ולא אמרן אלא דלא מנח תפילין אבל מנח תפילין לית לן בה דכיון דחזו ליה מנח תפילין הא ידוע להו דלאו עבד איהו ודוקא דאית ליה תדיר דאי לא מנח ליה תדיר אפילו מנח [באקראי] עבד נמי זמנין דמנח תפילן לאקראי בעלמא כו' כדתני' בפ' האשה הניח תפילן לפני רבו אינו יוצא לחירות:

אלמנה שתפסה מטלטלים למזונותיה מה שתפסה תפסה פי' שתפסה לאחר מיתה דהא אלמנה שתפסה קאמר ובההוא אמר רבינא דלכתובה מפקינן דאלו כשתפסה מחיים אפי' לכתובה נמי וכדפרישנא לעיל בפרק הכותב ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה דמיא דהא אלמוה רבנן לתקנתא דמזונות משום [*) ט"ס יש כאן והכונה משום דאינו יכולה לגבות ממשעבדי ע"כ מהני לה תפיסה ויעוין בשמ"ק.] דפגעו לגבות ממשעבדי שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אלמא לגבי בני חרי דמהני ביה תפיסה מן המטלטלים ה"נ פי' דהכא כשתפסה מחיים ולכתובה אפילו מחיים לא מהני אבל תפיסה דלאחר מיתה לא מהני אפי' למזונות ואינו נכון כלל:

מעשה בכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא מלא מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה והרמב"ם פסק דאמרי' לה אחוי מה שבידך מדקתני וכו' וכן הלכה ואמר בירושלמי א"א לה אחוי מה שבידך מדקתני ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ולא קתני שמחשבין עמה ואין זו ראיה. אר"י משום דר"י אלמנה ששהתה ב' וג"ש ולא תבעה מזונותי' אבדה מזונותיה ופרישנא דעניה ופרוצה אבדה בשני שנים אבל עשירה או צנועה לא אבדה אלא בג' שנים ופי' בירושלמי שאם לוותה או שהיה בידה משכון לא אבדה כלום ואומר רבי בשם הרב רבו ז"ל דדוקא אלמנה הפסידה עד שנים ושלש שנים אבל באשת איש כל שלא תבעה מזונותיה אבדה אותם למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן וכל שלא לוותה או שלא הי' בידה משכון מחלה אותם וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפי' באשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה כיון שלא מסרה מודעה בפני עדים שלא מחלה אותם. דין:

אמר רבא לא אמרן אלא למפרע וכו' ומסתברא שדין רפואה כדין מזונות דהא חיוב רפואתה מדין מזונות כדכתבינן בפ' נערה. בעי ר"י יתומים אמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה פי' רש"י ז"ל שאומרים נתננו [דמי] מזונות לשנה הבאה ור"י ז"ל פי' דהלהבא כ"ע לא פליגי כי על היתומים להביא ראייה הא אמר ר"י הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלים וכ"ש לגבי מזונות שאם אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם הא לעולם יאמרו פרענו ובזמן חכמי משנה לא נתקנה עדיין שבועת היסת אלא הכא כשאומרים לשעבר והיא אומרת לא נטלתי והשתא אתי שפיר כפשטא הא דתני לוי אלמנה כ"ז שלא נישאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה וע"כ ספקה דנשאת לענין מזונות דלשעבר היא וה"ה לרישא דמיירי בהכי:

כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשים חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו שהם דברים של חבה וקירוב הדעת ואינן ראויות אלא מאשה לבעלה:

חייב אדם לנהוג כבוד לרבו בכל מיני כבוד ולא עוד אלא אף לשמשו בכל מיני תשמיש וכל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה חוץ מהנעלת מנעל והתרתו שמא יאמרו עבדו הוא ולמדת שלא נאמר אלא במקום שאין מכירין אותו הא במקום שמכירין אותו אף אלו בכלל שאין לחוש בכך ואף במקום שאין מכירין אותו אם היה מניח תפילין אף אלו בכלל ואע"פ שאמרו בעבד שהניח תפילין בפני רבו שלא יצא לחירות אלמא דרכו של עבד להניח תפילין הואיל וסתם הדברים אין דרכן בכך ודאי אומרין עליו שתלמיד הוא ולא עבד וכל המונע תלמידו מלשמשו הרי זה כפורק ממנו יראת שמים ומונע ממנו חסד ועליו נאמר למס מרעהו חסד:

אע"פ שתנאי כתובה ככתובה וכתבה אינה נגבית אלא מן הקרקע כל שתפשה מכל מקום מטלטלין למזונותיה מה שתפשה תפשה אפילו תפשה לאחר מיתת הבעל אע"פ שכבר נעשו מטלטלי דיתמי מתוך חומר שהחמירו עליה בסופה שאם מכרו היתומים אין מוציאין למזונותיה מן המשועבדין הקלו בתחלתה להיות תפישתה מועלת אפילו היו מטלטלין ברשות היתומים הואיל ומכל מקום מטלטלין של אביהם היו ויש אומרים דוקא בסימטא ואין צורך בכך ואפילו תפשה ממון הרבה אין מוציאין מידה וכמו שאמרו מעשה בכלתו של ר' שבתאי שתפשה דסיקא מליאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציאה מידה ומכל מקום רוב גאונים כתבו שבית דין מחשבין מה שתפשה ופוסקין לה וניזונת ממה שבידה עד שתמות או שיפקע חיוב מזונותיה שינתן השאר ליורשים ואף גדולי המחברים פסקוה כן ויראה לי שלא כתבוה אלא דרך פשרה ותקון העולם ואף אני מוסיף בדבריהם שיהיו בית דין מוציאין מידה וינתנו ביד שליש להרויח ליתומים שלא יהו מעותיהם בטילים אבל מן הדין אינו כן שהרי אמרו בתלמוד המערב אלמנה שתפשה אפילו אלף זוז במזונותיה אין מוציאין מידה מהו מימר לה חוי מה בידיך תלמידוי דר' יונה אמרין אומרין לה חוי מה בידיך אמר לו ר' יוסה מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפילו חוי מה בידיך לא אמרינן לה אלא שראוי לחוש לתקון העולם שמא היא תופשת כמה ונשאת למחר ואומרת מועט תפשתי מרבה לא תפשתי ואם מפני שבועה שבסוף שמא כתובתה מועטת ומה שתפשה יותר ממנה ולא תתבע כתובתה כדי שלא תשבע:

כל מה שכתבנו דוקא בתפישה למזונות אבל תפישה לכתובה כל שתפשה לאחר מיתה אינה תפישה כלל כמו שהתבאר שהרי מוציאין לה מן המשועבדים ומכל מקום אם תפשה מחיים תפישתה תפישה אף לכתבה וזה שאמרו למטה צ"ח א' ההיא איתתא דתפשה כסא דכספא בכתבתה אמר להו רבא זילו הבו לה מזוני שלא הפסידה מזונות אלא אם כן תפשה בכדי כלה אלמא מכל מקום תפישתה מועלת פירושו מחיים והלשון מוכיח כן שאמר ההיא איתתא ובזו אמרו אלמנה שתפשה וכן מה שאמרו בפרק שבועת העדות ל"ב ב' שמעת מינה משביע עדי קרקע חייב ותירץ דילמא דתפשה מטלטלי אלמא תפישת מטלטלין לכתובה מועלת פירושה מחיים ועכשו שתקנו הגאונים לגבות כתובה מן המטלטלין וכן ליזון מן המטלטלין אינה צריכה תפישה למזונות ומכל מקום כל שלא תפשה כתבו הגאונים שהיתומים נוטלין אותן ומעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב בבית דין ולומר יהו מטלטלין אלו מונחים בבית דין שמא יאבדו ואפילו התנה בפירוש שתזון מן המטלטלין ואף גדולי המחברים כתבוה כן ומכל מקום יראה לי בזו שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכל שיראה לו שיתומים מערימים ושקרוב להם בכך דנין כפי מה שיראו ומכל מקום בקרקע יכולה לעכב שלא למכור ואם מכרו אין מוציאין מיד הלקוחות ומה שביררנו בשמועה זו בין תפישת מזונות לתפישת כתובה היא שיטת גדולי המחברים והיא עיקר כל מה שנאמר בה וגדולי המפרשים טרחו לפרש בה דרכים אחרים ולא נראו לנו:

ולענין ביאור מיהא יש לשאול הואיל ושמועה זו בתפישה דלאחר מיתה קיימא וכדקאמר אלמנה שתפשה ועלה קאמר אבל לכתובה מפקינן מינה היאך טעה מר בר רב אשי דהוה בתרא לומר דמה שתפשה תפשה שמא היה סובר שמאחר שיש שם קרקע המשועבד לה ושגובה כתובתה ממנו אין לה אצל מטלטלין כלום אלא שמכל מקום אין הלכה כן:

אלמנה ששהתה זמן מרבה שלא תבעה מזונות ונתפרנסה על ידי עצמה אם היא עניה או פרוצה כל ששהתה שתי שנים ויתרה שמן הסתם מחלה להם בכך כל אותו זמן שעבר פחות מכן אפילו יום אחד לא ויתרה ואם היא עשירה או צנועה שבושה לילך לבית דין שיעורה בשלש שנים ולהבא מיהא אפילו ביתר מכן לא ויתרה ובתלמוד המערב הזכירו שנים ושלשה חדשים ואף קצת רבנים בפירושי הירושלמי שלהם נוטים לדעת זה מפני שהחדשים הם קיצבא למזונות האלמנה מפני שמחדש לחדש נותנין לה מזונות וכל שעברה שלשה זמנים ולא תבעה ויתרה וכן פירשו עוד בתלמוד המערב שאף בשיעור זה לא אמרו ויתרה אלא בשלא לותה אבל אם לותה גובה וכן כשאין בידה משכון ר"ל שלא תפשה על זה משכון מבית הבעל אבל אם יש בידה משכון אע"פ שלא לותה גובה וקצת מפרשים כתבוה דוקא בתפשה המשכון תוך שתים ושלש אבל לאחר כן כבר מחלה ואין תפישתה כלום:

כל שתובעת מזונות מזמן שעבר ויתומים אומרים כבר נתננו והיא אומרת לא נטלתי כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה שהנכסים בחזקתה בשיעבוד מזונותיה והיא נשבעת להם היסת נשאת עליה להביא ראיה ואפילו היו לה עדים שתבעתם להם כבר יצאו הנכסים מחזקת שיעבודה ודין טוען אחר מעשה בית דין אין כאן שמאחר שנשאת הלך לו כח תנאי בית דין ומכל מקום כל שיש לה עליהם מזונות והיא תובעת להבא אין נאמנין היתומים לומר נתננו כלל ואף שבועת היסת אין כאן שכל להבא כמלוה בשטר הם וכמו שאמרו כתובים הם אצל בני חורין ומלוה בשטר אין צורך בה לשבועה ומכל מקום אם הם טוענין לישתבע לן נשבעת כדין אישבע לי דלא פריעת ודין זה דוקא נאמר באלמנה אבל אשת איש כל שאכלה אכלה ואינה יכולה לתבוע מה שעבר שבאלמנה הוא שכל תוך שתים ושלש יכולה לתבוע שאפשר שזנה עצמה משלה כגון מציאתה אבל אשת איש אף אנו אומרין מהיכן היתה ניזונת ואם טוענת שלותה צריכה לברר אחר שבאה להוציא מיד הבעל ומכל מקום אם אינה באה להוציא אלא שעשתה ואכלה והותירה אין לבעלה עליה כלום שכל שאין הוא נותן לה מזונות משלו סתמה באומרת איני ניזונת ואיני עושה ואינה צריכה להתנות בבית דין וכדתנן ס"ד ב' אם אינו נותן לה מעט כסף מותר מעשי ידיה שלה:

א"ר זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה פי' אע"פ שהיתומים זנין אותה דטעמא מאי אמרי רבנן מציאת האשה לבעלה משום איבה פי' ולא משום מזונות שתקנו מזונותיה תחת מע"י הכא תהוי לה איבה פי' מה חוששת האלמנה דמסתם בע"כ יזונו אותה בתנאי ב"ד:

אריב"ח כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשי' חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פי"ו פי' שדברים אלו מביאים לידי חיבה והרגל דבר ומכאן מוכח שהאלמנה חייבת להניק את בנה כמו שעושה בחיי בעלה:

אריב"ל כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת לו מנעל והנעלת לו מנעל פי' שהרואה אומר עבד כנעני הוא:

א"ר ל"א אלא במקום שאין מכירין אותו אבל במקום שמכירין אותו ל"ל בה:

אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל המונע תלמידו מלשמשו כאילו מונע ממנו חסד שנאמר למס מרעהו חסד:

אר"א אלמנה שתפשה מטלטלין למזונותיה מה שתפסה תפסה א"ר ול"א אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן מתקיף לה מבר"א מ"ש לכתובה דממקרקעי ולא ממטלטלי מזוני נמי ממקרקעי ולא מטלטלי אלא מאי דתפסה תפסה א"ל ר"נ לרבינא הכי אמרי' משמי' דרבא כותיך פי' האי תפיסה מחיים הוא דאי לאחר מיתה עסקי' היכי אמר מבר"א דאפי' לכתובה מה דתפס תפס אטו ל"ל ה"ל כר"ע מחבירו ולעיל בהכותב איפליגי בהאי מילתא ר"ט ור"ע בתפיסה דלא"מ דלר"ט מהני ולר"ע לא מהני ואפי' לר"ט נמי לא מהני אלא כ"ז שלא נכנסו לרשות היורשין אבל משנכנסו לרשות היורשין תו לא מהני וקי"ל בכולה תלמודא הל' כמר בר"א וקי"ל הל' כר"ע מחבירו א"ו בתפיסה דמחיים איירינן ורבא דאמר לכתובתה לא מהני הוה סבר דר"ע אמר בין לאחר מיתה בין מחיים וההיא דאשכחינן לקמן בההיא איתתא דתפסה כסא דכספא לכתובתה וכו' דהדר בי' לבתר דשמעה מר"נ כדאמרי' לעיל בפ' הכותב א"ל קאקי חוורי דמשלחי גלימא דאינשי הכי אר"נ והוא שתפס מחיים. והשתא דתקינו דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה בין תפסה בין לא תפסה גובה בין לכתובה בין למזונות:

