איכא נועל בפניה. דלת של שמחה ופיקוח צער: סופנה. קוברה כשם שלא גמלה חסד כך לא יגמלו עמה: דיספד. יתן אל לבו שאף הוא יספדוהו ואל ירע לו אם נהג כן: דידל. הרים קולו בבכי ובמספד: דלואי. ליוה את המטה מבית האבל לקבר: שתהא ממלאה ונופצת. לאחר שתשמש וימלא רחמה שכבת זרע תרוץ ברגליה ותנפצנו שלא יקלוט ותתעבר: ריחיים ותנור. המטלטלין: מתני' דת יהודית. שנהגו בנות ישראל ואע''ג דלא כתיבא: וטווה בשוק. בגמרא מפרש: במדברת בתוך ביתה. מפרש בגמרא: גמ' היכי דמי. דהאכילתו: אי דידע. כשאכל: נפרוש. ולא יאכל: מנא ידע. מי אמר לו אחרי כן שהוא בא להוציאה: הוחזקה נדה בשכינותיה. שראוה לובשת בגדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה: בעלה לוקה. אם התרו בו וכי האי גוונא משכחת לה למתני' דלאחר תשמיש הודיעוהו שכינותיו שהוחזקה נדה: בנים מתים. בפ' במה מדליקין (שבת לב:) יליף מוחבל את מעשה ידיך: ידירנה. משמע בעצמו קונם עליך דבר פלוני: יחזור ויקניטנה. אין לו להוציאה אלא כך יתקננה: בכפיפה. בתוך סל אחד שכשלא ישמר ישכנו אף זה יבא לידי שתקלקלנו: מאן דמתני לה אהא. דר''י דתני תקנתא אחלה כל שכן אנדרים דלא שכיחי: דאורייתא היא. ואמאי לא קרי לה דת משה: אזהרה. מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור א''נ מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש וכן עיקר:

המדיר את אשתו שלא תשאל כו'. תימה דעל כרחך לא מיירי הכא בנדרה היא וקיים לה הוא דהא קתני סיפא וכן היא שנדרה ואיהו לא מצי לאדורה אא''כ תלה בתשמיש וא''כ לשמואל למה יוציא לאלתר ותשאל ותיאסר לב''ה שבת אחת וי''ל דלעולם שלא תלה בתשמיש אלא כגון שאסר על עצמו הנאת שאילתה ואינה יכולה בשביל זה לשאל ולא תשאיל שאסר הנאת כליו שלא תוכל להשאילם: אי דידע נפרוש. תימה דלוקמה כגון דידע ופרש אבל היא היתה רוצה להאכילו שלא היתה סבורה שהיה יודע ואומר ר''י דמאכילתו משמע שהאכילתו ומדקדק היאך האכילתו ומיהו קשה דדייק נמי הכי אולא קוצה לה חלה ונראה לרשב''א דמה שרצתה להאכילו אינה יוצאה בלא כתובה דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך: פלוני כהן תיקן כו'. היה יכול לומר דאיכא עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר אלא לא שכיח: אי דלא ידע נסמוך עילוה. הכא לא מצי לאקשויי אי דלא ידע מנא ידע כדפריך לעיל שהרי יכול לדעת שראה בגדיה אחרי כן מלוכלכים בדם להכי פריך נסמוך עילוה שאומרת שנתלכלכו לה ממקום אחר: וספרה לה לעצמה. וא''ת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתיב וספרה וי''ל דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב''ד בכל שנה שלעולם יוכל למנות כסדר וכן עומר אבל זבה שאם תראה תסתור אין לה למנות.: יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה. ואם לא שיקניטנה לא ידע מתי תדור שיפר ואע''ג דבעיא היא בפ' נערה המאורסה (נדרים דף עב:) אם בעל מיפר בלא שמיעה או לא לא שיוכל להפר נדרים שתדור מכאן ולהבא דאם כן תפשוט מהכא דאין מיפר בלא שמיעה מדמצריך להקניטה אלא מיירי בנדרים שכבר נדרה ולא שמע אבל הכא היכי יפר דשמא עדיין לא נדרה ולאחר מיכן שמא תדור ותעבור מיד קודם שיפר והא דבעי למפשט מדתניא האומר לאשתו כל נדרים שתדור מכאן עד שאבא ממקום פלוני הרי הן מופרין ר''א אומר מופר לא משום דמיבעיא ליה היכא דלא נדרה תדע מדפשיט מדר''א ואדרבה מדרבנן הו''ל למפשט דקתני וחכ''א אינו מופר אלא ה''ק התם מדר''א נשמע לרבנן דע''כ לא פליגי עליה רבנן אלא בהא דאין יכול להפר קודם שיחול הנדר אבל בהא מודו רבנן דאם כבר חל הנדר דמיפר אע''ג דלא שמע:

אמר רב יהודה שתמלאי ותנפצי. מפורש בירושלמי (בפרקין ה"ה) כמעשה ער ואונן, פירש רש"י משום דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה. והראב"ד ז"ל פירש: משום איסור השחתת זרע, ונראה לי דלא גרסינן במתניתין ומערה לאשפה, דלרב יהודה אמר שמואל לא שייך ביה לאשפה, אבל למאי דתני במתניתא אתי שפיר.

הא דתניא המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור יוציא ויתן כתובה. לשמואל לא יוציא לאלתר קאמר, אלא לאחר שלשים יום. והא דלא קתני בה שתמתין, לפי שלא הוצרכה הברייתא כאן אלא ללמד שעיקר הנדר קשה לה, או ישאל על נדרו או יוציא ויתן כתובה.

וכן היא שנדרה וכו' תצא שלא בכתובה. פירש הראב"ד ז"ל: דמיירי כגון שנדרה היא וקיים לה הוא, וקסבר האי תנא היא נתנה אצבע בין שיניה. ואין נראה כן מדברי רבנו אלפסי ז"ל שפסק כמאן דאמר הוא נותן, ופסק גם כן כהאי ברייתא דתצא שלא בכתובה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' אישות הל' י') כמוהו. ומסתברא לי, דהכא בשנדרה היא ולא קיים לה הוא, ואפילו כמאן דאמר הוא נותן, אלא דאין אלו דברים שבינו לבינה ולא נדרי עינוי נפש, ולפיכך אינו יכול להפר ותצא שלא בכתובה. ורישא דקתני יוציא ויתן כתובה, ופרישנא לה לשמואל כשנדרה היא וקיים לה הוא, התם כגון שתלתינהו בתשמיש, אבל הכא בדלא תלתינהו בתשמיש, ומשום הכי תני ברישא המדיר משום דבדידיה תלי קיומו של נדר וכאלו הוא המדיר, ובסיפא תני וכן היא שנדרה שאין כאן אלא נדרה אי נמי יש לי לומר לפי מה שכתבתי למעלה, דרישא בשקיים לה בפירוש וסיפא בששתק לה, ולפיכך אם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה, שהיא נתנה, ואף על פי שלא הפר לה משום דמטריד ולא רמי אנפשיה, כן נראה לי.

והא דתניא שלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה. אף על גב דקיימא לן (לעיל כתובות סג, ב) דממלאכה לא הויא מורדת אלא כופה בשוט ועושה, שאני הכא דכיון שנדרה ואי אפשר לכופה תצא שלא בכתובה, (עיין מ"מ בהל' אישות פכ"א הל' י).

אי דידע נפרוש. דאפילו נתכוונה להאכילו ולא האכילתו בהכי לא תצא בלא כתובה אלא אם האכילתו.

ואי דלא ידע מנא ידע. פירש הראב"ד דאי במודה אינה נאמנת דקיימא לן (לעיל כתובות יח, ב) דאין אדם משים עצמו רשע. ואינו מחוור דממונא הוא דהיינו להפסידה כתובתה, והודאת בעל דין כמאה עדים, וטעמא דלא אוקמה במודה, משום דלא בעי לאוקמה במלתא דלא שכיחא.

ומשני: באומרת איש פלוני כהן תקן לי את הכרי ואזיל שייליה ואישתכח שיקרא. ודוקא כשאמרה ביום פלוני, ואתו עדים ואמרי עמנו היה במקום פלוני או לא זזה ידינו מתוך ידו כל אותו היום ולא תקנו, אבל על פי הכחשת הכהן בעצמו, אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא. ובירושלמי נמי מפורש כן דגרסינן התם (בפרקין ה"ו, ע"ש) וכולהון בעדים, פלוני כהן עשר לי, פלוני ראה כתמי, פלוני קצה לי חלתי, פלוני חכם התיר לי נדרי, בדקין כולהון ולא משכחן (עיין ר"ן וריטב"א).

אי דלא ידע נסמוך עליה דכתיב (ויקרא טו, כח)

וספרה לה. מדאמר בהני אחריני אי דלא ידע מנא ידע, וגבי נדה קאמר נסמוך עליה, מינה דבשאר איסורין היא אינה נאמנת וכדמשמע נמי מדאמרינן בפסחים (ד, א, וע"ש במאירי) גבי הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים וקטנים ועבדים, מאי טעמא כיון דבדיקת חמץ דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן, אלמא בשל תורה אין נשים נאמנות, וליתא, אלא אשה כאיש לכל איסורין שבתורה ומעשים בכל יום שסומכים עליהן בנקור ומליחה ועל החלב ועל מצה בפסח וכיוצא בזה הרבה. ועוד נראה לי להביא ראיה מדאמרינן בסמוך, תניא היה ר' מאיר אומר כל היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפריש אחריה, דאלמא הא סתמא סומך עליה ואף על פי שהניח בידה ודאי טבל, והתם איכא למימר דמאי דקאמר הימנינהו בדרבנן אקטנים קאי ולא אנשים ודאמרינן בירושלמי לית כאן נשים אשגרותי לישן הוא. אי נמי, לפי שהן עצלניות וטרחות בדיקת חמץ וסדקין מרובה, איכא למיחש דילמא סומכות לומר אין כאן חמץ ובודקות קל וכדאיתא בירושלמי (פסחים פ"א ה"א), והלכך אי לאו דהימנוה רבנן בדרבנן בכי הא לא היו נאמנות. והא דאמרינן גבי נדה בלחוד אי דלא ידע נסמוך עלוה ולא אמר כן באידך. משום דהתם מפרש קרא בהדיא, וממנה אתה למד לכל שאר האיסורין, , ומאי דקאמר באידך מנא ידע חד טעמא הוא, כלומר אחר שאכל וסמך עליה כדינו מנא ידע שאחר שאכל.

הא דתניא היה ר' מאיר אומר כל היודע באשתו שהיא נודרת יחזור וידירנה. ותריצנא:

יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה. קשיא לי למה לי להקניטה, יפר לה מן הסתם, ויאמר לה כל נדרים שנדרת היום הרי הן מופרין כאותה שאמרו שם כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי לרשותי הרי הן מופרין. דהא קיימא לן דבעל מפר בלא שמיעה, כדמשמע בנדרים פרק נערה המאורסה (נדרים עב, ב) וצריך עיון.

והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד יספדוני' וכו' כלומר במדה שהוא מודד לבריות בדברים אלו מודדין לו והיינו כמתניתין דתני שאין כל ברי' סופדה ויש שפירשו דספד יספדוני' שיתן אל לבו עניני המיתה כי סוף כל אדם למות וזה באמת מור' ענין הפסוק ואע"פ שאינו ענין למאי דאיירי בה בשמעתין והנכון דתרווייהו איתנהו ויכלול בכלל דבר המקרה הזה. שתהא ממלאה ונופצת פי' רש"י ז"ל שתנפץ השכבת זרע סמוך לתשמיש כדי שלא תקלט ותתעבר וכן פי' בירושלמי במעשה ער ואונן וטעמא יוציא ויתן כתובה פיר' משום דאמרה בעינן חוטרא לידה ומרה לקבור' ואחרים פירשו משום השחתת זרע ומדברי שמואל נראה דלא גרסינן ובירושלמי שתהא ממלאה ומערה דא"כ להכי אוקימתא מאי לאשפה ויש לומר דשפיר גרסינן ליה לאשפה לישנא בעלמא שהיא כאלו נטלת בניה ומטילתם לאשפה. ושלא תשאל פירוש לרב אפשר לפרשה כשאסר עליו תשמיש או נכסיו אם תשאל אבל לשמואל דאמר אפילו בסתם ימתין ליכא למימר הכי וליכא לאוקמי כשנדרה היא וקיים לה הוא דהא מדסיפא כשנדרה רישא כשלא נדרה והנכון דהכא בשאסר כליו על אחרים שלא תוכל להשאילם ואסר עליו כלים של שכינותי' והיא אינה יכולה לשאול כדי שלא תתן מכשול לפניו וסיפא כשנדרה היא שאסרה כלי הבית על שכינותי' וכלי שכינותי' עליה או שנשבעה בכך אם תמצא לומר שאינה יכולה לאסור כלי הבית על אחרים לפי שהם ממונו של בעל ומיהו משכחת לה שיכולה לאסרם כגון שהם מנכסי נדוני' שיש לה זכות בהם להשתמש ושלא ישתמשו בהם אחרים שלא מדעתה וכל א' מהם יכול לאוסרה על אחרים ואין אותם אחרים יכולים לומר בשל חבירך אני משתמש כדאמרינן גבי חצר שאין בה דין חלוקה דהכא אין א' מהם רשאי לכלותם ולא להשתמש בהם אלא לצורכי הבית בלבד ויש בזה כמה שיטות וזה הנכון בעיני וכן פי' לפני רבינו ז"ל:

מתני' אלו יוצאת שלא בכתובה פי' שאם רצה להוציא תצא שלא בכתובה אבל אין כופין אותו להוציא אם היא אומר שיזהר בה מכאן ואילך שלא תכשילנו וכולה מתני' כשהתרה בה והכי סוגיא במסכת סוטה שהעוברת על דת משה וחברותיה צריכין התראה ואע"ג דמעיקרא משמע דבעיא הוא התם ולא איפשיטא מסקנא דסוגיין אפשיטא התם כדפרישנא התם וכן אמרי' בירושלמי תמן תניא נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה צריכות התראה ואם לא התרה בהם יוציא ויתן כתובה וכן פסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם. העוברת על דת משה ויהודית פי' ואפילו לא עברה אלא פעם א' וכיון שהתרה בה דבכמה דוכתי [נקט] העושה כך וכך משום פעם א' העובד כוכבים ומזלות המברך את השם ההוגה את השם באותיותיו והמבזה את רבותיו וכן רבים לאין סוף. הקשה הראב"ד ז"ל משום דת משה ויהודית האיך תצא שלא בכתובה דהא תנינא בשלהי מתני' דגיטין אכלה בשוק גרגרה בשוק מניקת בנה בשוק בכולן ר"מ אמר תצא אמר לו ר"י בן נורי א"כ לה הנחת בת לאברהם אבינו [כו' וקי"ל כר' יוחנן בן נורי וי"ל דהתם קאמר ת"ק תצא וריב"נ אמר אין כופין אותו להוציא שא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו] אבל מודה הוא שאם רצה להוציא שיתן כתובה והנכון דהתם כשעשתה כן בלא התראה ומתני' בהתראה כדפי' והיינו דלא קתני התם האוכלת בשוק והרמב"ם ז"ל אמר שהעוברת על דת יהודית אפילו אם רצה הבעל לקיימה הפסידה כתובתה דמה טעם תקנו רבותינו כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא [וכיון שהוא פרוצה ניחא לן שתהא קלה בעיניו להוציאה] ורוב רבותי' חולקין עליו בזה.

מאכילתו שאינו מעושר וכו' [כו' כגון הני קתני דה"ה לשאר איסורין כגון שמאכילתו בשר שאינו מנוקר כו'] פי' כאן דקתני דה"ה לשאר אסורין כגון מאכילתו שאינו מעושר ובשר שאינו מנוקר או שאינו מלוח כדינו וכיוצא בו:

גמרא ה"ד אי דידע לפרוש מכאן משמע דכל שלא האכילתו אינה יוצאת שלא בכתובה כי יכולה לומר משטה הייתי בך וכשיבוא לאכול הייתי מונעת לו והיינו דאמר אי דידע לפרוש והיינו דקתני מאכילתו וכן פי' בתוס' בשם ר"י ז"ל ואחרים פירשו דכל שרצתה להאכילתו יוצאה שלא בכתובה והכא לישנא דמתני' דייקי' היכי קתני מאכילתו והא מסתמא לא משכחת דאי ידע נפרוש:

מנא ידע פי' רש"י ז"ל מי הודיע אחרי כן שהוא ידע להוציאה וא"ת ולימא ליה כגון שהודית אח"כ ול"ל כדפי' הראב"ד ז"ל דאין אדם נאמן לשים עצמו רשע שאין אומרים כן לענין תשלומי ממון שהמודה לחבירו שגזלו או שחבל בו או שגנב ממונו חייב הוא לשלם ולא אמרו שאין משלם קנס ע"פ עצמו אבל יש לפרש דלא מסתברא לן לאוקמי כשהיא מודה ברשעותה דמלתא דלא שכיחא הוא כגון דאמרה ליה פלוני כהן תקן לי את הכרי ואזל ושייליה ואישתכח שקרא גרסינן בירושלמי וכולהן בעדים פלוני כהן עשר לי פלוני כאן ראה כתמי פלוני כהן קצה לי חלתי פלוני כהן התיר לי את נדרי בדקין כולן ולא משתכחין ע"כ ונחלקו רבותי' בפירוש זה הירושלמי כי יש אומרים שצריך עדים שיכחישה במה שאמרה פלוני כהן עשה לי כך שאמרו עמנו היה במקום פלוני או לא זזה ידינו מתוך ידו כל אותו היום ולא עשה כן אבל ע"פ הכחשת כהן לחוד אינה מפסדת כתובתה בעד א' וכן דעת הרשב"א ומיהו אפי' לפי' זה כהן נאמן כעד אחד בעד אחד מן השוק סגי. ורבינו ז"ל היה אומר זה כהן נאמן עליה כיון דתלת' מלתא בדידיה הא הימנה והוא נאמן להפסידה כתובתה שהרי רגלים לדבר וכמו שאמרו בסמוך גבי משמשתו נדה [שהוא מפסדת כתובתה עפ"י שכנותיה שאומרות שהוחזקה נדה] דביניהן ואע"פ שאין זו עדות ברורה סמכו עליהן לקנסה כיון שרגלים לדבר ובודאי שלשון התלמוד מכריע קצת כפירש זה מדאמרינן ואזל שייליה משמע דבדידיה בלחוד סגי ומה שאמר בירושלמי וכולהן בעדים היינו כלומר שצריך עדים שאמר' לו כן ושאמר הכהן כן כי התלמוד אמר טענתו שהוא טוען שאמרה לו כן ודאזיל שייליה לכהן ואשתכח שיקרא ואמר הירושלמי בזה שצריך לברר וכיון שברר דבריו בהכי סגי ולא אמרי' (עד כאן על כל פנים צריך) לי' ערבך ערבא צריך כך נראה לי וכן דעת הרמב"ם ז"ל:

ומשמשתו נדה היכי דמי אי ידע לפרוש ואי דלא ידע נסמוך עליה ופירשו בתוספת דהכא לא אמרינן הכי כדלעיל מינה דהכא אפשר ליה למידע כגון שראה כתם בחלוקה והיא אומרת טהורה אני ואותו כתם מעלמא הוא שעברתי בשוק של טבחים וכיוצא בו ופלוני כהן טיהר לי ולהכי פרכינן דלסמוך עליה דרחמנא הימנה כדכתיב וספרה לה ומדלא אמרינן לעיל כי הכא אי דלא ידע לסמוך עלה יש מדקדקין שאין האשה נאמנת באסורין של תורה אלא בנדותה לבד דכתיב וספרה לה ומהתם לא ילפינן דלא סגי בלא"ה כי אי אפשר לבעל לדעת מתי וסתה ושלמו ימי ספורן שלה אלא על פיה ואי לא תאמינה בטלה מצות פריה ורביה והיינו דאמרינן בפ"ק דפסחים הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים ואפילו עבדים ואפילו קטנים ופרישנא טעמא דכיון דבדיקת חמץ דרבנן הוא המנוה רבנן בדרבנן הא אלו הוי דאורייתא לא הוה מהימנא ואין זה נכון שכל מקום שהאמינה עד אחד באסורין האשה כאיש וכ"ש בעניני הבית המוטלים עליה דמעשים בכל יום שסומכין עליה בנקור הבשר ומליחתו ועל מצה בפסח וכיוצא בהם הרבה וההיא דפסחים כבר אמר בירושלמי לית כאן נשים או אית כאן נשים ומתוך שהן עצלנות בודקת כל שהוא כלומר שלא יבדקו כראוי מפני הטורח לראות חורין או סדקין ומה שלא אמר לעיל נסמוך עליה כי הכא משום דגבי נדה כתיב קרא בהדיא וממנו אלו למדים לכל אסורין לכך סתם התלמוד לשונו לומר מנא ידע והכל ענין אחד דע"כ ה"ק כיון שכבר אכל וסמיך עליה כדינו מנא ידע שהרי אין לו לחקור אחריה כי היא נאמנת לו ולא עד אלא שאלו היה הדין נותן שלא יהא מאמינה לא היה לנו לקונסה בכתובתה דאדרבה הוא עשה שלא כדין שאכל ע"פ ומימר אמרה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אלא ודאי זאת נראה לי ראייה ברורה שהיא נאמנת ולקמן אמרו עוד היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפרוש אחריה אלמא כל שאינה חשודה א"צ להפריש אחריה וזו ג"כ ראייה ברורה כך נראה לי וכן פסקו הגאוני' וכן פי' בתוס' ע"כ:

הוחזקה נדה בשכנותיה פירש רש"י ז"ל שראוה לובשת בגדי נדתה ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה בעלה לוקה עליה אם התרה בו וכהאי גוונא משכחת לה למתני' דלאחר תשמיש הודיעוהו שכנותיה שהוחזקה נדה:

תניא ר' מאיר אומר היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור וידרנה ופירש הקונטרס כדי שתדיר בפניו ויפר לה פירש רש"י ז"ל שאין לו להוציא אלא כך התקנה ולפי זה מתני' דלא כר"מ והאי סתמא דמתני' לאו ר' מאיר היא ותמיה מלתא דלא מפרש לה תלמודא כדאמרינן בעלמא מתני' דלא כר"מ היא דתניא ועוד והלא לר"מ אפילו בנודרת ומקיימת יכול להוציאה מפני שהיא נתנה אצבע בין שיניה וכדאסיקנא בשמעתא דלעיל וליכא למימר דהכא בנדרים שאין בהם עינוי נפש הא קתני יפר. וי"א דלא גרסי' הכא ר"מ אלא ר' יהודה דס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה כדאמרי' לעיל וכדאשכחן ברובא דנסחי דגרסי' באידך ברייתא ר' יהודא ואחרים פי' דלעולם ר"מ היא ואלו רצה להוציא' הכי נמי שיוצאה בלא כתובה כסתם מתני' דההיא דברי הכל היא ומתני מיירי במי שאינה רוצה להוציאה לפי שיש לו טפול ממנה או כיוצא בו אמר ר"מ כיצד יוכל לתקן שידור עמה ואמרו חכמים שאין זו תקנה גמורה אבל לכ"ע מצוה להוציאה ואיכא למידק ולמה יקניטנה וידירנה יאמר לה כל נדרים שתדור מכאן ואילך יהיו מופרין ואת"ל דר"מ לית ליה כר"א אלא כרבנן דפליגי עליה ואמרי שאין הבעל מפר קודם שתדור מ"מ יאמר לה בכל יום כל נדרים שנדרת יהיו מופרין דהא ק"ל התם בפרק ר"א שהבעל מפר נדרים שכבר נדרה אע"פ שלא שמע ומורינו ז"ל היה מתרץ שלא נצרכה תקנתו של ר"מ אלא לנדרים שצריכין חכם וה"ק יחזיר ויקניטנה כדי שתדור בפניו ומה שיכול הוא להפר יפר ומה שאינו יכול להפר יפר ע"י חכם ולא נתיישב לי כי מה שיפר ע"י חכם לא סגיא שלא מדעתה ומאן לימא לן שלא תחזור ותדור אח"כ דבשלמ' במה שיפר הוא הרי הוא מפר אע"פ שלא שמעה ויותר נראה לומר שלהפר אחר נדרה טורח גדול הוא וכל שעה צריך לעשות כן שמא תעבור על נדרה קודם הפרה ודלמא משתלי נמי ולא יפר לכן תקן ר"מ שיעשה בענין שתדור בפניו כל נדרים שרגילה לדור ויפר לה שלא מדעתה וכיון שכן שוב לא תחזור ותידור ואע"פ שלפי דעת' עוברת על נדרה ובעי סליחה כדאיתא התם וכמו שנתכוון לאכול בשר טריפה ועלה בידו בשר כשר מ"מ אין בעון זה בנים מתים ומוטב שתאכל בשר מיתו' שחוטות ולא תאכל בשר טריפות ואמרו לו חכמים אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת כי הרגיל בנדרים דרכו לידור ולחזור ולידור באותו ענין עצמו כך נ"ל:

ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה פירש רש"י מדכתיב ופרע מכלל דמעיקרא מכוסה היתה ועוד דכיון דאמרה תורה לפרוע האשה כדי לנוולה מכלל דפריעת הראש פריצות הוא לאשה:

לעולם יהא אדם זהיר לילך לבית האבל כדי להתעורר וליתן אל לבו דברים של מיתה וכדכתוב והחי יתן אל לבו וכן שיהא גומל חסד כדי שיגמלו לו כשיבא קצו דרך הערה אמרו דיספד יספדוניה דיטען יטענוניה דילואי ילווניה:

המדיר את אשתו שלא תשאל או שלא תשאיל דברים שדרך שכנות לשאול זו מזו או להשאיל זו לזו כגון נפה וכברה ריחים ותנור יוציא ויתן כתבה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה באכזריות וצרות עין וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל דברים שהזכרנו וכיוצא בהם תצא שלא בכתבה מפני שמשיאתו שם רע בפחיתות וכילות ודברים אלו אין בהם שיעור אף לשמואל ואף במדיר יוציא לאלתר ויש מפרשין אותה לשמואל בנדרה היא וקיים הוא ואין צורך בכך:

וכן האשה שנדרה שלא לארוג בגדים נאים ולבנים במקום שדרכם בכך אלא שמעברת עתו בפחותים תצא מפני שמשיאתו שם רע בפחיתות וכילות ויש גורסין גם כן בהדירה הוא בכך:

בתלמוד המערב אמרו המדיר את אשתו שלא לילך לבית המרחץ בכרכים שבת אחת יקיים ובכפרים שתי שבתות הדירה שלא תנעול מנעל בכרכים מעת לעת ובכפרים שלשה ימים יתר על כן יתיר נדרו או יוציא ויתן כתבה וכן כל כיוצא בזה לפי מה שעיני דיין רואות:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית אי זו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת אי זו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו ר' טרפון אומר אף הקולנית אי זו היא הקולנית כל שהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה אמר הר"ם פי' יתבאר שהיא עוברת על דת משה כשיסמוך עליה באלו הדברים המנויים וישאל אותה ותאמר לו שהוא מותר וכאשר חקר מצא אסור ויצטרך באלו הדברים כלן עדים והתראה ואז תפסיד כתובתה ואמרו וראשה פרוע ואפילו שיש צניף על ראשה ובתנאי שתצא בה בשוק או במבוי מפולש אמרו טווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם או שתהיה טווה ותדביק עליה ורד או הדס ומה שדומה לזה במצחה או על לחיה ומה שדומה לאלו הדמיונים המפורסמים ומיעוט הצניעות ואמרם מדברת עם כל אדם אמרו מצחקת עם הבחורים ומקללת יולדיו בפניו שיקלל אבי בעלה בפני בעלה באי זה פנים שיהיה מהקללות והקולנית תובעת תשמיש בקול רם עד שישמעוה שכנותיה ואלו המאמרים כלם אמתיים אבל אחר ההתראה כמו שביארנו ודע שהעוברת על דת משה אין לה כתובה ולא תוספת ולא תוציא מבעלה מה שאבד מנדוניתה ואמנם יש לה בלאותיה קיימין לבד:

אמר המאירי אלו יוצאות שלא בכתבה העוברת על דת משה ויהודית כלומר לא סוף דבר בזינתה תחת בעלה שאיבדה כתבתה אלא אף העוברת על דת משה ויהודית ודת משה נאמר על מצות הכתובות בתורה או הרמוזות בה ודת יהודית הוא נאמר על מנהגים הנהוגים באומה מצד צניעות להיות בנות ישראל יתירות במדת צניעות על כל שאר נשים ודרך הקדמה צריך שתדע שלא נאמר בעוברת על דת משה שאיבדה כתבתה אלא כשהיא מכשלת את בעלה בהם או בדברים שגורמת לבעלה בעברתה מכשול או תקלה כמו שיתבאר בפרטים הא כל שעוברת לעצמה במצות שאין לבעל בעברתה מכשול או תקלה לא איבדה כתבתה והוא שאמר מאכילתו וכו' הא אוכלת ואינה מאכילתו לא והוא שהתחיל בביאור ואמר אי זו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר דשאלו בגמרא היכי דמי אי דידע קודם שיאכל אם על פיה אם על פי אי זה צד חשש נפרוש כלומר ולא יאכל וכל שלא אכל אע"פ שהיא רוצה להאכילו לא תפסיד כתבתה אי דלא ידע עד שאכל מנא ידע אחר שאכל עד שנפסידה כתבתה שהרי עדות גמור אין כאן שלא ראינוה אינה ראיה ושמא תאמר בהודאתה פירשו גדולי המפרשים שאינה נאמנת שאין אדם משים עצמו רשע במה שאין בידו לתקן ואע"פ שאם אמר גנבתי או גזלתי אומרין לו שיחזיר הואיל ובידו לתקן בזו מיהא הואיל ואין בידה לתקן אין אדם משים עצמו רשע וכל שנותן מכשול להעביר את חברו על המצות רשע הוא ומכל מקום גדולי הדורות סוברים שזו דבר שבממון הוא ומפסדת כתבתה על פיה והרי באחרון של נדרים צ"א א' אמרו בענין טמאה אני לך היכי דמי אי באשת ישראל מי אית לה כתבה אלמא שבזו הודאתה כעדים ומשום עיניה נתנה באחר ליכא שהרי עוברת על דת משה ויהודית אין כופין אותו להוציא כמו שנבאר אלא שאם רצה להוציא מוציא בלא כתבה ואף בשאינו מוציא אע"פ שנדנוד איסור בדבר שוהה עמה בלא כתבה שלא החמירו בכתבה אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזו קלה היא וקלה תהא ואם כן איפשר לפרש מאכילתו שאינו מעשר ושהודת לו בכך אלא מתוך שאין דרך נשים להודות לבעליהן מה שהחטיאום הוצרך בגמרא לתרצה בדרך אחרת והוא ששאלה בכך ואמרה לו פלוני תקן לי את הכרי ואכל על פיה ואחר כן שאל לאותו פלוני ומצא שלא תקן ואף בזו כתבו גדולי המפרשים שאינה מפסדת על פי עד אחד ופירשו בה פלוני ואחר עמו ושאל לשניהם ואף בתלמוד המערב אמרו וכלם בעדים כלומר שאמרה בפני עדים פלוני עשר לי פלני ראה את כתמי וטהרו אבל אם לא אמרה בעדים יכולה היא לחזור ולומר שאחר עישר לה ומכל מקום רוב פוסקים הזכירוה בשאלת הפלוני לבד ושמא מצד שרגלים לדבר ופלני כהן לאו דוקא אלא שדרך הכהן לתקן את הכרי וליטול את שלו ומשמשתו נדה ר"ל שמשמשת מטתה ומעלמת נדותה ממנו ואף בזו שאלו בגמרא אי דידע ניפרוש אי דלא ידע ליסמוך עילווה שהנדה נאמנת על מנינה ואינה צריכה לספור על פי אחרים שנאמר וספרה לה לעצמה ואין לו להרהר אחריה והוא הדין לשאר דינין שבנדה והעמידוה בשהוחזק שם איסור ראיה או כתם ואמרה לו פלוני חכם טיהר לי את הדם או את הכתם ושמש על פיה ואזל לשיוליה ואישתכח שיקרא והיא מודה על חזקת נדותה ומתוך כך הפסידה כתבתה וכן בהוחזקה נדה בשכנותיה כגון שהגיע וסתה ולבשה בגדי נדותה וזו חזקה ברורה היא שאין וסת עשוי להשתנות אלא על דרך זרות וכל שהתרו בו לוקה עליה וכן היא לוקה אם התרו בה ובמשנתנו היא העלימה ממנו ונזקק עמה שלא בידיעת חזקתה ומכל מקום אם הוחזקה נדה ואמרה ספרתי וטבלתי נאמנת ויש אומרים כן אף בלא נטמאתי כל שנתנה אמתלא לדבריה אלא שיש חולקים בזו כמו שכתבנו בפרק שני כ"ב א' ולא קוצה לה חלה ומאכילתו ואף בזו שאלו אי דידע ליפרוש אי דלא ידע מנא ידע והעמידוה דאמרה ליה פלני גבל תקן לי את העיסה ואכל על פיה והדר שייליה ואישתכח שיקרא על הדרך שביארנו באחרות והוא הדין בכל מצות שבתורה שהעבירתו עליהם ולא תפש את אלו אלא מפני שדרך בני אדם לסמוך בהם על נשיהם ובא ללמד בכל אלו שאע"פ שלא נאסרה עליו בכך הפסידה כתבתה הא מכל מקום אינה אסורה עליו שאף בא על הנדה הכל מודים בה שאין הולד ממזר ומתוך כך שאלו בהן במסכת סוטה פרק ארוסה כ"ה א' אם רצה הבעל לקיימן אם רשאי בכך ונשארה שם בספק ופסקו בה גדולי המחברים שרשאי הוא לקיימה ואף גדולי המפרשים מודים בה אלא שכתבו מכל מקום שמצוה לגרשה הואיל ובעיא ולא איפשיטא היא ומכל מקום לא הוצרך במשנתנו להזכיר בזינתה בעדים שנאסרה לו ושכופין אותו להוציא שאיבדה כתבתה ונודרת ואינה מקיימת ר"ל שנודרת כרצונו שאם על כרחו אף במקיימת כן או שמא לא נאמר במקיימת להפסיד כתבתה אלא בבשר ויין וקשוט כמו שביארנו למעלה ושמא תאמר בזו מיהא הרי אין כאן מכשול או תקלה אצל הבעל וכלך אצל מה שהקדמת שלא נאמרו דברים אלו אלא כשהיא מכשלת את בעלה בכך או שגורמת להיות תקלה ומכשול באין לבעלה בהם פירשוה בגמרא מפני שגורמת למיתת בניו וכמו שאמרו בעון נדרים בנים מתים כדכתוב אל תתן את פיך וכו' עד וחבל את מעשי ידיך אלו הן מעשי ידיו של אדם אלו בניו ובנותיו ואחר כך פירש פרטים שבדת יהודית וכלם ענינים של צניעות ומתורת שהם דברים של פריצות ויוצאים מהם דרכים ושבילים לזנות ופירש בהם יוצאה בשוק וראשה פרוע ופירשו בגמרא שזו מן התורה היא ובכלל דת משה וכדכתיב ופרע את ראש האשה כלומר זאת ולא אחרת ותנא דבי ר' ישמעאל מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפירוע הראש אלא שפירשו זו שנכללה בדת יהודית ולא בדת משה שאינה יוצאה בגלוי שיער לגמרי אלא שהניחה קלתה על ראשה ומן התורה אין זה פרועת ראש לגמרי אף בשוק אלא שבדת יהודית אין זה מספיק בשוק או אף במבוי מפלש שבקיעת רבים מצויה בו עד שיתכסה שערה במטפחת ומכל מקום דוקא שתצא לשוק כן אבל מחצר לחצר דרך מבוי סתום שאין בו בקיעת רבים מותר ובחצירה מיהא אע"פ שהדבר מגנה אין כאן אפילו משום דת יהודית אף בפירוע הגמור ובתלמוד המערב אמרו היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום יוצאה וראשה פרוע הדא דתימא לחצר אבל למבוי יש בה חצר שרבים בוקעין בה הרי היא כמבוי מבוי שאין רבים בוקעין בו הרי הוא כחצר וקפליט הוא קלתה שכתבנו שהוזכרו בסוגייא זו בתלמוד שלנו ואע"פ שברוב מקומות פירושה סל קטן שמנחת בו פלכיה בכאן נראה שפירושו כעין כובע מבגד גס שצונפת בו בלילה וביום לפעמים חוגרת שנציה והכובע כנגד ירכה ונותנת בו פלכיה וזהו לשון קפלט ויש מפרשים בגד שנותנת בראשה כשרוצה לישא משאוי על ראשה ובלשון לעז קורו"ל וטווה בשוק פירשוה בגמרא במראה זרועותיה דרך חוצפא או שטווה ורד או שאר פרחים כנגד פניה על לחיה או פדחתה כמנהג הפרוצות ומדברת עם כל אדם ר"ל שמשחקת עמהם דרך חוצפא וכן כל כיוצא בזה לפי מה שעיני דיין רואות וגדולי הרבנים מפרשים בענין אחר והכל אמת שהכל לפי ענין החוצפא אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו ר"ל שמקללת חמיה בפני בעלה ואין צריך לומר במקללת את שניהם ר"ל בעלה וחמיה ואנו גורסין בגמרא יולדיו בפני מולדיו בקמצות ופירושה שמקללת האב בפני הבן כדכתיב ומולדתך אשר הולדת שתרגומו ובנין דתוליד וגדולי המפרשים פירשו אף במקללת זקן של בעלה וקורא מולדיו הבעל שהוא בן בנו והוא שאמר יולדיו ולא אמר יולדו אלמא על שני אבות הוא אומר ר"ל אבי הבעל ואבי אביו וזה שהביאו ומולדתך אשר הולדת הוא שהרמז בו על בני בניו של יוסף ובא ללמד שזקנו של בעל בכלל זה ומכל מקום דוקא בשמקללתו בפני הבעל ויש גורסין יולדיו בפני מולידיו ר"ל שאשת חנוך מקללת יולדיו של בעל ר"ל זקנו והוא יעקב בפני מולידיו של בעל ר"ל אביו והוא ראובן ואין הדברים כלום ר' טרפון אומר אף הקולנית ואי זו היא קולנית כל שמדברת בתוך ביתה ושכניה שומעין את קולה ופירשוה בגמרא שמשמעת קולה על עסקי תשמיש ופירשוה גדולי הפוסקים והמחברים בתובעת בפה ובפריצות שאינה נמנעת מצד שכנים השומעים וגדולי הרבנים מפרשים שמסרבת בתשמיש או שממאנת לטבול בשעתה שלא לשום סבה אלא דרך סרוב עד שהוא צריך להרבות עליה רעים ורעות וצריך להודיע צערו לרבים והכל אמת לענין פסק ומכל מקום כל שמשמשת בחצר זו ונשמע קולה בחצר אחרת מצד סבת חולי או אי זה סבה אין זה נכלל בדת יהודית אלא במומין וצריך שתדע שבכל אלו שבעוברת על דת דוקא כשמתמדת בכך הא כל שנזדמן כן אחת ושתים לא והוא שתופשה בלשון זה מאכילתו וכו' ומשמשתו וכו' טווה בשוק ומדברת עם כל אדם ואינו אומר שהאכילתו וכו' ולא שטותה בשוק וכעין מה שאמרו בענין בלק כשהלך למדין ליעזר בהם והלא מעולם היו שונאים זה את זה דכתוב המכה את מדין וכו' ודייק לה מדכתיב המכה כלומר שהוא מתמיד בכך ולא כתוב אשר הכה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלה הם:

במסכת סוטה כ"ה א' התבאר שעוברת על דת משה ויהודית לא הפסידה כתבתה אלא אם כן התרה בה שלא לעשות כך ושאם תעשה שתפסיד כתבתה וכל שעברה אחר התראתו הפסידה אם בעדי התראה ועבירה אם בהודאתה על העבירה ועל ההתראה וכל שטוענת שלא התרה בה או שלא עברה משביעה ויתן כתבה:

זה שביארנו באלו שהפסידו כתבתן פירשו בתלמוד המערב שלא סוף דבר כתבת מנה מאתים אלא אפילו היתה כתבתה מאה מנה וכן התוספת ונוטלת בלאות שבפניה ויוצאה אפילו זינתה כל מה שהוא קיים בנכסי צאן ברזל שלה ואין צריך לומר אם הביאה קרקע הא מה שנגנב מהם או שאבד הפסידה וכן נוטלת נכסי מלוג שלה הקיימים ואם הביאה לו מעות וקבלם הבעל בחוב כדרך כתבות שלנו הואיל ויש לו ממון מצדם יש מפרשין שדנין בהם כאלו הם אותם המעות בעין ויש חולקים בה וכשם שהפסידה כתבה כך הפסידה כל תנאיה ולשון תלמוד המערב בזו מהו תיסב פרה פורנין דידה ר"ל תוספת ונדוניא שהפרה היא תוספת והפורנא נדוניא כמו שביארנו בפרק אע"פ ר' זעירא אמר נסבא ר' אילא אמר לא נסבה מפני שהיא כמתה וכתבו הגאונים עליה שאינה נוטלת ממנה אלא מה שהוא בעין:

כל איסורין שעד אחד נאמן עליהם אשה נאמנת בהם והוא שאמרו כאן מאכילתו שאינו מעושר אלמא שיכול הוא לסמוך עליה וכן הדין בנקור חלבים ושאר איסורין ומה שאמרו פסחים ד' ב' בביעור חמץ המנינהו רבנן בדרבנן משום קטנים נקטה ומה שאמרו במסכת נדה מ"ח ב' בשמועת כל הנבדקות נבדקות על פי נשים שר' שמעון אומר נאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ וכן ר' יהודה אומר לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא נאמנת תוך הפרק דליכא חזקא דרבא אינה נאמנת תירצו גדולי הדורות דשאני שערות הואיל ואין עד אחד נאמן עליהם כמו שהתבאר בשמועת אחת בגבה ואחת בכריסה ב"ק ע' ב' ואין צורך בכך שהרי אין הלכה לא כר' שמעון ולא כר' יהודה אלא בין בתוך הפרק והיא שנת שתים עשרה בין קודם לו בין לאחריו בודקין על פי נשים כשירות ואפילו אשה אחת נאמנת אם הביאה אם לא הביאה בין להקל בין להחמיר אלא שעל מנין השנים מיהא אין סומכין לא על פי נשים ולא על פי קרובים אלא על פי שני עדים כשרים הראויים להעיד ומכל מקום הם חולקים בה בקצת דברים ואף רוב מפרשים מבולבלים בפסקה של אותה שמועה ובמקומה תתבאר בע"ה ושמא תאמר לשיטה זו היאך לא אמר במעשר וחלה אי דלא ידע ניסמוך עילווה היא היא כלומר מנא ידע ונסמוך עלה אלא שמאחר בנדה נדרשה כן בפירוש עליה נסמוך עלה כדי לגלגל עליה וספרה לה לעצמה וכן שבנדה הוצרך ללמד כן הואיל ועדות שבגופה היא ועוד שאם אין לו לסמוך עליה מפני מה הפסידה כתבתה והרי אף הוא עושה שלא כהוגן ועוד שהרי מצינו שבת ל"א ב' בשלש עבירות שהנשים מתות אחת מהן חלה ויש חולקים לומר שאינה נאמנת באיסורי תורה אלא בנדה שהתורה האמינתה וממה שלא אמר כאן במעשר וחלה ניסמוך עלה והם גורסים ואזל ושייליה ר"ל קודם שיאכל שלא סמך עליה ואין זה כלום שכל שרצת להאכילו הואיל ולא נעשה לא הפסידה וגדולי המפרשים שכתבו שבמעשר וחלה הוא שסומך עליה הואיל ומסורות לה שהמעשר בכלל חלה הוא הא בחלב ודם לא העידו קצת תלמידיהם שלא אמרוה אלא לענין שאין לו לסמוך עליה מכל וכל ומתוך כך לא הפסידה כתבתה אבל לענין שלא יהא מותר לאכול על פיה לא וכבר ביארנו ענין זה בכדי הצורך בראשון של פסחים:

כל היודע באשתו שנדרה כגון ששמעו אחרים והגידו לו והוא אינו יכול להפר בידיעתו אלא אם כן שמע מפיה בשעת הנדר או בשעת הגדתה ואף היא אינה מזכרת נדרה בפניו יחזור ויקניטה כדי שתזכיר נדרה בפניו ויפר ולפי דרכך למדת שאין הבעל מיפר בהגדת אחרים אלא בשמיעה מפיה הן דרך נדר הן דרך הגדה וספור וכדי שתדור בפניו לאו דוקא אלא שתספרנו בפניו ויש מפקפקין שאף לזו אין אנו צריכים שהרי כל שהן בני שמיעה מפירין בלא שמיעה כמו שביארנו בעשירי של נדרים:

היוצאה משום שם רע אף היא איבדה כתבתה ונוטלת בלאות ויוצאה על הדרך שביארנו באחרות ויוצאה משום שם רע הוא שראו בה דברים המוכיחים שזנות היה שם אע"פ שאין שם עדות של זנות ואף זו אין כופין את הבעל להוציא אלא שהפסידה כתבתה בין שיוציא בין שיקיים וזו מיהא אינה צריכה התראה אלא כל שיש עדי דבר מכוער הפסידה כתבתה ולא אמרו יבמות כ"ד ב' כעור הדבר תצא אלא מן הנטען שנשאה אחר שגירשה זה בעדי דבר מכוער וסימני כיעור זה נתפרשו בתלמוד המערב כגון ראוה חוגרת בסינר ורוכל יוצא מתוך ביתה רוק על גבי מטתה או על גבי מטתו סנדלה לפני מטתו או סנדלו לפני מטתה שניהם יוצאים ממקום אפל או מעלים זה את זה מן הבור פיו על פיה מגפפין תרעא תריק הא מוגף לא וכן כל כיוצא באלו ויראה בכלם שאם התנו שאף באלו לא תפסיד כתבתה תנאם קיים והוא שאמרו שם מעשה באחד שראוהו נותן פיו על פיה אתא עובדי קומיה ר' יוסה אמר תיפוק בלא פרן אתון קריבין עררין אמר לון ר' מונא אייתון שטר פורנא אייתון שטר פורנה אייתון ליה ואשכחון ביה אין הדא פלניתא תסני להדן פלן בעלה ולא תצבי בשותפותיה תהוי נסבה פלגו פרן אמ"ר בון מכיון שנמצאת נותנת פיו על פיה כמאן דסני לה הוא ותינסוב פלגו פרן וכבר כתבנוה בנסחא אחרת בפרק אע"פ:

הלכך יכול להפר שאין לך דברים שבינו לבינה גדול מזה:

בשלמא לבית המשתה איכא נועל בפניה אלא לבית האבל מאי נועל בפניה איכא תנא למחר היא מתה ואין כל אדם סופדה דתניא ר"מ אומר מ"ד טוב ללכת אל בית אבל וגו' והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוני' דיקבר יקברוני' דלואי ילוויני' דיטעון יטענוני':

ואם היה טוען וכו' מאי ד"א אר"י א"ש משום בני [אדם] פריצי שמצויין שם א"ר אשי ל"א אלא דאיתחזק הא לא אתחזק לאו כל כמיניה:

אמר לה ע"מ שתאמרי לאיש פ' מה שאמרתי לך או מה שאמרת לי או שתהא ממלאה ומערה לאשפות יוציא ויתן כתובה. ותימא. אר"י א"ש דברים של קלון פי' שהאשה מדברת עם בעלה בשעת תשמיש (וזה ע"מ שנ"ה על הנדר שנדר ע"מ שתאמר או ממלאכה וכו') ותיעבד אר"י א"ש שתמלאי ותנפצי פי' בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר ובמתניתא תאנא שתמלא עשרה כדים מים ותערה לאשפות מפני שנראית כשוטה:

אמר ר"כ המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחים ותנור יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה ש"ר בשכינותה וכן היא שנדרה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחים ותנור ושלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו ש"ר בשכיניו. (לפי המסקנא אם נדרה היא נדרי עינוי נפש שהבעל יכול להפר כגון שנדרה שלא לטעום פרי פ' ושלא תתקשט בבושם פ' ושמע בעלה וקיים ה"ה כנותן אצבע בין שיניה כאילו הדירה הוא ויוציא ויתן כתובה. אבל אי נדרה שאר נדרים שאינם עינוי נפש כגון שלא תלך לבית אביה או שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה או שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחים ותנור ולא תארוג בגדים נאים לבנה וכיוצא באלו שאין הבעל יכול להפר ה"ה נתנה אצבע בין שיניה ותצא בלא כתובה מיד ואם אלו הנדרים בעינוי נפש כגון שאמרה תשמישך אסור עלי כקונם או יאסרו כל פירות העולם עלי כקונם אם אלך לבית אבא או לבית האבל או אם אעשה כך וכך ושמע בעלה וקיים לה יוציא ויתן כתובה דכיון דתלינהו בעינוי נפש כאילו נדרה בעינוי נפש דמי שהבעל יכול להפר):

מתני' ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית איזה הוא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת ואיזה הוא דת יהודית יוצאה וראשה פרועה וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו ר"ט אומר אף הקולנית איזהו קולנית כל שמדברת בתוך ביתו ושכני' שומעין את קולה:

מאכילתו שאינו מעושר. היכי דמי אי דידע לפרוש ואי דלא ידע מנא ידע ל"צ דא"ל פ' תיקן לי הכרי ואזיל ושייליה ואישתכח שקרא:

ומשמשתו נדה אי דידע לפרוש ואי דלא ידע לסמוך עלויה דאמר ר"ה א"ש מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לעצמה פי' והיא נאמן לבעלה לומר טמאה אני וטהורה אני ל"צ דא"ל חכם טהר לי את הדם ואזל ושייליה ואישתכח שקרא ואבע"א כדר"י א"ש דאמר ר"י א"ש הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה פי' אם התרו בו לאחר שהוחזקה ומתני' משכחת לה דלאחר תשמיש הודיעהו שכינתה שהוחזקה נדה שראוה לובשת בגדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני:

ולא קוצה לה חלה ה"ד אי דידע לפרוש אי דלא ידע מנא ידע ל"צ דא"ל פ' תיקן לי את העיסה ואזל ושייליה ואשתכח שקרא:

ונודרת ואינה מקיימת דאמר מר בעון נדרים בנים מתים פי' ומתני' בשאר נדרים שא"י להוציאה בלא כתובה עליהן ואע"פ שאינו מוציאה בשביל הנדרים אם אינה מקיימת מוציאה בלא כתובה אבל ג' נדרים דתנן לקמן בפירקין אע"פ שמקיימת מוציאה בלא כתובה מפני שאומר אי אפשי באשה נדרנית א"נ יש להעמיד גם באותן ג' נדרים וטעמא דאינה מקיימתן הא לאו הכי לא מצי מפיק לה דמצי מיפר לה ואי לא מיפר לה הוא נותן אצבע בין שיניה דהא אפילו באותן ג' נדרים ונמצאו עליה נדרים תנן ומשום שאין הבעל מיפר בקודמים הא נדרה תחתיו לא משום דמצי מיפר לה ואי לא הפר לה הוא נתן אצבע בין שיניה. וק' לי בעל נמי אם נודר ואינו מקיים יוציא ויתן כתובה שקובר את בניו ועוד קובר את אשתו דכתיב ואם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך ונ"ל דכ"ש הוא דהשתא האשה שהיא מפסדת דינה ומה שראוי לינתן לה ונשתעבד לה בעת שנשאה קנסינן לה דתצא שלא בכתובה כ"ש בעל דלא מפסיד מידי אלא מה שנשתעבד לה נותן לה דיוציא ויתן כתובה וכן נמי אם מאכילה דברים האסורים או טבל או נבילות וטריפות שתוכל אשתו לתבוע גירושין ממנו ויוציא ויתן כתובה:

ואיזה דת יהודית יוצאה וראשה פרוע פי' דבר שאין בו איסור אלא שהנשים נוהגות בו דרך צניעות. ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר"י אזהרה לבנ"י שלא יצאו בפריעת הראש מדכתיב ופרע אלמא עד השתא לא הוי פרוע א"נ בסוטה שעושים כן כדי לנולה אלמא ניוול הוא לאשה לצאת בפריעת הראש. אר"י א"ש דאורייתא קלתה על ראשה שפיר דמי ודת יהודית בקלתה נמי אסור. אר"א אר"י קלתה אין בה משום פריעת הראש הוי בה ר"ז היכא אילימא בשוק דת יהודית הוא אלא בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה אמר אביי ואיתימא ר"כ מחצר לחצר דרך מבוי פי' מבוי דלא שכיח בי' בני ר"ה:

גמ' הא גופי' קשי' כו' עד והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה. אפשר לפרש דסופד היום יספד למחר והקובר היום יקבור למחר כלומר סוף אדם למות אבל בירושלמי אמרו ספוד דיספדון לך כלומר ספוד שתספוד קבור שתקבר:

המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל כו' לרב בשנדרה סתם לשמואל בשנדרה היא וקיים לה הוא וקסבר הוא נותן אצבע בין שיניה וכן היא שנדר' שלא תשאל ושלא תשאיל כגון דאמרה קונם תשמי' עלי אם כו' תצא שלא בכתובה:

הא דאמרינן אי דידע ניפרוש וודאי אף על גב דפריש מפסדת כתובתה כיון שרצתה להאכילו או לשמש עמו נדה ולא קשיא לן אלא לישנא דמאכילתו ומשמשתו דמשמע האכילתו ושמשתו וקא קשיא לן היכי הוה:

והא דאמרי' אי דלא ידע ניסמוך עלה. ובאידך אמרינן אי דלא ידע מנא ידע ה"נ קאמר מנא ידע דהא דינא למסמך עלה. אלא איידי דאיכא אהא ראי' קרא דקא מייתי קאמר הכי. והכי דינא אכולהו ובכל איסורים שבתורה דאשה נאמנת:

והא דאמרינן פלוני חכם טיהר לי את הדם פי' דאמרה לי' בעדים ושילוה בעדי'. והכי אית' בירושלמי וההוא פלניא מהימן עלה דהא הימניה ודכוות' הא דאמרינן בהוחזקה נדה דמפסד' כתובת' בהכי:

כל הנודע באשתו שנודרת ואינה מקיימ' יחזור ויקניטנה כלומר שנדרה בפניו ולא קיימה וכבר היפר לה הוא שלא ידעה היא בהפר' אלא דמסתפי (נ"א דמסתפק') דילמא נדרה בתר הכי ואיהו לא ידע ולא מיפר ולא מקיימה אי נמי נדרה בנדרים אחרים שאינו להפר הילכך יחזור ויקניטנה כל יום ויום כדי שכל נדרים שהיא עתידה לידור תידור באותה שעה. וכל היכא דנדרה נדר עינוי נפש יפר ואינה יוצאה בכך. ואם הי' נדרים אחרים תצא. ואתיא כלישנא דלעיל דאמרינן דרבי סבר הוא נותן אצבע בין שיניה והא דאמרינן במקללת יולידיו בפניו כ"ש לבעל גופי' בפניו שהדין נותן שיצא' בלא כתובה ותו לא מידי:

והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד כו'. אפשר לפרש דסופד היום יספד למחר והקובר היום יקבר למחר כלומר סוף אדם למות אבל בירושלמי אמרו ספוד דיספדון לך כלומר ספוד שתספד קבור שתקבר. הרא"ה ז"ל: והריטב"א כתב וז"ל והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד יספדוניה כלומר במדה שהוא מודד לבריות בדברים אלו בה מודדין לו והיינו כמתניתין דתני שאין כל בריה סופדה ויש שפירשו דספד יספדוניה וכו' שיתן אל לבו עניני המיתה כי סוף כל האדם למות וזה באמת מורה ענין הפסוק ואע"פ שאינו ענין למאי דאיירי ביה בשמעתין ע"כ. וקרא נמי לא מתיישב לאידך פירושא דלמה לו למכתב והחי יתן אל לבו הא כבר כתוב טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם ולמה ליה למכתב והחי יתן אל לבו אלא היינו כפירושא דמתני' ולהכי תפס ר"מ כוליה קרא ודוק כנ"ל:

אלא דאתחזק בית האבל או בית המשתה בחזקת פרוצין. ותימא כלומר ותאמר לאותו פלוני מה שצוה עליה בעלה ואמאי יוציא. דברים של קלון צוה עליה לחורפו לפיכך אין שומעין לו שמשיאה ש"ר עם שכניה ויוציאנה. רש"י במהדורא קמא:

שתהא ממלאה ונופצת הדירה דלכשתקבל שכבת זרע ממנו תתהפך עד שתהא פולטתו כדי שלא תתעבר. נופצת כמו ותער כדה ונופצת. עשרה כדים עשרה לאו דוקא. בשלמא לשמואל מ"ה מוציא דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה. רש"י במהדורה קמא:
וז"ל ריב"ש ז"ל שתמלא ותנפצי מפרש בירושלמי כמעשה ער ואונן כלומר דאיכא השחתת זרע כהתם ולאו כמעשה ער ואונן ממש דהתם דש בפנים וזורה בחוץ וטעמא דהכא דיוציא או משום דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה או משום דאיכא איסורא בדבר דאף ע"ג דלא מפקדא אפריה ורביה אסור לה להשחית זרע בעלה. עד כאן:
וז"ל הריטב"א שתהא ממלאה ונופצת פרש"י שתנפץ השכבת זרע כו' ומדברי שמואל היה נראה דלא גרסינן במתני' שתהא ממלאה ומערה לאשפה דאלו להאי אוקימתא מאי לאשפה איכא וי"ל דשפיר גרסינן ליה ולאשפה לישנא בעלמא שהיא כמו נוטלת בניה ומטילתן לאשפה:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל בשלמא לשמואל דמפרש דעל מנת שתהא ממלאה ומערה ר"ל שתנפץ בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר מ"ה יוציא ויתן כתובה אלא למתניתין דמפרש מלתא דלית בה איסור תעביד דכל אשה שבעולם מצווה לעשות רצון בעלה ומהדרינן מפני שאינה רוצה להחזיק עצמה כשוטה. ע"כ:
המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל פי' לרב אפשר לפרשה כשאסר עליו תשמיש או נכסיו אם תשאל או תשאיל אבל לשמואל דאמר אפילו בסתם ימתין וליכא למימר הכי וליכא לאוקמא בשנדרה היא וקיים לה איהו דהא מדסיפא כשנדרה רישא כשלא נדרה והנכון דהכא כשאסר כליו על אחרים שלא תוכל להשאילם ואסר עליו ג"כ כלים של שכנותיה והיא אינה יכולה לשאול כדי שלא תתן מכשול לפניו וסיפא כשנדרה היא שאסרה כלי הבית על שכנותיה וכלי שכנותיה עליה או שנשבעה בכך את"ל שאינה יכולה לאסור כלי הבית על אחרים לפי שהם ממונו של בעל ומיהו משכחת לה שיכולה לאסרם כגון שהם מנכסי נדונייתה שיש לה זכות בהם להשתמש ושלא ישתמשו בהם אחרים שלא מדעתה או שהם מנכסי מלוג שלה שאין הבעל יכול להשאילם שלא מדעתה וכל אחד מהם יכול לאסרם על אחרים ואין אותן אחרים יכולין לומר בשל חברך אני משתמש כדאמרינן גבי חצר שאין בה דין חלוקה דהכא אין אחד מהם רשאי לבלותם ולא להשתמש בהם אלא בצורכי הבית בלבד ויש בזה כמה שיטות וזהו הנכון בעיני וכן פירשתי לפני רבינו ז"ל. הריטב"א ז"ל:

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל כו'. יוציא ויתן כתובה לשמואל לאו יוציא לאלתר קאמר אלא לאחר שלשים יום והא דלא קתני בה שתמתין לפי שלא הוצרכה הברייתא אלא ללמוד שעיקר הנדר קשה לה או ישאל על נדרו או יוציא ויתן כתובה ע"כ.
והקשה הריב"ש ז"ל על זה דליכא למימר הכין דהא כל היכא דאמרינן יוציא ויתן כתובה לאלתר משמע דהא פרכינן לעיל לשמואל מההיא שלא תטעום מדקאמר יוציא ויתן כתובה דמשמע לאלתר וליכא למימר דהתם משום דממלתיה דרבי יהודה דפליג עליה ואמר יום אחד שמעינן דלת"ק לאלתר אבל בעלמא לא אמרינן הכי דהא פרכינן עליה נמי מההיא דשלא אתקשט ולא שמעינן ליה מדר' יוסי אלא ודאי כל היכא דאמרינן יוציא ויתן כתובה לאלתר משמע. עד כאן.

וזהו שכתב רש"י ז"ל גבי הא דפרכינן לשמואל מההיא דשלא תטעום כו'. יוציא ויתן כתובה לאלתר. ע"כ. ולעיל פרישנא לה בלשון אחרת וזה יותר נכון בכונת לשון רש"י:

עוד כתב הרשב"א וז"ל וכן היא שנדרה כו'. תצא שלא בכתובה פי' הראב"ד דמיירי כגון שנדרה איהי וקיים לה איהו וקסבר האי תנא היא נתנה אצבע בין שיניה ואין נראה כן בדברי הרי"ף שפסק כמ"ד הוא נותן ופסק גם כן כי האי ברייתא דתצא שלא בכתובה וכן כתב הרמב"ם כמוהו.
ומסתברא לי דהכא בשנדרה היא ולא קיים לה איהו ואפילו למ"ד הוא נותן אלא דאין אלו דברים שבינו לבינה ולא נדרי ענוי נפש ולפיכך אינו יכול להפר ותצא שלא בכתובה ורישא דקתני יוציא ויתן כתובה מפרישנא לה לשמואל בשנדרה היא וקיים לה הוא והתם כגון דתלנהו בתשמיש אבל הכא בדלא תלנהו בתשמיש תני ברישא המדיר משום דבדידיה תלי קיומו של נדרו כאלו הוא המדיר ובסיפא תני וכן היא שנדרה שאין כאן אלא נדרה לבד א"נ יש לי לומר לפי מה שכתבתי למעלה דרישא בשקיים לה בפי' וסיפא בששתק לה ולפיכך אם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה שהיא נתנה ואע"פ שלא הפר לה משום דמטריד ולא רמי אנפשיה כנ"ל ע"כ. ועיין הר"ן בהלכות:
וז"ל תלמידי רבינו יונה המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחיים ותנור לכאורה נראה דברחיים ותנור המטלטלין דומיא דנפה וכברה מיירי או אפשר שלא תשאיל להם בביתה ויש לשאול בשלמא שלא תשאיל יכול לאסור אלא שלא תשאל היאך יכול לאסור של חברו ויש לתרץ דמיירי כגון שאמר אסור עלי כל הנאה שבעולם שיש לי בשאלת כלי חרס. כך תירצו רבני צרפת ז"ל. עוד אפשר לומר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תשאל ואכתי איכא למידק בשלמא אם לא תשאיל שייך למימר טעמא דמשיאה ש"ר בשכנותיה אלא שלא לישאל מהם מאי ש"ר איכא ויש לומר שמפני שאומרות השכנות מתוך כך אינה רוצה ליקח בשאלה כדי שלא נבקש ממנה. ע"כ:
ושלא תארוג בגדים נאים לבנה נראה שמנהגם היה לארוג אותם הם בעצמם לבניהם א"נ שהדירה שלא תצוה לאורג לארוג אותם. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
תצא שלא בכתובה אע"ג דקי"ל דממלאכה אינה מורדת אלא כופה בשוטים ועושה שאני הכא דכיון דנדר ואי אפשר לכופה תצא שלא בכתובה. הרשב"א ז"ל:
שמשיאה ש"ר שהרואה אותה אומר אין בעלה מניחה להשאיל ולא לשאול כלי משכניו כדי שלא ישאלו גם הם אותם שלו ונמצאת שגרמה לו ש"ר שאומרין עינו צרה בכליו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
מתני' דת יהודית דברים שאינם אסורין מן התורה אלא מנהג בנות ישראל הם לצניעותא בעלמא והיא עוברת על דת המנהג. מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה דעל אלו בידו לגרשה לפי שמחטיאתו. ונודרת ואינה מקיימת נמי ממיתה את בניו דבעון נדרים בנים מתים כדאיתא בפרק במה מדליקין ונפקא לן מקרא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. מעשה ידיו אלו הבנים. ומאכילתו טבל לאו דוקא דה"ה אם מאכילתו חלב או חזיר והא דלא חשיב נמי זינתה ומשמשת עמו דהשתא נמי ספיא ליה איסור שהרי אסורה עליו משזנתה משום דההוא ודאי פשיטא משזנתה אבדה כתובתה הואיל ואסרה עצמה עליו ומוציאין אותה מתחתיו על כורחו ואין שומעין לו כל עיקר לקיימה. רש"י במהדורא קמא. וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל הא דנקט הני אורחא דמלתא נקט דאלו שכיחי על ידה אבל ה"ה לשאר איסורין שבתורה כגון אכילת חלב ודם וכיוצא בהן. ע"כ:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל מאכילתו שאינו מעושר פי' כגון הני קתני וה"ה לשאר איסורין כגון שמאכילתו בשר שאינו מנוקר או שאינו מלוח כדינו וכיוצא בו ע"כ.
עוד כתב הריטב"א וז"ל הא דקתני יוצאת שלא בכתובה פי' שאם רצה להוציא תצא שלא בכתובה אבל אין כופין אותו להוציא אם הוא אומר שיזהר בה מכאן ואילך שלא תכשילנו וכולה מתני' בשהתרה בה והכי סוגיין במסכת סוטה [כה א'] שהעוברת על דת וחברותיה צריכות התראה ואף ע"ג דמעיקרא משמע דבעי' היא התם ולא אפשיטא מסקנא דסוגיין אפשיטא התם כדפרישנא התם וכן אמר בירושלמי תמן תנינן נשים שאמרו חכמים שיוצאות שלא בכתובה צריכות התראה ואם לא התרה בהן יוציא ויתן כתובה וכן פסק הרי"ף והרמב"ם. עד כאן:
וז"ל הרשב"א ז"ל ואסיקנא בסוטה פרק ארוסה [סוטה כה א'] העוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה ואילו רצה הבעל לקיימה איבעי' להו התם אי יכול לקיימה או לא ולא אפשיטא ומספיקא לא כייפינן ליה ומיהו מצוה לגרשה כך כתב הראב"ד. ומסתברא דפשיטא דאם רצה לקיימה מקיימה דהא בעל שמחל על קנויו קנויו מחול כדאסיקנא התם מדרבי יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול והשתא בתר קנויו מחיל ומקיימה קודם קנויו לא כל שכן והא דאיבעי' לן התם על העוברת על דת ורצה הבעל לקיימה והדר בעי בעל שמחל על קנויו בדרך את"ל כלומר את"ל מקיימה כיון דאכתי לא הקפיד הוא בדבר היכא דהקפיד וקני לה מצי תו למחול על קנויו או לא ואסיקנא דמחיל וכל שכן היכא דלא הקפיד דמחיל ומקיימה ע"כ.
עוד כתב הריטב"א העוברת על דת משה ויהודית פי' ואפי' לא עברה אלא פעם אחת כיון שהתרה בה דבכמה דוכתי העושה כך וכך משום פעם א' העובד ע"ז המברך את ה' ההוגה את ה' באותיותיו המבזה רבותיו וכן רבים לאין סוף.

קשיא להראב"ד משום דת יהודית היאך תצא שלא בכתובה דהא תניא בשילהי מסכת גיטין אכלה בשוק גרגרה בשוק הניקה בני' בשוק בכולן ר"מ אומר תצא אמר ליה ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה כו'. וקי"ל כר' יוחנן בן נורי וי"ל דהתם קאמר ת"ק תצא ור' יוחנן אמר אין כופין אותו להוציא שאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו אבל מודה הוא שאם רצה להוציא שיתן כתובה. והנכון דהתם כשעשתה כן בלא התראה ומתני' בהתראה כדפרישנא והיינו דלא קתני התם האוכלת בשוק כו'.
והרמב"ם כתב שהעוברת על דת יהודית אפי' הבעל רוצה לקיימה הפסידה כתובתה דמה טעם תקנו חכמים כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכיון שהיא פרוצה ניחא לן שתהא קלה בעיניו להוציאה ורוב רבותי חולקין עליו בזה. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
ונודרת ואינה מקיימת דאמר מר בעון נדרים בנים מתים פי' ומתני' בשאר הנדרים שאין יכול להוציא בלא כתובה עליהן ואע"פ שאינו מוציאה בשביל הנדרים אם אינה מקיימתן מוציא אותה בלא כתובה אבל שלשה נדרים דתנן לקמן בפרקין אע"פ שמקיימן מוציאה בלא כתובה מפני שאומר אי איפשי באשה בעלת נדרים א"נ יש להעמיד גם באותן השלשה נדרים וטעמא דאינה מקיימת הא לאו הכי לא מצי מפיק לה דמצי מפר לה ואי לא מפר לה הוא נתן אצבע בין שיניה דהא אפי' באותן שלשה נדרים ונמצאו עליה נדרים תנן ומשמע דאין הבעל מפר בקודמין הא נדרה תחתיו לא משמע דמצי מפר לה ואם לא הפר לה הוא נתן אצבע בין שיניה.
וקשיא לי בעל נמי אם נודר ואינו מקיים יוציא ויתן כתובה שקובר את בניו ועוד שקובר את אשתו דכתיב אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך ונראה לי דכ"ש הוא האשה שהיא מפסדת דינה ומה שראוי להנתן לה המשועבד לה בעת שנשאה קנסינן לה שתצא בלא כתובה כ"ש בעל דלא מפסיד מידי אלא מה שנשתעבד לה דיוציא ויתן כתובה וכן נמי אם מאכילה דברים האסורים או טבל או נבלות וטרפות שתוכל אשתו לתבוע גירושין ממנו ויוציא ויתן כתובה. הר"י מטראני. וכן כתב ריב"ש בחידושיו בלי שום חולק כלל:

גמ' היכי דמי אי דידע יפרוש מכאן משמע דכל שלא האכילתו ממש אינה יוצאה שלא בכתובה שיכולה לומר משטה הייתי בו וכשיבא לאכול הייתי מונעת לו והיינו דאמרינן דאי ידע יפרוש והיינו דקתני מאכילתו וכן פי' בתוספות בשם ר"י אבל רבינו ז"ל אומר בשם רבותיו דכל שרצתה להאכילו יוצאה בלא כתובה והכא לישנא דמתני' דייקינן היכי קתני מאכילתו והא מסתמא לא משכחת ליה דאי ידע יפרוש כו'. הריטב"א. וכהאי לישנא בתרא משמע מלשונו של רש"י שכתב וז"ל ה"ד דהאכילתו ע"כ. וז"ל במהדורא קמא אי ידע דאינו מעושר יפרוש ולא ליכול וכל כמה דלא אכל לא אבדה כתובתה מנא ליה שטבל היה מאכילתו שתפסיד כתובתה ע"כ. ואם תשאל כיון דאפילו רצתה להאכילו יוצאה שלא בכתובה אמאי נקט במתני' מאכילתו תשובתך מדנקט מתני' הכי שמעינן דהיכא דאמרה פלוני כהן תקן לי הכרי ושיילוהו ואמר לא תקן תצא שלא בכתובה אע"ג דאין כאן אלא עד אחד כיון דתלתה ביה והיינו דנקט תלמודא בשינויא לא צריכא כו' דלא שייך האי לישנא אלא אקושיא דפשיטא ובמאי דכתיבנא ניחא ובכל דוכתא דאיכא כי האי לישנא קבלה בידינו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל דקאי לתרוצי קושית פשיטא ובעיקר הדין דכתיבנא יש חולקין דלעולם צריך שני עדים להפסידה כתובתה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ומיהו רבינו ז"ל ורבותיו של הריטב"א ז"ל אפשר דסוברין כן וכדכתיבנא כנ"ל:
אי דלא ידע מנא ידע פי' כיון שנאכל כבר מנא ידע אחרי כן ומיהו קודם שנאכל אפשר לידע שמכירין באותה תבואה שלא נטלה ממנה המעשר והיינו דלא פריך להדיא מנא ידע.
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל מנא ידע פי' רש"י מי הודיעו אחרי כן שהוא בא להוציאה ואם תאמר ולימא ליה כגון שהודית אחרי כן וליכא למימר כדפירש הראב"ד ז"ל שאין אדם נאמן לשום עצמו רשע שאין אומרים כן לענין תשלומי ממון שהמודה לחברו שגזלו או שחבל בו או שגנב ממנו חייב הוא לשלם ממון ולא אמרו אלא שאינו משלם קנס על פי עצמו אבל יש לפרש דלא מסתברא לן לאוקמי כשהיא מודה ברשעותה דמלתא דלא שכיחא היא. עד כאן:

פלוני כהן לאו דוקא כהן אלא אורחא דמלתא נקט שהכהן היה מתקן את הכרי ונוטל את הראוי לו. ואית ספרים דלא כתיב כהן בהו. רש"י במהדורא קמא:
גרסינן בירושלמי [ה"ו] וכולהון בעדים פלוני כהן עשר לי פלוני כהן ראה כתמי פלוני כהן קצה לי חלתי פלוני חכם התיר לי נדרי בודקין כולהון ולא משתכחין ע"כ. ונחלקו רבותי בפי' זה הירושלמי כי יש אומרים שצריך עדים שיכחישוהו במה שאמרה פלוני כהן עשה לי כך שאמרו עמנו היה במקום פלוני או לא זזה ידינו מתוך ידו כל אותו היום ולא עשה כן. אבל על פי הכחשת הכהן לבדו אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא וזה דעת הרשב"א.
ומיהו אף לפי' זה הכהן נאמן כעד אחד ובעד אחד מן השוק סגי ורבינו ז"ל היה אומר דהכהן נאמן עליה דכיון דתלתה מלתא בדידיה הא המניה ואיהו נאמן להפסידה כתובתה שהרי רגלים לדבר וכמו שאמרו בסמוך גבי משמשתו נדה שהיא מפסדת כתובה על פי שכנותיה שאומרות שהוחזקה נדה ביניהן ואף על פי שאין זו עדות ברורה סמכו עליה לקונסה כיון שרגלים לדבר ובודאי שלשון הגמרא מכריע אלי קצת בפרק זה מדאמרינן ואזל שייליה ואשתכח שקרא ומדאמרינן שייליה משמע דבדידיה בלחוד סגי ומה שאמרו בירושלמי וכלהון בעדים היינו לומר שצריך עדים שאמרה לו כן ושאמר הכהן כן כי התלמוד אומר טענתו כי הוא טוען שאמרה לו כן ודאזל שייליה לכהן ואשתכח שקרא ואמר הירושלמי בזה שצריך לברר וכיון שבירר דבריו בהכי סגי ליה ולא אמרינן ליה ערבך ערבא צריך כנ"ל וכן נראה דעת הרמב"ם. הריטב"א ז"ל:
ומשמשתו נדה היכי דמי אי דידע יפרוש ואי דלא ידע יסמוך עליה פירשו בתוספות דהא דלא אמרינן הכא כדלעיל מנא ידע דהכא אפשר ליה למדע כגון שראה כתם בחלוקה והיא אומרת טהורה אני ואותו כתם מעלמא הוא שעברתי בשוק של טבחים וכיוצא בזה ופלוני כהן טהר לי ולהכי פרכינן דלסמוך עלה דרחמנא הימנה כדכתיב וספרה לה ומדלא אמרינן לעיל כי הכא אי דלא ידע יסמוך עלה יש מדקדקין שאין האשה נאמנת באיסורין של תורה אלא בנדותה בלבד דכתיב וספרה לה ומהתם לא ילפינן דשאני התם דלא סגיא בלאו הכי כי אי אפשר לו לבעל לדעת מתי וסתה ושלמו ימי ספורין שלה אלא על פיה ואם לא תאמינה בטלת מצות פריה ורביה והיינו דאמרינן בפ"ק דפסחים הכל נאמנים על בעור חמץ אפי' נשים ועבדים וקטנים ופרישנא טעמא דכיון דבדיקת חמץ דרבנן היא הימנוה רבנן בדרבנן הא אלו הוי דאורייתא לא מהמני.
ואין פירוש זה נכון שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד באיסורין האשה כאיש וכל שכן בעניני הבית המוטלין עליה ומעשים בכל יום שסומכין עליה בנקור הבשר ומליחתו ועל מצה בפסח וכיוצא בהן הרבה וההיא דפסחים כבר אמר בירושלמי לית כאן נשים א"נ אית כאן נשים ומתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן כלומר שלא יבדקו כראוי מפני הטורח לראות חורין וסדקין ומה שלא אמרו לעיל נסמוך עליה כי הכא משום דגבי נדה כתיב קרא בהדיא וממנו אנו למדין לכל האיסורין לכך סתם התלמוד לשונו לומר מנא ידע ומ"מ הכל ענין אחד דע"כ ה"ק כיון שכבר אכל וסמך עליה כדינו מנא ידע שהרי אין לחקור אחריה כי היא נאמנת לו ולא עוד אלא שאילו היה הדין נותן שלא יהא מאמינה לא היה לנו לקונסה בכתובה דאדרבה הוא עשה שלא כדין שאכל על פיה ומימר אמרה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אלא ודאי זאת נראה לי ראיה ברורה שהיא נאמנת ולקמן אמרו עוד היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפריש אחריה אלמא כל שאינה חשודה לו אינו צריך להפריש אחריה וזו ג"כ ראיה ברורה כנ"ל וכן פסקו הגאונים ז"ל וכן הוא בתוספות. הריטב"א ז"ל:

לעצמה בפני עצמה שאין צריך לספר את חשבונה אלא סומך עליה. רש"י במהדורא קמא.
הקשו בתוספות אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתיב וספרה ובשלמא למ"ד שאין האשה נאמנת באיסורין של תורה כדכתיבנא לעיל ניחא דמאי דכתיב וספרה לה אתיא למיעוטא דוקא לענין ספירה היא דנאמנת אבל בשאר איסורי תורה לא מהימנא הלכך שניא הא דכתיב וספרה לה ממאי דכתיב גבי ספירת העומר וספרתם לכם אבל לשיטת התוספות דבכל האיסורין אשה מהימנא הלכך הא דכתיב וספרה לה הוה ליה כמאן דכתיב וספרתם לכם גבי עומר והלכך קשיא מאי שנא דלא מברכת זבה על ספירתה ותירצו בתוספות דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב"ד בכל שנה שלעולם נוכל למנות כסדר וכן עומר אבל בזה שאם תראה תסתור אין לה למנות כנ"ל:

הוחזקה נדה בשכנותיה וכו'. פרש"י ז"ל שראוה לובשת בגדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה בעלה לוקה עליה אם התרו בו ובכה"ג משכחת לה למתני' דלאחר תשמיש הודיעוהו שכנותיה שהוחזקה נדה. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא הוחזקה נדה בשכנותיה שיודעים יום וסתה וראוה לובשת בגדי נדותה והחזיקה נדה בעלה לוקה עליה אף על פי שאמרה לבעלה טהורה אני וכגון שהתרו בו ולאו התראת ספק הוא דכיון שהוחזקה נדה לשכנותיה בודאי נדה חשבינן לה אף על גב דוסת עשוי להשתנות והכא נמי אם הוחזקה נדה ואמרה טהורה אני יוצאה בלא כתובה. ע"כ:
מנא ידע כי סמיך עליה דהא עליה רמיא מלתא כדנפקא לן בפרק במה מדליקין דכתיב ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. רש"י במהדורא קמא:

תניא היה ר"מ אומר היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור וידירנה כו'. ופרישנא לה שיחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה פרש"י שאין לו להוציאה אלא כך יתקננה ולפי זה מתניתין דלא כרבי מאיר והאי סתמא דמתניתין לאו ר"מ היא ותמיהא מלתא היכי לא מפרש לה תלמודא כדאמרינן בעלמא מתניתין דלא כר"מ דתניא ועוד והלא לר"מ אפי' בנודרת ומקיימת יכול להוציאה מפני שהיא נתנה אצבע בין שיניה וכדאסקינן בשמעתא דלעיל וליכא למימר דהכא בנדרים שאין בהם ענוי נפש דהא קתני יפר.
וי"א דלא גרסינן הכא ר"מ אלא רבי יהודה דס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה כדאיתא לעיל וכדאשכחן ברובי נוסחי דגרסינן באידך ברייתא רבי יהודה ואחרים פירשו דלעולם ר"מ היא ואלו רצה להוציאה הכי נמי שיוציאה שלא בכתובה כסתם מתניתין דההיא דברי הכל היא ומתניתין מיירי במי שאינו רוצה להוציאה לפי שיש לו טיפול ממנה או כיוצא בו ואמר רבי מאיר כיצד יוכל לתקן שידור עמה ואמרו לו חכמים שאין זו תקנה ברורה אבל לכ"ע מצוה להוציאה.
ואיכא למידק למה יקניטנה וידירנה יאמר לה כל נדרים שתדורי מכאן ואילך יהיו מופרים ואת"ל דרבי מאיר לית ליה כרבי אליעזר אלא כרבנן דפליגי עליה ואמרי שאין הבעל מפר קודם שתדור מ"מ יאמר לה בכל יום נדרים שנדרת יהיו מופרין דהא קי"ל התם בפרק רבי אליעזר שהבעל מפר נדרים שכבר נדרה אע"פ שלא שמע. ומורנו ז"ל היה מתרץ שלא נצרכה תקנתו של ר"מ אלא לנדרים שצריכין חכם וה"ק יחזור ויקניטנה כדי שתדור לפניו ומה שיוכל הוא להפר יפר ומה שאינו יכול להפר יפר ע"י חכם . ולא נתיישב לי כי מה שיפר ע"י חכם לא סגיא שלא מדעתה ומאן לימא לן שלא תחזור ותדור אחרי כן דבשלמא מה שיפר הוא הרי הוא מופר אף על פי שלא שמעה.
ויותר נראה לומר דלהפר אחר נדרה טורח גדול הוא וכל שעה צריך לעשות כן שמא תעבור על נדרה קודם הפרה ודלמא מישתלי נמי ולא יפר לכך תקן ר' מאיר שיעשה בענין שתדור לפניו כל נדרים שרגילה לידור ויפר לה שלא מדעתה וכיון שכן שוב לא תחזור ותדור ואף על פי שלפי דעתה עוברת על נדריה ובעיא סליחה כדאיתא התם וכמי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר כבש מ"מ אין בעון זה בנים מתים ומוטב שתאכל בשר תמותות שחוטות ולא תאכל בשר נבילות ואמרו לו חכמים אין אדם דר עם נחש בכפיפה כי הרגיל בנדרים דרכו לידור ולחזור ולידור באותו דבר עצמו כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
וידירנה באותו נדר שהיא רגילה לנדור בו במאי מתקן לה הא אינו יכול להפר נדר של עצמו ותדור בפניו אותו נדר שהיא רגילה בו וישמענו ויפר לה ביום שמעו אין אדם דר דזימנין דלאו אדעתיה להפר. ה"ג מאן דמתני אהא כ"ש אהא כלומר רבי יהודה קתני תקנתא דאינה קוצה לו חלה כ"ש דתני נמי תקנתא אנדרים דלא שכיחי כר"מ אבל ר"מ לית ליה תקנתא אהא דאינה קוצה לו חלה דזימנין דמקרי ואכיל בלא הפרשה מגו דלאו עליה רמיא מלתא דחלה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
ופרע את ראש האשה ואמרינן במסכת סוטה היא גלתה לו את ראשה לפיכך הכהן מגלה את ראשה אלמא דלא היה לה לגלות את ראשה ומכאן לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש כלומר מדאמר רחמנא גבי סוטה לגלות ראשה משמע ששאר הנשים צריך שלא ילכו בפרועת ראש אלמא שמעינן מהכא דמדאורייתא הוי דהא מדיוקא דקרא נפקא לן והיאך אתה קורא אותו דת יהודית ומהדרינן אמר שמואל בקלתא כלומר הא דתנן דיוצאה וראשה פרוע העוברת על דת יהודית מיירי שיוצאה בקלתא דבלא קלתא אסור מן התורה ועם קלתא מותר מן התורה ואין בה משום פרוע ראש אבל דת יהודית אפילו קלתא נמי אסור ופי' קלתא כפה שמנחת על ראשה לכסות בה את השער. ע"כ:
וז"ל ריב"ש ז"ל לא נצרכה אלא לקלתה פי' ששערה מגולה בלי רדיד כדרך שאר הנשים אבל קלתה על ראשה בהא לאו דאורייתא אלא משום דת יהודית ע"כ.

וז"ל רש"י במהדורא קמא קלתה סל שמנחת את פלכה בו ומניחתו על ראשה כשהיא פרועת ראש אפילו קלתה נמי לא משום צניעות דאי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים א"כ בחצר קפדת אפריעת ראש וסגי לה בקלתא בחצר קא אמרת לא הנחת וכו'. שהרי כולן רגילות לצאת בחצר פרועות ראש. ע"כ:

בד"ה המדיר את כו' ואיהו לא מציי לאדורה אא"כ תלה בתשמיש כו' עכ"ל דלא מצי (ג) לאדורה לתלות באיסור פירות כדפריך בירושלמי ויש אדם מדיר את אשתו מחיים כמ"ש הר"ן ע"ש וכן מוכח מדברי התוס' לעיל:

בד"ה יחזור ויקניטנה כו' וחכ"א אינו מופר כו' עכ"ל בכל נוסחות גמרות שלפנינו ל"ג מלתיה דחכמים שם בברייתא ועי' בדברי הר"ן שם וק"ל:

והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוניה כו'. ר"ל דע"י דיספד על אחר יתן אל לבו דגם אותו יספדוניה במיתתו דהיינו שיזכור ע"י זה יום המיתה שלו והיינו סוף כל האדם וצ"ל דלכת אל בית המשתה היינו של רשות אבל משתה של מצוה כגון של חתן וכלה הא אמרינן פרק האשה שנתארמלה דמעבירים המת מלפני חתן וכלה:

ואי זו מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו כו'. מרישא דקרא לחטיא את בשרך נמי בנים משמע וכן פרש"י בס' קהלת ובפ' ב"מ אלא שלא הוזכר בו עונש מיתה כמו בסיפא דקרא וחבל את מעשה וגו' אבל בפ' שבועת הדיינים מוכח דרישא דקרא איירי דוקא בשבועה ונענשו אפילו קרובים דהיינו בשרך וסיפא דקרא וחבל מעשה ידיך דמשמע בנים איירי בנדר וע"ש בתוספות ופי' הכתוב עיין בפרש"י בפ' ב"מ לפני המלאך גזבר של הקדש כי שגגה בשוגג קפצתי לנדיר ולא אשלם כו' ע"ש ולפי התרגום נראה לפרש לפני המלאך הוא מלאך ממש הבא לעונשו על כך ואל תאמר בשגגה עברתי על הנדר דלמה יקצוף על קולך שתחלת נדרך לא היה כהוגן כמ"ש טוב אשר לא תדור וגו' ודו"ק:

במשנה איזו דת משה וכו'. דת משה איכא טובא. אבל אינה מפסדת כתובתה אלא בדבר שהיא מכשילתו ונדרים משום בניו אבל עוברת בשאר עבירות או היא עצמה אוכלת חלב או דם לא הפסידה כתובתה ודת יהודית משום חציפי ופריצות זנות היא דמפסדא עיין באשר"י ובפוסקים ודו"ק:

גמ' אלא יחזור ויקניטנה כו'. שאינה רגילה לנדור [בפניו] אלא בחמתה כאשר מקניטה לכן יחזור ויקניטנה עוד פעם עד שתידור בפניו מה שרצתה לנדור ואי לא יקניטנה נודרת אחר כך שלא בפניו ודו"ק:
בתד"ה המדיר כו'. עיין בזה בר"ן תמצא תירוץ אחר נכון [מובא בסמוך] ולפי' התוס' צ"ל דהוי שלא תשאל כו' דברים שבינו לבינה ממ"ש דע"כ לא איירי הכא בנדרה היא וקיים לה כו' ומה צורך לקיום שלו הלא אינו יכול להפר ועוד דאי לא הוי דברים שבינו לבינה בלא סיפא תיקשי אמאי יוציא ויתן כתובה ברישא מאי אית ליה למיעבד כיון שאינו יכול להפר אלא בדתלינהו א"כ לשמואל למה יוציא לאלתר. מיהו זה אינו מטעם מיסני הוא דסני וק"ל וא"כ צ"ל דסיפא תצא שלא בכתובה ס"ל היא נתנה אצבע ודלא כמתני' דלעיל רק כתנא דברייתא באשה שנדרה בנזיר דלעיל. וכל הפוסקים הביאו זאת לפסק הלכה. ולפירוש הר"ן דלא הוי דברים שבינו לבינה א"ש כהלכתא לכך תצא שלא בכתובה שלא היה יכול להפר וברישא ג"כ בשנדרה היא ותלאה בתשמיש והיה יכול להפר לכן קורא המדיר את אשתו כיון שבידו להפר ולא הפר ומטעם מיסני וכו' יוציא לאלתר כיון דנדרה היא ושתק הוא וק"ל:
בתד"ה יחזיר וכו' או לא לא שיוכל וכו' כצ"ל:

במשנה ולא קוצה לה חלה. אולי צ"ל לו כדלקמן בברייתא כל היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה. דהרא"ש כתב דבעינן דוקא שמכשילתו:

גמרא פלוני כהן תיקן לי את הכרי. התוי"ט גמגם למה נקיט כהן. ובמש"כ בס"ד בברכות (כח א לא ב) יתיישב זה ע"ש. דסתם כהנים מטוהרין הן לאכילת תרומה ולמקדש. וכן לקמן גבי חלה נקיט גבל דמסתמא הוא טהור עי' חולין (קכב ב) רש"י ד"ה לגבל:

רש"י ד"ה מאן דמתני. ר' יהודה דתני כו'. כ"נ דצ"ל ולמחוק הד'. ופי' מאן דמתני לה אהא היינו ר"י כ"ש דאית ליה תקנתא אנדרים כר"מ. ומאן דמתני אהך היינו ר"מ ל"ל הא תקנתא דר"י אחלה. ונדחה הכרעת ר"ת (לעיל ע"א בתד"ה אימא) מכאן לגרוס בתרוייהו ר"י:

גמ' (בסוף העמוד) בפרוע. נ"ב כמו הפוך ר"ל בראש פרוע. א"נ צ"ל הפ"א בציר"ה והוא שם דבר:

תד"ה פלוני. דאיכא עדים כו'. נ"ב צ"ל שר"ל שראו עדים וגם היא (היתה עמהם במעמד אחד שלא זזו ידיהם ממנה) ידעו בברור מעת שנגמרו הפירות למעשרות והובאו לבית ודאי לא נתקו. והאכילתו מזירה והעדים שראו לא מחו ולא הודיעו לבעלה. כל זה בודאי דבר רחוק הוא מאד. היינו דמסיימי דלא שכיח:

(קהלת ז, ב) "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל, מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה, בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם, וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ", מַאי "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ"? דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה. קשא כיון דאמר 'מַאי דִּכְתִיב' קושיא קא חזי בהאי קרא וכשחזר ושאל מַאי 'וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ' משמע דשואל שאלה אחרת בזה דהא חזר ואמר מאי והחי ועל שאלה זו של מאי והחי השיב תשובה ועל קושיא של מַאי דִּכְתִיב (קהלת ז, ב) טוֹב לָלֶכֶת וכו' לא השיב כלום?
ונראה לי בס"ד דקושיא של 'מַאי דִּכְתִיב' הוא דקשיא ליה אין לומר זה טוב מזה אלא בהיכא דהשנים הם מסוג אחד שיש להם איזה דמיון לזה עם זה אבל בדברים שהם הפכיים לגמרי זה מזה לא שייך לומר זה טוב מזה דהא אין לומר על המתוק הוא טוב מן המר כיון דהם הפכיים לגמרי לא שייך למנקט לשון זה. וכן כאן בית המשתה ובית אבל הם הפכיים זה מזה לגמרי ואין להם צד דמיון זה בזה כדי שיאמר זה טוב מזה.
זהו הכונה של שאלה אחרת מאי משמעות 'וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ'? ואחר שהשיב על שאלה אחרונה של והחי וכו' אז ממילא נתרצה גם קושיא הראשנה של מַאי דִּכְתִיב: טוֹב לָלֶכֶת וכו', והוא כי פירש הכונה של 'וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ' לומר דְּיִסְפַד יִסְפְּדוּנֵיהּ דְּיִקְבַּר יִקְבְּרוּנֵיהּ וכו' ויש גם בבית המשתה ענין דומה לזה דההולך לבית המשתה לברך חבירו על חופת בנו גם אצלו כשיעשה חופה לבנו יבא חבירו לברכו וכן הבא לעמוד בשבע ברכות החופה אצל חבירו גם חבירו יבא אצלו לעמוד בשבע ברכות חופת בנו והשולח דורון לחבירו בחופת בנו גם חבירו ישלח לו דורון בחופת בנו וכן כיוצא בזה.
נמצא יש צד דמיון לבית המשתה עם בית אבל בענין זה כי מה שיעשה הוא לאחרים יעשו האחרים לו והשתא שפיר יוכל למנקט בהם טוב זה מזה כיון דיש להם דמיון בצד מה ואינם הפכיים לגמרי בכל מידי.

דְּיִקְבַּר יִקְבְּרוּנֵיהּ. קשא הוה ליה למנקט חלוקה זו באחרונה אחר דיטען יטעוניה ונראה לתרץ בס"ד דתחלה נקיט הספד וקבורה שהם נעשים על ידי אנשים פרטיים המיוחדים לעסק זה ולעסק זה דלאו כולי עלמא ספדי ולאו כולי עלמא קברי וזכר ההספד ברישא כי הוא נעשה אחר הפטירה קודם הקבורה ואחר כך נקיט דבר הנעשה ביד כל אדם והם דידל ודלואי ודטען שבזה כולי עלמא עושין ואין לזה אנשים מיוחדים.
ואל תאמר אמאי לא אמר דירחץ ירחצוניה? ויש לומר דיתכן מנהגם היה דאלו החברה דקברנים הן הן חברה דרוחצים וכיון דזכר קברנים על שם עסק האחרון שלהם אין צריך לומר דירחץ ירחצוניה דאלו הן הקברנים וכבר זכר אותם.

ואלו יוצאות שלא בכתובה וכו'. צריך ישוב שיהי' מתני' לא זו אף זו. מאכילתו שאינו מעושר הוא איסור דאורייתא או לכל הפחות יש לו שורש מן התורה. ומשמשתו נדה י"ל שאינו אלא כתם. וכן גירסת רי"ף פלוני חכם טיהר לי את הכתם. ואינה קוצה לו חלה נ"ל עפ"י מ"ש רמ"א בתשו' סי' ס"ו דאע"ג דכ' רמב"ן שהוא מקובל שהעד השני יותר נאמן מפני שזה אומר משמו מ"מ היינו היכא דאיכא איסור דאורייתא ואתחזק איסורא. משא"כ בחמאה של נכרי נאמן ראובן לומר שמעון שמר לי החמאה אעפ"י ששמעון מכחישו מהימן ראובן במגו דאי בעי אמר אני שמרתי בעצמי. ובשמעתין אינו מועיל מגו משום דאתחזק איסור ע"ש. וא"כ י"ל דסד"א דוקא מאכילתו שאינו מעושר דלית לה מגו כולי האי למימר אני תקנתי הכרי כיון דאיתתא לא בקיאה בהפרשת תרומות ומעשרות ובפרט באומד ובדינא דעין בינונית וסדר הפרשתם זה אחר זה. משא"כ קוצה חלה דסתם איתתא בקיאה בהפרשת חלה ולא הי' צריכה לגבל לתקן. וה"א דמהימנת במגו דאי בעי אמרה אני קצתי לי חלתי קמ"ל אפ"ה לא מהימנת משום דאיתחזק איסורא. ונודרת ואינה מקיימת פשיטא דצריכא רבא דהרי אינה מכשילתו כלל. רק משום עונש הבנים. כנלע"ד ליישב סדר מתני':

וספרה לה לעצמה. ערמב"ן בחי' ריש גיטין די"א דאינה נאמנת לבעלה אלא מתוך שנאמנת לעצמה. ע"ש ובמקומות אחרים הארכתי בזה. ועיין עוד בחי' פ' שבועת העדות בישוב סתירת הרא"ש דלשם עם הרא"ש דשמעתין. ע"ש גבי הכל מודים בעד מיתה דאמר לה ולא אמר לב"ד ע"ש:

סוגי' קדשה על תנאי וכנסה סתם. יחדתי קונטרס בחי' הלו"ת משנת תקע"ו לפ"ק. וכן בסוגי' אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד יחדתי קונטרס בזמן הנ"ל קחנו משם:

בגמרא מאי והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד יספדוניה. נראה דהא דלא מפרש בפשיטות שהחי יתן אל לבו ויזכור יום המיתה דהאי מבאשר הוא סוף כל האדם נפקא אע"כ דמלבד האי טעמא דטוב ללכת אל בית האבל כדי לזכור יום המיתה שהוא סוף כל האדם יהיב קרא נמי טעמא אחרינא דטוב לילך אל בית אבל כדי שיתעסקו ג"כ עמו בדברים של מיתה דיספוד יספדוניה. ועוד דאי כדי שיזכור יום המיתה איפכא מיבעיא ליה והחי יתן אל לבו באשר הוא סוף כל האדם אע"כ דקרא תרתי קאמר וק"ל:

שם מאכילתו שאינו מעושר ה"ד אי דלא ידע מנא ידע. וליכא למימר דאיירי שהודית בכך דהא לא מהימנא דאין אדם משים עצמו רשע. ואע"ג דאיכא למימר כגון שיש עוד מאותה התבואה ומתכוונת שלא להכשילו יותר בכה"ג מהימנא אלא דא"א לאוקמי בהכי דאכתי תפריש עכשיו דהא בדאית לה רשות להפריש איירי כנ"ל אח"ז ראיתי שהר"ן ז"ל כתב כן בשם הראב"ד ז"ל והקשה דלגבי דנפשה מהימנא להפסיד כתובתה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא דלא אוקמי בהכי משום דלא שכיח ולענ"ד נראה ליישב שיטת הראב"ד דלא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא כשמודה בעיקר הדבר משא"כ הכא דמה שמודית שהאכילתו שאינו מעושר אינה מודית כלום בהפסדת כתובתה דמה שמפסדת כתובה בכך אינו אלא משום קנס שעברה על דת וא"כ כיון דלא מהימנא בהכי שעברה על דת ממילא אית לה כתובה כן נראה לי:

קונטרס אחרון
גמרא מאכילתו שאינו מעושר ה"ד אילימא דלא ידע מנא ידע וכתבתי דל"ל דהודית בכך דהא לא מהימנא כו' וכ"כ הראב"ד ז"ל אלא שהר"ן ז"ל הקשה עליו דלגבי נפשה מהימנא להפסיד כתובתה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכתבתי ליישב דברי הראב"ד ז"ל ועיין בפנים:

בתוספות בד"ה אי דלא ידע נסמוך עילוה הכא לא מצי לאקשויי מנא ידע כו' עכ"ל. ולכאורה היה נ"ל ליישב בע"א דהכא איכא לאוקמי שהודית מעצמה כמ"ש בסמוך בשם הראב"ד ז"ל והכא לא שייך לומר אין אדם משים עצמו רשע דאיכא למימר דלאפרושי מאיסורא קא מכוונה שתעמוד בנדתה עד שתטבול מאי אמרת תאמר עכשיו ראיתי דא"כ תהא צריכה להמתין שבעה ימים מהיום מש"ה רוצית לומר האמת שכבר עברו כמה ימים בינתיים ולפ"ז ע"כ צריכה לומר ששימשתו נדה אלא דלפ"ז תיקשי מאי מקשה באמת בגמרא ונסמוך עלה ואמאי לא מוקי לה בהכי אע"כ דאפ"ה לא מהימנא כיון דאין אדם משים עצמו רשע לא מהימנא לומר שהיתה מזידה דאי כדי שלא להכשילו מצית למימר שהיא שוגגת שהיתה סבורה שהיא מראה טהור ולא הראתה לחכם עד עכשיו לכן הוצרכו התוספות לפרש בע"א:

בד"ה וספרה לה לעצמה וא"ת אמאי אין מברכת כו' עכ"ל. נראה דקושייתם דוקא למאי דדרשינן וספרה לה לעצמה דבלא"ה היה אפשר לומר דספירת זבה אינה מצוה כלל אלא הא דכתיב וספרה ולא כתיב תשב שבעת ימים היינו משום שצריכה לספור בפני עדים. או בפני בעלה ע"פ בדיקה כדי שיסמוך עליה וא"כ לא דמי לספירת עומר. משא"כ למאי דדריש לה לעצמה דא"צ לספור בפני בעלה וע"כ דהא דכתיב וספרה ולא כתיב תשב היינו משום דמצוה לספור מקשה שפיר:

ע"א בגמרא תניא היה ר"מ אומר וכו' יש מקשים על מה שאחז"ל איזהו חסד של אמת חסד שעושים עם המתים דהא גם הוא יש לו תשלום גמול כדאמרינן הכא דספיד יספדניה. ונראה דאפ"ה לא דמי לשאר גמול שאותו איש עצמו ישיב לו גמולו משא"כ בזה שאותו שעושה עמו חסד לא ישיב לו אף דשכרו מן השמים הוא דספיד יספדיניה. מ"מ נקרא חסד של אמת. שהוא כמו כל המצות שיש להם שכר מן השמים והיינו דקאמר הכא טוב ללכת וגו'. ר"ל מצוה יותר בזה באשר הוא סוף ואין לו תשלום גמול מאותו אדם. אבל החי יתן אל לבו דיש לו גמול מן השמים לאחר מותו שאין לך אדם שלא יצטרך לזה הגמול. ואפשר לפרש מה שאחז"ל שלשה תקנות להרגיז יצר טוב על יצר הרע. והוא יעסוק בתורה ויקרא ק"ש ויזכור יום המיתה. הוא כנגד ג' עמודי עולם שהעולם עומד עליהם שהם תורה ועבודה וג"ח שהם בחינת שלשה אבות. תורה כנגד יעקב שהיה יושב אהלים. ועבודה כנגד יצחק שהקריב עצמו והוא ענין ק"ש שהוא מסירת נפשו. וג"ח הוא בחינת אברהם שהיה בחינת חסד כדכתיב ויטע אברהם אשל. והתעוררות ע"ז הוא שיזכור יום המיתה. כמו שנאמר באברהם ואנכי עפר ואפר. והענין הוא שיזכור שאין אדם שלא יצטרך לזה הגמילות חסד של אמת. שלא יוכל לשלם גמולו עוד. ובזה יתרבה חשקו להחזיק במדת ג"ח. ועוד כתבו המפרשים דיש לפרש ענין טוב ללכת הוא שיזכור יום המיתה. וכמ"ש חז"ל הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו' ולהיות כי אין דומה ראיה לשמיעה ע"כ טוב ללכת ולראות כמ"ש מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה. נראה בפירושו הואיל ואין איש שלא יראה בעיניו ענין המות כל ימי חייו. לכך ראוי לו להתעורר למלט את נפשו מיד שאול סלה. וגם דוד המלך ע"ה מזכיר אלו ג' דברים נ"א שאמר והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדבריך שהיה יכול לכוף את הרע בענין המיתה. שנקרא דבר כדכתיב לפניו ילך דבר. ואמר עוד תזכה בשפטך והוא ענין לפני מי אתה עתיד ליתן דין ואמר עוד הן בעון חללתי שהוא ענין מאין באת ויש רמז במילת א"ד"ם על ג' דברים אלו שהוא ר"ת אין. דין. מות. וירמוז ע"ז מ"ש באשר הוא סוף כלה אדם. שהאות האחרון מרמז עליו. והנה הריטב"א ז"ל כתב דפשטא דקרא משמע כפירוש השני שיזכור יום המיתה. אלא שאינו ענין למאי דאיירי בשמעתין. ובספר שיטה מקובצת הוסיף דטעמא דר"מ דלא מפרש כפשטיה. דא"כ כיון דכתיב באשר הוא סוף כל האדם דהיינו שישיב אל לבו שהוא סוף כל האדם. למה הוצרך עוד והחי יתן אל לבו. ולענ"ד נראה דשני הפירושים אמת דודאי פשטא דקרא הוא באשר הוא סוף כל האדם ויתעורר מזה לבל יחטא. ואמר עוד טעם משום והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספיד יספדיניה וכו'. ויש להבין דצריך שני הטעמים עפמ"ש בפירושי התורה ממה שאמר משה רבינו ע"ה. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו' ובחרת בחיים. דלכאורה ענין בחירה זו פשוטה היא. כי מי לא יבחר בחיים ממות. גם בתהלים מזמור ט"ז אתה תומך גורלי ופי' חז"ל שהוא על העצה לבחור בחיים ומי הוא שלא יבין דבר פשוט כזה. אלא הענין הוא מפני שהעצה היעוצה להציל מיצה"ר ומעבירה. לפי מאמר חז"ל הנזכר לעיל הוא בשתי בחינות. האחד הוא בזכרון יום המות או תחלת מוצאו מאפס ומאין כמ"ש חז"ל שהוא שפלות הגוף ותכליתו עד שיתעצב האדם ויבוטל תאותו בצער יום המיתה ברעה אשר ימצא את האדם באותו יום כמבואר בזהר. והעצה שניה שיעסוק בתורה וק"ש במסירת נפשו להשי"ת שהוא חלק אלוה ממעל. ויחשוב בחשבון ודין נשמתו לפני השי"ת. אמנם כי כן שיש הפרש גדול מאוד בין שתי הבחינות כי בענין זכרון יום המיתה והלידה המעצב את האדם ונפשו. אף כי טוב הוא לבטל תאות הגוף. מ"מ מוליד בזה מאוד פחיתות הנפש להתדבק בשרשה העליונה כמ"ש בזוהר באתר דעציבו לית תמן שכינתא דכתיב עוז וחדוה במקומו. אמנם עצת ה' היא תקום בעסקו בתורה וחשבון הנפש ומסירת נפשו לה'. הוא המביא לאדם לאהבה ויראה עליונה וגילה ברעדה וחיות הנפש כאמור ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום פי' היום בעה"ז כמ"ש חז"ל עולמך תראה בחייך. ונאמר ומל ה' אלקיך וגו' ומסיים למען חייך שהוא המביא בעה"ז לאדם חיות עליון. וז"ש הנני נותן לפניך לשבר מלתעות היצה"ר הא' החיים והטוב. ר"ל שתהיה בחיי הע"ז ותטעום את הטוב שהוא עולם שכולו טוב מעין עולם הבא והוא מ"ש ואתם הדבקים וגו' ובו תדבקון. ואת הדרך השני שהוא את המו' ואת הרע לזכור יום המיתה והעונש והרעה שנמצא בו ובחרת בחיים וזהו העצה שאמר ואתה תומך גורלי ולהיות כי בזה נכלל מה שאמרו שם ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. שהוא חשבון הנפש בבדיקותה לפני ה" כאומרו וסביביו נשערה מאוד. ויש לפרש בזה המשך הפסוק ה" מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי שפירש"י כוסי לשון חשבון. ר"ל מנת חלקי בעה"ב וחשבוני לפניך. וע"ז קאמר אתה תומך גורלי וגו' ויש לנו בזה אריכות ענינים בפירושי התורה ואין כאן מקומו. והנה אחז"ל שתי התקנות בשתי בחינות אלו כי יתחלק לפי האנשים. כי האיש המשכיל אשר חשקה נפשו בתורת ה' ויכיר בהבלי שוא העה"ז והוא הנקרא איש חי כדכתיב בני' בן יהוידע איש חי. בזה התקנה שידבק בתורה ביתר שאת ויתר עז ולא ימיש ספר וגו'. אבל לא בזכרון יום המיתה להתעצב ח"ו להניח מדרך החיים. גם האמת הוא שלא יפחדהו ולא יירא כל כך מיום מותו כי גדולים צדיקים במיתתן. אך יש אשר לא ישיג לזה ולא הגיע למעלה זו ולא יוכל לשבר תאות היצה"ר העמוס עליו מני בטן עד אשר השע עיניו מראות האור הטוב. ע"כ יפחדהו ביום המיתה כי באמת יתעצב ויועיל לבטל מזימת התאוה אשר תאלצהו ועתה מובן כי אמר הכתוב טוב ללכת וגו' באשר הוא סוף כל האדם ויזכור יום המות. וע"ז אמר והחי ר"ל הצדיק שנקרא חי. לעולם לא יפחד מזה וא"צ לזה. מ"מ טוב ללכת כדי שיתן אל לבו דברים של מיתה כדדרש ר"מ דספיד וכו' ואין להאריך יותר כאן:

שם בגמרא ותעביד אמר ר' יהודה אמר שמואל וכו'. הנה בטוש"ע סימן ע"ו ובי"ד סימן רל"ד כתב נדרה מדברים שבינו לבינה או ענוי נפש והפר לה ע"מ שתאמר לפלוני דבר של קלון או שתהא מתהפכת אחר תשמיש כדי שלא תתעבר או שתהא ממלאה עשרה כדי מים והב"י הביא דברי הר"ן שהיא נדרה בדברים אלו ותלתה בתשמיש או מזונות דאל"ה לא מצי מיפר בנדר שתמלא עשרה כדי מים. ולכאורה היה נראה דטעמא דהטור דמפרש בתנאי הפרה הוא מלשון מתני' דתנן אמר לה ע"מ שתאמר וכו' וע"ז מסיים או שתהא ממלאה ומערה לאשפה משמע דמיירי נמי שאמר לה ע"מ וזה לא שייך אלא בהפרה דאי בנדרה היא הל"ל יאסר עלי תשמיש או הנאה אחרת אם לא אומר ואם לא אהיה ממלאת ומערה וכו'. ולפ"ז היה נלענ"ד דלפי מה דמפרש במתניתא שתמלא עשרה כדים יש לומר דאפילו אם היא תולה בתשמיש שאמרה יאסר עלי תשמיש אם לא אמלא א"י להפר דבאמת תמלא מים כדפריך לעיל ולא תתקשט ולא תאסר ומשני משום דקרו לה מנוולת א"כ יש לומר דאין לדמות מילתא למילתא ובאמת בדברים אלו כיון דיכולה לקיים התנאי א"י להפר ואין ראיה ממה שאם נדר הוא יוציא ויתן כתובה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ולא תתקשט דלרב לא קשה דצריך להוציא וליתן כתובה אפילו במקום דאינו יכול להפר. אך הא דכתב או שתהא מתהפכת שהוא פי' דברי ר' יהודה אמר שמואל קשה לי לפי הטעם שראיתי בספר שיטה מקובצת בשם רש"י והריב"ש ז"ל דהוא או משום דס"ל דאסורה להשחית הזרע שהיא מצווה ע"ז כדעת רש"י או משום שהיא באה בטענה בעי' חוטרא לידא ובאמת נ"מ מזה דצריך להיות התנאי על כמה זמנים אבל בפעם א' לא שייך בזה באה מחמת טענה ולפ"ז נלענ"ד דצ"ל דדעת הטור וש"ע משום איסור השחתת זרע דאי משום מחמת טענה הא צ"ל שהוא על זמן מרובה. א"כ קשה מאי אריא שבאה מחמת טענה הא יהיה איזה דבר שיהיה הא כבר כתבנו דכל הפרה צריך להיות מעכשיו דא"א לומר קיים ליכי היום ומופר למחר וכן משמע לשון ע"מ דקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וא"כ אסורה בנדרה מיד משום דבתנאה לא מזדהר כדס"ל לר"י בעל מימרא זו והכי קי"ל. וכיון דאיהי לא תמצא פתח צריך להוציא וליתן כתובה בכל דבר שבעולם וע"כ צ"ל שאמרה פעם א' ואם לא היה דבר איסור או קלון היתה יכולה לקיים מיד התנאי ולפ"ז צ"ל דס"ל להטור וש"ע דיש איסור הוצאת זרע לבטלה באשה וצ"ע דלא משמע כן בי"ד סימן קצ"ו סעיף י"ג דמשמע דמותרת לכתחלה להפליט ממנה ובזה ניחא דנקט במתנית' שיעורא שתמלא עשרה כדים ולא קאמר דבכל עת שתמלא תהיה נופצת לאשפה משום דבעינן שתוכל לקיים התנאי מיד ובזה ניחא לי ששינה הטוש"ע שם בסימן רל"ד שכתב הכל בתחלה בנדר שתלתה בתשמיש והכא כתב שנדרה בדברים שבינו לבינה או עינוי נפש ולא כתב בתלתה בתשמיש משום דזה אינו דא"כ אפילו בלא איסור דהוצאת שז"ל אסורה מיד לשמש שמא לא תפלוט דלא אזדהרא בתנאי מיהו קשה לי דאם נפרש כן דברי ר"י אמר שמואל תקשה לאביי דס"ל בר"פ המגרש דהמגרש ע"מ שתאכלי בשר חזיר התנאי בטל דהוי כתנאי שא"א לקיימו א"כ לכאורה נראה דגם בהפרה כן אם מתנה ע"מ שתעלי לרקיע דהוא מופר וה"ה בדבר איסור לאביי והיה נלענ"ד דבאמת לר"י א"ש דמיירי בנדרה היא ובזה בודאי יכול להפר דהוי מדברים שבינו לבינה ומתניתין לאו דוקא נקט זה הלשון דבל"ז אין הלשון על מנת מכוון לר"י דהא ס"ל על מנת לאו כאומר מעכשיו כדאיתא בקידושין דף ס' ע"ב וכבר כתבנו דהפרה צריך להיות מעכשיו. אך היותר נלפענ"ד דתנאי הפרה מועיל אפילו מתנה בדבר שא"א לקיימו. דהטעם דאינו מועיל הוא משום דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן. וזהו בדבר שיש בו מעשה אבל בדיבור בעלמא מועיל תנאי וא"צ ללמוד מתנאי בני גד ובני ראובן כמו שכתבנו לעיל דף נ"ו בתוס' ד"ה ה"ז מקודשת וכו' תדע דהא קי"ל דאינו יכול להפר ע"י שליח. ואיך יועיל בו תנאי ועיין לקמן דף ע"ד ע"א. מיהו בר"פ המגרש דף פ"ד משמע דבדבר שאי אפשר לקיימו לאו משום דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן אלא משום דהוי כמפליג בדברים וכ"כ התוס' שם וצ"ל כנ"ל. ודוק:

פירש"י ד"ה אזהרה מדעבדינן וכו'. נראה דבלשון ראשון ס"ל דמהא דמשמע דההיא שעתא לאו פרוע הוא אין זה נקרא דאורייתא דאע"ג דמנהג הוא כן וכתיב המנהג בקרא אינו דאורייתא ולא שייך נמי לשון אזהרה כדאיתא בפרק נגמר הדין דליכא למילף מדאקבור צדיקי דילמא מנהגא. וכמ"ש לעיל עוד מזה בדף י' ע"ב ותו דילמא בעזרה שאני דהא אפילו בהר הבית היו צריכין להתנהג באימה יתירה כדאיתא במשנה לא יכנס אדם להר הבית וכו' והרי אפילו בבה"כ איתא בש"ע א"ח סימן צ"ב דלא יכנוס בראש מגולה אפילו באנשים. ומנ"ל במקום אחר ולפירוש הראשון א"ש דמוכח מהעונש שעשתה עבירה בתחלה בגילוי ראשה:

תוס' ד"ה המדיר וכו'. תימא דע"כ וכו'. לכאורה אינו מובן דיש לומר דרישא בנדרה היא ותלתה בתשמיש שאמרה קונם הנאת תשמיש עלי אם אשאל והיה יכול להפר וקיים לה לכך יוציא ויתן כתובה כדאמר לעיל וסיפא בנודרת סתם עליה הכלים וזה אינו יכול להפר והיא גרמא וכן הוא מפורש בש"ע סימן ע"ד ס"ג. ולכאורה נלענ"ד דס"ל להתוס' דגם בתלתה בתשמיש א"י להפר דלא תשאל ולא תאסור בתשמיש כדפריך לעיל ולא תתקשט ולא תאסור ואף דמשני לעיל א"כ קרי לה מנוולת היינו דוקא בקישוט דאף דס"ל לר' יוסי דלא היו בעינוי נפש מ"מ לא תוכל להתאפק מלהתקשט ולכך מצי מיפר אבל הכא לא תשאל ולא תיאסר ואין ראיה מהא דצריך להוציא וליתן כתובה בנדר איהו דזה גרע טפי כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ולא תתקשט וכו' דאין מזה קושיא לרב בנדר איהו ע"ש. מיהו זה דוחק דנימא דהתוס' פליגי על הטור וש"ע דס"ל דיכול להפר בתולה בתשמיש משום דכיון דיש לה שם רע בשכונתיה לא תוכל להתאפק ויותר נלענ"ד דס"ל להתוס' דהא נקט בסיפא שלא תשאיל לאחרים וצ"ל שהיא אוסרת כליה על חברותיה והיכא יכולה לאסור כליה של הבעל דבר שאינו שלה ע"כ שנדרה מתשמיש אם תשאל א"כ ע"כ צ"ל דאינו יכול להפר בזה א"כ דס"ל לברייתא היא הנותנת אצבע בין שיניה וממילא ע"כ רישא דברייתא בנדר הוא. אך לשון הש"ע שם או שאסרה על עצמה כלי בעלה שלא תוכל להשאילם כדי שלא יחזיקו לה טובה ואצ"ל בסיפא שתלתה בתשמיש ממילא מתורץ קושית התוס' דגם רישא מיירי בנדרה היא. וק"ל:

בגמרא אי דידע לפרש אי דלא ידע מנא ידע וכו'. לכאורה קשה דהא הבעל אינו נאמן להפסיד כ"א על פי עדים כדאיתא בירושלמי וכולהון בעדים וכמ"ש הרא"ש ז"ל וכיון דע"כ הא דמקשה מנא ידע ולא ניחא ליה שנודע לו על פי עדים היינו כמ"ש התוס' משום דלא שכיח (והיינו לכאורה משום דבעינן שיאמרו העדים שלא זזו ידם מתוך ידה עד שאכל דאי לאו הכי יש לומר שבאותו זמן עישרה) וכיון דע"כ ליכא עדים אפילו הוא ידע אינו נאמן להפסיד כתובתה א"כ ה"ל להקשות בפשיטות אפילו ידע הא אינו נאמן לכאורה היה לפרש דמ"ש התוס' דלא שכיח היינו משום האי טעמא גופא דאם העדים אמרו שלא זזו ידם מתוך ידה עד שאכל א"כ בודאי היו צריכין העדים להזהירו שלא יאכל והיינו דמקשה אי דידע ואיכא עדים לפרוש. ומה שכתבו התוס' דלא שכיח היינו משום דהמ"ל דמיירי שלא הזהירו אותו מאיזה אמתלא שאומרים אלא דלא שכיח ולכאורה היה נראה דיש לומר דמיירי בשני כיתי עדים שכל כת מעידה שבפניהם לא עישרה ומש"ה לא הזהירו אותו עדים האחרונים מפני שסברו שעישרה בפני עדים הראשונים ולאחר שהאכילתו באו עדים הראשונים שגם בפניהם לא עישרה ואין זה דוחק דע"כ צ"ל כן אפילו למאי דמשני פלוני הכהן דהא כתב הרא"ש דאין החכם נאמן להפסידה כתובה אלא א"כ יש עד א' עמו א"כ צריך שני כיתי עדים א' שהאכילתו ואמרו לו פלוני הכהן וכו'. וא' שמעיד כדברי הכהן אלא דס"ל להתוס' דהא נמי לא שכיח שיתחלפו שני כיתי עדים שיתברר מתוך עדותן שלא היה זמן מה בניהם שתוכל לעשר באותו שעה. אבל אין לומר דאין יכול להפסידה כתובה ע"פ שני כיתי עדים אלו משום דכל א' מעידים על חצי דבר כדקי"ל בשני כיתי עדים שאחת מעידה ראינו א' בגבה ואחת אומרת ראינו א' בכריסה וה"נ כיון שאין העדות נגמרת אלא ע"פ שניהם ה"ל חצי דבר. זה אינו דהא גם למאי דמשני פלוני כהן כיון דע"כ בעינן עדים ע"ז כמ"ש הרא"ש ואפילו לדעת הרמב"ן דהכהן נאמן כשני עדים כיון שאומרת מפיו מ"מ חצי דבר הוא וע"כ צ"ל כמו שכתבו התוס' בבבא קמא דף ע' ע"ב דכיון שכל כת ראו מה שהיה להם לראות לא ה"ל חצי דבר ולדעת האלפסי שהביאו התוס' שם דבעינן שיועילו לאיזה דבר ואפילו רק כת א' כדאמר התם כיון דעדי קידושין לא צריכין לעדי ביאה כלל ה"נ צ"ל שיש עדיין מן הכרי א"כ אותן עדים שמכחישין אותה מועילין עכ"פ שצריך לעשר הכרי וכן בחלה צריך לומר שיש עדיין מן העיסה (ולפ"ז נ"ל דמיירי בארץ ישראל דאי בחלת ח"ל עדיין לא הכשילתו דקי"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש). וכן בנדה מועיל דבעינן ספירת ז' וטבילה וכיון דע"כ מוכח דמיירי בענין דלא הוי חצי דבר ע"כ צ"ל דלא מוקי בסתמא שנודע לו ע"פ עדים שלא תקנה הכרי משום דדוחק לאוקמי בשני כיתי עדים דלא שכיח כנ"ל. ודוק:

אך אכתי זה דוחק והיותר נלע"ד לפרש כפי פשוטו דלא ניחא ליה לאוקמי ע"פ עדים שלא זזו ידם מתוך ידה דלא שכיח כלל שיהיה עדים על זה ומה שהקשה אי דידע לפרוש ולא הקשה הא אינו נאמן נראה לתרץ דהא כתב הראב"ד דהא דלא משני שהודתה היא עצמה שהאכילתו שאינו מעושר משום דאין אדם משים עצמו רשע והקשה עליו הרשב"א דהא לענין ממון נאמן על עצמו. ונלע"ד לתרץ דברי הראב"ד ז"ל דס"ל דהכא שאני דעיקר הטעם משום דחשודה להאכילו דברים האסורים וכיון דאין אדם נעשה חשוד ע"פ עצמו הרי יכול לסמוך עליה דלא דמי למאי דקי"ל בח"מ סימן צ"ב סעיף ה' דאף דאין אדם חשוד ע"פ עצמו מ"מ אם הוא מהנשבעים ונוטלין אינו נשבע ונוטל כיון שהודה על עצמו שפסול לשבועה אפ"ה לא שייך לומר הכא דלא תטול כתובתה כיון שהודתה על עצמה שעברה על דת משה דכיון דאינה נעשית חשודה ע"פ עצמה ויכול לסמוך עליה מכאן ולהבא אינה מפסדת כתובה אך נראה דלפ"ז דכשהוא אמר שיודע בודאי שהאכילתו שאינו מעושר והיא ג"כ מודה בדבר שפיר מפסדת דהא הוא אינו יכול לסמוך עליה כיון שיודע בעצמו שהכשילתו והיא חשודה ואף דאיתא בי"ד סוף סימן א' בעד אחד שהעיד על השוחט ששחט שלא כהוגן שאותו עד עצמו מותר לאכול משחיטתו הא כבר כתבו הפר"ח והתב"ש דהתם מיירי שהעד חוזר בו אבל כשהוא יודע שפסול פשיטא דאסור לסמוך עליו. וה"נ כיון שהבעל יודע שחשודה אסור לסמוך עליה ואי משום דאינו נאמן להפסידה כתובה מ"מ בזה כבר מועיל הודאת עצמה לענין ממון והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל כשאין עדים והבעל אמר שהיא עובר' על דת צריכה לישבע ממילא כשהיא מודה יוצאת בלא כתובה ושפיר מקשה אי דידע דהיינו שהיא מודה גם כן ושפיר יכול להפסידה אלא דקשה דאם כן כיון דידע יפרוש. ולפ"ז נראה מ"ש החלקת מחוקק בריש סימן קט"ו דבשמשתו נדה צ"ל שהיא מודה כמ"ש הרשב"א או שיש עדים ששמשתו נדה ולא סגי בעידי יחוד לבד משמע מדבריו דלדעת הראב"ד דאינה מפסדת ע"פ הודאת עצמה צריך לומר שהעדים ראו ששמשה והוא דוחק ולפמ"ש לק"מ דודאי מודה הראב"ד כשהבעל עצמו יודע והיא נמי מודה דמפסדת כתובתה וא"ל דתאומן במיגו להכחיש שאינה נדה במיגו דלא שמשה דה"ל כמיגו במקום עדים. ותו דאין אשה מעיזה בפני בעלה. ומיגו דהעזה כהאי לא אמרינן ועיין בסמוך. ודוק:

שם בגמרא דאמרה ליה פלוני כהן וכו'. כבר כתבנו לדעת הרמב"ן שהחכם נאמן כיון שהיא אומרת מפיו. וכן משמע פשטא דסוגיא. ואף שכתב הרא"ש דלענין הפסד כתובה אין החכם נאמן להפקיע כתובה. מ"מ נראה לפמ"ש לעיל בשם הראב"ד דהא דלא משני שהיא עצמה מודה משום דאין נעשית חשודה ע"פ עצמה. א"כ יש לומר דמיירי שהיא מודה לדברי החכם וכיון דלענין איסור מודה הרא"ש דהחכם נאמן כיון שאומרת מפיו כדאיתא בי"ד סימן קפ"ה ע"ש הב"י. אלא לענין ממון כתב הרא"ש דאינו נאמן. א"כ בזה מועיל כבר הודאת עצמה לענין איסור ושפיר מפסדת כתובתה. ובזה מתורץ מה שהקשו האחרונים על הרא"ש ז"ל דפסק בפרק שבועת העדות כהרמב"ן שכתב באומר מפי אחר עד הראשון נאמן יותר. והביא ראיה מהכא שהחכם נאמן. ובשמעתין מביא דברי הירושלמי ולפמ"ש א"ש דס"ל דבהש"ס דידן מיירי במודה. והירושלמי מיירי במכחשת. ועוד נראה דמדברי הירושלמי עצמו משמע כן. דמשמע מלשונו שמצטרף עדות החכם עם עדות הכהן והגבל. כמ"ש הרא"ש. אע"ג דקי"ל דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר. אם כן כל אחד מעיד חצי עדות. דהא הכהן אינו מעיד שחשודה על נדה והחכם אינו מועיל שחשודה על המעשר דודאי לא מהני אפילו במקום דסגי בעדות מיוחדת. אלא דלענין איסור בל"ז החכם נאמן ונעשה חשוד. אלא לענין ממון כשר עדות מיוחדת ומצטרפין כיון דלפי כל אחד מפסדת כתובתה. ודוק: ועיין בקונטרס אחרון באורך:

ונראה דהא דמוקי בירושלמי דמיירי בעדים כמ"ש הרא"ש ולא ניחא ליה לתרוצי כנ"ל שהיא מודה לדברי החכם הוא מטעם שכתב הריטב"א לתרץ קושית הראב"ד דלא מוקי במודה מפי עצמה משום דלא שכיח שתעשה עצמה רשעה. א"כ ה"נ לא ניחא ליה להירושלמי לשנוי שהיא מודה לדברי החכם משום דס"ל דלא שכיח שתעשה עצמה רשעה. אך אכתי היה נראה ליה דיש לומר אף דנימא דלא שכיחא שתודה ממש שעשתה עבירה. מ"מ יש לומר כגון שחוזרת מדבריה ואומרת שכהן אחד או היא עצמה תיקנה דלא משויא עצמה רשעה. ואפ"ה אינה נאמנת לענין ממון כדאיתא בח"מ סימן ע"ה דאינה יכולה לחזור מפטור לפטור. כשיש עד אחד שמכחיש טענה הראשונה דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וה"נ כיון דלענין איסור החכם נאמן אלא לענין ממון היא יכולה להכחישו. וכיון דהיא מודה לדבריו אלא שטוענת טענה שתיקנה בעצמה ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע שפיר מפסדת כתובתה. ועיין לקמן דף פ"ד ע"ב בתוס' ד"ה מיגו וכו' אלא דעדיין צ"ע בזה לפי דעת הפוסקים בח"מ ריש סימן עיין באומר בפני פלוני ופלוני והם מכחישין דאמרינן מילתא דלא רמיא על אינש לאו אדעתיה כיון שלא היה צריך עדים א"כ ה"נ יש לומר דה"נ לא עדיף עד אחד משנים כיון דא"צ לפרוט כהן או חכם פלוני למה לא תוכל לחזור בה. ולפ"ז צריך לאוקמי דוקא בעומדת בדבריה ומכחשת החכם ושפיר הוצרך הירושלמי שיש עוד עד אחד עם החכם ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

והנה לכאורה היה נלענ"ד ליישב קושיות התוס' בענין אחר. דהא דאוקמי שאמרה פלוני כהן ומוכחשת בעדים כמ"ש הרא"ש ולא אוקמי ע"פ עדים סתם. משום דקי"ל במסכת דמאי בחשוד על המעשרות כשאמר מפלוני קניתי דמרתת ונאמן ואפילו באיסורי דאורייתא כמו שכתב בש"ע י"ד סימן ב' וסימן קי"ט עט"ז. א"כ היה לתקן אפילו בחשודה שאינו יכול לסמוך עליה דהיינו שתתקן ע"י אחר. וכשתאמר איש פלוני תיקן לי תהא נאמנת וצריך שתהא נחשדת אף בזה שאמרה איש פלוני ואפ"ה אשתכח שיקרא ולעולם דבעינן עדים גם כן אך זה אינו דבשמשתו נדה דקאמר נמי פלוני חכם וכו' והתם לא שייך תקנה זו. דאיך ידע הבעל אם תמצא כתם א"א לתרץ כן. והמ"ל ע"פ עדים שלא זזו מתוך ידה ביום טבילתה וידעו שלא טבלה לנדתה. וצ"ל ע"כ כמ"ש התוס' משום דלא שכיח שלא זזו ממנה. וק"ל:

תוס' ד"ה אי דידע וכו' דיכולה לומר משחקת הייתי וכו'. ר"ל שסמכה ע"ז כשיבא לאכול תאמר לו ששקר אמרה לו. אע"ג דקי"ל בעדים כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והעדות הראשון קיימת ואם באו עדים והזימו עדותן ראשונה נפסלים אפילו שחזרו בהן קודם הזמה. א"כ ה"נ כיון דעד אחד נאמן באסורין ואינו יכול לחזור בו אחר כדי דבור והוא יכול לאכול ע"פ מה שאמרה לו תחלה שהוא מתוקן וממילא כיון שהוא יודע שלא היה מתוקן כיון ששקר אמרה לו שוב אינה נאמנת ואינו יכול לסמוך עליה עוד. מ"מ הכא שאני דמשמע דלא סגיא בטעם שאינו יכול לסמוך עליה במעשר וחלה לבד אלא בעינן שהאכילתו ג"כ דהא כתבו הפוסקים דאם היא אכלה טבל ודברים אסורים אע"ג דהיא חשודה אינה מפסדת כתובה בשביל שאינו יכול לסמוך עליה א"כ ה"נ כיון שיכולה לומר משחקת הייתי ולא היתה מאכילתו אף דהיה יכול לאכול על פיה ואינה נאמנת לומר משחקת הייתי מ"מ כיון שהיא אומרת שהיתה אומרת לו שלא יאכל א"י להפסידה כתובתה בשביל שאינו יכול לסמוך עליה ובאמת לא יסמוך עליה. מיהו נראה דזה דוקא במעשר וחלה אבל בנדה הדין נותן שאם א"י לסמוך עליה מפסדת כתובה דהא אינו יכול לדור עמה אם לא שיסמוך עליה וכיון דרצתה להכשילתו וא"י לסמוך עליה עוד דמפסדת כתובה אלא דבנדה ממילא לא שייך קושית התוס' דודאי יכולה לומר שאם ירצה לשמש היתה אומרת ששקר אמרה ולא תרצה לשמש. ותו דהא תהיה נאמנת במיגו דאי בעי אמרה שנטמאה עתה בנדה וכדקי"ל לעיל דף י"ט ע"ב בעדים שהגידו דאם יש להם מיגו חזרו ומגידים א"כ שפיר יכולה לומר שסמכה ע"ז ואינה חשודה כלל ויכול לסמוך עליה עוד. בזה נלענ"ד ליישב דקדוק לשון הש"ס שהקשו המפרשים דגבי מעשר וחלה נקט אי דלא ידע מנא ידע וגבי משמשתו נקט אי דלא ידע נסמוך עליה משום דכבר כתבנו בשם הראב"ד דלא משני שהיא מודה משום שאינה נעשית חשודה ע"פ עצמה ולפמ"ש במעשר וחלה דקי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אינה נאמנת בדברים אחרונים כלל ואם היה עוד מאותו הכרי או העיסה יכול לאכול ע"פ דברים הראשונים והיינו דקאמר מנא ידע שהרי אינה יכולה לחזור משא"כ בנדה שנאמנת במיגו כנ"ל וצריכה טבילה מ"מ אינה נחשדת ע"פ עצמה. ויכול לסמוך עליה עוד והיינו דקאמר לשון נסמוך עליה. וק"ל:

שם בגמרא ולא קוצה לה חלה וכו' ה"ד וכו'. אע"ג דהכא לא נקט לשון מאכילתו והמ"ל דידע שהיא אכלה בלא חלה מ"מ כבר כתבנו דדייק מרישא דנקט מאכילתו דבעינן דוקא שהכשילתו ומסתמא אין חילוק בין מעשר לחלה ונראה דמזה מוכח דדת משה לאו דוקא דאפילו באיסורי דרבנן כגון בתבואת חלה ומעשר פירות דרבנן נמי כמ"ש הפוסקים דאם לא כן ע"כ דנימא נמי במעשר דבעינן שתהיה התבואה משדה הבעל עצמו דהא קי"ל מדאורייתא תבואת זרעך ולא לקוח ועיין בי"ד סימן של"א ס"א א"כ מנ"ל דאם אכלה היא בלא חלה לא מהני דילמא הא דנקט ברישא מאכילתו ובחלה נקט ולא קוצה לה חלה משום דבמעשר לא שכיח שתתחייב מן התורה באכילתה דאפילו משדה שלה הפירות הם של הבעל כדאיתא בקידושין דף כ"ד גבי במעשר דידה ע"ש משא"כ בחלה סגי באכילתה אלא ודאי דפשיטא ליה להש"ס דדת משה לאו דוקא דאפילו מדרבנן וע"כ סיפא דומיא דרישא דבעינן מאכילתו וק"ל:

תוס' ד"ה וספרה. בספר חק יעקב מביא קושיא זו בשם הפוסקים על נדה וזבה ע"ש והנה בנדה לא שייך תירוצם שמא תסתור דמדאורייתא אפילו ראתה כל ז' ימים ופסקה טובלת לערב אלא דבנידה לא קשה מידי דלא כתיב בה לשון וספרה אך כוונתם בנדה היינו בנדה בזמן הזה דמחמירים לספור ז' נקיים שיברכו ויספרו על תקנת ר' זירא דבנות ישראל החמירו על עצמן דאפילו במידי דרבנן מברכין. ונראה דמה שדקדקו התוס' שמברכין בית דין בכל שנה משום דאכתי היתה יכולה למנות בסוף שבעה ימים אלא כיון דאינה יכולה בכל יום למנות משום שמא תסתור כמו ביובל שיכולים למנות בכל שנה וכן בעומר קי"ל שאם לא מנה יום אחד כבר אבד מנינא וה"נ כיון שאינה יכולה למנות בכל יום אבידה ספירתה ומטעם זה לא תיקנו לספור ב' ספירות העומר בכל יום משום ספיקא דיומא כמו שתקנו בקרבנות החג במוספין משום שאי אפשר לספור ביום אחרון משום זילותא דחג השבועות כמו שמצינו בישיבת הסוכה בש"ע דלא מברכינן משום זילותא די"ט ועיין במ"א ריש סימן תפ"ט א"כ כיון שאי אפשר להשלים מנין כל הימים אין למנות כלל משום ספיקא דיומא. וק"ל:

שם בגמרא תניא ר' מאיר אומר וכו'. עיין בתוס' לעיל דף ע"א בד"ה אימא ר"מ דר"ת הגיה ר' יהודה וכתבו שם ואין נראה דלא הועיל כלום וכו' הנה ע"כ צ"ל דאע"ג דלא שייך לומר היא נתנה אצבע בין שיניה ותצא בלא כתובה אלא בנדרי עינוי נפש כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ואי אמר אי אפשי וכו'. מ"מ קשיא להו הכא דמיירי בנדרי עינוי נפש מדיכול להפר וס"ל דכיון שיכול להפר כ"ש שיכול להוציא בלא כתובה וכן משמע מדבריהם לעיל דף ע"א ע"ב בד"ה ולא תתקשט ולא תיאסר דלמ"ד דהוא נותן אצבע בין שיניו יותר סברא דיוציא ויתן כתובה משיוכל להפר אבל באמת נראה דלאו כללא הוא דהא חזינן במתניתין במדיר את אשתו שלא תטעום בא' מכל הפירות דס"ל לר"י יום אחד יקיים דהיינו לשיטת התוס' לעיל דצריכה לסבול יום א' וא"צ להוציא וליתן כתובה אפ"ה יכול להפר אפילו נדרה על יום א' מדקרי ליה מדיר והיינו משום שהי' יכול להפר. ותו אם אינו יכול להפר פשיטא דלא שייך לומר הוא נותן אצבע הרי דמשכחת שנודרת על יום אחד שיכול להפר. ואינו יכול להוציאה בלא כתובה לר"י. א"כ לגירסת ר"ת דגרס ר' יהודה שפיר משכחת בכה"ג שנודרת על יום אחד. ועוד דאם באמת מתחרטת והולכת לחכם להתיר אינו יכול להוציאה מטעם הנדר דלא שייך לומר אי אפשי באשה נדרנית. וכדאמרינן לקמן הלכה אצל חכם והתירה מקודשת. וכ"ש לפי גירסת ר"מ דס"ל שם לקמן אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. אם כן אינו יכול לגרשה בשביל הנדרים שהרי תוכל לילך לחכם ולהתיר. אבל הוא מתירא שמא תהיה נודרת ולא תקיים בלא שאלת חכם. ועוד נראה דלפמ"ש לעיל שם בסוף דבריהם ונראה לר"י דמודה ר"מ דאם יוציא בשביל כך לא יתן כתובה אלא וכו' ה"ה דהמ"ל דהא דקאמר כל היודע באשתו היינו שאינו יכול לברר בעדים כדאיתא בירושלמי וכולהון בעדים וכו' א"כ אם יגרשה יצטרך ליתן כתובה. ואפ"ה פליגי אם מצוה לגרשה וליתן הכתובה. וק"ל: