|
⎯
טקסט הדף
ואי צורבא מרבנן הוא אפילו עצמו כי הא דרב אשי הוה ידיע ליה בסהדותא לרב כהנא אמר ליה מי דכיר מר האי סהדותא אמר ליה לא ולאו הכי והכי הוה א''ל לא ידענא לסוף אידכר רב אשי אסהיד ליה חזייה לרב כהנא דהוה מחסם א''ל מי סברת עלך קא סמיכנא אנא הוא דרמאי אנפשאי ואדכרי תנן התם התלוליות הקרובות בין לעיר ובין לדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות הרחוקות חדשות טהורות ישנות טמאות איזוהי קרובה חמשים אמה ואיזו היא ישנה ששים שנה דברי ר''מ רבי יהודה אומר קרובה שאין קרובה הימנה ישנה שאין אדם זוכרה מאי עיר ומאי דרך אילימא עיר עיר ממש דרך דרך ממש מספיקא מי מחזקינן טומאה והאמר ריש לקיש עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל א''ר זירא עיר עיר הסמוכה לבית הקברות ודרך דרך בית הקברות בשלמא דרך בית הקברות דזמנין דמתרמי בין השמשות ומקרו קברו בתל אלא עיר הסמוכה לבית הקברות כולהי לבית הקברות אזלי אמר רבי חנינא מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהם עד חמשים אמה אזלא איהי לחודה טפי דברא איניש בהדה ולבית הקברות אזלא הלכך טומאה בארץ ישראל לא מחזקינן אמר רב חסדא ש''מ מרבי מאיר האי סהדותא עד שיתין שנין מידכר טפי לא מידכר ולא היא התם הוא דלא רמיא עליה אבל הכא כיון דרמי עליה אפילו טובא נמי:
⎯
רש"יואי צורבא מרבנן הוא. העד: אפי' לעצמו. של בעל דין דצורבא דרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם ואסהודי: מחסם. מגמגם תמה על רב אשי שהעיד בדבר: התלוליות. תילי קרקע ודרך בני אדם לקבור בתל משום דאין בני אדם מטין מן הדרך לעבור עליו ועיר ודרך לקמן מפרש להו: אחד חדשות. שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא אם איתא שנקבר שם מת מדכר דכיר ליה אפ''ה טמאות מספק דכיון דסמוכה לעיר איכא למימר אשה יחידה הלכה וקברה שם נפל שלה: הרחוקות. דאין אשה יחידה הולכת שם: חדשות טהורות. דאם איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה: ישנות טמאות. שכבר נשתכח הדבר מן היודעים: ואיזו היא קרובה. לעיר שאנו אומרים עליה שאף החדשה טמאה חמשים אמה: ואיזו היא ישנה. שאנו אומרים עליה שאפי' היא רחוקה טמאה ששים שנה: שאין קרובה הימנה. אבל אם יש קרובה הימנה אפי' היא בתוך חמשים אמה הויא כרחוקה וחדשה טהורה דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור לא שבקה קרובה הימנה ואזלא לגבי דהך: שאין אדם זוכרה. שאין אדם אומר זכור אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה כאן: עילה מצאו. עלילה בעלמא מצאו חכמים והחזיקו בה לתלות עליה ולטהר את ארץ ישראל במסכת נזיר בפרק בתרא אלמא מספיקא לא מחזקינן טומאה בקרקעה של ארץ ישראל: וטיהרו את א''י. גרסי' ולא גרסינן כל: דמתרמי בין השמשות. של ערב השבת ואין שהות לילך עד בית הקברות: ומוכי שחין. שאבריהן נופלין או שחותכין אותן ואבר מן החי מטמא כאבר מן המת כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכט:): ש''מ. מדקתני לעיל איזו היא ישנה ששים שנה וטעמא משום דלא דכירי לה הוא האי סהדות' כו': אבל הכא. שעשאוהו עד בדבר אפילו טובא נמי סמכינן אסהדותיה אי מסהיד: מתני' הרי אלו נאמנין. דאיכא תרי סהדי דמסהדי אכל כתב וכתב: צריכים לצרף עמהן אחר. שיכיר כתב ידי שניהם דתרי סהדי בעינן אכל כתב וכתב וטעמא מפרש בגמרא: גמ' כשתימצי לומר לדברי רבי. כשתעמוד לסוף דבריו קסבר
⎯
תוספותשטרו בב''ד ויש לומר דע''א בשטר לא חשיב שטר אלא אותו שיש בו שני עדים דומיא דספר מקנה והא דאמר בגט פשוט (ב''ב דף קסה.) עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין דמשמע הא שנים בשטר אפילו בשתי אגרות מצטרפין התם מיירי כגון שהאחד בשטר והאחד בעל פה לא שאומר שראה הוא המלוה אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה דהוי כשנים החתומים בשטר לר''א דאמר עדי מסירה כרתי ועוד דבירושלמי מפרש עד א' בשטר היינו ששנים חתומים בשטר וקיימו כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ומ''מ נהי דעד אחד לא חשיב שטר לענין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו בשטר דחשבינן להו כעד מפי עד עדות מיהא הוי ויכול לשלוח כתב ידו לב''ד ולא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהוא זוכר העדות ורש''י פי' בפירוש החומש. מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלח בכתב עדותו לב''ד א''נ אומר ר''י דע''א מועיל בשטר אם יש שני שטרות בכל אחד חתום עד א' חשוב כשטר שלם וכ''ת א''כ בשמעתין יביא כתבו לב''ד אפילו אינו זכור כלל ויש לומר דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשיב שטר אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטרא והקשה ה''ר שמואל מוורדו''ן דאמר בחזקת הבתים (ב''ב דף מ. ושם) מחאה בפני שנים וא''צ לומר כתובו ומה מועיל כתובו כיון דאין עשוי מדעת המחזיק ולפי מה שפירשנו דעדות מיהא הוי כל זמן שזוכר אתי שפיר מיהו בלאו הכי מתרץ ר''י דגבי מחאה הקילו שאינה אלא מדרבנן דהכי נמי הקילו לומר דמחאה שלא בפניו הויא מחאה אע''פ שלפעמים לא ישמע וסמכו על זה דחברך חברא אית ליה וכן במודעא בפני שנים הקילו לכתוב להציל אנוס מאונסו ועוד אומר ר''י דלא בעינן דעת שניהם והכא היה יכול להביא שטרו אם היה כתוב כתיקון שטרות אבל הכא מיירי שאינו כתוב כסדר השטר אלא זכרון דברים בעלמא ומתוך הירושלמי נראה לפ' בענין אחר סוגיא זו דקאמר התם רב הונא כרבי ור' יוחנן כרבנן פירוש כשהעדים באים לקיים חתימתן אם זוכרין המלוה בלא שטר אפי' לרבי א''צ לצרף עמהן אחר מן השוק דעל מנה שבשטר הן מעידין וכשאין זוכרים המלוה אפילו ע''י השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף עמהן דעל כרחין אין מעידין אלא על כתב ידן וכי פליגי היינו כשזוכרין המלוה ע''י השטר דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הן מעידין ולרבי לא חשיב זכירה ולשון כותב אדם לא משמע הכי: אחד חדשות ואחד ישנות. תימה דהכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכן בהחולץ (יבמות דף מא.) לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן ג' חדשים אחד בתולות ואחד בעולות מזכיר אירוסין קודם נישואין ובתולות קודם בעולות דהיינו שאינו פשוט קודם ובר''ה (דף כט:) תנן אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב''ד התם נקט דבר פשוט ברישא וכן בב''ק (דף נ:) אחד החופר בור שיח ומערה ובמס' סוטה (דף מג.) אחד הבונה ואחד הלוקח כו' גבי מערכי מלחמה ורש''י נמי גריס בפ''ק דסוכה (דף כ. ושם) גבי מחצלת גדולה שעשאה לשכיבה טמאה ואין מסככין בה רבי אליעזר אומר אחת קטנה ואחת גדולה ופריך א' גדולה וא' קטנה מבעי ליה והיה כתוב בספרים להפך ורש''י מהפך הגירסא משום דדרך התנאים להזכיר הפשוט קודם ואומר ר''י דהיכא דקאי אפלוגתא או אקרא מזכיר הפשוט קודם כי ההיא דפליג ר' אליעזר את''ק בסוכה והוה ליה למימר אחת גדולה שאתה מודה לי כך תודה בקטנה וכן אחד יבנה פליג אדר' אליעזר דאמר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין אלא ביבנה בלבד ובב''ק (דף נ:) ובסוטה (דף מג.) קאי אקרא אבל הכא ובהחולץ לא קאי אמידי אין להקפיד איזה נשנה תחלה: [וע' תוס' שבת כ: ד''ה אחד מבושל פסחים פה. קח: סוכה כ. זבחים צב: ד''ה אי הכי ומנחות סג: ד''ה אחד שבת ועי' תוס' קדושין יג. ד''ה כשם]: טמאות. פירש בקונטרס דבקרובות אפילו חדשות טמאות משום דאזלא איהי לחודה ואין ידוע אם קברה שם אבל רחוקה דדברא איניש בהדה ואלמלי קברה איניש דאזיל בהדה היה מגלה ולפיכך ישנות טמאות דאע''פ דדברא איניש בהדה נשתכח הדבר וקשה [לר''י] דאם כן אמאי צ''ל בסמוך דדברא איניש בהדה ולבית הקברות אזלא לא הוה ליה למימר אלא דברא איניש בהדה ותו לא ולכך טפי חדשות טהורות דאם איתא דקברה שם היה הדבר ידוע ועוד אי לבית הקברות אזלא ישנות אמאי טמאות ונראה לר''י כר''ח דפירש דישנות טמאות אפילו רחוקות דחיישינן שמא קרובות היו שהיה העיר אצלה וחרב ולפי זה לא נאמר משום דדברא איניש בהדה היה ידוע יותר ולהכי איצטריך לומר ולבית הקברות אזלא: עילה מצאו. פירש רבינו חננאל צלע ותלו הטומאה באותה צלע והשאר טהרו. +
רשב"אהתם הוא דלא רמיא עילויה אבל הכא דרמיא עלויה אפילו טובא. ומינה שמעינן דדוקא עדות שנמסרה לו דרמיא עילויה, אבל עדות שלא נמסרה לו דלא רמיא עילויה לא, ואף על גב דמסהיד בטפי משתין שנין לא מהימן. +
ריטב"אאי צורבא מרבנן הוא פי' רש"י שהעד צורבא מרבנן ואחרים פירשו שהבעל דבר צורבא מרבנן הוא ופשוט הוא הנכון יותר דאע"ג שהבעל דבר צורבא מרבנן לא מהני גבי העד שצריך שיזכור כשיזכרהו אבל לפירוש רבינו ז"ל אתי שפיר כיון דהוא צורבא מרבנן לא סמיך אבעל דבר אי לאו דמדכר שפיר וכדאמר רב אשי לרב כהנא מי סברת דעלך קא סמכינא אנא הוא דרמאי אנפשאי ואדכר: תנן התם התלוליות הקרובות וכו' לימא ערעור ממש פירוש אע"ג שאינו מחזקת בית הקברות ודרך דרך ממש שלא הוחזק כדרך בית הקברות מספק מי מחזקי' טומאה והאמר ר"ל עילה מצאו וטהרו את ארץ ישראל פירש רש"י ז"ל עילה מלשון עלילה שמצאו טומאה בקרקע והחזיקו לתלות עליה ולטהר את א"י אלמא מספק לא מחזקינן טומאה וטהרו את א"י גרסינן ולא גרסינן כל ויש גורסין צלעא כלומר צלע ופירש בעל הארוך צלע מצאו וטהרו ואמר בטומאה שהיו מחזיקין בו הצלע היתה וטהרו כל א"י והטעם לב' גרסאות שוה כי במקום אחד של א"י שהיה מוחזק בטהרה היה מקום אחר שהוחזק שם קבר ולא היה זורעת אותה וכשמצאו טומאה בקרקע אחר משום שהחזיקו הטומא' שם וטהרו שאר מקומות דלית לן לאחזוקי טומאה בשום מקום אא"כ נודעה או הוחזקו שם וכי הוחזקה תלינן בה בכל מה דאפשר כדי לטהר את שאר מקומות מאידך בית הקברות פירוש דרך הולך מעיר לעיר שיש בה בית הקברות והתל זה נמצא קרוב לדרך הזה ורחוק מן העיר גרסי' ז"ל לפיכך עד חמשים אזלא לחודיה טפי דברי' אינש בהדה ולא גריס לבית הקברות אזלה כי הוא ז"ל פירש חדשות רחוקות טהורות כיון דרחוקות כולהו יותר מחמשים אמה דברה אינש בהדה ויש לה קול וישנות אע"פ שהן רחוקות טמאות שמא נשתכח הכל: ולהאי פירוש קצת קשה הרחוקות מן הדרך כשהן ישנות למה אין טמאות דגבי דרך לא הטמן ליה אלא משום דזימנין מתרמין ליה בין השמשות וקברי התם והא ליכא למימר ברחוקות מה לי ישנות ומה לי חדשות ותו לא אתי שפיר להאי פרושי למאי דתני בתוספתא עלה כי קתני ישנות מטמאות שאני אומר עיר או דרך היה שם ושכחו. ועוד היכי דייק מיניה רב חסדא דהאי סהדותא עד ס' שנין בלחוד מה ענין שכחת דבר לשכח' הקול כי הקול ודאי אינו נמשך ונפסק ונשכח בשנים מועטות טפי כדגריס רבי חננאל ז"ל וכן היה ברוב הספרים טפי לא מדברי אינש בהדה ולבית הקברות אזלה ופי' רש"י ז"ל בעד אמה אזלה לחוד טפי דברה בהדה ואזלה לבית הקברות וישנות בין לדרך ובין לעיר טמאות אע"פ שהן רחוקות וחיישינן שמא התלוליות קרובות היו ונתרחקו והא דלא חשיב אחזוקי טומאה דהוי מלתא דשכיחא שישוב העיר מתמעט או מתרבה והדרך ג"כ מתקלקל וזהו שאמרו בתוספתא שאני אומר דרך או עיר היה שם ושכחו השתא דייק רב חסדא דכי היכי דאמרינן הכא דמששים שנה אולי היה שם דרך ושכחו מה שראו בעיניהם הכא נמי לענין סהדותא לא מדכר אפשר טפי מששים שנה ומהדרינן דשאני עדות דר"ח דרמי עלה ודייק בם טפי מכל מקום לענין עדות חזקה קיימא לן כרב חסדא דהא לא רמיא מלתא עלה: מתני' זה אומר כתב ידי הוא זה וכו' גרסינן בירושלמי הם אמרו כתב ידינו הוא ואחרים אומרים אין כתב ידם הוה תרי ותרי פירוש דאע"ג לרבנן אין אחד מהעדים מעיד אלא על כתב ידו בלבד ואלו השנים אחרים (מחרים) מעידים על כל א' וא' לא חשיבי תרי לגבי א' דכיון שהעדים על מנה שבשטר הם מעידים הא חשיב כאידך דבר אבל הם אומרים אינו כתב (ידם) ידינו ואחרים אומרים כתב ידם (ידינו) הוא. תני רבי חייא לא מעלין עידי השטר ולא מורידין פירוש העדים שאומרים אינו כתב ידינו מיירי שאין אחד מעיד מהם אלא על שלו ואידך דמכחישי' ליה מעידים על כל אחד ואחד מהם והוי ליה תרי לגבי חד אמר רבי מתניתן אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידם אין נאמנים פי' וטעמא משום דליכא למימר דפה שאסר הוא הפה שהתיר דאפי' אמרי אי כתב ידינו לא מהני להו כיון שיש עדים שהוא כתב ידם כן נראה לי פירוש הירושלמי הזה: +
המאיריתלי עפר שבבקעה בני אדם רגילין לקבור בהם נפליהם מפני שאין שם דרך לעבור עליו ומתוך כך אמרו שהתלוליות הסמוכות בין לעיר בין לדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות ולא כל עיר וכל דרך בכלל זה שאין מחזיקין טומאה אלא במקום שהדבר מצוי להיותה שם אלא דוקא בעיר הסמוכה לבית הקברות ובדרך בית הקברות שפעמים נשים יוצאות כדי להלך בנפליהן עד בית הקברות וכשמוצאות אותן תלוליות הן בעיר הן בדרך קוברות שם נפליהן ומתוך כך כל תלוליות שבמקומות אלו הן חדשות הן ישנות הרי הן בחזקת טומאה אבל הרחוקות חדשות טהורות והישנות טמאות שמא כבר היו קרובות ואע"פ שספק טומאה ברשות הרבים טהור מדברי סופרים עשאוה כודאי מפני שחזקתה בכך ויש מפרשים בתל המתלקט עשרה לתוך ארבעה שהוא כרשות היחיד ואין צורך בכך ואי זו היא קרובה כל שאין שם תלולית קרובה הימנה וישנה כל שאין אדם זוכרה מתי נעשית: המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר זה אומר כתב ידי וזה כתב ידו של חברי זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי הרי אלו נאמנין זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין שיצטרף עמהן אחר דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינן צריכין שיצטרף עמהן אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי לר"ם הלכה כר' מאיר: אמר המאירי הרי אלו נאמנין שהרי כל אחד יכול להעיד על של עצמו כעד אחד דעלמא ונמצאו שנים מעידים על כל כתב וכתב זה אומר זה כתב ידי ואינו מעיד על של חברו וכן זה אומר זה כתב ידי ואינו מעיד על של חבירו צריכין שיצטרף אחר על כל כתב וכתב שיהיו שני עדים על כל אחד מהם דברי ר' וחכמים אומרים אינו צריך אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי ופירשו בגמרא שמחלקתם הוא שלדברי ר' על כתב ידם הן מעידין כלומר כשמקיימין את השטר לפני בית דין באותן עדים החתומים עצמם אין כונתם לשאול להם אם ראו המעשה כמו שכתוב בשטר שאם כן היה די לנו בזה אומר כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי כמו שהיה די לנו בכך בראיית המעשה אלא שאין השאלה אלא כשאלת שאר עדים המקיימים ששואלים להם אם זה כתב ידם אם לאו הילכך צריך שנים לכל כתב כדין כל עדות ולדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים ר"ל שכל ששואלים לעד החתום בשטר אינו אלא אם ראה המעשה אם לא וכשהעיד כל אחד על חתימת ידו הרי יש לנו שני עדים על ראיית המעשה אלא שמכל מקום אין אנו צריכין שיהיו זכורים את המעשה כלל שאם כן היה צריך שיחקרוהו בית דין אי דכיר אי לא דכיר אלא אין צורך בזכירתו כלל שאין אנו אומרים שיהא עדות זה על ראיית המעשה ממש אלא שהוא כמעיד על ראיית המעשה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שכל שהעדים אומרים כתב ידינו הוא זה אבל אין אנו זכורים הענין אינו כלום והדברים מתמיהים אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ומכל מקום נראה לי שהוציאו דבר זה מתלמוד המערב הלכה ד' שרמזנו בו למעלה והוא שאמרו שם כותב אדם עדותו על השטר וכו' אמר רב הונא וכו' ואתיא רב הונא כר' ור' יוחנן כרבנן ונראה לפרש לדעתם כותב אדם עדותו שחותם בשטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים ר"ל זהו כתב ידי לרב הונא והוא שיזכור ההלואה מעצמו בלא ראיית הכתב כר' דאמר בזה אומר זה כתב ידי צריך לצרף עמהם אחר הואיל ואינו זוכר ההלואה מעצמו ולר' יוחנן אע"פ שאינו זוכר ההלואה מצד עצמו אלא אחר הכתב וכרבנן שמאחר שזוכר ההלואה אף מצד הכתב נאמן ומכל מקום דברים זרים הם ואף הירושלמי אפשר לפרשו בדרך אחרת כמו שכתבוה בתוספות אלא שרוב הפוסקים מחזיקים אותו כמשובש ומכל מקום לעיקר מחלקתנו הלכה כחכמים ואע"פ שזו של חכמים הוא קולא אצל מה שכתבנו חומרא הוא אצל דבר אחר והוא בשנים החתומים על השטר ומת אחד מהם שצריכין שנים מן השוק להעיד עליו ר"ל על כתב אותו שמת שמאחר שזה העיד על כתב ידו ובאו שני עדים וקיימו חתימת האחר דיינו אע"פ שאין הקיום שוה אבל מכל מקום אם לא באו שני עדים על כתב זה שמת אלא שאף זה החי המעיד על כתב ידו מצטרף עם אחד שבשוק להעיד על כתב חברו אין זה כלום שמאחר שחקירת הענין כראיית המעשה כשהעיד על חתימת ידו נתקיים חצי העדות על פיו וכשמצטרף עם האחר להעיד על חתימת האחר נתקיים עוד רביע העדות על ידו ונמצא נפיק כליה ממונא נכי ריבעא על ידו של זה ואנן חצי דבר לזה וחצי דבר לזה בעינן ואפילו אם היה אחד מן השוק בא להעיד גם כן על שלו שהם שנים על כל חתימה אין זה כלום שמאחר שהוא נאמן על שלו צירופו של אחר לא מעלה ולא מוריד והרי חתימת ידו מתקיימת על פיו לבד ואלו היינו אומרים על כתב ידן הן מעידין היה החי יכול להצטרף עם אחד שבשוק להעיד על כתב ידו של חברו וכן מצטרף אותו אחר עמו להעיד על שלו שהרי אף הוא צריך לאחד שבשוק והוה ליה חצי דבר לזה וחצי דבר לזה וכבר ביארנו שהלכה כחכמים: זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: +
תוספות רי"דא"ר אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי פירוש בהזמה דמענש בכאשר זמם בעי' בפניהם אבל בהכחשה דלא מיענש לא בעי' בפניהם פי' המורה נהי דהזמה לא הוי לעונשן לא נפשות ולא ממון הכחשה הוי לבטל עדותן: אמר מר או שכת"י יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד אין נאמנים קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערעור והוחזק בב"ד לא מסייע ליה לרבי אסי דאמר ר"א אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד פי' אין מקיימין את השטר מתוך שטר אחר אלא אם כן קרא ערעור על אותו שטר האחר והוחזק בב"ד ע"י עדיו דאי לא קרא עליו ערעור חיישינן דלמא ההוא גופיה מזויף הוא: אמרי נהרדעא אין מקיימין את השטר אלא משתי שדות והלקוחות אכלו ג' שנים ע"י שטרות הללו מקיימין שטר שלישי מהם אם דומין החתימות ובשופי פי' כשהן בלא ערעור ולא פליגי נהרדעאי אברייתא דהאי דבעי שתי שטרות של שתי שדות כגון דלא מקיימי מש"ה בעי' שאכלום בעליהם בשופי ג' שנים אבל אם [הם] מקיימין אפי' מחד מקיימין אמר ר"ש בר אשי וביוצא מת"י אחר פי' ששני שטרות הללו שמקיימין השלישי מהן יוצאים מת"י איש אחר אבל מתחת ידו לא פי' של זה המוציא את השלישי מ"ש מתחת ידו דלא דלמא זיופי זייף פי' הסתכל בכתב של אותן שני שטרות וכוון וחתם הוא בעצמו את השלישי דוגמת אותן חתימות מתחת יד אחר נמי דלמא אזיל וחזא ואתא וזייף כולי האי לא מצי מכוין פי' שהמזייף צריך שיהא הכתב לפניו ויראה אות באות והלואי שיוכל לכוין ולצמצם ולעשות כמוהו: ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים פי' אם עשהו עד בדבר וירא לשכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעה ומעיד ע"פ אותו כתב אפילו לאחר כמה שנים א"ר הונא והוא שזוכרה מעצמו פי' בלא ראיית השטר זוכר קצת מעדיותו מאליו ואין זה מדבר משטר שיצא מת"י ומסרו למלוה או ללוקח דהתם אע"ג דלא דכירי לסהדותייהו כלל כיון שמעיד שזה כת"י ומקיים חתימתו או אחרים מעידין על חתימתו השטר קיים ואף על פי שאינו זוכר עדותו ואע"פ שמת חתימתו קיימת שעדים המעידים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא מיירי הכא אלא בעודו תחת ידו כגון ספר זכרונות שאדם כותב בו עסקיו שלא ישכחם גם העדות זו שנאמרה לו בפה כתבה שם שלא ישכחנה ומ"ה א"ר הונא והוא שזוכרה מעצמו אבל אם שכחה בטל כתבו ואל יראה ויעיד מתוך כתבו ואהני ליה כתבא שיעיין שם לפרקים ולא (יטרחנה) [ישכחנה] ור"י אמר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו פי' אלא לאחר שראה השטר נותן בלבו ויזכיר שלא נשתכחה ממנו כל כך רק כשמזכירים אותו נזכר אבל אם אינו נזכר כלל לא דהכי אמרינן בפרק ד' אחין לינחוהו גבי עדים אם מדכירי ליתי ולסהודי ואי לא זמנין דחזי מכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם: (ארב"א) [אמר רבא] שמע מיניה מר' יוחנן הני תרי דידעי בסהדותא ומינשי חד מינייהו מדכיר ליה חברי' ומדכר איבעיא להו מלוה בעצמו מאי פי' אם בעל דין מזכירו עד שנזכר מאי ר"ח אמר אפילו מלוה בעצמו מר בר אשי אמר (אפי') מלוה בעצמו לא והלכתא מלוה בעצמו לא ואי צורבא מרבנן אפילו מלוה בעצמו פי' דאי לאו רמי אנפשי' ומדכיר שפיר לא הוי סמיך אספיקא למיקם לאסהודי כי הא דרב אשי הו"ל סהדותא לרב כהנא א"ל מדכיר מר ההוא סהדותא א"ל לא א"ל ולאו הכי והכי הוה א"ל לא ידענא לסוף אדכיר ר"א ואזיל אסהיד ליה חזי' לרב כהנא דהוה קא מהסם פי' מגמגם פי' לתמוה על ר"א שהעיד בדבר א"ל מי סברת עלך קסמכנא אנא רמאי אנפשאי ואידכרי עיין בפסקי בפרק ד' אחין: מתני' זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי וזה אומר זה כת"י וזה כת"י של חבירי הרי אלו נאמנים זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כת"י צריכים שיצטרף אחר עמהן דברי רבי וחכ"א אין צריכין לצרף עמהן אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי. רבי סבר תרי סהדי בעי' אכל חתימה וחתימה הלכך אם כל אחד העיד על שלו ועל של חבירו יש שני עדים אכל חתימה וחתימה ואם כל אחד ואחד מעיד על שלו ולא על של חבירו צריכים לצרף עמהן אחר שיכיר שתי החתימות שיבואו על כל חתימה שני עדים. וחכמים סברי כל אחד נאמן על חתימתו שבוודאי כשבאו העדים לקיים חתימת עדים אחרים צריכים להיות שנים על כל חתימה וחתימה אבל כשעדי השטר הן בעצמן מקיימין חתימתן אין צריכין צירוף אלא כל אחד נאמן לומר זה כתב ידי ופריש תלמודא טעמייהו כשתמצא לומר לדברי רבי על כת"י הן מעידין ולפיכך צריך שיצטרף עמהן אחר ולדברי חכמים על מנה שבשטר הן מעידין והרי הם שנים ופי' המורה שהם זקוקין לומר אנחנו ראינו המלוה וחתמנו ואינו נ"ל שבין שזוכרין אותה ומעידין עליה בין אין זוכרין אותה שכבר שכחו העדות אלא שמכירין חתימתן ומעידין עליה. פליגי רבי ורבנן רבי סבר אע"פ שזוכרים ההלואה ומעידים עליה אפ"ה על כת"י מעידין שאם לא יקיימו החתימה הוה לה מלוה ע"פ ולא טרפא ממשעבדי א"נ מצי אידך למיטען פרעתי הלכך זקוקים אנו לעדותן לומר מכירים אנו חתימתינו ולשויי שטרא מעליא למיטרף מן הלקוחות ושלא לטעון פרעתי ורבנן סברי לא מיבעי אם זוכרים המלוה ומעידים עליה אלא אע"פ שאין זוכרים אותה כי אם מכירין חתימתן על מנה שבשטר מעידין שמתחלה כשחתמו העידו כל אחד על המנה גם עתה שבאים לקיים חתימתן כל עדותן אינה באה אלא על המנה ואע"פ שעכשיו אינן זוכרין אותו שכיון שבאים לקיים החתימה שנעשית על המנה נמצא שכל עדותן על זו הוא: +
הרא"התנן התם התלוליו' וכו' עד מתוך שהנשי' קוברות שם נפלי' ומוכי שחין זרועותיהן עד נ' אמ' אזלה איהי לחודא טפי דברא איניש בהדה. פירש"י ז"ל טפי דברא איניש בהדה ואם איתא דקברה בתל קלא אית לה למילתא כיון דהוה אחרינא בהדה ומדלי תלה קלא ש"מ לבית הקברות אזלה. והיינו טעמא דמתניתא דקתני התלוליות הקרובות בין לעיר בין לדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות. קרובות לדרך נמי. משום דזימנין דמתרמי בין השמשות ומיקרי וקברי בתל: אף על גב דלא הויא לחודה ואית לה קלא איידי דשכיחא מילתא טובא חיישינן לה ואף על גב דלית לה קלא. הרחוקות חדשות טהורות דכיון דרחוקות לא אזלה בדלא דברה אחרינא בהדה. ואם איתה דקברה קלא אית לה למילתא. ישנות טמאות דחיישינן דלמא פסק קלא וכי תימא ומספק' היכי מחזקינן טומאה. ליתא דכיון דהויא לה עיר בית הקברות ודרך בית הקברות אחד קרובות ואחד רחוקות בחזקת טומאה הן. אלא קרובות כיון דדינייהו דתיהוי להו קלא ולית להו איתרע לה לחזקה ישנות כיון דליתיה להאי טעמא מוקמי אחזקתייהו ובחזקת טומאה קיימן והאי דקא פשיט מינה לסהדותא אע"ג דודאי קלא עביד דבטיל. שאני קלא דטומאה דמשום טהרות זהיר' ביה וקלא דלא פסוק הוא והיינו דקס"ד דכסהדותא דמי אבל רבינו חננאל ז"ל פי' טפי דברה אינש בהדה וכיון דאית לה צוות' לבית הקברות אזלה. והיינו טעמא דמתניתין דקרובו' לעיר טמאות משום דאזלה לחודה וכיון דהויא לחודא לא אזל' לבית הקברו' אלא קברי בתל לדרך נמי טמאו' דזימנין דמיתרמי בין השמשות ומיקרי וקברו בתל אע"ג דלא הויא לחודה. רחוקות חדשות טהורות דכיון דרחוקות בין לעיר ובין לדרך לא אזלה בדלא דברה צוות' בהדה. וכיון דאית לה צוות' לבית הקברות קא אזל' ישנות טמאות דכיון דישנות בין לר' מאיר בין לר' יהודה אע"ג דהשתא רחוקות חיישינן שמ' קרובו' היו ונתרחקו שהיה תחילה שם עיר או בתים בסמוך. והשתא אתי' שפי' לפום האי פירושא פשיטותא דרב חסד.' דהשת' איכא לדמויי לסהדותא והא אנן חיישינן שמא היה שם עיר או בתים. ונשתכח הדבר. ומיהו לא נהיר היכי חיישינן לה והא קיי"ל דמספוק' לא מחזקינן טומאה אבל בתוספת' איתא הכי שאני אומר עיר או דרך היה שם ושמא שכחו. ואפשר דשניא הא. דמלתא דשכיחא היא שהעיר מתרבה או מתמעטת בית אחד או שני בתים: +
שיטה מקובצת ואי צורבא מרבנן הוא. פרש"י ז"ל שהעד צורבא מרבנן ואחרים פירשו שהבעל דבר צורבא מרבנן ופי' רש"י ז"ל הוא יותר נכון דאע"ג דבעל דבר צורבא מרבנן לא מהני לגבי העד שצריך שיזכור כשיזכירוהו אבל לפי' רבי' ז"ל אתי שפיר דכיון דצורבא מרבנן הוא לא סמיך על בעל דבר אי לאו דמידכר שפיר וכדאמר ליה רב אשי לרב כהנא מי סברת דעלך סמיכנא אנא הוא דרמאי אנפשאי ואדכרי. הריטב"א ז"ל: התלוליות הקרובות וכו'. אין לפרש דטעם טומאתייהו משום דחיישינן להו לקברות דכיון שהם תלוליות איכא למיחש דילמא קברות נינהו דאי עשויין כעין קברות הא ודאי דמחזקי' בהן טומאה וליכא לאקשויי מספיקא מי מחזקינן טומאה ועוד דאין שום תל של קבר יכול להתקיים עד ששים שנה אם לא שיהיה בנוי עליו נפש ואי איכא נפש עליו הא ודאי קבר הוא ולא מקרי תל לכך הנכון כמו שפרש"י ז"ל התלוליות היינו תילי קרקע ולאו כעין קבר הוו כלל אלא כמין הרים קטנים וא"ת א"כ למה לי למתני תלוליות דהכי נמי בקעה הקרובה לעיר דרך לקבור שם ותירץ רש"י דדרך בני אדם לקבור בתל משום דאין בני אדם נוטין מן הדרך לעבור עליו וא"ת תינח הקרובות לדרך אבל לגבי מאי דקתני בין לעיר פי' אעפ"י שרחוק מן הדרך למה לי שנקט תלוליות דהא ליכא דרך שם כדי להטות משם לעבור עליו וכך לי תלוליות כמו הבקעה. תשובתך לקמן תפרש עיר ודרך דהיינו עיר הסמוכה לבית הקברות ומעתה אע"ג דאמרינן בין לעיר פי' אע"ג שאין שם דרך פירושו אע"ג שאין שם דרך בית הקברות מיהו שאר דרך בעלמא עובר שם והילכך שפיר איכא למימר דמ"ה נקט תלוליות דדרך בני אדם לקבו' בתל משום דאין בני אדם מטין מן הדרך וכו' וכמו שכתב רש"י ז"ל. כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל. וכתב מרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל בתשובותיו פי' סוגיא זו בארוכה סי' תמ"ח וכתב ז"ל דהא דנקט התלוליות בה"א אע"ג דלא קאי לא אקר' ולא אפלוגתא כדכתבנו בתוס' איכא למימר אגב אורחיה קמ"ל שיהו גבוהות קצת שאין אדם דורס עליהם אבל גבשושיות בעלמא לעולם טהורות שאין אדם קובר שם שמעלה על דעת דילמא דרסי ליה והיינו דקתני בה"א הידיעה ע"כ. ודע דלשיטת ר"ח ז"ל לעולם אין לקבור אלא בקרובות אבל ברחוקות אין דרך לקבור כלל והיינו טעמא דישנות טמאות ברחוקות משום דילמא קרובות היו וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. אבל לשיטת רש"י ז"ל בין בקרובות בין ברחוקות דרך לקבור בתל ולהכי ישנות טמאות ברחוקות וחדשות טהורות דאי איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה ולהכי הקדים רש"י ז"ל הכא וכתב התלוליות וכו' ודרך בני אדם לקבור בתל וכו' וקל להבין: הקרובות בין לעיר בין לדרך. פי' בין לעיר אעפ"י שרחוקות מן הדרך ובין לדרך אעפ"י שרחוקות מן העיר. ממרנא ורבנא ז"ל: אחד חדשות וכו'. הקשו בתוספות דהכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכן בהחולץ לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להם ג' חדשים אחד בתולות ואחד בעולות ואע"ג דלישנא דהך מתני' לא דייקא שפיר ובעי' לשנויי לה דה"ק אחת בתולות וכו' שנתארמלו וכו' בין מן האירוסין וכו' וכדאיתא התם בגמרא ומעתה י"ל דלא דייקינן מלישנא דהך מתני' כלל מ"ט איכא לאתויי דמזכיר שאינו פשוט קודם דאפי' למאי דשנינן לה הרי מזכיר אירוסין קודם נשואין ובתולות קודם בעולות דהיינו שאינו פשוט קודם עיין שם בדוכתי' בפ' החולץ ובר"ה תנן אחד יבנה וכו' כתוב בתוס' ועיין תוס' זבחים פ' דם חטאת (זבחים דף צ"ב ב)' ותוס' פסחים פ' כיצד צולין (פסחים דף פ"ה) ותוס' מנחות סוף פ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף ס"ג ב)' והכא יש לתרץ דלהכי תנינן אחד חדשות וכו' דמזכיר שאינו פשוט קודם דטעמא דחדשות טמאות היינו משום דהוו קרובות וסמוכות לעיר. ואיכא למימר אשה יחידה שהלכה וקברה שם נפל שלה והילכך להכי תני חדשות לאסמוכי למאי דתני קרובות כדי למתני מילתא בטעמא בהדי הדדי ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אחד חדשות. שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל וכו' אפ"ה טמאות מספק דכיון דסמכה לעיר איכא למימר אשה יחידה וכו'. דוק ותשכח כנ"ל וראיתי חכם גדול שלפנינו שהקשה בתשובותיו וז"ל קשיא טובא על מה שפי' רש"י ז"ל אחד חדשות שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא אם איתא שנקב' שם מת מדכ' הוו דכירי ליה וכו'. ויש לתמוה דאמאי קאמר רש"י ז"ל ואם איתא שנקבר שם מת וכו' והלא לא מחזקי' טומאה בארץ ישראל ואין לחוש שנקבר שם מת אלא לנפלים הוא דחיישינן וכדאמרינן לקמן מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן עכ"ל. פי' לשון שנקבר שם מת קשיא ליה והכי קשיא ליה דלגבי מת בלאו טעמא דמדכר הוו דכירי איכא לאטהורינהו משום דלא מחזקינן טומאה בארץ ישראל ואפילו ישנות נמי יש לנו לטהרן מהאי טעמא ומעתה למה ליה לרש"י ז"ל למימר דאיכא למימר כיון דחדשה היא אם איתא שנקבר שם מת מדכר הוו דכירי ליה וכו' פי' למתלייה טעם טהרתן משום דמדכר דכירי בלאו הכי נמי יש לטהר אפילו ישנות משום דלא מחזקי' טומאה בארץ ישראל אי לאו דאשה הולכת יחידה וקוברת שם נפל שלה. וי"ל דרש"י ז"ל אתא לפרושי מאי רבותא איכא בחדשות טפי מבישנות עד דקתני אחד חדשות ואחד ישנות וכו' וברחוקות קתני חדשות טהורות ישנות טמאות ולכך כתב ז"ל דאיכא למימר כיון דחדשה וכו' ומיירי כגון שהוחזקה טומאה שם דליכא למפרך ומספיקא מי מחזקי' טומאה וכו' ואפשר דמיירי בעיר הסמוכה לבית הקברות ודרך דרך בית הקברות וכדמסיק תלמודא דמ"ה אפשר דמקרי הוחזקה טומאה שם וכדבעינן לפרושי לקמן בס"ד. א"נ דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה הך פירכא דמספיקא מי מחזקי' טומאה ויש לנו לומר דכיון דדרך לקבור בתל הרי יש לנו להחזיק בהם טומאה ולומר דשמא נקבר שם מת ואהכי פי' רש"י ז"ל מה שפי' ולקמן נפרש מאי פריך תלמודא בס"ד: איזו היא קרובה חמשים אמה. ואם תאמר והא לשון קרובה מידע ידיע דהיינו סמוכה לעיר ועד כמה יהיה המרחק דיהיה קרוי רחוקה וכו' רחוקים הוא דלא ידיע וכיון שכן איזו היא רחוקה הוה ליה למיבעיא והכי נמי איכא לאקשויי דהוה ליה למיבעי' אי זו היא חדשה דישנה מידע ידיע דכל שיש זמן רב הרבה מאד היא ישנה ועד כמה מיקרי חדשה הוא דלא ידעי' והלכך הוה ליה למיבעיא איזו היא חדשה דהא ודאי לא מקרי חדשה מיום או יומים לבד. וי"ל דלכך כתב רש"י ז"ל איזו היא קרובה. לעיר שאנו אומרים עליה שאף החדשה טמאה חמשים אמה. ואיזו היא ישנה. שאנו אומרים עליה שאפילו היא רחוקה טמאה ששים שנה. ע"כ. פי' אין השאלה על הלשון אלא על הדין ועדיפא ליה למבעי על מה שאנו כוללים ואומרים דלעולם טמא ואין בו חלוק כלל ועוד דאי הוה בעי איזו היא רחוקה הוה ליה לאהדורי דהיינו יותר מחמשים אמה והתנא רוצה לקצר ובעי למנקט חשבון שלם דהיינו חמשים אמה ששים שנה והכין אורחיה דתנא למנקט חשבון שלם בלא שברים. ולהכי סיים רש"י ז"ל בלישניה חמשים אמה ששים שנה. כן נראה לי: קרובה שאין קרובה הימנה. אין לפרש דה"ק דאפי' היא רחוקה כמה כיון שאין קרובה הימנה הרי היא קרובה דאם כן קשיא מאי טעמא דרבי יהודה דהקרובות אחד חדשות ואחד ישנות טמאות והרחוקות חדשות טהורות דהא אפי' קרובות דברה איניש בהדה כיון דרחוקות נינהו. אלא הנכון כמו שפי' רש"י ז"ל דודאי אפי' לרבי יהודה כל שרחוקה היא טפי מחמשים אמה החדשות טהורות כדמפרש בגמ' ור' יהודה ה"ק שאין קרובה הימנה דאם יש קרובה הימנה אפילו היא בתוך חמשים אמה הויא כרחוקה וחדשה טהורה דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור לא שבקה קרובה הימנה ואזלא לגבי הך. וראיתי לאחר מגדולי החכמים ז"ל שהקשה בתשובותיו על לשון רש"י ז"ל דאם כן אפי' ישנה להוי טהורה דודאי לא שבקה קרובה הימנה ואזלה לגבי דהך גברא חזינא תיובתא לא חזינא דבישנה איכא למיחש דילמא לא היתה קרובה הימנו והתל הקרוב הזה נתחדש אחר זמן דהא ישנה לרבי יהודה היינו שאין אדם זוכרה ואע"ג דרש"י ז"ל פליג עליה דר"ח ז"ל דפי' דישנות טמאות משום דחיישינן שמא קרובות היו שהיה העיר אצלה וחרב היינו דוקא לגבי עיר דאין העיר עשויה להשתנות כל כך שלא יהיה חורבנה ניכר אפילו לאחר ימים רבים אבל תילים עשויים להתחדש בכל יום. כן נראה לי: שאין אדם זוכרה. יש לפרש דבהכי פליגי דר"מ ס"ל דכיון דעברו ששים שנה אע"ג דהיו ידעי ביה נשתכח הדבר מן היודעים ור"י ס"ל דכיון דהוו ידעי ביה מזהר זהירי ביה משום טהרות ולא פסיק קלא לעולם ומאי ישנה שאין אדם זוכרה פי' שאין אדם זוכר שלא היה כאן תל ולא נעשה תל זה בימי שום אחד מהדור הזה ואיכא למימר דעד שלא באו לעולם קברו בתל הזה ולא ידעו בו מעולם אבל אם הוו ידעי ביה מזהר הוו זהירי משום טהרות ודייק רב חסדא ש"מ האי סהדותא וכו' מדר' מאיר דאמר עד ששים שנה וטעמא משום דלא דכירי הוא וע"כ לא פליג עליה ר' יהודה אלא דמשום מזהר זהירי ביה הא בעלמא מודה רבי יהודה לר"מ דטפי מששים שנה לא מדכר. ועוד יש לפרש דרבי יהודה נמי מודה דטפי מס' שנה לא מדכר והא אתא למימר דלאו בשנים קצובות תליא מילתא אלא כל שאין אדם זוכרה פי' אם אין אדם אומר זוכר אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה כאן מקרי ישנה ופסיק קלא ואפילו אם נעשה התל בפחות מס' שנה ומיהו קושטא דמילתא היא דטפי מס' שנה לא מדכר ואפי' לרבי יהודה ואתיא דיוקי' דרב חסדא ככ"ע ואפי' לרבי יהודה. כנ"ל: מאי עיר ומאי דרך אילימא עיר עיר ממש דרך דרך ממש שפיר דדמי כוותייהו לעיר ולדרך גורם להם הטומאה אע"פ שאינה מוחזקת העיר בבית הקברות ולא הוחזק הדרך בדרך בית הקברות והכי מתפרשא מתני' לפי זה לדעת רש"י ז"ל הקרובות לעיר ולדרך אחד חדשות וא' ישנות טמאות שדרך בני אדם לקבור בתל ולכך כיון דקרובים הן איכא למימר אשה יחידה הלכה וקברה שם נפל שלה הרחוקות דאין אשה יחידה הולכת שם חדשות טהורות דאם איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה ישנות טמאות שכבר נשתכח הדבר וכו'. וכמו שכתב רש"י ז"ל ומשום דלעולם מתפרשה מתני' בחד גוונא בין למאי דקא סלקא דעתין בין למאי דאסיק תלמודא להכי פירש רש"י ז"ל פירושו לעיל במתני' ור"ח ז"ל לא פי' כן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. ופריך תלמודא מספיקא מי מחזקינן טומאה פירוש כיון דלא הוחזק העיר בבית הקברות ולא הוחזק הדרך בדרך בית הקברות משום דדרך לקבור בתל אין להחזיק טומאה בקרקעה של ארץ ישראל דקאמר ר"ל עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל ודע דבפרק בתרא דנזיר גבי הא דתנן מצא שלשה אם יש וכו' הרי זו שכונת קברות בודק הימנו ולהלן עשרים אמה וכו' ואיתא הך דר"ל בתרי דוכתי דמעיקרא הכי איתא א"ר בדק ופנה בדק ופנה בדק ואשכח כיון דנתנה רשות לפנות מפנה להון ופריך תלמודא ולשוינהו שכונת קברות ומשני אמר ר"ל עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל ופרש"י ז"ל כיון שנתנה רשות לפנות להן כשמצא את השנים כדתנן מצא שנים נוטלן ואת תפוסתן מפנה ג"כ להאי שלישי ופריך ואמאי מפנה להו לשוינהו שכונת קברות שיחזרו למקומם ויחזיק לאותו מקום כאילו עדיין יש שם מערות אחרות סביבותיהן ולא יכנסו עושי טהרות לשם כדי שלא יאהיל על הטומאה ומשני אמר ר"ל עילה כלו' כשנתנה רשות לפנות כשלא מצא אלא אחד ושנים כי הדר ומצא להך שלישי מפני להו גבייהו כדי לטהר את המקום הזה שלא להחזיקו שיש מערות סביבותיה שיהו כהנים ועושי פסח מותרין להלוך שם. עד כאן: וכן פירש הרא"ש ז"ל במסכת נזיר עילה מצאו וכו'. פי' בעלילה מועטת ובסברא קטנה טהרו ארץ ישראל משום כהנים ועושי טהרות ע"כ. ושוב אמרינן התם בדק עשרים אמה ולא מצא מאי פי' מי אמרינן כיון דלא מצא אלא הנך שלשה אתרמויי אתרמי ואתקבו' להכא ולא קנו מקומן או דילמא כיון דשלשה הן מחזיקין ליה כשכונת קברות ואסור לפנותן אמר רב מנשיא אמר רב שכונת קברות מ"ט אמר ר"ל עילא מצאו וטיהרו ארץ ישראל ופי' רש"י ז"ל צלע של מתים מצאו דמתרגמינן צלע עילעא וטיהרו את ארץ ישראל כלומר אף על פי שאין כאן אלא הללו שלשה קברים אמרינן זו היא שכונת קברות של עיר ושאר סביבות העיר טהורה ע"כ. והכא פרש"י ז"ל דההיא דר"ל דמעיקרא דפירש עילה היינו עלילה דבסברא מועטת טהרו ארץ ישראל והלכך קשיא דאע"ג דדרך לקבור בתל כיון דלא הוחזק שם בית הקברות אין להחזיק שם טומאה דהא קמן אף על גב דסוף סוף הרי מצאו שלשה מתים כיון דלא נמצאו שלשתן יחד אלא בדק ופנה בדק ופנה לא משוינן לה שכונת קברות דעלילה בעלמא מצאו חכמים כדי לטהר ארץ ישראל וכ"ש הכא דלא הוחזק כלל שם בית הקברות. ולא פירש רש"י ז"ל הכא בההיא דר"ל בתרא דהתם דהיינו צלע דדילמא שאני התם משום דמצאו צלע לכך תלו עליה וטהרו השאר אבל אם יסתפק לנו שום מקום בטומאה ולא נמצא במה לתלות דילמא הכי נמי דמחזיקים טומאה מספק ומתני' דהכא כיון דדרכן לקבור בתל הרי יש כאן ספק טומאה ולכך הקרובות לעיר מדרך אחד חדשות ואחד ישנות טמאות דמהעיר ודרך הולכים לקבור שם. אבל התוספות ז"ל פירשו הכא נמי בההיא דר"ל בתרא דהתם דעילא מצאו היינו צלע וגריס עילעא וכן כתוב בערוך ס"א עילעא פי' צלע מצאו ואמרו הטומאה שהיו מוחזקים זו הצלע היתה וטיהרו כל ארץ ישראל. והכי פריך הא קמן דבשביל צלע אחד שמצאו טהרו כל השאר ולא החזיקו שום מקום אחר בטומא' והיכי ניקו אנן וניקשה דבשביל שדרך לקבור בתל נחזיק טומאה אע"ג דלא הוחזק שם טומאה כלל בודקין דלא הוחזק שם בית הקברות כלל כנ"ל. ולפרש"י ז"ל פירוש ארץ ישראל היינו קרקעה של ארץ ישראל ואפשר דארץ היינו קרקע דהא המקום עצמו שמצאו בה המתים טהרו ולהכי ל"ג כל ארץ ישראל אבל לפי' הערוך והתוספות גרסינן שפיר כל ארץ ישראל והכין גריס הערוך להדיא וכדכתבינן והיינו משום דלטהר השאר עסקינן דמשום צלע שמצאו טהרו השאר הלכך שפיר מצינן למגרס כל ארץ ישראל וא"נ לפי' הערוך מצינן למימר דהכי פריך דכיון שטהרו כל ארץ ישראל אלמא גם כל התלוליות טהרו אם לא שהוחזק בודאי שנקברו בהן כגון שהם סמוכין לבית הקברות: אמר רבי זירא עיר עיר הסמוכה לבית הקברות ודרך דרך בית הקברות. פירוש דרך ההולך מעיר לעיר שיש בה בית הקברות והתל הזה נמצא קרוב לדרך העיר ורחוק מן העיר. הריטב"א ז"ל. וכן פי' מרנא ורבנא נ"ר בתשובותיו סי' תמ"ח וז"ל עיר עיר הסמוכה לבית הקברות בתוך חמשים אמה ודרך דרך בית הקברות שהולכין מעיר שאין בה בית הקברות לעי' שיש בה בית הקברות והתל הזה קרוב לדרך ורחוק מן העיר ונמצא קרוב לבאים מן העיר האחרת ורחוק מן העיר שיש בה בית הקברות ע"כ. ומוכרח לפרש כן דאם תפרש דרך בית הקברות דהיינו אותו דרך שהולכין ממנה מעיר לבית הקברות אם כן היינו עיר היינו דרך ואם התל קרוב לדרך ורחוק מהעיר היינו הרחוקות מן העיר והיה לנו לומר חדשות טהורות וישנות טמאות ואם קרוב נמי לעיר תיפוק ליה דקרובות לעיר וע"כ העיר מקרי עיר בית הקברות הדרך דרך בית הקברות וכולהו חדא נינהו וכדכתיבנא ואפשר לפרש דמעיקרא הכי קאמרינן אילימא עיר עיר ממש וכו' פי' עיר הרחוקה מבית הקברות ודרך שלא הוחזק בבית הקברות ומשני דעיר היינו הסמוכה לבית הקברות והתל סמוך לעיר פי' דבית הקברות למזרחה של עיר והתל למערבה של עיר ודרך בית הקברות היינו הדרך שהולכין ממנה מהעיר לבית הקברות והתל סמוך לאותו דרך ולא נהירא דאכתי קשיא ממה נפשך אם קרובות נמי לעיר תיפוק ליה משום דקרובות לעיר ואם רחוקות מהעיר היה לנו לדון בהם דין רחוקות דהנשים מהעיר הם יוצאות. ועוד דלשון עיר ממש לא ניחא שפיר אלא כדכתיבנא לעיל וכן פי' הריטב"א ז"ל וז"ל עיר עיר ממש אף על פי שלא הוחזקה בבית הקברות ודרך דרך ממש שלא הוחזק בדרך בית הקברות ע"כ. פי' דמעיקרא ס"ד דסמיכותייהו לעיר ולדרך גורם להם הטומאה אף על פי שלא הוחזקו בית הקברות ומשני דסמיכותייהו לעיר ולדרך שהוחזקו בבית הקברות גורם להם הטומאה הלכך בעינן לחלק בינייהו דדרך הויא מלתא באפי נפשה ולא שייך לעיר וכתב מרנא ורבנא זלה"ה דלפי' זה ניחא מאי דקשיא להו ז"ל כיון שהתלוליות קרובות חמשים אמה מן הדרך אמאי טמאות הרי כיון שהתל סוף חמשים אם כן אי אפשר שלא יהיה עד בית הקברות יותר מחמשים וא"כ דברה איניש בהדה ויש לה קול ודחקו לתרץ דבעיר יש קול ומהני בה קול שיש הרבה שומעים אבל בדרך לא מהני קלא שהרי מכמה עיירות באין בדרך אחת ונהי דיש לה קול באותה העיר שהלכה לשם בשאר עיירות ליכא קלא אבל בעיר מהני קלא ובמה שפירשתי ניחא טפי דאין החשש בתל הקרוב לדרך ורחוק מן העיר מפני הנשים היוצאות מן העיר ההיא אלא מפני חשש הבאים מהעיר האחרת שאין בה בית הקברות לזו העיר שיש בה. כן כתב מרנא ורבנא זלה"ה וצ"ע דכי אמרינן עד חמשים אמה וכו' טפי דברה איניש בהדה וכו' קאי אתל דכשהתל קרוב חמשים אמה אזלה איהי לחודא טפי דברה וכו' ומעתה אין מקום לקושיא זו ואפשר דבדרך יהיה הפי' כן ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד. דברה איניש בהדה וכו' פרש"י ז"ל דקרובות דאזלא לחודה לא ידיע דליכא מאן דאפיק לקלא אבל רחוקות דדברה איניש אי איתא דקברי התם קלא אית ליה אבל ישנות טמאות שכבר נשתכח הדבר וקשה טובא לפירושו חדא דמאי קאמר בשלמא דרך בית הקברות דזימנין וכו' כיון דאכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דנשים קוברות שם נפליהן הכי ניחא ליה דרך דהא חדשות קשיא אמאי טמאות כיון דקרובות וחדשות אי איתא דקברי בה קלא אית ליה דאכתי לא אסיק אדעתא דאזלא יחידה ובשלמא ישנות ניחא דקברו בה ונשתכח הדבר ברוב הזמן אבל חדשות אמאי טמאות ותו דרחוקות ישנות אמאי טמאות דגבי דרך לא מטמינן ליה אלא משום דזימנין דמתרמי בין השמשות והאי טעמא ליכא למימר ברחוקות ובשלמא לר"ח דחייש שמא קרובות היו ניחא אבל לפרש"י ז"ל קשיא טובא וכן הקשה הריטב"א ז"ל וז"ל ולהאי פירושא קשה דאכתי הרחוקות מן הדרך כשהן ישנות למה הן טמאות דגבי דרך לא מטמינן ליה אלא משום דזימנין דמתרמי בין השמשות וקברי התם והא ליכא למימר ברחוקות דמה לי ישנות ומה לי חדשות: אמר רב חסדא ש"מ האי סהדותא וכו'. לשיטת ר"ח ז"ל דייק הכי מדקתני ישנות טמאות דחיישינן דילמא קרובות הוו וליכא איניש דמדכר לה למילתא ולדברי רש"י ז"ל דאיק ממאי דאמרינן נמי ישנות טמאות שכבר נשכח הקול ולא נהירא דהיכי מדמי רב חסדא קלא לסהדותא קלא ודאי עבידא דבטלה אבל לדברי ר"ח ז"ל קסבר דרב חסדא דרך ובתים מילתא דידיעא היא לכ"ע וכסהדותא דמי ואפילו הכי מפלגינן בגמרא בינייהו. ואיכא למימר קלא דטומאה נמי ידיעא משום טהרות והוא יותר מחוור מפר"ח ז"ל. ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל: והראב"ד ז"ל בחדושיו פי' נמי כפי' ר"ח ז"ל וכתוב בשיטה ישנה וז"ל האי סהדותא וכו'. לרש"י ז"ל כיון דאמרינן ישנות טמאות ולא אמרינן אם איתא דקבר הוי התם מדכר הוו דכירי ליה שהרי מאחר שהתלוליות רחוקות דברה איניש בהדה ש"מ דטפי משתין שנה לא מדכר איניש סהדותא. ולהראב"ד ז"ל ה"פ מדאמרינן ישנות טמאות אף על פי שאין בני העיר זוכרין שהיתה אותה דרך קרובה לעיר מעולם אלמא דטפי משתין שנין לא מדכר איניש ומשום הכי ישנות טמאות דשמא עיר או דרך היתה שם ונשתכח. ע"כ: אפילו טובא וכו'. והיינו דאמרינן מעיד עליה לאחר כמה שנים משמע אפילו טפי מששים שנה. שיטה ישנה: מתניתין זה אומר וכו'. גרסי' בירושלמי [ה"ג] הם אומרים כתב ידינו הוא זה ואחרים אומרים אינו כתב ידם הוו תרי ותרי פירוש דאף על גב דלרבנן אין אחד מן העדים מעיד אלא על כתב ידו בלבד ואלו השנים האחרים מעידים על כל אחד ואחד לא חשיבי תרי לגבי חד דכיון שהעדים על מנה שבשטר הם מעידים הם חשיבי כאידך תרי אבל הם אומרים אינו כתב ידינו ואחרים אומרים כתב ידן הוא תני ר' חייא לא מעלין עידי שטר ולא מורידין פי' שהעדים שאומרים אינו כתב ידינו מיירי שאין אחד מהן מעיד אלא על שלו ואידך דמכחשי להו מעידין על כל אחד ואחד והוו להו תרי לגבי חד אמר ר' מתני' אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידם אינם נאמנים פי' וטעמא משום דליכא למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאפילו אמרינן אינו כתב ידינו לא מהימני להו כיון שיש עדים שהוא כתב ידן. כנ"ל פי' הירושלמי הזה. הריטב"א ז"ל: אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי. להכי קתני הך לישנא יתירא לאשמועינן דלרבנן אפילו אין זוכרין המלוה אפילו על ידי השטר אין צריכין לצרף עמהן אחר ודלא כהירושלמי כנ"ל. ומיהו רבינו האיי גאון ז"ל כתב בתשובה וז"ל זה אומר זה כתב ידי וכו' שיצטרף עמהן דברי רבי שני הענינים הללו דבריו של רבי הן שאומר אין אדם לבדו נאמן לומר זה כתב ידי אלא בזמן שיש אחר עמו או העד האחד או אחרינא מעלמא והוא לבדו על כתב ידו כעד אחד דמי אבל חכמים אומרים אין צריך שיצטרף עמו אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי ובזמן שזה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי שטר כשר הוא וראוי לידע שאין דברים הללו אמורים בזמן שכל אחד אומר זוכר אני עיקר הדברים של עדות זו ויודע אני שפלוני זה שמני עד על עצמו בכך וכך כי בזמן שהוא אומר כן אפילו רבי אינו אומר שצריך אחר עמו כי על מנה שבשטר הוא בפירוש מעיד אלא דברים הללו בזמן שהעדים אומרים עיקר העדות אין אנו זוכרין אותה אלא כל אחד אומר הרי אני מעיד כי זה כתב ידי כדרך שאני מעיד על כתב ידי אדם אחר זה כתב ידו של פלוני רבי סבר כעד אחד הוא בדבר הזה כי לא על המנה שבשטר הוא מעיד וצריך שיצטרף אחר עמו ורבנן סברי אילו ודאי העיד על כתב ידי אדם אחר כך הוא אבל כתב ידי עצמו כמו שהעיד על המנה שבשטר דמי ואין צריך לצרף עמו אחר. ואם תאמר מי יאמר שלא זייף עליו ומדמהו כי הוא כתב ידו ואינו כתב ידו אף אומרים לו אם באו ג' וד' וה' ואומרים זה כתב ידו של פלוני והם לא ראוהו כשהוא כתבו מי יאמר שלא זייף עליו ומדמין הן עליו כי הוא כתב ידו ואינו כתב ידו אלא הלכה מקובלת היא אם יש עדים שהוא כתב ידן של עדים אף על פי שלא ראו שכתבוהו או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר וזה דומה לזה בעינינו אין נאמנין לפסלו אף ע"פ כי אפשר שהוא מזויף אף כאן נאמן אדם לומר זה כתב ידי ודומה כמי שאמר מעיד אני על מנה שבשטר זה אע"פ שלא אמר. ע"כ: גמרא כשתמצא לומר לדברי רבי. פי' לשון מצוי והכי איתא בפ' ג' דמנחות אמר רבי כשהלכתי למצת מדותי אצל רבי אלעזר בן שמוע ואמרי לה למצת מדותיו ופי' הרגמ"ה ז"ל למצת מדותי לדקדק הלכותי למצת מדותיו לדקדק הלכותיו כנ"ל. ורש"י ז"ל פי' כשת"ל לדברי רבי. כשתעמוד לסוף דבריו. ע"כ: וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל כשתמצא לומר לדברי רבי וכו'. פרש"י ז"ל כשתחקור הדברים על בוריין תמצא כי רבי שמצריך אחד מן השוק שיצטרף עם כל אחד ואחד סובר שאין מעידין עכשיו על הממון שבשטר אלא על החתימה וע"כ צריך שנים בכל חתימה וחתימה דכל דבר עדות בפני עצמו הוי ולדברי חכמים כשמעידין עכשיו על כתיבתן הוה כאילו מעידין על עיקר ההלואה שהיו עדים מתחלה ונמצא שיש לנו שני עדים שנתחייב לו מנה ואין אנחנו צריכין צירוף ונראים הדברים דדוקא שאינם זוכרין בהלואת המנה הוא שנחלקו ר' ורבנן אבל היכא שזוכרין במנה עצמו דברי הכל על המנה הם מעידים ואין צריכים צירוף. ע"כ: וז"ל לקוטי הגאונים ז"ל כשתמצא לומר לדברי רבי דאמר צריכין לצרף וכו'. על כתיבת ידן הן מעידין פי' כלומר עיקר העדות על החתימה היא במה שכל אחד ואחד מעיד על חתימתו ומקיימה הילכך צריך אחד מן השוק שיעיד על שניהם דהוו להו שני עדים אכל חתימה וחתימה ומנה שבשטר ממילא קא גבי ליה מאחר שהעידו על חתימתן. על מנה שבשטר הן מעידים כלומר עיקר עדותן על הלואת החוב שבשטר שכשהוא אומר זה כתב ידי לא בא אלא להודיע שההלואה גמורה היא והלוה חייב לו מנה וכן חברו נמצאו שניהם על המנה הם מעידים ואין צריך לצרף עמהם אחר שעל ידי שנים הללו מקוים ועומד הוא ע"כ. וכתוב עוד דדמי לזה אומר מנה יש לו בידו וזה אומר מנה יש לו בידו דשניהם מצטרפין ואין צריכין לצרף עמהם אחר לעדותן אלא עדותן קיימת. ע"כ: +
מהרש"א - חידושי הלכותבפרש"י בד"ה שאין קרובה כו' דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור לא שבקה כו' עכ"ל וישנות טמאות אפי' ביש קרובה הימנה כיון שאין אדם זוכרה איכא למיחש שלא היה כאן תל הקרוב הימנה והרחוק עכשיו היה אז הקרוב וכן צ"ל הא דקאמר בשלמא דרך בית הקברות דזימנין כו' למאי דלא אסיק אדעתיה הך מלתא דקאמר עד חמשים אמה אזלא איהי לחודא טפי דברא כו' הוה ניחא ליה בדרך בה"ק היינו משום דאיכא למימר נמי הכי דבישנה אפי' בתל רחוק מדרך בה"ק אימא דלא היה הדרך כאן כמו שהוא עתה רחוק מן התל אלא שהיה הדרך של בה"ק קרוב לתל וזימנין דמתרמי בין השמשות ע"ש ואפי' במת גמור מקרי בכה"ג לקוברו בתל אם לא היה העיר קרובה לבה"ק אבל בעיר הסמוכה לבה"ק לא שייך ביה זימנין כו' דודאי במת גמור לבה"ק כולהו אזלי ומשני משום נפלים ומוכי שחין דאפי' בעיר הסמוך לקברות עד חמשים אמה אזלא לחודא כו' עם הנפל וזרועו וטפי דברא איניש בהדה והוה ידעי ליה בחדשות אבל בישנות שמא נשתכח הדבר כפרש"י וק"ק אמאי שינה רש"י הכא לפרש כן דע"כ גבי אין קרובה הימנה וגבי קרובה לדרך בה"ק ליכא לפרושי הא דבישנות טמאות אלא משום שמא קרובה היה כבר וא"כ אמאי לא נפרש נמי הכא כך וכפר"ח שכתבו התוס' ויש ליישב (ב) ודו"ק: +
מהר"םבגמ' ר"י אומר קרובה שאין קרובה הימנה וכו'. צ"ל דר"י נמי ס"ל דיש חילוק בין חדשות וישנות וקרובות ורחוקות כמו ת"ק ולא פליג את"ק אלא בהא דס"ל ראפילו בתוך חמשים אם יש קרובה יותר ממנה אין אותם הרחוקים יותר ממנה טמא וק"ל: +
חכמת שלמהגמ' ש"מ מר' מאיר האי סהדותא כו' כצ"ל: רש"י בד"ה אפילו טובא כו' אסהדותיה אי מסהיד כו' כצ"ל: תוס' בד"ה ור' יוחנן אומר כו' ועד א' בעל פה אין מצטרפים דמשמע כו'. נ"ב פי' לאביי דס"ל הכי ומשמע הא שנים כו' לכ"ע מצטרפים וכל שכן לפי המסקנא דס"ל התם דעד אחד בשטר ואחד בעל פה מצטרפי ומשני לעולם שנים בשטר לא מצטרפי דעד אחד בשטר לא מהני והתם איירי שאותו שבעל פה ראה מסירת השטר מש"ה מהני כשנים לפי המסקנא ואביי אפילו הכי ס"ל דלא מהני וכ"ש שנים בשטר א"נ איירי ששנים חתומים בשטר והשני לא קיימו ואתא א' והעיד בעל פה בכה"ג פליגי אי מצרפי כדאיתא בירושלמי כו': +
מהר"ם שיףברש"י בד"ה חדשות טהורות ובד"ה ישנות טמאות כו'. צריך להתישב דעת רש"י היאך מפרש ולבית הקברות אזלא [לישב ב' קושיות התוס'] גם ברבי יהודה שאין קרובה הימנה והוי כרחוקה וחדשה טהורה וכו' אבל ישנות טמאות אף שיש קרובה אמאי ואי משום דדלמא באותו פעם לא היה כאן תל הקרוב א"כ היינו סברת התוס' ואף בישינות טמאות לר"מ נימא הכי ועוד יש לראות דקאמר בשלמא דרך בית הקברות וכו' וזה ניחא ליה לכאורה בלא טעמא דעד חמשים אזלא וכו' דהא לא מפרש זה עד לבסוף ועוד דכאן דמיירי במת שלם הרבה נושאין וידוע הדבר וחדשות אמאי טמאות בקרובות וישינות אמאי טמאות ברחוקות ובזה י"ל כפירוש התוס' דדלמא מקודם היה הדרך סמוך לשם ולפירש"י צריך להתיישב. ואפ"ל דעיקר קושית הגמ' ומי מחזקינן טומאה וכו' הוא בתלוליות הנעשין מחדש והוא בחזקת טהרה שהרי עתה נעשה תל למה נחזיק טומאה כיון שלא ידעינן ריעותא שנטמא אבל בישינות כיון דלא הו"ל חזקת טהרה ואדרבא סתם תלוליות דרך בני אדם לקבור בתל מטמאין מספק דהא אף לפירוש התוס' נמי צ"ל ישינות אמאי טמאות ברחוקות לחוש חששא רחוקה שהיה העיר אצלה ונחרבה ומי מחזקינן טומאה וק"ל ולזה אמר מאי עיר וכו' מי מחזקינן בחדשות וכו' בשלמא דרך בית הקברות זימנין וכו' ואיכא ריעותא טובא דכי היכי שדרך לקבור בבית הקברות כן דרך לקבור בדרך בית הקברות בערב שבת בין השמשות דאין שהות לילך לבית הקברות וכיון דאיכא ריעותא מחזקינן אף בחדשות אף שאין אנו יודעין אבל רחוקים מדרך בית הקברות דליכא ריעותא לא מחזקינן טומאה בחדשות אבל עיר הסמוכה לבית הקברות כולהו לבית הקברות אזלי וא"כ ליכא ריעותא בעולם כיון דכולהו לבית הקברות אזלי ומהי תיתי שיקבור בסמוכה לעיר כיון דבית הקברות בעצמה סמוכה וחדשות אמאי טמאות ומשני ר"ח מתוך שהנשים וכו' ואם כן הוי ריעותא כמו בדרך בית הקברות דמיתרמי בע"ש בין השמשות וכ"ת מ"ש קרוב או רחוק דהא בית הקברות נמי קרוב ואפ"ה אמרת שאין דרכה לילך לשם א"כ ברחוק נמי בשלמא בדרך בית הקברות משום ע"ש בין השמשות ניחא לזה אמר עד נ' אמה אזלא היא לחודא ולהיות אשה ומוכה שחין יראים ללכת לחודא לבית הקברות מקברים שם אבל ברחוק מר' אמה לא אזלי לחודא וכי דברא אינש בהדה אזלא לבית הקברות וא"כ ליכא ריעותא כלל ברחוקות ולכן חדשות טהורות דמהי תיתי להחזיק טומאה כיון דליכא ריעותא ולא שמעי' שום דבר משא"כ בישינות כמו לפי' התוס' (ד) ודו"ק. וכל שאין קרובה הימנה לר"י אבל יש קרובה הימנה דליכא ריעותא חדשות טהורות וישינות טמאות דבישינות מחזיקין טומאה וק"ל: +
רש"שרש"י ד"ה אפי' לעצמו. צ"ל אפילו עצמו: +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרגמ' שאין אדם זוכרה. עיין תוס' יו"ט פ"ב מ"ג דב"ב ד"ה לא יסמוך: +
חידושי רבי עקיבא איגרגמרא אוקי תרי להדי תרי כו' מידי דהוי אנכסי דבר שטיא. +
חידושי חת"סזה אומר זה כ"י וזה כ"י של חבירי וכו' בירושלמי מפרש דכ"ע ס"ל על מנה שבשטר הם מעידים אלא שפליגי בזוכר מתוך השטר וכמ"ש תוס' סוף ד"ה ור"י אומר אעפ"י שאין זוכרה. והרמב"ם פ"ח מהלכות עדות כ' כשאין כ"י יוצא ממ"א נאמנים לומר אין אנו זוכרים ופסול והו"ל כחרשים ובשכ"י יוצא ממ"א לא מהימני. ודבריו צ"ע באמת במ"ש שאין זוכרים פסול והו"ל כחרשים מה בכך הא כ' לעיל דאפי' אינם קיימים מועיל מד"ס מיהת וא"כ ה"נ. ובכ"מ ר"ל דס"ל כהירושלמי הנ"ל ומיירי שכל א' מעיד רק על כ"י עצמו וכיון שאינם זוכרים ולא מצי להעיד על מנה שבשטר ממילא ליכא על קיום רק ע"א. ודבריו תמוהים דא"כ אמאי כ' ובשכ"י יוצא ממ"א אינם נאמנים. משמע אי מהימני פסול. ומ"ט בזה כיון שהשטר מקוים בקיום גמור. ועוד למה לי כ"י יוצא ממ"א אפי' בצרוף א' מן השוק סגי. אע"כ לא ס"ל להרמב"ם כהירושלמי. אלא נהי משום תיקון העולם תיקנו דמתו העדים חותכין דיני ממונות. והה"נ בשנשתתקו או נתחרשו. אבל כשהם קיימים בפנינו ואינם זוכרים על זה לא תיקנו דמידי דלא שכיחא הוא וגם נראה כמזויף כיון שא"א להם לזכור מתוך השטר ואפשר לזייף בכה"ג שיהיו עדים עצמם טועים בכ"י עצמם כמבואר כן בב"ב קס"ז ע"א. ומ"ש הרמב"ם הרי הם כחרשים צ"ל ה"ה כחרסים היינו כחספא בעלמא וכן מצאתי ג"כ. ונ"ל ראי' מש"ס מדפריך פשיטא ולא משני הוי סד"א לפרש מתני' כהירושלמי. אע"כ פשיטא להש"ס דאי הוי ס"ל לרבי דזוכר מתוך השטר לא מקרי זכירה אפי' צירוף א' מן השוק איננו מועיל ודלא כהירושלמי: כשתמצי לומר לדברי רבי וכו'. לא נ"ל דפליגי בכוונת לשון העדים דמסתמא זוכרים הם כנ"ל ולכל הפחות מידי ספיקא לא נפקא שמתוך השטר יזכרו המנה ומכ"ש כשמעידים בהדיא על מנה שבשטר. אלא רבי ס"ל נהי שכוונתם על מנה שבשטר מ"מ אכתי דלמא אותו שטר שחתמו על אותו המנה כבר נפרע וזייף זה מן אותו השטר שהי' בידו. ולעולם האי שטרא אחרינא. וע"כ צריכים הם להעיד על כ"י שזה הוא והו"ל רק ע"א על כל כ"י משו"ה בעי צירוף אחר. ורבנן ס"ל כולי האי לא חיישינן בקיום השטר דקיל. ר"ל כיון דעכ"פ אית לן סהדי דהאי הלואה משך זה ביניהם וגם נכתב שטר ביניהם וגם יש ע"א על כל חתימה וחתימה תו לא חיישינן. והאש"נ דקאמר מהו דתימא ספוקי מספקא לי' קמ"ל וקשה מה"ת לומר ספוקי מספקא לי' ואי יש סברא לומר כן מנ"ל דלאו הכי הוא. וי"ל משום דבב"ב ק"ע ע"א לחד לישנא איכא סברא דס"ל לרבי מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ולהך לישנא ע"כ א"א לומר כנ"ל דרבי מודה דעל מנה שבשטר הן מעידים אלא שמחמיר בקיום השטר טפי מרבנן וחייש שמא פרע וזייף את זה. ז"א דהא רבי מיקל בקיום וס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. וע"כ צ"ל דטעמא דרבי משום דמפרש לשון העדים וכוונתם שמעידים על כ"י וא"כ י"ל דרבי מספקא לי' בכוונת העדים קמ"ל שאין זאת הגי' עיקר וע"ש נ"ד ע"ב ובגירסת מהרש"א שם. וק"ל: +
פני יהושעבא"ד וי"ל דעד אחד בשטר לא חשיב שטר עכ"ל. ובהכי איירי הכא ואפילו אי תימא דהכא איירי בשני עדים שכל אחד כותב עדותו על השטר מ"מ כיון שכ"א כותב עדותו בפני עצמו ואין שניהם חתומין על שטר אחד. כל אחד הו"ל כשטר בע"א ולא הוי שטר אפילו ע"י צירוף כדאיתא בהגהת ש"ע סימן נ"א ע"ש: בתוספות בד"ה א' חדשות וא' ישנות תימא דהכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכו' עד סוף הדיבור. למאי דמסקו התוספות בסמוך בד"ה טמאות דהעיקר כפי' רבינו חננאל דהא דמחמרינן בישנות אפילו ברחוקות היינו משום דחיישינן שמא היתה קרובה. א"כ לכאורה אין מקום לקושי' התוס' כאן דלענין קרובה דאיירי ברישא אין כאן שום פשיטות לטמא בישנות יותר מבחדשות. ועוד נראה דאדרבא יש סברא להחמיר טפי בחדשות כיון דסתם נעשה לצורך נפלים או למוכי שחין וא"כ בישנות איכא למימר אם תמצא לומר שנעשה התל לצורך מתים או מוכי שחין אכתי יש לתלות דלמא הוו ופנינהו לאח"כ. כדאיתא בזבחים ריש פרק בתרא דמה"ט א"י בדוקה מטומאת מתים דאע"ג דהוי הרוגי נבוכדנצר מ"מ פנינהו וכ"ש במוכי שחין איכא למיתלי שמא כבר נתעכל הבשר שעל האבר ואבר מן החי שאין עליו בשר כראוי אינו מטמא. משא"כ בחדשות דלא שייכי הני טעמי פשיטא דמטמאין. ומש"ה קתני א' חדשות וא' ישנות לאשמעינן דאפילו ישנות טמאות. מיהו צריכין לתירוץ התוספות כדי ליישב אפילו לשיטת רש"י דבחדשות יש לטהר טפי כיון שאין זוכרין דמה"ט מטהרינן בסיפא ודוק היטב: בגמרא א"ר חנינא מתוך שהנשים קוברין שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהם וכו' ולכאורה דהשתא הדר ביה ממאי דאוקי דוקא בעיר הסמוכה לבית הקברות דהא בעיר שאינה סמוכה כ"ש דשייך האי חששא יותר שקוברים נפליהם ומוכי שחין זרועותיהם כיון דאין להם בית קברות. ובאמת משיטפת לשון מהרש"א נראה דמוקי דוקא בעיר הסמוכה לבה"ק אבל באינה סמוכה אפי' רחוקות וחדשות טמאות כיון דלית להו דוכתא למיזל לבה"ק אלא דמלשון הש"ס משמע דלעולם בעיר הסמוכה יש לטמא יותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אהלות שאין לטמא אלא בעיר הסמוכה לבה"ק וכן נראה מל' התוספת' דאהלות ומל' מורי זקיני בספר מגיני שלמה שכתב ליישב אלא שנ"ל דוחק וצ"ע: בתוספות בד"ה טמאות פי' בקונטרס וכו' וקשה דא"כ אמאי צ"ל בסמוך וכו' ונראה לר"י כפירוש רבינו חננאל עד סוף הדיבור. בתוספת' דאהלות פי"ז מבואר להדיא כפירוש ר' חננאל דישנות טמאות שאני אומר שמא היה כאן דרך או עיר וזה ממש כפי' ר"ח דחיישינן שמא העיר או הדרך היה מעיקרא קרוב לתל הזה ואח"כ נתרחק. ולענ"ד נראה דרש"י ז"ל הרגיש ג"כ בהתוספתא. וכקושית מהרש"א ז"ל דלפרש"י נמי ע"כ לר' יהודה דאמר איזהו קרובה שאין קרובה הימנה וא"כ ע"כ האי דישנות טמאות היינו שמא מעיקרא היא קרובה שאין קרובה הימנה ועכשיו ניתוסף תל אחר קודם לזה והתוספתא אתיא כר"י משא"כ אליבא דר"מ דשקלינן וטרינן בשמעתין אליביה לא רצה רש"י לפרש כר"ח כיון דלר"מ קרובה ורחוקה היינו כשיעורא וא"כ הא דמטמאינן בישנות אפי' ברחוקות היינו אפי' רחוקות טובא מדלא יהיב שיעורא וזו אין סברא לומר שהעיר והדרך הגיע כ"כ בריחוק גדול ועוד דא"כ מה חילוק יש בין עיר סמוכה לבה"ק או לא. דהא אפילו באינה סמוכה יש לחוש בישנות דלמא מעיקרא היתה סמוכה כלשון התוספתא ממש ועוד דא"כ הדרא קושיא לדוכתא האיך מצאו עילה וטהרו את א"י הא איכא למיחש בכל התלוליות שבכל השדות אפי' ברחוקות מהעיר והדרך שמא מקודם היו קרובות. ול"ל דאה"נ דלא טיהרו אלא שדות פשוטות ולא תלוליות הא ליתא דא"כ מעיקרא לא הוי מקשה הש"ס מידי אע"כ דמשמע להו דטיהרו לגמרי ובשלמא לר' יהודא איכא למימר דלעולם לא מטמאין אפילו בקרובה שאין קרובה הימנה אלא כשהתל תוך חמשים אמה. וכן נראה לכאורה מדקדוק לשון רש"י ז"ל בד"ה שאין קרובה הימנה דמשמע שלא בא ר"י אלא להקל ולא להחמיר אבל לר"מ ודאי קשה לכך הוצרך רש"י לפרש דאליבא דר"מ נמי לעולם חוץ לנ' אמה לית לן למיחש ולהחמיר שמא מעיקרא היו קרובות אלא הא דמטמאינן בישנות ורחוקו' היינו משום היכא דאזלא לחודא הוא דמפלגינן בין קרובה לרחוקה אבל היכא דדברא אינש בהדה אזלי אף לרחוקה. והא דלא אזלי לבה"ק היינו דלמא איתרמי בין השמשות דהא אפילו במת גמור חייש המקשה להכי כ"ש בנפלים ומוכי שחין אבל בחדשות טהורות ברחוקות. דכיון דאזלי אינשי בהדה מידכרו הוו דכירי למילתא כפרש"י. ומה שהקשו התוספות דא"כ אמאי צ"ל בסמוך ולבה"ק אזלא. נלע"ד דלפרש"י האי לבה"ק אזלא לאו עיקר טעמא הוא אלא מסקנא דמלתא הוא כיון דמסיק הש"ס שדרך התל הוא לצורך נפלים ומוכי שחין א"כ היה מהנראה לטמאות אפילו בחדשות דנהי דלא דכירי אינשי. מ"מ ע"כ הנפלים ומוכי שחין נקברו בתל הזה שהוא התל הראשון לכך מסיק הש"ס דכיון דדברא אינשי בהדה ולא דכירי אינשי א"כ מסתמא לבה"ק אזלי אבל היכא דלא שייך טעמא דאי איתא דקברי בתל הוו דכירי לה כגון בישנות לא תלינן דאזלא לבה"ק אפילו כשהתל רחוק דשמא איתרמי בין השמשות כנ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק: +
הפלאהפירש"י ד"ה חדשות טהורות וכו'. הקשה מהרש"א דכיון דלר' יהודה אף רש"י צריך לפרש דבישנות חיישינן שמא היה זה התל קרוב הוי ליה לפרש כן נמי אליבא דר"מ וכפירוש ר"ח ע"ש ונלענ"ד דקשה לרש"י הא דקאמר רב חסדא ש"מ מדר' מאיר והא קי"ל ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. וכן הקשה בב"י ח"מ סימן כ"ח ע"ש ונראה דס"ל לרב חסדא דלא פליג ר' יהודה בסברא זו אלא דר"י ור"מ לשיטתיי' אזלו דר"מ ס"ל דרחוקה משום דדברא אינש בהדה אית ליה קלא. ושפיר בששים שנה משתכח דומיא דכל סהדותא. אבל לר"י דס"ל שאין קרובה ממנה ולדידיה באמת צ"ל דחיישינן שהיתה התל קרובה וזה אין ענין לעדות דהוא דבר גלוי ומפורסם ואפילו לאחר ששים שנה מדכרי. ועוד יש לומר דלפי מאי דמשני הש"ס התם הוא דלא רמיא ליה וכו'. ופי' הרא"ש דלא משום דיחדוהו לעדים אלא דרמיא אנפשייהו להעיד כמו שפי' הב"ח בח"מ שם דבריו. א"כ ודאי אין לחלק בין רמי אנפשיה להעיד איזה דבר עדות לרמי אנפשיה אם היתה העיר קרובה דמהיכי תיתי לא יוכל לזכור. משא"כ לר"מ דהחשש הוא דשמא הי' קול ונשתכח שפיר יש לומר דכיון דלא היה עדות גמור אלא קלא לא שייך רמי אנפשיה עתה לזכור את הקול שהיה לפני ששים שנה א"כ מוכרח רש"י ז"ל לפרש כן ומתורץ קושיות מהרש"א ז"ל. וק"ל: רש"י ד"ה שאין קרובה הימנה אבל אם יש קרובה הימנה אפילו היא בתוך חמשים אמה וכו'. משמע דס"ל דקרובה ורחוקה דקאמר ר"י הכל בתוך חמשים אמה אבל רחוקה יותר מנ' אמה אפילו אין קרובה הימנה טהורה דאל"כ ה"ל לפרש דלר""י לאו בחמשים אמה תליא אלא באין קרובה הימנה. ונראה דנפקא ליה משום דאל"ה מאי פסיקא ליה לר"י בעיר הסמוכה לבית הקברות דכל שיש קרובה הימנה קברי בתל הקרוב יותר הא זימנין דתל הסמוך הוא תוך חמשים ותל האחר הוא לאחר חמשים דבכה"ג כיון דקי"ל בבבא בתרא במתניתין דף כ"ה ע"א דמרחיקין הקברות מן העיר חמשים אמה א"כ ודאי דיש לחוש יותר שקברה בתל שלאחר חמשים כדין. אלא ע"כ דר' יהודה לא מיירי אלא בתוך חמשים אבל לאחר חמשים ס"ל כרבי מאיר דטהורות מטעם דדברא אינש בהדה. ומזה יש להוכיח מה שכתבנו לפירש"י לעיל דטעמי' דר"מ דלאחר חמשים דברא אינש בהדה ואית ליה קלא ומש"ה ס"ל ישנות ששים שנה כמ"ש לעיל ור"י דס"ל ישנות כל שאין אדם זוכרה היינו לטעמי' כנ"ל דאי נימא דר"י פליג דמדכיר יותר מששים שנה קשה דהוי ליה לברייתא לפרש בהדיא ישנות טמאות אפילו יותר מחמשים אמה כיון דבקרובה ורחוקה החדשות מיירי בתוך חמשים דוקא. ולפמ"ש ניחא דישנות דר' יהודה דהיינו שאין אדם זוכרה באמת אינו אלא בתוך חמשים. אבל לאחר נ' דין אחר הוא דתליא בששים שנה דאם היא לאחר נ' ואין קרובה הימנה כל שהיא ישנה ששים שנה טמאה כמו לר' מאיר ומתניתין לא מיירי בהכי ודוק: ובזה אתי שפיר הא דקאמר בשלמא דרך וכו' ומשני אמר ר' חנינא מתוך וכו' עד חמשים אמה וכו' צריך להבין הא דהוצרך התרצן לחלק בין תוך חמשים לאחר חמשים בעיר יותר מבדרך יש לומר משום דבשלמא בדרך שהפי' הוא חמשים אמה בצדי הדרך שפיר קאמר דיותר מחמשים לא אזלה לצדי הדרך אבל בעיר דהפירוש הוא יותר מחמשים מן העיר קשה דמה חילוק יש אדרבא ביותר מנ' איכא חששא טפי כמ"ש לעיל דהא מרחיקין הקבר מן העיר חמשים אמה. וצ"ל דאדרבא היא הנותנת דאם התל הוא תוך נ' אמה אזלה יחידי וקוברת בציענה תוך חמשים מן העיר שלא כדין. אבל בתל שהוא רחוק יותר דברי אינש בהדא וקוברת בפרסום. וק"ל שם אמר רב חסדא ש"מ וכו' אבל הכא כיון דרמיא וכו'. הנה לדעת הב"י הפירוש הוא דיחדוהו לעדות מתחלה. ולפירוש הב"ח כבר כתבנו דאע"ג דלא יחדוהו לעדים מ"מ רמי עתה אנפשיה ומדכר. אבל בקלא בעלמא נשכח בששים שנה. ועפ"ז נלענ"ד לפרש הא דאיתא במגילה דף י"ב ע"א אמר רבא אף דניאל טעה בהאי חושבנא דכתיב ואני דניאל בינותי בספרים מדקאמר בינותי מכלל דטעה. ופירש"י ספרים לשון ספור וחשבון וכן פי' בדניאל. ובאמת לא מצינו לשון ספרים על חשבון בכל המקרא עכ"פ הוי ליה למימר בספורים. ונלענ"ד דהבין מנבואת ירמיה שנתן סימן לישראל דעתידין ליגאל ע"י שלקח השדה מחנמאל דודו וכתיב ביה כה אמר ה' לקוח את הספרים האלה ושמתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים. והנה איתא בגיטין דף ל"ו וע"א דאע"ג דאיכא עדי מסירה בעינן עדי חתימה דילמא מייתי עידי מסירה וזהו בעדים המיוחדים. אבל כאן שהיתה הנבואה מפורסמת בכל ישראל והיה קול למה הוצרך השי"ת לצוות לשמור הספרים בכלי חרס להיותם קיימים לעת הגאולה. ע"כ צ"ל שהוא יותר מששים שנה דלא מדכרי קלא לכ"ע וזה המעשה הי' בשעת חורבן ירושלים וגלות צדקיה כדכתיב הנה העיר ניתנה ביד הכשדים. ואי ס"ד דשבעים שנה הוא מגלות יהויכין כבר עברו י"א שנה עד חורבן העיר ולא נשאר ששים שנה עד הגאולה. ומדאמר השי"ת לסימן בספרים שישימם בכלי חרס ע"כ דשבעים שנה משעת חורבן הוא ואיכא חשש שיושכח הקול. וז"ש בינותי בספרים למלאות חרבות ירושלים שבעים שנה. ר"ל שמתוך נבואת הספרים הבין שהפירוש שבעים שנה הוא מחרבות ירושלים. ודוק: במתניתין זה אומר זה כתב ידי וזה כתב יד חבירי. מקשים דבבא זו מייתרא ופשיטא דמהני. ונראה דלפמ"ש התוס' בשם הירושלמי דרבי ורבנן בגוף הדין פליגי אי מהני זכירה מתוך הכתב וכמו שיבואר לקמן בסוגיא בס"ד ולא במשמעות הלשון של זה כתב ידי וכן כתבו התוס' להדיא לפי שיטתם שיבואר לקמן דאפילו באומרים בפירוש פליגי. ונראה דמוכרח הוא מתוך הסוגיא דקאמר דה"א דרבי ספוקי מספקא ליה ולחומרא ואי במשמעות הלשון מספקא ליה קשה דגם ברישא כשמעיד גם כן על כתב יד חבירו יש להסתפק דילמא ע"א כונתו על מנה שבשטר וע"א כונתו על כתב ידו ממש. וא"כ נפקא להו תלתא ריבעא דממונא על פומא דחד סהדא. אותו שמעיד על מנה שבשטר וא"צ לחבירו וחבירו צריך לו אלא ודאי דלאו בספיקא דלישנא פליגי אלא בספיקא דדיני פליגי וא"כ אין לחלק בין אחד לחבירו ועיין מה שכתבנו לקמן בסוגיא. א"כ עכ"פ לאו מילתא דפשיטא היא כולי האי דהא דאי נימא דמספקא ליה בספיקא דלישנא יש לומר דגם ברישא לא מהני. ודוק: עוד יש לומר דהא גופא קמ"ל דמהני אף שאינם זוכרים אלא מתוך הכתב וכמו שיבואר בסמוך בין לשיטת הרמב"ם ז"ל ובין לשיטת החולקים עליו: +
פתח עיניםהיינו מכפר היינו מזיח מזיח גזרות ומכפר עונות. אפשר לומר כי ידוע דע"י עונות האדם נבראים מקטרגים ואם יש כמה חוטאים ויש כמה מקטרגים זה גורם לגזור גזרות על הכלל ועל הפרט ואלה המקטרגי' תדיר שואלין דין לעשות נקמה להחוטא. ועל ידי הקרבנות מסלק המקטרגים ויסתם פיהם ואז מזיח גזרות דאין שואל דין ומזין את העולם כלל ופרט. ואח"ך מחבב לישראל וזוכר רחמיו ומכפר העונות לגמרי כרחם אב על בנים וכל האמור הם הקדמות ידועות מרז"ל והארכנו בעניותנו בהם במקומות אחרים בס"ד: |