כתב ידן בפירוש א"צ לצרף עמהם אחר אלא נימא דמודים רבנן בזה ומיירי הכא דהעד מעיד בפירוש על כתב ידו ועל כתב חבירו וא"כ צריך לצרף את הדיין נמי על חתימת העד וה"ל פלגא דממונא אפומיה דכל חד. ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר מאי דקמסהיד האי לא קמסהיד האי היינו משום דהדיין אינו מעיד על הקיום אלא על כתב יד עצמו דלא כדעת ה"ר יונה. נמצא העד מעיד על חתימות העדים והדיין מעיד על כתב יד עצמו ואפילו יש אחר עמו המעיד על כתב יד הדיין כמ"ש הרא"ש מ"מ כיון דהדיין ואחר שעמו אין מעידין על חתימת עדי השטר אלא על חתימת הדיין לאו חד סהדותא הוא. אך באמת אי אפשר לפרש כן בדעת הרא"ש דהרי הוא ז"ל כתב בהדיא כמ"ש התוס' דאפילו מעידין בפירוש על כתב ידן אפ"ה אמרינן דעל מנה שבשטר הן מעידים ואין צריך לצרף עמהם אחר. וגם דוחק לומר דמיירי שהעד מעיד גם כן על כתב יד חבירו. אמנם העיקר נלפענ"ד בישוב קושיות המפרשים דמאי ס"ד דשמואל הא על עד השני אין כאן אלא עד אחד דיש לומר לולי דבריהם ז"ל דכיון שהדיין מעיד שזה השטר נתקיים בפניו ושני עדים חתומים בו כדעת הר"ר יונה א"כ הוא מעיד על חצי ממון דהא אפילו אם יחזור בו העד החתום לאו כלום הוא לפי עדות הדיין דקי"ל כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד נמצא שהדיין אין צריך לעד ומעיד על חצי ממון וכיון דקי"ל דהעד מעיד על מנה שבשטר הוא נמי מעיד על חצי ממון א"כ נפיק פלגי דממונא אפומיה דכל אחד מהן. ולא דמי לההיא דלעיל דקאמר דקנפיק נכי ריבעא דממונא וכו' דהתם העד המעיד על חתימת המת אע"ג דהוא מעיד נמי על חתימת החי מ"מ אינו מעיד על מנה שבשטר דהוי ליה עד מפי עד וצריך להעיד רק על החתימות והבית דין צריכין לדון אף לפי דבריו ע"פ עדי השטר וכיון דכבר נפיק פלגא דממונא ע"פ עדות החי שהעיד על מנה שבשטר א"כ הוי תלתא רבעי דממונא אפומיה דחד. משא"כ הדיין שמעיד שנתקיים בפניו השטר הוא מעיד ממש על מנה שבשטר שהרי הוא מעיד שהחוב שבשטר הוא אמת ע"פ קיום בית דין. ובזה נלענ"ד להבין הא דקאמר מאי דקמסהיד האי לא קמסהיד האי וקשה לכאורה דמאי בכך הא קי"ל דעדות מיוחדת כשר לדיני ממונות. ואפילו הלואה אחר הלואה בשני מנין מצטרפין לעדות מנה אחד כר' יהושע בן קרחה ולמה לא נצטרף כאן אף שאין מעידין על דבר אחד. אך העיקר נלפענ"ד דאף שהדיין מעיד על חצי ממון כנ"ל אי אפשר לצרף עמו העד שמעיד על מנה שבשטר כיון דלדברי הדיין שמעיד שכבר נתקיים השטר בבית דין הוי ליה העד כאלו כבר הגיד ושוב אינו חוזר ומגיד נמצא עדות שלו לאו כלום הוא לפי עדות הדיין ולא מצינו עדות כזה בשום מקום. ושפיר קאמר דמאי דקמסהיד האי ר"ל הדיין הוא כמו סתירה למאי דקמסהיד העד שהרי לדבריו עדותו לאו כלום הוא ודוק: ולפ"ז נלענ"ד דמתורץ היטב מה שהקשה הב"י בח"מ סימן מ"ו על הר"ן והרא"ה ז"ל שכתבו דמהני היכי ששנים מן השוק מעידים על העד ועל הדיין ותמה הב"י דהא אין על עד הב' אלא עדות הדיין והש"ך שם בס"ק מ"ו נדחק מאוד. ולפמ"ש הדבר נכון דכיון ששנים מעידים על הדיין הרי הוא כאילו עומד בפנינו ומעיד על השטר שהוא אמת והוי פלגא דממונא ושני העדים המעידים על העד האחד נמי ה"ל פלגא דממונא. ואף דעדות העד עצמו שהיה עומד בפנינו ואומר זה כ"י אינו מועיל כדקאמר רבא מאי מעליא וכו' היינו משום דלפ"ד הדיין אין העד יכול להעיד עתה על מנה שבשטר כנ"ל דכבר הגיד אבל כששניהם מעידים על חתימתו הראשונה שהיא אמת והוי הגדה קמייתא עדות על פלגא דממונא ודאי מהני דחד סהדותא הוא. וק"ל: +
שערי תורת בבל(כא סע"א) כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתינהו וכו' משמיה דשמואל איקלע רבנאי וכו' הכי אמר שמואל עד ודיין מצטרפין.—כן הגיה רש"י, ומשום שלפניו היה הנוסח "עד ודיין מצטרפין" שהוא ממש כמו שאמר רב יהודה, הרי מוכרח שאם דברי רבנאי הם סוף דברי רמי, שגם דברי אמימר ורב אשי הם מדברי רמי, ולפיכך הוצרך רש"י להגיה. אבל הגירסא האמיתית נמצא בתוספות רי"ד כאן: "דאיקלע רבנאי אחוה דרחב"א לקמן למיזבן שומשמי ואמר הכי אמר שמואל עד ודיין אין מצטרפין", ועד כאן הוא מדברי רמי, ומה שאמר אמימר מילתא באפי נפשה היא ואדברי רב יהודה דלעיל קאי (דוה"ר ח"ב צד רפ"ה). |