מתני' הכותב אם כן למה כתב לה כו'. בגמרא מפרש טעמא: הכי . גרסינן רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות. ובגמ' מפרש אלו הן פירי פירות: שמתנה על מה שכתוב בתורה. דקסבר ירושת הבעל דאורייתא ובבבא בתרא (דף קיא:) נפקא לן מהאי קרא לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה האי וירש אותה יתירא הוא לדרשא שהאיש יורש את שארו ושארו זו אשתו ואע''ג דשארו דקרא לאו אשתו היא דהא כתיב ביה ונתתם את נחלתו לשארו וליכא למימר שתירש האשה את בעלה דהא ממשפחתו כתיב מיהו גבי קרא יתירא דוירש אותה דרשינן הכי ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו שארו וירש אותה האיש יורש את אשתו: וכל המתנה כו'. אבל פירות תקנתא דרבנן היא ומצי לאתנויי עלייהו: גמ' תני ר' חייא האומר לאשתו. ולא תני כותב דאשמועינן דבאמירה בעלמא נמי סליק נפשיה בלא שום קנין וכתיבה: וכי כתב לה מאי הוי. וכל שכן אמירה: האומר לחבירו. כגון שדה של שותפין ואמר האחד לחברו אחד מן הלשונות הללו [בין בכתיבה בין באמירה]: לא אמר כלום. דאין כאן לשון מתנה: בכותב לה ועודה ארוסה. ודאי מי שהקרקע שלו ובא ליתנו לחבירו צריך לשון מתנה ומתניתין בכותב לה עד שלא זכה בנכסים ומתנה עמה שלא יזכה בהן לכשישאנה ואין צריך לשון מתנה שהרי אין לו עכשיו רשות בהן: ממקום אחר. שאינה ירושת אבותיו אלא ע''י מעשיו תבא לו כגון נחלת אשתו הבאה לו ע''י נשואין שלו דהואיל ומשום תקנתא דידיה תקון רבנן והוא בא למחול עליה מוחל וכדרב הונא: בתקנת חכמים. שתיקנו לטובתי ואינה טובה לי: כגון זו. לקמן מפרש אהייא אתמר: מאי כגון זו. אהיכא אמרה רבא: כדרב הונא. אמזונות שתיקנו לאשה תחת מעשה ידיה ואי אמרה אי אפשי בתקנה זו שתיקנו חכמים לטובתי שחשו לכל הנשים זימנין דלא ספקי להו מזונות במעשה ידיהן ותקנו להן מזונות ומעשה ידיהן לבעל אני איני צריכה לכך מעונגת אני ואי אפשי לעשות מלאכה אמצא לי מזונות או יש לי אומנות יקרה יתר על כדי מזונותי: אי הכי. דטעמא משום דתקנתא דידיה הוא ויכול למחול עליה אמאי אצטריך דבי רבי ינאי לאוקמה בכותב לה ועודה ארוסה אפילו נשואה נמי: ידו כידה. והרי הוא כשותף בהן וכיון שנכסים שלו צריך לשון מתנה ואין מועיל בה לשון דין ודברים: נפקא מינה לשומרת יבם. כלומר לענין דין ודברים לא פליגי דבין ידו כידה ובין ידו עדיפא מידה אין מועיל בה לשון דין ודברים לסלקו ופלוגתא דאביי ורבא לענין שומרת יבם איצטריך וביבמות אפליגו בה אביי ורבא בפרק החולץ (דף לט.) גבי מתני' דפ' דלעיל בהאשה שומרת יבם שנפלו לה נכסים דקתני מתה מה יעשה בכתובתה כו' ואיפליגו בית שמאי וב''ה ואוקי אביי פלוגתייהו בשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל בחיי בעל הראשון קסבר אביי ידו כידה לפיכך כשמת ונפלה לפני יבם ומתה עד שלא נתיבמה יורשיה ויורשי הבעל שניהם באים לירש זה מכח אחותו וזה מכח אחיו לבית שמאי חלוקה עדיפא ולבית הלל חזקה קמייתא עדיפא לפיכך נכסי מלוג בחזקת יורשי האב ופליג רבא אדאביי דאמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דכולי עלמא ידו של בעל עדיפא מידה וכשמת עמד אחיו ליבמה במקומו והרי הוא כמותו ואם מתה כשהיא שומרת יבם אין ליורשיה בהן כלום ומתני' דב''ש דנפלו לה כשהיא שומרת יבם: קנו מידו מהו. אברייתא דהאומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו קאי אבל אמתניתין לא מהניא קנין ליפות כחה דהא באמירה בלא לשון מתנה סגי לאסתלוקי אפילו מגופה של קרקע היכא דפריש כדקתני סיפא וטעמא דמתני' דאמר ה''ז אוכל פירות לאו משום גריעותא דלשון דין ודברים הוא אלא משום דלא פריש ממאי סליק נפשיה ואמרי' ידה על התחתונה כדמפרש לקמן ואינה יכולה לומר מן הכל נסתלקת הילכך מה לי קנו מה לי לא קנו אלא אברייתא קא בעי לה דקתני לא אמר כלום וטעמא משום גריעותא דלישנא הוא: מהו. מי אמרי' לא הקנה בחליפין הללו כלום ולא אמר עליה אלא לשון דין ודברים או דלמא אין חליפין באים אלא לדבר שיש בו ממש שזה קונה את הסודר ומקנה לו חפץ המכר או המתנה ועל גופה של קרקע קנו מידו ומתנה גמורה היא: מדין ודברים קנו מידו. מה שפירש על הקנין קנו מידו והוא לשון דין ודברים ואינו כלום:

מתני' הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות כו'. והא דתנן בחזקת הבתים (ב''ב מב. ושם) ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו ופריך בגמרא. פשיטא כיון דמשתעבדא ליה לפירא פירא הוא דקא אכיל לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך לאו דוקא דא''כ אכתי משעבדי ליה לפירא אלא לא חש להאריך ואיירי דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן: דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן בחייך ובמותך. ברוב ספרים גרסי' ובפירי פירותיהן וצ''ל דסתם לן כרבי יהודה וא''ת תפשוט מהכא בגמרא דעד עולם לאו דוקא מדלא תנא ליה ושמא לא חש להאריך אלא לסתום כר' יהודה: ואין לי עסק בה. וא''ת דאמרינן בהשולח (גיטין מג: ושם) גבי המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא בן חורין וצריך גט שחרור ואם כתב לו אונו זהו שחרורו מאי אונו אמר רב ששת דכתב ליה לכשתברח ממנו אין לי עסק בך משמע דאין לי עסק בך הוי לשון טוב ונראה לרשב''א דאין לי עסק בך הוי כמו שאומר לו הרי את לעצמך הילכך גבי עבד שיכול לזכות בעצמו קני אבל שדה איך יזכה בעצמו: כדרב כהנא כו'. ואם תאמר היכי מייתי ראיה דמהני לשון דין ודברים שהוא לשון גרוע דלמא כל הנהו דמייתי מיירי בלשון טוב ואי אפשי בה דמייתי הוי לשון טוב כדמוכח בפרק בתרא דכריתות (דף כד.) ויש לומר דמדקאמר נחלה הבאה לו לאדם דווקא ולא שבאת לו כבר משמע דבלשון גרוע מיירי דבלשון טוב אפילו באת לו כבר יכול להתנות עליה ולר''י נראה דאלשון דין ודברים אין צריך להביא ראיה דמהני דמסתברא הוא דמהני היכא דלא באה לידו כמו בעלמא לישנא מעליא אלא מייתי ראיה דלא תיקשי למאי דאוקמה בכתב לה ועודה ארוסה היכי מצי מקני לה והא קיימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואף על גב דרבי ינאי דמוקי לה בכותב לה ועודה ארוסה סבר בהאשה רבה (יבמות צג. ושם) דאדם מקנה מכל מקום מייתי ראיה לדידן דקי''ל דאין אדם מקנה מדרב כהנא שיכול להקנות בכה''ג ולבסוף מייתי ראיה דרבא ליתן טעם דיכול להתנות אף על פי שלא בא לעולם דכיון דלטובתו תיקנוה יכול לומר אי אפשי באותה טובה ובמילתיה דרבא לחודא לא סגי בלא מילתיה דרב כהנא דממילתיה דרבא לא שמעי' שיכול להתנות בדבר שלא בא לעולם אע''ג דקאי על מילתיה דרב הונא דאיירי במזונות שלא באו לעולם התם אינו חידוש במה שאין לה מזונות דאטו יש לה ליטול מזונות בעל כרחה וכשרוצה חוזרת בה ולא קא משמע לן רב הונא אלא שיכולה להפקיע מעשה ידיה מבעלה וא''ת בלא רב כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארוסה מידי דהוה אשאר כסות ועונה (לעיל דף נו.) דלרבי יהודה בדבר שבממון תנאו קיים ורבי מאיר נמי לא פליג אלא משום דקסבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ויש לומר דהכא מיירי באומר לה שלא דרך תנאי אלא אומר לה דין ודברים אין לי בנכסיך ועוד דלאשה איבעי לה לאתנויי ומתני הבעל והוה ליה פטומי מילי בעלמא והשתא מייתי מדרב כהנא דנהי דמכח תנאי לא מהני מכח סילוק בעלמא מועיל: קנו מידו מהו. פירש בקונטרס דאברייתא קאי וקשה לר''י דמה יש להועיל שם קנין שהרי למי מקנה אותה והלא לכ''ע מפקר לה ונראה לר''י דאנשואה קאי דאמרינן דידו כידה אי מהני לה שום קנין או לא:

אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים. ואם תאמר, ואי משום הא למאי איצטריך לאתנויי, והא ממילא נמי הכי דינא (לעיל כתובות עח, א) בנכסים שנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת שאם מכרה ונתנה קיים, למאי דסבירא ליה לתנא דמתניתין עד דאתו רבנן וחזרו ונמנו שמכרה בטל. ותירץ הרמב"ן נר"ו, דשמעין מינה דמסתלק הוא בכך אפילו מנכסים שנפלו לה אחר שתנשא, משום דסילוק בעלמא הוא, ובמה שאינו ראוי לו עדיין אדם מתנה שלא יזכה בו כדאיתא בגמרא.
ומיהו בירושלמי לא משמע הכי דגרסינן התם (בפירקין ה"א) ר' ירמיה בעא קומי ר' זעירא, כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה אחר מכאן מהו, ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו. ותירץ הוא נר"ו דהא דירושלמי בכותב לה משנשאת, ושאלו אם אדם מסלק עצמו בלשון זה מאותן נכסים שאין לה עכשיו כשם שאדם מסלק עצמו בכך כשהיא ארוסה, ור' זעירא שהשיב לו שאינו מתנה סבור דכיון שנשאת ידו כידה אף במה שעתיד לבא לידה, אבל בעודה ארוסה תנאו קיים בכל הנכסים שיבואו לה בעולם.
ואכתי אין ענין הירושלמי מתחוור לפי דבריו, דהא משמע דמשום שאינו ברשותו הוא שאינו מסתלק [הא ישנו ברשותו מסתלק], בהפך מה שאומר רבנו, דלפי דבריו במה שכבר נפלו לא מבעיא ליה דאינו מועיל, ובשנפלו לאחר מכאן דוקא איתא שאלה, ואין במשמעה של שאלה ששם נראה כן. ולתרץ קושייתנו אני אומר דנפקא מינה למכור לכתחילה, ואילו באה לימלך אומרים לה אל תמכור, והשתא אף לכתחילה יועצין אותה שתמכור, ואריך.

גמרא: מי לא תניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו וכו'. ולא דמי לעבד דאמרינן בריש פרק קמא דקדושין (ו, ב) ובשלהי פרק רביעי דגטין (מג, ב) דאם אמר ליה אין לי עסק בך דקנה עצמו בן חורין, וכדאמרינן התם מאי אונו אמר רב ששת שכתב לו לכשתברח ממני אין לי עסק בך, משום דלשון זה אינו לשון מתנה ולשון הפקר נמי ליתיה אלא לשון סילוק זכות, וכאלו אמר זכותי מסולקת ממך ותהא לעצמך בשדה לא אמר כלום, ובעבד קנה עצמו ואפילו קטנים למיקנו עצמן כיון שסלק זה רשותו מהם.

אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה בעודה ארוסה. כלומר דעדיין אינה ראויה לו, והלכך בסלוק בעלמא סגי ליה. וכדרב כהנא, כלומר ואי משום שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי הקנאה אבל בסילוק בעלמא דרך תנאי אדם מתנה ומסתלק אפילו מדבר שלא בא לעולם, דאמר רב כהנא נחלה הבעל דלאחר נשואין אי אפשר להתנות עליה לא בסלוק ולא בהקנאה גמורה לגמרי, והוה ליה מה שאירש מאבא מכור לך דלא עשה ולא כלום, והוא הדין לירושת דלא דמי לירושת האב, דהתם כבר ראויה לו משעה שנולד, וממה שראוי לו קודם נשואין אדם מתנה עליה שלא יירשנה. ואפילו למאן דאמר ירושת הבעל דאורייתא, הבאה לו לאדם על ידי מעשיו וממקום אחר שאינה ראויה לו עדיין, כירושת הבעל אין אדם מסתלק ממנו אלא במכר או במתנה, ובמכר נמי לא דהא לא זכה בהן כירושת האב. ולא כדברי רבותינו בעלי התוספות שפירשו נחלה הבאה לו מתקנת חכמים לאפוקי נחלת האב דהיא של תורה, ובשל תורה אינו יכול להתנות, ובפרק נוחלין הארכתי בזה בסיעתא דשמיא.
ודוקא בלשון סלוק הוא יכול להתנות עמה בעודה ארוסה, אבל בלשון הקנאה לא, דאין אדם מקנה דבר שאינו שלו. וכן נמי דוקא ארוסה, אי נמי בשעת אירוסין, אבל קודם אירוסין ממש לא עשה ולא כלום, לפי שבאותה שעה אין לו שייכות כלל בנכסים, אבל בעודה ארוסה יש לו קצת שייכות בנכסים שאירוסין על דעת נישואין הן.

וכדרבא. פירוש: משום דמדרב כהנא לא שמעינן אי סבירא ליה ירושת הבעל דרבנן או דאורייתא, ואיכא למימר דסבירא ליה ירושת הבעל דאורייתא ומשום הכי מתנה עליה, אבל בתקנתא דרבנן כגון אכילת פירות ושאר תקנות דרבנן אינו יכול להתנות בהן, משום דרבנן עשו חזוק לדבריהם יתר משל תורה, קא משמע לן כדרבא דאמר האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו. אי נמי אתא לחזוקי טעמי ולומר דאין חולק בהא דרב כהנא, אלא רבא ורב הונא ורב כולהו הכי סבירא להו, והיינו דמייתי למיהא דרב הונא אמר רב. אי נמי הא דרב הונא כדי נקטה אלא משום דאדכר לה רבא ואמר כגון זו שיילינן מאי כגון זו, ולא מעלה ולא מוריד לפי ענין סוגייתנו, ותמיהא ליה דמדמייתינן הכא הא דרבא משמע דבעל יכול לסלק עצמו מאכילת פירות ומירושה, היינו משום דתקנתו היא ויכול הוא לומר שאי אפשי בו.
ואנן הא דייקינן לעיל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מז, ב), דפרקונה עיקר מכמה אנפי, ואם כן לא תקנתו היא אלא תקנתה ומה מועיל למחילתו והא אינו תלוי בו. ויש לומר דתקנת שניהם היא כדכתבין תמן, ואף על פי שתקנתה היא ואינו יכול לבטלו תקנתא דידה, הכא לא ניחא לה, אי נמי יש לומר דאיהו לא מבטל לה תקנתה לגמרי, דאילו אשתבאי נמי פריק לה ואין מיתת קבר לה כעיקר תקנה דתקינו לה, אלא שהוא מוחל מה שתקנו לו תחת פרקונה ותחת קבורתה, וצריך עיון.

אי הכי נשואה נמי. כלומר דאדם יכול לומר בתקנת חכמים אי אפשי בה, ונשואה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, אם כן אפילו נשואה נמי יהא תנאו קיים בפירות ... אבל מירושה פשיטא לן משום דעדיין אינה שלו והויא לה כירושת האב כמו שכתבנו. ופריק ידו עדיפא מידה, וכאלו הן שלו ואין אדם מסתלק משלו בלשון סלוק אלא או במכר או במתנה.

הא דמבעיא להו קנו מידו מהו. פירש רש"י ז"ל: דאעיקר ברייתא קאי, אף על גב דלא אמר כלום דמדין ודברים סליק נפשיה. קנו מידו. מי אמרינן דקנין מלתא אלימתא היא וכהא לא מקנו אינשי, ומגופא של קרקע קנו מידו, והוא הדין לנשואה, ואמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו (פג, ב).

ואמר אביי מסתברא מלתיה דרב יוסף בעורר. פירוש: על קנינו כשבא להחזיק זה בקנינו ערער עליו מיד ואמר שלא הקנה לו אלא על דין ודברים, אבל בעומד על קנינו שהחזיק זה בקרקע ושתק הלה יום יומיים קנה, דמדשתק הא גלי דעתיה דמגופה של קרקע אקני ליה, ומהדר הוא דהדר ביה עכשיו. ואם תאמר אם כן לרב יוסף תקשי ליה מתניתין (לקמן כתובות צה, א) דמי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתב הראשון ללוקח דין ודברים אין לי על שדה זו, ומוקמינן לה בגמרא בשקנו מידו, ואם איתא דאפילו בקנין אמרינן דמדין ודברים סליק נפשיה, מתניתין היכי מתרץ לה. ויש לומר דלרב יוסף משמע ליה דההיא הויא לה כמתנה עם אשתו ארוסה, דאף היא אין לה בגוף הנכסים כלום אלא שעבוד, והכי קאמרה ליה איני מערערת עמך אלא מוחלת אני שעבוד שיש לי בו לגבי דידך.
והרי משמע בירושלמי (בפרקין ה"א) דגרסינן התם ר' יוחנן בשם ר' ינאי בשלא כנס אבל כנס אין אדם מאבד זכותו בלשון הזה, ואותבינן עליה ממתניתין דמי שהיה נשוי, ופריך שכן היא כותבת לו כל שיהא לי בשדה זו לא יהא לי עמך כלום, ואם תאמר אם כן קנין למה לי. יש לומר כיון דיש לה שעבוד עליו עדיף טפי מארוסה, ואי לא קנו מידה מיחזי כפטומי מילי. ולי נראה דרב יוסף גופיה מודה הוא בעומד על קנינו דמגופה של קרקע קנו מידו, ואביי הכי קאמר מסתברא דרב יוסף לא אמרה אלא בעורר אבל בעומד אפילו רב יוסף מודה דמגופה קנו מידו, ומתניתין דמי שהיה נשוי בעומד, כן נראה לי. ואף על גב דאביי תלמידו של רב יוסף היה, פעמים שאינן זכורין כיצד שמעו ונושאין ונותנין בדבר כיצד שמעו. וכדאמרינן בעלמא (עי' ב"מ ח, ב) שמעית מיניה דרב יהודה תרתי ולא ידענא וכו'. אי נמי רב יוסף אמרה סתם, ובא אביי ואמר דמסתברא דלא נתכוון אלא בעורר אבל בעומד לא.
ורבנו אלפסי וכן רבנו חננאל ורבנו האי גאון ז"ל בספר המקח (שער י, אות לו-לח) פירשוה בארוסה, ואמתניתין דקתני הבעל אוכל פירות קיימינן, כלומר אם קנו מידו מי נימא דאין הבעל אוכל פירות דמגופה של קרקע סליק נפשיה שלא יהא לו זכות באותו קרקע, דקנין לטפויי מילתא קא אתי כיון דלא היה צריך לו. ואמר רב יוסף דמדין ודברים קנו מידו, כלומר ואם נתנה ומכרה קיים, ולעולם הוא אוכל פירות. ורב נחמן אמר דמגופה של קרקע קנו מידו דקנין לטפויי קאתי, והשתא ניחא מתניתין דמי שהיה נשוי לרב יוסף. והא דאמרינן נמי בפרק חזקת (בבא בתרא מג, א) גבי שותפים מעידים זה על זה בשכתב לו דין ודברים אין לי על שדה זו, ואקשינן וכי כתב לו מאי הוי וכו', ואוקימנא בשקנו מידו אתיא נמי כרב יוסף, ואסיקנא בין עורר בין עומד מגופיה של קרקע קנו מידו.

הכותב פרק תשיעי
הכותב דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה וא"כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים ואוקימנא למתני' בכותב ועודה ארוסה ולפיכך תנאי קיים ואפילו באמירה בעלמא ואפילו בלשון הגרוע הזה ומיהו הוא אוכל פירות בחייה ומתה יורשה משום דנכסים לא משמע אלא מגוף הנכסים ולא מפירותיהם ולא משמע אלא בחייה הלכך לא אהני תנאה אלא שתמכור ותתן לכל מי שתרצה המכר קיים ואיכא למידק לגבי הא למה תנאה אליבא תנא דמתניתין דהא תנן פרק האשה דלעיל עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים ואע"פ שאח"כ חזרו רבותי' ונמנו שהבעל מוציא מיד הלקוחות מ"מ אין זה לפי דעת התנא ואע"פ שאמר לפני ר"ג הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסיה אמר ולא חש ר"ג בהם תדע דהא רב ושמואל דאמרו תרווייהו הבעל מוציא מיד הלקוחות ואמרינן דאמרי אינהו כמאן ולא אמרינן דא"ל דאינהו דאמ' כרבותי' אלמא ל"ל לההי' דאמרו לא וכ"ת דאהני תנא' שתוכל למכור ולתת לכתחילה א"כ הוה לי' למתני למה כתב לה דין ודברים שמוכרת ונותנת וקיים ומדלא קתני הכי מכלל דלאו הא אתא לאשמועינן ותירץ הרמב"ן ז"ל דמהא אשמועינן דמהני תנאה דבעודה ארוסה אפי' לנכסים שנפלו לה משנשאת ואע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הכא סילוק בעלמא הוא כיון דנחלה הבאה לו ממקום אחר הוא מהנה עליה אפילו קודם שבא לרשות אחד מהם וקשיא ליה ז"ל הא גרסינן בירושל' ר' ירמיה בעי קומי דר"ז כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ונפלו לה לאחר מכאן מהו אמר לי' וכי יש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ע"כ ותירץ הוא ז"ל ההיא כשהתנה עמה אחר שנשאת שידו כידה ובעינן שקנו מידה לגופו של קרקע כדאיתא לקמן הלכך אינו יכול להתנות אלא על נכסים שבא לרשותה ומה דבעי לא הוה סלקא דעתין דכיון שעדיין לא באו הנכסים לרשותה דינו בהם כאלו עודה ארוכה וליכא למימר להו ידו כידה ואהדר ליה דכיון שנשאת ידו כידה אפי' לנכסים שעדיין לא באו וה"ל כאומר מה שאירש מאבא הוא מכור לך ולא אמר כלום:

גרסת הספרים דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהם בחייך ובמותיך אינו אוכל פירות בחייה כו' ופי' גרסא זו סתמא כר"י דאלו לת"ק לא צריך למימר ובפירי פירותיהם ובוודאי דאפי' לר"י צריך לומר עד עולם אלא דלישנא קלילא נקט ויש ספרים דלא גרסי ובפירות פירותיהם ופשיטא דת"ק דה"ק ומיהו לאו דדוקא מר"י אלא דנקט לישנא קלילא רשב"ג אומר וכו' ואין הלכה כמותו לפי מה שפסק הרי"ף ז"ל וכדבעינן למיכתב לקמן:

גמרא תני ר"ח האומר אין לי עליך וכו' פי' רש"י ז"ל וקמ"ל דתנאי קיים ואפילו באמירה ופרכינן וכי כתב לה מאי הוה והתניא האומר לחבירו אלמא לא מהני תנאי בהא לישנא דאמרי' מדין ודברים הוא דסליק נפשיה וכיון דלא מהני באמירה פשיטא דלא מהני בכתיבה ולפ"ז בדין הוא שנפרוך אליבא דר"ח וכי כתב לה מה הוה והכא פרכינן מאומר לאומר אלא דניחא לן למפרך אפי' בכתיבה כלישנא דמתניתין ולומר דלא כר"ח וקשיא לן כתיבה אאמירה דהא פשיטא לן דלא שני בין כתיבה לאמירה ויש לפרש עוד דקושיין אליבא דר"ח כיון דאמרת דכותב דמתניתין היינו אומר א"כ כי כתב לה מאי הוה והתניא וכו' בשלמא בלאו דר"ח הוה אמרי' דמאי כותב כראוי בקנין כאותו ששנינו הכותב נכסיו לבניו אבל דתני ר"ח האומר ואין הכתיבה אלא שטר ראייה בעלמא א"כ דכי כתב לה מאי הוי והתניא וכו' וכן פי' רבי' ז"ל, האומר לחבירו פירש"י ז"ל לחבירו שהיה שותף עמו בשדה וקמ"ל שאעפ"י שהיה שותף עמו ושייך בגופה של שדה לא מסתלק האי מזכותי' בהאי לישנא דאילו לאינש דעלמא פשיטא דלא זכי משום האי לישנא ומתני' נמי לשותף דמי דהא שייכא איהו בנכסי' והכי נמי אמרינן בפ' חזקת הבתים גבי הא דאמרינן שותפים מעידים זה על זה והא נוגעין בעדותן נינהו ופרקינן דכתב לה דין ודברים אין לי בהם ופרכינן וכי כתב לה מאי הוה והתניא האומר לחבירו וכו' דאלמא אף באומר כן לחבירו שותף לא מהני דאמרינן מדין ודברים הוא דסליק נפשיה ורבינו ז"ל אומר דמתני' כשאומר כן בלשון סילוק אבל כשאומר כן בלשון הודאה פשיטא דמהני ואף כשאמר כן בלשון הזה תפס ולא גילה דעתו אם בלשון הקנאה הוא זוכה מדין הודאה כיון שפשוטו של לשון משמע לשון הודאה אלא הכא שמגלה דעתו שאומר בלשון הקנאה וסילוק ולשון חכמים כך הוא בהרבה מקומות כדתניא הרי את מקודשת שר"ל תהא את מקודשת שזה הלשון וכיוצא בו דמשמע להבא ומשמע לשעבר זוכה הוא בו באיזה שיזכה יותר ובאותה שאמר בפ' השולח ואין לי עסק בך הקש' ר"ת מ"ש מגט שחרור דעבד כנעני שגופו קנוי שמשתחרר בלשון הזה כדאמרינן במסכת גיטין הרי לי' לכשתברח ממני אין לי עסק בך ותירץ ז"ל דשאני התם שאם הוא עבד גדול ראוי הוא לזכות בעצמו ואם הוא עבד קטן זוכי' בו שמים כהוא בעצמו ולפיכך סגי' בסילוק כל דהו אבל לגבי נכסים שאין הם זוכים בעצמם לא זכי ליה בהא לישנא לאחריני ואפי' למי שהוא שותף דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה כדאיתא בכריתות:

אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה פירוש כיון שעדיין לא זכה בה בנכסים הרי היא מסלקת מן העתיד לזכות בהם בסילוק כל דהו ואפי' בלשון גרוע כזה וכדר' כהנ' דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לו לאדם וכדרבא דאמר כל האומר אפשי פי' ר"י ז"ל דאצטריך דרב כהנא ודרבא כיון דאוקימנא בכותב לה ועודה ארוסה הוה אמינא כיון שעדיין לא זכה בנכסים מתנה בדבר שלא בא ברשותו להכי אמרינן דשפיר מצי כרב הונא (וכתב) [וכ"ת] רב כהנא גופי' מ"ט ואמרינן דטעמא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים. ויש מפרשים בפנים אחרים אבל זה יותר נכון:

נחלה הבאה לאדם ממקום אחר ופירש"י ז"ל ממקום אחר שאינה מנחלת קרובים אלא שבאה לו ע"י מעשה דנשואי' ועדיין לא באו בהם אותו מעשה כגון בעודה ארוסה אדם מתנה עליו שלא יירשנה ולא חשיב כמקנה דבר שלא בא ברשותו שאינו עושה בלשון הקנאה אלא בלשון תנאי כמו שמתנה עמו בשעת נשואין קודם שתכנס לחופה והוא כנסה ע"מ כן:

מאי כגון זה כלומר אהיכ' אתמר דרבא כיון דאמרת דהא מתני' כרבא משמע דלא אתמ' דרבא על מתני':

אי הכי אפילו נשואה נמי כלומר כיון דדמית לה לדרבא אפי' בנשואה נמי דהאי טעמא דאי אפשי אף בנשואה שייך ודרב הונ' נמי בנשואה ופריק אביי נשוא' ידו של בעל כידה וה"ל כשותף בנכסי' ולא סגי לה באומר לחבירו דין ודברים אין לי בשדה זו משא"כ באומרת איני ניזונת ואיני עושה שאינה אלא חיוב מזונות בעלמא וכיון דאמר' איני ניזונית ומחל בעל באותה שעבוד אבל בעל בנכסי אשתו זכייה גמורה יש לו:

איבעי' להו קנו מידו מהו פי' רש"י ז"ל דלאו במתני' קאי דאלו במתני' לענין שאם מכרה ונתנה קיים אפי' באמירה בעלמא סגי כיון דכתב לה ועודה ארוסה ואם לענין הפירות וירושה שלא הסתלק בלשון ההוא דבנכסי' ולא בפירותי' ולא לאחר מיתה משמע ומשום דקנו מידו אין מוסיף יותר על המשמעות לשון ההוא אלא אמתני' האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו קאי שאם קנו מידו על הלשון ההוא (ואם) מתייפה הלשון יותר לומר דמגופה של קרקע קנו מידו כן פי' רש"י ז"ל ובדין הוא דאפשר לאומרה דבעיין דמתניתין בנשואה שידו כידה אלא כיון דפשטא דמתני' בארוסה מיירי עדיפ' ליה למרן ז"ל לומר דאמתניתין דתני ובנשואה והכל יוצא דרך אחד אבל פירש רש"י ז"ל יותר נכון:

מגופה של קרקע קנו מידו כתב הרב רבינו יונה ז"ל דדוקא כשאמר בתחילה דין ודברים אין לי על שדה זו ואח"כ קנו מידו סתם דאמרינן שבא לקיים דבריו של קטן מגופה של שדה כדי שלא יהא עליו דין ודברים אבל אם קנו מידו שלא יהא עליו דין ודברים על שדה זו קנין דברי' בעלמא הוא ולא מקני ונראין דבריו ז"ל:

מסתברא מילתא דרב יוסף בעורר פי' רש"י ז"ל בעורר על הקנין ואומר שלא קנו מידו אלא על דין ודברים אבל אם הניחו עומד לזה בקרקע יום א' בלא ערעור ואח"כ אמר הדין ודברים סליק נפשיה מיהדר הוא דהדר ביה ואין שומעין לו ואינו מחוור ואחרים פירשו שאם כשקנו מידו היה עורר על השדה ועל זה קנו מידו יכול לומר דמדין ודברים הוא דסליק נפשי' אבל בעומד בשופי בלי שום עירעור וקנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי וכן הלכתא דבין בעורר ובין בעומד מגופה של קרקע קנו מידו:

הכותב לאשתו וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק העשירי שבה שהכונה בו לבאר ענין המתנה עם אשתו לבטל אי זה זכות שיש לו עליה על אי זה צד מועיל וכן מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשים והיו לו פקדון או מלוה ביד אחרים למי הוא נותנם ודין על אי זה צד יש כח לבעל או ליורשים להשביע את האשה קודם שתגבה כתובתה וכן דין מי שהוציאה גט בלא כתובה או כתובה בלא גט או שני גיטין ושתי כתובות או גט אחד ושתי כתבות או כתובה אחת ושני גיטין או גט וכתובה על אי זה צד גובה ושזה החלק אמנם יתבאר בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים אלו שהזכרנו בפרט אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר החלק הראשון והוא שאמר הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה ר' יודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותיך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה רשב"ג אומר אם מתה יירשנה שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אמר הר"ם פי' זאת הכתובה אמנם תועיל לה כאשר כתב לה ועודה ארוסה כל עקר אשר אצלנו נחלה הבאה לאדם מתנה עליה שלא יירשנה או כאשר קנו מידו אפילו אחר הנשואין ופירי פירות הוא שתמכור האשה הפירות אשר תסתלק מהן הבעל ותקח במעות ההן הקרקע שהבעל יאכל פירות הקרקע ההוא ואע"פ שאין לו בעצם הקרקע דבר לפי שכבר חלק נפשו מפירותיו הראשונים לבד כי כבר אמר אין לי בנכסיך ובפירותיהן אולם פירי פירות יאכל ואמ"ר יהודה עד שיכתוב ובפירי פירותיהן עד עולם ואמר רשב"ג שהוא התנה על מה שכתוב בתורה וזאת הסבה אמתית לפי שהעקר אצלנו ירושת הבעל דרבנן אבל עשו חזוק לה כשל תורה ולזה הלכה כרשב"ג ואמרו יירשנה מהטעם שזכרנו והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה וכן אם מתה יורשה שאין לשון זה מפקיע ממנו אכילת פירות ולא ירשה אם מתה בחייו שלא נתכוון בלשון זה אלא שאם תרצה למכרם יהא המכר קיים ויפסיד פירות מיד והוא שאמרו שאם מכרה ונתנה קיים כלומר קיים לאלתר ואי אפשר לפרש קיים לכשתמות שלא יהא הבעל מוציא מיד הלקוחות שאם כן יש לך לדקדק שאם לא כתב לה כן יהא הבעל מוציא ואם כן תנינא לתקנת אושא אלא ודאי משנה זו קודם תקנת אושא נשנית ואף בלא תנאי זה מכרה קיים אם תמות בחייו הא לא אמרו במשנה זו מכרה קיים אלא לאלתר ולהפסידו פירות ופירשו בגמרא בדין זה שלא סוף דבר בכותב אלא אף באומר שהרי נכסיה בידה הם וכעין מחילה היא ומחילה באמירה בעלמא סגיא ושאלו בה בגמרא וכי כתב לה מאי הוי מי לא תניא האומר לחברו וכו' הכא נמי לימא מדין ודברים סליקית נפשאי דאי לאו דמפרשת מתניתין באומר הוה אמינא מתניתין בכותב ובריתא באומר משום דאמירה לא מהניא אלא השתא דאמרת דכותב ואמר חד הוא כדאשכחן באומר דלא מהני לימא נמי בכותב דלא מהני ותירצה בעודה ארוסה כמו שיתבאר וחזרו ושאלו ולימא ליה מכל מילי סליקת נפשך והשיבו יד בעל השטר על התחתונה כלומר ואחר שאין הלשון מבורר אין דנין בו שסילק עצמו אלא לפחות שבדברים ושאלו בה ואימא מפירי והרבה נתבלבלו בפירושו לומר היאך נאמר שסילק עצמו מן הפירות מעכשו והלא אם יסתלק מהן מעכשו כל שכן שיסתלק מהן לאחר מכירה ונמצא מפסיד יותר ואין כאן יד בעל השטר על התחתונה עד שפירשו לדעת המקשה מכרה קיים שבמשנתנו לכשתמות הא אי ליכא תנאה טורף מן הלקוחות לכשתמות וכתקנת אושא ומאי התקינו פירשו והתקינו ועל זה שאל ואימא מפירי כלומר שיפסיד עכשו את הפירות ושיטרוף לאחר מיתה ותירץ לו בוצינא טב מקרא וגדולי הדורות שלפנינו פירשו ואימא מפירי כלומר לדידן דאית לן תקנת אושא וכל אלו דברים מתמיהין שהרי לא הוזכרה כאן תקנת אושא כלל אלא עיקר הדברים בפירושו שמאחר שאתה דנה לסלק פחות שבדברים נסלקהו מפירי דקודם ממכירה שלא יוכל לאכלם על כרחה שזהו פחות שבדברים מפני שאף לכשיהא כן אין לו פסידא כל כך שמכל מקום כל שהם בידה איכא רווח ביתא וכן שברצונה תתן לו מפריה ויאכל עמה בנדבה ונוח לו שיסתלק מזו ושלא תוכל היא למכור ושאם תמכרם שיהא הוא טורף לכל ימי חייה ויהיו הפירות שלו לגמרי כאלו לא היה שם תנאי ועל זו תירץ בוצינא טב מקרא כלומר טוב לו לאכל מעכשו בדין גמור משימתין לזמן מכירתה ואחר כך שאל ואימא מירשה כלומר שהירשה דבר שאין אדם חושש עליה ומתוך שהוא חושב בעצמו שימות הוא בחייה אם מצד שהוא חושב בעצמו מאי חזית דדמא דידך סומק טפי אם מצד שהזכר דרכו לילך למקום סכנות ומתעתד לכמה מקרים יותר מן האשה אם מצד שסתם הדברים הוא גדול בשנים יותר ממנה ומתוך כך ראויה לדונה כפחות מן הדברים יותר מן המכירה והשיב דמיתא שכיחא ואדם נותן לב עליה יותר ממכירה שאין אדם חושד את אשתו למכור בעל כרחו והילכך מפירי דקודם מכירה לא סליק נפשיה דבוצינא טב מקרא ומירשה לא סליק נפשיה דמיתה שכיחא הא לא סליק נפשיה אלא שאם מכרה יהא מכרה קיים ויפסיד פירות מיד ומכל מקום השתא דקיימא לן כתקנת אושא כתבו גדולי הדורות שדנין בו שלא סילק עצמו אלא מתקנת אושא כלומר מן הגוף ולאחר מיתה ולא מפירי אף דבתר מכירה דבוצינא טב מקרא ואני אומר שלא נאמר בוצינא טב מקרא אלא כשאדם זוכה בבוצינא מעכשו אבל אחר שהבוצינא צריכה להמתין נוח לו לחול אפירי דבתר מכירה משיחול אגוף דלאחר מיתה וכל שכן שתתקיים סברא זו לדעת רב אשי שבא לדקדק הענין מן הלשון כלומר בנכסיך אין לי דין ודברים ובנכסיך מורה גוף הקרקע ולא פירות וכן מורה בחייה ולא לאחר מיתה וסלוק עצמו מגוף הקרקע בחייה היינו מכירה ונשארנו על שרש משנתנו שלא סלק עצמו אלא שאם מכרה יהא מכרה קיים מעכשו ואף בזו פירשו בגמרא דוקא בעודה ארוסה שעדין לא זכה בהם ומאחר שכן יכול לסלק עצמו בלשון זה אע"פ שאין בו לשון מכירה או זכייה ומתנה הא כל שהיא נשואה הואיל וזכה בדבר אין לשון זה מפקיע ממנו כלום וכן כל שיש לו עכשו בה שום זכות אלא אם כן קנו מידו על הדרך שיתבאר הא בעודה ארוסה לשון זה מפקיעו מיהא מן הכל אף באמירה בעלמא כמו שביארנו שמאחר שאין לו בה שום זכות אינו צריך אלא לשון סלוק שלא ידון ולא יערער עליהם וזהו שאמרו כדאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר ר"ל שאינו עכשו ראוי לירשה כלל אדם מתנה עליה שלא יירשנה והזהר מלפרש ממקום אחר מדברי סופרים שאף לדעת האומר ירשת הבעל מדאורייתא כן הואיל ועכשו אינו ראוי לירשה כלל מה שאין כן בנחלת מורישיו ומה שאמרו אחר כן וכדרב הונא דאמר כל האומר אי איפשי בתקנת חכמים כגון זה שומעין לו פירושו וכשם שמתנה על הירשה לכשתמות כך מתנה על הפירות שלא לאכלם בחייה וזהו שאמר רב הונא האומר באכילת פירות אי איפשי בתקנת חכמים באכילת הפירות שומעין לו כגון זו שבאיני נזונת שחכמים תקנו לה מזונות עיקר מפני שחששו שלא תספיק במעשי ידיה והיא מסתלקת מהם בדבור זה ואף כאן אכילת פירות תקנותיהם ויכול להפקיע עצמו מהם בלשון זה ולמטה שאלו אם כן אף בנשואה נאמר כן בפירות כדין האמור במזונות ותירצוה שבזו כבר זכה בהם על הדרך שיתבאר למטה ויש מפרשין וכדרבא וכו' כלומר דאי תימא דרב כהנא דוקא למאן דאמר ירשת הבעל דאוריתא אבל למאן דאמר מדרבנן שמא חכמים עשו חזוק וכו' יותר משל תורה תשמע מדרבא וכו' ויש מפרשין וכדרב הונא כלומר שאם תאמר היאך יסלק עצמו מדבר שלא בא ברשותו והרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי בלשון מתנה או הקנאה אבל בלשון סלוק יכול הוא לסלק עצמו ממה שלא בא ברשותו הא בנשואה אינו יכול להתנות לה בלשון סלוק הואיל וראוי לירש על כל פנים ולא בלשון הקנאה הואיל ולא בא לעולם אבל ארוס יכול להתנות בלשון סלוק אבל לא בלשון הקנאה ואף זו דוקא שהיא ארוסה שיש לו בה קצת שיכות אע"פ שאינו ראוי לירשה אבל קודם אירוסין אפילו נשתדכה לו אינו כלום:

כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן הרי סלק עצמו בפירוש מן הפירות ומעתה הפסיד הפירות אף בלא מכירה הא מכל מקום אם מתה יורשה ר' יהודה אומר לעולם אוכל פירי פירות וכו' כלומר שלא בטל זכותו אלא מן הפירות עצמם אם תאכלם היא הא כל שלא אכלתם היא אלא שמכרה את הפירות ולקחה בהן קרקע או ששיירה מהם ולקחה מהם קרקע אוכל הוא את הפירות ואפילו אמר בפירותיהן ובפירי פירותיהן אם מכל מקום מכרה פירי פירות אוכל את השלישיים וכן לכמה זמנים עד שיתנה לא בפירותיהן ולא בפירי פירותיהן עד עולם שאלו לא הזכיר פירי פירות אע"פ שהזכיר עד עולם אינו כלום שאני אומר על הפירות לבד הוא מתנה אבל כשהזכיר פירי פירות ואחר כך עד עולם סוף הדברים הוא על הכל שלא היה יכול להזכירו פרי מפרי עד מאה או אלף וכולל את כלם בעד עולם והלכה כר' יהודה ומכל מקום אם מתה יורשה ויראה בגמרא לר' יהודה גם כן שאם אמר בנכסיך ובפירי פירותיהן ולא הזכיר פירות שאע"פ שסילק עצמו מפירי פירות אם לא אכל הוא את הפירות או ששייר מהם ולקחה בהם קרקע מכל מקום מפירות עצמן לא סילק עצמו אם רוצה לאכלם אלא שיש פוסקים בזו בהפך ואחר כך בא להזכיר הלשון שבו יכול להפקיע עצמו מן הכל והוא שאמר כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן ולדעת ר' יהודה שהלכה כמותו שיהא מזכיר בו עד עולם וכן שיאמר בחייך ובמותיך ר"ל שאם מתה לא יירשנה הרי זה הפסיד פירות וירשה כמו שהתנה ואף על פי שביארנו שירשת הבעל אין תנאי מועיל להפקיעה פירושו משנשאת שכל שהתנה משנשאת שלא לאכול פירות ופירי פירות בקנו מידו תנאו קיים ובירשה אין תנאו קיים הא בארוסה אף בירושה תנאו קיים רבן שמעון בן גמליאל אומר אם מתה יירשנה שהוא סובר שאף בארוסה אין תנאי מפקיע ירושה מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה ולדעתנו הלכה כחכמים ואע"פ שאמרו ע"ז א' כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו אין למדין מן הכללות כל שכן בכלל זה שכמה מקומות הופקע מלפסוק כמותו וכן שהוא אליבא דתנאי וכל שכן בענין זה שסתירתו משני צדדין אחת שהלכה ירשת הבעל מדברי סופרים ואחת שכל תנאי שבממון תנאו קיים אף בדאוריתא והוא שאמרו בתלמוד המערב הילין דכתבין אי מיתת בלא בני תיהדר פורנא לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים אלא שמשנשאת מיהא אין תנאי מועיל בה כמו שביארנו בפרק נערה ומקצת רבני צרפת פסקו שאף בארוסה אין תנאי מועיל בה שלא לירשה שאע"פ שירשת הבעל מדברי סופרים הרי אמרו שחכמים עשו בה חזוק כשל תורה מה שאין כן בשאר הדברים ואם משום תנאי שבממון שאני ירשה דממילא הויא ואינה מתבטלת בתנאי ואף גדולי הדורות מסייעין בה לפי שאין דעתו גומרת בתנאי זה כסבור הוא שימות הוא בחייה על הדרך שאמרו באין לך עלי אונאה שאם פירש ואמר יודע אני בו שאינו שוה אלא כך אלא הריני מוכרו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ובסתם יש לו עליו אונאה שאף הוא אומר סבור הייתי שלא יהא שם אונאה וגדולי המפרשים מחזקים את הטעם מצד שהוא דבר שלא בא לעולם ואע"פ שחיזקה בכל טענות שבעולם לא הפסיד חלקו וכן אמרו בתלמוד המערב הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ולא לענין דבריו הלכה כרשב"ג שאם מתה יירשנה אבל לא לענין דבריו שהתנה על מה שכתוב בתורה שכל בממון תנאו קיים אלא שבסוף הוא זכה בהם כלומר שלא באה לידו עד שמתה והרי זה נמצא מוחל דבר שלא בא לעולם אחר שאין לו זכות עד שמתה ומכל מקום לדעתנו אין הלכה כן שהמחילה אף בדבר שלא בא לעולם היא ומשום הכי מהני בארוסה ואף בתלמוד המערב אמרו למעלה מזה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה לאחר מכן מהו כלומר מהו שיכנסו בכלל מחילה זו ושאל ויש אדם מתנה על מה שאינו ברשותו והשיב ר' בון מזכותו את למד חיובו כלומר כשם שהוא יזכה בהם אע"פ שלא היו ברשותו בשעת התנאי כך הוא יכול למחלן ומה ששאלו שם אחר כן דין ודברים אין לי בנכסיך העתידים ליפול מהו והשיבו וכי יש אדם מתנה על מה שלא בא לעולם אף זו אינה הלכה על הדרך שכתבנו בחברתה והרי זו וחברתה אחת הן ותשובה של זו מספקת לזו ואף כל אלו חכמי הדורות פירשום כשכתב לה כן משנשאת והשיבו שמאחר שנשאת אינו נפקע בכך אבל בעודה ארוסה תנאו קיים בכל צד ובנשאת כך בקנו מידו ועוד כתבו שאין הלכה כר' יהודה ר"ל במה שאמר בדבר שבממון תנאו קיים אלא כשאומר על מנת שאין לך וכו' אבל אם אמר על מנת שלא אתחייב לא אמר כלום הואיל ומתנה לעקור דבר מן התורה בפירוש כעין מה שביארנו בלא תשמטנו שביעית בראשון של מכות ג' ב' וכן בזו אינו יכול להתנות שלא יירש וכן פסקו שירשת הבעל מן התורה ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן בבבא בתרא וזו שבתלמוד המערב הם מפרשים אותה שמאחר שאינו עוקרה אלא באם מועיל שאינו נקרא עוקר לגמרי אלא גורם לעקור וגורם אינו כעוקר כמו שיתבאר באחרון של גיטין אבל זה שמתנה לגמרי שלא יירש אינו כלום ויש מפרשים לשיטה זו שאף באם אינו מועיל וזו שבתלמוד המערב הם מפרשים שהאב כותב כן לבתו והרי הוא כנותן על מנת להחזיר והדברים נראין כדעת ראשון:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

שנים שהיו שותפים בשדה אחת ואמר או כתב אחד מהם לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו כלומר לא יהא לי או אין לי עסק בה או ידי מסולקות הימנה לא אמר כלום שאין זה לא לשון מכר ולא לשון מתנה אלא לשון סלוק זכותו מן הדבר ומעתה אנו דנין שלא מגוף הקרקע הוא מסלק עצמו אלא מדין ודברים כלומר שהוא שלי בשופי בלא שום ערער ואע"פ שבמוכר עבד כנעני לגוי אמרו גיטין מ"ג ב' שכל שכתב לו לכשתברח הימנו אין לי עסק בך זה הוא שחרורו וכן שאם אמר אדם לעבדו אין לי עסק בך יצא לחירות עבד דיו בלשון סלוק זכותו מעליו שאין שתוף וערעור לשום אדם עליו ולא אמר לשון זה אלא לסלק את עצמו הימנו והרי בלשון זה זכה בעצמו שהרי אינו מקנהו לשום אדם אלא לעצמו ולעצמו אינו צריך אלא שיסלק שיעבודו מעליו אבל שדה שהוא מכוין למתנה או להקנאה אינו כלום בלשון זה וכבר תירצנוה בפנים אחרות בראשון של קדושין ושמא תאמר לימא מיהא שלשון זה מועיל להיותו הפקר תדע שבכריתות כ"ד ב' הקשו כן למה שנאמר שם הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה דידי מסלקות הימנה כאי אפשי בה דמי וקתני לא אמר כלום ותירץ כי סליק נפשיה מדין ודברים מגופיה דשדה לא סליק נפשיה שאין במשמע אלא לשון סלוק ערער ואינו מועיל להסתלק מגוף הקרקע כלל אלא אם כן קנו מידו כמו שיתבאר למטה:

ממה שכתבנו למדת לשיטתנו שאע"פ שבנחלה הבאה לו לאדם ממקום הראוי לו כגון אביו ושאר מורישיו אינו מתנה עליה שלא יירשנה שהרי דבר שלא בא לעולם הוא וכשם שאין מכירתו בה מכירה כך אין תנאו בה תנאי בנחלה הבאה ממקום אחר ר"ל מצד אשתו והוא קוראה מקום אחר על שם שאין לו בה עכשו שום זכות אדם מתנה עליה קודם שזכה בה ר"ל באירוסין אע"פ שהוא דבר שלא בא לעולם ולא סוף דבר בתנאי גמור אלא אף בלשון סלוק כגון דין ודברים שהזכרנו וכן בפירות שמאחר שחכמים תקנוה לתועלתו יכול להפקיעה אף בלשון פחות שהרי באיני ניזונת ואיני עושה הואיל ותקנתא דידה היא להתקין לה מזונות תחת מעשי ידיה ומחשש שלא יספיקו מעשי ידיה למזונותיה יכולה לומר כן אף בלשון אי אפשי ושמא תאמר והרי מזוני דאוריתא נינהו והיאך אתה מפיל עליה לשון תקנת חכמים אפשר לרווחא דמילתא כלומר אף לדעת האומר מזונות דרבנן שדרשו לפי שארה תן כסותה כמו שהתבאר בפרק נערה מ"ח א' או שמא עיקר התקנה מדברי סופרים ואסמכוה אקרא דשארה כסותה וכו' ושמא תאמר והרי אלו אף תקנה שלה הם שהרי פדיה תחת פירות וקבורתה תחת ירשה פירשוה חכמי צרפת בשקבל עליו כן אף בלא פירות וירשה ויש דנין כן אף בלא קבל שמכל מקום אם הוא מוותר לה אין היא מוותרת לו בכך או שמא אם תמצא לומר שכן מכל מקום מתוך שהפדיה מדברים שאין מצויין הוא וכן שהקבורה דבר מועט אין מרגשת לחוש בהם כלל ושמא תאמר מה דמיון מאיני נזונת לזו שבאיני ניזונת יכולה היא לחזור בה אבל משנתנו כיון שנסתלק אינו יכול לחזור ואין זה כלום דודאי משגמרה וכפתהו על זה אינה יכולה לחזור שאלו כן כל שתראה רווחה מצויה תאמר כן וכשתרגיש שרווחה קופץ תחזור בה שמא תאמר אחר שאתה מפרש הטעם שמתוך שלתועלתו נתקנה יכול הוא לומר אי אפשי וכו' אף בנשואה תאמר כן שהרי באיני נזונת נשואה היא והועיל תנאה ואף בזו נאמר כן ונחלקו אביי ורבא בטעם זה שאביי אמר נשואה ידו כידה והוה ליה כשותף בשדה חברו שאין לשון זה מועיל כלום ואע"פ שהשדה בקניין מיהא מועיל ואתה אומר בנשואה שלענין ירשה מיהא אף בקנין אינו מועיל שאני שדה דבא לעולם הוא ומאחר שקנו מידו בגוף הקרקע קנו מידו אבל זה שלא בא לעולם אף בנשואה אינו כלום אף בקנין ובארוסה הוא דמהני אף בלא קנין ורבא אמר ידו עדיפא מידה ולגבי הא מיהא אביי ורבא שוים הם אלא דנפקא מפלוגתיהו לשומרת יבם ר"ל שנפלו לה נכסים בעודה נשואה ומת בעלה ונפלה לפני יבם שיד היבם קלישא לה מיד הבעל וכל שאתה אומר בבעל ידו כידה יד היבם גריעא מידה ואין היבם חולק עמה בפירות ואם יד הבעל עדיפא מידה יד היבם כידה וחולק עמה כמו שביארנו בפרק נכסים ולפי מקומו נראה לי לפרשה לענין יבם שכנס וכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם יד הבעל כידה יד היבם גריעא ומהני תנאו בלשון זה כדין ארוסה ואם יד הבעל יתר מידה יד היבם כידה ונמצא כשתף ואין תנאי שבלשון זה מועיל והדברים נראין:

יש מפרשים שכל שביארנו שמועיל בזכות שיש לו על נכסי אשתו פירושו דוקא בלשון סלוק שהוא כעין מחילה ומחילה אין בה לדעתם דין דבר שלא בא לעולם וכמו שאמרו גיטין מ"ג ב' לכשתברח ממני אין לי עסק בך אבל בלשון הקנאה אינו כלום שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

כבר ביארנו שהאומר לחברו דין ודברים אין לי בשדה זו לא אמר כלום מכל מקום קנו מידו הועיל שכל שקנו מידו מגופו של קרקע קנו מידו ולא סוף דבר ברואהו מחזיק ועומד לו בשופי ובלא ערער אלא אפילו ערער עליו בשעה שראהו מחזיק ואמר לו שלא כיון אלא לסלק עצמו מדין ודברים אינו כלום ומכל מקום בארוסה שקנו מידו בדין ודברים אין לי בנכסיך אין אומרין מגוף הקרקע סלק עצמו ואין לו פירות כלל אלא אין הקנין מועיל כלום ולא נפקע אלא לענין מכר על הדרך שביארנו במשנתנו בשאין שם קנין שמאחר שלא באו עליה אלא מטעם יד בעל השטר על התחתונה מה הקנין מועיל בה מעתה ועוד שלא היה לו לומר מדין ודברים וכו' אלא ממכירה סליק נפשיה ולמדת שבארוסה אין לשון זה מועיל אף בקנין אלא למכירה הא כל שמזכיר הפרטים מועיל אף בלא קנין ובנשואה בקנין ובירשה בארוסה מועיל אף בלא קנין ובנשואה אינו מועיל אף בקנין זו היא שיטתנו ושאלת קנו מידו אינה חוזרת אלא על שדה של שותפין ומכל מקום גדולי הפוסקים והמחברים פירשוה אף בארוסה שכל שקנו מידו סלק עצמו אף בדין ודברים לבד מגוף הקרקע ואין לו פירות לעולם ואפילו ערער על קנינו לומר לא היה כך בדעתי אלא לענין מכירה ולשיטה זו פירשוה גדולי הדורות שמועיל אף שלא לירשה ויש מפרשין בה לענין נשואה ולפירות שאם קנו מידו מועיל לפירות אבל לא לירשה כמו שביארנו וגדולי קדמונינו חולקים לומר שבנשואה הואיל וזכה בהם אין קנין מועיל בה לפירות הואיל ואינן בעולם ואינו דומה למוכר שדהו לפירות שבזו גוף השדה שלו והקנהו לו לפירותיו אבל בעל בנכסי אשתו אין לו אלא פירות ואע"פ שבפרק נכסים פ' א' שאלו בעל שמכר לפירות בנכסי מלוג והעלו בה שאלמלא טעם רווח ביתא היה ממכרו ממכר פירושו בשרצה הוא שלא לערער על ממכרו ואין הכונה אלא שהיא יכולה למחות וכבר כתבנו מדינין אלו בשלישי של בתרא מ"ט א' בסוגיית אין לאיש חזקה בנכסי אשתו:

זה שביארנו שבארוסה יכול להפקיע עצמו מן הירשה פירושו בשעת אירוסין או משנתארסה דרך תנאי אבל קודם אירוסין שיכתוב לה שכל זמן שתתארס לו יהא לו שום זכות בנכסיה כתבו הגאונים שאין ממש בדבריו ויש לפקפק בה:

הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ה"ז אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה א"כ למה כתב לה שאם מכרה ונתנה קיים. כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ה"ז אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה ר"י אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם. כתב לה דין ודברים א"ל בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה רשב"ג אומר אם מתה יירשנה שהתנה על מה שכתו' בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל:

תני רבי חייא האומר לאשתו. פי' דבאמירה בעלמא בלי שום כתיבה וכל קנין מסתלק. ואי קשיא וכי מאחר דבדיבור בעלמא מסתלק למהדר ביה הא אוקימנא לה לקמן בכותב לה ועודה ארוסה וכיון שמתחלה התנה עמה ואח"כ נשאת לו ע"ד כן נשאת לו שלא יזכה בנכסים הלכך בדיבור בעלמא סגי לן שע"ד אותו הדיבור נשאת לו שלא יזכה בנכסים. וכי כתב לה הכי מאי הוה והתניא האומר לחבירו דין ודברי' אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום אלמא מצי א"ל מדין ודברים סליקי נפשאי. פי' שנים הם שותפים בשדה ואומר א' לחבירו א' מג' לשונות הללו לא אמר כלום שהרוצה להקנות שדהו לחבירו צריך שיכתוב לו לשון מתנה לא לשון סילוק. שי"ל לא סלקתי עצמי אלא שלא אערער עליך שום תביעה על חלקך ואין זה לשון מתנה וזכוי שיתן לו חלקו במתנה ואע"פ שהלך חבירו והחזיק לא עשה כלום וה"נ לא (מהני) [מבעיא] באמירה אלא אפילו בכתיבה לא יהא כלום אמרי דר"י בכותב לה ועודה ארוסה. פירוש בוודאי מי שהקרקע שלו ובא לתתו לחבירו צריך שיכתוב לשון מתנה ולא לשון סילוק שלא יועיל כלום. ומתני' בכותב או באומר לה בעודה ארוסה עד שלא נשאת וזכה בנכסים ומתנה עמה שלא יזכה בהן לכשישאנה וא"צ כאן לשון מתנה שהרי אין לו עכשיו רשות בהן וכדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממ"א מתנה עליה שלא יירשנה. פי' שאינו ירושת אבותיו אלא ע"י [מעשיו] תבא לו כגון נחלת אשתו הבאה לו ע"י נשואין הללו. והואיל ומשום תקנה דידיה תיקון רבנן שיירשנה והוא בא למחול מוחל. דדוקא בירושה שהוא מן התורה אין יכול להסתלק ממנה עד שלא תבא לידו שהאומר מה שאירש מאבא מ"ל לא אמר כלום וכמו שאין יכול למכור כך אין יכול להסתלק ממנה עד שלא תבא לרשותו ואי הות ירושת הבעל דאורייתא לא הוי מצי מסתלק ממנה עד שלא תבא לרשותו אבל משום דהוא מדרבנן יכול להסתלק ולומר א"א בתקנה זו שתיקנו לטובתי וכך כתב גם ר"ח ז"ל דכל האי סוגיא אליבא דרב דאמר ירושת הבעל דרבנן ומ"ה יכול להסתלק ממנה אבל אי הות דאורייתא לא היה יכול להסתלק ממנה. וכדרבא דאמר רבא האומר א"א בתק"ח כגון זו שומעים לו. פי' מביא ראיה שאע"פ שלא באת לידו יכול להסתלק ממנה מאי כגון זו אהיכא קאי אדר"ה א"ר דאר"ה א"ר יכולה אשה שתאמר לבעלה א"נ וא"ע פי' דקסבר רב מזוני עיקר ותיקנו מע"י לבעלה משום איבה והלכך יכולה אשה לומר כלום תקנו חכמים אלא להנאתי ולטובתי א"א בהנאה זו אלמא יכול אדם להסתלק ממה שתקנו חכמים לטובתו. ה"נ כל דין נכסי מלוג בין פירות בין ירושה תיקון חכמים הוא שתיקנו לטובתו של בעל ויכול הוא להסתלק מהן. א"ה אפילו נשואה נמי. פי' כיון דטעמא דמילתא הוא משום דהוי תקנת חכמים שתיקנו להנאתו ואדם יכול להסתלק ממנה אמאי אוקמי' ר"י בכותב לה ועודה ארוסה אפילו נשואה נמי. אמר אביי נשואה ידו כידה. פי' וכיון שידו כידה הו"ל לנכסים ברשותו וכיון שהנכסים ברשותו צריך ליתן לשון מתנה ואין לשון סילוק מועיל בהם רבא אמר ידו עדיפא מידה. ונ"מ לשומרת יבם. פי' לענין דין ודברים לא פליגי דבין ידו עדיפא מידה ובין ידו כידה אין מועיל בה לשון סילוק אלא לשון (כתובה) [מתנה] ולא נ"מ אלא לש"י דתנן ש"י שנפלו כו'. ואיפלגו ב"ש וב"ה בנכ"מ שבש"א אם מתה יחלוקו יורשי הבעל דהיינו היבם עם יורשי האב וכו' כדלעיל ואוקי אביי פלוגתייהו בפ' החולץ שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וקסבר אביי ידו כידה כשמת ונפלה לפני יבם ומתה עד שלא נתיבמה יורשיה ויורשי הבעל באין לירש זה מכח אחותו וזה מכח אחיו לב"ש חלוקה עדיפא ולב"ה חזקה קמייתא עדיפא ופליג רבא אדאביי ואמר דאם נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל כ"ע ידו של בעל עדיפא מידה וכשמת אע"ג דגריע יד היבם מיד הבעל הו"ל ידו כידה והוא זוכה בנכסים והוא יורשה הכל שבחזקתו עומדים ומתני' דנפלו לה כשהיא ש"י. עי' בפסקי בפ' החולץ (והרב פי' נ"מ לש"י בענין אחר ועי' הפסק לקמן בהל' מי שמת והניח אשה ובע"ח אי הל' כאביי דידו כידה או הל' כרבא דידו עדיפא מידה). איבעיא להו קנו מידו מהו רב יוסף אמר מדין ודברים קנו מידו ור"נ אמר מגופא של קרקע קנו מידו אמר אמימר הל' מגופא של קרקע קנו מידו פי' המורה דאברייתא דלעיל קאי דתניא האומר לחבירו וכו' אבל במתני' לא מהני קנין ליפות כחה דהא באמירה ובלא לשון מתנה סגי לאסתלוקי אפילו מגוף הקרקע היכא דפריש וכדקתני סיפא וטעמיה דמתני' דאמר ה"ז אוכל פירות לאו משום גריעותא דלשון דין ודברים הוא אלא משום דלא פריש ממאי סילק ואמרי' ידה על התחתונה כדנפרש לקמן אינה יכולה לומר לו מן הכל נסתלקת והלכך מה לי קנו מידו ומה לי לא קנו אלא אברייתא קא מבעיא ליה דקתני דלא אמר כלום וטעמא משום גריעותא דלישנא היא מי אמרי' לא קנה בחליפין הללו כלום [דהא] לא אמר עליהן אלא לשון דין ודברים א"ד אין חליפין באין אלא לדבר שיש בו ממש שזה קונה את הסודר ומקנה לו את החפץ המכר או המתנה ועל גופה של קרקע קנו מידו ומתנה גמורה היא אבל רבינו האי גאון ור"י זצ"ל פרשו דאברייתא בכותב לאשתו ועודה ארוסה קאי וכפתרון המורה נ"ל דאי כפתרונם היכי אמר ר"י מדין ודברים קנו מידו הא אהני האי לישנא מיהא לפירות כדאוקימנא למתניתין בכותב ועודה ארוסה. והכי הול"ל מפירות קנו מידו ולא מגופה של קרקע ומדקאמר מדין ודברים קנו מידו ש"מ שאין זה הקנין מועיל לו כלום. ורב צמח גאון ורב נחשון גאון ז"ל מפרשי' דאנשואה קאי וזה הפתרון יתכן דדין הנשואה ככל אדם שהוא שותף עם חבירו בשדה:

מתני' הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחיי' ואם מתה יורשה וא"כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים. לדידן השתא דק"ל דאית' לתקנת אושא איכא לפרושי שאם מכרה ונתנה קיים בין לגופה של קרקע בין לפירות. אבל הוא אוכל פירות כל ימי חיי' כל זמן שלא מכר' והכי מוכח בגמ' במאי דמקשי' ואימא מירוש'. מיהו ממתני' ליכא למשמע מינה דאית' לתקנת אושא דאיכא למימר דלפירות קאמר שאם מכרה ונתנה קיים מעכשיו ואפי' לפירות ושוב אין הבעל אוכל פירות. אבל השתא דק"ל דאיתא לתקנת אושא. ליכא לפרושי הכי שאם מכר' ונתנה קיים לפירות ולא לגופ' של קרקע. דהא לא אפשר דכיון דלאו ברשותה למזבן גופ' של קרקע פירות נמי הוו דבעל ולאו כל כמינ' לזבונינהו דאם לא כן מאי ניהו זכותי' דבעל דאית לי' בהו. אבל אלו לית' לתקנת אושא איכא למימר הכי דכי זבנ' גופ' של קרקע שיהא מכור לגמרי ואפי' לפירות. ובגמ' מקשי ואימא מפירי. כלומר ואימא דכי סליק נפשי' מפירי. אבל אם מכרה ונתנה בטל. וקושיין השתא דקיימא לן דאית' לתקנת אושא. ומתני' נמי' וודאי אחר תקנת אושא דהא ר' דסדר לה בתרא הוא מן הולכי אושא מן כמה שני'. אלא אנן לא בעינן לעיל ולא בשום דוכת' בתלמוד' אלא אי תנינא במתני' ובוודאי דלא תנינא וממתני' נמי ליכא למפשט' כדפרי' ושמעי' ממתני' דהאי לישנא מהני אפי' בנכסים שיפלו לה אחר מכאן כלומר לאחר שנישאת דאי לאו הכי למה לי מהאי לישנא דכתב לי' תיפוק לי' בלאו הכי נמי דהא מוקמינן לה במתני' בכותב לה בעודה ארוסה והא קיימא לן בפרק האש' שנפלו מקמי תקנת רבותינו בנפלו לה עד שלא נישאת ונישא' שאם מכר' ונתנה קיים. ואליבא דר"ג ואפי' לכתחילה. דאע"ג דאמרי' אמרו לו הואיל וזכה באש' לא יזכה בנכסי' בעי' הוא דקא בעו לה ולא חש לה רבן גמליאל כדקא מהדרינן על החדשים אנו בושים אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים. תדע דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו בין שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס בין שנפלו לה נכסים לאחר שנתארסה ונישאת הבעל מוציא מיד הלקוחות. ומתמהי' כמאן לא כר' יהודה ולא כר' חנני' בן עקבי'. ומהדרי' אינהו דאמור כרבותינו ולא אמרי' אינהו דאמר כאמרו לו אלא וודאי דלא חיישינן להו כדפרי' וכיון דכן מאי מהני לי' כי כתב לה דין ודברי' אלא וודאי אפי' לנכסים שיפלו לאחר מיכן:

אבל בירושלמי אמרי' ר' ירמי' בעא קמי רבי זעירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה אחר מכאן מהו. ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו. ואיכא למימר דבנשואה קא מיבעיא לי' אי מצי לסלוקי זכות' מנכסיה דאתו לה בתר הכי כיון דאכתי לא זכה בהו כדאמרי' בארוסה. ומהדרינן דלא דכיון דנשואה ידו כידה אפי' בנכסים העתידין ליפול לה אינו יכול להסתלק מהם. ומיהו בין דקאמר הכי בין דלא קאמר הכי אנן כגמרא דילן נקיטינן והכי דינא כדפרשי' רבינו נ"ר:

גמ' תאני ר' חייא האומ' לאשתו פיר"שי ז"ל למימרא דאפי' באמירה בעלמא מהני ומקשי' וכי כתב מאי הוי כלומר ואפי' כתב לה היכי מהני והתניא האומר לחבירו דין ודברים כו'. וכיון דהתם לא מהני הוא הדין לכתיבה דבהאי דוכתא לא שנא בין אמירה לכתיבה דהא וודאי ליכא לאפרושי בינייהו אלא בשטר קנין. וליתי' להאי פירושא דכיון דמתניתא דקא מותיב מינה קתני האומר ולא אתי עלה אלא מסברא למימרא מאי הפרישא איכא בין אמירה לכתיבה והיינו עיקר תיובתיה כל כי האי גוונא הוה להו וודאי לפרושי לה בגמרא בהדיא. אבל מסתבר לפרושי דהא דר' חייא מייתי לאלומי לקושיין דמקשי' בתר הכי. דאי לאו דר' חייא הוה אפשר לפרושי מתני' בשקנו מידו כדאשכחן בדוכתי אחריני דקרי לקניה כתיבה כדאמרינן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה כו' ואמרינן לעיל הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן. ואלו הוה מפרשי' לה הכי תו לא קשיא ולא מידי דבקנין אליבא דכולי עלמא מהני והיינו כל היכא דליכא ערער. אבל השתא דתני ר' חייא האומר לאשתו שמעינן מינה דתו ליכא לפרושי מתני' בקנין אלא בלא קנין וכל היכא דבלא קנין וודאי לא שני לן בין דברים שבעל פה לדברים שבכתב אלא בשטר קנין והיינו דמקשינן היכי מהני האי לישנא והא תנא האומר לחבירו. והאי דנקט וכי כתב לה מאי הוי לישנא דמתני' הוא דנקט. אבל כיון דקים לן דמתני' בלא קנין פשיטא דלא שני לן בהו והיינו כתובה היינו אמירה:

והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה. לא יהא לי קאמר וכל לשון חכמים כך הוא כדאמרינן הרי את מקודשת לי הרי את תהא מקודשת קאמר. ולאו לישנא דהודא' הוא דאלו הוה הכי אפשר דאפילו בהאי לישנא מהני דהא אודי לי' דלית לי' בי' מידי ואפי' דין ודברים. אלא לא יהא לי קאמר ובהאי קאמרינן דלא אמר כלום ומפרשי' טעמא דמילתא במסכת ערכין משום דמדין ודברים הוא דסליק נפשי' מגופא של קרקע לא סליק נפשי'. כלומר משום דלאו לישנא מעליא הוא דהא לא יהיב לי' ניהלי' ואפקורי נמי לא מפקיר לי' ולא סליק נפשי' אלא מדין ודברים הלכך אכתי דידי' הוא. אבל אלו קאמר לישנא מעליא ולימא בהדיא דמגופ' של קרקע סליק נפשי' וודאי מהני. כדאמרינן התם בנותן מתנה לחברו ואמר הלה לאחר שבאת מתנה לידו אי איפשי בה כל הקודם בה זכה בה משום דאי איפשי בה לישנא מעליא הוא. ומיהו במסכת גיטין קא אמרינן גבי עבד דמהני לי' האי לישנא דאמרינן מאי אונו אמר רב ששת דכתב לי' לכשתברח ממני אין לי עסק בך. מיהו שאני עבד שכיון שיפה כחו שהוא זוכה בעצמי אפי' בהאי לישנא נמי מהני ליה דכיון דמסתלק מיני' כלל זכין בו שמים. ומוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה כדרב כהנא דאמר רב כהנא נחל' הבאה לו לאדם ממקום אחר. כלומר שלא זכה בהו עדאין ואיפשר שלא יזכה בה לעולם אלו לא יבא לידי נישואין אדם מתנה עלי' שלא יירשנה. לאפוקי ירושת אביו שהרי הוא זוכה בה עכשיו וראוי' לו וכל זמן שימות אביו הרי הוא זוכה בה ובכי הא נמי מהני אפי' האי לישנא אע"ג דלאו לשנא מעליא הוא כיון דלא הויא תנאה דמסתלק מינה. וכדרבא דאמר רבא האומר אי איפשי כו'. כלומר וכי תימא הא תינח מירוש'. אבל מפירות היכי מסתלק מינייהו והא תקנת' דרבנן הוא והיכי עקר לה. היינו כדרבא דאמר רבא האומר אי איפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו. כלומר אהייא אתמר הא דרבא כדרב הונא דאמר רב הונא יכולה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה:

אי הכי אפי' נשואה נמי כלומר אי הכי דאפשר למעקר לתקנתא דרבנן בהכי אפי' נשואה נמי בהאי דאיכא תקנתא דרבנן. ומהדרינן נשואה ידו כידה. אי נמי עדיפ' מידה. ונפקא מינה לשומרת יבם כדאיתה ביבמות. איבעיא להו קנו מידו מהו אמתניתא קאי דתני' האומר לחבירו דין ודברים כו' בשקנו מידו מהו והוא הדין לנשואה. ואפליג בה רב נחמן ורב יוסף ואמר אביי מסתבר' מילת' דרב יוסף בעורר כלומר דרב יוסף גופיה לא קאמר לה אלא בעורר והכי מוכח התם בבבא קמא ובשא' דוכתי ומאי דקאמר בעורר היכ' דאיכ' ערער בין דנותן בין דמקבל מתנה כל היכא דאיכא ערער לא קנו מיני' אלא מדין ודברים. אבל בעומד דליכא ערער דחד מינייהו מגופה של קרקע קנו מידו. ומסקנא פסקינן הלכתא דמגופ. של קרקע קנו מידו לעולם. והיינו דלקמןבפ' מי שהיה נשוי שתי נשי' אמתני' דמי שהיה נשוי שתי נשי' וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי על שדה זו מקשי' בגמר' וכי כתב לה מאי הוי. ומוקמינן לה בשקנו מידו ואליבא דכולי עלמא דהתם בעומד:

הכותב לאשתו דין ודברים כו'. א"כ למה כתב לה דין כו'. הא דהאריך למתני כן ולא קצר ותני הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה אבל אם מכרה ונתנה קיים. משום דבעי לרמוזי אטעמא דגמרא ולומר דדוקא אהך בלחוד סליק נפשיה ולא אאינך מילי וכטעמא דאביי דלקמן או דרב אשי דוק ותשכח. ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל א"כ למה כתב לה כו'. בגמרא מפרש טעמא. ע"כ. פי' לכך האריך ותני אם כן למה כתב כו' לרמוזי אטעמא דגמרא כנ"ל. הרי זה אוכל פירות וא"ת והא בפ' חזקת הבתים תנן ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו ופריך בגמרא פשיטא ומשני לא צריכה דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ואכתי מאי משני פשיטא דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו ואפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך כיון דאכתי קא אכיל פירי. ואין לומר דאיהו גופא אשמעינן דאפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך דקא אכיל פירי ומ"ה אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ודרך התנא להשמיענו בקוצר מה שכבר השמיענו במקום אחר וכהנה רבות בתלמוד עיין תוספות גיטין דף צ"ט ע"א ובתוס' כתובות דף ק"ח א' ובריש ברכות ובריש יבמות וחידושי הרמב"ן ז"ל והרשב"א והרא"ה ריש מציעא והריטב"א ז"ל פרק נערה וכתב הרמב"ן והר"ן פרק הספינה דאורחא דתנא למיתני כל דיניו בדוכתיה אף על גב דחד מחבריה גמר לכך תנא פלוגתייהו הכא בדיני ממונות והתם לענין בכורים והכי נמי איכא למימר דתנא הכא לענין פירות והתם לענין חזקה ומתלא אלו בהדדי. אין לתרץ כן דאיברא ודאי דאילו הוה פריך פשיטא בלחוד בקוצר הכי הוה משנינן מיהו התם בפרק חזקת הכי פרכינן להדיא פשיטא כיון דמשתעבדא ליה לפירא פירא הוא דקא אכיל פירוש דאי אתא לאשמעינן דאכיל פירא ומ"ה אין לאיש חזקה הוה ליה לאשמעינן דין פירות וממילא נשמע דכיון דיש לו פירות אין לו חזקה אבל היכא דאין לו פירות כגון דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן יש לו חזקה אבל השתא דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו משמע דלעולם אין לאיש חזקה ואפילו דלא משתעבדא ליה והיכי משכחת לה והא לעולם משתעבדא ליה לפירא ומשני לא צריכא דכתב לה דין ודברים כו' פירוש דבהכי אין לו פירות וקשיא דהא אפילו כתב לה הכין אית ליה פירי כדתניא הכא ותירצו בתוס' דלא חש להאריך ולאו דוקא קאמר ואיירי דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ודע דאי כתב לה הכי אף על גב דאכתי משתעבדא ליה לפירא דפירא אליבא דרבי יהודה וכתב הרמב"ם שהדין הוא שימכרו הפירות ויקנה בהן קרקע ויאכל פירות שהן פירי פירות אפ"ה לא אקשינן עלה פשיטא דכיון דמ"מ לא מצי אכיל להדיא הפירות ואיהו אכיל איצטריך למיתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולכך הוצרכו לתרץ בתוספות ולא חש להאריך אבל אי הוה מפרשים דהכי פריך תלמודא כיון דמשתעבדא ליה לפירא ואפילו לפירא דפירא פשיטא דאין לאיש חזקה כיון דאית ליה שום שייכות בפירא הוה מצינן לשנויי דלהכי לא אסיק תלמודא ובפירותיהן משום דלא פסיק ליה אי כרבי יהודה אי כת"ק והביא הדבר סתום לת"ק בדכתב לה ובפירותיהן ולרבי יהודה בדכתב לה ובפירי פירותיהן אבל כתבינן דלא פריך תלמודא הכין אלא כדכתבינן ולכך תירצו התוספות דלא חש להאריך. והרא"ש ז"ל כתב דדוקא אם שיירה מעצמה הפירות ימכרם ויקח בהם קרקע ויאכל אבל אין ב"ד אומרין לה שייר אותם כדי שיאכל פירי פירות וכמו שכתב הטור באבן העזר סי' צ"ב ולדידיה ליכא לפרושי הכין דוק ותשכח כנ"ל:
אבל הרשב"א כתב בחידושיו בפרק חזקת הבתים וז"ל לא צריכה דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ולאו דוקא אלא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפרותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם דאי לאו הכי אכתי מאי קמ"ל פשיטא כיון דאית ליה פירי פירות זכות יש לו בפירות ליקח בהן קרקע והוא אוכל פירות א"כ תלינן הכנסת הפירות בכך אלא לשון קצרה נקט ומדתני' לה בביאור הכין בפרק הכותב כתב לה הכא בקיצור דסמיך אההיא דהתם כנ"ל. ע"כ:
שאם מכרה ונתנה קיים לדידן השתא דקי"ל דאיתא לתקנת אושא איכא לפרושי שאם מכרה ונתנה קיים בין לגופא של קרקע בין לפירות אבל הוא אוכל פירות כל ימי חייה כל זמן שלא מכרה והכי מוכח בגמרא במאי דמקשינן ואימא מירושה מיהו ממתניתין ליכא למשמע מינה דאיתא לתקנת אושא דאיכא למימר דלפירות קאמר שאם מכרה ונתנה קיים מעכשיו ואפילו לפירות ושוב אין הבעל אוכל פירות. אבל השתא דקי"ל דאיתא לתקנת אושא ליכא לפרושי הכי שאם מכרה ונתנה קיים לפירות ולא לגופא של קרקע דהא לא אפשר דכיון דלאו ברשותה למזבן גופא של קרקע ופירות נמי הוו דבעל לאו כל כמינה לזבונינהו דאל"כ מאי ליהוי זכותיה דבעל דאית ליה בהו אבל אילו ליתא לתקנת אושא ליכא למימר הכי דכי זבנה גופא של קרקע שיהא מכור לגמרי ואפי' לפירות ובגמרא מקשינן ואימא מפירי כלומר דכי סליק נפשיה מפירי אבל אם מכרה ונתנה בטל וקושיין השתא דקי"ל דאיתא לתקנת אושא ומתניתין נמי ודאי אחר תקנת אושא דהא רבי דסדר לה בתרא הוא מן הולכי אושא מן כמה שני אלא אנן לא בעינן לעיל ולא בשום דוכתא בתלמודא אלא אי תנינא במתניתין ובודאי דלא תנינא וממתניתין נמי ליכא למפשטה כדפרישית ושמעינן ממתניתין דהאי לישנא מהני אפילו בנכסים שנפלו לה לאחר מכאן כלומר לאחר שנשאת דאי לאו הכי למה לי מהאי לישנא דכתב ליה תפוק ליה בלאו הכי נמי דהא מוקמינן לה במתניתין בכותב לה בעודה ארוסה כו'. הרא"ה ז"ל. וכבר הארכנו בזה לעיל בריש פ' האשה שנפלו ועיין בהר"ן על ההלכות:
ה"ג רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות ובגמרא מפרש אלו הן פירי פירות כן כתב רש"י ז"ל. פירוש לפירושו דאיכא למידק עלה דהאי גירסא דלכאורה משמע דלא פליגי רבי יהודה ות"ק במידי דפירי פירות דנקיט ר' יהודה בלישניה לא איירי ביה ת"ק ואפשר דת"ק נמי הכי ס"ל לכך נראה דגרסינן במילתיה דרבי יהודה לעולם הוא אוכל פירי עד שיכתוב כו' וכי היכי דפירות דקאמר ת"ק היינו נמי פירי דפירי ואפילו פירי דפירי קאמר דאינו אוכל ה"נ פירי דנקט רבי יהודה היינו פירי דפירי וסתמו כפירושו דפירי דפירי נמי פירא מקרו וממילא מתפרש בגמרא מדקאמר בסיפא דמילתיה עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן כו' אלמא דקא מפליג בין פירי לפירא דפירא וקרי להו פירי כי היכי דקרי להו ת"ק וכדכתיבנא ומיהו קשה כיון דלא מתפרש בהדיא במילתיה דר' יהודה פירי פירות אלא דממילא שמעינן דקא מפליג הכין וכדכתיבנא לא הוה ליה למנקט בגמרא לקמן אלו הן פירות ואלו הן פירי פירות אלא הוה ליה לפרושי (א"ה חסר לשון ואיזו דפיס מן הכתובה וסדרנו מן הארבעה ספרים הנמצאים אתנו הרמב"ן והרא"ש והרא"ה והריטב"א):

וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דתנן דו"ד אין לי בנכסיך כו'. נ"ל דאפי' בנכסים שנפלו לה לאחר מכאן נמי מתנה דאין הלשון הזה אלא לשון מתנה ואפילו על דבר שלא בא לעולם אדם מתנה תדע דהא נכסים שיש לה כשהיא ארוסה אף על פי שנשאת אם מכרה קיים בכל הנשים שבעולם לפי סברת המשנה שהיא קודם שחזרו רבותינו ונמנו שמכרה בטל. א"כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ע"כ לסלק עצמו מנכסים שנפלו לה כשהיא תחת הבעל שהיה בדין שאם מכרה ונתנה בטל אבל בירוש' אמר ר' ירמיה בעו קומי ר' זעירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה אחר מכאן מהו ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו כו' אבל עדיין אני אומר שלא שאלו אלא על הכותב משנשאת אם אדם מסלק עצמו בלשון הזה מאותן נכסים שאין לה עכשו כשם שאדם מסלק עצמו בכך בכותב ועודה ארוסה והוא סובר כיון שנשאת ידו אף במה שעתיד לבא כידה וכן סוגיא זו ששם מוכחת אבל בעודה ארוסה תנאה קיים בכל הנכסים שיבאו לה לעולם. דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום. מאי אין לי לא יהא לי ולשון חכמים כך הוא ולא אמר כלום דלאו לדידיה יהיב ליה ואפקורי נמי לא מפקר ליה ואין השדה זוכה בעצמו מה שאין כן בעבד שאם אמר לו אין לי עסק בך הוא מסולק ממש והרי הוא משוחרר שבין גדולים בין קטנים קנו עצמם בני חורין כיון שזה עצמו סלק זכותו ממנו שלשון זה אינו לשון מתנה אלא לשון סילוק זכותו מן הדבר כדי שיקננו הלה ולפי' גבי שדה לא אמר כלום דלאו לדידיה יהיב ליה ואפקורי נמי לא מפקר כדברי רש"י ומיהו בגמרא הוי בטעמא במסכת כריתות דאמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם זכה ואותבי' עליה מהא ברייתא והא ידי מסולקת ממנה דכי אי אפשי בה דמי וקתני לא אמר כלום פי' דדמיין להדדי לפו' מאי דפרישנא דהכא האי נותן מתנה בעי למיתן ליה למקבל שדהו וכי מסלק זכותיה מיניה הוה ליה כמי שנותן מתנה ואמר הלה אי אפשי בה ולמ"ד התם כל הקודם בו זכה הכא נמי כל הקודם זכה דאיהו מפיק ליה מתותי ידיה שהרי מסלק ממנו כחו וזכותו ולא יהיב ליה להך ופריק כי סליק נפשיה מדין ודברים מגופה דשדה לא סליק נפשיה. כלומר לישנא דגריעא הוא ולא משמע לשון סלוק מגופה של קרקע אלא לשון סלוק שלא יערער עליו הלכך אינו מועיל להסתלק מגופו של קרקע אבל גבי אשתו ארוסה אינו אלא לשון סלוק שלא יזכה ולא ידון ויערער לזכות בנכסים ופי' הסוגי' כך הוא א"ר ינאי בכותב לה ועודה ארוסה שאינו צריך אלא לשון סלוק כדאמרן ותימה היאך יסלק עצמו מדבר שלא בא לרשותו הרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדרב כהנא כו' כלומר יכול הוא להתנות שלא יירשנה הואיל ועדיין אינו ראוי ליורשה ואינו דומה לאומר לאביו לא אירשך דהתם כיון שראוי ליורשו מעתה הוא זוכה וצריך ללשון מתנה ואין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו. וזהו פי' ממקום אחר שעכשיו אינו ראוי ליורשה ולא כדברי המפרש שהיא מתקנת חכמים אלא אפי' למ"ד ירושת הבעל דאורייתא אתיא וכדרבא כו' כלומר אף על פי שיכול לסלק עצמו בלשון הזה ונתרוקנה הרשות לעצמה ומן הדין היאך יכול לבטל תקנת חכמים שאמרו שיהא אוכל פירות ואם מכרה בטל משום דהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו וזו נמי תקנתו היא. ואקשינן אי הכי נשואה נמי כלומר כיון שהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו אפי' נשואה נמי יהא תנאי קיים בפירות ובמכירה שאין זה צריך לא לשון מתנה ולא לשון סלוק אלא אי אפשי בתקנת חכמים זו ופריק נשואה ידו כידה וכיון שזכה בנכסים צריך לשון מתנה גמורה וזו אינו אלא לשון סלוק כדפרישנא לעיל. והיינו נמי דאמר רב יוסף אמר מדין ודברים קנו מידו והיינו דאמרינן מסתברא מלתיה דרב יוסף בעורר על השדה דמתרעומת בעלמא הוא דסליק נפשיה ולא מזכותו אבל בעומד בשדה קנה דהא לית בה ערעור הלכך מזכותו נמי סליק. ואי קשיא לך אליבא דרב יוסף הא דתנן בפרק מי שהיה נשוי ואם כתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך וכו' ואקשינן עלה בגמרא וכי כתבה ליה מאי הוי ואוקימנא בשקנו מידה ואלו לרב יוסף קנין לא מהני. איכא למימר מודה רב יוסף דדמי לאשתו וה"נ אמרינן בירושלמי רבי יוחנן בשם ר' ינאי בשלא כנס אבל אם כנס אין אדם מאבד את זכותו בלשון הזה. ואתביה עלה ממתני' דמי שהיה נשוי ופריק שכן היא כותבת לו כל עורר שיש לי בשדה זו לא יהא עמך כלום כלומר שאף כאן אינו צריך אלא לשון סלוק וא"ת א"כ בלא קנין נמי איכא למימר דכיון דמשועבד לה מעתה צריך קנין דאי לא פטומי מילי נינהו ובמאי קני הלה ולמאי דפריש רבינו הגדול ורבינו הגאון נמי כך כתב בספר המקח קנו מידו ועודה ארוסה כלומר אי אמרינן שיסלק עצמו אף מגופה של קרקע שלא יהא אוכל פירות ליכא לאקשויי מההיא דלענין סלוק אפילו רב יוסף מודה לו דהכא סבר בנכסיך אמר לה ולא בפירותיך ורב נחמן סבר כיון שלא היה צריך לקנין וקנו מידו לטפויי מלתא קא אתו ועל עיקר גופה של קרקע קנו מידו שאין קנין על מחילת מכירה לנתינה אלא על חליפי הגוף שהם שלה ולא יהא אוכל כלום ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל א"כ למה כתב לה דו"ד אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים מוקי לה בגמרא בכותב לה בעודה ארוסה. ומסתמא בעודה ארוסה נמי נפלו ואפ"ה טעמא דכתב לה דין ודברים הא לאו הכי מכרה בטל וקשה דהא תנן לעיל עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים ואפילו בלא תנאי נמי וי"ל דמתני' דהכא כתנאי דאמרו לו. והרמב"ן תירץ דמסתלק הוא מנכסים שיפלו לה לאחר שתנשא דסלוק בעלמא הוא ובמי שאינו ראוי לו עדיין אדם מתנה בו שלא יזכה בו כדאיתא בגמרא ומיהו בירושלמי לא משמע הכי דגרסינן התם א"ר ירמיה בעו קומי ר' זירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לאחר מכאן מהו ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ולא דמי לכותב לה ועודה ארוסה דהתם כבר ביד האשה. דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך כו' ה"ג ולא גרסינן ובפירי פירותיהן ומיהו ברוב בפרים איתא וכן בפר"ח וצ"ל דסתם לן תנא כרבי יהודה וכן נראה לי דצריך למגרס דאי לא גרסינן ליה אמאי קתני אינו אוכל פירות בחייה הא בכ"מ נמי אינו אוכל פירות ולא הוה ליה למיתני אלא ואם מתה אינו יורשה דדבר זה ניתוסף בתנאי אחרון שכתב לה בחייך ובמותך אלא משום דקאמר רבי יהודה לעולם אוכל פירי פירות קתני הכא אינו אוכל פירות והיינו פירי פירות. וקא קשיא דבגמרא מיבעיא לן אי פירי פירות דוקא או עד עולם דוקא תפשוט מהכא דעד עולם לאו דוקא ושמא לא חש להאריך אלא לאשמעינן סתמא כרבי יהודה. ואין לי עסק בך וא"ת והא אמרינן בהשולח גבי המוכר עבדו לגוים יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון ואם כתב עליו אונו זהו שחרורו מאי אונו דכתב ליה הכי לכשתברח ממני אין לי עסק בך. אלמא אין לי עסק בך לישנא מעליא הוא מדמהני גבי גט שחרור. ויש מתרצים דהכא מיירי שאמר הלשונות שלשתן ביחד הלכך דין ודברים מיגרע אין לי עסק בך וידי מסולקות אבל אין לי עסק בך לחודיה או ידי מסולקות לחודיה לישנא מעליא הוא ומסתייע למילתייהו מפרק בתרא דכריתות דאמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה. ופריך מהא ברייתא והא ידי מסולקות כאפשי דמי וקתני לא אמר כלום. ומשני הכא שאני דכי סליק נפשיה מדין ודברים סליק נפשיה משמע משום דקאמר דין ודברים וידי מסולקות לא אמר כלום הא ידי מסולקות גרידא מהני ולא נהירא דבירושלמי קתני ידי מסולקות ממנה רגלי מסולקות הימנה לא אמר כלום ולא קתני התם דין ודברים אלמא דידי מסולקות לחודיה לא מהני וה"ה אין לי עסק בך ור"ת תירץ דשאני גבי עבד דמהני אין לי עסק בך דאם גדול הוא זוכה בעצמו ואם קטן הוא זכה בו שמים אבל גבי שדה לא שייך למימר הכי. והא נמי לא נהירא דבפרק המגרש מיבעיא לן אמר לאשה הרי את לעצמיך מהו ת"ש גופו של גט שחרור הרי אתה בן חורין הרי אתה לעצמך השתא ומה עבדא דקני ליה גופיה אם אמר הרי את לעצמך מהני אשה דלא קני לה גופיה לא כ"ש ומה ק"ו הוא זה דילמא עבד שאני לפי שבקל זוכין בו שמים כדי להתחייב במצות מה שאין כן באשה. ונ"ל דאין לי עסק הוי כאלו אמר לו הרי את לעצמך הלכך גבי עבד שייך למימר שהוא זוכה בו בעצמו מה שאין כן בשדה. כדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה כו' מאי מייתי ראיה מדרב כהנא אי מייתי ראיה דמהני דין ודברים אע"פ שהוא לשון גרוע דילמא הני כולהו מיירי בלשון טוב אפי' באת כבר נמי אמאי לא יוכל להתנות עליה ורבי' שמשון תירץ דאהא מייתי ראיה דלא תקשי הא קי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ היכי מצי מקני לה דבר שלא בא עדיין לידו ולא זכה בו דאוקימנא לה בכותב ועודה ארוסה דה"ק דאשכחנא דאמור רבנן שיכול להקנות בכה"ג על נחלה הבאה לו מדרבנן שלא יירשנה ומייתי הא דרבא ליתן טעם למה הוא זה שיכול להתנות ואינו כמו בעלמא מקנה דבר שלא בא לעולם משום דהאומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו וכיון דלטובתו הוא דתקנו יכול לומר אי אפשי באותה שעה אבל אלשון דין ודברים לא צריך לאיתויי ראיה דסברא דהיכא דלא בא לידו מועיל דין ודברים כמו בעלמא לישנא מעליא והא דאיצטריך לרב כהנא לאו משום דרבי ינאי איצטריך דאיהו ס"ל בהאשה רבה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אלא משום דאנן קי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם איצטריך ובמילתיה דרבא לחודיה לא סגי בלא דרב כהנא דמרבא לא שמעי' שיוכל להקנות דבר שלא בא לעולם אע"ג דרבא מייתי לה להא דרב הונא שהיא מתנה על מזונות שלא באו לעולם התם אינו חדוש מה שאין לה מזונות דאטו יש לה ליטול מזונות בעל כרחה וגם כשהיא רוצה חוזרת בה ואין זה סלוק גמור ולא קמ"ל רב הונא אלא מה שהיא יכולה להפקיע מעשה ידיה מבעלה וא"ת בלא דרב כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארוסה מידי דהוה אשאר כסות ועונה לרבי יהודה דאמר דבר של ממון תנאו קיים ואפילו רבי מאיר לא פליג אלא משום דקסבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וי"ל משום דהכא מיירי בשאמר לה מעצמו דין ודברים אין לי בנכסיך ואין האשה מבקשת ממנו דפטומי מלתא בעלמא הוא דלאשה איבעי לה לאתנויי ואיהו דקא מתנה כדאיתמר בגמרא והשתא קא מייתי מדרב כהנא דנהי דמכח התנאי אינו מועיל מכח סילוק מועיל ועוד דגבי שאר כסות מיירי דרך תנאי לפי' יכול להתנות דלענין דבר זה יחולו הנישואין ולענין דבר זה לא יחולו והכא איירי שלא כדרך התנאי ולכך איצטריך דרב כהנא. קנו מידו מהו פרש"י דאברייתא קאי וקשה מה יועיל שם קנין למי הוא מקנה אותה הלא לכ"ע מפקר להו נ"ל דאנשואה קאי דאמרי' ידו כידה וקאמר אי מהני קנין או לא. ונראה ליישב פרש"י דכיון שהוא אומר לחברו שהוא שותף עמו והקנה לו מוכח דלדידיה הוא מקנה את השדה. ע"כ הרא"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל הכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יירשנה וא"כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים ואוקימנא למתני' בכותב לה ועודה ארוסה ולפיכך תנאו קיים ואפילו באמירה בעלמא ואפילו בלשון הגרוע הזה ומיהו אוכל פירות בחייה ומתה יורשה משום דנכסים לא משמע אלא מגוף הנכסים ולא מפירותיהם ולא משמע אלא בחייה הלכך לא אהני תנאה אלא שתמכור ותתן לכל מי שתרצה המכר קיים. ואיכא למידק הא למה אהני תנאה אליבא דתנא דמתני' דהא תנן בפרק האשה דלעיל עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים ואף על פי שאח"כ חזרו רבותינו ונמנו שהבעל מוציא מיד הלקוחות מ"מ אין זה לפי דעת התנא ואע"פ שאמר לפני ר"ג הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים אמר ולא חש להם ר"ג תדע דרב ושמואל דאמרו הבעל מוציא מיד לקוחות ואמרי' אינהו דאמרו כמאן ולא אמרינן ד דא"ל דאינהו דאמרו כרבותינו אלמא ליכא למיחש לההיא דאמרו לו. וכ"ת דאהני תנאה שתוכל למכור ולתת לכתחלה א"כ הוה ליה למתני למה כתב לה דין ודברים שמוכרת ונותנת וקיים ומדלא קתני הכי מכלל דלאו הא אתא לאשמועינן. ותירץ הרמב"ן דמההיא שמעינן דמהני תנאה דבעודה ארוסה אפילו לנכסים שנפלו לה לאחר שנשאת ואף על פי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הכא סלוק בעלמא הוא וכיון דנחלה הבאה לו ממקום אחר הוא מתני עליה אפילו קודם שבא לרשות אחד מהם וק"ל ז"ל הא דגרסינן בירושלמי ר' ירמיה בעי קמיה דרבי זעירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה לאחר מכאן מהו א"ל ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ע"כ ותירץ הוא ז"ל דההיא כשהתנה עמה לאחר שנשאת שידו כידה ובעי' שקנו מידו לגופה של קרקע כדאיתא לקמן הלכך אינו יכול להתנות אלא על נכסים שבאו לרשותה ומאי דבעי לה ס"ד דכיון שעדיין לא באו הנכסים לרשותה דינו בהם כאלו עודה ארוסה וליכא למימר בהו ידו כידה ואהדר ליה דכיון דנשאת ידו כידה אפילו לנכסים שעדין לא באו וה"ל כאומר מה שאירש מאבא מכור לך שלא אמר כלום. גירסת רוב הספרים דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהם ובפירי פירותיהן בחייך ובמותיך אינו אוכל פירות בחייה כו' ופי' גירסא זו סתמא כרבי יהודה דאלו לת"ק לא צריך למימר ובפירי פירותיהם ובודאי דאפילו לרבי יהודה צריך לומר עד עולם אלא דלישנא קלילא נקט ויש ספרים דלא גרסי ובפירי פירותיהם ופשיטא דת"ק דה"ק ומיהו לאו דוקא מרבי יהודה אלא דנקט לישנא קלילא רשב"ג אומר כו' ואין הלכה כמותו לפי מה שפסק הרי"ף וכדבעי' למכתב קמן:

גמרא תני רבי חייא האומר אין לי עליך כו'. פרש"י ז"ל וקמ"ל דתנאי קיים ואפי' באמירה ופרכינן וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחבירו כו' אלמא לא מהני תנאה דהאי לישנא דאמרינן מדין ודברים הוא דסליק נפשיה וכיון דלא מהני באמירה פשיטא דלא מהני בכתיבה ולפי זה בדין הוא שנפרוך אליבא דרבי חייא וכי אמר לה מאי הוי דהכא פרכינן מאומר לאומר אלא דניחא לן למפרך אפילו מכתובה כלישנא דמתני' ולמימר דלא כרבי חייא וקשיא לן כתובה אאמירה דהא פשיטא לן דלא שני בין אמירה לכתיבה. ויש לפרש עוד דקושיין אליבא דרבי חייא כיון דאמרת דכותב דמתני' היינו אומרין א"כ כתב לה מאי הוי והתניא בשלמא בלאו דרבי חייא הוה אמינא דמאי כותב כראוי בקנין כאותה ששנינו הכותב נכסיו לבניו אבל דתני רבי חייא האומר ואין הכתיבה אלא שטר ראיה בלעמא א"כ כי כתב לה מאי הוי והתניא כו' וכן פירש רבינו ז"ל האומר לחבירו פי' רש"י לחברו שהיה שותף עמו בשדה וקמ"ל דאף על פי שהוא שותף עמו ושייך בגופה של שדה לא מסתלק האי מזכותיה בהאי לישנא דאלו לאיניש דעלמא פשיטא דלא זכי משום האי לישנא ומתני' נמי לשותף דמי דהא שייכא איהי בנכסי והכי נמי אמרינן בפרק חזקת גבי הא דאמרינן שותפין מעידין זה על זה והא נוגעין בעדותן נינהו ופרקינן דכתב לה דין ודברים אין לי בהם ופרכינן וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחבירו כו' דאלמא אף באומר כן לחברו שותף לא מהני דאמרינן מדין ודברים הוא דסליק נפשיה. ורבינו ז"ל אומר דמתני' כשאומר כן בלשון סלוק אבל כשאומר כן בלשון הודאה פשיטא דמהני ואף כשאמר כן בלשון זה סתם ולא גלה דעתו אם בלשון הקנאה זוכה הוא מדין הודאה כיון דפשוטו של לשון משמע לשון הודאה אלא הכא מגלה דעתו שאומר בלשון הקנאה וסלוק ולשון חכמים כך הוא בהרבה מקומות כדתניא הרי את מקודשת שר"ל תהא את מקודשת שזה הלשון וכיוצא בו משמע להבא ומשמע לשעבר וזוכה הוא בו באיזה שיזכה יותר וכאותה שאמר בפרק השולח. ואין לי עסק בך הקשה ר"ת מאי שנא בגט שחרור דעבד כנעני שגופו קנוי שמשתחרר בלשון הזה כדאמר במסכת גיטין הרי דכתב לזה לכשתברח ממני אין לי עסק בך ותירץ ז"ל דשאני התם שאם הוא עבד גדול ראוי הוא לזכות בעצמו ואם הוא עבד קטן זוכים בו שמים דהוא כעצמו ולפי' סגי בסלוק כל דהו אבל לגבי נכסים שאין הם זוכים בעצמם לא סגי ליה בהאי לישנא לאחריני ואפילו למי שהוא שותף דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה כדאיתא בכריתות. א"ר ינאי בכותב לה ועודה ארוסה פי' דכיון שעדין לא זכה בנכסיה הרי הוא מסתלק מן העתיד לזכות בהם בסלוק כל דהו ואפילו בלשון גרוע כזה וכדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם כו' וכדרבא דאמר כל האומר אי אפשי כו' פי' ר"י ז"ל דאיצטריך דרב כהנא ודרבא דכיון דאוקמא בכותב לה ועודה ארוסה הו"א כיון שעדיין לא זכה בנכסים כיצד מתנה על דבר שלא בא ברשותו להכי אמרינן דשפיר מצי אתי כדרב כהנא וכתב ורב כהנא גופיה מ"ט ואמרינן דטעמא דאמר כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים. ויש מפרשים בפנים אחרים אבל זהו היותר נכון. נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר פרש"י ממקום אחר שאינו מנחלת קרובו אלא שבא לו ע"י מעשה דנשואין ועדין לא עשה בהם אותו מעשה כגון בעודה ארוסה אדם מתנה עליה שלא יירשנה ולא חשוב כמקנה דבר שלא בא לרשותו שאינו עושה בלשון הקנאה אלא בלשון תנאי כגון שמתנה עמה בשעת נשואין קודם שתכנס לחופה והוא כונסה ע"מ כן. מאי כגון זה כלומר אהיכא אתמר דרבא דכיון דאמרת דהא דמתני' כדרבא משמע דלא אתמר דרבא על מתני' אי הכי אפילו נשואה נמי כלומר כיון דמדמית לה לדרבא אפי' בנשואה נמי דהאי טעמא דאי אפשי אף בנשואה שייך ודרב הונא נמי בנשואה הוא ופריק אביי נשואה ידו של בעל כידה וה"ל כשותף בנכסים ולא סגי ליה באומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו מה שאין כן באומר איני נזונית ואיני עושה שאינו אלא חיוב מזונות בעלמא וכיון דאמרה איני נזונת נמחל בעל מאותו שעבוד אבל בעל בנכסי אשתו זכי' גמורה יש לו. איבעיא להו קנו מידו מהו פי' רש"י דלאו אמתני' קאי דאלו במתני' לענין שאם מכרה ונתנה קיים אפילו באמירה בעלמא סגי כיון דכתב לה ועודה ארוסה ואם לענין הפירות והירושה שלא תסתלק בלשון ההוא דבנכסיך ולא בפירותיהן ולא לאחר מיתה משמע ומשום דקנו מידו אין מוסיף יותר על משמעות הלשון ההיא אלא אמתניתא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו קאי שאם קנו מידו על הלשון ההוא אם מתיפה הלשון יותר לומר דמגופה של קרקע קנו מידו כן פי' רש"י ובדין הוא דאפשר לאומרה דבעיין של מתני' בנשואה שידו כידה אלא דכיון דפשטא דמתני' בארוסה מיירי עדיפא ליה למרן ז"ל לומר דאמתני' דתני קאי ומינה שמעי' לדין נשואה. ויש שפירשוה אדינא דמתני' ובנשואה והכל יוצא לדרך אחד אבל פי' רש"י יותר נכון. מגופה של קרקע קנו מידו כתב הר' יונה דדוקא שאמר בתחלה דין ודברים אין לי על שדה זו ואחר כך קנו מידו סתם דאמרינן שבא לקיים דבריו של קנין מגופה של קרקע כדי שלא יהא לו עליו דין ודברים אבל אם קנו מידו שלא יהא לו דין ודברים על שדה זו קנין דברים בעלמא הוא ולא מקני. ונראין דבריו ז"ל. מסתברא מילתיה דרב יוסף בעורר פרש"י בעורר על הקנין ואומר שלא קנו מידו אלא על דין ודברים אבל אם הניחו עומד לזה בקרקע יום אחד בלא ערעור ואח"כ אמר מדין ודברים סליק נפשאי מהדר הוא דהדר ביה ואין שומעין לו. ואינו מחוור. ואחרים פירשו שאם כשקנו מידו היה עורר על השדה ועל זה קנו מידו יכול לומר דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה אבל בעומד בשופי בלא שום ערעור וקנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו. לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי וכן הלכתא דבין בעורר בין בעומד מגופה של קרקע קנו מידו. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל. תאני ר' חייא האומר לאשתו פי' רש"י למימרא דאפילו באמירה בעלמא מהני ומקשינן וכי כתב לה מאי הוי כלומר ואפילו כתב לה היכי מהני והתניא האומר לחברו דין ודברים כו' וכיון דהתם לא מהני הוא הדין לכתיבה דבהאי דוכתא לא שנא בין אמירה לכתיבה דהא ודאי ליכא לאפרושי בינייהו אלא בשטר קנין. וליתיה להאי פירושא דכיון דמתניתא דקא מותיב מינה קתני האומר ולא אתי עלה אלא מסברא למימרא מאי הפרש איכא בין אמירה לכתיבה והיינו עיקר תיובתיה כל כי האי גוונא הוה להו ודאי לפרושי לה בגמרא בהדיא אבל מסתבר לפרושי דהא דרבי חייא מייתי לאלומי לקושיין דמקשינן בתר הכי דאי לאו דרבי חייא הוה אפשר לפרושי מתני' בשקנו מידו כדאשכחן בדוכתי אחריני דקרי לקניה כתיבה כדאמרינן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה כו' ואמרינן לעיל הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן ואלו הוה מפרשי' לה הכי תו לא קשיא ולא מידי דבקנין אליבא דכולי עלמא מהני והיינו כל היכא דליכא ערעור. אבל השתא דתני רבי חייא האומר לאשתו שמעינן מינה דתו ליכא לפרושי מתניתין בקנין אלא בלא קנין וכל היכא דבלא קנין ודאי לא שני לן בין דברים שבעל פה לדברים שבכתב אלא בשטר קנין והיינו דמקשינן היכי מהני האי לישנא והא תנא האומר לחברו. והא דנקט וכי כתב לה מאי הוי לישנא דמתני' הוא דנקט אבל כיון דקים לן דמתני' בלא קנין פשיטא דלא שני לן בהו והיינו כתיבה היינו אמירה. והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה לא יהא לי קאמר וכל לשון חכמים כך הוא כדאמרינן הרי את מקודשת לי הרי את תהא מקודשת לי קאמר ולאו לישנא דהודאה הוא דאלו הוה הכי אפשר דאפילו בהאי לישנא מהני דהא אודי ליה דלית ליה ביה מידי ואפילו דין ודברים אלא לא יהא לי קאמר ובהא קאמרינן דלא אמר כלום ומפרשי' טעמא דמלתא במסכת ערכין משום דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה מגופה של קרקע לא סליק נפשיה כלומר משום דלא לישנא מעליא הוא דהא לא יהיב ליה ניהליה ואפקורי נמי לא מפקר ליה ולא סליק נפשיה אלא מדין ודברים הלכך אכתי דידיה הוא. אבל אלו קאמר לישנא מעליא ולימא בהדיא דמגופה של קרקע סליק נפשיה ודאי מהני כדאמרינן התם בנותן מתנה לחברו ואמר הלה לאחר שבאת מתנה לידו אי אפשי בה כל הקודם בה זכה בה משום דאי אפשי בה לישנא מעליא הוא מיהו במסכת גיטין קא אמרינן גבי עבד דמהני ליה האי לישנא דאמרינן מאי אונו אמר רב ששת דכתב ליה לכשתברח ממני אין לי עסק בך. ומיהו שאני עבד שכיון שיפה כחו שהוא זוכה בעצמו אפילו בהאי לישנא נמי מהני ליה דכיון דמסתלק מיניה כלל זכין בו שמים. ומוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה כדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר. כלומר שלא זכה בה עדין ואפשר שלא יזכה בה לעולם אלו לא יבא לידי נשואין אדם מתנה עליה שלא יירשנה לאפוקי ירושת אביו שהרי הוא זוכה בה עכשו וראויה לו כל זמן שימות אביו הרי הוא זוכה בה ובכי הא נמי מהני אפילו האי לישנא אף על גב דלאו לישנא מעליא הוא כיון דלא הויא תנאה דמסתלק מינה. וכדרבא דאמר רבא האומר אי אפשי כו'. כלומר וכי תימא הא תינח מירוש' אבל מפירות היכי מסתלק מנייהו והא תקנתא דרבנן הוא והיכי עקר לה היינו כדרבא דאמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כלומר אהייא אתמר הא דרבא כדרב הונא דאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה:
אי הכי אפילו נשואה נמי כלומר אי הכי דאפשר למעקר לתקנתא דרבנן בהכי אפילו נשואה נמי בהאי דאיכא תקנתא דרבנן. ומהדרין נשואה ידו כידה א"נ עדיפא מידה ונפקא מינה לשומרת יבם כדאיתא ביבמות. איבעיא להו קנו מידו מהו אמתניתא קאי דתניא האומר לחברו דין ודברים כו' בשקנו מידו מהו והוא הדין לנשואה. ואפליגו בה רב נחמן ורב יוסף ואמר אביי מסתברא מלתא דרב יוסף בעורר כלומר דרב יוסף גופיה לא קאמר לה אלא בעורר והכי מוכח התם בבבא קמא ובשאר דוכתי ומאי דקאמר בעורר היכא דאיכא ערעור בין דנותן בין דמקבל מתנה כל היכא דאיכא ערעור לא קנו מיניה אלא מדין ודברים. אבל בעומד דליכא ערעור דחד מינייהו מגופה של קרקע קנו מידו. ומסקנא פסקינן הלכתא דמגופה של קרקע קנו מידו לעולם והיינו דלקמן בפרק מי שהיה נשוי שתי נשים אמתני' דמי שהיה נשוי שתי נשים וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי על שדה זו מקשינן בגמרא וכי כתב לה מאי הוי ומוקמי' לה בשקנו מידו ואליבא דכולי עלמא דהתם בעומד. אם כן למה כתב לה דין ודברים ותימא ליה מן כל מילי כו' עד בנכסיך ולא לאחר מיתה ודוקא מהאי טעמא הא לאו הכי אמרינן מן כל מילי סליקת נפשה ולא שייך למימר במחילה טעמא דיד בעל השטר על התחתונה אלא מסתמא מן כל מילי משמע ועל האחר להביא ראיה ע"כ לשון הרא"ה ז"ל. (חסר תחילת הלשון) אבל בעומד מודה דמגופה של קרקע קנו מידו או אפילו בעומד הוצרך למפסק הלכתא דרב יוסף בתרתי פליג עלה דרב נחמן ולהכי בעי למאי נפקא מינה פירוש כיון דסוף סוף לענין דינא מגופה של קרקע קנו מידו בין בעורר בין בעומד מאי נפקא לן מינה למבעי למאי אצטריך למפסק הלכתא ומהדר לכדרב יוסף פירוש לידע סברת רב יוסף ואהדר ליה לא שמיע לי לא סבירא לי וכיון שכן ליכא למבעי בהכי כלל כנ"ל. ורש"י במהדורא קמא לא פירש כן וז"ל בעורר אבל בעומד לא דקסברת כרב יוסף דאמר מדין ודברים קנו מידו לא סבירא לי דאין לאחר קנין כלום. ע"כ:

גמרא וכי כתב לה הכי מאי הוה והתניא כו' ממאי דפריך מאמירה לכתיבה גם ממלת הכי שנראה כמיותר נ"ל לפרש דבלאו הך דתני ר' חייא אומר ה"מ לפרש הכותב דמתני' דהיינו בכתיבה וקנין ולא תקשי ברייתא דאיירי באמירה בעלמא אבל השתא דתני ר' חייא האומר ע"כ האי כתיבה דמתני' נמי הכי הוא באמירה בעלמא בלא קנין ותקשי והתניא כו' וק"ל:

תוס' בד"ה כדרב כהנא כו' ואי איפשי בה דמייתי הוה לשון טוב כו' וי"ל מדקאמר נחלה הבאה כו' משמע דבלשון גרוע מיירי דבלשון טוב אפילו בבאת לו כבר כו' עכ"ל ומשום דהך מלתא דבלשון טוב אפילו בבאה לו כבר נמי לא פסיקא לכך מייתי מדרבא מדהאומר אי אפשי כו' והיינו כגון זו באיני ניזונית ואיני עושה דבאה לו כבר ותוכל להסתלק בלשון טוב דהיינו אי אפשי ומיניה שמעינן בנחלה הבאה דנקט היינו ע"כ אפילו בלשון גרוע אבל לפר"י לקמן דמסברא ידע דלישנא מעליא מהני אפילו בבאה לו כבר הוצרך לפרש דלא אייתי מלתא דרבא אלא כדי ליתן טעם כו' כמ"ש לקמן ודו"ק:

בא"ד דלא תקשי למאי דאוקמי בכתב לה ועודה ארוסה היכי מצי מקני לה והא קי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל כו' עכ"ל ובלאו הכי פירות לא הוו מיקרי דשלב"ל דה"ל כמו דקל לפירותיו דלא מקרי דשלב"ל כדאמרי' בעלמא וק"ל:

בא"ד דאטו יש לה ליטול מזונות בע"כ וכשרוצה חוזרת בה ולא קמ"ל רב הונא אלא שיכולה להפקיע כו' עכ"ל וכ"כ התוס' פ' נערה דבאמרה איני ניזונית כו' אינה מפקעת התקנה לגמרי דלמחר תאמר שתעשה לו וניזונת כו' ע"ש אלא כל זמן שתאמר איני ניזונת אשמעינן דיכולה להפקיע מעשה ידיה מבעלה אבל סילוק דהכא דאין לי דין ודברים ודאי דליכא לפרושי אלא שאין יכול לחזור בו כדמוכח במתני' וק"ל:

בא"ד והשתא מייתי מדרב כהנא דנהי דמכח תנאי לא מהני מכח סילוק כו' עכ"ל למאי שכתבו הכא דלאשה איבעי לה לאתנויי כו' ה"נ בהך דרב כהנא דלבעל ה"ל לאתנויי ומתני האשה וה"ל פטומי מילי ולתירוץ ראשון נמי ע"כ מלתא דרב כהנא לאו בדרך תנאי קאמר דהך מלתא מדר' יהודה דגבי שאר כסות ועונה שמעינן לה שפיר ואדם מתנה כו' דקאמר רב כהנא לאו דוקא אלא סילוק בעלמא וה"נ רשב"ג דקאמר מפני שמתנה כו' לאו דוקא אלא סילוק הוא דבהכי איירי כולה מתני' ודו"ק:

תוס' בד"ה כדרב כהנא כו' וכשרוצה חוזרת בה כו'. נ"ב והר"ן כתב בשם הרמ"ה בפרק אע"פ שאינה יכולה לחזור ע"ש:

במשנה בבבא תנינא לא הזכיר אם מכרה וכו' ואי משום דסמך ארישא הלא בבבא תליתאי הזכיר עוד אינו אוכל פירות ולא סמך אבבא ב' ובאשר"י כתב בבבא תליתאי צריך למיגרס ובפירי פירותיהן דאי לא גרסי' אמאי קתני אינו אוכל פירות בחייה הא בבבא מציעתא נמי קתני אינו אוכל פירות ולא הול"ל אלא אם מתה אינו יורשה דדבר זה ניתוסף בתנאי האחרון בחייך ובמותך וכן בבבא מציעתא לא חזר ושנה אם מכרה ונתנה לפי שגם בבבא הראשונה הדין כן אלא משום דקאמר ר"י לעולם הוא אוכל וכו' קתני הכא דאינו אוכל פירי פירות שניתוספו בתנאי זה עכ"ל וכ"ה בתוס' לעיל פרק נערה (כתובות דף נ' ע"א) בד"ה הבעל מוציא כו' לפי מה שמצאתי מוגה בגמ' שלי אי נמי דכתב לה דין וכו' בפירות נכסייך אבל א"ל דכתב לה דין וכו' בנכסייך ובפירותיהן דהא אם מכרה ונתנה קיים עכ"ל תוס'. אבל בח"ש לא מגיה כן לעיל [וה"ג אי נמי דכתב לה כו' בנכסייך ובפירותיהן אבל א"ל דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך דאם מכרה ונתנה קיים] וכעין זה למד הב"י בדברי הטור אה"ע סי' צ"ב ע"ש וק"ל. והגהת ח"ש לעיל יש לעיין בו חדא דהיאך ס"ד האין לומר דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך סוף סוף אוכל פירות ולר"י קנין הפירות כקנין הגוף דמי ועוד בעיקר הך דינא כיון דאינו אוכל פירות בבבא שניה א"כ יכולה למכור בחייו מיהו בבבא ב' י"ל משום דיורשה לאחר מותה מש"ה בטל לאלתר אבל בבא ג' דאם מתה אינו יורשה ואעפ"כ לא תני אם מכרה ונתנה קיים ולמה לא יהיה קיים דא"ל משום פירי דפירי דממ"נ אי לא גרסינן פירי פירותיהן בהך בבא ואתיא כת"ק א"כ סילק עצמו מן הכל ואי גריס כ"ש דסילק עצמו מן הכל ואף דלא נקיט עד עולם לא חש או כיון דכתב בחייך ובמותך [א"צ לכתוב עד עולם] כמ"ש הרא"ש. ומה"ט נראה דלא הוצרך למיתני הא דמכרה קיים רק היכא דלא אסתלק מפירות ואפ"ה אי מכרה פקע זכות שלו וקיים אבל היכא דאינו אוכל פירות פשיטא דמכרה קיים דאי משום לאחר מיתה אף אם לא כתב לה כן דמכרה בטל בחייה מ"מ קיים לאחר מיתה ומחזירין הקרקע ללוקח מצד הדין בלא תקנת אושא (ד) ועיין במה שאכתוב בסמוך באי"ה בהא דפריך ואימא מפירי ודו"ק:
בתד"ה כדרב כהנא כו' דבלשון טוב אפילו באת לו כבר כו'. וא"ל דלמא דבאה לו כבר פשיטא דמהני לשון טוב בודאי יכול לתת אדם כל שיש לו לאחר ורבותא קמ"ל דאף בלא בא עדיין יכול להתנות אף שאינו ברשותו. חדא דמשמע להו נחלה וכו' דוקא מדלא קאמר אפילו נחלה הבאה וכו' וכן משמע מלשונם שכתבו דמדקאמר נחלה וכו' דוקא וכו' ועוד דודאי יכול ליתן במתנה מה שיש לו כבר אבל שיהני אם אמר שיתן [שלא יהא] יכול לחזור בו זה ודאי חידוש ואם כבר בא לידו ואמר לשון אתן לך אינו כלום ואפילו אם קנו מידו לא הוי אלא קנין דברים רק אם הוא עדיין בידה ולא בא לידו מעולם מהני לשון טוב כמו אי אפשי או יהא לך או נתונה לך וזה יותר חידוש בבא לו כמו נשואה מאילו לא בא כלל ודו"ק. גם י"ל לשון טוב אין ר"ל לשון מתנה רק לשון סילוק כמו אי אפשי ועיין. ולהך י"ל פשוט דמייתי דרבא לטעם למה מהני לשון גרוע וכפירש"י בפשטא דשמעתין רק לפירוש ר"י דידע מסברא דמהני בלא בא לידו לשון גרוע הוצרך לכתוב [הא דמייתי רבא] וכדי לסיים במלתא דרבא לחודיה לא סגי משא"כ לפירוש ראשון דודאי ממלתא דרבא אין ראיה שזה בעצמו קושיתם דרבא איירי בלשון טוב אבל דחוק ורחוק לומר דלוי"ל מייתי ראיה אדבר חוץ שלא הוזכר בגמ' להכריח דבלשון טוב אפילו בא לידו מהני וא"כ רב כהנא איירי בלשון גרוע דז"א וק"ל:

בא"ד למאי דאוקמא בכותב ועודה ארוסה וכו' דבר שלא בא לעולם וכו'. דפירות אף שהן דבר שלא באו לעולם מ"מ כיון דאמר נכסייך סילק את עצמו מגוף הקרקע לענין פירות אבל למאי דאוקמא בכותב ועודה ארוסה אף גוף הקרקע אינו בא לרשותו:

בא"ד וכשרוצה חוזרת בה וכו'. ר"ל כשרוצה חוזרת באמת לחייב לתת לה מזונות נגד מעשה ידיה שתעשה לו רק כ"ז שעומדת בדיבורה איני ניזונת וכו' אין לה מזונות ומזה אין ראיה שיכול להסתלק מדבר שלא בא לעולם דכיון שאינה רוצה במזונות אין לה ליטול בעל כורחה ואם רוצה לחזור אה"נ דחוזרת דלא מהני סילוקה שאמרה איני ניזונת ולא קמ"ל ר"ה אלא שיכולה להפקיע מעשה ידיה מבעלה וק"ל. ואף שי"ל דלקושטא שמהני סילוק מדבר שלא בא לעולם לא מצית לחזור רק בלא רב כהנא לא היה ראיה ממלתא דרבא לחוד מפני שיש לומר כן [שיכולה באמת לחזור] אבל מלשונם משמע דלפי האמת כן הוא. ומתוס' לעיל בפרק נערה (כתובות דף מ"ז ע"ב) בד"ה זימנין דלא מלו אין הכרח ע"ש וק"ל:
בסה"ד והשתא מייתי מרב כהנא וכו'. יש קצת לראות בזה [כוונתו למ"ש מהרש"א בזה]:
בתד"ה קנו וכו' וקשה לר"י וכו'. באשר"י מיישב זה בפשיטות וקשה לי על תוספות מגמרא ערוכה פ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ג ע"א) דמשמע דמהני קנין בלשון דין ודברים ע"ש (ש) ודו"ק:

רש"י (במשנה) ד"ה שמתנה. דרשינן הכי כו' להקרוב (כצ"ל) כו' שארו וירש אותה כו'. נסב לדרוש כאביי ולא כרבא בב"ב (קיא ב) וכן שנה עוד בב"ק (סוף דף מב) ע"ש:

רש"י ד"ה נ"מ לשומרת יבם (בסופו). ומתניתין דנפלו לה כשהיא שומ"י. כצ"ל ותיבות דב"ש נראה למחוק. וע"ש ביבמות דפי' בדרך אחר:

תד"ה דין. ושמא לא חש להאריך כו'. עמש"כ בס"ד בפ"ב דפאה מ"ז:

תד"ה ואין (בסופו). אבל שדה איך תזכה בעצמה. כ"נ דצ"ל עמש"כ בב"ק (נח ב). וכן כאן הוא אומר זו. בה. הימנה:

תד"ה כדר"כ (בסופו). דלאשה איבעי לה לאתנויי כו'. עי' ב"מ (סו):

תד"ה הכותב וכו' והא דתנן בח"ה וכו' ל"צ דכ' לה דו"ד וכו'. אכתי משעבדי ליה לפירות. לפענ"ד לתרץ קושיית תוס'. דהנה גמרא פריך וכי כ' לה מאי הוי והתנן האומר לחבירו וכו' אמרי דבר"י בכותב לה ועודה ארוסה. א"כ בלא תנאי מכרה ונתנה קיים. ותירצו בשם הרמב"ם דמתני' מיירי כשנפלו לה נכסי' משנשאת. ובכותב לה ועודה ארוסה וזהו מהני אפילו לנכסי' שנפלו לה אחר שנשאת ע'. וע' ברמב"ם (פכ"ג מה"א). ולפ"ז אם נפלו לה נכסים בעודה ארוסה וכ' לה הבעל דו"ד אין לי בנכסיך ליכא למימר דכ' לה כדי שיהיה מכירתה קיים. הא בלא"ה מכירתה קיים. דעד שלא נשאת מכירתה קיים. וא"כ למה כ' לה דו"ד. אע"כ דכ' לה דו"ד לענין פירי. והנה בפ' ח"ה (דף מט) פריך הגמרא על מתני' ולא לאיש חזקה ע"נ אשתו וכו'. ה"נ תימא נ"ר עשיתי לבעלי. והטור בח"מ (סי' קנא) הביא דעת הרמ"ה דגם מתני' איירי בנכסי צ"ב ובנכסי מלוג דבתרווייהו שייך נ"ר עשיתי לבעלי וסתם נכסי צ"ב היינו דהעלת לי' מבית אבי' בעודה ארוסה. ולפ"ז לא קשה מידי קושית תוס' דהא על מתני' קשה הא ראי' יש תימא נ"ר עשיתי לבעלי. וצ"ל דמתני' מיירי בנכסי מלוג ונכסי צ"ב והיינו כשנפלו לה בעודה ארוסה. א"כ הוי עד שלא נשאת ונשאת מכרה קיים. וא"כ למה כ' לה. וע"כ צ"ל לפירי והו"א שיהיה חזקה לבעל קמ"ל. ול"ק קושית תוס' הנ"ל. ודו"ק:

גמרא וכי כ' לה מאי הוי כו' ומשני שכ' לה בעודה ארוסה. לכאורה איני מבין קושית הגמרא. דאיתא במס' כריתות (דף כד) אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה וכו' המחזיק בה זכה בה. ופירש"י כיון דאמר הלה אי אפשי בה הוי הפקר. ופריך הגמרא האומר לחבירו דו"ד אין לי ל"א כלום. ומשני ש"ה דא"ל כי סליקת נפשי מדו"ד מגופא דקרקע לא סליקת נפשי. ומפרש הר"ן דא"א הוי לשון טוב. אבל הני לישני הוי לשון גרוע ולא משמע דסליק מגוף הקרקע אלא מדו"ד סליק נפשי'. ורש"י ז"ל מפרש הכי וז"ל הב"ע דאמר כל הלשונות הללו ביחד הלכך אמרי' כולהו ודו"ד קיימא. משמע מדברי רש"י דהלשונות הללו הוי לשון טוב רק הואיל ואמר טובא מגרע גרע.
ולפ"ז קשה מה פריך הש"ס על מתני' וכי כ' לה מאי הוי והתני' וכו'. דלמא באמת דו"ד הוי לשון טוב כמו לשון א"א. והתם היינו טעמא דלא מהני משום שאמר כל הלשונות הללו ביחד הלכך אמרי' כולהו מדו"ד סליק נפשי'. אבל הכא במתני' מיירי דלא אמר אלא לשון אחד והלכך הוי כמו אי אפשי. ובזה סליק קושית הש"ס וצ"ע:

תד"ה כדרב כהנא. וא"א היכי מייתי ראיה כו'. ולבסוף מייתי ראיה דרבא וכו' כיון דלטובתו תקנוהו יכול לומר א"א באותו טובה. ולפ"ז בדבר ששייך בו מן התורה לא מצי להתנות בדבר שלב"ל, והקשה המ"ל (בפכ"ג מה"א) והא דכ' הר"ן בפ' אלו נערות אמתני' דיתומה שנתארסה ונתגרשה דהמפתה פטור דכיון דהקנס שלה מחלה. בשם הירושלמי דקנס אינה יכולה למחול דהוי כדבר שלב"ל. לפי שאין זכה בו עד שעת העמדה בדין. ואיך מוחל דבר שאינו ברשותו. ובגמר דבריו כ' בשם הרמב"ן דיכול למחול כמו בעודה ארוסה דיכול למחול הירושה אע"פ שלא זכה בה עדיין. ולפי דברי התוס' דהכא אין ראיה מארוסה דהתם הוי מדרבנן ולהכי מצי להתנות אף מדשלב"ל אבל בקנס דהוי דאורייתא ואמאי המפתה פטור. מטעם אחלתה, ותי' המ"ל דקנס משעת ביאה הוא מתחייב כלומר באותו שעה מתחיל החיוב. ובשעת העמדה בדין חל החיוב למפרע משעת ביאה ולא הוי דשלב"ל עכ"ל. אך התוס' לשיטתייהו בב"ק (דף לג) ד"ה איכא בינייהו. הוכיחו דבקנס ע"כ לא זכה עד שעת העמדה בדין. מדתנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה. ואמאי נימא משעת פיתוי. האב הוא זכה. ולעיל (דף מב) תד"ה ר"ש פוטר. הקשו ותיפוק ליה דהוי דשלב"ל. ותירצו דר"ש חדא ועוד קאמר. חדא דייחוד אינו מועיל דהוי דשלב"ל. דאינו מתחייב כלל עד שעת העמדה בדין וכו'. א"כ משמע להדיא דדעת התוס' דבקנס הוי דשלב"ל. וא"כ יקשה קושית המ"ל אמאי המפותה פטור הא הוי קנס וגם הוי דשלב"ל ואמאי יכולה למחול. וצ"ל דאיתא התם (דף מ') על הך משנה דיתומה שנתארסה ר"א בשיטת ר"ע אמרה. ואיתא ביבמות (דף צג) דרע"ק ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ודוק:

אל רועי. אמץ זרועי. ומונע אל ימניעי. אנא ה' הושיעי. בעסקי בפרק תשיעי:

הכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסייך וכו' הר"ן מדייק מדמוקי לי' בעודה ארוסה משמע קודם אירוסי' אינו מועיל וכ' בתשו' חו"י סי' נו"ן ונ"א דמשמעתין לא מדייק הר"ן מידי דא"א לאוקמא מתני' קודם אירוסי' דהכותב לאשתו תנן משמע שהיא כבר אשתו ומתני' אורחא דמלתא נקט. אלא עיקר ראייתו מסוגי' דחזקת מ"ב ע"א וסוגי' דגיטין ר"פ הזורק ע"ש. ולע"ד אי הכא דוקא א"כ תו ליכא למידק מהתם דאשגירת לישנא דהכא נקט. וקרוב לודאי דר' ינאי לא אמר מילתא אלא אמתני' דר"פ הכותב דהתם הו"מ לשנויי דעשה קנין טוב באופן המועיל אלא אגב דמתרץ בשמעתין הכי מייתי לי' נמי התם כמבואר. ועיקר דיוקא של הר"ן דה"ל למימר בכותב לה עד שלא נישאת ותל"מ ומדוע מדייק בעודה ארוסה להשמיענו דקודם אירוסי' לא מהני סלוק. אלא שצל"ע לפמ"ש הגאוני' בתשו' הנ"ל דטעמא דהר"ן משום שאין אדם יכול לסלק מדבר שלא ב"ל. והעלו לפ"ז להר"מ שבמרדכי שיכול לסלק מדבר שלב"ל מהני הסילוק קודם אירוסי' ושעל זה אנו סומכי' שכותבי' שטרי סילוק קודם אירוסי' (ולא סגי בלא"ה במדינתינו שאין מארסי' אלא תחת החופה. אלא שנוהגי' לקבל הקנין בין ברכת אירוסי' לברכת נישואי' וכולי האי ואולי ע"ש בתשו' מנהג פ"פ דמיין) וצל"ע אהר"ן דהא ר' ינאי דס"ל אדם מקנה דבשלב"ל ומכ"ש שיכול להסתלק מדבר שלב"ל דקיל מקנין ומ"ט דקדק ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה דהא לדידי' אפי' קודם אירוסי' נמי. וצריך לומר דס"ל לר"ן דקודם אירוסי' דלא הוה עבידי דאתי וכעין שכ' תוס' לעיל נ"ט סוף הדבור גבי לאחר שאתגיירי וע"ש בגליון תוס'. ואע"ג דאנן קיי"ל אין אדם מקנה ואפ"ה בעודה ארוסה יכול לסלק משום צירוף דרב כהנא נחלה הבאה וכו' מ"מ קודם אירוסי' דלא עבידי דאתי גריע טפי דאפי' למאן דאמר אדם מקנה לא יועיל צירוף דרב כהנא. וא"כ זכינו דלדידן דנוהגין בשידוכי' וחרם וקנסות הוה אירוסי' עבידי דאתי טפי משחרור. ובמדינתינו אירוסי' ונישואי' כחדא נינהו וכנ"ל וצדק מנהגנו דכיון דעבידי דאתי הוה כארוסה בזמן התלמוד דאפי' למ"ד אין אדם מקנה מועיל הסילוק מדרב כהנא. ועיי' לשון תוס' יבמות נ"ב ע"ב ד"ה ולאשה וכו' ובגיטין ר"פ הזורק מבואר בחי' ע"ש ביתר ביאור. ואכתי צ"ע לפמ"ש תוס' לעיל ע"ח ע"ב ד"ה לא כר' יהודה וכו' דמשנתינו אתי' כרבנן דאמרו לפניו. דאל"ה הרי משנתארסה בלא"ה מקחה קיים. והנה מבואר ר"פ האשה שנפלו בתוס' ד"ה האשה וכו' דרבנן דאמרו לפניו לא פליגי אנכסי' שנפלו עד שלא נתארסה ומודו בהני נכסי' דמכרה קיים ע"ש א"כ ע"כ א"א לאוקמא בשמעתין אלא בעודה ארוסה דקודם לכן בלאה"נ מקחה קיים ולק"מ קו' הר"ן. אלא הר"ן לטעמי' דכ' משנתינו לא אתי' כרבנן דאמרו לפניו. ונפקא מיני' דמכרה קיים בנכסי' שיפלו לה אחר שנשאה וא"כ שפיר הקשה דה"נ הוה מצי לאוקמי דכתב לה קודם אירוסין אנכסים שיפלו לה אחר נשואין. אבל מ"מ אשיטת מהר"ם מר"ב שבמרדכי לק"מ קו' הר"ן ויש לנו עמודי' גדולים לסמוך עליהם היינו התוס':

ובזה י"ל קו' תוס' דהיינו לתת טעם למ"ש תוס' דבפ' חזקת לא חש להאריך. היינו משום דהתם מצי איירי בכותב לה קודם שנתארסה. דבעודה ארוסה דהתם הוא אשגירת לשון מדשמעתין כנ"ל. ואותן נכסי' שקודם אירוסי' בלא"ה מכרה קיים. וע"כ יתפרש בנכסייך אפירות דלענין מכרה קיים למה לי למכתב כלל ומשו"ה לא חש התם להאריך:

והנה בתוס' ר"פ הזורק מבואר דהא דאמרי' ידו כידה היינו משום דמוציא מיד הלקוחות אבל אי הי' מכרה קיים תו לא הוה ידו כידה. נמצא לפ"ז אי כבר סילק הבעל עצמו מנכסייך באופן שאם מכרה ונתנה קיים תו מסתלק מפירות בדבור בעלמא ואפי' משנישאת. והנה נ"ל הא דלא אמרה המשנה במציעתא דמכרה קיים וכמו שדקדק הרא"ש היינו טעמא משום דמתני' בחד גברא קיימא הכותב לאשתו דו"ד וכו' ה"ז אוכל פירות וכו' ושוב כ' אותו האיש לזאת האשה עוד דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן. ה"ז מוסיף על הראשון שאינו אוכל פירות בחיי'. והא דהוצרך לכתוב ולכפול גם הא דדו"ד אין לי בנכסייך. כי כן ראוי להכפל בשטר השני כל מה שכ' בראשון עיי' לעיל מ"ד ע"א. ושוב כ' והוסיף עוד בחייך ובמותך הרי הסתלק זה האיש בעצמו מן הירושה ג"כ וכן הי' פי' משנתינו. ולפ"ז כותב דמציעתא ודסיפא ע"כ באמירה סגי דאפי' אי נימא דמשנתינו בנשואה ובקנין מ"מ אחר שזה האיש כבר נסתלק שיהי' מכרה קיים. תו אין ידו כידה וסגי באמירה לסילוק פירות. וממילא אין לנו לחלק בין כותב דרישא ולמציעתא וסיפא וכולם פירושו אומר ומיירי בארוסה ועיי' עוד לקמן אי"ה:

א"כ למה כ' לה דו"ד אין לי בנכסייך עיי' בראנ"ח שדקדק על האריכות הזה. ואולי י"ל דאי לא הוה כ' לה אלא דו"ד אין לי עמך או בנכסי' אלו הו"מ לפרש כמ"ש רש"י בכריתות שאין לי שום דו"ד שבודאי הכל שלי ואין לשאול למה כ' לה. אבל עכשיו שלא כ' בנכסי' אלו אלא בנכסייך שכולל גם מה שיפול אח"כ עיי' משנה למלך. ואיך ידע הוא במה שיפול אח"כ אם לא יהי' לו עליהם דו"ד וערעורים ולא ידע מה יולד יום. וע"כ אין הכוונה כנ"ל א"כ למה כ' לה וק"ל:

שאם מכרה ונתנה קיים. דעת הב"ח שאפי' לכתחלה תמכור. ומ"ש תוס' לקמן ד"ה רב אשי תלמיד טועה כתבו ע"ש. וכוונתו בשלמא ר"פ האשה שנפלו דמספקי' אי זכה בהם הבעל או האשה. ע"כ לכתחלה לא תמכור ואם מכרה קיים. אבל הכא כיון שהבעל סילק עצמו מ"ט לא תמכור לכתחילה. אמנם ב"ש רס"י צ"ב הוכיח בהיפוך ע"ש. וכן נלע"ד דהא כ' הר"ן ר"פ האשה שנפלו גבי נכסי' הידועי' לבעל שלא תמכור לכתחילה כדי שלא להפקיע ירושתו. פי' דקודם תקנת אושא אם מכרה אינו מוציא מלקוחות הגוף אחר מיתה. אבל עכ"פ לכתחלה אסור להפקיע ירושת הבעל וה"נ דכוותי'. ולפ"ז בכותב לה דו"ד אין לי בנכסייך בחייך ובמותך ומשייר הפירות לעצמו. יכולה למכור לכתחלה כיון שמסולק מירושה ג"כ:

והנה הרא"ש דקדק מ"ט לא תני במציעתא מכרה קיים כי היכי דתני בסיפא אוכל פירות. ודבריו צע"ג דלמאי הלכתא נפקא מיני' במכרה במציעתא כיון שסילק עצמו מהפירות ותו מ"ט לא דקדק כן בסיפא עצמה דתנן אינו אוכל פירות ומ"ט לא תנן נמי מכרה קיים ושוב מצאתי מ"ש מ"ו בהפלאה דאפי' אם סילק עצמו מהפירות מ"מ אם מכרה בטל משום רווח ביתא. ולפ"ז מיושבים דברי הרא"ש. אבל קו' שני' לא נתישבה דגם בסיפא הו"ל להקשות כן. אבל להנ"ל י"ל דעיקר קו' הרא"ש דה"ל לאשמועי' במציעתא דלכתחילה יכולה למכור אע"ג דלא סילק עצמו מהירושה דאל"כ בנכסייך למה לי וזה לא שייך בסיפא שהרי כבר סילק מהירושה:

ר' יהודה אומר כ' בס' ראנ"ח דיש לא היו גורסי' ר' יהודה והכל מדברי ת"ק. ולע"ד זה א"א כדמוכח לעיל נ"ו ע"א דפריך הרי פירות דרבנן וכו' אבל אפשר שהיו גורסי' אמר ר' יהודה ולא ר' יהודה אמר. וס"ל דבא לפרש דברי ת"ק. עוד הזכיר גי' אחרת רי"א לעולם הוא אוכל פירות. ומשמע אפי' פירות יאכל הבעל. נ"ל לפרש הטעם דס"ל דכיון דלא סילק נפשי' מפירי פירות נמצא הפירות משועבדים להבעל לפירי פירות וכדעת הרמב"ם שמוציאי' הפירות בע"כ דאשה וקונין בהם קרקע נמצא שיש להבעל בהפירות גופי' קנין פירות ואי ס"ל לר"י קנין פירות כקנין הגוף דמי ה"ל כאלו השאיר לעצמו בהפירות שלה קנין גוף תו אין הסילוק מועיל כלל ואוכל אפי' הפירות. ועיי' ס"פ השולח תוס' ד"ה לא דכ"ע וכו' וב"ק פ"ט דר' יהודה בודאי ס"ל לאו כקנין הגוף ע"ש:

כתב לה דו"ד וכו' בחייך ובמותך וכו' הטור כ' אין לי בנכסייך בחייך ובמותך הרי מכרה קיים ואינו יורשה והפירות של הבעל. וכ' הרב"י מדלא כ' כן בכל הסימן משמע דוקא הכא שאין לה פירות משו"ה מכרה קיים. אבל בבבות הקודמין שהקנה לה הפירות אין מכרה קיים והא דכ' לה בנכסייך משום פירותיהן ובית שמואל הסביר משום דהפירות הוה דשלב"ל כמ"ש מהר"ם שבמרדכי הוצרך לסלק מהקרקע לפירותיהן אלא שהקשו על הטור בזה דע"כ הרא"ש לא ס"ל כן מדהקשה דהו"ל למיתני במציעתא מכרה קיים ש"מ אע"ג שהפירות שלה מ"מ מכרה קיים. ויש לדחות זה דודאי בכותב לה בעודה ארוסה דיכול לסלק מדשלב"ל דנחלה הבאה לו ממקום אחר אדם מתנה עלי' בודאי לא צריך בנכסייך ויכול להסתלק מהפירות. והומ"ל בפירות נכסייך ומדכ' בנכסי פירותיהן ש"מ שמכרה קיים. ודברי ב"ש יתקיימו בנשואה וקנו מידו דבהא י"ל דצריך בנכסייך שיהי' הקרקע לפירותיהן ולא שיהי' מכרה קיים. וא"כ הרא"ש דקאי אמתני' דמיירי בעודה ארוסה יפה דקדק דה"ל למיתני במציעתא מכרה קיים. ומ"מ אהטור קשה דמיירי גם בנשואה וה"ל למיתני בבא דנשואה דכ' בנכסייך ופירותיהן דמכרה קיים לאשמועי' הך חידושא דאפי' בנשואה מועיל הך בנכסייך דמכרה קיים אע"כ דבאמת אינו מועיל דצריך הי' לכותבו משום שיהי' הסילוק קרקע לפירות:

ועוד יותר נ"ל דארוסה נמי נהי הסילוק מהפירות לא בעי בנכסייך שיהי' קרקע לפירות דלענין סילוק הבעל דיינינן לי' כדבר שבא לעולם מ"מ לסלק נמי מפירי פירות שהוא דבר רחוק מאוד וכמה מי יימר איכא לזה צריך בודאי לסלק מקרקע לפירותיהן וא"כ הרא"ש דקאי את"ק דמיירי רק מפירות יפה הקשה דה"ל למיתני במציעתא דמכרה קיים אבל הטור דמיירי בבבא דלעיל מפירי פירות ה"ל לאשמועי' הך חידושא דאפ"ה מכרה קיים אע"כ אה"נ מכרה בטל דאיצטריך בנכסייך שיהי' הסילוק מקרקע לפירותיהן כדי שיחול הסילוק גם על פירי פירות:

ובזה מיושב היטב סתירת תוס' דפ' החובל פ"ח ע"ב ד"ה באושא מבואר מדבריהם בכותב בנכסייך ובפירותיהן אין מכרה קיים שמזה הוכיח ב"ש סברא הנ"ל. ובתוס' יבמות ל"ו ע"ב ד"ה קנין פירות וכו' דקדקו לומר בנכסי פירותיך משמע אי הוי כ' בנכסייך ובפירותיהן הוה מכרה קיים. אע"כ התם בב"ק חשו לדר' יהודה ובעו סילוק מפירי פירות ואפשר משום דס"ל כהרמב"ם דאי לא סילק מפירי פירות כופין האשה לקנות קרקע נמצא אכתי הו"ל קנין הפירות להבעל ומשו"ה צריך לסלק גם מפירי פירות. ולסילוק הזה צריך להסתלק גם מקרקע לפירותיהן ואצטריך בנכסייך לגופי' ומשו"ה מכרה בטל. משא"כ ביבמות לא חשו תוס' לסילוק פירי פירות ואפשר ס"ל התם כשיטת רא"ש דאפי' לא סילק עצמו מפירי פירות. מ"מ אין לכוף האשה אלא אם שיירה שיירה. וא"כ לא מיקרי זה קנין הפירות כקנין הגוף וסגי בסילוק פירות לחוד ובסילוק פירות לחוד לא אצטריך בנכסייך. ומדכ' לה ש"מ שמכרה קיים. ע"כ דקדקו תוס' וכתבו בפירות נכסייך. מיהו בתוס' ב"ב קל"ו ע"ב מבואר להדי' דאפי' סילוק מפירי פירות נמי בעי שיכתוב נכסי פירותיך דאל"ה מכרה קיים ע"ש ש"מ ס"ל בעודה ארוסה יכול להסתלק מכל מיני דבר שלא ב"ל. ואפשר בנשואה ע"י קנין נמי. ועיי' לעיל נו"ן ע"א ד"ה הבעל וכו' וגי' מהרש"ל ומהרש"א. ומ"ש מהרש"א דמתני' רמזה לתקנת אושא כבר השיגוהו כל גדולי אחרונים דא"כ תיקשי תנינא לתקנת אושא. והנלע"ד בפי' דברי תוס' עפ"י גירסת מהרש"ל שם ואקדים דנהי דמבואר דאי כ' בנכסייך מכרה קיים אפי' אחר תקנת אושא ואינו יכול להוציא מהלקוחות לא הפירות בחיים ולא הגוף אחר מיתה. מ"מ נ"ל כל זה אי לא כ' לה רק בנכסייך ולא הזכיר פירות א"כ לא נימא שסילק רק ממכירת פירות שהרי מנכסייך סילק עצמו. ועוד מדתנן במתני' סתם מכרה קיים לגמרי משמע ונהי דבמתני' לא תנינא תקנת אושא מ"מ צריכא שלא תתנגד לתקנת אושא כמו שהוכיח מהר"מ שיף בשמעתין דפריך ואימא מפירי. וא"כ במתני' סתמא קתני מכרה קיים היינו אפי' הגוף אחר מיתה ואפי' בתר דתקנת אושא. ומ"מ כל זה אי לא הזכיר פירות. אך אי הזכיר מנכסייך ופירותיהן נהי דנימא דמכרה קיים דכיון דלא סילק מפירי פירות הי' יכול לסלק בלי נכסייך וכיון דאמר בנכסייך מכרה קיים. מ"מ היינו לפירות בחיים אבל לא סילק מתקנת אושא ולאחר מיתה. עוד אומר נהי דס"ל לתוס' הכא כהרא"ש דאין הבעל יכול לכוף האשה למכור הפירות ולקנות קרקע אלא אם שיירה שיירה ומשו"ה לא הוה קנין פירי פירות כקנין הגוף. מ"מ לא תמכור לפירות ואם מכרה בטל המכירה משום שעכ"פ משועבד להבעל לשיור ואם תאכל היא פירות של כל שנה ושנה אפשר שתשייר וישאר לו לפירי פירות. משא"כ למכור הקרקע לפירות. הלא הלוקח לא נתן שיורי' להבעל ע"כ מכרה בטל אם לא שכ' לה דו"ד אין לי בנכסייך. והשתא דברי תוס' נכונים עפ"י גרסתו של מהרש"ל והכי קאמרי דמיירי שכ' לה בנכסייך ופירותיהן אבל מפירי פירות לא סילק נפשו דהשתא מועיל בנכסייך שיהי' מכרה קיים מחיים לפירות דאי לאו דהוה כ' לה הכי הי' בטל משום שיורא לפירי פירות והשתא מכרה קיים. אבל רק לענין מחיים. אבל לאתר מיתה בטל מתקנת אושא אבל לא מצי מיירי שכ' בנכסייך סתם ולא סילק מפירות. ונימא כיון דמכרה קיים לענין פירות מחיים תו לא מיקרי קנין פירות כקנין הגוף כיון דיכולה למכור. והועיל תקנת אושא דעכ"פ אחר מיתה מכרה בטל. לזה כ' תוס' שז"א דודאי סתמא תנן במתני' מכרה קיים אפי' אחר מיתה אפי' אחר תקנת אושא דמתני' אינה מתנגדת לתקנת אושא כמ"ש לעיל. וא"כ ע"כ צריך שיכתוב לה בנכסייך ובפירותיהן דכיון שהזכיר פירות לא אסתלק אלא מפירות ושאם מכרה לפירות יהי' קיים. אבל לא לגוף אחר מיתה ובטל המכר מתקנת אושא וק"ל:

רשב"ג אומר אם מתה יירשנה וכו' מתנה עמ"ש בתורה. יש לעיין לשיטת רש"י בשמעתין דכל שבא לו ע"י מעשיו שגורמי' לו יכול אדם לסלק ולומר א"א בתקנת חכמי' ולאו דוקא בתקנת חכמי' אלא אפי' בדאורייתא כמ"ש וביאר במשנה למלך שיטת רש"י. והנראה לפ"ז אפי' למ"ד המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל היינו כשהתנה הבעל עם האשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה. נמצא היא אפשר לה בתקנת חכמי' או תקנת התורה שנעשה לטובתה להיות לה שאר כסות ועונה אלא שהוא מתנה עלי' משו"ה למ"ד מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל. ה"נ בטל. אבל אם היא מסלקת עצמה משאר כסות טרם שנתחייב לה דהיינו קודם נישואי' ה"ל כאומר א"א בתקנת חכמי'. כיון שע"י מעשי' באים לה הזכיות ההמה. וא"כ צ"ע מ"ט דרשב"ג במשנתינו שלא יהי' יכול לסלק עצמו מירושה בעודה ארוסה. וי"ל זה. אבל עוד צ"ע אפירש"י במשנתינו דנקט דרשא דאביי. והלא רבא פליג בפ' יש נוחלין ואמר סכינא חריפא מפסקא קרא ומפיק לי' מגורעין ומוסיפין ע"ש. האמנם בחי' למס' ב"ב ביארתי דודאי אשכחן טובא בש"ס סכינא חריפא מפסקא והרי עירוב פרשיות ס"ל לרש"י עיקר פרשיות ועיי' ר"פ הערל תושב ושכיר ורק רבא פליג דאין במשמעות הברייתא דנתכוונה אדרשא דאביי אבל מודה רבא דאפשר למדריש כאביי ושם באר"ה ע"ש. מ"מ עדיין לא נתיישב מ"ט לא כ' רש"י כדרשת רבא. והנה פשוט ומבואר לעיל ובדוכתא טובא בפשיטות דאין הארוס יורש ארוסתו. והנה אי ירושת הבעל מדרבנן ניחא הם אמרו שלא יירשנה אלא אחר נישואין אבל אי דאורייתא צריך חקירת חכם מנ"ל. דאיתא בת"כ פ' אמור הובא בהלכות הרי"ף בהלכות טומאת כהנים. כ"א לשארו הקרובה אליו אין שארו אלא אשתו שנאמר שאר אביך היא. הקרובה ולא ארוסתו. אליו ולא גרושתו. משמע דאי לא הקרובה דממעט ארוסתו. הוה ארוסה בכלל שארו לענין לטמא לה כי היכי דהוה בכלל עריות דשאר אביך. ומה שצ"ע בזה כבר התעורר בתוי"ט רפ"ח דב"ב ד"ה והאיש את אשתו ע"ש באריכות. אלא הכא כתי' הקרובה למעוטי ארוסה. ותינח בטומאת כהנים דכתי' הקרובה אבל בירושת הבעל הניחא לרבא דגורעי' ומוסיפי' ודורשי' ונתתם נחלת שארו לו הקרוב אליו. א"כ נימא נמי הקרוב למעוטי שאר שאין קרוב דהיינו למעוטי ארוסה. אבל לאביי דמפסיק קרא ודריש ונתתם נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו. שארו וירש אותה. א"כ ליכא שום מיעוט שלא יירש שארו כשהיא ארוסתו. וצ"ל אה"נ דלמ"ד ירושת הבעל דאורייתא ומפיק לי' מדאביי ס"ל באמת הבעל יורש אשתו ארוסתו. והיינו דהוה קשי' לרש"י קו' הנ"ל מה אמר רשב"ג דהוה מתנה עמ"ש בתורה. מה בכך הא יכול לסלק מה שעתיד לבוא לו ע"י מעשיו שעתיד לעשות. אע"כ רשב"ג מפיק לי' משארו וירש אותה דהשתא יורש נמי ארוסתו. ותו לא מצי למימר א"א בתקנת תורה אעפ"י שמעשיו גרמו לו כיון שכבר נעשה מעשה. ולפ"ז לא הוי צריך לומר משום מתנה עמ"ש בתורה אלא משום דלא מצי מסלק מירושה כמו מה שיורש מאבא מכור לך. ובזה יובנו דברי ירושלמי דמייתי ר"ן דאמר הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' אלא משום דלא מצי מסלק מירושה ונדחק רמב"ן במלחמו' דירושלמי מוקי מתני' בהתנה עמה כשהיא נשואה. וצ"ל דלית לי' לירושלמי הא דר"ח דמאי כותב אומר אלא מיירי בנשואה ובקנין וזה דוחק. אבל להנ"ל ניחא דלרשב"ג הוה ארוסה כנשואה לדידן וקאמר הלכה כמותו בנשואה לדידן עכ"פ ולא מטעמי' אלא משום דלא מצי מסלק מירושה כל שהיא נשואה לדידן כמו ארוסה לרשב"ג:

והנה ר"ת בס' הישר הקשה כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. ואנן קיי"ל מתנה עמ"ש בתורה תנאו קיים בממון. וקושי' זו תירצה יפה באגרת הרמב"ם בסוף הספר דרשב"ג מודה בעלמא דתנאו קיים אך הכא בירושה כתי' והי' לכם לחוקת משפט חוקה עיכובא ע"ש. ועיי' לשונו רפ"ו מנחלות ועמ"ש רמב"ם פי"ב מאישות שם מבואר דמן הנישואי' שייך חוקת משפט אבל לא מן האירוסי' ומשנתינו בעודה ארוסה ולא הועיל כלום בתירוצו. ולפי הנ"ל ניחא דלרשב"ג הוה מן האירוסי' כמו מן הנישואי'. ובשמעתין לקמן משמע בודאי דטעמא משום דס"ל לר"ג כר"מ ולא משום חוקת משפט וניחא דלרב דס"ל ירושת הבעל לאו דאוריי' ואינו אלא מן הנישואי' ומשנתינו בעודה ארוסה וליכא משום חוקת משפט וע"כ ס"ל בעלמא כר"מ ועשו חזוק כשל תורה. אבל רשב"ג גופי' טעמי' משום חוקת משפט וק"ל:

תני ר"ח האומר. פי' דאיכא הכותב שאינו קנין אלא לראי' בעלמא ואיכא כותב שהוא קנין ומוסרו בעדי מסירה וכדומה. ולפ"ז לא הוה קשה מידי אמשנתינו די"ל לשון דו"ד כו' כולל שני עניני' משמע לשון מחילה ולשון קנין. לכן אם אומר באמירה בעלמא ע"כ כוונתו בלשון מחילה דאין צריכה קנין. ואין אדם יכול למחול מה שבידו לכן לא מהני. ומשנתינו בכותב שטר של קנין לכן מהני. אך ר"ח תני האומר. וע"כ ס"ל דמטעם מחילה מהני קשה. וברם צריך להבין מה ראה ר"ח לפרש משנתינו באומר ובעודה ארוסה דלמא בכותב בקנין ובנשואה. ולהסוברים בנשואה לא מהני אפי' קנין א"ש א"כ ע"כ בארוסה מיירי. וממילא דסגי באמירה. ולהסוברים לנשואה בקנין מועיל בין לענין מכרה קיים ובין לענין פירות וירושה נמי א"ש. דאי בקנין מ"ט אוכל פירות. אך הרמב"ם ס"ל דבנשואה מועיל קנין אבל רק לדבר א' א"כ הדרא קו' לדוכתי'. ואולי משום כן כ' עליו הראב"ד הבל ורעות רוח ועיי' ה"ה. מיהו י"ל דלא מתוקם בנשואה משום ירושה דחוקת משפט כתיב וכנ"ל:

אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה. אע"ג דר' ינאי ס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל ולדידי' חל קנין על דבר שלא ב"ל כמו על דבר שבא לעולם וא"כ מה לי ארוסה או נשואה. מ"מ לסלק מן הדבר עד שלא יבוא לעולם קיל דהרי אפי' במקנה לאדם דשלב"ל עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו:

והנה בהא דמסקו אביי ורבא ידו כידה או עדיפא מידה שינה רש"י טעמו ממה שפי' ביבמות ע"ש ועל פירושו דבשמעתין קשה א"כ טעמא דב"ש אתא לאשמועינן דלב"ה אין נפקא מיני' בין אביי ורבא. ונ"ל דהא מ"ש רש"י התם דיבם הוא גרוע מהבעל אע"ג דאמת שקם תחת אחיו כפירש"י בשמעתין. מ"מ כיון שעדיין לא ייבם ה"ל כמו שלא ב"ל שאין קנינו אלים כ"כ ובעובר איתא חלוקה אפי' בירושה דאתי' ממילא. ומשו"ה גרוע היבם מהבעל. ואמנם בשמעתין אתו אביי ורבא ליישב דברי ר' ינאי דמוקי לה בעודה ארוסה וקשה אפי' נשואה נמי ולדידי' ליכא למימר כנ"ל דהא איהו ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

קנו מידו מהו. פירש"י דאברייתא קאי וכ' הר"ן וכ"ש אנשואה. ונ"ל הא דלא פירש רש"י דקאי אנשואה משום דאנשואה לא הוה פליג ר' יוסף כמ"ש ר"ן דנשואה עדיף וכ"ש הוא. וכ' כן ליישב קו' תוס' לקמן צ"ה ע"א ד"ה הכא במאי עסקינן:

הכותב פרק תשיעי

במשנה הכותב לאשתו דין ודברים כו' א"כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך שאם מכרה ונתנה קיים. וכתבו התוספות לעיל דף ע"ח ע"ב בד"ה לא כר' יהודא דלמאי דאוקמינן בסמוך בכותב לה ועודה ארוסה ע"כ לא מיתוקמא מתניתין דהכא אלא כתנאי דאמרו לו דאם לא כתב לה הי' מכרה בטל באותן הנכסים שנפלו לה משנתארסה וניסת וא"כ מהני לה תנאה שיהא מכרה קיים באותן הנכסים דאי לאינך תנאי דר"פ האשה שנפלו אפילו בלא תנאי נמי מכרה קיים במה שנפל משנתארסה וניסת ולאותן הנכסים שנפלו לה לאחר נישואין סברי דלא מהני תנאי דהוי דבר שלא בא לעולם וכ"כ הרא"ש ז"ל בשמעתין. אלא דלפ"ז לא ידענא מאי קשיא להו להתוספות הכא בד"ה הכותב מהסוגיא דפ' חזקת הבתים והוצרכו לפרש דלאו דוקא בהאי לישנא אלא דוקא כשאמר דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהם ולמאי דפרישית בשיטת התוספות אין צריך לזה דהאיכא לאוקמי בפשיטות מתניתין דפ' חזקת ככולהו תנאי דר"פ האשה שנפלו ב"ש וב"ה ורשב"ג דבלא"ה המכר קיים במשנתארסה וניסת וא"כ תו לא מהני האי תנאי אלא לענין הפירות בלבד דהא מסקי' בשמעתין דדוקא משום דיד בעל השטר על התחתונה הוא דאמרינן דלא סליק נפשיה מפירות אלא דו"ד דכתב לה היינו לענין שיהא המכר קיים אבל היכא דלא מהני תנאיה למילתא אחריתי ע"כ מפירות סליק נפשיה כדמשמע לישנא דמתניתין א"כ למה כתב לה ואפי' לאוקימתא דר' אשי לקמן נמי איתא להאי סברא כמו שיבואר וליכא למימר דאפ"ה צ"ל דאמר בפירוש דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן דאל"כ הוי לן למימר דמירושה סליק נפשיה ולא מפירות כדאמרינן לקמן דמיתה לא שכיח ובוצינא טב מקרא. אלא דמשום הא לא איריא דהא שפיר מיתוקמא כרשב"ג דמתני' דפסק רב לקמן כוותיה דלא מצי להתנות על הירושה. ואפשר דהתוספות דהכא סברי כאידך לישנא שכתב הרא"ש ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל והיא שיטת כמה פוסקים דמהני תנאי נמי לנכסים שנפלו לאחר שניסת ועוד יבואר לקמן בשמעתין. ולפ"ז אין צורך לאוקמי כתנאי דאמרו לו וכמ"ש שם בפ' האשה שנפלו שכן שיטת רש"י:

שם כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהם הרי זה אינו אוכל פירות בחיים. ונראה דכ"ש דמכרה ונתנה קיים אלא דהרב הב"י הבין מלשון הטור א"ע סי' צ"ב דבהא מכרה בטל והבית שמואל כתב שם שכן נראה מלשון התוספות בפ' החובל דף צ' וכבר השגתי עליו אלא דתמיה לי טובא מאי קס"ד שיהא מכרה בטל ואדרבא קשה לי לאידך גיסא למה הוצרך לכתוב בנכסייך דאפי' אם כתב דו"ד אין לי בפירותיך נמי נ"ל פשוט דמכרה ונתנה קיים כיון שאין לבעל פירות מהיכי תיתי יבטל המכירה דהא עיקר מתני' קודם תקנת אושא נשנית כמו שאבאר בלשון הגמרא בשם הרא"ה ז"ל. אלא נלענ"ד דמה שהוצרך לכתוב בנכסייך היינו כדי שתוכל למכור לכתחילה כמ"ש התוספות לקמן בד"ה ר' אסי או שנאמר דהא דלתנא קמא אינו אוכל פירי פירות היינו דוקא היכא שכתב לה בנכסייך דאי לא כתב אלא דו"ד אין לי בפירותייך איכא למימר דלא סליק עצמו אלא מאכילת פירות אבל לעולם אף אם הפירות שלה הו"ל כנכסי מלוג ואהני הא דכתב בנכסייך שסילק עצמו לגמרי מהנכסים וא"כ פירי פירות נמי בכלל אלא דלפ"ז אכתי קשה לר' יהודא מאי אהני ליה בנכסייך ויש ליישב בדרך אחר דאהני בנכסייך לנכסים שנפלו לה לאחר כן לדברי הסוברים דיכול להסתלק כמו שכתבתי בסמוך ודו"ק:

קונטרס אחרון
פרק הכותב משנה כתב לה דו"ד אין לי בנכסיך ובפירותיהן אינו אוכל פירות בחייה. ונראה בפשיטו' דכ"ש דאם מכרה ונתנה קיים וכתבתי דמסתמא דעת הטור נמי הכי הוא אלא דבספר בית שמואל כתב דמלשון התוספות בפרק החובל דף פ"ט משמע דבכה"ג מכרה בטל וא"כ היינו כדעת הטור וכן ראיתי בספר משנה למלך שנדפס מחדש בפכ"ג מהל' אישות ע"ש אמנם לבבי לא כן ידמה דהתוספות בפרק החובל לא כתבו כן אלא אליבא דר' יוחנן דקנין פירות כקנין הגוף דמי וא"כ שפיר יש לומר דכל זמן שהבעל אוכל אפילו פירי פירות יכול לבטל המכירה והא דקתני רישא דמתני' מכרה קיים היינו משום דבהדיא אמר דו"ד אין לי בנכסייך וע"כ מוקמינן לה לענין דמכרה קיים ולא לענין פירות דבוצינא טב מקרא משא"כ היכא דכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיך ניחא לן למימר דבנכסייך היינו לענין פירות לחוד ולעולם דמכרה בטל כיון שאוכל פירי פירות ויש לו קנין פירות דכקנין הגוף דמי משא"כ לדידן דק"פ לאו כקנין הגוף דמי א"כ אין שום סברא לומר דמכרה בטל אפי' לר"י כ"ש לת"ק כנ"ל:

ברש"י בד"ה שמתנה על מה שכתוב בתורה דקסבר כו' ובבבא בתרא נפקא לן מהאי קרא לשארו וכו' עד סוף הדיבור. האי פירושא היינו כאוקימתא דאביי שם ורש"י לא דק בזה אלא בהמשך דבריו נ"ל דהכי פירושא דנהי דמפשטא דוירש אותה לא שייך לומר דאיירי שירש את אשתו אי לאו דרמיזא אשתו בקרא טפי מאמו או שאר קרובות אלא ע"כ דאשארו סמיך אלא דאכתי פשטא דקרא דשארו א"א לומר דאיירי שהוא יורש את אשתו דהא כולה קרא בל' זכר כתיב ונתתם את נחלתו לשארו וא"כ אם נאמר דאיירי בירושת הבעל היה ראוי לפרש פשטא דקרא בענין זה ונתתם את נחלתו לשארו זו אשתו ועלה קאי וירש אותה שכן הדבר להיפך נמי שהוא יורש אותה ועל זה כתב רש"י שפיר דאף על גב דא"א לפרש כן דהא ממשפחתו כתיב והשתא אתי שפיר דלא נקיט רש"י לשון קצרה דאף על גב דשארו דקרא לאו אשתו היא מדכתיב ממשפחתו אלא דעיקר כוונת רש"י דאי אפשר לפרש קרא כדכתיב פשטא דקרא דונתתם את נחלתו לשארו דהיינו נחלתו לאשתו ובודאי דאי לאו דכתיב ממשפחתו הוי ניחא לן לפרש כן אלא כיון דכתיב ממשפחתו על כרחך לאו מפשטא דקרא ילפינן אלא מייתורא כדמסיק מיהו הא דדייק ממשפחתו הכי מצי למידק מדכתיב הקרוב אליו ולא כתיב הקרובה אליו אלא דניחא ליה למעוטי ממשפחתו שהוא לשון מיעוט דוקא ממשפחתו למעוטי אשתו כן נראה לי בכוונת רש"י ובהא דמייתי הכא כל האריכות הזה נראה לי דהיינו לאשמעינן אגב אורחא דאפילו למ"ד ירושת הבעל דאורייתא היינו נשואה דוקא ולא ארוסה כדמשמע בשמעתין והיינו דכיון דמשארו ילפינן א"כ כל כמה דלא כנס לה לאו שארו היא כמו שכתב רש"י ז"ל בפרק נערה דף נ"ג בהא דאינו מטמא לה לארוסה ובהא דאינו יורשה כתב שם טעם אחר היינו למ"ד ירושת הבעל דרבנן הוצרך ליתן טעם לחלק בין נשואה לארוסה כ"ש דלמ"ד דאורייתא בעי נמי טעמא כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא תני ר' חייא האומר לאשתו וכי כתב לה הכי מאי הוי והתניא האומר לחבירו כו'. וכתב הר"ן ז"ל דקושיא זו דוקא אברייתא דר' חייא קאי דבלא ברייתא דר' חייא הו"מ לאוקמי כותב דמתניתין בקנין אבל מברייתא דר"ח דשני בלשון המשנה מכותב לאומר אלמא דאיירי בלא קנין בענין דאין חילוק בין אמירה לכתיבה והיינו דמקשה מאומר אכותב משום דליכא בינייהו מידי כו' ע"ש וכן נראה מלשון מהרש"א ז"ל וכ"כ בחידושי הריטב"א ז"ל ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דהא ודאי אי הוי לישנא דדין ודברים לישנא מעליא לשון מתנה גמורה א"כ פשיטא דיש לחלק בין כתיבה לאמירה דהא קרקע נקנה בשטר ולא באמירה וא"כ אכתי מאי מקשה מהאומר לחבירו דלמא לעולם דו"ד לישנא מעליא הוא לשון מתנה ומש"ה מהני בכתיבה ולא באמירה. והנראה מדבריהם דבלא"ה פשיטא ליה לתלמודא דלשון דו"ד אין לי לא הוי לשון מתנה אלא לשון סילוק אלא דקס"ד דלשון סילוק ומחילה מהני כיון שהלה מוחזק ועומד באותה קרקע ואהא מקשה דלא מהני מברייתא דהאומר לחבירו אע"פ שהלה מוחזק אלא דמשיטת רש"י ותוספת משמע להדיא שלא כדבריהם אלא דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו אי לשון דו"ד הוי לשון טוב כמו לשון מתנה או לשון גרוע של סילוק כמ"ש רש"י בד"ה לא אמר כלום ובתוספות בד"ה וכדרב כהנא כמו שאבאר ועוד קשה דטובא אשכחן דאלים מילתא דשטרא כגון בחייב אני לך מנה בשטר וכיוצא בזה טובא ועיין בזה בחידושי הרא"ה ז"ל בפרק אע"פ דף נ"ו גבי מאי כותב אומר ובחידושינו שם. ועוד אכתי קושיא קמייתא במקומה עומדת דהשתא נמי שפיר מצי לאוקמי בקנין מש"ה קתני האומר דסתם קנין לכתיבה עומד אף ע"ג דלא נכתב כמאן דכתוב דמי. ולענ"ד אי איכא למימר דשקלא וטריא דגמרא אברייתא דר' חייא דוקא קאי היינו דבלא"ה הוי מוקי למתני' בקנין אבל כיון דתני ר' חייא האומר ושינה מלשון המשנה ע"כ דאתי לאשמעינן דמהני אפילו דיבור גרידא ואי ס"ד דבקנין איירי פשיטא דאין שום חידוש בזה דאין לחלק בין כתיבה לאמירה דסתם קנין לכתיבה עומד אע"כ דאיירי בלא קניין ואיצטריך ר"ח לאשמעינן דלא תימא דו"ד לשון מתנה הוא ומהני בכתיבה ולא באמירה אלא ודאי לשון סילוק ומחילה הוא וממילא דסגי באמירה בעלמא אלא דתנא דמתני' קתני הכותב משום דאורחא דמילתא הכי הוא לכתוב לראיה. וא"כ מקשה שפיר כיון דלשון גרוע הוא ודאי לא מהני אע"פ שהלה מוחזק בה ומייתי מדתניא האומר לחבירו דו"ד אין לי והתם ע"כ בכתיבה איירי דאי באמירה גרידא מאי איריא לשון דו"ד וכל הני לישני גריעא הא אפי' לשון טוב דמתנה ממש נמי לא מהני באמירה בעלמא אע"כ דהאומר דהתם נמי היינו כתיבה ובכמה דוכתי אשכחן דקתני האומר אע"ג דבעי כתיבה בפ' השולח האומר נתתי שדה פלוני ואמר ר' יוחנן וכולן בשטר וכה"ג טובא א"כ מקשה שפיר ממ"נ אי לשון גרוע הוא ע"כ אפי' כותב לא מהני ואי לשון טוב הוא ואפי' הכי קתני ברייתא דהאומר לא מהני דלא מהני מה שהוא מוחזק ועומד היינו משום דבעינן דוקא לשון טוב ובשטר וכדקתני מתני' הכותב דוקא וא"כ קשיא הא דתני ר"ח האומר כן נ"ל. ועוד יש לפרש בדרך יותר פשוט דמפשטא דמתני' לא מצי לאקשויי דקס"ד דלשון דו"ד הוי לשון טוב כמו לשון מתנה מש"ה מהני בכותב משא"כ באומר לחבירו. אלא דמדתני ר"ח האומר אלמא משום דפשיטא דדין ודברים הוא לשון גרוע ואפ"ה מהני בכותב וע"כ היינו משום דדמי למחילה בעלמא כיון שהוא מוחזק א"כ ממילא דסגי נמי באמירה בעלמא ומש"ה תני ר"ח האומר ואהא מקשה שפיר דהשתא דאתית להכי דלשון גרוע הוא אדרבא אפי' כי כתב לה מאי הוי דפשיטא דלשון גרוע לא מהני במתנה. ומאי דאמרת דהכא כיון שהיא מוחזקת דמי למחילה הא ודאי ליתא דהא שותף ג"כ מוחזק ואפ"ה לא מהני לשון גרוע כן נ"ל יותר נכון וכמו שאבאר עוד בסמוך וכמ"ש מבואר מדקדוק לשון רש"י ז"ל ודו"ק:

שם והתניא האומר לחברו כו' ולכאורה יש לתמוה דהשתא אמאי פשיטא ליה לדמות אשה לשותף דלמא שאני שותף שהוא מוחזק בגוף הקרקע ולא מהני ביה לשון מחילה אלא בעי קנין גמור או שטר מתנה ממש משא"כ באשה שאין הבעל מוחזק בעיקר הקרקע ולית ליה אלא קנין פירות. אע"כ דאפ"ה פשיטא ליה דהבעל נמי מיקרי מוחזק בגוף הקרקע מתקנת חכמים. ובתר הכי מקשה אי הכי אפילו נשואה נמי ומשני אביי ידו כידה ולרבא ידו עדיפא מידה. וא"כ למאי דלא סליק אדעתיה השתא דידו לא הוי אפילו כידה א"כ מאי מדמה ליה לשותף. והנלע"ד בזה דהמקשה מגופא דמתניתין פשיטא ליה הא מילתא דהבעל מיקרי מוחזק בכח תקנת חכמים והיינו מדקתני דלא מהני דו"ד אלא שאם מכרה ונתנה קיים ולא אמרינן דמכל מילי סליק נפשיה אלא ע"כ דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה והיינו כמו שפירש"י לקמן בשמעתין לפי שהבעל בא בתקנת חכמים לשלשה דברים והיינו ע"כ משום דמיקרי מוחזק בכך דאל"כ הא קי"ל בשטר ושובר וכיוצא דיד בעל השטר על העליונה וכמו שאפרש לקמן דרב אשי נמי מודה בהאי סברא וא"כ מקשה שפיר דממילא דהוי כשותף דאע"ג שהלה עומד ומחזיק בשדה אפ"ה לא מהני ליה לשון גרוע של סילוק ומחילה דבדברים בעלמא לא מסלק אינש נפשיה מדבר ידוע שהוא שלו וכל היכא דאיתא ברשותיה דמרא איתא ודוקא לענין הלואה שייך מחילה בעלמא לפי שניתן להוצאה וצריך להוציא בדיינים משא"כ בפקדון וכ"ש בקרקע צריך קנין גמור כל חד לפי קנינו כדאיתא בח"מ סימן רמ"א ועל זה משני הש"ס דאיירי בכותב לה ועודה ארוסה. אלא משום דאכתי א"ל דאפ"ה לא מסתלק בלשון גרוע דסילוק מתרי טעמי חדא דאכתי הוא מוחזק מצד תקנת חכמים כשנשאה ותו לא שייך לשון מחילה דמעיקרא כיון שהגוף שלו ולא דמי למחילת הלואה. ועוד שעדיין לא זכה בה ולא שייך סילוק ואפילו למ"ד אדם מקנה דשלב"ל ושאינו ברשותו היינו באותו ענין שמועיל לאחר שתבא לרשותו דהיינו קנין או שטר מתנה ממש משא"כ הכא כיון דלאחר שתבא לרשותו אחר נשואין לא מהני ליה לשון סילוק א"כ מהיכי תיתי יועיל האי לישנא גרוע ובאמירה בעלמא טפי קודם נישואין מלאחר נשואין וע"ז מייתי שפיר מדר' כהנא דמהני בכה"ג קודם נשואין אפילו לענין ירושה ולשון אדם מתנה היינו באמירה בעלמא בלא קנין. ועוד דאפילו בקנין משמע דלא מהני אחר נשואין לענין ירושה אפילו לרבנן דמתניתין כמו שאבאר בסמוך ומכ"ש אם נאמר דהלכה כרשב"ג דירושה הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה וא"כ פשיטא דלא מהני קנין. ואפ"ה קאמר רב כהנא דמהני קודם שבאתה לידו והיינו ע"כ משום הא דמייתי כדרבא דא"א בתקנת חכמים עדיף מלשון מחילה ואפילו מלשון מתנה לפי שלא זיכו לו חכמים אלא לטובתו ולא בע"כ. ובגלוי דעתיה דלא ניחא ליה סגי וא"כ מתוקמא מתניתין שפיר. ואהא מקשה הש"ס א"ה אפילו נשואה נמי אמאי מדמית לה לשותף דשאני הכא דאמר אי אפשי בתקנת חכמים וע"ז משני הש"ס שפיר שאני נשואה דידו כידה או עדיפא מידה ומכיון שנשאה זכה בגוף הקרקע למה שזיכו לו חכמים בה וא"כ תו לא מסתלק דכבר נעשה כשותף ממש ולא דמי לדרב כהנא ולכדרבא כן נ"ל נכון בעזה"י ועוד אפרש לשון אי הכי בע"א בסמוך ועיין מה שאפרש בזה בלשון התוספות ודוק היטיב:

אבל הר"ן ז"ל כתב לפרש הסוגיא בע"א דהא דמייתי לדרב כהנא היינו לענין דלא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דתנאיה בטל מייתי מדרב כהנא דתנאיה קיים ואכתי לא תימא דרב כהנא סבר דירושת הבעל דאורייתא ומש"ה תנאיה קיים אבל בדרבנן אפשר דעשו חיזוק יותר לומר דתנאיה בטל מש"ה מייתי מדרבא. ולכאורה דבריו תמוהין דאמאי מייתי בהא מדרב כהנא ורבא טפי מכולהו תנאי ואמוראי דפליגי בהכי ושביק לעיקר מתניתין דידן דפלוגתא דרשב"ג ורבנן היא ולקמן שקיל וטרי בה טובא אי עשו חיזוק לדבריהם או לא ועוד מאי קשיא ליה טפי בהא דמתנה ע"מ שכתוב בתורה או דרבנן לאוקימתא דכותב ועודה ארוסה ממאי דהוי אתי ליה שפיר מעיקרא אי הוי איירי כשהיא נשואה. ואף אם נדחק לומר דכשהיא נשואה לא שייך מתנה דתו לא שייך תנאי אלא דהו"ל כאילו כתב התקבלתי כמ"ש לעיל פרק אעפ"י דף נ"ו ע"ש אלא דאכתי לא א"ש הא דקאמר א"ה נשואה נמי והר"ן ז"ל הרגיש בזה וכתב א"ה דמשום תקנתא דידיה הוא ויכול למחול ולכאורה מעיקרא נמי הוי ידע דתקנתא דידיה הוא ומעיקרא אמאי ניחא ליה ולבסוף מאי קשיא ליה ולהאי דפרישית נתיישב הכל על נכון בעזה"י:

שם אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה וכתב הר"ן ז"ל דהא דמוקי לה בעודה ארוסה משום דקודם אירוסין לא מהני כלל כיון שעדיין אין לו שום חלק ושייכות. ולכאורה משום דיוקא דהכא לא איריא דבלא"ה א"א לאוקמי מתניתין קודם אירוסין דהכותב לאשתו קתני ועוד דלפמ"ש במשנתינו בשיטת התוספות והרא"ש ז"ל דמתניתין לא מיתוקמא להאי אוקימתא אלא כתנאי דאמרו לו בר"פ האשה שנפלו וא"כ מבואר מזה דלא מהני שום תנאי לאותן הנכסים שנפלו לאחר מיכן וכמ"ש הרא"ש בשם הירושלמי וא"כ לא מיתוקמא כלל אלא בעודה ארוסה דאי קודם אירוסין לא מהני כלל האי תנאי דאותן הנכסים שיש לה בשעת התנאי אין צורך להתנות דבלא"ה לכולהו תנאי דר"פ האשה שנפלו בנכסים שנפלו קודם שנתארסה מוכרת ונותנת וקיים אם לא לרבותינו דחזרו ונמנו ומתני' ודאי לא מיבעי לן לאוקמי כרבותינו כמ"ש התוספות בר"פ האשה שנפלו בד"ה לא כר"י ע"ש ולנכסים שיפלו אחר אירוסין הא לא מהני אלא דהר"ן ז"ל לשיטתו דמהני תנאי אפילו להנכסים שיפלו אח"כ וא"כ שפיר הו"מ לאוקמי מתני' בהכי אלא שכבר כתבתי דבלא"ה ליכא לאוקמי בהכי מדקתני הכותב לאשתו וליכא למימר בכוונת הר"ן ז"ל דהו"מ לאוקמי במתנה בשעת קידושין דשייך שפיר לשון הכותב לאשתו. אלא דלפ"ז נכריח דהר"ן ז"ל סובר דאפילו בשעת קידושין נמי לא מהני משום דאין לו שייכות וזה דוחק ויותר נראה דהר"ן ז"ל לאו מהכא דייק לה אלא דבלא"ה פשיטא ליה האי סברא דקודם לכן לא מהני כמ"ש בתשובה הביאו הב"י בח"מ סי' ס"א ע"ש. ועיין בתשובת מהר"ם שהביא המרדכי ז"ל בשמעתין וכתבו האחרונים דפליג אהאי דהר"ן ולענ"ד דבההיא דמהר"מ הר"ן ז"ל נמי מודה שהאשה יכולה לסלק שיעבוד כתובתה מאותו הבית שרוצה לקנות ואינה רוצה לזכות כלל באותו שיעבוד וכדפרישית בהאי אוקימתא דכותב ועודה ארוסה והיינו דמייתי מהר"מ ז"ל ראיה לנדון דידיה ומזה סיוע למאי דפרישית בסמוך ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה ועודה ארוסה וכתב הר"ן ז"ל דמדלא מוקי לה שכותב לה קודם אירוסין אלמא דלא מהני בכה"ג כיון שאין לו שום שייכות בנכסים כלל. וכתבתי בפנים דמשום הא לא איריא דבלא"ה לא מצי מוקי לה קודם אירוסין מכמה טעמים שכתבתי בפנים. ובר מן דין לא הבנתי ראיית הר"ן ז"ל בזה דאף לפי שיטתו דבדבר שאין לו שייכות לא מהני סילוק דהוי דשלב"ל אכתי הוי מצינן לאוקמי מתניתין דהכא נמי קודם אירוסין אלא בשידוכין בעלמא ושהתנה כן דרך תנאי וע"מ כן נתקדשה דלכאורה כה"ג ודאי מהני דהא קי"ל דאע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה מצי להתנות בדשלב"ל וה"נ דכוותיה ולכאורה לפי שיטת הר"ן ז"ל ופירושו בשמעתין אדרבא כולה סוגיא איירי דרך תנאי וכמ"ש עוד הר"ן ז"ל להדיא בסוף הסוגיא בדחיית פסק רבינו חננאל וכתב דכיון דמוקמי' למתני' בכותב לה ועודה ארוסה לא דמי ללא אירש את אבא דשאני הכא כיון שעכשיו אינו ראוי לירש יכול לסלק עצמו מנכסים ולכונסה על תנאי שלא ירשנה וא"כ לכאורה נראין הדברים ק"ו כיון דלאחר אירוסין ממילא יש לו זכות בנכסים לכשיכניסנה ואפ"ה יכול להתנות בשעת נישואין וכ"ש דיכול להתנות כן בשעת שידוכין. מיהו בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תתק"ט ראיתי שנראה מדבריו להדיא דקודם אירוסין אפי' דרך תנאי נמי לא מהני ואף שאיני כדאי להשיב על דבריו אכתי טעמא דמילתא לא ידענא והדבר צריך תלמוד מ"מ בעיקר דינו של הר"ן ז"ל שהביא הב"י בח"מ סימן ס"א נ"ל דכ"ע מודו וכמ"ש בפנים דהר"ן ומהר"ם לא פליגי ודלא כשיטת האחרונים שכתבו דתשובת מהר"ם שהובא במרדכי ובהגהת אשר"י פליגי כמ"ש בספר בני יעקב על העיטור ולענ"ד נראה דלא פליגי:

שם וכדרב כהנא דאמר ר"כ נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה שלא יירשנה. לכאורה קשה אטו ר"כ מתניתין אתא לאשמעינן דהא לפירש"י לא שייך מימרא דרב כהנא אלא בכותב ועודה ארוסה דמתני' נמי לא מיתוקמא אלא בהכי וא"כ הא קתני במתניתין להדיא שאם התנה שאם מתה לא יירשנה תנאו קיים לרבנן ורשב"ג פליג וא"כ הו"ל למימר דאין הלכה כרשב"ג וכ"ש דקשה יותר לפי שיטת הפוסקים שפסקו כרב דאמר לקמן בשמעתין הלכה כרשב"ג וכן נראה מסתימת לשון התוספות לקמן וא"כ היאך מייתי הכא מימרא דר' כהנא כיון דלאו כהלכתא היא וע"כ צריך לפרש דרב כהנא הא גופא אתא לאשמעינן דנהי דרישא דמתני' מתוקמא בארוסה היינו משום לישנא דהכותב ולהא דתני ר' חייא האומר. אבל ודאי דמתוקמא בעיקר דינא דמתני' נמי בנשואה ובשקנו מידו וא"כ הא דקתני סיפא לענין ירושה דפליגי רשב"ג ורבנן מפרש לה רב כהנא דרשב"ג לא פליג אלא בנשואה דאע"ג שקנו מידו תנאו בטל דהו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה אבל קודם נישואין רשב"ג נמי מודה דתנאו קיים דמצי להסתלק ולומר אי אפשי לזכות בנשואי אשתי לענין ירושה ואף שהוא דוחק מ"מ כבר כתב הרב המגיד בפ' ג' מהל' אישות שהרמב"ם ז"ל כתב בתשובת שאלה דמתני' בפלוגתא דרשב"ג ורבנן איירי בנשואה דוקא ע"ש. מיהו לשיטת הרי"ף והרא"ש וסייעתייהו שפסקו הלכה כרבנן. ומשמע נמי מלשונם דהא דרב כהנא מתוקמי כרבנן. ולפ"ז צ"ל דאע"ג דרבנן דמתניתין קאמרי להדיא דמתנה שלא יירשנה אפילו הכי איצטריך מילתא דרב כהנא דדוקא בנחלה הבאה לו ממקום אחר אדם מתנה שלא יירשנה. משא"כ בירושת אבותיו כמו שפירש"י ז"ל. ויותר מזה כתבו הרמב"ם והראב"ד ורוב הפוסקים דאפילו באשתו נשואה נמי לא מהני תנאה אפי' לרבנן. ואפילו בקנו מידו דכיון שנשאה כירושת אבותיו דמיא. אלא דלפ"ז קשיא לי דמאי מקשה בסמוך אפילו נשואה נמי ומאי קושיא הא בלא"ה א"א לאוקמי מתני' בנשואה משום בבא דירושה דבנשואה אפילו ת"ק מודה. מיהו למאי דפרישית דעיקר שקלא וטריא דשמעתין לא קאי אמתניתין אלא אברייתא דרבי חייא יש ליישב קצת דאפשר דברייתא דר"ח לא איירי מירושה כנ"ל ודו"ק היטיב:

בתוספות בד"ה כדרב כהנא וא"ת היכי מייתי ראיה כו' דילמא כל הנהו דמייתי מיירי בלשון טוב ואי אפשי בה דמייתי הוי לשון טוב כדמוכח בפרק בתרא דכריתות כו' עכ"ל. לכאורה נראה מלשונם דאי אפשי הוי לשון טוב היינו לשון מתנה ומלבד שאין הדעת נותנת. אלא דבלא"ה לא הוי מייתי מידי מסוגיא דכריתות דהתם לא משמע אלא דאי אפשי הוי לשון הפקר. לכך נראה דמה שכתבו דהוי לשון טוב היינו לשון סילוק והפקר דהכי משמע להו סוגיא דכריתות ומשמע נמי התם דדין ודברים אפילו לשון סילוק והפקר לא הוי כדמסיק התם שאני התם דמדו"ד סליק נפשיה מגופה דשדה לא סליק נפשיה כן נראה לי בכוונתם. אלא דלאחר העיון שם משמע דכולה מדין הפקר איירי כדאיתא התם בכולה סוגיא דאמלתא דר"ל קאי וכתב רש"י שם דדוקא במטלטלים שכבר באו לידו הוי לשון הפקר וכן בקרקע שהיא שלו אבל במקבל מתנה קודם שבא לידו הוי לשון סילוק שאינו רוצה לקבל והדרא למריה ולפ"ז לא ידענא מאי קשיא להו דהא בהאי אי אפשי דרבא לא שייך לומר דהוי לשון הפקר כיון שעדיין לא בא לידה. ועוד דהא אי אפשי בתקנת חכמים קאמר דלא שייך כלל לשון הפקר בזה וא"כ לשון אי אפשי ולשון דו"ד שוין דאידי ואידי לשון סילוק הוא ומהני קודם שבא לידו וכמו שפירש"י שם בכריתות דהא דאמרינן מגופא דשדה לא סליק נפשיה היינו לפי שא"א לו להסתלק בלשון דו"ד מצד הפקר וא"כ ע"כ דהכי קאמר שאינו רוצה להיות לו דו"ד עם שום אדם רק שיעמוד השדה בחזקתו עכשיו שהוא מוחזק בה שהיא שלו. וא"כ נראה מלשונו בהדיא דכל שעדיין אינו מוחזק שהיא שלו כגון האי דשמעתין דמוקמינן לה בכותב ועודה ארוסה שפיר הוי דו"ד לשון סילוק כמו אי אפשי ועיין מה שאכתוב בזה בפירוש ר"י בסמוך. ולפ"ז א"ש הא דמייתי מדרב כהנא וכדרבא משום דאכתי הוי ס"ד דהכא נמי מיקרי מוחזק מצד תקנת חכמים ולא מהני ביה לשון סילוק אלא לשון מתנה ממש בשטר מתנה או בקנין. ע"ז מייתי שפיר מדרב כהנא ומדרבא והתוספות דהכא לא נחתו לזו הסברא שכתב רש"י בכריתות. אלא משמע להו בפשיטות מסוגיא דהתם דדו"ד אפילו לשון סילוק לא הוי וקשיא להו שפיר. וע"ז מתרצין שפיר דע"כ רב כהנא בלשון דו"ד איירי ואפ"ה מהני אף על גב דבכריתות משמע דלא הוי לשון סילוק בדו"ד מדלא הוי הפקר אפ"ה מהני הכא טפי דלהסתלק מתקנת חכמים בכל לשון מהני דסברא היא כיון שתקנו לטובתו בכל דהו סגי והיינו דמייתי מדרבא ומדרב הונא לפרש טעמא דרב כהנא כן נראה לי ברור בדבריהם ואין צורך למה שנדחק מהרש"א ז"ל בהא דמייתי כדרבא לתירוץ ראשון של תוספות ודוק ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דמדקאמר נחלה הבאה לו לאדם כו' דבלשון טוב אפילו באתה לו כבר יכול להתנות עליה עכ"ל. ונראה מדבריהם דבלשון אי אפשי שהקשו יכול להתנות אפילו באתה לו כבר ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דנהי דמשמע בכריתות דלשון אי אפשי היינו מטעם הפקר וא"כ אטו רב כהנא בדין הפקר אתא לאשמעינן הא עיקר דינא דרב כהנא היינו שיכול להתנות לענין ירושת אשתו אי כרשב"ג בארוסה או כרבנן כדפרישית למעוטי נשואה או ירושת אבותיו וא"כ במה שבאתה לידו לא שייך הא מילתא והא פשיטא דבמה שהיא תחת ידו כבר לגמרי אי אפשר שיזכה אותה לשום אדם אפילו בלשון סילוק ומחילה כמ"ש כל הפוסקים אלא בלשון מתנה ממש וצריך עיון ליישב דבריהם בזה ודו"ק:

בא"ד ולר"י נראה כו' דמסתברא הוא דמהני היכא דלא באה לידו כמו בעלמא לישנא מעליא כו' עכ"ל. לכאורה נראה דהאי בעלמא לישנא מעליא היינו לשון אי אפשי. אבל למאי דפרישית בסמוך שנראה דוחק לומר דאי אפשי הוי לישנא מעליא במה שבא לידו אם לא מצד הפקר א"כ נראה יותר דלפר"י הכי קאמר דפשיטא ליה לתלמודא דמהני לשון סילוק בלא בא לידו כמו לשון מתנה גמור בשטר וקנין דהא קי"ל דמחילה אין צריך קנין וממילא דלא קשיא כלל האי דכריתות דהתם בבא לידו איירי ומטעם הפקר דלא שייך הכא כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ואע"ג דרבי ינאי כו' סבר בהאשה רבה דאדם מקנה מ"מ מייתי ראיה לדידן כו' מדרב כהנא כו' עכ"ל. וקשיא לי השתא נמי מאי מייתי מדרב כהנא דלמא רב כהנא נמי ס"ל דאדם מקנה דהא כמה תנאי ואמוראי סברי הכי. ועוד דרב כהנא תלמידיה דרב הוי ורב סבר אדם מקנה. וכבר כתבתי בל' הגמרא מה שנלע"ד בזה דאפילו למ"ד אדם מקנה היינו בקנין גמור דהוי כמו מעכשיו שמתחייב עצמו וגופו לקיים דבריו כשיבא לעולם ובלשון חיוב כ"ע מודו דמהני מדין ערב אפילו בדשלב"ל. משא"כ במחילה איכא למימר דאפילו בקנין לא מהני דהו"ל קנין דברים וכ"ש שצריך ראיה דמהני בדיבור בעלמא דאיכא למימר דפטומי מילי בעלמא כדמסקו התוספות בסוף הדיבור. ובאמת יש לי לתמוה כיון דמסקו התוס' הכא וכתבו והשתא מייתי מדרב כהנא א"כ למה הוצרך ר"י לפרש דאיצטריך הא דרב כהנא משום דשלב"ל הא בלא"ה איצטריך הא דרב כהנא משום הא מילתא גופא דמהני בדיבור בעלמא ולא אמרינן פטומי מילי הוא ואפשר דבאמת לשון והשתא משמע שכתבו בסוף הדיבור היינו דהשתא בלא"ה אתי שפיר וכן משמע קצת בל' התוספת בפ' חזקת ע"ש ודו"ק:

בא"ד וא"ת בלא רב כהנא נמי כו' מידי דהוי אשאר כסות ועונה כו' ואפי' ר"מ לא פליג כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דכיון דלפר"י עיקר מילתא דר' ינאי לא איצטריך אלא משום דשלב"ל א"כ מאי מצי לאתויי מהני תנאי דלמא סברי אדם מקנה כמו רבי ינאי. ועוד דר"מ גופא אית ליה בהדיא בהאשה רבה דאדם מקנה. והנלע"ד דעכשיו בקושייתם סברו התוספות דהכא במתני' הוי כעין תנאי מדמפליג רשב"ג בסיפא ואמר כל המתנה ובדרב כהנא גופא נמי קתני אדם מתנה. וא"כ קשיא להו בפשיטות דלא שייך ענין דשלב"ל לכאן דלכ"ע יכול להתנות בדשלב"ל והכא נמי קודם נישואין הוי כמו תנאי שע"מ כן ניסת והיא מתנה דמתקדשת לו ע"מ שלא יזכה בדשלב"ל ובכה"ג לכ"ע מהני כמבואר בכל הפוסקים וע"ז תירצו שפיר דלאו כל עניינים דקודם נישואין שווין אלא התם בשאר כסות ועונה איירי במתנה בפירוש. משא"כ במתניתין דאיירי בכותב אפילו שלא דרך תנאי. ומש"ה איצטריך לדרב כהנא. מיהו רשב"ג דפליג אדרך תנאי לחוד קאי או אפשר כיון דלרשב"ג משום מתנה על מה שכתוב בתורה קאמר דבטל ה"ה שלא על דרך תנאי. וכבר כתבתי בזה בפרק אעפ"י בסוגיא דכותבת התקבלתי ע"ש ודו"ק:

בגמרא אי הכי אפילו נשואה נמי. כבר פירשתי לעיל בל' הגמרא לפרש המשך לשון אי הכי. מיהו לפמ"ש במשנתינו בשיטה שהביא הרא"ש בשם הרמב"ם והוא שיטת הרמב"ן והר"ן ז"ל דלמאי דאוקימנא בכותב ועודה ארוסה ע"כ איירי בנכסים שנפלו לאחר נישואין ומהני תנאי בכה"ג. וע"כ בהכי מתוקמא דלא מיסתבר לאוקמי מתניתין כאמרו לו דר"פ האשה שנפלו וא"כ מקשה שפיר אי הכי דיכול להסתלק מהנכסים שיפלו לה אח"כ א"כ בנשואה נמי מצית לאוקמי ושפיר יכול להסתלק מהנכסים שיפלו אח"כ דאפילו נשואה נמי לא דמי לשותף שכבר זכה. משא"כ הכא עדיין אין לו שום זכות בגווייהו. ומשני דאפ"ה כיון דידו כידה או עדיפא מידה אכתי לא מצי לסלק נפשיה בדו"ד וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשיטת הירושלמי ע"ש כן נראה לי וכן מצאתי אחר כך בחדושי מהרא"ן חיים. אלא דלפמ"ש אין צורך דבלא"ה שפיר מפרשינן לשון אי הכי כדפרישית ודו"ק:

שם נפקא מיניה לשומרת יבם ופירש"י באריכות דנ"מ לסוגייא דפרק החולץ. ולכאורה הסוגיא תמוה לפי פירושו דכיון דהתם בדוכתא פליגי אביי ורבא בהדיא בהכי א"כ האי פלוגתא דהכא ל"ל לאפלוגי בתרתי כיון דבהא דקאמר אביי ידו כידה שפיר מיתרצא האי דהכא ומאי איצטריך רבא למימר ידה עדיפא מידו וכ"ש דקשה יותר למ"ש בפרקא דלעיל בסוגיא דשומרת יבם שהרמב"ן ז"ל כתב בשיטת הרי"ף ז"ל דההיא פלוגתא דיבמות נמי לא אתא אלא אליבא דבית שמאי דזיקה ככנוסה ואם מתה יורשה משא"כ אליבא דב"ה וא"כ יותר קשה סוגיא דהכא דלא שייך לומר דאסיק תלמודא דנפקא מיניה אליבא דב"ש וכבר הרגיש הרמב"ן ז"ל בעצמו בזה שם בס' המלחמות. אמנם לולי דמסתפי' מרבוותא קדמאי דשותא דידהו לא ידענא היה נראה בעיני לפרש סוגיא דהכא בפשיטות גמור' דהא דקאמר נ"מ לשומרת יבם היינו בהאי ענינא גופא דאיירי הכא אביי ורבא אמאי לא מהני לשון דו"ד בנשואה ומסיק תלמודא דנ"מ בפלוגתייהו לשומרת יבם אם כתב לה היבם דו"ד אין לי בנכסיך דהיינו בנכסים שנפלו לה תחת הבעל בעודה נשואה דלאביי דאמר ידו כידה א"כ בשומרת יבם ידו גרועה מידה ומהני כמו בכותב ועודה ארוסה ולרבא דאמר ידו דבעל עדיפא מידה וא"כ בשומרת יבם ידו כידה והו"ל כשותף דלא מהני כן נראה לי אלא דלגודל פשיטות הדברים פליאה דעת הקדמונים ממני נשגבה למה לא פירשו כן ולענ"ד נראה ברור לפרש כן בדברי הרי"ף ז"ל ע"ש ואם שגיתי אתי תלין ודו"ק:

קונטרס אחרון
אמר אביי ידו כידה רבא אמר ידו עדיפא מידה נ"מ לשומרת יבם. עיין פרש"י ובספר המלחמות פרק החולץ ולכאורה הסוגיא תמוה' ולענ"ד הדברים כפשוטן דנ"מ לשומרת יבם שכתב ליבמתו דו"ד אין לי בנכסייך דלאביי הו"ל ככותב לה ועודה ארוסה דהא ידו גריעה מידה ולרבא דינו כנשואה דהא ידו מיהא כידה והו"ל כשותף נמצא דלפ"ז לשיטת ר' יהודאי גאון וסייעתו שפסקו בפרק החולץ כאביי א"כ לא מהני בשומרת יבם שכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך וצ"ע לדינא:

שם איבעיא להו קנו מידו מהו ופרש"י אברייתא דלעיל קאי לענין שותף. ולכאורה יש לתמוה דנהי דלא רצה רש"י לפרש לענין ארוסה דמתני' מהטעם שאפרש אכתי אמאי לא מפרש בפשיטות כפי' התוספות דאנשואה דסליק קאי ולכאורה יש ליישב דסוגיא דשמעתין קשיא ליה אי ס"ד דאנשואה קאי ומסקינן דמגופה של קרקע קנו מידו. א"כ אמאי דחקינן לאוקמי מתניתין בכותב ועודה ארוסה דאיצטריך לאתויי דרב כהנא ודרבא ואמאי לא מוקי לה בפשיטות בנשואה ובשקנו מידה כדמוקמינן לקמן פרק מי שהיה נשוי דף צ"ה מתניתין דכתבה ללוקח דו"ד אין לי ומסקינן דאיירי שקנו מידה והכי אשכחן בכמה דוכתי וברייתא ר"פ האומר נמי אתי שפיר דקנין מהני באמירה בעלמא דסתם קנין לכתיבה עומד ואע"ג שלא נכתב ככתוב דמי. אע"כ סובר רש"י מהכא דבנשואה לא מהני קנין אי משום דידו עדיפא מידה שהרי אין לה שום זכות לא בפירות ולא במכירת הגוף בשדה קיימת וכ"ש לאחר תקנת אושא שהבעל מוציא מיד הלקוחות א"כ אין לה אלא טובת הנאה אם ימות הבעל. וא"כ לא מהני לשון דו"ד אפילו בקנו מידו כיון דהשתא אין לה שום זכות בו וא"כ מאי קאמר לה דו"ד אין לי בנכסייך והו"ל כאומר לא' מן השוק או לא' מיורשין דו"ד אין לי דלא מהני ועוד נראה יותר דלא שייך בנשואה לישנא דמגופה של קרקע קנו מידו לידה דהא הגוף בלא"ה שלה ועיקר הקנאתו אינו אלא סילוק ערעורו והו"ל כקנין דברים וכיון דבלא קנין לא מהני לשון דו"ד ה"ה בקנין כיון שאין אנו יכולין לומר דמגופה של קרקע ממש קנו מידה ומש"ה אכתי לא הוי כשותף דשייך שפיר לומר דמגופה של קרקע קנו מידו לשותף דהיינו בכל קניני מכירות ומתנות ממש כן נראה לי בכוונת רש"י אם נאמר דמה שכתב דאיירי בשותף דוקא קאמר דכבר אפשר לומר בדרך אחר דנקיט שותף לפי שהוא שנוי בברייתא וממילא שמעינן דה"ה לנשואה שדינה כשותף וכ"כ רוב הפוסקים דבנשואה נמי מהני קנין. ואף הרמב"ם ז"ל שכתב ומפרש איבעיא דהכא בארוסה כשיטת הרי"ף רבו כמבואר בפ"ג מהל' אישות שפסק דבארוסה דקנו מידו אמרינן דבכל מילי סליק נפשיה ואפ"ה פסק שם ג"כ דבנשואה שקנו מידו מהני וע"כ משום דמסברא מדמה לה לשותף דאמרינן בפרק חזקת הבתים דף מ"ב דבשקנו מידו מהני אמנם מה שהכריחם להרי"ף ולהרמב"ם ז"ל לפרש כן ולא מפרשו להסוגיא בפשיטות בנשואה אפשר דהיינו מה"ט גופא דפרישית מדלא מוקמינן למתני' בנשואה ושקנו מידו. אע"כ דא"א לאוקמי מתניתין בשקנו מידו דאם כן הוי אמרינן דמכל מילי סליק נפשיה דסבירא ליה בפשיטות דהקנין ליפוי כח אתא להא מילתא דסתם קנין מגופה של קרקע ממש קנו מידה כדפרישית כן נראה לי נכון ליישב שיטת רש"י לפי דרכו ושיטת הרי"ף והרמב"ם לפי דרכם ובזה נתיישבה כמה קושיות בשיטתם ודוק היטב:

קונטרס אחרון
איבעיא להו קנו מידו מהו. כתבתי ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דמשמע להו בפשיטות דבקנו מידו מכל מילי סליק נפשיה:

בתוספות בד"ה קנו מידו מהו פירש בקונטרס דאברייתא קאי וקשה לר"י דמה מועיל כו' והלא לכ"ע מפקר לה עכ"ל. כוונתו דכיון דלשון דו"ד אין לי על שדה זו אינו אלא לשון סילוק וא"כ אכתי לא מוכח מילתא שיזכה בה השותף ע"י קנין טפי מאחר דהא לשון הפקר הוא וכמ"ש לעיל בל' הסוגיא דכריתות אבל למאי דמפרש ר"ל דאיירי בנשואה אתי שפיר דכיון שהוא מסלק זכותו מנכסי אשתו בקנין ממילא הן שלה כן נ"ל ועיין בלשון הרא"ש ז"ל. אבל יש לתמוה טובא על קושיית ר"י דהא בפרק חזקת הבתים דף מ"ג גבי שותף מעיד דמוקי לה הש"ס באומר דו"ד אין לי על שדה זו ומסיק התם בשקנו מידו אלמא דמהני וכבר הרגיש ג"כ מ"ז ז"ל בזה בס' מגיני שלמה ויותר יש לתמוה על הגהת אשר"י שכתב דלפר"י שותף האומר לחבירו דו"ד אין לי לא מהני והוא נגד משמעות הש"ס דפרק חזקת דעכ"פ היה מההכרח לפרש לפר"י לחלק בין לשון אין לי על שדה זו ובין לשון אין לי עמך כמ"ש מ"ז ז"ל והנראה בזה דלפר"י הא דמסקינן התם בפרק חזקת הבתים דהא דשותף מעיד איירי בשקנו מידו הדר ביה מאוקימתא קמייתא דא"ל דו"ד אין לי אלא שקנו מידו ממש בלשון המועיל דנהי דמעיקרא לא הוי ניחא ליה לאוקמי בהכי דא"כ פשיטא דמעיד ועוד דבזה לא שייך לשון שיתוף אלא נותן מתנה ומשום הכי הוי בעי לאוקמי דאמר לה בלשון דין ודברים בעלמא וקיימא לן דבהאי לישנא דסילוק מהני דתו לא מיקרי נוגע בעדותו דהא מפקיר חלקו. וע"ז מקשה דלא מהני האי לישנא אפילו בל' הפקר וסילוק ומש"ה מוקי לה בשקנו מידו ממש כן נראה לי ועדיין צ"ע:

בא"ד ונראה לר"י דאנשואה קאי כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דלא מוקי למתני' בנשואה היינו כדפרישית בתחילת הסוגיא דא"כ תיקשי הא דתני רבי חייא האומר מאי קמ"ל פשיטא דסתם קנין לכתיבה עומד ועי"ל דר"י סובר דמתניתין לא מתוקמא בנשואה משום בבא דירושה דלענין ירושה ס"ל דלא מהני קנין בנשואה דהו"ל כעודה אבותיו דלא מהני קנין כמ"ש דכמה פוסקים סברי הכי ודו"ק:

קונטרס אחרון
בתוס' בד"ה קנו מידו מהו כו'. כתביתי לתמוה על לשון הגה' אשר"י שכתב דלפר"י לא מהני בשותף האומר ליבירו דו"ד אין לי שהוא נגד משמעות הגמ' פ' חזקת הבתים והעליתי דס"ל לפר"י דלמאי דמסקינן התם דאיירי בשקנו מידו הדר ביה מלשון דו"ד אין לי אלא בשקנו ממנו בלשון טוב אח"ז ראיתי שהסמ"ע סימן ל"ז כתב כן ממשמעות הטור ע"ש והיינו כפרישית:

פרק הכותב לאשתו

מתניתין כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן וכו'. כתב הב"י לדעת הטור דבכה"ג שכתב לה בנכסייך ובפירותיהן מכרה ונתנה בטל וכ"כ התוס' בפרק החובל ועיין לעיל דף נ' בתוס' ד"ה הבעל מוציא וכו' ומהרש"ל ומהרש"א שם ועיין מ"ש שם ליתן טעם לדבריהם משום דלשנויא דאביי לקמן דבוצינא וכו' יש לומר כיון דיד בעל השטר על התחתונה א"כ למה לנו לפרש דבריו דבנכסייך לענין מכירה ויפסיד תקנת אושא בנכסים עצמם והפירות יפסיד משום בפירותיהן נימא איפכא דמנכסייך היינו מפירות ובפירותיהן היינו אם מכרה השדה שקנתה בעד הפירות שיהיה קיים לאחר מיתה ולהפקיע מן הפירות תקנת אושא ולא סילק עצמו ממכירת עיקר נכסים ולפ"ז יש לומר דבכתובות כתבו לתירוצא דרב אשי דדייק מלשון בנכסייך ולא בפירותיהן ועיין מ"ש בסמוך עוד בזה. וק"ל:

ועוד נראה דיש לומר כמ"ש לעיל דאפילו אם נימא דבנכסייך היינו לענין אם מכרה ונתנה קיים מ"מ בפירותיהן נהי דסילק עצמו מהם שלא יאכלם מה"ת נימא דסילק עצמו מתקנת אושא גם לענין הפירות ושפיר כתבו התוס' בהחובל דמשכחת תקנת אושא במכירת הפירות אפילו אם נימא דכשמסלק עצמו מנכסים מועיל לנכסים שיפלו אח"כ כמו שיבואר לקמן בס"ד דהיינו טעמא דרבנן דס"ל דאין לבעל אפילו פירי פירות משום דהפירות הוי כמו נכסים שנפלו אחר כך וממילא דאין לו פירי פירות מ"מ לר' יהודה דס"ל דיש לבעל פירי פירות ע"כ צ"ל דפירות אינם אפילו בכלל נכסים שנפלו אח"כ וא"כ ממילא דאינם נמי בכלל בנכסייך לענין סילק מתקנת אושא א"נ דס"ל דא"י לסלק מנכסים שנפלו אח"כ דה"ל דבר שלא בא לעולם אא"כ פירש בפירוש כמו שיבואר לקמן ובזה מובן היטב מ"ש התוס' בהחובל דמיירי שם שכתב בפירותיהן ובפירי פירותיהן דהיינו לר' יהודה משום דלפמ"ש עיקר תירוצם הוא לר' יהודה דלרבנן יש לומר דפירות הם בכלל נכסים שנפלו אח"כ לענין מכירה כי היכא דס"ל לענין פירי פירות ונכון היטיב דא"צ לדחוקי כמ"ש התוס' ובפירי פירותיהן היינו דס"ל דקנין הפירי פירות נמי כקנין הגוף דמי (ועיין מ"ש בזה לקמן) דלפמ"ש דכל תקנת אושא אינו אלא לענין מכירת השדה שקנתה בעד הפירות בהכרח צריך לומר דאין לו פירי פירות דאל"ה הדר הוי ליה אותו השדה שיש לו בה קנין הפירות ממש כקנין הגוף. ובזה מדוקדק לשונם שם דאכתי בפירות עצמן וכו' ולפ"ז יש לומר דמ"ש התוס' בכתובות היינו אליבא דרבנן דר"י ואפשר דגם דעת הטור כן דלא כתב בבא שניה דמכרה ונתנה קיים משום דלא פסיק ליה דהא בהשדה שקנתה בעד הפירות מכרה בטל. ולפ"ז יש לתרץ קושית מהרש"א לעיל דף נ' בדברי הרא"ש שכתב דהלכתא כר' יהודה מדנקט בבבא ג' ואינו אוכל פירות בחייה ולא נקט בבבא ב' דמכרה ונתנה קיים הרי דס"ל להרא"ש דבבבא ב' דמכרה קיים ולפמ"ש נכון היטיב דאי אפשר לומר דלא פסיקא ליה לתנא דמתניתין למתניתין מכרה קיים משום שדה שקנתה בעד הפירות כמ"ש בלשון הטור זה אינו דהא בבא ב' הם דברי רבנן דר' יהודה. דהם כיון דס"ל דגם הפירות הם בכלל נכסייך לענין פירי פירות ה"ה לענין מכירה דגם בה ם מכרה קיים וה"ל למתני בהדיא וע"כ צ"ל דלא קתני בבבא ב' דמכרה קיים משום דסמך התנא על הרישא ומדחז' בבבא ג' אינו אוכל פירות בחייה ש"מ דהלכה כר' יהודה וראיתי באה"ע סימן צ"ב נחלקו ח"מ וב"ש בדין זה ולפי פי' זה מוכרח כדברי הב"ש דבפירות מכרה בטל. ודוק: ועיין לעיל דף נ' במהרש"א שם דגריס בדברי התוס' דאיירי כשכתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסייך ונראה דלא ניחא ליה לפרש כמ"ש לעיל משום דס"ל דמסתמא כשכתב לה בנכסייך ובפירותיהן משמעותיהן שוה וכמו דבנכסייך היינו לענין מכרה קיים ה"נ מה שכתב ובפירותיהן היינו נמי אפילו שיהיה מכרה קיים ומכ"ש דא"א לפרש כפי' הראשון שכתבנו דבגוף הנכסים מכרה בטל ובפירות מכרה קיים והנלע"ד דיש ליישב דבריהם כנראה לי:

מיהו לכאורה נראה להכריע יותר כפי' ראשון שכתבנו דהא ודאי קשה לר' יהודה דס"ל היכא דכתב בנכסייך ובפירותיהן יש לבעל פירי פירות. קשה לאביי דמשני דלהכי לא אמרינן דבנכסייך היינו מפירי משום דבוצינא טב מקרא. הא כיון דכתב נמי ובפירותיהן ואין נפקא מיניה אלא לפירי פירות. אין סברא לומר דפירי פירות דאמרינן לקמן דאינו אלא במאי דשיירה מן הפירות יהיה עדיף ממכירת הנכסים עצמן שאם תמכור יפסיד ירושתו מתקנת אושא. א"כ יותר יש לומר דבנכסייך היינו לפירות ובפירותיהן היינו לפירי פירות ולא יפסיד תקנת אושא בנכסי עצמן. וצ"ל כפי' הראשון שכתבנו דבאמת היכא דכתב בנכסייך ובפירותיהן אמרינן דבנכסייך הוא לפירות ובפירותיהן הוא לענין מכירת הפירות שיהיה קיים אבל בגוף הנכסים באמת מכרה ונתנה בטל. א"כ שפיר שייך לר"י סברת אביי דבוצינא טב מקרא. דכי היכא דס"ל לאביי דפירות עדיפא ליה מתקנת אושא בגוף הנכסים ה"נ עדיפא לי פירי פירות ממכירת הפירות עצמן. ובזה א"ש מה שכתבו התוס' בהחובל דצ"ל שכתב ג"כ ובפירי פירותיהן דמשמע דתירוצם שם אליבא דר"י דלפמ"ש הכרח דבריהם הוא אליבא דר"י כנ"ל. ויש לומר עוד דמה שכתבו התוס' שם אליבא דר"י משום דיש לומר דס"ל להתוס' כשיטת הירושלמי דמפרש טעמא דרבנן דר"י דס"ל דאין לו פירי פירות משום דס"ל דהפירות עצמן שסילק עצמו מהם יש להם דין נותן מתנה לאשתו דאין לבעל פירות. וס"ל כדעת הרמ"ה שהביא הטור בסימן פ"ה דהנותן מתנה לאשתו כי היכי דאין להבעל פירות ה"נ דמכרה ונתנה קיים א"כ אי אפשר לפרש מה שכתב בנכסייך ובפירותיהן דבנכסייך היינו לפירות ובפירותיהן לענין מכירת הפירות. דהא לרבנן דר"י כיון שסילק עצמו בלשון בנכסייך מן הפירות ממילא דבפירות מכרה ונתנה קיים כדין הנותן מתנה ע"כ הוצרך לפרש אליבא דר"י דל"ל הך סברא דהנותן מתנה ולפ"ז יש לומר דבכתובות כתבו אליבא דרבנן. וממילא דא"ש שיטת הטור דחולק על הרמ"ה שם בסימן פ"ה שפיר יש לפרש כן אפילו אליבא דרבנן ודוק:

ומ"ש מהרש"א דהתוס' בהחובל מוקי למתניתין קודם תקנת אושא. לכאורה הוא תמוה כמ"ש לעיל דמוכח מקושית הש"ס ואימא מפירי דמיירי לאחר תקנת אושא. ואפ"ה מכרה קיים ויבואר לקמן לשיטתו באר היטיב בסוגית הש"ס שם בס"ד. ועיין קונטרס אחרון:

והנה הב"ש בסימן צ"ב כתב ליישב מ"ש התוס' בהחובל דבנכסייך ובפירותיהן מכרה בטל דיש לפרש מה שאמר בנכסייך היינו כמו שדה לפירותיהן. והתוס' בכתובות דף נ' ס"ל דיכול לסלק מפירות עצמן וע"כ בנכסייך דמכרה ונתנה קיים עכ"ל. ודבריו דחוקים דאכתי דברי התוס' סותרים זה את זה. ונלענ"ד לפרש ע"פ שיטתו דהנה צריך להבין בטעם פלוגתת ר' יהודה ורבנן במתניתין דא"ל דפליגי בפלוגתת הירושלמי עם תלמודא דידן שכתב הרא"ש בשמעתין בנותן מתנה לאשתו אם יש לבעל פירות או לא. דא"כ לא אתיא ר' יהודה אליבא דהילכתא דקי"ל דאין הבעל אוכל פירות. ותו דנראה לפמ"ש הטור ש"ע בסימן פ"ה בשם הרמ"ה בנותן מתנה לארוסתו ואח"כ נשאה דהבעל אוכל פירות. א"כ הכא דמיירי בכותב לה ועודה ארוסה ל"ל טעמא דרבנן הכי ודוחק לומר כיון שהפירות עדיין אינם בעולם קודם הנשואין הוי כמסלק את עצמו לאחר נשואין כשיבואו בעולם. ותו לפמ"ש התוס' והרא"ש בר"פ הזורק דאף בנותן מתנה לאשתו אפ"ה יש לו פירי פירות. אם כן א"א לפרש הכי טעמא דרבנן. דהא משמע דס"ל דאין לו פירי פירות עד עולם ונראה דטעמא דר"מ דהוא ת"ק דר"י דהפירות הוי כנכסים שנפלו אח"כ דאע"ג דעדיין לא באו לעולם לשיטתיה אזיל דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וטעמא דר"י דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וטעמא דיכול לסלק מפירות אף דלא באו לעולם עדיין היינו משום דכיון דכתב לה בנכסייך ובפירותיהן ה"ל כמו שדה לפירותיהן וכמ"ש הב"ש בשיטת התוס' בהחובל וכן כשכותב לה פירי פירות מועיל דכמו שמסלק עצמו מגוף הקרקע שיש לו בה כח לפירותיהן ה"ה לפירי פירות כמו שכתבנו לעיל דמשמע מדברי התוספות בהחובל בפשטות דה"ל כקנין הגוף משום כח שיש לו בשדה לפירי פירות וא"כממילא צריך לכתוב פירות ופ"פ. דהיינו כח שיש לו בשדה לפירות ולפ"פ ולפ"ז יש לומר דדברי התוס' בהחוב דאזלא לר"י כדכתבו שם שכתב לה בפירותיהן ובפירי פירותיהן. והיינו מטעם שכתבנו משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. א"כ צ"ל דהא יכול להסתלק מפירות אף דעדיין אינם בעולם היינו משום כח השדה לפירותיהן. א"כ ממילא יש לומר כסברת הב"ש דבנכסייך ובפירותי' היינו שדה לפירותיהן אבל אין לומר כמ"ש התוס' בכתובות כגירסת מהרש"א בפירות נכסייך דלר' יהודה לא מהני האי לישנא דהוי דבר שלא בא לעולם. וצריך לכתוב שדה לפירותיהן. משא"כ בכתובות אזלי בשיטת רבנן דר"י. ולהכי לא הזכירו פירי פירות ולרבנן מהני כשכותב פירות נכסייך דרבנן דר"י הוא ר"מ דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וממילא דא"א לתרץ בשכתב נכסייך בפירותיהן דלר"מ א"א לפרש דכתב נכסייך לפירותיהן דהא לדידיה א"צ להקנות כח שיש לו בשדה וע"כ לענין שיהא מכרה קיים ולהפקיע תקנת אושא. ובזה מתורץ נמי קושית מהרש"א על הרא"ש דאינו סותר דברי הטור במאי דהוכיח דה"ל לת"ק לחזור בבבא שניה דמכרה ונתנה קיים. כיון דלדידיה דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. א"א לפרש בנכסייך משום שדה לפירותיה דהא יכול לסלק מפירות עצמן ומפירי פירות. משא"כ לדידן דקי"ל כר"י שפיר כתב הטור דבכתב בנכסייך ובפירותיהן היינו שדה לפירותיה וממילא מכרה בטל. ודוק:

שם במתניתין ר' יהודה אומר וכו'. כתב הרא"ש דהלכתא כר"י מדנקט בבבא ג' ואינו אוכל פירות בחיי'. ולא נקט בבבא ב' דמכרה ונתנה קיים ע"כ דבבבא ג' סתם לן כר"י ולכאורה הוא תמוה דהא הכרחנו לעיל מדברי התוס' והרא"ש דלא מתוקמא מתניתין כר"ג. ומשום תקנת אושא משום דמשמע להו דלא תנינן לתקנת אושא במתניתין כדאמר לעיל ר"פ האשה שנפלו לימא תנינן לתקנת אושא. א"כ כיון דקתני בבבא שניה דאין לו פירות ואפילו פירי פירות לרבנן. א"כ מאי צריך למתני דמכרה קיים דמה"ת לא יהא מכרה קיים קודם תקנת אושא כיון דאין לו פירות. וא"ל דס"ל להרא"ש כרבינו האי שהביאו הג"א דמכרה ונתנה קיים מהני אף לענין צאן ברזל. דא"כ ה"ל לשנוי הכא אף כר"ג. דהא ר"ג לא איירי רק לענין נכסי מלוג. ודוחק לומר דהוכחה זו קאי למ"שהרא"ש בשם הרמב"ם דמתניתין באמת כר"ג ולענין נכסים שנפלו משניסת. א"כ יש לומר דהיינו דוקא לענין גוף הנכסים. דא"א לפרש לר"ג בענין אחר אלא לענין נכסים שנפלו אח"כ. אבל לענין פירות דצריך הסילוק לענין נכסים שנפלו משנתארסה ממילא יד בעל השטר על התחתונה ולא מהני מסתמא הסילוק על הפירות של נכסים שנפלו אחר שניסת. וכ"כ הרמ"א בסימן צ"ג בשם מהרי"ק דנכסים שנפלו אח"כ אינם בכלל אא"כ פירש בהדיא. א"כ כיון דעיקר מכרה קיים היינו לענין נכסים שנפלו אח"כ ה"ל למיתני בבבא שניה דמכרה קיים אף דיש לו פירות מאותן הנכסים. ויותר נראה דס"ל להרא"ש דאף דהפירות שלה מ"מ אין לה רשות למכור הנכסים כדאמר לעיל דף פ' ע"ב גבי בעל שלא ימכור לפירות דבעינן רווח ביתא. להכי קי"ל בנותן מתנה לאשתו דאע"ג דאין הבעל אוכל פירות אפ"ה אין לה רשות למכור אפילו בחייה ולפירות. ועיין בטור סימן פ"ה. ושפיר יש לומר דבנכסייך לענין שתמכור. וצריך עיון. ועיין קונטרס אחרון:

תוס' ד"ה הכותב וכו' והא דתנן וכו'. הקשה בספר פני יהושע דלמאי דכתבו התוס' בר"פ האשה שנפלו דהך מתניתין אתיא כאמרו לו דלר"ג בל"ז מכרה קיים כשנפלו לה קודם שניסת א"כ יש לומר דלר"ג ע"כ קאי אפירי ואתיא סוגיא דשם כר"ג ונלענ"ד ליישב דהנה כבר כתבנו שם בר"פ האשה שנפלו דיש לפרש מתניתין דהכא כר"ג והא דנקט הכא במתניתין דמכרה קיים הוא אף לאחר מיתתה דהא ר"ג לא קאמר אלא בחייה ולפירות משא"כ לאחר מיתה הוא מתקנת אושא דהבעל מוציא מיד הלקוחות (ולפ"ז הוי אפשר לתרץ קושית התוס' דהכא איפכא דיש לומר דהא דאמר אביי לקמן דבוצינא טב מקרא דעדיפא ליה פירא ממכירה לאו לענין מכירה בחייה דהא יכולה למכרם מיד אלא כיון דמתניתין אתיא כר"ג בל"ז מכרה ונתנה קיים בחיי' ואין נ"מ רק לאחר מיתה מתקנת אושא אם כן בזה ודאי בוצינא דהיינו פירי דהוא מיד עדיפא ליה טפי א"כ יש לומר דסוגיא דפרק חזקת קאי אליבא דאמרו לו דלדידהו יש יותר לפרש לשון בנכסייך דמפירי סליק נפשיה ואם תמות יוציא מן הלקוחות כתקנת אושא כיון דאפילו במכירה מפסיד גם הפירות מיד דיכולה למכור מיד). אך כבר תירצנו שם משום דמשמע להו להתוס' דלא תנינן לתקנת אושא במתניתין כדמשמע בר"פ האשה שנפלו לימא תנינא וכו' ועוד דנפקא להו מדמקשה הש"ס לקמן ואימא מירושה ואס"ד דר"ג הוא וקאי מכרה קיים על אחר מיתה א"כ פשיטא דעדיפא ליה להפקיע תקנת אושא שלא להוציא מן הלקוחות לאחר מיתתה משיסלק עצמו מכל הירושה אלא על כרחך דס"ל להש"ס דמתניתין נישנת אף קודם תקנת אושא ולא אתיא כר"ג אך ע"כ צ"ל דמתניתין נישנת אף לאחר תקנת אושא דכבר נתקן בימי רבי כדמוכח מהא דמקשה הש"ס לקמן ואימא מפירי דהיינו ע"כ לאחר תקנת אושא שיוכל להוציא מיד הלקוחות לאחר מיתה כדפירש"י וכ"כ הרא"ה ז"ל והיינו משום דפשיטא להש"ס דמתניתין מיירי נמי לאחר תקנת אושא. ולפ"ז מתורץ קושית הפני יהושע דיפה הקשו התוס' דאף לר"ג דבל"ז מכרה קיים מ"מ לאחר תקנת אושא ודאי דיש לומר דבנכסייך קאי רק על מכירה ולענין לאחר מיתה דבהא ודאי בוצינא טב מקרא שלא יפסיד הפירות בחייה ועמ"ש לקמן בסוגיא מזה ולא ניחא להו לאוקמי סוגיא דפרק חזקת ובר"פ הזורק קודם תקנת אושא כנ"ל. ודוק:

מיהו לתירוצא דר' אשי דמשמע לקמן בדברי התוס' ד"ה ר' אשי וכו' דל"ל יד בעל השטר על התחתונה אלא דדייק לישנא דבנכסייך א"כ הוי אפשר לומר דאף לאחר תקנת אושא אין למעט מלשון בנכסייך תקנת אושא דהוא לאחר מיתה ובנכסייך מחיים משמע ואף דמשמע נמי בנכסייך ולא בפירותיהן מ"מ יש לומר דלר"ג כיון דע"כ א"א לפרש כמשמעות הלשון דבנכסייך מחיים משמע ולא למעט תקנת אושא א"כ יש לומר יותר דקאי אפירי לטובתו דבוצינא טב מקרא מיהו לקמן כתבנו לשיטת מהרש"א ז"ל דר' אשי נמי סבירא ליה דיד בעל השטר על התחתונה ועוד דנראה לע"ד מדברי התוס' לעיל דף נ' ד"ה הבעל מוציא וכו' דכתבו בפשיטות דכשכתב בנכסייך אין הבעל מוציא אף לאחר מיתה מתקנת אושא אע"ג דלר' אשי בנכסייך ולא לאחר מיתה וצ"ל הטעם בזה דזהו מקרי בנכסייך כיון דמרווחת כשמסלק עצמו מתקנת אושא שמוכרת ביוקר הרבה ור' אשי מיירי בירושה פשיטא כשלא תמכור דאינו בכלל לשון נכסייך א"כ יפה כתבו התוס' דאף לר"ג א"ל בנכסייך אפירי דמשמעות לשון בנכסייך היינו לענין מכירה מיד לסלק עצמו מתקנת אושא. ודוק:

עוד נראה לפמ"ש התוס' לקמן דהא דלא תמכור לכתחלה הוא משום דיד בעל השטר על התחתונה ואם כן לא מבעיא לפמ"ש מהרש"א שם דלעולם כונת הבעל על לכתחלה א"כ יש לומר דאף לר"ג דס"ל דבל"ז מכרה ונתנה קיים מ"מ כונת הבעל היה שתמכור לכתחלה ואפילו לפמ"ש המפרשים דכונת התוס' דמשום דיד בעל השטר על התחתונה אמרינן דלא היתה כונת הבעל רק לענין דיעבד מ"מ יש לומר לר"ג דבל"ז מכרה קיים היתה כונתו שתמכור לכתחלה ומ"ש התוס' לעיל דאתיא כאמרו לו היינו משום דנקט במתניתין מכרה ונתנה קיים משמע דבלא כתב לה מכרה בטל דלא כב"ש בסימן צ"ב שנתקשה בזה. מיהו לפ"ז ה"מ למדחי דהא דקאמר לקמן בוצינא טב מקרא היינו משום דמסתמא לא תמכור כיון דאסורה לכתחלה למכור אבל אם נימא דכונת הבעל היה על מכירה לכתחלה אפשר דעדיפא לו להפסיד הפירות לגמרי כיון דבל"ז מוכרת לכתחלה ולא יפסיד תקנת אושא מיהו זה אינו (דהא ע"כ לשיטת מהרש"א א"א לפרש כן דהא ס"ל דלעולם כונת הבעל היה שתמכור לכתחלה ואפ"ה אמרו בוצינא טב מקרא ע"כ צ"ל משום דמכירה לא שכיחא וכ"ש) לפמ"ש לעיל דלאחר תקנת אושא בל"ז יש לומר דאפילו לר"ג כוונתו היה לאחר מיתה א"כ פשיטא יש לומר דלא ניחא להו לאוקמי שם קודם תקנת אושא משום דקודם תקנת אושא פשיטא דאמרינן דכונתו היה שתמכור לכתחלה כיון דקודם תקנת אושא אינו מפסיד אלא בחיים. דלאחר מיתה בל"ז יכולה למכור דודאי עדיפא ליה שתמכור לכתחלה משיפסיד הפירות לגמרי ועיין לעיל ר"פ האשה שנפלו דאף בנכסים שנפלו קודם שנתארסה וניסת לא תמכור לכתחלה כפירש"י שם וגם התוס' כתבו שם דאין ראיה לסתור דבריו וצ"ל דכונת התוס' לפי שיטתם שם דאם נימא דבנכסים שנפלו קודם שנתארסה וניסת מוכרת לכתחלה לר"ג הוי מצי לאוקמי סתמא דהש"ס דפרק חזקת דוקא בנפלו קודם שנתארסה לר"ג ודוק:

תוס' ד"ה דין ודברים וכו'. וא"ת תפשטו וכו'. ושמא וכו'. לכאורה למאי דבעי לקמן אי עד עולם דוקא ולא פירי פירות א"כ ה"ל למיתני יותר הכא עד עולם ולא פירי פירות דהא בעד עולם לחודא סגי. וכ"ש לפי מה שפירשו התוס' לקמן ד"ה ה"א עד עולם אפירות דר"ל אפירות שבחייה ובמותה לא יאכל פירות. א"כ היכא דכתב בפירוש בחייך ובמותך ע"כ עד עולם קאי אפירי פירות. ולא בעי כלל פירי פירות ולא שייך לומר דלא חש להאריך דיותר ה"ל להתנא לפרש עד עולם ולא ליתני פירי פירות כיון דעד עולם לחודא סגי ואפשר דהתנא אשמעינן דבכתב בפירי פירות מהני עכ"פ לענין הפירי פירות עצמן ולא חש להאריך יותר. ועיין מ"ש לקמן ישוב נכון בקושית התוס'.

גמרא מאי כותב אומר וכו' וכדר' כהנא וכו'. הא דהקדים לדר' חייא. נראה משום דהתוס' הקשו דלר' ינאי דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא הוצרך לדר' כהנא. ועמ"ש בדבריהם בס"ד ואלולי דבריהם נראה דס"ד דדין המסלק את עצמו הוא כדין הנותן לחבירו במתנה דבעינן שטר או קנין וע"כ הא דתני ר"ח האומר. היינו בקנין כמ"ש הספר פני יהושע. וקי"ל במוכר לחבירו אחר ל' יום דלא מהני ביה קנין אלא שטר שמתקיים לאחר זמן. אבל בקנין הדר סודריה למאריה אם כן למאי דמשני ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה ע"כ ברייתא דר"ח נמי באומר לה בעודה ארוסה. א"כ קשה דאפילו נימא דהאומר הוא כקנין מ"מ א"א לפרש בעודה ארוסה כיון דאין חל עד אחר נשואין הדר סודרי' למארי' לכך צ"ל כדר' כהנא דסגי באמירה בעלמא לסלק. וממילא נכון הא דהקדים הש"ס לדר' חייא ולפ"ז למאי דמסיק הש"ס אח"כ דבקנין מהני אפילו אחר נשואין דמגופו של קרקע קנו מידו תו אין צריך לדר' כהנא ויבואר לקמן בס"ד. ודוק:

גמרא בכותב לה ועודה ארוסה וכו'. לכאורה משמע מכאן ראיה למ"ש התוס' לעיל דף ע"ח ע"ב דמתניתין אתיא כאמרו לו מדדקדק ר' ינאי לומר בכותב ועודה ארוסה ולא קאמר סתם בכותב לה קודם נשואין. ועיין ס' צ"ב ס"א מ"ש בזה. ולדברי התוס' א"ש משום דבעינן שנפלו לה הנכסים כבר בשעה שכותב לה דלא כהרמב"ם. והתוס' כתבו לעיל בר"פ האשה שנפלו דבנכסים שנפלו קודם שתתארס מודים אף אמרו לו לר"ג דמכרה ונתנה קיים וכיון דצ"ל שנפלו הנכסים אחר שנתארסה ממילא צ"ל שכתב לה כשהיא ארוסה כבר. מיהו לפ"ז קשה לי טובא דהא לאמרו לו דלר"ג סברא להו בר"פ האשה שנפלו דבנכסים שנפלו משנתארסה אפילו בשעת אירוסין אם מכרה ונתנה בטל כדאיתא שם ברישא דמתניתין ומפרש שם הש"ס דאפילו בדיעבד קאמר. א"כ ה"ל כתיבה בשעת אירוסין כמו לאחר נשואין דאינו מועיל לשון גרוע. והתוספות כתבו לקמן דף צ"ה ד"ה וכי כתב לה וכו" ול"ד לארוסה כלל דארוסה אם מכרה ונתנה קיים וכו" ולפמ"ש לאמרו לו אף בשעת אירוסין מכרה ונתנה בטל נמצא דמוכח דלא אתיא מתניתין כאמרו לו. ואלולי דברי התוס' דף צ"ה היה נלענ"ד לחלק דאפילו אם בשעת אירוסין נמי מכרה ונתנה בטל. מ"מ כיון דגוף הקרקע הוא שלה בחיים דמי לשותף שכל הקרקע שלו עם הפירות ואפילו בהא דלקמן דף צ"ה בגוף הקרקע משועבד לכתובתה משא"כ בנכסי מלוג שאין לו שום שיעבוד באירוסין שפיר מהני לשון גרוע. ובזה הוי ניחא טפי הא דמייתי ראיה מדר' כהנא דמהני סילוק בדבר שלא בא לעולם כמ"ש התוס'. אף דר' כהנא יש לומר דבנשואה איירי לאחר תקנת אושא דמכרה ונתנה בטל. ולפמ"ש א"ש דגם הכא באירוסין מכרה ונתנה בטל ולא מייתי ראיה רק לענין פירי דתנן במתניתין דמהני ביה סילוק אף דעדיין אין חיוב הפירות בעולם קודם הנשואין. מ"מ כיון דמכרה ונתנה בטל דמי ממש לירושה. (ומזה יש להביא ראיה לשיטת הטור דס"ל בבבא שני' באומר בנכסייך ובפירותיהן דלא סילק מן המכירה ומכרה בטל דאל"ה לדעת הפוסקים בח"מ סימן ר"י במקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם דמהני. א"כ למה צריך לאתויי דר' כהנא משום דפירות הוי דבר שלא בא לעולם נימא מיגו דמהני לגוף הקרקע שכבר מכרה בטל מהני נמי לענין פירות ולפי שיטת הטור ניחא דבבבא שניה לא סליק ממכירה כלל). ומתורץ נמי מה שהקשתי לעיל דף נ"ו דפריך על ר"י מהך מתניתין דלא עביד חיזוק בכתובה. והכא מוקמינן בכותב ועודה ארוסה ולפמ"ש יש לומר דל"ד לכתובה דבתחלת חופה הוא התחלת החיוב משא"כ הכא שכבר מכרה ונתנה בטל משעה שנתארסה כנ"ל שפיר מקשה דה"ל למיעבד חיזוק. ודוק:

מיהו לשיטת התוס' דף צ"ה דהטעם הוא משום דהכא מכרה ונתנה קיים צ"ע טובא וכבר כתבנו בזה בר"פ האשה שנפלו ליישב דמשנה דהכא אתיא כאמרו לו אליבא דר' חנניא בן עקביא שם. ע"ש:

תוס' ד"ה כדר' כהנא וכו' ואע"ג דר' ינאי וכו'. כבר כתבנו בסמוך לתרץ קושיתם. ועוד נלענ"ד דאע"ג דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו דוקא במידי דעבידי דאתי אבל בלא עבידי דאתי לא. כדאיתא בר"פ המפקיד. א"כ לפי דעת הרמב"ם דהסילוק מועיל אפילו לנכסים שנפלו אח"כ. ע"כ ס"ל כדר' ינאי. דהא לא עבידי דאתי דמי יימר שיפלו הנכסים וא"כ לפמ"ש הרא"ש דלמאי דמשני בכותב לה ועודה ארוסה לא אתיא מתניתין כר"ג דבל"ז מכרה ונתנה קיים בנכסים שנפלו מן האירוסין ע"כ צ"ל לשיטת הרמב"ם דהסילוק מועיל אף לנכסים שנפלו אח"כ משניסת. והיינו דהוצרך לפי שנויא בכותב לה ועודה ארוסה דהסילוק הוא לנכסים שיפלו אח"כ משניסת. דאע"ג דלא עבידי דאתי כדר' כהנא וכו'. ומכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל בסמוך דדוחק לאוקמא מתניתין כאמרו לו למאי דמשני בכותב לה ועודה ארוסה. וע"כ צ"ל כר"ג וע"כ צ"ל בנכסים שנפלו משניסת ואף דלא עבידי דאתי וצ"ל כדרב כהנא. ודוק:

ועוד יש לומר דלפמ"ש לעיל דלמאי דמשני בכותב לה ועודה ארוסה א"א לפרש טעמא דרבנן דר' יהודה דאפילו בכותב בפירותיהן לבד אין לו פירי פירות עד עולם. משום סברת הירושלמי שהביא הרא"ש דה"ל הפירות כנותן מתנה וכו" דהא לפמ"ש הטוש"עבסימן פ"ה בשם הרמ"ה בנותן מתנה לארוסתו ואח"כ נשאה דהבעל אוכל פירות. וע"כ צ"ל משום דמסתלק אפילו מנכסים שנפלו אח"כ והוי הפירות כנכסים שנפלו לה אח"כ דהם בכלל נכסייך דאין לו מהם פירות. ואע"ג דפירי פירות לא עבידי דאתי דהא לא משכחת להו רק בדשיירא. ואי בעיא אכלה הפירות. ופירי פירות מהיכא כדאמרינן לקמן. אפ"ה יכול לסלק וכדר' כהנא וכו' וכ"ש לר' יהודה דמתניתין דס"ל בעלמא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ע"כ צ"ל כדר' כהנא וכו'. ודוק:

וכל זה לשיטת הרמב"ם דהסילוק מועיל בדבר שלא בא לעולם אך לפ"ז א"א לפרושי פלוגתא דר"י ורבנן לשיטתייהו דפליגי בדבר שלא בא לעולם כמ"ש לעיל. דהא לפמ"ש אף לר"מ אינו יכול להקנות במידי דלא עבידי דאתי כי הכא. וע"כ דסילוק שאני. א"כ אפילו לר' יהודה נמי. וצ"ל דס"ל לר' יהודה דאף דיכול להסתלק מכל מקום אין דעת האדם על דבר שלא בא לעולם כמ"ש הרמ"א בשם מהרי"ק בסימן צ"ב דנכסים שנפלו לה אח"כ אינם בכלל סתם נכסים עד שיכתוב בפירוש. והיינו דס"ל לר' יהודה שצריך לכתוב בפירוש ובפירי פירות עד עולם. ומזה ראיה לדברי מהרי"ק דהא קי"ל כר' יהודה. וק"ל. ועיין קונטרס אחרון:

מיהו לא ידעתי מה נדחקו התוס' לפרש דמייתי דרב כהנא לדידן דקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אין הקנין מתחיל אלא לאחר שבא לעולם כדאמר בהמפקיד דעד שלא בא לעולם יכול לחזור בו א"כ ה"נ אין המחילה מועיל אלא לאחר שבא לידו. וכיון דכבר קנה אותו מסתברא דבעינן לשון מעליא ואינו מועיל לשון גרוע. אלא היכא דמסלק מזכות שלא בא לידו שאינו רוצה לזכות בו כלל. אבל אם נותן לחבירו דבר לכשיבא לידו ה"ל כאלו בא לידו כבר כיון דכבר יהא שלו בשעה שנותן אינו נפקע זכותו בלשון גרוע וצריך לאתויי מדר" כהנא שיכול להסתלק בלשון גרוע שלא יזכה בו כלל. ומהני בכה"ג בדבר שלא בא לעולם וז"פ ונכון לענ"ד לולי דבריהם ז"ל ודוק:

בא"ד מ"מ מייתי ראיה לדידן וכו'. אע"ג דיש לומר דר' כהנא סבר נמי דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ מייתי שפיר מירושה דאף לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול לחזור קודם שבא לעולם וכן אם מת הנותן או המקבל עד שלא בא לעולם בטל א"כ בכה"ג שמתנה על הירושה כיון שמתה בטל עד שלא בא לעולם וע"כ צ"ל משום דסילוק עצמו לאו מטעם קנין הוא ומהני בדבר שלא בא לעולם ומייתי ראיה לרבנן דפליגי אדר"מ בדבר שלא בא לעולם וכן נלע"ד מוכרח ממ"ש הרא"ש בשם הירושלמי דרב ס"ל בירושה דבטל משום דהוי דבר שלא בא לעולם אע"ג דרב סבר להדיא ביבמות דף צ"ג דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וצ"ל דירושלמי שאני משום דמת בטל כנ"ל ומ"מ קשה דמאי אשמועי' ר' כהנא דהא בסיפא דמתניתין קאמר ואם מתה אינו יורשה וא"ל דבעי לאפוקי מדרשב"ג דא"כ הל"ל הלכה כת"ק דרשב"ג וגם על הסוגיא קשה דמייתי מדרב כהנא ולא מייתי מסיפא דמתניתין דקתני ואם מתה אינו יורשה. ולפמ"ש לעיל דעיקר הראיה דמייתי מדר' כהנא היינו לתירוצא לדר' חייא דמהני אמירה בלא קנין דבעודה ארוסה לא שייך קנין דהדר סודריה למאריה א"ש דהא גופא קמ"ל ר' כהנא דלא בעינן כתיבה וטעמא דר' כהנא דכיון דירושה ה"ל דבר שלא בא לעולם ולא מהני אף לר"מ דכיון דמתה בטל ואפ"ה קתני במתניתין אם מתה אינו יורשה ע"כ הוא משום דסילוק שאני דלא בעינן ביה קנין וה"נ דלא בעינן כתיבה. ובזה מתורץ מה שדקדקנו לעיל דמאי מייתי ראיה מדר' כהנא שיכול לסלק בעודה ארוסה אע"ג דהוי דבר שלא בא לעולם הא כיון דר' כהנא מיירי בירושת אשתו כמ"ש רש"י א"כ דילמא מיירי ר' כהנא בנשואה ולבתר תקנת אושא דמכרה בטל לענין ירושה ולא ה"ל כ"כ דבר שלא בא לעולם כמו ארוסה דמכרה קיים ולפמ"ש דממתניתין עצמה מוכח דמועיל סילוק בירושה אף קודם תקנת אושא דמכרה קיים כמ"ש לעיל בר"פ ותו כיון דסיפא דמתניתין איירי שכתב לה בנכסייך בחייך וכו' וכבר מכרה קיים ואפ"ה מועיל הסילוק והא דיליף מדר' כהנא אינו אלא לענין דמועיל אמירה בעלמא א"ש עוד נלע"ד דיש לומר דהא דמייתי מדר' כהנא היינו משום דר' כהנא גופא מאי קמ"ל הא מפורש בסיפא דמתניתין ואם מתה אינו יורשה אלא משום דאי ממתניתין ה"א משום דמסלק עצמו מפירות גם כן דה"ל דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם כמ"ש הפוסקים הנ"ל אלא דמהא גופא נפקא ליה דס"ל דמתניתין ע"כ בכותב לה בעודה ארוסה דה"ל הכל דבר שלא בא לעולם וממילא מתורץ דא"א לומר דטעמא דר' כהנא משום דמכרה בטל כנ"ל ודוק:

בא"ד וכשרוצה חוזרת בה וכו'. הנה נראה פשוט דנהי דחוזרת להבא מ"מ אינה יכולה לחזור למפרע וליתן לו מעשה ידיה ויצטרך לשלם מזונות שעברו וצ"ל דס"ל לתוס' דהתם שאני דמה שעבר כבר זכה בו הבעל. אך הא קשיא לי טובא דמנ"ל בשמעתין שאין הבעל יכול לחזור בו כל זמן שלא מכרה ונתנה דהא לא תנן במתניתין אלא אם כבר מכרה ונתנה קיים. ובזה הוי מתורץ מה שנתקשה התוס' ע"ב בד"ה ר' אשי וכו' דלכתחלה נמי תמכור ועמ"ש שם דיש לומר דלכך לא קתני מוכרת לכתחלה דודאי הבעל יכול לחזור בו ואם הבעל מרוצה על מכירה פשיטא דיכולה למכור וקיים אלא דקמ"ל אם כבר מכרה קיים כיון שלא חזר בו עד אחר המכירה והוי כמו במזונות דא"י לחזור בה לשעבר וכן בפירות שבא לידה כבר א"י לחזור בו דכבר זכתה אבל להבא על הפירות שיגדלו יכול לחזור. ובזה נכון נמי הא דמקשה לקמן ע"ב כיון דאכלינהו לפירות פירי פירות מהיכא ומאי מקשה דילמא באמת כיון דמשועבד לפירי פירות אינה אוכלת הפירות וכמו שנדחק הרא"ש בזה. ולפמ"ש דיכול לחזור בו א"כ לא שייך פלוגתא דר"י ות"ק אלא כשכבר באו לידה הפירי פירות אבל כל זמן שלא נגדלו הפירי פירות לא שייך פלוגתא בפירי עצמן אם תאכל אותם או לאו דממ"נ אם הבעל מרוצה פשיטא דתאכל ואם אין הבעל מרוצה פשיטא דיכול לחזור מפירי פירות אף לתנא קמא ועל כרחך צ"ל בדשיירא וקנתה קרקע וגדלה פירי ובאו לידה ופליגי אי הוי שלה או שלו. ובזה נכון נמי מה דמקשה הש"ס ואימא מפירי דנדחק רש"י ז"ל דהקושיא הוא לאחר תקנת אושא כמ"ש לעיל ויבואר לקמן בסוגית הש"ס דאל"ה פשיטא דעדיפא ליה המכירה לפירות מפירות לגמרי. ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דרוצה לחזור במכירה שמכרה כבר ואומר שלא סילק ממכירה אלא מפירות ועתה חוזר אף מפירות ויהיו לו פירות להבא כיון דחוזר בו גם מפירי משא"כ אי דעתו אמכירה כבר חלף עבר לאחר המכירה וא"י שוב לחזור בו. ודוק:

מיהו משמעות כל הפוסקים דאינו יכול לחזור וכן מוכח מסוגיא דלעיל דף נ"ו דפריך שם והרי פירות דרבנן ולא עבוד חיזוק ואס"ד דמצי לחזור ביה לא מקשה מידי דבכל מילי דאמר לעיל דעבוד רבנן חיזוק אפ"ה מהני מחילה כ"ז שאינו חוזר כמ"ש לעיל בכמה דוכתין דלא גרע מעונה דמהני מחילה כ"ז שאינה חוזרת כדאיתא לעיל דף ס' ברשות כמה דבעינן ועיין לקמן וצ"ע. ודוק:

תוס' ד"ה קנו מידה וכו'. ולכאורה לפ"ז קשה דלמה ליה לדחוקי לעיל מתניתין בכותב ועודה ארוסה ולא משני דאיירי בנשואה ובקנו מידו ואפשר דר' ינאי לשון כותב קשיא ליה דבקנין לא בעי כתיבה. ולפ"ז הוי אפשר לומר דר' חייא דקתני האומר היינו למ"ש התוס' לעיל דלר' ינאי דמוקי בעודה ארוסה לא אתיא כר"ג אלא כאמרו לו וכבר כתבתי לעיל דגם לאמרו לו לא א"ש ולכך תני האומר דמיירי בקנין דלא בעי כתיבה ומיירי בנשואה דוקא כמ"ש לעיל דבארוסה לא שייך קנין דהדר סודריה למאריה ור' ינאי לשנוי מתניתין קאתי דקתני הכותב משמע בלא קנין והיינו דמקשה הש"ס וכי כתב לה הכי מאי הוי ר"ל כיון דמתניתין דנקט הכותב ע"כ בלא קנין מאי מועיל הכתיבה ומשני דמתניתין מיירי בכותב ועודה ארוסה דלא שייך קנין דהדר סודרי' למאריה ובעינן כתיבה ועפ"ז א"ש הא דקאמר לעיל דף נ"ו ע"ב וקי"ל מאי כותב אומר דהוא לשון מיותר כמו שהקשה בספר פני יהושע שם. ולפמ"ש הוא נכון דכבר כתבתי דלמאי דמוקי מתניתין הכא בעודה ארוסה הוי מצי לשנוי לעיל דבתחלת חופה מודה דלא עבוד חיזוק כדאיתא התם דף נ"ז ולכך הוצרך להקשות מדר' חייא דנקט האומר והיינו בקנין דלפ"ז א"א לומר דאיירי בעודה ארוסה דהדר סודריה למאריה אלא על כרחך דאיירי בנשואה וה"ל סוף חופה ושפיר פריך. ודוק:

מיהו זה אינו לפמ"ש דמוכח מדרב כהנא דע"כ כותב לאו דווקא דאמירה בעלמא מהני בארוסה כנ"ל:

עוד יש לומר בהא דלא משני לעיל דמתניתין בקנו מידו. משום דיש לומר דהא דס"ל להתוס' דמהני בנשואה קנו מידו טפי מבשותף משום שהנכסים בחזקת האשה והיינו לענין גוף הקרקע דמכרה ונתנה קיים אבל כשמסלק מפירות יש לומר דלא מהני קנו מידו א"כ לא מצי לשנוי מתניתין בקנו מידו דאכתי תקשה מסילוק הפירות ופירי פירות דמתניתין ועיין מ"ש לעיל דבל"ז צ"ל דמ"ש וכדרב כהנא הוא משום סילוק הפירות והיינו דמדייק ר' נחמן מגופה של קרקע קנו מידו ולא מפירות ואף אם נאמר דכיון דמהני הקנין לגופה של הקרקע מהני נמי לפירות ולא ה"ל לשון הפקר כמו בשותף מ"מ א"ש טפי לשיטת הטור והתוס' פרק החובל שהבאתי לעיל דבמציעתא באומר אין לי בנכסייך ובפירותיהן לא סילק רק מפירות לבד ולא ממכירה. בזה יש לומר דודאי בעינן לשון טוב כשהיא נשואה ודמי לשותף דלא מהני קנו מידו לשיטת התוס'. ודוק:

והנה לשיטת הרמב"ם דבקנו מידו אמרינן דמכל מילי סליק נפשיה פשיטא דא"ש דלא מצי לשנוי מתניתין בקנו מידו דא"כ לא שייך כולהו בבי דמתניתין אך לפמ"ש הב"י בבדק הבית דמשמעות דברי הרמב"ם דוקא בקנו מידו בעודה ארוסה אז אמרינן מכל מילי סליק נפשיה אבל בנשואה לא א"כ שפיר ה"מ לאוקמי מתניתין בנשואה וקנו מידו. ולכאורה היה נראה לי דטעם הרמב"ם בזה דבארוסה כיון דה"ל דבר שלא בא לעולם אף דסילוק מהני בדבר שלא בא לעולם מ"מ קנין לא שייך ביה דהדר סודריה למאריה וע"כ צ"ל דמגופה של קרקע קנו מידו ר"ל כל כח וזכות שיש לו בקרקע זו וממילא דמכל מילי סליק נפשיה אבל בנשואה יש לומר שלא הקנה לה רק זכות אחת או מכירה או פירות ולא גוף הקרקע ונראה מזה דבנכסים שנפלו לה אח"כ אף דמהני ביה סילוק לדעת הרמב"ם מ"מ קנין אינו מועיל דהדר סודריה למאריה והיינו נמי טעמא דלא מהני לענין ירושה אפילו קנו מידו וזהו שלא הזכיר הרמב"ם בפרק כ"ג דין ב' בקנו מידו כשהיא ארוסה וכו' שכתב אין לו בנכסים פירות לעולם ולא הזכיר ירושה גם כן משום דבזה לא שייך קנין דהדר סודריה למאריה. ולפ"ז יש לומר נמי דבפירי פירות דה"ל כנכסים שנפלו אח"כ כמ"ש לעיל בפלוגתת ר"י ורבנן נמי לא מהני קנין מטעם הנ"ל אם לא שפירש בהדיא הכח שיש לו לפירי פירות. ולפ"ז א"ש דלא משני למתניתין בקנו מידו ובנשואה דא"כ לא שייך לת"ק הסילוק מפירי פירות ובזה יש לפרש הסוגיא לרב יוסף דס"ל אף בקנו מידו בעודה ארוסה מדין ודברים סליק נפשיה ולא מכח שיש לו בגוף הקרקע ונפקא מיניה בין קנין לסיליק דמדין קנין כיון שקנו מידו שוב אינו יכול לחזור בו אבל מדין סילוק אף דסילוק מהני בדבר שלא בא לעולם כדמשני לעיל מ"מ כיון דקי"ל דאפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לחזור קודם שבא לעולם אם כן ה"נ כיון דלאו מדין קנין בגוף של קרקע אלא מדין סילוק דמהני בדבר שלא בא לעולם מ"מ יכול לחזור עד שבא לעולם והיינו בעורר שחוזר מיד אבל בעומד מהני עכ"פ מדר' כהנא מיהו יותר נראה שיטת הרב המגיד דאפילו בנשואה ס"ל להרמב"ם דמכל מילי סליק נפשיה בקנין ומה שהקשה הבדק הבית מדכתב בדין ז' התנה עמה אחר הנשואין שלא יהיה לה דין ודברים בנכסים ולא בפירי פירות עד עולם והתם מיירי ע"כ בקנין כיון שניסת ואפ"ה הוצרך ולא בפירי פירות עד עולם וכו'. ולפמ"ש יש לומר דאדרבה משמע כהרב המגיד מדדילג פירות והזכיר פירי פירות נראה מזה דבקנין אפילו בנשואה מהני לפירות רק לפירי פירות דה"ל כנכסים שנפלו אח"כ ולא שייך ביה קנין דהדר סודר למאריה דבנשואה דיש לומר שלא סילק עצמו אלא מזכות שבא לעולם ואין הדבר מוכרח לומר שסילק עצמו מהכח שיש לו בשדה לפירי פירות לכך צריך להזכיר בפירי פירות בהדיא דהיינו הכח שיש לו בה. ולפ"ז פשיטא דא"ש דלא מצי לאוקמי לעיל בנשואה וקנו מידו דאכתי תקשה דסילק עצמו מכל מילי וקשה ברישא דמתניתין דאוכל פירות ואי בקנו מידו הא סילק מפירות. ודוק. ונראה דלשיטת הרמב"ם יש לתרץ קושית התוס' לקמן דף צ"ה ע"א ד"ה הכא במאי עסקינן וכו'. דיש לומר דר' יוסף דס"ל מדין ודברים קנו מידו היינו לאפוקי דלא נימא מכל מילי סליק נפשיה אבל מודה דמהני קנין בלשון גרוע ועיין מ"ש לקמן בזה:

הכותב כו' דו"ד אין לי בנכסיך כו' שאם מכרה ונתנה קיים כו'. ואמר בגמ' משום יד בעה"ש עה"ת אמרינן דסילק נפשי' רק ממכירה כו'. ותמוה למאי שפירש"י ותוס' לעיל פ' האשה (ע"ח) דמתני' כתנאי דאמרו לו דנכסים שנפלו משנתארסה לא מהני מכירתה ואמר התם דאף אי ליתא לתקנת אושא מ"מ בחיי' ולפירות אין יכולה למכור דהא אינה שלה. וא"צ לתקנת אושא רק לענין שאם מכרה הגוף שהי' ראוי להועיל שלא ירשנה כשאר מוריש שמכר בחייו ע"ז תקנת אושא שמוציא מיד לקוחות משא"כ בחיי' לפירות. וכאן בכותב דו"ד מהני אם מכרה בחיי' לפירות ג"כ שאינו אוכל פירות עוד וכן פירש"י לקמן ומוכח בש"ס דפריך ואימא מירושה ומשני ירושה שכיח כו'. ואי מיירי רק מתקנת אושא א"כ כשסילק עצמו מירושה ממילא ליכא תקנת אושא ג"כ ומהני מכירתה הגוף על לאחר מיתה כיון שאינה יורשה ולא הוצרך לשנוי' דירושה שכיח כו'. וע"כ דמיירי גם ממכירתה מיד ולפירות. וכן מבואר בפוסקים. וא"כ אינו מובן כלל איך שייך בזה יד בעה"ש עה"ת שלא סילק מפירות רק ממכירה הא אין המכירה זכות מיוחד לבעל רק ממילא כיון שהפירות שלו אין יכולה למכור מה שאינו שלה וא"כ כיון שלא סילק נפשי' מהפירות ועדיין הם שלו ממילא איך תוכל למכור ואם נאמר דסילק נפשי' כשתמכור וכדאמר ריש המפקיד לכשתגנב כו' סמוך כו' קנוי' לך כו'. כן אף שהוא שלו מ"מ מסלק עצמו כשתמכור והי' אז בשעת מכירה נעשה שלה או רגע קודם ולכך תועיל מכירתה. אך זה שפיר אם הי' מפרש כן אבל כשאומר סתם דו"ד כו' בנכסיך נאמר שעד המכירה יהי' שלו ומשעת מכירה מסתלק אין לזה שום טעם שיהי' הפי' כן בלשון דו"ד אין לי בנכסיך מאי פסקא שמקצת זכות שלו וממכירה ואילך שלה כיון שהוא דבר אחד:

ונראה הטעם פשוט דלכאורה מ"ט דמ"ד בנכסים שנפלה באירוסין ונשאת שמועיל מכירתה בחיי' לפירות הא אינה שלה כנ"ל. ונראה טעם מחלוקותם דהא פירות דקל הוי דשלב"ל שא"י להקנות לדידן ודקל לפירותיו מהני. ותקנת פירות שתיקנו חכמים לבעל י"ל דהי' התקנה רק הפירות שיזכה בכל עת שיהי' הפירות וחכמים שפיר יכולין לתקן ולהקנות לו הפירות דהא כתובות ב"ד מהני אף לנולדים שהוא לדבר שלב"ל דכך הי' התקנה ע"ש ב"ב פ' מ"ש (ד' קל"א ע"א). אבל אין לו קנין בגוף הקרקע לפירות כלל רק הפירות וכמו לר"מ שאדם מקנה דבר שלב"ל וקנה הפירות כשבאיםלעולם כן קנין הבעל בתקנת חכמים גם לרבנן כנ"ל. וא"כ שפיר הי' מועיל מכירתה שכשמוכרת הקרקע בחיי' לגמרי שוב אין לו פירות דשפיר יכולה למכור דעדיין אין לו כלום בגוף הקרקע וכשבאים הפירות לעולם הם בקרקע של הלוקח ואיך יזכה הא לא תיקנו לו פירות רק בקרקע שלה וכמו מוכר פירות דקל לר"מ שחל כשבא לעולם ומכר מקודם הדקל לאחר שאין לו ללוקח הפירות כלום. וכדאמר בקדושין (ד' ע"ח ע"ב) ותנאי דאמרו לו דאינו מועיל מכירתה סברי דהתקנה הי' שיזכה בקרקע לפירותי' א"כ מיד בשעת נשואין זוכה בדקל לפירותיו ושוב אין מכירתה כלום דהקרקע לפירות שלו ואין יכולה למכור דבר שאינה שלה. וכן לשון הש"ס לעיל (ד' פ' ע"א) בעל שמכר קרקע לפירות מהו מה דקני אקני כו' דמשמע שקנין שלו דקל לפירותיו ע"ש. אך אין הוכחה די"ל דהיינו דמבעיא ליה שם א"ד כי תקינו לי' רבנן פירות לבעל משום רווח ביתא אבל לזבוני לא כו' היינו דלמא תקינו לי' רק הפירות אבל לא הקרקע לפירותי' כנ"ל. וא"כ שפיר מחלוקת תנאים הנ"ל לאמרו לו ולרבותינו שחזרו ונמנו כו' קנין שלו קרקע לפירותי' וממילא לא מהני מכירתה כנ"ל:

וא"כ מיושב כאן בכתב דו"ד א"ל בנכסיך כו' אמרינן יד בעה"ש עה"ת שסילק עצמו רק מזכות זה של גוף הקרקע לפירות אבל קנין הפירות מצד עצמם עדיין יש לו וכשבאים לעולם זוכה בהם וכנ"ל. ולכך שפיר אוכל פירות דזוכה בהם כנ"ל. ומ"מ מכרה ונתנה קיים דשוב כיון שאין לו בקרקע לפירות מהני מכירתה דשוב כשבאים לעולם אינו זוכה בהם דכבר הקרקע של לוקח ויכולה למכור מקודם וכמו להנך תנאי הנ"ל. וכן שינויא דר' אשי שפיר מדוקדק בנכסיך ולא בפירותיהן כו' דהיינו שהסילוק מהזכות שיש לו בגוף הנכסים לפירות אבל זכות הפירות בעצמם כשבאים לעולם לא סילק ומהני המכירה כנ"ל:

ומיושב תמיהת תוס' למה אינה מוכרת לכתחלה לר"א ע"ש ולהנ"ל א"ש דאסורה להפקיע זכותו בפירות אף דעדיין אינם שלו עד שיבואו וכמו להנך תנאי דאסורה מה"ט למכור בנכסים שמן אירוסין ורק דיעבד מהני כו' משום דתפקיע זכותו בפירות כנ"ל וכמו באחריך לפלוני דאין לשני אלא מה ששייר ראשון ומ"מ אסור למכור ע"ש ב"ב (דף קל"ז):

אמנם עדיין קשה בשלמא אם הי' זה ב' תקנות הפירות לבד וגם שיקנה הקרקע לפירות הי' שפיר כנ"ל דנהי שסילק עצמו מזכות הקרקע לפירות אבל זכות הפירות נשאר. אבל באמת לא מצינו זה ואם הי' התקנה שיזכה קרקע לפירות די בזה וממילא לא תיקנו זכי' בפירות בפ"ע רק קרקע לפירות וא"כ כיון שסילק עצמו מזכות זה והוא שלה הקרקע לפירות ממילא הפירות שלה דמאין יהי' לו פירות וכאלו מכר לאחר הקרקע לפירות דהפירות של לוקח וכיון שזכות קרקע לפירותי' נעשה שלה ממילא אין לו פירות דפירות בפ"ע אין לו זכות כלל:

ולהפ' פ' האשה (דף ע"ט) בהכניסה עז לחלבה כו' אף היכא שאין לה רק דבר לפירות ג"כ אוכל הפירות כולם אף שלא נשאר לה כלום קנין הגוף. משמע דאף שאין לו לזכות בגוף לפירות שזה שלה מ"מ יש לו הפירות מצד עצמם וע"כ שהיה התקנה גם על הפירות לחוד גם כשאינו זוכה בגוף לפירות ושפיר גם כאן בסילק מגוף לפירות מ"מ יש לו פירות כנ"ל. אך לפ' החולקים שם אינו כנ"ל וקשה כאן. אך הטעם לדידהו משום דכיון שאין לה רק דקל לפירותיו יהי' כליא קרנא אם יאכל הכל ולכך ילקח בהן קרקע. אבל היכא שישאר לה קרן י"ל דמודים ג"כ שיש לו זכות פירות אף היכא שאין לו גוף לפירות:

אמנם נראה עיקר לענ"ד דהתקנה הי' רק פירות לבעל כדאמר בכל דוכתי תקינו ליה פירות. רק דממילא כיון שהפירות שלו יש לו קנין בקרקע לפירותיו וכמ"ש לעיל. דהא איכא מ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי. וממילא אף אי לאו כקנין הגוף היינו לענין שיהי' חשוב הכל כשלו אבל עכ"פ הוי ממילא קרקע לפירות ע"י קנין הפירות. והא דקי"ל דדקל לפירותיו יכול להקנות ופירות דקל א"י להקנות דהוי דשלב"ל היינו משום דכיון דמה דחשיב דקל לפירותיו מסתעף ממה שיהי' קונה הפירות והא א"י להקנות הפירות דהוי דבר שלב"ל ואין כאן גוף לפירות משא"כ מקנה דקל לפירותיו שלהיפוך זכות הפירות מסתעף מן זכות הדקל מהני הקנין על הדקל לפירותיו משא"כ בפירות אינו מתחיל קנין כנ"ל:

ואפשר אף לר"מ דאדם מקנה דבר שלב"ק וקנוי פירות דקל מ"מ י"ל דלא חשיב ממילא דקל לפירותיו דהא יכול לחזור בו קודם שבא לעולם. ואיך יהיה נקרא שקנה בדקל. אבל היכא שקונה הפירות כמו הבעל שפיר אף שהתקנה רק הפירות ממילא קונה בקרקע לפירות וי"ל שפיר דפליגי תנאי דלעיל דלאמרו לו אינה יכולה למכור כיון שממילא יש לו קנין בקרקע לפירות א"י למכור דבר שאינה שלה. ולר"א ור"ש אמרינן להיפוך כיון שמסתעף רק מקנין הפירות א"כ רק כל זמן שהקרקע שלה יש לו פירות ויש לו ממילא זכות גם קרקע לפירות אבל כשמוכרת הקרקע ופקע זכות הפירות אין לו זכות בקרקע ומהני המכירה. או די"ל דאף שרק הפירות שלו מ"מ הקרקע משועבדת לפירותיו כדאמר ב"ב (פ"ג ול"ז) במוכר אלנות דלא מצי אמר עקור כו' דמשעבד לו הקרקע ע"ש ואינה יכולה לקלקל הקרקע שלא יהי' לו הפירות דמשועבד לו כנ"ל. וא"כ ג"כ א"י למכור ולהפקיע שיעבודו וכדפי' רש"י פסחים (פ"ב ל"א) דאף אי מכאן ולהבא גובה מ"מ זבין לוה אתי מלוה וטריף ואף דהלוקח אינו חייב לו ואי יועיל המכירה לגמרי למה יגבה ממנו ופרש"י ז"ל דלענין להפקיע שיעבודו אין המכירה מועלת כלל דכל ממון שא"י להוציאו בדיינים חשיב דבר שאינו ברשותו וא"י להקדיש ולמכור וכן הלוה כיון שכשהקרקע אצלו גובה המלוה וא"י להפקיע שיעבודו שוב אף דאם תועיל המכירה לא יכול לגבות שאין הלוקח חייב לו מ לענין זה שלא יוכל לגבות הוי דבר שאינו ברשותו וא"י למכור כלל דגם לו לא היה זכות זה ע"ש היטב. וכן כאן א"י להפקיע זכות פירותיו במכירתה הקרקע כיון שכל שלא מכרה משועבד לו הקרקע להפירות ממילא רק ע"י המכירה יועיל הוי דבר שאינו ברשותו וא"י למכור כלל להפקיע כנ"ל:

ובזה י"ל החילוק לתנאים הנ"ל בין נפלה לה באירוסין או משנשאת דמודים דא"י למכור דאינו מובן טעם החילוק כלל דהא עכשיו נשואה היא. ולהנ"ל י"ל כמו דמחלק ב"ב (פ"ג וקמ"ח וס"ג) בשייר לעצמו דבעין יפה משייר. וכן באחריך ב"ב (קל"ז) דבאחריך לעצמו הוי כקנין הגוף יותר ע"ש. לכך גם כאן כשכבר נפלה לה הקרקע ומכנסת לו בנשואין שיירה לעצמה הגוף לגמרי דבעין יפה כנ"ל. ואינה רוצה שיהי' נעשה ע"י הפירות קנין הגוף לפירות כיון שע"ז לא היה התקנה רק ממילא אמרינן דמשיירא לגמרי הגוף שלא יקנה בגוף כלל ומהני המכירה וכן בשיעבוד כנ"ל שלא יהי' שיעבוד וישאר הזכות בגוף הקרקע שלה כמקודם. משא"כ בנפלה מן הנשואין אינו מתחילכלל זכותה דמיד זוכה בפירות וזוכה בגוף לפירות ממילא או בשיעבוד דאינה מכנסת לו כלל ולא שייך בעין יפה לגבי עצמה כנ"ל. ושפיר מודים דמכרה בטל כנ"ל. ותנאי דאמרו לו סוברים דגם במכנסת ממילא הגוף שלו לפירות או שיעבוד כנ"ל:

וממילא מיושב כאן דכשכותב דו"ד אין לו בנכסיך אמרינן דהסילוק הוא ע"ז שאינו רוצה לזכות בגוף לפירות ע"י הזכות של הפירות דאף דאמרינן דע"י הקנין של הפירות זוכה בגוף לפירות אבל ודאי דמהני הסילוק ע"ז שלא יזכה בהגוף לפירות וכן אי בתורת שיעבוד מסתלק מזה השיעבוד כנ"ל. ואעפ"כ שפיר נשאר זכותו בפירות לחוד מתקנת חכמים שתיקנו רק הפירות. וממילא מכרה ונתנה קיים כיון שאין לו בגוף ואין לו שיעבוד כנ"ל ממילא מהני המכירה דכשבאים הפירות לעולם הם של לוקח דזכה בגוף לפירות. וכשלא מכרה זוכה בפירות כשבאים לעולם כנ"ל. וכן לר"א דאמר בנכסיך ולא בפירותיהן ג"כ הפי' כנ"ל דאותו הזכות שנעשה בגוף הנכסים ע"י הפירות מזה סילק נפשי' אבל זכות הפירות נשאר מתקנת חכמים כנ"ל:

ומיושב בזה קושי' תוס' מפ' חזקת דהא תוס' לעיל (מ"ז ע"ב) הוכיח דא"י לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות דא"כ הו"ל לאוקמי פ' חזקת באמרה כן דל"ל פירי ול"צ לאוקמי בדו"ד אין לי כו'. וכ' שם הטעם דדוקא א"נ וא"ע דלא זכה בגוף הידים רק מ"י מהני משא"כ (אבל) לפירות זכה בגוף הקרקע ע"ש ד"ה זמנין. וא"כ בכתב לה דו"ד בעודה ארוסה דאין לו בגוף הקרקע לפירות רק פירות לחוד דמה"ט מכרה קיים שוב מהני כשאמרה איני נפדית ואיני נותן פירות כנ"ל. וא"כ משני שפיר בכ' דו"ד כו' ואמרה איני נפדית וא"נ פירות דלית לי' פירות כנ"ל:

ה"ז אוכל פירות כו' והקשו תוס' דאמר פ' חזקת לא לאיש חזקה כו' ומשני דכ' לה דו"ד כו' בנכסיך כו' ע"כ לאו דוקא רק ובפירותיהן כו'. ודוחק למה חיסר העיקר. ונראה לישב בפשיטות דלכאורה מה פריך פשיטא כיון דאית לי' פירי פירי אכיל כו' הא אמר בש"ס (שם ל"ה ע"ב) ואי לפירי אחתי' מה הול"ל ומשני איבעי לי' למחויי ואינו נאמן לפירות הורדתיו אחר ג' שנים דאף שבאמת הורידו לפירות הו' לי' למחות. אך הרשב"ם (שם מ"ט ע"א) מפרש החילוק דשם ובמשכנתא איבעי לי' למחויי דאף שמשכן לו בעדים שמא לזמן מרובה ישכחו העדים שבתורת משכון בא לידו ויטעון לקוח לכך צריך למחות אף שיש עדים אבל נכסי אשה לבעלה כל העולם יודעין שפירות יש לו בקרקע אשתו ולא יהא לו חזקה כו' ע"ש. ואף דגם שם אם יהי' הדין שנאמן לפירות הורדתיו א"כ לא יצטרך למחות ז"א דכיון שאכילתו הפירות מורה שהוא שלו כל שאין יודעין מדבר מחודש שהורידו לפירות אינו נאמן וצריך למחות משא"כ בבעל שהכל יודעין ואין אכילתו הפירות מורה כלל שהן שלו לכך א"צ למחות כלל כנ"ל:

אמנם בכתב לה דו"ד אין לי בנכסיך כו' דהיינו אומר לדידן כדתני ר"ח. נראה דנהי דלענין קנין גוף הקרקע לגמרי אינו נאמן כשאכל שני חזקה דאין האכילה מורה על קנין הגוף כנ"ל. מ"מ לענין קנין הגוף קרקע לפירות שפיר י"ל דמהני חזקה דהא בכל בעל בנכסי אשתי אכילתו הפירות בתורת קנין גוף לפירותיו ומה"ט לא מהני מכירתה כנ"ל. ורק בעל זה שאמר בפני עדים דו"ד א"ל בנכסיך סילק נפשו מגוף לפירותיו ונשאר רק קנין הפירות לחוד ויכולה למכור כנ"ל. ושוב ע"ז נאמן שאחר שכ' דו"ד חזר וקנה ממנה הקרקע לפירות ככל בעל דהא ע"ז שפיר מורה אכילתו ככל בעל בנכסי אשתו דזה אינו ידוע לעולם שאמר דו"ד בפני עדים ונסתלק מגוף לפירות ועדים ישכחו שאמר דו"ד והוי ממש לענין זה כמו לפירי אחתי' ומשכנתא כו' שכ' הרשב"ם כנ"ל. וממילא יהי' נאמן בחזקת ג' שנים ששלו קרקע לפירות שאינה יכולה למכור כו' כמו אלו לא כתב דו"ד כו' דע"ז הי' לה למחות סוף ג' שאין הגוף שלו לפירות רק הפירות לחוד. ומשני שפיר באמר דו"ד כו' בנכסיך כו' וס"ד דלענין זה יש לו חזקה ומכרה בטל וקמ"ל דאשה אינה מקפדת למחות וגם לענין זה אין לו חזקה ועדיין הדין מכרה ונתנה קיים וא"ש כפשוטו. וא"כ הי' אפשר לומר דאם כתב באמת דו"ד כו' ובפירותיהן אפשר דיש לו חזקה דכשאין לו כלל פירות הי' לה למחות:

והי' מיושב בזה מה דתמוה מאוד שם דמשני דו"ד אין לי כו' ופריך וכי כ' מאי הוי כו' ומשני בכ' ועודה ארוסה והאריך כו' הכל לא צריך כמ"ש תוס' דלוקי בקנין או לשון טוב ולא צריך לכל הנ"ל. ולמ"ש א"ש דדוקא בגווני שאוכל הפירות ומסתלק רק ממכירה כנ"ל ובאמירה כנ"ל:

מכרה ונתנה קיים. היינו בין בחיי' לפירות והן לענין תקנת אושא שאין יורש הגוף כמ"ש רש"י אפירכא דואימא מפירי כו'. ולכאורה קשה כיון דאמר יד בעה"ש עה"ת וסילק רק מהיותר פחות. ודבר אחד כו'. א"כ גם בזה הא הוי שני דברים שאין תלוים זה בזה שבחיי' לפירות א"י למכור בלא תקנת אושא כדאמר גמ' לעיל לאמרו לו כו' דהפירות שלו מיד. וגם תקנת אושא זכות מיוחד גם כשאין לו פירות רק בגוף כלוקח מהיום לאחר מיתה כמ"ש תוס' לעיל וב"ק פרק החובל (דפ"ח) דאף שכ' דו"ד בפירותיהן כו' מ"מ מתקנת אושא מוציא וכן פירש"י אהא דאימא מפירי דמ"מ יגבה מתקנת אושא. וא"כ נימא יד בעה"ש עה"ת שסילק עצמו רק מא' מב' אלו או מזכות של הגוף מהיום אחר מיתה היינו מתקנת אושא ויועיל מכירתה הגוף על לא"מ אבל בחיי' לפירות לא יועיל שאינו שלה. או להיפוך רק ממכירה של בחיי' לפירות נסתלק אבל לענין מכירת הגוף ת' אושא כדקאי קאי. דהא אפירכא דאימא מפירי התירוץ רק בוצינא טב כו' אבל לענין המכירה שלפירות לא שייך ולמה לא נימא ג"כ יד בעה"ש עה"ת. ולר"א ניחא דלשון בנכסיך דייק וא"כ ממילא נכללים כל ב' המכירות בלשון בנכסיך כנ"ל. אבל לתירוץ קמא קשה:

ולמ"ש לעיל י"ל דהא תוס' ב"ב וב"ק (ד' פ"ח) הקשו אי קנין פירות כקנין הגוף דמי למה לי' תקנת אושא בל"ז א"י למכור הגוף ג"כ ותירצו בכ' דו"ד אין לי בפירות נכסיך כו' דאין לו קנין פירות ואעפ"כ בטל מטעם תק' אושא. וא"כ כאן איך נאמר לכאורה בכ' דו"ד א"ל בנכסיך שנסתלק מזכות של תקנת אושא ומהני מכירתה כו'. והא כיון שהפירות שלו שלא נסתלק ממילא לא מהני מכירתה מטעם קנין פירות כקנין הגוף דמי. אך ז"א דכיון דמכרה קיים גם בחיי' לפירות א"כ נסתלק מקנין הגוף שע"י קנין הפירות ואף שהפירות שלו מ"מ רק בתורת קנין פירות לחוד אבל לענין שיהי' כקנין הגוף נסתלק אף מקנין גוף לפירות כנ"ל דאל"ה לא הי' מועיל מכירתה. או דרגע קודם מכירה נסתלק כנ"ל עכ"פ שפיר מהני מכירתה שלא יוכל להוציא מתק' אושא כנ"ל וא"כ לא קשה דנימא רק מתק' אושא לחוד נסתלק דא"כ שלא נסתלק מגוף לפירות ובחיי' לא תוכל למכור שוב לא יועיל גם מכירת הגוף על לא"מ גם בלא תקי' אושא רק דקנין פירות כקנין הגוף כיון דעדייןלפירות. וע"כ שנסתלק מגוף כנ"ל וממילא גם בחיי' לפירות מהני המכירה כמ"ש לעיל:

אך להיפוך עדיין קשה נימא שנסתלק רק מבחיי' לפירות אבל לא מתקנת אושא ועדיין הוי לוקח ראשון מהיום ולאחר מיתה. דהא גם כשנסתלק מפירות שייך תק' אושא כנ"ל:

אך לא קשה דהא ב"ק ד' פ"ח ע"ב דאמר אינו דומה למשנתינו משום תק' אושא פירש"י דאף דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף בבעל אלמוה שהוא כקנין הגוף ע"ש ומשמע דהתקנה שיהי' קנין פירות כקנין הגוף. וא"כ בנסתלק מפירות למה כ' תוס' דשייך תק' אושא והא אף דהוי מיד כלוקח על אחר מיתה מ"מ הא גבי אחריך קי"ל (ב"ב קנ"ח) כרשב"ג דמכר הראשון אין לשני כלום. אך הא הוי כאחריך לי דמסיק (ב"ב קל"ט) דמודה רשב"ג דא"י למכור. והיינו משום דנשאר לו קנין הגוף מיד ולא נתן רק הקנין פירות ע"ש. ולכך אף שכ' דו"ד ונסתלק מפירות בחיי' עדיין נשאר לוקח ראשון על אחר מיתה כאחריך לי ורק הפירות נתן לה וא"י למכור מחמת תק' אושא כנ"ל. והיינו כשסילק מפירות כנ"ל. אבל כאן להיפוך כיון שלא נסתלק מפירות ואעפ"כ מהני מכירתה בחיי' לפירות וע"כ נסתלק רק מגוף ואין לו רק הפירות לחוד שוב ממילא מסולק גם מתק' אושא דהוי כשאר אחריך דאין לו כשמכר דהא בחיי' אין לו כלום בגוף דרק מזה נסתלק וליכא מטעם תקנת אושא כנ"ל. אך למה דקי"ל ק"פ לאו כקנין הגוף עדיין י"ל שנסתלק רק מתקנת אושא ועדיין שלו הקנין קרקע לפירות ולא יועיל מכירתה בחיי' ולפירות:

אך נראה דהא לכאורה תמוה איך שייך בזה יד בעה"ש עה"ת הא כיון דלשון דו"ד אין לי בנכסיך הוא סילוק ממילא הוי סילוק מהכל דאל"כ עדיין יש לו דו"ד על הנכסים ואיך נאמר שנסתלק מדבר אחד. בשלמא אם הי' מסתלק מדבר א' שייך יד בעה"ש עה"ת שמהפחות כו'. אבל בלשון זה כל שישאר זכות יש לו דו"ד וממילא הוי סילק מהכל:

ונראה הטעם כיון שאלו הזכיות הם בזמנים נפרדים מיד בשעת נשואין זוכה בקרקע לפירותיו שלא תוכל למכרם ולהפקיע זכותו. וכשבאים אח"כ הפירות לעולם זוכה בפירות וכשמתה זוכה בירושתה. ולכך שייך שפיר יד בעה"ש עה"ת שהסילוק דו"ד אין לי בנכסיך רק על זמן א' מאלו הזמנים שלא יהי' לו דו"ד על שעת הנשואין או על זכות שבאים הפירות או בשעת מיתתה ולכך פריך אימא מפירי היינו בזמן הנ"ל אימא מירושה כו'. וא"כ על הזכות שלא תמכור הן לפירות והן הגוף מתק' אושא שב' זכותים אלו באים מיד בשעת נשואין לא שייך כלל לחלק ולומר יד בעה"ש עה"ת. דהא מזכות של שעת נשואין סילק לגמרי דא"כ עדיין יש לו דו"ד גם בזמן זה ושפיר הוי סילק לגמרי כנ"ל:

מכרה קיים כו' שתמהי תוס' והרא"ש בל"ז לתנאי דלעיל מכרה קיים בנכסים שנפלה לה מן אירוסין. ורא"ש פי' על נכסים שיפלו אחר שתנשא מיהו בירושלמי כו' יש מתנה ע"ד שאינו ברשותו כו'. וקצת יש לדחות דירושלמי איירי אחר נשואין כיון דידו כידה אין הסילוק מועיל לדבר שאינו ברשותו ע"ש. ואינו מובן אדרבא לענין אינו ברשותו חשוב יותר אינו ברשותו קודם נשואין על הנכסים שיפלו אחר נשואין דיש ב' מי יימר אם תנשא ואם יפלו. ונראה הפי' דבעוד' ארוסה אין הסלוק על הנכסים רק א"א בתק"ח שזיכו לו בנשואין על נכסים שיפלו ולא שייך א"א מתנה על דבר שא"ב דא"א כו' שלא תחול התקנה לזכותו מהני והיינו דר' כהנא נחלה הבאה כו' משא"כ כתב אחר נשואין דכבר חלה התקנה שזכה ולא מצי אמר א"א כמו אחר קנין משיכ' או אגב רק בתורת סילו' על הנכסים שיפלו וזה א"א מתנה על דבר שאינו ברשותו כנ"ל:

אולם תוס' דקשי' להו משמע דלא ניחא להו הכי דא"כ שהפי' על נכסים שיפלו הוי מצי משני דגם אחר נשואין מהני כיון שעדיין לא זכה ושייך לשון דו"ד ולמה מוקי בכ' לארוסה ולא ס"ל כירושלמי דעכ"פ לא הוי מצי ש"ס פריך משותף שאמר דו"ד דשם כבר שלו. או דס"ל לתוס' דנהי דאם הי' מתנה בפירוש על נכסים שיפלו אחר נשואין היה שייך כנ"ל אבל כיון דכותב סתם בעוד' ארוסה דו"ד אין לי בנכסיך סתמא הפי' על נכסים דיש עתה. וא"כ אפשר לישב דמיירי באמת שאין לה עתה כלל נכסים. וע"כ הסלוק על נכסים שיפלו וממילא גם על שיפלו אחר נשואין ומהני למכירה. וא"כ י"ל קושי' תוס' מפר' חזקת די"ל ביש לה נכסים בעודה ארוסה דבזה הפי' מסתמא בנכסיך שיש עתה דסתמא אין הדעת על דשלב"ל כדאמר פ"ק דנזיר. וא"כ ע"כ אין הסילו' שאם מכרה דבל"ז מהני. וע"כ הסילוק לפירות. דל"ש יד בעה"שעה"ת כיון שיתבטל כנ"ל. ומירושה י"ל דנכסיך ולא לא"מ די"ל הא דלא ניחא ליה כר' אשי משום דאחר תק' אושא שלו מעכשיו לכשתמות כלוקח ראשון ושייך בנכסיך על סילוק ירושה דהא יש לו זכות דירושה מעכשיו. משא"כ קודם תק' אושא הוא רק על אחר מיתה י"ל גם לשנוי' קמא אימעיט מנכסיך וא"כ ע"כ מפירי אסתליק ומשני שפיר לא לאיש חזקה בכ' דו"ד כו' בנכסיך דג"כ ל"ל פירא ביש לה נכסים. ואף דקי"ל באמת גם ביש נכסים אוכל פירות משום דקי"ל כאמרו לו דגם בנפלו מאירוסין מכרו בטל וצריך הסילוק למכירה כנ"ל:

עוד י"ל קושי' תוס' ורא"ש הנ"ל. דהא משמע דאף דמכרה קיים מ"מ בעד מעות המכר ילקח קרקע והוא אוכל פירות כיון דמפירי לא נסתלק הוי כשאר כספים שנפלו לה דלא חשיב זה כנותן מתנה לאשתו דקנתה ואא"פ כיון שהוא רק סילוק ואף במכר בעי הש"ס דדוק' נותן בעין יפה ע"ש. ועוד דבזה אין המתנה רק שתועיל מה שתמכור אבל לא סילוק מגוף לפירי כנ"ל. ול"ד כלל לנותן מתנה הקרקע גופה. והא אפילו במכרה בט"ה בעי פ' החובל אי לבעל ואי אוכל פירי ע"ש ודוקא שם משום דמכיר' בט"ה הוא על לא"מ או גירושין שאין לו זכות כלל א"כ לוקחת הדמים בעד דבר שאין לו שום זכות משא"כ מכירה בחיי' לפירות שהם שלו פשוט כנ"ל דילקח קרקע כו' וא"כ זו הקרקע שילקח בעד דמי המכירה ויאכל פירות לא היה מועיל מכירתה דע"ז מיקרי נפלו לה אחר שניסת דלכ"ע מכרה בטל וא"כ בלא כ' דו"ד אף לתנאי דס"ל מכרה קיים מ"מ הקרקע שלוקחת בעד הדמים שוב מכרה שנית בטל דאלו דמי המכר הוא שזכתה בשעת מכירה אחר שניסת דקודם המכירה הקרקע שלו לפירות רק דמ"מ מהני מכירתה א"כ זכי' שלה כשמוכרת והוי נפלו כשניסת דלא מהני מכירתה. משא"כ כשכתב דו"ד מהני הסילוק גם על מה שתמכור אחר שתקנה קרקע בדמי המכר כמו דמהני לת"ק סילוק בפירותיהן שנכלל גם פירי פירות כן כשהסילו' על מכירתה שיועיל חשיב הסילוק גם על המכירה שעל הקרקע שיקנה בדמי מכר שתועיל המכירה וכן השלישית וכן לעולם. ושפיר מהני דו"ד למכרה גם לתנאי דלעיל כנ"ל. אולם רמ"א ז"ל בש"ע (אה"ע סי' צ"ב סי' א') פ' דמי המכירה לגמרי שלה עיין מ"ש שם בעז"ה:

עוד י"ל דהא שם פ' החובל אמר זה לב' דינים דט"ה לאשה ושאין אוכל פירות ע"ש דבעי לאוכיחו ממתני' דמכות דאינו לבעל ע"ש ותמוה מה ס"ד שיהי' לגמרי דבעל במה עדיף מנפלו לה או ניתן לה מתנה. ונראה לע"ד דהא מיבעיא בש"ס נדרים מ"ז ע"א דקונם כו' בחלופיהן וגדוליהן ואמרי התם דחלופין כגדולין דמי וכן מעות המכירה ע"ש דמסתעף מדבר הנמכר כפירות. א"כ במכרה י"ל דדמי הקרקע דנ"מ כפירות הן והכל דבעל. ורק דהא יהי' כליא קרנא לגמרי דכה"ג גם הפירות לא אכיל כמו עז לחלבה כו' פ' האשה. אך מ"מ ס"ד כמו התם דחשיב שיור עור ושחקים בגלימא. כן כאן רוח ביתא חשיב שיור ולכך דחי באמת הש"ס הראי' ממכות משום רוח ביתא. דלכאורה ג"כ תמוה וכי מש"ה ישלמו הכל לאשה. ולהנ"ל א"ש דע"כ אי נימא דט"ה לבעל הוא משום דרוח ביתא חשיב שיור וזכות קרן שוב שפיר משלמין לה כמו כפל מולד בהמת מלוג פ' האשה ע"ש. ולמסקנא ט"ה לאשה דבאמת לא חשיב שיור רוח ביתא וא"כ כשאין שיור אין פירות שלו וגם דפירי ג"כ אכיל כו' ועיקר הטעם שם דאמר פ"פ לא תקינו כו' דאתו מעלמא כמ"ש תוס' ע"ש. היינו משום דט"ה דמי המכירה מספק שימות קודם או יגרש א"כ הפירות הוא מדבר שאין לו בו שום זכות שבצד זה מהספק אם יגרש כו' אין שלו כלל כנ"ל. וא"כ כאן דלא נסתלק מהפירות ושלו כל שלא מכרה רק מכרה קיים א"כ י"ל שפיר דחשיב כל דמי המכר פירות. וכן נכסים שהי' לה באירוסין וניסת דשלו לפירות ומכרה קיים אבל מ"מ הדמים בעד דבר ששלו וחשיב חלופין כגידולין כנ"ל. רק דיהי' כליא קרנא כנ"ל. אך ז"א דלמסקנא דט"ה שלה אינו אוכל פירות א"כ כאן כשמוכרת הנ"מ לגמרי יהי' הדין דאין כל דמי המכר שלו אף אי חשיב פירי דהא יש במכירה זו גם זכות ט"ה ס' ימות או יגרש דזה שלה לגמרי שאין לו פירות והיתה יכולה למכור זה לבד א"כ כשמוכרת לגמרי לא יקח הבעל רק המותר מדמי ט"ה וא"כ שוב הוי שיור כמו שחקים ועור דנשאר מקצת שלה לגמרי כן בזה דאף אם תהי' הקרקע לדמי המכר ג"כ שלו כמו לשאר פירות מ"מ יהי' שיור לה לדמי המכירה כשיוי ט"ה. וכיון דיש שיור שפיר המותר שלו כנ"ל. וא"כ י"ל בנפלה מאירוסין יש לו זכות בקרקע לדמיו היותר על ט"ה כמו קרקע לפירות ולדמי ט"ה שלה דהא מפורש פ' האשה דמהני מכירתה בחיי' ולפירות אף שנשאר הגוף שלה ולדמים אלו יש לו זכי' בגוף הקרקע לדמיו כשויו הנ"ל לפירות ועדיין נשאר הגוף שלה א"כ כשתמכור אף דמהני מ"מ יהי' הדמים שלו לגמרי כפירות. דאף דנפלו כספים או עבדים ימכר וילקח קרקע ואין הדמים שלו כפירות. היינו משום דכך הזכי' מתחלה שתיקנו לקנות מה שמתקיים כמו קרקע ובתי כו'. וגם דכשיקנה קרקע ויאכל פירות יש ג"כ ט"ה שלה והשאר שלו כמו שנמכר ג"כ הכל ט"ה שלה ושלו. ועוד כמו בהמה שכ' הרא"ש כשמתה אם ולד במקומו כן מעות המכר כיון שנסתלקה מהקרקע. משא"כ בהנ"ל דהוא ב' דברים הגוף לזכותה ספק ט"ה ובחיי' לפירות שהוא שלו א"כ יש לומר דגם זה שלו הגוף לדמי' היינו לדמי הקרקע שבחיי' לפירות דגם זה כפירות ושלו והגוף קיים א"כ במה שמכרה גם הגוף לא נסתלק זכותו מדמי' לפירות ועדיין שלו. ומ"מ כשכ' דו"ד נסתלק מזכות הקרקע לפירות אלו דהיינו דמיו שהזכות לדמיו חשיב יותר זכות בגוף הנכסים מלשאר פירות ומיושב דאמרינן יד בעה"ש עה"ת דזה ב' דברים ונסתלק רק ממה שהקרקע שלו לדמיו ולא לפירותיהן. ופריך ואימא מפירי רק משאר פירי לא מדמיו כנ"ל. ויש לדחות דלא חשיב פירי. ודוקא שם דהקרקע שלה נשאר ומוכרת בט"ה רק על אח"מ או גט חשיב פירי כנ"ל לס"ד דהריוח מ"מ עכשיו והגוף שלה. משא"כ מכירה דעכשיו. ואינו מוכרח. ובל"ז י"ל ג"כ דאף לתנאי דמהני מכירה בחיי' לפירות מ"מ כיון דלא תמכור ושלו לגמרי כל שלא מכרה א"כ הוי מזיק שיעבודו וכעבד שעשאו כו' ושחררו. וכיורש שמכר נכסי אביו לדיעה א' (ח"מ ס' ק"ז) דמשלם מדינא דגרמי דהא במכירה זו הזיקה מה ששלו. ועוד דמשתרשי לה ולכ"ע חייב כאנס גורנו כו'. ומהני הסילוק דו"ד שתפטור כנ"ל. אך הלשון מכרה ונתנה קיים משמע דהרבותא רק דמהני ולא לענין לפטור מתשלומין כנ"ל:

גם י"ל דהא מציאה כהעדפה שע"י הדחק דלבעלה להרבה פ' אף שאינה מחויבת לעשות מ"מ כשעשתה והרויחה שלו בפרט כשמבטלת קצת ממלאכתו דנפסד ע"ש פ' אע"פ ועיין ב"ש ס' פ"ג גבי שבת. וס' פ"ה ס"ק י"ב כ' החילוק דמתנה אינו שלו כמציאה משום דלא שייך איבה דהא אין הלה רוצה ליתן לו רק לה ע"ש. וא"כ לתנאי הנ"ל בנכסי דמאירוסין דאוכל פירות ומ"מ מהני מכירתה לפירות להפקיע זכותו למה לא יהי' המעותשלו כשאר מ"י העדפה דהרויחה במכירתה וכמציאה והעדפה דמעשה ידי' אף דאינה מחויבת. והוא נפסד ע"י מעשה ידי' אלו שהי' שלו לפירות ואיבה שייך במציאה כיון שאינה מתנה. וא"כ צריך הסילוק דו"ד דלא זכי במעות כנ"ל. מ"מ פשט לשון הגמ' משמע דאין המעות ממכירה שלו לתנאי הנ"ל וצריך לחלק בין העדפה כנ"ל דמרוחת משל אחרים זוכה מיד הבעל כנכסים שמשנשאת דזוכה לפירות כן במציאה ומ"י לגמרי. משא"כ נכסים דהי' לה מקודם דנשאר זכותה שאם מכרה קיים א"כ מה שמרוחת במכירתה חשיב ריוח בשלה. ודוחק כיון דשלו לפירות כל שלא מכרה וגם אין רשאית למכור. ולדידן בסילוק דו"ד דמכרה קיים לרבותינו דלעיל דצריך התנאי שתועיל המכירה דיעבד. קשה ג"כ כיון דלפירות שלו ומוכרת זכותו ומהני יהי' המעות לגמרי שלו כהעדפה הנ"ל וצ"ל דגם זה בכלל הסילוק. וגם משום מזיק שיעבודו י"ל כיון דמרצונו נסתלק לא חשיב מזיק כנ"ל. כמו באחריך ומכר כו'. גם לעיל י"ל מה דתני סתם מכרה קיים דמשמע קצת דלא מחייבא לשלם לו גבי נכסים שהי' לה מאירוסין אף דהוי גרמי ומזיק שיעבודי'. די"ל דכיון דלענין זה נשארו שלה למכירה דיעבד ולמ"ש לעיל הטעם דתיקנו לו רק הפירות וממילא יש לו שיעבוד וזכות בקרקע משא"כ כשמוכרת א"כ חשיב בדידה קעבדא מעשה וממילא נפסד זכותו שאח"כ כשבא הפירות לעולם וכמו שחילק הראב"ד גבי עבד כו' ושחררו דהיכא דבדידי' קעביד פטור משום מזיק. ואף להחולקים עליו דוקא כשיש ב' הדברים ביחד כמו מוכר שט"ח דשיעבוד גוף שלו וש"נ דלוקח דאף דבדידי' עביד במחילה שיעבוד הגוף מ"מ מיד עכשיו נפסד ג"כ דחברי' ש' נכסים דלוקח וחייב. משא"כ כאן דזוכר רק בפירות אז שיבאו כמ"ש לעיל רק ממילא כנ"ל וכשמוכרת בדידה עבדה רק שלא יזכה אח"כ י"ל דלכ"ע פטור. אך מ"מ השיעבוד יש כבר וחשיב ביחד לענין מזיק שיעבודו. ומ"מ י"ל כיון דבעל שמכר קרקע לפירות קי"ל דבטל. וכיון שא"י למכור חשיב שיעבוד זה רק דבר הגורם לממון דלאו כממון כמ"ש תוס' פ' מרובה דשטרות דחשיב ממון אף דקי"ל דלא כר"ש הוא משום דשוה למכור ע"ש. ולכך פטורה כנ"ל:

וא"כ י"ל דבתר תקנת אושא דהוי לוקח ראשון מעכשיו חשיב שפיר בדידי' קעבדא מעשה וחייבת לשלם מגרמי ובשלמא לעיל פ' האשה מפורש בגמ' דמכרה בחיי' לפירות א"כ כיון שלא מכרה גוף הנכסים רק לפירות כו' בחיי' ולענין זה הם שלה בהי' לה מאירוסין שפיר עבדה רק בדידה גם אחר תקנת אושא דכל שלא גדלו פירות שלה כנ"ל ושפיר תני סתם מכרה קיים דא"צ לשלם כנ"ל. משא"כ במכרה גוף הנכסים לגמרי שוב צריכה לשלם גם בעד השיוי דפירות דכיון דבדידי' עבדה חשיב מזיק שיעבודי' דחייבת כנ"ל. וא"כ כאן דתני דמכרה ונתנה קיים לגמרי שפיר צריך הסילוק לפטרה מתשלומין כנ"ל. הגם די"ל שזה דברים נפרדים ובמה דעבדה בדידי' היינו המכירה על אח"כ לא הזיקתו הפירות ועל מכירה דבחיי' שהוא ההיזק חשוב בדידה. מ"מ כיון שהוא מכירה א' מעכשיו לגמרי חשיב בדידי' עבדה ע"ש ב"ב (כ"ו ע"ב) פלוגתא דר"י ורבנן גבי זה חופר בשלו כו'. וטעם החילוק בין נכסים שהי' לה מאירוסין דמהני מכירה כשנשאת ובין נפלו משנשאת דתמוה כמ"ש לעיל. ובמ"ש י"ל הטעם דרק שיעבוד יש לו לפירות כנ"ל וכשמכרה פקע. רק הא אלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל ואפילו קונם כו' אינו מפקיע. וע"ז י"ל החלוק דנכסים שהי' לה מארוסין שהי' בידה למכור לא אלמוה כו' משא"כ בשנשאת כנ"ל כדמחלק ריש פ' המדיר ע"ש. ולכך לא תמכור כיון דשיעבוד יש אף מנפלו באירוסין גרמא אסור. וכשמכרה לגמרי שפיר חייבת לשלם כמזיק שיעבודי' כנ"ל כיון דמכרה שלו כנ"ל:

וי"ל בזה מ"ש לעיל בתר תק' אושא נימא יד בעה"ש עה"ת שסילק רק מתק' אושא לא מבחיי' לפירות. ולמ"ש א"ש דאף אי סילק רק מתק' אושא שוב ממילא פטורה במכרה דבדידה קעבדה. וגוף המכירה קיים בל"ז כיון שהי' מארוסין. וכן אא"ל שסילק רק מבחיי' לפירות לא מתק' אושא. דע"ז הי' מהני בל"ז ופטורה כנ"ל:

ומיושב בזה מה דקשה נהי דתוס' ס"ל כירושלמי דלא מהני על נכסים שיפלו דהוי דשלב"ל אבל ר' ינאי דס"ל אדם מקנה דשלב"ל נ"ל בעודה ארוסה מ"ל גם בנשואה על נכסים שיפלו מהני לשון דו"ד. והי' מוכח כהרא"ש דגם על שיפלו ידו כידה ע"ש. ותוס' משמע דלא ס"ל כן ע"ש. ולמ"ש א"ש דבנשואה על שיפלו למה מכרה קיים בחיי' כו' לימא יד בעה"ש עה"ת דסילק רק מתק' אושא או להיפך רק בחיי' לפירות דצריך הסלוק על גוף המכירה שיהי' קיים כנ"ל ועל נכסים שיש לה לא מהני דו"ד וע"כ רק בעודה ארוסה כנ"ל:

עוד י"ל גם לענין גוף המכירה כיון דהטעם דמהני מכירתה בחיי' לפירות כמ"ד דלא אלמוה לשיעבודי' והוי כמכר למ"ד שעבודא נ"ד אבל מ"מ הוי כאפותיקי דא"י לסלקו וא"כ למ"ש תוס' גטין פ' השולח (מ"א) גבי עבד כו' דאף דהיכא דא"י לסלקו למפרע גובה מ"מ דוקא בגבאו לבסוף ע"ש. וא"כ י"ל הא דמהני לעיל מכירתה בחיי' כנ"ל היינו בלא גבאו בסוף שגרשה או מת כנ"ל. משא"כ במתה דמתק' אושא למפרע שלו כלוקח ראשון מעכשיו שוב אמרינן למפרע גובה גם על הקרקע מצד השיעבוד לפירות ולא הועיל כלל מכירתה גם על בחיי' לפירות. ומיושב לעיל (ע"ח) דאמר עלה לימא תנינא לתק' אושא ותמהו תוס' הא ת"א גם בנכסים שהי' לה מאירוסין ע"ש. ולמ"ש י"ל דאמר לימא כו' ובמתה דגבי בסוף בזה חלקו בין נפלו מנשואין למפרע בטל גם המכירה לפירות ובהי' לה מארוסין לא בטל רק מכאן ולהבא גובה. ודחי דרק בחיי' לפירות ואי ליתא לת"א ג"כ אלמוה בנשואין ולא מבארוסין כנ"ל אף דלא גבי בסוף כנ"ל. וא"כ לדידן דאיתא לת"א י"ל שפיר דהחילוק רק בלא גבה בסוף משא"כ במתה דנעשה למפרע שלו כנ"ל בטל למפרע גם המכירה לפירות כנ"ל וכמ"ש (ב"מ ט"ו) באפותיקי שגבאו דאף דלא מסיק רק שיעור ארעא שבח שלו ע"ש בתוס'. ואף דזה ב' דברים ומה שגובה בסוף שמתה אינו מחמת השיעבוד רק דחשוב לוקח מעכשיו. מ"מ האמת כנ"ל דמה שמהני מכירתה הוא אף דשלו הפירות הוא רק משום דהגוף שלה מהני מכירתה להפקיע השיעבוד מפירות אבל כשמתה דהי' למפרע שלו הגוף וגם הפירות א"כ לא הי' לה כלום בנכסים ואיך יועיל מכירתה לפירות בחיי' ושפיר בטל. וצריך כאן סילוק דו"ד שיהי' מכרה קיים לפירות אף אי מתה קודם דבל"ז הסילוק הי' בטל למפרע לפירותי' כנ"ל ואפשר דפירות שכבר אכל הלוקח לא הי' צריך להחזיר דאף אח"כ שמתה בטל למפרע מ"מ י"ל דהוי לענין זכות הפירות כנכסים שאין ידועין לבעל דאם לא תמות קודם הפירות דלוקח ולא זכה בהם כלל ואף שהספק ידוע לו מ"מ הא בכל ירושה שנפלה לה ומכרה קודם שנודע לו מהני. ואף דהספק הי' ידוע לו כנ"ל. וכן בפירות הנ"ל אף דמתה וזכה בהם למפרע מ"מ אזלא הי' ידוע והועיל כמו מברחת כו' אך בישנם בעין כשמתה הם שלו דבטל למפרע משא"כ כשכ' דו"ד ונסתלק:

וי"ל דלא חשיב א"י דא"כ למה בתק' אושא הבעל מוציא דהוי לוקח מעכשיו הא עכ"פ בשעת נשואין לא הי' ידוע שיהי' שלו למפרע. וע"כ דהספק חשיב ידועים. אך י"ל דכך הי' התקנה שיועיל ויזכה מעכשיו אף שאין ידועים כיון דתק' אושא מיוחדת ע"ז שיוציא מלקוחות. וי"ל בזה תמיהת תוס' למ"ד ק"פ כק' הגוף למה לי תק' אושא ע"ש. ולמ"ש א"ש דהא מבואר ב"ב קל"ו דדוקא מת הבן בחיי אב אז ק"פ כקה"ג דלא מטי לידי' אבל בחי אח"כ ואתי לזכי' שפיר למפרע לא הי' לאב כק' הגוף לכ"ע והועיל מכירת הבן ע"ש. וא"כ גבי בעל דכשאין ידועים אינו זוכה. א"כ נהי דרק פירות יש לו אבל לענין שיהי' קנין הגוף אם מתה אח"כ הוי אינם ידועים דכשימות או יגרש לא הי' לו קנין הגוף וממילא לא זכה כלל שיהי' לו קנין הגוף אף לענין כשמתה כנ"ל. והוצרך לתקנת אושא דמ"מ יזכה כנ"ל אף דהוי כאין ידועים שמצד קנין פירות כק' הגוף לא זכה בקנין הגוף כלל שע"י קנין הפירות דזה הקנין הי' אינו ידוע אז כנ"ל. ואינו מוכרח:

עכ"פ י"ל כנ"ל דאחר תק' אושא בטל מכירתה לפירות כשמתה בחייו ושפיר צריך דו"ד. ומיושב ג"כ ק' הנ"ל דלמא סילק נפשי' רק מתק' אושא. דממילא שוב מהני מכירתה לפירות. ומה"ט לא מצי מוקי בנכסים דאחר נשואין דא"כ דלמא באמת לא סליק נפשי' רק מתק' אושא לא מבחיי' לפירות כמ"ש לעיל:

פירותיהן כו'. הרא"ש ז"ל דייק דהגירסא בסיפא כ' כו' ובפ' פירותיהן וסתם לן כר"י כמ"ש תוס' דאל"כ לא הוי לי' למהדר ולמתני אין אוכל פירות דכבר תני גבי בפירותיהן לחוד כמו דבבבא דובפירותיהן לא הדר ותני אם מכרה קיים ע"ש. ולע"ד אי מתני' קודם תק' אושא אין ראי' כיון דמתני' לענין המכירה בחיי' לפירות והוי ברישא רבותא דפירות שלו ואעפ"כ מהני מכירתה משא"כ בסיפא דאינו אוכל פירות למל"ל דמהני מכירתה לפירות. וצ"ל דהרא"ש ראייתו לפי האמת דאיתא לתק' אושא. אך מ"מ אינו רבותא יותר מרישא ול"ל למהדר ומיתני. משא"כ סיפא י"ל שפיר דקמ"ל רבותא. דלכאורה כיון דפריך גמ' אהא דיבעה"ש עה"ת אימא מפירי מוכח די"ל לשון בנכסיך רק לפירי מסלק לא מגוף הנכסים לענין מכר ויהי' בטל. רק משום דהא בוצינא טב כו'. וא"כ כש"כ בנכסיך ובפירותיהן שוב י"ל בנכסיך לפירי ובפירות לפירות שלהם דהיינו פירי פירות ולא למכירה כלל ומוציא מתק' אושא דלא שייך בוצינא טב כו' דהא גם אי הפי' בנכסיך למכירה ובפירות סתם ג"כ א"ל פ"פ רק בדשיירא ואין כאן בוצינא טב כו' ושוב יש לפרש כנ"ל. וא"כ הי' אפשר כד' הטור דבכ' בנכסיך ופירותיהן גרע לענין מכירה דבטל ונסתלק בנכסי לפירות וממילא הפי' בפירותיהן ג"כ לפירות שלהם דכמו שיכולין לפרש בנכסיך לפירות לא לגופי' כן י"ל לפירות לענין הפירות שלהם. וא"כ הוי ס"ד דזה טעם הת"ק דר"י דגם פירי פירות לא אכיל כשכ' ובפירותיהן משום יד בעה"ש עה"ת ויותר טוב כנ"ל ושתהי' המכירה בטלה מתק' אושא. ושוב פפ"פ גם לת"ק אכיל כנ"ל. ולכך הוצרך לחזור ולשנות בסיפא ד' בחייך ובמותך דמ"מ אינו אוכל פירות דהיינו פ"פ ג"כ אף דכ' רק בנכסיך ובפ' כת"ק וכאן ע"כ אין הטעם כנ"ל דהא אינו יורשה כלל ולא יוכל לבטל המכירה משום תק' אושא. ושוב ע"כ טוב יותר דבנכסיך למכירה בחיי' לפירות דאי לפירי ג"כ תועיל המכירה ושוב בפירותיהן מפ' כפשטי' וקמ"ל דמ"מ אינו אוכל כל הפ"פ דאין הטעם כנ"ל לת"ק דר"י רק כל פ"פ נכלל בלשון פירותיהן כנ"ל. ויש לדחות:

אמנם לע"ד אף אי גרס ובפירי פ' ג"כ אין ראי' דסתם כר"י דאדרבא י"ל לרבנן דבכ' בנכסיך ופ' נכלל כל פ"פ עד עולם שוב כשכ' ובפ' ובפ"פ מגרע גרע כיון דנחת למנינא שוב דוקא פ"פ השנים והשלישים ושאר לא נסתלק כלל. וקמ"ל רבותא גדולה לרבנן דר"י דאף שכ' בפ' ופ"פ מ"מ א"א פירות היינו כל הפ' עד עולם. וקצת מוכח כן דבשלמא לרבנן דסתם פ' נכלל בהם כל פ"פ עד עולם הכל חשיב פירות שפיר תני סתם ה"ז א"א פירות ונכלל הכל ע"ע משא"כ אי בעי למסתם כר"י ומשום דכ' פ"פ להדיא אבל בסתם פירות אינו נכלל פ"פ א"כ למה תני ה"ז א"א פירות הול"ל א"א פ' ופ"פ עד עולם. דבשלמא ת"ק תני סתם א"א פירות קודם דפליג ר"י ולדידי' הכל בכלל משא"כ אחר דתני פלוגתא דר"י ובעי למסתם כותי' הול"ל א"א פ' ופ"פ כנ"ל. והי' נראה לע"ד דהרי"ף ז"ל פ' כת"ק מדהשמיט כל הבעיות דש"ס לר"י. וממה שהביא הרא"ש ראי' מהברייתא דאלו הן פ' ואלו פ"פ דלר"י קאי. לע"ד אדרבא לפי' הרי"ף לעיל דמסקינן פירא תקינו לי' פ"פ לא תקינו לי' ופ' הרי"ף דלעולם לא תיקנו לו כ"א פירי א' ואי לא אכלן וקנה מהם קרקע אז אוכל פ"פ דבמקום פירי הן ע"ש וע"ז מייתי הך ברייתא כו' והיינו בלא סלוק כלל ומפרש דכה"ג נקרא פ"פ שאוכל משא"כ כשאוכל הפירות ל"ל פ"פ כגון כפל מולד מלוג ע"ש. וממילא מה"ט גופי' כשסילק מפירות הראשונים הוי כאומר הריני כאלו התקבלתי ול"ל פ"פ כלל וכאלו אכל פירות הראשונים דכיון שאין לו רק פירי א' ממילא כשכ' בפירותיהן אין לו כלום. וי"ל דבהא גופי' פליגי רבנן ור"י דר"י א"ל דלעולם אוכל פ"פ אף דא"ל פירי. וא"כ כיון דש"ס פסיק הלכתא פ' האשה וב"ק פ' החובל דפ"פ לא תקינו לי' ממילא הלכה כרבנן ולא שייכי הני בעיא דש"ס דמפרש בהו לר"י כנ"ל. דע"כ משמע מהרי"ף כן דאי כת"ק שפיר סתם דבריו דממילא הלכה כרבנן אבל אי ס"ל הלכה כר"י הי' לו לפסוק הלכה כר"י ואין לומר דסמך אסיפא דמתני' דכ' לו בנ' ופ' ופ"פ ונשמע מזה דהלכה כסתמא דסיפא כו' דא"כ נסבור דא"צ עד עולם כפשטא דסיפא וא"כ הי"ל לפרש דמספק בעי תרוייהו לא כדמשמע מלשון דמתני' בסיפא דבמשנה גופי' שייך שקיצר כו' משא"כ לענין פסק דרי"ף ז"ל כנ"ל. וב"י כ' דהרי"ף פ' כר"י. אולם מדהרמב"ם ז"ל פוסק כר"י משמע מסתמא שגם דעת הרי"ף כנ"ל. ומהתימה שלא הביא כל הבעיות הנ"ל:

גמרא תני ר"ח האומר כו' וכי כתב לה כו' והתניא האומר לחבירו דו"ד א"ל על שדה זו כו' ופירש"י שדה של שותפין ואמר א' לחבירו כו' ע"ש. נראה כוונתו דאי לאדם אחר נהי דע"כ מיירי שעשה איזה קנין דקרקע אינה נקנה בדיבור רק שנתן לו כסף או שכתב בשטר לשון זה וא"כ שפיר לא קני דהא ודאי לשון זה אינו רק סילק וא"כ נהי דאיסתלק לי' מ"מ לא קנה זה שלא הקנה לו כלל. והא בנכרי אמר בש"ס ב"ב (דף נ"ד ע"ב) דמכי מטי זוזי לידי' אסתלק לי' וישראל לא קנה עד שהחזיק והוי הפקר. אבל בישראל אי איירי הכא במכר שנתן לו מעות לקנות והוא אומר דו"ד א"ל כו' א"כ ודאי לא קני דלא הקנה לו וגם שנאמר שנסתלק והוי הפקר מ"מ במה זכה זה כסף אינו קונה בהפקר וגם הפקר אינו כיון שאין זה נותן המעות רק שיזכה בו וזה אינו רוצה להסתלק רק בעד המעות וכיון שלא קנה המעות בסילוק זה שלא קנה לוקח ממילא הפקר לכל אינו רוצה כלל. ואף אם נותן המעות כדי שיסתלק ויזכה בו אח"כ מ"מ כיון שאחר אינו יכול לזכות דאדעתא שיזכה אחר אינו נותן המעות ובחנה לא רצה להסתלק ולהפקיר ממילא כשאינו הפקר לכל רק ע"ד שיזכה זה אינו הפקר כלל דקי"ל עד שיפקיר לעניים ועשירים כו' אם לא כשאומר לוקח בפירוש שנותן מעות כדי שיפקיר לכל ומזה לא מיירי כאן. ואי בנותן מתנה לא' בלשון זה דו"ד א"ל כו'. הא מ"מ לא קנה המקבל מתנה שאינו לשון קנין. וממילא גם הפקר אינו דכי יהיב אדעתא דלקבל כו' שיקנה זה. ואי מיירי מדין הפקר לחוד אם נעשה הפקר בדיבור זה של סילוק. א"כ למה תני האומר לחברו כו' הול"ל האומר דו"ד אין לי כו' לא מהני להיות הפקר. וע"כ שנותנו לחבירו וא"כ שפיר תני דלא אמר כלום כנ"ל. וא"כ מה פריך הש"ס אמתניתין הא ע"כ לס"ד דמיירי בנשואה אי נימא דיש לו קנין הגוף כלוקח דקל לפירותיו כמו למסקנא א"כ הוי ליה למפרך בפשיטות איך תני ר"ח האומר כו' הא צריך קנין כשאר קרקע ואיך תקנה הגוף לפירות באמירה. וע"כ לס"ד או דאין לו רק קנין פירות לחוד והוי רק כמו שיעבוד דמהני מחילה וסילוק בדיבור או מטעם שהקנין שלו רק בתקנת חכמים ומהני הסילוק בדיבור בתורת אי אפשי בתק"ח כו'. וא"כ כיון דע"כ לס"ד כן מאי פריך מהא דהאומר לחברו דו"ד כו' דלא מהני הא שם צריך קנין להקנות קרקע שלו ודאי אינו לשון קנין משא"כ במתני' דצריך רק סילוק וממילא זכתה היא כנ"ל שפיר מהני כמו בעבד דמהני אין לי עסק בך כו' ע"ש ברמב"ן ור"ן. ולכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש דגם שם סבר הש"ס דודאי לא מיירי שאומר לחבירו שאין לו שייכות בשדה. דמלתא דפשיטא הוא כיון שלא הוזכר קנין רק האומר כו' במה יזכה זה אף אם הי' לשון טוב. וע"כ דמיירי בשותפין שכשנסתלק הוא ממילא זוכה הוא בו שותף הב' ואעפ"כ קמ"ל דלא מהני לשון דו"ד אף לסילוק ופריך שפיר אמתניתין כנ"ל ע"כ כדברי רש"י ז"ל:

אך עדיין תמוה מה חילוק בין שותף לאדם אחר הא המחצה שהוא שלו ודאי אף אם יסתלק או מפקירו אין הב' זוכה בו רק כאדם דעלמא א"כ ג"כ צריך להקנות לו ועדיין קשה מאי פריך אמתני' דלמא אינו לשון קנין רק סילוק:

אך י"ל דמיירי באין בו דין חלוקה וכמ"ש הר"ן נדרים ריש פרק השותפין דא"א שנאמר שכולו של זה כשמשתמש כו' דא"א שיהי' קנין הגוף לגמרי לזה ולגמרי לזה ואם הי' נעשה אז לגמרי של א' כשמשתמש לא הי' חוזר אח"כ להיות של שותף הב'. רק דיש קנין להב' קנין שיעבוד גם אז על הכל כמו באחריך כו' ולכך קונם שמפקיע מידי שיעבוד כו' ע"ש. וממילא הי' מהני דו"ד א"ל בשותף בחצר שאין בו ד"ח דכשמסתלק ופקע השיעבוד היינו הזכות של חיוב שישתמש אח"כ דדמי לכותב בארוסה כו' א"כ ממילא נעשה של שותף הב' לגמרי בשעה שמשתמש בו. ושוב אינו חוזר להיות של הא' כיון שהב' קנאו לגמרי אז כנ"ל. ולמסקנא באמת י"ל דגם בחצר שא"ב דין חלוקה לא מהני דו"ד וסילוק. דלמאי דמסיק דנשואה ידו כידה כו' ואף בפירות שלא זכה עדיין או מירושה לא מהני דו"ד וסילוק משום דעכ"פ כבר זכות זה שלו על אח"כ כשיהי' הפירות או כשתמות כו' גם בא"ב דין חלוקה ג"כ כנ"ל דעכ"פ זכות זה יש לו כברולא מהני דו"ד ודוקא בעודה ארוסה שאין לו כלל כנ"ל. אבל עכשיו לס"ד דמיירי בנשואה ואעפ"כ יועיל דו"ד כו'. וע"כ דאף שיש לו זכות רק אינו שלו לגמרי אלא שיעבוד מהני א"כ כ גם שם יהי' מהני בא"ב ד"ח בשותף כנ"ל ופריך שפיר ופירש"י שפיר בשותף דמה"ט פריך. והגמ' דייק דע"כ מיירי באין בו דין חלוקה כו' דאל איך יועיל סילוק אף אם הי' לשון טוב. ומאי קמ"ל האומר דו"ד כו' הא פשיטא דבעי קנין בקרקע וע"כ כנ"ל:

עוד י"ל דהנה רשב"ם ב"ב קל"ח דפי' בהא דר"ל בנותן מתנה ואמר הנה א"א בה דכל המחזיק בה זכה דמיירי שמיד בשעת המתנה אינו רוצה לזכות ואעפ"כ הוי הפקר ולא אמרינן כי יהיב רק אדעתא דלקבל כו'. ותמהו תוס' א"כ בש"ס כריתות (כ"ד) מה פריך אר"ל מהא דאומר דו"ד כו' מה זה ענין לשם שכבר הוא שלו אינו מועיל סילוק משא"כ נותן מתנה ואומר א"א הוי הפקר ע"ש. וי"ל אף בשדה שיש בו דין חלוקה למאי דקי"ל האחין שחלקו לקוחות הן דאין ברירה שזה חלק שלו רק כ"א קונה מהב' בעד חלק שנותן לו ומחזירין ביובל לחד מ"ד כו' וכן בשותפין כו'. וא"כ כאן בשותף שאומר לשני אי אפשי כו' או ידי מסולקת משדה זו כו'. לר"ל דמהני על מה שיזכה כמו נותן מתנה ואומר א"א הוי הפקר כו'. וא"כ למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל ובאומר שדה זו כשאקחנה ממך קנוי' לך מהני. ונראה דהשותפין לכ"ע מהני גם לדידן דאין אדם מקנה דבשב"ל מ"מ היכ' דבידו מהני. וא"כ בשותפין שיכולין לכוף זא"ז לחלוק אף אי אמרינן דלקוחות מ"מ משועבדים לעשות קנין זה וחלופין אלו וא"כ כששותף א' אומר לב' חלק שדה שאזכ' בחלוקה קנוי' לך ודאי מהני. דאינו דבר שלב"ל כשאר לכשאקחנה קנו' לך כו' דיכול לקנות בע"כ כנ"ל ולכופו כנ"ל. וממילא יכול לחלוק שלא מדעתו והכל שלו דהא כשאין פסידא לשותף הב' יכול לחלוק בלא דעתו וכאן אין פסידא איך שיחלוק גם חלק הב' יהי' שלו כנ"ל. וא"כ באי אפשי או ידי מסולקת כו' דמהני על מה שיזכ' שלא יזכה בו פריך שפיר גם האומר לחבירו דו"ד כו' דמיירי בשותף כמ"ש רש"י מדנקיט לחבירו כנ"ל ידי מסולקת כו' אמאי לא אמר כלום הא מהני על חלקו שמקנה לו חבירו בשעת חלוקה דלקוחות הן ומהני שאינו רוצה לזכות בו ויהי' הפקר או לר"ש לגמרי של המקנה. וא"כ כשחולק הוא מקנה לו חלקו וחלק שיקנה לו השותף אמר א"א שאינו רוצה לזכות והכל של שותף הב' ופריך שפיר לתרווייהו לר"ל ור' ששת אי מהני אי אפשי קודם או בשעת זכי' כנ"ל. ומשני התם שאמר כל הלשונות ביחד כמו שפרש"י שם ולכך גם ידי מסולקת קאי על דו"ד כו' ע"ש:

וא"כ פריך הכא שפיר דע"כ מוכח דלשון דין ודברים אינו גם סילוק שלא יזכה. דאנ"כ הי' מהני כמו בשותף כנ"ל כמו לשון אי אפשי כנ"ל. וא"כ גם בפירות או בשיעבוד כתובה לקמן פ' משה"נ ג"כ לא מהני כנ"ל ומשני בכותב לה ועודה ארוסה דעדיין גם הזכות אינו שלו כלל מהני לשון דו"ד משא"כ בשותף שעכ"פ הזכות לחלוקה כבר שלו שיכול לכופו לחלוק לא מהני לשון דו"ד כנ"ל. ולכך גם לענין ירושה בנשואה או לנכסים שנפלו אח"כ ג"כ לא מהני דו"ד דכבר זכות זה שלו כנ"ל. ומיושב שפירש"י ז"ל שותף דוקא דבאחר לא שייך כלל כנ"ל ולא הוי פריך מידי וע"כ דדייק מלחבירו דאל"כ פשיטא כנ"ל ואתי שפיר:

עוד י"ל בפשיטות דהא משמע מדברי רש"י ז"ל שכשאומ' להשותף דו"ד אין לי כו' מוכח שרוצה להקנותו לו ולא להפקירו. או שגילה דעתו קודם או כשכותב לשון זה בשטר ונותנו לשותף נראה שרוצה ליתנו לו. עכ"פ מדתני האומר לחבירו דו"ד כו' משמע שנראה שרוצה ליתנו לחבירו וכנ"ל. וא"כ מיושב קושית תוס' על פירשב"ם הנ"ל דפריך שפיר אר"ל דאמר נותן מתנה לחבירו ואמר א"א כו' הוי הפקר וע"כ דלא אמרינן אדעתא דלקבל כו' ואין קפידא אצלו אם זוכה זה רק הוא מסתלק כנ"ל. ופריך מדתני האומר לחבירו כו' ידי מסולקת כא"א דמי. והוי הפקר דזה מוכח מר' ששת כו'. רק בלא ר"ל י"ל כיון דהוא רוצה ליתנו לחבירו שותפו דלכך אומר לו או בכותב ונותן לו כו'. ולא מסתלק רק שיקנה זה וא"כ כיון דבלשון זה אין השותף קונה ממילא גם הפקר לא הוי ולכך לא אמר כלום משא"כ לר"ל דאין קפידא וב"כ וב"כ מסתלק וא"כ אף שהיה כוונתו שיקנה השותף בלשון זה ואינו קונה מ"מ היה כוונתו להסתלק אף שלא יקנה ולא מיקרי טעות דהא הי' כונתו להסתלק ושפיר יהי' הפקר ואמאי לא אמר כלום. ופריך רק אר"ל ומשני דאמר גם לשון דו"ד ומגרע שגם סילו' אינו. וממילא פריך שפיר כאן דמוכח דגם סילוק אינו בלשון דו"ד כנ"ל:

וא"כ י"ל דהקושיא רק לר"ל ל דאל"ה י"ל דדו"ד ג"כ הוי סילוק כמו ידי מסולק' כו' רק דלא מהנ' התם דיהיב רק ע"ד שיקנה כנ"ל. משא"כ הכא דאם יהיה מועיל הסילוק ממילא תקנה דהגוף שלה כנ"ל שפיר מהני דו"ד. דשפיר מסתלק ותקנה כנ"ל רק לר"ל דע"כ גם סילוק אינו דאל"ה יועיל גם שם להיות הפקר. ומיושב מ"ש הר"ן דרב מוקי למתני' בנשואה ע"ש. וקשה קושית הש"ס ולהנ"ל א"ש דאי לא ס"ל כר"ל לא קשה כנ"ל ומיושב שפירש"י לשותף לרבותא דאל"ה לא הוי תלינן כלל בטעות כשאומר דו"ד שיהיה סבר שיקנה אדם אחר שאין לו שייכות וממילא כונתו רק להפקר. ולכך פי' בשותף שייך כנ"ל. ואעפ"כ באמר ידי מסולקת לחוד היה מועיל כר"ל דאין קפידא כנ"ל ורק משום שאמר גם דו"ד כו' גרע דלא מהני כנ"ל.

תוס' ואין לי עס' בך כו'. הקשו מעבד דמהני אלמא הוא לשון טוב. לכאורה לפירש"י כריתות דוקא דאמר כל הג' לשונות דאז קאי הכל על דו"ד אבל ידי מסולקת לחוד היה מהני והוי לשון טוב כמו אי אפשי ע"ש וי"ל גם אין לי עס' בך כן ומה קשיא לי מעבד. וי"ל דקושיתם דעכ"פ אינו רק סילוק והפקר ומפקיר צריך גט שיחרור. ובגטין אמר דזהו שחרורו אלמא הוי לשון טוב למתנה לא סילו'. ותירצו כיון דהוי סילו' הוי כהרי את לעצמך והוי לשון שיחרור לגמרי כנ"ל. וא"כ לשון דו"ד י"ל לתוס' גם בעבד לא מהני כיון שגם לשון סילו' לא הוי כנ"ל:

אמנם מתוס' (ב"ב מ"ג) נראה דאין מפרשים כרש"י בכריתות שם רק גם דאו או קאמר משני דמדין ודברים סילק נפשי' ולכך גם ידי מסולקת לחוד לא מהני כמו אי אפשי דאמרינן רק מדו"ד סילק נפשי כו'. ולכך ממיל' גם אין לי עס' בה לחוד לא הוי סילו' רק מדו"ד וקשיא להו שפיר מעבד ותירצו דבעבד שאפשר לפרשו תהא לעצמך מהני א"ל עס' בך אבל בשדה דלא שייך תהא לעצמך לא משמע אין לי עסק בך אלא סילו' דו"ד כן מבואר לשונם שם בב"ב וא"כ גם לשון דו"ד אפשר דמהני בעבד. אך לא משמע כן מלשונם שם ע"ש. ונ"מ לדינא דלרש"י באין לי עס' בה או ידי מסולק' כו' בלא דו"ד הוי הפקר ולתוס' לא מהני בשדה :

תוס' כ' ועודה ארוסה כו' כדר"כ נחלה הבאה לו כו' תירץ ר"י דמייתי ראי' רק דמהני הסילו' מדברשלב"ל והקשו דהא ר' ינאי סבר אדם מקנה דבר שלב"ל ע"ש. ונראה די"ל דהא לשון דו"ד אינו מגוף הקרקע רק שמסלק עצמו כשיזכה בשעת נשואין בפירות מסלק עצמו שלא יזכה וגם זה דבר שלב"ל כמו שהוכיח הר"ן בתשוב' דאינו יכול למחול דשלב"ל על אחר שילוה ע"ש:

והנה תוס' הקשו בכמה דוכתי למה לר"מ מהני שדה לכשאקחנה קנויה לך הא בלא עבידי דאתי מוד' ר"מ ותירצו דכיון שגוף הקרקע בעולם מה שאינו שלו חשיב כעבידי דאתי ע"ש. וא"כ בשלמא אם הי' מקנה הקרקע או הפירות קודם נשואין על אחר שישאנה הי' שפי' מהני למ"ד אדם מקנה דשלב"ל דגוף הקרקע בעולם כנ"ל אבל לשון דו"ד דאינו על גוף הקרקע רק שמסל' הזכות ומקנה הזכות שיזכה כשישאנה והא זה הזכות אינו עדיין כלל קודם נשואין ושוב לא מהני דלא עבידי דאתי גם לר' ינאי. ומייתי ראי' דמהני מתורת אי אפשי כו' כמו דלדידן דאין מקנה דשלב"ל ואעפ"כ נחלה הבאה ממ"א מהני התנאי שלא יירשנה וע"כ דהסילו'. מהני בדשלב"ל בתורת א"א בתקנת חכמים לכך מהני לר' ינאי על הזכות סילו' קודם נשואין כנ"ל. וא"ש בזה סברת הר"ן ז"ל דדוקא בארוסה מהני סלו' ולא קודם דלכאורה אין טעם בתורת א"א מועיל קודם אירוסין ג"כ ובתורת מחילה הוי דשלב"ל קודם נשואין ג"כ ומה מועיל שייכות קצת שכתב הר"ן ז"ל ע"ש. ולמ"ש י"ל דבאמת מחילה וסילו' לדידן מהני בדשלב"ל כמו קנין לר"מ דאדם מקנה דלא מצינו רק אין אדם מקנה דשלב"ל מה שצריך קנין. רק מ"מ א"ש דין הר"ן וש"ע סי' ר"ט דלא מהני מחילה על חוב שילוה או יתחייב לו ע"ש. והר"ן הוכיח מדין שובר ע"ש. והיינו נהי דמחילה לדידן כקנין לר"מ מ"מ הא לא עבידי דאתי דגם לר"מ לא מהני ובזה לא שייך שהוא בעולם דהמחיל' שייך רק על החיוב והחיוב אינו בעולם כלל ולכך לא מהני. וכן כאן קודם אירוסין. אבל כשכבר ארוסה דעבידי דאתי לינשא שפיר מהני סילוק ומחילה כנ"ל. וי"ל דבכל עבידי דאתי מהני מחילה בדשלב"ל ושפיר מייתי הש"ס אדר' ינאי דאין חילוק גבי סילוק בין לר"מ בין לרבנן דבעבידי דאתי מהני ובלא ע"ד לא מהני כנ"ל:

הנה לכאורה לא קשה כלל קושית תוס' דהא גם לר"מ דא"מ דשלב"ל מ"מ לא חל רק כשבא לעולם ובאומר לכשאקחנה קנוי' רק כשקנה נעשה דלוקח. וא"כ בלשון דו"ד כיון דבנשואה ידו כידה ולא מהני סילוק א"כ שוב גם בעודה ארוסה לא מהני בתורת אדם מקנה דשלב"ל דא"כ יהי' הסילוק מועיל רק אחר שיזכה היינו אחר נשואין ואז לא מהני דידו כידה כנ"ל. אך י"ל דמהני בשעת זכי' דהיינו בשעת נשואין ובאין כא'. אך מ"מ הוי כאומר על בכור עם יציאת רובו ה"ז עולה דאמר בתמורה (כ"ה ע"א) דלא מהני דדברי הרב ודברי תלמיד דמ"ש כיון דבאין כא' ע"ש וכן כאן דאינו מועיל רק בב"א ואז נעשה ידו כידה מתק' חכמים והסלו' דיבור שלו מי שומעין ולא מהני כיון שאז נעשה ע"י תק"ח דלא מהני סילוקו כנ"ל:

אך י"ל כיון דלתוס' הגריעותא רק דסילוק דו"ד לא מהני במה שכבר זכה בו והיינו כשכבר שלו אבל מיד לכשזוכה בו מסתל' אף דשלו מהני סילו' כיון שאינו מתחיל המשך זמן שיהיה שלו שייך שאין לו דו"ד ושפיר י"ל דמהני קודם נשואין על כשישאנה וזוכה בהם מ"מ מיד מסתלק אחר הזכי' ולא שייך ידו כידה כיון דעכשיו ארוסה כמו להפ'. דמהני על שיפלו אחר נשואין כנ"ל. וי"ל גם לדידן לשיטת תוס' דלא מיירי באומר א"א בתק"ח רק בורת סילו' רק בעודה ארוסה שייך לשון דו"ד ומהני אף דא"א מקנה דשלב"ל. מ"מ מהני בארוסה דעבידי דאתי כנ"ל. וא"כ יש לישב תמיהת תוס' ורא"ש ור"ן דנ"ל על שמכרה קיים הא תנאי דלעיל ס"ל בלא"ה דנכסים שהיה לה מאירוסין אם מכרה קיים כו' ע"ש. ולהנ"ל י"ל לרי"ף ורש"י ושאר פוסקים לעיל דבהכניסה לו דקל לפירות ועז לחלבה נעשה הכל שלו כמו גלימא דמכסי עד דבלי אף שאין לה רק זה ע"ש. והנה לשון המשנה א"כ למה כתב לה אינו מדויק כמ"ש בשיטה ע"ש:

ולמ"ש י"ל דבאמת הנכסים שיש לה מאירוסין א"צ סילוק למכירה רק נסתל' מהקרקע לפירות מ"מ אינו כנותן מתנה לאשתו דא"כ היה הדין דאא"פ ולר"י א"ל פירי פירות רק דהוי סילוק וכהפקר וממילא זכתה בהקרקע לפירות וא"כ מה בכך שכ' דו"ד והוי הסילוק על אחר שיזכה היינו אחר שישאנה מסתל' וזוכית בקרקע לפירות מ"מ שוב חוזר וזוכה דהוי כנפל לה קרקע לפירות דחוזר וזוכה להיות שלו לפירי כגלימא כנ"ל. רק דכמו דאמרינן בנדרים כ"ח פדאן חוזרת וקדושת וכ' הר"ן באומר לחבירו שדי נתונה לך עד שאלך כו' וחזר וקנאו חוזר ונעשה דלוקח וכן פעם ג' ע"ש שמסתפ' בזה ע"ש וא"כ כאן אף שחוזר וזוכה מ"מ גם ע"ז הי' הסילו' דגם שיחזור ויזכה חוזר ומסל' כנ"ל וכאן לכ"ע כן דא"כ למה כתב לה דהא ודאי שיחזור ויזכה. אמנם לענין פעם השני שוב הוי נכסים שנפלה לה משנשאת דזו הקרקע לפירות זכתה ע"י סילוק שלו אחר שזכה בנשואין כנ"ל ולא היה מכירתה רק מצד סילו' שלו ושוב אמרינן שלא נסתל' מפעם ב' רק ממכירה וא"ש הלשון ה"ז אוכל פירות אף דנסתל' זוכה א"כ כו' וא"ש:

תני ר"ח האומר כו' וכי כתב כו' האומר כו' עיין במפ'. והר"ן ז"ל כ' דלאו משום הודאה כו' דאין לי משמע לא יהא כו' ע"ש דא"ה מדין הודאה מהני ע"ש. ולא כ' הטעם למה לא יועיל משום הודאה דגם לשעבר משמע כמו בטלה אינה מתנה שכ' רש"י כריתות כ"ד מטעם הודאה ע"ש. וממילא יועיל שוב הסלוק מטעם קנין אודיתא כמו לקמן ק"ב באומר חייב אני לך דמשמע הודאה וגם חיוב ולפי' ר"ת מהני גם לחיוב מטעם זה שמועיל הודאה שוב מתחייב בשטר או קנין או אתם עידי ע"ש. וא"כ שוב דלמא כותב דוקא דאלימא מלתא דשטרי כר' יוחנן שם לקמן משא"כ אומר

אך לס"ד דלא מהני כלל ענין סילוק משלו שוב גם בתורת הודאה לא מהני שמודה שמסולק כיון שא"א אך למה דמשני בכ' לארוסה מהני שוב גם בנשואה יועיל משום הודאה כיון שיש אופן שמסולק כנ"ל. ולפירש"י כריתות הטעם דאין בלשון דו"ד סילוק כלל רק לא אריב ששלי ע"ש וע"כ לפירושו בעודה ארוסה הוי לשון טוב שלא יזכה אבל נשואה אין הלשון מורה כלל שמסולק א"כ גם הודאה אינו. אך לשאר פ' דהוי סלוק רק דלא מהני קשה כנ"ל. אך בתורת קנין אודיתא י"ל דלא מהני דהא אינו קונה יותר ממה שבכלל הודאה וכיון שאין ההודאה רק שמסולק א"כ בתורת קנין ג"כ רק סלוק ונשואה ידו כידה וא"מ סלוק כנ"ל. אך באמת בתורת הודאה ונאמנות יועיל כמו בגטין (ד' מ' ע"ב) נתתי לפלוני כו' שמא זיכה ע"י אחר כו' ע"ש. ובארוסה י"ל דלא שייך מטעם הודאה דהא באמת אין לו זכות עדיין ואם כונתו לשעבר אינו הודאה כלל ומפרשינן לא יהא. אבל בנשואה שייך הודאה שנסתלק עודה ארוסה וי"ל דעכ"פ בתורת אלימא מלתא דשטרא לא שייך דהא בעינן ס' מקנה כדאמר פ"ב דגטין (כ' ע"ב) שיהי' נייר השטר דמקנה ויקנהו להזוכה ע"ש ואל"ה ל"ל דין שטר וכיון שהוא רק סילוק בשטר אין לו כלל דין שטר דלמי מקנה כדאמר ריש ב"מ מסירה בהפקר דלא שייך דמאן מסר כו' כן סלוק לא שייך ספר מקנה דלמאן כו' אף דאי מסתלק ממילא תזכה מ"מ מה שיועיל השטר הוא על הסלוק וע"ז אין תורת שטר וממילא אינו הודאה בשטר וממילא לא זכתה כיון שאינו מסולק ומה"ט גופי' י"ל דתני ר"ח האומר דכתיבה זו אמירה הוא דלא שייך בסלוק תורת שטר כנ"ל. וכן בשותף כנ"ל. וגם אתם עדי י"ל דאינו מועיל דחשיב כהודאה שלא בפני שום בע"ד שעדיין אינו זכות לשום אדם. וכשאדם מודה על שלו שהוא הפקר אף שאומר א"ע י"ל דאינו הודאה ואף אי זכה אחר י"ל דמצי הדר מהודאתו באיזה אמתלא ול"א בזה הודאת בע"ד כעדים כו'. דילפינן מכי הוא זה ורק בנוגע ההודאה לזכות אחר כנ"ל. ואינו מוכרח. גם י"ל דילפינן משם רק מה שבידו להקנות מהני הודאתו. משא"כ בנשואה שמודה שנסתלק והא אין בידו להסתלק עכשיו. ואף שבידו להקנות ויהי' מסולק מ"מ הא אינו מודה על קנין רק על סילוק כנ"ל. וג"כ אינו מוכרח:

ר' ינאי כו' תוס' הקשו הא ס"ל לר"י מקנה דשלב"ל כו' ע"ש מ"ש לעיל. וקשה דבתורת קנין דשלב"ל קי"ל דיכול לחזור בו קודם שבא. ונהי דברישא י"ל אם מכרה קיים כיון שמכרה קודם שחזר בו. אבל סיפא דא"א פירות משמע דא"י לחזור בו. ולדידן צ"ל אף שכ' בעודה ארוסה מ"מ מהני הסילוק מיד מעכשיו וא"י לחזור דלא חשיב כלאחר ל' כו' אף דאינו זוכה רק בנשואין מ"מ ע"י נשואין לחוד אינו זוכה רק בצירוף הקדושין שזוכה בקדושין על שכשישאנה ויגמר הקנין יזכה בנכסים וכיון שמסתלק עודה ארוסה מזכותה מהני הסילוק מעכשיו על המקצת זכות שע"י הקדושין שיש כבר ושוב אינו זוכה בנשואין לחוד שפיר א"י לחזור בו. וא"כ הי' אפשר לדחות דיוק הר"ן ז"ל דקודם אירוסין לא מהני סלוק ע"ש. די"ל דמהני סלוק בדבר שלב"ל רק דמ"מ הוי כלאחר ל' דשפיר הי' יכול לחזור בו קודם הנשואין ולכך דוקא בעודה ארוסה כנ"ל:

תוס' הקשו בלא דר"כ למה לא יועיל כמו שאר כסות דקי"ל תנאו קיים ותי' דלא אמר בדרך תנאי רק דו"ד כו' ועוד דלאשה איבעי לאתנויי כו' והו"ל פטומי מילי כו' ומייתי מדר"כ דנהי דמכח תנאי לא מהני מכח סילוק בעלמא מועיל. ואינו מובן תי' א' במה אינו דרך תנאי. וי"ל דס"ל דוקא בשעת קדושין כדאמר ה"א מקודשת ע"מ כו' דהוי או שיור או שמקדש רק ע"ת שלא יהי' לה ש"כ משא"כ אחר הקדושין לא שייך תנאי. אך א"כ הול"ל בפשיטות כיון שהיא ארוסה לא שייך תנאי. ולכך משמע דבשעת נשואין ג"כ הי' מהני אף שאין תנאי בנשואין מ"מ תוס' ס"ל בפירש מהני ע"ש. ואף אי לא מהני מ"מ שיור מהני דלענין זה לא יגמרו הנשואין לזכות ממון שמתנה כמו חוץ דרק בגט לא מהני משא"כ בנשואין למ"ד בממון תנאי קיים לא עדיף מקדושין. רק שלא בשעת נשואין אינו דרך תנאי ושיור רק סלוק כיון שלא הזכיר שהנשואין יהי' ע"מ שלא יזכה בפירות כו'. ותי' ב' דאף שאמר שישאנה ע"מ שלא יהי' לו דו"ד והי' לנו לומר שע"ד כן נשאה מ"מ כיון דלאשה אבעי כו' והוא התנה קודם ובשעת נשואין לא פירש שע"ד כן נושאה חשיב פטומי מילי כמ"ש תוס' ב"מ ס"ו כיון שלא הזכיר בשעת גמר המקח ע"ש. רק זה דוקא אם מצד עצמו אין הדיבור מועיל כמו התם מגבינא לך דא"א מתחייב בדיבור לחוד בלא קנין רק אם המקח ע"ד כן מהני בזה אמרינן כיון שלא התנה בשעת גמר הוי מילי כו'. משא"כ במה שהדיבור מצד עצמו מהני כמו כאן דמהני בתורת סלוק לא שייך פטומי מילי דממילא כיון שכבר נסתלק אינו זוכה בשעת נשואין. ואף אם נאמר שיכול לחזור בו קודם הנשואין מ"מ כל שלא חזר בו הי' הנשואין ע"ד כן דלא הוי פ"מ כיון דמהני הסלוק. ולכאורה מה ראי' מר"כ דלמא הפי' אדם מתנה בתורת תנאי דז"א דא"כ הול"ל הלכה כר"י דבדבר שבממון תנאו קיים. ואף דהא מפורש במשנה דרשב"ג פליג משום דמתנה עמש"ב תנאו בטל ומוכח דמיירי דרך תנאי. י"ל דכיון דסבר תנאו בטל ממילא גם בתורת סלוק לא מהני כיון דשייך גם בדבר שבממון אין אישות לחצאין אינו מועיל מה שנסתלק קודם דמ"מ בשעת נשואין זכה בירושתה. וגם דהוי ממילא חזרה מהסלוק דהנשואין הן לגמרי כנ"ל. משא"כ להיפך לדידן דבממון תנאו קיים ולא שייך בממון אין אישות לחצאין דלא הקפידה תורה או חכמים רק כשרוצה בזכותו בזה אף דמהני תנאי עדיין לא מוכח שמועיל דרך סלוק והוצרך לאתויי דר"כ דמהני סלוק ג"כ כנ"ל:

אך עדיין קשה דלמא ר"כ בתורת תנאי מיירי ואי משום דלא אמר הלכה כר"י בשאר כסות דהא הוצרך לאשמעינן בירושה דלא כרשב"ג. ועוד גם אי מיירי בתורת סלוק קשה כנ"ל הול"ל הלכה כרבנן דרשב"ג במתני' דמהני סלוק מירושה. ועוד קשה דלקמן דאמר רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' כו' ופריך כו' הוי לי' לשנויי דאף דסבר רב תנאו קיים מ"מ בתורת סלוק לא מהני לפי חלוק תוס' הנ"ל. וי"ל דרב לטעמי' דסבר א"מ דשלב"ל ממילא אי ס"ל תנאו קיים גם בתורת סילוק מהני דלא שייך ב' הטעמים. ומ"מ דוחק. ולשון הגמ' תמוה שמביא ד' ראיות זא"ז ר' ינאי כו' כדר"כ כו' כדרבא כו' כדר"ה כו'. ולע"ד י"ל פשוט דהא אמר פ' אע"פ דאף דמצי אמרה א"נ וא"ע מ"מ כל שלא אמרה ולא פקע התק"ח לא מהני איני עושה לחוד וכן ריש המדיר דלא אמרינן נעשה כאומר אף שמדיר ואינו זנה ע"ש. והרשב"ם ב"ב מ"ט כ' דמצי אמר איני רוצה בפירות ולפדותה דפרקונה ת' פירות ע"ש. ותוס' דחו וכ' תוס' ג' טעמים דפירות כל ימי' ת' פרקונה וכיון שכבר אכל לא מהני. או משום דזכה בגוף לפירות וכבר שלו משא"כ א"נ ואיני עושה דלא קני הידים או משוםדמבטל לגמרי ע"ש. ומה שדחו תוס' ב"ב שם. ד' רשב"ם מירושלמי דא"י לומר אא"פ ואיני פודה לא קשה די"ל דמיירי אחר נשואין שכבר אכל שייך טעם א' דתוס' וב'. משא"כ בעודה ארוסה לא שייכי ב' הטעמים דיש לה פירות דכל ימי' י"ל שפיר דמהני. וא"כ למה דאמר בגמ' דסלוק דו"ד אין לו אינו מועיל על דבר שהוא שלו. וא"כ י"ל דאף למ"ד א"מ דשלב"ל מ"מ באומר דו"ד אין לי על שדה זו שאקנה או אירש ג"כ לא מהני דאז הוי שלו ולא מהני דו"ד שאף שהוא שלו לא יהי' שלו רק במה שמפקיע התקנה לגמרי כמו עודה ארוסה אינו נוטל פירות ולא פודה אינו זוכה כלל בנשואין להיות שלו הפירות כיון דאמר דו"ד כיון דפרקונה ת' פירות וכשאינו זוכה בפירות אין חיוב פרקונה ואינו נעשה שלו וע"ז מהני דו"ד. אבל רישא דמתני' דהפירות שלו רק מכירה בחיי' לפירות יועיל. א"כ כיון דיש לו פירות חייב פרקונה והתקנה קיימת דהפירות שלו שוב י"ל דלא מהני דו"ד כלל דכיון שהוא שלו בנשואין אף דיועיל הסלוק ושוב אינו מועיל כלל הסלוק דבמה ששלו לא מהני לא מהני גם בעודה ארוסה כיון דהסלוק שבנשואין לא יהי' שלו ובאמת הוא שלו כיון דתק"ח קיימת. וגם שייך דברי הרב כו' כמ"ש לעיל. וע"ז מייתי ראי' מדר"כ נחלה הבאה כו' ואף דאטו ר"כ מתני' אתי לאשמעינן. וע"כ ג"כ כנ"ל דקי"ל קבורתה תחת כתובתה בעד ירושתו הנדוני' ולכך ארוסה ל"ל קבורה ע"ש בגמ'. וא"כ ממתני' לרבנן דמהני דו"ד בחייך ובמותך לירושה הוא גם כן כנ"ל כיון דבעודה ארוסה מסתלק מכל ירושתה דלהרבה פ' גם נכסי צ"ב בכלל בנכסיך ע"ש בש"ע. וא"כ אין לה קבורה ונסתלק התקנה ואינו נעשה שלו כלל לזכות בירושה ע"י הנשואין ומהני דו"ד וסלוק משא"כ במסתלק רק מקרקע א' לחוד לא מכל ירושתה רק שלא ירש קרקע זו שוב גם בעודה ארוסה י"ל דאינו מועיל כיון דקיים התק"ח וחייב קבורתה ממילא זכה בירושתה לא מהני הסלוק בארוסה כנשואה כיון שהסלוק כשישאנה כו'. והיינו דקמ"ל ר"כ נחלה הבאה כו' מתנה עלי' שלא ירשנה היינו אף על נחלה מיוחדת לא מכל ירושתה ואעפ"כ מהני הסלוק כנ"ל. ומייתי שפיר דממילא גם במתני' לענין שאם מכרה מהני דו"ד בארוסה כנ"ל אף שלא בטל התקנה כנ"ל. ומייתי אח"כ הטעם כדרבא דאומר א"א בתק"ח כגון זו שומעין כו' כדר"ה יכולה כו'. היינו דרבא קמ"ל. דלכאורה בדר"ה דמזונות רק חוב ומהני מחילה וממילא כיון שפקע חיוב מזונות אין מ"י שלו דתיקנו רק ת' מזונות משום דגם אחר התקנה אינו אלא חוב כנ"ל. משא"כ במה שאינו מועיל מחילה כמו פירות דזוכה בגוף לפירות אף דאומר איני נוטל פירות ואיני פודה לא פקע בדיבור הקנין פירות. וקמ"ל רבא דאומר א"א בתק"ח דומי' דא"נ וא"ע ג"כ מהני ד"ח לא תיקנו רק לטובת מי שתקנו וכשאינו רוצה לא זיכו לו כלל וכמו בחוב דמהני מחילה כן בכל תקנה אמירתו א"א מהני דממילא אינו זוכה כלל. וא"כ מה"ט גופי' מהני דר"כ במסתלק ממקצת ירושה או מקצת פירות לענין מכירה אף דנשאר התקנה נגדה קבורה ופרקונה מ"מ אדרבא מה שזוכה ע"י התקנה רק מה שרוצה א"כ אותו המקצת שאינו רוצה אינו זוכה כלל ואינו נעשה שלו ומהני דו"ד במתני' ושפיר הוצרך גמ' לאתויי כל הד' מימרות כנ"ל:

ופריך אח"כ א"ה נשואה נמי דכיון שאינו רוצה אינו זוכה ומשני ידו כידה כמ"ש תוס' שם דהא כבר זכה בגוף לפירות או ירושה לעולם. וכשכבר זכה ע"י התקנה לא מהני מה שאינו רוצה כמו במה ששלו מה"ת כמו אחר קנין משיכה וכה"ג ודוקא בפודה ארוסה או מזונות ומ"י שהן בכל שבוע ויש המשך זמן להתקנה כנ"ל. ומיושב הכל ב"ה:

עוד י"ל כמ"ש לעיל כיון דהסלוק חל בשעת חיוב היינו בשעת נשואין ואז הזכי' דלא מהני סלוק שייך דברי הרב כו' כמו בכור עם יציאת רובו עולה. וא"כ לא דמי להא דקי"ל במקדש ע"מ כו' שו"כ תנאו קיים דשם הוי כשיור בקדושין כמ"ש תוס' א"כ זה אינו קדושין והא גם חוץ לפלוני מספקא לש"ס דמהני ולא שייך דברי הרב כו'. דכשמקודשת יש לה שו"כ כיון דלזה אינה מקודשת. משא"כ כשאין שיור לגמרי הנשואין ואעפ"כ רוצה שלא יהי' שייך ד' הרב שיהי' שלו. אך מייתי דר"כ נחלה הבאה כו' היינו אף בב"א בשעה שבאה כמו עם יציאת רובו בבכור מ"מ מהני מדרבא דאומר א"א מהני דכשאינו רוצה לא תיקנו ולא שייך ממילא ד' הרב כו' ד' מי שומעין דהא אין כאן דברי הרב כלל כשאינו רוצה כנ"ל. ויש לדחות:

קנו מידו כו'. ודחה רש"י פי' הרי"ף דיועיל לפירות בארוסה כיון דגם דיבור מהני אלא דיד בעה"ש עה"ת ומה יועיל הקנין ע"ש. והוא תימה על הרי"ף וש"פ. וי"ל דהא כיון דפירות שלו איך יהיה מכרה קיים כיון ששלו לפירות וע"כ הפשוט כמ"ש לעיל דכשתמכור יהי' אז מסולק ויהיה שלה גם לפירות וא"כ הוי כלאחר ל' אבל בקנין הדר סודר למארי' דמה"ט כל ק"ס מעכשיו א"כ א"א שנסתל' על שעת המכירה רק מעכשיו וממילא אינו שלו לפירות כנ"ל ורש"י י"ל דס"ל כמ"ש לעיל דנסתל' מגוף לפירות כנ"ל ע"ש:

עוד י"ל למ"ש הר"ן דלכל התנאים בל"ז מכרה קיים בנכסים שיש לה מאירוסין רק הסלו' על נכסים שיפלו לאחר נשואין ע"ש ובקנין הדר למארי' וע"כ רק על נכסים שיש לה עכשיו ובל"ז קיים מכירתה וע"כ שהסילו' מפירות כנ"ל. אך א"כ לאחר שחזרו רבותינו ונמנו כו' הי' גם בקנין אוכל פירות:

עוד י"ל למ"ש לעיל דהסילוק מהגוף לפירות שיש לו ומ"מ יש לו פירות ומכרה קיים דכשמכרה שוב אין לו פירות כנ"ל. וא"כ הא קי"ל נותן מתנה לאשתו קנתה ואינו אוכל פירות. וא"כ נהי דיש לו ב' הקנינים הגוף לפירות וגם הפירות לחוד מצד תק"ח ואף שמסתלק מקנין הגוף לפירות מ"מ זוכה בפירות כשבאים כמ"ש לעיל. מ"מ בנותן לה במתנה קנין הגוף ממילא לא יהיה לו פירו' דלא עדיף מאם הי' כל הקרקע שלו ונתן לה דא"א פירו' ורק משום דדו"ד אינו אלא סלוק ולא מתנה לא שייך בעין יפה כו'. אבל בקנין דאמרינן מגופה של ק' קנו דעל דו"ד לא שייך קנין על סלוק ורק שהקנה לה במתנה שוב ממילא א"א פירות כמו נותן מתנה לאשתו כנ"ל. ורש"י י"ל דס"ל כיון דמ"מ אינו זוכה כלל מתחלת הנשואין ע"י הקנין שבא בב"א לא חשיב נותן שיהיה שייך בעין יפה כו' רק כמו בסלוק. ובזה י"ל מה דקשה לרש"י ותוס' למה לא מוקי מתני' בנשואה וקנו מידו ויהיה באמת כותב דוקא. ולהל"ל א"ש דא"כ הי' מסול' מפירות ג"כ שכבר שלו וקנו מידו דמגופה של קרקע כו' הוי כנותן כו' דא"א פירות כנ"ל:

תוס' הקשו ארש"י דקאי אברייתא מה מהני וקנין למאן מקני והא לכ"ע מפקיר ליה ע"ש. וי"ל דרש"י סבר דאי כתוס' מה פריך על המשנה מהברייתא כמ"ש ותוס' בעבד דא"ל עסק בך לשון טוב כיון שע"י הסלו' זוכה בעצמו כן י"ל בנשואה שע"י סלוקו הוא זוכה ממילא הוי לשון טוב משא"כ בברייתא להיות הפקר. וע"כ כמ"שלעיל מדתני האומר לחבירו ע"כ בשותף ובין ביש בו ד"ח ובין אין בו. ובאין בו כשיהיה מסול' יזכה השותף ודמי למתני'. וממילא מהני קנין כה"ג כמו נשואה לתוס' דהא חזינן במכר ג"כ נכרי מכי מטי זוזי לידי' מסול' אף דהקונ' לא קני עד דמטי שטרא לידי' רק ישראל אין רוצה להסתל' עד שיקנה הלה. רק דבדיבור לחוד אינו מסולק מדבר ששלו דגם זה צריך איזה קנין וכשקונה הלה ממילא המוכר מסול'. רק בהפקר מהני בדיבור שמסולק וצריך שיהיה הפקר לכל ואף דכשמסול' יהי' ממילא הפקר י"ל דלא מהני כיון שא"י להסתלק רק להיפך כשמפקיר נעשה הפקר וממילא מסול'. אך כיון דחזינן בכסף כנ"ל בנכרי. א"כ כשא' נותן לא' מעות שבשביל המעות יסתלק מהחפץ ג"כ קני היינו שמסולק והוי הפקר ומהני קנין הכסף על הסלוק כמו בנכרי כנ"ל. אך תלי' בב' הטעמים ריש קדושין בהילך מנה כו' לפלוני מדין ע"כ. דלטעם הש"ס דמהני נתינת האחר מהני ג"כ בשביל הסלוק אף שאין הוא הקונ' ולטעם הירושלמי שזוכה בשביל הקונה א"כ צריך דוקא שיתן הקונה משא"כ להיות הפקר לא שייך זכי' בשביל ההפקר ולא מהני וכמו זרוק לים ע"ש. וא"כ מנ"ל לתו' דלא מהני קנין שיהי' מסולק. ונראה הטעם דהא קי"ל דוקא בכליו של קונה מנעלו כו' ובהפקר לא שייך כליו דקונה וא"א שיזכה להפקר כנ"ל. ושטר ג"כ אינו מועיל מה"ט דבעי ס' מקנה כו' רק כסף תלי' בהנ"ל. רק באופן דמתני' או בשותף כנ"ל דאי מסולק זוכה הלה יש להסתפ' די"ל דחשיב כליו דקונה. ותלי' אי כוונתו רק הסלוק ואינו מקפיד שיזכה הלה רק שנאמר ממילא זוכה זה לא מהני דאין כאן כליו דקונה ואינו מסולק ואין הלה זוכה ממילא משא"כ כשכונתו שיזכה הלה רק שמקנהו ע"י קנין זה שיהי' מסול' וע"י כן יזכה זה י"ל שפיר דחשיב קנין וכליו דקונה ומסולק וקונה. והיינו דאמר מגופה כו' לא הסלוק לבד כנ"ל וכה"ג אינו הפקר כלל דאינו לכל. וביש בו דין חלוקה להיות הפקר ודאי לא מהני קנין ולכך בכריתות מייתי ברייתא הנ"ל גם על הפקר דסתמא תני האומר דו"ד כו' לא אמר כלום בין יש בו ד"ח שאין הלה זוכה ע"י הסלוק ובין א"ב ד"ח שיזכה הלה כנ"ל והכא מייתי מא"ב כו' ומהני קנין לרש"י ז"ל כנ"ל:

ותוס' י"ל דס"ל דבנשואה כשמסולק ממילא שלה מהני קנין וחשיב כליו דקונה אף שהסלוק קדים כיון דע"י זה מיד שלה. משא"כ שותף הסלוק רק שיכול לזכות אבל אינו בב"א לא מהני קנין. מ"מ בזה יש להסתפ' דאפשר כמו דאמר פ"ד דב"מ (מ"ז ע"א) דעיקר הטעם דבהאי הנאה דקני החפץ מקנה. א"כ י"ל דאימעט רק כלי דמקנה אבל במקנה אחר לו חפץ שיסתלק שייך ג"כ משום דקני גמר ומסלק נפשי' אי מהני הילך מנה כו' לא משום זכי' רק דמדין עבד חשיב הנתינה בשביל אחר כנתן הוא אף שאינו בר זכי' כן להיות מסולק וככסף כנ"ל וממילא הפקר ויכול השותף לזכות:

ובזה י"ל מה דמחלק בין עורר לעומד כו' דתמוה היכן מצינו בקנין חלוק כזה. ולהנ"ל י"ל למ"ש הפ' גבי יאוש נהי דמהני ומסולק מ"מ הא בהפקר לר' יוסי דעד דאתי לרשות זוכה מצי הדר ביה. א"כ י"ל גם בסלוק כן נהי דכשמסולק ממילא הפקר מ"מ יכול לחזור מהסילו' כל שלא זכה בי' אחר. והטעם דהפקר דא"י לחזור הוא משום נדר כמ"ש הרמב"ם וזה בפי' שיוכל לזכות מי שירצה כו'. אבל להיפוך שרק מסל' א"ע וממילא הפקר עכ"פ נדר לא חשיב. וא"כ י"ל זה הטעם בין עורר דנהי דמהני בשותף הקנין רק להיות מסולק מ"מ בעורר כשרוצה לזכות מצי הדר ביה משא"כ עומד כנ"ל. לא מחלק דהקנין מהני לגמרי כנ"ל:

והפי' הפשוט לרש"י משמע דבעומד הוכיח סופו ע"ת שהי' כונתו לקנין גמור. אולם זה שייך לפירש"י בכריתות דו"ד כו' לא אריב ששלי ע"ש א"כ הי' הקנין מילי דכדי שייך הוכיח סופו מדשתיק כשזה החזי' מורה שלא היה כונתו למילי דכדי וכמו תקפה (פ"ק דב"מ ד"ו) אבל לשאר פיס' דמדו"ד סלי' נפשי' ולא מהני סלוק משלו אף שכיון באמת להסתל' ח"כ מה חילוק בין עומד לעורר דשתיק משום דסבר דמהני. ולתוס' בנשואה י"ל דהוי כשמיט ואכל דכה"ג מחילה בטעות הוי מחילה א"כ כיון דהסלו' שיהי' מכרה קיים ומכרה וקבלה המעות אף דסבור שהועיל מ"מ שכבר קיבלה הוי שמיט כו' כיון דהגוף שלה. גם י"ל דבנשואה הא קשה לכאורה נהי דמהני קנין מ"מ הא לשון דו"ד אינו מועיל כלל בדבר שכבר שלו מצד הלשון כמ"ש ר"י בעצמו לעיל והוי כקנין בלי דיבור כלל דלא מהני כמו בקידושין הריני אישך דלא מהני נתינה אח"כ ולא חשיב דיבור הגרוע להיות כמו דיבר עמה ע"ע קדושין ע"ש. ולכך י"ל בנשואה על נכסים שיפלו דע"ז הוי לשון טוב רק דגם בזה כבר זכה בנשואין להיות ידו כידה ומהני קנין לא חשיב קנה לאחר ל' דמהני מיד כנ"ל. וא"כ י"ל בעומד עד שנפלו ומכרה הוי כנכסים שאין ידועים דעכ"פ ע"כ היה סבור דהועיל הקנין מדשתק וא"כ לא זכה בהם כלל כמברחת דלעיל וכמכרה עד שלא נודע לו כנ"ל:

(פג סע"א) נפקא מינה לשומרת יבם.—עי' רש"י שכתב דלענין דין ודברים לא פליגי וכו'. אבל יש לומר דפליגי נמי בדין ודברים שכתב ליבמתו: דלאביי דסבר ביבמה דידה עדיפא מידו (עי' רש"י ביבמות לט א ד"ה וקסבר) מהני; אבל לרבא דסבר דלא עדיפא ידה מידו לא מהני.