אר"י משום ריב"ז אלמנה ששהתה ב' וג' שנים ולא תבעה מזונותיה אבדה מזונותיה פי' דאמרינן מחלתן ואם עכשיו תובעת מתחרטת היא וכיון שכבר מחלתן א"י להתחרט ומתמה ב' אבדה ג' מיבעי' ל"ק כאן בעני' כאן בעשירה כאן בצנועה כאן בפרוצה א"ר ל"א אלא למפרע אבל להבא י"ל פי' השנים שעברו מחלה ולא מכאן ואילך ועכשיו שתובעת י"ל מכאן ואילך:

בעי ר"י יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראי' נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל האלמנה להביא ראי' שהודו לה בפני עדים שלא נתנו לה א"ד נכסי בחזקת אלמנה קאי אבל אם נשאת והיא תבוא לתבוע מזונות של שנים שעברו עליה להביא ראיה דמשנשאת אין הנכסים ברשותה:

מתניתין אלמנה ניזונת מנכסי יתומים כו' עד לא תמכור אלא בב"ד אי אמרת בשלמא דהניזונת תנן שמואל אמתני' קאי אלא אי אמרת ניזונת תנן שמואל דאמר כמאן לא כהלכתא ולא כמתניתין:

אמר ר' יוסי בר חנינא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' וכל הגמ' עד א"ל יעקב בר נפתלי לרבינא הכי אמרי' משמיה דרבא כוותך דקאמר לא אמרי' אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן מינה. ובשתפסה לאחר מיתה ואפ"ה אלמוה רבנן שיעבוד' גבי מזוני דמהניא לה תפישה ולא תהני לה לכתובה אבל היכא דתפשה מחיים אפי' לכתוב' מהניא לה תפישה. והכי אמרי' לקמן ההיא איתתא דתפשה כסא דכספא בכתובתה. ורבינא גופיה הוא דאמר בפרקין דלעיל רישא בשתי תפישות וסיפא בשתי תפישות. ובמסכת שבועות נמי אמרי' לא צריכה דתפסה מטלטלין. ולעיל נמי בפ' הכותב אמרי' הניח פירות התלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה זכתה אשה יתר על כתובתה ובעל חוב יתר על חובו והמותר ר' טרפון אומ' כו' ואמרי' עלה בגמ' ור"ע תפישה לא מהניא כלל אמר רבא אמר רב נחמן הוא שתפס מחיים. ואף על גב דאיכא לדחויה דאבעל חוב קאי. מכל מקום פשטא דמילתא אתרווייהו קאי בין אכתובה בין אבעל חוב. ובפרק האשה שנפלו נמי אמרי' וחכמים אומרי' פירות התלושין מן הקרקע שלה וכל הקודם בהם זכה קדם הוא זכה קדמ' היא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. וכן דעת מקצת הראשונים ז"ל. ובירושל' איפליגי אי אמרי' לה אחוי מה בידיך ואיכא מאן דסב' דאמרי' לה אחוי מה בידיך. ואיכא מאן דאמ' דלא אמרי' לה אחוי מה בידיך כיון שהיא צריכה לישבע בסוף כשתגבה כתובתה. אמר ר"י משום ר' יוסי בן זימרא כו' עד להבא יש לה. דווקא אלמנה אבל אשת איש ואפי' מכרה מנכסי מלוג שלה וניזונית מחלה שדרך הנשים לסייע לבעליהן ולגלגל עמהן וכן דעת רבינו נ"ר. אבל אם לותה נראין דברים בזו שלא מחל' ואפי' באשת איש. והא דבעי ר"י יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה. דווקא דפליגי לשעבר. אבל להבא אינן נאמנין דא"כ הפסדת מזונותיה של אלמנה לגמרי אלא ודאי להבא אינן נאמנין והכי משמע מהא דאתינן למפשט' מינה דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה והלכת' כוותי' וקא מוכח לישנא דהוי לשעבר. ואמרינן בירושלמי דווקא בשלא לותה ובשאין בידה משכון הא איכא חדא מהני לא מחלה:

חוץ ממזיגת הכוס וכו'. דגנאי הוא לה לעשות מלאכות אלו אלא לבעלה אבל טוחנת ואופה ועושה להם בצמר. רש"י במ"ק. ובמהדורא בתרא לא פירש כן:
אבל מנח תפלין ההוא תלמיד לית לן בה ואע"ג דאמרינן בעלמא הניח תפלין בפני רבו לא יצא לחירות דשמעינן מינה דעבד מניח תפלין אפ"ה לא חיישינן הואיל ואין מנהג עבדים להניח תפלין ל"א מניח תפלין עבד אינו חייב בתפלין דתפלין אתקוש לת"ת כדמפרש בקדושין. רש"י במ"ק:
למס מרעהו מתלמידו כלומר מי שמסיר עצמו מרעהו כאדם שאומר לחברו הסר מעלי שאינו רוצה ליקרב אצלו לשמשו חסד דומה כאלו הסיר ממנו חסד. מס לשון השמטה והסרה כמו ולא ימס. ל"א למס מרעהו חסד מה כתיב למעלה האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני וכתיב בתרי' למס מרעהו חסד ומשמע הדוחה תושיה ממנו מתלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. רש"י ז"ל במ"ק:
שתפסה מטלטלין אפילו לאחר מיתה מה שתפסה תפסה ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה ולא מתזנה אלא ממקרקעי דשעבוד כתובתה ותנאה אמקרקעי נינהו אפילו הכי אי תפסה מטלטלי לאחר מיתה לא מפקינן מינה הואיל ואמרינן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ומציא למימר אי מזבני יתמי ממקרקעי תו לית לי מזוני ולא מצינא למגבי ממשעבדי הויא תפיסה וכגון שתפסה בסמטא אפילו לאחר מיתה ואע"ג דאמרינן אין תפיסה אלא מחיים הני מילי במידי דמצי טריף ממשעבדי אבל מידי דלא טריף ממשעבדי תפיס אפילו לאחר מיתה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. והר"י מטראני ז"ל כתב דהאי תפיסה מחיים היא דאי לאחר מיתה עסקינן היכי אמר מר בר רב אשי דאפילו לכתובה מאי דתפסה תפסה אטו לית ליה הלכה כר' עקיבא מחבירו דלעיל בפרק הכותב אפליגו בהא מלתא ר"ט ור' עקיבא בתפיסה דלאחר מיתה דלר"ט מהניא ולר"ע לא מהניא ואפילו לר"ט נמי לא מהניא אלא כל זמן שלא נכנסו לרשות היורשין אבל כשנכנסו לרשות היורשין תו לא מהניא וקי"ל בכולי תלמודא הלכה כמר בר רב אשי וקי"ל נמי הלכה כר"ע אלא ודאי בתפיסה דמחיים מיירינן ורבא דאמר לכתובה לא מהניא הוי סבר דר"ע אמר בין לאחר מיתה בין מחיים והאי דמשכחינן לקמן מההיא איתתא דתפסה כסא דכספא לכתובתה וכו' דהדר ביה לבתר דשמעה מרב נחמן הדר ביה כדאמרינן לעיל בפרק הכותב אמר להו רבא קאקי חוורי משלחי גלימי דאינשי הכי אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים והשתא דתקינו דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה בין תפסה בין לא תפסה גובה בין לכתובה בין למזונות ע"כ. והר"ן בפירושו על ההלכות האריך בזה ועיין בתוס' כל המפרשים הסכימו דאפי' תפסה למזוני יותר משיעור כתובה לא מפקינן מינה אבל ריב"א היה אומר שאם תפסה יותר מכדי כתובה מוציאין מידה וכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא מלאה מעות כתובתה היתה גדולה ולכאורה נראין דבריו שאם אתה אומר שאם תפסה כל הממון שנניח אותו בידה יש לחוש שמא תפסיד הממון וכשתנשא לאחר שיפטרו היתומים מלתת לה מזונות ותתחייב להחזיר להם הממון שלקחה יותר מכתובתה לא יהיה בידה ממה שתפרע ונמצא היתומים מפסידין מה שתפסה יותר מכדי כתובתה אבל כשאינה לוקחת אלא שיעור כתובתה לא חיישינן להכי מפני שאם תפסה הממון יעלה לה בחשבון כתובתה אבל בירושלמי נראה שאפילו תפסה יותר אין מוציאין מידה דהתם אמרינן דלא מצי אמרי לה אחוי לן מאי דתפיסת ואם איתא שאינה יכולה לתפוס יותר מכתובתה היה לנו להכריחה להראות מה שלקחה כדי שנראה אם תפסה יותר ושנוציא מידה ולפי דבריו נצטרך להעמיד הירושלמי בשלא נתברר לנו שתפסה יותר אבל היכא שנתברר שתפסה יותר מוציאין מידה והא דאמרינן דאי תפסה מטלטלין למזונות לא מפקינן מינה ה"מ כשיש שם קרקעות אבל היכא שלא הניח בעלה קרקעות אי תפסה מטלטלין מפקינן מינה דכיון דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ולא הניח קרקעות נפטרו היתומים מלפרוע הכתובה ומאחר שאינם חייבים לפרוע אינו דין שאם תתפוס מטלטלין של יתומים שלא נוציא מידה. תלמידי רבינו יונה:

ולא היה כח ביד חכמים כו'. ולא היה כח בחכמים בראויות להוציאה מידה בדין משום טעמא דפרישנא. רש"י במ"ק. ויש אומר דמדקתני ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ולא קתני שמחשבין עמה שמע מינה דלא אמרינן לה אחוי מה בידיך ואינה ראיה ובירושלמי נחלקו בזה ופסק הרמב"ם כמ"ד דאמר לה אחוי כו'. הריטב"א:

ה"ג אמר רבינא כו'. אבל לכתובה דגביא בכל מקום ממשעבדי לא הויא תפיסתה במטלטלי לאחר מיתה כלום. ממקרקעי כלומר משום דכתובתה לא משתעבדא אלא ממקרקעי ואינה נפרעת אלא ממקרקעי מזונות נמי אינה נפרעת אלא ממקרקעי אלא מאי דתפוס תפוס בין לכתובה בין למזונות היכא דליכא קרקעי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

אלמנה ששהתה שתים או שלש שנים כו'. ופרישנא דעניה או פרוצה אבדה בשתי שנים אבל עשירה או צנועה לא אבדה אלא בשלש שנים ופירשו בירושלמי שאם לותה או שהיתה בידה משכון לא אבדה כתובתה ואומר רבינו בשם הרב רבו ז"ל דדוקא אלמנה לא הפסידה עד שתים ושלש שנים אבל באשת איש כל שלא תבעה מזונותיה איבדה אותם למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהם וכל שלא לותה או שלא היה בידה משכון מחלה אותם וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפילו באשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה כיון שלא מסרה מודעא בפני עדים שלא מחלה אותם. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל דוקא אלמנה אבל אשת איש אפילו מכרה מנכסי מלוג שלה וניזונת מחלה שדרך הנשים לסייע בעליהן ולגלגל עמהם וכן דעת רבינו נר"ו אבל אם לותה נראין דברי' בזו שלא מחלה ואפילו באשת איש. ע"כ ועיין בהר"ן על ההלכות:

לא אמרן אלא למפרע כו'. ומסתברא שדין רפואה כדין מזונות דהא חיוב רפואתה מדין מזונות היא כדכתיבנא בפרק נערה. הריטב"א ז"ל:

בעי ר' יוחנן יתומים אומרים נתננו וכו'. פירש"י ז"ל במ"ק יתומים אומרים נתננו לה מטלילין למזונותיה והיא תובעת מזונות דלשעבר אבל מזונות דלהבא לאו כל כמינייהו דיתמי דמצו אמרי נתננו. נכסי אע"ג דמשעבדי למזונות בחזקת יתמי קיימי ואי בעיא למגבי מזונות מנכסי בני חרי דיתמי עליה להביא ראייה שלא נטלה בחזקת אלמנה דהא משעבדי למזונותיה וגבי כתובה ליכא למימר הכי משום דכל אימת דהוי שטר כתובתה בידה לא מצו אמרי יתמי נתננו. כל זמן שלא נשאת והיא תובעת מזונות עשירה בתוך שלש שנים וענייה בתוך שתים על היתומים להביא ראייה שנתנו לה דנכסי בחזקת אלמנה קיימת. נשאת והיא תובעת מזונות של שתי שנים או שלש או ארבע וכגון דאית לה סהדי דתבעה מינייהו בתוך שלש שנים עליה להביא ראיה דכיון שנשאת נפקי להו נכסי משעבודה דכל ימי מיגר אלמנותיך כתב לה בעל והשתא מיהא ליתנהו נכסי בחזקתה הלכך עליה להביא ראיה אלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ע"כ. פירוש לפירושו היתומים אומרים שהקדימו לה מטלטלין למזונות שנה זו שעברה והיא תובעת אותם אבל אין לפרש שאחר שעבר השנה הם אומרים פרענו לה המזונות והיא אומרת לא נפרעתי דא"כ הוה ליה לר' יוחנן למנקט יתומים אומרים פרענו והיא אומרת לא נפרעתי אלא ודאי דאינהו טעני דהקדימו לה מטלטלין למזונות ואיהי טענה דלא יהבו לה מידי ותובעת מזונות שעברו ולהכי מוכחא מילתא טפי דשתקה עד השתא דיתמי קושטא קאמרי אבל אי יתמי לא טענו אלא דפרעו לה המזונות של שנה או שנתים אחר שעברו להם ונתחייבו בדמי מזונות שנה או שנתים אין כאן הוכחה כלל ליתמי טפי דע"כ עד השתא שתקה ולא נפרעה ממזונותיה שעברו אלא מיום או יומיים אף לדברי היתומים אלא ודאי דאינהו טעני דהקדימו לה מזונותיה ואיהי טענה דאכתי לא נפרעת ואם תאמר אכתי ריע טענתייהו דיתמי דמה להם להקדים מזונות לשנה או שנתים היה להם לזונה דבר יום ביומו או לשלשים יום לכל היותר ומה להם להקדים ויש לומר דאיברא אלו היו נותנין לה מעות לא היו מקדימין כל כך אבל לפי שנתנו לה מטלטלין והיא מוכרת אותם למזונותיה לכך הקדימו לה כדי שתמכרם על יד על יד ולא יזדלזלו שאלו היו נותנים לה אותם שהגיע זמן החיוב של מזונות שנה או שנתים היתה מוכרת אותם מיד והיו מזדלזלים המטלטלים ולכך כתב הר"ב ז"ל נתנו לה מטלטלין למזונותיה וכו' כנ"ל. ובמהדורא בתרא לא פירש כן שכתב וז"ל נתננו. דמי מזונות לשנה זו הבאה. ע"כ. ולכך חזר בו הרב ז"ל ממאי דפריש במהדורא קמא משום דקשיא ליה כיון דס"ס קא טעני אמזונות שעברו דהיתומים טוענים שכבר נתנו לה דמי מזונות שעברו והיא תובעת מהם דמי מזונות שעברו הו"ל כב"ח דעלמא ומאי שנא ממלוה על פה דלא חשבינן לנכסים בחזקת ב"ח ומהימני יתמי למימר פרעתי לכך פירש ז"ל דמיירי במזונות דלהבא ולכך שניא מב"ח דעלמא דלאו כל כמינייהו למימר דהקדימו ונתנו דמי מזונות של שנה הבאה למפטר ממזונות דלהבא ומשום הכי לא בעי ר' יוחנן אלא ביתומים ואלמנה ולא בב"ח כלל בשום גוונא. והתוספות ז"ל פירשו כמו שפירש הרב במהדורא קמא דקשה להו על מה שפירש במהדורא בתרא דמאי בעי ר' יוחנן דהא ר' יוחנן גופיה אית ליה בפ"ק דב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ומזונות תנאי ב"ד נינהו ותירץ הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות דמשום דמזונות עשוים לפרוע בכל יום קא מיבעיא ליה והאי תירוצא סליק לפום פירושיה דפריש דבמזונות שעברו מיירי וכדפירש רש"י במהדורא קמא והתוספות ואפילו הכי הוה קשיא ליה דמאי קא מיבעיא ליה דהא איהו ס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום שאינו נאמן לומר פרעתי ומזונות תנאי ב"ד הוא ולפום קושיא תריץ אבל מאן דפריש דבמזונות דלהבא מיירי הא ודאי דקשיא טובא דר' יוחנן גופיה ס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואינהו קבעו למפטר נפשייהו מחיובא דב"ד דרמו עלייהו אבל אי מיירי במזונות דלשעבר לא קשיא ולא מידי ואין אנו צריכין לתירוצו של הר"ן דמ"ה מבעיא ליה לר' יוחנן אי מהימני יתמי משום דמוכחי מלתא דיתמי קושטא קאמרי משום דשתקה עד השתא וכדכתיבנא וכן כתבו התוספות אבל אי איירי במזונות דלהבא קשיא טובא דודאי על היתומים להביא ראיה דהא ר' יוחנן גופיה הוא דאמר בפ"ק דב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ויש לתרץ דדוקא בכתובה הוא דאמרי הכי משום דאי מהימנת להו במאי דקאמרי נפרעה כתובה מיעקרא תקנתא לגמרי אבל במזונות אי יהבת לה מזוני דהאי שתא משום מהימנותיה לשתא אחרי תהוי ניזונת בתקנתא דרבנן ולא מיעקרא תקנתא דרבנן ומיהו אכתי קשה דבכל שעה יאמרו פרעתי ואדרבה אפילו למאן דלית ליה דר' יוחנן הכא מודה דלא מהימני לומר פרעתי דאי מהימנא מה הועילו חכמים בתקנתן וכמו שכתבו התוספות ואפשר דתקנת מזונות לא אלימא כולי האי ומיבעיא בעי לה ר' יוחנן דכיון דלבתר דעברו ונתחייבו בהם מהימני לומר פרעתי משום דמזונות עשוים לפרוע בכל יום וכדתריץ הר"ן ז"ל אי נמי דהוה ליה כשאר ב"ח דעלמא דמהימני יתמי למימר פרעתי לכך בעי ר' יוחנן אי מהימנא נמי למימר נתננו דמי מזונות לשנה הבאה כנ"ל ולשיטת מ"ב ניחא דנקט ר"י טענת היתומים דהיינו הנתבעים ברישא אע"ג דהוה ליה למנקט טענת התובע ברישא וכדאמר בכולי תלמודא מנה לי בידך כו' אלא משום דמיירי בלהבא ואין האלמנה תובעת דאכתי לא מטא זמן חיובתא אלא משום דהיתומים טוענים דנתננו כבר לכך משיבה להם האלמנה לא נטלתי אבל אי מיירי בלשעבר הו"ל למנקט הכי אלמנה תובעת מזונות ויתומים אומרים נתננו ויש לתרץ דמשום דאלימא טענתייהו דיתמי ומוכחא מלתא דקושטא קאמרי וכמ"ש התוספות להכי נקט טענתייהו ברישא כנ"ל. עוד הקשו בתוספות לפי שיטתם כי היכי דאמרינן נכסי בחזקת אלמנה קיימי על המזונות שעברו דהויא לה כבעלת חוב הכי נמי מאי טעמא לא חשבינן נכסי בחזקת הבע"ח ואמאי מהימני יתמי למימר פרענו. ולשיטת רש"י במהדורא בתרא ניחא דמשום הכי אמרינן בחזקת אלמנה קיימי משום דנשתעבדו בתנאי ב"ד ולאו כל כמינייהו דיתמי דמצי אמרי נתננו וכדכתיבנא לעיל אבל לשיטת התוספות אין כאן תנאי ב"ד ולא רמי עלייהו אלא חיובא דממון כשאר ב"ח דעלמא דבמזונות דלמפרע מיירי ואין כאן אלא חיוב ממון ותירצו בתוספות דשאני מזונות משום דעדיף כחה דמוכרת שלא בב"ד להכי חשבינן לנכסי בחזקת האלמנה. והקשו עוד לרב ושמואל נהי דלית להו הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מכל מקום כשאבדה כתובתה לא יהיו נאמנים יתומים לומר פרענו דכיון דמוכרת שלא בב"ד נכסים בחזקתה קיימי כי הכא. וכי תימא אע"ג דנכסים בחזקתה מוכחא מלתא דכתובה מחמת פריעה מקרעת ואמטו להכי נאמנין לומר פרענו ושמא י"ל אי איכא עדים אה"נ ודוחק דאם כן אמאי בעי ר' יוחנן באלמנה ויתומים בבע"ח ויתומים נמי הוה מצי למבעי ותירצו בתוספות עוד דיש לחלק דשאני כתובה מיד כשנפרעת נסתלקה והוי מיד כשנשאת ומשום הכי מהימני אבל מזונות אף לפי דבריהם שנתנו לה לעולם יש לה מזונות עד שתתבע כתובתה הלכך הוי נכסי בחזקתה טפי למזוני מלכתובה. והקשו בתוספות דאמרינן בפרק המקבל יתומים אומרים אנו השבחנו וב"ח אומר אביכם השביח וכו' ומסיק ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ועל היתומים להביא ראיה ואמאי מבעיא ליה לר' יוחנן לענין מזונות אי נכסי בחזקת יתמי קיימי ובב"ח פשיטא לן דבחזקת יתמי קיימי ונאמנין לומר פרענו וכן לענין כתו' וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דהתם מיירי בשעשאה אפותיקי הלכך כמאן דגביא דמיא וכן מוכח התם. והר"י מטראני תירץ דבתר דפשיט ליה ממתניתא דלוי סברה והדר איהו למימר התם נכסי בחזקת בעל חוב קיימי ולא בחזקת יתמי ועוד תירץ ז"ל דאע"ג דהתם פשיטא ליה הכא מבעיא ליה משום דטעמא דהתם כדמפרש ארעא כיון דלגוביינא קיימי כמאן דגביא דמיא והלכך כולה ארעא קיימא בחזקת ב"ח אבל הכא דלא בעיא אלא מזוני לא קיימי כולהו נכסי בחזקת האלמנה שהמזונות אינן אלא דבר יום ביומו וכלהו נכסי בחזקת יתמי קיימי ואין כח באלמנה להוציאה מידם בעבור מזונותיה כמו שיש כח לב"ח להוציא כל השדה מיד היתומים אלא היתומים הם מחזיקים הנכסים והולכין ומפרנסין אותה דבר יום ביומו משום הכי הוה מסתפק הכא למבעי אם יש כח וחזקה לאלמנה עליהן כנגד מזונותיה ע"כ. ולענין פירוש שמועתנו גם הר"י מטראני פירש כפירוש התוספות דלשעבר טוענין ולא להבא מדתני לוי נשאת עליה להביא ראיה דע"כ היינו לשעבר דמשנשאת שוב אין לה מזונות. וגם תלמידי רבינו יונה פירשו כן דבמזונות דלמפרע קא מבעיא ליה והאי דלוי פירשו הכין נשאת עליה להביא ראיה כלומר אם נשאת בתוך שתים או שלש שנים עליה להביא ראיה או תביא ראיה ותטול או ישבעו היתומים ותפסיד דכיון שנשאת ולא שקלא מזוני הוו להו זוזי גבי יתומים כמלוה על פה דמהימני לומר פרענו אבל כל זמן שלא נשאת על היתומי' להביא ראיה ואפילו שתים או שלש שנים שלא תבעה מזונות ע"כ. וכן כתב הריטב"א דלהבא כ"ע לא פליגי דעל היתומים להביא ראיה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכ"ש לגבי מזונות שאם אי אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם הא לעולם יאמרו פרענו ובזמן חכמי המשנה לא נתקנה עדיין שבועת היסת אלא הכא כשאמרו נתננו לשעבר והיא אומרת לא נטלתי והשתא אתי שפיר כפשטה הא דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה וע"כ סיפא דנשאת לענין מזונות דלשעבר היא וה"ה לרישא דמיירי בהכי והלכתא כדתני לוי וכל זמן שלא נשאת וכו' ואם לא הביאו ראיה כתב הרמב"ם שנשבעה כעין של תורה דהא נשבע ונוטל היא. ומורי הרב בשם רבינו רבו ז"ל אומר דכיון שהנכסים בחזקת אלמנה עומדים הרי הוא כאלו יש בידה משכון ונשבעה ונפטרה חשיבה ואין עליה אלא שבועת היסת וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל אבל הרמב"ם לטעמיה שכתב שאפילו במי שיש בידו משכון חשוב נשבע ונוטל כמ"ש בספרו וכ"כ ר' אלפסי ז"ל וכבר פירשנוה במסכת שבועות בס"ד:

תוס' בד"ה ת"ש כו' דלאנשי יהודה לאשמועינן מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה כו' עכ"ל ואין להקשות לפי זה בפשיטות מגופה דמתני' ה"מ לאוכחי הכי דהנזונת תנן דאי ניזונת תנן וכאנשי גליל אמאי תני במתני' דמעשה ידיה שלהן ה"ל למתני רבותא טפי דאפילו מציאתה שלהן דלדידהו ה"ל היתומים כבעל דלא סגי דלא יהבי לה מזונות ודאי דמציאתה שלהן כמו מעשה ידיה ולא ה"ל רבותא טפי אלא לאנשי יהודה דיכולין לסלקה הוא דקאמרי' דאיכא לפלוגי שפיר בין מעשה ידיה למציאתה וה"ל למיתני רבותא במלתיה דשמואל אי ניזונת תנן דאפילו מעשה ידיה אינו שלהן לאנשי יהודה ודו"ק:

בד"ה אלמנה כו' וא"ת מ"ש דלמזוני מהניא תפיסה טפי מכתובה כו' עכ"ל דליכא למימר דקושטא הוא דמר בר רב אשי הכי פריך לה מ"ש דלכתובה כו' הוה אתקפתא גמורה וליכא לפלוגי כלל בין מזוני לכתובה לא הל"ל בתר הכי אמרי' משמיה דרבא כוותיך ואדרבה הל"ל קשיא לרבינא אלא ודאי דאיכא לפלוגי בינייהו כמ"ש התוספות לשני הפירושים אלא דמר בר רב אשי דאתקיף ליה לא ניחא ליה לפלוגי בכך וק"ל:

בא"ד הלוקח שלא באחריות ונמצאת שדה שאינה שלו כו' עכ"ל דאיכא למ"ד בפרק ח"ה דחוזר על המוכר אם היה חי וכמ"ש התוס' לעיל בפרק מי שהיה וק"ל:

בא"ד ואם תאמר כמאן אי כרבי בלא תפיסה נמי כו' ואי כרשב"א כו' עכ"ל בודאי לענין כתובה ס"ל כר"ע דמתני' דלא מהני תפיסה אלא למזוני מהני טפי כמ"ש לעיל וא"כ כמאן ס"ל אי כרבי בלא כו' וק"ל:

גמ' אלו למזונות כו'. צ"ל מיד שכותבת באחד לאיזה צורך מוכרת כגון למזונות מוכח ממילא בשטר שאינו נכתב למאי הוא לכתובה וכן בהיפך (ל):
בתד"ה נכסי כו' וא"ת כו'. דלא ניחא להו למימר דמיבעיא להו טפי באלמנה מטעם דהטוען אחר מעשה ב"ד ומספקא ליה הך סברא דמוכחא מלתא כמ"ש בדבור הקודם דא"כ לא הול"ל נכסי בחזקת יתמי כו' נכסי בחזקת אלמנה כו' וק"ל:

בא"ד ולא דמיא כו'. קאי אאיבעיא דהכא או אמלוה ע"פ דהשבח הוי התם כעל פה דלא מוכח מתוך השטר וק"ל:

בא"ד שאביהם עשאו אפותיקי. ובלא אפותיקי בלית ליה זוזי לא קאי לגוביינא ארעא שיעור שבחא [דמצי אמרי אילו הוי לן זוזי כו' כדאיתא בב"מ דף ט"ו ע"ב] וק"ל:
בתד"ה ניסת כו'. הכל מפרשין שכוונתן לפסק דין ולישנא דאפילו במזונות שעברו לא דייקא [דבתבעה לא שייך אלא מזונות שעברו]. ולי נראה שכוונתם לפרש הפשיטות לפירושם דאיירי במזונות שעברו דלמא [פירוש הברייתא] כ"ז שלא ניסת ומבקשת מזונות להבא על היתומים כו' ניסת דהשתא ע"כ תובעת מזונות דלעבר והורה לן בניסת לשעבר לזה כתבו מדלא משכח וכו' דהו"מ לאורויי דאיירי בלשעבר בנתקבלה כתובה או תבעה כו' [אלא ודאי] אפילו במזונות שעבר כו' ודו"ק:
בתד"ה ור' יוסי סבר כו' וגם לפירוש הקונטרס כו'. לפום ריהטא ה"ה להא"נ דכ"ע בחזקת יתמי קיימא כדמסיק. וראיתי מי שמאריך בזה וז"ל אמ"ש רש"י שאם יכלו כל נכסי יתומים כו' ר"ל גבי יתומים אם לא יכלו הרי היא נאמנת שלא נתנו לה. כלום במזונות או שמכרה למזונות ועדיין לא קיבלה כתובתה וכשיכלו כל נכסי יתומים ליכא נפקותא לגבי יתומים אלא לגבי לקוחות שתוכל לומר כל מה שמכרה אינו רק למזונות ותחזור ותטרוף מלקוחות בכתובתה אבל לקמן דמסיק. דלר' יוסי נמי נכסי בחזקת יתמי קיימי הוצרך לפרש לגבי יתומים אם לא יכלו הנכסים תוכל להעמיד עדים על הנמכר למזונות ולגבי לקוחות לא תודיע מה שמכרה דאם תודיע יהיו גם הם נאמנים לומר לכתובה מכרת כיון דנכסי בחזקת יתמי קיימי (מ) וע"פ הדברים האלה יתישב מה שכתבו התוס' וגם לפ"ה כו' ולא פי' כן בפשיטות למאי דמסיק כו' דודאי לקמן כיון דלקוחות לא ידעו במכירה כלל ודאי דאינהו אפסידו אנפשייהו שקנו קרקע מה שנשתעבד לכתובת אשה אבל הכא לפ"ה שידעו הלקוחות ממכירה לכתובה לא שייך לומר דאפסידו אנפשייהו אפ"ה קאמרי דליכא אונאה דהו"ל ללקוחות לאסוקי אדעתייהו שתוכל לומר למזונות מכרתי. יש מקשין לפרש"י דפירש הכא לר' יוסי הסתם יפה לה מפני הלקוחות ומשום דנכסי בחזקת אלמנה הכי נמי איכא לפרושי לר' יהודה שיכלו נכסי דיתמי דהמפורש משום מזוני יפה לה לגבי לקוחות שלא יאמרו שמכרה הכל לכתובה והיו נאמנים כיון דנכסים בחזקת יתמי קיימא לרבי יהודה כו' וסיים ודו"ק היטב. ואני לאפס הפנאי לא דקדקתי כ"כ אבל יראה שדבריו בזה בכלל אינם ואין הפירוש ברש"י שלא תודיע ללקוחות שנמכר רק לא תודיע ליתומים מה שמכרה שמכרה לכתובה מפני הלקוחות (נ) ודו"ק:
בתד"ה דר"י סבר כו' לטעמא דפרישית לעיל (כתובות כו'.) בד"ה יתומים אמרו נתננו דכיון דשתקה מוכח מלתא טפי שהאמת עם יתומים כו':

לפרש"י אין להקשות דאייתי כתנאי דמיירי במזונות שלעבר אאיבעיא דאיירי בלהבא י"ל דס"ל כמ"ש לעיל דבלשעבר טעמא משום דכיון דשתקה מוכח מלתא טפי והכא לא שייך האי טעמא דשתקה לפי שמכרה נכסים כמ"ש התוס' ודו"ק:
בתד"ה רצה בחובו כו' וכן משמע מתוך פ"ה כו'. דפשטא דשמעתין הוי אפשר לפרש פי' אחר (ס) וק"ל:

תד"ה אלמנה. בר ממיפך שבועה. הוא בשבועות (מא). ואודיתא הוא בסנהדרין (כט ב). וחיורי הוא בחולין (עו ב):

כָּל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ, כְּאִלּוּ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד. נראה לי בס"ד תורה שבעל פה היא בחינת שם אדנ־י שיש בו עשרים וארבעה צרופים והלימוד צריך שיהיה שלם במחשבה ודבור ומעשה.
והיינו המעשה של עסק התורה הוא השימוש שמשמש התלמיד לרבו ובזה המעשה נשלם אתו מספר עשרים וארבעה. והדיבור של עסק התורה הוא מה שמוציא התלמיד את דבריו בפיו כמו שאמרו על פסוק (עירובין נד.) כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם (משלי ד, כב) למוציאיהם בפה, ובזה הדבור נשלם אתו מספר עשרים וארבעה. והמחשבה של עסק התורה מה שמחשב בלימודו לשם שמים וכמו שאמרו רז"ל שצריך ללמוד תורה לשמה ובזה המחשבה נשלם אתו מספר עשרים וארבע.
הרי ג' פעמים עשרים וארבע כמנין חסד [72] נעשים על ידי עסק התורה שיש בו ענין מעשה ודיבור וכונה על דרך שאמרנו. ולפי זה המונע תלמידו מלשמשו אין בידו עשרים וארבעה של השימוש כי אם רק ב' פעמים עשרים וארבע ואין כאן אצלו מספר 'חסד' ולכן כאלו מונע ממנו חסד! ולכן בשבח התורה כתב וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי לא, כו) כי ישתלם אצל התלמיד מן המעשה ומן הדבור ומן הכונה ג' פעמים עשרים וארבע כמנין חסד.

חוץ מהתרת לו מנעל. וה"ה להולכת כליו אחריו לבית המרחץ שהיא עבודה מיוחדת מעבד לרבו שלא ישמשנו במקום שאין מכירי' אם אין לו תפילין. ועמ"ש בזה בספר באר שבע דף ע"א ע"א ד"ה כשעשיתי לוי' וכו'. אבל מנח תפילין כ' תוס' אין דרכו להניח כל שעה. נלע"ד פי' כך דמי שאינו מניח תפילין אלא בשעת ק"ש ותפלה אותו לא יתיר מנעל בתפילין דנוהג בהם מנהג בזיון. אך מי שמניח כל היום עושה בהם כל מלאכות חוץ מהוצאת זבלי' על ראשו כדאיתא בברכות ואין דרך עבד כנעני להניחם כל היום וק"ל:

מ"ש לכתובה דמקרקעי ולא ממטלטלי וכו'. נ"ל דה"פ דמשו"ה נשתנה כתובה דלא יועיל תפיסה משום דאי הוה בחיים נמי לא הוה מטלטליו משועבדים לכתובה וכיון שכן מה"ת לתפוס מטלטלי של בניו. מזונות נמי נהי דחיוב מזונות שבחייו הם ממטלטלין שלו. מ"מ הני מזונות דארמלתא אין להם שום חיוב על מטלטלי' של עצמו. וא"כ לא יועיל תפיסה. ומ"מ להלכתא ס"ל לרבינא לחלק ביניהם מטעם שכ' הר"ן ע"ש:

ועיין לעיל נ' ע"ב פירש"י ד"ה אלו בע"ח הוה וכו' ופירושו מוכרח. וצע"ג ליישב עם שיטת ריב"ן דשמעתין בתוס' הכי אמרי משמי' דרבא כוותיך. עיי' תשו' רש"י שבמרדכי ובהג"א ודברי רבינו ברוך על זה דס"ל דתקנת הגאונים לגבות ממטלטלי בזה"ז. לא אלים מדר' טרפון בזמן התלמוד. ומשו"ה כל שתפסה שלא כדין קודם שנשבעת על כתובה לא מהני תפיסתה אלא מסימטא ולא מרשות היתומים. ואמנם כ"ז לענין כתובה אבל למזונות שתפיסה מהני מדינא דש"ס לא הוזכר שם שיהי' מסימטא דוקא. אך הר"ן ס"ל כדעת רש"י דגם מדינא דש"ס לא יועיל תפיסה למזונות כ"א מסימטא. ונראה לי מ"ש בר"ן שלפנינו בתפיסה דמחיים הוא ט"ס כי בחיי הבעל מה בין רשותו לסימטא כל היכי דאיתי' דידי' הוא. דוקא בתפיסה דלאחר מיתה יש לחלק דבסימטא לא נכנסה עדיין לרשות יתומים מעולם. ואשה שקדמה זכתה משא"כ ברשות שהרשות שלהם קודם וזוכה המטלטלין ליתמי. בזה נ"ל לחלק בין רשותם לסימטא. ויש לעיין למאי דקיי"ל נכסי יתמי בחזקת אלמנה קיימי דמשו"ה ס"ל לר"ן לקמן דאלמנה נשבעת היסת ונפטרת דהנכסי' בחזקתה. א"כ כיון דכל הקרקעות שהניח הבעל. ברשותה. א"כ כל המטלטלי' שנמצאו בתוך אותן הקרקעות הוי תפוסים ועומדים להאלמנה. ולכל הפחות אי קדמה האלמנה ותפסה אותן המטלטלין אמאי לא תועיל התפיסה כיון שאינו בסימטא מה בכך. הלא גם ברשות יתומים לא הי' וצ"ע:

כאן בעני' כאן בעשירה. א"נ כאן בפרוצה כאן בצנועה. י"ל דתלי' אי נכסי' בחזקת אלמנה קיימא א"כ צריכי' הכרח גדול לומר שמחלה דאל"ה נכסי בחזקתה קיימי. וע"כ דוקא עני' מחלה אחר ב' שנים אבל עשירה אפי' פרוצה שהיתה יכולה לתבוע כי פרוצה היא מ"מ לא אמרי' שמחלה כיון שאין לה מכריח לתבוע כי אינה עני'. אך אי נכסי בחזקת יתומים קיימא. א"כ כל שהיא פרוצה אפי' עשירה כיון שהיתה יכולה לתבוע כי פרוצה היא נימא שמחלה. אם לא שהיא צנועה שההכרח מנע ממנה התביעה. והשתא כיון דקיי"ל נכסי בחזקת אלמנה קיימא ממילא הלכה כלישנא קמא וזה דעת הרמב"ם דלא כהרא"ש וק"ל:

לא אמרן אלא למפרע אבל להבא לא. כ' הב"ש ז"ל דאי תפסה אפי' שלא בעדים וטענה לא מחלתי לא מהימנא. דס"ל דאנן סהדי דמחלה ולא מהני מגו במקום אנן סהדי. והגאון בית מאיר כ' הכרח וראי' לזה דאלת"ה אפי' בלא תפיסה לעולם תאומן במגו דטענה תבעתי אתכם כל יום ביני לבין עצמכם ודחתוני בלך ושוב ומשו"ה לא תבעתי בפני ב"ד והי' נשבעת היסת על ככה כי נכסי בחזקתה קיימא. וא"כ מגו דטענה הכי והות מהימנת בהיסת ה"נ תאומן שלא מחלה. ואפי' בלא תפיסה לא תפסיד ומגו להוציא לא הוי דנכסי בחזקתה קיימא. אע"כ דהוה כמגו במקום אנן סהדי ודפח"ח. וצריך לעיין לפמ"ש תוס' לקמן ד"ה ור' יוסי וכו'. דאיכא למימר להכי לא תבעתים משום שיכולה למימר למזונות מכרתי ע"ש. וא"כ ה"נ אכתי תקשי תאמר להכי לא תבעתים משום דמצי למימר תבעתי אתכם ודחתוני בלך ושוב. וי"ל דהכא צריכי' להעיד לשקר בפניהם לומר תבעתי אתכם ומה לה ולצרה הזאת הי' לה לתבוע באמת משא"כ לקמן ליכא העזה במה שאומרת למזונות מכרתי ואין לומר א"כ ה"ל מגו דהעזה י"ל אה"נ הא קיי"ל מגו דהעזה לאפטורי מממונא אמרינן:

בגמרא אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר ופרש"י דאיכא לאוקמי הא דשמואל באינה ניזונית והקשו בתוספות על זה דאי באינה ניזונת פשיטא. ונראה שהבינו מלשון רש"י דהא דמוקמינן מילתא דשמואל באינה ניזונת היינו שכבר סילקו לה כתובתה ומש"ה קשיא להו כל הנך קושיות שהקשו:

אמנם לענ"ד הקלושה נראה שמעולם לא עלה כן על דעת רש"י ויש ליישב דבריו בפשיטות ותחלה אבאר דמה שהוכרח רש"י לפרש כן בשיטת בעל האיבעיא דמיבעיא ליה אי סתם תנא כאנשי גליל או כאנשי יהודא וכן דמה שפירש בלשון הפשטן הכל מוכרח לשיטתו דא"א לרש"י לפרש כפירוש התוספות דהא רש"י לעיל בפרק נערה דף מ"ז מפרש להדיא דאיבה דמציאה היינו נמי משום איבה דמזונות כמו איבה דמעשה ידיה וא"כ ע"כ הא דמסקינן בסמוך הכא תיהוי לה איבה ואיבה היינו משום דבע"כ מיתזנא וא"כ משמע להדיא דהיכא דבע"כ מיתזנא לא שייך כ"כ טעמא דאיבה כמו היכא דמדעתייהו מיתזנא ולפ"ו תו לא מצינן למימר דבעל האיבעיא הוי משמע ליה איפכא ועוד דקשיא ליה לרש"י נמי קושית הרשב"א לעיל פ' נערה דף מ"ג דמסוגייא דהתם נמי משמע דהיכא דבע"כ מיתזנא לא שייך כ"כ טעמא דאיבה וליכא לפרש נמי שיטת בעל האיבעיא איפכא דאי ניזונת תנן דמעשה ידיה שלהן אע"ג דבע"כ מיתזנא א"כ כ"ש בהניזונת דלאו בע"כ אבל אי הניזונת תנן אפשר דבניזונת דאנשי גליל כיון דבע"כ מיתזנא אין מעשה ידיה שלהן הא נמי ליתא דא"כ מאי ס"ד דהפשטן למיפשט בסברא הפוכה דבניזונת אפילו מציאתה הוי טפי ליורשים מהניזונת לכך הוכרח לפרש לשון בעל האיבעיא לענין אי סתם תנא דמתניתין כו' ובעי למיפשט שפיר מדשמואל דבשלמא אי הניזונת תנן אתי שפיר שלא תקנו חכמים כלל מעשה ידיה ליורשין כמו לבעל אלא דדוקא קתני בהניזונת ממש שיהא מעשה ידיה ליורשין תחת מזונות וא"כ כל היכא שאינה ניזונת כגון שאמרה איני ניזונית ואיני עושה או שאמרו לה היורשין צאי מעשה ידיך במזונותיך והמותר נשלים ועדיין לא באו כלל לחשבון או שלא אמרו כלום והיא ניזונת מעצמה במעשה ידיה שפיר איצטריך שמואל לאשמעינן דאפ"ה מציאתה לעצמה ואע"ג דבבעל אפשר דבכה"ג זוכה בכל ענין במציאתה כמ"ש הרא"ש ז"ל בר"פ מציאת האשה דלא כרבינו מאיר הלוי ז"ל ע"ש אפ"ה ביורשין כ"ע מודו דלא דמי כלל לבעל שהרי אין כאן תקנה קבוע' אלא אי אמרת ניזונת תנן שתקנו לגמרי מזונות ממש כמו מבעל גופא וכן מעשה ידיה ממש כמו לבעל וא"כ ניהוו לגמרי כבעל דס"ל להפשטן כדס"ל לבעל האיבעיא בפ' נערה דף מ"ג דיורשין במקום אביהם קיימי לגמרי אף לענין מציאה דבת הניזונת וה"ה באלמנתו כדאיתא התם והיינו דקאמר ניהוו כבעל וע"ז מסיק הש"ס שפיר דאפילו אי ניזונת תנן לא הוי כמו בעל דשאני בעל דמדידיה מתזנא משא"כ ביורשים דלא מדידהו מיתזנא והיינו כאידך סברא דפ' נערה כדאיתא התם וכמו שפירשתי שם דנהי דלענין מזונות מסתמא התחייב עצמו הבעל שיורשין יתנו לה מזונות כדי שיהיו מעשה ידיה שלהן דעיקר מזונות תחת מעשה ידיה כדמסקינן התם דבאלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה משא"כ לענין מציאה לא שייך לומר כן דלא שכיח וכדפרישית התם בטוב טעם ע"ש ותמצא נחת דסוגיא דהכא מסייעא לי לפי שיטת רש"י ודוק היטב. ומ"ש רש"י דאי ניזונת תנן ליכא אלמנה שאינה ניזונת היינו דכולהו אית להו דין מזונות כנ"ל:

בתוספות בד"ה תא שמע כו' דהא אינהו כבעל ולא סגי דלא יהבי לה עכ"ל. לכאורה משמע דכיון דלא סגי דלא יהבי לה והוי כבעל שתקנו לו מציאתה משום איבה וקס"ד דהיינו איבה דמזונות דשייך טפי בכה"ג כמ"ש התוס' בדבור הקודם וע"ז מסיק הש"ס דבבעל גופה לא תקנו מציאתה משום איבה דמזונות אלא משום איבה דקטטה כמ"ש התוספות פ' נערה דף מ"ז ומש"ה לא שייך האי איבה גבי יורשין אלא דלפי זה עיקר התירוץ בגמרא חסר מהספר כיון דהמקשה נמי אסיק אדעתיה טעמא דאיבה לכך נראה בכוונת התוספות דהפשטן מעיקרא לא סליק אדעתיה כלל שתקנו מציאה משום איבה אלא מטעמא אחרינא אלא טעמא הוא דקיהבי למילתייהו כיון דלא סגי דלא יהבי לה אלמא שתקנו דהיורשים חייבין בכל מה שהבעל חייב א"כ ניהוו כבעל שיזכו בכל מה שהבעל זוכה אפילו במציאתה אלא דגם זה דוחק דהא קמן דבלא"ה לא הוו לגמרי כמו הבעל לענין פירות ולהיפך לענין חיוב פרקונה וקבורתה והנראה בזה דהמקשה ס"ד דמציאה בכלל מעשה ידיה הוא כדאמרינן לעיל בר"פ מציאת האשה דמציאתה כהעדפה שע"י הדחק הוא וא"כ כיון דניזונת מהיתומים בחיוב כמו מהבעל בדין הוא שיזכו בכל מעשה ידיה כן נ"ל בכוונת התוס' ולשיטת רש"י כ"ש דא"ש טפי ודו"ק:

בגמרא אמר ר"א אלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה מה שתפסה תפסה. לפי מה דמשמע מדברי התוספות דסוגייא דהכא שייכי בפלוגתא דרבי עקיבא ור' טרפון א"כ איירי דוקא שתפסה מרשות הרבים או מסימטא ולא מרשות היורשים כדאיתא לעיל פ' הכותב דף פ"ד וכ"כ הר"ן ז"ל בשמעתין שכן אמרו משמו של רש"י ז"ל ע"כ ונראה דהיינו הא דמייתי המרדכי בשמעתין דברי רש"י ז"ל בתשובותיו ופירשן רבינו ברוך ומהר"ם ז"ל בענין זה וכמו שאבאר. אלא דלפ"ז קשיא לי טובא א"כ מאי מתקיף מר בר רב אשי מאי שנא כתובה ממזוני וכן נדחקו התוספות והר"ן ושאר מפרשים למצוא טעמא לחלק בין כתובה למזוני למאי דקי"ל כרבינא ומאי קושיא הא טעמא רבה איכא לחלק דהא ר' עקיבא גופא לא קאמר דלא מהני תפיסה דלאחר מיתה אלא משום דכולהו בעל חוב וכתובה צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה כדאיתא שם במשנה דפ' הכותב וא"כ במזונות האשה דלא שייך האי טעמא לשיטת רוב הפוסקים החולקין על הרמב"ם ז"ל ופסקו דלמזונות אין צריכה שבועה וכמ"ש התוספות להדיא לקמן דף צ"ח ע"ש וא"כ שפיר מהני תפיסה דלאחר מיתה אפילו לר' עקיבא במזונות אע"ג דלא מהני בכתובה מיהו מצינן למימר דמר בר רב אשי ס"ל כשיטת הירושלמי שהביא הרא"ש ז"ל בההיא דפ' הכותב דהא דקאמר ר"ע שכולן צריכין שבועה לאו עיקר טעמא הוא דהגע עצמך שפטרן משבועה זו תורה וזו אינה תורה וכמ"ש שם בחידושינו אלא דהתוס' לא נחתו לההיא דירושלמי וכתבו להדיא שם פ' הכותב בד"ה ולר"ע לא מהני תפיסה דהכל תלוי בשבועה וכ"כ עוד התוספות בפרק מי שהיה נשוי דף צ"א ע"ב בד"ה ראובן שמכר ע"ש וא"כ למה הוצרכו כאן לדחוק בטעמא דרבינא ומסקי נמי בשם רבינו חננאל והלכות גדולות דדוקא בתפיסה מחיים איירי ותיפוק ליה דאפי' בתפיסה דלאחר מיתה אתי שפיר ויש לחלק ביניהם דמהני שפיר במזוני לר"ע. לכך נראה לענ"ד דלשיטת רש"י ותוס' איירי כולה שמעתין אף בתפיסה מרשות היורשין מדקאמר סתמא וכן במעשה דכלתו של ר' שבתאי דנראה דוחק לומר שהדסקיא מלאה מעות היה מונח ברה"ר או בסימטא אלא שתפסה מרשות היורשין ולכך הוצרכו התוס' לדחוק למצוא טעם לחלק בין כתובה למזונות ולפרש ג"כ דאיירי בתפיסה מחיים או דמר בר רב אשי לאו לדינא פליג כמו שאבאר בלשון התוספות:

ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב ג"כ לשון רש"י בתשובותיו שהביא המרדכי במה שכתב דלכתובה לא מהני תפיסה לאחר מיתה וצריכה להחזיר ליורשין וכתב שם שרבינו ברוך והר"מ ז"ל תמהו על פסק זה דהא האידנא לאחר תקנת הגאונים גובין אף מטלטלי דיתמי ותירץ דאיירי שתפסה מרשות היורשים דלא מהני אף לר"נ מדינא דגמרא וה"ה עכשיו לפי התקנה ולכאורה יש לתמוה טובא דלמאי דקשיא להו לא משני מידי דהיא גופא תיקשי כיון דלאחר תקנת הגאונים גובית ממטלטלי דיתמי אף מרשות היתומים א"כ למה פסק רש"י דצריכה להחזיר ליורשין ובס' גידולי תרומה בשער מ"ט חלק י"ז תמה ג"כ בענין אחר על תירוץ זה דא"כ למה פסק רש"י דלמזונות מהני תפיסה אף מרשות היורשין ע"ש באריכות ולמאי דפרישית א"ש דהמעיין בלשון זה תשובת רש"י שהביא המרדכי דרש"י לא פסק שלא תגבה מאותן המטלטלין שתפסה אלא לענין שצריכה מתחילה להחזיר המטלטלין ליורשין ואח"כ תשבע על כתובתה ותטול דהגאונים לא תקנו אלא שתגבה ממטלטלים לאחר שתשבע אבל כל זמן שלא נשבעת הוי המטלטלין ברשות היורשין והיינו כדמסיק ר"ב והר"מ מילתא בטעמא כיון שתפסה מרשות היורשין דמודה ר"ט לר"ע מדינא דגמ' דכל זמן שלא נשבעת לא מהני תפיסה מרשות היורשין ומדקאמר ר"ע שכולן צריכין שבועה אע"ג דתפסה אע"כ דלא מהני תפיסה דלאחר מיתה להא מילתא וקרינן בה שפיר הבא ליפרע מנכסי היתומים לא יפרע אלא בשבועה וקודם שבועה ברשות יתמי קאי כמ"ש רש"י להדיא שם בפרק הכותב א"כ ה"ה והוא הטעם אף לאחר תקנת הגאונים דהכל בחזקת יתמי קיימי עד שתשבע וכמו שפסק רש"י משא"כ לענין מזונות דלא שייך שבועה גבה כדפרישית סובר רש"י דמהני תפיסה דלאחר מיתה אף מרשות היורשים כדמשמע הכי בשמעתין אף לדינא דגמ' כ"ש לאחר תקנת הגאונים כן נ"ל נכון ביישוב פסק רש"י וכתירוץ ר"ב והר"ם דלא כמ"ש הר"ן ז"ל בשיטת רש"י דלמזונות נמי לא מהני לדינא דגמרא התפיסה מרשות היורשין והנלע"ד כתבתי:

ובכך יתיישבו ג"כ שיטת רש"י ורבינו יוסף טוב עלם שהביא המרדכי ס"פ הכותב דאפילו תפיסה דמחיים בעינן דוקא דתבעינהו ולא אהדרינהו ואע"ג דהתם נמי לאחר תקנת הגאונים איירי ולמאי דפרישית א"ש דלהא מילתא דאיירי שם לענין דאין לה קודם שבועה שום זכיות אין לחלק בין אחר תקנת הגאונים ובין דינא דגמ' אלא דוקא בתבעינהו מחיים ולא אהדרתינהו דהו"ל כמייחד לה מטלטלים דאין צריכה שבועת המשנה כנ"ל נכון בעזה"י לפי שיטת רש"י ותוס' ובסמוך אפרש עוד ליישב סוגיא דשמעתין בענין אחר ודוק היטב:

קונטרס אחרון
גמרא אמר ר"א אלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה כתבתי ליישב לשון רש"י בתשובה שהביא המרדכי במה שכתב דלכתובה לא מהני תפיסה וצריכה להחזיר ליורשין ורבינו ברוך והר"מ תמהו עליו דהא מתקנת הגאונים גובין אף ממטלטלי דיתמי וכן בגידולי תרומה בשער מ"ט חלק י"ז הקשה על תשובת רש"י הנ"ל בענין אחר ומתוך מה שכתבתי נתיישב הכל לנכון בעזה"י ודלא כמו שכתב הר"ן בשיטת רש"י ז"ל עיין בפנים עוד כתבתי שם פירוש אחר בלשון הגמרא דהא דאמרינן דאלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה היינו דוקא היכא שהניח בעלה קרקעות דמשתעבדי למזונות אלא שהיא רוצית יותר במטלטלין מש"ה מה שתפסה תפסה ולא בע"א וכן נ"ל בכוונת בעל התרומות שער מ"ט חלק י"ז ודלא כמו שהבין הש"ך בח"מ סי' ק"ז:

בתוספות בד"ה אלמנה כו' פירש הריב"ן כו' וא"ת מ"ש דלמזוני כו' עכ"ל. ובתחלת העיון היה נ"ל ליישב קושית התו' בפשיטות דשאני כתובה שהורע כוחה אצל מטלטלים דאפילו מיניה דידיה נמי לא משתעבדי מטלטלים לכתובה כדאיתא לעיל בפ' האשה שנפלו ובכמה דוכתי משא"כ במזונות. אח"ז מצאתי שכ"כ הר"ן ז"ל בשמעתין. עוד כתבתי בפ' נערה דף נ' ע"ב בענין אחר דחיוב מזוני עיקר תנאי ב"ד הוא על היתומים משא"כ בכתובה דמתחלתה נתקן מחיים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכמו שדקדקתי לעיל בפ' נערה מלשון רש"י ז"ל ע"ש:

בא"ד י"ל משום דמזוני לא טרפי ממשעבדי כו' עכ"ל. והר"ן ז"ל ביאר יותר כיון דהיורשים מצי לאפקועי שיעבודיה אפי' מקרקעי ולמכור לאחרים דלא טרפי מינייהו ולא ידעתי למה הוצרך לכך לכאורה בכה"ג לית לה פסידא כ"כ שתוכל לחזור על היתומים ולגבות מדמי המכירה ואף את"ל דס"ל להר"ן ז"ל כשיטת הפוסקים דלא גביא מיתומים אפי' מדמי המכירה דהא מילתא תליא באשלי רברבי בח"מ סי' ק"ז ובא"ע סי' צ"ג אלא דאכתי אמאי לא מפרש בפשיטות לפי שהורע כחה אצל משועבדים שמכר הבעל בחייו משא"כ בכתובה ולכאורה היה נ"ל לומר דמשמע ליה להר"ן ז"ל דלא שייך לומר דאלמוה רבנן למזונות אמטלטלי דיתמי אלא היכא שיש לה להאלמנה חיוב מזונות על היתומים כגון שירשו קרקע משא"כ היכא שלא ירשו שום קרקע דלא רמיא חיוב מזונות עלייהו לא שייך לומר דמהני תפיסה דמטלטלים אלא דמסתימת לשון הר"ן ז"ל לא משמע כן אלא דלא פלוג רבנן כיון דאשכחן בשום פעם שיכולין היתומים להפסידה אף מקרקעי תקנו לה שתועיל לתפיסה דמטלטלים לעולם אלא הא דלא מפרש לענין קרקע שמכר האב היינו משום דניחא ליה האי טעמא יותר כיון דעיקר חיוב המזונות מתנאי ב"ד על היתומים כדפרישית כן נראה לי ועיין מה שאכתוב בסוף הדבור ודו"ק:

בא"ד ואומר רבי דלעולם כרשב"א ודוקא לבנים מן הבנות מוציאין אבל מן האשה לא עכ"ל. ותמיה לי טובא דאכתי היא גופא תיקשי מ"ש דתיקנו למזונות האשה ולא תיקנו למזונות הבת הא אידי ואידי תנאי ב"ד נינהו ואידי ואידי לא טרפי משועבדים והדרא קושיא קמייתא לדוכתא וליכא למימר דלא קשיא להו מעיקרא אלא מכתובה אמזונות דקי"ל תנאי כתובה ככתובה ואלימא להו לאקשויי מאלמנה אאלמנה משא"כ לענין מזונות הבת אע"ג דהוי נמי מתנאי כתובה אפ"ה אין מדמין תקנות חכמים זו לזו כדאשכחן דמפלגינן בכמה דוכתא לענין אלמנתו עדיפא ליה מבתו ואשכחן נמי איפכא אלא דהא ליתא דהא הקשו בתוס' מעיקרא אפילו מלוקח שלא באחריות. לכאורה היה נ"ל ליישב דלענין פלוגתא דרבי ורשב"א דפליגי בעיקר התקנה דתנאי ב"ד לא שייך לאקשויי כלל דתקנות חכמים אין דומות זו לזו אלא הא דקשיא להו מעיקרא היינו דוקא אפלוגתא דרבינא ומר בר רב אשי דמשמע להו דלאו בתקנתא פליגי אלא בסברא פליגי וכדמשמע מאתקפתא דמר בר רב אשי דמקשה מ"ש ובהא הוא דמתרצי דכיון דלא טרפא ממשעבדי והוא ג"כ מתנאי ב"ד מהני בה תפיסה אלא דגם זה נראה דוחק דמה סברא הוא זו דבתחילה לא תגבה כלל ממטלטלי דיתמי אע"ג שהוא תנאי ב"ד ואינו גובה כלל נמי ממשעבדי ובדיעבד אי תפסה נאמר דמהני בה האי סברא ולכאורה מסתבר איפכא כיון דמדינא לא רמיא שיעבודא עלה דיתמי למה יועיל תפיסה דלאחר מיתה שתפסה דבר שאין לה שום זכות בהן כלל וצ"ע ליישב שיטת התוס' בזה דהדרא קושיא קמייתא לדוכתיה כיון דע"כ בתקנתא גופא פליגי:

בא"ד דהא אדר"ע לא פליג כו' עכ"ל. הלשון אינו מדוקדק דהא שפיר מצי סבר כר' טרפון דפליג אדר"ע וכדס"ל נמי התם לר' יוחנן מעיקרא מקמיה דפליג ר"ל עלה והכי ס"ל נמי לר"פ ולרב הונא בריה דרב יהושע שם וכבר כתבתי בזה שם. אלא דאפ"ה משמע להו בשמעתין דוחק דמר בר רב אשי לא ס"ל כר"ע מחבירו ולמאי דפרישית בל' הגמרא דהכא בשמעתין איירי שתפסו מרשות היתומין א"ש טפי דבהא לא פליג ר' טרפון ודו"ק. מיהו לולי דמסתפינא מרבוותא קדמאי ובתראי היה נ"ל לפרש סוגייא דשמעתין לגמרי בענין אחר דהא דקאמר ר"א אלמנה שתפסה מטלטלים למזונותיה מה שתפסה תפסה היינו דוקא היכא שירשו היתומים קרקע מאביהם שחל חיוב המזונות על היורשים אלא שהאלמנה אינה רוצית לטרוח ולמכור מקרקעי בכל פעם וליטול מזונות א' לששה חדשים כדלקמן דטריחא לה טובא ולכך תפסה מטלטלים למזונות שהיא תיזון מהם כל ימי חייה ובהכי מהני לה התפיסה דאף ע"ג דבשאר בע"ח וכתובה לא מהני בכה"ג תפיסה כיון שאין עיקר דינה על המטלטלים אלא על הקרקע וכדאיתא בח"מ סי' ק"ז שהיורשים מצו לסלקה במקרקעי אף לאחר תקנת הגאונים וכמ"ש שם הש"ך דאפילו תפיסה לא מהני אפ"ה לענין מזוני מהני תפיסה בכה"ג כיון דהיתומים לא מפסדי מידי וכמו שמצינו שיפו כחה לענין מזונות דאפילו תפסה ככר זהב לא מפקינן מינה וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשם הירושלמי דאפילו חוי מה שבידך לא אמרי' לה כ"ש שיש לייפות כחה במה שתגבה מטלטלים שתפסה כיון שירשו היתומים קרקע כדי מזונות. וכמו שכתבתי נ"ל להדיא מל' בעל התרומות שער מ"ט חלק י"ז שכתב אם יש לו קרקע והש"ך הבין מזה בח"מ סי' ק"ז דלאו דוקא אלא לרבותא בעלמא כתב כן דאפילו תפיסה היכא דאיכא קרקע נמי לא מהני. והשיג בזה על הב"ח. ולענ"ד נראה יותר דבעל התרומות מפרש לכולה שמעתין כדפרישית דבהא לחוד מפלגינן בין כתובה למזונות לרבינא ולמר בר רב אשי אפילו בכתובה נמי דינא הכי משא"כ היכא שלא ירשו שום קרקע אין שום סברא לומר דמהני תפיסה דלאחר מיתה במטלטלים כיון שאין לה שום חיוב על היתומים כלל והכי משמע שפיר לישנא דמה שתפסה תפסה וכן באתקפתא דמר בר רב אשי אלא מאי דתפסה תפסה ולא קאמר אלא כיון דתפסה תפסה ולפירושינו א"ש דעיקר פלוגתייהו דרבינא ומר בר רב אשי לא איירי מענין התפיסה היכא דמדינא לית לה אלא היכא דמדינא אית לה ועיקר הפלוגתא לענין שתוכל לגבות ממה שתפסה ממש ולישנא דר"א גופא נמי הכי דייק מדקאמר שתפסה מטלטלים במזונותיה משמע שתפסה על מזונות הראויין לה מדינא דאל"כ הו"ל למימר שתפסה מטלטלים למזונות כן נ"ל נכון בעזה"י לישב כל הסוגיא שהביאו התוספות בשמעתין ולעיל בפרק הכותב לולי שהקדמונים לא פירשו כן אלא לפי דלא נ"מ מידי לדינא השתא בתר תקנת הגאונים לכן לא נמנעתי לכתוב כן ויש לי סיוע מלשון בעל התרומות דמשמע מלשונו להדיא דמ"ש אם יש לו קרקע היינו לדינא דגמרא לפי סדר לשונו משא"כ לפירוש הש"ך בל' בעל התרומות מ"ש אם יש לו קרקע קאי אלאחר תקנת הגאונים וזה דוחק גדול למי שמעיין היטיב בל' בעל התרומות ותו לא מידי ודוק היטב:

בגמרא בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו כו' ופירש"י נתננו דמי מזונות לשנה הבאה עכ"ל. ולקמן ע"ב בד"ה מאי לאו נראה מפירוש רש"י דלענין מזונות דלהבא נמי שייך האי ספיקא לכן נראה דלענין דינא דא ודא א' הוא דאי נכסי בחזקת יתמי קיימי מהימני אפי' אשנה דלהבא שסובר רש"י ז"ל דעיקר חיוב מזונות היינו שיתנו לה תמיד מתחילת השנה לצורך כל השנה שלא תצטרך לזלזל עצמה בכל יום וכדאמרינן לקמן להדיא מוכרת א' לי"ב חודש והכי מסתבר שהיורשים נותנין לה תמיד מזונות דלהבא כיון שאין אוכלת עמהם על שלחנם א"כ מהיכן תתפרנס מיד אחר מיתת בעלה היכא שאין לה שום נכסים. ולפ"ז אין מקום לקושיית התוספות דמה הועילו חכמים בתקנתן אם יהיו היורשין נאמנים דודאי הועילו שפיר שתבא לב"ד מיד בתחלת השנה דאז אינן נאמנין לכ"ע ודוקא למחר וליומא אוחרי מבעיא ליה לר' יוחנן ולא קודם לכן דקי"ל אין אדם פורע קודם זמנו וה"נ במתחיל שתא זמנא הוא כן נ"ל נכון ועיין בס' מג"ש למ"ז זצ"ל:

בתוספות בד"ה יתומים אומרים כו' אבל מזונות דלהבא כו' דאי מהימנא מה הועילו חכמים בתקנתן כו' מידי דהוה אכתובה כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך ליישב אלא דבלא"ה לא ידענא מאי קשיא להו דבשלמא בכתובה דעיקר התקנה היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ קאמר שפיר מה הועילו דבשביל כתובה לא ימנע לגרשה ויאמר שפרע לה דמי כתובתה אם אינו רוצה ליתן לה כתובתה וכן אם רוצה ליתן לה דלאו ברשיעי עסקינן אלא שאין לו עכשיו אכתי לא ימנע לגרש ולאשתמוטי עד דליהוי ליה זוזי ופרע לה משא"כ לענין מזונות לא שייך לומר כן דשפיר הועילו תקנתן בעיקר דין המזונות דלאו ברשיעי עסקינן כדאמרינן בכמה דוכתי וכ"כ מהר"י מטראני ז"ל בחידושיו שני התירוצים בשיטת רש"י ז"ל ובעיקר דברי התוספות בפירוש רבי יבואר בסמוך:

רש"י ד"ה אאיכא בינייהו הניזונית וכו'. נראה ליישב שיטת רש"י ולתרץ קושית התוס' עליו דאי הניזוני' תנן ס"ל לרש"י ז"ל דמצד הסברא א"א לומר שיהא מציאתה ליורשםי כמו שתיקנו מציאת אשה לבעלה דא"כ לקתה מדת הדין דאם תמצא מציאתה שהוא כפלי כפלים מכתובתה וכי נימא דיהיה מציאתה שלהן ויסלקו כתובתה במקצת מציאתה ויפטרו מכתובה ומזונות ולאדמי לבעל שהוא חייב במזונות לעולם ואם נימא דמציאתה לעצמה ותהי' ניזונת ג"כ אין זה נכון שיהיו יורשים גרועים מבעל. ונראה להיות הדין מצד הסברא שהברירה ביד אלמנה לאחר שתמצא מציאה לומר שתהיה מציאתה לעצמה ולא תהיה ניזונית מהיתומים אף דלגבי מעשה ידיה לא שייך זה דאף דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה היינו מעשה ידיה דלהבא אבל מה שעשתה בעוד שהיתה ניזונית הוא ליתומים משא"כ במציאתה אף שבשעה שמצאה היתה ניזונית מ"מ א"א לתקן בלאו הכי כנ"ל והיינו דאמר שמואל מציאתה לעצמה פירש"י באינה ניזונית ר"ל שאינה רוצה להיות ניזונת להבא אבל אי ניזונת תנן כאנשי גליל א"כ כיון שמחויבים לזונה לעולם כמו הבעל למה יעשו חז"ל להורע כח היתומים מכח הבעל דאף דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מ"מ המציאה שמצאה בשעה שהיא ניזונת היא של הבעל והכי נמי ביתומים והוי ס"ד אמתניתין קאי וכמ"ש התוס' לפי שיטתם וממילא דמתורץ כל קושיות התוס' ודוק:

שם בגמרא כל המונע וכו'. ענינו לפי פשוטו לפי שאחז"ל בפסוק ובו תדבקון וכי אפשר לדבק בשכינה אלא הדבק בת"ח. צריך להבין מאי זה קושיא הלא ענין הדבקות הוא האהבה נפלאה כי תדבק נפשו ולמה דבר זה מן הנמנע בנשמת רוח חיים חלק אלוה ממעל. והרי פירושם הוא יותר מזה שאמרו הדבק בת"ח ובזה מקיים ובו תדבקון. ואלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו לומר שהדבק בת"ח הוא נקרא דבק בה' עצמו יתברך. ותו וכי מצות עשה זו לא יהיה אלא בתלמידים או בשאר אנשים ולא בחכמים עצמם ואל מי ידבקו כיון שהם מלמדים אחרים וכי מרע"ה לא היה מצוה על ובו תדבקון. ויראה הענין הוא כי התורה ניתנה לכל ישראל וכולם מצווים על מצות ובו תדבקון כאמור ואתם הדביקים בה' אלקיכם חיים כולכם וגו'. וע"ז יהיה קושיתם כי הת"ח העוסקים בתורה תמידי והם דברי אלהים חיים כמ"ש בזוהר הוא ואורייתא חד. א"כ הוא מתדבק נפשו בחלקו בתורה שהוא שורש נשמתו כידוע אבל יתר העם שאינם מגיעים למעלה זו. או אפילו העוסק בתורה והוא מן התלמידים שלא שמשו עדיין כל צרכן אשר לא ישיגו אור התורה אף שעוסקים בה הוא מן הנמנע שידבק בשורש נשמתו אך ע"ז נאמר יעקב חבל נחלתו כמו שהחבל חזק מאוד והוא ע"י דביקות נימא בנימא כן ישראל כל אחד מתדבק בצדיק וחכם ממנו בשמושו ודביקות אליו וזה בזה עד כי יתחזקו ויעלו כולם בחבל נחלת ה' ובו תדבקון וזה שאמרו חז"ל במרע"ה שאמר לכל ישראל ובו תדבקון והוא מן הנמנע אם לא ע"י דביקות ת"ח כנ"ל וכן היה בקירוב העליון ודביקות הנפלא שהיה בעת קבלת תורתינו הקדושה כי העמיד משה מעמדן ומצבן כ"א לפי הכנתו ויכלתו לקבל אור התורה זה מזה והזהיר אותן מאוד לבל יהרסו כ"א ממצבן אל ה' לראות. כמפורש אצלינו בס"ד באורך בפרשת יתרו. וכן הוא לעתיד בהתגלה כבודו אלינו נאמר כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון פי' עין הוא ראיה השגה כל אחד ישיג ע"יי חבירו הגבוה ממנו במעלה עד שיגיע ראיה השכלית עין בעין זה בזה לכולם כאחד כאמור ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו ר"ל בהיותם יחדיו ישיגו כולם זה מזה. וכן הוא הענין ביראת ה' שאחז"ל את ה' אלהיך לרבות ת"ח להיות כי היראה העליונה היא יקרה מאוד ולא ישיגום אלא בני עליה כמ"ש וסביביו נשערה מאוד ואמרינן אטו יראה מילתא זוטרתא הוא אין לגבי משה מילתא זוטרתא ע"כ הזהיר מש"י על מורא מקדשו כי ע"י בית המקדש היה השגה גדולה ביראת ה' כמ"ש חז"ל לא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר עליו והוא ע"י השראתו במקום ההוא כמ"ש ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה. ויותר מזה על ידי מורא ת"ח כמ"ש חז"ל את ה' אלהיך לרבות ת"ח. ועי"ז ישיג למורא שמים כמ"ש מורא רבך כמורא שמים ואמרו חז"ל בפסוק נורא אלהים ממקדשיך א"ת ממקדשיך אלא ממקודשיך שהם הת"ח ובזה מובן סיפא דקרא אל ישראל הוא נותן עוז ותעצמות לעם ע"ד שאמרו חז"ל מניין שהקב"ה קראו ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אלהי ישראל מי קראו אל אלהי ישראל ר"ל על ידי שם אל שנכלל בשם ישראל והוא מורה על הת"ח כמ"ש ישראל יהיה שמך כי שרית עם אלהים וגו'. ויתר העם נקראים בשם יעקב כידוע. והם גם כן מקבלים מישראל ונקראים בשם אל ע"י דבקותם זה בזה וז"ש מי קראו ליעקב אל אלהי ישראל שהוא ע"י הת"ח הדבקים בהם. וכמפורש אצלינו בחדושי תורה פרשת בלק בפסוק לכה ארה לי יעקוב וגו' ואמר ע"ז מה אקוב לא קבה אל ע"ש וזהו שאמרו נורא אלהים ממקודשיך על ידי התלמידי חכמים אל ישראל הוא נותן עוז וגו'. ר"ל שם אל שבישראל הוא נותן וגו'. ונקראים עי"ז כולם בשם אל. ובזה מובן דבריהם הכא שהמונע תלמידו מלשמשו שהשימוש הוא דבקות התלמוד ברבו וכשמנעו מונע ממנו מדת החסד שהוא מדת האהבה ודבקות ואמנם נכלל בשימוש ג"כ מורא ת"ח כמ"ש כל מלאכות שהעבד עושה לרבו וכו' שהוא בחינת מורא כמ"ש ואם אדון אני איה מוראי וזהו שאמרו אף פורק ממנו יראת שמים זהו פשוטו ויש בו רמז שאותיות מנ"ע מתחלפים באותיות למ"ס הסמוכים להם באיכא בינייהו שאותיות מנ"ע הם אחר אותיות למ"ס וענין התחלפות זה יש בו דבר נפלא ומבואר בחידושי תורה אשר חנני ה' בפרשת וישלח בפסוק ואחות לוטן תמנע ואין כאן מקומו.

תוס' ד"ה אלמנה שתפסה וכו'. הקשה בספר פני יהושע דבפשיטות הוי מצי לחלק לפי טעמא דר' עקיבא לעיל שכולן צריכין שבועה א"כ מזונות דא"צ שבועה לשיטת התוס' והפוסקים החולקים על הרמב"ם לא שייך זה. ולפענ"ד זה אינו דאפילו להפוסקים החולקים על הרמב"ם היינו מטעמא דפירש"י לקמן דף ק"ז ד"ה בששמעו בו שמת וכו' דלמאי ניחוש אי לצררי הרי סופה ליטול כתובתה ותשבע הרי דעיקר הטעם משום שתשבע לבסוף. א"כ עכ"פ זכות היורשים עדיף טפי. שהרי עכ"פ צריכה שבועה. וכ"ש הכא דמיירי דליכא קרקע כמ"ש כל הפוסקים. נמצא לעולם לא תבא גביית כתובה והיה מהראוי שתשבע בתחלה. אלא דבל"ז מטלטלי דיתמי לא משתעבדי כל זמן שלא תפסה נמצא דעכ"פ קיימי המטלטלי ברשות היורשים. ואף דמדברי הרא"ש בשמעתין משמע דלא בעיא שבועה כשתפסה היינו כמ"ש הרא"ש דלא מצינו שבועה כה"ג ע"ש. ונראה דהיינו מטעמא דקי"ל בח"מ סימן פ"ז בכל הנשבעים ונוטלים אם תפסו לא מפקינן מיניה אבל ודאי דקודם תפיסת זכות היורשים עדיף שא"צ שבועה. והנה בספר פני יהושע הכריח מזה דס"ל להתוס' כשיטת הפוסקים דמהני תפיסה אפילו מרשות היתומים ולפמ"ש אין הכרח. אך נראה דאפילו לפי דברינו עכ"פ מוכח לדינא דאפילו מרשות היתומים מהני תפיסה דכיון דע"כ גם הכא שייך טעמא דר"ע שצריכה שבועה כנ"ל ואפ"ה מהני תפיסה. אף דהוי בחזקת יתומים לר"ע ה"ה בתופס מרשות היתומים ממש ועיין מ"ש שם בסמוך דמוכרח מדבריהם לפרש כן וק"ל:

בא"ד ובא בע"ח וטרפה עם השבח וכו'. לכאורה קשה דהא קי"ל בח"מ סימן קט"ו דבמתניתין ובלוקח שלא באחריות דאין להם על מי לחזור אין הבע"ח טורף מהם השבח וכתב מהרש"א בב"מ דף ט"ו בתוס' ד"ה בע"ח וכו' דה"א כשמת המוכר ואין לו על מי לחזור אין יכול הבע"ח לגבות ממנו השבח א"כ כיון דהכא מיירי בדליכא קרקעות האיך טרף ממנו השבח הא אין לו על מי לחזור. ודוחק גדול לומר דמה"ט שיהיה מועיל תפיסה ה"ל כיש על מי לחזור דשמא לא יכול לתפוס. והש"ך שם חולק על סברת מהרש"א וס"ל דאפ"ה מצי טריף דאכתי יש לו על מי לחזור אם ימצא איזה שדה במדינת הים. ולכאורה הוא ראיה גדולה לסברת הש"ך מדברי התוס' אלו ואפשר דאף דמיירי הכא בדליכא קרקעות כמ"ש הפוסקים מ"מ יש לומר דס"ל להתוס' דאפילו יש לו קרקע במדינה אחרת מצי תפיס מטלטלין דהא קי"ל בח"מ סימן קי"א דכשיש לו נכסים במדינה אחרת יכול לגבות ממשעבדי א"כ יש לומר דמיירי בכה"ג וצ"ע בזה. ויותר נראה דמשכחת בשעשה השדה זו אפותיקי מפורש לבע"ח דקיימא לן בח"מ סימן קט"ו דנותן ההוצאה וגובה כל השבח אפילו אין לו על מי לחזור. וכן משמעות דבריהם והלוקח נמי באחריות וכו' משמע דאדלעיל קאי דומיא שכתבו בתחלה דנמצא שאינו שלו והא דלא כתבו שנמצא שאינו שלו וטרף הנגזל את השבח. דלא נחתי הכא לפלוגתא דאמוראי בב"מ דף י"ד בלוקח מן הגזלן אי גובה השבח או לא. וק"ל:

מיהו אכתי קשיא ליה דלפמ"ש התוס' בב"מ דף י"ד ע"ב דגובה שבח מלקוחות שקנו מן הלוה אחר שגבה בע"ח את השבח. דכבר ה"ל קצוב א"כ יש לומר דלא דמי למזונות דלא גביא אפילו ממשעבדי שמכרו יתומים משא"כ בשבח דיכול לגבות מלקוחות שימכרו יתומים אחר שגבה ממנו השבח דה"ל כבר קצוב. וכ"ש לפמ"ש דמיירי דאיכא קרקעות א"כ איך מדמי התוספות שבח למזונות. ונראה דיש ליישב בזה מה שהקשה בספר פני יהושע על הר"ן ז"ל שכתב בשמעתין הטעם במזונות משום שאינה יכולה לגבות ממשועבדים ששיעבדו אחין. ותמה עליו דהל"ל ממשועבדים ששיעבד האב. ולפמ"ש יש לומר דכונתו לתרץ קושית התוס' משבח דגבה עכ"פ ממשעבדי של אחין מיהו אכתי לא מתרצא למ"ד דס"ל בפרק הנזקין מפני שאין כתובים דלדידיה אף ממשעבדי ששיעבד אחר שגבה את השבח אינו גובה מהם:

מיהו פלוגתא דתנאי הוא בגיטין נ"א. וכן קושיא ראשונה שהקשו התוס' מלוקח שלא באחריות נראה לפע"ד דאינו אלא למ"ד דס"ל מלוה ע"פ גובה מיורשים דשיעבודא דאורייתא אבל למ"ד דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא והא דמלוה ע"פ גובה מיורש"י היא משום שלא תנעול דלת בפני לוין נראה דבלוקח שלא באחריות לא שייך נעילת דלת וממילא דלא שייך הך דינא. וגם בלוקח שלא באחריות ונמצא שדה שאינו שלו דחוזר עליו דבר זה הוא פלוגתא דאמוראי בפרק חזקת הבתים. ואפשר דקושית התוס' הוא על ר' פפא דס"ל בדף מ"ד ע"ב שם בנמצא שאינו שלו דחוזר עליו. וס"ל נמי בקידושין דף י"ד ע"ב דמלוה ע"פ גובה מיורשים דשיעבודא דאורייתא. מיהו כיון דפלוגתא דתנאי הוא תו אין להקשות על הא דסתם במתניתין דאין מועיל תפיסה בבעל חוב. וק"ל:

שם וא"ת כמאן ואי כרשב"א וכו'. לכאורה אי נימא דהכא מיירי בתפסה מרשות הרבים או בסימטא כנראה מדבריהם מדמדמו בסמוך לפלוגתא דר' עקיבא ור"ט דמיירי בהכי לעיל דף פ"ד. א"כ המ"ל דהא דאמר רשב"א דמוציאים לבנים מן הבנות. היינו כשתפסו מרשות היתומים. ונראה דא"ש לפמ"ש לעיל דבמזונות האשה נמי שייך טעמא דר"ע שכולן צריכין שבועה לא מיבעיא לדעת שאר הפוסקים אלא אפילו לדעת הרמב"ם הוי בכלל שכולן צריכין שבועה. כיון שתשבע בסוף. וכיןן דאפ"ה מהני תפיסתה ס"ל להתוס' דה"ה דמהני תפיסה מרשות היתומים ג"כ. משא"כ לקמן שכתבו התוס' דמר בריה דר' אשי ס"ל דאתיא כר' טרפון באמת לדידיה מיירי בתפסה מסימטא או מרשות הרבים. אבל באמת דקי"ל כר"ע ע"כ צ"ל דאפילו מרשות היתומים מהני תפיסה וכן נלפענ"ד מוכרח דאל"כ ה"ל להקשות בל"ז דהא בנות במזונותיהן בודאי א"צ שבועה. וא"כ למה לא יועיל תפיסה אף לר' עקיבא ולפמ"ש א"ש דבל"ז יש לומר דמיירי שתפסה התם מרשות היתומים אבל כיון שכתבו דהכא מהני תפיסה במזונות האלמנה משום תנאי בית דין. אע"ג דאיכא שבועה ממילא דמהני תפיסה אף מרשות היתומים. וק"ל:

שם בגמרא אמר רבא לא אמרן אלא למפרע וכו'. נראה דטעמא דרבא הוא דס"ל במזונות דלהבא אפילו אי מחלה לגמרי מ"מ יכולה לחזור בה כמ"ש התוס' בר"פ הכותב בד"ה כדר' כהנא וכו'. באשה שאמרה איני ניזונת ואיני עושה יכולה לחזור בה וכבר הארכנו בזה לעיל דף מ"ז ע"ב בתוס' ד"ה תיקנו מזונות וכו'. דהטעם בזה משום דקי"ל כר' יהודה דף נ"ו דברבנן עשו חיזוק לדבריהם ולא מהני מחילה וקי"ל דמזונות דרבנן וה"ה הכא במזונות האלמנה דלא מהני מחילה ונראה דאפילו לדעת הרא"ה והר"ן דס"ל דאינה יכולה לחזור היינו משום דכסות דאורייתא והוא בכלל המזונות ובדאורייתא עבוד חיזוק כמו שהארכנו שם בס"ד וא"כ באלמנה דאף דהיורשים חייבים בכסות עכ"פ בודאי אינו רק מדרבנן ולא מהני המחילה אבל לשעבר מהני מחילה דאין תנאי בית דין אלא להבא ועיין מ"ש בר"פ הכותב מזה בדברי התוס' שם ועיין לעיל דף נ"ג גבי מוחלת כתובה לבעלה שכתבנו שם דיש לומר דלאחר מיתה מהני מחילה במזונות כמו דמהני מחילה לאחר מיתה בכתובה וכדמשמע לקמן דף ק"ד ע"ב דקאמר מזוני נמי לית לך ע"ש וצ"ע. מיהו יש לחלק דבכתובה לא עשו חיזוק אלא בהיותה תחתיו דלא הגיע זמן פרעון כל זמן שהוא חי אבל לאחר מותו כיון דניתן לגבות מהני נמי מחילה כאלו גבתה אבל מזונות שהוא יום יום כל זמן שלא קיבלה כתובתה ה"ל לאחר מיתה כמו בחייו אבל כשהיא מוחלת גם הכתובה כיון דמהני מחילה בכתובה ממילא דמועיל נמי מחילה במזונ'. עוד אפשר לומר בטעמא דרבא בפשטות דהא באמת הא דמזונות האלמנה אינה צריכה שבועה הוא משום שתשבע לבסוף כדאיתא ר"פ שני דייני. וא"כ אין ראיה ממה שלא תבעה שנים ושלשה שנים דמחלה להבא דהא יש לומר דבאמת התפיסה צררי על ג' שנים ואע"פ שאינה טוענת כן מ"מ נאמנת במזונות דלהבא במיגו שהיתה טוענת כן. כדאשכחן בב"ב דף קכ"ח דבעל שאמר גרשתי דאינו נאמן למפרע ונאמן להבא במיגו ע"ש ומ"מ נראה עיקר כטעם הראשון. דלפי הטעם השני א"כ כבר אמרה לפני בית דין שלא התפיסה צררי ואח"כ שהתה ג' שנים לא שייך זה המיגו דה"ל מיגו למפרע. ומשמע דאין חילוק וע"כ הוא מטעם הראשון שכתבנו. וק"ל: ועיין בסמוך:

פירש"י ד"ה צנועה בושה לבא לפני הבית דין וכו'. משמע דס"ל דאפילו תבעה ליתומים ולא נתנו לה אפ"ה כיון שלא תבעה אותם לבית דין ה"ל מחילה ולכאורה היה נראה דנפקא ליה דאס"ד דתביעה ליתומים בעצמם נמי מהני קשה דתאומן היא שלא מחלה במיגו דהיתה אומרת שתבעה ליתומים ולא נתנו לה אע"ג דהוי מיגו דהעזה הא קיימא לן דאמרינן מיגו דהעזה לענין ממון. אך זה אינו דהא לפמ"ש ס"ל לרש"י ז"ל דר' יוחנן לא מבעיא ליה לקמן אי נכסי בחזקת אלמנה אלא במזונות דלהבא אבל במזונות שלעבר אין הנכסים בחזקתה. ולפמ"ש היינו טעמא דמהני מחילתה. א"כ הא היתומים נאמנים שלא תבעה אותן במיגו דפרענו לה. וצ"ל דמצד הסברא כתב כן דלא שייך לחלק בין צנועה לפרוצה בתביעה ליתומים עצמם. ולפ"ז למאי דקי"ל נכסי בחזקת אלמנה קיימי מוכרח הוא דאפילו תביעה ליתומים לא מהני. וצ"ע. ועיין קונטרס אחרון:

שם פירש"י ד"ה נתננו דמי מזונות לשנה הבאה. צריך להבין כיון דבפשיטותא דברייתא דלוי היינו דנכסים בחזקתה אפילו במזונות דלשעבר א"כ מי דחקו לפרש דאבעיא דר' יוחנן הוא על מזונות דלהבא ונראה דהנה הרא"ש כתב לעיל אהא דר' יוחנן אלמנה ששהתה וכו' בשם הירושלמי דאם יש בידה משכון גובה אפילו למפרע. והנה בפשטות הטעם הוא דיש לומר דלכך לא תבעה מזונות משום דסמכה על משכון שבידה. ויותר נראה דא"ש לפי דעת הפוסקים בח"מ סימן רמ"א דהיכא שיש בידה משכון לא מהני מחילה על פה. א"כ אפילו אי מחלה יכולה לחזור בה. והנה הב"ש בסימן צ"ג ס"ק כ"ה נתקשה בזה דאפילו בלא משכון הא קי"ל דנכסים בחזקת אלמנה קיימי דעדיף טפי ממשכון ועיין מ"ש בקונטרס אחרון. ומכ"ש דקשה לפמ"ש דאפילו באמת מחלה לא מהני במשכון. א"כ כיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי טפי לא יועיל מחילה ויש לומר דבאמת דזה דחקו לרש"י ז"ל דהא דקאמר רבי יוחנן לעיל דמהני מחילה היינו במזונות דלשעבר והא דקא מבעיא ליה הכא היינו במזונות דלהבא. מיהו התוס' בשמעתין לשיטתייהו אזלי דלית להו הך סברא שהרי כתבו לקמן בד"ה ר' יוסי וכו' דהסתם יפה לה שלא יאמרו היתומים דשאר המזונות מחלה. הרי דר' יוסי סבר דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ואפ"ה מהני מחילה. וכן מוכח מכל הפוסקים דפסקו להך דר' יוחנן לעיל דמהני מחילה אף דקי"ל דבחזקת אלמנה קיימי אפילו במזונות דלשעבר מ"מ יש לומר דס"ל לרש"י הכי ועיין לקמן בישוב שיטות רש"י ושיטות התוס' באריכות וק"ל:

תוס' ד"ה יתומים וכו' אבל במזונות דלהבא וכו'. נראה דאין מזה קושיא על רש"י שפירש איבעיא דר' יוחנן במזונות דלהבא. דס"ל לר' יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. הא קאמר שם טעמא משום דמעשה בית דין כמאן דנקט שטרא דמי. א"כ יש לומר דחיוב מזונות שאני. דהא ס"ל לר' יוחנן עצמו בגיטין דף נ' דהא דאין גובים מזונות מנכסים משועבדים משום שאין כתובין אלמא דלא אלימא כמאן דנקיט שטרא ונראה דכונת התוס' משום דיקשה והא מזונות האשה כמאן דנקיטא שטרא ופרש"י משום תנאי בית דין ומשני כתובים הם אצל בני חורין ואין כתובים אצל משועבדים מיהו יש לומר דהתם מפרש הש"ס דברי ר' יוחנן אליבא דמסקנא דהכא דפשיט דהאלמנה נאמנת. אבל בספיקא דר' יוחנן יש לומר דהוי סבר דהוי כאלו לא כתב מדלא טרפא ממשעבדי וביד היתומים למכור הנכסים. והנה הר"ן כתב מטעמא אחרינא דמיירי במזונות דלשעבר. דבמזונות דלהבא ה"ל כתוך זמנו דקי"ל דאינו נאמן לומר פרעתי. וצ"ל בדעת רש"י ז"ל דס"ל דדמי זה להא דאמרי בריש ב"ב שאני התם דכל שפא ושפא זמנו. וכתב הש"כ בח"מ סימן ע"ח דהטעם הוא דכיון דזמנו בכל יום יכול לומר שפרע תוך זמנו כי היכי דלא לטרדן. ולמד שם מזה לכותב קונטריסים סימן ע"ש. וה"ה ה"נ כיון דחיוב בזונת זמנו בכל יום יכולים לומר שפרעו קודם כי היכי דלא לטרדן וק"ל.

כל המונע תלמידו מלשמשו וכו'. בפתח עינים הבאתי תשובות רבינו מהר"י ן' מיגש ז"ל כ"י ואחר זמן רב נדפסו תשובותיו והרי היא בסימן ל"ז ע"ש ובפתח עינים הבאתי עלה הגהה מהרב מהר"ם הלוי נזיר ז"ל:

אריב"ל כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד וכו' דלא מנח תפילין וכו' חזה הוית להרב באר שבע בתשובה סי' י"ב דקשיתיה מאי דאמר ר' יוחנן במציעא דף מ"א ושאר דוכתי מאן דמתרגם לי הא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא דמה הלשון אומרת ותו דלא אשכחן האי לישנא בי אם ברבי יוחנן. ותרגמה הרב ז"ל בהא דאמרינן בסוגיין דכל מלאכות תלמיד עושה וכו' דלא מנח תפילין וכו' ור' יוחנן היה עלול בנזילות ולא היה לובש תפילין של ראש וכו' עש"ב והענין נכון רק דבירושלמי פ' היה קורא אשכחן דלא היה זה תדיר אלא בקיץ או בחורף לפי הגירסאות שיש בירושלמי כמ"ש הרב מהר"ם די לונזאנו בס' שתי ידות דף ל"ד ע"ש וא"כ צריך לומר לפי דרך הרב דהא דקאמר ר' יוחנן מובילנא וכו' היה באותו פרק באותו זמן שלא היה מניח תפילין וזה קצת דוחק. אמנם יש לומר דלא נמנע ר' יוחנן לאומרו בכל זמן וכונתו מובילנא וכו' (אף) בזמן שאינו מניח תפלין. ומה גם דאשכחן ביומא דף פ"ו דאמר רבי יוחנן סתמא כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין. וראה בעיניך דאמר סתם וכונתו לאותו זמן שאינו מניח. ומהא דיומא מוכח דלא כמו שפירש הרב מהר"ם די לונזאנו דטעם ר' יוחנן שלא הניחם היה מפני הסכנה וכמ"ש הרב מהר"ם בן חביב בתוספת יום הכפורים על דף פ"ו הנז' עיין בדבריו ודוק:

א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל המונע וכו' למס מרעהו חסד וכו'. בתשובות התייר הגדול מהר"י ן' מיגש זלה"ה כ"י סי' פ"ב כתב בזה וז"ל וששאלתם הא דגרסינן פ' אלמנה כל המונע וכו' מהיכא קמ"ל להאי ענינא מהאי קרא. האי מימרא דרשא היא והכי קדריש ליה לקרא למס מלשון מס כלומר מי שמונע תלמיד שהוא רעהו בקריאת התורה מלשמשו שהוא חייב בו כמו חיוב המס מונע ממנו חסד עכ"ל. וכתוב בגליון מטהרת יד הקדש הרב החסיד עיר וקדיש מהר"ם הלוי נזיר אביו של הרב מטה יוסף וז"ל פירוש לפירושו דכיון דלמ"ד דלמס היא פתוחה יש אם למקרא והוי כאלו כתוב לא מס כדאמרו בנדרים לחולין שאוכל לך והכי קאמר קרא מי שממאן לקבל המס מרעהו בקריאת התורה שהמס שלו היינו שימושו ואומר לא מס חשיב כאלו אומר לא חסד עכ"ל: