דף סד - א

פרק תשיעי - רבי אליעזר

הקדמה

בפרק זה מתבארים הלכות התרת נדרים.

במסכת חגיגה [י א] אומרת המשנה שהיתר נדרים הוא מהדברים ה"פורחים באויר", ואין להם על מה שיסמכו, לפי שאינם מפורשים במקרא, אלא הם נלמדים מדרשת הפסוקים.

הגמרא מביאה כמה דרשות, וביניהן את הדרש מהפסוק "לא יחל דברו", הוא אינו מוחל את דברו, אבל אחרים מוחלים לו.

ומכאן למדו חכמים, שהנודר הרוצה להתיר את נדרו, צריך לבוא לפני חכם, ולהשאל על נדרו, כדי שיתירנו החכם.

ומצינו בדברי הראשונים שני אופנים שמכחם יכול החכם להתיר לו נדרו:

א. על ידי חרטה, שמתחרט הנודר על שנדר את הנדר.

ב. על ידי פתח, שמוצא לו החכם צד של טעות בנדר, שאם היה יודע הוא לא היה נודר.

ויש הסוברים שהחרטה עצמה היא פתח של טעות לנדר, שאילו היה יודע הנודר שהוא יתחרט על נדרו, הוא לא היה נודר אותו. ^[1]

ובמשנה להלן יתבאר שנחלקו רבי אליעזר וחכמים, האם אפשר לחכם להתיר את הנדר גם בפתח של דבר לא צפוי, הנקרא "נולד", וכפי שיבואר במשנה.

הערות

^[1] וכך פוסק הרמ"א להלכה, שנהגו לעשות מכל חרטה פתח, שעל פיו מתיר החכם את הנדר. שולחן ערוך, יורה דעה רכח ז.

מתניתין:

רבי אליעזר אומר: פותחין לאדם פתח לחרטה מנדרו, בכבוד אביו ואמו.

ואומרים לו: אילו ידעת שאתה גורם להוריך בזיון כאשר נדרת, משום שאנשים רואים בך אדם המקל ראש בנדרים, ותולים את הפגם שלך בהוריך, האם היית נודר?

אם היה משיב שלא היה נודר אז בגלל כבוד הוריו, יכולים להתיר את נדרו.

וחכמים אוסרין לפתוח לו פתח לחרטה על נדרו על ידי השימוש בכבוד אביו ואמו. כי שמא אינו מתחרט באמת מחמת כבוד הוריו, אלא אומר זאת לפנינו בפיו בלבד, שהוא מתחרט מפני כבודם, אבל אינו חושב כך בלבו.

כי אם יענה עתה על שאלת החכם, שלא היה איכפת לו מכבודם, אלא היה נודר על אף שאין זה לכבודם, הרי בעצם האמירה הזאת הוא פוגע בכבוד הוריו, ושמא ישקר בפנינו, כדי שלא לומר אמירה הפוגעת בכבוד הוריו.

הסבר הגמרא להלן, הוא לפי גירסת הר"ן, והסברו -

אמר רבי צדוק: לפי רבי אליעזר, הסובר שפותחים בכבוד הוריו, עד שפותחין לו בכבוד אביו ואמו - יפתחו לו, אפשר לפתוח לו גם בכבוד המקום.

ואומרים לו: אילו ידעת שכאשר אתה נודר, אתה מקל ראש בכבוד המקום. לפי שהנודר נדר, הרי זה כאילו הוא נודר במלך עצמו, ויש בכך זלזול בכבוד המלך, האם היית נודר?

אם היה משיב שלא היה נודר, מתיר לו החכם את נדרו.

אמרו לו חכמים לרבי צדוק: אם כן, לדבריך, שלפי רבי אליעזר פותחים לכל נודר אפילו בכבוד המקום - אין נדרים.

ונחלקו אביי ורבא בביאור דברי המשנה הללו.

לדעת אביי, ביאור הדבר, שאין נדרים ניתרים יפה!

שהרי כל אדם, כאשר ישאלוהו האם היה נודר גם אם היה יודע שבכך הוא מיקל ראש בכבוד המקום, לא יעיז לענות שאכן הוא היה עושה נודר. ואם כן, יש לנו לחוש שאינו אומר עתה את האמת.

ובהכרח, שגם לרבי אליעזר אין פותחים בכבוד המקום. אלא רק בכבוד אביו ואמו התיר רבי אליעזר לפתוח, כי לדעתו, אין לחוש שמא ישקר הנודר ולא יאמר את האמת משום כבוד הוריו.

אך רבא ביאר אחרת את דברי המשנה, וכפי שיבואר בגמרא.

ומודים חכמים לרבי אליעזר, במי שנדר בדבר שבינו לבין אביו ואמו, כגון שאסר את הנאתו עליהם, שפותחין לו בכבוד אביו ואמו. כי כאן ודאי הוא לא ישקר מחמת כבודם לומר שלא היה נודר, למרות שאינו מתחרט בלבו. שהרי עצם הנדר הזה הוא פגיעה בכבודם, ומוכח ממנו שאדם זה אינו זהיר בכבודם.

ועוד אמר רבי אליעזר: פותחין ב"נולד", בדבר שאירע באופן בלתי צפוי כפי שתבאר המשנה מיד.

וחכמים אוסרין לפתוח בנולד. ^[2]

ומבארת המשנה: כיצד היא הפתיחה בנולד, שנחלקו בה חכמים ורבי אליעזר?

אמר: קונם שאיני נהנה לאיש פלוני לפרק זמן מסויים.

ולאחר מכן נעשה אותו איש פלוני סופר [תלמיד חכם או לבלר העיר], והוא צריך להזדקק אליו תמיד.

או שהיה אותו איש פלוני משיא את בנו, ורגילים כל חביריו להשתתף בסעודת הנישואין.

ואמר אז הנודר: אילו הייתי יודע בשעה שנדרתי שהוא נעשה סופר [תלמיד חכם, או לבלר העיר], ואצטרך להזדקק לו, או שהיה משיא את בנו בקרוב ואצטרך להשתתף בשמחתו - לא הייתי נודר!

וכיון שדבר זה אירע באופן בלתי צפוי, הרי זה "נולד".

ומביאה המשנה דוגמא נוספת למחלוקתם אם פותחים בנולד:

אמר הנודר: קונם לבית זה, שאיני נכנס.

ולאחר מכן נעשה בית זה בית הכנסת.

ואז אמר הנודר: אילו הייתי יודע בשעה שנדרתי שהוא נעשה בית הכנסת - לא הייתי נודר!

רבי אליעזר מתיר לפתוח בנולד שכזה.

וחכמים אוסרין לפתוח בנולד. ^[3]

גמרא:

שנינו במשנה, שאמרו חכמים לרבי צדוק: אם פותחים בכבוד המקום - אין נדרים!

ודנה הגמרא: מאי, מהו הביאור בדברי חכמים - "אין נדרים"? אמר אביי, כך אמרו חכמים לרבי צדוק:

אם כן, שפותחים בכבוד המקום, אין נדרים ניתרין יפה, לפי שאדם אינו מעיז לומר בפניו שנדר על אף שאין זה לכבודו של מקום, ויש חשש שהיתר הנדרים, התלוי בחרטה האמיתית של האדם, אינו נעשה כראוי.