הא דאמרינן ואימא מפירי סליק נפשיה מגופא לא סליק נפשיה. כלומר, שאם מכרה בחיי בעלה ומתה יהא הוא מוציא מיד הלקוחות, אבל בחייה לא, דהא אינו אוכל פירות. ואם תאמר, והא משנתינו אין לה תקנת אושא, ורבנן דבתר משנתינו התקינו זה כדאמרינן לעיל בריש מציאת האשה (כתובות סו, א) לימא תנינא לתקנת אושא ודחינן מתניתין בחייה ולפירות, ואם כן כי מכרה בחיי בעלה היכי מפיק בעל מיד הלקוחות. תירץ הראב"ד ז"ל דאפשר דתקנת אושא מקמי ר' יוסי בר חנינא תקנוה ובימי משנתינו, אלא מפני שלא היתה מפורשת במשנתינו, והיה אפשר לפרש דמשנתינו בחייה ולפירות פירשו הם ותקנוה, ואלו היתה תקנה זו מפורשת במשנתינו לא היו צריכים באושא לתקן, והיינו דאקשי בריש פרק מציאת האשה (שם) לימא תנינא לתקנת אושא, כלומר מפורשת היא במשנתינו ומה תקנו, ופרקינן מתניתין בחייה ולפירות, כלומר אי ממתניתין הוה אמינא דוקא בחייה, אתו אינהו ופירשו אף לאחר מיתה, ולעולם איכא למימר דאיתא לתקנת אושא במשנתינו, ומשום הכי פריך הכא אם איתא דתקנת אושא במשנתינו, לימא דמפירי סליק נפשיה מגופה של קרקע לא סליק נפשיה.

הא דאמר רב אשי: בנכסיך ולא בפירותיהן בנכסיך ולא לאחר מיתה. תמיהא לן מאי שנא ממוכר או נותן נכסיו דעלמא דלא אמרינן הכי. ומסתבר דנותן נכסיו דעלמא כיון שאין לו זכיות מוחלקין בנכסיו כשהוא נותן נכסיו סתם הכל בכלל, אבל האיש בנכסי אשתו שיש לו זכיות מוחלקין, פעמים שיש לו אכילת פירות ולא גוף כגון בנכסים שנפלו לה קודם שנשאת, לסברת המשנה שאם מכרה ונתנה קיים, ופעמים שהוא יורש ואינו אוכל פירות בחייה, כגון שמכרה ונתנה עד שעת מיתה שאם מכרה ונתנה קיים והבעל יורשה, שהרי לא נתנה ומכרה אלא פירות דעד שעת מיתה, הילכך כיון שיש בהן זכות מוחלקין, כשהוא נותן סתם אמרינן דלא כולהו יהיב, וכיון שכן דלא יהיב אלא או גוף הנכסים או ירושה ודאי טפי משמע נכסיך גוף הנכסים מפירות. וכן נמי כיון דלא הוי חיים ומות בכלל, אלא חד מינייהו טפי איכא למישמע בלשון כנוי נכסיך, בעוד הן שלה, דהיינו מחיים, ותנן בפרק השותפים שבנדרים (מו, א) קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח, מת או שמכרן לאחר מותר. ומהאי טעמא נמי איכא למימר דאמר ר'י הודה שהוא אוכל פירי פירות עד שיאמר ולא בפירי פירותיהן עד עולם, אף על גב דקיימא לן (ב"ב נא, ב) דהנותן מתנה לחבירו לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות, ומשום דפעמים שיש לו לבעל זכות כזה בנכסי אשתו, כגון שנפלו לה פירות תלושין שילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.
ועוד יש לי לפרש דהא דאמר רב אשי בנכסיך ולא בפירותיהן (או כאילו פירש ולא לאחר מיתה), אלא לומר דכל שלא סלק עצמו בפירוש מפירות או מירושה הדין נותן שיאכל פירות ושיירשנה, משום דאף על גב דאין לו בגוף הנכסים כלום, מכל מקום הפירות הבאין לה לאחר מכאן, ממילא הוה ליה כאלו מצאה מציאה שהיא לבעל ולבסוף הוא זוכה בהן, ולא מחמת שיהא שיור פירות בלשון נכסיך. אבל כשפירש ולא בפירותיהן הרי סלק עצמו מן הפירות לעולם, דקסברי רבנן שלשון פירות כולל כל הפירות שיעשו הנכסים עצמן, או שיעשו פירות הנכסים. והוא הדין לירושתה שאף על פי שאמר לה בנכסיך ובפירותיהן, אי נמי בנכסים אלו ובפירותיהן, אם מתה יירשנה משום שהוא יורשה ממילא, והוה ליה כנותן שדה לבנו גוף ופירות שאם מת הבן בחיי האב, אין אומרים ירשו שאר יורשיו ולא אב, אלא האב זוכה לבסוף בנכסים, כאילו אחר נתנה לו שהוא יורשו, והוא הדין והוא הטעם לבעל בנכסי אשתו.
ואי קשיא לך נותן מתנה לאשתו שאין הבעל אוכל פירות, אף על פי שיש לומר לבסוף הוא זוכה, התם שאני דכיון שהנכסים שלו גמורים והוא בא עכשיו ליתנן לה, ולא כסיפא ליה מילתא לשיורי ביה כל שיורין דבעי, אם איתא דפירות לא יהיב לה הוה ליה לשיורי בהדיא, וכדאמרינן בעלמא, זה הוה ליה לפרש, ומדלא שייר שמע מינה אפילו מפירי סליק נפשיה, והלכך הוה ליה כאילו פירש בהדיא. אבל כאן אדרבא כיון שלא כתב לה בפירוש ולא בפירותיהן ובחייך ובמותך, משמע שאין דעתו להסתלק אלא מגוף הנכסים דוקא, ולא מן הפירות ולא לאחר מיתה אלא מחיים.
ומן הטעם הזה אפשר שיצא לנו שהנותן מתנה לאשתו, אין הבעל יורשה, כמו שאינו אוכל פירות כיון שהוה ליה לשייר בפירוש ולא שייר. מיהו יש לחלק בירושה שלא הוה ליה לפרש, דבשלמא פירות כיון שהן באים בחייה ודעת המקבל מתנה או הלוקח שיאכל הוא פירותיו, אלו היה בדעת הבעל לשיירן הוה ליה לפרש, אבל בירושה מימר אמר מה שקנתה אשה הבעל יורש ולא הוה ליה לפרש. ותדע לך מדאמרינן דנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות ולא אמרו ואם מתה אינו יורשה, דאם איתא הוה להו לפרושי בהדיא, כיון דלאו חדא משתמעא מכלל חבירתה כדאיתא במתניתין.
וזה נכון יותר דהוה ליה כאב הנותן מתנה לבנו דלא כסיפא ליה מלתא לשיירי, ואין האב אוכל פירות. ובודאי אלו מת הבן בחיי האב, האב קודם לנחלה דממילא הוה יורש, ומכל מקום פירוש זה שני שפרשתי אינו מחוור, דאי משום שהוא זוכה בפירות לבסוף כדרך שהוא זוכה במציאתה, הא משמע בירושלמי בפרק מציאת האשה (ה"ב) דבדין היה שלא תהא כל מציאתה לבעל אלא מפני שאין קול למציאה ושמא תבריח נכסים משל בעל ותאמר מציאה מצאתי, אבל מתנה שנתנה לה אין לבעל בה אלא אכילת פירות בלבד, לפי שיש קול למתנה, וכיון שכן אף בפירות מתנתו כן לא יהא לו לבעל בהן אלא אכילת פירות לכל היותר, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ועוד יש לי לומר לענין עיקר קושיתנו דסלוק שאני, וגם זה נכון.

ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות וכו'. וקיימא לן כר' יהודה, מדשקלינן וטרינן אליביה בגמרא, אלו הן פירות ואלו הן פירי פירות ואי פירי פירות דוקא או לעולם דוקא. כיון דאכלתינהו לפירין פירי פירות מהיכא אלא בדשיירא וכו'. ושמעינן מינה דדוקא בדשיירה ממילא אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהן קרקע. והתימה בדברי הרמב"ם ז"ל (פי"ב מאישות ה"ט) שאמר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ונראה שהוא ז"ל סמך על התוספתא דתניא בתוספתא דמכילתין (פרק ט) ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כיצד מוכר פירות וילקח בהן קרקע ויאכל פירות. ולענין בעיין אם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירי פירותיהן לא איפשיטא, ומפירי פירי הוא דסליק נפשיה מפירי לא סליק נפשיה. וכן כתב רבנו חננאל ז"ל. אבל רבנו האי גאון ז"ל כתב בספר המקח בשער רביעי: ואסיקנא, פשיטא מכל מילי סליק נפשיה.

ותימא לי' מכל מילי סליקת נפשך אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה, פירש רש"י ז"ל כל המוציא שטר על המוחזק בדבר מה שמפורש בשטר יכול לתבוע ואם השטר סתום מורידין אותו לפחות שבמשמעות השטר וכן הכא (דליכא) [דבא] בתקנת חכמים על נכסי אשתו בג' דברים לאכול (פי' וליכא) [פירות ולירוש] ואם תמכור מכרה בטל וזו מוציאה עליו שטר שכתוב דין ודברים אין לי בנכסיך ולשון סתום הוא זה ויכול לטעון לא נסתלקו אלא מפחות של דברים וזו היא המכירה אבל כל זמן שלא תמכור אוכל פירות:

ואימא מפירא סליק נפשי' שהוא הפחות ולא מגוף הקרקע שאם (לא) תמכור יירשנה ופרשינן בוצינא טב מקרא פי' רש"י ז"ל ששניהם מין דלעת ומשל הדיוט הוא טוב ליקח דלעת קטנה מלתמתין עד שיתנו לו דלעת גדולה הכא נמי טוב המעט שבאכילתו פירות שאוכל בחיי' מזכות שלא תוכל למכור כי שמא לא תמכור ובתוס' כתבו דבוצינא אינו מין דלעת אלא קשות הוא וכדמתרגמינן את הקשואין ית בוצינייא וקשות אינו מין דלעת וכדאי' במס' כלאים ולפי שהקישות קטן מן הדלעת אומר במשל כי אע"פ שהדלעת טוב מן הקישות טוב קישות לשעתו מן הדלעת לאחר זמן שיש בה ספק אם תבא כענין פירש"י ז"ל.

ואימא מירושה כלומר אחר שהמסופק והרחוק הוא יותר פחות נימא דמירושה סליק נפשיה שהוא יותר מסופק שאינו ידוע אם תמות ה"א בחייו או אם ימות הוא בחייה:

אמר אביי מיתה שכיחא מכירה לא שכיחא פי' דמיתה שכיחא טפי ממכירה שאין דרך האשה למכור בנכסים משום שבח בית אביה ויש מקשים מנ"ל דמיתה דידה שכיחי טפי ממיתה דידיה ותרצו בשם רש"י ז"ל דמיתה דידה שכיחא טפי שמסוכנת בלידה פעמים רבות וא"ל דה"ק דיותר הוא מצוי בענין שתמות בחייו משתמכר בחייו:

רב אשי אמר בנכסייך ולא מפירותי' בנכסיך ולא לאחר מיתה פי' רש"י ז"ל אין לך אלא דקדוק הלשון בנכסייך ולא בפירותיהם ובעודה שלה משמע דהא נכסיך קאמר ולא לאחר מיתה שבטל שמו מעליהן וקשיא לן אביי האיך לא תירץ כדרב אשי דהא מתניתין היא בנדרים קונם לביתך שאני נכנס ומת או מכרו מותר דכיון דמית לאו ביתי' הוא. וי"ל דהתם היא בנדרים ומשום דאמר רחמנא ככל היוצא מפיו יעשה אבל לגבי מקח וממכר ושיעבוד ומשא ומתן של בני אדם אורחא דאינש לומר נכסיך אפי' מן הפירות שהאומר נכסי לפלוני בין הגוף ובין הפירות וכן כשאומר בנכסיך לאו למעוטי כשתמות אלא כאומר בנכסיך דהשתא ומיהו כיון דלא קאמר אלא דין ודברים והוא לשון סתום וגרוע אין לנו אלא פחות שבמשמעות הלשון ורב אשי אמר כי מגוף הלשון עצמו יש לנו לדקדק דמגופא בלחוד מחיל כיון שזה סילוק ומחילה הא אין לך אלא לדקדק בלשון כל מה שהורע כחה ומשום דיד בעל השטר על החתונ' ובין אביי ובין רב אשי תרוייהו ס"ל דאמרינן בהאי נמי יד בעל השטר על התחתונה אלא דמר אתי עליה מחד טעמא ומר מטעמא אחריני ומה שכתב רש"י ז"ל אין לך אלא דקדוק הלשון ה"ק אין אנו צריכים לומר כן משום לשון דין ודברים אלא אף מלשון בנכסיך אלא יש מי שאומר דרב אשי לית ליה כאביי וסבירא ליה דבכל דבר שהוא של שובר או של מחילה לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא יד ב"ח שבא להוציא ממון מחבירו עליו להביא ראייה כדאמרינן בפרק גט פשוט אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע אלא מעתה גבי שדי מכורה לך שדי הגדולה מכורה לך שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה דאלמא לא אמרינן גבי שובר יד בעל השטר על התחתונה וכדאמרינן נמי התם אמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תבריה אי ידעיתו יומא דשטרא כתובו ליה ואי לא כתובו סתמא כלומר שיאמר שנתפרע מחוב שהוא מסך פלוני דכל אימת דנפיק מרע ליה דאלמא כי נפיק שובר מסך ידוע ובעל השטר החוב אמר סטראי נינהו אין אומרים יד בעל השובר על התחתונה אלא אומר יד של בעל חוב על התחתונה לפי שבא להוציא מחבירו ומסתברא דמכל הני ליתא ראיה ברורה דשאני התם שאין בלשון השובר שום ספק אלא לשון ברור כפי הסך שתובעים ממנו וכשאומר הלה סטראי נינהו עליו להביא ראיה שהרי סך השובר מתכוין יפה לסך שטר חוב שהוא מוציא וכן בההיא דשטר לך בידי פרוע שובר ברור הוא בלי שום ספק שאפי' שטר של סך גדול שטר נקרא וכן כשאמר חוב לך בידי פרוע על כל שטר שמוציא עליו נכללים בלשון הזה הלכך הבא לדחוק הלשון ולהעמידו בפרט מסויים עליו להביא ראיה אבל כשיש בלשון השובר לשון הסתום שסובל ב' משמעות הרי הוא מספק אם נמחל החוב ההוא אליבא דכ"ע יד בעל השטר ההוא על התחתונה ויד ב"ח על העליונה כיון שחיובו ברור וכדאמר אביי הכא ורב אשי אודי ליה דלא מוקמינן פלוגתא אהדדי בינייהו:

הוה אמינא עד עולם אפירות קאי וא"ת השתא נמי דכתיב פירי פירות העולם אפירות ופירי פירות בלחוד וי"ל כיון דכ' (רחמנא) כל האי דאפשר מפירי פירי סליק נפשיה כי כתב עד עולם לרבות כל הבא אחריהם אתא:

אלא בדשיירה פירות כי כשתרצה לשיירם דלוקח בהם קרקע והכין מוכח לישנא:

א"כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך וכו'. ותימא ליה מכל מילי סליקת נפשך. פי' כיון דאוקמת דבלשון זה יכול להסתלק בעודה ארוסה למה אינו מסתלק מן הכל אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה שכיון שהשטר סתום אנו מורידין אותו לפחות ממשמעותו ואימא מפירי סליק נפשיה מגופא לא סליק נפשיה פי' שיותר הוא חשוב הגוף מן הפירות. אמר אביי בוצינא טב מקרא. פי' הפירות מצוין תדיר והגוף או תמכר או לא תמכור והלכך המכר הוא הגרוע:

ואימא מירושה סליק נפשי' ממכירה לא סליק נפשיה פי' שהיא תוכל למכור נכסיה מיד ותפסידנו הפירות והגוף א"כ הירושה גרוע מן המכר. אמר אביי מיתה שכיח מכירה לא שכיח וכי מסלק איניש נפשיה ממילתא דל"ש. פי' שאין עשויה למכור בנכסי אביה. רב אשי אמר בנכסייך ולא בפירותיהן בנכסייך ולא לאחר מיתה. פי' רב אשי דייק לישנא אמאי לא איסתלק מפירות ומירושה מסתמא עד שיפרש. דכי אמר דין ודברים אין לי בנכסייך הכי משמע מגוף מסתלק אבל לא מן הפירות וגם כ"ז שהן נכסייך. אבל לא"מ בטל שמה מעליהן הלכך מסתמא לא נסתלק אלא אם מכרה ונתנה:

ר"י אומר לעולם הוא אוכל פ"פ וכו'. אלו הן פירות ואלו הן פ"פ הכניסה לו קרקע ועשת לו פירות ה"ה פירות מכר הפירות ולקח מהן קרקע ועשתה פירות ה"ה פ"פ:

כתב רבינו האי ז"ל דהל' כר"י. ואינו נ"ל דכ"ז שלא איפסקא הל' בהדיא לא שבקי' כללא דיחיד ורבים הל' כרבים ואע"ג דבעל הגמ' [מבעיא] אליבא דידיה כך דרך האמוראים לחקור בדברי התנאים לעמוד על סוף דעתם ומ"ה לא שבקינן לכללא ולמיפסק הל' כוותיה:

רשבג"א אם מתה יירשנה וכו'. פי' קסבר רשב"ג ירושת הבעל דאורייתא כדנפקא לן בפ' י"נ מוירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו אבל תיקון פירות דהיא מדרבנן תנאו קיים. אמר רב הל' כרשב"ג דאם מתה יירשנה ולאו מטעמיה דאילו רשב"ג סבר ירושת הבעל דאורייתא ותנאו בטל ורב סבר ירושת הבעל דרבנן ותנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם [יותר] משל תורה.

אם כן למה כת' לה דין ודברים ותימא לי' מן כל מילי כו' עד בנכסיך ולא לאחר מיתה ודווקא מהאי טעמא הא לאו הכי אמרינן מן כל מילי סליקת נפשה ולא שייך למימר במחילה טעמא דיד בעל השטר על התחתונ' אלא מסתמא מן כל מילי משמע ועל האחר להביא ראי':

ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות אלו הן פירות ואלו הן פירי פירות כו' עד קמ"ל כיון דכתב לה פירי פירות כמאן דכתב לה עד עולם דמי כלומר כמאן דכתב לה פירי פירות עד עולם דמי:

אם תמצא לומר עד עולם דווקא כו' עד הוה אמינא לעולם אפירות להכי איצטריך פירי פירות. וכי תימא אכתי אימא דעד עולם אפירי פירות. יש לומר דבשלמא כי לא כתב לי' אלא פירות איכא למימר הכי. אבל כיון דרבי לי' פירי פירו' וודאי עד עולם אריבויא קאי אפי' פירות דפירי פירות עד עולם:

ותימא ליה מכל מילי סליקת נפשך ואיכא למידק דלעולם פריך דלא מהני ולא מידי האי לישנא והכא פריך דמהני לכל מילי. ויש לומר דאיהו הוה מפרש מתניתין דלאו בדווקא נקט דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך בפירוש אלא דכתב לה לשון המועיל דלא אסיק תנא דמתניתין לאשמועינן באיזה לשון יכתוב אלא לאשמעינן פלוגתא דרבי יהודה ופלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל והלכך איכא למימר דכתב לה בפירוש נכסיך נתונים ליך אלא שהתנא קצר בזה וכיון דכתב לה לשון מתנה יד הבעל על העליונה לומר דלא נתן לה אלא הנכסים ולא הפירות ולא כח הירושה אבל השתא דאמרינן דבלשון זה קא מסלק ואהני לשון סלוק הלכך אית לן למימר דהרי הוא מסולק מן הכל. כן דקדק רש"י ז"ל בלשונו דוק ותשכח כנ"ל. וניחא דקאמר ותימא ליה בוא"ו דהויא מקושר אדלעיל כלשון רש"י זה הא דתפוס וכו' וניחא דתפיס פיסקא א"כ למה כתב לה וכו' כנ"ל. יד בעל השטר על התחתונה ואם תאמר הא דיד בעל השטר על התחתונה היינו משום דבעל השטר הוא המוציא והכא אדרבה היא הויא מוחזקת ותירץ רש"י דהבעל מקרי מוחזק כיון דזכו לו חכמים שלשה דברים לאכול פירות ולירש ואם תמכור מכרה בטל והיא באה להוציא מידו זכות זה מכח שטר זה וידה על התחתונה כנ"ל:
ואימא מפירי סלקא נפשיה וקא סלקא דעתיה דמקשה דפירי פחות שבדברים הוא. רש"י במהדורא קמא:

וכתב הרשב"א הא דאמרינן ואימא מפירי סליק נפשיה כו'. כלומר שאם מכרה בחיי בעלה ומתה יהא הוא מוציא מיד הלקוחות אבל בחייה לא דהא אינו אוכל פירות. ואם תאמר והא משנתנו אין לה תקנת אושא ורבנן דבתר משנתינו הוא דתקון לה כדאמרינן לעיל בריש מציאת האשה לימא תנינא לתקנת אושא ודחינן מתניתין בחייה ולפירות ואם כן כי מכרה בחיי בעלה היכי מפיק בעל מיד הלקוחות ותירץ הראב"ד דאפשר דתקנת אושא מקמי רבי יוסי בר חנינא תקנוה ובימי משנתינו אלא מפני שלא היתה מפורשת במשנתינו והיה אפשר לפרש במשנתינו בחייה ולפירות פירשו הם ותקנוה ואלו היתה תקנה זו מפורשת במשנתינו לא היינו צריכים באוושא לתקן והיינו דאמר רש"י בריש פרק מציאת האשה לימא תנינא לתקנת אושא כלומר מפורשת היא במשנתינו ומה תקנו ופרקינן מתניתין בחייה ולפירות כלומר אי מתניתין הוה אמינא דוקא בחייה אתו אינהו ופירשו אפילו לאחר מיתה ולעולם איכא למימר דאיתא לתקנת אושא במשנתינו ולימא מפירי סליק נפשיה ומגופה של קרקע לא סליק נפשיה ע"כ. ולי נראה לפרש דהכי פריך ואימא מפירא סליק נפשיה שיהו הפירות שלה ולא שתוכל למכור הקרקע דאע"ג דסילק עצמו מן הפירות ניחא ליה שיהא הקרקע ביד האשה כדי שתורישנו לבניו וגם שיהיו לה פירות מידי שנה בשנה כי אי אפשר שלא יהנה מהם וכי האי גוונא אשכחן לעיל דאף על גב דתקינו רבנן לבעל פירות אינו יכול למכור קרקע לפירות משום רווח ביתא וכן מוכח נמי במתניתין דקתני בבבא מציעא דין ודברים אין לי בנכסיך ופירותיהן אינו אוכל פירות בחייה וכו' לא לתני אלא דין ודברים אין לי בפירותיך וממילא ידענא דאינו אוכל פירות וגם אם מכרה מכרה קיים כיון דנסתלק מן הפירות אלא ודאי אף על פי שנסתלק מן הפירות מכרה בטל אם לא שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך. הרא"ש ז"ל:

בוצינא דלעת קטנה. מקרא גדולה. כלומר רוצה אדם לסלק עצמו מגוף הקרקע שעדיין אינו שלו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וזה לשונו של הריטב"א ז"ל בוצינא טב מקרא פרש"י ששניהם מין דלעת ומשל הדיוט הוא טוב ליקח דלעת קטנה לאלתר מלהמתין עד שיתנו לו דלעת גדולה הכא נמי טוב המועט שבאכילת הפירות שאוכל בחייה מזכות הגוף שלא תוכל למכור כי שמא לא תמכור. ובתוספות כתבו דבוצינא אינו מין דלעת אלא קשות היא וכדמתרגמינן את הקישואין ית בוציניא וקשות אינו מין דלעת וכדאיתא במסכת כלאים ולפי שהקשות קטן מן הדלעת אומרין במשל כי אף על פי כן טוב קשות לשעתו מדלעת לאחר זמן שיש בה ספק אם תבא. וכענין פירוש רש"י ז"ל. ע"כ:
ואימא מירושה פירש רש"י והוא הפחות שמא לא תמות בחייו אבל ממכירה לא סליק נפשיה שמא תמכור ויפסיד אכילת פירות שהיא עכשיו. ע"כ. ומשני מכירה לא שכיח כלל כי אין אשה רוצה למכור נכסי בית אביה והיינו עיקר שינויא ואף על גב דקא נקיט נמי בשינויא מיתה שכיחא עיקר שינויא היינו דמכירה לא שכיח כלל וכדכתיבנא תדע דהיכי קאמר דמיתה שכיחי מנא ליה דמיתה דידה שכיח טפי ממיתה דידיה אלא ודאי דהכי קאמר דמכל מקום מיתה שכיחא טפי ממכירה דמכירה לא שכיחא כלל ולכך השמיט רש"י מיתה שכיחא ולא פירש בה מידי. אבל בתוספות פירשו דמעיקר שנוייא נמי הויא מה דקאמר מיתה שכיחא ואף על גב דאפשר שימות הוא מכל מקום מיתה דידה שכיחא שמסוכנת בהריון ובלידה פעמים רבות וכי קאמרינן דמכירה לא שכיחא לאו היינו דלא שכיחא כלל אלא דלא שכיחא כולי האי לפי שקשה לה למכור משום שבח בית אביה. זו היא שיטת התוספות כנ"ל פירוש לפירושו ז"ל. שוב מצאתי להריטב"א ז"ל שכתב וז"ל מיתה שכיחא מכירה לא שכיחא פירוש דמיתה שכיחא טפי ממכירה שאין דרך האשה למכור בנכסיה משום שבח בית אביה ויש מקשים ומנא ליה דמיתה דידה שכיחא טפי ממיתה דידיה ותירצו בשם רש"י ז"ל דמיתה דידה שכיחא טפי שמסוכנת בלידה פעמים רבות ואין צורך דהכי קאמר דיותר הוא מצוי בענין שתמות בחייו משתמכור בחייו. ע"כ:

הא דאמר רב אשי בנכסיך ולא בפירותיהן כו'. תמיה לן מאי שנא ממוכר או נותן נכסיו דעלמא דלא אמרינן הכי. מסתברא דנותן נכסיו דעלמא כיון שאין לו זכיות מוחלקין בנכסיו כשהוא נותן נכסיו סתם הכל בכלל אבל האיש שבנכסי אשתו יש לו זכיות מוחלקין פעמים שיש לו אכילת פירות ולא גוף כגון בנכסים שנפלו לה קודם שנשאת לסברת המשנה שאם מכרה ונתנה קיים ופעמים שהוא יורשה ואינו אוכל פירות בחייה כגון שמכרה ונתנה עד שעת המיתה שאם מכרה ונתנה קיים והבעל יורשה שהרי לא מכרה ונתנה אלא פירות עד שעת מיתה הלכך כיון שיש לו בהן זכיות מחולקין כשהוא נותן סתם אמרינן דלאו כלהו יהיב וכיון שכן לא יהיב אלא גוף הנכסים או בירושה דאי טפי משמע נכסיך גוף הנכסים מפירות וכן נמי כיון דלא הוי חיים ומות בכלל אלא חד מינייהו טפי איכא למשמע בלשון כנוי נכסיך בעוד שהן שלה דהיינו מחיים ותנן בפרק השותפין קונם ביתך שאיני נכנס כו' מת או שמכרן לאחר מותר ומהאי טעמא נמי איכא למימר דאמר רבי יהודה שהוא אוכל פירי פירות עד שיאמר ולא בפירי פירותיהן עד עולם אף על גב דקיימא לן שהנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות משום דפעמים שיש לו לבעל זכות כזה בנכסי אשתו כגון שנפלו לה פירות תלושין שילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ועוד יש לי לפרש דהא דאמר רב אשי בנכסיך ולא בפירותיהן לאו למימרא דלשון נכסיך משמע כאלו אמר בפירוש ולא מפירותיהן אלא לומר דכל שלא סלק עצמו בפירוש מפירות או מירושה הדין נותן שיאכל פירות ויירשנה משום דאף על גב דאין לו בנכסים כלום מכל מקום פירות הבאין לה לאחר מכאן ממילא הוה ליה כאלו מצאה מציאה שהיא לבעלה ולבסוף זוכה הוא בהן ולא מחמת שיהא שיור פירות בלשון נכסיך אבל כשפירש ולא בפירותיהן הרי סלק עצמו מן הפירות לעולם דקא סברי רבנן שלשון פירות כולל כל הפירות שיעשו הנכסים עצמן או שיעשו פירות הנכסים והוא הדין לירושתה שאע"פ שאמר לה בנכסיך ובפירותיהן א"נ בנכסים אלו ובפירותיהן אם מתה יירשנה משום שהוא יורשה ממילא והוה ליה כנותן שדה לבנו גוף ופירות שאם מת הבן בחיי האב אין אומרים ירשו שאר יורשיו ולא אב אלא האב זוכה לבסוף בנכסים כאלו אחר נתנם לו שהוא יורש וה"ה והוא הטעם לבעל בנכסי אשתו ואי קשיא לך נותן מתנה לאשתו שאין הבעל אוכל פירות אף על פי שיש לומר לבסוף הוא זוכה התם שאני דכיון שהנכסים שלו גמורין והוא בא עכשיו ליתנן לה ולא כסיפא ליה מלתא לשיורי ביה כל שיורין דבעי אם איתא דפירות לא הוה ליה לשיורי בהדיא וכדאמרינן בעלמא זה היה לו לפרשו מדלא שייר שמע מינה אפילו מפירי סליק נפשיה והלכך הוה ליה כאילו פירש בהדיא אבל כאן אדרבה כיון שלא כתב לה בפירוש ולא בפירותיהן ובחייך ובמותיך שמע מינה שאין דעתו להסתלק אלא מגוף הנכסים דווקא ולא מן הפירות ולא לאחר מיתה אלא מחיים ומן הטעם הזה אפשר שיצא לנו שהנותן מתנה לאשתו אין הבעל יורשה כמו שאינו אוכל פירות כיון שהיה לו לשייר בפירוש ולא שייר. מיהו יש לו לחלק בירושה שלא היה לו לפרש דבשלמא פירות כיון שהן באין בחייה ודעת המקבל מתנה או הלוקח שיאכל הוא פירותיו ואלו היה בדעת הבעל לשיירן היה לו לפרש אבל בירושה מימר אמר מה שקנתה אשה הבעל יורש ולא היה לו לפרש. ותדע לך מדאמרינן הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות ולא אמרו אם מתה אינו יורשה דאם איתא הוה להו לפרושי בהדיא כיון דלא משתמע כלל מסברא כדאיתא במתניתין. וזה נכון יותר דהוה ליה כנותן מתנה לבנו דלא כסיפא ליה מלתא נמי לשיורי ואין האב אוכל פירות ובוודאי אלו מת הבן בחיי האב האב קודם לנחלה דממילא הוא יורשו. מכל מקום פירוש זה שני שפירשתי אינו מחוור דאי משום שהיה זוכה בפירות ולבסוף כדרך שהוא זוכה במציאתה הא משמע בירושלמי בפרק מציאת האשה דבדין היה שלא תהא כל מציאתה לבעל אלא מפני שאין קול למציאה ושמא תבריח נכסים משל בעל ותאמר מציאה מצאתי. אבל מתנה שנתנה לה אין לבעל בה אלא אכילת פירות בלבד לפי שיש קול למתנה וכיון שכן אף בפירות מתנתו כן לא יהא בו לבעלה בהן אלא אכילת פירות לכל היותר וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ועוד יש לי לומר לענין עיקר קושייתינו דסלוק שאני וגם זה נכון. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

רב אשי אמר בנכסיך כו'. למאי דדייק רב אשי מגופה דמתניתין יש לתמוה אמאי קתני אם מכרה ונתנה קיים משמע בדיעבד לכתחילה נמי תמכור אבל לפי מאי דשני אביי יד בעל השטר על התחתונה כיון שאינו מפורש בשטר ממה שסלק עצמו לא תמכור לכתחילה. לשון הרא"ש וכן כתבו בתוספות:

וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל בנכסיך ולא בפירותיהן כו'. ודווקא מהאי טעמא הא לאו הכי אמרינן מכל מילי סליקת נפשה ולא שייך למימר במחילה דיד בעל השטר על התחתונה אלא מסתמא מן כל מילי משמע. ע"כ:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל רב אשי אמר בנכסיך כו'. פירש רש"י אין לך אלא דקדוק הלשון בנכסיך ולא מפירותיהן כו'. וקשה לי אביי היכי לא תירץ כדרב אשי דהא מתניתין הוא בנדרים קונם ביתך שאיני נכנס ומת או מכר אותה דכיון דמית לאו ביתו הוא. ויש לומר דהתם הוא בנדרים ומשום דאמר רחמנא ככל היוצא מפיו יעשה אבל לגבי מקח וממכר ושעבוד ומשא ומתן של בני אדם אורחא דאינשי לומר נכסיך אפילו מן הפירות ובאומר נכסי לפלוני משמע בין הגוף ובין הפירות וכן כשאומר בנכסיך לאו למעוטי כשתמות אלא כאומר בנכסיך דהשתא ומיהו כיון דלא קאמר אלא דין ודברים כו' והוא לשון סתום וגרוע אין לנו אלא פחות שבמשמעות הלשון ורב אשי סבר כי מגוף הלשון עצמו יש לנו לדקדק דמגופה בלחוד מחיל דכיון שזה הלשון הוא לשון סלוק ומחילה הא אין לך אלא לדקדק בלשון כל מה שתוכל להודיע כחה ומשום דיד בעל השטר על התחתונה ובין אביי ובין רב אשי תרווייהו סבירא להו דאמרינן בהאי נמי יד בעל השטר על התחתונה אלא דמר אתי עלה מחד טעמא ומר מטעמא אחרינא. ומה שכתב רש"י ז"ל אין לך אלא דקדוק הלשון הכי קאמר אין אנו צריכין לומר כן משום לשון דין ודברים אלא אף מלשון בנכסיך. אבל יש אומרים דרב אשי לית ליה דאביי וסבירא ליה דבכל דבר שהוא של שובר או של מחילה לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא יד בעל החוב שבא להוציא ממון מחבירו עליו הראיה כדאמרינן בפרק גט פשוט אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע אלא מעתה שדה גדולה מכורה ושדה קטנה אינה מכורה שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה דאלמא לא אמרינן לגבי שובר יד בעל השטר על התחתונה וכדאמרינן נמי התם אמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תברי אי ידעיתו יומא דשטרא כתובו לה ואי לא כתובו סתמא כלומר שנתפרע מחוב שהוא מהך פלוני דכל אימת דנפיק מרע ליה דאלמא כי נפיק שובר מסך ידוע ובעל שטר החוב אומר סטראי נינהו אין אומרים יד בעל השובר על התחתונה אלא אומרים ידו של בעל החוב על התחתונה לפי שבא להוציא מחבירו. ומסתמא דמכל הני ליכא ראיה ברורה דשאני התם שאין בלשון השובר שום ספק אלא לשונו ברור כפי הסך שתובעין ממנו וכשאומר הלה סטראי נינהו עליו להביא ראיה שהרי סך השובר מתכוון יפה לסך שטר החוב שהוא מוציא וכן בההיא דשטר לך בידי פרוע שובר ברור הוא בלא ספק שאף שטר חוב של סך גדול שטר נקרא וכן כשאומר חוב לך בידי פרוע על כל שטר שמוציא עליו נכללין בלשון ההוא הלכך הבא לדחוק הלשון ולהעמידו בפרק מסויים עליו להביא ראיה אבל כשיש בלשון השובר לשון סתום שסובל שתי משמעיות והרי הוא מסופק אם נמחל החוב ההוא אליבא דכולי עלמא יד בעל השטר ההוא על התחתונה ויד בעל החוב על העליונה כיון דחיובו ברור הוא וכדאמר אביי הכא ורב אשי נמי מודה ליה דלא מוקמינן פלוגתא בכדי בינייהו ע"כ. והא כתיבנא לשון הרשב"א לעיל בסמוך. וזה לשון רש"י רב אשי לא פליג לטעמא דיד בעל השטר על התחתונה וכן לטעמיה דאביי דאמר בוצינא טב מקרא ומיתה שכיחא מכירה לא שכיחא אפשר נמי דלא פליג אלא דסבירא ליה לרב אשי דהכא לא צריכא להנהו טעמא דמדיוקא דלישנא דבנכסיך הכי משמע ולרב אשי נמי דוקא בבעל בנכסי אשתו הוא דאמרינן הכי מפני שיש לו זכיות מחולקין בנכסי אשתו אבל באדם אחר המקנה נכסיו כל נכסיו בכלל ולא דייקינן לישנא הכי. ע"כ:
תנו רבנן אלו הפירות כו' הוצרך לפרש מה הן פירות אף על גב דפשיטא כדי לדמויי פירי פירות לפירות כי היכי דלא נימא דפירי פירות היינו מכר ענבים וקנה בדמייהו חטין דהא וודאי ליתא דכי היכי דפירות בעינן שיהא הקרן קיים דהיינו הכניסה לו קרקע ועשתה פירות הכי נמי פירי פירות היינו מכר פירות ולקח מהן קרקע ועשתה פירות דלעולם בעינן שיהא הקרן קיים כנ"ל:

איבעיא להו לרבי יהודה כו'. ואיכא למידק למה ליה למימר לרבי יהודה פשיטא ודאי דבעיין היינו לרבי יהודה ועוד מאי קא בעי פשיטא דתרתי בעינן כדקתני עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם. ונראה לפרש דאנן מסברין פשיטא ודאי דבפירי פירות סגי אי נמי בעד עולם לחודיה סגי וכדפריך תלמודא לקמן תרתי למה לי מיהו משום דתנא רבי יהודה תרתי ובפירי פירות עד עולם הוא דאיבעיא לן אי פירי פירות דוקא כמו שנותנת הסברא מבחוץ ודחקינן לישניה דרבי יהודה או תרווייהו דוקא כלישנא דרבי יהודה ודחקינן הסברא כנ"ל. וזהו שכתב רש"י איבעיא להו לרבי יהודה דתנא תרתי ובפירי פירותיהן עד עולם. ע"כ ודוק:
פירי פירות דווקא ואפילו לא כתב עד עולם נסתלק כאלו כתב עד עולם אבל אין לפרש דאי פירי פירות דוקא כתב עד עולם לא מהני דהא מסיק אם תמצי לומר פירי פירות דווקא עד עולם למה לי הא קא משמע לן דכיון דכתב לה פירי פירות כמאן דכתב לה עד עולם דמי. משמע דעד עולם פשיט טפי דמהני אפילו כשנאמר פירי פירות דווקא. תוספות ז"ל. ורש"י כתב פירי פירות דוקא. בהאי לישנא לחוד סגי לאסתלוקי מפירי פירות ומפירי דפירי פירות ולא בעי עד עולם ואי כתב בפירותיהן עד עולם כו' עד או דילמא תרווייהו דוקא ע"כ. ולכאורה משמע דהיינו דאין לפרש כדכתבו התוספות. וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל פירי פירות דוקא פרש"י דפירי פירות לחודיה מועיל והאי דקאמר בתר הכי הא קא משמע לן כיון דכתב לה פירי פירות כמאן דכתב לה עד עולם דמי הכי פירושא כמאן דכתב לה פירי פירות עד עולם ולא דמקנה עד עולם לחודיה. כך צריך לפרש לפי פירוש רש"י שפירש פירי פירות דווקא ולא מהני עד עולם. ויש מפרשים פירי פירות דווקא אפילו לא כתב לה אלא פירי פירות נסתלק כאלו כתב עד עולם או דילמא עד עולם דווקא ובפירי פירות לחודיה אינו מסתלק או דילמא תרווייהו דווקא ואינו מועיל זה בלא זה ע"כ. וקשיא לי על שיטת רש"י דכיון דכי בעינן אי פירי פירות דווקא היינו לומר דעד עולם לא מהני ואי עד עולם דווקא היינו דפירי פירות לא מהני מעתה ע"כ צריכין אנו לפרש גריעותא דכל חדא אאידך א"כ תקשי אמאי נטר מלפרושי האי עד דבעי ואת"ל תרווייהו דוקא תרתי למה לי והא במאי דהוה מפרש לן אי פירי פירות דוקא אמאי לא מהני עד עולם ואי עד עולם דוקא אמאי לא מהני פירי פירות בהכי הוה סגי ולא היה צריך לשיולי תו ואם תמצא לומר תרווייהו דוקא תרתי למה לי דאלמא איכא גריעותא בחדא אחברתה הלכך הכי נמי איכא לפרושי דכי בעינן אי פירי פירות דוקא היינו נמי לומר דעד עולם לא מהני ולהכי פריך ומסיק בסוף לישנא או דילמא תרווייהו דוקא לומר דמשום הכי אכרחיה לומר דעד עולם לא מהני אי פירי פירות דוקא ואי עד עולם דוקא פירי פירות לא מהני. ומיהו עד דלא שיילינן ואם תמצא לומר תרווייהו דוקא תרתי למה לי אפשר היה לומר דאפילו פירי פירות דוקא דעד עולם נמי מהני וניחא מאי דקשיא להו לתוספות וכיון שכן פירושו של רש"י אנו באין לפרש שכתבו התוספות ומיהו רש"י כתב לקמן הא קמשמע לן וכו' והכי קאמר עד שיכתוב לה ובפירי פירותיהן דהיינו עד עולם. ע"כ. אלמא משמע דבעי לתרוצי מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל דאין לפרש דבעי לפרושי דעד עולם לא מהני והא דקאמר תלמודא כמאן דכתב לה עד עולם היינו לומר כמאן דכתב לה לישנא דמשתמע פירי פירות עד עולם ויש לי לומר דרש"י בא לתרץ קושיא אחריתי דאמאי לא משני הכא כדלקמיה הא קמשמע לן דאף על גב דכתב לה עד עולם אי כתב לה פירי פירות אין אי לא לא דאי תני עד עולם הוה אמינא דהוא הדין אי כתב עד עולם הויא ככותב פירי פירות ותירץ רש"י דהך שינויא עדיפא ליה לשנויי משום דתני עד עולם לבתר פירי פירות והכי קאמר עד שיכתוב לה ובפירי פירותיהן דהיינו עד עולם וכי בעינן ואם תמצא לומר עד עולם דוקא פירי פירות למה לי קא משנינן הא קמשמע לן אף על גב דכתב לה פירי פירות אי כתב לה עד עולם כו' ודייקא נמי לישנא דמתני' שפיר ואי הוה מתריצנא כדלעיל כיון דכתב לה עד עולם כמאן דכתב פירי פירות לא ניחא שפיר לישנא דמתני' דקא מקדים פירי פירות אעד עולם כנ"ל. דוק ותשכח. ואם תשאל ליבעי נמי אי פירי פירות דוקא ועד עולם נמי דוקא ותנא או או קתני דכל חד מהני תרי לישני מהני. תשובתך הא לא מבעיא לן דאם כוונת המשנה היתה כן א"כ לא הוה ליה למתני לישנא דטעות דמשמע דתרווייהו דוקא דאדרבה אי הוה נקיט חדא מינייהו ממילא הוה אמינא דהוא הדין לאידך תדע דהא פרכינן אם תמצא לומר עד עולם דוקא פירי פירות למה לי ומשנינן הא קמשמע לן אף על גב דכתב לה פירי פירות אי כתב לה עד עולם אין כו' אלמא דאי לא הוה כתיב פירי פירות הוה אמינא דלאו דוקא עד עולם דהכי קאמר פירי פירות. ודע דהני קושייא דגמרא לא הוו בחדא גוונא דכי קאמינא מעיקרא פירי פירות למה לי עד עולם למה לי קאי אמתניתין פירושו למה לי למתניתין וכי פרכינן תרתי למה לי פירושו למה לי למכתב בשטר והוא מוכרח וכן פירש רש"י ז"ל:
הוה אמינא עד עולם אפירות קאי פרש"י לעולם אפירות קאי לא אוכל הפירות לעולם לא בשנה זו ולא בשנים הבאות אבל פירי פירות אוכל ע"כ. והקשו עליו דמה לי ראשונה מה לי שניה וכן נראה לי לפרש דיש הפרש בין כשהפירות הם בעין אלא שמחוברים לקרקע וצריכין לקרקע לפירות שאינם בעולם כלל והיינו דקאמר לא בשנה זו כו'. והתוספות שינו לשונו ז"ל וכתבו לא בשנה ראשונה ולא בשנה שנייה ומשמע דלא שני לן בהכי כלל אלא החילוק היינו בין שנה ראשונה לשנייה ואף על גב דתרווייהו לא אתו לעולם כלל וכן בדין דהא סתמא אמרינן לעולם אפירות קאי ואף על גב דאין כאן פירות כלל ולא באו לעולם כלל ואפ"ה נצטרך לומר עד עולם שלא לחלק בין שנה זו לשנים הבאות והדרא קושיא לדוכתין דמה לי ראשונה מה לי שניה. ועוד הקשו בתוספות דלמה לי עד עולם בלאו הכי נמי הדין כן דהא לרבי יהודה פירות גופייהו לא אכיל לעולם ואפילו לא כתב לה עד עולם אלא דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן מדלא פליג אלא בפירי פירות. וריב"ש תירץ דאף על גב דבלאו עד עולם לא אכיל להו אורחא דאינשי לפרושי ולא לרבויי פירי פירות אתא אבל בתוספות פירשו דעד עולם לפירי פירות אתא ולא לפירי דפירי פירות עד עולם. ותירצו דבשלמא כשלא הזכיר פירי פירות ליכא לרבויינהו משום עד עולם כיון שלא הזכירם כלל אבל השתא שהזכיר פירי פירות עד עולם להמשכת פירי דפירי פירות אתא. ולשיטת רש"י לא קשיא כלל דאיברא דאורחא דאינשי לפרושי אבל לא לפרושי כולי האי ולאדכורי פירי פירות אלא ודאי לא אדכרינהו אלא להמשכת פירי דפירי פירות.אבל לשיטת התוספות דאתא לומר שבחייה ובמותה לא יאכל פירות הא ודאי קשיא וצריכינן לתרוצי והתוס' כתבו בסוף לשונם להכי איצטריך פירי פירות לומר דלא יאכל לעולם כו' פירוש כתבו כן לתרוצי הך קושיא דאי לפירי פירות בלחוד אתא שבחייה ובמותה לא יאכל פירי פירות למאי אצטריך פירי פירות במאי דנימא ובפירותיהן עד עולם סגי לאשמועינן הך דינא כנ"ל:
איבעיא להו ובפירי פירות ולא כתב ובפירותיהן ואפילו לרבנן קא מבעיא ליה. רש"י במהדורא קמא:

פשיטא דמכל מילי סליק נפשיה דאי אמרת מפירי פירות סליק נפשיה כו'. קשיא לי ומאי כולי האי אטו לאשכוחי פירי פירות בלא פירות מתמה כולי האי ואידך נמי למה ליה למימר ולטעמיך דתנן רבי יהודה אומר וכו' בקל הוה מצי לתרוצי בדשייר דלא שכיחי מציאות לא מדאצטריך כולי האי לא בקושיא ולא בתירוץ.ונראה לי שאיברא ודאי דהוה ידע דמשכחת לה שפיר פירי פירות בלא פירות ובשיירה מיהו הוה קשיא ליה דפשיטא דמכל מילי סליק נפשיה דאי אמרת מפירי פירות סליק נפשיה כו'" א"כ מה יהיב לה ומדקאמר לה דין ודברים אין לי בנכסיך כו' אלמא דבעי למיהב לה מידי ואי מפירי לא סליק נפשיה לא יהיב לה מידי דהרי בידו שלא לשייר כלל ומשני ולטעמייך הא דתנן רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כו' פירוש ולטעמיך דמאן דיהיב בעי למיהב מידי הראוי ואי מפירי פירות סליק נפשיה מפירי לא סליק נפשיה הרי לא יהיב לה מידי דבידו שלא לשייר א"כ מאי טעמיה דרבי יהודה דאמר מפירי סליק נפשיה ולא מפירי פירות אטו מאן דיהיב עיקר הדבר יהיב עיני' לשייר לנפשיה מידי דלית ביה ממשא דאי אכלתינהו לפירי פירי פירות מהיכא תיתי ליה אלא בדשיירה פירוש דדעתיה לסלק עצמו מן הפירות דסוף סוף הא איכא רווח ביתא דאי אפשר שלא יהנה מהם אבל במה שמשיירת לנפשה לקנות קרקע לא סליק נפשיה הכי נמי בדשייר דעתו ליתן לה מה שישייר ואין דעתו לאכול ולכלות הכל ומאותו שיור סליק נפשיה ואם היינו יכולין לפרש דמעיקרא קא סלקא דעתין דכי אמרינן מעיקרא מפירי פירות סליק נפשיה מפירי לא סליק נפשיה דבידו לאכול הכל ולכלותו ולא לשייר כלל וקשיא ליה מאי דאקשינן בסמוך ומהדר ולטעמיך כו' ואי אמרת דבידו שלא לשייר כגון דאכלתינהו לפירי ולא שיירה כלום פירי פירות מהיכא תיתי אלא בדשיירה פירוש דבעל כרחה יש לה לשייר הכא נמי בדשייר דבעל כרחו יש לו לשייר. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ג מהלכות אישות וז"ל התנה עמה שלא יאכל פירות נכסיה הרי זה אינו אוכל פירותיהן אבל מוכרין את הפירות ולוקחין בהן קרקע והוא אוכל פירותיה שלא סלק עצמו אלא מפירות נכסין אלו בלבד ע"כ. ואם לא תפרש שמעתין כדפרישנא אינו מתיישב לשון גמרתנו לפסקו ז"ל ומ"מ לא אתי שפיר דאיברא דדחקינן לישנא דגמרין דהא דקאמר בדשיירה פירושו בעל כרחין מכל מקום משמע דהיא אוכלת קצתן ומשיירת קצתן בעל כרחה אבל למכור כל הפירות ולא תזכה בהן כלל זו לא שמענו והנכון כמו שכתבו המפרשים דהרב ז"ל סמך על התוס':
וז"ל ריב"ש וכן נמי כי סליק נפשיה מפירות ויש לו פירי פירות היא אוכלת הפירות ואם שיירה וקנתה מהן קרקע הוא אוכל פירותיו דהוה ליה פירי פירות אבל לא שהבעל יוכל לכופה לקנות קרקע והכי משמע לישנא בדשיירה אבל אם קנאתו מעצמה נראה שמעכב על ידה מלמוכרו להפקיע ממנו פירי פירות . והרמב"ם כתב ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ונראה שסמך לו על התוספתא דבתוספתא דמכילתין משמע הכי ומיהו מגמרא דילן לא משמע אלא בדשיירה ואפשר שאם שיירה מן הפירות ומכרה מהן שכופין אותה ליקח מיד מן המעות קרקע שהוא לא מוחל לה הפירות אלא לאכילתה אבל אם מכרה אותן הרי המעות אלו כמעות שנפלו לה ממקום אחר דמו אבל לחייבה למכור פירות וליקח קרקע לא משמע הכי מלישנא דשיירה כך כתב הרב רבי יהודה ברבי חסדאי ע"כ. ואם תשאל מאי קא מהדר ליה ולטעמיך דתנן רבי יהודה וכו' דילמא שניא היא היכא דסליק נפשיה מפירי פירות ולא סליק נפשיה מפירי להיכא דסליק נפשיה מפירי ולא סליק מפירי פירות דהיכא דלא סליק נפשיה מפירי הא ודאי שיאכל הפירות ויפרנס בהם בני ביתו ולא ישייר כלום ופירי פירות מהיכא תיתי אבל כי סליק נפשיה מפירי והרי הן שלה מה תעשה היא מן הפירות הרי כל מזונותיה עליו ואם תמכרם הרי המעות כמעות שנפלו לה ממקום אחר וכדכתיבנא לעיל והרי כאן פירי פירות ולמתנה לא חיישינן דיותר טוב לה שתתנם לבעלה ואפשר דאף על גב דסליק נפשיה מפירי מכל מקום היא תביאם לבית ותאכלם היא והוא תדע דאף על גב דסליק נפשיה מפירי אינה יכולה למכור הקרקע דניחא ליה שיהא הקרקע ביד האשה דאי אפשר שלא יהנה מהן וכמו שכתב הרא"ש וכדכתיבנא לעיל ואפשר דמשום הכי גרסינן במקצת ספרים ולטעמיך כו' כיון דאכלינהו ולא גרסינן כיון דאכלתינהו משום דעיקר מאי דאהדרי' היינו משום אכילה דידיה דלא ישייר כלום אבל משום אכילתה לא איכפת לן דעל כל פנים תשייר והרי כאן פירי פירות כנ"ל:

הא דאמר רב חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה תמיה לי אם כן בפירות מאי טעמא תנאו קיים ואין לומר דירושה שכיחא ועבדו בה רבנן חזוק כדרך שאמרו בפרק אף על פי דהא ליתא דאי ירושה שכיחא כל שכן כו'. שלא יזלזלו בשל דבריהם והלכך ירושה דאיתא באב מדאורייתא ותני בטל אף בשל דבריהם במותר אבל פירות וגופה של קרקע דלא אשכחן דכוותה בשל תורה אף הם לא עשו חזוק בשל דבריהם אבל למאי דאמרינן לעיל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה לא ניחא לי ואפשר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי ליה הכין אלא דעדיפא מינה אקשי ליה ואידחיא ליה. הרשב"א ז"ל:

בד"ה רב אשי כו' למאי דלית ליה לרב אשי יד בעל כו' תימה אמאי כו' עכ"ל פי' לדבריהם דודאי אית ליה לרב אשי בעלמא יד בעל השטר על התחתונה אלא דהכא כיון דנכסייך לא משמע אלא ממכירה שמוכר הוא בחייה דסילק נפשיה ודאי דאין לחלק בין לכתחלה לדיעבד אבל לאביי דבנכסייך לא משמע ליה סילוק ממכירתה אלא משום דיד בעל השטר על התחתונה ומשום ספיקא נימא דמפחות שבכולן דהיינו מכירה סילק נפשיה כיון דספיקא הוא לא תמכור מיהת לכתחלה ודו"ק:

בד"ה פירי פירות כו' כמאן דכתב לה עד עולם דמי משמע דעד עולם פשיטא ליה כו' עכ"ל נראה דכבר הרגיש רש"י בזה שכתב וה"ק עד שיכתוב ובפירי פירותיהן היינו עד עולם עכ"ל ר"ל לאו כאילו כתב עד עולם דודאי לא מהני עד עולם לחוד אלא דפירי פירות שכתב כוונתו עד עולם וכן פירש הר"ן דבריו אך קשה לפרש"י דאמאי לא קאמר נמי הכא עד עולם ל"ל הא קמ"ל אע"ג דכתב עד עולם אי כתב לה פירי פירות אין אי לא לא דכה"ג אמר בסמוך גבי את"ל עד עולם דוקא כו' ועוד יש לדקדק לפרש"י אמאי לא מספקא ליה נמי אי תרוייהו לאו דוקא ובהא יש ליישב דאי תרוייהו לאו דוקא ה"ל למתני במתני' או עד עולם ודו"ק:

בד"ה ה"א עד כו' אפירות שבחייה ובמותה לא יאכל כו' עכ"ל ובהא לא פליג ר"י את"ק דמודה דבלאו הכי אינו מסתלק מפירות שבמותה ומפירוש מהרש"ל בדשיירא מחיים שלא יאכל אחר מיתה עכ"ל ואפשר שהכריחו לפרש כן דבפירות שגדלו אחר מותה לא יוכל להסתלק אלא מירושה ולא ידענא הכרע בזה וק"ל:

תוס' בד"ה הוה אמינא עד עולם כו' שבחייה ובמותה כו'. נ"ב נ"ל בדשיירא מחיים שלא יאכל אחר מיתה ודו"ק. (עיין במהרש"א):

גמ' למאי נפקא מיניה לכדרב יוסף וכו'. מגומגם קצת ודו"ק.

גמ' ואימא מפירי. עיין פירש"י. וקשה לי דלעיל (כתובות דף ע"ח ע"ב) פריך לימא תנינא לתקנת אושא ומשני מתני' בחיי' ולפירות ע"ש וא"כ מדינא דמתני' כשמתה מחזירין הקרקע ללוקח עכ"פ אף בלא כתב לה וא"כ אין כאן קושיא כלל ודוחק לומר דמקשה לפי האמת דקי"ל כתקנת אושא ולעיל פירושו לימא תנינא לתקנת אושא כפירש"י ברי"ף לימא מתני' מסייע ליה וכו' וא"כ סוף סוף קושטא הוא דאף בזמן התנא היתה תקנת אושא [רק דדחי שם דליכא סייעתא ממתני'] ועיין לעיל פרק נערה (כתובות דף נ' ע"א) בתוס' בד"ה הבעל מוציא וכו' לב' תירוצים [דאפשר לומר לכאורה דפריך לרבי יוחנן דקנין פירות כקנין הגוף דמי דמכרה בטל אף לאחר מיתתה בלא תקנת אושא מ"מ] סוף סוף אם סילק מפירי כקושי' ואימא מפירי אין הבעל מוציא מיד הלקוחות והמכירה קיימת בחיי' שהרי אין לו פירות ואם כן הלוקח אוכל פירות וגם במותה אין הבעל מוציא בלא תקנת אושא דהא לית ליה קנין בפירות לומר כקנין הגוף דמי ועיין:

גמ' וכי מסלק אינש נפשיה כו'. לכאורה מותרות הוא [דכיון דלא שכיח הוא הוי פחות שבדברים ויד בעל השטר על התחתונה]:

גמ' או דלמא עד עולם דוקא. אם עד עולם דוקא אינו מדוקדק כ"כ לשון דר"י לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב וכו' ואף שכותב פירי פירות אי כתב עד עולם אין וכו' דהא אף בלא עד עולם סוף סוף לא אכיל פירי פירות כיון שכתב בהדיא פירי פירות:

גמ' או דלמא תרוייהו דוקא. לא בעי חלוקה רביעית או תרוייהו לאו דוקא דא"כ היל"ל או עד עולם. ולפירוש התוס' אי פירי פירות דוקא הוא עצמו חלוקה זאת דתרוייהו לאו דוקא. גם אין שייך להקשות לפרש"י דהול"ל באם תמצא לומר פירי פירות דוקא עד עולם למה לי הא קמ"ל אף דכתב עד עולם אי כתב פירי פירי אין וכו' כיון דתני פירי פירי קודם אין שייך זה וק"ל. באי תרוייהו דוקא צ"ל דודאי אי לא כתב אלא פירות י"ל לעולם [אפירות] שבחייה ובמותה או שנה ראשונה וכו' אבל אם נחית למנינא דפירי פירי מסתמא קאי עד עולם על סוף כל פירי דפירי [ולא אמרינן דעד עולם קאי אפירי פירי בחייה ובמותה או שנה ראשונה ושניה] דהא לא אפשר לו לכתוב בלשון אחר וכן כתב במלחמות ובר"ן ודלא כמאור שתירץ בענין אחר עי' עליהם:

גמ' אלא בדשיירה כו'. משמע דהדבר תלוי בה אם תרצה תשייר אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהן קרקע ולזה א"ש הולטעמיך דבלא"ה היה קשה דיש סברא נכונה לחלק שפיר דאף שסילק עצמו מפירי מ"מ צריכין ליקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כמו נפלו לה כספים ופירות תלושין ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ועיין באשר"י ור"ן ודו"ק:
בתד"ה מיתה שכיחא וכו'. קשה להו אף יכול להיות גם כן שימות הוא קודם. מיהו לעיל פרק נערה (כתובות דף נ"ב ע"א) בד"ה רצה אינו פודה וכו' כתבו קבורה חשיבא מצוי לפי שהנשים ממהרות למות מן האנשים כדאמרינן בירושלמי [דלשון ממהרות לא משמע ליה שיהיה מטעם שמסתכנת בלידה רק שמטבען הוא למהר למות]:
בתד"ה רב אשי וכו' למאי דלית ליה כו' תימה כו'. אף דבעלמא מסתמא ס"ל לרב אשי נמי יד בעל השטר על התחתונה רק הכא משום דאף הנכסים קצת בחזקתה [א"כ מי הכריחם לומר דרב אשי מפליג הכא מסברא ולהקשות] מ"מ לא משמע להו לומר דרב אשי קאי אקושיא ואימא מפירי ואימא מירושה וע"ז מסיים ב' דברים בנכסייך ולא בפירות בנכסייך ולא לאחר מיתה ויש לפרש דבריהם בענין אחר אבל הוא דוחק:
בתד"ה פירי פירות דוקא כו' משמע דעד עולם פשיטא לי' וכו'. וכבר יישבו רש"י קצת וק"ל [וכמ"ש מהרש"א]:
בתד"ה ה"א וכו' בסה"ד דלא יאכל לעולם לא פירות ולא פירי פירות הו"ל לסיומי דלא יאכל לעולם אפילו פירי דפירי פירות דפירי פירות כתב בהדיא. משמע לכאורה מלשונם דאה"נ דפירי פירי פירות אכיל ועד עולם נשאר בפירושו בחייה ובמותה רק אי כתב פירות לחודיה קאי עד עולם אפירות לחודיה ואי כתב פירי פירות קאי ג"כ אפירי פירי ואם כתב פירי פירי פירי קאי אפירי פירי פירי וכל מה שפורט בפירות עלה קאי עד עולם. אבל אינו נראה [דא"כ למה השמיענו עד עולם לענין לאחר מיתה בפירי פירות טפי מבפירות גופיה א"ו דאי נחית למנינא אמרי' דקאי עד עולם עד סוף כל פירי דפירי וכמ"ש הגאון לעיל בגמ'] ובקל נוכל לפרש דבריהם בענין אחר ופשוט:

גמרא איבעיא להו לר"י פירי פירות דוקא כו'. לכאורה יקשה מהא דאבימלך אם תשקור לי ולניני ולנכדי דלא כוון על דורות מאוחרים מאלו ע"ש במ"ר. ועי' בחדושי לס' נת"ע אות י"ג:

תד"ה רב אשי. תימה אמאי קתני שאם מכרה כו'. לפמש"כ הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ם דמהני אפי' לנכסים שנפלו לה משנשאת דבל"ה מכרה בטל ע"ש. י"ל דלהכי קתני לשון דיעבד לאשמעינן הא ואה"נ דאפי' לכתחלה. וכן לפמש"כ התוס' לעיל (עח ב) בד"ה לא כר"י. י"ל דאתי לאשמעינן בזה כאמרו לו:

תד"ה פירי. מה שהקשה המהרש"א לפרש"י מדוע לא קאמר הש"ס נמי הא קמ"ל דאע"ג דכתב עד עולם אי כתב לה פירי פירות אין כו'. יפה כוון דכה"ג איתא בנדרים (נב ב) גבי קונם זיתים וענבים אלו שאני טועם אי אמרינן דאלו דוקא דהא קמ"ל דאע"ג דאמר שאני טועם אי דאמר אלו מיתסר ואי לא לא. וזה נעלם ממהרמ"ש שכ' לתרץ קושיית הרש"א דכיון דתני פירי פירי קודם לא שייך לומר כן:

אך מש"כ המהרש"א (וכן המהרמ"ש) ליישב לפרש"י אמאי לא בעי נמי אי תרוייהו לאו דוקא. משום דא"כ הל"ל או עד עולם. אישתמיטתייהו מסקנת הגמרא שם דבאלו לא מיבעיא דדוקא הוא כי קא מיבעיא בשאני טועם דוקא כו' ופי' הר"ן ומתניתין או או קתני. ובעיקר קושייתם כבר פי' הרא"ש שם וה"ה נמי דמצי למיבעי אם תרוייהו דוקא. ואנן נאמר ג"כ בסוגיין הכי דה"ה דהמ"ל אי תרוייהו ל"ד:

תד"ה ה"א. אפירות שבחייה ובמותה כו'. פי' מהרש"ל בדשיירא מחיים כו'. כוונתו נ"פ דכיון דאם מתה יורש הקרקע ודאי דאוכל פירותיה דכי נאמר דאינו יורשה אלא למישטח בה פירי. ודברי מהרש"א אינם ברורים בזה:

גמ' יד בעל השטר. ב"ב דף קסו ע"א:

תוס' ד"ה מיתה וכו' מסתכנת בלידה. עיין שער המלך פ"ד הט"ז מהל' סוכה בסופו:

ולטעמיך הא דתנן ר' יהודה אומר וכו'. ונראה דמאן דמותיב הוה ס"ל כהרמב"ם דכופין אותה לקנות קרקע מהפירות. והש"ס מסיק כהרא"ש דדוקא בדשיירה:

רשב"ג אומר וכו' כל השייך לכאן הארכתי במתני' ע"ש:

גמרא ואימא מפירי ופרש"י לפי שזה הפחות שבכולם אבל אם תמכור מפסיד גוף הקרקע שהיה ראוי לירש הא מכרה בטל וירשנה. ולכאורה שפירושו מוכרח בזה א"כ ע"כ איירי לאחר תקנת אושא דאילו קודם תקנת אושא אף אם נאמר דלא סליק נפשיה נמי אם מכרה אינו יורשה וכתב בחידושי הרא"ה ז"ל דאע"ג דבעלמא אמרינן לימא תנינן לתקנת אושא היינו דרבי לא שנאה בפי' במשנה משא"כ הכא אדרבא עיקר דינא דמתניתין אתי שפיר טפי קודם תקנת אושא. אלא דמקשה בגמרא אהא דמשמע ממתני' דהשתא נמי לאחר תקנת אושא איתא להאי דינא דשנאה רבי סתם אע"ג דבימיו כבר נתקנה ואהא מקשה שפיר. מיהו אי אמרינן דהא דקתני אם מכרה ונתנה קיים היינו דאפי' לכתחלה מוכרת הוי א"ש אפילו קודם תקנת אושא דמקשה אימא מפירי סליק נפשיה ולא ממכירה וא"כ אע"ג שסילק עצמו מפירות אפ"ה לכתחלה לא תמכור דממכירה לא סליק נפשיה. וא"כ ממילא אם תמות ירשנה משא"כ עכשיו דאמרינן ממכירה סליק נפשיה מוכרת לכתחלה ומפסיד לגמרי לענין ירושה. אלא לפמ"ש התוספות בסמוך דאע"ג דממכירה סליק נפשיה אפ"ה מוכרת לכתחלה א"כ ע"כ צריך לפרש כמ"ש הרא"ה ז"ל. מיהו למאי דפרישית לעיל בשיטה שנייה שכתב הרא"ש ז"ל ורוב המפרשים דמתניתין לא מתוקמא כתנאי דאמרו לו בר"פ האשה שנפלו אלא למאי דמתוקמא בכותב ועודה ארוסה אהני תנאי לנכסים שיפלו אח"כ כיון דעל הנכסים דמקמי הכי לא הוצרך להתנות דבלא"ה מכרה קיים לדינא דמתניתין דר"פ האשה וכן כתב הרא"ה ז"ל בעצמו ולפ"ז אין צורך לפרש הקושיא דהכא לאחר תקנת אושא אלא דמקשה בפשיטות מנא לן דמסלק נפשיה ממכירת הנכסים שיפלו אח"כ דילמא לא סילק עצמו מהן אלא מאותן הנכסים שכבר נפלו ונהי דעל הגוף לא הוצרך להתנות דבלא"ה מכרה קיים אפ"ה מהני ליה תנאי לענין דמסלק עצמו מהפירות וזה הפחות שבכולן דכיון דאיכא לאוקמי תנאי בהכי נימא דמהנכסים שיפלו אח"כ לא סילק עצמו כלל ובכה"ג הוי אתי שפיר נמי ליישב שיטת ירושלמי שהביא הרא"ש ז"ל אפילו הארוסה ודוק היטב:

בתוספות בד"ה רב אשי אמר כו' למאי דלית ליה לרב אשי יד בעה"ש על התחתונה כו' עכ"ל. לכאורה נראה דמשמע להו דרב אשי לית ליה הכא דיד בעה"ש על התחתונה והיינו משום דכיון דאוקמינן למתניתין בכותב לה ועודה ארוסה שעדיין בשעת כתיבת השטר לא היה מוחזק בשום דבר אלא דעכשיו לאחר הנשואין רוצה לערער ולעכב על ידה והיא מוציאה השטר א"ל דזה השטר הוא כמו שובר דאמרינן יד בעל השובר על העליונה. וא"כ היינו דקשיא להו כיון דידה על העליונה לפי שהיא מוחזקת א"כ תמכור אף לכתחלה כנ"ל בכוונת התוס' אלא דבאמת יש לתרץ קושית התוספות דרב אשי נמי אית ליה דיד בעה"ש על התחתונה אלא דאפ"ה לא סגי ליה בשינויא דאביי אי משום דלא משמע ליה האי שינויא דמיתה שכיח מכירה לא שכיח ואי משום דלישנא דמתניתין קשיתיה דאי ס"ד דטעמא משום דיד בעה"ש על התחתונה לא הו"ל למיתני בלישנא פסיקא דאם מכרה ונתנה קיים אלא דהכל תלוי בדעת הבעל מה שיאמר שלאותו דבר נתכוון נשמע לו מש"ה איצטריך לטעמא אחרינא ודו"ק. מיהו למאי דפשיטא להו הכא דלכתחילה לא תמכור א"כ לא הוו צריכי לפרש בד"ה מכרה לא שכיח משום שבח בית אביה אלא דלא שכיח משום דלכתחלה לא תמכור ודו"ק:

בגמרא פשיטא דמכל מילי סליק נפשיה כיון דאכלינהו לפירי פירי פירות מהיכא ולטעמיך כו' אלא בדשיירא. רבים תמהו אהאי סוגיא דלטעמיך דמי דמי דודאי היכא שסילק עצמו מפירי לחוד שפיר מצינן למימר דלא סליק עצמו אלא מאכילת הפירות לחוד והן שלה ואכתי דינן כשאר נכסי מלוג שהבעל אוכל פירות כמ"ש הרא"ש ז"ל דלהרמב"ם ז"ל כופין אותה למכור הפירות ולקנות קרקעי ואף לדברי החולקין מ"מ שייך שפיר לומר בדשיירא דמסתמא מוכרת הפירות וא"כ המעות נ"מ משא"כ כשהפירות של הבעל מאי בדשייר שייך הכא ולכאורה נ"ל מזה סיוע לשיטת הרי"ף ז"ל שכתב לעיל פ' האשה שנפלו גבי הא דפירי פירי לא תקנו ליה רבנן דדוקא היכא שאין להבעל פירות תקנו לו פירי פירות משא"כ היכא דיש לו פירות לא תקנו לו אלא אכילת פירות לבד וא"כ אם מכרן וקנה בהן קרקע מיקרי שפיר פירי פירות ולא תקנו לו פירי פירות ולכאורה שמכאן הוציא דין זה ויותר מזה מצאתי כ"כ בס' נתיבות המשפט שדקדק מלשון רש"י ז"ל דאפילו בפירות עצמן לא תקנו אלא שיאכל ומשום רווח ביתא ולא למכרן ע"ש באריכות וא"כ א"ש טפי כן נ"ל לולי שהפוסקים לא כתבו כן ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא שם פשיטא דמכל מילי סליק נפשיה כו' ולטעמיך אלא דבדשיירה. וכתבתי דמכאן יש להביא ראיה לשיטת הרי"ף ז"ל שכתב לעיל בפרק האשה שנפלו דדוקא היכא שאין להבעל פירות תקנו לו פירי פירות משא"כ היכא שיש לו זכות בפירות לא תקנו לו פירי פירות ועיין מה שכתבתי בפנים עוד בשם בעל נתיבות המשפט בשיטת רש"י ז"ל:

שם ורב סבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. לכאורה יש לתמוה דהא רבי יהודא גופא הוא דשמעינן ליה האי סברא לעיל פרק אע"פ דף נ"ו דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וע"כ דלמאי דס"ד עכשיו רב גופא נחית להכי דאל"כ הוי דלא כשום תנא דמתניתין דלכולהו בדרבנן תנאו קיים אע"כ דכר"י דפרק אע"פ ס"ל וא"כ הא דר"י גופא משמע דס"ל במתניתין דאם מתה אינה יורשה כמ"ש התוספות במשנתינו דהאי בבא דסיפא כר"י וע"כ היינו משום דס"ל דבירושה דלא שכיח לא עשו חיזוק וא"כ האיך קאמר רב מסברא דנפשיה דירושה שכיח ועשו חיזוק ובזה הוי דלא כשום תנא ובסמוך מקשים התוספות כה"ג וכמו שאפרש שם ואפשר דמה שכתבו התוספות במשנתינו דבבא דסיפא כר"י היינו דבהא מילתא לענין פירי פירות סתם לן כר"י אבל לענין תנאו קיים דירושה למאי דס"ד עכשיו אליבא דרב ע"כ לא אתי כר"י או שנאמר דשפיר אתי אפילו כר"י אלא דר"י סבר דירושת הבעל דאורייתא ומש"ה תנאו קיים אבל רב ס"ל דהוא דרבנן וא"כ שפיר סבר מסברא דנפשיה דירושה שכיח ועשו חיזוק יותר משל תורה כר"י דפרק אעפ"י כן נראה לי ודו"ק ועיין בסמוך:

גמרא ואימא מפירי וכו'. כבר כתבתי לעיל דקושית הש"ס הוא ע"כ לבתר תקנת אושא והוא משום דע"כ מתניתין נישנת נמי לבתר תקנת אושא שכבר ניתקן בימי רבי וכ"כ הרא"ה וא"כ יש לתמוה על מהרש"א ז"ל שכתב לעיל דף ט' דס"ל להתוס' בחובל דמתניתין דקתני מכרה ונתנה קיים היינו דוקא קודם תקנת אושא אבל לבתר תקנת אושא באמת מכרה בטל לאחר מיתה דא"כ לא מקשה הש"ס הכא מידי דאם מסלק עצמו מפירי למה לא תהיה מכרה קיים ודוחק לומר דהתוס' מפרשין דלא כפירש"י דקושית הש"ס ואימא מפירי הוא לר' יהודה דס"ל דיש לו פירי פירות כשיסלק עצמו מפירות וה"ה אם יפרש בנכסייך היינו מפירי אכתי יש לו פירי פירות ואפשר דאף ת"ק דס"ל דבפירותיך הכל בכלל דוקא בלשון פירותיך אבל בנכסיך אי קאי אפירי אין פירי פירות בכלל. (מיהו זה אינו לפמ"ש לעיל דטעמא דרבנן דהפירות הוי כנכסים שנפלו אח"כ. משא"כ במכירה יפסיד אפילו בפירי פירות והוא דחוק דמאי ס"ד שיפסיד הפירות מיד כדי שירויח פירי פירות אם תמכור וכ"ש לפמ"ש לקמן דהא דלא משני הכא מכירה לא שכיח כדמשני לקמן בסמוך משום דהא דמכירה לא שכיחא היינו משום שבח בית אביה כמ"ש התוס' וזה שייך לענין ירושה דכיון שלא תמכור בחייה משום שבח בית אביה אף אם תמכור על לאחר מיתתה מ"מ עכ"פ עדיפא ליה משיסלק עצמו מירושה לגמרי אבל בקושית הש"ס ואימא מפירי דהיינו שירויח שלא תמכור וירשנה לא מצי לשנויא מכירה לא שכיחא דהא שכיחא שתמכור על לאחר מיתתה דליכא טעמא משום שבח בית אביה משא"כ אם אין הקושיא ואימא מפירי אלא שירויח פירי פירות פשיטא דהוי מצי לשנויא דמכירה לא שכיחא ונלע"ד דס"ל להתוס' דקושית הש"ס ואימא מפירי היא למ"ד דס"ל קנין הפירות כקנין הגוף דמו דלדידיה א"צ לתקנת אושא כי אם בכתב לה א"כ שפיר פריך לפמ"ש התוס' בהחובל דאפילו אם יש לו לבעל בשדה קנין פירי פירות כקנין הגוף דמי אם כן לר"י אף אם סילק עצמו מפירי אכתי יש לו לבעל קנין פירי פירי וכקנין הגוף דמי. דאינה יכולה למכור על אחר מיתתה אפילו גוף השדה וממילא יירשנה משא"כ כשסילק עצמו ממכירה אם תמכור לא יירשנה והכל קודם תקנת אושא ולפ"ז צריך לומר דהא דלא משני הכא מכירה לא שכיחא משום שבח בית אביה משום שהרי יכולה למכור על אחר מיתתה אף דקיימין השתא למ"ד דקנין הפירות כקנין הגוף דמי מ"מ כיון שנתן לה רשות למכור בחייה ולפירות יכולה למכור נמי על לאחר מיתתה ובזה ניחא מה שכתבו התוס' בפשיטות דקנין פירי פירות ה"ל כקנין הגוף דלפמ"ש הוא מוכרח לשיטת מהרש"א ז"ל בדבריהם דמוקי מתניתין קודם תקנת אושא וכנ"ל. ובזה ניחא הא דאמר באמת לשיטת מהרש"א דכשכתב לה בנכסייך לא ביטל תקנת אושא אלא שתוכל למכור בחייה ולפירות ולא אמר להיפך דבוצינא טב מקרא וניחא ליה טפי שלא תוכל למכור בחייה ולפירות אף שתוכל למכור על לאחר מיתה אלא דזה אינו למ"ד דקנין הפירות כקנין הגוף דמי דאם אינה יכולה למכור בחייה ולפירות א"י למכור על לאחר מיתה ( אלא דלפ"ז קשה דלמ"ד דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי אם כן לפי סברת מהרש"א יש לומר איפכא דדעתו רק על אחר מיתה לבטל תקנת אושא ולא בחיי' ובאמת כתבו כל הפוסקים דמועיל למכירה בחייה ולפירות). מיהו העיקר בזה נראה דא"ש לפמ"ש דמכירה בחייה לא שכיח משום שבח בית אביה אם כן ניחא ליה טפי שתוכל למכור בחייה משתוכל למכור לאחר מיתה דשכיחא ודוק היטיב:

ועמ"ש לעיל בתוס' ד"ה כדר' כהנא וכו'. דיש לומר דמה דתנן במתניתין דמכרה ונתנה קיים היינו אם מכרה קודם שחזר הבעל. אבל באמת כשרוצה הבעל חוזר. ולפ"ז מקשה שפיר ואימא מפירי כמבואר לעיל אלא דכבר כתבתי שם דאין זה שיטת התוס' והפוסקים. אך נראה דיש לומר דלפמ"ש התוס' דהא דקאמר דקנו מידו מהו וכו' אנשואה קאי ובאמת לרבה דאמר מגופה של קרקע קנו מידו אינו צריך לשנויא דלעיל בכותב לה ועודה ארוסה כדר' כהנא. יש לומר דאביי דאמר לעיל מסתבר מילתא דר' יוסף בעורר אבל בעומד מגופה של קרקע קנו מידו. יש לומר דהיינו דכל זמן שאינו חוזר התנאי קיים ומה שמכרה קודם חזרה מכירתה קיימת. אבל הוא יכול לערער ויחזור בו. א"כ יש לומר דמוקי למתניתין בקנו מידו ועומד. ועמ"ש לקמן דמהאי טעמא ס"ל לאביי דיד בעל השטר על התחתונה ולפ"ז ממילא דמקשה הש"ס שפיר ואימא מפירי וכו'. ר"ל דאפילו אם מכרה כבר יכול הבעל לומר דלא סילק הבעל עצמו אלא מפירי ועתה חוזר בו. כמבואר עוד לקמן. ודוק:

שם ואימא מירושה וכו'. כבר כתבתי במתניתין דעיקר קושית הש"ס הוא משום דמסתמא איירי מתניתין נמי קודם תקנת אושא דלא תנינא לתקנת אושא במתניתין דאל"כ יש לומר דמתניתין כר' גמליאל דבל"ז מכרה קיים בחייה ולפירות בנכסים שנפלו משנתארסה כמ"ש התוס' לעיל וע"כ הא דקאמר דמתניתין דכתב לה בנכסייך דמכרה קיים היינו לאפוקי מתקנת אושא ופשיטא דעדיפא ליה משיסלק עצמו מירושתה לגמרי ואין להקשות מאי מקשה הש"ס ואימא מירושה דלמא הא דמועיל בסיפא דמתניתין הסילוק מן הירושה היינו אגב שמסלק עצמו מפירות לשיטת הפוסקים דמקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם מהני משא"כ אם נימא דסליק עצמו מירושה לבדו לא מהני דה"ל דבר שלא בא לעולם זה אינו דכבר כתבתי לעיל דר' כהנא דס"ל אדם מתנה שלא יירשנה נפקא ליה ממתניתין דמיירי בכותב ועודה ארוסה דגם לענין הפירות ה"ל דבר שלא בא לעולם ותו דכבר כתבתי לעיל דאפילו לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ לא שייך לענין ירושה דמודה ר"מ במת קודם שבא לעולם דבטל וה"ה במקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם לא עדיפא מדר"מ דיכול לחזור קודם שבא לעולם וכן אם מת קודם בטל ומוכח שפיר מסיפא דמתניתין דסילוק שאני ומועיל בדבר שבא לעולם וק"ל:

שם תוס' ד"ה מיתה שכיחא וכו' משום דרוב הפעמים וכו'. ר"ל דכוונת הש"ס דשכיחא הוא שירשנה אע"ג דלעיל דף נ"ו ע"ב קאמר שם איפכא דכתובה שכיחא טפי מפירי והיינו אם ימות בחייה משום דבגירושין נמי גובה כתובתה וגירושין שכיחא כמ"ש לקמן דף פ"ד בתוס' ד"ה וסבר רב וכו'. מה שא"כ הכא דמסתמא אין דעתו לגרשה וניחא ליה טפי בירושה וק"ל:

תוס' ד"ה מכירה לא שכיחא וכו'. משום שבח בית אביה וכו'. והא דלא מפרשי דלא שכיחא משום דלכתחלה לא תמכור כדמשמע מדבריהם בד"ה ר' אשי וכו' וכן הקשה בספר פני יהושע ולכאורה היה נראה מזה ראיה לדברי מהרש"א ז"ל שם דדעת הבעל הוא אפילו על מכירה לכתחלה ע"ש. ועיין מ"ש במתניתין דמשמע דס"ל להתוס' כן אמנם העיקר נראה לפענ"ד דכוונתם לתרץ בזה הא דלא משני אביי קושיא קמייתא ואימא מפירי נמי משום דמכירה לא שכיחא וצ"ל כמ"ש לעיל דלפי הטעם דמכירה לא שכיח הוא משום שבח בית אביה לא הוי מצי לשנוי לעיל בקושיא ואימא מפירי משום דמכירה לא שכיחא דהא יכולה למכור על אחר מיתתה. משא"כ בקושיא שניה ואימא מירושה לא שייך זה דכיון דלא תמכור בחייה עדיפא ליה יותר משיסלק את עצמו מירושתה לגמרי אפילו לא תמכור כלל. ולפי זה א"ש טפי שינויא דלעיל דבוצינא טב מקרא אף שיכולה למכור מיד ויפסיד גם הפירות. אלא דמכירה בחייה לא שכיח משום בית אביה ואם תמכור על לאחר מיתתה שפיר בוצינא טב מקרא ודוק:

תוס' ד"ה ר' אשי וכו' למאן דל"ל וכו'. באמת צריך להבין דבריהם וכי ל"ל לר' אשי בעלמא יד בעל השטר על התחתונה כמו שכתב מהרש"א ז"ל. ובספר פני יהושע כתב דמשמע להו דס"ל לר' אשי דהשטר הוי כמו שובר כיון דמיירי בכותב לה ועודה ארוסה ובשובר אמרינן ידו על העליונה. והנה לפמ"ש הש"ך בח"מ סימן מ"ב סעיף ח' דכל היכא דליכא הכחשה ביניהן אלא דהספק הוא במשמעות לשון השובר אף בשובר אמרינן ידו על התחתונה. א"כ צ"ל דמשמע ליה לר' אשי דאפילו היא טוענת שסילק עצמו בפירוש מכל מילי אינה נאמנת דכיון דאיכא הכחשה ס"ל לר' אשי דהוי כשובר דידו על העליונה. (וכן משמע מלשון הש"ס ותימא ליה מכל מילי סליקת נפשך. דמשמע דגם המקשה ידע דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה. אלא דבטוענת שסילק עצמו בפירוש. הוי סבר דהוי כשובר כדמשמע לעיל לר' אשי באמת) ובזה יש לומר דאביי לשיטתיה דמשמע לעיל דס"ל כר' יוסף דבעורר מדין ודברים קנו מידו. ולפמ"ש לעיל דאביי מפרש מתניתין בקנו מידו ובעומד. א"כ אין הקושיא אלא במשמעות לשון השטר. בזה שפיר ס"ל לאביי דיד בעל השטר על התחתונה כמ"ש הש"ך כנ"ל. אבל רב אשי לשיטתיה דמשמע לעיל דקיבל מאמימר דמגופה של קרקע קנו מידו אפילו בעורר. ומוקי מתניתין בעורר. דהיינו שהם מכחישים זה את זה במה היה התנאי. בזה ס"ל לר"א שפיר דיד בעל השובר על העליונה כנ"ל. ולפי שיטת הרמב"ם דמפרש מגופה של קרקע קנו מידו היינו מכל מילי. כבר כתבנו לעיל דיש לומר דמפרש דאף לרב יוסף דאמר מדין ודברים קנו מידו ע"כ מועיל לשון גרוע בקנו מידו אפילו בנשואה כדמשני לקמן דף צ"ה. וא"צ לזה שנדחקו התוס' שם ד"ה הב"ע וכו'. אלא דלר' נחמן דאמר מגופה של קרקע קנו מידו. היינו שסילק עצמו מכל מילי. וא"כ לאביי דס"ל כר' יוסף א"צ לאוקימתא דר' ינאי לעיל בכותב ועודה ארוסה. אלא דמיירי בנשואה וקנו מידו ולכך מהני לשון גרוע לסלק מדבר אחר יש לומר גם כן דאביי ור"א לשיטתייהו אזלי כיון דמיירי בנשואה דידו כידה שפיר קאמר אביי דיד בעל השטר על התחתונה. ור' אשי לשיטתייהו דמשמע לעיל דקיבל מאמימר דס"ל דמגופה של קרקע קנו מידו אפילו בעורר והיינו מכל מילי לשיטת הרמב"ם. וא"א לאוקמא מתניתין בקנו מידו אלא בכותב ועודה ארוסה כר' ינאי והוי כשובר דידו על העליונה כמ"ש בספר פני יהושע דדוקא בכותב ועודה ארוסה ה"ל דין שובר דידה על העליונה וממילא דמתורץ בזה מה שדקדקנו לעיל דף נ"ו דפריך שם והרי פירות דרבנן וכו' ומאי מקשה הא לר' ינאי דמוקי בכותב ועודה ארוסה ה"ל תחלת חופה דמודה ביה ר' יהודה דלא עביד חיזוק. ולפמ"ש א"ש דהא אביי הוא דמשני שם לכל יש כתובה וכו'. ומסתמא אביי בעצמו הוא המקשה שם כמ"ש התוס' בר"פ אלו מציאות וכמה דוכתין דבסוגיא כזו יש לומר דאביי בעצמו הוא המקשה ואביי לשיטתיה דמוקי מתניתין דהכותב בנשואה וקנו מידו דה"ל סוף חופה. ובזה מתורץ מה שדקדקנו לעיל דמנ"ל להש"ס לעיל דף נ"ו ע"ב להקשות מפירות דדילמא באמת יכול לחזור בו. דכל זמן שלא חזר בו לא שייך בו חיזוק כמו בעונה. ולפמ"ש א"ש דהא אביי מוקי מתניתין בעורר. ש"מ דאין יכול לחזור בו. אבל לפמ"ש בשיטת התוס' דאביי מוקי מתניתין בעומד קשה מסוגיא דהתם. ועיין בסמוך. ודוק:

גמרא איבעיא להו כתב לה וכו'. כבר כתבנו לעיל דף ע"ט ע"ב דלפי פי' הרי"ף בהא דקאמר לעיל פירי דפירי לא תקינו רבנן דהא דקאמר במתניתין הכא דיש לו פירי פירות. היינו משום דסילק עצמו מפירי ה"ל פירי דפירי כמו פירות עצמן קשה עליו מסוגיא זו דמאי בעי הכא הא ע"כ מכל מילי סליק נפשיה אפילו מפירות דאל"ה למה הוצרך לסלק מפירי פירות הא במקום דאית ליה פירות לא תיקנו פירי פירות כלל. ונראה דיש לומר דלא סליק עצמו מפירות עצמן והא דהוצרך לסלק מפירי פירות דהיינו מה שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירי פירות הוא לענין מכירה שתוכל למכור הפירי פירות כפי' בנכסייך דהיינו שתוכל למכור. ומזה ראיה למ"ש לעיל בשיטת הטור דאעפ"י שכתב לה בנכסייך שתוכל למכור הנכסים עצמן. מכל מקום אינו מועיל לענין נכסים שנפלו אח"כ. וכן הפירות עד שיפרש. ושפיר יש לומר שכתב לה דין ודברים אין לי בפירי פירות שתוכל למכור הפירי פירות. מיהו אם נימא בשיטת הרי"ף דכי היכי דלא תיקנו רבנן לבעל פירי פירי ה"נ לא תיקנו פירי דפירי פירות עד עולם כיון שיש לו לבעל פירות עצמן. א"כ אי אפשר לפרש מ"ש ובפירי פירות היינו לענין מכירה בחייה ולפירות. דהא בל"ז אין לו פירי פירי פירות. וצ"ל דמועיל לענין שתמכור הפירי פירות שתועיל המכירה לאחר מיתתה שלא יוכל להוציא מהלקוחות מחמת תקנת אושא. ויותר נראה דאפילו קודם תקנת אושא יש לומר דמה שסילק עצמו מפירי פירות היינו לענין ירושה אע"ג דאביי משני לעיל מיתה שכיחא מכירה לא שכיחא מ"מ הכא יותר יש לפרש על הירושה דפירי פירות משנצטרך לפרש דסילק עצמו מפירות עצמן לדעת הרי"ף הנ"ל דודאי פירות עצמן עדיפא כדאמרינן לעיל בוצינא טב מקרא וכן ר' אשי דמדייק לעיל בנכסייך ולא לאחר מיתה לא שייך זה אלא בלשון בנכסייך משא"כ הכא בלשון פירי פירותיהן שפיר יש לומר דקאי לענין ירושה. וכ"ש אם נימא בשיטת הרי"ף דנהי דלא תיקנו רבנן לבעל פירי פירות אבל פירי פירי פירות יש לו אפילו במקום שיש לו פירות עצמן דה"ל פירי פירות כנכסי מלוג שנפלו לה אח"כ דיש לו פירות בהם. א"כ בפשיטות יש לפרש מ"ש ובפירי פירות לענין מכירת הפירי פירי בחייה. ודוק: ועיין בסמוך:

תוס' ד"ה ה"א עד עולם וכו' ולהכי איצטריך פירי פירות לומר דלא יאכל וכו'. דבריהם אינם מובנים דא"כ אפילו כתב לה בפירי פירות עד עולם. אכתי נימא דעד עולם אפירי פירות קאי דהיינו בחייה ובמותה ומנ"ל למעט פירי פירי פירות. ומה לי עד עולם אפירות או אפירי פירות ונראה דא"ש לפמ"ש בסמוך בשיטת הרי"ף דבמקום שיש לו פירות עצמן לא תקינו לו פירי פירות וכבר כתבנו בזה דאם כתב לה ובפירי פירות לבד כדבעי הש"ס בסמוך אפילו לא כתב לה פירות עצמן. ממילא מוכח דסליק עצמו מפירות עצמן דאל"ה אין לו פירי פירות כלל וא"כ פירות עצמן מיותר. וכבר כתבנו דליכא למימר לענין מכירה. דהא מתניתין מיירי קודם תקנת אושא נמי כמ"ש לעיל ומה"ת לא תוכל למכור וכ"ש לדעת הפוסקים דבנכסייך ממעט אפילו נכסים שנפלו אח"כ וה"ה פירי פירות כבר הם בכלל נכסים לענין מכירה וצ"ל כמ"ש לעיל דה"א דסילק עצמו מפירי פירות לענין ירושה שלא יירש ממנה הפירי פירות. אבל כשכתב לה עד עולם ונפרש עד עולם אפירי פירות לאחר מיתתה. א"כ פירות עצמן מיותר דהא ע"כ א"א לפרש פירי פירות לענין לאחר מיתה דא"כ עד עולם למה לי וע"כ עד עולם קאי למעט פירי פירי פירות עד עולם. ודוק היטב:

ונראה דאפילו לפמ"ש בשיטת הרי"ף דיש לומר דאע"ג דאין לבעל פירי פירות מ"מ הם כשאר נכסי מלוג ויש לו מהם פירות. מ"מ יש לומר דבנכסייך ממעט מכירה אפילו מנכסים שנפלו אחר כך דלא כשיטת הטור כנ"ל וה"ה מפירי פירות. וא"כ ע"כ הא דהוצרך לכתוב פירי משום דה"א דפירי פירות כתב למעט מירושה כנ"ל (או מפירי פירי פירות וה"ה לעולם דתו אין לחלק. וכ"ש לר' אשי דמדייק בנכסייך ולא בפירותיהן דה"ה יש לדייק כן בפירי פירות ולא בפירי פירי פירות. וע"כ לענין ירושה דכיון דלא אמר לשון ובפירי פירותייך לא שייך לומר ולא לאחר מיתה) א"כ כשכתב עד עולם ממילא מוכח דסילק עצמו עד סוף כל הפירות ודוק:

וכיון שזכינו לזה נלענ"ד לתרץ קושית התוס' לעיל במתניתין ד"ה דין ודברים וכו'. וא"ת תפשוט מהכא בגמרא וכו'. וכבר כתבנו לעיל דתירוצם דחוק מאוד. ונראה לענ"ד לפמ"ש בשיטת הרי"ף הנ"ל דהיכא דכתב לה פירי פירות עד עולם ליכא למימר דעד עולם היינו לאחר מיתה דא"כ למה לי פירי כנ"ל. א"כ ה"ה הכא שכתב לה בפירוש בחייך ובמותך קשה דהפירות מיותר כיון דכתב לה ובפירי פירות כנ"ל. ע"כ צ"ל דהא דכתב לה פירי פירות כוונתו אפילו על פירי פירי פירות עד סוף כל הפירות. וה"ל כעד עולם. ולהכי לא נקט עד עולם. ודוק:

תוס' ד"ה וקסבר וכו' אבל ירושת הבעל שכיחא וכו'. לכאורה משמע מדבריהם דס"ל כרבינו האי שהביאו בהג"א דברישא בדין ודברים אין לי בנכסייך מכרה ונתנה קיים אף בנכסי צאן ברזל. אבל לשיטת הפוסקים החולקים דאינו מסתלק מנכסי צאן ברזל. א"כ מה"ת נימא דמה שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וכו' בחייך ובמותך קאי גם על נכסי צאן ברזל כיון דלשון בנכסייך היינו נכסי מלוג דוקא. מיהו קשה לי דאפילו לרבינו האי א"א לפרש כן. דאם כן למה ברישא מכירה קיים ולא עשו חיזוק וכמו שיבואר בסמוך. והיה נראה לע"ד ליישב לפמ"ש לעיל דף נ"ו ליישב קושית מהרש"א ז"ל בהא דקאמר שם פירות לא שכיחא. ובדף מ"ז קאמר הש"ס דפירות תחת פרקונה דתיקנו מצוי למצוי. דבאמת נכסי מלוג מצוי רק כיון שתיקנו פירות תחת פקרונה. אף דתקנה היה לטובת הבעל גם כן. מ"מ כיון דלא שכיחא שיהיה כ"כ נכסי מלוג שיהא טובת הבעל בעדיפות תקנת הפירות יותר מפרקונה ה"ל אינו מצוי לעשות בו חיזוק לטובת הבעל. משא"כ הכא בירושה שפיר ה"ל שכיח שיהיה לה קצת נכסי מלוג רב או מעט עכ"פ הוא תקנתו שירשנה דלא נתקן דבר כנגדו. דאף דאמרינן לעיל דקבורתה תחת כתובתה. היינו נדונייתא שהוא נכסי צאן ברזל כדאיתא לעיל דף נ"ג. אבל ירושת נכסי מלוג לא תקינו כלום כנגדו ושפיר ה"ל מצוי. אך זה אינו חדא דכבר כתבנו שם ובר"פ הכותב דהא דכותב דין ודברים אין לי בנכסייך וכו' היינו שאעפ"כ יתחייב בפרקונא. ותו דהא כתבו התוס' לעיל דף פ' ע"ב דאף ירושת נכסי מלוג הוא תחת קבורתה. ותו דאכתי קשה מרישא דמכרה ונתנה קיים אפילו לאחר מיתה ולא עשו חיזוק. אף דאמרינן לעיל דמכירה לא שכיחא. הא כתבנו לעיל דהיינו דתמכור בחייה ולפירות משום שבח בית אביה כמ"ש התוס' לעיל. אבל שתמכור על אחר מיתתה שכיחא. וכיון שכתבנו דלענין ירושה נ"מ גם כן מיקרי שכיח משום דלא תיקנו כנגדו א"כ ה"ל לרב למיפלג ארישא ואפשר דכיון דמתניתין מיירי גם קודם תקנת אושא וקיים בחייה ולפירות תו לא שייך לאפלוגי. וצ"ע וק"ל:

יד יד בעה"ש עה"ת. ואף דבכ"נ וע' ארוסה מיירי א"כ הספק אי זכה כלל ובחזקת מ"ק קאי וצ"ל דהוי כספ' קודם להלואה דמ"מ כיון שנשאת הזכי' ודאי והסלו' ספק. אך הא גם בס' פרעון כשהס' לפנינו דררא דממונא כזרק כו' במשנה גטין (ע"ח ע"א) מחצה על מחצה יחלוקו. וצ"ל משום דאיכא גם ברי דידי' אך משמעות הפ' דגם באינו טוען ברי רק סתם. והא ב' אומרים תנאי וב' אינו תנאי מוקמינן בח' מ"ק אף דהמכירה ודאית. ולרבא לעיל דידו עדיפא מידה י"ל דחשוב מוחזק וכמו בא' מאחין שנו"נ בבית דאף שהשטרו' על שמו חשוב בחזקת שאר היורשין (ע"ש ב"ב נ"ב ע"א) אולם אביי דמתרץ הכא יבעה"ש עה"ת והוא סבר רק ידו כידה כנ"ל. וא"כ אדרבא הוי כמו ספק ויבם בנכסי סבא דהיא ודאית בנכסים אף אי לא נסתלק והוא ס' ואין ספק מוציא מידי ודאי. ועוד דגם לרבא דידו עדיפא כו' מ"מ למ"ש תוס' ב"ב פ' חזקת הבתים (דף מ"ט) וגטין פ' הזורק (דף ע"ז) דמה"ט סגי שם דו"ד א"ל כו' דכיון שאם מכרה קיים שוב ליכא מה שקנתה כו' קנה בעלה אף דפירות שלו מ"מ ברשותה חשוב ע"ש. א"כ גם כאן כיון דעכ"פ מכרה קיים דמזה סילק שוב ברשותה ונימ' דמכל מילי סליק דשוב ידו כידה לענין פירות ירושה ושייך אין ס' מוציא מידי ודאי כנ"ל. ונ"מ להחולקים אמהרי"ק (בח"מ סי' מב ס' ח') דתמיד יד בעל השובר על העליונה בספ' דשייך גם כאן כיון דחשיבא מוחזק לענין הפירות. רק גם למהרי"ק וכמ"ש ש"ך שם דדוקא נגד שטר יד בעל השובר על העליונה דשוב יד בעל השטר עה"ת. משא"כ לענין זכות שבלא השטר חשיב בעל השובר בעל השטר וידו עה"ת וא"כ גם כאן לענין הזכותים שלו שבלי שטר שפיר יד בעל השובר היינו הסילוק עה"ת אבל מ"מ דוקא שם שכבר הי' זכות ובא לבטלו מספ' משא"כ כאן שהסילוק עודה ארוסה דספק אם התחיל זכותו כלל כנ"ל. ולכך לע"ד הטעם כיון דחזינן לרי"ף דמהני קנין בעודה ארוסה על הסילוק ואף דאם הי' חל רק בנשואין היה הדר סודר למארי' דלא מהני. וכןלרש"י ותוס' עכ"פ משמע דא"י לחזור בו אחר הסלוק ואם היה כמו לאחר ל' הוי מצי הדר ביה. ולכך ע"כ דחשיב הזכות מיד בשעת קדושין מעכשיו ולכשישאנה ואף דנגמר בנשואין מ"מ מתחיל עכשיו וכעין כשרגא דליבני בקדושין פ' האומר (ד' ס') ע"ש. ולכך מהני הסלוק מיד. וא"כ מה"ט חשיב דכבר יש לו הזכות בכל נכסים וספק אם נסתלק ופקע מוקמינן להיפוך בחזקת מ"ק דבעל לענין לכשישאנה כיון שכבר היה לו כנ"ל ושייך יד בעה"ש עה"ת כנ"ל. וא"כ אין ראי' למ"ש הר"ן דמדמוקי בכ' ועודה ארוסה דקודם אירוסין לא מהני הסלוק ע"ש. ולמ"ש י"ל דע"כ מוקי בעודה ארוסה דאדרבא אי כתב קודם אירוסין דו"ד לא היה שייך כלל יד בעה"ש עה"ת דהספק אם זכה והתחיל זכותו כלל וה"א דמהכל סליק נפשי' וע"כ רק אחר אירוסין כנ"ל ומיושב מנהג שלנו שכותבין שטר סלוק קודם קדושין שתמה החו"י והאחרונים ולהנ"ל א"ש. עוד אפשר לתוס' דמדמי לה לדבר שלב"ל וא"כ בארוסה הטעם רק דעבידי דאתי כמ"ש לעיל ואין הסלוק חל עד שנשאת וא"כ הס' אם נסתלק אחר שזכה ושוב לא מהני מספק להפקיע דיד בעה"ש עה"ת דע"כ התחיל זכותו דקודם לא היה מהני הסילוק. אולם אינו כן כמ"ש לעיל וע"כ כמ"ש מקודם:

עוד י"ל דהוי כמו מחילה ומתנה דא"נ בלי מיגו דאין דרך כן בספק אי נסתלק יותר דחשיב מחילה ומתנה כיון שחכמים תיקנו לו ושלו. ואף עודה ארוסה מ"מ הא מחייבת לינשא לו על אופני הזכיות שתיקנו חכמים ואם לא רצתה לינשא עד שיסלק א"ע כנ"ל א"כ לא היה מהני כלל דיכול לומר משטה כטול דינר והעבירני וחלוץ שתתן ר' זוז כיון שמחויבת כנ"ל וע"כ דבלא"ה היתה נשאת ושוב הוי מתנה דמספק אין מחזיקן כנ"ל:

ומיושב ג"כ דלא מוקי בכ' קודם אירוסין אי מהני דא"כ הי' כמכר דאפשר שלא רצתה להתקדש רק אם יסלק א"ע ולא היה שייך יד בעה"ש עה"ת כנ"ל. ואדרבא ס' אם זכה כנ"ל ודוקא אחר אירוסין כנ"ל:

ואימא מ פירא כו'. למאי דלא תני במשנה תק' אושא כדאמר לעיל. תמוה מה פריך הא אי סליק ופירי ממילא מכרה קיים בחיי' לפירות. וי"ל דאי מפירי מ"מ מפירי פירי לא סליק נפשיה גם לת"ק דר"י דדוקא במפורש פירות ס"ל גם פ"פ בכלל פירות משא"כ בנכסיך אלא דמשום יד בעה"ק עה"ת נימא דמפירי סליק א"כ ודאי פ"פ לא. ושוב יועיל מכירתה. משא"כ אי ממכירה דלגמרי מהני. גם י"ל כיון דהוא אף דאית לי' פירי מ"מ א"י למכור גוף לפירי משום רוח ביתא ממילא סילק א"ע ג"כ רק ממה שהיה לו שתוכל היא לעשות עם הפירות מה שתרצה אבל לא למכור בב"א גוף לפירי דג"כ יהיה רווח ביתא לו. ואף דאביי לטעמי' דא"י למכור רק משום שמא תכסוף ולגבי דידה לא שייך זה קודם תק' אושא דגוף בלא זה מהני מכירתה ולא יהי' לו גוף הקרקע לעולם מ"מ ע"כ מודה אביי דרווח ביתא חשיב הנאה רק דא"י לגרוע זכותו מש"ה דאין חיוב עליו שיהי' רווח כו' וצריך לטעם שמא תכסוף אבל מ"מ כיון דהוא א"י למכור שמא תכסוף שוב בסלוק דיד בעה"ש עה"ת לא סילק רק ממה שהיה לו בפירות לא שתוכל למכור דשייר כדי שיהיה רווח ביתא ולא סילק לענין מכיר' וממילא א"י למכור גם בחייה לפירות כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש לעיל דלו ב' זכותים גוף לפירי וגם הפירי א"כ עכשיו דנימא דסילק רק מפירי הסלוק רק כשיבא לעולם כמוכר פירות דקל רק דנימא דמהני סלוק בדבר שלב"ל אבל מצי הדר ביה קודם שבא לעולם משא"כ אי ממכירה דע"כ סילק מגוף לפירי וזה חל מיד וא"י לחזור. ופריך ואימא מפירי ויהיה יכול לחזור בו לגמרי ומשני כיון דבוצינא טב אינו נכלל בהסילוק רק מכירה כיון דהיה סבור דמהני הסילוק מפירי בשעת מעשה. ויש לדחות דלמא באמת כדי שיוכל לחזור בו היה הכונה כנ"ל. אך י"ל דהב"ש הקשה דפירי הוי כנכסים שיפלו דלא מהני סלוק לתו' ע"ש. וי"ל דבאמת קאי על פירות שישנם בשעת נשואין מחוברין דג"כ זוכה בפירות גמורים כדקי"ל לעיל וכבר בעולם. וא"כ פריך שפיר אימא מפירי ולא מהני רק על אותן שכבר הם לא על שאר הפירות דהוי כנכסים שיפלו וממילא א"י למכור ג"כ ומשני בוצינ' כו' דכבר הן אלו הפירות כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש לעיל דראוי להיות דמי המכירה שלו ורק משום דסילק א"ע מנכסיך לדמיהן ג"כ אבל אי מפרשינן לפירי לא סילק א"ע רק מנכסים לפירות לא לדמיהן כשתמכור ועדיין לזכות זה שלו ולא דמי לט"ה. ואינו מוכרח. עוד י"ל דלמ"ש רשב"ם דסילק א"ע מפירות אינו חייב לפדותה דפרקונה תחת פירות וכיון דעודה ארוסה נסתלק אינו מתחיל חיוב פרקונה דלטובתו נתקן א"כ הא ודאי דכשסילק רק ממכירה דעדיין חייב בפרקונ' כיון דפירות שלו א"כ פריך שפיר אימא מפירי וטוב לו לפטור מפרקונה כיון דעתה חייב וגם ספק מכירה ומשני בוצינא טב מקרא היינו דטוב לו שיהי' פירי שלו אף דיש ספק מכירה דלא שכיח מפרקונה שהוא אם יזדמן אח"כ:

וכל הנ"ל למ"ש אין הוכחה לדברי תוס' ב"ק דבסילק א"ע מפירות ג"כ שייך תק' אושא דמרש"י משמע שם דהיה תק' אושא שיהיה קנין פירות כק' הגוף אף דבכ"מ לאו כק' הגוף משא"כ כשאין לו ק"פ י"ל דגם תק' אושא לא שייך. וגם לתו' אינו מוכרח רק למ"ד ק"פ כקנין הגוף דע"כ תק' אושא רק בסילוק מפירות אבל למאי דקי"ל לא כקנין הגוף י"ל דהיה התקנה רק כנ"ל. אולם מש"ס דהכא הי' מוכח גם לדידן דא"כ מאי פריך אימא מפירי הא א"כ מהני מכירתה גם אחר תק' אושא אולם למ"ש אין הוכחה די"ל כנ"ל. אולם מרש"י ותוס' מוכח כן ע"ש בפי' לקוש' הש"ס כנ"ל:

תוס' ד"ה ר' אשי כו' דל"ל לר"א יבעה"ש כו' לכתחלה נמי תמכור ופי' מהרש"א גם דאית ליה מ"מ כאן כיון דבודאי כו' לכתחלה נמי משא"כ לטעמא דיד בעה"ש דמספק שפיר לכתחלה לא תמכור ע"ש. ולשון התוס' לא משמע כן דלא הול"ל משום דל"ל יבעה"ש עה"ת רק לר"א דמטעם ודאי ועוד קשה דלהנ"ל לטעם ספק למה מכרה קיים גם דיעבד הא כיון דמספק חשוב מוחזק רק דטוב מכירה מירושה משום דהא שכיח ומכירה לא שכיח אבל כשמכרה לא שייך ל"ש וא"כ יכול לבטל המכירה ולומר שסילק א"ע מירושה דב"כ וב"כ לא ירש. וצ"ל בלא מכרה הכל דאין נוח לו משום השאר ולא משמע כן במשנ' דסתמא קתני. וגם אין סברא כלל דיהיה הברירה בידו אי מכרה ואמר דמירושה סליק ואם לא מכרה ירשנה דיאמר דסליק ממכירה. אך י"ל דמה"ט האריך הש"ס בירושה הא שכיח כו' וכי מסלק אינש נפשי' כו' לא מסלק כו' הא סגי במה דאמר הא שכיח כמו בפירי דאמר בוצינא טב כו'. ולהנ"ל י"ל דזה אינו ספק כלל דלא מסלק אינש ממידי דשכיח כו' וא"י לומר אח"כ דמירוש) סליק רק לענין פירי. וזה צריך שיברר מיד כשהתחיל לאכול פירות ממילא הודאה דלא סליק מפירי רק ממכיר' ושוב אח"כ אם מכרה קיים. ואם קודם שהתחיל לאכול פירות אומר דלא סליק אלא מפירי וקרא טוב ליה.באמת א"י למכור וא"א פירות כנ"ל. ובזה היה מדויק לשון המשנה ה"ז אוכל פירות א"כ למה כתב כו' קיים והיה לו לכתוב הדין מיד דמכרה קיים ואוכל פירות שזה קודם הרבותא דמהני הסילוק. ולהנ"ל בדוקא נקיט דאוכ' פירות ואח"כ מכרה קיים כנ"ל דקודם דאוכל יכול לומר דלא סליק ממכירה כנ"ל:

אמנם עיקר נראה כמו שמבואר בח"מ (סי' מ"ב ס' י"ד) גבי סלעין דנרין בכ' בשטר לא מהני תפיסה על יותר דכיון שהוא להוציא היה לפרש יותר וזה ראיה שרק ב' משא"כ בשובר לא היה צריך לפרש כיון דידו על עליונה. ואם היה מחייב א"ע במה שאינו חייב סלעים אין החיוב רק ב' שמשמע לא יותר. ומה"ט לא מהני כאן תפיסה שלה בפירות שתאמר מכל מילי סליקת כיון שספק כמו בשטר הנ"ל כיון שהוא סילק ומחילה בדיבור זה של דו"ד אין לו אינו מסולק רק כפי משמעות של הדיבור וכיון דיד בעה"ש עה"ת אינו במשמע רק הפחות שוב אינו ספק ובאמת מסולק רק מהפחות שאין בדיבור הנ"ל יותר. ואף אם היה כונתו לדבר אחר חשיב דברי' שבלב שא"ד כנ"ל. ושוב נראה דגם נגדו לא מהני מה שיאמר אח"כ שטוב לו יותר סלוק מירושה או מפירות כיון דסתמא בוצינא טב כו' ומכירה לא שכיח כו' שוב ממילא משמעות הלשון דו"ד אין לי סילוק ממכירה ממילא נסתלק ממכירה בדיבור זה ולא מהני כונתו לדבר אחר דהוי דברים שבלב כנ"ל וכיון דיד בעה"ש עה"ת כנ"ל שוב לא חשיב ספק כנ"ל. וא"כ לכאורה קשה דברי תוס' הנ"ל דגם לטעמא דיד בעה"ש עה"ת למה לא תמכור לכתחלה כמו לר' אשי. אך הטעם פשוט כיון דמבואר לעיל פ' האשה בכמה דברים שלא תמכור ואם מכרה קיים א"כ שוב כיון דיד בעה"ש עה"ת שסילק מהפחות שוב אמרינן גם ע"ז שלא סילק א"ע רק לענין דיעבד אם תמכור לא יהיה לו דו"ד לערער ולא לענין שתוכל למכור לכתחלה כנ"ל:

ולכך הקשו ר' לר' אשי דל"ל יד בעה"ש עה"ת ולא אמרינן כלל שהסילוק מהפחות רק לשון בנכסיך א"כ תהי' רשאי למכור כו' והטעם דר"א ל"ל נראה דסבר כיון דסלק עודה ארוסה ספק אם התחיל זכותו כלל כמ"ש לעיל. ועוד י"ל דר"א על אביי קאי דשני יד בעה"ש עה"ת ופליג דלאביי לטעמי' דרק ידו כידה א"כ הוי כס' ויבם בנכסי סבא דאיהו ודאי אף אם לא נסתלק והוא ס' ואין ס' מוציא מ"ו. והי' מיושב מה דהשמיט הרי"ף כל הגמ' ושנוי' דר"א דהי' צריך להביאו דנ"מ לדינא בלא אמר בלשון בנכסיך רק בשדות אלו וכה"ג דלא ס"ל יד בעה"ש עה"ת. ולמ"ש א"ש דלמאי דקי"ל כרבא דידו עדיפא מידה מודה ר"א דיד בעה"ש עה"ת כנ"ל:

גם י"ל טעמא דר"א דספק בתקנה לא חשיב מוחזק כדאמר בירושלמי לקמן זו תורה כו' ע"ש. גם י"ל למ"ש תוס' ב"ב וגטין פ' הזורק דהיכא דאם מכרה קיים שוב לא שייך מה שקנתה אשה כו' וחשיב בחזקתה. א"כ כאן כיון דעכ"פ סילק ממכירה דאי מכרה קיים א"כ שוב נימא דמכל מילי סילק נפשי' דעכ"פ לא חשיב מוחזק ולא שייך יד בעה"ש עה"ת כנ"ל:

גם י"ל דסבר שיהי' הברירה בידו כנ"ל א"כ לא יהי' סילוק משום דבר דלא תוכל למכור שיאמר מירושה סילק וכשלא תמכור ירשנה דיאמר ממכירה. ושוב כיון שיהי' בטל לגמרי לא אמרינן כלל יד בעה"ש עה"ת כמו אחר הפסח בח"מ (סי' מ"ב) ע"ש. ושוב נימא דמכל מילי סילק וצריך לשנוי' כנ"ל:

וקושית תוס' על ר' אשי נראה לישב. דלר"א הפי' בנכסיך ולא פירותיהן. היינו מה שיש לו זכות בקרקעות לפירותיהן דזה בגוף הנכסים דמ"ה לא הוי דשלב"ל דקל לפירותיו מזה סילק א"ע. אבל גוף הפירות כשבאים לעולם זה שלו דמזה לא סילק וממילא מהני מכירתה דכשהיא של לוקח לא זכה בפירות של אחרים. וא"כ נהי דלא יחשב מזיק שיעבודו מה שמכרה שתתחייב לשלם לו כמ"ש לעיל מ"מ עכ"פ אסור לכתחלה ככל גרמא דקי"ל דאסור ושפיר לא תמכור דמזיקת זכות הפירות שלו דלרוב הפ' אף דמתכוין לטובתו כיורש מוחל דמ"מ אסור כנ"ל. והסילוק לא חשיב כאומר קרע כסותי דהוא רק סילוק כנ"ל:

עוד י"ל דהא מבואר לעיל פ' האשה דמן אירוסין לא תמכור ואי מכרה קיים. וא"כ כיון דלשון דו"ד אין לי לא מהני לזכות שיש לו כבר רק על מה שיזכה כמו שפירש"י לעיל וא"כ כיון שכ' לה בעודה ארוסה דו"ד אין לי א"כ לא מהני רק לענין לבטל המכירה בדיעבד שמכרה שזכות זה עדיין לא הי' לו בעודה ארוסה רק שיזכה בנשואין הועיל דו"ד כנ"ל. משא"כ לענין שלא תמכור לכתחלה זכות זה כבר היה לו גם בעודה ארוסה ולא מהני כלל לשון דו"ד ושפיר גם אח"כ לא תמכור אלא שמכרה קיים כנ"ל:

גמרא רא"א בנכסיך ולא לאחר מיתה כו'. לכאורה גם לענין מכירה דהא קי"ל ביתך שאני נכנס מת או מכרו מותר דלא חשיב ביתו. א"כ כמו דאמעיט מנכסיך לא לא"מ שאינו שלה כמו כן אם מכרה כנ"ל:

אך לא קשה דלענין ביטול המכירה היא רק מצד שא"י למכור דמשועבד לו א"כ הסילוק על שעת המכירה שיהי' שלה שתועיל מכירתה וכיון שמועיל ממילא אינו שלו דשל לוקח הוא. דבשלמא שם דמהני המכירה שוב אינו ביתו כמו מת משא"כ כאן דאחר המכירה א"צ לסילוקו רק שתועיל המכירה ושפיר בנכסיך קרינן כנ"ל. משא"כ לא"מ דעכ"פ אינו שנה כנ"ל:

לכאורה בכ' בנכסיך ובפירותיהן למה א"א פירות נימא דסילק מפירות דומיא דנכסיך שאם תמכור הפירות יהי' קיים. בשלמא לר"א א"ש דרק ממשמעות נכסיך לא בפירות אבל בפירותיהן הוא לגמרי משא"כ לאביי דמשום יד בעה"ש עה"ת מפרשינן בנכסיך לענין שמכרה קיים אף דהן שלו כן נפרש בפירותיהן אף שלא תמכור הנכסים והפירות שלו מ"מ אם תמכרם יהי' קיים. ולטעם א' שכ' לעיל דלא אמרינן תרתי דסתרי שיהי' שלו ושמ"מ תוכל למכור רק בגוף הנכסים ששלה מסתלק מזכות הגוף וממילא מהני מכירה א"ש דבפירות לא שייך זה כיון דשלו לגמרי לא שייך שיהי' מכרה קיים וע"כ נסתלק מהפירות. אבל לטעם הפשוט שכ' דהוי כאומר שבשעת שתמכור מסתלק שייך גם בפירות. וצ"ל כיון דבשלו לא מהני דו"ד וסילוק רק קנין אלא בשלה בעודה ארוסה מהני גם על שמכרה קיים דגם אז אחר נשואין גוף שלה מהני הסילוק אף דנשואה לא מהני כנ"ל. אבל הפירות דאז לגמרי שלו לא מהני הסילוק ודו"ד א"ל על כשכבר יהי' שלו יהי' מסולק בשעת מכירה כנ"ל. דבשלמא כשמסתלק מהפירות לגמרי מהני הסילוק שאינו מתחיל לזכות בהפירות כלל משא"כ כשיהי' מסולק בשעת מכירה ואז כבר שלו ובשלו לא מהני סילוק ודו"ד א"ל כנ"ל. וכמו באומר שדה שאני לוקח ממך כשאקחנה לא יהא לי דו"ד כנ"ל. ואינו מוכרח גם בהנ"ל. אך עכ"פ קנין לא הוי דו"ד אין לי במה ששלו רק הפקר וכיון שכ' לה חשיב ג"כ שיבטל ול"א יד בעה"ש עה"ת. ויש לדחות דלא מיקריבטל כיון שמסולק ויכולה לזכות בהם ומהני מכירתה דבאין כא' זכייתה ומכירתה כמ"ש הר"ן ביאוש וש"ר. ויש לחלק:

ת"ר אלו הן פ' כו' מכר פירות ולקח קרקע כו'. למה שפי' הפ' דקאי הך ברייתא אר"י בסילק א"ע מפירות קשה למה תני מכר פירות כיון דא"א פירות א"י למכור והול"ל מכרה ולרמב"ם דהדין ימכרו וילקח בהן קרקע א"ש. משא"כ לשאר פ' ומסתמא דש"ס לקמן בדשיירא דוקא לא שייך מכר כנ"ל. ואפשר דבשיירא הדין ימכר ודוחק דלא חלקו הפ' כנ"ל וגם לרמב"ם הול"ל הדין ימכרו כו'. ויש לפרש דלא קאי אסילק כלל רק אעלמא קאי ומפרש מה פירות ומאי פ"פ ושייך שפיר מכר פירות דהן שלו. אך א"כ למה רק אוכל פירות מקרקע שקנה הלא גם גוף הקרקע שלו שקנאה בעד פירותיו. ולע"ד מוכח מזה כפי' הרי"ף לעיל פ' האשה וכפשטא דש"ס (ע"ט ע"ב) פ' תקינו לי' ופ"פ לא תיקנו דלעולם לא תיקנו לו רק חדא פירא ולכך כפל דולד מלוג לאשה רק הכא משום דמכר הפירות ולא אכלן ולקח בהן קרקע בזה פירי פירות במקום פירי קיימא ע"ש. מפורש ברי"ף ז"ל דבלא סילק א"ע הדין כן ג"כ דרשאי לאכול הפירות או כשמכרן ולוקח קרקע יש לו פירות השניים והגוף דאשה. ומ"ש הרא"ש כאן דלרבנן הקרקע שלקח בעד הפירות שלו ולא משכחת פ"פ היינו לשטתו לעיל משא"כ להרי"ף לא קשה כלל דמיד בהקרקע אין לו זכות רק לפירי אחת או לאוכלן ויהי' רוח ביתא או למכור הפירות וליקח קרקע דאין רוח ביתא מגוף הקרקע שוב יאכל פירות שניים והגוף שלה דלענין כשאין רוח ביתא אין לו זכות דמה"ט פסק הש"ס דמכר קרקע לפירות לא עשה כלום ואין אומרים ישלם לה הרוח ביתא בשומא דלענין כשאין רוח אינו שלו כלל. ולא קשה מה שתמה הרא"ש פ' האשה דלרי"ף ולד ולד לאשה וכ' ולא מסתבר כלל דכיון דולד דידי' וא"ב שחיט ואכיל לי' וולד ליהוי דידה ע"ש ולמ"ש א"ש דמיד יש לה זכותה בבהמה שהולד כשלא יאכל שלא יהא רוח ביתא לא יהי' שלו כלל רק לפירות יש לו שיאכלם לא לענין לגדל שיהי' מהפירות פירות ולא יהי' רוח ביתא מהפירות. וכשמגדל הולד שיהי' מהן ולדות שוב בזמן הגידול הולד שלה וממילא ולד ולד שלה שאותן פ"פ שמחמת שאינו אוכל פירות הראשונים הם באין משלה דלענין זה לא הי' לו פירות כלל. ועדיין הברירה בידו או שיהי' ולד ראשון שלו ויאכלם וממילא ולד ולד שלה או שיעשה מולד ראשון קרן ויהי' ולד ולד שלו רק כיון שהוא מטלטלין כבר זכה בא' ואם רוצה לפירות צריך ליקח קרקע כמו נפל מטלטלין. וא"ש הלשון פ' תיקנו פ"פ לא תיקנו ליה לרי"ף. והא מהצורך לתקן פ"פ כיון דתיקנו לי' פירי ממילא פ"פ שלו. רק כמ"ש דמיד בנכסים לא תיקנו לי' רק לפירי א' ולא לפ"פ דזה שלה כשלא יאכלם ויקנה קרקע יהי' הגוף שלה ויהי' לו רק חדא פירי ואינו יכול לגדל שיעשה לו מהפירות קרן לקנות בהן דבר קיים שיהי' שלו ושיהי' לו מהם פירות דהיינו פ"פ כנ"ל:

ומיושב ג"כ תמיהת הרא"ש ז"ל שם בהכניסה עז לחלבה דאחרים ופירות דקל כיון דאין לה יותר כלי' קרנא ע"ש. ולהנ"ל יש לה שיור דשלה הפירות לגמרי ושלו אינו רק לאוכלם ולענין לפירות הפירות שלה כנ"ל. וממילא לרי"ף ז"ל א"ש כאן לשון מכר פירות ולקח בהן קרקע ה"ז פ"פ וגוף הקרקע שלה אף דיכול לאכלן מכל מקום כשמכר הדין כנ"ל דחשיב רק פ"פ ומיירי בלא סילק כנ"ל:

ומיושב מה דתמוה לרא"ש ז"ל דבשלמא אי אין הסילוק דבנכסיך על נכסים שיפלו לה אחר הנשואין שייך לחלק בין פ' לפירי פ' דאותה קרקע שקנתה אח"כ בעד הפירות הוי כנכסים שנפלו אח"כ ומזה לא סילק מצד עצמם. רק אי נכללין בכלל פירות נכסי הראשונים שהי' לה ושפיר פליגי ר"י ורבנן אי פ"פ בכלל פירי או לא. משא"כ להפ' דבכלל בנכסיך גם הנכסים שיפלו אחר נשואין א"כ מה עדיפות דהך קרקע שקנתה בעד הפירות שסילק א"ע הא נכלל בכלל הסילוק נכסים ופירותיהן שהן פ' הראשונים מנכסים שקנתה ומה להם ללשון פירי פירות כשאר נכסים שנפלו לה שסילק א"ע מפירותיהן כנ"ל. ואדרבא הני נכסים שלה יותר שהי' בידה לאכלן לגמרי משאר נכסים שנפלו כנ"ל. ובשלמא לרמב"ם ז"ל דפ' דהדין ימכר א"ש דמיד לא נסתלק רק לענין שלא יהי' הפ' שלו לגמרי לאכלן אבל עדיין יהי' כמו שאר נכסי מלוג ליקח בהן קרקע ויאכל פירות א"כ שפיר עדיף משאר נכסים שנפלו אח"כ דשפיר סילק את עצמו מפירותיו משא"כ אלו שהי' שלו לפירות לא סילק רק לפ' ולפ"פ נשאר שלו היינו שימכרו וילקח קרקע ויאכל פ' כנ"ל. רק לכל הפוסקים וכדאמר בש"ס בדשיירא א"כ הוי כשאר נכסים ואדרבא כנ"ל:

ולרי"ף ז"ל מיושב דיש לו ב' זכותים בפירות לאכלן או למכרן וליקח קרקע שיהי' קרן שלה ופ"פ שלו דהו"ל חדא פירי כנ"ל. ושפיר בסלק א"ע לר"י אמרינן יד בעה"ש עה"ת שלא נסתלק רק מזכות זה לאכלן אבל לא מזכות זה למכרן ליקח ק' שיאכל פ' ויהי' הקרקע שלה דזה קרוי פ"פ אינו בכלל הסילוק דבנכסיך ופירותיהן דרק פירי ראשון בכלל דהיינו לאכלן זכות שיש לו בפירי מצד עצמם וכלשון בנכסיך לר' אשי לא לפירותיהן היינו ליקח קרקע ולרבנן דר"י גם פ"פ בכלל פירות וגם זה בכלל הסילוק דפירותיהן ואינו ספק כלל כנ"ל. או דטעמא דרבנן דהסילוק חשיב כאלו קיבל הפירות והריני כאלו התקבלתי וממילא ל"ל פ"פ כמו אם אכל פ' הראשונים דחדא פ' הוא דתקינו לי' כנ"ל:

בנכסיך ובפ"פ אי אוכל פירי והקשו על הרי"ף ז"ל הנ"ל אי א"ל פירי ממילא אין הפ"פ שלו. ולק"מ למ"ש דמיירי בלא סילק א"ע כמפורש בדבריו ויש לו זכותם כנ"ל א"כ אי לא סילק א"ע מפירי ויכול לאכלן מ"מ כשלא יאכלם ויקח בהם קרקע דהדין דגוף שלה ואוכל פ' דזה נקרא פ"פ מזה סילק א"ע דיהי' פ"פ אלו שלה כנ"ל. ומיושב שפיר כל לשון הש"ס דבעי למידק דע"כ מכל מילי סליק דאי אכיל פ' פ"פ מהיכא היינו דק' הש"ס דהא אי כנ"ל ודאי מסתמא יאכל הפירות דאם יקנה בהן קרקע יהי' הכל שלה דמפ"פ סילק א"כ כיון דמסתמא יאכל ולא יהי' פ"פ שוב ראוי להיות כאלו בטל לגמרי דלא אמר יד בעה"ש עה"ת. ודייק דא"כ גם לר"י דשייר לעצמו פ"פ ג"כ קשה כנ"ל דמסתמא תאכל הפ' דאם תקנה קרקע יהי' פ"פ שלו מ"מ אמרינן כיון דבדשיירא יהי' אפשר שיהי' פ"פ לא חשיב בטל לגמרי כן כאן כנ"ל:

הנה הרמב"ם פ' דהדין ימכרו ויקנה קרקע ויאכל פ"פ. והיינו דלר"י לא סילק א"ע מהפירות רק מלהיות שלו לגמרי אבל עכ"פ יהי' הפירות כשאר נכסים שנפלו לה ככספים ופירות תלושין דהדין ימכר וילקח קרקע ויאכל פירות ע"ש ותמוה דבש"ס להדיא בדשיירא דא"כ מה מדמי לה:

ונראה דהנה תמוה לענ"ד להרא"ש ז"ל וש"פ בסילק מפ"פ כיון דהפירות שלו וכשקונה קרקע בעד הפירות גוף הקרקע שלו כמו שכ' הרא"ש ז"ל בהדיא וא"כ מה שייך סילוק מהפ"פ הא ודאי דצריך קנין ככל דברששלו שמקנה לה הפירות מקרקע שלו וממילא לא מהני קנין ככל דבר שלב"ל דהוי לכשאקח קרקע קנוי לך הפירות דגם לר"מ לא מהני לרויה תוס' בכמה דוכתי דלכשאקחנה קני' מהני לר"מ אף דלא עבידא דאתי משום דהקרקע כבר בעולם ע"ש. ובפירות דקל משום דעבידא דאתי ע"ש בגמ' אבל לצרף שניהם שדה לכשאקחנה יהי' הפירות קנוים לך דלאו בעולם ולא עבידא דאתי שיקנה י"ל דגם לר"מ לא מהני ועכ"פ לדידן ודאי דלא מהני. וא"כ ע"כ גם מפירי סליק כנ"ל. ובדר"י דשייר פ"פ אף דג"כ לא מהני שיור דשלב"ל מ"מ בשייר פירא לעצמו קי"ל דמהני ע"ש. ובזה שייר לעצמו הפירי פירות י"ל דמהני:

אך באמת גם לר"י קשה דהטעם בשייר לעצמו ע"מ שהפ' שלו דאמרינן דשייר מקום פירי היינו הקרקע לפירות ע"ש אבל בבעל דאין לו רק הקרקע לפירות ממילא כיון שנסתלק מהפירות רק אם תקנה קרקע שייר שיאכל מקרקע שתקנה מהפ' שסילק עצמו והוי שייר לאחר כיון דמדפירי לא נשאר סילק כלום שלו. ולרמב"ם א"ש דהפ' כשאר נכסי מלוג דימכרו משא"כ להרא"ש כמ"ש לעיל. ובפרט כיון דסלק בעודה ארוסה לא התחיל זכותו בפירות כלל ולא שייך דשייר מקום פירי לעצמו כנ"ל. ונראה לענ"ד דנהי דכשכבר יש פירות ומקנה הפירות לא' לא יועיל כשמקנה לאחר שכשימכור זה הפירות ויקנה קרקע יקנה זה הפירות מקרקע שיקנה דגרע מדשלב"ל. מ"מ כשעדיין אין פירות רק דקי"ל דיכול להקנות דקל לפירותיו והיינו דזכותו שבקרקע עצמו יכול להקנות עכשיו לזכות מיוחד ולענין זכות זה הקרקע שלו ואפילו עבדו לקנס מהני לחד לישנא. ואף דזה מזיק עבדו של המוכר מ"מ לזכות זה לגמרי של הקונה. וא"כ י"ל דשפיר יכול להקנות לא' דקל לפירותיו ולשני הדקל לפירי פירות היינו כשימכור הראשון הפ' ויקנה קרקע יהי' הפירות מהקרקע של זה שני ולא חשיב דשלב"ל דמי שהדקל שלו וממילא הפ' וחלופי הפירות היינו קרקע שקונה בעדם ופירי דקרקע שני' הכל לבעל הדקל וא"כ גם זכות הפ"פ ישנו בהדקל ושוב שפיר יכול להקנות הקרקע גם לפ"פ כמו לפירי דלענין פ"פ יהי' הדקל שלו כמו חלופי חליפין וגדולי גדולין. וא"כ מהני אף שמקנה לא' קרקע לפ' ולשני הקרקע לפ"פ והדין כשבאים הפ' והראשון לא אכלם רק קנה בהן קרקע פ"פ של השני דכבר זכה בהקרקע לפ"פ כשיהי' כנ"ל כיון שגם הפירי לא הי' בעולם כשקנה רק הזכות בהקרקע הנ"ל. וא"כ מיושב הכל ב"ה דשפיר בעי בכ' בנכסיך ובפ"פ דלא סילק עצמו מפירות ומ"מ פ"פ שלה היינו דנשאר זכותה בקרקע לפ"פ והוא זוכה רק לפירות כיון שעדיין אין פירות וכ' עודה ארוסה סילק א"ע מזכות שבקרקע לפ"פ א"כ זה נשאר שלה אף דלפירות שלו מ"מ אם יקנה בהן קרקע הפ' שלה וא"צ קנין אחר כנ"ל:

אמנם פ' השולח גבי עבדו לקנס בעי' דלא איפשטא אי מהני דכיון דלא עבידי דאתי לא מהני ע"ש. וא"כ אי לא מהני שאין זה חשיב זכות בהדקל מה שאינו עבידא דאתי ע"ש. א"כ גם כאן לא יועיל כלל דבשלמא לענין הפירות מהני קרקע לפ' דעבידא דאתי משא"כ לענין הפ' אם יהי' הדין דלא כהרמב"ם רק בדשיירא א"כ אינו עבידא דאתי כלל שתקנה בעד הפ' קרקע ושיהי' מהן פ' א"כ א"א להקנות ולשייר כלל זכות זה בהנכסים לענין פ"פ כנ"ל. ושוב יתבטל לגמרי או דסילק עצמו מכל מילי כנ"ל. או דיהי' הדין כהרמב"ם דהי' כונתו לסלק רק שלא יהי' שלו אבל יהי' הדין ימכר וילקח בהן קרקע דהוי עבידא דאתי כנ"ל ומהני מעכשיו השיור והקנין נ"ל. אולם לאותו צד הבעי' דגטין דמהני עבדו לקנס אף דלא עבידא דאתי שפיר אמרינן כאן דסילק ושייר כנ"ל אם יהי' אף שלא יהי' הדין ימכר כנ"ל:

וא"כ בעי הש"ס הכא להך צד דמהני כנ"ל בסילק מפ"פ אי אוכל פ' ומ"מ מהני שיהי' פ"פ שלה אף שזוכה בקרקעותיו לפירות מ"מ כיון שסילק עודה ארוסה שעדיין אין פירות נשאר שלה הזכות בנכסי' לענין פ"פ כנ"ל. ופריך עלה כיון דאכלינהו לפ' כו' אף דידע דמשכחת בדשייר מ"מ שם לא עבידא דאתי ולא חשיב זכות בקרקע וממילא לא קנה פ' מקרקע שלו וצריך קנין ולא מהני ומשני בדשייר דגם דלא עבידא דאתי חשיב זכות כנ"ל. ודייק שפיר מר"י דג"כ בדשיירא ומ"מ חשיב זכות כנ"ל. אבל לצד הבעי' דגיטין דעבדו לקנס לא מהני א"א שיהי' בדשיירא דא"כ לא קני כלל ויבטל לגמרי וע"כ לר"י דלא סליק רק מפירות להיות שלו לגמרי אבל הוי כנ"מ שילקח בהן קרקע ויאכל פירות והוי עבידא דאתי כנ"ל דלא סילק כלל מזה כנ"ל. וא"כ למאי דלא איפשטא שם פ' הרמב"ם ז"ל שפיר דמוכרן כר"י דכיון דלצד דלא מהני ע"כ הדין ימכרו א"כ אף דלצד דמהני י"ל בדשיירא שוב יד בעה"ש עה"ת וממילא הדין ימכרו כנ"ל. ועוד דכיון דמס' א"י להוציא א"כ אם סילק מהפ' לגמרי רק בדשיירא יהי' שלו פ"פ שוב לא יוכל כלל להוציא גם בדשיירא דאז תהי' היא חשיבה מוחזקת דגוף ה ודאי שלה וס' אם זכה במה ששיירא דשמא לא מהני בלא עבידא דאתי. וממילא לר"י כיון דלא רצה להסתלק מפ"פ אמרינן דהסילוק רק שיהי' הדין ימכר דמהני כנ"ל. אך יש לדחות דאז כשתשייר יוכל ליקח פ"פ ממ"נ אי מהני עבדו לקנס א"כ מהני בדשיירא וקנתה ק' שיאכל פ' ואי לא מהני שוב הי' הסילוק שיהי' הדין ימכר וג"כ מהני. אך ז"א דעכ"פ לא יוכל לכוף מספק שימכר דשמא מהני בשיירא ושוב לא עבידא דאתי ולא יוכל ליקח בשיירא מספק. ולכך אמרינן שוב בוודאי דכוונתו שימכר ופ' הרמב"ם שפיר:

עוד י"ל דהא תמוה לר"י כמ"ש לעיל אי מהני ההסלוק על נכסים שיפלו א"כ לא שייך כלל ענין פ"פ דעכ"פ נסתלק מקרקע שתקנה בפ' הראשונים. וע"כ כהרמב"ם דהדין ימכר א"כ מיד לא נסתלק וגרע מנכסים שיפלו כמ"ש לעיל. וא"כ י"ל דדייק דאמר ר"י ר"י לעולם אוכל פ"פ מאי לעולם כדדייק לעיל (מ"ח) בגמ' ע"ש. וי"ל הפי' בין שיש לה נכסים עכשיו דאז סתם בנכסיך על שישנם לא על שיפלו וכתנאי דאמרו לו כמ"ש תוס' ובזה אוכל פ"פ בדשיירא כנ"ל דנקרא פ"פ כיון שהוא רק מצד סילוק הראשון כנ"ל. ובין דאין לה עתה דפי' בנכסיך רק על שיפלו ואז חשיבי פ' ראשונים מ"מ אוכל פ"פ בזה הדין ימכר כנ"ל. ודייק שפיר דבדשיירא אפשר ולא אמרינן כיון דאכלינהו כנ"ל. וא"כ לפי משמעות סתם גמ' לעיל (ע"ח ע"ב) דפריך ארב ושמואל כמאן דלא כר"י כו' דגם לר"י הלכה כר"ג. וה"א דרבותינו הי' תקנה בתר מתני' כמ"ש הר"ן וא"כ א"א אף בנכסיך סתם לומר דסילק רק מנכסים שישנם דבל"ז מכרה קיים א"כ ע"כ שיפלו כמ"ש הרא"ש. א"כ מוכח לר"י דימכר ופסק שפיר כנ"ל:

או י"ל דגמ' דייק למ"ד פ' החובל דט"ה בעל אכיל פירי ואף דבא לה מצד ספק שימות קודם וזה מה שאין לו זכות מ"מ כיון דהיא תחתיו אית לי' פירי שייך גם כאן לר"י דסילק לגמרי מהפירות מ"מ כשקונית קרקע בעד הפירות א"ל פירי אף שלא יהי' הדין ימכר כנ"ל בדשיירא כו'. אבל למאי דקי"ל שם ט"ה לאשה ואין אוכל פירי כו' והפ' פד"פ לא תיקנו היינו הפרי מדבר שאיןלו זכות בו כנ"ל. א"כ אי סילק לגמרי מהפירות לא הי' לו פירי כלל כשקנתה ק' בעדם כמו בט"ה כיון שאין לו זכות כנ"ל. א"כ ע"כ הדין ימכר כו' ולא נסתלק לגמרי כנ"ל:

עוד י"ל דר' אשי דבנכסיך ולא בפירותיהן כו'. והא נהי דק"פ לאו כקנין הגוף מ"מ זכות חשיב בגוף הנכסים לפירותיו וע"כ כמ"ש לעיל דבאמת נסתלק גם מזכות זה שבנכסים לפירותיהן ומה"ט מכרה קיים גם לפירות. אלא דמ"מ זוכה בפירות כשבאים לעולם ע"ש. וא"כ בכ' בנכסי' ופירותיהן בשלמא לת"ק גם פ"פ בכלל פירותיהן ולא דמי לנכסיך שאין פ' בכלל אבל לר"י לטעמי' דאין פ"פ בכלל פירותיהן אבל עכ"פ מהפירות נסתלק לגמרי ואם יהי' הדין ימכר וילקח בהן ק' ויאכל פירותיהן א"כ יש לו זכות עדיין בפירות לפירותיה דע"כ קנין פירות חשיב זכות כנ"ל והא נסתלק מפירות דומי' דבנכסיך רק שם מהני דזוכה כנ"ל. משא"כ בהפ' אם הדין ימכר כו' וע"כ דבאמת נסתלק גם מהזכות שיהי' הדין ימכר רק אם תשייר וזה לא חשיב זכות בגוף הפירות הראשונים כנ"ל. וא"כ למ"ש לעיל דהא דר"א נד מיד בעה"ש עה"ת כמ"ש תוס' היינו דקאי לאביי דידו כידה לא אמרינן יבעה"ש עה"ת כנ"ל ורק מטעם ודאי משמעות נכסיך ולא בפ'. וא"כ לדידי' דייק הש"ס שפיר דע"כ לר"י רק בדשיירא דאין הדין ימכר דא"כ היה זכות בפ' ויד בעה"ש עה"ת לא אמר משא"כ לדידן לרבא דידו עדיפא מידה ושייך יד בעה"ש עה"ת ואף בלא משמעות כנ"ל. שפיר כהרמב"ם ז"ל לר"י נהי דסילק מפ' מלהיות שלו לגמרי מ"מ מלהיות כנ"מ לא סילק שימכר כו' ואף דחשיב זכות בהפירות מ"מ אמרינן יד בעה"ש עה"ת ולא סילק מזה אף שנכלל בפ' כמו לענין בנכסיך כנ"ל. עוד י"ל דלכאורה כיון דכ' בנכסיך ובפירותיהן ע"כ הדין ימכרו לר"י דאי כונתו בדשיירא א"כ למה כ' בנכסיך הי' סגי בפ' נכסיך דג"כ היה מכרה קיים בחיי' לפירות בודאי כיון דאין לו זכות בפירות רק אם שיירה וכשמכרה לא שיירה רק משום תק' אושא א"כ למ"ש לעיל דבסילק מפ' לגמרי להרבה פ' לא שייך תק' אושא דתיקנו רק שיהי' ק"פ כקנין הגוף ע"ש א"כ למה כ' בנכסיך בל"ז יועיל מכירתה בין בחיי' בין לגמרי להסוברים דלא כתוס' פ' החובל. וא"כ ע"כ שלא סילק א"ע רק מלהיות שלו אבל ימכרו ליקח בהן ק' כו' ושפיר לא הי' מהני מכירתה והוצרך בנכסיך. אך אימא מירושה דמשני לעיל רק דעדיף ממכירה דשכיח כנ"ל. אבל בזה כיון דמוכרח דמסתמא סילק מהפירות לגמרי רק בדשיירא וא"א לפרש בנכסיך למכירה מפרשין לירושה כנ"ל. ושפיר אמר הגמ' בדשיירא כו'. א"כ זה דוקא לאביי דנכסיך ספק לירושה ג"כ רק משום יד בעה"ש. וגם לר"י דוקא דמהני סליק מירושה. משא"כ לר' אשי דלשון בנכסיך לא לאחר מיתה א"כ אא"ל לירושה. וכן לרמב"ם שפ' דתנאי בטל מירושה. א"כ כשכ' בנכסיך ע"כ הדין ימכר כנ"ל:

עוד י"ל נהי דנימא בהך לישנא דגטין דבלא עבידא דאתי ג"כ חשיב זכות וא"כ לר"י בסילק מפירות מ"מ יש לו פ"פ אף דרק בדשיירא וע"כ כמ"ש לעיל דנשאר לו זכות זה בהנכסים לפ"פ אף ששלה לפ' דגם זה חשיב זכות בנכסים וא"כ זה שפיר ר"י לטעמיה אבל לדידן דקי"ל כר"ש לעיל דנכסים שאין ידועים לא זכה בהן בעל כלל אף דהספק ידוע ע"ש וא"כ כיון דרק בדשיירא הו"ל נכסים שאין ידועין אותן הפ' ולא שייך כלל מ"ש שנשאר זכותו בנכסים בשעת נשואין לפ"פ הא כיון דמסולק מפ' שוב אין לו זכות בפ"פ משום אין ידועים וע"כ הדין ימכר דשפיר ידועים כנ"ל. והש"ס אמר לר"י דאין מחלק לעיל ולדידי' רק בדשיירא דג"כ יהי' מהני אף שאין ידועים משא"כ לדידן דק"ל כר"י ולעיל כר"ש שוב ע"כ הדין ימכרו כנ"ל: