גובה כתובתה. ואינו יכול לטעון פרעתיך והחזרת לי שטר כתובתיך וקרעתיו משום דתנאי כתובה מעשה ב''ד הוא ומהכא נפקא לן בב''מ הטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום מ''ט כל מעשה ב''ד כמאן דנקיט שטרא דמי: אבד גטי. שלא הוצאתיו עליו לגבות כתובתי על ידו כדתנן גובה כתובתה ולא קרעוהו ב''ד אלא אבד ממני: והוא אומר אבד שוברי. כבר הוצאתו בב''ד ואמרת אבד שטר כתובתי וגבו ב''ד הכתובה על פי הגט וקרעוהו ולי נכתב שובר על הכתובה שאם תוציאי עוד על יורשי שטר הכתובה ותבואי לגבות מכח אלמנות לומר לא נתגרשתי ולא נפרעתי יהיה השובר לעד ואבד הימני: וכן ב''ח שהוציא שטר חוב. אחר שביעית ואין עמו פרוזבול זה אומר השמיטתו שביעית וזה אומר פרוזבול היה לי שלא תשמיטנו שביעית ואבד: הרי אלו לא יפרעו. חיישי' שמא כבר גבתה בגט וזה השמיטתו שביעית: מן הסכנה. שגזרו עובדי כוכבים על המצות והיו יראים לשמור גיטיהן ומשקיבלתו שורפתו וכן פרוזבוליהן: פרוזבול. במסכת גיטין מפרש בפרק השולח גט (דף לד:) הלל התקין פרוזבול כדי שלא תשמט שביעית שמוסר שטרותיו לב''ד שיגבו מן הלוה חובו כל זמן שיתבענו דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש שאינו תובעו כלום אלא הב''ד תובעו שהפקירם היה הפקר והם יורדין לנכסיו: גמ' ש''מ. מדקתני גובה כתובתה בהוצאת גט ולא חייש לאיערומי מערמא והדרא ומפקא כתובתה בבי דינא אחרינא ותגבה לאחר מיתתו בתורת אלמנה לומר לא נתגרשתי ולא נפרעתי דהא ודאי בתורת גרושה לא הדרא גביא דהא קרעינן לגיטא וכי הדרא מפקא לכתובתה בלא גט תנן מתני' הרי אלו לא יפרעו ומיהו הוה לן למיחש (שלא) תמתין עד שימות ותגבה בתורת אלמנה ומדלא חייש ש''מ כותבין שובר על כרחו של לוה ואינו יכול להשמיט עצמו לומר לא אפרע עד שתחזיר לי שטרי שמא תחזור ותוציאנו אלא אומרים לו פרע והוא יכתוב לך שובר ופלוגתא היא בבבא בתרא (דף קעא:) וקיימא לן כמאן דאמר אין כותבין לפי שנמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים: דלמא מפקא. לאחר מיתה: וגביא. בתורת אלמנה: במקום שאין כותבין כתובה. אלא סומכין על תנאי ב''ד: ולשמואל כותבין שובר. בתמיה: לדידי מיפרשא לי. דלעולם אין כותבין שובר והיינו טעמא דגובה כתובתה דאי מקום שאין כותבין הוא והוא אומר כתבתי וירא אני שמא תחזור ותוציאנה עליו להביא ראיה ואי מייתי ראיה עדים שכתב לא גביא ואי לא מייתי ראיה קתני מתניתין גובה כתובתה ואינו נאמן לומר שניתי מנהג העיר ואי מקום שכותבין הוא והיא אמרה לא כתב לי עליה להביא ראיה וכי קתני מתניתין גובה כתובתה שהביאה ראיה שלא כתב לה: ואף רב. דאוקי מתני' במקום שאין כותבין לחודיה: הדר ביה. ואוקי מתני' בטעמא אחרינא ואמר בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין כי מפקא גט בלא כתובה גובה עיקר כתובתה דהיינו מנה ומאתים וגובה דקתני מתני' עיקר קאמר ולא תוספת וכי מפקא כתובה בלא גט גובה תוספת ולא עיקר חיישינן שמא גבאתו על פי הגט: וכל הרוצה להשיב יבא וישיב. דאין לחוש מעתה לכלום: בשלמא לשמואל. דאמר בין עיקר בין תוספת נפרעין על פי הגט: מוקי לה. הא דקתני לא יפרעו: במקום שאין כותבין. ומשום הכי מהימן במאי דאמר פרעתי ע''פ הגט דאמר כשתבעתני על פי הגט אמרתי בבית דין כתבתי לה כתובה וירא אני שלא תחזור ותוציאנה ואמרו לי הבא ראיה ולא מצאתי ראיה ואמרו לי פרע ובקשתי מהן שיכתבו לי שובר הואיל ועל כרחי אני זקוק לפרוע טוב לי שיהיה לי שובר וכתבוהו לי ואבד: אלא לרב. דאמר אין נפרעין על פי הגט אלא עיקר אמאי לא יפרעו נהי דעיקר לא גביא כו':

לא גביא אע''פ שאין נאמן לומר פרעתי לכ''ע במקום שאין כותבין כתובה מ''מ לא יפרע עד שתחזיר לו הגט ותקרע כיון שיכול לבא לידי הפסד אם ישאר הגט שלם בידה דלמחר תגבה פעם שנית ולא יוכל לומר לא גירשתיך וגם לא יוכל לומר פרעתי וכי תימא יכתבו שובר הא סבר דאין כותבין שובר אי נמי אי שמואל לית ליה דרבי יוחנן דאמר לא אמר כלום אם לא תוציא הגט ממש יהא נאמן לומר פרעתי אפילו במקום שאין כותבין דגט הוי במקום כתובה דהכי הוי בעי למימר אביי התם בפ''ק דב''מ (דף יז: ושם) כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי ולא נקרע והוא אומר אבד שוברי שכבר גבתה כתובתה בגט ונקרע והיה לי שובר שלא תחזור ותגבה בעידי מיתה כשתתאלמן וה''ה שהיה יכול לטעון שלא פרע לה עדיין מ''מ יכול לומר לא אפרע עד שתחזיר הגט ויקרענו ומן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט רק שיש עידי גירושין דליכא מיגו ולהכי לא פריך בגמרא אלא לרב אבל לשמואל דמיירי בדאיכא עידי גרושין אתי ליה שפיר וה''נ הוי פי' דמתני' מעיקרא לאביי בפ''ק דב''מ (שם) ולבסוף מסיק כר' יוחנן ומוקי לה במקום שכותבין ומפרש כמו שפירשתי אליבא דרבי יוחנן דהוציאה גט היינו עידי גט וא''ת והא בפרק גט פשוט (ב''ב דף קעא: ושם) משמע דסבר אביי דאין כותבין שובר דקאמר. אביי אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי וא''כ אמאי גובה כתובתה והא יכול לבא לידי הפסד ע''י מה שנשאר גט וכתובה בידה כדפרי' וי''ל דאביי יעמיד כגון שיש עדים שנשרפה הכתובה [וניחא ליה טפי לאוקמי במקום שכותבין ונשרפה מלאוקמי במקום שאין כותבין מדקתני כתובה ואין עמה גט דנ''ל דוחק בדכתב לה איהו ושינה המנהג] ולהכי גביא שפיר בעידי הגט גרידא ואע''פ שהגט נשאר בידה היינו לא אפשר וכתבינן שובר דמצי אמרה בעינא לאינסובי ביה ולית ליה לאביי דקרעינן ליה וכתבינן אגביה כו' כדאמר התם א''נ בתר דשמעה מרבא ושני ליה אין עבד לוה לאיש מלוה קבלה וסברה דכותבין שובר והא דתנן בסוטה (דף ז: ושם) אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאת ואמר בגמרא ש''מ כותבין שובר אמר אביי תני מקרעינן לא משום דאית ליה לאביי דאין כותבין שובר אלא דדחי דמהא ליכא למשמע מינה תדע דהא רבא דאית ליה בהדיא בפרק גט פשוט (ב''ב קעא:) דכותבין שובר דחי נמי התם בסוטה ומוקי לה במקום שאין כותבין כתובה [ואההיא סוגיא דהתם קשה דמאי פריך ש''מ כותבין שובר התם ע''כ הוא צריך לשובר שאינו פורע לה כלום שהרי הפסידה כתובתה וא''א לדוחקה שתחזירו וי''ל דהתם דייק מדקתני שוברת ולא קתני יוצאת בלא כתובה מכלל דבעלמא כותבין]: ש''מ כותבין שובר. פי' בקונטרס ואנן קי''ל דאין כותבין בבבא בתרא (דף קעא:) ואין נראה לר''י דאדרבה התם משמע דקיימא לן דכותבין דקאמר האידנא דכתבינן תברא כו' ומדמסיק הכי סתמא דהש''ס משמע דהכי הלכתא ונראה לר''י דה''פ ש''מ כותבין שובר ותיקשי למ''ד התם דאין כותבין ומדסיפא דקתני וזה אומר אבד שוברי לא הוה מצי למידק כ''כ דדלמא לא הזקיקוהו לפרוע ע''י שובר אלא ההוא לפנים משורת הדין עבד א''נ כל כמה דמצי למידק מרישא מדקדק וא''ת השתא דס''ד דאיירי במקום שכותבין כתובה היכי יפרש מתני' דאמאי גובה כתובתה בגט ולא בכתובה וי''ל דיפרש כר' יוחנן: במקום שכותבין ואמרה לא כתב לי עליה להביא ראיה. ומתני' כשהביאה ראיה שלא כתב לה וא''ת כיון דבמקום שכותבין הוא ניחוש שמא אח''כ כתב דהא בריש פ''ב לעיל (דף טז:) חיישי' להכי דמוקמינן הא דקתני בברייתא איבדה כתובתה נשרפה כתובתה כגון דאמרי עדים שנשרפה כתובתה ובמקום שאין כותבין משמע דבמקום שכותבין לא גביא דחיישינן שמא כתב לה אחרת וי''ל דהתם שכבר כתב לה בשעת נשואין ונשרפה חיישינן ודאי שמא כתב לה אחרת אבל הכא שהביאה ראיה שלא כתב לה בשעת נשואין תו ליכא למיחש שמא כתב לה אח''כ אפי' במקום שכותבין: גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת. ומיירי מתני' בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין קשה לרשב''א כיון דאית ליה לרב בפ' גט פשוט (ב''ב קעא:) דאין כותבין שובר א''כ הוציאה גט ואין עמו כתובה לא תגבה אפי' מנה ומאתים עד שתחזיר לו הכתובה דיכול לבא לידי הפסד במה שנשאר שטר כתובה בידה דכשתתאלמן תגבה שנית מנה ומאתים בעידי מיתה הואיל ושטר כתובה בידה דכי קאמר רב כתובה אינה גובה עיקר הנ''מ בגרושה דאית לה גט אבל אלמנה במאי תגבה עיקר אם לא בכתובה והם לא ידעו שהיתה גרושה דשנויא דמשנינן לקמן ביושבת תחת בעלה לא קאי ומיהו אי אמרינן לרב דאפי' אין כתובה בידה גובה עיקר אפי' בעידי מיתה אתי שפיר: מיגו דיכול לומר לא גרשתיך. ורבי יוחנן נמי מפרש הכי כדפרישית לעיל ואם תאמר והאמר רב

כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גטי והוא אומר אבד שוברי ופי' כתובה ואין עמה גט היא ואפי' יש לה עידי גרו' היא אומרת אבד גיטי והוא אמר אבד שוברי וכבר פי' וא"ת (ולימ') [ולמה] ליה לטעון אבד שוברי תיפוק לי' דכיון דלא מפקא גיטא לא גבי' זו שכבר נשמר ממנה רש"י ז"ל שכתב והוא אומר שכבר הוצאת את גיטך בבית דין ואמר' אבד שטר כתובתי וגבו ב"ד כתובה ע"פ הגט ולי נכתב עוד שובר על הכתובה שאם תוציא עוד שטר כתובה ותבואו לב"ד לגבות מכח אלמנות שיהא לי השובר לעד וזה השובר אבד ממני ואשמעי' תנא אגב אורחי' דאע"ג דמחיים לא בעי שובר דגט' הקרועה היינו שובר ואינה יכולה לגבות בעידי גירושין אפ"ה מבעיא ליה למעבד תברא נמי להיות לראיה אם תבא לגבות בכח אלמנות ואע"ג דעביד תברא לא סמכינן עליה בלחוד וקרעי' גיטה וכותבין תברא עליה וכיון דאמרי רבנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כל מה שאפשר. לתקוני מתקנינן דלא תגבי תרין זמני ויש עוד לפרש והוא אמר אבד שוברי דבתוך הגט כלומר שכבר פרעו ונכתב השובר בתוכו ואי איתא דאבד אבד הוא ושוברה ופי' רש"י ז"ל הוא הנכון יותר והוא העיקר:

וכן ב"ח שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבל פי' דסבר האי תנא שאין המלוה נאמן לומר פרוזבל היה לי ואבד ובפ' השולח פרכי' מינה לרב שאמר נאמן ואוקימנא למלתי' כתנאי והלכתא כרב דאמר נאמן ובמקומה פרשתי בס"ד:

גמרא שמעת מינה כותבי' שובר פי' רש"י ז"ל דפלוגתא הוא בפרק גט פשוט וקי"ל אין כותבין שובר לפי שנמצא צריך זה לשמרו מן העכברי' ולא דק מר"ן ז"ל דאדרבה מסיקנא התם כמ"ד כותבין שובר והא לאו קושיא היא אלא משום דהו' התם פלוגתא אתין לומר דמתני' למסייע כמ"ד כותבין שובר ואמר רב ושמואל דבמתני' ליכא הוכחא דהא איכא לאוקמי אפי' למ"ד אין כותבין וכדמפרש ואזיל דכי אמרת אין כותבין שובר ליחוש דלמא מפקא לן כתובה וגבי' בידיה פי' רש"י דלמא מפקא לן לכתובה וגבי' בי' לאחר מיתה בעידי מיתה פירוש לפי' דאלו בחיים אי אפשר לה לגבות עד שתוציא גיטה ואלו גיטה כבר נקרע נכתב עליו שובר ובעידי גרושין לא גבי' וא"ת ומאי קשיא דשאני הכא דאפי' מהדרא ליה שטר כתובה בעי לשמרו מן העכברים כדי שלא תגבה בעידי מיתה מיורשיו למ"ד דאפי' במקום שכותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וא"כ בכי הא דכ"ע כותבין שובר ותשמרנה מן העכברים כמו שהי' לו לשמור שטר כתובה וי"ל שזה אינו שאין הדבר קל לגבות בעידי מיתה בלא כתובה כמו שהי' קל לגבות בשטר כתובה ועור דהא פרישנא לעיל דאפילו במקום שאין כותבין אם הביא הבעל ראיה שכתב לה יהא נאמן לומר פרעתי כשלא יהא שטר כתובה יוצא מתחת ידה:

רב אמר במקום שאין כותבין עסקינן פי' דהשתא לית לן למיחוש דלמא מפקא כתובה וכ"ת דמ"מ דהשתא גבי' בגט ולבתר הכי גבי' בעידי מיתה הוה לי' מלתא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר ושמואל אמר במקום שכותבין כתובה עסקינן פי' דמתני' כפשוטה אפילו במקום שכותבין כתובה ושמואל אמר כותבין שובר ולא תמיהא דקושיא היא אמאי דהא הכין הלכתא שכותבין שובר אלא שאלה היא בלשון תמיהא כלומר נימא דלשמואל תנא דמתני' סבר כותבין שובר או איכא לתרוצי אפי' כמ"ד אין כותבין שובר ודכוותא בתלמוד' טובא:

אמר רב ענן לדידי מפרשא ליה מיניה דמר שמואל במקום שאין כותבין כתובה ואמר כתבתי עליה להביא ראייה וכו' ואם הביאה ראיה שלא כתב לה כתובה בשעת נשואין גובה כתובתה בגט ומתני' בהכי מיירי אפי' במקום שכותבין כגון שהביאה ראי' שלא כתב לה וא"ת מכלל דרב סבר דבמקום שכותבין אפילו הביאה ראיה שלא כתב לה אינו גובה בגט והא אמאי וי"ל דרב חייש דכיון דבמקום שכותבין הוא דאיהו לא הוה סמכא דעתה ואע"ג דלית לה בשעת נשואין חזר וכתב לה לאחר נשואין וכן תרצו בתוספת נמצא פסקין של דברים כי יש ג' מחלוקת בדבר במקום שכותבים דלר"י אפי' לא הביאה ראיה גובה בגט עד שיביא הבעל ראיה שכתב לה ולשמואל אינה גובה במקום שכותבין עד שתביא ראייה שלא כתב לה ולרב אינה גובה עד שתוציא שטר כתובה ואם לא כתב איהי דאפסדה אנפשה:

ואף רב הדר ביה ופי' דהדר ביה ממאי דקאמר דמתני' במקום שאין כותבין כתובה דוקא דאמר רב בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין הוציא גט ואין עמה כתובה גובה עיקר הוציאה כתובה גובה תוספת פי' דהכי תיקן דכל שהוציאה גט גובה עיקר כתובה בגט ההוא ואף ע"פ שלא הוציא' כתוב' ואפילו במקום שכותבין אבל תוספת לא גבי' ביה וכל שהוציאה כתובה ויש לה עידי גרושין או עידי מיתה גובה עמה תוספת ונדוניא אבל אינו גובה בו עיקר כתובה דחיישינן שמא כבר גבתה או תגבה היום או מחר עיקר כתובתה זימנא אחרינא בגט ומעתה מתני' אתי' שפיר אפי' במקום שכותבין שאם הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה עיקר כתובה וליכא למיחוש דלמא מפקא כתובה וגבי' בה דהא אע"ג דמפקא כתובה לא גבי' בי' עיקר כתובה וכל שהוציאה גט וכתובה גובה עיקר כתובה בגט וכותבין בו שובר וגובה תוספת בשטר כתובה:

וכל הרוצה להשיב יבא וישיב דבהא שפיר מתרצא למתני' אפי' למ"ד אין כותבין שובר וא"ת מ"מ עדיין יש לחוש שגובה היום עיקר כתובה בגט וכשימות הבעל תחזור ותגבה בעידי מיתה וי"ל דהיינו מאי דאמרי ליה רב כהנא ורב אשי לרב ואסיקנא דכל כה"ג מלתא דלא אפשר הוא וכל היכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר ונראין הדברים האמורים בהאי כללא דכייל רב בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין שוה הוא בין בגרושין בין באלמנה אפילו אלמנה גובה עיקר בעידי מיתה ואינו גובה בכתובה לעולם אלא תוספת מנה ומאתיים דכתבי בה לרווחא דמילתא כתבי לה דאי איתא דאלמנה גובה עיקר כתובה במקום שכותבין ואי לא מפקא כתובה לא גבי' לה בעידי מיתה כיון דסוף סוף צריכא היא לכתובתה לגבות בו עיקר כתובה במקום שכותבין למה הוציאה גרושה מדינה אף היא תגבה עיקר כתוב' בכתוב' ולא תגבה אותם בגט שהרי סוף סוף צריכה היא לשמור כתובה גם לגבי עקר כתובתה משום אלמנותה. דין. אלא ודאי כדאמרן משום עיקר כתובה אינה צריכת לשמור כתובתה כלל כיון שהוא תנאי ב"ד וכן דעת רבינו הגדול ז"ל וגם רוב רבותינו צרפתים ז"ל בזה הסכימו כן עיקר:

תנן כתיבה ואין עמה גט וכו' בשלמא לשמואל מוקים לה במקום שאין כותבין ואמר כתבתי דאמרי לה זיל אייתי ראייה פי' לשמואל לפיכך אשה גובה כתיבה בלא גט ולא תוספת דלדידיה כל מקום שהוא שאין כותבין עליו להביא ראייה ומסתמא הרי הוא עומד בחזקת שלא הביא ראיה אלא שעשה מנהג העיר ואי לא מייתי ראיה אמרינן ליה זיל פרעה בין עיקר ובין תוספת ותכתב לה שובר בגט עצמו ועכשיו היא מצניעתו אלא לרב תוספת מיהא תגבי שהרי לעולם אינה גובה תוספת אלא בשטר כתובה וקרעי לי' לי' לאלתר וא"ת ולשמואל נמי האיך ניחוש שתגבה תוספת אם לא הוציאה כתובה ובמה גובה אותו שהרי אינו תנאי ב"ד וי"ל כגון שהביא עדים שנתחייב בה תוס' שהיא גובה הכל בגט אם הודה שלא פרעה כגון שאמר לא נתחייבתי לה והביא ראיה שנתחייב שכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי דאי לאו הכי נאמן לומר פרעתי כחוב דעלמא:

הב"ע בדליכא עידי גרושין דמגו דיכול לומר לא גרשתי יכול נמי לומר גרשתיה ונתתי לה כתיבה. ואיכא דקשיא ליה דהא לאו מגו מעליא ושאלו אמר לא גרשתיה היה חייב לה בשאר כסות ועונה והא לא קשיא דכיון שהיא טוענת עליו שגרשה ופטור ממזונות וחייב בכתובתה כי אמר הוא לא גרשתיה וחייב במזונותיה הרי הוא פטור אף מן המזונות דהוה ליה כעין שטוען חיטים והודה לו בשעורים שהוא פטור אף מדמי שעורים והכא נמי כיון שהיא מודה שאינו חייב לה כלום מדמי מזונות הרי הוא פטור מהם ואפי' תימא דהכא לא דמי אלא לטוען מלוה של מנה והודה לו במנה של פקדון שהיא חייב כדכתיב' בדוכתי' ובפ"ק דב"מ יכול הוא בכאן לומר לא גרשתיה בגט והיא פטרתני מן המזונות דהשתא לא מחייב מידי כלל. וא"ת האיך יכול לומר לא גרשתיה אדרבה הא אמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ואע"ג דאנן לרב מתרצינן הא רב המנונא תלמידו דרב הוה ומסתמא כוותיה אמרה דכוותא אהא אמרינן בפ' הגוזל בתרא והא קשיא לדעת הגאונים ז"ל והתוספת שכתבו דלרב המנונא נאמנת להנשא וליטול כתובה ותרצו בתוספת דמיירי בתובעת כתובה לאלתר דבהא לא מהימנ' לומר גרשתני דמשום חומדת ממון מעיזה ומעיזה וכדאמרינן בפרק האשה רבה כי האשה שאמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אינה נאמנת ויש חולקים בזה דשאני התם שכל נאמנות אינו אלא מתוך חומר שהחמרת בסופה אם תנשא וכשתובעת כתובתה יש לחוש שאין דעתה להנשא אלא לגבוה כתובתה שאין עליה שום חומר בסופה אבל לרב המנונא שהטעם הוא שאינה מעיזה בפני בעלה אף בתובעת כתובה (ואינה תובעת כתובה) ישנה לחזקה זו ודאי להאמינה והראב"ד ז"ל תירץ דמיירי התנא לרב באומרת עכשיו גרשתני ואי איתא דגרשה הו"ל לאחוז גיטה כדאי' בפ' אלמנה והנכון בזה כי אפי' לדעת הגאונים ז"ל בדרב המנונא אינה נאמנת אלא לגבי עיקר כתובה משום מדרש כתובה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל תוספת מיהא לא תגבי לי':

אע"פ שכתבנו כל הענין דרך פסק רואה אני להעירך מעט בביאורה של הלכה דרך קצרה והוא שאמרו שמעת מינה כותבין שובר דקס"ד דמתניתין במקום שכותבין כתובה אלא שאבד ממנה ובאה לגבות בגיטה ואף הוא מודה בכך אלא שטוען שלא יפרע עד שתביא כתובתה ואמר שגובה כתובתה אלמא כותבין שובר דאי לא ליחוש דילמא למחר מפקא כתובתה וכו' ופירשה רב בדוכתא דלא כתבי ואין לחוש דהדרא ומפקא לכתובתה ואי משום חששא דילמא מפקא גיטא פירשו למטה דקרעינן לגיטה וכתבינן תותיה גיטא דנן לאו משום פיסולא קרענוהו וכו' הא במקום שכותבין וכגון שהביאה ראיה שלא כתב אינה גובה שמא משנשאה כתב ושמואל אמר אף במקום שכותבין וכגון שהביאה ראיה שלא כתב ואין חוששין שמא אחר שנשאה כתב ופורעה בקריעת הגט והוא הדין במקום שאין כותבין וכגון שלא הביא הוא ראיה שכתב שפורעה על סמך קריעת הגט ותרויהו משום דסבירא להו אין כותבין שובר ואף רב הדר ביה לאוקומי מתניתין בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין ולאו דסבירא ליה כשמואל להגבותה במקום שכותבין אפילו בהביאה ראיה שלא כתב אלא דסבירא ליה שעיקר הגובינא בגט ועל סמך קריעת גט וכתובה אינה מביאה לגובינא אלא לתוספת דבגט לא ידעינן תוספת כמה הוי ומשום הכי בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין כל שמוציאה גט גובה עיקר וכל שאין שם כתובה אין גובה תוספת אפילו היו עליו עדים וכל שמוציאה כתובה והוא מודה שגירשה גובה תוספת בלא גט ואם כן הוציאה גט ואין עמה כתובה דאמרינן במתניתין גובה כתובתה פירושו על העקר ובקריעת הגט ולא חיישינן דתהדר ותפיק כתובה דהא אפילו מפיק לה לא גביא בה אלא תוספת תנן הוציאה כתובה בשלמא לשמואל מוקים לה במקום שאין כותבין כתובה והוא טוען שכתב לה ולא האמננו בו והכרחנוהו לפרעו ואמר איהו כתובו לי שובר ואמרנו לו שאין כותבין שובר אלא שיפרע בקריעת הגט ואין גורסין דכתבינן ליה שובר דהא לא כתבינן שובר ועוד נימא ליה אפיק תברך שאין להאמינו באבד שוברי ומכל מקום יש גורסין כך ומפרשים שמאחר שאין מוציאה גט ראוי להאמינו באבד שוברי ואע"ג דלא כתבינן שמואל סבר דכל כי האי מיהא כותבין וכמו שיתבאר בסמוך אלא עיקר הדברים שלא לגרוס כן אלא ואמר איהו כתובו לי שובר דדילמא מפקא כתובתה ולא השגחנו בו מפני שאין כותבין שובר והכרחנוהו לפרעו בקריעת הגט וכשהוציאה כתובה הוא טוען כך היה וזהו שאינה מוציאה את הגט וכמו שביארנו במשנה אלא לרב הא מכל מקום אף לדברי הבעל לא גבתה בגט אלא עיקר תוספת מיהא תגבה בכתובה ואוקמה כשאין שם עדי גירושין ואע"ג דהוא מודה מכל מקום הואיל ויכול לומר לא גירשתי דלגבי תוספת מיהא נאמן וכמו שכתבנו בשם גדולי המחברים כי אמר גירשתי ופרעתי אע"פ שהיא מוציאה כתובה נאמן לגבי תוספת ועיקר אין כאן הואיל ואינה מוציאה גט ומקשי והא מדקתני רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו' אוקמה בחסורי מיחסרא ורבן שמעון בן גמליאל בשיטת רב אמרה ומאי דאקשו רב כהנא ורב אסי לרב הכי נמי דקשיא לשמואל אלא דלרב קשיא בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין ולשמואל דוקא במקום שאין כותבין או שכותבין והביאה ראיה שלא כתב ומכל מקום יש מפרשין דשמואל אע"ג דסבירא ליה אין כותבין שובר מכל מקום סמיך אכתיבת שובר לפעמים דהא רב נמי היכא דלא אפשר כותבין אלא דשמואל סמיך בה טפי מרב והם גורסים למעלה בשלמא לשמואל וכו' דכתבינן ליה שובר והשתא טען אבד שוברי ומכל מקום הואיל ולא מפקא גיטא ראוי להאמינו ושלא לומר אפיק תברא והילכך לא אקשו רב כהנא ורב אסי לשמואל דהא לדידיה אפילו בטעמא קלישא כתבינן שובר ובאלמנה נמי כותבין זהו ביאור הסוגיא והרבה נתבלבלו בה ללא צורך ולענין פסק אין לנו אלא כמו שפירשנו במשנה:

מתני' הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי וכן בעל חוב שהוציא שט"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט ובע"ח גובה שלא בפרוזבול. פי' אם הוציאה גט אע"פ שאין עמה כתובה כגון שאומרת אבד שטר כתובתי גובה כתובתה ואי"ל לה פרעתיך וקרעת לי שטר כתובתך משום דכתובה היא תנאי ב"ד וכל מעב"ד כמאן דנקט שטרא בידי' דמי והלכך כ"ז שאין הבעל מראה שטר כתובתה פרוע או שובר א"נ לומר פרעתיך ומהכא נפקא לן בשנים אוחזין שהטוען אחר מעב"ד לא"כ ואם הוציאה כתוב' ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי שלא הוצאתיו בב"ד לגבות בו כתובתי ולא קרעוהו ב"ד אלא נאבד ממני והוא אומר אבד שוברי שכבר הוצאת לב"ד ואמרת אבדתי כתובתי והגבו לך ב"ד הכתובה ע"פ הגט וקרעוהו (ולא) [וגם] נכת' שובר על הכתובה שאם תוציאנו עוד על היורשים שטר הכתובה ותבואי לגבות מכח אלמנות לאמר לא נתגרשתי ולא נפרעתי יהיה לי זה השובר לעד ואבד הימני אינה גובה כלום דחיישי' דילמא בגיטא נפרעה כתובתה וקרעתו. וכן בע"ח שהוציא שט"ח אחר שנת השביעית ואין עליו פרוזבול ז"א שמטתו שביעית וז"א פרוזבול היה לי ואבד הימני ה"ז לא יפרע דחיישינן שמא לא עשה פרוזבול ושמטתו שביעי' ולא כל הימנו לומר היה לי ואבד עד שיביא ראיה לדבריו. רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך שגזרו עובדי כוכבים על המצות והיה יראים לשמור גיטיהם ומיד כשמקבלתו שורפתו וכן פרוזבוליהן האשה גובה שלא בגט אך בכתובה לבד ואינו נאמן לומר פרעתי עד שיראה שובר ובע"ח גובה שלא בפרוזבול דמסתמא אמרי' בודאי שמסר שטרו לב"ד ועשו לו פרוזבול ומפני הסכנה שלא ימצא בידו שרפו. פי' פרוזבול מפורש במס' גיטין בפ' השולח הלל התקין פרוזבול כדי שלא תשמט שביעית שמוסר שטרותיו לב"ד שיגבו חובו מהמלוה כ"ז שיתבענו דהשתא לא קרינא ביה ל"י שאינו תובע כלום אלא מב"ד תובע וב"ד שהפקרן היה הפקר יורדים לנכסיו:

ודייקינן ש"מ כותבין שובר דאי אין כ"ש ניחוש דלמא מפקא לה לכתובה וגביא בי'. פי' מדקתני גובה כתובה בהוצאת גט ולא חיישינן דלמא אערומי מערמא והדרה ומפקה כתובה בב"ד אחריתי ולאחר מיתתו תגבה מן היורשים כתובת אלמנה לאמר לא נתגרשתי ולא נפרעתי דאילו בעידי גירושין לא מציא למיגבי דהא קרעי ליה לגיטא ותנן כתובה ואין עמה גט אינה גובה כלל ומדלא חיישינן ש"מ כ"ש ע"כ של לוה וא"י להשמט ולומר לא אפרע עד שתחזיר לי שטרי שמא תחזור ותוציאנו אלא אומרים לו פרע והוא יכתוב לך שובר ואוקמי' רב במקום שאין כותבין כתובה. פי' לעולם מהא ליכא למשמע מיניה אי כ"ש אי לא וא"ת ניחוש דלמא מפקא וכו'. בהא ליכא למיחש דבמקום שאין כותבין כתובה עסקינן אלא על תנאי ב"ד סומכין ובע"כ פורעה וכותבין לו שובר אבל במקום שכותבין ואומר' אבדה כתובתי לעולם לא גביא עד דקרעה לה ושמואל אמר אף במקום שכותבין כתובה וכגון שהביאה ראיה שאבדתה אבל בלא ראיה אינה גובה שאין כותבין שובר ופי' המורה ש"מ כ"ש ופלוגתא היא בב"ב וקי"ל כמ"ד אין כ"ש לפי שנמצא שומר שוברו מן העכברים וגם ר"י ז"ל כתב הא מתני' אוקמי' שמואל במקום שא"כ והל' כוותיה וכך פסק גם ר"ח ז"ל ואינו נ"ל דהא בגט פשוט פסקינן הל' כ"ש ואמרי' התם ולא היא אפילו אכולה נמי כותבין וכו' עד מתקיף לה אביי ואלא מאי [כ"ש] אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי א"ל רבא אין עבד לוה לאיש מלוה ורב ושמואל הוא דס"ל שאין כ"ש לפי מה דסברי אינהו מוקמינן מתני' דלא תשמע מינה דכ"ש וכיון דלית הלכה כוותייהו אית לן לאוקמי מתני' אפילו במקום שכותבין כתובה והיא טענה אבד שטר כתובה וכ"ש (והרב חולק בין כתובה למלוה דלכתובה אין כ"ש ולמלוה כ"ש) א"ר בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת. פי' דקסבר רב דוקא מו"מ שהן תנאי ב"ד גובה בלא כתובה ולא מצי למטען פרעתי אבל תוספת דלא הוי תנאי ב"ד אינה גובה בלא כתובה דמצי למטען פרעתי וגובה דקתני מתני' עיקר קאמר ולא תוספת וכי מפקא כתובה בלא גט תוספת גובה ולא עיקר דחיישינן שמא גבאתו ע"פ הגט ואין הבעל צריך שובר דאין לחוש מעתה לכלום ושמואל פליג עליה ואמר דבגט גובה הכל אפי' תוספת דככתובה דמיא לכל מילי ובמקום שיש להם מנהג ידוע לכל הנשים כמה היא התוספת גובה התוספת בלא כתובה וקי"ל הל' כשמואל בדיני הלכך אשה שאבד שטר כתובתה גובה מן היורשים בין כתובה בין תוספת הידוע בעיר ולא חיישינן לפרעון מיהו לא גביא אלא בשבועה כדין כל הבא ליפרע מנ"י שהרי אף כתובה עצמה אמרי' אין אלמנה נפרעת מנ"י אלא בשבועה והאי דלא חיישי' לפרעון דלא פקעה כתובתה לגמרי אבל מידי שבועה אינה נפטרת:

גמ' שמעת מינה כותבין שובר דאי אין כותבין שובר ליחוש דלמא מפקא לה לכתובתה וגביא בה. פירש מדקתני מתני' דמגבינן לה בגט שלא בכתובה שמע מינה דכותבין שובר. דאי אין כותבין שובר כי מהימנא נמי דכתב לה ואבדה כתובתה ולא נפרעת לה ומגבינן לה בגט שלא בכתובה. ליחוש דלמא הדר מפקא לה לכתובת' וגביא בה בעידי מיתה. וכי תימא וטעמא מאי סלקא דעתך דלא כתבינן שובר דלמ' מירכס תברא והדר תבע ליה בשטרא. אם כן כי אמרת דלא פרעינן לה בדלא מהדרא שטרא כתובתה מאי מהני. דהא אפילו כי מהדר' שטר כתובה נמי הרי הוא צריך לשמרה מן העכברים דאלו מירכסא נמי הרי היא יכולה לחזור ולתבעו בעידי מיתה דאמרה לא כתב לי דהא אמרי' דאלו אמרה הכי דמהימנ'. וכיון דכן הוה לי' היכא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר וודאי כותבין שובר. י"ל אפי' הכי שמעת מינה. דאלו הוה סבירא לן אין כותבין שובר אע"ג דלא סגי' לי' באהדורי שטר כתובה דאכתי איכא למיחשכדאמרן. מ"מ לא הוה פרעינן לה בלאו הכי כלומר בדלא מהדרה שטר כתובה שיותר הדבר מזומן וקלה לתבעו כששטר כתוב' ביד' משאין לה שטר כתוב'. ותו דכי לא מהדרי' לי' שטר כתובה אלו אתיא למיגבי מיני' בעידי מית' ואית לה כתובה אפי' אי משכח בעל ההיא שעת' ראי' דכתב לה גביא מיני' כיון דשטר כתוב' בידה ולית לי' תברא דאירכס לי'. ואלו מהדרינן לי' שטר כתובה אפי' מירכסא לי'. אלו אתיא למהדר למיגבי מיני' בעידי מית' אלו משכח בעל השתא ראי' דכתב לה לא מציא למיגבי מיני' כיון דלא חיישינן להכי וודאי ש"מ כותבין שובר ואע"ג דלקמן מתרצינן לה ביושבת תחת בעלה. התם הוא בנשואה אבל אכתי קשי' מארוס' דבשלמא לקמן מתרצינן עלה דהוי היכא דלא אפשר וכל היכא דלא אפש' וודאי כותבין שובר. אבל השתא דקס"ד דאפי' במקום שכותבין איירינן כיון דאיכא כתוב' והוי היכא דאפשר קשי' לן היכי גביא בלא כתוב' ולא חיישי' להכי דילמא בתר הכי גביא בעידי מיתה ובכתובת' ומדלא חיישינן להכי וודאי שמעת מינה כותבין שובר. ואוקמה רב במקום שאין כותבין דליכא כתוב'. וכיון דכן איפרקא לה קשיין דתו ליתה לההיא חשש' דדלמא מפקא לכתוב' דהא ליכא כתובה וגט דמתני' דווק' כדמשמע לן נמי מעיקרא והכי נמי משמע לן לעולם. ומ"מ אפילו במקום שאין כותבין האי דגבי' כתובת' משום טעמא דהטועין אחר מעשה ב"ד הוא. דאי לאו הכי אע"ג דגט השתא במקו' שטר כתוב' גופ' קאי מדינא ודאי הוה יכיל למיטען פרעתי אי לאו משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כדאיתה התם. ומיהו לית לי' לרב דינא דהטוען אחר מעשה ב"ד אלא במקו' שאין כותבין. אבל במקו' שכותבין לא ובהא פליגא אדר' יוחנן. ושמואל אמר אף במקום שכותבין כתוב' פי' מתני' אפי' במקום שכותבין כתוב' היא שנוי':

ולשמואל כותבין שובר כלומר אם כן לשמואל הדרא לה קושיין לדוכתא דשמעת מינ' כותבין שובר. ואתא רב ענן לפרוש' משמי' דשמואל דהכי הוא דינא דבמקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראי'. כלומ' וכיון שהביא ראי' הוה לי' כמקום שכותבין. ובמקום שכותבין ואמר' לא כתב לי עלי' להביא ראי'. כלומר וכיון שהביאה ראי' שלא כתב לה הוה לי' כמקום שאין כותבין. וכיון דכן היינו דקא מוקים לה לשמואל אפי' במקום שכותבין כלו' והביא' היא ראי' שלא כתב לה. וכיון דכן הדר לי' מקום שאין כותבין ותו ליכא למיחש דדלמא מפקא לה לכתובת' דהא ליכ' כתובה. ומסתברא דהא דשמואל פליגא אדרב. דרב סביר' לי' דאלו במקום שכותבין אע"פ שהביא' ראי' שלא כתב לה בשעת נישואין אכתי לא הוה לי' כמקום שאין כותבין. אלא כמקום שכותבין. דכיון דמקום שכותבין הוא הרי היא עומדת ליכתב. ואע"פ שלא כתב לה בשעת נישואין חוששין שמא אח"כ כתב לה וכיון דאין כותבין שובר לא גביא בגיטא בלחוד אלא בכתוב'. ור' יוחנן פליג אתרווייהו וס"ל דאפילו במקום שכותבין עליו להביא ראי' שכתב לה. ואם לא הבי' ראי' גובה שלא בכתוב' בין בטוענת לא כתב לי בין בטענ' כת' לי ואבדתי'. דהיינו דאמר ר' יוחנן הטוען אחר מעש' ב"ד לא אמר כלום כדפרי' לה התם בב"ב בהדיא דכותבין שובר. אשתכח דג' מחלוק' בדבר רב ושמואל ור"י ומחלוקת' מפורש':

ואף רב הדר בי' כלומר ממאי דמוקי' לה למתני' במקום שאין כותבין דווקא. דאמר רב בין כותבין בין אין כותבין הוציאה גט גובה עקר דכתוב' גבי עקר לא מהני מידי דלגבי עקר לעולם הוי כמקום שאין כותבין וגט היינו שטר כתובה דעקר. וטעמי' דרב משום דכיון דקים לן דכל אתתא אית לה לעולם מנה מאתי' מתנאי ב"ד תו לא מיבעי לה ראי' אחריתי וכיון דכן כי אית לה נמי לא מהני מידי ולא מהני לן כתובה כלל אף במקום שכותבין אלא לענין תוספ'. במקום שכותבין כתוב' וודאי אינה גובה תוספת אלא א"כ שטר כתוב' יוצא מתחת ידה ומחזירתו לו דקיי"ל אין כותבין שובר אבל במקו' שאין כותבין וודאי גט היינו כתוב' בין לענין עקר בין לענין תוספ'. וכל הרוצה להשיב יבא וישיב. דהשתא וודאי אתיא לה מתני' שפיר דקתני הוציאה גט ואין עמה כתוב' גוב' כתובתה אפי' במקום שכותבין. ומאי כתובה עקר כתובה והיינו דמגבינן לה מיני' דלגבי עקר לעולם מקו' שאין כותבין הוא וגט היינו כתובה. והשתא קיי"ל גט דווקא אבל עידי גירושין לא כדאמרן. ותו ליכא למשמע מינה כותבין שובר דליתה לחששא דדלמא מפקא לה לכתובה וגביא בה. דהא עקר לא מיגבי לעולם בכתובה ולגבי דידי' כתובה לא מהני מידי אלא כמאן דליתה כלל. וגרושה גובה בגט ואלמנ' בעידי מיתה במקום שאין כותבין לגמרי. ואיכא דאמרי דאליבא דרב לא קאמרינן אלא בגרושה דגביא בגט תו ליכא למיחש למידי. אבל אלמנה כיון דאיכא למיחש לעידי מיתה דילמא גביא בהו והדרא וגביא. וקיי"ל אין כותבין שובר ודאי לא גביא לעולם אלא בכתובה. והא ליתה דא"כ מאי חזו רבנן למימר במקום שכותבין בגרושה לאפוק' מדינ' דלא תיגבי בכתובה כלל אלא בגיטא וגיטא תיקום במקום כתובה לגמרי ואי אית לה גביא ואי לא לא גביא ומאי אהנו לה רבנן בהכי כי משוו גיטא במקום כתובה. אדרבה עדיפ' לאוקמ' אדינא דתיגבי בכתובה ואי אית לה כתובה גביא ואי לא לא גביא דהא לא מהני לה האי טפי מהאי. ואיכא דמפרשי דאהני דאלו גביא בכתובה אי מירכסא תו לא מציא גביא. אבל גיטא בלאו הכי נמי אית לה למינטרי' שהיא צריכ' לו לראי' שתנשא בו והקילו עלי' שאינה צריכה אלא לשמירת אחד להם. ולא נהיר ומחוורתא דמלתא כדאמרן דלגבי עיקר אפי' במקום שכותבין הוה לי' כמקום שאין כותבין לגמרי. ואלמנה גביא בעידי מיתה שלא בכתובה במקום שאין כותבין לגמרי. והשתא אתיא שפיר דאיכ' למימר משום טעמא דפרישנא לעיל דרבנן שוויה לעיקר כאלו אין כאן כתובה כלל:

תנן כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי הרי אלו לא יפרעו בשלמא לשמואל מוקי' לה במקום שאין כותבין. פי' או במקום שכותבין והביאה ראי' שלא כתב לה דהיינו מקום שאין כותבין כדפרי'. וכיון דכן דינא הוא דכיון דלית' גט בידה דניהמני' לדידי' דהא כבר פרעה בגיטא דאפיקתי' מעיקרא ותבעי בגיטא דהא קים לן דאלו טעין ואמר לה כתבתי לא מהימן ואמרי' לי' זיל אייתי ראי' ואי לא מייתי ראי' אמרי' לי' זיל כרע'. אלא לרב נהי דעקר לא גביא דליכ' גט כלומ' וגט גבי עקר לעולם היינו שטר כתובה ולא גביא עקר לעולם אלא בגט. תוספת מיהא תיגבי דהא מוקים לה רב אפי' במקום שכותבין ליכא למיחש לפרע' תוספת משום גיטא דבמקום שכותבין לעולם לא מגבי' לה תוספת אלא בשטר כתובה. וכיון דכן תוספת מיה' תיגבי דכיון דמפקא שטר כתובה ודאי היינו ראי' דלא פרעה:

אמר רב יוסף הכא במאי עסיקי' בשאין שם עידי גירושין. לאו למימרא דרב יוסף מפרש לגט דמתני' עידי גירושין. דהא פרישנא דאליבא דרב וודאי דווקא בגט כיון דקיימא לן דלגבי עקר לעולם הוי מקום שאין כותבין וגט במקום שאין כותבין היינו שטר כתוב' והוא הדין נמי אליבא דר' מעיקרא ואליבא דשמואל דמוקמי לה במקום שאין כותבין מתני' וודאי גט דווקא קאמר והכי נמי משמע לן לעולם כדפרי' במתני'. אלא הכי קאמר דהשתא אליבא דרב סיפא קתני הוציא' כתוב' בלא גט בדליכא ראי' אחריתי דגירושין נמי אלא גט וגט נמי ליתי' דאבד הימנה. אבל וודאי גט דרישא דווקא והוא הדין לסיפא אלא דסיפא מיצטריך לן לפירושה הכי דלית לה נמי ראי' אחריתי דגירושין כדפרי' והאי דתנא לה הכי סיפא ולא תנא בהדיא ליכא עידי גירושין כלל משום דאורחא דמלתא קאמר דמסתמא היינו ראי' דגירושין דאית לה לאתתא גיטא ותו לית לה ונקט נמי לישנא דרישא דגט דרישא וודאי דווקא וכיון דהכי היא דליכא עידי גירושין מיגו דיכול למימר לא גירשתו' יכול למימר גרשתי' ונתתי לה כתובת'. ואיכא דקשיא לי' כיון דקיי"ל דגט דמתני' דווקא ובלאו גט לאו גבי' למה לי' למיתני במתני' והוא אומ' אבד שוברי בלאו הכי נמי מהימן למימר פרעתי בגיט' ולהכי לא מפיק לי'. ולית' כדפרי' במתני' דהכי נמי קאמר דכיון שאבד גיטא אף שוברו אבד. אי נמי דהא קמ"ל דאפי' מוד' לה דלא קרעי' לגיט' מהימן למימר פרעתי' שלא בב"ד בשובר מהאי מיגו דאמרן דאיבעי אמר פרעתיך בב"ד וקרעוהו לגיטי כיון דליתי' לגיט' וה"ה נמי בלא שוב' ולא אמרינן לי' אחוי תבריך דקסבר היינו תברא דתו לא יכלה למתבעיה דאלו טען ואמר לה פרעתי מהימן כדפרשי' התם בבבא בתרא בטעמא דאמרי' אטו כל מאן דמגבי בי דינא מיגבי אלא אורחא דמילתא דנקט. ולרב א"ש דמוק' לה במקום שכותבין ובדין הוא דכיון דאית לה כתובה לא מהימן אלא משום מיגו והיינו דבעי למטען הכי דאי לא אע"ג דאיכ' מגו ריע טענותיה דאמרי' לי' אמאי פרעת ובדלא אהדרה כתוב' ניהלך אי לכתוב לך תבר'. וכיון דכן הוה לי' כמיגו במקום עדים ולא מהימן ולהכי בעי' דקא טעין הכי דאבד שוברו. והשתא וודאי אתיא שפיר אליבא דכולהו:

כתובה ואין עמה גט כו'. ואם תאמר כיון שהוא אומר שכתבה לו שובר אף על פי שנקרע הגט הרי הוא מודה שנכתב כדי שלא תגבה פעם אחרת בכתובה בלא גט ואם כן כיון שאין השובר בידו יש לו לפורעה. כבר נשמר רש"י שכתב שהוא טוען שאין לו לפורעה בכתובה בלא גט שכבר נפרעה בגט כו' מכח אלמנות בכתובה אבל בכתובה בלא גט אפילו בעידי גירושין אין לה לגבות. ריב"ש ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל כתובה ואין עמה גט כו'. פי' כתובה ואין עמה גט ואפילו יש לה עידי גירושין היא אומרת אבד גיטי קודם פרעון והוא אומר אבד שוברי וכבר פרעתיך. ואם תאמר למה לי למטען אבד שוברי תיפוק ליה דלא מפקא גיטא לא גביא מזו כבר נשמר רש"י ז"ל שכתב והוא אומר כבר הוצאת גיטך בב"ד ואמרת שטר כתובתי אבד וגבו ב"ד הכתובה ע"פ הגט ולי נכתב עוד שובר על הכתובה שאם תוציאי עוד שטר כתובה ותבואי לב"ד לגבות מכח אלמנות שיהא לי השובר לעד וזה השובר אבד ממני. ע"כ. ואשמועינן תנא אגב אורחיה דאף על גב דמחיים לא בעי שובר דגיטא הקרוע היינו שוברה ואינה יכולה לגבות בעידי גרושין אפ"ה מבעי ליה למעבד תברא נמי להיות לראיה אם תבא לגבות בכח אלמנות ואף על גב דעביד תברא לא סמכינן עלה בלחוד שמא יאבד וקרעי' גטא וכתבי' תברא עלוהי דכיון דאמור רבנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן דלא תגבי תרי זמני. ויש עוד לפרש והוא אומר אבד שוברי שבתוך הגט כלומר שכבר פרעה ונכתב השובר בתוכו ואם איתא נאבד הוא ושוברו אבד ופרש"י הוא עיקר ונכון יותר ע"כ. ונראה דלהכי קתני והוא אומר אבד שוברי ולא קתני והוא אומר פרעתי ונקרע הגט דהיינו עיקר הטענה למאן דאמר אין כותבין שובר משום דאי לא טעין אבד שוברי ריע טענתיה וטענתא דידה עדיפא טפי משום דאין אדם פורע עד דמתקן כל מאי דאפשר לתקוני וכל שכן מאן דפרע בב"ד דב"ד מתקני ליה כל מאי דאפשר לתקוני והילכך זה שאין שוברו בידו אף על גב דלגבי דידיה לא מצטריך ליה מ"מ לגבי יורשין צריך הוא לשובר ואיניש קא מהדר בדינרי יורשיו ולא בהפסדן הילכך אם איתא דפרעיה הוה ליה למכתב תברא דילמא מפקא לה לכתובה ותגבה שנית לאחר מותו לכך הוא טעין אבד שוברי דהיינו עיקר טענתיה והא כתיבנא לעיל בשם תוספות שאנץ דלהכי נקט אבד שוברי משום דבלאו הכי לא מהימן לומר פרעתי כו' והיינו כדכתיבנא כנ"ל:
וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול פירוש דסבר האי תנא שאין המלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ובפרק השולח פרכינן מינה לרב דאמר נאמן ואוקמא למלתא כתנאי והלכתא כרב דאמר נאמן. ובמקומה פרשנוה בס"ד. הריטב"א ז"ל:
מן הסכנה ואילך שהיו גוזרים שלא לקיים מצות והיו מתיראים שלא לשהות גט ופרוזבול מפני השמד ושורפין אותו לאלתר דגט מצות איסור אשת איש הוא ופרוזבול מצות שביעית היא גובה כתובתה בלא גט דלא מצי בעל טעין נתקרע בב"ד ופרוזבול נמי לא מצי טעין לא היה לך פרוזבול. רש"י במהדורא קמא:

וכתבו תלמידי רבינו יונה מן הסכנה ואילך כו'. גובה כתובתה כו' והוא דאיכא עידי גירושין דאי לא במאי גביא וגבי פרוזבול נמי רוצה לומר שלא בשטר פרוזבול אבל עידי פרוזבול צריך וגבי פרוזבול לית הלכתא כי האי מתניתא דבהדיא אוקימנא לה בפרק השולח כו' ואפילו שלא בשעת הסכנה נמי אם אמר פרוזבול היה לי ואבד נאמן ואף על פי שאין לו עידי פרוזבול וכתב הרמ"ה ומסתברא דמחייב שבועה כעין דאורייתא. ועוד כתב דהא דאמרינן דמן הסכנה ואילך לא תימא דוקא בשעת הסכנה אלא אפילו שלא בשעת הסכנה נמי דתחלה הוצרכו לעשות התקנה בשעת השמד ורצו שישאר לדורות דילמא גזרי שמדא ודייק הכי מלישנא דקאמר ומן הסכנה ואילך ולא קאמר ובשעת הסכנה ועוד האריך בפירושיו להביא ראיות מסוגית הגמרא והרצית אותם לפני מורי הרב נר"ו ולא הודה לי. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל:

גמ' ש"מ כותבין שובר מדקתני הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה שמע מינה דכותבין שובר מדקתני גובה כתובתה בהוצאת הגט ולא חיישינן דילמא איערומי קא מיערמא והדרא ומפקא כתובתה בב"ד אחרינא ותגבה לאחר מיתתו בתורת אלמנה לאמר לא נתגרשתי ולא נפרעתי דהא ודאי בתורת גרושה לא הדרא וגביא דהא קרעי ליה לגיטא וכי הדרא מפקא לכתובה בלא גט נמי תנן במתני' לא יפרעו ומיהו הוה לן למיחש שמא תמתין עד שימות ותגבה כתובת אלמנה ומדלא חייש שמע מינה דכותבין שובר על כרחו של לוה ואינו יכול להשמיט עצמו ולומר לא אפרע לך עד שתחזיר לי השטר שמא תחזור ותוציאנו אלא אמרינן פרע והוא יכתוב לך שובר דאי אין כותבין שובר ליחוש כו'. ובבבא בתרא נקטינן כמאן דאמר אין כותבין שובר. רש"י במהדורא קמא:
וכתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל וז"ל ליחוש דילמא מפקא לכתובתה וגביא ביה פרש"י ז"ל בעדי מיתה וכן עיקר ופירושא דקא סלקא דעתין השתא כדלקמן דקרעיה גיטא ומ"ה לא קשיא לן בגמרא אמאי גובה בגט ליחוש דילמא כבר פרעה דאי פרעה איבעי להו למקרעיה לגיטא ומשום הכי נמי לא חיישינן דגובה בגט שני פעמים אלא הא מקשינן ליחוש דילמא הדרא וגביא בעדי מיתה כדפריש הרב ואי קשיא לך נימא ליה ביושבת תחת בעלה וכדאמרינן לקמן הא לא קשיא דהשתא ס"ד למימר בין יושבת בין אינה יושבת אי נמי דחיישינן דילמא סמוך למיתה גירשה ולא ס"ד למימר איהו דאפסיד אנפשיה. עד כאן:
וכתב ריב"ש פירוש לפירושו דכי היכי דלקמן כי אמרינן דגביא בעדי מיתה ביושבת תחתיו מקשי וליחוש דילמא סמוך למיתה גרשה כלומר דאפילו סמוך למיתה אמרינן במתניתין דגביא בגט ותפשוט דכותבין שובר ולא ס"ד למימר איהו דאפסיד אנפשיה כדמתרץ בתר הכי דאם כן לא פשטינן מידי בעלמא ה"נ סבירא ליה למאן דמקשי הכא כי אמרינן דגביא בגט אפילו בגרשה סמוך למיתה אף על גב דגביא בתר הכי בעדי מיתה תפשוט דכותבין שובר ולית ליה טעמא דאיהו דאפסיד אנפשיה. וכבר כתב הרב דהך קושיא והך דלקמן חדא כמו שאכתוב בסמוך. ע"כ:
עוד הקשה ריב"ש ז"ל דמאי קושיא דשאני הכא דאפילו מהדרא ליה שטר כתובה בעי לשומרו מן העכברים כדי שלא תגבה בעדי מיתה מיורשין למאן דאמר דאפילו במקום שכותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואם כן בכי הא כותבין שובר לכולי עלמא דהא לא מפקא ליה מיניה מידי אם ישמור השובר או הכתובה. ותירץ דאי אין כותבין שובר גם בזה אין כותבין שהרי טוב לו יותר בחזרת כתובה שאפילו יאבד לה אינו קלה כ"כ לשאול בלא כתובה כמו שהוא עתה אם יאבד שוברו שתוציא שטר הכתובה ותתבענו להדיא. ולזאת הקושיא תירץ הרשב"א עוד וז"ל וי"ל דהא פרישנא לעיל דאפילו במקום שאין כותבין אם הביא הבעל ראיה שכתב לה שיהא נאמן לומר פרעתי בשלא יהא שטר כתובתה יוצא מתחת ידה:

וז"ל הרא"ה שמע מינה כותבין שובר כו'. פי' מדקתני מתני' דמגבינן לה בגט שלא בכתובה שמע מינה דכותבין שובר דאי אין כותבין שובר כי מהימנא נמי דכתב לה ואבדה כתובתה ולא נפרעת לה ומגבינן לה בגט שלא בכתובה ליחוש דילמא הדר מפקא לה לכתובתה וגביא בה בעדי מיתה וכי תימא וטעמא מאי סלקא דעתך דלא כתבינן שובר דילמא מרכס תברא והדר תבע ליה בשטרא אם כן כי אמרת דלא פרעינן לה בדלא מהדרא שטר כתובתה מאי מהני דהא אפילו כי מהדרא שטר כתובה נמי הרי הוא צריך לשמרה מן העכברים דאלו מירכסא נמי הרי היא יכולה לחזור ולתבעו בעדי מיתה דאמרה לא כתב לי דהא אמרינן דאלו אמרה הכי דמהימנא וכיון דכן הוה ליה היכא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר ויש לומר אפילו הכי שמע מינה דאלו הוה סבירא לן אין כותבין שובר אף על גב דלא סגיא ליה באהדורי שטר כתובה דאכתי איכא למיחש כדאמרן מכל מקום לא הוה פרעינן לה בלאו הכי כלומר בדלא מהדרא שטר כתובה שיותר הדבר מזומן וקלה לתבעו כששטר כתובה בידה משאין לה שטר כתובה. ותו דכי לא מהדרינן ליה שטר כתובה אלו אתיא למיגבי מיניה בעידי מיתה ואית לה כתובה אפילו אי משכח בעל ההיא שעתא ראיה דכתב לה גביא מיניה כיון דשטר כתובה בידה ולית ליה תברא דאירכס ליה. ואלו מהדרינן ליה שטר כתובה אפילו מירכסא ליה אלו אתיא למהדר למיגבי מיניה בעידי מיתה אלו משכח בעל השתא ראיה דכתב לה לא מציא למיגבי מיניה כיון דלא חיישינן להכי ודאי ש"מ כותבין שובר ואף על גב דלקמן מתרצינן לה ביושבת תחת בעלה התם הוא בנשואה אבל אכתי קשיא מארוסה דבשלמא לקמן מתרצינן עלה דהוי היכא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר אבל השתא דקס"ד דאפילו במקום שכותבין איירינן כיון דאיכא כתובה והוי היכא דאפשר קשיא לן היכי גביא בלא כתובה ולא חיישינן להכי דילמא בתר הכי גביא בעידי מיתה ובכתובתה ומדלא חיישינן להכי ודאי שמע מינה כותבין שובר ע"כ. ורש"י תירץ כל זה במאי דכתב שמע מינה מדקתני גובה כתובתה בהוצאת גט ולא חיישינן דילמא איערומי מיערמא והדרא ומפקא כתובתה בבי דינא אחרינא ותגבה כו' פי' לפי' דאיברא ודאי דאפילו מהדר ליה שטר כתובה בעי לשמרו מן העכברים מכל מקום היכא דאיכא למיחש להערמה היה לנו לחוש אי סברינן בעלמא דאין כותבין שובר ויכול הוא להשמיט ולומר לא אפרע עד שתחזיר השטר דאיערומי קא מערמת וה"נ כיון דהויא מקום שכותבין ולא מהדרא שטר כתובה מוכחא מילתא דקא מערמא ולא הוה לן למיתב לה כתובה בהוצאת הגט בלחוד אלא שמע מינה דבעלמא כותבין שובר בעל כרחו של לוה ואינו יכול להשמיט עצמו ולומר לא אפרע עד שתחזיר שטרי ובהכי מתרצה נמי קושיא אחריתי דלא מצינן לתרוצי ביושבת תחת בעלה וכמו שתירץ הרא"ה דוק ותשכח. אי נמי לדידה דמוציאה גט בלא כתובה בעינן לתקוני דלא ליתבו לה כתובה משום דחיישינן דקא מערמה וכדכתיבנא אבל אין לתקן לאלמנה דאין אנו רואין בה צד הערמה דהרי מוציאה כתובתה ועדי מיתה דלא ליתנו לה כתובה אלא במכירין אותה שבשעת מיתתו היתה יושבת תחת בעלה ומיהו לקמן עלה דרבא דסבירא ליה גט גובה עיקר דהכי תקון רבנן ואין כאן צד הערמה משני שפיר ביושבת תחת בעלה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
עוד כתב רש"י ז"ל דקושיין היינו דקי"ל כמ"ד דאין כותבין שובר וכתב עליו הריטב"א דלא דק מרן דאדרבה מסקנא התם כמ"ד כותבין. וכן הקשו בתוספות דאדרבה התם משמע דקי"ל דכותבין דקאמר האידנא דכתבינן תברא כו' ואפשר לתרץ דהכי קאמר האידנא דכתבינן תברא כו' פי' אף על גב דשורת הדין אינו כן נהגו כן שלא להפסיד חובו של מלוה בכדי ותנעול דלת בפני לווין דיצטרך המלוה לשמור שטרו ואם יאבד שטרו יאכל הלה וחדי ולכך האי דלא כתבינן תברא כדי שיקפצו ללות:
וריב"ש כתב וז"ל שמעת מינה כותבין שובר כתב רש"י דפלוגתא היא בבבא בתרא וקיימא לן כמאן דאמר אין כותבין דאינהו סבירא להו הכי התם ואפשר שרצה לומר רש"י התם דקי"ל דאין כותבין שובר כדי שלא יאבד שוברו של זה ויאכל הלה וחדי אי לאו משום טעמא דעבד לוה לאיש מלוה והכא בכתובה ליתיה להאי טעמא ע"כ. נמצא דלשיטה זו כי מתמהינן וקאמרי שמע מינה כותבין שובר היינו דכותבין שובר בכתובה דנמצא צריך לשמור שוברו מן העכברים דהאי טעמא קאי בגמרא התם בפרק גט פשוט אי לאו דמהדרינן עלה עבד לוה לאיש מלוה ובכתובה ליכא למימר בה עבד לוה ורש"י לא פירש כן דהרי כתב להדיא שמע מינה כותבין שובר על כרחו של לוה כו' אלמא כי קא מתמהינן שמע מינה כותבין שובר אבעלמא נמי קאי דהיינו לוה ומלוה ואם תשאל היכי מדמינן להו אהדדי דמשום דכותבין שובר הכא בכתובה דהכי נמי כותבין גבי לוה ומלוה ותקשי דהא קי"ל בעלמא דאין כותבין שובר וכי היכי דהכא בכתובה אית לן למימר אין כותבין הכי נמי בעלמא גבי שאר שטרי חוב וכדמשמע לשון הרב בפשוטו דילמא איברא ודאי דהכא בכתובה אית לן למימר אין כותבין משום דליכא למימר עבד לוה לאיש מלוה. תשובתך הכי נמי איכא לאקשויי איפכא דבשלמא בעלמא איכא למיחש דהדר מפיק שטרא וגבי ביה בבי דינא אחרינא והיזק מצוי וקרוב הוא ולכך יכול להשמיט עצמו ולאמר לא אפרע עד שתחזיר שטרי שמא תחזור ותוציאנו ולא כתבי תברא כיון דהיזקו קרוב אבל הכא בכתובה אין לחוש דדילמא הדרא מפקא שטר כתובתה דבתורת גרושה לא הדרא גביא דהא קרעינן לגיטא וכי הדרא מפקא לכתובה בלא גט תנן במתני' הרי אלו לא יפרעו ולשמא תמתין עד שימות ותגבה בתורת אלמנות לא הוה לן למיחש דהויא לה חששא רחוקה ולכך לא ממנעינן מלפרוע לה כתובתה ואפילו שובר לא היה צריך אלא דכל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן וכיון שכן דאיכא פנים לכאן ולכאן מעתה שוין הם ומייתינן מכתובה לשטר חוב דעלמא ומשטר חוב דעלמא לכתובה כנ"ל ודוק שהפך רש"י בפירושיו מאי דקאמר בגמרא דאי אין כותבין שובר ליחוש דילמא מפקא כו' פירש לך מרן במאי דקאמר תלמודא שמע מינה כותבין שובר והיינו כדי לאסוקי עלה שמע מינה כותבין שובר על כרחו של לוה וכו' וכדפרשי' וקל להבין והתוספות לא פירשו כן אלא הכי פירושא שמע מינה כותבין שובר ותקשי למאן דאמר התם דאין כותבין שובר וקשיא להו לפי שיטתם דממתני' קשיא לן אמאן דאמר אין כותבין ולא קשיא לן אמתני' מידי דא"כ מסיפא דקתני וזה אומר אבד שוברי הוה מצי למידק כדי לאקשויי למאן דאמר דאין כותבין שובר דהא קמן דמתניתין להדיא קתני דכותבין שובר כדקתני וזה אומר אבד שוברי ולמה לי לאוכוחי מרישא דמתניתין דלא קתני לה בהדיא אלא על ידי שקלא וטריא שמעינן לה ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דבעינן לאקשויי אפילו ארישא דמתניתין דלא קתני לה להדיא ועוד קשיא מרישא אסיפא דמרישא משמע דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ומסיפא משמע דמצי למטען אחר מעשה בית דין דמה לי הוציאה גט ומה לי הוציאה כתובה ומשום דכי אקשינן מרישא אסיפא אין אנו נוטים לא בתר רישא ולא בתר סיפא להכי קא פריך עלה דרישא לאוכוחי דסיפא קושטא קאמרה ותקשי ארישא דקיימא לן בעלמא דאין כותבין שובר והא דקתני בסיפא והוא אומר אבד שוברי היינו מאי דקתני ברישא הוציאה גט כו' דהוה טעין כבר הוצאת הגט בב"ד ואמרת אבד שטר כתובתי וכדפרש"י ז"ל וכבר אקשינן עלה דרישא וממילא מפריך נמי מאי דקתני אבד שוברי אבל לשיטת התוספות דבעינן לאקשויי מהך מתני' למאן דאמר אין כותבין אמאי שביק ממאי דקתני להדיא ופריך ממאי דלא ברירא כולי האי ועוד קשה לשיטת התוספות דמאי דפריך מהך מתני' למאן דאמר אין כותבין תקשי ליה מתני' גופא והוה לי' לפרושי מעיקרא פשטא דמתני' ושוב הוה ליה לאקשויי מינה ותירצו בתוספות דכבר ידעינן פירושא דמתני' לרבי יוחנן וכדפריש לה רבי יוחנן הכי נמי תפרש לה למאי דקא סלקא דעתא השתא וכבר ידוע דרבי יוחנן כמתני' ולכך לא הוצרך לפרושי מתניתין ואקשי מיניה להדיא ולשיטת רש"י ניחא דאין הכי נמי דה"נ פריך אלא דבעי לאקשויי עלה. וכדכתיבנא כנ"ל:
אמר רב לעולם אין כותבין שובר ומתניתין במקום שאין כותבין כתובה עסקינן הלכך כי הוציאה גט מידה ואין עמו כתובה לא מצי טעין בעל עברתי על מנהג מקומנו וכתבתי לה כתובה ומתירא אני שלא תוציא היום או מחר שטר כתובתיך עלי ואיני פורע ליך עד שתביא שטר כתובתיך דהואיל ובמקום שאין כותבין כתובה הוא לא מהמני' ליה אלא אמרין ליה זיל פרע ולא מצי טעין נמי פרעתיך הואיל ושאר נשים גובות כתובתן בגיטין שלהם וכי הוציאה כתובה בלא גט במקום שאין כותבין כתובה יכול לטעון בעל פרעתיך בגיטיך דאפקת עלי ונתקרע בב"ד וטענתי בפני ב"ד שכתבתי ליך כתובה ולא השגיחו לי ומפני שהייתי מתיירא משטר כתובה זה שכתבתי ליך פייסתי אל הדיינין לכתוב לי שובר וכתבו לי ואבד והואיל ואין כותבין שובר לא מצי טעין אבד שוברי דהא דאמרינן אין כותבין שובר משום תקנה דלוה הוא והיכא דקא בעי איהו שובר כתבינן ליה ומשום שובר לא מרע כחו ולא מידי דמצי טעין אבד שוברי. ל"א אבד שוברי לאו דוקא אלא אגב בדיחותא קאמר הכי כלומר את אומרת אבד גטי ואנא נמי אמינא אבד שוברי כאדם שמשחק בחברו. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל יהריטב"א רב אמר במקום שאין כותבין כו' פירוש השתא לית לן למיחש דילמא מפקא שטר כתובתה וכי תימא מכל מקום השתא גביא בגט ולבתר הכי גביא בעדי מיתה הוה ליה מלתא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר ע"כ:
וז"ל ריב"ש רב אמר במקום שאין כותבין כתובה עסקינן כלומר בעלמא אין כותבין שובר דאי אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי והכא נמי אי במקום שכותבין הוא לית לה כלום עד שתחזיר לו כתובתה וקרע לה אלא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן ועל כרחין כותבין שובר היכא דלא אפשר כגון לחששא בעדי מיתה ואינהו דנהוג הכי אפסידו אנפשייהו אבל גיטא דאפשר קרעינן ליה כדי שלא תגבה בו פעם אחר אם יאבד שובר של זה ע"כ. וכן כתב הרמב"ן ואסיק עוד והיינו דתנן במתניתין והוא אומר אבד שוברי אלמא כותבין שובר בהא אבל בעלמא לא ע"כ. והקשה ריב"ש אי במקום שאין כותבין מאי קא משמע לן מתניתין דגובה בגט בלא כתובה ושאין יכול לטעון פרעתי פשיטא שאם לא כן לעולם לא תגבה שהרי יכול לומר פרעתי ותירץ דהייתי אומר שגובה בגט בלא כתובה מיד סמוך לגירושין דלא מצי למטען פרעתי ומתניתין אשמועי' דלעולם גובה בגט בלא כתובה ואפי' כמה שנים אחר גירושין שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ע"כ. ולי משמע מפשטא דשמעתא דהשתא סבירא ליה לרב דבמקום שאין כותבין אפילו אייתי הבעל ראיה דכתב לה לא הויא כמקום שכותבין וגובה כתובתה בהוצאת הגט בלחוד וכתבינן ליה שובר דאיהו אפסיד אנפשיה לכתוב במקום שאין כותבין אבל בעלמא ס"ל לרב דאין כותבין שובר והיינו דקאמרינן בסמוך לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראיה כו' פירוש ואי מייתי ראיה שכתב לא גביא וכדפרש"י משמע דרב פליג נמי עלה דהא דאי לאו הכי למה לי' למנקט האי דאין כותבין דכולהו מודו ביה אלא כדכתיבנא ואפשר לרש"י ז"ל במהדורא בתרא הכין סבירא ליה דקצרי מאי דכתב במהדורא קמא וכתב במקום שאין כותבין כתובה אלא סומכים על תנאי בית דין ואפשר דהכי קאמר דמי שאינו רוצה לסמוך על תנאי ב"ד אפסיד אנפשיה וכתיב ליה תברא אע"ג דבעלמא אין כותבין ובסמוך נמי גבי הא דרב ענן האריך בלשונו וכתב עליו להבי' ראיה ואי מייתי ראיה או עדים שכתב לא גביא כו' ע"כ ובמהדורא קמא לא כתב כן וכדבעינן למכתב בס"ד. משמע דבעי לפרושי דרב פליג נמי עליה בהא וכדכתיב' והשתא ניחא דאשמועינן מתני' רבותא טובא לפי מאי דסבר רב השתא ולא תקשי מאי דקשיא ליה לריב"ש כנ"ל ומיהו במהדורא קמא לא פירש רש"י כן:
וזה לשון הרא"ה ואוקמה רב במקום שאין כותבין דליכא כתובה וכיון דכן איפרקא לה קושיין דתו ליתא לההיא חששא דדילמא מפקא לכתובה דהא ליכא כתובה וגט דמתני' דוקא כדמשמע לן נמי מעיקרא והכי נמי משמע לן לעולם ומכל מקום אפילו במקום שאין כותבין האי דגביא כתובתה משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד הוא דאי לאו הכי אף על גב דגט השתא במקום שטר כתובה גופיה קאי מדינא ודאי הוה יכול למטען פרעתי אי לאו משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כדאיתא התם ומיהו לית ליה לרב דינא דהטוען אחר מעשה ב"ד אלא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין לא ובהא פליגא אדרבי יוחנן ע"כ:
ושמואל אמר אף במקום שכותבין כתובה מתוקמא מתני' וכדפריש לה במאי דשמעי' מיניה דכותבין שובר ולשמואל כותבין שובר בתמיה כלומר שמואל דמוקים לה אף במקום שכותבין כתובה דכותבין שובר מתוקמא מתני'. רש"י במהדורא קמא:
והריטב"א כ' וז"ל ושמואל אמר במקום שכותבין כתובה עסקינן פירוש דמתני' בפשטה אפי' במקום שכותבין כתובה ואתמהינן ולשמואל כותבין שובר ולא תמיה דקושיא היא דהא אמאי דהא הכין הלכתא דכותבין שובר אלא שאלה היא בלשון תמיה כלומר נימא דלשמואל תנא דמתני' סבר כותבין שובר או איכא לתרוצה אפי' כמאן דאמר אין כותבין ודכותה בתלמודא טובא ע"כ:
וריב"ש כתב וז"ל ולשמואל כותבין שובר הא דמתמה הכי לאו משום דקיימא לן אין כותבין שובר אלא משום דשמואל גופיה סבירא ליה בפרק גט פשוט אין כותבין שובר ע"כ וזהו הנכון ומיהו קשי' דעיקר הקושיא חסר מן הספר דהוה ליה לאתויי הכא הא דקאמר שמואל בפרק גט פשוט דהיינו עיקר קושיא ונראה דמסוגיין הוא מוכרח דסבירא ליה לשמואל אין כותבין דאיבעי לאהדורי שמואל דאין הכי נמי דכותבין שובר אלא ודאי משמע דבעי לאהדורי דלא שמעינן ממתניתין דכותבין ולכך פריך דעל כרחין שמעינן מאוקמתי' דכותבין שובר ומאי אהדר שמואל עלה דקושיין ואפשר דלהכי כתב רש"י במהדורא בתרא ולשמואל כותבין שובר בתמיה. פי' בזה הוא התמיה ולא נצטרך לאתמוהא מדוכתא אחריתי והכי נמי דייק לשונו שבמהדורא קמא דוק ותשכח כנ"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל ושמואל אמר אף במקום שכותבין כתובה פירוש מתניתין אפילו במקום שכותבין כתובה היא שנויה. ולשמואל כותבין שובר כלומר אם כן לשמואל הדרא ליה קושיין לדוכתא דשמעת מיניה כותבין שובר ע"כ:
אמר רב ענן לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל גופיה ולעולם שאין כותבין שובר והכי פרש' לי דאי מקום שאין כותבין כתובה היא ואמר בעל כתבתי לה ולא אפרע לה מידי עד שתביא שטר כתובה אמרינן ליה זיל אייתי ראיה דכתבת לה ואי לא מייתית פרע לה והיינו דתנן הוציאה גט בלא כתובה גובה כתובתה אי לא מייתי עדים דכתב לה הואיל ומקום שאין כותבין הוא ואי מקום שכותבין כתובה הוא ואמרה בעית מינאי לאנסובי לך בלא שטר כתובה ולא כתבת לי מעולם עליה להביא ראיה דלא כתב לה הואיל ומקום שכותבין כתובה הוא והיינו נמי דקתני גובה כתובתה אי מתיא סהדי דלא כ' לה דכיון דמייתי ראיה דלא כתב לה תו ליכא למיחש דילמא מפקא לכתובתה וגביא בה ובעל לא מצי טעין לאחר נשואין בקשה מיני לכתוב לה וכתבתי לה ואיני משלם עד שתביא שטר כתובה דמסתפינא דלא תגבה בה זימנא אחריתי דהואיל ואית לה סהדי דלא כתב לה הויא איהי כמקום שאין כותבין כתובה וגביא בגיטא. סיפא דקתני כתובה ואין עמה גט כו' מתרץ לקמן אליבא דשמואל. מיניה דמר שמואל היינו שמואל גופיה ולאו מר שמואל מעלמא ואיידי דרב ענן תלמיד דשמואל הוה קרי ליה מר שמואל. רש"י במהדורא קמא. ודוחק לאוקמי מתני' במקום שכותבין דלשון גובה כתובתה משמע בלי ראיה כלל ואי מיירי במקום שכותבין בעינן לפרושה גובה כתובתה אי מייתי ראיה דלא כתב לה וקשיא נמי קושיית התוספות דכיון דבמקום שכותבין הוא ניחוש שמא אחר כך כתב דהא בריש פרק שני חיישינן להכי וכמו שכתבו התוספות ואין לפרש דמיירי מתני' בדאתיא ראיה דלא כתב לה מעולם ואפילו אחר נישואין כגון דמסהדי דמשנשאת לא זזה ידם מתוך ידה אי נמי כגון שהודה עכשיו בפניה' שלא כתב לה דהבו דלא לוסיף עלה דפשטא דמתני' משמע דגובה כתובתה בלי שום ראיה והיכי נפרש דבעיא אתויי ראיה דלא כתב לה מעולם הא ודאי דאין במשמעות משנתנו כן ועוד דאי הכי מאי למימרא והיה נראה לפרש דשמואל נמי לא מוקי מתני' אלא באין כותבין ואיכא בין רב לשמואל דלרב בין דהוא מקום שכותבין בין דהוא מקום שאין כותבין גובה כתובתה ואע"ג דאייתי בעל ראיה דכתב לה וכתבי' לעיל ולשמואל אי מייתי בעל ראיה דכתב לה אינה גובה כתובתה עד שתחזיר הכתובה ובין למר ובין למר לא מתוקמ' מתני' אלא במקום שאין כותבין והא דקא מסיים רב ענן במקום שכותבין ואמר למכתב לי כו' לאו לאוקמי מתני' בהכי קאמר אלא לאשמועינן דינא דבמקום שכותבין כתובה פירוש דאף במקום שכותבין לפעמים הדין נותן דגובה כתובתה וכגון שהביאה ראיה דלא כתב לה כך היה נראה לפרש ולא נהירא. ונראה לפרש דהכי קאמר לדידי מפרש' ליה מיניה דמר שמואל במקום שאין כותבין כו' פי' דמתני' הכי קאמר הוציאה גט כו' גובה כתובת' פי' דאי במקום שאין כותבין בלא ראיה כלל גובה כתובתה ובמקום שכותבין גובה כתובתה בראיה דלא כתב לה דמתני' בתרתי קא מיירי והלכך לא תקשי דאי אתיא ראיה דלא כתב לה מעולם מאי למימרא פשיטא דגובה כתובתה דהא מיירי נמי מתני' במקום שאין כותבין ואשמעינן רבותא דבמקום שאין כותבין גובה כתובתה ואפילו בלא ראיה ומיהו אי מייתי בעל ראיה דכתב לה אינה גובה והיינו דקתני ואין עמו כתובה פי' דלא כ' לה ודלא כרב ואע"ג דלא דייק לישנא דגובה כתובתה לגבי מקום שכותבין הא דייקא שפיר לגבי מקום שאין כותבין ומתני' בתרתי קא מיירי והיינו נמי דמוקי שמואל סיפא דמתני' במקום שאין כותבין וכדאמרי' בסמוך דכיון דרישא מיירי בתרווייהו לא דחיקא כולי האי לאוקומי סיפא דמתני' בחדא ומיהו אם נפרש דהכי קאמר דמתני' מתוקמ' שפיר במקום שאין כותבין כתובה או במקום שכותבין וכמו שכתבו התוספות לעיל במתני' והכי דייק נמי דכתבו ז"ל במקום שכותבין ואמר לא כתבתי עליה להביא ראיה ומתני' כשהביא ראיה שלא כתב לה ע"כ. אלמא משמע דלדידהו ז"ל מתוקמ' מתניתין שפיר במקום שכותבין בלחודה ועל כרחין נצטרך לפרושי שלא הביאה ראי' אלא בדלא כתב לה בשעת נשואין בלחוד וכדכתבי' לעיל מעתה תקשי דאכתי נחוש שמא אח"כ כתב כו' וכמו שהקשו התוספות ותרצו ככתוב בתוס' כנ"ל:
וכתב הריטב"א במקום שכותבין והיא אומרת לא כתב לי עליה להביא ראיה פי' ואם הביאה ראיה שלא כתב לה כתובה בשעת נישואין גובה כתובתה בגט ומתני' בהכי מיירי אפילו במקום שכותבין כגון שהביאה ראיה שלא כתב לה. ואם תאמר מכלל דרב סבר דבמקום שכותבין אפי' הביאה ראיה שלא כתב לה אינה גובה בגט והא אמאי וי"ל דרב חייש דכיון דבמקום שכותבין הוא דאיהי לא הוה סמכא אדעתא ואע"ג דלא כתב לה בשעת נשואין חזר וכתב לאחר נשואין וכן תירצו בתוספות נמצאת שלש מחלוקות בדבר במקום שכותבין דלרבי יוחנן אפי' לא הביאה ראיה גובה בגט עד שיביא הבעל ראיה שכתב לה ולשמואל אינה גובה במקום שכותבין עד שתביא ראיה שלא כתב לה ואם הביאה ראיה גובה ולרב במקום שכותבין אפי' הביאה ראיה שלא כתב לה אינה גובה עד שתוציא שטר כתובה ואם לא כתב איהי דאפסיד' אנפשה ע"כ. וכן כתב הרא"ה וז"ל ואתא רב ענן לפרושי משמיה דשמואל דהכי הוא דינא דבמקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראיה כלומר וכיון שהביא ראיה הוה ליה כמקום שכותבין ובמקום שכותבין ואמרה לא כתב לי עליה להביא ראיה כלומר וכיון שהביאה ראיה שלא כתב לה הוה ליה כמקום שאין כותבין וכיון דכן היינו דקא מוקים לה לשמואל אפילו במקום שכותבין כלומר והביאה היא ראיה שלא כתב לה. וכיון דכן הדר ליה מקום שאין כותבין ותו ליכא למיחש דדלמא מפקא לה לכתובתה דהא ליכא כתובה. ומסתברא דהא דשמואל פליגא אדרב דרב סבירא ליה דאלו במקום שכותבין אע"פ שהביאה ראיה שלא כתב לה בשעת נישואין אכתי לא הוה ליה כמקום שאין כותבין אלא כמקום שכותבין דכיון דמקום שכותבין הוא הרי היא עומדת ליכתב ואע"פ שלא כתב לה בשעת נישואין חוששין שמא אח"כ כתב לה וכיון דאין כותבין שובר לא גביא בגיטא בלחוד אלא בכתובה ור' יוחנן פליג אתרווייהו וס"ל דאפילו במקום שכותבין עליו להביא ראיה שכ' לה ואם לא הביא ראיה גובה שלא בכתובה בין בטוענת לא כתב לי בין בטוענת כתב לי ואבדתי' דהיינו דאמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כדפרי' לה התם בב"ד בהדי' דכותבין שובר. אשתכח דג' מחלוקות בדבר רב ושמואל ור"י ומחלוקתם מפורשת ע"כ. ולמאי דפרישנא לעיל דבמקום שאין כותבין פליגי רב ושמואל אינו להטיל מחלוקת ביניהן במקום שכותבין דאפשר דרב נמי הכין סבירא ליה דאפילו במקום שכותבין אם הביאה ראיה שלא כתב לה בשעת נשואין דגובה כתובתה וריב"ש פירש דפליגי במקום שכותבין בפירש הריטב"א וז"ל מתני' מתוקמא לשמואל במקום שכותבין והביאה ראי' שלא כ' לה ובמקום שאין כותבין נמי מתוקמ' לדידי' ומיהו סיפא דהוציאה כתובה ואין עמה גט במקום שאין כותבין דוקא כדאי' בסמוך ולרב למאי דסלקא דעתין השתא במקום שכותבין אפי' הביאה ראיה שלא כ' לה אינה גובה בגט ואיכא מאן דאמר דטעמא דרב משום דחיישינן דאע"ג דלא כתב לה בשעת נשואין שמא כתב לה לאחר מכאן כיון דבמקום שכותבין הוא ולי נראה דטעמיה השתא משום דכיון דמקום שכותבין הוא אף על פי שלא כתב לה לא אמרינן תכתוב שובר ואיהו דאפסיד אנפשיה דמפני שלא כתב לה כתובה לא הורע כחו ואינו גובה בגט אלא סמוך לגרושין הלכך מתני' דקתני הוציאה גט דמשמע כל זמן שתוציאנו לא מתוקמא לי' אלא במקום שאין כותבין ומיהו הא הדר ביה רב מסברא זו כדאמרינן בתר הכי וסבר דבין מקום שכותבין ובין מקום שאין כותבין בגט גובה עיקר ובכתובה בלא גט גובה תוספת וכל הרוצה להשיב יבא וישיב שאין לחוש עתה לכלום [ע"כ]. וז"ל הרמב"ן ושמואל אוקמא בין במקום שכותבין דאי אמרה איהי לא כתבה לי ובגיטא לחודיה גבינא עליה הראיה וכיון דמתיא ראיה דלא כתב לה על כרחיה יפרע לה כתובתה ואי בעי מינה שובר לכתוב ליה איהו דאפסיד אנפשיה ובמקום שאין כותבין נמי מתוקמא דעליו הראי' וכדאוקמא רב ענן וכתבו התוספות לעיל דפירוש דמתניתין לשמואל הכין הוא הוציאה גט היינו גט ממש אבל בעדי הגט גרידא לא גביא אע"ג שאין נאמן לומר פרעתי לכולי עלמא במקום שאין כותבין כתובה מ"מ לא יפרע עד שתחזיר לו הגט ותקרע כיון שיכול לבא לידי הפסד אם ישאר הגט שלם בידה דלמחר תגבה פעם שנית ולא יוכל לומר לא גרשתיך גם לא יוכל לומר פרעתי וסבירא ליה לשמואל דאין כותבין שובר אי נמי אי שמואל לית ליה דר' יוחנן דאמר לא אמר כלום אם לא תוציא הגט ממש יהא נאמן לומר פרעתי אפילו במקום שאין כותבין כתובה דגט הוי במקום כתובה דהכי הוה בעי למימר אביי התם בפרקא קמא דמציעא ע"כ:
ואף רב הדר ביה ממאי דאוקים לה מתני' במקום שאין כותבין והוה סליק אדעתיה דלא מתוקמא כלל במקום שכותבין דבין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין מתוקמא מתני' דקתני גובה כתובתה וקסבר תנא דמתני' גט גובה עיקר כלומר בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין אם הוציאה גט גובה על ידי גטה עיקר כתובתה והיינו מנה מאתים. כתובה גובה תוספת ואם הוציאה הכתובה בלא גט גובה מה שהוסיף לה על מנה מאתים אבל מנה מאתים לית לה כיון דלית לה גט הילכך קתני הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה כלומר עיקר כתובתה בלא תוספת דממה נפשך גובה עיקר דאי מקום שאין כותבין הוא ואמר איהו כתבתי אמרינן ליה זיל שלם מנה מאתים דאפילו אם הדרא ומפקא כתובה לא גביא מיניה אלא תוספת ואי מקום שכותבין הא לא מצי נמי לעכב לה עיקר כתובה משום שטר כתובה דאפילו אם הדרא ומפקא לה כתובה לא גביא מיניה לעולם עיקר כתובה בשטר כתובה ולא מצי טעין נמי פרעתי הואיל וגט בידה ואמרינן דבגט גובה עיקר. כל הרוצה להשיב ישיב כלומר מהשתא כל מאן דבעי לאותוביה תיובתא ליתיב דודאי מתניתין הכי איתא ולית בה שום פירכא ולקמן פריך אליבא דרב סיפא דקתני כתובה ואין עמה גט. רש"י במהדורא קמא:
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל ואף רב הדר ביה כלומר ממאי דמוקים לה למתני' במקום שאין כותבין דוקא. דאמר רב בין כותבין בין אין כותבין הוציאה גט גובה עיקר דכתובה גבי עיקר לא מהני מידי דלגבי עיקר לעולם הוי במקום שאין כותבין וגט היינו שטר כתובה דעיקר. וטעמיה דרב משום דכיון דקים לן דכל אתתא אית לה לעולם מנה מאתים מתנאי ב"ד תו לא מיבעי לה ראיה אחריתי וכיון דכן כי אית לה נמי לא מהני מידי ולא מהני לן כתובה כלל אף במקום שכותבין אלא לענין תוספת במקום שכותבין כתובה ודאי אינה גובה תוספת אלא אם כן שטר כתובה יוצא מתחת ידה ומחזירתו לו דקי"ל אין כותבין שובר אבל במקום שאין כותבין ודאי גט היינו כתובה בין לענין עיקר בין לענין תוספת וכל הרוצה להשיב יבא וישיב דהשתא ודאי אתיא לה מתני' שפיר דקתני הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה אפילו במקום שכותבין ומאי כתובה עיקר כתובה והיינו דמגבי לה מיניה דלגבי עיקר לעולם מקום שאין כותבין הוא וגט היינו כתובה והשתא קיימא לן גט דוקא אבל עידי גירושין לא כדאמרן ותו ליכא למשמע מינה כותבין שובר דליתא לחששא דדילמא מפקא לה לכתובה וגביא בה דהא עיקר לא מיגבי לעולם בכתובה ולגבי דידיה כתובה לא מהני מידי אלא כמאן דליתא כלל וגרשה גובה בגט ואלמנה בעידי מיתה במקום שאין כותבין לגמרי. ואיכא דאמרי דאליבא דרב לא קאמרינן אלא בגרושה דגביא בגט תו ליכא למיחש למידי אבל אלמנה כיון דאיכא למיחש לעידי מיתה דילמא גביא בהו והדרא וגביא וקיימא לן אין כותבין שובר ודאי לא גביא לעולם אלא בכתובה והא ליתא דאם כן מאי חזו רבנן למימר במקום שכותבין בגרושה לאפוקי מדינא דלא תיגבי בכתובה כלל אלא בגיטא וגיטא תיקום במקום כתובה לגמרי ואי אית לה גביא ואי לא לא גביא ומאי אהנו לה רבנן בהכי כי משוי גיטא במקום כתובה אדרבה עדיפא לאוקמא אדינא דתיגבי בכתובה ואי אית לה כתובה גביא ואי לא לא גביא דהא לא מהני לה האי טפי מהאי. ואיכא דמפרשי דאהני דאלו גביא בכתובה אי מירכסא תו לא מצי גביא. אבל גיטא בלאו הכי נמי אית לה למינטריה שהיא צריכה לו לראיה שתנשא בו והקילו עליה שאינה צריכה אלא לשמירת אחד מהם. ולא נהירא ומחוורתא דמילתא כדאמרן דלגבי עיקר אפילו במקום שכותבין הוה ליה כמקום שאין כותבין לגמרי. ואלמנה גביא בעידי מיתה שלא בכתובה במקום שאין כותבין לגמרי והשתא אתיא שפיר דאיכא למימר משום טעמא דפרישנא לעיל דרבנן שוויה לעיקר כאלו אין כאן כתובה כלל. ע"כ:

וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ואף רב הדר ביה ממאי דקאמר דמתני' במקום שאין כותבין כתובה דוקא דאמר רב בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין הוציאה גט גובה עיקר כו'. פי' דהכי תקון רבנן דכל שהוציאה גט גובה עיקר כתובה בגט ההוא ואף על פי שלא הוציאה כתובה ואפילו במקום שכותבין אבל תוספת לא גביא ביה וכל שהוציאה כתובה ויש לה עידי גירושין או עידי מיתה גובה עמה תוספת ונדוניא אבל אינה גובה בו עיקר כתובה דחיישינן שמא כבר גבתה או תגבה היום או מחר עיקר כתובה זמנא אחרינא בגט ומעתה מתניתין אתיא שפיר אפילו במקום שכותבין שאם הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה עיקר כתובה וליכא למיחש דלמא מפקא לכתובה וגביא בה דהא אף על גב דמפקא כתובה לא גביא בה עיקר כתובה וכל שהוציא הגט וכתובה גובה עיקר כתובה בגט וכותבין בו שובר וגובה תוספת בשטר כתובה וכל הרוצה להשיב יבא וישיב דבהא שפיר מתרצא מתני' אפילו למאן דאמר אין כותבין שובר. ואם תאמר מכל מקום עדיין יש לחוש שגובה היום עיקר כתובה בגט וכשימות בעלה תחזור ותגבה עיקר בעידי מיתה. ויש לומר דהיינו מאי דאמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב ואסיק דכל כי האי גוונא מילתא דלא אפשר הוא וכל היכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר. ונראין הדברים האמורים בהאי כלל דכייל רב בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין שוה הוא בין באלמנה בין בגרושה דאפילו אלמנה גובה עיקר בעידי מיתה ואינה גובה בכתובה לעולם אלא תוספת ומנה מאתים דכתבי בה לרווחא דמלתא בעלמא כתבי ליה דאם אלמנה גובה עיקר כתובתה במקום שכותבין ואי לא מפקא כתובה לא גבי ליה בעידי מיתה כיון דסוף סוף צריכה היא לכתובתה לגבות בה עיקר במקום שכותבין למה הוציאו גרושה מדינה אף היא תגבה עיקר כתובה בכתובה ולא תגבה אותו בגט שהרי סוף סוף צריכה היא לשמור כתובתה גם לגבי עיקר משום אלמנות אלא ודאי כדאמרן דמשום עיקר אינה צריכה לשמור אלמנות אלא ודאי כדאמרן דמשום עיקר אינה צריכה לשמור כתובה כלל כיון שהוא תנאי ב"ד. וכן דעת רבינו הגדול וגם רוב רבותינו הצרפתים הסכימו בזה וכן עיקר. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל ואף רב הדר ביה ואמר בין במקום שכותבין ואיהו כתב כמנהג המדינה ובין במקום שאין כותבין גט גובה עיקר. מימרא היא ולאו אפירוקא דקושיין קמייתא קאי ורב כהנא ורב אסי אקשו ליה לרב למאי דהדר ביה אלמנה מן הנשואין במאי גביא דהיא כעין קושיא קמייתא והיא היא מה לי חשש דילמא מפקא גיטא מה לי בשעת הגט חשש דעידי מיתה אבל לשמואל ליכא לאקשויי כלל דבמקום שכותבין ואיהו לא כתב לה ובמקום שאין כותבין כבר תריץ לה דהתם אינהו דאפסידו אנפשייהו וכותבין שובר אבל לרב קשיא למאי דהדר ביה. ע"כ:
והתוספות כתבו גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת ומיירי מתני' בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין. ע"כ. משמע דאפשר לחלק בינייהו וקמשמע לן דלא תחלק מדקאמר דמיירי מתני' בין במקום שכותבין כו' ומיהו לשיטת הרא"ה דכתבינן בסמוך לגבי עיקר כל המקומות הויא לה מקום שאין כותבין וכיון דמוקמינן מתניתין דכי קתני גובה כתובתה היינו עיקר דהכי תקון רבנן דאין העיקר נגבה אלא בגט ואין לכתובה ענין אצל העיקר כלל מעתה הוה ליה כאלו מוקמינן מתני' במקום שאין כותבין דכל המקומות לגבי עיקר הוי כמקום שאין כותבין וכדכתבינן לעיל בשם המפרשים. ומלשון התוספות משמע דאף על גב דאמרינן גט גובה עיקר כתובה כו' מכל מקום אינו נעקר שם הכתובה ממנה מאתים דכתיב בה ולא אמרינן דלרווחא דמילתא בעלמא כתבי לה וכמו שכתב הריטב"א. והקשו בתוספות כיון דאית ליה לרב בפרק גט פשוט דאין כותבין שובר אם כן הוציאה גט ואין עמו כתובה לא תגבה אפילו מנה מאתים עד שתחזיר ליה הכתובה דיכול לבא לידי הפסד במה שנשאר שטר כתובה בידה דכשתתאלמן תגבה שנית מנה מאתים בעדי מיתה הואיל ושטר כתובה בידה כו' ככתוב בתוספות. ולשיטת הרא"ה לא קשיא ולא מידי דשטר כתובה לגבי עיקר לא מהני ולא מידי הילכך אפילו באלמנה נמי לא צריכה שטר כתובה לגבי עיקר דאין לכתובה ענין אצל העיקר כלל הילכך אין כאן הפסד במה שנשאר שטר כתובה בידה וכל כי האי גוונא כותבין שובר אפילו לרב דסבירא ליה אין כותבין שובר ולכך כתב הרמב"ן ז"ל דהיינו קושיא דרב כהנא ורב אסי דלקמן ומפרקינן במה דאפריקו לקושייהון לקמן דכל דלא אפשר כתבינן שובר. וכן כתב ריב"ש וזה לשונו והא דאמר רב השתא לא אמרה אפילו דוקא דמתניתין דהא אפילו הכי איכא למיחש דילמא גביא בעדי מיתה עיקר כתובה כקושיין אלא מימרא היא ולאו אמתניתין אמרה ורב כהנא ורב אסי אקשו ליה לקמן למאי דהדר ביה אלמנה מן הנשואין במאי גביא דהוה כעין קושיין קמייתא והיא היא כו' ע"כ. והתוספות קשיא להו דאפילו תימא דמימרא היא באפי נפשה ולא איתמרא לפרוקי מתני' מכל מקום אנן תקשי לן כיון דאית ליה לרב בפרק גט פשוט דאמר רב בפרק גט פשוט הוה להו לאקשויי להדיא דרב אתא לתרוצי קושיין ואכתי הקושיא עומדת במקום ובמאי דכתבינן ניחא ואכתי איכא לאקשויי למה להו לתוספות לאקשויי אמתני' דאמרינן אם כן הוציאה גט ואין עמו כתובה כו' דהיינו כלישנא דמתני' הוה להו לאקשויי מרב גופיה דקאמר גט גובה עיקר כו'. ויש לומר דמרב גופיה היה אפשר לומר דהכי קאמר גט גובה עיקר כו' פירוש אפי' עדי הגט דעיקר משום תנאי ב"ד הוא דמגביא והילכך אין צריך לא גט ולא שטר כתובה אלא באלמנה ולא בגרושה דבתנאי ב"ד היא גובה והוה ליה מלתא דלא אפשר וכתבינן שובר אע"ג דבעלמא סבירא ליה דאין כותבין שובר דשאני הכא דאין הפרש בין שהשטר כתובה בידה או אינו בידה וכל כי האי גונא כותבין שובר אבל ממתני' קשיא דע"כ הוציאה גט כו' היינו גט ממש וכדתריץ לה רב בסמוך ועיקר אי מפקא גיטא גביא כו' וכיון דבגרושה לא סגי בעדי הגט אלא בעינן גט ממש דהויא ליה כשטר כתובה לגבי עיקר הכא נמי בעדי מיתה לא סגי בלא שטר כתובה דגט בגרושה הויא כשטר כתובה באלמנה מעתה תקשי דאכתי יכול לבא לידי הפסד במה שנשאר שטר כתובה בידה וכמו שהקשו בתוספות והיינו לפי מאי דהקדימו דמיירי מתני' בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין דמשמע דכתובה מהניא מידי לגבי עיקר ולא נעקר שם כתובה מהעיקר לגמרי כדכתבינן לעיל אבל שאר המפרשים פירשו דלגבי עיקר הוו ליה שטר כתובה מקום שאין כותבין ולא מהני ולא מידי ולא קשיא להו כלל וכדכתיבנא ומיהו הכי מפרשינן דלאו היינו טעמא משום דסמכי אתנאי ב"ד לגמרי דא"כ אפילו גט לא בעיא דבעדי הגט סגי והא ליתא דבהדיא אמרינן לקמן דבעיא גט ממש למגביא עיקר אלא היינו טעמא דגט גובה עיקר משום דהויא ליה כשטר ממש ומיהו בלא גט אע"ג דאיכא עדי גט לא גביא מידי וכדכתבינן ואפילו הכי סבירא ליה דבעדי מיתה סגי ולא בעינן שטר כתובה דשטר כתובה לא נכתב אלא לגבויי תוספת אבל שטר כתובה לא אתחזק ריעותא דשטר כתובה אין לו ענין לעיקר כלל ומה יש לה עוד לעשות למגבה עיקר אבל הגרושה כיון דבגט גובה עיקר והיינו שטר גביית העיקר אם תוציא הגט הרי אתחזק ריעותא ואערומי קא מערמא ואין כותבין שובר בכיוצא בזה זו היא שיטת המפרשים ז"ל וכן נמי כתבו התוספות במסקנא דעל צד הדוחק יש לנו לומר כן לתרוצי קושיין דאפילו אין כתובה בידה גובה עיקר אפילו בעדי מיתה פירוש וכ"ש בגט ומיהו בעדי הגט בלחוד לא וכדכתבינן והיה אפשר לפרש דבעדי הגט נמי סגי למגבה עיקר דטעמא דגט גובה העיקר משום דסמכין אתנאי ב"ד ולהכי לא גביא בכתובה משום דחיישינן שמא גבאתו על פי הגט והא דאמרי' לקמן ועיקר אי מפקא גיטא גביא ואי לא מפקא לא גביא היינו משום דחיישינן שמא כבר גבתה על פי הגט וכדפרש"י לקמן ומיהו אי מודה הבעל דלא פרע מידי אלא דחיישינן שמא תוציא האשה הגט היום או למחר ותחזור ותגבה העיקר להא לא חיישינן ותגבה העיקר אפי' שלא תוציא הגט דבכל כי האי כותבין שובר דוקא בעלמא שהשטר מוכיח על החוב אע"ג דמודה דלא פרע לא יפרענו עד שיחזור שטרו אבל גט אטו מנה מאתים כתוב ביה עד שנעכב מלפרוע משום הוצאתו ואם אמר רב גט גובה עיקר היינו משום דגביא בתנאי ב"ד וכך לי הגט עצמו כמו עדי הגט ולהאי שיטתא ניחא דהכי נמי גביא בעדי מיתה בלא שטר כתובה ולא תקשי קושיית התוספות כלל. ומיהו רוב המפרשים ז"ל לא פירשו כן:
ודע שרש"י כתב במהדורא בתרא וז"ל ואף רב דאוקי מתני' במקום שאין כותבין לחודיה הדר ביה ואוקי מתני' בטעמא אחרינא ובין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין אי מפקא גט בלא כתובה גובה עיקר כתובתה דהיינו מנה מאתים וגובה דקתני' מתני' עיקר קאמר ולא תוספת וכי מפקא כתובה בלא גט גובה תוספת ולא עיקר שמא גבאתו על פי הגט. ע"כ. פירוש לפירושו קשיא ליה מאי ואף רב הדר כו' והלא שמואל לא הדר ביה אלא דרב ענן פירש מילתיה מיניה דמר שמואל ומאי ואף רב הדר ביה דקאמר ותירץ דאף לא קאי אהדר ביה אלא אמאי דאוקי ליה מעיקרא אוקי מתני' במקום שאין כותבין לחודיה פי' וטעמא דמתני' משום דאין כותבין ושוב הדר ביה ומוקי מתני' בטעמא אחרינא פירוש אף על גב דהכי נמי מתוקמא דהויא ליה מקום שאין כותבין מיהו היינו טעמא משום דלגבי עיקר כל המקומות הוו להו כמקום שאין כותבין דאתנאי ב"ד קא סמכינן וכדכתבינן לעיל באידך שיטה ודוק שכתב רש"י הדר ביה ואוקי מתניתין בטעמא אחרינא ובין במקום שכותבין כו' ולא כתב ז"ל דבין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין מוקי לה למתני' כמו שכתבו התוספות אלא דמוקי בטעמא אחרינא בלחוד משמע דליכא בינייהו אלא שינוי הטעם. ומן הדין כתובה נמי מהניא דאתנאי ב"ד קא סמכינן אלא להכי לא גביא בעדי הגט משום דחיישינן שמא כבר גבתה על פי הגט וכדפרש"י לקמן ולכך תקנו כן ולא תקנו שתגבה על פי הכתובה ושלא תגבה על פי הגט שמא גבאתו על פי הכתובה משום דעיקר תנאי ב"ד היינו בגט דמורה שבא לידי תשלומין אבל הכתובה אינה מורה שבא לידי תשלומין דאי בעי לימא לא גרשתי' וכדכתבינן לעיל הלכך בהוצאת הגט סמכינן אתנאי ב"ד ולא אהוצאת כתובה כנ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל בקושיותיו על ספר המאור בפרקא קמא דמציעא דלענין הגמרא אין הכתובה מעשה ב"ד כי אם הגט ע"כ:
ותלמיד הרשב"א ז"ל כתב וז"ל ואף רב הדר ביה ממאי דאוקמא במקום שאין כותבין דוקא במקום דלא אפשר כותבין שובר ואוקמא בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין ומפרש ואזיל ולשון אף דנקיט אדשמואל קאי דאוקמה בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין ואע"ג דלא אזלי בחדא שיטתא מ"מ תרוייהו מודו דהכי מתוקמא ע"כ. ומה שנראה לי בלשון רש"י ז"ל כתבתי כנ"ל:

וז"ל הר' ישעיה מטראני ז"ל אמר רב בין במקום שכותבין כו'. גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת פירוש דקסבר רב דוקא מנה מאתים שהם תנאי ב"ד גובה בלא כתובה ולא מצי למטען פרעתי אבל תוספת דלא הויא תנאי ב"ד אינה גובה בלא כתובה דמצי למטען פרעתי ושמואל פליג עליה ואמר דבגט גובה הכל ואפילו תוספת דתוספת כתובה ככתובה דמיא לכל מילי ובמקום שיש להם מנהג ידוע לכל הנשים כמה היא התוספת גובה נמי תוספת בלא כתובה ע"כ. והיינו כדכתבינן דוק ותשכח:
בשלמא לשמואל דאמר בין עיקר בין תוספת נפרעין על פי הגט ומוקים לה למתניתין במקום שאין כותבין ומפרש לה דבמקום שאין כותבין עליו להביא ראיה ומוקים לה נמי לסיפא במקום שאין כותבין ואהכי לא יפרעו דמצי טעין שכבר גבתה בגט דאפקה עלי גט בלא כתובה וטענתי כתבתי ואמרו לי להביא ראיה ולא מצאתי ראיה ופרעתי ונתקרע הגט בב"ד ולפי שהייתי מתירא משטר כתובה זה שכתבתי ליך פייסתי לב"ד לכתוב לי שובר וכתבו לי ואבד שוברי והואיל ואין הגט בידה ואמרינן כותבין שובר מצי טעין אבד שוברי אי נמי בבדיחותא מצי אמר לה אבד שוברי במקום שכותבין כתובה לא מתוקמא סיפא אליבא דשמואל דכיון דהוציאה כתובה לא מצי טעין בעל כבר פרעתי לה שהוציאה עלי גט בלא כתובה ואמרה לא כתבת לי והביאה ראיה שלא כתבתי לה ופרעתי דהא קא חזינן דכתב לה הלכך לא מתוקמא סיפא אליביה אלא בשאין כותבין. אלא לרב דאמר אין נפרעין על פי הגט אלא עיקר ומפרש למתניתין דקתני גובה כתובתה דהיינו עיקר כתובתה השתא כי מפקא כתובה בלא גט אמאי לא יפרע נהי דעיקר כתובה לא גביא בהאי שטר כתובה דמצי טעין בעל כבר גבתה עיקר בגט הואיל וליכא גט בידה אבל תוספת מיהא תגבי בהאי שטר כתובה דתוספת ודאי לא מצי טעין דפרע דבגט אינה גובה תוספת הואיל ואין שובר בידו לא להמנוהו הואיל וכתובה בידיה של זאת. רש"י במהדורא קמא:
והרא"ה כתב וז"ל בשלמא לשמואל מוקים לה במקום שאין כותבין פירוש או במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה דהיינו מקום שאין כותבין כדפרי' וכיון דכן דינא הוא דכיון דליתיה גט בידה דנהימניה לדידיה דהא כבר פרעה בגיטא דאפיקתיה מעיקרא ותבעיה בגיטא בלא כתובה דהא קיימא לן דאילו טעין ואמר כתבתי לא מהימן ואמרינן ליה זיל אייתי ראיה ואי לא מייתי ראיה אמרי' ליה זיל פרעה אלא לרב נהי דעיקר לא גביא דליכא גט כלומר וגט גבי עיקר לעולם היינו שטר כתובה ולא גביא עיקר לעולם אלא בגט תוספת מיהא גבי דהא מוקים לה רב אפי' במקום שכותבין ליכא למיחש לפרעה תוספת משום גיטא דבמקום שכותבין לעולם לא מגבינן לה תוספת אלא בשטר כתובה וכיון דכן תוספת מיהא תגבה דכיון דמפקא שטר כתובה ודאי היינו ראיה דלא פרעה ע"כ:

וז"ל הריטב"א בשלמא לשמואל מוקים לה במקום שאין כותבין כו'. פירוש דלשמואל לפיכך אינה גובה בכתובה בלא גט לא עיקר ולא תוספת משום דלדידיה כל שהוא מקום שאין כותבין עליו להביא ראיה ומסתמא הרי הוא עומד בחזקת שלא הביא ראיה אלא שעשה כמנהג העיר. ואי לא מייתי ראיה אמרינן ליה זיל פרעה בין עיקר בין תוספת ותכתוב לה שובר בגט עצמו ועכשו היא מצניעתו. אלא לרב תוספת מיהא תגבי שהרי לעולם אינה גובה תוספת אלא בשטר כתובה וקרעי ליה לאלתר. ואם תאמר ולשמואל נמי היאך נחוש שגבתה תוספת אם לא הוציאה כתובה ובמה גובה אותו שהרי אינו תנאי ב"ד. ויש לומר כגון שהביא' עדים שנתחייב לה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי דאי לאו הכי נאמן לומר פרעתי כחוב דעלמא:

אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן כשאין שם עדי גירושין סיפא דמתני' כשאין שם עדי גרושין והואיל ואין הגט בידה ואין לה עדים שגרשה מגו דיכול למימר כו'. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הרא"ה אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן בשאין שם עדי גירושין. לאו למימר דרב יוסף מפרש לגט דמתניתין עידי גירושין דהא פרישנא דאליבא דרב ודאי דוקא בגט כיון דקיימא לן דלגבי עיקר לעולם הוי מקום שאין כותבין וגט במקום שאין כותבין היינו שטר כתובה והוא הדין נמי אליבא דרב מעיקרא ואליבא דשמואל דמוקמי לה במקום שאין כותבין מתני' ודאי גט דוקא קאמר והכי נמי משמע לן לעולם כדפרי' במתניתין אלא הכי קאמר דהשתא אליבא דרב סיפא קתני הוציאה כתובה בלא גט בדליכא ראיה אחריתי דגירושין נמי אלא גט וגט נמי ליתיה דאבד הימנה אבל ודאי גט דרישא דוקא והוא הדין לסיפא אלא דסיפא מיצטרך לן לפרושה הכי דלית לה נמי ראיה אחריתי דגירושין כדפרי' והאי דתנא לה הכי סיפא ולא תנא בהדיא דליכא עדי גירושין כלל משום דאורחא דמלתא קאמר דמסתמא היינו ראיה דגירושין דאית לה לאתתא גיטא ותו לית לה ונקט נמי לישנא דרישא דגט דרישא ודאי דוקא וכיון דהכי הוא דליכא עדי גירושין מיגו דיכול למימר לא גירשתי' יכול למימר גירשתיה ונתתי לה כתובתה. ואיכא דקשיא ליה כיון דקי"ל דגט דמתניתין דוקא ובלאו גט לא גביא למה ליה למיתני במתני' והוא אומר אבד שוברי בלאו הכי נמי מהימן למימר פרעתי בגיטא ולהכי לא מפקא ליה וליתא כדפרי' במתני' דהכי נמי קאמר דכיון שאבד גיטה אף שוברו אבד אי נמי דהא קמ"ל דאפי' מודה לה דלא קרעי' לגיטה מהימן למימר פרעתי שלא בב"ד בשובר מהאי מיגו דאמרן דאי בעי אמר פרעתיך בב"ד וקרעינהו לגיטא כיון דליתיה לגיטא וה"ה נמי בלא שובר ולא אמרינן ליה אחוי תבריך דקסבר היינו תברך דתו לא ירצה למתבעיה דאלו טעין ואמר לה פרעתי מהימן כדפרשי' התם בבבא בתרא בטעמא דאמרי' אטו כל מאן דמגבי בבי דינא מגבי אלא אורחא דמלתא דנקט. ולרב א"ש דמוקי לה במקום שכותבין ובדין הוא דכיון דאית לה כתובה לא מהימן אלא משום מיגו והיינו דבעי למטען הכי דאי לא אע"ג דאיכא מגו ריע טענתיה דאמרינן ליה אמאי פרעתה בדלא אהדרה כתובה ניהלך או לכתוב לך תברא וכיון דכן הוה ליה כמיגו במקום עדים ולא מהימן ולהכי בעי' דקא טעין הכי דאבד שוברו והשתא ודאי אתיא שפיר אליבא דכולהו. עד כאן לשון הרא"ה ז"ל:

מגו דיכול למימר כו'. והא דאמר רב המנונא בפ' האשה שנתאלמנה האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה היינו לינשא לאחר אבל לגבות כתובתה כל זמן שלא נשאת לאחר ואין לה עדי גרושין יכול למימר אכתי לא איחייבנא לך כתובה דהא לא גרשתיך מעולם ואהכי נאמן אמאי דקאמר פרעתי. רש"י במהדורא קמא:
והרמב"ן כתב וז"ל מגו דיכול לומר לא גרשתיה יכול למימר גרשתיה ופרעתיה ואיכא דקשיא ליה והאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ואף ליטול כתובת' נמי משמע דמהימנא וכדכתיבנא בפרק האשה שנתאלמנה וניחא ליה כיון דאדעתא דכתובה אתיא לא מהימנא וכדאמרינן ביבמות גבי האשה שאמרה מת בעלי דאמרי' תנשא ותטול כתובה ואמרי' התם דאם אמרה תנו לי כתובתי אף להנשא אין מתירין אותה כדאיתא בפרק האשה שלום והכא נמי כיון דאדעתא דכתובה אתיא אי אמרה גרשתני לא מהימנא. ולדידי לא ניחא לי בהא חדא דהכא כיון דאיהו מודה לה דגרשה מאי אית לה למתבעא אלא כתובה וכי תימא דרב יוסף מוקי לה דמקמי דלודי בעל תבעה בכתובה הוה כי ההיא דיבמות אכתי לא דמי דהתם מאי טעמא שרו לה רבנן משום חומר שהחמרת עליה בסופה והך איתתא כיון דתבעה כתובה דילמא לא מת בעלה ואיהי לא מנסבא אלא דמצטרכי לה זוזי וקבעה כתובתה ולפיכך אף להנשא אין מתירין אותה דחיישי' שמא בעלה קיים וכיון דשרית לה אתיא לאינסובי אבל הכא כיון דקיימא לן אינה מעיזה פניה בפני בעלה מה לי תבעה כתובתה מה לי לא תבעה ואפשר דכי אמרינן נמי אינה מעיזה פניה לומר התירוני לינשא אבל לגבות כתובתה אימר אמרה הכי כיון שאינה תובעת להתירה להנשא ויש מי שאומר נאמנת היא ליטול כתובתה ואינה נאמנת ליטול תוספת וכן כתב הרב רבי משה הספרדי ובהכי מפרשא קושיין ולא ידענא טעמא אטו האשה שאמרה מת בעלי אינה נאמנת ליטול תוספת ואפשר לומר דמדרש כתובה ליתיה אלא בעיקר כתובה אבל לא בתוספת. והראב"ד אוקמה באומרת עכשיו גרשתני ואבד גיטי דאיכא לברורי אי נמי דרב יוסף לית ליה דרב המנונא ורבא נמי פליג עליה בפרק בתרא דנדרים ע"כ:
וכתב ריב"ש דליתא להא דהראב"ד דמתני' בכל ענין היא לא בסמוך לגירושין דוקא כמו שכתבתי למעלה ע"כ:
והרא"ה דחה תירוצא בתרא דכתב הרמב"ן דהא רב המנונא תלמידו דרב הוה ורב יוסף אליבא דרב קאמר כדפרכינן נמי הכי בבבא קמא פרק הגוזל בתרא ולרב המנונא נמי אליבא דרב רביה מתני' היכי מתרץ לה וכתב דמחוורתא דמלתא דמדרב המנונא אינה נאמנת ליטול כתובה וכן נראה לפי אותה שיטה שכתבנו למעלה ע"כ:
והתוספות פתרי בקושיא לר' יוחנן נמי דהכי נמי מפרש ר' יוחנן מעתה לדידהו דל מהכא תירוצא דתוספות דר' יוחנן בכל מידי מיירי בין בכתובה בין בתוספת ודל מהכא תירוצא בתרא דתריץ הרמב"ן דתקשי מרבי יוחנן אדרבי יוחנן ככתוב בתוספות ולא פש להו אלא תירוצא קמא דדחה הרמב"ן ותירוץ הראב"ד ז"ל דחוק מאד:

בא"ד אע"פ שאין נאמן לומר פרעתי לכ"ע במקום שאין כותבין כו' עכ"ל ר"ל דאית לן למימר דלא פליגי עליה דר"י וס"ל דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אלא במקום שכותבין כתובה דכיון דאין הכתובה בידה נאמן לומר פרעתי אבל במקום שאין כותבין כתובה מסברא דלא פליגי וס"ל נמי כר"י דלא אמר כלום דאל"כ במה תגבה כתובתה ולקמן כתבו א"נ שמואל לית ליה דר"י דאמר לא אמר כלום כו' היינו אפילו במקום שאין כותבין כתובה דגט הוי במקום כתובתה כו' ודו"ק:

בא"ד דלמחר תגבה פעם שנית ולא יוכל לומר לא גרשתיך וגם לא יוכל לומר פרעתי כו' עכ"ל דאם אין הגט בידה במקום דאין שם עדי הגט יוכל לומר לא גרשתיך וה"ה דיוכל לומר אין את אשתי אך מ"ש דגם לא יוכל לומר פרעתי ק"ק דהא אין הגט בידה נמי לא יוכל לומר פרעתי לפי מ"ש דלא אמר כלום לכ"ע במקום שאין כותבין כתובה ויש ליישב דיוכל לומר פרעתי בב"ד אחר במגו דלא גרשתיך או במגו דאין את אשתי ודו"ק:

בא"ד וכ"ת יכתבו שובר הא סבר דאין כותבין שובר כו' עכ"ל ר"ל דאין כותבין שובר במלתא דאיכא לתקוני כי הכא שתוציא הגט מידה אבל במילתא דליכא לתקוני וא"א בענין אחר כותבין שובר לכ"ע כדמוכח לקמן בתוספות וק"ל:

בא"ד והיה לי שובר שלא תחזיר ותגבה בעדי מיתה כשתתאלמן כו' עכ"ל דאע"ג (ב) דכתובה בידה שאירע כך שכתב לה אין גובה בה כיון דבמקום שאין כותבין כתובה הוא ומשום גט נמי לא היה לו לחוש שכבר נקרע לפי דבריו אלא שהיה לו שובר שלא תחזור כו' דלהך חששא שתגבה בעדי מיתה א"א לתקוני אלא ע"י שובר וק"ל:

בא"ד והא יכול לבא לידי הפסד על ידי מה שנשאר גט וכתובה בידה כו' עכ"ל דהא בהוציאה עדי הגט מוקי לה אביי למאי דהדר ביה וכר"י ואם כן נשאר הגט וכתובה בידה דבמקום שכותבין כתובה מוקי לה אביי וכיון דסבר אביי דאין כותבין שובר היכא דאיכא לתקוני מלתא ה"נ הכא איכא לתקוני מלתא שלא יבא לידי הפסד בבית דין אחר על ידי שתוציא הכתובה והגט מידה ותירצו בכתובה שיש עדים שנשרפה ובגט נמי כיון דמצי אמרה בעינא לאינסובי ביה כו' דהכי אית ליה לאביי התם בפ"ק דמציעא וא"א לתקוני בגט רק ע"י שובר וק"ל:

בד"ה ש"מ כותבין כו' א"נ כל כמה דמצי למידק מרישא מדקדק כו' עכ"ל ובהא דמשני במקום שאין כותבין הוא יתורץ נמי הסיפא דהיה לו שובר שלא תחזור ותגבה בעדי מיתה כשתתאלמן כמ"ש התוס' לעיל דבמקום שאין כותבין א"א לתקוני כ"א ע"י שובר ודו"ק:

בד"ה גט גובה כו' דיכול לבא לידי הפסד כו' דכשתתאלמן תגבה שנית מנה ומאתים כו' עכ"ל מפרש"י נראה שזו היה קושיית המקשה דמעיקרא ש"מ כותבין שובר דאי לא תגבה לאחר מיתתו בתורת אלמנות כו' דהא ודאי בתורת גרושה לא הדרא גביא כו' ע"ש אבל התוספות לא ניחא להו לפרש כן פרכא דמעיקרא ש"מ כותבין שובר דא"כ לא הוה משני רב מידי דגט גובה עיקר כו' וכמ"ש התוספות הכא אלא דעיקר הפרכא דמעיקרא ש"מ כותבין שובר דאל"כ ברישא שתשאר הכתובה בידה יכול לבא לידי הפסד במקום שכותבין כתובה דלא יהיה נאמן לומר פרעתי מנה מגו דאלמנה נשאתיך והסיפא דאינה גובה בכתובתה לא תקשי ליה דיפרש כר"י כמ"ש התוספות כל זה לעיל אך קשה לכאורה כיון דעיקר הקושיא היה לדברי התוס' מעיקרא שיפסיד במה שתשאר הכתובה בידה שלא יוכל לומר פרעתי מנה מגו דאלמנה נשאתיך אם כן אין תירוצם מספיק לקושייתם הכא דנהי דלרב גובה עיקר אפילו בעדי מיתה מ"מ תפסיד במה שתשאר הכתובה בידה שלא יוכלו היתומים לטעון בב"ד אחר כשתביא עדי מיתה דפרעתיה מנה מגו דאלמנה נשאתיך ומהרש"ל כתב ליישב זה דצ"ל לרב דמוקי מתניתין בעדי הינומא או באלמנה עכ"ל ולא הבנתי דבריו דמ"מ במקום דליכא עדי הינומא יבואו היתומים לידי הפסד על ידי הכתובה שתשאר בידה ובאלמנה נמי ליכא לאוקמא דמ"מ איכא מגו במקום שאין מכירין אותה שיוכלו לומר אין את אשתו דהכא לא שייך למימר בשתשאר הכתובה נמי בידה יוכלו לומר פרעתיך במגו דלא גרשתיך דהא לא בתורת גירושין באת לגבות אלא בעדי מיתה ועוד אי באלמנה מוקמת למתניתין לרב לא ה"ל לרב למימר כלל גט גובה עיקר כו' אלא ה"ל לשנויי קושיא דמעיקרא ש"מ כותבין שובר בפשיטות דא"נ אין כותבין שובר לא יוכל לבא לידי הפסד כיון דאלמנה נשאה אבל נ"ל בזה במה שדקדקו לומר והם לא ידעו שהיתה גרושה כו' דמשמע אם הם ידעו שהיתה גרושה ליכא למיחש למידי שלא תוכל לגבות שנית כשתתאלמן על ידי הכתובה שהם יהיו נאמנים (ג) לומר שכבר גירשה וגבתה עיקר כתובה על ידי הגט כדמשמע בסיפא והשתא אין חילוק בין שתשאר הכתובה בידה ובין שתגבה בעדי מיתה כיון שלא ידעו שהיא גרושה תגבה פעם שנית ותו לא מידי וק"ל:

תוס' בד"ה הוציאה גט כו' ואע"פ שהגט נשאר בידה כו'. נ"ב פי' לפי מה שחושד אותה שהטמינה ולא אבדה מ"מ יכולה לומר לו מה איכפת לך הלא אפילו היה בידי לא הייתי מוכרח ליתן לך דבעינן לאינסובי וזו קרי ליה אביי א"א שהרי בעי לאינסובי כו' אבל רב נחמן דפריך לקמן לרב הונא לא חשיב זו א"א שיכול הבעל לומר וכי בעבור שאתה רוצה להנשא כו' אפסיד על ידך שאם יאבד השובר תחזור ותטרוף. על כן צריך לשנות דכתבינן אגיטא ומש"ה היכא דאין עמה גט יכול לומר לא אפרע עד שתראה הגט ונכתב עליה כו' כמו שפירשו התוס' לעיל אליבא דשמואל וה"ה שהיה יכול לומר לא אפרע כו' ודו"ק:

בד"ה במקום כו' ואמרה לא כתבת עליה כו' כצ"ל:

בד"ה גט גובה כו' ומיהו אי אמרינן לרב דאפילו כו'. נ"ב פירוש ויסבור כמו רבי יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אבל מ"מ תימה הלא מפסיד מנה שהיה יכול לטעון מנה פרעתיך מגו דאלמנה נשאתיך וה"ה דטענינן הכי ליתמי א"נ היתמי לא יפרעו אלא מנה שיאמרו הבא ראיה שבתולה היית וצ"ל דרב מוקי מתני' בעדי הינומא או באלמנה ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה מיגו כו' בעלי והתירוני להינשא כו' כצ"ל:

גמ' בשלמא לשמואל מוקי לה במקום שאין כותבין כו'. אבל במקום שכותבין ודאי יפרעו דהא לא היו כופין אותו לפרוע לה ע"פ הגט עד שתוציא הכתובה ואף אם יטעון שהיא הביאה ראיה שלא כתב לה הלא כתובה עתה בידה לפנינו ואף אם יאמר לאח"כ כתבתי לה וכשהביאה ראיה כשהוציאה הגט והייתי טוען שכתבתי לה לאח"כ כתובה לא היו מאמינין לי והייתי זקוק לפרוע לה ע"פ עדים שהביאה שלא כתבתי לה בשעת נשואין דלאו כל כמיניה בטענות אלו וזה פשוט:

גמ' מגו דיכול לומר לא גירשתיך וכו'. וא"ל דניחא ליה טפי לומר גירשתיך ונתתי לך כו' דהשתא אף אם ימות אין צריך לפרוע לה מאומה כיון דמהימנינן ליה שפרעה כבר בתורת גירושין משא"כ בטענת לא גרשתיך אכתי כשימות מחוייב לה לשלם אף לפי דבריו י"ל דמהני ליה מגו דלא יפרע עתה בתורת גירושין ואה"נ דאם באה אח"כ בזה לא איירי [ובאמת דנפרעת מן היורשים אחר מיתתו]:
לרב פירושו הוציאה גט גט ממש כתובה ואין עמה גט אפילו עידי הגט:

ברש"י בד"ה גובה כו' ואינו יכול לטעון פרעתיך והחזרת לי שטר כו'. ודפריך ש"מ כותבין שובר דלמא ודאי אילו טען לא אפרע לך עד שתחזיר לי כתובה אינה גובה דאין כותבין שובר רק אינו יכול לטעון פרעתיך והחזרת לי כו' משום דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ולפי דברי עצמו אין עוד כתובה בידה י"ל דקתני סתם גובה כתובתה ולא תני היא אומרת אבדה כתובתה והוא אומר פרעתיך כו' משמע דבכל הטענות גובה. ואף אם טוען כפרש"י מ"מ כיון דלא מהימנינן ליה ומחזקינן שלא פרע א"כ הכתובה בידה ויטעון אף לפי דבריך אינני פורע לך עד שתחזיר הכתובה ובא עליה משני צדדין בממ"נ וק"ל. ויש לראות לסברת ש"מ ואיירי אף במקום שכותבין וגובה משום דטוען אחר מעשה ב"ד כו' דלמא אין כותבין ואי משום דמפקא הכתובה אחר מותו בתורת אלמנות הא אף בהוציאה הכתובה עתה מידה סוף סוף תגבה בתורת אלמנה בע"פ כיון דאינו יכול לטעון פרעתי א"כ כיון דלא אפשר כתבינן שובר ומאי פסידא בהשארת הכתובה בידה צ"ל כמ"ש התוס' מ"מ יהיו נאמנים לומר פרענו מנה במגו דאלמנה נשאך אבינו ואף אם היתה אלמנה מ"מ אם יבא פעם א' למקום שאין מכירין יכולין לומר פרענו הכל במגו דאין את אשתו וע"י השארת הכתובה בידה דכתוב בה בתולתא דא וכן שקידש אותה לאשה גביא בתורת אלמנה בעידי מיתה ואין כאן מגו ואין להקשות א"כ אף בתורת גרושה איכא חששא זאת כמ"ש התוס' ריש דבור הוציאה גט דבתורת גירושין איירי. התוס' אזלו לשיטתייהו דלמ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הוציאה גט דמתני' פירושו עידי גט דכן הוא באמת דכיון דאינו יכול לטעון פרעתי ומייתי עדים שנתגרשה ולמאי דכותבין שובר למה לא תגבה בעידי גט לבד וסיפא דלא יפרעו באין עמה עידי גירושין דאז נאמן במגו הא ביש לה עידי גירושין גובה אפילו אין עמה כתובה לפ"ז פי' ש"מ כותבין כו' כפשוטו שמפסיד בהשארת כתובה אף שתוציא הגט עצמו מידה שתחזור ותגבה בתורת גירושין בעדי גירושין והוא לא מצי למיטען פרעתי אפילו מנה כיון דאין לו מגו דהמקשה ש"מ מפרש מתני' כר"י כמ"ש התוס' ואילו לא היה הכתובה בידה היה נאמן לומר פרעתיך מנה במגו דאלמנה נשאתיך ואין להקשות אמאי דייק הש"מ מכתובה ליחוש דלמא מפקא לכתובה כו' טפי הו"ל למידק מגט כיון דמפרש המשנה כר"י והוציאה גט פירושו עידי גט א"כ ידייק ש"מ כו' דמפסיד הרבה בהשארת הגט בידה דלמחר תגבה פעם שנית עם הגט אף שאין לה עידי גירושין ואם לאו הגט היה נאמן לומר פרעתיך במגו דלא גרשתיך כמ"ש התוס' מ"מ לא יכול להקשות מזה דדלמא הוציאה גט כפשוטו גט ממש ואף דבסיפא כתובה ואין עמה גט ע"כ אפילו עידי הגט באופן שיש לו מגו דאל"כ אמאי לא יפרעו [וכקושית התוס' ד"ה ש"מ אמאי גובה כתובתה בגט ולא בכתובה ואדרבה טפי הו"ל לגבות בכתובה שנכתב לגבות והוא עיקר החיוב ובגט לא תגבה מחמת אין כותבין שובר וכמו שפי' הפ"י ושאר מפרשים] מ"מ דלמא הוציאה גט דרישא פירושו גט ממש וכן הוא לרב באמת פי' המשנה (ל) מיהו לפי"ז היה רישא וסיפא כסותרין דמשמע מסיפא דגובה בעידי גט בלא גט עצמו (מ) רק מ"מ טפי מדייק מרישא ואין עמה כתובתה מלמידק מסיפא או בסיפא ג"כ גט ממש ולא יפרעו כיון שנשאר הגט בידה ומטעמא שאכתוב בסמוך אי"ה (נ) אבל רש"י מפרש הוציאה גט ממש לא עידי גט ולזה כתב דהא ודאי בתורת גירושין לא הדרא גביא דהא קרעו לגיטא וכי הדרא מפקא לכתובתה בלא גט רק בעידי גט לא מצי' לגבות וליכא הפסד בהשארת הכתובה כיון דהוציאה כתובה ואין עמה גט ממש אף שיש לה עידי גט וליכא מגו לא יפרעו רק לענין אחר מיתה:

ורש"י ימאן לומר בה"א דמפרש כר"י וכמ"ש התוס' [דפי' כתובה ואין עמה גט פי' עידי הגט] דכיון דידע מגו מאי מקשה לרב מסיפא. ולתוס' צריכין לדחוק דסמך עצמו אקושיא שניה דאי אפשר לאוקמי סיפא באין עמה עידי גירושין מדקתני סיפא רשב"ג כו' ולר"י ניחא דסיפא בדליכא עידי גט וטעמא דרשב"ג מן הסכנה ואילך אף שיש לה מגו כיון דמודה כו' ומטעמא דאלמוה כמ"ש התוס' בד"ה הוציאה וק"ל:
רק נשאר לבאר לרש"י הוא"ת של תוס' בד"ה ש"מ בה"א היאך יפרש מתני' כו' וטפי הו"ל להקשות מתני' גופיה מניה וביה [מ"ש כתובה מגט] מלומר ש"מ כו' אף דמקשה ברישא גופיה למאי דקי"ל אין כותבין שובר. ונראה דלרש"י לכ"ע הטוען אחר מעשה ב"ד כו' דכמאן דנקיט שטרא בידיה דמיא ולא מצי למיטען פרעתי לכן הוציאה גט ואין כו' אין זה ריעותא מה שאין הכתובה בידה שיטעון פרעתי כמו גבי שטר בעלמא שסומכת על מעשה ב"ד דהוי כמאן דנקיט שטרא בידה וא"כ הוי הוציאה גט וכתובה אבל כתובה ואין עמה גט כיון דאיכא ריעותא לפנינו שבאת לגבות בתורת גירושין וא"כ הו"ל לאזדהורי בגיטא דהא אינה יכולה לגבות בלא גט או עידי גירושין וכיון דיש ריעותא לפנינו חיישינן שמא כבר גבתה עם הגט ואף דלא מצי לטעון פרעתי על מעשה ב"ד לא עדיפא מעשה ב"ד מדנקיט שטרא בידה ומעשה ב"ד אינו עושה רק שאינה מפסדת אף שאין הכתובה בידה לומר ולטעון פרעתי דכמאן דנקטה כתובה בידה דמיא:
וזה שכתב רש"י בד"ה הרי אלו לא יפרעו חיישינן שמא כבר גבתה בגט כו' ובד"ה הדר ביה שמא גבתה ע"פ הגט ובד"ה ואי לא לא גביא חיישינן שמא כבר גבתה עם הגט. רק בתורת אלמנה יכולה לגבות דליכא כאן ריעותא לפנינו. וע"ז פריך ש"מ כותבין שובר דאי אין כותבין דלמא מפקא לאחר מיתה כו' אבל ודאי בתורת גירושין הא תנן בסיפא כתובה ואין עמה גט כו' לא יפרעו וההפסד בהשארת כתובה לאחר מיתה אף דבלא כתובה נמי גביא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ומאי מקשה ש"מ כותבין שובר הא ע"כ ס"ל לתנא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וא"כ ליכא פסידא בשובר וצ"ל כמ"ש התוס' וכמ"ש לעיל וא"כ רש"י קיצר במקום שהיה לו להאריך:
ואפשר לומר דודאי להך חששא שכתבו התוס' לא חייש רש"י רק כפשוטו כיון דאין כותבין שובר יכול לומר במקום שכותבין כתובה לא אפרעך עד שתחזיר לי הכתובה ואף דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואינו יכול לטעון פרעתיך מ"מ לא אפרע לך עד שתחזיר לי הכתובה דהשתא א"צ לשמור שוברו דאף אם יפסיד השובר לא תוכל לחזור ולתובעו אף דלא מהימן לומר פרעתיך מ"מ יאמר כשתחזור ותתבע לא אפרעך עד שתחזור לי הכתובה וכיון שאין הכתובה בידה שכבר החזירה לו בפרעון קמא לא מציא לתובעתו [ר"ל דקושית הגמ' הוא דאי אין כותבין שובר הו"ל לתקוני באמת שלא תגבה בעידי מיתה כדי שלא יצטרך לשמור שוברו] ודוקא שיש עדים שאין הכתובה בעולם שנשרפה באונס וכה"ג צריך לפרוע לה ואינו יכול לטעון פרעתיך גם לא אפרע לך עד שתוציא מידך הכתובה וק"ל. ומשני במקום שאין כותבין או במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה כתובה מעולם או שיש עדים שנשרפה הכתובה כמ"ש התוס' לאביי או שמודה לה שאין כתובה בידה (ס):
ולמאי דהדר ביה רב ומוקי למתני' בכל מקום יש לעיין היאך מתורץ הש"מ כותבין שובר דחששא דדלמא מפקא שר"ל לפרש"י אחר מיתה וכקושית הרשב"א בתוס' עומדת במקומה ודוחק לומר דרב הדר אינו מבקש לתרץ מתני' ש"מ כו' וגט גובה עיקר אף שמפסיד בהשארת הכתובה בידה דמ"מ רב ור"א בסמוך דס"ל דאין כותבין שובר דהכי אית ליה לרב בפרק ג"פ כמ"ש התוס' טפי הו"ל להקשות בפשיטות אמאי גט גובה עיקר דלמא הדרא ומפקא כו' דזה לא יתורץ כלל בהא דלא אפשר כו' דהא ודאי אפשר ואפשר דלא תגבה בגט עד שתוציא הכתובה מידה. ואולי כיון דגט גובה עיקר ולא תוספת וכתובה תוספת ולא עיקר א"כ לא נכתבה הכתובה מעולם על עיקר לגבותה וכן גט על תוספת א"כ לא מצי למיכפיי' לומר לא אפרעך המנה ומאתים עד שתחזיר הכתובה כיון דכתובה מלתא אחריתא ולא נכתב בשביל כן לגבות העיקר ואף באחר מיתה גביא מנה מאתים בעידי מיתה לחודא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וליכא ריעותא משא"כ בתורת גירושין צריכה להוציא הגט כמ"ש לעיל וכיון דלעולם גביא מנה מאתים שלא בכתובה אף לאחר מיתה א"כ לא יכול לומר לא אפרע מנה מאתים עד שתוציא שטר של התוספת דמה ענין שמטה אצל הר סיני ובזה מבוארים דברי התוס' בד"ה גט גובה כו' ומיהו אי אמרי' לרב כו' אתי שפיר דכיון דלא נכתב הכתובה על מעות מנה מאתים לא יוכל לעכב מלפרוע עד שתחזיר לו שטר אחר שלא נכתב על כך דדוקא אותו דבר שגובה בסיבתו יכול לומר לא אפרעך עד שתוציא מידך כיון שיכול לבא ע"י כן לידי הפסד דהיינו בסברת המקשה ש"מ כותבין כו' דיכול לבא לידי הפסד ע"י השארת הכתובה שנכתב על מנה מאתים לכשתתאלמן [וה"ה לשיטת תוס' במחיים] והו"ל למימר כיון דנכתב על מנה מאתים אף שיכול לגבות ע"י מעשה ב"ד וגובה עם הגט בלא כתובה מ"מ כיון שגם הכתובה נכתבה לגבות על ידה מנה מאתים לאחר מיתה מש"ה הול"ל שצריכה להחזיר לו שע"י כן כו' כמ"ש לעיל משא"כ אם כתובה לא ניתנה ליכתב רק לגבות בה תוספת אף שאפשר לבא לידי הפסד ע"י כן בגביית המנה מאתים דהיינו שנודע מתוך שטר הכתובה שהיא אשתו ולא יכול לומר אין את אשתי או אלמנה נשאתיך אין בכך כלום והיא יכולה למימר פרע לי מנה מאתים ואחזיר לך שטר המחייבך לעומתו דהיינו הגט והתוספת איני תובעך כעת וק"ל ואזדא לה תמיהת רש"י ז"ל. ותירוצו אין לו מקום דאכתי בדליכא עידי הינומא דלמחר ילכו להם יבא לידי הפסד ועוד דא"כ לישני קושית הש"מ כותבין בקצרה כן [דאיירי דיש עידי הינומא כתירוץ מהרש"ל] וכן באלמנה לישני בקצרה כן. ועוד דאף באלמנה מפסידין כמ"ש לעיל דלאחר מיתה היו יכולין היורשין לומר פרע הכל [במגו דאין את אשתו וכן הקשה עליו המהרש"א]:
ויש לעיין בדרך שכתבתי הא' במ"ש רש"י אלמנה במאי גביא כו' ומחזרת שטר כתובה ליורשים משמע מזה שלגביית מנה מאתים צריכה להחזיר הכתובה. ולפשוטו צריך לפרש כן לומר דבשלמא לשמואל במקום שכותבין אינו גובה בגט לחודא וכיון שגובית בעידי מיתה צריכה להחזיר הכתובה תו לא מצי לגבות בגט לחודא אבל לדידך דגביא בגט לחודא אף שמחזירה הכתובה בשעת גבייה בעידי מיתה מפקה לה גט אח"כ וגביא [אבל לדרך שכתבתי באמת אין צריכה להחזיר הכתובה לגביית מנה ומאתים] וכן בסמוך עידי מיתה גופייהו במקום שאין כותבין כו' ואין היורשין יכולין לומר החזר לנו שטר כתובתך כו' משמע דבמקום שכותבין יכולין לומר כו'. מיהו בזה י"ל דקאמר דאי לא תימא הכי אפילו אליבא דשמואל ודו"ק:
בתד"ה הוציאה כו' אפילו אית ליה דלא אמר כלום כו'. במקום שאין כותבין דסומכין על תנאי ב"ד לכ"ע לא אמר כלום כמ"ש התוס' בסמוך לשמואל אלא אף במקום שכותבין ונ"מ אילו היה עדים שנשרפה הכתובה. או שאר מעשה ב"ד כגון מזון האשה. ואולי לזה כתבו התוס' פי' בין במנה מאתים בין במזון כו'. מיהו בזה ג"כ יכול לבא לידי הפסד במקום שאין מכירין שהיא אשתו דא"ל השתא נמי יהא נאמן לומר פרעתיך הכל במגו דלא גרשתיך דסוף סוף היה נתחייב במזונותיה (ע) וק"ל:

בא"ד במגו דאי בעי אמר לא גרשתיך כו'. אכתי נ"מ לאחר מיתה דבמקום שאין מכירין גביא כתובתה בתורת אלמנות ובלא כתובה היה נאמן לומר פרעתיך הכל במגו דאין את אשתי ודו"ק. ועי' בחידושינו ב"מ דשם לא דחו תוס' נ"מ זה משום דשם איירי שהגט בידה כמו שפתחו וסיימו שם בדבריהם משא"כ כאן אכתי לא נחתו לפרש עידי גט רק הוציאה גט ממש ולא נשאר רק הכתובה לבד בידה ומצי טעין שפיר לא גרשתיך:

בא"ד לא אפרע עד שתחזיר הכתובה אע"פ שיכול כו'. וה"ה עד שתחזיר הגט שיכול נמי לבא לידי הפסד ובאביי הזכירו בסמוך שניהם והא יכול לבא לידי הפסד ע"י מה שנשאר גט וכתובה בידה כדפרישית לפי שכבר פירשו ההפסד שע"י גט בשמואל והתם איצטריכא ליה להזכיר הפסד הגט דמפרשי לשמואל הוציאה גט ממש דוקא לא עידי גט כיון דאין כותבין שובר אע"ג דשמואל מוקי למתני' במקום שאין כותבין או שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה דהשתא ליכא הפסד במה שאין עמה כתובה אפ"ה הוציאה עידי גט ואין עמה כתובה לא גביא משום הפסד הגט לכן הזכירו אח"כ שניהם לאביי כיון דכבר פירשו הפסד שע"י כתובה בתחלת הדבור והפסד שע"י הגט בדשמואל משא"כ כאן בדר"י כיון שלא הוזכר עדיין רק הפסד שע"י כתובה תפסו בקצרה:

בא"ד ומגו טוב הוא כמו שנפרש בגמרא. יש לראות ומה הוצרכו כאן לומר טפי ומגו טוב מלעיל בסמוך אפילו ישאר כו' במגו דלא גרשתיך כו' והיה אפ"ל דכאן ה"א שאין המגו טוב שירא לטעון לא גרשתיך כיון שהגט לא הוציאה מידה פן תוציאה ותראה לב"ד משא"כ לעיל דלא נחתו לכך רק הוציאה גט ממש כמו שכתבתי לעיל ואע"ג דמ"מ הב"ד לא יאמינו לו אח"כ על טענתו שפרע [דאף דיודע האמת שכבר הוציאה הגט ומצי למיטען לא גירשתיך מ"מ הב"ד לא יאמינו לו בהך מגו] כי שמא לא פרע והגט בידה עדיין וירא לומר לא גירשתיך מ"מ הוא ישלם עתה ויקח ממנה הגט ויודע בעצמו האמת שאין הגט בידה וקושטא שיכול לטעון אח"כ לא גירשתיך [אלא] דלא משמע כן מתוס' שכתבו שיהיה נאמן לומר פרעתי במגו וכו' ועוד ממ"ש כמו שנפרש בגמ' משמע שכוונתן לקושית התוס' בד"ה מגו כו' ובד"ה יכול לומר לא גירשתיך כו' דלפי"ז הול"ל כמו שמפורש בגמ' ועוד דבגמ' היינו לרב שפירש הוציאה גט ממש ומאי ראיה לכאן [לר"י דפי' אפילו עידי הגט דאפשר דנשאר הגט בידה דמתירא לומר לא גירשתיך]. אבל נראה דלעיל אם נניח שאין מגו טוב מאי איכפת מכ"ש שיש נ"מ עוד [שתפסיד בהשארת הכתובה] למ"ד אין כותבין שובר [במקום שאין מכירין] והם דברים של מה בכך משא"כ כאן לפרושי קושטא דמתני':

בא"ד וכן בע"ח כו'. דהכי ניחא טפי לפרושי דומיא דכתובה ואין עמה גט וטעמא משום מגו דלא כמו שפרש"י:

בא"ד אע"פ שאינו נאמן לומר פרעתי לכ"ע במקום שאין כותבין כו'. אף כשנאמר דלית ליה דר"י וכ"ש כשנאמר דס"ל הא דר"י הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"מ יכול לעכב עתה הפרעון משום שיכול לבא לידי הפסד או אם שמואל לית ליה דר"י נאמן עתה על טענת פרעתי זולת דאגה שיבא לידי הפסד דגט הוי במקום כתובה כו' [וזהו הא"נ] וכתבו אע"פ כו' במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה אפשר דאי לית ליה דר"י יכול לטעון פרעתי כיון דבני אותו מקום אין סומכין על תנאי לא חששתי מלפרוע לך ומ"מ אין להכריח מהא דס"ל לשמואל הא דר"י הטוען כו' מדגובה בהוציאה גט במקום שכותבין ואין עמה כתובה והביאה ראיה ולא מצי לטעון פרעתי דדלמא כיון שסמך הוא עמה על תנאי ב"ד ולא כתב לה הוי לדידיה כמו מקום שאין כותבין:

בא"ד גם לא יוכל לומר פרעתי. פי' במגו דלא גירשתיך:

בא"ד והיה לי שובר. דבמקום דלא אפשר מודה שכותבין שובר. שלא תחזור ותגבה בעידי מיתה כו'. דשלא תגבה בתורת גירושין אין צריך שובר דהא לא מציא גביא כיון שאין עמה גט דבפעם ראשון הוציאה וקרעוהו ובעידי גירושין אינה יכולה לגבות:

בא"ד וה"ה שהיה יכול לטעון כו'. רק נקיט דומיא דוכן בבע"ח ודומיא דרישא שטוען פרעתיך ולא לא אפרע עד שתחזיר הכתובה דהא איירי במקום שאין כותבין או הביאה ראיה שלא כתב לה:
והוי מצי לפרש אף לשמואל עידי גט כמו לר"י וס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אבל אין כותבין שובר וכמו לאביי וברישא גובה בעידי גט משום דלא אפשר כו' דלא ס"ל קרעינן וכתבינן כו' ומוקי במקום שאין כותבין או כותבין והביאה ראיה שלא נצטרך לדחוק שיש עדים שנשרפה [כדפי' התוס' לאביי] גם לא נצטרך לבא בסיפא מטעם מגו (פ) משא"כ לאביי דמוקי במקום שכותבין בלא ראיה צריך לדחוק בעידי שריפה כיון דאין כותבין שובר וק"ל. רק שנראה דוחק לפרש כן אליבא דשמואל. ועי' בתוס' ב"מ שפירשו באמת כן ודו"ק:

בא"ד שנשאר גט וכתובה וכו'. דהוציאה גט פירוש עידי גט ומוקי במקום שכותבין א"כ נשאר גט וכתובה בידה:

בא"ד ואע"פ שהגט נשאר בידה כו'. דהכי אית ליה לאביי דלא אמרינן קרעינן כו' ואף דליכא עדים שנשרף הגט:
בתד"ה ש"מ כו' ומדסיפא דקתני כו'. דברישא צריך לדיוקא ואילו בסיפא מפורש:

בא"ד א"נ כל כמה כו'. ובתירוצו מתורץ הסיפא נמי במקום שאין כותבין. ולרב [לבתר דהדר ביה] צ"ל לפנים משורת הדין [ר"ל פרעתי התוס'] או היה צריך לשובר עכ"פ כשהוציאה הגט והיה זקוק לפרעון העיקר שלא תחזור ותגבה בתורת אלמנה בעידי מיתה בכתובה והיה כתוב בתוך השובר גם התוספת שפרעתי מרצוני ע"פ הגט [כי חשבתי מאחר שאני צריך לשמור השובר בשביל העיקר] ונאמן במגו וק"ל:
בתד"ה במקום כו' וי"ל דהתם שכבר כו' חיישינן ודאי כו'. ולעיל שכתבו באביי כגון שיש עדים שנשרפה כו' הא אביי במקום שכותבין מוקי למתני' וגם כתב לה א"כ ניחוש שמא כתב לה אחרת י"ל כגון שיש עדים שנשרפה [שכתבו התוס' לעיל] ר"ל אחר גירושין דהשתא ליכא למיחש לכלום וברייתא דפרק ב' הו"מ לאוקמי אף במקום שכותבין ונשרפה אחר גירושין כמ"ש התוס' באמת לעיל במקומו ע"ש ואף דרב פפא שם עדיפא ליה להעמיד במקום שאין כותבין [כמ"ש התוס' לעיל פ"ב] אביי מוקי לה בכל מקום כמתני' דהכא וק"ל:
בתד"ה גט כו' קשה לרשב"א כו' לרש"י הוא קושיא ראשונה ש"מ כותבין כו' ומ"מ לא מתורצים בו אף דרב הדר ביה כו'. ומ"מ דלמא הא דאף רב הדר כו' אינו מבקש לתרץ הש"מ לכן הביאו גט פשוט:

בא"ד והם לא ידעו שהיתה גרושה כו'. ר"ל הב"ד או היורשים ואילו יודעין היו חוקרין להביא עידי גירושין ולא למידק אילו יודעין היו נאמנים לומר גבית כתובה בגט והיה מתורץ בזה מ"ש לעיל בד"ה הוציאה גט כו' אבל א"ל דנ"מ כו' הא שפיר נ"מ לכשימות כו' ע"ש. גם היה מיושב הומיהו כו' אתי שפיר כו' (צ) דאין זה סברא כלל דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דלעולם יטענו היורשין נפרעת דכעין זה פריך אביי בב"מ א"כ מה הועילו כו' ע"ש דדוקא כשגובית בתורת גירושין קתני סיפא דמתני' כתובה ואין עמה גט כו' אבל לא באלמנה [דוחה בזה מה שסיים מהרש"א כדמוכח בסיפא].
בסה"ד ומיהו אי אמרי' כו'. עיין בחכמת שלמה וכבר כתבתי לעיל. לכאורה עדיפא הו"ל להקשות בלא סברא פרעתיך מנה דלעיל דאולי רשב"א לא מחשיב זה לסברא דכן רש"י נמי לא הזכירו כלל עיין במלחמות פ"ק דב"מ רק היאך יסבור רב דאפילו אין כתובה בידה כו' כיון דבמקום דכותבין כתובה הוא ורב ס"ל אין כותבין שובר הו"ל למימר דלא תגבה אלא בכתובה כי היכי דלא תיהדר ותגבה בעידי מיתה דהשתא לא מצי לחזור ולגבות בעידי מיתה כיון דאין כתובה בידה וצריכה להראות כתובה. ומיהו ז"א דכיון דלא מצי לטעון פרעתי אחר מעשה ב"ד דין הוא דתגבה בעידי מיתה לחוד דכל כמה דליכא פסידא בהשארת כתובה גביא בעידי מיתה:
וא"ל כיון דס"ל לרב הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כר"י [מדגביא בעידי מיתה לחוד] א"כ למה מקשה לרב מסיפא [דמן הסכנה כו'] טפי מלר"י דהא לרב נמי אלמוה דלא מצי למיטען פרעתי י"ל כיון דלא אלמוה לגבות בתורת גרושה בעידי גט רק בגט דוקא דגט גובה עיקר לכן מקשה שפיר אליבא דרב ודו"ק:

במשנה מן הסכנה ואילך כו'. בתור"ע הביא בשם הכ"מ דהרמב"ם מפרש דאז כשהיתה הסכנה תקנו כו' ואע"פ שעברה הגזרה נאמן כו'. ובזה נראה מדויק לישנא דרשב"ג מן הסכנה ואילך ולא אמר בשעת הסכנה כמו בר"פ ר"א דמילה. ומש"כ עוד ופסק כרשב"ג אי כו'. לכאורה לא היה צריך לכ"ז דכיון דאר"נ בגיטין (לז ב) נאמן אדם כו' יש לנו לפסוק כוותיה. אלא כלפי מש"כ הרא"ש והר"ן בדעת הרי"ף דדחי הא דר"נ מפני סתמא דת"ק דהכא. לכן הוכרח ליישב גם מתניתין אליביה. ועמ"ש בס"ד בחדושי לשו"ע או"ח סי' ק"ס. ובמס' מגילה (ז). ומלישנא דהרמב"ם משמע דדברי ר"נ הן הן דברי רשב"ג. וקשה דלפ"ז מאי פריך עליה דר"נ ממתניתין דהכא ואוקמיה כתנאי דברייתא. ומדוע לא משני דהוא אמר כרשב"ג. וכש"כ לפמש"כ הכ"מ דרשב"ג מפרש לדברי ת"ק. וצ"ל דהיינו לאחר שמצינו לחכמים דברייתא דאמרי א"צ לכן אמרינן דגם רשב"ג כוון לדבריהם. אבל בלא זה היה מסתבר יותר לומר דדוקא בשעת הסכנה ממש קאמר רשב"ג:

רש"י ד"ה פרוזבול. שמוסר שטרותיו לב"ד כו'. עי' מכות (ג ב) בתד"ה המוסר:

מערכה שלשה עשר במסכת כתובות
א) מתני' הוציאה גט. רבינו האלפסי העתיק אוקימתא דשמואל דמתני' במקום שאין כותבין כתובה עסקינן. וכ"כ הרמב"ם (פט"ז מהל' אישות). ותמהו הא למאי דקיי"ל כר"י דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, וגם קיי"ל דכותבין שובר. מתני' כפשטה אף במקום שכותבין.
והרמב"ן במלחמות כתב דס"ל להרי"ף דמימרא דר"י דהטוען אחר מעשה ב"ד דלא אמר כלום מיירי רק במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין ריעא טענתה. כיון דאין הכתובה בידה. ומאי דאמר אביי מאי מרגניתא דלמא מתני' במקום שא"כ. מיטעי הוא דקטעי אביי תחלה, וסבר דר"י מיירי במקום שכותבין, אבל בתר הכי הדר ביה אביי, דר"י מיירי רק במקום שא"כ עיי"ש, ועכ"ז עדיין יקשה דמנ"ל להרי"ף והרמב"ם להוציא הסוגיא מפשטה.
והנה רבינו שרירא גאון הביא ראיה מההיא דמצא שטר כתובה וכו', ואליבא דרבינא קיי"ל כר"י דחיישינן לפרעון [הביאו הרמב"ן במלחמות].
ביאור הדברים, דלא מבעי לר"פ דגם לרבנן חיישינן לפרעון, אלא אפילו לרבינא דלרבנן ל"ח לפרעון, היינו משום דאינהו ס"ל דגם במצא שט"ח דעלמא הוא בחזקתו ולא חיישינן לפרעון, והרי בהא בודאי לא קיי"ל כרבנן, דסתמא דהש"ס בסוגיא דשטרי הקנאה דבמצא שט"ח חיישינן לפרעון, ממילא קיי"ל גם בכתובה דחיישינן לפרעון כדס"ל לר"י דאין חילוק בין שט"ח לכתובה דלא מצינו מאן דפליג בזה.
ולענ"ד נראה יותר דאף לרבנן עצמם כיון דטעמייהו משום דס"ל דגם במצא שט"ח דעלמא דל"ח לפרעון, והיינו מטעם דאמרינן אם איתא דפרע מקרע הוי קרע ליה כדאיתא בב"מ (דף טז ע"ב) וא"כ זהו שייך במצא שט"ח. אבל היכא דל"ש טעם זה כגון דתובע בלא שטר כלל אמרינן דפרע ובאמת קרעו, בזה עודו רבנן לר"י וא"כ כמו דס"ל לר"י דבמצא שטר כתובה דחיישינן לפרעון אף שהוא מעב"ד, ה"נ לרבנן היכא דל"ש אם איתא דפרע כגון דתובעת ואין הכתובה בידה חיישינן לפרעון, והוא ברור בעזה"י:
והנה אף דלכאורה ראיה זו חזקה ונכוחה, דמ"ש תוס' בב"מ (דף יז ע"א) דהטעם דלא יחזיר דגם לענין מנה ומאתים מפסיד דיכול לומר פרעתי ק' במגו דאלמנה נשאתיך וכו', זה תמוה, ולא זכיתי לעמוד בסוף דבריהם הקדושים, דסוף סוף עתה דהכתובה בפנינו וידעינן שהיא אשתו ונשאה בתולה ואנן מחזיקין דאינו פרוע ובדינא תובעת ממנו, למה נכבוש ממנה מליתן בידה עדות האמת מלמסור הכתובה בידה וליתן אצבע בין שיניו שיהיה בידו לכפור בשקר ולהאמינו במגו, וד' יאר עיני.
אך מ"מ אין הראיה מספקת, דהרי הרמב"ם ז"ל כתב להדיא דבתוס' כתובה אף במקום שאין כותבין אינה גובה אלא בראיה ברורה, וכ"כ התוס' וכל הפוסקים דתוספת כתובה דלא הוי מעשה ב"ד בכל מקום יכול לומר פרעתי, א"כ י"ל דמשום תוס' כתובה הוא דלא יחזיר כמו שעלה כן על דעת תוס' בב"מ הנ"ל, ואין בזה דוחק דהא לרב דגט גובה עיקר וכן לס"ד דאביי, דר"י מיירי גם במקום שכותבין, מוכרחין לומר דמשום תוס' כתובה הוא דלא יחזיר, א"כ דלמא גם לדידן ולמסקנא כך הוא:
ולכאורה היה נראה דהראיה כך הוא. דלרבינא דטעמייהו דרבנן משום דחיישינן לשתי כתובות, זהו שייך רק בעיקר כתובה, דמשום דאסור לשהות, דרכו לכתוב כתובה אחרת. אבל בתוס' כתובה ל"ח לכך, ועלה אמר ר"י אינה תחת בעלה לא יחזיר דחיישינן לפרעון, א"כ שפיר מוכח דבעיקר כתובה חיישינן לפרעון, [והיה מרווח בזה לישנא דרבינו שרירא גאון הנ"ל, במ"ש ואליבא דרבינא קיימא לן כר"י דחיישינן לפרעון והיינו דלאוקימתא דר"פ ליכא ראיה די"ל דמיירי בתוספת כתובה. ורק אליבא דרבינא מוכח דמיירי מעיקר כתובה].
אך עדיין אינו הכרח די"ל דמצא שטר כתובה, היינו דנכלל בו עיקר ותוס', וס"ל לרבנן דלא יחזיר משום עיקר כתובה, דחיישינן לשני כתובות. ור"י ס"ל דלב' כתובות ל"ח, אבל אינה תחת בעלה לא יחזיר משום תוס' כתובה, דחיישינן לפרעון:
גם הא הש"ך (סי' ס"ה ס"ק ל"ב) כתב דמדסתם הרמב"ם בהל' גזילה, דמצא שטר כתובה בשוק דלא יחזיר, דשמא נפרעה. דמשמע אפילו בעודה תחת בעלה, משום דס"ל דהעיקר כר"פ עיי"ש, א"כ נהי דנימא דלרבינא מוכח דבעיקר כתובה חיישינן לפרעון י"ל דרבינא באמת לא ס"ל לדר"י דהטוען אחר מעשה ב"ד, ולדידן דקיי"ל כר"י הא קיימא לן כאוקימתא דר"פ, ויש לומר דמשום תוס' כתובה הוא דלא יחזיר.
ואפשר לומר דגם לאוקימתא דר"פ מוכח דלא יחזיר משום עיקר כתובה הוא, דהנה בתוס' גיטין (דף לה) הקשו דאמאי אלמנה אינה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה הא הוי תוך זמנו ותירצו דבתנאי ב"ד דרך להתפיס צררי בחייו, ולדבריהם הא דאמרי' ר"פ אע"פ ת"כ ככתובה וכו' ולשבועה, צ"ל דאף בת"כ דאינו תנאי ב"ד דרך להתפיס צררי ובתוס' כתובות ר"פ אע"פ הקשו אהא דאמר ולשבועה פשיטא דבכל שט"ח צריך לישבע יעיי"ש, וזה תמוה דלשיטתם גיטין שפיר היה חדוש גדול, דהא בבע"ח דעלמא אם תובע ת"ז א"צ לישבע אלא דבכתובה דהוא תנאי ב"ד דרך להתפיס צררי משא"כ בת"כ היה מקום לומר דאין דרך להתפיס צררי והוצרך לאשמעינן דמ"מ צריך לישבע, ומצאתי אח"כ בעזה"י להרא"ה כתובות שכ"כ בשם יש מתרצים, אבל הרא"ה כתב עלה וליתא דשעת מיתה זמנו הוא עיי"ש, ושני תירוצים אלו הוזכרו ברא"ש ריש ב"ב הא דאלמנה צריכה לישבע היינו משום דבתנאי ב"ד דרך להתפיס צררי אי משום דשעת מיתה זמנו הוא.
לפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל ביסוד הסברא כדברי תוס' דבתנאי ב"ד דרך להתפיס צררי, כדאיתא סברא זו בש"מ בסוגיא דפוסקין מזונות, אבל לענין ת"כ דלא הוי תנאי ב"ד אין דרך להתפיס צררי, ומה דצריכה לישבע היינו משום דשעת מיתה זמנו, וא"כ י"ל דודאי משום ריעותא דנפילה לא היה לחוש לפרעון תחת בעלה, דאף דבשט"ח שאבד חיישינן אפילו לת"ז מ"מ בכתובה דהחוב אינו ברור שמא ימות מקודם בודאי לא פרע אלא דהא דלא יחזיר משום צררי, ומדוקדק לישנא דהש"ס, וא"ל רבנן אימא צררי אתפסה ולא קאמר דחיישינן לפרעון אלא דבאמת ל"ח לה רק משום צררי, וזה מכח תנאי ב"ד אבל בת"כ י"ל דבאמת ל"ח לה בעודה תחת בעלה. דלשט"ח ל"ד כיון דאין החוב ברור, ולכתובה ל"ד כיון דאינו תנאי ב"ד לא מתפיס צררי, וא"כ שפיר מוכח דמשום עיקר כתובה לא יחזיר דחיישינן לה ודוק.
ומ"ש הרא"ש אחרי שהביא דברי הרמב"ן בכוונת הרי"ף דהכי מסתברא דלמה נאמר דפליגי ר"י ושמואל כיון דנוכל לפרש דלא פליגי, זה תמוה, הא י"ל דבאמת לא פליגי ביסוד דין דהטוען אחר מעשה ב"ד, אלא דשמואל ס"ל דבמקום שכותבין כתובה א"צ לפרוע בלא כתובה, דיכול לומר לא אפרע כיון דאין כותבין שובר ור"י לטעמיה דכותבין שובר.
וביותר דהא הרא"ש כתב שם מקודם דבמקום שאין כותבין ויש עדים דכתב לה דא"נ לומר פרעתי, כיון דמנהג אותו מקום שלא לכתוב, וא"נ לומר פרעתי איהו דאפסיד אנפשיה, ולא ישתנה הדין בכך והרי בזה בודאי פליגי ר"י ושמואל, דהא שמואל אמר במקום שאין כותבין ואמר כתבתי, עליו להביא ראיה, הרי דבהביא ראיה דכתב לא תפרע, וע"כ דהתם משום טעמא אחרינא נגעו בה, דכיון דאין כותבין שובר יכול לומר לא אפרע, וא"כ מעיקרא דדינא פרכא, די"ל דכל עיקרו דלשמואל דלא תפרע במקום שכותבין, הכל רק מטעם דאין כותבין שובר, ולדידן דכותבין שובר גובית בלא כתובה, והוא צע"ג לכאורה.
ולומר דכוונת הרא"ש במ"ש והכי מסתברא, היינו על היסוד של הרמב"ן דאף במקום שא"כ צריכין לטעמא ודינא דר"י דהטוען אחר מעב"ד, דאל"כ אלא דבמקום שא"כ א"צ להא דבלא"ה גובה, דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, ועיקרו דר"י רק לענין מקום שכותבין, ונצטרך לומר דהמרגניתא הוא דסתמא דמתני' גם במקום שכותבין דומיא דסיפא. א"כ לשמואל דבלא"ה מתני' ע"כ במקום שאין כותבין אבדה המרגניתא ואין קיום לדינא דר"י. והוי כמו פלוגתא בין ר"י לשמואל ודוחק, דמ"מ י"ל דשמואל ס"ל כר"י מסברא בלא ראיה ובפרט דהא מ"מ לא פליגי בשום דין כיון דלשמואל אין נ"מ אם יוכל לומר פרעתי או לא, דבין כך ובין כך לא תפרע, דיכול לומר לא אפרע בלא כתובה, כיון דאין כותבין שובר:
ב)
קושי' הט"ז במ"ש הטור הוציאה כתובה ואין עמה גט וכו' והוא במקום שאין כותבין וכו' דלא האמינו לי שכתבתי, הא גם בהאמינו לו צריך לשלם כמ"ש הטור מקודם בשם הרא"ש, דבמקום שאין כותבין ויש עדים שכתב לה. אינו נאמן לומר פרעתי, ותירוצו צ"ע לענ"ד:
ג)
קושי' הט"ז, הובא בב"ש במ"ש הטור דמן הסכנה ואילך גובה בלא עדי גירושין דמנ"ל זה דמ"ש תוס' דכי היכי דאלמוה למעשה ב"ד דקודם סכנה א"י לומר פרעתי, ה"נ אלמוה דלאחר סכנה לא מהני מגו, י"ל דזה רק לשיטתם דאלמוה הרבה דאפילו במקום שכותבין ונאבדה הכתובה א"י לומר פרעתי, אבל להטור דפסק דבמקום שכותבין יכול לומר פרעתי, י"ל דלא מקרי כ"כ אלמוה:
והב"ש הוסיף להקשות, דמנ"ל לפטור דגובה בלא עדי הגט, דרק לרב מוקמינן בהכי סיפא דמתני', אבל לשמואל מיירי כפשטא בגט ממש כדאמרינן בשלמא לשמואל עיי"ש.
ובאמת לענ"ד זה הכל רק חדא קושיא, דהא אם נניח בזה כדעת הטור דבלא עדי גירושין גובה, ממילא ליתא לקושית הט"ז, כיון דכתובה ואין עמה גט. היינו דאין עמה עידי גט. ממילא מוכח דמסכנה ואילך גובה בלא עידי גט, וא"כ עיקר הקושיא רק כקושית הב"ש על היסוד עצמו דדלמא בעי גט ממש ומסכנה ואילך בעי עידי גט.
ואולם באמת לענ"ד מעיקרא לק"מ, די"ל דהטור ס"ל דההלכה כאביי, ולא מקרעינן ולא כתבינן אגט, וא"כ אין טעם לומר דלא תפרע בעידי גט דל"ש כלל לומר דהגט הוי ריעותא, כיון דענין פרעון ל"ש בגט, ודלא כהב"ש (ס"ק מא) דמדמי ריעותא דגט לריעותא דכתובה, וכתב דהא דתוס' ס"ל דבלא גט ממש, היינו לשיטתייהו דגם בלא כתובה גובה, אבל להטור דבמקום ריעותא דכתובה אינה גובה ה"נ במקום ריעותא דהגט, אבל באמת לענ"ד במחכ"ת ז"א, דהא תוס' כתבו איזה פעמים דלשמואל דאין כותבין שובר, מ"מ אינו יכול לומר לא אפרע עד שתוציא הגט דיכולה לומר בעינא לאנסובי ביה ולא כותבין על גבי הגט, א"כ ממילא ל"ש בזה ריעותא.
ונהי דמדברי הנ"י פ"ק דמציעא דכתב תחילה דמההיא דגט ואין עמה כתובה מוכח דהטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום, דאין לומר משום דגט היינו כתובה. דאם איתא דפרע הו"ל למקרעיה לגט. דאטו גט מנה ומאתים כתיב בי', ועלה כתב דכתובה ואין עמה גט לא תפרע דכיון דאין הגט בידה איתרע המעשה ב"ד, דאמרינן בבי' דינא אגבוה וקרעו לגיטא, הרי דס"ל להנ"י דאף לאביי היינו רק דליכא הוכחה דלא פרע ממה דהגט שלם בידה, די"ל אטו כל דמגבי בב"ד מגבי, אבל מ"מ היכא דאין הגט בידה אתרע ואמרינן דאגבו בב"ד וקרעו לגיטא, מ"מ י"ל דהטור לא ס"ל כן וכדמשמע מפשטן דדברי התוס' הנ"ל דאפילו בפורע לה בב"ד א"י לומר לא אפרע בלא גט, דאינה מנחת כלל לכתוב ע"ג גט, וא"כ ממילא ליכא ריעותא במה דאין הגט בידה, ומש"ה ס"ל דאין עמה גט היינו עידי גט, וממילא מוכח דמסכנה ואילך גובה בלא עידי גט, כן נראה לענ"ד פשוט וברור בעזרת השם יתברך:
ד)
קושי' הפ"י לפי מה שכתבו תוס' הא דהוי מגו דל"ג דלא יתחייב במזונות דהוי טענו חיטין, מאי פרכינן אימא סיפא רשב"ג וכו', דלמא רשב"ג ס"ל כר"ג דטענו חיטין והודה בשעורין חייב בדמי שעורין [לחד תירוצא דתוס' בשבועות] וליכא מגו אלא דקודם סכנה אינה נפרעת עיקר כתובה בלא גט.
ולי נראה להקשות עוד, דלכאורה יש להקשות, הא בר"פ הכותב אמרינן דרב ס"ל כרשב"ג דאם מתה יורשה דמתנה על מה שכתוב בתורה בממון תנאו בטל. וס"ל דירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק כשל תורה. ועי' בתוס' שם הא דאינו אוכל פירות בחייה ולא עשו חיזוק כיון דאינה בכל הנשים דלפעמים אין לה נכסי מלוג א"כ לפ"ז לענין מזונות דאיתא בכל הנשים אף אם מזונות דרבנן עשו חיזוק. ומה דאמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני נזונית ואיני עושה. צ"ל דמ"מ א"א לכוף אותה לאכול. וממילא אינה נותנת לו מעשי ידיה, אבל באמת יכולה כל שעה לחזור ולתבוע מזונות. דהסילוק שלה לא מהני. וכעין מ"ש תוס' ר"פ הכותב. וא"כ לרב לשיטתיה מה מהני דהוי טענו חיטין, הא הודאת בע"ד מדין מחילה ומתנה אתינן עלה דלא מהני במזונות. ובהכרח לומר כפי חילוק התוס' ב"ב (דף נ') בין פירות לירושה, דבירושה כיון דשורש ירושה דאורייתא עשו חיזוק. א"כ ה"נ במזונות דאין לו שורש דאורייתא לא עשו חיזוק. ולפ"ז קשה דמאי פריך הש"ס דלמא רשב"ג ס"ל כראב"י דמזונות דאורייתא. ורשב"ג לשיטתיה דס"ל בר"פ הכותב דבדבר שבממון תנאו בטל. ולא מהני הסילוק במזונות. וליכא מגו דלא גרשתיך:
ה)
קושית הפ"י לשיטת הרמב"ם דלגבי עיקר ליכא מגו דהיא נאמנת גרשתני ונוטלת עיקר כתובה משום מדרש כתובה. וליכא מגו רק לגבי תוספת [והיינו דיש לו מגו דלא גרשתיך והיה פטור לשלם העיקר, כיון דבאנו לחייבו מכח נאמנות דידה דגרשתני ודנין אותה לגרושה ממילא הוי כתובה ואין עמה גט דלא תפרע. ולגבי תוספת מאמינים לו דלא גירשה]. א"כ דלמא רשב"ג דקאמר מן הסכנה ואילך גובה. היינו העיקר דליכא מגו:
ו)
והנלענ"ד דהנה החלקת מחוקק (ס"ק מא) דייק מלשון הטור במ"ש הוציאה כתובה ואין עמה גט, דהוא במקום שאין כותבין, דאלו במקום שכותבין, כיון דהיה נאמן לומר פרעתי מחמת ריעותא דכתובה א"צ לפרוע בלא כתובה ריעא טענתיה דידיה ולא מהני המגו, ולענ"ד זה תמוה לכאורה דא"כ איך משנינן לרב סיפא בליכא עידי גט ומגו דלא גרשתיך הא לרב א"צ לפרוע תוס' כתובה בלא כתובה, ומ"מ מהני המגו, והרי לרב אפילו במודה א"צ לפרוע בלא כתובה כיון דאין כותבין שובר יכול לומר לא אפרע, א"כ ריעא טענתיה יותר במה דטען דפרע בלא כתובה, ואעפ"כ מהני המגו, ולענין זה לא מצינו מאן דפליג על רב, מכ"ש לדידן דכותבין שובר, ובמודה חייב לשלם אלא דהיה יכול לכפור דלא ריעא טענתי' כ"כ מכ"ש דמהני המגו:
וביותר קשה לי דלפי דברי הח"מ דבמקום שכותבין כתובה כיון דאין צריך לפרוע בלא כתובה ריעא טענתיה ולא מהני המגו א"כ ממילא לענין תוס' כתובה אף במקום שאין כותבין דא"צ לפרוע בלא כתובה דלא הוי מעשה ב"ד ג"כ לא מהני המגו, וא"כ ישאר קושיית הגמרא לדידן על מתני', דתוס' מיהא תגבה והוא לכאורה צע"ג.
ונ"ל ליישב דהרי צריכין להבין להסכמת תוס' והפוסקים דתוס' כתובה לא הוי מעשה ב"ד ובכ"מ יכול לומר פרעתי היאך אמרינן בשלמא לשמואל מתני' במקום שאין כותבין וכו' ואמרינן ליה זיל פרע, הא מ"מ תוס' מיהא לא תגבה, דהא בתוס' כתובה לא אמרינן ליה זיל פרע ואפילו במודה א"צ לשלם, דנאמן לומר דכתב לה במגו דפרעתי, ויכול לומר לא אפרע דהא לשמואל אין כותבין שובר, וצ"ל דיכול לומר דתעבתה אותו בשעת גירושין וא"נ לומר פרעתי אף על התוס' כתובה, דהוי כמלוה בעלמא, דהא קודם הגירושין הוי תוך זמנו, ומה דנאמן בכך אף דעתה שטר כתובה בידה אף אם נפרש דמיירי בעידי גט, ומטעם ריעותא דגט, צ"ל דגם לענין תוס' כתובה הוי גט ריעותא, דאף דא"צ לכתוב ע"ג הגט, דהא בלא"ה למחר וליומא אוחרא יהא נאמן לומר פרעתי, מ"מ כיון דכותבין על הגט הפרעון עיקר כתובה כותבין כל הפרעון, גם הא הוא טען כתבתי אלא דלא האמינו לו, וזה רק שלא לגרע כחה לעכב אותה בפרעון עי"ז, אבל מ"מ למיחש בעי וכותבין על גבי הגט, וכל מה דאפשר לתקן מתקנינן. אבל לרב דאמר בין במקום שכותבין בין במקום שא"כ כתובה גובה תוספת, והיינו דאקרי וכתב לה גובה תוספת בכתובה בלא גט, יהיה מאיזה טעם שיהיה פרכינן תוספת מיהא תגבה, ולפ"ז י"ל דמה דמשנינן דליכא עידי גירושין ומשום מגו, היינו באמת דמוקי מתני' במקום שאין כותבין, וטוען דתבעתו בשעת הגירושין בעדים שהוסיף לה ואמרה לא כתב לי והוצרך לשלם מש"ה מהני המגו, אבל במקום שכותבין באמת לא מהני, ומיושבים דברי הח"מ.
ולפ"ז מיושב קושיית הט"ז באות ב', והיינו דנלענ"ד במ"ש הרא"ש והטור דבמקום שאין כותבין ויש עדים שכתב לה דא"נ לומר פרעתי היינו רק בע"כ וכדאסבר לה הרא"ש, כיון דבאותו מקום אין כותבין ומיפים כחה דא"נ לומר פרעתי מש"ה לא ישתנה הדין בכך, משא"כ לענין תוס' כתובה דבאמת גם באותו מקום יכול לומר פרעתי ולא ייפו כחה, ואדרבא מגרעין אותה לעשות רק כמו מלוה ע"פ, אלא דבשעת הגרושין א"י לומר פרעתי משום דאין אדם פורע ת"ז, ממילא ביש עדים דכתב לה כיון דבמקום ריעותא דשטר חיישי' לפרעון תחת בעלה, כמ"ש לעיל בדעת הרמב"ם דס"ל לעיקר כאוקימתא דר"פ ה"נ נאמן על תוס' פרעתי, ואין חילוק בזה בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין, והוא ברור בסברא לכל הולך ישר, וא"כ י"ל דמש"ה כתב הטור דלא האמינו לו, דבא לומר דמהני המגו על הכל, ואלו בהאמינו לו לא היה המגו על תוספת כתובה דריעא טענתיה, דהא אין צריך לפרוע בלא כתובה אף בשעת גירושין מש"ה הוכרח דלא האמינו לו דכתב לה, והיה מוכרח לשלם גם התוס' כתובה בשעת גירושין ולא ריעא טענתיה ומהני המגו.
אמנם נראה דתוס' חולקים על יסוד זה דהח"מ והיינו עכ"פ היכא דבהודה חייב לשלם, אלא דהיה יכול לכפור מהני המגו, והיכא דמדינא לא היה צריך לשלם אף במודה, נ"ל להוציא מדברי תוס' דבסוגיא דבב"מ ובסוגיא דכתובות דפליגי בזה, והוא דמבואר שיטת תוס' דלאביי גובית בלא גט ממש, ואף אי אכ"ש אינו יכול לומר לא אפרע, דתאמר בעינא לאנסובי ביה, אע"כ דגט היינו עידי גט, דכתובה ואין עמה גט היינו דאין עמה עידי גט ומדין מגו, גם ביארו דראיית אביי דס"ל דמתני' מיירי במקום שכותבין, דומיא דסיפא דכתובה ואין עמה גט, דדוחק לומר דשינה וכתב לה זו תמצית דברי תוס', והנה בכתובות הקשו, הא אביי ס"ל בב"ב דאין כותבין שובר, וא"כ אמאי גובית בלא כתובה, ותירצו דמיירי ביש עדים דנשרפה, ולפ"ז מוכח אף היכא דלא היה צריך מדינא לשלם בלא כתובה מ"מ מהני המגו, דהא לאביי דמיירי סיפא במקום שכותבין וכיון דהכתובה בפנינו עתה ולא היה לה עידי שרפה, מדינא לא היה צריך לשלם בלא כתובה, דהא אין כותבין שובר, ואעפ"כ מהני המגו, אבל לפי תירוצם הב' דאביי בתר דשמע מרבא סבר דכותבין שובר, שפיר י"ל דמש"ה מהני המגו, כיון דהיה צריך לפרוע בלא כתובה דהא כותבין שובר, אף דתוספת כתובה לא היה צריך לפרוע, והיה נאמן לומר פרעתי קודם הגירושין מחמת ריעותא דשטרא, מ"מ כיון דבהודה חייב לא ריעא טענתיה, ומהני המגו.
ובזה נראה לבאר דברי תוס' בשינוי דבריהם מסוגיא דבב"מ לסוגיא דכתובות דבסוגיא דבב"מ כתבו דשמואל ס"ל לגמרי כר"מ, ונפרעת בלא כתובה ובלא גט ומתני' מדין מגו, ואלו בכתובות כתבו דשמואל ס"ל גט ממש, אי מטעם דיכול לומר לא אפרע בלא גט, אי דס"ל דאף במקום שא"כ אינה גובה אלא מטעם דגט היינו כתובה, ובאמת טעמא בעי אמאי דחקו בכתובות בזה, ולא בחרו כדבריהם בסוגיא דבב"מ.
ולפום רהיטא דבריהם בכתובות בדרך ביאור סדר הסוגיא, במה דאמרינן בשלמא לשמואל וכו' אלא לרב וכו', הב"ע בליכא עידי גט, ומשום מגו, דמשמע דהמקשן לא נחית לזה דמדין מגו הוא, ולזה הוצרכו לומר דצריכה גט ממש, אבל למסקנא דמשנינן לרב בליכא עידי גרושין, י"ל דגם לשמואל הכי, וס"ל לגמרי כר"י ואביי, ודבריהם בסוגיא דבב"מ לפי המסקנא:
אמנם נראה דאינו מספיק, דהא התוס' בעצמם כתבו בכתובות בהא דאמרינן כותבין שובר, הא דבלא כתובה גובה, ובלא גט אנו גובה, צ"ל דיפרש כר"י א"כ כבר ידעינן דיש לפרש בעידי גט, ומדין מגו כדס"ל לר"י, וע"כ מה דפריך לרב, היינו דסמך על אידך קושיא דאי בליכא עידי גירושין אימא סיפא רשב"ג מן הסכנה ואילך וכו', ואי בליכא עידי גירושין במאי גביא דלרב לא אלמוה, א"כ עדיין י"ל דלשמואל ידע המקשן דמתניתין בליכא עידי גירושין ומשום מגו, ומן הסכנה ואילך אלמוה דלא מהני המגו, אבל לרב דלא אלמוה מקשה מסיפא, וכיון דבתחלת הסוגיא היה מפרש כר"י, א"כ מנ"ל דאח"כ במה דמשני שמואל במקום שא"כ אמרינן דלא ס"ל כר"י ובעי גט ממש:
ולזה נראה לענ"ד דלכאורה קשה לפמ"ש תוס' בב"מ דשמואל ס"ל כר"י וגט היינו עידי גט, א"כ אמאי אמרינן בשלמא לשמואל מתני' במקום שאין כותבין, דלמא מוקי גם במקום שכותבין ומשום מגו כדס"ל לאביי, אמנם באמת לק"מ, דתוס' בב"מ על קושייתם הא אביי ס"ל דאין כותבין שובר, תירצו רק דאביי קיבל מרבא דכותבין שובר, א"כ י"ל דזהו ההפרש בין שמואל לדאביי, דאביי הוא דמצי לאוקמי גם במקום שכותבין דלא ריעא טענתיה, דבהודה היה צריך לשלם בלא כתובה מש"ה מהני המגו, אבל שמואל דסבר אין כותבין שובר מש"ה מתני' ע"כ במקום שא"כ, דהיה צריך לפרוע בלא כתובה ואפילו תוס' כתובה בשעת הגירושין, אבל במקום שכותבין דאף במודה פטור מדינא בלא כתובה, דהא אין כותבין שובר, ריעא טענתיה ולא מהני המגו, אבל בכתובות דתירצו דאביי ס"ל דאין כותבין שובר אלא דמיירי ביש עדים דנשרפה. ומוכח דאף דריעא טענתיה במה דפרע בלא כתובה מ"מ מהני המגו, וא"כ אם איתא דלשמואל מוקמינן ג"כ בעידי גרושין, מנ"ל דמוקי דוקא במקום שאין כותבין, דלמא מוקי במקום שכותבין כמו אביי, אע"כ דלשמואל מתני' בגט ממש דבלא גט יכול לומר לא אפרע, וזהו רק במקום שא"כ דאלו במקום שכותבין אין לו הפסד בכך דהא מחזרת לו הכתובה ולעולם לא יפרע דיאמר לא אפרע בלא כתובה, ואי מטעם דבעי שיהא לה שטר דהיינו הגט דגט היינו כתובה, הא זהו ג"כ רק במקום שא"כ דעשו לגט במקום שטר:
ועדיין צריך לבאר דנהי דתוס' הוכיחו כן מסוגיא ממה דקאמר דלשמואל מתני' במקום שא"כ מ"מ היא גופה תיקשי על סתמא דהש"ס דלמא שמואל ס"ל כאביי, וסיפא גם במקום שכותבין ובליכא עידי גט ומשום מגו, אמנם גם זה לא קשה מידי, דאם איתא דשמואל יסבור דסיפא גם במקום שכותבין, היא גופא תיקשה אמאי מוקי רישא במקום שא"כ ואינו דמיא דסיפא, הו"ל לאוקמי יותר ברווחא, דמתני' במקום שכותבין ונשרפה כדס"ל לאביי, דמה"ט יותר ניחא לאוקמי בכה"ג כמ"ש, אע"כ דשמואל לעצמו סבר דסיפא דוקא במקום שא"כ, אי משום דס"ל גט ממש כמ"ש תוס' בכתובות, או כמ"ש תוס' בב"מ וכמו שביארנו, דבמקום שכותבין ריעא טענתיה ולא מהני המגו:
באופן דלדברי תוס' כתובות אביי ס"ל דאף בריעא טענתיה הרבה דלא היה צריך לשלם מדינא בלא כתובה מ"מ מהני המגו, ולשיטת תוס' בב"מ מוכח בהיפוך, כיון דשמואל ס"ל ג"כ עידי גירושין, ואעפ"כ מוקי דוקא במקום שאין כותבין, ע"כ משום דבמקום שכותבין לא מהני מגו וכנ"ל, והיכא דבהודה צריך לשלם רק דהיה יכול לכפור מהני המגו, דהא לאביי מהני המגו גם במקום שכותבין, אף דלא היה צריך לפרוע ת"כ אפילו בשעת גירושין מכח ריעותא דכתובה, אפ"ה מהני המגו, וזהו דלא כהח"מ:
ואולם עדיין אינו מתיישב לי, דלפי דברינו דדעת תוס' בב"מ היכא דריעא טענתיה הרבה דמדינא לא היה צריך לשלם לא מהני המגו, א"כ מוכח דרב מוקי לסיפא דמתני' רק במקום שא"כ, והרי תוס' בב"מ בסוף דבריהם כתבו דלרב מיירי כל מתני' בין במקום שכותבין בין במקו' שאין כותבין:
גם כיון דתוס' בעצמם צדדו לכאן ולכאן. בזה הסברא אם מהני המגו וכנ"ל, עדיין קשה למאי הוצרכו תוס' בכתובות לומר דשמואל סבר גט ממש, הא י"ל דשמואל ס"ל לגמרי כר"י, ומה דמוקי הש"ס לשמואל סיפא דוקא במקום שאין כותבין, היינו דכן מוכח מדברי שמואל מדלא מוקי יותר גם רישא במקום שכותבין ונאבדה וכנ"ל, והא באמת שמואל ס"ל דמיירי דוקא במקום שא"כ היינו דס"ל דבמקום שכותבין ריעא טענתיה דלא היה צריך לשלם מדינא בלא כתובה ולא מהני המגו, ונהי דלאביי מוכח דס"ל דמהני המגו, מכל מקום דלמא בזה עצמו פליגי אביי ושמואל:
ולזה נראה לענ"ד בדרך אחר. דהנה יסוד דברי הח"מ הנ"ל דהיכא דהיה יכול לפטור עצמו לטעון פרעתי, ריעא טענתיה ולא מהני המגו, תמוה בעיני מאד, דהרי בכל שט"ח הכי הוא, דבלא שטר א"צ לשלם ואף עפ"כ קיימא לן דמגו במקום שטר אמרינן, כדקיימא לן דבמפקיד בשטר נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסה:
וביותר נראה אף למ"ד דאין כותבין שובר דמדינא לא הי' צריך לשלם בלא השטר, מ"מ מהני המגו. דהרי בסוגיא דב"ב (דף ע' ע"ב) דמסקינן דדייני גולה איפכא תני'. והיינו דס"ל נשבע וגובה מחצה דנאמן החזרתי במגו דנאנסה. הא דייני גולה הם שמואל וקרנא, והרי לשמואל לא היה צריך לשלם בלא שטר דאין כותבין שובר [ולומר דבשטר פקדון צריך לשלם בלא שטר דאינו מפסיד בכך דיכול לומר נאנסה לא נראה לענ"ד, דיכול לומר אתחייב לך שבועת שומרים) ואעפ"כ מהני המגו:
והנה הרשב"ם שם הקשה במה דמסיק רבא דהלכה נשבע וגובה מחצה, הא אמרינן בשבועות מכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בעדים, ותירץ דקאי רק לענין דהמפקיד בעדים א"צ להחזיר לו בעדים אבל לענין מפקיד אצלו בשטר לא קאי, וס"ל לרבא דא"צ להחזיר לו בעדים וס"ל באמת דלא מעליא הא שמעתא, ולכאורה תמוה דהא שמואל דסבר גם כן נשבע וגובה מחצה כנ"ל, ישאר הקושיא על מימרא דידיה דבשכרו שלא בעדים נאמן במגו דלא שכרתיך, שבועת שומרים דחייב רחמנא היכא משכחת לה.
וצ"ל דהרשב"ם ס"ל כמ"ש הר"ן בשבועות, דבשכיר הקילו להאמין במגו דהעזה, והא דפריך רבא משבועת שומרים, היינו אהא דארמב"ח כמה מעליא, ע"ז אמר רבא מאי מעליותא, דמשמע דמסברא הכי הוא, אבל לדינא לא פליג רבא על שמואל דבשכיר הקילו עיי"ש, וא"כ כוונת הרשב"ם דרבא ס"ל דמפקיד בשטר א"צ להחזיר בעדים, וקם ליה בקושיא דמאי מעליותא, היינו הכל דאין זה מעליותא, אלא דטעמא דשמואל דבשכיר הקילו, וגם שמואל ס"ל דמפקיד בשטר א"צ להחזיר בעדים.
ואולם תוס' בשבועות בשם ריב"ם תירצו דרבא ס"ל דמפקיד בשטר צריך להחזיר בעדים, ורק בשטר עיסקא ס"ל לרבא דמהני מגו, דליכא כ"כ חזקה דשטרך בידי, די"ל דאפשיטא דספרא זייר ליה, עיי"ש, וא"כ קיימינן כפשטא דדינא דשמואל בשכיר מדינא הוא ושבועת שומרים משכחת באפקיד בשטר דצריך להחזיר בעדים, והאי דדייני גולה סברי דנשבע וגובה מחצה היינו בשטר עיסקא דוקא:
והנה תוס' ב"ב (דף ע') כתבו עוד חילוק בין שטר פקדון לשטר מלוה, דבמלוה דרך הלוה להאמין במלוה, דמקיים ביה תומת ישרים תנחם ונ"מ בזה בכתובה, דלפי התירוץ דאפשיטי דספרי זייר. כתובה דומה לשטר מלוה, ולאידך תירוצא דמשום תומת ישרים כתובה דומה לפקדון.
ולפ"ז ניחא דתוס' בב"מ דלרב מיירי גם במש"כ, דאף דריעא טענתיה אמרינן מגו, היינו לפי ההלכה דקיי"ל בשטר פקדון אף דל"ש ביה תומת ישרים, אפ"ה מהני המגו, ה"נ בשטר כתובה, והא דמוקי שמואל דוקא במקום שאין כותבין, היינו שמואל לשיטתיה דס"ל דבפקדון בשטר א"נ במגו, וע"כ הא דהכא באין עמה עידי גירושין, דנאמן נגד מעשה ב"ד במגו דלא גרשתיך דפרע ואבד שוברו, ולא מהימן הכי בפקדון בשטר, היינו באמת מטעם דאין כותבין שובר שאיתרע טענתיה בשטר פקדון דפרע בלא שטר, וא"כ ממילא הכא ג"כ במקום שכותבין לא מהני מגו, אבל לרב שפיר כתבו תוס' דמיירי אפילו במקום שכותבין, היינו למה דקיי"ל כר"ח דבשטר פקדון אף דלא שייך ביה תומת ישרים אפילו הכי מהני המגו, הכי נמי בכתובה.
אף די"ל דלמא הא דאנן קיי"ל הכי, היינו משום דאנן קיי"ל כותבין שובר, ולא ריעא טענתיה כ"כ, אבל רב דסבר אין כותבין שובר, י"ל דגם בפקדון לא מהימן במיגו, ולא מצינו מאן דפליג בזה על שמואל, י"ל דמוכח הכי ממה דאמרינן בכתובות (דף יט) אר"י א"ר האומר שטר אמנה הוא זה א"נ וכו', דקאמר לוה וכדר"ה א"ר דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, ועיין בתוס' שם דל"ל דהטעם משום דשטרך בידי מאי בעי, דזהו ל"ש באמנה, אע"כ מטעם אחר משום דד"ת א"צ קיום עיי"ש, ולכאורה קשה, כיון דחכמים ס"ל דצריך לקיימו, אלא דרב ס' כר"מ וכדאמרינן, אי ס"ל כר"מ גנובא גנובי למה לך, דלמא ע"כ לא פליג ר"מ אלא בטענת פרעון משום שטרך בידי אבל באמנה מודה, [זהו לפירש"י שם בכתובות דפלוגתא דר"מ ורבנן היכא דלוה טען פרוע], וצ"ל דרב ס"ל מסברא דמגו לגבי שטר מהני, וליכא טעמא לר"מ אלא משום דד"ת א"צ קיום, או משום דמזוייף עומד להתברר ויתפס בשקר, ממילא ה"נ באמנה, וא"כ אם איתא דרב ס"ל לקושטא דמילתא דבשטר פקדון וכן בכתוב' כיון דא"כ שובר לא מהני המגו, יקשה כנ"ל דלמא טעמא דר"מ דכיון דא"כ שובר אתרע טענתיה, וס"ל לר"מ דאף בלוה דמקיים ביה תומת ישרים לא מהני המגו, ורבנן ס"ל דמהני המגו אי מטעם דמ"מ הוי מגו, אי דרבנן ס"ל באמת דכותבין שובר, אבל עכ"פ י"ל לר"מ הך טעמא, אע"כ דרב סבירא ליה בפשיטות דמ"מ הוי מגו מעליא, א"כ ממילא מתני' גם במקום שכותבין ומהני המגו:
ועדיין צריך לבאר, הא כי היכי שהוכחנו מההיא דשמואל גבי שכיר דל"א מגו היכא דל"ש דאפשיטא דספרי זייר, ומש"ה מתני' רק במקום שאין כותבין, הא הך הוכחה הוי גם לרב, דס"ל ג"כ בשבועות דשכרו שלא בעדים נאמן במגו, ולזה יש לומר דהר"ן כתב שם דפרכת הש"ס משבועות השומרים, היינו דמוכח דמגו לפטור משבועה לא אמרינן, וגבי שכיר היכא דיש לו מגו יצטרך הבעה"ב לישבע, דמעיקרא היה השבועה על הבעה"ב, כדאמרינן עקרוה לשבועה מבעה"ב, וא"כ זהו הכל לשמואל דהוא מרא דשמעתא דעקרוה, אבל לרב י"ל דס"ל דהתקנה הי' מיד על השכיר:
ואף לשיטת תוס' בכתובות בההיא דאנוסים היינו דפלוגתייהו דר"מ ורבנן אם העדים נאמנים במגו במקום שטר, וא"כ אין חילוק לר"מ בין אנוסים לאמנה, מ"מ י"ל בקצרה ובדרך מרווח יותר, והיינו למה דכתבו תוס' רפ"ב דכתובות דאף דטעמא דכותבין שובר משום דעבד לוה, צ"ל דלאו דוקא לוה אלא ה"ה כל בע"ח כגון כתובה ושטרי מקח, וא"כ י"ל דזהו הכל בבע"ח דיש עליו שם שיעבוד, אבל בנפקד דאינו בע"ח, והפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא, ועכ"פ בשומר בבעלים דאין עליו חיוב שמירה, דאפילו בפשע פטור, י"ל דלכ"ע א"כ שובר, וכיון דאנן קיי"ל כר"ח דמפקיד בשטר א"צ להחזיר בעדים ומשמע אפילו בשמירה בבעלים, הרי אף דא"כ שובר מהני המגו, א"כ מתני' גם במקום שכותבין, ורק לשמואל דס"ל באמת דבפקדון בשטר א"נ לדידיה מתני' דוקא במקום שאין כותבין, אבל תוס' בכתובות אזלי לאידך תירוצא דחילוקא דבין פקדון ומלוה דבמלוה שייך פשיטא דספרי זייר לה, וממילא כתובה דמי למלוה ולשטר עיסקא א"כ אם איתא דשמואל ס"ל דגט היינו ע"ג ומדין מגו, הו"ל לאוקמי גם במקום שכותבין, דהא אף בריעא. טענתיה הוי מגו כדסבירא לי' לשמואל בשטר עיסקא דנשבע וגובה מחצה, ואין הפרש בין כתובה לשטר עיסקא, אע"כ דשמואל ס"ל גט ממש ודוק היטב.
והנה במה שכתבנו (באות ו') ליישב דברי הח"מ, נלענ"ד לנטות קצת מדברי הח"מ, והוא דנראה דהטור ס"ל דאפילו במקום שכותבין ונאבדה צריך לפרוע בתבעתו ביו' הגירושין וכאוקימתא דרבינא, ולא מצינו לחוש לפרעון בעודה תחת בעלה, והיינו ממ"ש הטור (סימן צו) דבאומרת בתולה נשאתני, והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך, והוא במקום שאין כותבין, או במקום שכותבין ונאבדה דאינו נשבע אלא היסת, והקשה הב"ש שם (ס"ק לב) הא הרא"ש כתב הטעם משום דא"י לכפור, וזהו רק במקום שא"כ, אבל במקום שכותבין הא יכול לכפור ולומר פרעתי, ותירץ דמיירי בתבעתו ביום הגירושין, אע"ג דבשט"ח דעלמא קיל בנאבד דיכול לומר פרעתי אפילו ת"ז, מ"מ בידוע שנאבד באונס א"י לומר פרעתי ת"ז, וכאן מיירי שנאבד ממנו באונס, וכאן יפה כחה עוד מפני שהוא תנאי ב"ד עכ"ל.
ודברי הב"ש תמוהים לי, דאם מיירי בנאבד באונס, א"צ לאוקמי דוקא בתבעתו ביום הגירושין, הא הרא"ש כתב בטעמא דהרי"ף דבמקום שכותבין דא"נ לומר פרעתי הוא רק מכח ריעותא דכתובה וא"כ ממילא ביש עדים שנאבד באונס הדרינן לדינא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, וא"י לטעון פרעתי, וצע"ג.
וא"כ נקיטנא בשיפולי גלימא דהב"ש, במ"ש בס"ד דכאן יפה כחה, דבמעשה ב"ד יפה כחה וא"י לומר פרעתי ת"ז, ובאמת בלא"ה הו"מ הב"ש לומר דדוקא בחוב בעלמא, דמ"מ יש קצת דרך לפרוע ת"ז כיון דודאי עתיד להיות מחוייב לפרוע, משא"כ בכתובה דשמא תמות היא בחייו ואין החיוב ברור בזה החזקה אלים יותר ולא מהני ריעותא דשטרא, וא"כ ליתא לדברי הח"מ, דבמקום שכותבין ריעא טענתיה ולא מהני המגו הא גם במקום שכותבין היה צריך לפרוע ביום הגירושין.
אבל יש לי לקיים במקצת, והיינו על דרך שכתבנו לעיל, דמ"ש הטור והאמינו לו וכו' זהו לענין דגם על הת"כ לא ריעא טענתיה, ה"נ י"ל דבאמת בעיקר כתובה גם במקום שכותבין לא ריעא טענתיה, דהיה צריך לפרוע ביום הגירושין, אלא מה דנקט דהוא במקום שא"כ, היינו משום ת"כ דבזה אף בשעת גירושין א"צ לפרוע, דמכח הריעותא דכתובה חיישינן לפרעון ת"ז, אף דאין החוב ברור, מ"מ י"ל דרק בע"כ ס"ל להטור דל"ח משום צירוף תנאי ב"ד, כמ"ש הב"ש הנ"ל, ויש לי להוסיף עוד, כיון דאסור לשהות אין דרכו לשלם הכתובה אבל לענין תוספת כתובה מכח הריעותא חיישינן לפרעון ת"ז:
ועתה שביררנו דפליגי בזה הרמב"ם והטור, דדעת הרמב"ם דמחמת ריעותא דכתובה חיישינן לפרעון תחת בעלה, כמ"ש לעיל בשם הש"ך בדעת הרמב"ם דס"ל כאוקימתא דר"פ, ודעת הטור דלא חיישינן לפרעון תחת בעלה מההיא דסי' צו הנ"ל, בזה יתבארו לנו מחלוקת הרמב"ם והטור בסוגיא דידן:
דהנה לכאורה תמוהים דברי הרמב"ם שכתב דבכתובה ואין עמה עידי גט גובית העיקר דלגבי עיקר ליכא מגו דלא גרשתיך, איך יפרנס מתני' ערוכה, דכתובה ואין עמה גט לא יפרעו, ותירץ הב"ח דבמקום שא"כ הוי גט ריעותא, כיון דצריך לפרוע עפ"י הגט בלא כתובה, ומזה מיירי מתני', והרמב"ם מיירי במקום שכותבין דבזה לא הוי גט ריעותא, כיון דאין פורעין בלא כתובה עיי"ש, [ובאמת עדיין צ"ע דאמאי השמיט הרמב"ם דינא דמתני' דבמקום שא"כ אינה גובה בלא גט].
ואולם הטור כתב להדיא דהוציאה כתובה ואין עמה גט במקום שאין כותבין אם יש לה עדי גירושין א"נ הרי דפליגי בזה הרמב"ם והטור, דלדעת הרמב"ם במקום שא"כ אפילו בעידי גט אינה גובה מחמת ריעותא דגט ולהטור גובה, ונלענ"ד דלטעמייהו אזלי, והיינו דלכאורה מוכח דגט לא הוי ריעותא, מהברייתא דגרשני בעלי ניזונית עד כדי כתובתה הרי דל"ח לפרעון כתובה ע"י ריעותא דגט, וא"כ לחילוק הב"ח י"ל דהברייתא במקום שכותבין ולא הוי גט ריעותא, אבל במקום שא"כ הוי גט ריעותא, וזהו רק להרמב"ם לשיטתיה, דבמקום שכותבין ונאבדה אף בשעת הגירושין נאמן לומר פרעתי, דחיישינן לפרעון תחת בעלה, שפיר יש מקום לחילוק הב"ח הנ"ל, אבל לדעת הטור לשיטתיה דל"ח לפרעון תחת בעלה א"כ גם במקום שכותבין הי' צריך לפרוע בלא כתובה בשעת הגירושין, אין כאן מקום חילוק בין מקום שכותבין למקום שא"כ, וממילא קיימא ההוכחה הנ"ל מברייתא דגרשני בעלי, דגט לא הוי ריעותא וק"ל, [אמנם עדיין יש לדחות דדלמא הברייתא כהך תנא דס"ל דא"כ שובר וא"צ לפרוע בלא כתובה, דיכול לומר לא אפרע, מש"ה לא הוי גט ריעותא, ולדידן דכותבין שובר דלמא באמת גם במקום שכותבין הוי גט ריעותא].
אמנם בעיני יפלא מאד לרב דאמר גט גובה עיקר, איך יפרנס הברייתא דגרשני בעלי, הא אין כתובה בלא גט, ודוחק לומר דהברייתא מיירי במקום סכנה, וחידוש בעיני שלא מצאתי עדיין מי שהעיר בזה, ולזה נראה לענ"ד דבר חדש, והיינו אף דפשוטו נראה דמה דא"ר גט גובה עיקר, משום דבגרושה גט הוא שטר כתובה אבל לא מטעם דלא אפרע בלא גט, ומוכח כן לכאורה, דהא גם ע"י הכתובה בידה הוא מפסיד דתגבה ממנו בעידי מיתה, ומ"ש הרב מהר"ש איידל"ס דיהיו נאמנים לומר פרוע במגו דגרשך אבינו, זהו דחיקא טובא לומר דאם היורשים אינם יודעים אם גרשה לא טענינן להו שמא גירשה, ואם טוענים נאמנים, ומ"ש תוס' והם לא ידעו, בפשוטו משמע דלא ידעו לברר שהיא גרושה, גם אף אם יהיבנא למהרש"א תקשה באלמנה דעלמא איך גובית בעידי מיתה יטענו היתומים שתחזיר הכתובה, דע"י הכתובה מפסידים, אם תחזור ותתבע יתברר האמת שישבה תחת בעלה לא יהי' להם מגו, ובלא הכתובה נאמנים במגו דאלמנה נשאה, ובהכרח לומר דאף דמפסידים היתומים בכך, מ"מ כיון דהכתובה נכתב רק בשביל תוספ' כתובה, לא הוי הכתובה שטר חוב על עיקר כתובה, וא"י לומר לא אפרע על שטר אחר.
ושמעתי מהחברים הלומדים לפני בישיבה שכ"כ גם המהר"ם שי"ף, וא"כ ע"כ אין הטעם דצריכה לגט משום דיאמר לא אפרע, דאם אין גט שטר על העיקר אף דמפסידים במה דהגט בידה, מ"מ כיון דאין זה השטר על החיוב הזה, א"י לומר לא אפרע כמו דא"י לומר לא אפרע בלא כתובה, אע"כ דגט הוא שטר כתובתה.
אך מכח הקושיא הנ"ל מברייתא דגרשני בעלי, נלענ"ד דרך אחר, דטעמא דרב דא"י לומר לא אפרע בלא כתובה היינו דמקרי מקום דלא אפשר דבלא"ה היא גובה בעידי הינומא, ואי דנאמן במקום שאין מכירין במגו דאין את אשתי, י"ל דאין זה מצוי שלא יהיו מכירים כמ"ש המפרשים, ואי דיכול לומר פרעתיך מנה במגו דאלמנה, י"ל דרב לשיטתיה דסבר דהולכין בממון אחר הרוב, ומסקינן בריש פ"ב דכתובות דהא דבעי הינומא היינו באין לה קול דאתרע הרוב, א"כ י"ל כיון דהיא באמת בתולה מסתמא יהי' לזה קול וממילא תהי' נאמנת שהיתה בתולה, וליכא מגו כלל דאלמנה נשאתיך ואינו מפסיד במה שהכתובה בידה, ומעתה שפיר י"ל דמה דצריכים להגט ואינו גובה בלא גט ממש, היינו דיכול לומר לא אפרע בלא הגט, דעי"ז מפסיד דא"י לומר פרוע במגו דלא גרשתיך, וא"כ לק"מ מברייתא דגרשני בעלי די"ל דברייתא זו ס"ל דא"כ שובר, ולא שייך לומר לא אפרע, ואי דהברייתא אתיא כר"ג, דטענו חיטין והודה בשעורין חייב בדמי שעורין, וליכא מגו דלא גרשתיך וגובית באמת בעידי הגט.
והנה לשיטת תוס' דגם לר"י מתני' בעידי הגט, ומן הסכנה ואילך לא מהני דאלמוה, ומה דפריך לרב משום דלרב לא אלמוה, זהו רק אם צריכים להגט בתורת שטר, אבל אם הוא בדרך לא אפרע, י"ל דגם לרב הוי אלמוה, ובהכרח לומר דלרב הגט הוא שטר כתובה, וההיא דגרשני בעלי מוכרח לדחוק דמיירי מן הסכנה ואילך, מ"מ יש לקיים דברינו הנ"ל בכוונת הטור דהוכיח דגט לא הוי ריעותא מההיא דגרשני בעלי, דדוחק לאוקמי במקום סכנה ולרב באמת מוכרח דהטעם משום לא אפרע.
ואף דהטור כתב ג"כ דמתני' משום מגו, ומוכרח דמן הסכנה ואילך אלמוה דלא הוי גיטא, מ"מ נ"ל דאינו הכרח ליסוד דדברי תוס' דלרב פריך משום דלא ס"ל דאלמוה, אלא י"ל כך, דלרב פרכינן דמן הסכנה ואילך אמאי גובה תוספת כתובה, דלא הוי תנאי ב"ד, ולא שייך אלמוה, ויהי' נאמן במגו, ואי דרשב"ג מיירי באמת רק בעיקר כתובה, י"ל דמה דקתני במתני' כתובה ואין עמה גט, הא דנקט אבד שוברי, אף דמהראוי דא"נ לומר פרעתי דהגט לא הוי ריעותא, כדמוכח מההיא דגרשני בעלי, וע"כ משום דיכול לטעון לא אפרע, וא"כ הו"ל למנקט העיקר טעמא דאפילו במודה פטור משום לא אפרע, אע"כ דנקט הכי משום ת"כ דל"ש לא אפרע, כיון דמחזרת כתובה לא יפרע לעולם, וזה פרכינן תחילה תוספת מיהא תגבה, וגם לבתר דמשני בליכא עידי גירושין ומשום מגו ע"כ הא דנקט דטען אבד שוברי דזהו שייך רק במקום מגו, הא אף בלא מגו ואף במודה יכול לומר לא אפרע, וע"כ דנקט כן משום ת"כ, אם כן דכל עיקר דמלתא דת"ק משום ת"כ, וממילא רשב"ג דפליג עלה דת"ק קאי ג"כ את"כ, ושפיר פרכינן אי בליכא עידי גירושין במאי גביא, היינו במאי גביא ת"כ, אבל לר"י וכן לדידן דס"ל כותבין שובר, שפיר י"ל דמתני' בליכא עידי גירושין ומשום מגו, ומתני' לא מיירי רק מדין ע"כ דנאמן רק לומר דפרע ובמודה באמת חייב, מש"ה שפיר י"ל בדרשב"ג בדליכא עידי גירושין גובה משום אלמוה, ובאמת לגבי ת"כ מהני המגו, אבל המתני' לא מיירי רק מעיקר כתובה ודוק.
אך להרמב"ם דס"ל דלגבי עיקר ליכא מגו דהיא נאמנת גרשתני, א"כ יקשה הא ל"ש טענת לא אפרע, דגם בלא גט לא יהי' לו מגו דלא גרשתיך וצ"ל דרב באמת לית ליה לדרב המנונא, ואנן דאית לן דרב המנונא מוכח דטעמא דמתני' משום ריעותא דגט, ומ"מ לא קשיא מברייתא דגרשני בעלי, דיש חילוק בין מקום שכותבין למקום שא"כ וכמ"ש הב"ח, כמ"ש לעיל, אבל לרב דבכל מקום פורעין עפ"י גט לחודיה עיקר מוכח מברייתא דגרשני דגט לא הוי ריעותא ומוכח דמדין לא אפרע דמפסיד דיהיה לו מגו דלא גרשתיך מוכח דרב לא ס"ל לדרב המנונא.
ולפ"ז מיושב קושיית הפ"י (באות ה') דליכא למימר דרשב"ג דגובה כתובה בעיקר כתובה דליכא מגו, דהא מוכח דרב לא סבירא ליה כלל לדרב המנונא וק"ל.
ומיושב ג"כ קושיית הפ"י (אות ד') דמאי פרכינן מדרשב"ג דלמא רשב"ג ס"ל דטענו חטין והודה בשעורין חייב בדמי שעורין וליכא מגו, דא"כ גם קודם הסכנה אמאי לא יפרע, דהא לרב מוכח דגט לא הוי ריעותא, ואי משום לא אפרע הא לא יפסיד, דבלא גט ג"כ לא יהיה לו מגו, אע"כ דרשב"ג לא ס"ל דחייב בדמי שעורין, והוי מגו ושפיר פריך וק"ל.
וע"פ דברינו נראה לענ"ד, דמוכח במ"ש הרי"ף בשם הירושלמי פ' אלמנה ניזונית, דגרושה שלא נתן לה כתובתה חייב במזונות עד שיפרע פרוטה אחרונה, והרי"ף דחאה מברייתא דגרשני בעלי, והרא"ש החזיק בדין דירושלמי, והנה לכאורה מוכח להדיא דלא כהירושלמי, דא"כ ישאר קושיית תוס', איך הוי מגו דלא גרשתיך הא יתחייב במזונות, ואי דהוי טענו חיטין, הא גם היא תובעת מזונות כדין גרושה בעוד דלא נפרעה הכתובה, אמנם זהו רק לתוס' דגם לר"י הטעם משום מגו, אבל אם נפרש כהרמב"ם, דלר"י בעי גט ממש ליכא ראייה, דמה דמשנינן לרב משום מגו, י"ל דהירושלמי מחייב רק במעכב עיקר כתובה, אבל לא במעכב תוס' כתובה, ובפרט לרב לשיטתיה דמשמע בכתובות (דף קד ע"א) דס"ל דגם באלמנה אין לה מזונות בשביל ת"כ, וא"כ י"ל דשפיר הוי טענו חיטין, דמה שהיא תובעת ואומרת נתגרשתי מדינא אין לה מזונות אף לדבריה, דהא פטור מלשלם העיקר מדינא, כיון דא"כ שובר יכול לומר לא אפרע עד שתתן לי הגט, דעי"ז לא אצטרך לפרוע עוד, דהא בלא גט אינה גובה, וכיון דמדינא א"צ לשלם כתובה אין לה מזונות ושפיר הוי טענו חיטים.
אמנם עדיין אינו מספיק, דא"כ מאי פרכינן מההיא דמן הסכנה ואילך, הא שם דל"ש לא אפרע ממילא לפי תביעתה עיקר כתובה ותוספת כתובה, מגיע לה מזונות וליכא מגו. אבל לפי דברינו דהוכחנו דלרב לא הוי גט ריעותא, אלא דעיקר טעם לא אפרע והיינו דמפסיד דבלא הגט יהיה לו מגו דל"ג, אם כן מוכח דבעצמותו הוי מגו משום דהוי טענו חיטין ומוכח דלא כהירושלמי.
ומה דלא הביא הרי"ף ראיה זו, דהא כל עיקר דמוכח דלרב אין הטעם דגט הוא שטר כתובתה, היינו מברייתא דגרשני וכנ"ל, א"כ מביא הרי"ף בקיצור ראיה מההיא דגרשני.
ואמנם תמוה לי מאד על הטור דפסק לדינא דנאמן במגו דלא גרשתיך, והא לדידן דכותבין שובר כפי דבריה דגירשה ולא נתן לה כתובה חייב במזונות במה שמעכב פרעון כתובתה, וכיון דהטור פסק לההיא דירושלמי, אם כן לא הוי טענו חיטין, וצלע"ג.
הדרינן לקמייתא דמכח תמצית דברינו מיושב קושיית הט"ז והב"ש באות (ב' ג') דהטור הוכיח שיטתו דגט לא הוי ריעותא מההיא דגרשני בעלי, דלהטור לשיטתיה דגם עיקר כתובה צריך לשלם בלא כתובה ביום גירושין, אין חילוק בין מקום שכותבין למקום שאיו כותבין, ומוכח מברייתא זו דגט לא הוי ריעותא:
ומזה יצא ג"כ להרי"ף והרמב"ם שיטתייהו דר"י מיירי רק במקום שאין כותבין. דלשיטתייהו דלגבי עיקר ליכא מגו. לדידן דקיי"ל כרב המנונא, א"כ ע"כ טעמא דמתני' דגט הוי ריעותא. וברייתא דגירשני לא הוי תיובתא להרמב"ם לשיטתיה, דבנאבדה חיישינן לפרעון ת"ז וא"צ לשלם בלא כתובה יש מקום לחילוקו של הב"ח. דבמקום שאין כותבין דפורעים בלא כתובה הוי גט ריעותא. ובמקום שכותבין לא הוי ריעותא, א"כ מזה גופא מוכח דמקום שכותבין לא אמר ר"י דהטוען אחר מעשה ב"ד כו', דאל"כ אין חילוק לענין ריעותא דגט בין מקום שכותבין למקום שאין כותבין ויקשה ברייתא דגירשני. אע"כ דבמקום שכותבין א"צ לפרוע בלא כתובה, גם בלא"ה י"ל כיון דמוכח דגט הוי ריעותא, ממילא כיון דבמקום ריעותא לא מהני תנאי ב"ד, הכי נמי במקום ריעותא דכתובה, ודוק היטב:
המלמד חוקי חיים. יתן ברוחנו פי שנים. ללמוד וללמד תורתו על מנת לשמור ולקיים, לדרוש ולתור בחכמה לשם שמים. אמן:

רש"י בד"ה גובה כתובתה כו' ומהכא נפקא לן בפ"ק דמציעא הטוען כו' עכ"ל. לשיטת רש"י מילתא דפסיקא היא דמהכא יליף לה דאע"ג דדחי אביי התם דמהכא ליכא למילף דשאני הכא דגיטה היינו כתובתה אפ"ה הא הדר ביה אביי מגופא דמתניתין דהכא כדמסיק התם וא"כ לפ"ז לא אשכחן מאן דפליג בהא דנהי שהתוספות כתבו כאן דרב לית ליה דר' יוחנן היינו משום דלשיטתם הא דמסקינן בשמעתין דרב הדר ביה וקאמר גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת לאו משום מילתא דכתובה גובה תוספת הדר ביה ופליג אדשמואל דמשמע להו דלכ"ע אין גובית תוספת כ"א בכתובה כמו שכתבו בפ"ק דמציעא וכדפרישית בסמוך א"כ עיקר מילתא דרב בתר דהדר ביה היינו במה שאמר גט גובה עיקר דוקא גט ולא עידי גט משום דס"ל דגט הוי במקום כתובה והיינו כאביי למאי דבעי למידחי בהא מילתא דר' יוחנן. משא"כ רש"י לשיטתו דעיקר תירוצו של רב בשמעתין דהדר ביה היינו משום שנתחדש לו הא מילתא דכתובה גובה תוספת דמעיקרא הוי ס"ל דבגט נמי גובה תוספת וא"כ בהא דקאמר גט גובה עיקר לא נתחדש דבר וא"כ מהיכי תיתי נאמר דפליגי אדר' יוחנן כיון דאביי גופא הדר ביה התם ואפושי פלוגתא לא מפשינן ואע"ג דלקמן שילהי שמעתין מסקינן אליבא דרב דקרעינן לגיטא וכתבינן אגביה גיטא דנן כו' ואביי מסיק התם בתר דהדר ביה וקאמר וכתבינן דקרעינן ליה וכתבינן אגביה גיטא דנן כו' אטו כל דמגבי בב"ד מגבי מ"מ לא פליגי רב ואביי דאביי שפיר קאמר אי לאו דקים לן שפיר הא מילתא דטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום א"כ בגט נמי היה ראוי שלא תגבה דמצי למיטען פרעתי ולא חש לקרוע הגט כיון דלא כתב ביה מנה ומאתים וכ"ת דאפ"ה הו"ל למיקרע ולמיכתב אגביה גיטא דנן אטו כל דמגבי בב"ד מגבי ולאו כ"ע דיני גמירי משא"כ לבתר דקים לן הא מילתא לכ"ע דטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום שפיר מסקינן לקמן דהיכא דאתא לב"ד לגבות עם הגט קרעינן ליה וכתבינן אגביה גיטא דנן כו' כן נ"ל ועיין לקמן בסמוך:

בא"ד כל מעב"ד כמאן דנקיט שטרא דמי. ואע"ג דבשטר איכא טעמא דא"ל שטרך בידי מאי בעי וא"כ הכא אדרבא הו"ל למימר כיון שאומרת אבד כתובתה במקום שכותבין כיון דנפל איתרע וכ"ש באבד לגמרי כבר כתבתי בפ"ק דמציעא דמה"ט גופא לא איתרע שאינה צריכה לשמור הכתובה כיון דבלא"ה מעב"ד כשטר דמי ועיין בסמוך:

בד"ה. אבד גיטי שלא הוצאתי עליך לגבות כתובתי כו' עכ"ל. משמע מדבריו להדיא דהא דקתני הוציאה גט היינו גט ממש ולא עידי הגט ודלא כשיטת התוספות אליבא דר' יוחנן ואביי ואף למאי דפרישית בסמוך דלכ"ע הטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום אפ"ה אינה יכולה לגבות כשאין הגט בידה דמצי למיטען פרעתי כיון דריעא טענתה דאפי' אי מהימנינן לה שאבד גיטה כיון דנפל איתרע דנהי דבכתובה אף במקום שכותבין לא אמרינן דאיתרע היינו משום דאיכא מקום שאין כותבין והיינו כדי שתסמוך דעתה שאף אם תאבד כתובתה לא תפסיד ולא יהא בעילת זנות דנראה דמה"ט תקנו חכמים שבכל ענין לא תפסיד אפי' במקום שכותבין ומש"ה לא איתרע בנפילה שאינה חוששת לשמור כדפרישית בסמוך משא"כ בגט דלעולם כותבין ואדרבא צריכה לשמור דהא בעי לאינסובי ביה כדלקמן וגם לגבות כתובתה אם יטעון לא גרשתיך וא"כ כיון שאינו בידה איתרע טובא דמסתמא כבר גבתה בגט ונקרע וכתבו גיטא דנן ומש"ה אינה גובית בעידי הגט גרידא כן נ"ל נכון ונתברר טעם משנתינו שגובית בגט יותר מבכתובה ודוק היטב:

תוספות בד"ה הוציאה גט כו' בפ"ק דמציעא אמר ר' יוחנן כו' ור"י לטעמיה דס"ל דכותבין שובר כו' עכ"ל. ואף דהכי קושטא דמילתא דר"י הכי ס"ל למאי דלא משמע להו לחלק בין כתובה לשאר חוב אפ"ה לכאורה הכא בעיקר מימרא דר' יוחנן לא הוי צריכי להכא דס"ל דכותבין שובר דבלא"ה מצינן למימר דר"י בפ"ק דמציעא לא אתא למימר אלא דאין יכול לטעון פרעתי אבל משובר לא איירי התם ומצינן למימר דאף במקום שכותבין כתובה מיתוקמא מילתא שפיר וכגון שיש עדים שנשרפה הכתובה אלא דהוצרכו לזה משום דהתם א"ל ר"ח בר אבא רבי לא משנתינו היא זו הוציאה גט כו' וא"ל ר"י אי לאו דדלאי חספא כו' א"כ משמע להדיא דר"י מוקי למתניתין דהכא במקום שכותבין כמבואר שם להדיא בשקלא וטריא דאביי ע"ש וא"כ ע"כ דר"י לטעמיה דס"ל כותבין שובר דלמ"ד אין כותבין ע"כ מוקי בשמעתין למתני' במקום שכותבין כתובה או במקום שאין כותבין והביא עדים שכתב לה וא"כ ליכא סייעתא למימרא דר"י ואף דרב בתר דהדר ביה מוקי למתני' נמי אף במקום שכותבין מ"מ ליכא למימר דר"י ס"ל כרב בתר דהדר ביה דהא מסקו התוס' הכא בסוף הדיבור דעיקר שינויא דרב היינו משום דפליג אדר"י בהא דהטוען כמ"ש להדיא בפ"ק דמציעא וכמו שאבאר בדבריהם בסמוך אע"כ דר"י לטעמיה דכותבין שובר מיהו למאי דמסקו התוספות אליבא דאביי לחד שינויא דאע"ג דס"ל אין כותבין שובר אפ"ה סבר ליה כר"י בהא דהטוען ומוקי למתני' דהכא בנשרפה כתובתה א"כ בכה"ג הוי מצי למימר אליבא דר"י אלא קושטא דמילתא דר"י ס"ל דכותבין שובר א"כ לא צריכין לאוקמא בדוחקא בנשרפה כתובתה כן נ"ל ועוד אבאר בזה לקמן ודוק היטב:

בא"ד אבל למ"ד אין כותבין שובר כו' מ"מ במקום שכותבין כו' יכול לבא לידי הפסד כו' מ"מ יהא נאמן לומר פרעתיך מנה במגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך כו' עכ"ל. וע"כ דהכי משמע להו קושית הגמ' דשמעתין דאמר ש"מ כותבין שובר ומשמע להו דהמקשה קאי בסברת ר"י בהא דהטוען כמבואר מדבריהם והיינו דלא ניחא להו לפרש כפי' רש"י דלמ"ד אין כותבין שובר משום דתוכל לבא לידי הפסד כשתתאלמן ותגבה מהיורשים בעידי מיתה משום דקשיא להו א"כ כשתחזיר לו הכתובה נמי תגבה מהיורשים בעידי מיתה לחוד כיון דקיימינן בסברת ר"י דהטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום אף במקום שכותבין וא"כ הו"ל כלא אפשר דכתבינן שובר ולא מצו לפרש נמי דיפסיד ע"י שתשאר הכתובה בידה לענין תוס' משום דאזלי לשיטתם דהא דקתני הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה היינו עיקר כתובה ולא תוספת דבתוספת מצי למטען פרעתי דלאו מעב"ד הוא כמ"ש התוס' בפ"ק דמציעא לכך הוכרחו לפרש דיוכל לבא לידי הפסד שיטעון פרעתיך מנה במיגו דאלמנה נשאתיך. אלא שכבר הקשיתי לשאול בזה בר"פ האשה שנתארמלה ובשמעתין קשה יותר דמאי קשיא ליה לרב דאיצטריך לשנויי בסמוך האי קושיא דש"מ כותבין שובר דהא לרב לא שייך האי חששא דיכול לבא לידי הפסד ע"י הכתובה דבלא"ה יטעון פרעתיך מנה במיגו דאלמנה נשאתיך והא שמעינן ליה לרב דהולכין בממון אחר הרוב ולעיל בר"פ האשה שנתארמלה מקשה הש"ס ותיפוק ליה דרוב נשים בתולות נישאות וכתבו שם התוס' דלרב פריך וא"כ אפי' יטעון אלמנה נשאתיך לא מהימן ונהי דמשנינן התם כל הנשאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא מ"מ הכא לא שייך למימר הכי דאדרבה כיון דידעינן השתא שהיא בתולה א"כ בודאי יהיה קול לדבר ואפי' למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ מהני מיהא הרוב שבודאי יהיה קול לדבר ותמצא הרבה עדים שהיתה בתולה ומכ"ש דקשה טפי למה שפירשתי בר"פ האשה שנתארמלה דאפילו למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב אפ"ה שייך מילתא דרוב נשים בתולות נישאות כיון דהרוב מסייע לחזקה ע"ש א"כ שמואל דשמעתין נמי לא הוי צריך לאוקמי במקום שאין כותבין והקושיא דש"מ כותבין שובר מעיקרא ליתא לפירושם וצ"ע ודו"ק:

בא"ד והכי מפרשינן מתניתין אליבא דר"י הוציאה גט לאו דוקא כו' עכ"ל. ונראה מה שהוכרחו לפרש כן ולידחק בכל זה אע"ג דממימרא דר"י גופא אין שום הכרח להוציא לשון המשנה מפשטה דשפיר מצינן לפרש גט ממש דבלא הוציאה גט ר"י נמי מודה דאיתרע טענתה כמ"ש בשיטת רש"י אלא דלשיטת התוס' לא מצי לפרש כן מדמקשינן בשמעתין וניחוש דלמא מפקא לכתובתה וגביה ביה וכיון דלא ניחא להו לפרש הקושיא לענין כשתתאלמן אלא דגביא בכתובתה מיניה דידיה א"כ ע"כ סובר הש"ס דמציא למיגבי בעידי גירושין לחוד והא דתנן סיפא כתובה ואין עמה גט היינו עידי גט אכתי מסוגית הש"ס גופא יש לדקדק מאי פסיקא ליה להקשות דלמא אין ה"נ דמתניתין בגט ממש איירי וכדפרישית דכיון שאין בידה לא גט ולא כתובה איתרע טענתה טובא ולא מהימנא לומר שאבדה גיטה וגם כתובתה. ונראה ליישב דאי ס"ד דאינה גובה בשאין בידה כלום משום דאיכא תרתי לריעותא אבל בחדא מינייהו גביא א"כ יותר היה ראוי לומר שתגבה בכתובה לחוד דעיקר כתובה לגוביינא ולא בגט לחוד דא"כ תו ליכא למיחש למידי למאי דלא נחתו התוס' לפרש דגט עדיף מכתובה כיון דמפשטא דלישנא דסוגיא דב"מ משמע דר"י דייק למילתא דאטו גט מנה ומאתים כתיב אלא רב לחוד חידש סברא זו דגט עדיף לענין עיקר אע"כ דלסברת המקשה דקאי כרבי יוחנן לעולם גובית במעשה ב"ד לחוד בעידי גט או עידי מיתה שלא רצו להטריחה כלל שתהא צריכה לשמור גיטה או כתובתה כדי שתסמוך דעתה לגבות כתובתה לעולם והכי עדיף לן כיון דלר"ג כותבין שובר ולא חיישינן שמא יאבד שוברו ואדרבא חיישינן טפי שמא יאבד שטרו ויאכל הלה וחדי וה"נ דכוותה אם תאבד גטה וכתובתה יאכל הלה וחדי כן נ"ל בשיטת התוספות ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלר' יוחנן דאמר דאלמוה כו' אבל לרב דלא אלמוה פריך שפיר עכ"ל. ולכאורה הוי תמיהא לי טובא בדבריהם דלמאי דמסקו דלשמואל מספקא להו דאיכא למימר דס"ל נמי כר' יוחנן אלא הא דלא גביא בעידי הגט גרידא היינו משום חששא דדלמא גביא והדר גביא דס"ל אין כותבין שובר וא"כ אמאי פסיקא להו הכא דלרב לא אלמוה וכתבו דמש"ה פריך שפיר דהא לרב נמי מצינן למימר דס"ל דר' יוחנן ואלמוה דאין יכול לומר פרעתי והא דקאמר רב גט גובה עיקר דמשמע דבלא גט לא גביא היינו נמי משום האי חששא גופא דלמא גביא והדר גביא ומהיכי תיתי נאמר דרב פליג אדר"י ושמואל כיון דלא אשכחן דפליג. ונראה ליישב לפי מאי דפרישית בסמוך דלשיטת התוספות עיקר קושיית המקשה היה דמשום חששא דגביא והדר גביא לא היה להם לחכמים לתקן שתגבה טפי בגט לחוד מבכתובה לחוד ואיפכא הו"ל לתקן ואהא מוקי רב מעיקרא במקום שאין כותבין דוקא וא"כ בסוף אמאי הדר ביה ומוקי לה אף במקום שכותבין וגט גובה עיקר דהיינו גט דוקא דאכתי הדרא קושיא לדוכתא דהיא גופא תיקשי מ"ש דגביא בגט לחוד ולא בכתובה לחוד ומעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר אע"כ דמעיקרא ס"ד דמדינא גובה במעשה ב"ד לחוד כר"י דדייק לה ממתני' דאל"כ אמאי גביא בגט אטו מנה ומאתים כתיב בה כדאיתא פ"ק דמציעא וע"כ דגובה במעשה ב"ד לחוד אלא משום חששא דגביא והדר גביא לא גביא בלא גט כדמסקו התוספות שצריכה להוציא הגט מתחת ידה שאם תרצה לגבות שנית יאמר לא גרשתיך. משא"כ לבתר הכי דהדר ביה רב וקאמר גט גובה עיקר אף במקום שכותבין ולא בכתובה וא"כ ע"כ דגט עדיף מכתובה א"כ מה שגבתה בגט לאו משום אלמותא דמעשה ב"ד דהא מעב"ד לא אלים אלא כמאן דנקיט שטרא בידיה והא קמן דאע"ג דנקיטא שטר כתובתה בידה אינה גובית בלא גט אף במקום שכותבין וע"כ מה שגובית בגט היינו משום אלמותא דגט דתקנו רבנן דאע"ג דלא כתב כמאן דכתב דמי וטפי ממאן דכתב וא"כ שפיר כתבו דלרב לא אלמוה כן נ"ל ועוד דמלישנא דרב גופא דקאמר גט גובה עיקר וכתובה גובה תוספת דלשיטת התוספות לישנא יתירא הוא דהא לכ"ע לא גביא תוספת אלא כתובה אע"כ דלגמרי מדמה להו רב להדדי דכי היכי דלא מציא למיגבי תוספת אם לא ע"י כתובה ואפילו הביאה עדים שנשרפה כתובתה מצי למיטען פרעתי דהא לאו מעב"ד הוא ה"נ לא מציא למיגבי עיקר בלא גט ומצי למיטען פרעתי אפילו הביאה עדים שנשרף כן נ"ל ועיין עוד מזה לקמן ודוק היטב:

בא"ד אבל בעידי גט כו' אע"פ שאין נאמן לומר פרעתי לכ"ע כו'. עיין במהרש"א וכוונתו נראה דמעיקרא משמע להו להתוס' דהא דבעי אביי למימר בפ"ק דמציעא מעיקרא דבמקום שאין כותבין גטה היינו כתובתה לאו דוקא גטה ממש אלא עידי הגט כמו שפרש"י שם ולפ"ז במקום שאין כותבין ליכא מאן דפליג אדר"י ואח"ז כתבו התוספות א"נ דבמקום שאין כותבין נמי פליג אדר"י וס"ל כפשטא דלישנא דבעי אביי למימר מעיקרא דגטה היינו כתובתה ודוקא גטה ממש וק"ל:

בא"ד כתובה ואין עמה גט כו' וה"ה שהיה יכול לטעון שלא פרע לה כו' עכ"ל. ונראה דאפ"ה אתי שפיר הא דנקיט במתניתין והוא אומר אבד שוברו דמילתא דפסיקא הוא דאפילו הביאה עדים שנשרף הגט שהיה צריך לפרוע לה ע"י הכתובה דהא ליכא למיחש אלא דאפ"ה לא יפרע כיון שאומר שכבר פרע לה ואבד שוברו מיהו כל זה לא יתכן אלא לסברת האי נמי שכתבו התוספות דשמואל פליג לגמרי אדר"י משא"כ לסברא הראשונה שכתבו התוס' דבמקום שאין כותבין מודה שמואל דאין יכול לטעון אחר מעב"ד א"כ כ"ש הכא ששטר כתובה בידה למה יהא נאמן לומר אבד שוברו ונהי דלא יפרע משום חששא דלמא הדר גביא אכתי כל האי לישנא דאבד שוברו בכדי נקיט. ונ"ל דלהאי לישנא קמא ע"כ מפרשי התוספות דהא דקתני אבד שוברו לאו היינו שובר ממש אלא אגט קאי דבמה שאומרת אבד גיטה טוען הוא שנאבד שוברו בכך שפרע לה ונקרע ונכתב עליו גיטא דנן דקרענוה כדלקמן ולפ"ז הוא מודה שנקרע הגט וליכא למיחש שנאבד הגט ואפ"ה לא תפרע כיון שטוען פרעתי ומהימן במיגו שהיה טוען שהגט קיים ואינו רוצה לפרוע דלמא הדרא וגביא בגט כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד וה"נ הוי פי' דמתניתין מעיקרא לאביי בפ"ק דב"מ ולבסוף מסיק כר"י ומוקי לה במקום שכותבין כו' וא"ת והא בפ' גט פשוט כו' עכ"ל. לכאורה אין זה מוכרח דאביי לבסוף מוקי לה במקום שכותבין דנהי דס"ל כר' יוחנן דאשכח מרגניתא ממתני' לדייק דהטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום דאין לומר דגטה היינו כתובתה דאטו מנה ומאתים כו'. מ"מ כיון דאביי פליג מיהא אדר"י וס"ל דאין כותבין שובר ע"כ מוקי למתני' בסוף נמי במקום שאין כותבין. מיהו י"ל דלישנא דתלמודא במסקנא דפ"ק דמציעא דמסיק אביי מגופא דמתני' הדר ביה אי ס"ד במקום שאין כותבין כו' א"כ משמע להדיא דאביי מוקי במקום שכותבין ועיין מ"ש בזה בפ"ק דמציעא דבלא"ה איכא דלא גרסי התם אי ס"ד במקום שאין כותבין עיין במהרש"א ודו"ק:

גמרא ש"מ כותבין שובר דאי אין כותבין ליחוש דלמא מפקא לכתובה וגביא ביה ופרש"י שתגבה לאחר מיתתו בתורת אלמנות כמו שכתוב בפירושו. וכבר כתבתי שיש להקשות כיון דלפרש"י במתניתין ובכולה שמעתין משמע דלכ"ע אית להו דרבי יוחנן דהטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום א"כ מאי מהני אף אם תוציא הכתובה עם הגט מתחת ידה אכתי איכא האי חששא שתגבה באלמנותה וא"כ הו"ל לא אפשר וכתבינן שובר כדמסקינן לקמן. ולכאורה היה נ"ל דעכשיו ס"ד דאפילו בדלא אפשר נמי אין כותבין שובר כמו שכתבתי לעיל בפרק אע"פ דף נ"ו וא"כ מקשה הכא בפשיטות אעיקרא דתקנתא דמתניתין למה תקנו באמת שתגבה במקום שכותבין במעב"ד והיה להם לתקן שלא תגבה אלא בכתובה דוקא דלא יצטרך לכתוב שובר אלא דלפי סוגיא דשמעתין דקאמר רב כל הרוצה להשיב יבא וישיב אלמא דאע"ג דמסקינן לקמן אליבא דרב גופא דהיכא דלא אפשר כתבינן שובר אפ"ה הוצרך לשנויי אוקימתא דמתניתין לכך נראה ליישב בפשיטות כדפרישית בשיטת רש"י במתני' דעיקר הקושיא היא שתגבה באלמנות עיקר ותוספת ולמאי דס"ד עכשיו שגובית בגט כל כתובתה בין עיקר בין תוספת מקשה שפיר אי ס"ד אין כותבין שובר לא היה לה לגבות עד שתוציא הכתובה מתחת ידה כדי שאם תחזור ותתבע באלמנות אולי לא תוכל לברר כמה היה התוס' ונמצא דבמה דשבקינן כתובתה תחת ידה יוכל לבא לידי הפסד לאחר מיתתו לענין תוספת דבחייו ודאי לא תוכל לגבות בלא גט דרש"י מפרש גט דוקא ולא עידי גט כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה ש"מ כותבין שובר פי' בקונטרס ואנן קי"ל דאין כותבין כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה באמת על פרש"י. ולכאורה היה נ"ל לחלק דדוקא בחוב מסקינן פ' ג"פ דכותבין דעבד לוה לאיש מלוה משא"כ בכתובה וכ"כ בשלטי גבורים אלא דמלבד שהוא דוחק אלא דאכתי לשון רש"י אינו מדוקדק שכתב בפירוש דאנן קי"ל בב"ב כמ"ד אין כותבין לכך נ"ל ליישב בפשיטות דרש"י לא נתכוון על פלוגתא דאמוראי בפ' גט פשוט דהתם ודאי איפסקא להדיא כותבין אלא שסובר רש"י דהיינו דוקא במי שטוען שנאבד שטרו באמת וא"כ מש"ה איפסקא הלכתא דכותבין ומסתברא דכותבין דאל"כ אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי וא"כ הו"ל כלא אפשר וכתבינן שובר משא"כ הכא בשמעתין מדייק הש"ס שפיר כיון דלקושטא דמילתא סוף דבר היא צריכה לשמור גיטה שאם תאבד גיטה יאכל הלה וחדי וא"כ יותר היה להם לחכמים לתקן שתגבה בכתובה ולא בגט כדי שלא יוכל לבא לידי הפסד שתגבה באלמנותה כדפרישית ואי משום דבלא"ה צריכה לשמור גטה אין זה ענין לעיקר הגוביינא וא"כ קשיא מתניתין דפסיק ותני הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה וע"ז משני שפיר דאיירי במקום שאין כותבין ורב משני גט גובה עיקר ולא תוספת וא"כ תו ליכא למיחש מידי. וע"ז כתב רש"י שפיר ואנן קי"ל כמ"ד אין כותבין וכוונתו בזה לעיקר פלוגתא דר' יהודא ור' יוסי התם במתני' ומסקינן עלה אמר רב הונא אין הלכה לא כר"י ולא כר' יוסי אלא ב"ד כותבין שטר מזמן ראשון והיינו משום דאין כותבין שובר וזה שכתב רש"י כאן לפי שנמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים שזה הטעם נזכר שם במשנה וסובר רש"י דבהא מילתא היכא דאפשר בתקנה אחריתי ליכא מאן דפליג אדרב הונא דאין כותבין שובר וא"כ ה"נ דכוותיה אע"כ דכותבין לגמרי כרבי יוסי דלא חיישינן כלל שיאבד שוברו ומש"ה גובית הכא בגט ולא בכתובה כיון שהוא לטובתה דבלא"ה צריכה לשמור גיטה דבעי לאינסובי ביה כדפרישית כן נ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון
גמרא בסוגיא דהוציאה גט כו' ש"מ כותבין שובר פרש"י ואנן קי"ל דאין כותבין והקשו עליו בתוס' דהא איפסיק הלכתא בפ' ג"פ דכותבין שובר והיה נראה בעיני ליישב שיטת רש"י ז"ל ולחלק בין חוב לכתובה והיינו דבג"פ איירי לענין חוב כדמסיק התם מטעמא דעבד לוה לאיש מלוה משא"כ הכא בכתובה לא שייך האי טעמא וכ"כ בשלטי הגבורים ואפ"ה נלע"ד דוחק וכתבתי לפרש לשון רש"י ז"ל בע"א ולעולם דאין לחלק בין כתובה לחוב כדמשמע מסתימת לשון הפוסקים:

בא"ד ונראה לר"י דה"פ כו' ותיקשי למ"ד התם אין כותבין כו' עכ"ל. ולכאורה אכתי לא מקשה מידי דהא בלא"ה פלוגתא דתנאי היא בפרק גט פשוט ואי משום דקשיא ליה סתם מתניתין דהכא אכתי הו"ל סתם ומחלוקת בתרי מסכתא דאין סדר למשנה ושפיר מצי סבר כר' יהודא וצ"ע:

בא"ד וא"ת השתא דס"ד כו' היאך יפרש מתניתין אמאי גובה בגט ולא בכתובה עכ"ל. פירוש דאיפכא הו"ל לתקוני שתגבה בכתובה לחוד ולא בגט לחוד דהא עיקר כתובה במקום שכותבין קאי טפי לגוביינא מגט כן נ"ל בכוונתן וכבר כתבתי בזה באריכות ליישב שיטת רש"י ותוספות כל חד לפי שיטתו ודו"ק:

בד"ה גט גובה עיקר כו' קשה לרשב"א כיון דאית ליה לרב בפ' גט פשוט כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לתמוה דמאי הוצרך לאתויי מפ' גט פשוט ותיפוק ליה דהכא גופא עיקר שינוייא דרב היינו לומר דלעולם אין כותבין שובר דהיינו קושיין ש"מ כותבין שובר ואפשר דמהכא לא פסיקא ליה לרשב"א להקשות דמצינן למימר דרב לאו לשנויי קושיין אתא אלא למימרא בעלמא אמר ומהאי מימרא שמעינן מיהא דהדר ביה מהאי שינוייא קמייתא דמוקי לה במקום שאין כותבין דוקא אבל מההיא דפ' גט פשוט מקשו שפיר אלא דשינוייא דחיקא לא משנינא דהא רב אמר בהדיא כל הרוצה להשיב יבא וישיב אלמא דלשנויי מתניתין אתא ותו קשיא לי בקושיית הרשב"א דהיאך מפרש שמעתין בהא דמקשה מעיקרא כותבין שובר אי כפרש"י דשמא תגבה באלמנותה א"כ כל אריכות לשונו של רשב"א אך למותר דבקצרה הו"ל לאקשויי כיון דרב סבר אין כותבין שובר הדרא קושיית הגמ' לדוכתא ואי סבר בקושיית המקשה כפירוש התוס' דגביא בחייו מאתים אבל כשמוציאין הכתובה מידה יהא נאמן במיגו דאלמנה נשאתיך א"כ לא משני מידי דאכתי תגבה מהיורשים מאתים וכקושיית מהרש"ל ז"ל דרשב"א לא משני מידי במה שכתב ומיהו מה שתירץ מהרש"ל ז"ל א"א להעמידה כמ"ש מהרש"א ז"ל ומה שפירש מהרש"א ז"ל נראה יותר תימה במה שכתב שאם יודעין היורשים שהיתה גרושה אפילו בלא עידי גירושין יהיו נאמנים לומר שאביהם גרשה ונתן לה כתובתה ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו הוא דבר שאין לו שחר דמהיכי תיתי יהיו נאמנים כיון ששטר כתובה יוצא מתחת ידה באלמנותה והיא בחזקת שאינה גרושה למה יהיו נאמנים לומר שהיא גרושה ומ"ש מהרש"א ז"ל כדמשמע סיפא התם איירי שהגירושין ידועין שהרי היא מודית לומר שאבד גיטה ומש"ה איתרע טענתה והיינו נמי דאמרינן בשלמא לשמואל וכמו שאבאר משא"כ באין הגירושין ידועין והיא אומרת שלא נתגרשה וכתובת' בידה דליכא שום ריעותא מהיכי תיתי יהיו נאמנים והא דאמרינן נמי לקמן בשמעתין ניחוש דילמא גרשה התם מילתא אחריתי היא כמו שאבאר לקמן דאדרבא מהתם איכא למידק איפכא דלא כדברי מהרש"א ז"ל. לכך נלע"ד דרשב"א אינו מפרש לשון קושיית הגמ' לא כדברי רש"י ז"ל דא"כ עיקר הקושיא חסר דהו"ל למימר דלמא מפקא לכתובתה לאחר מותו ומה"ט נמי לא מפרש כפירוש התוס' דא"כ עיקר הקושיא חסר לומר שתגבה מאתים ועוד דלרב לא שייך האי חששא כלל כדפרישית בל' התוס' דכל הנישאת בתולה יש לה קול. אלא דהרשב"א מפרש קושיית הש"ס בפשיטות דכיון דקתני רישא דגובית בגט לחוד בלא כתובה א"כ ממילא משמע דכ"ש דגובית בכתובה לחוד בלא גט דכתובה היא טפי לגוביינא מגט ולעולם אין הבעל נאמן לומר פרעתי אלא כשאין בידה לא כתובה ולא גט ולפ"ז ע"כ הא דקתני סיפא כתובה ואין עמה גט היינו שאין כאן עידי גירושין וא"כ מקשה שפיר דלמא מפקא לכתובתה ותביא עידי גירושין ותגבה ממנו שנית שלא כדין ואהא משני רב גט גובה עיקר שאינה יכולה לגבות העיקר כלל בכתובה אלא דוקא בגט דכתובה לא קאי לגוביינא על העיקר אלא על התוספת ולפ"ז אתי שפיר דרשב"א ז"ל מקשה מסברא דנפשיה אכתי ניחוש שמא תגבה באלמנות כיון דשבקינן לכתובתה בידה א"כ לא ידעו היורשים שהיתה גרושה ולא יוכלו לברר כיון שאין כאן ריעותא מבוררת שנתגרשה ונהי דאפשטא דשמעתין לא מצי הרשב"א לאקשויי דא"ל דלחששא כי האי לא חיישי' שמא ימות ושמא תגבה באלמנותה ובכה"ג ודאי ס"ל כותבין שובר משא"כ כיון דרב ס"ל בפ' ג"פ דאין כותבין אפי' היכא דאיכא למימר יאכל הלה וחדי כ"ש דהוי לן לתקוני הכא איפכא שלא תגבה אלא בכתובה כיון דמקום שכותבין הוא וכדפרישית לעיל:

גמרא בשלמא לשמואל כו' ופרש"י דבין עיקר בין תוספת לא יפרע דמצי למימר כבר פרעתיך. ולכאורה יש לתמוה למה יהא נאמן בכך לענין תוספת כיון שהכתובה היא במקום שט"ח גמור ואפשר דאפ"ה כיון דאיתרע טענתה שאין הגט בידה מסתמא פרע לה הכל דטענת אבד גיטה אינו טענה ברורה היא דצריכה לשמור דבעי לאינסובה ביה ואין אדם רגיל לפרוע לחצאין אלא עיקר ותוס' ביחד כדפרישית במתניתין וסברא זו מצאתי ג"כ בספר לחם משנה ע"ש ועיין עוד לקמן בסמוך:

שם אלא לרב נהי דעיקר לא גביא תוספת מיהא גביא. וקשיא לי לשיטת התוספות דמשמע דלכ"ע אינה גובית תוספת בגט אלא בכתובה א"כ מאי מקשה לרב טפי מלאינך אוקימתי אלא דלאינך אוקימתי מצינן למימר דמתניתין לא איירי כלל מתוספת משא"כ לרב דאמר גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת א"כ משמע מזה דסיפא דמתני' דקתני כתובה ואין עמה גט ה"ז לא יפרע היינו מה שראוי לגבות בכתובה דהיינו תוספת א"כ תקשה שפיר:

שם אמר רב יוסף הב"ע כשאין שם עידי גירושין כו' ואע"ג דלפירוש התוספות מעיקרא בסברת המקשה דקאי כרבי יוחנן נמי הוי צריך לאוקמי בכך מ"מ איכא למימר דלר"י א"ש כיון דגט דרישא היינו עידי גט א"כ סיפא דקתני כתובה ואין עמה גט היינו דליכא עידי גט א"כ לרב דגט דרישא היינו גט ממש לא הוי מסתבר לתלמודא לפרש כתובה ואין עמה גט בעידי גירושין אלא בגט ממש אפ"ה מוקי לה רב יוסף בהכי כן נ"ל:

רש"י ד"ה אבד גיטי וכו' משמע להדיא מדבריו ז"ל ובד"ה והוא אומר אבד שוברי וכו' שאם תוציא עוד על יורשי דס"ל דאפילו לר"י דס"ל הטוען אחר מבית דין לא אמר כלום וא"צ לכתובה מ"מ בלא גט אינה יכולה לגבות אפילו יש לה עידי הגט דלא כשיטת התוס' דס"ל לדוחק לאוקמי מתניתין בלא עידי הגט דקשה סיפא מן הסכנה ואילך כמו שנדחקו בו התוס' מיהו טעמא בעי דמ"ש גט מכתובה ונראה דיש לומר דבאמת עיקר מעשה בית דין דכתובה הוא בהיותה תחתיו ולא לאחר גירושין כמ"ש הרמב"ם לענין עשו חיזוק לדבריהם במחילה ותנאי דלא עשו חיזוק כ"א בהיותה תחתיו ולא לאחר הגט (וכמבואר בסימן ס"ו עיין קונטרס אחרון) וכה"ג כתבו התוס' לקמן והפוסקים גבי מזונות שעברו דלא הוי כטוען אחר מבית דין א"כ יש לומר דכתובה הנכתבת בשעת נשואין שפיר עשו בו חיזוק אפילו אם נאבד או לא נכתב כמאן דנקיט שטרא וממילא לא חילקו אפילו אם נאבד לאחר הגט דמי יברר אימתי נאבד אבל בגט שנכתב בשעת גירושין שכבר הגיע זמן פרעון הכתובה למה יעשו בו חיזוק וצריכה לשומרו לגבות בו. כנלע"ד לדעת רש"י ז"ל. וק"ל:

רש"י ד"ה ש"מ מדקתני וכו' ותגבה לאחר מיתתו וכו'. הקשו המפרשים דהא קי"ל במקום דלא אפשר כתבינן שובר א"כ לגבי יורשים הא לא אפשר לרב יוחנן דהסוגי' אזלי אליביה כפירש"י במתניתין דלעולם תוכל לגבות בעידי מיתה. ונלענ"ד לפרש דלק"מ דאי הוי אמרינן דאין כותבין שובר הא יוכל לטעון דאם הכתובה בידה יהא היזק ליורשים במקום שלא יכירו שהיתה אשתו דיכולים היורשים לומר שהיה נאמן לומר פרעתי במיגו דאין את אשתי ומחמת טענה זו לא תוכל לגבות בלא כתובה אפילו במקום שיכירו שהיתה אשתו שאמרו היורשים שתחזיר להם הכתובה כדי שיועיל להם שלא תחזור ותגבה מהם במקום שלא יכירו שהיתה אשתו נמצא לעולם לא תוכל לגבות מהם בלא כתובה ונהי דמיניה דידיה ליכא חשש בכתובה דהא אם מחזרת הגט הא אמרינן כתובה ואין עמה גט לא תפרע וכמ"ש במתניתין דיכול לומר פרעתי בלא גט מ"מ כיון דיכולין לבא היורשין לידי הפסד פריך שפיר דש"מ כותבין שובר וק"ל:

ולפי זה צ"ל דס"ל להמקשה בפשיטות דאין טוענים ליורשים שמא גירשה ויש לה גט אפילו אינה יושבת תחת בעלה דלא כסברת ר' כהנא ורב אסי לקמן דאל"ה לא מקשה מידי דהא לא אתי ריעותא ליורשים כיון דבאמת היא מגוגרשת הרי אינה יושבת תחת בעלה ונטען ליורשים שמא גירשה ויש לה גט ובלא גט אינה יכולה לגבות כנ"ל דיכול לטעון פרעתי בלא גט. (ותו דכיון דהשתא קיימינן דאין כותבין שובר יכולים היורשים לומר שמא יש לך גט ויפסידו במקום שאין מכירין כדקאמר ר' כהנא ור' אסי לקמן). מיהו צריך להבין הא דפסיקא ליה להמקשה דלא חיישינן שמא גירשה ונראה דהכריח ממתניתין מדקתני במתניתין בהוציאה כתובה ואין עמה גט הוא אומר אבד שוברי וכפירש"י לעיל דמה שהיה צריך ליקח שובר אף דאינה יכולה לגבות בלא גט היינו משום שלא תוציא על היורשים א"כ מוכח דאין יכולין לטעון שמא גירשך. ושפיר מקשה דמוכח דכותבין שובר ונראה דבזה א"ש תירוצא דרב דגט גובה עיקר וכתובה גובה תוספת דר"ל דלעולם דאין כותבין שובר ואין חשש מן היורשים דטענינן להו שיש לה גט וכמו שהשיב רב עצמו לר' כהנא ור' אסי דבעינן דוקא יושבת תחת בעלה וכמו שיבואר לקמן והא דנקט במתניתין אבד שוברי יש לומר דמה שהוצרך ליקח שובר הוא משום דמיירי שהוא טוען שפרע גם התוספת מרצונו אף שלא היה צריך לשלם בלא כתובה מ"מ עשה לפנים משורת הדין כמ"ש התוס' ד"ה שמע מיניה וכו' והוצרך ליקח שובר בשביל התוספת שאם תוציא הכתובה יצטרך לשלם התוספת והיינו דנקט גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת והיינו דמקשה לרב בהוציאה כתובה תוספת מיהא תגבי כיון דנקט במתניתין אבד שוברי דהיינו על התוספות אם כי הם טוענים על התוספת וה"ל למיתני דגובה התוספות ובזה א"ש הא דמקשה אח"כ ר' כהנא ור' אסי לדידך דאמרת וכו' דס"ל ע"כ דטענינן ליתומים שמא גירשה א"כ אלמנה מן הנשואין במאי גביא ובזה מתורץ קושית התוס' לקמן ע"ב בד"ה לדידך וכו' ולשמואל נמי ה"מ לאקשוי וכו' ולפמ"ש עיקר הקושיא הוא לרב דס"ל דחיישינן שמא גירשה אבל שמואל ס"ל דלא חיישינן לזה ולפ"ז צ"ל דהא דמשני הש"ס באלמנה מן האירוסין אלא במקום דלא אפשר כתבינן שובר וא"צ יושבת תחת בעלה היינו דוקא בארוסה כיון דאין דרכה לישב תחת בעלה וכיון דליכא ריעותא במה שאינה יושבת תחת בעלה באמת לא חיישינן לגירושין והיינו דפירש"י לקמן בד"ה אלא במקום דלא אפשר דאפילו הלך למדינת הים ר"ל דלא תיקשי ממתניתין דר"פ שני דייני חנן אומר תשבע בסוף דמשמע דמגבינן לאשה כתובתה אפילו אינה יושבת תחת בעלה היינו משום דבהלך למדינת הים כיון דליכא ריעותא הנ"ל כמו ארוסה ולא חיישינן לגירושין אבל באלמנה מן הנשואין באמת חיישינן לגירושין ובעינן יושבת תחת בעלה וליכא חששא בהוציאה גט כמו שתירץ רב לעיל גט גובה עיקר כנ"ל. ודוק:

עוד נראה לענ"ד דיש ליישב באופן אחר והוא דיש לומר דהא דס"ל לרב דטעינן ליורשים שמא גרשה האב ויש לה גט אף דגירושין מילתא דלא שכיחא היא וכמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ג בד"ה ואפקעינהו וכו' דרוב אין מגרשין נשותיהן ומילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי (ונהי דלאו רוב גמור הוא כיון דאיכא רעותא דאינה יושבת תחת בעלה דאל"כ לא הוי טענה כלל לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב מ"מ ליתמי לא טענינן). ונראה דלפמ"ש התוס' בריש גיטין ובכמה דוכתין דאף דלא טענינן ליתמי נאנסו משום דלא שכיחא אפ"ה טענינן להו דהחזיר אביהם במיגו דנאנסו א"כ ה"נ יש לומר דטענינן ליתמי שפרע להם אביהם במיגו דגירשה ויש לה גט דיש לומר דכיון דקי"ל דלא טענינן ליתמי פרעתי בתוך זמנו א"כ הכא כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ה"ל תוך זמנו ולמה נטעון להם שפרע אביהם ונ"ל דכתובה שאני כמ"ש התוס' בגיטין דף נ' ולקמן בר"פ הנושא דכיון שהוא תנאי בית דין חיישינן לצררי אפילו תוך זמנו. ולפ"ז יש לומר דהיינו טעמא דרב דאינה גובה תוספת משום דלענין התוספת דאינו תנאי בית דין יש לומר דמודה רב דאין טוענים להם פרעתי תוך זמנו במיגו דגירשה ויש לה גט וא"כ איכא רעותא לגבי היורשים בכתובה וכמו שפירש"י בקושית הש"ס והיינו דמשני רב גט גובה עיקר וכתובה גובה תוספת דכיון דבגט אינה גובה אלא עיקר ליכא חששא שמא תוציא הכתובה על היתומים דטענינן להו שמא פרע במיגו דגירשה ובאמת אינה גובה התוספת אלא כשמוציאה הכתובה ודוק:

תוס' ד"ה הוציאה גט וכו' אבל למ"ד כותבין שובר וכו' כיון דבמה שנשאר וכו'. צריך להבין דהא למ"ד אין כותבין שובר לא תוכל לגבות בכתובה בלא גט דהא יכול לבא לידי הפסד אם ישאר הגט בידה ולא יוכל לומר לא גרשתיך כמ"ש התוס' לקמן ואין לומר דכוונת התוס' שיבוא לידי הפסד לגבי היורשים במקום דליכא עידי הנומא דזה אינו דהא כתבו התוס' בסמוך אבל א"ל שמפסיד במה שהכתובה תחת ידה במקום שאין מכירין שהיא אשתו דהא יכול לומר לא גרשתיך ואם היה כוונתם לגבי יורשים לא שייך זה וגם מוכח לקמן מדברי התוס' ד"ה גט גובה עיקר דלית להו חששא דיורשים כלל כמו שיבואר שם וצ"ל דכיון דעיקר חוב הכתובה נכתב בכתובה היה ראוי לתקן איפכא דבגט לא תגבה כתובתה ובכתובה תגבה כתובתה דאינו יוכל לבא לידי הפסד כיון שאינה גובה בגט וכוונתם בזה לפרש קושית הש"ס ש"מ כותבין שובר וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה שמע מיניה דהמקשה ס"ד דמיירי במקום שכותבין כתובה ומפרש להמתניתין כר' יוחנן דהיינו עידי הגט והיינו דמקשה ש"מ כותבין שובר דאי אין כותבין שובר וע"כ כתובה ואין עמה גט היינו גט ממש א"כ קשה שהיה להם לחז"ל לתקן איפכא שתגבה בכתובה ולא בגט אלא דאכתי יש לדקדק דנהי שיתקנו שתוכל לגבות בכתובה אכתי אין חשש במה שנשארה הכתובה בידה אלא על מנה ואם כן תוכל לגבות עכ"פ בגט מנה וממילא דאינה יכולה לגבות בכתובה לבד שיוכל לבא לידי הפסד ע"י הגט שבידה מנה דבלא הגט יוכל לומר לא גרשתיך ולא יצטרך לשלם כלום וכיון דאינה יכולה לגבות בכתובה ממילא יכולה לגבות בגט כל הכתובה דליכא חששא וצ"ל דס"ל להתוס' דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר דלמ"ד אין כותבין שובר היה ראוי לתקן שתגבה בכתובה בלא גט ובגט לא תגבה כלום אף שאין ריעותא מזה. ודוק: ועיין בסמוך:

בא"ד אבל אין לומר דנפקא מיניה דהא אפילו ישאר וכו'. הקשו המפרשים דלעיל ר"פ שני ובב"מ דף י"ז כתבו התוס' דהוי ריעותא לענין שלא יוכל לומר אין את אשתי ובאמת צריך להבין דהא יאומן לומר לא גרשתיך כמ"ש התוס' כאן ולכאורה היה נראה דהא קשה על מ"ש התוס' הכא דליכא ריעותא משום מקום שאין מכירין שהיא אשתו דהא אכתי איכא ריעותא במה שכתובה תחת ידה תוכל לתבוע בכתובתה שאר וכסות אף אם יאמר גרשתי ויפטור משאר וכסות דיהא נאמן על מזונות דלהבא במיגו דמגרשה לפנינו ומזונות שעברו דלא שייך ביה מיגו זו כדאיתא בב"ב דף קל"ג דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן למפרע מ"מ הא כתבו התוס' והפוסקים בכמה דוכתין דמזונות שעברו אינם בכלל מעשה בית דין (ועיין מ"ש לקמן דף צ"ו ע"א) ונאמן במיגו שהיה טוען פרעתי מכל מקום יצטרך ליתן לה כתובה לפי דבריו שאומר שגירשה וצריך לומר דס"ל להתוס' הכא דאכתי יפטור מכתובה דה"ל כמו טענו חיטים והודה לו בשעורים דכיון שהיא תובעת שאר וכסות הרי מחלה לו הכתובה כל זמן שהוא חי. וכיון דלדבריו גירשה הועיל מחילתה אפילו למ"ד לעיל דף נ"ו דאין מחילה בע"פ מועיל בכתובה מ"מ כיון דלדבריו גירשה מועיל המחילה כמ"ש הפוסקים באה"ע סימן ס"ו דלאחר גירושין ודאי מועיל מחילה לכ"ע. אלא דעדיין צ"ע כיון דאינו נאמן לומר גרשתי אלא במיגו דמגרשה לפנינו הא אם יגרשה לפנינו יצטרך ליתן לה הכתובה דהא לא מחלה לו אלא עד דיגרשה. א"כ אין זה מיגו. וצ"ל דס"ל להתוספות הכא דלענין מזונות נאמן לומר גרשתי אפילו בלא מיגו ושפיר מהני מחילה. ולכאורה נראה דהתוס' דהתם אזלו בשיטת הפוסקים בח"מ סימן רמ"א דהיכא דהשטר בידו לא מהני מחילה בע"פ וה"נ לא מהני מחילה כיון שהכתובה תחת ידה. אך זה אינו דא"כ למה כתבו התוס' שיהיה ריעותא במקום שאין מכירין שהיא אשתו. דהא אפילו אם יכירו שהיא אשתו אלא שלא ידעו מן הגירושין יהיה ריעותא זו דאם תתבע שאר וכסות והוא יטעון גרשתיך יפסיד במה שהכתובה תחת ידה. דלא יועיל מחילתה על הכתובה משום דנקיטא שטרא. משא"כ כשאין כתובה תחת ידה יועיל מחילתה כדין טענו חיטים וכו'. ויותר נראה דס"ל להתוס' שם דלר' יוחנן דס"ל לעיל דף ט"ז דהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. א"כ הרי תוכל לטעון טענתה או שיתן שאר וכסות או שיתן כתובה. וזה לא הוי מחילה לכתובה דהוי כמו טענו או חיטים או שעורים דקי"ל דחייב א"כ יש לומר דבב"מ אזלו בשיטת ר' יוחנן עצמו והכא אזלו אליבא דהלכתא דקיימא לן כשמואל דסבירא ליה לעיל דאין כופין לגרש אלא לזון ושפיר ה"ל כמו טענו חיטין והודה לו בשעורים. ודוק:

אך דכ"ז רחוק להעמיד בדברי התוס' שם דלא הזכירו משאר וכסות. והעיקר נלפענ"ד דלק"מ והוא דצריך להבין מ"ש התוס' שם ברפ"ב דאתי ריעותא להכתובה במקום שאין מכירין שהיא אשתו דע"כ מיירי שמחזרת הגט עתה. דאל"כ פשיטא דא"צ לשלם למאי דקי"ל השתא דאין כותבין שובר דהא יכול לבא לידי הפסד במקום שלא יהיו עידי גירושין שיהא נאמן במיגו דלא גרשתיך וע"כ צ"ל שמחזקת לו הגט עתה. א"כ מאי ריעותא מכתובה דהא לא תוכל לגבות בו בלא גט. כמשנה מפורשת דהכא כתובה ואין עמה גט הרי אלו לא יפרעו. בשלמא בשמעתין דפריך ש"מ כותבין שובר כבר כתבנו לעיל לשיטת התוס' דעיקר הקושיא דכיון דאיכא ריעותא בכתובה כמו בגט היה ראוי לתקן איפכא שתגבה בכתובה ולא בגט. אבל התם ברפ"ב וכן בב"מ שם לא שייך זה. ודוחק לומר דדבריהם שם הם לשמואל דמוקי מתניתין במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין באמת כתובה עיקר ושפיר תוכל לגבות בכתובה. דא"כ האיך אמר רבי אבוה ברפ"ב דזאת אומרת כותבין שובר. הא כיון דמוקי למתניתין דהכא במקום שאין כותבין ה"נ יכול לאוקמי מתניתין דהתם במקום שאין כותבין אלא על כרחך צ"י דמפרש המשנה כרב דמוקי אפילו במקום שכותבין. אפ"ה לגבי עיקר כתובה הגט עיקר ולא כתובה א"כ מאי מקשה דילמא מפקע לכתובה. והעיקר נלפענ"ד ליישב ע"פ מ"ש המפרשים דהא דאמר רשב"ג מן הסכנה ואילך היינו אפילו לאחר שעברה הסכנה. וכל המתניתין דהוציאה גט אינו אלא למשנה ראשונה וא"כ לאחר הסכנה אינו יכול לעכב הפירעון מחמת הגט ואפילו ר' יוחנן דא"צ אף לכתובה משום דהוי טוען אחר מעשה בית דין. מ"מ אתי ריעותא מחמת הכתובה במקום שאין מכירין שהיא אשתו. א"כ יש לומר דמסתמא מתניתין דרפ"ב וכ"ש דברי ר' יוחנן בב"מ שם מיירי הכל אחר הסכנה. וכן כתבו התוס' בסוטה דף ז' ע"ב בד"ה ש"מ וכו' דמתניתין דהתם מיירי מסכנה ואילך. ושפיר כתבו התוס' התם דאתי ריעותא משום דבלא כתובה לא תוכל לגבות במקום שאין מכירין שהיא אשתו. וממילא דמיושב קושיא הנ"ל על דברי התוס' שם דהא הבעל יהיה נאמן במיגו דלא גרשתיך דהא כתבו התוס' דלר' יוחנן לאחר הסכנה אלמוה שלא יהיה נאמן במיגו דלא גרשתיך משא"כ במיגו דאין את אשתי לא אלמוה. כמו שיבואר לקמן בס"ד בדבריהם. והדברים ברורין. ודוק:

עוד נלע"ד דמ"ש דאין ריעותא משום מקום שאין מכירין שהיא אשתו משום דנאמן במיגו דלא גרשתיך אף דכתבו התוס' לקמן דאף לר' יוחנן דס"ל באומרת גרשתני נאמנת היינו כשאין תובעת הכתובה ואפילו אם נימא דכל שמזכרת הכתובה אפילו אומרת התירוני תחלה אפ"ה אינה נאמנת דהוא בעיא לא אפשטא ביבמות דף קי"ז ע"א מ"מ למה לא תוכל להערים לומר לבית דין רק התירוני ואפילו אם יאמר הבעל גרשתי ונתתי לה כתובתה תו לא יהיה לו מיגו דהא לא היה נאמן לומר לא גרשתי ותוכל לתבוע אח"כ כתובתה אלא דכבר כתבתי דתוס' דהכא כוונתם לפרש כוונת המקשן דאמר ש"מ כותבין שובר וס"ל לדוחק דהקושיא דוקא לרב המנונא. וק"ל:

בא"ד ויש לומר דלר"י דאמר דאלמוה וכו'. נלענ"ד פי' דבריהם ז"ל דבאמת הוא פלוגתא בב"ב דף ע' במפקיד בשטר אם נאמן בהחזרתי במיגו דנאנסו או מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי נמצא אי נימא דשטרך בידי מאי בעי אלים טובא דלא מהימן לומר החזרתי אפילו במיגו ה"נ ביש לה בידה כתובה לא יאומן פרעתי אפילו במיגו דלא גרשתיך דא"כ שטרך בידי מאי בעי ואינו נאמן לומר שובר היה לי ואבד דא"כ גם התם יאומן לומר כן וא"ל דהתם מיירי באינו טוען כן דהא גם ביתומים אמרינן התם דמוציא מהם שטר כיס משום דאביהם לא היה נאמן ואמאי לא נטען שהיה אומר שובר היה לי ואבד דדוקא נאנסו לא טענינן להו דאית ליה קלא וה"ל מילתא דלא שכיחה אבל אבד טענינן אלא ודאי דלא מהימן לומר שובר היה לי אפילו במיגו וגם א"ל משום דהתם במפקיד אין כותבין שובר דהא טעמא דכותבין שובר משום דעבד לוה לאיש מלוה משא"כ במפקיד זה אינו דלא חילקו ולעולם כותבין שובר. ותו דשטר כיס טובת המקבל הוא והוא נותן שכר סופר ותו נ"ל דלמ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דלא מהימן לומר פרעתי במיגו דמזויף משום שטרך בידי מאי בעי והכי ס"ל לר' יוחנן בב"ב דף קנ"ד ואינו נאמן לומר שובר היה לי אף דס"ל לר' יוחנן כותבין שובר א"כ ה"נ ביש כתובה בידה יש לומר שטרך בידי מאי בעי ולא יועיל מיגו. מיהו כיון דאין הגט בידה וצריכה לומר אבד גיטי א"כ שוין טענותיהם דהיא אומרת אבד שוברי הדר דינא דאמרינן מיגו אבל לאחר הסכנה דע"כ צריך לקרוע הגט. ממילא דכיון שיש בידה הכתובה לא מהימן במיגו במקום שטרך בידי מאי בעי ולכאורה היה נראה לפרש דבאמת בהא פליגי רשב"ג ורבנן לשיטתייהו אזלו דמצינו פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן בב"מ דף ז' ע"א דרשב"ג ס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ולהכי ס"ל דלאחר סכנה לא מהימן במיגו ורבנן ס"ל צריך לקיימו משום דמהימן במיגו ה"נ מהימן במיגו. מיהו התוס' לא ניחא להו בהכי דכתבו לעיל דף י"ט דאין צריך לקיימו לאו משום שטרך בידי מאי בעי וכן קי"ל בב"מ דף ע' דמהימן לומר פרעתי במיגו דנאנסו אף דאיכא שטרא להכי ס"ל דהכא שאני דאלמוה יותר משום דבל"ז מעשה בית דין הוא ואלים טובא לר"י ואיכא נמי טענת שטרך בידי מאי בעי והא דלא משני הכא לרב אף דרב ס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו כדאיתא לעיל דף י"ט ע"א זה אינו דא"כ קודם הסכנה נמי שייך שטרך בידי מאי בעי דהא אין ריעותא מגט לרב כיון דס"ל גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת א"כ לענין תוספת אין ריעותא מן הגט ושפיר פריך תוספת מיהא תגבה וע"כ צ"ל דמיגו מועיל דטעמא דרב במודה בשטר שכתבו לאו משום שטרך בידי מאי בעי הוא אלא מיגו דמזויף לא עדיפא כ"כ דהוי מיגו דלא שכיחא ועמש"ש. ולית ליה נמי טוען אחר מעשה בית דין דאלמוה לפי שיטתם א"כ לאחר הסכנה נמי. ודוק:

מיהו לא יתכן פירוש זה לפי מה שפרשנו לעיל דבריהם ברפ"ב ובב"מ דמיירי ע"כ לאחר הסכנה והוצרכו למיגו דאין את אשתי במקום שאין מכירין שהיתה אשתו ולפי פירוש זה המ"ל כפשטיה דאתי ריעותא מכתובתה דבלא כתובה לא תוכל לגבות בלא גט משום מיגו דלא גרשתיך משא"כ כשהכתובה בידה תאמר שטרך בידי מאי בעי ונראה דיש לפרש דבריהם כפשטיה דס"ל דלאחר הסכנה כיון דא"א להיות גט בידה אלמוה חכמים שלא יועיל מיגו דלא גרשתיך אפילו אין הכתובה תחת ידה אף דיכול להיות הכתובה כל ימי היותה תחת בעלה משא"כ מיגו דאין את אשתי בקל תוכל למצוא עדים שהיתה אשתו שפיר נאמן אמנם אלולי דבריהם ז"ל היה נלענ"ד דיש לומר מה דהקשו התוס' לקמן בד"ה מיגו וכו' לר' יוחנן דס"ל כרב המנונא דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת יש לומר ס"ל לר' יוחנן דהא דנאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה אף דאתרע משום שאינה מוציאה הגט ולא אמרינן אחוי גיטך משום דמצי אמרה שהחזירה לו כשגבתה כתובתה ואף דס"ל כותבין שובר וגם מציא למקרע ולמכתב עלה כדאיתא לקמן מ"מ מצי אמר אטו כל דמגבי בבי דינא גביא כדאיתא סברא זו בב"מ דף י"ח ויכולה לטעון דלא רצה לשלם הכתובה עד שהחזירה לו הגט משא"כ כשתובע כתובתה תו לא מהימנה משום ריעותא דגט דמרע לחזקה אבל לאחר הסכנה דלא איתרע דהא צריכה מיד לקרוע הגט ולא להחזיק בידה כלל אפילו למכתב עלה שפיר נאמנת מחזקה דאין אשה מעיזה משא"כ לרב דמקשה תוספות מיהא תגבי א"א לשנוי הכי דא"כ קודם הסכנה נמי דהא ליכא ריעותא מן הגט לענין תוספת וע"כ דס"ל דכשתובעת כתובתה לא מהימנא כלל כמ"ש התוס' לקמן שפיר מקשה מרשב"ג. ודוק:

בתוס' ישנים וההיא סוגיא דהתם קשה וכו'. וכן הקשו התוס' בסוטה שם. ולולי דבריהם ז"ל היה נראה דהתם לא מיירי באומרת שאבידה כתובתה אלא דמיירי שכתוב בתוך כתובתה נדוניא שהכניסה לו דקי"ל בזינתה דלא הפסידה נכסי צאן ברזל וסתם כתובות כן הוא כדאיתא בפרק מציאת האשה וכמ"ש התוס' לעיל דף פ"ג ע"ב ד"ה וקסבר וכו' דאפילו ליתומה עניה אין פוחתין וכו' וא"כ כיון דמשמעות מתניתין דכשמודה לפני בית דין הגדול תיכף שוברת כתובתה ה"ל כפורע מקצת החוב דפליגי בב"ב במתניתין דלר' יהודה יחליף וכן פירש רש"י שם פלוגתא דר"י ור"י והם לא פליגי אלא בפורע מקצת החוב ולרבא דמוקי לה במקום שאין כותבין א"ש טפי ולפ"ז אין כל כך קושיא נמי דאע"ג דס"ל כותבין שובר באבדו שטרו שלא יאכל הלה וחדי מ"מ בפורע מקצת חובו יש לומר דס"ל יחליף וכ"ש לפני בית דין כדאמר רב נחמן בב"ב דיכולים לכתוב שטר א' מזמן ראשון ותמיהני טובא במה שהקשה שם בסוטה דלמה יכתוב שובר יקרעו הגט ולא תוכל לגבות בלא גט הא ע"כ צריך שובר לגבי יורשים שלא תתבע בעידי מיתה ולפמ"ש בשיטת רש"י ז"ל דלרב אפילו היורשים יכולין לטעון שמא גירשה אף לפי המסקנא כל זמן שאינה יושבת תחת בעלה א"כ אף דהסוגיא שם דלא כוותיה דאוקמא רבא דוקא במקום שאין כותבין כתובה מ"מ היה קשה לרב ל"ל שובר. ואי משום תוספת יקרעו הכתובה. וצ"ל כתירוצם שם דמיירי לאחר הסכנה וכמו שתירצו לעיל בסוגיא דרפ"ב אבל התוס' ז"ל אין זה שיטתם אלא דלגבי יורשים ודאי כותבין שובר משום דאי אפשר כמ"ש לעיל. ועיין בתוס' ד"ה גט גובה וכו' א"כ לק"מ התם. והיה נלענ"ד דהא דמקשה התם ש"מ כותבין שובר. אף דסתמא דמתניתין דהתם משמע דשוברת כתובתה לפני בית דין מיד שלא תוכל לחזור בה כל זמן שלא יצאה מלפני בית דין כדאיתא בשבועות אמר איני נשבע פוטרין אותו ועיין בסמ"ע סימן פ"ז. ואפילו יצאה מבית דין יכולה לחזור בה ע"י שתתן אמתלא לדבריה שמחמת פחת הודית ומהדרינן הכא טפי משאר שבועות שלא ימחק השם. כמ"ש תוס' לעיל דף ס"ג ע"ב דאפילו באומרת טמאה אני אם בתר הכי נותנת אמתלא לדבריה נאמנת ואף שכתבנו שם דבמקום דאיכא רגלים לדבר אינה נאמנת והכא בסוטה איכא רגלים לדבר. מ"מ כשתאמר שרוצה לשתות לא תפסיד שהרי רוצה לברר דבריה. משא"כ כששוברת כתובה ומוחלת בפירוש אינו מועיל ויכול הבעל לגרשה בלא כתובה ולפ"ז מאי מקשה ש"מ כותבין שובר הא אפילו אם יקרעו כתובתה לא יועיל המחילה לר' יהודה עד שתכתוב התקבלתי אם תחזור בה. ואפילו לר' יוסי הא מודה בסוף ביאה כדאיתא לעיל דף נ"ז ותו דא"כ לק"מ דר' יוסי הא ס"ל כותבין שובר. ונראה דעיקר הקושיא לעשות שניהם כמ"ש בדף נ"ו שיקרעו גם כן שטר כתובתה מחשש אבידת השובר ובזה נכונים דברי אביי דאמר תני מקרעת דאינו מגיה המשנה אלא מוסיף שמקרעת גם כן. ובזה א"ש טפי הקושיא דאף דס"ל לאביי כותבין שובר מ"מ לא חיישינן כלל לטובת הבעל להוציא מידה הכתובה ובהא מודים דלכתחלה חוששים לטובתו א"כ ממילא מתורץ קושית התוס' שיקרעו הגט דעכ"פ שובר בעינן מיד לפני בית דין. ודוק:

תוס' בד"ה ש"מ אין כותבין שובר וכו' ואין נראה לר"י וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נראה דנהי דקי"ל דכותבין שובר משום דעבד לוה וכו'. וכן בכתובה נאמנת לומר שאבידה כתובתה וכותבת שובר מ"מ יש לומר דהני מילי היכא שהוא מודה שלא פרע אז אינו יכול לעכב הפירעון משום חשש אבידת השובר. אבל היכא שהוא טוען שפרע אלא שאינו נאמן משום דר' יוחנן דה"ל טוען אחר מעשה ב"ד. יש לומר דהא דאמר ר' יוחנן דלא אמר כלום היינו בנשרפה כתובתה בעדים דליכא משום חששת אבידת השובר אז עשו חיזוק למעשה בית דין דאינו נאמן לומר פרעתי. אבל היכא דאיכא תרתי דאיכא נמי חששא דאבידת השובר יש לומר דלא עשו כל כך חיזוק למעשה בית דין שלא יהא נאמן לומר פרעתי ויהיה מחמת זה כעבד לוה וכו' שלא ניחוש ג"כ לאבידת השובר. והיינו דמקשה ש"מ כותבין שובר. דאפילו בכה"ג שטוען ג"כ פרעתי אפ"ה כותבין שובר. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' עוד דה"ל למידק מסיפא דקתני בהדיא וזה אומר אבד שוברי. ולפמ"ש יש לומר דמסיפא לא מוכח אלא כשמודה שלא פרע דהרי הוא אומר כן שפרע מחמת שהודה שחייב והש"ס בעי לאוכוחי אפילו היכא שטוען פרעתי אלא התוס' לא ניחא להו בהא דמאי מקשה דילמא באמת כן הוא דאפילו בכה"ג כותבין שובר והוצרכו לפרש דהקושיא הוא למ"ד דאין כותבין שובר. ולכך סמכו דבריהם לפרש דלא דייק מסיפא ביש לפרש דברי הרשב"א שכתבו בד"ה גט גובה וכו' קשה לרשב"א כיון דאית ליה לרב וכו' ולא הקשו כפשטיה דהא רב בא לתרץ קושית הש"ס דש"מ כותבין שובר ולא משני מידי. ולפמ"ש הוצרך הרשב"א לזה משום דהמ"ל דרב עצמו ס"ל דכותבין שובר היכא שמודה שלא פרע לה. אלא דבא לתרץ דלא תקשי דמשמע ממתניתין דאפילו בטוען פרעתי דומיא דסיפא שטוען אבד שוברו ואפ"ה ס"ל למתניתין דכותבין שובר ואפילו בכה"ג ואהא משני דגט גובה עיקר ר"ל דהוי הגט כמו שטר על העיקר ופשיטא דכשמוציא שטר אינו יכול לטעון שפרע דא"כ שטרך בידי מה בעי וא"כ לא קשה קושית הרשב"א דאתי ריעותא מהכתובה לגבי יורשים דמה בכך הא כותבין שובר בכה"ג דא"צ לכח מעשה בית דין דהא רב ס"ל באמת לשיטת התוס' דיכול לטעון אחר מעשה בית דין אלא דהגט הוא כמו שטר ולכך הוצרך הרשב"א להקשות מרב עצמו דס"ל דאין כותבין שובר אפילו כשהלוה מודה שלא פרע. ועיין בקונטרס אחרון שכתבנו ליישב בזה שיטת הרי"ף והרמב"ם. ודוק:

תוס' ד"ה גט גובה עיקר וכו' קשה לרשב"א וכו'. כבר כתבנו דלשיטת התוס' הא דמקשה הש"ס ש"מ כותבין שובר לאו מטעם ריעותא מקשה. דכיון דלא מצי גביא בכתובה כדקתני במתניתין ליכא ריעותא אלא דהקושיא למה בחרו בגט יותר מן הכתובה דהוי ס"ד דעיקר חיוב הכתובה נכתב בכתובה. וע"ז משני רב דאין הדבר כן אלא דהכתובה אינה נכתבת אלא בשביל התוספת. אבל העיקר הוא בתנאי בית דין כל זמן היותה תחתיו וכשהוא מגרשה ובא זמן גבייתה שמו את הגט לעיקר. והוי סבר הרשב"א בקושיתו דנהי דבגרושין שמו הגט לעיקר אבל באלמנה הכתובה היא העיקר אף לעיקר כתובה. וע"ז תירצו דגם באלמנה אין הכתובה עיקר אלא דגביא בעידי מיתה. ובני ה"ה המופלג מוהר"ר מאיר יעקב ז"ל בחידושיו המתיק הדבר בטוב טעם ע"פ מ"ש התוס' לעיל דף מ"ה ע"א בד"ה והלכתא דהא דאמר שם והלכתא מן הנשואין משום דאף דאית לה בתנאי בית דין משעה שאירסה. מ"מ כשכותב לה הכתובה בשעת נשואין הוא מבטל את התנאי בית דין. ולפ"ז יש לומר דהוי ס"ד דבמקום שכותבין, הכתובה עיקר. משום דמבטל התנאי בית דין. אבל אמרינן לעיל דף מ"ד בשני שטרות דביטל השני את הראשון אי אוסיף בה דיקלא לתוספת כתביה ולא ביטל. והיינו דמשני רב דכתובה אינה נכתבת אלא בשביל התוספת וכיון דלתוספת כתביה לא ביטל את התנאי בית דין. ונלענ"ד דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דף מ"ד שם בתוס' דיש לומר דאפילו כתב לה באירוסין מ"מ כיון דכותב לה בשעת נשואין ואוסיפית לך על מה דתקנו רבנן ביטל חיוב האירוסין. וניחא ליה בתקנתא דרבנן ע"ש. א"כ א"ש טפי הכא דכיון דלתוספת כתביה לא בטל העיקר ונשאר בתקנתא דרבנן. ממילא דלענין עיקר כתובה. גט ועידי מיתה עיקר. ודוק:

שם בגמרא אמר ר' יוסף הכא במאי עסקינן וכו'. משמעות לשונו דהוא כמו אוקימתא. ואינו מדוקדק דהא מסיק הש"ס דחסורא מחסרא וכו'. א"כ מפורש במתניתין להדיא דמיירי כשאין שם עידי גירושין. ובני ה"ה המופלג מהור"ר צבי הירש נר"ו יישב הלשון על נכון דהנה התוס' בד"ה מיגו דיכול וכו' הקשו דהא אמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת. ותירצו דבתובעת כתובתה אינה נאמנת והרא"ש והריטב"א הביאו בשם הראב"ד לתרץ בענין אחר דמיירי כשהיא אומרת גרשתני עכשיו דאם איתא דגירשה היה לה לאחוז גיטה כדאיתא פרק האשה שנתראמלה ע"ש. ולכאורה קשה על תירץ הראב"ד דאכתי תהא האשה נאמנת שלא פרע לה התוספת במיגו דאי בעי אמרה גרשתני כבר דאז לא היה להבעל מיגו דלא גרשתיך שהיתה נאמנת מדרב המנונא רק די"ל דאצלה שבאה ליפרע התוספת ה"ל מיגו להוציא. וכיון דמרא דשמעתא הכא הוא רב יוסף אם כן יש לומר דרב יוסף לשיטתו אזל דס"ל בב"ב דף ל"ב ע"ב דלא אמרינן מיגו להוציא וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה אמאי וכו' בשם ר"י בר' מרדכי ע"ש. ובזה מיושב דלא קשה דלפי תירוץ הראב"ד הנ"ל מאי פריך הש"ס הכא. הא מדקתני סיפא רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך וכו' הא יש לומר דמן הסכנה ואילך שפיר אין הבעל נאמן במיגו דלא גרשתיך משום דהיא נאמנת מדר' המנונא. דאף דמיירי שאומרת גרשתני עכשיו מ"מ לא שייך לומר אם איתא דגירשה היה לה לאחוז גיטה דמן הסכנה ואילך ליכא הוכחא זו. כמ"ש רש"י ז"ל במתניתין בד"ה מן הסכנה וכו' דמשקיבלתו שורפתו ולפמ"ש א"ש דהש"ס שפיר פריך אליבא דרבה דס"ל בב"ב שם דאמרינן מיגו להוציא (וכמו שהביא הרמ"א בח"מ סימן פ"ב סעיף י"ב דעת הריב"ש וכל האחרונים דאמרינן מיגו להוציא). א"כ תו ליכא למימר כתירוץ הראב"ד הנ"ל דא"כ אפילו קודם הסכנה אמאי אינה נאמנת שלא פרע לה התוספת במיגו שהיתה אומרת גרשתני כבר דאז לא היה להבעל מיגו דלא גרשתיך. וע"כ צ"ל כתירוץ התוס' דבתובעת כתובתה מודה ר' המנונא דאינה נאמנת. ושפיר פריך הש"ס דגם מן הסכנה ואילך אמאי אין הבעל נאמן במיגו ולכך הוכרח הש"ס לומר דחסורי מחסרא וכו'. אבל ר"י גופא לשיטתיה אזל דס"ל דלא אמרינן מיגו להוציא. ושפיר לדידיה יש לומר כתירוץ הראב"ד הנ"ל. ומיושב שפיר הלשון דקאמר הכא במאי עסקינן וכו' דלדידיה אין הכרח לומר דחסורא מחסרא וכו' משום דיש לומר בפשיטות דמן הסכנה ואילך לא שייך לומר אם איתא דגירשה היה לאחוז גיטה כיון דמשקיבלתו שורפתו ולכך אין לו להבעל מיגו דלא גרשתיך. שהיא היתה נאמנת מדר' המנונא ודוק:

תוס' בד"ה מיגו דיכול לומר וכו' ור' יוחנן נמי מפרש הכי וכו' וא"ת והאמר רב המנונא וכו'. צריך להבין סמיכות דבריהם במה שהקדימו בתחלה דר' יוחנן נמי מפרש הכי ואח"כ הקשו דהאמר רב המנונא וכו'. ובני ה"ה המופלגים נתכוונו שניהם לדבר אחד ליישב זה. והוא דלכאורה היה אפשר ליישב קושית התוס' והוא דיש לומר דהא דקאמר רב יוסף הכא במאי עסקינן בשאין שם עידי גירושין וכו'. ר"ל דליכא שני עדים על הגירושין אבל עד אחד יש דהשתא שפיר אם היה הבעל טוען לא גרשתיך לא היתה נאמנת מדר' המנונא דכיון דאיכא עד אחד דמסייע לה שפיר מעיזה וכמ"ש הטור באה"ע סימן י"ז והביאו הב"ש שם בסעיף ו" דאם עד אחד מסייע לה ואינה נאמנת לומר גרשתני ואין להקשות דאי מיירי בשיש עד אחד על הגירושין פשיטא דאין הבעל נאמן שפרע לה התוספת במיגו דלא גרשתיך דהרי היה צריך לישבע נגד העד ולא הוי מיגו דהוי ממש כמו נסכא דר' אבא דאינו נאמן לומר אין טטפתי ודידי חטפתי במיגו שלא חטף כיון שיש עד אחד על החטיפה א"כ ה"נ הכא. דזה אינו דהא אליבא דרב קיימי הכא ואמרינן בשבועות דף מ"ז ע"א דרב ושמואל ס"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ול"ל דר' אבא ע"ש רק דיש לומר דהיינו דהקדימו התוס' דר' יוחנן נמי מפרש הכי. ושפיר הקשו מדר' המנונא. דא"ל כנ"ל בשיש עד אחד על הגירושין דהא ר' יוחנן ס"ל להדיא בב"מ דף צ"ז ע"ב דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. והכא הוי ממש כנסכא דרבי אבא דאמרינן מתוך שאינן יכול לישבע משלם ואין לדחות דכתובה הוי שיעבוד קרקעות וליכא מדאורייתא שבועה נגד העד אלא מדרבנן ובשבועה דרבנן קי"ל בח"מ סימן ע"ה דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. דזה אינו דהא כתב הרב המגיד בפרק ט"ז מהלכות אישות בשיטת הרמב"ם שם דלבתר תקנת הגאונים דכתובה ניגבת ממטלטלין לא הוי ליה כתובה שיעבוד קרקעות וכיון דסתם מתניתין דידן הוא ר' מאיר דס"ל מטלטלים משתעבדו לכתובה לא ה"ל שיעבוד קרקעות. (ותו דהא רבי שמעון בן גמליאל במתניתין איהו ס"ל לעיל דף י' ע"א דכתובת אשה מדאורייתא ומשמע מדברי התוס' שם בד"ה הואיל ותקנת חכמים וכו' דלמ"ד דס"ל דכתובה דאורייתא הסברא נותנת דמטלטלי משתעבדי לכתובה ע"ש). ובזה מיושב דלא קשה על הרמב"ם ז"ל שפסק דאפילו בתובעת כתובתה והוא אומר לא גרשתיך נאמנת היא לומר גרשתני נגד עיקר הכתובה ולא נגד התוספת. א"כ קשה לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה הוציאה גט וכו'. דהא דצריכה להוציא גט ממש לשמואל אע"ג שאין נאמן לומר פרעתי לכ"ע במקום שאין כותבין כתובה. הוא משום שיכול לבא לידי הפסד אם ישאר הגט שלם בידה דלמחר תגבה פעם שנית ולא יוכל לומר לא גרשתיך. וזה אינו לשיטת הרמב"ם דס"ל דלגבי עיקר הכתובה לעולם אינו נאמן לומר לא גרשתיך. גם אין לומר דאכתי יבוא ריעותא במקום שאין מכירין אם היא אשתו דבלא הגט יהיה נאמן שפרע במיגו דאין את אשתי. דאכתי קשה הא שמואל מוקי מתניתין גם במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה. א"כ תו ליכא ריעותא במקום שאין מכירין אם היא אשתו דהא לעולם לא תוכל לגבות אפילו כשיהיה לה גט עד שתביא עדים שלא כתב לה. א"כ ממילא ידעו שהיא אשתו. ולפמ"ש א"ש דשפיר איכא ריעותא אם ישאר הגט בידה. דבלא גט אם יהיה עד אחד על הגירושין אז יהא הבעל נאמן שפרע גם עיקר כתובה במיגו דלא גרשתיך דהיכא דאיכא עד אחד דמסייע מעיזה כנ"ל ולא קשה דבכה"ג ה"ל דומיא דנסכא דר' אבא דהא שמועל לשיטתיה אזיל דס"ל בשבועות דף מ"ז ע"א דלא כר' אבא. עוד האריכו בזה יותר ואין כאן מקומו. ודוק:

ש"מ כ' שובר ופירש"י וק"ל דאין כותבין שצריך לשמור כו'. ותמוה כמ"ש תוס' דק"ל כ' שובר. ועיין מ"ש לעיל לישב דקאי אתחלת התקנה או לתנא דמתני' דאינו נאמן שאבד ע"ש:

עוד נראה לע"ד למאי דאמר בערכין פ' ש"ה דמסיק רבא טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום שובר שמא יש וא"י וגדולים מסתמא ימצאו ע"ש וא"כ למה דפסיק התם דלכתובת אשה נזקקין משום חינא ע"ש וא"כ מה"ט גופי' י"ל דבכתובה אין כותבין שובר לכ"ע דשמא תגבה מיתומים קטנים והם א"י משובר דבשלמא בשאר שט"ח ממ"נ אם ימות לוה ויהיו יתומים קטנים יהי' הדין באמת דאין נזקקין מחשש שובר וא"כ אין חשש דגדולים או הוא ידעו ושפיר כותבין שובר משא"כ בכתובה דהדין נזקקין י"ל דלכ"ע אין כ' ולכך בכמה דוכתא ריש פ"ב דייק ג"כ ש"מ כותבין כו' דמשמע דס"ל א"כ כו'. עוד י"ל למ"ש לעיל פ' אע"פ מ' החילוק בין משכון דנאמן אבד ובין שטר למ"ד א"כ שובר דהטעם כמו לשמואל בקתא דמגלא אבד אלפא זוזי וגם משכון שט' דאחרים ולכך גם שט"ח דידי' דהיינו כסף כדאמר פ"ק דקדושין רק אם באמת אבד אינו דומה למשכון דהוי כהחזיר שאין השיוי מצד עצמו רק הראי' משא"כ כשלא החזיר כל הראי' שעדיין יכול לגבות בו שפיר כאלו פירש שא"צ לשלם ע"ש וא"כ י"ל דמ"ד כותבין שובר דלא דמי דהא צריך לו השטר לראי' לגבות ממשעבדי ושלא יוכל לטעון פרעתי. ואין הוכחה כלל מה שלקח השטר שיהי' כאלו פי' כנ"ל וא"כ י"ל דוקא בשטר אבל בכתובה לר"י דטוען אמב"ד לא"כ ובלא"ה גבי' ממשעבדי וא"נ פרעתי א"כ כשלקחה שטר כתובה הוא רק לענין זה שבמקום שאין מכירין שלא יהי' נאמן במגו א"כ הוי כפי' שכל שלא תחזיר ראי' זו שיוכל לבא להפסד כנ"ל א"צ לפרוע וי"ל לכ"ע א"כ שובר כיון שקבלה על החשש רחוק הוי גם נגדו כפי' שכשעדיין ישאר החשש אבדה מעותיו כמו הקתא דכיון שקבלו כן הוי גם נגד הלוה כן ע"ש:

עוד י"ל להפ' ח"מ ס' ס"ו דבפרע למלוה שכבר מכר שט"ח צריך לחזור ולפרוע ללוקח דלא חשיב מחילה וא"כ בהא דסוף פ"ק דב"מ גבי מצא שובר כתובה דפריך וליחוש דלמא זבנא כתובתה בט"ה כו' ומשני ש"מ כו' מוכר שט"ח כו' הוא רק דנאמנת מגו דאי בעי' מחלה ע"ש ס' י"ו וא"כ לפ' הנ"ל איך כותבין שובר הא שמא מכר השט"ח ויצטרך לחזור ולשלם ללוקח ולא יועיל השובר שפרע דהא אינו נאמן שלא ידע שמכר ע"ש בסמ"ע וע"כ ל"א מ"ד כ' שובר רק שיכול לשמור שוברו אבל לא כשיצטרך לשלם אף דשוברו בידו. וצ"ל דיכתוב שובר מחילה דמחל השטר ויועיל נגד הלוקח לדידן דקי"ל כשמואל. וא"כ י"ל זה בשטר שאבד דמודה דלא פרע אבל כאן שטוען שפרע ואינו נאמן א"כ עכ"פ צריך לו שובר שפרע עתה שכשיברר בעדים שכבר פרע תצטרך להחזיר פירעון זה וכשיהי' שובר שמחלה לו לא תשלם כלום וא"צ לוקח שובר מחילה רק פרעון ושייך שמא מכרה כנ"ל. אך כשטוען פרעתי וקרעת הכתובה לא שייך זה דהא לא מודה רק שיכול לטעון שפרע בלי כתובה ולא כ' על הגט כדאמר אביי אטו כל דמגבי בב"ד מגבי ועכ"פ טענה הוא לענין זה שלא יועיל שובר וא"צ לוקח שובר מחילה להפסיד אף שיברר בעדים כנ"ל. וממילא אף שטוען שקרע הכתובה נאמן במגו כנ"ל. ויש לדחות כיון שא"נ שפרע גם לענין זה אינו נאמן לחוש שכשיברר שפרע לא יפסיד. דאי באמת לא פרע לעולם לא יברר ולא יהי' הפסד כנ"ל. אך אי מדינא נאמן רק משום התקנה שייך כנ"ל:

גם י"ל כמו במצא שובר דחוששין לפי דאתרע דלמא זבני לכתובתה ויפסיד הלוקח ורק משום דשמואל ולהפ' כפשטי' דאף דהשובר אח"כ כבר הפסיד הלוקח. וא"כ כאן י"ל כיון דאין הכתובה בידה איתרע ומורה זה עצמו שמכרה הכתובה לכך אין לה וא"כ במה שנכתוב שובר מפסידין ללוקח בידים דעכ"פ אסור לגרום היזק ולמחול וראוי להיות הדין שלא יפרע דבזה אין כ' שובר להפסיד ללוקח. ובשאר שט"ח י"ל דלא חיישינן באבד שמא מכר כמ"ש תוס' פ"ק דב"מ דהא יצטרך לשלם הכל במוחל ע"ש. משא"כ בכתובה דמכרה בט"ה שייך החשש כנ"ל. ומיושב ג"כ מה דתמוה כמו שהי' התקנה דלא יהי' נאמן אף דמן הדין דנאמן ממילא גם שא"כ שובר שייך התקנה כמ"ש לעיל. ולהנ"ל א"ש דשייך התקנה נגד הבעל לא נגד הלוקח כנ"ל:

ומיושב שנו במקום שאין כ' די"ל אף שכתב לה כפשט המשנה מ"מ שוב שפיר קי"ל דכ' שובר דלא שייך דלמא זבנא. דלמ"ש הרא"ש ב"ב פ' י"ל דלא מהני מכירת שטר בשדה אלא שטר קנין לא שטר ראי' והכי קי"ל וכ' דשטר חוב אף דש"ד מ"מ השיעבוד בשטר דאינו גובה ממשעבדי בלי שטר וגם לענין פרעתי ע"ש. וע"כ לר"י בכתובה דא"נ פרעתי וגבי בתנאי ב"ד שוב לכאורה לא יועיל כלל מכירת השטר כתובה דאין שום שיעבוד נוסף בשטר כ'. וע"כ דבמקום שכותבין שוב השיעבוד בשטר. אבל מקום שאין כ' אף שכ' לה י"ל דלא מהני כלל מכירה כנ"ל. וגם מקום שכ' צ"ע לשטת תוס' כיון דאינו נאמן אף דאין הכ' בידה למה יועיל מכירה הוי רק שטר ראי' על השיעבוד שבתנאי ב"ד כנ"ל:

ומסוגיא דהחובל וסוף פ"ק דב"מ משמע דגם לדידן מצי מכרה אף דק"ל כר"י. וצ"ל דלא פליג חכמים. וכן מיושב מה דשני רב אח"כ גט גובה עיקר כ' תוספת דלא תי' כלום ק' דש"מ כ' שובר דמ"מ יבא להפסד ע"י שהכתובה בידה כנ' ולהנ"ל א"ש.דכיון שאינו גובה עיקר כלל ע"י הכתובה ודאי דלא מהני כלל מכירת הכתובה לגבות העיקר דאין זה מסירת השטר. ושפיר הא קי"ל כ' שובר אף שיפסיד כשיאבד כנ"ל. ורב אף דסבר אכ"ש מוקי מתני' כר"י דכותבין שובר בכ"מ:

עוד י"ל דמבואר בח"מ ס' נ"ד דברי שהשטר בידו משביע מלוה היסת אף שרוצה ליתן שובר מ"מ אם השטר בידו צריך להחזיר לו ואף שאינו ש"פ מ"מ זה חשיב שיוי שלא יצטרך לשמור שוברו כו'. וכ' ש"ך ז"ל דרק חז"ל אמרו לענין היסת דחשיב שיוי אבל מה"ת לא דא למה אין נשבעין על השטרות ע"ש. ודברי' ז"ל תמוהים. דתלי תניא כו' דאי מסברא לא חשיב שיוי היכן אמרו חז"ל דישבע היסת ומנ"ל להפ'. אלא פשוט דנהי דחשיב שיוי מ"מ אין השויו זה רק דבר הגורם לממון ולא גופי' ממון ולא עדיף משטרות ממש בפיקדון וכיון דמיעטה תורה משבועה אין נשבעין על שיוי זה. אבל כיון דמדרבנן נשבעין על שטרות שוב ממילא חייב היסת גם על שיוי זה שלא יצטרך לשובר דחשיב ג"כ שיוי כשאר שטר דמה"ת שא"י למכרן הוי ג"כ רק גורם לממון ומ"מ צריך קרא למעט ומדרבנן נשבעין כנ"ל:

אולם קשה לי לשטת הראב"ד דשטרות אימעוטי רק משבועת ש' דפשיעה וש"י אבל שבועה שאינו ברשותו צריך לישבע מה"ת ע"ש בש"ך ס' ס"ו ס"ק קכ"ד ולהר"ן וש"ך ז"ל שם עכ"פ מדרבנן צריך לישבע שאינו ברשותו מדר"ה דלא גרע מהיכא דמשלם וגם זה שבועת המשנה ע"ש. וא"כ קשה גם באין הלוה טוען ברי שהשטר בידו ג"כ יצטרך מלוה לישבע שאבד השטר ושאינו ברשותו ככל שבועת שומרין דמשביעו בטענת ספק ולהראב"ד ז"ל מה"ת ולהר"ן וש"ך ז"ל מדרבנן עכ"פ כיון דחשוב שיוי זו אצלו ממון גורם עכ"פ צריך לישבע אף בספק כנ"ל כיון שידוע שהי' בידו וטוען אבד כפקדון שטרות כנ"ל. אך נראה דהא להרבה פ' הנייר אף דלוה נותן שכר מ"מ גם בשטר ראי' ס' מקנה בעינן כפשטא דש"ס גטין כ' ע"ש בתוס' אף שכ' דבראי' לא בעי מ"מ כ' שאר הפ' דכל שיש בו שיעבוד ע"י השטר דהא הפקיעו ח' שמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי ושטר גובה וכן לענין פרעתי וכיון שיש בו שיעבוד בעי ס' מקנה. והלוה מקנהו למלוה עד הפירעון רק אחר הפירעון נעשה של לוה כו' ע"ש בפוסקים גבי קדושין בשט"ח. וא"כ כיון שטוען שאבד קודם הפירעון אינו נפקד כלל דאז נייר שלו הוא וליכא שבועת שומרים רק אחר הפירעון נעשה פקדון והא טוען שאבד קודם ולא נעשה נפקד מעולם ושפיר כשאר טוען להד"ם דאין ש"ש בספק רק בטענות ברי היסת כנ"ל. וא"כ בכתובה לדידן דטוען אחר מב"ד לא"כ וממשעבדי גבי' בתנאי ב"ד ולכך כתובה נכתב ביום ונח' בלילה לכתחילה בש"ס גטין דרך ראי' על התנאי ב"ד ואין שום שיעבוד נוסף וכיון דתנן נותן שכר וא"צ שטר מקנה כלל. וכיון שאינו מקנה לה הוי כשאר פקדון דצריכה לישבע שא"ב אף בספק מה"ת או מדרבנן כנ"ל. ולמה תני במשנה דגט ואין עמו כתובה גובה הא במשנה הקודמת תני כל הגט דלא תפרע אלא בשבועה. וכאן תני דגובה היינו בלא שבועה ע"כ. ופריך שפיר דא"כ ש"מ דכ' שובר אף שהי' ידוע דשטר ביד מלוה והא כה"ג לכ"ע אין כ'. דאי א"כ עכ"פ צריכה לשבע כנ"ל ולא גבי' בל"ש כנ"ל וא"ש:

גם י"ל כיון דתצרך לשבע שוב חשוב איתרע דצריכה לשמור כנ"ל וגם בשבועה לא גבי' כנ"ל. ומיושב דלמסקנא דמקום שכותבין נאמן באין כתובה בידה שוב הוי שטר מקנה ושפיר כותבין שובר. ומוקי שמואל דוקא באין כ' כנ"ל. ולמסקנא גם מקום שכותבין כ' שובר רק דנאמן בל"ל כ' אבל במודה שחייב כותבין כנ"ל. ומיושב דשני רב גט גובה עיקר כ' תוספת ולא קשה דאין כ' שובר ויפסיד ע"י שהכתובה בידה מיורשים כו' דכיון דכ' לתוספת הוי ס' מקנה דשיעבוד תוספת רק ע"י הכ' ושוב א"צ לשבע וכ' שובר כנ"ל ומוקי מתני' כר"י דבכל מקום כ' שובר אף דרב לא ס"ל כן:

ולתוס' דכל שטר ראי' לא בעי ס' מקנה והוי השט"ח רק כמשכון ופקדון ולמה לא יצטרך לשבע שא"ב בכל שטר שטוען אבד. י"ל להר"ן וש"ך ז"ל דש' שא"ב מדרבנן בשטרות שמא עיני' נתן כו'. וא"כ בשלמא שאר שטרות בנפקד שייך להשביעו שא"ב שמא רוצה לגבות מהלוה או לעשות קנוניא עמו להחזיר לו שטרו. משא"כ כאן שטר דלוה גופי' דניחוש שמא רוצה כדי לנבות אחר שיאבד שוברו והא כיון שבאמת פרע לו וטעין אשתבע לי ולא יגבה בלי שבועה. וא"כ ממ"נ למה נשביע אותו שא"ב אי חשוד נשבע שקר א"כ ישבע שא"ב ואין תועלת בשבועה ואי לא חשיד לעולם לא יגבה בשטרו דיצטרך לישבע שלא נפרע ואין שייך כלל להשביעו כנ"ל. וא"ש. אך בכתובה דהחשש נגד יתומים והא קי"ל דכשהכתובה בידה ניזונת כמה שתרצה בלי שבועה דק"ל כחנן שתשבע בסוף לא בתחלה רק כשתרצה לגבות הכתובה כנ"ל. וא"כ כיון שבאמת פרע לה צריכה שפיר לישבע שא"ב על הכתובה דלא תשבע שקר דהחשש שהכתובה בידה ותיזון שלא כדין בלי שבועה כנ"ל וא"ש דדייק ש"מ כ' שובר אף דבידה כנ"ל וא"ש גם לתוס' הנ"ל:

גם י"ל דהטעם דכ' שובר דהא שליש שהחזיר למלוה הוי רק גרמא ופטור דצריך גוביינא ובהחזיר נלוה חייב דנפסד שלא יגבה כשורף כ"כ הסמ"ע. וא"כ החשש שיאבד שוברו ויגבה בחנם הוי רק גרמא משא"כ שיפסיד המלוה מיד באבד שטרו מפסידין ממון ממש כנ"ל ולכך מהני הסברא דעבד לוה כו'. משא"כ בכתובה דהחשש נגד יורשים דכשיהי' הכתובה יהי' הדין במזונות דנכסי בחזקת אלמנה קיימא ומוכרת שלא בב"ד דכגבוי דמי. א"כ החשש אבד שוברו תהי' מוחזקת בנכסים וג"כ ממון ממש כנ"ל י"ל דלכ"ע אין כ' שובר כנ"ל. ולמסקנא י"ל דגם זה בכלל התקנה דאלמוה כמו שתיקנו דלא יהי' נאמן כנ"ל:

עוד הי' אפשר לכאורה כיון דמדינא באתרע שאין כ' בידה הי' נאמן רק דאלמוה ותיקנו כנ"ל. וא"כ נהי דפסקו דלא כהש"ג אלא דגם בכתובה ושאר חיוב שייך עבד לוה וכ' שובר. מ"מ דוקא כשחייב באמת משא"כ בזה שטוען שכבר פרע ומדינא נאמן רק שתיקנו שלא יהא נאמן ומ"מ משלם בחנם ואף שאינו חייב ושוב לענין זה שאינו עבד לוה דהדין דאין כ' שובר ואינו מחויב לשלם בחנם ושיהי' עוד חשש הפסד לשלם עוד הפעם כשיאבד שוברו כנ"ל. ודמי למ"ש הר"ן בקיום במצא לקיים כ"י א' ולא הב' דזוקק לשבועה דלענין הב' שמקוים אנו תופסין הדאורייתא שבאמת אינו מזויף ועל מה שתיקנו תקנו אבל לענין הב' נשאר הד"ת וכן פ' אע"פ בלאחר שאגרשך דלא הוי דשלב"ל לענין אח"כ מה דאלמוה ע"ש:

וכן ממש בהנ"ל אף שתיקנו שחייב ואינו נאמן מ"מ לענין מה שלא תקנו היינו לענין כ' שובר נשאר הדאורייתא דבאמת פרע ואינו חייב וגם שמשלם אינו עבד לוה כו'. ופריך שפיר. אולם ז"א דלכאורה קשהאיך דייק דאי אכ"ש לא ישלם מחשש שתוציא הכתובה לכאורה נימא כל האומר לא לויתי כאל"פ דמי דכיון שטוען שכבר פרע יקרע הכתובה ואינו נאמן מ"מ לענין זה מהני הודאתו שיקרע הכתובה ואין חשש שתוציא ותגבה כו' וממילא חייב אף אי אכ"ש כנ"ל. אך ז"א דסתרי אהדדי דמה שמחייבין אותו ואין מאמינים לו שקרע א"כ עדיין אינו חייב מחשש שתוציא אי אכ"ש וגם הא לפי טענתה שלא פרע ולא קרע. ולא גבי' מחשש שתוציא ומהני הודאתה יותר. וא"כ לענין שנתפוס ב' הטעמים דהא כ' שובר בעבד לוה כו' רק משום דמדינא נאמן שפרע רק מדרבנן ושוב נתפס לענין זה החשש שתוציא כו'. הא מה"ת שנאמן שפרע וקרע הכתובה אין כאן חשש שתוציא כו'. ומה שנתפוס החשש שתוציא הוא רק ע"י שאומרים שלא קרע ושוב מה"ת חייב כנ"ל:

וטעם הנ"ל. דמחמת הודאתה יש לדחות דלדבריו שבאמת אבד אין חשש שתוציא בפרט אי אומרת נשרף. וממילא יועיל הודאתו שנקרעת. רק טעם א' דא"א לחייבו ע"י שאין מאמינים דא"כ יש חשש שתוציא וא"צ לשלם. וממילא אי כ' שובר לא שייך הנ"ל:

ומ"ש תוס' דפריך הש"ס למ"ד אכ"ש אף דפליגי תנאי כמ"ש לעיל מ"מ כונתם לר"ה ברדר"י ב"ב קע"א דאכול' אין כותבין רק אפלג' ע"ש או לרו"ש:

ש"מ כ' שובר. ברש"י ז"ל מדקתני כו' בתורת אלמנה כו'. וקשה מנ"ל להקשות דלמא כדאמר לקמן דאין אלמנה גובה אלא ביושבת תחת בעלה דאל"ה ח' דלמא גרשה ופרע ע"י הגט. וכיון דבאמת גרשה ואינה יושבת לא תגבה ואין חשש. דהא לא דחי לקמן הך חששא ע"ש. ונראה דלקמן קאי רק לרב דלא כר"י רק דטוען אחר מב"ד נאמן אלא שגט גובה עיקר כמו שאר שטר כו'. שייך שפיר ביתומים דלמא גרשה ופרע כיון שאין גט בידה ככל טענה שאין ראי' לגבוה מספק כנ"ל. משא"כ עכשיו דס"ל כר"י דטוען אמב"ד לא אמר כלום ורק ביש רעותא כו'. א"כ נגד היתומים שפיר תגבה בכתובה ולא שייך החשש שמא גרשה ופרע דהא טוען כו' לא"כ ובזה אין רבותא מה שאין הגט בידה דהא אמרינן דלא גרשה כלל. דודאי מה שאין יושבת תחתיו לא חשיב רעותא לומר שגירשה. רק להיפוך ביושבת ודאי לא גרשה כנ"ל. ופריך שפיר. ומיושב מה דשני רב גט גובה עיקר כו' דנשאר הקושיא אי אין כ' שובר. ולהנ"ל א"ש דכיון דסבר רב דנאמן טוען אמב"ד רק שהגט כשטר שפיר לא תגבה כלל מיתומים מחשש הנ"ל באין יושבת כנ"ל:

גם י"ל דבאמת לא מהני חשש הנ"ל הלל שלא תגבה מיתומים דהא מוקמינן אחזקת א"א שלא גרשה דלא אתרע כלל ועם חזקת חיוב ודאי דמהני להוציא דגם לחייבו מיתה מהני כמ"ש תוס' פ"ב דגטין. רק דהש"ס דייק היכא שבאמת גרשה הא תוכל לגבות אך רש"י ז"ל כ' בהדיא דאינו גובה וכן מוכרח דא"כ מה שני ביושבת מ"מ תגבה באינה יושבת. וע"כ דזה עצמו חשיב ריעותא מה שאינה יושבת ועדיין קשה כנ"ל. קשה כנ"ל. וצ"ל דפריך במשנה סתמא קתני הוציאה גט וגם בגרשה מן ארוסין כן בזה שייך שתגבה באלמנות דאין רעותא מה שאינה יושבת כו'. ודייק ג"כ דמוכח דמיירי מן אירוסין מדתני בסיפא אבד שוברי ולמה הוצרך לשובר אי לא תגבה באלמנות באינה יושבת וע"כ כנ"ל ופריך שפיר:

רב כו' במקום שא"כ. וסיפא כ' וא"ע גט דוחק דלהוי במקום שכ'. וי"ל דרב סבר דתלי' רק במקום שאין כ' ואף שכתב לה איהו דאפסיד כו' כמ"ש הרא"ש ז"ל. והיינו כיון דמשא"כ הדין דכ' שובר דלא אפשר א"כ הי' כך התקנה ושוב גם שכתב לה אין זה מגרע זכותה שלא יצטרך לפרוע בלי כ'. ואף דבשלמא מצד מקום שא"כ לא יבא להפסד. משא"כ שכ' לה דיהי' לראי' באין עדי הינומא כמ"ש דלמה כ' לה ואפסיד כו' משא"כ בלי גט לא גבי' דלגבי דידי' חשיב אפשר דקרעינן לגט וכ' עלי' כו' ולא יצטרך לשמור שוברו רק לענין החשש יורשים לא אפשר כיון דמשא"כ. ושמואל סבר דתלי' בין כ' אף משא"כ ל"א איהו דאפסיד ומ' שכ' מ"מ אי לא כ' גבי' כיון דליכא רעותא כנ"ל:

תוס' גט גובה עיקר כו'. קשה לרשב"א כיון דא"ל לרב א"כ שובר כו' לא תגבה עיקר בגט עד שתחזיר הכתובה דיכול לבא לידי הפסד כו'. ולמ"ש לא קשה כלל ק' מהרש"א ז"ל על תרוצם דמ"מ תפסיד שלא יהי' נאמנים מיגו דאלמנה נשאתיך כו' ע"ש. דהא אין זה טענה כלל מה שיש לה ראי' של אמת לסלק המיגו רק משום דהנייר שלו אחר פירעון וכיון שיש לו שיוי משום סילוק המיגו ממילא יכול לעכב הפירעון. וזה שפיר שם משא"כ כאן בק' תוס' לרב דגט גובה עיקר וכ' תוספת ושיוכל לעכב מלשלם העיקר משום דכתובה ת"י הא נייר של הכתובה עדיין שלה שלא פרע התוס'. ואיך יוכל לעכב תשלומי עיקר שע"י הגט כנ"ל. רק מ"מ הקשו תוס' שפיר למאי דסברי דמיתומים באלמנות גבי' רק בכתובה א"כ הכתובה ראי' נגד היתומים גם על העיקר שלא פרע ושוב כשפורע עכשיו נשאר בידה ראי' של שקר על העיקר ג"כ שהרי פרע וישאר בידה ראי' נגד היתומים שלא פרע כנ"ל והקשו שפיר. אבל לתרוצם דגבי' מיתומים העיקר בלי שטר כתובה. א"כ שוב רק ההפסד שלא נטעון עבורם מיגו דאלמנה. וזהו סלוק במה שהוא אמת וכיון דהנייר שלה א"י לעכב כלל פרעון העיקר מש"ה כנ"ל. דעל הפירעון דעיקר אין הכתובה ראי' כלל כנ"ל וא"ש:

ובפשיטות ג"כ נראה דא"י לעכב רק פירעון במלוה בשטר שיוכל לבא להפסד ע"י שטר זה עצמו שאין חיוב לפרוע רק שיחזיר שטרו שלא יבא להפסד משא"כ אם יש בידו שטר אחר שכדין בידו למה יוכל לעכב. וממילא על התוס' ממ"נ אי פרע התוס' וקרע אין חשש ואי לא פרע ובידה הא ראוי להיות בידה. ולמה יעכב העיקר כנ"ל:

תוס' מיגו כו' לא גרשתיך והא ר"ה דאשה שאומרת גרשתני נאמנת כו'. ותי' דכשתובעת כתובה א"נ כמו במת בעלי כו' ע"ש. לכאורה לא דמי כלל דבמת מדינא א"נ רק מתוך חומר כו' דתצא כו' א"כ כל הנאמנות שלה ע"י שנשאת לאחר וקודם נשואין א"נ כלל רק שפיר מתירין אותה לינשא דממ"נ כשתנשא שייך מתוך חומר כו'. אבל כשתובעת כתובה אנו אומרים שלא תנשא כלל רק הממון רוצית ובשלא תנשא אינה נאמנת. משא"כ גרשתני דנאמנת מיד משום חזקה א"א מעיזה. ולמה לא יועיל גם שתובעת הכתובה. ואי ס"ל לתוס' דלא מהני חזקה דאא"מ להוציא ממון רק משום מדרש כתובה כשמותרת. א"כ בפשיטות הול"ל דנגד התוס' דלא שייך מדרש כתובה שפיר לא מהימנא להוציא. וזה נראה באמת טעם הרמב"ם ז"ל ע"ש. וצ"ל דלטעמייהו דמספקא להו בב"מ דגם תוס' בכלל תנאי ב"ד כדמשמע ריש אע"פ. וממילא מהני מדרש כ' גם על התוס'. וע"כ דגם לינשא לא מהני גרשתני בתובעת כתובתה. והטעם י"ל דתוס' ס"ל דלא מהני חזקה דאא"מ רק כשתפקיע עצמה מבעלה בדבר שיודע ששקר ע"ש. אבל כשלא תרצה לינשא רק לגבות הממון לא שייך כלל א"א מעיזה.א"כ הא כמו במת כנ"ל דגם להנשא אין מתירין כנ"ל. וי"ל דתוס' הוכיחו דלא כנ"ל דא"כ מה פריך מרשב"ג מסכנה הא מיגו דל"ג. הא יש לפרש המשנה דכ' ואין גט לא גבי' דא"ל מיגו ומיירי באומרת עכשיו גרשה דאמר פ"ב דלא מהימנא דאיכא רעותא מדאין לה הגט ע"ש כ"ב דא"ל אחזי גיטך כו'. ולכך אית ליה מיגו דלא גרשה דלא תהיה נאמנת ולכך מסכנה דאין רעותא נאמנת גרשתני עכשיו ג"כ ול"ל מיגו. וע"כ דאינה נאמנת כלל בתובעת כתובה כנ"ל:

שוב ראיתי במהרי"ק ז"ל ס' ע"ב האריך מאוד בזה וכ' כנ"ל וכ' ברמב"ם ז"ל להיפוך דמדינא נאמנת גם לענין כתובה רק משום מדרש כתובה לגרוע דכשמכחישה אימעט מלשון לכשתנשאי וכמ"ש תוס' דמשמע רק בעדות ברורה והמדרש כ' רק על התוס' דלכשתנשאי שלא יכחיש תטול כ"מ שכתוב לכי היינו גם התוס' משא"כ כשיכחיש אינו בכלל כו' תטול רק עיקר ולא תוס' ע"ש. לע"ד ד' תמוהים וא"י למה נד מהפי' הפשוט דמצ"ע חזקה דאא"מ לא מהני להוציא ממון. וק' שהקשה ק"ו דב"ש אם אסור ערוה התרתם כו'. והתי' רק משום עגונא משא"כ היכא דמדינא י"ל פשוט להיפך דלא הקשו ב"ש רק אדרבנן דאין סברא כלל שיתירו ערוה וכ' שתלוי' בה לא יאמינוה אבל על דאורייתא לא קשה כלל דאין הולכין בממון אחר הרוב ולאסור א"א מהני וכל החזקות מה"ת. ואדרבא רק משום מדרש כ' גבי' דע"ז מודי' ב"ה כיון שהנאמנות לינשא הוא משום חזקה אא"מ שוב הכתובה התלוי' בזה ג"כ גבי' משום מ"כ וממילא לא מהני מדרש כ' רק על העיקר שתנאי ב"ד לשון זה לכשתנשאי ולא התוס' שמדעתו ככל שטר לא מהני החזקה להוציא נגד ברי דידי'. דמ"ש ז"ל דכשמכחיש אמעיט מלכשתנשאי מתוס' הנ"ל ע"ש. אינו מובן כלל דתוס' כ' שפיר דוקא ע"י עדות ברורה לב"ה דכשאין עדות שיועיל מה"ת מה לכשתנשאי יש הא מה"ת א"א היא ונואין דידה לאחר לאו נשואין רק זנות א"א. אבל מכחישה כיון דנאמנת מה"ת לינשא לא אמעיט משום הכחשה שלא יקרא לכשתנשאי. ומודים ב"ה דשייך משום הק"ו המדרש כתובה. דגם בכל נכסי פליגי פ"ק דגטין (ד' ח' ע"ב) אי פלגינן דיבורי' כיון שהאמינו חכמים בפ"נ לאסור נאמן גם לממון ונהי דקי"ל פ"ד אף דתלי' הא בהא מ"מ גוף הדבר לא תלי' זה בזה הנכסים והשחרור דברים נפרדים רק בשטר זה ממ"נ משא"כ לינשא ההיתר והכתובה. רק דכשלינשא דרבנן ס"ל לב"ה מ"מ דפ"ד ולענין הכתובה אמרינן דגם לינשא שלא כדין. כמ"ש הר"ן לענין קיום כו' א' כמ"ש לעיל. אבל בנאמנות לינשא מה"ת אף דלממון לא שוב משום מדרש כ' לא פ"ד כנ"ל משא"כ בתוספת כ' כנ"ל. ומה דדייק דלשון מה שכתוב לכי קאי על תוס' כדאמר ראב"ע פ' אע"פ שלא כתב לה כו'. ג"כ תמוה דלשון זה הוא לשון התנאי ב"ד שתקנו ככל הני דמתני' דפ' נערה כמ"ש תוס' י"ל וכתוב בויו הוא ע"ש הכתובה שכך נק' התקנת חכמים.

תוס' הנ"ל דיתחייב בש"כ ותי' דהוי כט"ח והל"ב. פשוט י"ל דלדברי' שלא גרשה והיא מפקעה א"ע בשקר שאומרת גרשתני ממילא הפסידה מזונות לא מבעיא אי אמרינן דנאמנת לינשא ולא לכתובה ודאי פשוט דהפסידה כתובה ומזונות וכל ת"כ במודדת כזו שמפקעת א"ע לגמרי ומתירין לינשא דגם בנדרה למ"ד היא נתנה כו' תצא שלא בכתובה משום א"א בנדרנית. וכמובאר בש"ע (ס' ע') דאפי' בקטטה והמניעה ממנה שא"ר לדור עמו אין לה מזונות דאינו חייב אלא כשהיא עמו ע"ש. וממילא גם אי לינשא ג"כ אין מתירין מ"מ א"ל מזונות כיון דאמרה גרשתני כנ"ל. וא"ל כונתם שמא תחזור בה ותאמר ג"כ שלא גרשה ותתבע מזונות. אך א"כ גם בתי' דהוי ט"ח שמטעם מחילה ג"כ שייך כנ"ל. למ"ש תוס' מ"ד ע"ב דאף דפרקונה אי"ל כו' מזונות שאין מפקעת לגמרי דלמחר תוכל לומר אני נזונית אבל על לעולם אי"ל להפקיע התקנה ע"ש. א"כ שיהי' גרשתני ט"ח שיהי' מחילה לעולם מזונות וא"ע לא מהני וג"כ תוכל לחזור. וי"ל דס"ל טעם הודאה אף דסותר ומ"מ י"ל. גם י"ל דהא בהלך למדה"י ובא ואמר שאמר לה צאי מ"י למזונותיך ושתקה או נתרצתה דנאמן וע"ש ברמב"ם וש"ע (ס' ס"ט) דמדלא תבעה לכ"ע אמרינן שהאמת כדבריו. וא"כ א"ל מיגו דלא גרשתיך ואמרתי לך צאי מ"י כו' ונתרצית וכאן הראי' מדלא תבעה על לעולם כיון דאומרת גרשתני והוי כאינה תובעת מזונות על כל הזמן מסתמא דאם לא גרשה אמר לה צאי ונתרצית לכך לא איכפת לה בתביעת מזונות וי"ל גם כונת תוס' כנ"ל. רק לענין יורשים דלא מהני ריצוי דבחיי' וע"ז יהי' ט"ח כנ"ל. אך זה ג"כ רק אי מהני על לעולם א"נ וא"ע מהני גם צאי ונתרצית משא"כ אי א"י להפקיע כנ"ל. ואי מהני הי' פשוט דאמירתה גרשתני הוי כאומרת א"נ וא"ע לעולם אי באמת לא גרשה. דקונם שא"ע דלא אמרינן נעשה כו' הוא רק משום שלא אמרה איני נזונית רק א"ע לחוד ע"ש משא"כ גרשתני הוי א"נ וא"ע אמרינן נעשה כנ"ל: