דמעשה ידיה. ושייך למימר שיהא שלו דמעשה ידיה תחת מזונות: קונם שאני עושה לפיך. מה שאני עושה יהא קונם לפיך: אינו צריך להפר. דמשעבדא ליה ואפי' לשמא תעדיף נמי לא חיישינן דאי מעדפה נמי לבעל הוא: שמא תעדיף. והעדפה דידה הוא וחייל עלה קונם: שלא ע''י הדחק. כגון שהיא עירנית ובעלת מלאכה: ע''י הדחק. כגון שדחקה עצמה והעדיפה: ה''ג והא כי אתא רבין כו'. וקס''ד מציאתה כהעדפה שלא על ידי הדחק היא והיכי פליגי בה: ומשני אמר רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק היא. דרוב מציאות צריך לחזר אחריהם כגון דגים שנשארו ביבשה או צבי שבור או לחפש סימא בקרקע: שתים שלש וארבע בבת אחת. שומרת קישואים וטווה פשתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה או ביצי תולעים העושים משי שהנשים מחממות אותן בחיקן והם נוצרים: מהו. מי הוי כעל ידי הדחק או לא: מתקיף לה רבא בר רב חנן. אדרבי יהודה בן בתירא: מתני' ומת חתנו. ונפלה לפני יבם והוא תובע מה שפסקו לאחיו: יכול הוא שיאמר כו'. או חלוץ או ייבם אבל אחיו או יתן או תשב עד שילבין ראשה: הוא פוסק כנגדן ט''ו מנה. שליש יותר יקבלם עליו לכתוב בכתובתה לבד תוספת שהוא מוסיף לפי שמשתכר בהן אלף דינר הן עשרה מנה: וכנגד השום. אם בא חתן לכתוב קבלה עליו כנגד אלף דינר של שום שתכניס לו בגדים או כלים המשתמשין בהן והן פוחתין או פרקמטיא ודרך הנועדים למזמוטי חתן לשומם יותר משויים לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה: הוא פוסק פחות חומש. לא מיבעיא דלא מוסיף אלא שפוחת שאם הכניסה שום של אלף דינר הוא כותב ח' מאות זוז: שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה. הכניסה שום לקבלו עליו בשטר הכתובה במנה והוא שוה מנה בשוק לכל אדם אין לו לומר תנו לי עוד חמישיתו שהרי אמרו לפחות חומש מן השום לפי שלא נאמרו דברים הללו אלא בשום ששמאוהו בבית חתנים והנשואים ומיהו תוספת שליש לא יוסיף שלא אמרו להוסיף שליש אלא לכספים שהן ראויים להשתכר מיד: שום במנה היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר. שום שהוא מקבלו במנה שאמרו לו כתוב מנה בכתובה והיא תכניס לך שום של מנה צריך שישומו אותו בבית של חתונה שלשים ואחד סלע ודינר דהוי מנה וחומשו: ובד' מאות. שום שיקבל עליו לכתוב ארבע מאות: היא נותנת חמש מאות. לפי שומת הנועדים שם:

והא כי אתא רבין כו'. זאת גרסת הקונטרס וקשה דמאי פריך דכי היכי דהעדפה הויא דבעל ה''נ מציאתה הויא דבעל והא בריש סוגיא משמע דטפי הוי מציאתה לעצמה מהעדפה דקאמר השתא העדפה אמר ר''ע דלעצמה מציאתה לא כל שכן אם כן שפיר אפשר להיות דהעדפה לכולי עלמא הויא דבעל ובמציאתה הויא פלוגתא ועוד קשה לפירוש הקונטרס דאמר רב פפא תירוץ הוא זה לא הוה ליה למימר אלא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי ולא הוה ליה למימר פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן ונראה כגרסת רבינו חננאל דלא גריס והא אלא גרס כי אתא רבין א''ר יוחנן בהעדפה שלא ע''י הדחק כו' ומילתא באפי נפשה היא ולפרושי פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן אתא דאיירי במתני' במציאתה ומעשה ידיה ומפרש רבין דבהעדפה דמעשה ידיה שלא על ידי הדחק כולי עלמא לא פליגי דבעל הוי משום מעה כסף כי פליגי בהעדפה דע''י הדחק דהוי כעין מציאה דפליגי נמי בה דעל כרחך מציאה דאמר ר''ע לעצמה מיירי בדלא בטלה ממלאכה דאי בטלה ממלאכה הויא חייבת שכר הפקעתה דקא בטלה בשעת הגבהת מציאה ועלה קאי רב פפא וקאמר מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי כלומר הא לא קא מיבעיא ליה דהא שמעינן מדרבא דקא מדמה לעיל מציאה להעדפה שע''י הדחק ורבין דקאמר דפליגי בהעדפה ע''י הדחק א''כ פליגי נמי במציאתה כגון דמגבהת מציאה עם מעשה ידיה אלא בעי רב פפא עשתה לו שתים בבת אחת מהו למציאתה מדמינן לה והוי לעצמה לר' עקיבא או דלמא הוי של בעל דכל זה הוא מעשה ידיה כיון דהוי בשעת מלאכה והוי במקום מעה כסף והעדפה שעל ידי הדחק דאמר רבי עקיבא דהוי שלה היינו שעושה מלאכה בשעה שבני אדם ישנים תיקו והא דלא קאמר רב פפא פשיטא לי מציאתה כהעדפה משום דלא קאמר מציאה כהעדפה דע''י הדחק דמי מסברא דנפשיה אלא ממילתיה דרבין. ר''ת: מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי. הכא משמע דמציאתה תחת מזונות כמו מעשה ידיה מדמדמי מציאה להעדפה ואף על גב דאמר בפ''ק דב''מ (דף יב:) דמציאת האשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה לא קשה מידי דמעשה ידיה נמי משום איבה הן כדאמרינן בפ' אע''פ (לעיל דף נח: ושם) קסבר מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה ומיהו קשה דאמרינן בהאשה רבה (יבמות דף צ: ושם) גבי לא זה וזה זכאין במציאתה ובמעשה ידיה ומפרש טעמא בגמרא דאין זכאין במציאתה טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום דלא תיהוי לה איבה הכא תיהוי לה איבה וגבי מעשה ידיה קאמר טעמא מאי אמור רבנן דמעשה ידיה לבעלה משום דקא מיתזנא מינייהו הכא לית לה מזוני ואי מציאה תחת מזונות ה''ל למנקט בתרוייהו חד טעמא או משום איבה או משום דמיתזנא מינייהו: אלא מעתה בייש סוסתו כו'. תימה מאי פריך והלא במתניתין אינו נותן לאשה בושת שלם ולאיש לבד דמי בשתו אלא מחלק האשה נותנין לבעל ואם כן אם לא היתה האשה בת בושת שלא היו נותנין לאשה גם לבעל לא היה נותן כלום ומאי פריך מבייש סוסתו דלאו בת בושת היא: עני בן טובים דאית להו זילותא לכל בני משפחה. שעליהם לשומרו מן המכים אותו אבל עשיר בן טובים שאין עליהם לשמור אותו אין מתביישין עליו בני משפחה: פחות חומש. בקונטרס פירש שני טעמים חדא משום שפוחתין ואותו טעם משמע מתוך הגמרא (לקמן דף סז.) דקאמר מאי לאו בכלים של כסף דפחתי ובירושלמי נמי אמר שמואל שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לכלות כליה וטעם אחר דדרך לשומם יותר חומש לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה ונראה דזה הטעם דקדק מדאיצטריך לאשמועינן שומא רבה ושומא זוטא דאם היתה עשירה דמשתמשת בכולן והן פוחתין כך לי רבה כמו זוטא אבל לטעמא ששמין יותר לכבוד הכלה שייך לחלק בין רבה לזוטא כמו שפי' בקונט' בגמ' ולכך נקט בקונטרס בגדים ופרקמטיא בגדים שמשתמשים בהן ופוחתין ופרקמטיא לאו דוקא לסחורה דא''כ הוו כמו כספים והיה מוסיף שליש (אלא לאו דוקא) אלא כלומר שאין משתמשין בהן כגון בגדים שאינן תפורין וכיוצא בהן: שום במנה ושוה מנה. פירש בקונטרס שהכניסה לו שום לקבלו עליו בשטר הכתובה במנה והיה שוה מנה בשוק לכל אדם ופירושו מגומגם ונראה כפירוש רבינו חננאל דמיירי כגון שפסקה להכניס לו בזה הלשון דכשאמרה שום במנה שוה מנה רוצה לומר שתכניס לו שום במנה שיכתוב לה בכתובתה ולא ישוה אותו שום אלא מנה אין לו אלא מנה בלבד ואין צריך שישוה שלשים ואחד ודינר אבל שום במנה סתם היא נותנת שלשים ואחד ודינר דהכי קאמרה ליה שתכניס לו שום במנה שיכתוב לה בכתובתה הלכך צריכה להוסיף חומש:

בעי רב פפא עשתה שתים בבת אחת מהו, בעי רבינא שלש וארבע מהו. פירש ר"ח ז"ל דאליבא דר' עקיבא קא בעו, דאלו לרבנן בין העדפה שלא על ידי הדחק בין העדפה שעל ידי הדחק דבעל הויא, ומינה שמעינן דהלכתא כר' עקיבא. אבל רבינו האי גאון פסק כתנא קמא, ואמר, דבעיא דרב פפא ורבינא אליבא דרבנן שייכא, והכי קא מבעיא להו, דדילמא עד כאן לא קאמרי רבנן בהעדפה שעל ידי הדחק דלבעלה הוי, אלא משום דמכל מקום מלאכה אחת היא, וכל שהיא עושה במלאכה אחת דבעל הוי, אבל שתי מלאכות לא תקינו לה רבנן, משום דלא שכיחי כולי האי למעבד בבת אחת. ואתא רבינא למימר דאפילו כשתמצא לומר דשתי מלאכות בבת אחת נמי שכיחי ודבעל הוו, שלש וארבע דלא שכיחי דלא עבדא להו בבת אחת צריכה.

מתקיף לה רב בר רב חנן אלא מעתה בייש בסוסתו של חבירו, הכי נמי דבעי למיתן ליה בשת. ומדשקלי וטרי אליבא דר' יהודה, שמע מינה הלכתא כוותיה, וכן פסק רבנו האי גאון ז"ל.

וסוס בר בשת הוא. כלומר אטו בר הכי שיתבייש האדון בחבלתו.

מתני': הפוסק מעות לחתנו וכו' יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן. ותהו בה בירושלמי (בפרקין ה"ב) ולאו דברים הנקנין באמירה הן. ומשני, פוסק הוא על מנת לכנוס. ופירש הרב אלפסי ז"ל: בסוגין דהכי קאמר, כל הפוסק לחתנו דעתו על מנת לכנוס. וכיון שמת חתנו ולא כנס, אינו חייב לתת לאחיו.

ולך אי אפשי ליתן. פירש רש"י ז"ל: לך אי אפשי ליתן אלא או חלוץ, או יבם, אבל לאחיו יתן או תשב עד שתלבין ראשה. ותימה הוא, דהא קיימא לן (לקמן כתובות קט, א) כאדמון דאמר יכולה היא שתאמר אלו פסקתי אני לעצמי וכו', אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות, או כנוס או פטור. אלא יש לפרש, דאלו אחיו, היה יכול להוציא ממנו בדיינים, דדברים הנקנין באמירה הן (עי' קדושין ט, ב) אבל יבם לא.
ובשם רבנו האי גאון ז"ל אמרו: דדוקא בפוסק מעות לחתנו כגון שאמר לו כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך, וכשמת חתנו אף על פי שאם היה החתן כונס קנה באמירה דשעת קדושין, עכשיו שמת יכול לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה לתת. אבל בפוסק לבתו, כגון שאמר בשעת קדושין כך וכך אני נותן לבתי הרי קנתה הבת, ואף על פי שמת חתנו שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא על מנת שתבוא לידי נשואין עם הראשון, דמכל מקום לבתו פסק ובתו קנתה. נראה שהוא ז"ל מה שאמרו בירושלמי (שם) פוסק הוא על מנת לכנוס, לומר בשפסק מפורש על מנת לכנוס, שלא כדברי רבנו אלפסי ז"ל. אבל לפי מה שפירש רבנו אלפסי ז"ל אפילו באומר כך וכך אני נותן לבתי, לא פסק אלא על מנת לכנוס, וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפירוש הירושלמי וחזינא מאן דפירש לה פירושא אחרינא, ואנן לא סבירא לן אלא האי דכתיבנא.

וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש. פירש רש"י ז"ל: מפני שדרך הנועדים למזמוטי חתן וכלה לשומם חומש יותר, להתייקר. ופירוש שום במנה ושוה במנה. כלומר, ושוה מנה בשוק אין לו אלא מנה כנגד מנה שכתב לה בכתובתה, דלא אמרו פוחת חומש אלא בשום הנעשה בבית החתן שדרכן לעלותו להתיקר. וקשה לפירושו מדאמרינן בגמרא (סז, א) זהב הרי הוא ככלים, מאי לאו ככלים של כסף דפחתי לא ככלים של זהב דלא פחתי. אלמא טעמא לא משום עילוי שומא הוא אלא משום דפחתי בתשמישתן, וכדגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ג) מה ראו חכמים לומר כספים מוסיף שליש ובשום פוחת חומש, שמו חכמים דעתו של איש שרוצה לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש, ושמו דעתה של אשה שרוצה לכלות כליה ולפחות חומש. כלומר, שהאשה כשפוסקת להכניס אפילו כספים שורת הדין אין הבעל רשאי ליגע בהם, אלא יעמדו בידו מיוחדין לה משום שבח בית אביה,ולפיכך עשו להם חכמים תקנה דניחא להו לתרוייהו, הבעל שישא ויתן וירויח בכספים, וניחא לה לאשה שיוסיף לה שליש בשבח. אבל כשהכניסה שום מפני שהיא מכלה אותם ופוחתין והולכים ניחא לה שתשמש בהם, ויקבלם הבעל בכתובתה בפחות חומש, משום פחתן שהן פוחתין בתשמישה.

והא דתנן שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה. פירש ר"ח אם אמרה לו בלשון הזה שום במנה שוה מנה אני מכנסת לך, אין לו אלא מנה, שכיון שפירשה שוה מנה אינו יכול לומר לה הכניסי לי שום שאקבלנו במנה, דהיינו מנה וחומש. אבל אם פסקה להכניס לו שום במנה סתם חייבת לו ל"א סלעים ודינר.
והראב"ד ז"ל פירש: שום מנה, אם פסקה לו שום מנה והכניסה לו בשעת נשואין שום השוה מנה, אין מוספת לו כלום, אלא אותו המנה המביאה לו בשום הוא פוסק לה פחות חומש, מפני שהלשון הזה שום מנה אינו אלא שום השוה מנה. אבל אם פסקה להכניס לו מנה והכניסה לו שום תחת אותו מנה, היא מוספת לו חומש כדי שיכתוב לה מנה בכתובתה, והיא גופא קא משמע לן, שאף על פי שהתנית להכניס לו כספים אילו רצתה מכנסת לו שום כנגדן, ובלבד שתוסיף את החומש.

גמרא גרסת רש"י ז"ל כי אתא רבין אמר ר"י בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי פי' רש"י וקס"ד דמציאה כהעדפה שלא ע"ג הדחק דמי וקשה דמעיקרא מאי סבר ולבתר מאי סבר דהא לא יהיב לן רב פפא בהא שום טעמא והנכון כגרסת הספרים כי אתא רבין וכו' ומימרא באפי נפשה היא והא דאמר רב פפא מציאת האשה פי' רש"י ז"ל הזקן דה"ק פשיט' לי דמציאתה כהעדפה ע"י הדחק דמי אבל עשתה שני מלאכות מבעי לי' וכו':

מתקיף לה רבה בר בר חנה וסוגין כולה אליבא דר"י בן בתירא דאלו לרבנן בשתה ופגמה שלה לפום גירסא דייקנא ולכך פסק ר"ת ז"ל הלכה כר' יהודה בן בתירה משום דסוגין כוותיה וכן פסק הרמב"ם ז"ל והוסיף עליו בד"א כשחבלו בה אחרים אבל חבל בה הבעל חייב לשלם מיד כל הנזק והצער והבושת הכל שלה ואין הבעל אוכל פירות ואם רצתה ליתן דמים לאחר נותנת וכזה הורו הגאונים ז"ל והבעל מרפא אותה כדרך שהוא מרפא כל חולי ע"כ והשיג עליו הראב"ד בספר השגות תימא הוא למה ישלם לה את הכל שהרי הוא נוטל שליש או שני שלישים ולמה כשחבל בה הוא (למה) ישלם לה את הכל ואולי טעה בדבר הגאונים ז"ל שלא אמר לו על מה שראוי לה וקנסו אותו שלא יאכל שום פירות דבהכי תיקן רבנן אבל בפוסק לבת שאמר בשעת קדושין כך וכך עשה שלא כהוגן ל"ל יאמרו כן לעיקר החבלה שאף זכותו בחבלה מדרבנן הוא ונימא כשחבל בה לא תקינו רבנן ולא עוד אלא דטעמא רבה איכא בהא דהא לכך אמר ר' יהודה שיהא לו חלק בבשתה ופגמה מפני שיש לו בזה בושת וצער מפני שהוא כגופו כדאיתא בשמעתין וכן פי' בירושלמי וא"כ כשחבל בה הוא ולא חשש על בשתה ופגמה הרי אין לו זכות בה ואם נתבייש או נפגם הוא בייש ופגם לעצמו ומיהו בתוספ' שנינו שלא כדבריו וז"ל דקתני בין שחבלו בה אחרים בין שחבל בה איהו מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות:

וכי סוס בר בושת הוא פי' כלומר [וכו'] האדון מתבייש מחמת שבייש סוסו. בייש עני בן טובי' [דאית] להו זילותא לבני משפחה קפדין עליו עיין בתוס':

מתני' הפוסק מעות לחתנו יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך א"א ליתן הקשו בירושלמי ולאו דברים הנקנים באמירה הם פי' בתמיה לומר דכיון שזכה האח בחייו הרי אחיו זה שהוא מייבם יורש כל זכותו ופרקינן פוסק הוא ע"מ לכנוס ופי' רבינו האי ז"ל דמתני' כשפסק בפי' האב ע"מ לכנוס ולא נהיר לפי לשון הירושלמי וגם בגמרא דילן דשבקו למתני' כצורתה לפיכך הנכון כמו שפי' הרי"ף שסתם הפוסק דעתו ע"מ לכנוס וכיון שלא כנס אחיו לא זכה בו וחזינן מאי דכתיב פי' אחרינא ואנן לא סבירא לן אלא מאי דכתבינן ואומרים כי כוונת הרי"ף ז"ל ע"פ רבינו האי גאון ז"ל וכתבו בשם רבינו האי ז"ל דדוקא בפוסק ממון לחתנו אבל בפוסק לבתו שאמר בשעת קדושין כך וכך שאמר לו לכשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך אני נותן לבתי הרי קנתה הבת ואע"ג שמת חתנו שאינו יכול לומר לו לא פסקתי לבתי אלא על מנת שתביא לידי נשואין עם הראשון דמ"מ לבתו פסק ובתו קנתה ע"כ, ואומרים רבותינו שזה הוא לפי פי' שפי' בירושלמי אבל לדעת הריא"ף אפי' באומר אני נותן לבתי כך וכך לא פסק אלא ע"מ שיכנוס ודוקא שפסק לה בשעת קדושין אבל אב שנתן לה מתנה לבתו ארוסה לנדונייתא זכתה לגמרי ואע"פ שארוס מת או שבטלו הקדושין והוא שהקנה לה כראוי וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל והא דתנן ולך א"א ליתן פי' רש"י ז"ל אבל לאחיו הי' נותן או שתשב עד שתלבין ראשה ע"כ ואין זה נכון אליבא דהלכתא דקי"ל כאדמון דאמר בפ' בתרא דמכילתין יכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשית או כנוס או פטור הלכך אף באחיו אם היה בחיים ולא שום האב רוצה ליתן אינו כופה לבתו אלה יוציא מן האב בדיינים אם יכול דדברים הנקנים באמירה הם ולדידיה בין שיוציא מן האב ובין שלא יוציא כופין אותו לכנוס או לפטור:

(מתני') פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדם חמשה עשר מנה פי' מפני שהוא משתכר במעות לכך מוסיף לכתוב לה השליש יותר וכן פי' בירושלמי וכן פירש"י וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש פי' רש"י ז"ל לפי דרך הנועדים למזמוטי החתן והכלה לשומן חומש יותר משווין לכבוד הכלה לחבבה על בעלה והוא אין לו לקבל עליו בנכסי צאן הברזל אלא בשווי'. שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה שאם פסק לבתו שום במנה כלומר שיכתוב לה כתובה במנה השוה מנה בשוק אין לו אלא מנה ואינו יכול לומר כיון שיש לי [ליתן] לבתו במנה תנו לה מנה וחומש שלה. לא אמרו לפחות החומש בכתובתה אלא דכלים הנישומים בבית הכלה שמוסיפים על שווים חומש אם תתן שום מנה יש לו ליתן חומש יותר כדקאמרת ואזיל. זו שיטת רש"י ז"ל אבל בירושלמי נתנו טעם אחר לדבר וכן אמרו שם מה ראוי לומר בכספא מוסיף שליש ובמטלטלין פוחת חומש שמו דעתו של איש רוצה הוא ליתן בכספי' להוסיף שליש שמו דעתה של אשה שרוצה לכלות כליה ולפחות חומש ע"כ ושורת הדין שהנדוניא שהאשה מכנסת לבעלה שלא יהא הבעל רשאי ליגע בהם אלא שתהא עומדת קיימת ומיוחדים בעין משום שבח בית אביה ולפיכך עשו חכמים תקנה דניחא לתרווייהו שאם הם כספים שישתכר בהם הבעל ויקויים לה שליש יותר [ואם הם כלים] שתשמש היא בהם משום בית אביה ויקבל עליו פחות חומש מפני פחיתת תשמישן ולשון התלמוד דילן משמע כפי' זה דאמרי' בתלמודא מאי לאו בכלים של כסף דפחתי לא בכלים של זהב דלא פחתי דאלמא פחת שומתן מפני פחת תשמישן דלישנא דפחת הכי משמע וכדאמרי' בפ' דלעיל והלא פוחתין והולכין ודוחק היא לפ' דפחתי שפוחתין מהם משומתן והא דקתני סיפא שום במנה ושום מנה אין לו אלא מנה פי' רבינו חננאל שאם אמרה לו לו בלשון הזה שתכניס לו שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה אע"פ שלא הכניסה לו אלא מנה יכתוב לו מנה בכתובתה שכן משמעות הלשון הזה וכל תנאי שבממון קיים אבל אם פסקה לו סתם להכניס לו שום במנה נותנת לו החומש יותר בין שנשום בבית החתן ובין ששוה מנה בשוק אמרינן בירושלמי דלעיל אמר ר' יוסי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו. ויש אומרים שאין זה אלא במקום שפוחתין החומש כדי שתשמש בהם וזה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב שלא ימכור כלי אשתו לכתחילה משום שבח בית אביה ואם מכרם מכורים אבל רבותינו אומרים שאין מכורים וכל היכי דאמר רבנן לא ליזבין לא הוי זביני כדאיתא בפרק אלמנה לכ"נ ובירושלמי הזה כן פירושו דכיון שהוצרכו לתקן להוסיף בכספם שליש ולפחות חומש מכלים ש"מ שכל נדוניא ראוין להיות קיימים ואין הבעל רשאי למכרם כלל וכן עיקר. ומה שהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פי' רש"י ז"ל אם שמו הם תחלה והכניסה לו בין שום גדול ובין שום קטן הוא כותב בשטר פחות חומש עכ"ל והוא לשון סתום אבל הוא מתברר ממה שכתוב בתלמודא על הא דאמרינן תנא שומ' דידה וקתני שומא דידיה שפי' זי"ל דקרי שומא דידיה היכא דקתני חתן פוסק כי היא מכנסת לו השום בתחילה והיא שם אותו לכותבו בכתובה וקרי שומא דידה היכא דקתני היא נותנת לו כי הוא כותב לה הכתובה בתחלה ואח"כ שמה היא נדונייתה ונותנת לו ואשמעי' הך סיפא שאפי' כשהיא נישו' בבית החתן מוסיפין על שוויה חומש ולכך הוא פוסק לה בכתובה שכתב לה פחות חומש בין בשום גדול בין בשום קטן כדקתני גבי שומא דידה זה תורף פי' ז"ל ולפי פי' הירושלמי ופי' רבינו חננאל ז"ל ופי' ר"י ז"ל מה שהחתן פוסק מכלים שלו שנותן לה להיות תחת מעות שהכניסה לו אף הוא פוסק פחות חומש דבהנהו נמי איכא משום שבח בית אבי' והיא רוצה לכלותם ולפחות שומא:

קנם שאיני עושה לפיך אינו צריך להפר שהרי משועבדת היא לו למעשי ידיה ואפילו העדיפה יתר על שיעור המוטל עליה אפילו על ידי הדחק הכל שלו ולא סוף דבר במלאכה אחת שהדבר מצוי לדחוק בו אלא אפילו עשתה לו שלש מלאכות או ארבע ביחד כגון שהיתה עושה מלאכתה ושומרת קשואים ומחממת בחיקה ביצים להוציא מהם אפרוחים או ביצי תולעים שעושים מהם המשי שהנשים מחממות אותם בחיקן וכן שהיא מלמדת עם כל אלו שיר לנשים ויש לה שכר מכל אלו ומכל מקום יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו וכבר ביארנוה בפרק אע"פ וקצת גאונים פסקו שהעדפה שעל ידי הדחק לעצמה ואין נראה כן:

הרוקק בבגדו של חברו אינו חייב בבשת ואין צריך לומר אם בייש בהמתו של חברו הגיע בו הרוק או שהעביר טליתו ונשאר בחוץ בלא טלית או שפרע ראש האשה בכל אלו וכיוצא בהם חייב בבשת:

זה שביארנו שהרוקק בבגדו של חבירו אינו חייב בבשת פירושו אף כשהוא לבוש וכן הדין בבהמה אפילו היה הוא רכוב עליה ומכל מקום ראיתי לקצת מפרשים שכתבו שאם רקק על הבגד כשהוא לבוש חייב בבשת שהרי נתבייש הלובשו וכן בבהמתו אם היה רכוב עליה אף הוא מתבייש בכך והם מפרשים בסוגיא זו אלא מעתה בייש סוסתו של חברו פירוש בעוד שאינו רכוב עליה הכי נמי דבעי למיתב בשת ואף אשתו כבהמתו היא והקשה וכי סוס בר בשת הוא כלומר וכי יש לבעל הסוס בשת בשביל מה שעושין לסוסתו מה שאין כן באשתו שהוא מתבייש בבשתה ואין לומר שמבשתו של סוס הוא אומר כן שאם כן מהו שאמר אלא רקק בבגדו לימא ליה נמי וכי בגד בר בשת הוא אלא שמבעל הסוס הוא אומר וזה ששאל אלא רקק בבגדו של חבירו פירושו שהשאיל בגדו לחברו ללבוש ובא אחר ורקק בבגדו בשעה שזה לובשו וקא בעי הכי נמי דבעי אידך למיפלג ליה בבשת שהרוקק משלם לו דודאי הרוקק חייב לשלם לזה שהוא לבוש אע"פ שלא נגע בבשרו אבל האי מי מחייב למיפלג בהדיה עם בעל הבגד על הדרך שאתה אומר באשה שתהא מחלקתה עם בעלה ולר' יהודה בן בריתא פריך ועל מה שהבעל נוטל בו דלתנא קמא ליכא קושיא דהא אמר דהכל שלה ואין דמיון ממנה לבהמה שהבהמה אינה בת דעת והאשה בת דעת אלא על מה שהבעל נוטל הוא מקשה והא תנן וכו' אבל בבגדו לא כלומר אבל בבגדו שאינו לובשו פטור ומאחר שכן בהשאילו אין הלובשו ראוי לחלק עם בעל הבגד כלום ואף באשתו נאמר כן ומשני אשתו גופו הוא ולפירוש זה הוא הדין דהוה מצי לפרושי הכי בסוסתו שהשאילה לאחר לרכוב אלא שהיה קרוב לטעות בו שיבא בה מצד הסוס אחר שהוא בעל חיים:

אע"פ שהבעל חולק בבשתה של אשתו אינו כן באחד מבני משפחה שנתבייש אע"פ שכלם מתביישים עמו ולא סוף דבר בעשיר שעליו לשמור את עצמו ואין בשת האחרים מרבה על מה שעושים לו אלא אפילו עני ששמירתו מוטלת עליהם ובשתם מרבה במה שעושין לו אין חולקים עמו בדמי בשתו לא אמרו אלא באשתו מפני שהיא כגופו:

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדם חמשה עשר מנה כנגד השום הוא פוסק פחות חומש שום במנה שוה מנה אין לו אלא מנה שום במנה נותנת שלשים ואחת ודינר ארבע מאות נותנת חמש מאות כשחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פסקה להכניס לו כספין סלעו נעשית ששה דינרין החתן מקבל עליו עשרה דינרין לקופה לכל מנה רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה אמר הר"ם פי' אמר כי כאשר הביאה האשה בנדוניא זהב בעין יכתוב לה בתוספת החצי וכאשר הביאה בגדים ותכשיטין יכתבו בחסרון החומש ושום הוא הערך והשעור אשר ישערו בה דברים אשר הביאה וטעם זה שהזהב בעין יועיל לו ויעשה בו סחורה והבגדים והתכשיטין יועילו לה לפי שהיא תלבשם ותתקשט בהם ולזה אם פסקה אלף דינרין כותב לה ט"ו מנה אשר הן אלף וה' מאות ואמר שום במנה נותנת אלף סלע ודינר ירצה בו שהיא כאשר הביאה שום שלא יכתוב לה מנה בכתובה אלא אם כן היה זה הבגד או זה התכשיט והדומה לו ל"א סלע ודינר אחר אשר יבא כללו זה לקכ"ה דינר לפי שהסלע ד' דינרין וכן לפי מה שאנחנו כי כאשר הביאה שום חמש מאות כתב לה ד' מאות ואמנם זכר שני משלים להודיעך שהשום תמיד בחסרון החומש מעט יהיה או הרבה ואמרו גם כן סלעים נעשה ו' דינרין ענינו לפי מה שביארנו שהענין יכתוב בתוספת החצי לפי שסלע ד' דינרין אמנם כפל הענין ואם היה כבר קדם לו המשל פסקה להכניס אלף כותב לה ט"ו מנה להודיעך גם כן שהעין לעולם בתוספת החצי מעט יהיה או הרבה ואפי' לא הביאה אלא סלע יכתוב לו ו' דינרין וקופה הוא קופה של בשמים ר"ל מה שיצטרך אליה מבעל הריח והדומה לזה והלכה כרשב"ג בכל מה שקדם זכרונו מתוספת וחסרון וזולת זה:

אמר המאירי הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו ונפלה לפני יבם מן האירוסין והיבם תובע מה שפסק לאחיו יכול הוא לומר ליבם או חלוץ או כנוס בלא פסיקה זו ואע"פ שיש בידו ליתן יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן שאלו לא היה בידו מה לפרוע אף לראשון היא יכולה לומר אלו פסקתי על עצמי וכו' אלא אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור כמו שיתבאר בפרק אחרון אבל זו שבכאן אף ביש לו ליתן נאמרה ופירשו בגמרא שלא סוף דבר בשראשון תלמיד חכם ושני עם הארץ אלא אף בראשון עם הארץ ושני תלמיד חכם שמכל מקום איפשר שאינו חפץ במדותיו ובטכסיסיו ואף כשמדותיו טובות איפשר שהוא יודע בו דבר שמגיס את דעתו ממנו ובתלמוד המערב הקשו ולאו דברים הנקנים באמירה הם כלומר ומאחר שקנאם הראשון אף כשמת יהא שני יורשו ותירץ פוסק הוא על מנת לכנוס כלומר שאף מן הסתם אין פסיקתו אלא לכשיכנוס ולא קנאם לגמרי עד שיכנוס וכבר מת קודם שיכנוס וכתבו גאוני הראשונים בדבר זה דוקא בשפסק לחתנו כלומר לכשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך אבל אם פסק לבתו כלומר הריני נותן לבתי כך וכך קנתה בתו באמירה וכל הנושאה תובע פסיקתה בדין ואין הדברים נראין שהרי על דעת אותם נשואין הוא מתנה ליתן שאם אין התנאי על סמך נשואין לא היו נקנין באמירה הא כל שהקנה לבתו סתם הקנאה הראויה אין ספק שאין האב יכול לחזור והנושאה תובעו בדין פסקה להכניס לו אלף דינרין במעות שהם עשרה מנה הוא כותב לה כנגדן ט"ו מנה השליש יותר שכך היה המנהג שכל שהיתה מביאה פרוטה כותב לה בעלה שקבל הימנה בנדוניתה השליש יותר ואם תבא לידי גוביינת כתבתה גובה ט"ו מנה מלבד התוספת שהוא מוסיף לה בנדבתו אם ירצה והיה להם מנהג זה מצד שהאשה לא היתה נהנית באותה נדוניא כלום אלא שהבעל נושא ונותן ומשתכר בהן והוא הדין בכל שהכניסה לו דברים העומדים לסחורה והוא שאמרו בגמרא ס"ז א' בשמים של אנטוכיא הרי הן ככספים וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש כלומר אם לא הכניסה לו מעות אלא שהתנת להכניס בגדים וכלי תשמיש בשומת אלף דינרים אין הבעל חייב לפי אותו מנהג לקבלם עליו בכתבה אלא בפחות חומש ר"ל שמנה מאות דינרין וכשתבא לגבות כתבתה גובה אותן שמנה מאות מפני שהיא משתמשת בבגדי נדוניתה ומכלה אותן ואין הבעל יכול למכרן ודיה שיקבל הבעל אחריותן בפחות חומש וכן הדין לכל כלי תשמיש ובתלמוד המערב אמרו מה ראו בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש אמ"ר יוסי בר חנינא שמו דעת האשה שרוצה היא לבלות כליה ולפחות חומש שמו דעת האיש שהוא רוצה לישא וליתן בכספים ולעשותם אחד ומחצה אמ"ר יוסי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו שום מנה אין לו אלא מנה וכו' כלומר אינה צריכה להביא אלא בגדים הנישומין במנה ובא להודיע שמאחר שכל שמביאה כלים ובגדים ונישומין אינו מקבלם עליו אלא בפחות חומש צריך אתה לדקדק לפי לשון שבפסק אם התנאי הוא שתביא בגדים בשום מנה או שהוזכר בתנאי שום במנה שכל שנכתב בלשון מנה הוא חוזר על ההבאה כלומר שהבגדים שתביא יהו שוין מנה ולא יקבלם אלא בשמנים אבל אם הזכיר במנה הוא חוזר על הכתיבה כלומר בגדים שיהיו ראויים לקבלם בכתבה במנה ואם כן צריך שתביא בגדים שוין קכ"ה שהם שלשים ואחד סלעים ודינר עד שיקבלם הוא במנה ויש גורסין שום מנה והוא שוה מנה אין לו אלא מנה כלומר שכותב לה מנה בלא תוספת ואינו נראה שאם כן היה לו להזכירה בגמרא עם חתיכות זהב ואמר אחר כן ובארבע מאות וכו' כלומר שאם התנה להביא שום בארבע מאות פירושו שיהיו ראויין לכתוב בהם ארבע מאות והילכך צריך שיהיו שוין חמש מאות ושמא תאמר הא תו למה לי מה לי במנה מה לי בארבע מאות הוא שאמרו בגמרא תנא שומא רבא ותנא שומא זוטא שומא זוטא שום במנה ושומא רבא בארבע מאות ואין אנו גורסין בה וצריכא כמו שכתוב בקצת ספרים שלשון אותה נסחא אי אשמעינן שומא רבא משום דנפיש רווחא והיאך נזכיר לשון ריוח בשומא ויש גורסין אותו ובלא לשון ריוח אלא שגורסין דאי תנא שומא זוטא משום דזוטר זיונה כלומר ואין צריך לו שמש שינערם מיום ליום שאף הוא בעצמו יכול לעשות כן בלא טורח משום הכי סגי ליה בפחיתת חומש אבל שומא רבא וכו' צריכא וכן ראוי לגרוס לשיטתנו שצריך להקדים בגמרא שומא זוטא אשומא רבא ומכל מקום בספרים ישנים אין גורסין בזו וצריכא כלל ומכל מקום יש מפרשין שומא רבא כנגד השום האמור באלף זוז שומא זוטא שום מנה ומקדימין שומא רבא לשומא זוטא כלומר אי תנא שומא רבא התם הוא דפוחתין שהרי אחר חלוק החומש נשאר בכתבתה שיעור שאר כתבות ואין כאן גנאי אבל שומא זוטא שנשאר מעט והויא לה גנאי בהכי אימא לא לפחות צריכא ואי תני שומא זוטא התם דפוחתין דכיון שמיעטה בהבאה דין הוא שיפחתו לה אבל שומא רבא הואיל והביאה הרבה ראוי שלא לפחות לה צריכא וכן מה שאמרו בה תנא שומא דידה ותנא שומא דידיה אנו מפרשין אותה על שום מנה ועל שום במנה ושומא דידיה כשהיא מביאה שומא סתם ופוסק כנגדה פחות חומש והוא שומא דידיה שומא דידה שום במנה שהיא צריכה להוסיף חומש ואין אנו גורסין בה צריכא כלל מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש כלומר כשם שכל שומא שהיא מביאה לו הוא פוחת בקבלתו החומש כך אם הוא מתנה להלבישה בבגדים בשומת חמש מאות דיו שישוו ארבע מאות לכל העולם שדרך לשום בכל מזמוטי חתן וכלה יותר חומש דרך כבוד ויש מפרשין שעל זו אמרו בגמרא תנא שומא דידה ותנא שומא דידיה ומפרשין תנא שומא דידה שום במנה ושומא דידיה מה שחתן פוסק וצריכי דאי תנא שומא דידה התם הוא דפוחתין שדרכן של נותני נדוניא לשום ביתר משווין ואף הוא נוח לו בכך דרך כבוד אבל של בעל דרכו לשום כצמצום ואין פוחתין בה עוד צריכא ואי תנא שומא דידיה התם הוא דפוחתין שאין דרך הכלה להקפיד על החתן אבל שומא דידה שדרך חתן להקפיד אימא לא ניפחות צריכא אלא שאנו מפרשים אותו על הראשונות כמו שביארנו פסקה להכניס לו כספים הוא כותב כנגדן לכל סלע ששה דינרין שהוא שליש יותר והוא הוא שכבר הוזכר והוא שאמרו בגמרא תנא עיסקא רבא ותנא עיסקא זוטא שעליו אמרו וצריכא דאי תנא עיסקא רבא משום דנפיש רווחא אבל זוטא דלא נפיש רווחא אימא לא ליכתוב כלי האי קא משמע לן ואי תנא זוטא משום דזוטר זיונה ר"ל אין עמלו גדול כל כך והחתן מקבל עליו עשרה דינרין לצורך קופה של בשמים להתקשט ולהתבשם בהם לכל מנה ומנה ופירשוה בגמרא דוקא בירושלים להתבשם ביותר ובשאר עיירות מיהא הכל לפי מה שרגילות בהם ושאלו בה בגמרא למנה הנישום או למנה המתקבל בכתבה שהוא פחות חומש ואם תמצא לומר במנה המתקבל יום ראשון או לכל יום ויום ואם תמצא לומר לכל יום ויום שבת ראשונה או לכל שבת ושבת ואם תמצא לומר בכל שבת ושבת שנה ראשונה או כל שנה ושנה ואין לפרש בשאלות אלו שיהא הוא מחזר לומר שבכל יום ויום יהא נותן לה כך שאם כן אוי לו לנושא אשה אלא שנראה לפרש ביום ראשון כלומר שאם לא נתנם לה ביום ראשון שהיא צריכה להם יותר כבר נמחל שיעבוד זה הואיל ועבר יום הברכה ואינה יכולה לכופו ליתנם לה עוד או שמא כל שלא קבלתם ביום ראשון יכולה לתבעם בכל יום ואם תמצא לומר בכל יום נימא דוקא שבת ראשונה הואיל ויש עדין שבעה ברכות בפנים חדשות או כל שבת ושבת ואם תמצא לומר בכל שבת ושבת חדש ראשון הואיל ועדין היא בדין כלה שהרי אין מונעין ממנה תכשיטין כל שלשים יום או כל חדש וחדש ואם תמצא לומר בכל חדש שנה ראשונה הואיל ומכל מקום כל דאמר מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו או כל שנה ושנה ונשארה בתיקו ונראה לפסוק דוקא כל שלשים יום רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה כלומר פסקות אלו כמה שהוא מקבלם ומה שהוא כותב כנגדן הכל כמנהג המדינה וכן הלכה ואף בבריתא אמרו מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על המעות אין משנין ממנהג המדינה ואם תאמר ובמקום מנהג מיהא היאך תנא קמא חולק איפשר שתנא קמא סובר שכל שלא התנו אנשי העיר כמנהגם שלא לפחות ושלא להוסיף אלא שאין נוהגין לפחות ולהוסיף כל שבאין לדין על כך מוסיפין ופוחתין שהרי צד דין יש בדבר שהנישום ראוי לפחות והמעות ראויים להוסיף ומכל מקום הלכה כרבן שמעון בן גמליאל או שמא אף רבן שמעון בן גמליאל לא בא אלא לפרש הא כל שאין בעיר מנהג ידוע או שהיא עיר חדשה דין הוא שיפחתו ויוסיפו ומעתה אין לנו להאריך בפירוש משנה זו אע"פ שהרבה מפרשים פירשוה היא וסוגיא שלה ר"ל שומא רבא ושומא זוטא שומא דידיה ושומא דידה בדרך אחרת ואף גדולי הרבנים וגדולי המפרשים בכללם שהרי לא הוצרכנו בה לענין פסק אלא לדרך ביאור לבד ומשנה ראשונה ר"ל של פוסק מעות לחתנו ומת שיכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן וכו' הלכה פסוקה היא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כי אתא רבין אמר בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי דבעל הוי פי' משום מעה כסף שהוא נותן לה כי פליגי בהעדפה שע"י הדחק פי' רבין אתי לתרוצי מתניתא בלא תיפוך אלא ת"ק סבר מציאת אשה לעצמה ולא חיישינן לאיבה שגם שהעדפה היא של בעל משום דמע"י הוא אבל מציאותה לא שרי ליה לזכות בה כא"ע הנקנית בדמים ור"ע סבר לבעלה שאית ליה תיקון [שתיקנו שיהא לבעל משום] איבה ומאי דק' לן מהעדפה דלא הוי לבעל ולא חייש לאיבה באיזו העדפה פליג ר"ע ואמר דהוי דאשה באותה שעושה ע"י הדחק פי' שמצערת עצמה לנדד שינה מעיניה בלילות והתם ליכא איבה אבל מה שמעדפת בלי שום דוחק שהיא בעלת מלאכה יותר משאר חברותיה דבעל הוי ומציאתה נמי בלי דוחק הוי הלכך אי לא יהיב לה לבעל הו"ל איבה:

אמר רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמיא פי' ר"פ אתי לדחויי לדרבין ולאוקמי' מילתא דרבא דאמר איפוך ואמר מי סברת דמציאתה כהעדפה שלא ע"י הדחק דמיא דמודה בה ר"ע לא דמיא אלא להעדפה שעל ידי הדחק שרוב מציאות אדם צריך לחזר אחריהן כגון דאקפי נהרא והרודף אחר צבי שבור והחופר בקרקע למצוא והלכך אי אמר ר"ע מציאת האשה לבעלה קשה דידיה אדידיה א"ו איפוך ותני הכי מציאת האשה לבעלה ור"ע אומר לעצמה בעי רב פפא עשתה לו ב' בבת אחת מהו בעי רבינא ג' ד' מהו תיקו פי' כגון טווה ושומרת קישואין ומלמדת שיר לבנות ומחממת ביצי תולעים של משי בחיקה ומשתכרת בכולן כהעדפה שלא ע"י הדחק דמי והוי דבעל אליבא דר"ע א"ד כע"י הדחק דמי והן של אשה וקאי בתיקו וכתב ר"ח ז"ל כיון דהנך בעיא לא שייכא אלא אליבא דר"ע ש"מ דהלכה כר"ע ורבינו האי גאון וכל הגאונים ז"ל פסקי כרבנן וכך נ"ל דהלכה כרבנן חדא דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים ותו דכמה סתמי [סתם] רבי כרבנן הכא תנן מ"ה לבעלה כרבנן והכי תנן נמי בשנים אוחזין ואף על גב דבעי' רב פפא ורבינא שייכי אליבא דר"ע לאו דס"ל כוותי' אלא אמילתיה דייקו למידע טעמיה דידיה ולעולם לא ס"ל כוותיה ומ"ה לא שבקינן אורחא דהלכה דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים והלכה כסתם משנה וה"נ נ"ל לומר בפלוגתא דר"י ורבנן דאף על גב דמקשי ומפרקי אליבא דר"י לא שבקינן מש"ה כללא דנקטי' יחיד ורבים הלכה כרבים דאטו אי קשיא להו לאמוראי בדברי היחיד לא בעי לדיוקי ולתרוצי מילתא דידיה דלא תיקשי להו ולמידע מאי טעמיה ומה הוה סבר ומ"ה ל"ל למישבק רבים ולמיעבד כיחיד עד דפסקי' בפי' דהל' כיחיד ולית למימר האי סברא דכל מאי דמקשי' ומפרקי' אליבא דידיה דהלכה כוותיה אלא כי איפליגו תרי תנאי או תרי אמוראי ולא איפסק הלכה כחד מינייהו התם עבדינן כמאן דשקלי וטריא אליבא דחד מינייהו אבל ביחיד ורבים לא עבדי' הכי עד דפסקי' בפי' כיחיד דהאי דשקלא וטריא אליבא דיחיד אורחא דתלמודא הוא לאגלויי כל ספיקא ולמיפשט בקושיא ולא למיפסק הלכה כוותיה:

מתני' הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו ואמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך א"א ליתן פי' אילו היה חתנו קיים היה יכול לכופו בדין לתת לו המוהר שפסק לו וגם אם היה רוצה לעגן את בתו עד שיפרענו היה יכול כדאמרינן בשילהי מס' תשב עד שתלבין ראשה ועכשיו שמת חתנו אין היבם יכול לכופו וגם לא לעגן את בתו אלא אומר לו או כנוס בלא כלום או חלוץ:

גמ' ה"ג כי אתא רבין אמר בהעדפה כו' אמר רב פפא ומציאת' כהעדפה שעל ידי הדחק דמי. ואיכא נוסחי דכתי' בהו והא כי אתא רבין ומפרק רב פפא ומציאת' כהעדפה שעל ידי הדחק דמי. ולא נהירא דמעיקרא מאי סבר כי משמע לי' דמציאתה כהעדפה שלא על ידי הדחק דמי ומאי טעמי' דרב פפא דאמר כהעדפה שעל ידי הדחק דמי:

ה"ג בגדו לית לי' זילותא אשתו אית לה זילותא פי' בגדו לית ליה זילותא לבגד ואע"ג דגופי' מיתזיל מחמתי' כיון דבגד גופי' לאו בר בשת הוא לא מיחייב דהא איהו לבגד בייש. אבל אשתו אית לה זילותא ובת בשת היא. ואכתי קשיא לן איהו אמאי שקיל בבשת דידה ומאי שנא מעני בן טובים. ומהדרי' התם לאו גופי' אשתו גופי' הוא:

הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמ' לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן. ואע"פ שנשתעבד לאחיו בקנין אינו חייב לזה מפני זה הטעם. ואם רצ' ליתן לו הרי זה כפסו' עמו מתחל'. אבל אם מת לאחר שנשאת ודאי הוא חייב ליתן מה שפסק שכבר זכה בהם הבעל אבל האחין חולקין בהם היבם שאינו זוכה בראוי כבמוחזק. פסק' להכניס לו אלף דינרין הוא פוסק כנגדן חמשה עשר מנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש. פירש"י ז"ל לפי שדרך הנועדים במזמועי חתן וכלה שהן שמין את הבגדים שהיא מכנסת לו יתר מכדי דמיהן חומש. ושום במנה ושוה מנה שאם אמרה לו שתכניס לו שום במנה ומה שהכניסה לו הרי הוא שוה מנה אפי' בשוק שנמצא שלא הוסיפו השמאין יתר מן הראוי אין לו אלא מנה שהרי הכניסה לו כמה שאמרה. הילכך הא דאמרי' הוא פוסק פחות חומש לא אתיא אלא מסתמא דסתמא דמילתא הכי שיעורא והכי אורחייהו דשמאין דמוספי חומש. אבל כל היכא דחזינן דשווי טפי אינו פוחת אלא לפי דמיו. ומיהו הא איכ' למשמע מינה שאם אמרה להכניס לו שום מנה אינה חייבת לו להכניס אלא פחות חומש ועליו לקבל בכך. אבל אמרה לו שום במנה כלומר שתכנוס לו שום כדי שיכתוב לה בכתובתה מנה נותנת לו שלשים ואחד סלעים ודינר יתר חומש כדי שיהו דמיהן הראויין מנה:

מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש. כלומר אם שמו אותה בבית החתן לאחר שנשאת ומשל החתן שמין אותה פוסק פחות חומש שאף הן שמין אותה יתר מכדי דמיהן חומש. אבל בירושלמי אמרו מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש. אמר ר' יוסי בר' חנינא שמו דעת' של אשה שרוצ' לבלות כליה ולפחות חומש. שמו דעתו של איש שרוצה לישא וליתן בכספים ולעשותן באחד ומחצה. פי' שמן הדין בין באלו בין באלו כלומר בין בכספים בין בכלים ראוי לעשות דבר הנכון ויעמדו לאחריות כתובת'. ולפיכך תקנו חכמים בכספים שישא ויתן בהם והוא שיוסיף. ותקני בכלים שישתמשו בהן בתוך הבית והוא שתפחות היא חומש ומקבל אחריותן עליו. וסברא דגמרא דילן נמי הכי משמע מדקאמרי' הכניס' לו זהב שמין אותו והרי הוא בשווי' לומר שסתמו לעשות מהן תכשיטין ואינו רשאי לשאת ולתת בו. וכן אינו פוחת חומש לפי שהזהב אינו פוחת בתשמיש שמשתמשין בו. ומדאמרינן נמי מאי לאו בכלים של כסף דפחתי. לא בכלי' של זהב דלא פחתי אלמא דטעמ' דהוא פוחת חומש לפי שהן פוחתין בתשמישין. ולפום האי שיטת' אית לן לפרושי שום במנה ושוה מנ' שאמר' לו לשון זה אין לו אלא מנה משום דמשמעות' דהאי לישנ' הוא שתכניס לו שום כדי שיכתוב לה בכתובת' מנה ויהא שוה השום מנה אין לו אלא מנה שכבר התנת עמו אי אמר' לי' שום במנה סתם נותנת לו שלושים ואחד דינר:

מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פר"ח ז"ל שאם הוא הכניס לה שום משלו שהוא חוזר ומקבלתן עליו אף בזה פוסק פחות חומש שבכולן אינו רשאי למכור בהם. וכן אמרו ביבמות ואף באלו שמו דעת' שרוצה לבלותן ולפחות חומש:

העדפה שלא על ידי הדחק דעמלנית היא דיכולה להעדיף בריוח בלא השכמה וע"י הדחק דאינה עמלנית כל כך ואינה יכולה להעדיף אלא אם כן תשכים ותעדיף. בגליון דרש"י ז"ל כתיבת יד ולקמן אכתוב מה שכתב רבינו חננאל ז"ל בזה:

ה"ג והא כי אתא רבין כו'. וקס"ד מציאתה כהעדפה שלא על ידי הדחק היא והיכי פליגי בה. ומשני אמר רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק היא דרוב מציאות צריך לחזור אחריהם כגון דגים שנשרו ליבשה או צבי שבור או לחפש סימא בקרקע. לשון רש"י ז"ל והבינו התוספות לשונו של רש"י ז"ל דהכי פריך תלמודא כי היכי דהעדפה הוי דבעל הכי נמי מציאתה הוי דבעל. והקשו עליו דמאי פריך מהעדפה למציאה והא לעיל אמרינן דשייך טפי להיות מציאתה לעצמה מההעדפה דקאמר השתא ומה העדפה אמר רבי עקיבא לעצמה מציאתה לכ"ש וא"כ אפשר דהעדפה לכ"ע הוי לבעל ובמציאה (מה) פליגי.

ולי נראה דרש"י ס"ל דכי פריך תלמודא והא כי אתא רבין כו'. לאו דסברינן למימר דהעדפה הויא מילתא באפי נפשה ומציאתה הויא מילתא באפי נפשה אלא דבעינן לדמויינהו אהדדי אלא הכי קסבר דמציאתה היינו העדפה גופה דמה לי מה שהיא מעדפת בטויה על מה שפסקו לה חכמים בטויה והמציאה ג"כ הויא לה כמלאכה שהיא עושה שטורחת להגביה ולישא אותה אלא דקס"ד דהויא לה כהעדפה שלא על ידי הדחק ומעתה לא תקשי ולא מידי דבריש סוגיא דפרכינן השתא ומה העדפה כו' היינו משום דמצינו דפליגי ת"ק ור' עקיבא בהעדפה וע"כ בעינן לפרושי במאי פליגי והילכך אית לן למימר דהיינו טעמייהו דת"ק סבר כי תקינו מעשה ידיה לבעלה לא חלקו בזה כלל וכל מעשה ידיה הויא לבעל ואפילו מה שהעדיפה על מה שפסקו לה חכמים אלא שחכמים רצו לפסוק לה שלא תפחות מזה ורבי עקיבא סבר לא תקנו מעשה ידיה לבעל אלא מה שפסקו ומה שהעדיפה הויא לדידה. ומעתה תקשי דכ"ש מציאתה דהשתא ומה העדפה דשייך למימר שיהא שלו דמכל מקום היינו מעשה ידיה ממש ותקנו מעשה ידיה תחת מזונות ס"ל לרבי עקיבא דלא היתה בכלל מה שתקנו תחת מזונות כ"ש מציאתה דאף על גב דמכל מקום מעשה ידיה מקרי וכדכתיבנא מכל מקום לאו היינו מעשה ידיה ממש אבל השתא במאי דקאמר דבין בהעדפה שלא על ידי הדחק כו' עיקר חילוקו היינו לחלק בין מה שתעשה יותר על מה שפסקו לה חכמים על ידי הדחק או שלא על ידי הדחק דמה שתעשה שלא על ידי הדחק הרי הוא בכלל מעשה ידיה שתקנו תחת מזונות ומה שתעשה על ידי הדחק לא תקנו תחת מזונות וכיון שכן אין לחלק בין מציאה להעדפה דמה לי מה שהעדיפה במלאכה עצמה שהיא עושה או במלאכה אחרת ומציאה למלאכה אחרת דמיא דמכל מקום הרי הרויחה יותר על מה שפסקו לה חכמים והילכך קשיא כיון דבהעדפה שלא על ידי הדחק כ"ע לא פליגי דבעל הויא היכי פליגי במציאה מציאה היינו העדפה שלא על ידי הדחק ממש ומשני רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי ובכל הספרים כתוב פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן:
ועוד הקשה הריטב"א ז"ל על פרש"י וגירסתו דמעיקרא מאי סבר כד הוה ס"ד דמציאה כהעדפה שלא על ידי הדחק דמיא ולבסוף מאי סבר בדאמר לן רב פפא דכהעדפה שעל ידי הדחק דמיא דהא לא יהיב לן רב פפא בהא שום טעמא. ורש"י ז"ל תירץ קושיא זו בלשונו ז"ל דאיכא מציאה דבאה שלא בטורח ורבי עקיבא ורבנן פליגי בכל מציאה ולהכי הוה קשיא לן היכי פליגי בה ומשני רב פפא דכיון דרוב מציאות צריך לחזר אחריהם כגון דגים וכו' וכדפרש"י ז"ל הילכך פליגי רבי עקיבא ורבנן דס"ל לר' עקיבא דלא תקנו במציאתה שתהא לבעלה כלל אפילו הבאה שלא על ידי הדחק כיון דרוב מציאות צריך לחזר אחריהם ורבנן סברי כיון דאיכא מציאה דבאה שלא על ידי הדחק וע"כ צריך למהוי דבעל הילכך לא חלקו רבנן בתקנותיהם וכל מציאתה לבעל ואפילו הבאה על ידי הדחק ולהכי נקט רב פפא פלוגתא דר' עקיבא ורבנן דאי לא הוה קאמר הכי הוה משמע דקא משני מהן ללאו דמאן דפריך הוה ס"ד דמציאה כהעדפה שלא על ידי הדחק דמי ואיהו קא מהדר ליה דכהעדפה שעל ידי הדחק דמי והא ודאי דחיקא טובא לכך האריך רב פפא בלשונו וקאמר פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן לומר דהא ודאי איכא מציאה דבאה על ידי הדחק ואיכא מציאה שלא באה על ידי הדחק אלא דפליגי רבי עקיבא ורבנן דמר עביד עיקר ממציאה שלא ע"י הדחק ומר עביד עיקר ממציאה הבאה על ידי הדחק כנ"ל פי' לפי' של רש"י ז"ל:
ורבינו ישעיה מטראני גריס וז"ל והכא כי אתא רבין אמר בהעדפה שלא על ידי הדחק דכולי עלמא דבעל הויא פי' במעה כסף שהוא נותן לה כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק פי' לרבנן אתו לתרוצי מתניתין דלא תיפוך אלא ת"ק סבר מציאת האשה לעצמה ולית ליה תקנת איבה שגם ההעדפה הוא של בעל משום דמעשה ידיה לבעל אבל מציאתה לה שתהיה זוכה בה כאמה העבריה הקנויה בדמים ורבי עקיבא סבר לבעלה דאית ליה תקנת איבה ומאי דקשיא לך מהעדפה אמאי אמר רבי עקיבא דלא הויא לבעל ולא חייש לאיבה באיזו העדפה פליג ר"ע ואמר דהויא דאשה באותה שעושה על ידי הדחק שמצערת עצמה לנדד שינה מעיניה בלילות דהתם ליכא איבה אבל מה שמעדפת בלי שום דוחק אלא שהיא בעלת מלאכה יותר משאר חברותיה דבעל הויא ומציאה נמי בלי דוחק הויא הילכך אי לא יהיבי לה לבעלה הויא לה איבה.
אמר רב פפא מציאתה על ידי הדחק כהעדפה שלא על ידי הדחק דמיא דמודה בה ר"ע פי' רב פפא אתי לדחויי לדרבנן ולאוקמי מילתיה דרבא דאמר איפוך ואמר מי סברת דמציאתה כהעדפה שלא על ידי הדחק דמיא דמודה בה ר' עקיבא לא דמיא אלא להעדפה שעל ידי הדחק שרוב מציאות אדם צריך לחזר אחריהם כגון דאקפי נהרא בבור והרודף אחר צבי שבור והחופר בקרקע למצוא סימא והילכך אי אמר ר"ע מציאת האשה לבעלה קשיא דידיה אדידיה אלא ודאי איפוך ותני הכי מציאת האשה לבעלה ר' עקיבא אומר לעצמה ע"כ. וכפי שיטה זו הוה מצינן למגרס והא ופריך אמאי דאפיך רבא ומשני רב פפא דשפיר אפיך.
והתוספות ז"ל גרסי כגירסת ר"ח ז"ל דלא גריס והא ומפרשינן דמילתא באפי נפשה היא הא דרבנן ואתא לפרושי פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן דאיירי במתניתין במציאתה ובמעשה ידיה ומפרש רבין דבהעדפה דמעשה ידיה שלא על ידי הדחק הויא דבעל היינו משום מעה כסף ומעה כסף היינו תחת מותר ולא תחת מציאתה הילכך מציאתה הויא לעצמה כי פליגי בהעדפה דעל ידי הדחק דהויא כעין מציאה דפליגי נמי בה ואף על גב דלא דמי דבשלמא מעשה ידיה הרי כבר עשתה מה שפסקו לה חכמים ולהכי מה שתעדיף על ידי הדחק ס"ל לרבי עקיבא דהויא לעצמה אבל מציאה דהויא בשעת מלאכתה ובטלה ממלאכתה איכא למימר דלכ"ע לבעלה ולהעדפה שלא על ידי הדחק דמיא מכל מקום להעדפה שעל ידי הדחק דמיא וכי היכי דפליגי במציאה הכי נמי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק דע"כ מציאה דאמר ר"ע לעצמה מיירי בדלא בטלה ממלאכה דאי בטלה ממלאכה הויא חייבת שכר הפקעתה דקא בטלה בשעת הגבהת מציאה וקא א"ר פפא הא לא קא מבעיא לי דמציאה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי.

ואם תשאל אמאי קאמר רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי הוה ליה למימר איפכא העדפה שע"י הדחק כמציאתה דמי דהא בעי עלה רב פפא עשה לו שתים וכו'. אי מדמינן לה למציאתה. תשובתך איידי דקאי רב פפא עלה דרבנן ורבין נקט הכי דהא שמעינן מדרבא דקא מדמה לעיל מציאה להעדפה ורבין דקאמר דפליגי בהעדפה על ידי הדחק אם כן פליגי נמי במציאתה כגון דמגבהת מציאה עם מעשה ידיה ולכך לא מבעיא ליה במציאה אלא בעי רב פפא עשתה לו שתים כו' ככתוב בתוספות:

וז"ל הרא"ש ז"ל נראה כגירסת ר"ח ז"ל כי אתא רבין אמר רבי יוחנן ולא גרסינן והא דמילתא באפי נפשה היא ולפרושי פלוגתא דר' עקיבא ורבנן אתא אגב דאיירי לעיל במציאתה ובמעשה ידיה ומפרש רבין דבהעדפה דבמעשה ידיה שלא על ידי הדחק כ"ע לא פליגי כו'. אף על גב דבמציאתה פליג ר' עקיבא דע"כ מציאה דקאמר ר' עקיבא לעצמה מיירי שלא על ידי הדחק כגון שלא בטלה ממלאכה דכי בטלה ממלאכה היתה צריכה ליתן לבעלה ביטול המלאכה שבטלה בשעת הגבהת המציאה ומשמע מציאתה לעצמה ואין לבעל כלום חלק בה מכל מקום בהעדפה מודה הואיל ובא ממעשה ידיה ועלה קאמר רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק כלומר בהא לא קא מבעיא לי דהא שמעינן מדרבין דאמר דפליג בהעדפה שעל ידי הדחק אם כן פליגי נמי במציאתה שעל ידי הדחק כגון שמגבהת המציאה עם מעשה ידיה ואפילו הכי אמר ר' עקיבא לעצמה ובעי רב פפא עשתה מלאכות הרבה בבת אחת מהו להגבהת מציאה עם מלאכתה דמי והויא לעצמה או דילמא כיון דמעשה ידיה הן הוי הכל לבעל והא דאמר רבי עקיבא שהעדפה שעל ידי הדחק שלה לא הוי אלא כשהיא עושה מלאכה בשעה שבני אדם ישנים והא דלא קאמר רב פפא פשיטא משום דלא קאמר דמציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק אלא מתוך דברי רבין ולא מסברא דנפשיה. ע"כ:
העדפה שלא על ידי הדחק כגון שהיה דרכה לטוות משקל חמשה סלעים ונזדמן לה פשתן טוב נמשך בטויה ועשתה ששה סלעים וכיוצא בזה או כגון שהיה דרכה לאכול ככר ונזדמן לה ככר שלישתו ועריכתו טובה ואכלה ושבעה והותירה וכיוצא בזה דברי הכל לבעל הוא כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק כגון שישבה לטוות בלילה שלא כדרכה ודחקה עצמה ועשתה משקל יותר מחמש סלעים או הרעיבה עצמה והותירה ממזונות ת"ק סבר לבעלה מאי טעמא כיון דזמנין דנפלה בחולי ממה שדחקה עצמה למלאכה או במיעוט אכילתה וצריכה רפואה והבעל חייב לרפאותה הילכך העדפה זו לבעל הוא ור' עקיבא אומר לעצמה. ר"ח. מלקוטי הגאונים ז"ל:

מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי. כתבו בתוספות משמע דמציאתה תחת מזונות כמעשה ידיה מדמדמי מציאה להעדפה. וקשה דבפרק האשה רבה [יבמות צ ב'] גבי לא זה ולא זה זכאין במציאתה ובמעשה ידיה משמע דמציאתה משום איבה ומעשה ידיה תחת מזונות ולמאי דכתיבנא לעיל לשיטת רש"י ז"ל דהעדפה היינו מציאה עצמה ניחא דאיכא למימר דהעדפה ומציאה תרווייהו כהדדי נינהו ומשום איבה ומעשה ידיה עצמן דהיינו מה שפסקו לה חכמים תחת מזונות אבל לשיטת התוספות דהוו תרי מילי מציאה לחוד והעדפה לחוד העדפה בכלל מעשה ידיה הוא ובעינן לדמויינהו אהדדי אי לא דמחד טעמא הוו לא מצינן לדמויינהו הילכך משמע דמציאתה תחת מזונות כמו מעשה ידיה דהעדפה תחת מזונות הויא וק"ל כנ"ל.
ובגליון רש"י כתיבת יד כתוב מציאתה כהעדפה דעל ידי הדחק דמי אי אפשר דלא בטלה פורתא כגון שרצתה לאחר הצבי שבור או דילמא כי אמרינן מציאתה לבעלה היכא דקא בטלה ממעשה ידיה שהרי עשתה שתים שלש מלאכות או ארבעה בבת אחת לא קא בטלה ממעשה ידיה שע"י הדחק או לא ע"כ. ויש בזה הלשון קצת טעיות ומיהו הענין טוב ודוק ותשכח:

בעי רב פפא עשתה שנים בבת אחת מהו וכו'. פי' ר"ח דאליבא דר' עקיבא קא בעו דאלו לרבנן העדפה שלא על ידי הדחק ושעל ידי הדחק דבעל הויא ומינה שמעינן דהלכתא כרבי עקיבא אבל רבינו האי גאון ז"ל פסק כת"ק ואמר דבעיא דרב פפא ורבינא אליבא דרבנן שייכא והכי קא מבעיא להו דדילמא ע"כ לא קאמרי רבנן בהעדפה שעל ידי הדחק דלבעל הוי אלא משום דמכל מקום מלאכה אחת היא וכל שהיא עושה במלאכה אחת דבעל הוי אבל שתי מלאכות לא תקינו לה רבנן משום דלא שכיחי כולי האי למעבד בבת אחת ואתי רבינא למימר דאף כשתמצא לומר דשתי מלאכות בבת אחת נמי שכיחי ודבעל הוי שלש וארבע דלא שכיחי דלא עבדא להו בבת אחת צריכה. הרשב"א ז"ל:
ורבינו ישעיה מטראני ז"ל כתב דהלכתא כרבנן חדא דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דכמה סתמי סתם ר' כרבנן הכא דתנן מציאת האשה לבעלה כרבנן והכי נמי תנן בשנים אוחזין ואף על גב דבעיא דרב פפא ורבינא שייכי אליבא דר' עקיבא לאו דס"ל כוותיה אלא דייקי אמילתא למידע טעמא דידיה ולעולם לא ס"ל כוותיה ומשום הכי לא שבקינן אורחא דהלכתא דקי"ל הלכה כרבים והלכה כסתם משנה. ע"כ:

מתקיף לה רבא בר רב חנן בריש פרק המפקיד עלה דאתקיף לה רמי בר חמא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו'. הקשה הריטב"א ז"ל על רש"י דפירש שם דקאי אמתני' דלישנא דמתקיף לה לא אתמר בשום דוכתא כדקשיא ליה גופיה דמתניתין לכך פי' שם בענין אחר ומהכא תקשי עלה דליתא לקושייתו דהא הכא קשיא ליה גופא דמתני' ונקט לישנא דמתקיף ואפשר דמשום דאדר' יהודה בן בתירא פריך נקט לישנא דמתקיף ומצינו בפרק שבועת העדות לשון מתקיף על תנא דברייתא מתקיף לה רבה בר עולא או או דביטוי יוכיחו דף ל"ד א':

אלא מעתה בייש סוסתו וכו'. לא מצינו לשון אלא מעתה בתחלת שקלא וטריא אלא על שקלא וטריא או על מימרא כדרך אי אמרת בשלמא. ועוד הקשה בתוספות מאי פריך אי הוה מתני' ותניא שיתנו לאשה בשת משלם ועוד יוסיפו לאיש דמי בשתו הוה פריך שפיר אבל במתני' קתני שנותנין לבעל מבשתה של אשה ופוחתין לה והא אשה בת בושת היא ולא דמי לסוסתו כלל ולא לבגדו. וכן הקשה הרא"ש ז"ל והא דמהדר תלמודא וסוס בר בשת הוא ה"ק וסוס בר בשת כלומר בר הכי הוא שיתבייש האדון בחבלתו ואם לא תפרש כן מאי פריך תו אלא רקק בבגדו כו' אטו בגדו בר בשת הוא וכדמהדר עלה דסוס אלא ודאי כדפרישנא והדרא קושית התוס' לדוכתה.

ודע דבירושלמי פרכינן עלה מאי דתני במתניתין בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד דכיון דלא מחסר לה בסתר מפני מה הוא נוטל ומשני מפני צערו שנצטער עמה ואפשר דתלמודין נמי על מאי דתנן בזמן שבסתר וכו'. קא אתקיף אלא מעתה בייש וכו' פי' דכי היכי דבזמן שבסתר אף על גב שלא נתבייש כלל נוטל חלק אחד מבושתה הכי נמי בייש סוסתו אף על גב דלאו בר בשת הוא כיון דנתבייש הוא ניתב ליה בשת דכך לי בזמן שבסתר כיון דלא נתבייש הוא במאי דיהבינן ליה בשת כמו בייש סוסתו אף ע"ג דלאו בר בשת הוא דניתן לאדון בשת במכל מקום הרי נתבייש דכל היכא דאיכא צד בשת יהבינן למאן דשייך ליה אף ע"ג דליכא בכל הצדדין ואדרבה בייש סוסתו ניחא טפי דניתב לאדון בשת וכ"ש אי בייש סוסתו בעודו רוכב עליה ואי היינו מפרשים דכי קאמר רבי יהודה בזמן שבסתר וכו' לא קאי אלא אפגם ופירושו במקום שאין בני אדם יכולין לראות וכמו שפירשו התוספות ז"ל במתניתין לא הוה קשיא כלל אמאי לו חלק א' דהא ודאי אף על גב דהויא ליה פגם שבסתר לגבי דידיה אינו בסתר והיא נמאסת עליו ולכך לו חלק אחד אבל מדקתני בשתה ופגמה וקאי עלה רבי יהודה משמע דאתרווייהו קאי ואפילו אבשת והילכך תקשי אמאי בסתר לו חלק כלל ואי ניחא לך כיון דאגידא ביה דליתב ליה בשת אף על גב דאין לו בשת מעתה בייש סוסתו של חברו נמי כנ"ל ליישב שמועתנו וניחא דנקט לשון אלא מעתה בתחלת שקלא וטריא. ודוק דתפס פיסקא בשתה ופגמה ופריך עלה דרבי יהודה בן בתירא אלא מעתה בייש סוסתו כו'.
והר"ן ז"ל הקשה במשנתנו דנהי נמי דס"ל לרבי יהודה שהבעל מתבייש בבושתה למה ממעט בסך בשת האשה הוה ליה למימר שיתן לכל אחד דמי בשתו ותי' דס"ל דבשת האשה מועט מפני שהיא ברשות בעלה ע"כ. ואיברא דבמסקנא דאסיקנא אשתו גופיה היא הכי בעינן לפרושה לה מיהו השתא כדאקשינן אלא מעתה בייש סוסתו וכו' קס"ד דטעמא דר' יהודה דאף ע"ג דאין הבעל מתבייש בבושתה בעיא למיתב ליה מדמי בושתה כיון דברשותיה הויא וס"ד דה"ק בייש סוסתו אף על גב דלאו בר בשת כיון דברשותיה הויא ואיהו נתבייש בעיא למיתב לה דמי בשת אע"ג דאין הסוס מתבייש וכ"ש הוא דהשתא ומה כשנתביישה האשה בסתר דלא נתבייש כלל יהבינן ליה חלק בבשת כ"ש היכא דבייש סוסתו דהויא ברשותו ונתבייש הוא בזה דבעיא למיתב ליה בשת וכדכתיבנא כנ"ל ובסמוך אכתוב שיטת הרא"ה בשמועה זו דניחא ליה קושית התוספות וקושית הר"ן ז"ל:

וסוס בר בשת הוא הא כתיבנא לעיל דהכי פריך אטו בר הכי הוא שיתבייש האדון בחבלתו וכן פי' הרשב"א וכיון שכן מהדר ליה אלא רקק בבגדו של חברו וכו'. פי' דהא ודאי מתבייש הוא ברקיקה עליו קא בעי לרוק והגיע הרוק בבגדו שעליו ואפשר דלא קא מהדר מאתקפתא קמייתא אלא דפרושי קא מפרש דכי אתקיף מעיקרא מסוסתו דומיא דבגדו קאמר וכגון שהיה רוכב על סוסתו ובעי לרוק עליו והגיע הרוק בסוסתו וכגון זה הא ודאי מתבייש האדון ומייתי ראיה דפטור מדתנן רקק והגיע בו הרוק ופרע ראש האשה וכו' ואמר רב פפא וכו' והוצרך להביא כל המשנה לאתויי סייעתא לדברי רב פפא דלא שנו אלא בו אבל בבגדו פטור דאי אמרת דבהגיע בבגדו מיירי מתניתין אם כן רישא דמתניתין הויא זו ואצ"ל זו דהא ודאי טפי איכא לחיובי ברקק בה מדפרע ראש האשה וסיפא לא זו אף זו דטפי איכא לחיובי ברקק בו ובפרע ראש האשה מהעביר טליתו ממנו ואין דרך התנא לשנות כן אלא או כולה בזו ואצ"ל זו או כולה בלא זו אף זו. וכן כתבו בתוספות ריש פ"ק דמעילה דאין אומרים במשנה אחת השתי בבות הראשונות לא זו אף זו והדר בשניות זו ואצ"ל זו. וכן כתב הריטב"א ז"ל ביבמות פ"ק.
ומשני בגדו לית ליה זילותא אשתו אית ליה זילותא ה"ג בכל הספרים כתיבת יד קלף ישנים שבידי וה"פ בגדו לית ליה זילותא פי' אין מזדלזל בעל הבגד ברקיקת בגדו ואם יתבייש בטלה דעתו בהך אבל אשתו מזדלזל הבעל בבשתה ולהכי בעי למיתב ליה בשת ופריך עלה אלא מעתה בייש עני בן טובים כו' פי' כיון דמשום דמזדלזל הבעל בבושתה קאמרת דניתיב ליה בושת עני בן טובים דאית ליה זילותא לכלהו בני המשפחה הכי נמי דבעי למיתן להו בושת לכל בני המשפחה והא דנקט עני בן טובים משום דעל בני משפחתו מוטל לשמרו מן המביישו אבל עשיר בן טובים אין מתביישים שעליו לשמור את נפשו להנקם מן הקמים עליו כן תירצו התוספות:
וז"ל הריטב"א ז"ל נקט עני בן טובים דאין בני המשפחה קפדים עליו כל כך כי הוא ינקום את עצמו ע"כ. ומשני התם לאו גופייהו אשתו גופיה פי' והוה ליה כמו שביישו לאיהו גופיה דאשתו גופיה היא ובהכי מתרצא ההיא דבגדו וסוסתו נמי כנ"ל:
אבל הרא"ה ז"ל כתב וז"ל ה"ג בגדו לית ליה זילותא אשתו אית ליה זילותא פי' בגדו לית ליה זילותא לבגד ואף על גב דגופיה מתזיל מחמתיה כיון דבגד גופיה לאו בר בשת הוא לא מחייב דהא איהו לבגד בייש אבל אשתו אית לה זילותא ובר בשת היא. ואכתי קשיא לן איהו אמאי שקיל בבושת דידה ומ"ש מעני בן טובים ומהדרינן התם לאו גופיה אשתו גופיה היא ע"כ.
פי' לפירושו השתא לשיטתו ז"ל לא תקשי מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל גבי אתקפתא דסוסתו דהיינו מאי דאהדר ליה תלמודא ומעיקרא אהדר אטו סוס בר בשת פי' דאינו בכלל בר בשת כלל כדי שיתבייש האדון בכך שאין האדון מזדלזל בזה כלל ופריך עלה מבגדו דהא ודאי איהו גופיה מתזיל מחמתיה ומשני דאף על גב דמתזיל מחמתיה כיון דלית ליה זילותא לבגד לא מחייב ואלו ר"י בן בתירא לא קאמר דיתנו בשת לאשה ובשת לאיש באפי נפשיה אלא מחלק האשה נותנין לבעל הילכך בעינן שתהא האשה בת בשת והיינו כקושית התוספות דלעיל. והדר פריך קושיא אחריתא דאעיקרא דדינא פירכא אמאי דקאמר ר' יהודה דאיהי שקיל בבושת דידה וממעט בבושת דידה היה לו לומר שיתן לכל אחד דמי בושתו והיינו קושית הר"ן ז"ל דלעיל דמ"ש מעני בן טובים.
ואפשר דלהכי נקט עני בן טובים לומר דאף ע"ג דעני הוא ובושתו מועט הוא לא מחסרינן מבשתו ויהבינן ליה לבני משפחתו הכי נמי גבי אשה הוה לן למימר כן דאף על גב דבושת האשה מועט לא בצרינן ליה ויהבינן לבעלה ומשני התם לאו גופייהו ולכך משום דמזלזלי בבושתיה לא בצרינן מדמי בושתיה כלל אבל אשתו כגופיה לכך בושתה מועט דהוה ליה כמבייש אבר מאברי האדם דבכלל בשתו הוא ואין לה בשת בפני עצמה שהרי ברשות בעלה היא. וכדתריץ הר"ן ז"ל והכי נמי כתב ז"ל בפירושיו על ההלכות דהכי מתפרש בגמרא אלא מעתה בייש עני בן טובים. ע"כ כנ"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל וסוגיין כולה אליבא דר' יהודה בן בתירא לרבנן בשתה ופגמה שלה לפום גירסא דייקא. ולכך פסק ר"ח הלכה כרבי יהודה בן בתירא משום דסוגיין כותיה וכן פסק הרמב"ם והוסיף עוד וכתב בד"א כשחבלו בה אחרים אבל חבל בה הבעל חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבשת והכל שלה ואין לבעל בהן פירות כו' והגיה עליו הראב"ד ז"ל בספר השגות תמה הוא כו' ואולי טעה בדברי הגאונים ז"ל שלא אמרו לו על מה שראוי לה כו' ע"כ. ותמהני כיון שלענין הפירות אמרו הגאונים ז"ל שלא לו מפני שעשה שלא כהוגן למה לא יאמרו כן לעיקר החבלה שאף זכותו בחבלותיה מדרבנן ונימא דכשחבל בה לא תקנו ולא עוד אלא דטעמא רבה איכא דהא לכך אמר רבי יהודה שיהא לו חלק בבשתה ופגמה מפני שיש לו בשת וצער מפני שהיא כגופו כדאיתא בשמעתיה וכן מפורש בירושלמי ואם כן כשחבל בה הוא ולא חשש על בשתה ופגמה הרי אין לו זכות בה ואם נתבייש ונפגם הוא בייש ופגם לעצמו ומיהו בתוספתא [ב"ק פ"ט ה"ה] שנינו שלא כדבריו ז"ל דקתני בין שחבלו אחרים ובין שחבל בה הוא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות:
ורבינו ישעיה מטראני ז"ל כתב בפסקיו וז"ל נראה לי דאף על גב דמקשו ומפרקו אליבא דרבי יהודה בן בתירא לא שבקינן משום הכי כללא דנקטינן יחיד ורבים הלכה כרבים דאטו אי קשיא להו לאמוראי בדברי היחיד לא בעו לדיוקי ולתרוצי מילתא דידיה דלא תיקשי להו למידע טעמיה ומאי היה סובר ומשום הכי לית לן למשבק רבים ולמעבד כיחיד עד דפסקי בפי' דהלכתא כיחיד ולית למימר האי סברא דכל מאי דמקשינן ומפרקינן אליבא דידיה דהלכתא כותיה אלא כי איפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי ולא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו התם עבדינן כמאן דשקלי וטרו אליבא דחד מינייהו אבל ביחיד ורבים לא עבדינן הכי עד דפסקי בפירוש כיחיד דהאי דשקלי וטרו אליבא דיחיד אורחא דתלמודא הוא לגלויי כל ספיקא ולמפשט כל קושיא ולאו למפסק הלכתא כותיה. ע"כ:

מתני' הפוסק מעות לחתנו כו'. יכול הוא שיאמר לאחיך כו'. והקשו בירושלמי ולאו דברים הנקנים באמירה הן פירוש בתמיה לומר שכיון שזכה האח בחייו הרי אחיו זה שהוא מייבם יורש כל זכותו ופרקינן פוסק הוא על מנת לכנוס. ופי' רבינו האיי ז"ל דמתניתין כשפסק בפי' האב על מנת לכנוס ולא נהירא לפי לשון הירושלמי וגם בגמרא דילן דשבקו למתניתין כצורתה לפיכך הנכון כמו שפי' רבינו אלפסי ז"ל שסתם הפוסק דעתו על מנת לכנוס וכיון שלא כנס אחיו לא זכה בו. וכתב רבינו ז"ל בהלכותיו כפי' הירושלמי וחזינן מאן דכתב ביה פי' אחרינא ואנן לא סבירא לן אלא מאי דכתבינן ע"כ ואומרים כי כוונת רבינו ז"ל על פי' רבינו האיי גאון. הריטב"א ז"ל:
וכן כתבו תלמידי רבינו יונה דפי' הרי"ף עיקר דלפי' רבינו האיי גאון ז"ל אם פסק עמו בסתם לתת לו דבר ידוע מתחייב לתת לאחיו והא ודאי ליתא דמסתמא לא מפקינן ממונא ולא מחייבינן ליה לתת לאחיו. ע"כ:
וכתב עוד הריטב"א ז"ל וכתבו בשם רבינו האיי גאון ז"ל דדוקא בפוסק מעות לחתנו שאמר לו לכשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך אבל בפוסק לבתו שאמר בשעת קדושין כך וכך אני נותן לבתי הרי קנתה הבת ואפילו שמת חתנו שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נשואין עם הראשון דמכל מקום לבתו פסק ובתו קנתה ע"כ. ואומרים רבותינו שזה הוא לפי פירושו שפי' בירושלמי אבל לדעת רבינו אלפסי ז"ל אפילו באומר אני נותן לבתי כך וכך לא פסק אלא על מנת שיכנוס ודוקא שפסק לה בשעת קדושין אבל אב שנתן מתנה לבתו ארוסה לנדוניא זכתה לגמרי ואף על פי שמת הארוס או שבטלו הקדושין והוא שהקנה לה כראוי וכן כתב הרב בעל העיטור. הריטב"א ז"ל:
הא דתנן ולך אי אפשי ליתן פרש"י ז"ל אבל לאחיו הוא נותן או שתשב עד שתלבין ראשה ע"כ. ואין זה נכון אליבא דהלכתא דקי"ל כאדמון דאמר בפרק בתרא דמכלתין יכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור הילכך אף לאחיו אם היה בחיים ולא היה האב נותן אינו כופה לבת אלא יוציא מן האב בדיינין אם יוכל דדברים הנקנים באמירה הן ולדידיה בין שיוציא מן האב בין שלא יוציא כופין אותו לכנוס או לפטור. הריטב"א ז"ל:

והרב רבינו ישעיה מטראני פי' כפי' רש"י ז"ל וז"ל יכול הוא שיאמר לאחיך וכו'. פי' אלו היה חתנו קיים היה יכול לכופו ליתן לו המותר שנדר לו וגם אם היה רוצה לעגן את בתו עד שיפרענו הוה יכול כדאמרינן בשלהי מסכתין תהא יושבת עד שתלבין ראשה ועכשיו שמת חתנו אין היבם יכול לכופו וגם לא לעגן את בתו אלא אומר לו או כנוס או חלוץ. ע"כ:
פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדן ט"ו מנה פי' מפני שהוא משתכר במעות לכך מוסיף לכתוב לה השליש יותר וכן פי' רש"י ז"ל וכן הוא בירושלמי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הר"י מטראני ז"ל פסקה להכניס לו אלף דינר וכו' פי' אם פסקה והתנית עמו שתתן לו אלף זוז הוא כותב בשטר כתובתה שהכניסה לו אלף ות"ק שהן ט"ו מנה ואם תתאלמן או תתגרש היא גובה אלף ות"ק והטעם מפורש בירושלמי מפני שמשתכר בהם וכן אם הכניסה לו פרגמטיא ששוה אלף דינר הוא פוסק עליו וכותב בשטר כתובתה אלף ות"ק כדאמרינן בגמרא לקמן בשמים של ערביא הרי הן ככספים והטעם מפני שמשתכר בהם ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל הוא פוסק כנגדן ט"ו מנה פי' מנהג העולם כשהאשה מכנסת נדוניא לבעלה במעות שכותב לה השליש יותר ולפום הכי קתני שאם פסקה עמו עשרה מנים כותב לה ט"ו מנה ואין בזה משום רבית דמתנה הוא דיהיב לה כדאמרינן בבבא מציעא גבי תלמידי חכמים המלוים זה את זה בריבית ידעי דריבית אסורה וקא מחלי אהדדי וכל שכן בענין זה שאם תמות היא בחייו לא יתן כלום ואשתכח דהוה ליה קרוב לשכר וקרוב להפסד. ע"כ:
וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש פי' רש"י ז"ל מפני שדרך הנועדים למזמוטי חתן וכלה לשומן החומש יותר משוויים לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה והוא אין לו לקבל עליו כנכסי צאן ברזל אלא בשוויין. שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה שאם פסקה לתת לו שום במנה כלומר שיכתוב לה בכתובתה מנה ושוה מנה בשוק אין לו אלא מנה ואין יכול לומר כיון שיש לי לכתוב מנה יתנו לי מנה וחומש שלא אמרו לפחות חומש בכתובה אלא בכלים הנשומים בבית הכלה שמוסיפין על שווין חומש שאם תתן שום במנה יש לו לתת חומש יותר כדקתני ואזיל. זו שיטת רש"י.
אבל בירושלמי נתנו טעם אחר לדבר וכן אמרו שמה ראו לומר בכספים מוסיף שליש ובמטלטלים פחות חומש שמו דעתו של איש רוצה הוא לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש שמו דעתה של אשה שרוצה לבלות בכלים ולפחות חומש כלומר דשורת הדין שהנדוניא שהאשה מכנסת לבעלה שלא יהא הבעל רשאי ליגע בהן אלא שתהא עומדת קיימת ומיוחדת בעין משום שבח בית אביה ולפיכך עשו חכמים תקנה דניחא לתרווייהו שאם הן כספים שישתכר בהם הבעל ויקוים לה שליש יותר ובכלים שתשמש היא בהן בבית משום שבח בית אביה ויקבל עליו פחות חומש מפני פחיתות תשמישן ולשון גמרא דילן משמע כפירוש זה דאמרינן בגמרא מאי לאו בכלים של זהב דלא פחתי לא בכלים של כסף דפחתי דאלמא פוחת שומתן מפני פחת תשמישן דלישנא דפחתי הכי משמע וכדאמרינן בפרקין דלעיל והלא פוחתין והולכין. ודוחק הוא לפרש דפחתי שפוחתין מהן משומתן.
והא דקתני סיפא שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה פירש ר"ח ז"ל שאם אמרה לו כלשון הזה שתכניס לו שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה אף על פי שלא הכניסה לו אלא מנה יכתוב לה מנה בכתובתה שכן משמעות הלשון הזה וכל תנאי שבממון קיים אבל אם פסקה לו סתם להכניס לו שום במנה נותנת לו החומש יותר בין שנשום בבית החתן ובין ששוה מנה בשוק. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרב ר' יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כיון שאמר התנא שהשום נכתב על הבעל בפחות חומש דקא דק התנא ואמר אם פסקה להכניס לו בגדים שנשומין במנה מה היא חייבת להכניס לו אם בגדים שהם שוין מנה שהם נכתבים על הבעל בפחות או בגדים שנכתבין על הבעל במנה שנמצא שהן שוין קכ"ה דינרין וזהו שאמר התנא שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה ויכתוב עליו שהרי פירשה ואמרה אינן שוין אלא מנה ואם אמרה לו שום במנה סתם חייבת היא להכניס לו שום ששוה סלע ודינר אחד שהן קכ"ה דינרין כדי שתכתוב על הבעל במנה שכיון שלא אמרה שום במנה ושוה מנה אלא שום במנה סתם הכי קאמרה שום שיכתוב עליך במנה ולא יתכן שיכתבו עליו במנה אלא אם כן תכניס לו שום ששוה קכ"ה דינרין. ע"כ:
עוד כתב הריטב"א ז"ל וז"ל אמרינן בירושלמי דלעיל אמר ר' יוסא הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו וי"א שאין זה אלא במקום שפוחתין החומש כדי שתשמש בהן וזה דעת הרמב"ם שכתב שלא ימכור כלי אשתו לכתחלה משום שבח בית אביה ואם מכרן מכורין אבל רבותי אומרים שאינם מכורים דכל היכא דאמור רבנן לא לזבון לא הוי זביני כדאיתא בפרק אלמנה לכה"ג והירושל' הזה כך פירושו דכיון שהוצרכו לתקן להוסיף בכספים שליש ולפחות חומש בכלים ש"מ דכלי נדוניא ראוין להיות קיימין ואין הבעל רשאי למכרן כלל וכן עיקר. הריטב"א ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל ירושלמי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו כלומר מדחזינן הכא שתקנו חכמים ז"ל לפחות חומש מטעם שרוצה אשה לכלות כליה למדנו שאין לו למוכרם אלא להניחם אליה להשתמש בהם ולכלות ולא מבעיא היכא דפיחת חומש אלא אפילו היכא דלא פיחת לא חומש ולא מידי אין לו למוכרם שיכולה לומר תקנת חכמים היא כך שלא תוכל למכור ושתפחות ליה החומש אם אתה פשעת ולא רצית לפחות החומש אתה גרמת לעצמך שמחלת הדבר ואין לי להפסיד בעבור זה כלום דתקנת חכמים היא. ע"כ:
עוד כתבו וז"ל שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה כלומר אם פסקה עמו בזה הלשון נותנת לו מנה גם הוא פוסק לה מנה ואינו פוחת לה חומש ואינו מוסיף לה שליש שאם היתה אומרת לו שום במנה בלבד היינו אומרים שחייבת להוסיף ולתת לו חומש יותר דהיינו מנה וכ"ה דינרין ומה שאומרת לו שום במנה רצתה לומר שום שראוי ליכתב במנה ואם היתה אומרת לו שום מנה בלבד היינו אומרים שלא יכתוב לה אלא שמונים דינרים בלבד דכיון שאינה נותנת לו אלא בשומא יש לה לפחות חומש אבל עכשיו שאמרה שתי הלשונות לא יוסיף ולא יגרע אלא יכתוב לה מנה דאהני לה שום במנה שלא יכתוב לה שמונים ואהני לה שוה מנה שלא יצטרך לכתוב לה קכ"ה דינרין וה"ה אם הכניסה לו כלי זהב או גרוטאות של זהב ששמין אותן כשוויין לא פחות ולא יותר. ע"כ.
והרא"ש ז"ל כתב דלישנא יתירא לטפויי לדידה אתי ע"כ:
עוד כתבו שום במנה נותנת שלשים ואחד דינר כלומר אם אמרה לו בלשון הזה שום במנה אתן לך כאלו אמרה שום הראוי ליכתב במנה דיינינן ליה ולפיכך חייבת לתת לו שלשים ואחד סלע ודינר דה"ל החומש יותר שהמנה אינו אלא כ"ה סלעים וששה סלעים ודינר הנותרים הוא החומש דה"ל בין הכל קכ"ה דינרים שהסלע ד' דינרים וכן אם אמרה לו שום בארבע מאות אתן לך רצתה לומר שום הראוי ליכתב בארבע מאות ולפיכך חייבת לתת לו חמש מאות ואף על גב דתנא ליה רישא הדר ליה זימנא אחריתי דתנא רישא שומא זוטא והדר תאני שומא רבה דלא תימא בשומא זוטא סגי בחומש דאיידי דזוטא סגי בשומא אחד אבל בשומא רבה שצריך שני שמאים או שלשה אימא לא סגי ליה בחומש קמ"ל. ע"כ:
וז"ל רבינו האיי גאון ז"ל פסקה האשה להכניס לבעלה אלף דינר שהם עשרה מנים כדי שיהו בידו כספים לישא וליתן ולהשתכר בהן היה מנהגם שכותב על עצמו כי קבלתי ממנה ט"ו מנה שהם כמנהג אותו מקום ואותו העת לפי שהיא לא היה לה הנאת כלום באותן הכספים אבל אם הכניסה לו שום בגדים כגון בגדים וכלי תשמיש ששמין אותם לשומן עליו צאן ברזל כל כמה שהיא שוה מאה כספים כותבו הבעל עצמו בשמונים כספים פחות חומש ממה שהוא שוה מפני שהיא משתמשת בהן ומכלה אותן והוא חייב באחריותן לפי מנהגן שהוא משלם לה תחתיהם פחות חומש.

שום במנה ושוה מנה כו'. כלומר אם כתבה לו שום במנה והכניסה לו דברים שאין דרכן לבלות כשתשמש בהן אלא כל זמן שהם קיימין שוין מנה כגון קרקע שוה מנה כשתביא אליו אין עליה לתת חומש ואין לו אלא קרקע ששוה מנה וגם אם כתבה לו שום במנה בהמה אין לו עליה אלא בהמה במנה בלבד וכן פירשו בתלמוד ארץ ישראל רב אחא בר סבא בעא קמי דרב אמי הכניסה לו בהמה א"ל כשוויה הכניסה לו קרקע א"ל כשוויה ובתלמודנו פירשו אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן הכניסה לו זהב שמין אותו והרי הוא כשוויה ואין דבר זה כדינרי זהב שנושאין ונותנין בהן. ע"כ:
והראב"ד ז"ל כתב שום במנה אם פסקה לו מנה ומכניסה לו בשעת נשואין שום השוה מנה אין מוספת לו כלום אלא אותו המנה המביאה לו בשום הוא פוסק לה פחות חומש מפני שהלשון הזה שום מנה אינו אלא שום השוה מנה, [אבל אם פסקה להכניס לו מנה והכניסה לו שום תחת אותו מנה היא מוספת לו חומש כדי שיכתוב לה מנה] בכתובתה והיא גופה קמ"ל ואף על פי שהתנית להכניס לו כספים ולא רצתה מכנסת לו שום כנגדן ובלבד שתוסיף על החומש. הרשב"א ז"ל:
ומה שהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פרש"י ז"ל אם שמו הם תחלה והכניסה לו בין שום גדול ובין שום קטן הוא כותב בשטר פחות חומש עכ"ל. והוא לשון סתום אבל הוא מתברר ממה שאמר בגמרא על הא דאמרינן תנא שומא דידה ותנא שומא דידיה שפירש ז"ל דקרי שומא דידיה היכא דקתני חתן פוסק כי היא מכנסת לו השום בתחלה והוא שם אותו וכותבו בכתובה וקרי שומא דידה היכא דקתני היא נותנת לו כי הוא כותב לה הכתובה בתחלה שמה היא נדונייתה ונותנת לו ואשמועינן הך סיפא שאפילו כשהוא נשום בבית החתן מוסיפין על שוויו חומש ולכן הוא פוסק לה בכתובה שכתב לה פחות חומש בין בשום גדול ובין בשום קטן כדקתני גבי שומא דידה זה תורף פירושו ז"ל ולפי פירוש הירושלמי ופי' ר"ח ופי' ר"י ז"ל מה שהחתן פוסק מכלים שלו שנותן לה להיות תחת מעות שהכניסה לו אף הוא פוסק פחות חומש דבהנהו נמי איכא משום שבח בית אביה והיא רוצה לכלות' לפחות שומא. הריטב"א:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל מה שחתן פוסק כו'. כלומר שום שהחתן פוסק בשעת אירוסין לכלה להכניס לה ותכשיטין שמשתמש בה אינו פוסק כפי מה שברצונו לתת שאם ברצונו לתת לה חמש מאות דינרין לא יפסוק אלא ארבע מאות שאם היה פוסק חמש מאות היינו מחייבין אותו לתת לה שומא ששוה חומש יותר דהיינו שש מאות וכ"ה בין הכל דכי היכי שאם האשה אמרה שום במנה חייבת להוסיף החומש הכי נמי אם אמר לה שום בכך וכך נחייב אותו להוסיף החומש ולפיכך יש לו ליזהר בשעה שפוסק שיפסוק החומש פחות והיינו דאמרינן בגמרא תנא שומא דידיה ותנא שומא דידה. ואם תאמר בשלמא שומא דידה דין הוא שתוסיף חומש ממה שכתוב לה דשמו דעת האשה רוצה לכלות כליה ולפחות חומש אבל בשומא דידיה אמאי צריך להוסיף חומש וי"ל דאורחא דעלמא כי קא פסיק חתן להכניס שום לכלה כנגד שום שהכלה מכנסת קא פסיק ולא מבעיא היכא דיהיב לה איהו מידי אלא אפילו היכא דלא יהיב לה מידי פוסק חומש דמסתמא כי קא פסיק למנהגא דשאר חתנים נחית. זו היא שיטת ר"ח ז"ל וחכמי ספרד ז"ל והוא עיקר.
אבל רש"י ז"ל פירש על דעת אחרת דהא דתנן שום במנה ושוה מנה אינו רוצה לומר שאמרה כל זה הלשון אלא שאמרה שום במנה בלבד ואותה השומא שנתנה במנה שוה מנה בשוק לכל אדם כל כך היו חפצים שנתנה טובים שאין לו לומר תן לי החומש יותר או לא אכתוב אלא שמונים לפי שלא אמרו לפחות חומש אלא כשנותנת לו המנה על פי שמאין ששמין אותו בבית חתנים שדרכן לשום הדבר ביותר משוויין לכבוד החתן והכלה אבל היכא שנותנת לו בענין ששוה לאלתר לכל אדם המנה יכתוב לה המנה שלם ואינה צריכה להוסיף לו כלום. וזה הפירוש אינו עולה לפי הטעם שאמר בירושלמי דשמו דעת האשה שרוצה לכלות ולפחות חומש דמשמע שאף על פי שיהיה שוה זה השיעור לכל אדם אינו כותב לה כפי שוויו.

והא דתנן מה שהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש ג"כ פירש אותו רש"י בדרך אחרת דהיכי קאמר דכי היכי דאם היא הביאה לו כנגד השום הוא פוחת לה חומש הכי נמי אם החתן התנה להביא בבגדים שומת דבר ידוע אינו חייב להביא כל הסכום שהתנה אלא פחות החומש כגון שהתנה להביא לה מלבושים שישוו ת"ק ונותן לה ששוים ת' לא נחייב אותו יותר שלא נתכוון לומר אלא מלבושים שישומו אותן בת"ק ודרך אותן השמאים ששמין מה ששוה ארבע מאות בחמש מאות לכבוד החתן והכלה וגם בזה הלך לפי שיטתו שתולה הטעם דשמאין שדרכן לשום ביותר משוויין והוא דבר רחוק אבל נוכל להעמיד זה הפירוש אפילו לטעם הירושלמי דכי היכי דאמרינן שמו דעתה של אשה שרוצה לבלות כלים כו'. ה"נ רוצה לבלות כלים שהבעל מכניס לה שלא יוכל הוא למכרם ושתקבלם ביותר משוויין חומש מיהו לישנא טפי משמע כאידך פירושא מדתנא פוסק פחות חומש ולא תנא פוחת חומש. עד כאן:

וז"ל רבינו האיי גאון ז"ל ומה שהחתן פוסק וכו'. פי' שאף אם הכניס לה שום משלו ושוה שלשים ואחד ודינר אין כותב לה אלא מנה פחות חומש ואם שוה חמש מאות אין כותב לה אלא ארבע מאות ומה שהחתן פוסק פוסק פחות חומש כלומר אשר יפסוק הוא לתת לה מן השום משלו אין עליו לתת לה אלא פחות חומש. ע"כ:

וז"ל ר"ח ז"ל כצורתו מה שהחתן פוסק כלומר ואם פסק לה גם על עצמו שיכניס לה בגדים וישום אותם עליו ויכתבו עליו בתורת צאן ברזל כענין מה שאמרנו ביבמות ולא עוד אלא אפי' הכניס לה שום משלו וכו'. הוא פוסק פחות חומש פי' מה שפסק לה אינו אלא פחות חומש ממה שהיא כותבתה על עצמה כלומר חייבת היא לכותבן על עצמה ביותר חומש על מה ששוה מפני ששמו דעתה שרוצה ליהנות בהן בלבישה ויכתבו וינתנו עליה ביותר חומש כמו ששמו דעת הבעל בדינרין שהם נכתבים עליו ביותר מחצה ע"כ. וכתב הר' יהוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל שזה הפי' פי' נכון הוא:
והילך לשון הר"י מטראני ז"ל בפסקיו וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש פי' כמו שמוסיף שליש על הכספים כך הוא פוחת חומש משומת הכלים שאם מכנסת לו כלים ששוין אלף זוז ונישומו באלף זוז כפי מה ששוין לימכר בשוק אינו מקבל עליו לכתוב בכתובה אלא פחות חומש דהיינו שמונה מאות והטעם מפורש בירושלמי מפני שהאשה מכלה אותם ולובשתן והן פוחתין ואובדין והוא חייב באחריותן תקנו לפסוק פחות חומש וזו היא שומא דידה ששם עליו מקבל עליו אחריותן וזה מדבר בדבר שלא פסקו בשעת אירוסין ליתן לו אלא מה שנותנין לו בשעת הנשואין ואתא לאשמעינן שעל כל שוה חמשה הוא כותב בשטר כתובתה ארבעה מפני שהן עתידין לבלות והוא חייב באחריותן ומכאן מוכיח שפחת הבלאות הוא על הבעל ולאפוקי ממאן דמפרש ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול דתנן התם אם מתו מתו לו כעבדי צאן ברזל ודייק טעמא דמתו דליתנהו אבל אי איתנהו ופחיתו מדמיהם לא משלם לה פחת דכל נכסי צאן ברזל נוטלת בלאותיה כמות שהן ולא משלם פחתייהו ומ"ה לא תני אם פחתו פחתו לו. וליתא דהכא משמע דאפי' פיחת מקבל עילויה שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה פירוש זה מדבר על הפסק שפסקו לו בעת האירוסין וארישא דמתניתין קאי דקתני פסקה להכניס לו כספים וה"ק פסקה להכניס לו כלים שום במנה שישוו מנה אין לו לבעל לתבוע ממנה אלא כלים שישומו לו במנה אע"פ שהוא לא יכתוב בשטר הכתובה אלא שמונים זוז ולא מצי למימר הב לי כלים שישוו וישומו טפי ממנה שאכתוב בשטר הכתובה שום במנה דכיון דהכי קאמרה ליה שום במנה ושוה מנה לא התנית לו אלא שתתן לו כלים השווים ונישומים מנה ולאו כשומא דקא כתיב איהו בשטר הכתובה קא פסקה ליה.
שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר פי' אבל אם פסקה לו שתכניס לו כלום שום במנה כיון שלא פירשה ושוה מנה בודאי במנה הנכתב קא אמרה ליה הלכך נותנת לו ל"א סלע ודינר שכשיפחות הוא החומש כדין החתן יכתוב בשטר הכתובה מנה אחד וזהו שומא דידה כמה חייבת להכניס לו. בארבע מאות נותנת חמש מאות פי' אם פסקה להכניס לו שום בארבע מאות כיון שלא אמרה ושוה ארבע מאות נותנת לו חמש מאות שיכתוב הוא בכתובה ארבע מאות והיינו הך אלא תנא שומא זוטא גבי דידה וקתני שומא רבה. ומה שהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פי' זה מדבר בשומא דידיה שאם מכנסת לו כלים בעת הנשואין מה שלא פסקה ליתן לו הוא פוסק ומקבל עליו פחות חומש והיינו רישא דקתני וכו' וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש דקא מיירי בשומא דידיה אלא תנא רישא שומא רבה בשומא דידיה וקתני סיפא שומא זוטא. עכ"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל:

בד"ה והא כי אתא כו' דאיירי במתני' במציאתה ומעשה ידיה כו' עכ"ל פלוגתייהו במעשה ידיה ודאי דמפורש בהך מתני' דנדרים אבל פלוגתייהו במציאתה אינו מפורש במתני' אלא בברייתא דמייתי לעיל ואפשר דנקטו מתניתין לגבי מציאה דהיינו מתניתין דהכא דמפורש ביה מלתיה דת"ק דס"ל דמציאתה לבעלה סתמא קתני אפילו שע"י הדחק וק"ל:

בא"ד דהא שמעינן מדרבא דקא מדמה כו' ורבין דקאמר דפליגי כו' עכ"ל צ"ע בדבריהם דהכא קאמרי דמתרוייהו נשמע כן דמרבא נשמע דמדמינן מציאה להעדפה ורבין קאמר דבהעדפה שע"י הדחק פליגי א"כ במציאה נמי שע"י הדחק פליגי ובסוף דבריהם לא נקטו אלא דממלתיה דרבין נשמע כן דמדמינן מציאה להעדפה ולעיל כתבו בהיפך דרבין גופיה דמוקי לה בהעדפה שע"י הדחק היינו משום דהוי כעין מציאה דפליגי נמי בה כו' ודו"ק:

בד"ה אלא מעתה כו' והלא במתניתין אינו נותן לאשה בושת שלם ולאיש לבד כו' מאי פריך מבייש סוסתו כו' עכ"ל ר"ל דאי הוה נותן לאשה לחוד בושת שלם וגם לאיש הוה פריך שפיר כיון דנותן לאשה בושתה משלם אמאי נותן כלל לאיש בושת כמו דאינו נותן לחבירו בבייש סוסתו אבל השתא דאינו נותן לאיש אלא מחלק האשה דקארי לה מאי קארי לה כיון דסוסתו לאו בר בושת הוא ליכא כאן כלל דמי בושת ודו"ק:

בד"ה פחות חומש כו' ב' טעמים חדא משום שפוחתין כו' וטעם אחר דדרך לשומם יותר חומש לכבוד כו' עכ"ל ר"ל דהיכא דליכא הני ב' טעמי אינו פוחת חומש דאם לא כן מאי משני לקמן לא בכלים של זהב דלא פחתי ומה שכתבו התוס' גבי פרקמטיא אלא כלומר שאין משתמשין בהן כו' מיהו ודאי דפחתי כשיהיו נתפרין וק"ל:

גמ' מתקיף לה רבא בר רב נתן כו'. נ"ב כל הני הוויי אליבא דר' יהודה בן בתירא נינהו ותמיהני נהי דס"ל לר"י שהבעל מתבייש בבושתה למה ממעט בסך בושת האשה היה לו לומר שיתן לכל אחד דמי בושתו ונראה דס"ל דבושת האשה ממועט מפני שהיא ברשות בעלה והכי מתפרש בגמ' אלא מעתה בייש עני בן טובים דוק ותשכח. ע"כ לשון הר"ן.

שם א"ל התם כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ומשני כו' סימא בקרקע נ"ב ערוך פי' מטמונים:

גמ' אלא בירושלים. ורשב"ג דאמר הכל כמנהג המדינה וכו' ארישא קאי עיין באשר"י:

גמ' במנה הנישום וכו' פירש"י לפי חשבון וכו' פוחת חומש. דהכי משמע לשון מנה הנישום לאפוקי שלא תימא האיבעיא לפי שליש שמקבל עליו מפני שמשתכר נמי מוסיף וכו' דעלה קאי במתני' וק"ל:

גמ' מלח ממון חסר. משמע באיזה אופן שיוחסר. ואמרי לה חסד משמע דוקא גמילות חסדים דגדולה מן הצדקה בג' דברים:
בתד"ה כשחתן פוסק כו' פי' ר"ח כו'. דלפרש"י הול"ל וכנגד השום פוסק פחות חומש כמו ברישא ולא הול"ל וכשהחתן פוסק הוא פוסק כו' ועוד דלפירש"י למה לי הך בבא דמה לי שומא דידיה לדידה לפירש"י שפי' הכניסה היא תחלה או כתב הכתובה קודם עיין בברטנורה אף שנראה מפרש"י שמיישב קצת במ"ש בד"ה תנא שומא כו' שאף הוא שם כו' והנראה שר"ל דשומא דידה היינו שום שקיבל הבעל עליו במנה וכתב כבר כן בכתובה ודאי היה דעתו על שוה מנה דהא לא ראה עדיין לפניו דברים הנישומין ולא סבר וקיבל וכיון שדרך להעלות צריכה להביא חומש יותר לפי שומת הנועדים אלא אפילו שומא דידיה דהיינו מה שהחתן פוסק נגד השום שהכניסה לו כבר והוא פוסק כנגדן ומקבלן בשטר הכתובה דהשתא ראה שומתן וה"א דסבר וקיבל קמ"ל דאפ"ה פוחת חומש שאף הוא יודע וניחא ליה להעלות השומא משום כבוד ולאו דוקא הוא שם דהא רש"י כתב במתני' וכשהחתן פוסק כו' ואם הם שמו תחלה [רק הוא שם היינו שראה שומתן] וק"ל. ופירש ר"ח כשהחתן כו' תוספת לכתובתה כו'. אין לפרש דבריהם כגון שפסק לה לתוספת ד"מ ה' מאות ומייחד לה כלי בכך צריך להיות מה שנישום עוד חומש משום שדרך הנועדים להעלות חומש בשומא ושמו הכלי ביוקר ולטעמא דפחתא לפי שהיא משתמשת וכו' ולעת גביית התוס' אינו שוה רק ד' מאות כיון שפחתה ע"י השימוש דאי אפשר לומר כן א' דאמאי נקטו תוס' ולא מה שמייחד נגד כתובה מנה מאתים או נדוניא אף שאין מיחדין מטלטלין לכתובה כדלעיל מ"מ בנדוניא מיחדין ועוד מאי ולכתוב שויים בכתובתה וכו' ה' מאות שפסק לה צריך לכתוב בכתובה כמה שויים של הכלי בכתובה ועוד לטעם דפחתי וכו' אדרבא כיון שהיא משתמשת בו למה יפסיד הבעל דמה"ט ברישא מה שתכניס היא מקבל הוא עליו בפחות חומש כי מצד הדין אינו מחויב להניחה להשתמש בהן ועשו חכמים תקנה שיפחות חומש ותשתמש היא בהן שניחא לה וכו' וא"כ ה"נ אדרבה תפסיד היא שאינו חייב להניחה להשתמש שחיוב התוס' לכשתתאלמן או תתגרש. אבל ר"ל אם רצה להוסיף מה שרוצה לפי נדבת לבו ולא פורט סך מעות כמה רוצה להוסיף רק מיחד לה כלי למתנה נוסף לכתובתה דהיינו תוספת ובא אח"כ לשומם שמא יאבדו ולכתוב שוויים בכתובה פוחת חומש ד"מ אם שמו השמאים הכלי שהוסיף לה לכתובה בעד ה' מאות אינו מקבל עליו לכתוב אם יאבדו אלא ד' מאות משום שמעלין בשויים מפני הכבוד ולטעמא דפחתי לא מפני שמעלין ה"נ לפי שמשתמשת וכו' ובההוא הנאה שמניחה להשתמש בו פוחת לה חומש אם מקבלים עליו בתוך שטר הכתובה וק"ל:
בתד"ה תנא שומא רבא וכו' ולר"י נראה וכו'. דלפירש"י מה לי דידיה או דידה גם לפי מ"ש בדבור הקודם וכשהחתן פוסק א"כ הוא ענין אחר כלל ול"ד לרישא גם לפירש"י למה מפריד במתני' בין שומא רבא דידיה בין שומא זוטא דידיה וק"ל:
בסה"ד דאתרוייהו קאי כשהחתן פוסק נראה דכצ"ל. וקצת קשה לפי"ז למה סיים התרצן תנא שומא דידיה כו' הקושיא לא הוי רק מהיא נותנת ל"א סלע כו' הניחא לפירש"י ודוחק לומר שלא תימא אמאי לא קתני נמי ב' שומות בדידיה ולזה אמר תנא שומא דידה ועלה קאי שומא דידיה דומיא ודו"ק:
בתד"ה ליום ראשון וכו' אלא כדי קישוטה ליום. ואת"ל כל יום ויום שבת ראשונה כו' ולהלאה נותנין לה הכל בבת אחת כי אחרי שבוע הראשונה לא נשאר עוד כ"כ הרבה או דוקא שבוע הראשונה שמרבה בתכשיטי קישוטין איכא למיחש שמא תכלה. ואפ"ל עוד:
בתד"ה שפסקו כו' אע"פ שלפי חשבון כו'. אולי לא גרסי לבו ביום או פירוש בו ביום פסקו וא"כ אכתי מיבעיא [לעיל שפיר דאפשר] אותה הפסיקה היתה לצורך אותו יום ונותנין לה כל יום רק כדי קישוטה או הפסיקה אלעולם ונותנין לה הכל בבת אחת [וע"ז מקשו התוס' תיפשוט ליה דלצורך יום ומתרצין כו'] מיהו אין צורך לזה דלא קאמר רק שפסקו לה לא שנותנין לידה ויהיה הפירוש מוחלט הפסיקה לעולם [ומקשו תוס' בפשיטות] ומ"מ האיבעיא שפיר [אנתינה] ולא רצו לפרש לצורך אותו יום וכפרש"י [ולא היה קשה קושיתם] דאל"כ נפשט האיבעיא מזה ודו"ק:
בתד"ה וענו וכו'. דאילו לפרש"י צ"ל דוקא לעיל שהיתה שומרת יבם לא ענו ולפי' התוס' כיון שמת בעלה נמי לא הו"ל לענות אמן אלא בחיי בעלה היה ושל"ת א"כ למה פסקו חכמים פסק בעל הול"ל הניחא לפירש"י לז"א בעלה הטיל וכו':

רש"י ד"ה שלא ע"י הדחק. כגון שהיא עירנית. עי' עירובין (נג ב):

רש"י ד"ה שתים שלש. וטווה פשתן. לכאורה לפי מאי דאיתא לעיל (סא ב) דוקא בצמר הוא דעושה אבל לא בפשתן מפני שמסריח את הפה כו'. הוה זה לחוד כהעדפה שע"י הדחק. וי"ל דהתם אמרינן בכיתנא רומאה דוקא. אבל מ"מ קשה למאי ה"ל להזכיר פשתן:

תד"ה והא (בסופו). אלא ממילתיה דרבין. עי' מהרש"א. ול"נ דט"ס הוא וצ"ל דרבא:

רש"י (במשנה) ד"ה יכול. אבל אחיו או יתן כו'. עי' בר"ן:

רש"י ד"ה וכנגד השום. למזמוטי חתן. עי' חגיגה (יד ב):

רש"י ד"ה שום במנה ושוה מנה. אין לו לומר תנו לי עוד חמישיתו כו'. וקמ"ל דאף דאיתא עדיין טעמא דהן פוחתין מ"מ א"צ להשלים חומש. ומהרע"ב משמע דאשמעינן דלא יוסיף שליש. והוא דל"ת דעל שום ג"כ מוסיפין אלא דברישא להכי פוחת עוד חומש לפי ששמאום יותר מדאי עד כדי ההוספה ופחיתת חומש קמ"ל דלא. ומיושב קושיית התוי"ט פשיטא:

תד"ה פחות. מאי לאו ככלים של כסף כו'. כצ"ל:

בא"ד דל"ד לסחורה דא"כ הוו כמו כספים. ר"ל כדלקמן (סז) בגמ' בבשמים של אנטוכיא וכו':

רש"י ד"ה שלא כו' עירנית. נ"ב תריפה ובקיאה ונעורה בלילה למלאכתה:

תד"ה עני עשיר כו' נ"ב אע"ג דבשתו יתרה משל עני:

רש"י ד"ה שע"י הדחק, כגון שדחקה עצמה והעדיפה, נראה בעליל מלשון רש"י ז"ל דמפרש והעדיפה היינו שעשתה יותר מה' סלעי', ובאמת תמהני דאף דבס"ד דפלוגתיי' בהעדפה שלא ע"י הדחק. ע"כ העדפה היינו היותר על ה' סלעים דבלא"ה לענין מאי נקרא העדפה, אבל למסקנא דפלוגתייהו בדוחק. היינו שדחק' ועשתה בלילה. א"כ י"ל אף אם עדיין לא הגיע לה' סלעים. מ"מ כיון דא"צ לעשות רק כל היום כפי כחה. וזו עינה נפשה לעשות הרבה ס"ל לר"ע דהוא לעצמה. ועיין:

גמרא ומה העדפה דמעשה ידיה כו' ר"ע אומר יפר שמא תעדיף. ויש לדקדק דאכתי מנ"ל לרבא דס"ל לר"ע כל העדפה לעצמה דילמא לעולם לר"ע נמי העדפה לבעל. אלא דאפ"ה ס"ל דיפר דשמא תאמר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר. דלשיטת רוב הפוסקים מצית למימר הכי. ונהי דלעיקר מעשה ידיה לא חייש ר"ע שתאמר איני ניזונית כו' כיון דלא שכיח שתאמר כן כמ"ש התוספות לעיל דף נ"ח בד"ה שמא יגרשנה אפילו לר"י בן נורי דחייש למילתא דלא שכיח דשמא יגרשנה וכ"ש לר"ע אבל לענין מעה כסף נראה דשכיח טפי דמעה כסף דבר מועט הוא שפיר חייש ר"ע שתאמר כן. מיהו למאי דפרישית לעיל דלכ"ע לא מציא למימר איני נוטלת מעה כסף אא"כ אמרה ג"כ איני ניזונית ואיני עושה א"כ ודאי לא שכיח ומקשה שפיר ודו"ק:

שם והא כי אתא רבין כו' כך גירסת רש"י ומפרש דקס"ד מציאתה כהעדפה שלא ע"י הדחק היא והיאך פליגי בה והקשו עליו בתוספות דלעיל מקשה בריש סוגיין להיפך. בר מן דין קשיא לי מאי קס"ד לדמות מציאה להעדפה שלא ע"י הדחק. דהא לקמן בר"פ אלמנה ניזונית קאמר בגמרא להדיא דטעמא דמ"ד מציאת אשה לבעלה היינו משום איבה דוקא. ובהעדפה שלא ע"י הדחק לאו מטעמא דאיבה אתינן עלה. אלא שתקנו לו תחת מעה כסף כדאיתא לעיל דף נ"ח בסוגייא דמקדיש מעשה ידי אשתו וכדמשמע נמי בפרק אע"פ במשנה ואם אינו נותן מעה כסף כו' וכדמשנינן לעיל דאהעדפה קאי. ולכאורה נראה דהא דפשיטא ליה לרבין משמיה דר' יוחנן דהעדפה שלא ע"י הדחק לכ"ע לבעל היינו משום דמסתמא ליכא מאן דפליג אהאי תקנתא דתחת מעה כסף וכמו שאבאר עוד בלשון התוספות. ונלע"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל חדא מגו חדא דאדרבה מהאי סברא גופא מקשה הש"ס שפיר מדרבין ארבא דקאמר איפוך ומוקי למתני' דהכא ודפרק נערה דף מ"ו דמציאת האשה לבעלה כרבנן וא"כ תו ליכא למימר דטעמא דהעדפה לכ"ע לבעלה היינו תחת מעה כסף כדמשמע במתניתין סוף פרק אע"פ דהא כיון דס"ל לרבנן דאפי' מציאתה לבעלה היינו ע"כ משום איבה דמזונות לפירש"י. א"כ מהאי טעמא גופא אף בלא תקנתא דמעה כסף הוי העדפה לבעלה נמי משום איבה דמזונות. דשייך בהעדפה טפי מבמציאה כדמקשה בריש סוגיין מהאי סברא גופא. אע"כ דלקושטא דמילתא למאי דס"ד השתא לרבי יוחנן ע"כ לא תקנו העדפה תחת מעה כסף אלא משום איבה. אלא דלאחר כך תקנו מעה כסף תחת העדפה. והא דפשיטא ליה לרבי יוחנן דר"ע נמי אית ליה העדפה לבעל היינו משום דר"י סובר סברא פשוטה דלכ"ע זוכה הבעל בכל מה שזוכה האב אדרבה יתר עליו הבעל לענין פירות וכיון דבאב לא שני לן בין עיקר מעשה ידיה להעדפה שלא ע"י הדחק דהא לא נתנו שיעור ועוד דמהיקשא דבת לאמה העבריה ילפינן דהעדפה לאביה כמו באמה לרבה. א"כ כ"ש בבעל דמתקנת חכמים יפה כחו מכח האב. אבל בהעדפה על ידי הדחק פליג שפיר משום דבאב נמי לא פסיקא לו אי הוי לאב. ולכאורה נ"ל ברור דאדרבה לכ"ע העדפה שעל ידי הדחק לא הוי לאב כיון דמהיקשא דאמה ילפינן ובאמה ועבד עברי גופא נ"ל דהעדפה שע"י הדחק לעצמן. דכתיב לא ירדה בו בפרך. ואמרינן נמי וכי יעלה על דעתך שע"ע עובד בין ביום בין בלילה וא"כ נראה דמה שעובד בלילה לעצמו. ועוד דהכי מוכח להדיא בפ"ק דמציעא דמציאה שע"י הדחק היכא שאין בטל ממלאכתו הוי לעצמו. א"כ ה"ה להעדפה שע"י הדחק למאי דס"ד השתא. ולפ"ז מקשה שפיר כיון דלרבי יוחנן פשיטא ליה מסברא דנפשיה שזוכה הבעל בכל מה שזוכה האב. א"כ האיך פליג במציאה הא ודאי לכ"ע מציאתה לבעלה כמו לאביה דקס"ד דהוי כמו העדפה שלא ע"י הדחק ומדאורייתא לאביה לכ"ע וע"ז מסיק הש"ס דמציאה כהעדפה שע"י הדחק וא"כ דר"ע דלית ליה טעמא דאיבה בהעדפה שעל ידי הדחק ה"ה דלית ליה במציאה ובאב גופא נמי ס"ל לר"ע דהעדפה ומציאה שע"י הדחק לעצמה וכן באמה העבריה ולרבנן נמי לא הוי מציאת הבת לאביה מדאורייתא אלא מדרבנן משום איבה וכן באמה העבריה כמו שהעליתי לעיל בפרק נערה דף מ"ז בלשון התוספות בד"ה משום איבה ע"ש כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל לפי שיטתו בר"פ אלמנה ניזונית דאיבה דמציאה היינו איבה דמזונות מיהו בסמוך בלשון התוספות אפרש בענין אחר ודוק היטב:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה והא כי אתא רבין כך גירסת רש"י כו' וכתבתי ליישב שיטת רש"י לנכון ומתוך כך העליתי דנ"ל ברור דהעדפה שע"י הדחק של הבת לכ"ע לא הוי לאב כיון דמעשה הבת לאביה לא ידעינן אלא מהקישא דלאמה ובאמה ועבד גופא נראה לי שהעדפה על ידי הדחק לעצמן כדמוכח בפרק קמא דמציעא עיין בפנים:

רש"י בד"ה ה"ג והא כי אתא רבין כו' וקס"ד מציאתה כהעדפה שלא ע"י הדחק היא והיכי פליגי בה עכ"ל. לכאורה היה נראה לי להוכיח דרש"י סובר כשיטת הר"מ הלוי שהביא הרא"ש ז"ל דבאינה ניזונית לכ"ע מציאתה לעצמה. וא"כ מקשה שפיר דע"כ פלוגתא דר"ע ורבנן בניזונית איירי. משא"כ אם נאמר דרש"י סובר כשיטת הרא"ש ז"ל דבאינה ניזונית לרבנן נמי לבעל. א"כ מאי מקשה הכא לר"ע ממציאה אהעדפה דילמא הא דפליג ר"ע אדרבנן וקאמר מציאת האשה לעצמה היינו באינה ניזונית ופליגי ר"ע ורבנן בפלוגתא דהרמ"ה ז"ל והרא"ש ז"ל דודאי בהכי ניחא לן טפי מלומר דלר"ע אף בניזונית פליג דלעצמה. ומוקמינן לכולהו מתני' דמציאת האשה לבעלה דלא כר"ע. ובשלמא להרא"ש גופא לא קשה מידי דבלא"ה לא גריס כגירסת רש"י אלא כגירסת התוספות דכי אתא רבין לאו קושיא היא אלא מילתא באנפי נפשה משא"כ לגירסת רש"י אי הוי ס"ל כשיטת הרא"ש לדינא לא הוי מקשה הכא מידי דנהי דבתחילת סוגיין לא שייך למידק הכי כיון דההיא דקונם שאני עושה לפיך ליכא לאוקמי באינה ניזונית כמ"ש התוספות לעיל דף נ"ח א"כ מקשה שפיר מכח כ"ש משא"כ הכא לבתר דמסקינן איפוך ודאי מצינן לאוקמי פלוגתא דר"ע ורבנן בהכי וצ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה והא כי אתא רבין כו' זאת גירסת הקונטרס וקשה כו' וע"ק לפ"ה כו' עכ"ל. כבר כתבתי ליישב שיטת רש"י באריכות אלא אף למאי דלא נחתו התוספות לפרש כן אכתי נ"ל לפרש בע"א דודאי בריש סוגיין ע"כ הוי צ"ל דהעדפה שלא ע"י הדחק עדיף ממציאה לגבי הבעל דאל"כ כ"ש דהוי קשה טפי דרבנן אדרבנן אלא דלא הוי פסיקא ליה להקשות דרבנן אדרבנן משום דאיכא לאוקמי הא דמציאת האשה לבעלה באינה ניזונית אלא דלפ"ז כ"ש דקשה דר"ע אדר"ע. ועי"ל דלא פסיקא כ"כ דרבנן דנדרים ס"ל דהעדפה לבעל דאפשר דהא דקאמרי אין צריך להפר היינו משום דלא חל נדרה דאין אדם מקדיש דשלב"ל. אלא דלקושטא דמלתא לא ניחא ליה לפרש כן כמ"ש התוספות לעיל בדף נ"ט בד"ה א"צ להפר ע"ש. וא"כ ע"כ דלמאי דתני קמיה דרבא ס"ל דלרבא העדפה עדיף ממציאה. וא"כ מקשה שפיר דר"ע אדר"ע. משא"כ לבתר דמסקינן איפוך הדרינן לסברא חיצונה שאין לחלק כלל בין מציאה להעדפה שלא ע"י הדחק ומדפשיטא ליה לרבי יוחנן דהעדפה לר"ע נמי לבעל ומפיק לישנא דר"ע ממשמעותא. ע"כ היינו משום דמשמע ליה דר"ע במציאה אית ליה דלבעלה כדתני תנא קמיה דרבא מעיקרא. ולפ"ז ע"כ נאמר דהא דקאמרי רבנן מציאת האשה לעצמה באינה ניזונית איירי. ואהא מסיק שפיר דמציאה כהעדפה שע"י הדחק דמי וא"כ שפיר הוי פלוגתא דר"ע ורבנן בניזונת וכדמפיך רבא ובר מן דין נמי קשיא לי דנהי דהתוספות לא משמע להו לפרש כפירש"י משום הך קושיא אכתי הו"מ לקיים מיהא גירסת רש"י דגרסינן והא כי אתא רבין כו' ולפרש דהא גופא מקשה הש"ס. אהא דפשיטא ליה לרבא בריש סוגיין דהעדפה עדיף ממציאה. ומקשה דליתא להאי סברא דהא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן דפלוגתא דר"ע ורבנן בהעדפה שע"י הדחק. וא"כ הוי משמע ליה דהעדפה כי האי ודאי גרע ממציאה. ואהא מסיק הש"ס שפיר דמציאה כהעדפה שע"י הדחק. ואפשר דה"נ דגריעא מינה אלא דלא איכפת לן בהא כיון דאשכחן בהדיא דפליגי נמי במציאה וכדאפיך רבא ומהכא גופא קאמר ר' יוחנן שפיר למילתיה כיון דאשכחן פלוגתא דר"ע ורבנן במציאה דגריעא טובא כח הבעל ממילא אית לן לאוקמא נמי מילתא דר"ע בקונם בהעדפה כי האי דדמי קצת למציאה. ולא בהעדפה שלא ע"י הדחק דעדיף טובא. ולפ"ז מדוייק היטב לשון פלוגתא דר"ע ורבנן. ולענ"ד נראה דמה שנדחקו התוס' לפרש בע"א כמו שאבאר היינו משום דבלא"ה היה גירסת הספרים שלהם כגירסת רבינו חננאל ז"ל אלא דרש"י לא נתיישב לו זו הגירסא ומש"ה גרס בע"א והא כי אתא רבין בלשון קושיא. וכיון דלשיטת רש"י נמי צריך לדחוק בלשון הסוגיא מש"ה ניחא להו טפי לקיים גירסת הספרים שלהם כגירסת ר"ח כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד לכך נראה כגירסת ר"ח כו' עד סוף הדיבור. ולא ידעתי ליישב אריכות דבריהם לנכון אלא משום דרוצין לתרץ מאי דהוה קשיא להו הא דקאמר מציאה כהעדפה פלוגתא דר"ע ורבנן ולכאורה לדבריהם קשה יותר דתלי תניא בדלא תניא דהא מציאה פלוגתא דר"ע ורבנן מפורש להדיא בברייתא למאי דמפכינן לה לכך הוצרכו לפרש דעיקר מימרא דר"ע לאשמעי' דפלוגתא דמציאה היינו נמי ע"י הדחק בדלא בטלה ממלאכתה דומיא דהעדפה וכ"כ הרא"ש ז"ל והיינו דתלי לה ר"פ מציאה בהעדפה. ונהי דרבנן הוו קאמרי איפכא. דפלוגתא דהעדפה ע"י הדחק משמע ליה הכא מפלוגתא דמציאה דהוי פשיטא ליה דאיירי בהכי ממש כיון דבמימרא דרבנן גופא לא נזכר מענין מציאה אלא ר"פ מפרש הכי למילתא דרבנן והיינו משום קושיא דרבא בריש סוגיין כמ"ש התוספות להדיא דר"פ מדרבין ורבא הוא דדייק הכי. מש"ה תלי שפיר מציאה דלא מפורש דאיירי מעל ידי הדחק בהעדפה דמפורש במילתא דרבין כן נ"ל בכוונת לשון התוספות ונתיישב מה שדקדק מהרש"א ודו"ק. מיהו במה שכתבו דהעדפה שלא ע"י הדחק לכ"ע לבעל משום מעה כסף לא ידעתי למה הוצרכו לפרש כן בפירושם טפי מלפי' רש"י ולפמ"ש לעיל ביישוב שיטת רש"י יש ליישב ואין להאריך ולכפול הדברים אלא דבעיקר פירושם בזה שכתבו דהעדפה שלא על ידי הדחק לכ"ע לבעל משום מעה כסף כבר כתבתי שיש לתמוה בדבר דכיון דלקושטא דמילתא לרבנן אפילו מציאה והעדפה שע"י הדחק לבעל והיינו ע"כ משום איבה וא"כ כ"ש דבעיקר העדפה שלא ע"י הדחק אין צורך לתקנתא דתחת מעה כסף אלא משום איבה ודוחק לומר דתקנתא דהעדפה תחת מעה כסף היינו דוקא אליבא דר"ע דלית ליה תקנתא דאיבה. דא"א לומר כן דתיקשי סתמי דמתני' אהדדי סתם משנה דר"פ אעפ"י דקתני ואם אינו נותן מעה כסף וכו'. וסתם מתני' דהכא דמציאת אשה לבעלה מיהו לענין מציאה לחוד היה באפשרי לפרש דבריהם לפי שיטתם לעיל דף מ"ז בד"ה משום איבה דהא דאמרינן מציאת אשה לבעלה משום איבה היינו איבה דקטטה וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשמעתין בשם הירושלמי דשמא תגנוב משל בעלה ותאמר מציאה מצאתי. ולפ"ז מצינן למימר דלא שייך האי איבה דקטטה אלא במציאה לחוד שאין לה קצבה משא"כ בענין העדפת מעשה ידיה שתוכל לברר והוא דבר שיש לו שיעור וחשבון לא שייך האי איבה דקטטה ולא תקנו לו אלא תחת מעה כסף. אלא דכיון דהתוספות מדמו העדפה שעל ידי הדחק למציאה וכמ"ש בסמוך בד"ה מציאתה ומשמע דאידי ואידי משום איבה דמזונות והוא מוכרח לפירושם א"כ מה צורך לתקן העדפה שלא ע"י הדחק תחת מעה כסף אטו מי גריעי ממציאה והעדפה שע"י הדחק שתקנו משום איבה לחוד אם לא שנאמר דשתי תקנות הוו ויש ליישב עוד בדרך אחר בדוחק ודו"ק:

בא"ד אלא בעי ר"פ עשתה לו שתים כו' והוי לעצמה לר"ע כו' עכ"ל. ולפ"ז נראה לכאורה מדבריהם דלר"פ הוי הלכה כר"ע בהאי מדבעי ר"פ אליביה כסוגיית הש"ס בכל מקום ובאמת כתב הרי"ף ז"ל דאיכא מרבוותא שפסקו כר"ע אלא דמסתימת לשון התוספות לא משמע כן ועוד דלעיל דף נ"ח פסק שמואל הלכה כר"י בן נורי בההיא דקונם. א"כ משמע דלגמרי הלכה כמותו דדוקא משום שמא יגרשנה צריך להפר ולא משום העדפה. מדלא קאמר הלכה כר"ע. ועיין במה שכתבתי שם בזה. ועוד כיון דלר"פ מציאה כהעדפה שע"י הדחק דמי א"כ הא קי"ל הלכה פסוקה דמציאת אשה לבעלה כסתם מתני'. ואף לפמ"ש בסמוך דלפי' התוס' הוי כשיטת הרא"ש ז"ל דמציאה שע"י הדחק הוא דמדמה לה ר"פ להעדפה שע"י הדחק אלא דבזה יש לי ג"כ לדקדק א"כ מעיקרא מאי הוי קשיא ליה לרבא בריש סוגיא דר"ע אדר"ע דילמא הא דאמר ר"ע בברייתא מציאת אשה לבעלה היינו מציאה שלא על ידי הדחק. מיהא בהא אפשר דהוי פשיטא ליה לרבא דרבנן נמי לא הוו פליגי לומר שהיא לעצמה וטפי הוי קשיא דרבנן אדרבנן אבל קמייתא קשיא. ואם נאמר דר"פ לא ס"ל כשמואל א"כ לא הוו מקשו התוספות מידי בסמוך בד"ה מציאתה מסוגיא דיבמות כיון דהא דר"פ לאו הלכה פסוקה היא ועדיין צ"ע ועיין בספר נתיבות המשפט בדף ר"ח ודוק ועיין עוד בסמוך:

בד"ה מציאתה כהעדפה כו' ומיהו קשה דאמרינן בהאשה רבה כו' עד סוף הדיבור. הא דלא קשיא להו בפשיטות אפי' בלא סוגיא דהכא אהא דבהאשה רבה פלגינהו למציאתה ומעשה ידיה בתרי טעמי ולעיל פרק אעפ"י משמע דמעשה ידיה נמי משום איבה. אלא משום דבהא הוי מצינן למימר דאיבה דמעשה ידיה היינו איבה דמזונות כדקאמר בהדיא משא"כ האי איבה דמציאה היינו איבה דקטטה כמו שפירשו התוספות לעיל פרק נערה דף מ"ז בד"ה משום איבה ומש"ה פלגינהו שפיר מתרי טעמי משא"כ מסוגיא דהכא קשיא להו שפיר דמשמע דמציאה והעדפה נמי משום חדא טעמא הוא והיינו ע"כ איבה דמזונות דאשכחן אפילו בעיקר מעשה ידיה בפרק אף על פי. וא"כ אמאי פלגינהו בהאשה רבה לתרתי כן נראה לי בכוונתן. אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא להו דהא משמע דלפירושם בדבור הקודם הא דקאמר ר"פ הכא מציאה כהעדפה היינו אליבא דרבנן הוי לבעל דוקא ולר"ע לעצמה וכבר כתבתי ג"כ בסמוך דלשיטתם הוי הלכה כר"ע. וא"כ לר"ע ודאי מצינן למימר דמשום איבה דמזונות לא חייש כלל אלא בעיקר מעשה ידיה כדאמרי' פרק אע"פ אבל במציאה שלא ע"י הדחק הוי טעמא משום איבה דקטטה. ולפ"ז א"ש סוגיא דהאשה רבה אליבא דהלכתא אליבא דר"ע. ואפשר דקושית התוספות דהכא הוי לפירש"י. אלא דלפ"ז בלא סוגיא דהכא הו"מ להקשות כן בהאשה רבה דהא רש"י ז"ל כתב להדיא בר"פ אלמנה ניזונית דמציאת אשה לבעלה הוי משום איבה דמזונות כמו איבה דעיקר מעשה ידיה דפרק אע"פ. וא"כ אמאי פלגינהו בתרתי ויש ליישב בדוחק. מיהו לפירש"י נראה דבפרק האשה רבה ניחא ליה למימר במעשה ידיה טעמא דפסיקא דאף לר"ע דלית ליה כלל טעמא דאיבה אלא דמעשה ידיה תחת מזונות ממש אפ"ה לית לה כנ"ל ודו"ק היטב ותו לא מידי:

משנה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים כו' לאחיך הייתי רוצה ליתן כו' ופירש"י דאמרינן לו חלוץ או יבם אבל אחיו או יתן או תשב עד שתלבין ראשה עכ"ל. וכתב הר"ן ז"ל דיש לתמוה על פירושו דהא קי"ל כאדמון בפ' שני דייני גזירות דאפילו בחתן עצמו יכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור עכ"ל הר"ן ז"ל ואפשר ליישב שיטת רש"י ז"ל דסובר לקמן דאיירי שפושט לו את הרגל והיינו שאין לו לאב. כמו שפרש"י שם לשון שני אבל היכא דיש לו לאב אלא שאינו רוצה ליתן אפשר דאדמון נמי מודה דאין כופין אותו לכנוס או לפטור דעד שאנו כופין אותו נכוף לאב. ולכאורה נראה דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו משום דאי הוי נחית במשנתינו בהאי פלוגתא דאדמון וחכמים א"כ מ"ש רישא דנקיט הפוסק לחתנו ובסיפא קתני פסקה להכניס שהיא פסקה על עצמה ואדרבה ברישא נמי הו"ל למיתני האי דינא אף בפסקה על עצמה דאע"ג דבאחיו תתן או תשב עד שתלבין וכמ"ש הפוסקים לקמן פרק בתרא. אפ"ה נראה לכאורה דאם אחיו מת קודם נישואין ונפלה לפני יבם דיכולה לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן. אע"כ דלא איירי הכא כלל בהאי פלוגתא דכיון דיש לו לאב ליכא רבותא בבת יותר מבאב. והא גופא אתא לאשמעינן מדיוקא דאף בפסק האב אם אחיו קיים אין כופין אותו לכנוס או לפטור כך נ"ל אלא שהוא דוחק ויותר נראה לפרש להיפך דרש"י רוצה לפרש מילתא דפסיקא דאף בפסקה הבת ע"י עצמה דבאחיו תתן או תשב. אפ"ה לגבי היבם יכולה שתאמר כו'. ואף שגם זה דוחק. ובאמת שאין הכרח כ"כ לפרש כן בפירש"י שבכמה מקומות מפרש אף דלא כהילכתא. אלא לפי שבהגה"ת הרא"ש כתב ג"כ כפירש"י בשם מהרי"ח ז"ל א"כ צריך לפרש כדפרישית או דאיירי שיש מעות לבת דאף בפסק האב על ידה נמי תתן או תשב עד שתלבין כמ"ש בהגה"ת רמ"א בא"ע סי' נ"ג ע"ש ודו"ק:

קונטרס אחרון
משנה הפוסק מעות לחתנו ופרש"י דאמרינן ליה חלוץ או יבם אבל אחיו או יתן או שתשב עד שתלבין ראשה וכתב עליו הר"ן וקיימא לן הלכה כאדמון בפרק שני דייני גזירות וכתבתי דכלשון רש"י גופא הביא הגהות אשר"י בשם מהרי"ח ופירשתי ליישב דבריהם בחד מתרי ותלת טעמים ע"י כמה חילוקי דינים כמ"ש בפנים:

תוספות בד"ה פוחת חומש בקונטרס פי' שני טעמים כו' ונראה לזה הטעם דקדק מדאיצטריך כו' עכ"ל. ולכאורה לא הוצרכו לזה דבלא"ה לפי פי' הקונטרס בסמוך דשום מנה ושוה מנה לפי ששוה בשוק מש"ה אינו פוחת חומש. ואי טעם הפחת היינו משום דפחתי לחוד א"כ אף ששוה בשוק נמי שייך האי טעמא אע"כ דהאי טעמא לחוד לא סגי דלעולם אינו פוחת חומש עד דאיכא תרי טעמי לגריעותא חדא דפחתי ואידך משום שדרך הנועדים להוסיף על השומא מפני הכבוד וכמ"ש מהרש"א ז"ל. וא"כ בשוה מנה בשוק אינו פוחת. ולפ"ז צ"ל דהתוס' רוצים להכריח הנך תרי טעמי אף לפי' ר"ח בדיבור שאח"ז אלא דבלא"ה אין נראה לפרש כפירוש מהרש"א ז"ל דמה סברא היא זו. דבדאיכא תרי טעמי לגריעותא פוחת חומש ובדליכא אלא טעמא דפחתי לחוד אינו פוחת כלל הו"ל לפחות מיהו שום דבר לפי ערך. לכך נראה יותר בכוונת רש"י ז"ל דבחד טעמא לחוד פוחת חומש אלא דבההיא דשום מנה ושוה מנ' אפשר לפרש כוונת רש"י ג"כ כפי' ר"ח בסמוך שאמר ג"כ בזה הלשון שרוצה לכתוב בכתובה כמו ששוה בשוק ומש"ה לא חיישינן לטעמא דפחתי דסבר וקיבל כנ"ל ועדיין צ"ע ודוק:

בגמרא והא כי אתא רבין וכו'. הקש' בספ"י על שיטת הפוסקים דיכולה לומר איני נוטל מעה כסף ואיני נותן המותר א"כ דילמא טעמא דר"ע בהעדפה דשמא תאמר א"נ מעה כסף ואיני נותן המותר ודא דלא חייש במזונות עצמן שמא תאמר איני נזונת יא"ע היינו כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ט. דלא שכיח שתאמר כן אבל מעה כסף דבר מועט ושכיחא שתאמר כן ותירוץ דבאמת לכ"ע א"י לומר שתהי' ניזונת ועל המותר לבד אינו נוטל מעה כסף דכיון שרוצה במזונות צריכה ליטול מ"כ והמותר לבעלה ולענ"ד הוא מוכרח דא"כ תקשה קושי' התוס' לעיל שם דמ"ט דר"י בן נורי דלא קאמר הכי כיון דשכיחא ולפי עניות דעתי נראה דמ"מ מצד הסברא שיטת הטור בשם ר' יונה דא"י לומר במותר איני נוטל מ"כ וא"ע הוא נכון כיון דקי"ל דהעדפה אפילו על ידי הדחק דומה למציאה כ"ש עיקר העדפה וא"כ עכי דתיקנו חז"ל ליתן מעה כסף בעבור העדפה מ"מ מ"י עיקר ונראה דהפוסקים החולקים ס"ל דהא דמציאתה לבעל היינו דוקא בניזונת כדעת ר"י הלוי שהביא הרא"ש וא"כ כיון שאומרת א"נ ממילא אפילו מציאת' שלה וה"ה העדפה ולפ"ז ממילא מוכרח סברת פ"י דכשהיא ניזונת א"י לומר במותר א"נ מעה כסף דהא עיקר העדפה ומציאתה הוא לבעל כיון שניזוני' אלא שתקנו לה מ"כ כנגדו ולפ"ז ממילא לדעת הרא"ש דאפילו באינה ניזונת מציאתה לבעל ה"ה העדפה והוא כסברת הר"י וטור. אך לפ"ז קשה לי אפיכא לשיטת הטור ור' יונה דס"ל דאע"ג דקיימא לן דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה אפ"ה א"י לומר א"נ מעה כסף א"כ לפי הס"ד דפליגי בהעדפה שלא על ידי הדחק א"כ למה ליה לרבא להפוכי פלוגתייהו הל"ל דטעמא שלא על ידי הדחק א"כ למה ליה לרבא להפוכי פלוגתייהו הל"ל דטעמא דר"ע דמפר לפמ"ש התוס' לעיל דהא דיכול להפר להעדפה היינו מפני שאינה יכולה לצמצם א"כ הל"ל דבהא גופא פליגי דר"ע סבר דמציאתה והעדפה דבעל משום איבה וע"כ הא דתקנו מ"כ היינו תחת מותר ומותר עיקר דלא גרע ממציאה א"כ שפיר חיישינן שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה וכיון דבמותר א"י לומר א"נ מ"כ ממילא הוי מותר דידיה ואינה יכולה לצמצם ורבנן לשיטתייהו דס"ל מציאתה לעצמה היינו דס"ל גם כן תקנת מ"כ דתנן במתניתין. אלא דס"ל כיון דמציאתה שלה וה"ה העדפה הי' ראוי' להיות שלה אלא שתקנו לה מ"כ וממילא מ"כ עיקר שתקנו לטובתה א"כ כשתאמר איני ניזונת ואיני עושה חל הנדר אף על המותר וא"י להפר דליכא טעמא דצמצם ולכך לא ה"ל דבר שבינו לבינה וא"ל שיפר משום שתאמר איני ניזונת ואיני עושה בעיקר מ"י אבל במותר לא תרצה לומר כן. זה אינו דהא כתבו התוס' לעיל דף נ"ח ע"ב דזה בודאי אין רגילות שלא תרצה במזונות ותרצה שיעלה לה מ"כ ולהיפך אין לחוש שמא תאמר שתהי' ניזונת תחת מ"י ובמותר תאמר א"נ מ"כ דהא הכרחנו דזה בודאי א"י לומר. ונראה דמזה ראיה למ"ש לעיל דף נ"ט דמ"ש התוס' שאינה יכול לצמצם היינו דוקא למאי דמסיק דפליגי בהעדפה שעל ידי הדחק א"כ אי אפשר לצמצם מה הוא על ידי הדחק או שלא על ידי הדחק אבל למאי דס"ד הכא דפליגי בהעדפה שלא על ידי הדחק שפיר יכולה לצמצם שיעור ה' סלעים דהוא מ"י וע"כ צ"ל לפי הס"ד כתירוץ שני של התוס' שם דהא דיכול להפר היינו משום פירות א"כ א"א לפרושי פלוגתייהו בענין הנ"ל ועיין מ"ש שם דלר' יוחנן צ"ל הטעם משום צמצום ולהכי מוקים פלוגתייהו בהעדפה שעל ידי הדחק וזה בודאי אין להקשות דנימא דלר' עקיבא דמציאתה לבעלה ה"נ בהעדפה על ידי הדחק דדמי למציאה אפילו אם אומרת א"נ מ"כ ושפיר שייך דאינה יכולה לצמצם דזה בודאי אינו שייך דהעדפה על ידי הדחק תצטרך ליתן לבעל אפילו אינה נוטלת מ"כ והעדפה שלא על ידי הדחק דידה הוא דכיון דתקנתא דהעדפה דידיה הוא באמת אינה יכולה לומר א"נ מ"כ דהשתא העדפה על ידי הדחק דבעל הוא כ"ש העדפה שלא על ידי הדחק כנ"ל. ודוק:

תוס' ד"ה והא כי אתא וכו'. ועוד קשה וכו'. כבר כתבו המפרשים ליישב קושי' הראשונה דקושי' הש"ס לרבא לדמה הוצרך להפך הא בהעדפה שלא על ידי הדחק לא פליג ר' עקיבא ומשני ר' פפא דפשיטא ליה לרבא דמציאה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי. ונראה לע"ד על פי זה ליישב גם קושי' השני' דיש לדקדק דהל"ל פלוגתא. דת"ק ור"ע כלישנא דר' יוחנן ת"ק סבר וכו'. ונראה דבעי ליישב קושי' זו דמנ"ל לרבא דמציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק והוצרך להפך אלא משום דתקשה דרבנן אדרבנן דס"ל בהעדפה אפילו על ידי הדחק דבעל ובמציאה שלה מיהו מן הת"ק דאמר א"צ להפר המ"ל דטעמו משום דה"ל דבר שלא בא לעולם כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ט אלא דאכתי תקשה לע ר' יוחנן בן נורי דס"ל שם אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ומדלא קאמר משום העדפה ע"כ דס"ל דהוי דבעל ואפ"ה משמע הכא במציאה דהוא בכלל רבנן דר"ע וזהו דקאמר פלוגתא דר"ע ורבנן ולהכי צריך רבא להפוכי. ודוק: ועוד נלפענ"ד דיש לומר יותר דהוי ס"ד דהא דאמר ר"י דלא פליגי אלא בהעדפה על ידי הדחק היינו משום דלא מהפך הברייתא דלעיל וטעמו משום דא"כ תקשה הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ור' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה א"כ סתם מתניתין דידן דמציאת האשה לבעלה לא אתיא כהלכתא אם נהפך הברייתא ומשני דלעולם מציאתה כהעדפה על ידי הדחק ואדרבא מש"ה צריך להפוכי דבאמת הוא פלוגתא דר' עקיבא ורבנן כמ"ש לעיל דת"ק וריב"נ פליג אר"ע וקי"ל דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחבירי'. ודוק:

בא"ד דע"כ מציאתה דאמר ר' עקיבא לעצמה מיירי וכו'. צ"ע דמנ"ל להש"ס דילמא מיירי ר"ע במגבהת שלא בשעת מלאכה כגון בשעה שבני אדם ישינים א"נ בעשירה דאינה מחויבת לעשות מלאכה אבל כשמחויבת לעשות לו והיא בשעת מלאכה מודה ר' עקיבא ובזה הוי מתוקמא מתניתין נמי כר"ע וצ"ל משום דסתמא קתני משמע בכל גווני ועיין בסמוך:

תוס' ד"ה מציאתה וכו'. מיהו קשה וכו' כבר כתבנו לעיל בדמוך בטעם פלוגתת הפוסקים אם יכולה לומר א"ע ואיני נוטל מעה כסף. ולכאורה נראה דתלינן בטעמים אלו דהא קאמר הכא דמציאה דמיא להעדפה א"כ אם נימא דמציאה משום איבה היינו איבה דמזונות כמ"ש רש"י והתוס' הכא אם כן ע"כ מזוני עיקר. ואפילו בהעדפה יכולה לומר א"ע וא"נ מ"כ וכו' ואי נימא דאיבה היינו איבה דקטטא כמ"ש התוס' לעיל דף מ,ז א"כ בהעדפה נמי עיקר לתקן משום איבה דקטטא. ואינה יכולה לומר א"ע וא"נ מ"כ אך נלענ"ד דיש לחלק דיש עניני העדפות שעל ידי הדחק דאם אינה יכולה לעשות בימים שיעור חמשה סלעים שתקנו חכמים לעשות בעד מזונות והיא דחקה עצמה ועושה בלילות אף שאינה מחויבת לעשות אלא כדרך שבני אדם עושין מ"מ העדפה זו דבעל משום איבה דמזונות וכן במציאה בכה"ג אבל כשהיא עושה שיעור ה' סלעים ביותר בימים ועוד מעדפת על ידי הדחק בלילות העדפה זו לבעל משום איבה דקטטא ובזה מדוקדק הלשון ביבמות דף צ' וכן בב"מ דף י"ב ע"ב טעמא מאי אמר מציאת האשה לבעלה משום איבה הכא תהוי ליה איבה ואיבה ר"ל בין שאינה עושה שיעור ה' סלעים ואיכא איבה דמזונות בין שעושה שיעור ואיכא איבה דקטטה ולפ"ז יש לומר דמתניתין אתי כר"ע דיש לומר באיבה דמזונות דהיינו כשאינה משלמת השיעור וכן במציאה מודה ר' עקיבא והא דקאמר ר"ע היינו ביותר מחמשה סלעים והי' נכון מ"ש הרא"ש דמשמע דר"פ ס"ל דהלכה כר"ע דאינה סותר סתם מתניתין דמציאתה לבעלה. ודוק: ובזה א"ש הלשון בר"פ אלמנה ניזונת דלא נקט לשון איבה ואיבה משום דכתבו התוס' לעיל דף מ"ז דאיבה דמזונות שייך נמי באלמנה והא דקאמר תהוי ליה איבה היינו איבה דקטטה ולפ"ז בשאינה משלמת שיעור ה' סלעים באמת מציאתה ליתומים. ודוק:

תוס' ד"ה אלא מעתה וכו'. והר"ן פירש דהא דנותנין לבעל היינו מטעם זילותא דידיה ממש דהיא אין לה כל כך בושת כשיש לה בעל וכן נ"ל מדמדמה ליה לעני בן טובים דלאו עיקר זילותא דידיה רק זילותא דמשפחה והי' ראוי' ליתן להם הבושת אלא כדמשני התם לאו גופייהו וכו'. ולפ"ז נלענ"ד דיש לומר דריב"ב דמתניתין לשיטתי' אזיל דף כ"ח דס"ל דנותנין לה שתי ידי' של תרומה משום דפירש"י שם אטעם דכל כבודה בת מלך פנימה וכו' א"כ כיון דהטעם הוא משום זילותא וכיון דבגלוי הוא ראוי לו שתי ידות כדהכא וכיון דהוא מוחל על בושתו וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה ה"ג בושתה ופגמה וכו'. וכה"נ פסק הראב"ד החובל באשתו דמנכה ב' חלקים ה"נ נותן לה בימי טומאתה שתי ידות של תרומה ושיטת הרמב"ם עיין קונטרס אחרון בסימן פ"ג. ולפי זה לת"ק אף שהבושה הוא מחמתו. אפ"ה כיון שעולה עמו ואינה יורדת ואין בידו לביישה אף לפי כבודה שעלת' מחמתו וכמ"ש לעיל דף ס"א בפסוק והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל שלא הי' לאברהם בידו לביישה אפילו כבודה שעלתה מחמתו ולהכי ס"ל לת"ק דבושתה שלה ולפ"ז מתיישב היטיב סמיכות הפרק למה שמסיים למתניתין דסוף פירקין דלעיל במכוב' דהכל לפי כבודו דהא אמר לעיל דעיקר מתניתין דהכא הוא לאשמעינן פלוגתא דרבי יהודה ב"ב ורבנן ופלוגתייהו הוא במכובד לפי כבודו כנ"ל. וק"ל:

במתניתין פסקה להכניס לו אלף וכו' כתב המרדכי ומיהו לא הוי רבית. משום שאם היה מגרש מיד היה צריך להוסיף שליש. אבל כל אדם שמלוה ברבית לא היה נותן אא"כ ירחיב הזמן וכו'. ע"ש. ולכאורה קשה תינח בגירושין. אבל במיתה לפי מהנגינו דאינו נותן הוספת שליש אלא לאחר ג"ש אבל אם מת קודם אינו נותן א"כ הוי ריבית קצוצה. ועיין בקונטרס אחרון. ותו דבגירושין עצמה תמיהני כיון דהרשות בידו שלא לגרש עד זמן שירצה ולא תוכל לתבעו הוי אגר נטר וכי אם ילוה בריבית על שנה ויתנה המלוה שאם ירצה הלוה לשלם לו מיד אפ"ה צריך ליתן לו ריבית יהי' מותר אכתי ה"ל אגר נטר דהא אין המלוה יכול לתבעו עד השלמת הזמן ובע"ד זה נותן לו רבית. ותו קשה לי דהא אמרינן בפ' אע"פ דאם הכניסה לו שיעור שיכול לקנות שפחות פטורה ממלאכות הרי דאף דחייבת במלאכות נגד מזונות. מ"מ בשביל המעות שבידו פטורה. א"כ ה"ל אגר נטר. וא"ל שהיא נתנה לו המעות בשביל שיקנה לו שפחות. זה אינו דהא אף אם יקנה שפחות יצטרך ליתן המעות בשלימות. הרי דהשימוש ה"ל אגר נטר. והנלענ"ד בזה דאין כאן דרך רבית כלל. ויבואר בקונטרס אחרון סימן ס"ו באורך בס"ד:

פרש"י ד"ה יכול וכו' אבל לאחיו וכו'. הקשה הר"ן דלא פי' כהלכתא דקי"ל כאדמון דיכולה לומר כנוס או פטור אלא ה"פ שאלו הי' אחיו קיים הי' כונס ומוציא ממנו בדיינין וכו' נראה דס"ל לרש"י ז"ל דמשמעות המשנה שהאב תובע את היבם או לייבמה או לחלוץ דאי בתביעת היבם שיתן לו מה שפסק לאחיו לא הל"ל אלא א"צ ליתן לאחיו ותו כיון דע"כ ממירי בפוסק ע"מ לכנוס כמ"ש הרא"ש בשם ירושלמי דמש"ה אינו יורש את אחיו א"כ הל"ל וכונסה או ורוצה לכונסה אלא על כרחך מיירי שהאב תוב' להיבם או לינבם או לחלוץ ואינו יש לומר היבם או יתן או תשב עד שתלבין ראשה דיכול לומר אם הי' חי היה נותן ויכול לכופו או לחלוץ או לייבם כיון שאין המניעה מצד אב דלא נתתנה רצון האב מבתחלה. ונלענ"ד דס"ל לרש"י ז"ל דמיירי בענין דלא קונה מדרב גידל כמ"ש התוס' במתניתין דף ק"ט לכך אינו יורש את אחיו משא"כ אם היה חי אף שאינו קונה ויכול לחזור בו. מ"מ אינו יכול לומר או כנוס או פטור כיון שאינו מקיים תנאו. אבל ביבם הוא אומר אלו היה חי היה מקיים תנאו. ולעין קושי' הר"ן בל"ז אין כל כך קושי' אי כתב רבי סתם ואחר כך מחלוקת דקי"ל דאין הלכה כסתם אך א"צ לזה דכיון שהאב תובע לא דייך טעמ' דאדמון דיכול' לומר מה אני יכולה לעשות שאבא פסק עלי. או כסבורה אני שאבא נותן לו דכל זה לא שייך בתביעת האב. ועוד יש לומר דהא דאמרינן לקמן דף ק"ט דיכולה לומר או כנוס או פטור היינו דוקא בבאה מחמת טענה כדאמרינן לעיל דף ס"ד ע"א דאין כותבין אגרת מרד על ארוסה אלא בבאה מחמת טענה. אף דאמרינן שם נמי דאין כותבין אגרת מרד לשומרת יבם. מ"מ בשומרת יבם כופין אותו כמ"ש התוס' שם בד"ה תבע לחלוץ ובסוף ד"ה ודיני חליצה ויבום והיינו משום מצוה חליצה משא"כ בארוסה משמע אין כופין אלא שחייב במזונותי' משהגיע הזמן וכן כתבנו בר"פ המדיר דמוכח כן לשיטת רש"י ז"ל למאי דמשני שם דמיירי מתניתין בארוסה שהגיע זמנה אין לכופו להוציא משום מניעת תשמיש שישאנה וה"ה במורד וכ"כ בספר מגיני שלמה שם א"כ פשיטא דבאב אין שייך שיבא מחמת טענה ואינו יכול לומר או כנוס או פטור אלא ביב' משום מצוה חליצה וק"ל

מיהו אפילו אי הוי אמרינן דגם באביו שייך טעמא דאדמון והיה יכול לומר או כנוס או פטור מ"מ הוי מצי לפרש דהא דקאמר לאחיך הייתי רוצה וכו' נפקא מיני' דאם חולץ לה צריך ליתן הכתובה מנכסי המת כיון דאין העיכוב מצד האב משא"כ באחיו אף אם היה הדין שיכול לומר כנוס או פטור כטעמ' דאמדון מ"מ כיון שהמניעה מצד האב נהי דאינו יכול לעגנה משום מה אני יכולה לעשות אבל מ"מ למה יצטרך ליתן כתובה וק"ל

והנה הרא"ש כתב בשם הירושלמי ולאו דבריה הניקנין באמירה הם תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס הוא וכיון שמת חתנו ולא כנסה אינו חייב לתת לאחיו והכי משמע מדקאמר פוסק ולא קאמר כשפסק עכ"ל כוונתו לאפוקי מדעת התוס' שכתבו הדף ק"ט בד"ה תשב עד שתלבין וכו' ומשני כשפסק ע"מ לכנוס וכו' משמע דהתנה בפירוש ע"מ לכנוס והוא ז"ל לא פי' כן אלא אפילו בסתם אמדינן דעתין שהיה ע"מ לכנוס וזהו שכתב וכיון שמת חתנו וכו' ומביה ראיה מלשון בר קפרא שאמר פוסק ולא קאמר כשפסק משמע דסתם הפוסק דעתו כך ולכאורה נראה דתלינן לפלוגתא דת"ק ור' נתן לעיל דף מ"ז ע"א אם כתב לה פירות כסות וכלים וכו' ואתי מתניתין כת"ק דס"ל דלא זכה הבעל משום אומדנא. נמצא לפי מה דבעי למימר לעיל דפליגי ת"ק ור"נ בפלוגתא דראב"ע ורבנן בר"פ אע"פ ה"ל מחלוקת ואחר כך סתם. וקשה קצת דלעיל בר"פ אע"פ דף נ"ו פליגי אם הלכה כראב"ע. וכ"ש לפי מאי דמשני דכ"ע כראב"ע. מ"מ משמע דלא כרבנן דראב"ע דלא אזיל בתר אומדנא אפילו מדידיה לדידה. וקשה למ"ד דאין הלכה כראב"ע ולא הוי צריך למקבע הלכתא. וצ"ל דה"מ למדתי דלא מיירי בענין דקנה מדרב גידל. וכמ"ש לעיל בשיטת רש"י. אלא דהאב תובע או כנוס או פטור. ולפי האמת דקי"ל כראב"ע שפיר קאמר דמן הסתם פוסק ע"מ לכנוס. מ"מ ע"כ דאתיא מתניתין כת"ק דר' נתן דלר"נ דס"ל דמדידה לדידיה מודה ראב"ע דאינו אלא משום אחתוני א"כ כבר זכה אחיו. מיהו יש לומר לפמ"ש לעיל דף מ"ז ע"ב בלשון הש"ס הא אחתוני להו. דודאי אף בכתב לה פירות כסות וכו' כיון דהבעל מתחייב כנגדן ופוסק בכתובתה. א"כ מסתמא אדעתא דהכי כותב האב. וכיון דמדידיה לדידה כונתו ע"מ שתכנוס. מסתמא ע"ד זה מתחייב האב נגד הבעל. אלא דבאמת קאמרינן דדוקא בתוספת שהוא מדידיה במתנה בלא דבר כנגדו הוא ע"מ לכונסה אבל כשכתב לה פירות כיון שיש חיוב נגד חיוב שניהם כוונתם משום אחתוני. א"כ יש לומר דדוקא נקטו התם פירות כסות וכליה דאין הבעל מתחייב בתוספת שליש. אבל במעות כי הכא דפוסק מעות לחתנו כיון שהוא מתחייב בתוספת שליש אומדנא הוא שלא היה אלא ע"מ לכנוס וממילא דכל החיובים דאב ודבעל ע"ד זה נמצא הכא אף ר"נ מודה ובזה א"ש סמיכות סיפא דמתניתין דהכא פסקה להכניס וכו' לרישא דמשום זה הוא האומדנא דרישא לר"ע. אך היותר נלענ"ד דהכא אף ר' נתן מודה דלעיל מיירי בכתב לה דהיינו בחיוב גמור ולא מדרב גידל כמ"ש לעיל דף מ"ז דהא דרב גידל לא ניתן לכתוב ועוד ראיות ע"ש וזהו דומיא דפלוגתא דראב"ע ורבנן שמתחייב בתוספת כתובה בכתב חיוב גמור אבל הכא דפוסק דהיינו בע"פ והחיוב הוא מדרב גידל כ"ע מודים דדעתו ע"מ לכנוס ואפילו רבנן דראב"ע מודים בזה ולא הוי מחלוקת ואחר כך סתם כלל ומתורץ הכל שוב ראיתי בהגהות אשרי בשם רב נטרונאי גאון שכתב דלא איירי אלא במקדש בלבד אבל אם כתב כתובה קונה היבם וכו' ע"ש והן הן הדברים שכתבנו: והביאו הב"י בסימן י"ג אך באמת לפי מאי דקי"ל כת"ק דר"נ אפילו בכתיבה אמרינן דלא כתב אלא ע"מ לכונסה וכן נראה מסתימת הש"ע ודוק

תוס' ד"ה פוחת חומש וכו' ובקונטרס פי' שתי טעמים וכו' מדברי מהרש"א נראה דבעי' דוקא תרי טעמי ביחד והוא דחוק כמ"ש בספר פ"י ולע"ד נראה דבעי' דוקא תרי טעמי ביחד והוא דחוק כמ"ש בספר פ"י ולע"ד נראה בפי' רש"י ז"ל דבאמת א"צ רק חד טעם דבבגדים או כלים המשתמשין בם דאין דרך למכור אותם כלל כדקאמר בירושלמי הדא דתימא אין אדם רשאי למכור וכו' עיין ברא"ש בזה לא שייך רק טעמא דפחות ואין דרך הנועדים לשומם יותר כיון דאין רשאי למכור וכשיוצאת ממנו מנוטלת אותם כלים ממש אין נ"מ באלו השומא אבל לפרקמטיא כיון דלפעמים מוכר אותם כיון דאינה משתמשת בהם ויכול למכור אותם דרך הנועדים לעלות אותם בשומא ועמ"ש לקמן דף ס"ו וק"ל

בהעדפה ע"י הדחק וכו' בעי ר"פ וכו' בעי רבינא וכו' בענין זה ודברי ראשונים ואחרונים כתבתי בעניותי בספרי הקטן ראש דוד בראשו ע"ש: