לטומן משקלותיו במלח. פירש רש"י ז"ל, שהמלח מכביד את המשקולות. ולפי פירושו הזהיר הכתוב כאן ללוקח כשישקול לעצמו לא יטמין משקלותיו במלח, ואינו מחוור, דפשטיה דקרא למוכר הוא דמזהריה. אלא נראין דברי ר"ת דפירש (ב"ב פט, ב תוס' ד"ה שלא) שהמלח שואב כח המשקלות ומקילן, והכי איתא בתוספתא (ב"ב פ"ה ה"ג), דתניא, לא יטמין משקלותיו במלח, שהמלח שואב את המדה.

שלא ימדוד לזה בימות החמה ולזה בימות הגשמים. פירש רש"י ז"ל, שחבל המדה מתייבש בימות החמה ומתקצר, ובימות הגשמים מתלחלח ומתארך. ולדבריו דוקא במודד בחבל, ואם כן הוה ליה למימר שלא ימדוד בחבל לזה בימות החמה ולזה בימות הגשמים, ושמא מפני שדרך הראשונים למדוד בחבל. ור"ח פי' שהקרקע מתבקע ומרחיב בשרב ומתקצר בימות הגשמים, ודבר של תימא הוא.

שלא ירתיח. פירש רש"י ז"ל שהמדה המרותחת עולה ונראה כאלו נתמלאת המדה ואינה. ור"ח ז"ל פי', שמכח מהירות שפיכתו עושה המדה גדושה ונתאנה מוכר. והראשון נראה עקר, דפשטיה דקרא אזהרה למוכר היא.

יש מי שגורס: ממי שתולה מעותיו ביד נכרי. כלומר, שמפקיד מעותיו ביד נכרי ונכרי מלוה אותם ברבית ואסור. ויש מי שגורס, תולה מעותיו בנכרי, כלומר, מלוה לישראל ברבית ואומר של נכרי הם שנעשיתי עליו סנטר או אפטרופא, ואינן של נכרי אלא של עצמו, ואלו של נכרי מותר. והא דתנן (ע, ב), מלוה ישראל מעות של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל, ופירש בברייתא (עא, ב), מדעת הנכרי כשהעמידו אצלו, ואסיקנא בגמ', דווקא באמר לו נכרי הניחם על גבי סלע והפטר, אי נמי, כשנטל הנכרי ונתן ביד, הא לאו הכי אסור, משום דאין שליחות לנכרי ואשתכח דישראל קא שקיל רביתא, התם היינו טעמא משום דמעקרא לוה ישראל הראשון מעותיו של נכרי, והילכך עד דאמר ליה נכרי הניחם והפטר או שנטלם ונתנם ביד, שייך זה ישראל הראשון באותה מלוה, אבל כשנעשה (ל)ישראל נפקד סנטר או אפטרופוס מותר. ותניא בתוספתא במכלתין פ"ה [ה"ח], ישראל שלוה מעות מן הנכרי ומבקש להחזירם לו, מצאו חברו ואמר לו תנם לי ואני נותן לך כדרך שאתה נותן לו אסור, ואם העמידו אצל הנכרי מותר, ישראל שאמר לנכרי הילך שכרך ובא והלוה מעותי(ו) ברבית אסור, גוי שאמר לישראל הילך שכרך ובא והלוה מעותי(ו) ברבית מותר, אבל אסור מפני מראית העין, מעותיו של ישראל מופקדות אצל נכרי מותר להלוותן ברבית, פי', שלא מדעת ישראל המפקיד כדמפרש בתוספתא, ושל נכרי המופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית, זה הכלל, כל שבאחריות ישראל אסור, באחריות נכרי מותר. פי' דכל שהלוה מעות המופקדות בידו שלא מדעת המפקיד הרי הן באחריותו, והרי זה כמלוה את שלו. ישראל שנעשה לו לנכרי אפטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית, ונכרי שנעשה אפטרופוס לישראל או סנטר אסור ללוות הימנו ברבית, ע"כ בתוספתא.
ובתוספות פירשו, תולה מעותיו בנכרי, כשאמר לו ישראל חברו לוה מעות מנכרי בשמי, והלך והביא לו משל עצמו ואמר לו משל נכרי הם שלויתי הימנו בשמך, וגם זה נכון.

עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש. כלומר, בנו. פירוש, אבל מכאן ואילך. [כ]לומר, ברבית דרבנן, יכין רשע וילבש אפילו רשע, שהוא בעצמו אינו חייב להחזיר לכולי עלמא, וכן פי' הראב"ד ז"ל.

ר' יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים. יש מי שמפרש, דלאו דוקא בדיינים, אלא אפילו בא לצאת ידי שמים אינו בהשבון דאסורא דעבד עבד, ודיינים דנקט, משום דר' אליעזר דאמר דאפילו בדיינים יוצאה, ומסייעי להאי סברא מדאמרינן מאי טעמיה דר' יוחנן מות יומת דמיו בו יהיה, למיתה ניתן לא להשבון, אלמא אינו בהשבון כלל, ורבא נמי דאמר דהוקש לשופכי דמים, אלמא מלוה ברבית לא ניתן להשבון כשופכי דמים. ועוד, דאם איתא דבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר, כי אקשינן לקמן לר' יוחנן, מדתניא, הניח להן אביהן מעות של רבית ואמרינן, אינהו הוא דאינן חייבין להחזיר הא אביהן חייב, מאי קושיא, לימא ליה הכא כשעשה תשובה ובא לצאת ידי שמים, ואפילו הכי בנים פטורים בדבר שאינו מסויים, דהא ברייתא בשעשה האב תשובה היא, דקתני סיפא הניח להן אביהן פרה או טלית וכל דבר המסויים חייבים להחזיר, ואוקימנא כשעשה תשובה ומשום כבוד אביהם, אלא אפילו בשעשה תשובה אינו חייב להחזיר. והא דאמרינן בסמוך אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה להדרינהו, משום לזות שפתים קאמר. ועוד, כי מקשינן ליה נמי מהגזלנים ומלוי ברבית אע"ג שגבו מחזירין, לימא ליה כשעשה תשובה. אלא שיש לומר דמהני ליכא ראיה, דעל כרחין לאו כשעשה תשובה, דאם כן אם החזירו אין מקבלין מהן, דאמרינן (ב"ק צד, ב) הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלים [מהן], והמקבל מהן אין דעת חכמים נוחה הימנו. ויש אומרים, דדוקא נקט אינה יוצאה בדיינין הא בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר, והיינו דקאמר למורא ניתן לא להשבון, כלומר, מיראת שמים מחזיר אבל לא נתן להשבון בבית דין. ובתוספתא (פ"ה ה"ט) שנו, המלוה את חברו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר, וההיא כר' יוחנן מתניא מדקתני ועשה תשובה, דאלמא הא לא עשה תשובה לא, ואפילו הכי קתני כשעשה תשובה חייב להחזיר. ומיהו לענין פסק הלכה לא נפקא לן מידי, דכר' אלעזר קיימא לן ביוצאה בדיינים, וכדאמר רב ספרא בסמוך (סב, ב), כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירים ללוה רבית קצוצה וכר' אלעזר.

ור' אלעזר אמר רבית קצוצה יוצאה בדיינין. מסתברא לי, דלא יוצאה בדיינין לרדת לנכסיו קאמר, אלא שהוא מצוה להחזיר, מדכתיב וחי אחיך עמך, ובמצות עשה כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו וכדאמרינן בכתובות פרק הכותב (כתובות פו, א) אמר ליה רב פפא לרב הונא בריה דרב יהושע לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי, אמר ליה, תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה, אבל מצות עשה, כגון עשה סוכה איני עושה, טול לולב איני נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו. ותדע לך דאי לא, בנים נמי ליחייב לאהדורי בהניח להן אביהן אחריות כדרך שאמרו (ב"ק קיא, ב) מאי שנא מפני כבוד אביהם, מדינא נמי חייבין, כדרך שהן חייבין בגזלן בגזלה קיימת (ב"ק שם), אלא כדאמרן דליכא אלא מצות עשה דוחי אחיך עמך וכפיית (הגזל) [המצוה] איכא, לרדת לנכסיו ליכא, כך נראה לי.

אף גנבת ממון בכלל היתה ולא הוצרך לומר לא תגנובו האמור בגנבת ממון אלא שאע"פ שלא היתה כונתו לעיקר גנבה ולעכב על מנת לצערו או אפי' שכונתו לטובה שיודע בחברו שאינו מקבל מתנה הימנו וגונב לו כדי שישלם לו כפל או ארבעה וחמשה הכל אסור:

אף לאו של משקלות והוא לא תעשו עול וכו' בכלל אלו היתה ולא הוצרך אלא לחייב הטומן משקלותיו במלח כדי לחסרן ולמכור בהם וחיובו משעת הטמנתו אע"פ שלא מכר בהם עדין ויש מפרשים בענין הטמנת משקלותיו במלח שהיו עושין כן כדי ללחלחן ולהכבידן בשעה שהיו רוצין ליקח בהם וראשון נראה יותר:

זה שנכללו בלאו זה מדה ומשקל ומשורה מדה זו מדת קרקעות שאם באו לו שני אחים או שני שתפין לחלוק להם קרקע לא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים באותו חבל עצמו שהחבל לח בימות הגשמים ומתפשט כל צרכו כך פרשוה חכמי הצרפתים ויש שבאין בה מצד הקרקע ואף בקנה לא יעשה כן שהקרקע מתבקע בימות החמה ומתפשט אילך ואילך ונמצא שהנוטל חלקו בימות הגשמים נוטל יתר מדאי ולא יראה כי במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח על הדרך שביארנו והוא נאמר על מדת היבש במשורה זו מדת הלח והזהירו שלא ירתיח ר"ל שלא ימהר למלא כליו של לוקח עד שיעלה היין רתיחה ויראה כמלא ואינו מלא וכן כל כיוצא בדברים אלו ואם משורה שהיה מקובל אצלם שלא היתה אלא אחד משלשים ושלשה בלוג הזהירה תורה קל וחומר הין וחצי הין ושאר המשקלות ויש מפרשים במה שאמר אחד משלשים ושלשה בלוג שעל גירומי הרתיחה הוא אומר כן ופירשו במשורה המדה הקטנה מאותם שהוזכרו בתורה וזו היא רביעית ההין שהן שלשה לוגין שההין בעצמו י"ב לוגין והגירומין הם אחד ממאה כמו שיתבאר בבבא בתרא וחלק אחד ממאה לרביעית ההין הוא אחד משלשים ושלשה בלוג ושלש פעמים שלש ושלשה הן מאה בקרוב ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כפירוש ראשון:

דברים אלו ר"ל רבית ומשקלות מתוך שאפשר לעשותם שלא ירגישו בהם בני אדם הוזכרה בכלם יציאת מצרים לומר אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו ביד גוי ומלוה אותם לישראל ברבית ר"ל שמפקיד מעותיו לגוי להלוותם לישראל ברבית ויש מפרשים שהוא מלוה אותם לישראל ברבית ואומר של גוי הם אע"פ שמעמידו אצל הגוי וגוי נוטל ביד וכן אני עתיד ליפרע ממי שטומן משקלותיו במלח וכיוצא בה מן הדברים שאין הלוקח מרגיש בהם וכן בציצית הוזכרה בו יציאת מצרים ליפרע ממי שתולה קלא אילין והוא צבע דומה לתכלת שאין דמיו יקרים ותולה אותם בבגדו ואומר תכלת היא אף בפרשת איסור שרצים הוזכרה בו יציאת מצרים ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאים עם קרבי דגים טהורים ומוכרן והלוקח סומך על סימני קצתם או על עדות המוכרן:

מה שכתבנו באונאה שלא היה המתאונה יודע בה עד שנאמר שמחל שמשמען של דברים שהגזל והרבית ניתנין לימחל מקצת גאונים חולקין מיהא ברבית והוא שהם כתבו שהלוה שמחל למלוה רבית שכבר גבה או שעתיד לגבותו או שנתנו לו במתנה אפילו קנו מידו אין זה כלום שכל עצמו של רבית מחילה היא ומחילה זו היא שאסרתה תורה ואף ברבית של דבריהם כן ומ"מ גדולי המחברים כתבו שמאחר שהלוה יודע שיש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שהנגזל יכול למחול ויראה לי מ"מ שאין המחילה מועלת אלא לענין הדין שאין יוצאה בדיינין אבל לענין איסור לא נפקע במחילה ומ"מ מדברי גדולי המחברים נראה שאף לענין איסור המחילה מועלת ונראים דבריהם שאם לא כן היאך אמרו על מלוי ברבית שהחזירו שאין מקבלין מהם מ"מ לדעת האומרים שאין המחילה מועלת בה אתה צריך לשאול מה שאמר בכאן אונאה לא ידע דניחול שיראה מזו שהרבית יש לו מחילה כמו שביארנו אפשר לפרש לדעתם שאלמלא לא נכתב איסור הרבית והגזל לא היינו אוסרין אותו מטעם אונאה שהאונאה אפשר שאינה נודעת לעולם ואין שם מחילה ועון אונאה במקומו ובאלו הייתי אומר שנמחלין הא מ"מ מכיון שנכתבו אומר אני מיהא ברבית שאין בן מחילה הואיל וכל עצמו מחילה היא ואעפ"כ נאסר:

כל אלו הלאוין שהזכרנו אין בהם מלקות שהרי נתנים הם להשבון והרי הן לאו הניתק לעשה:

לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי. כתב רש"י דמרבית ואונאה מצי למילף. וקשה לי למה כתב כן דהא מאונאה לחוד שמעינן ליה דהא ליכא למפרך מה לאונאה שכן לא ידע דניחול דגנבה נמי הכי הוא ואפשר שכתב כן למאן דאמר ליסטים מזויין גנב הוא משום דמטמר מאינשי ובההוא איכא למפרך מה לאונאה שכן לא ידע דניחול אבל מרבית ואונאה שמעינן לה שפיר. הריצב"ש ז"ל.

לא תגנובו למה לי וכו'. דהא אתיא. והוה ליה למימר כדי לעבור עליו בשם גנבה אלא דאשכח ביה אצרכתא בגופה. וכן לאו דמשקלות נמי לטומן משקלותיו במלח. הראב"ד ז"ל.

על מנת למקט. יש מפרשים דמיירי שהוא אינו רוצה לעכב הגנבה בידו אלא הוא גונב כדי לצערו. ולא נראה דהא מעשים בכל יום שעושים כך. לכך יש מפרשים דודאי בדעתו לעכב הגנבה בידו אבל אינו גונב בשביל שום הנאה אלא כדי לצערו.

שלא יטמין משקלותיו במלח. פירש הקונטרס כדי להכבידם. וכתב רבינו תם דבמוכר מיירי דומיא דמשורה דשלא ירתיח. ואומר רבינו תם לפי שהמלך מיקל המשקולת וכו' ככתוב בהגהת מימונית פרק ח' מהלכות גנבה. ומשורה שלא ירתיח קל וחומר ומה משורה וכו'. ואם תאמר היכי דמי אי דליכא שוה פרוטה מאי איסורא איכא ואי איכא שוה פרוטה וכו' כדכתבו בתוספות פרק הספינה (בבא בתרא דף פט:). שלא ימדוד לזה בימות החמה וכו'. פירש רש"י ז"ל לפי שחבל המדה וכו' ולדבריו דוקא במודד בחבל ואם כן הוה ליה למימר שלא ימדוד בחבל לזה בימות החמה וכו'. ושמא מפני שדרך הראשונים היה למדוד בחבל. ורבינו תם ז"ל פירש שהקרקע מתבקע וכו' כמו שכתב רשב"ם שם ודבר של תימה הוא. שלא ירתיח פירש רש"י ז"ל שהמרותחת עולה וכו'. ורבינו חננאל פירש שמכח מהירות שפיכתו נעשית המדה גדושה ונתאנה מוכר לוקח. והראשון נראה עיקר. דפשטיה דקרא אזהרה למוכר הוא. הרשב"א ז"ל.
ומצאתי בשטה בשם רבינו תם שלא ירתיח פירוש שלא יחמם וימכור בלח אלא ימכרנו צונן לפי שכשהוא חם הוא מוסיף במדה. עד כאן.

ומה משורה שהיא אחת מל"ח בלוג וכו'. כתב הרב אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל בספר די העובדים שחבר בלשון ערב"י וזה לשונו מועתק. שיעור המשורה היא רובע שמינית ושמינית חצי רביעית והיא מדה תכיל שלשה דראה"ם ורביע מהדראה"ם של מצרים בקירוב. עד כאן.

שתולה מעותיו בעכו"ם וכו'. הקשו בתוספות והלא אפילו יהא אמת וכו'. ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ וזה לשונו: הא דמשמע הכא דאם היה אומר אמת דשל נכרי הוא היה מותר להלוותן לישראל היינו דוקא היכא שהם פקדון בידו מן הנכרי ואין לו רשות להוציאם אלא להלואה בשביל גוי ברבית והימניה הגוי לישראל וכל האחריות על הגוי ואין הגוי חושש להכיר הלוה שסומך שיאמר לו הישראל ובכהאי גוונא מותר. והכי אמרינן בירושלמי ישראל שמינהו גוי סנטר או אפטרופוס אסור ללות ממנו ברבית זה הכלל כל שהוא ברשות ישראל אסור ברשות גוי מותר. עד כאן.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: אסור לישראל להפקיד מעותיו לגוי כדי שילוה אותם לישראל ברבית. נראה לומר שאין איסור זה אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול כיון שלא העמידו הגוי הנפקד אצל ישראל המפקיד וצריך עיון כיון דאינהו לא מיפקדי דהא כתיב לנכרי תשיך משום ולפני עור נמי ליכא דהא שרי ליה לאוזופיה לישראל ברביתא ומשום שליחות נמי ליכא איסורא דהא אין שליחות לגוי דכתיב גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית וצריך עיון ודבר זה נמצא בהגהה בהלכות ישנות מספרד מוגהות מדברי גאונים והר"מ נראה שהלך בדעת זה וכתב אסור לאדם לתלות מעותיו ביד גוי כדי להלוותם לישראל ברבית. נראה לומר שהיה דעתו לפרש ההיא מימרא דהתולה מעותיו בגוי ביד גוי שילוה אותם לישראל ברבית וכן נראה שפירוש זה עיקר דאי סלקא דעתך דבישראל שאומר שהוא מלוה של גוי והם של עצמו קמיירי מאי איריא תולה מעותיו בגוי והם של עצמו ואומר של גוי הם שהוא אסור אפילו מעותיו של גוי נמי שהפקידם אצל ישראל להלוותם ברבית אסור לו להלוותם דהא אין הגוי עושה שליח ואינו נעשה שליח ואף על גב דלא קרינן ביה כספך המיוחד לך כיון שאין הגוי באמצע בשעת ההלואה אסור הוא משום אל תקח מאתו נשך ומשום לא תשימון עליו נשך ומשום ולפני עור וכמאן דמוזיף מדיליה דמי והא משנה שלמה היא מלוה מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל ובודאי צריך שיהא אחריותן על הגוי ויעמוד שם בשעת ההלואה והישראל כמו סרסור הוא עומד ביניהם ובכהאי גוונא שרי ואי לא אסיר דהכי קמפרש לה לקמן בגמרא כיצד ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו וכו' וכן מפורש בירושלמי מעות גוי שביד ישראל אסור להלוותן ברבית כל שהוא באחריות ישראל אסור ואם הוא באחריות הגוי מותר. עד כאן.

שתולה קלא אילן בבגדו וכו'. ומחזיק עצמו כחסיד וגם מאנה ומרמה אחרים שמוכר להם קלא אילן שרואין שגם הוא עושה ממנו ציצית. ה"ר יהונתן.

ומי נפיש אגרייהו טפי ממשקלות. פירוש כי המעלה היא מפני שנותן להם הבורא יתברך שכר גדול. ומהדרינן דנהי שאין שכרן גדול יותר מאידך מעלה גדולה היא לנו כשאנו פרושין מלאכול שרצים דמאיסי. הריטב"א.

עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש. בעל הגמרא הוא דמסדר ליה ועל מילתייהו דהנך אמוראי קמוסיף ליה. הראב"ד.

אלא אפילו עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש. פירוש אבל מכאן ואילך כלומר באבק רבית אפילו רשע עצמו ילבש דלכולי עלמא אבק רבית אינה יוצאה בדיינים. וכן פירש הראב"ד. הר"ן.

אלא דאפילו (יכין וצדיק ילבש) יכין רשע וצדיק ילבש. ואפילו למאן דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח שאני הכא דאמר קרא וחי אחיך עמך לדידיה אזהיר ליה רחמנא ולא לבריה כדמפרש ליה בהגוזל בתרא. ואפילו הניח להן אביהן אחריות נכסים אפשר דלא מחייבי להחזיר לענין רבית אף על גב דבגזל מיחייבי דפקע שעבוד הקרקע מן היורשין באותו רבית הואיל ופטרינהו רחמנא ולא מיחייבי אלא בדבר המסוים ובשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת כדלקמן משאנ"ץ.

רבי יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים. איכא מאן דאמר דלאו דוקא בדיינים אלא אפילו בא לצאת ידי שמים אינו בהשבון כלל דאיסורא דעבד עבד ולית ליה תקנתא בחזרה ודיינים דנקט משום דרבי אלעזר דאמר דאפילו בדיינים יוצאה. וראיה לדבר מדאקשי עליה דרבי יוחנן מדתניא הניח להם אביהם מעות של רבית וכו' ואם איתא מאי קושיא לישני ליה דאינהו אינם חייבים להחזיר כלל הא אביהם חייב בבא לצאת ידי שמים. ועוד ראיה מדאקשינן עליה דרבי יוחנן הגזלנין ומלוי ברבית וכו' ואם איתא מאי קושיא לימא מאי מחזירין בבא לצאת ידי שמים. וכן נמי כי אמרינן תנאי היא וכו' לאו דאמרינן להו קומו אהדרו מכלל דתנא קמא סבר וכו' כלומר וכרבי יוחנן ואם איתא דרבי יוחנן מודה דבבא לצאת ידי שמים מחייב לאהדורי תנא קמא דרבי נחמיה דמוקמיה כוותיה אמאי מחייב את המלוה ואת הערב הא בני אהדורי נינהו בבאין לצאת ידי שמים. אלא מכל הני משמע דלרבי יוחנן אפילו בא לצאת ידי שמים פטור ולאו בהשבון הוא כלל והיינו דדרשינן למיתה ניתן ולא להשבון ואמרינן נמי מה שופכי דמים לא נתנו להשבון אף מלוה ברבית לא נתנו להשבון דאלמא מלוי רביות לאו בני השבון נינהו כלל כשופכי דמים. ואם תאמר אם כן מאי האי דמקשה אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה הא אמרינן דלרבי יוחנן אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור. לאו קושיא היא דאדבר המסויים הוא דמתמהינן מאי בעו גביה דנהי דמדינא לא מחייב אם איתא דעשה תשובה היכי לא מהדר ליה והא זילא ביה מילתא ואי איהו לא חייש ליקריה אמאי חיישי בניה טפי מיניה דקא מחייבת להו להחזיר מפני כבוד אביהם ואיכא מאן דאמר דרבי יוחנן לא פליג אלא באינה יוצאה בדיינים אבל בידי שמים ודאי חייב וכדאקשינן בהדיא אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה. והא דלא שני ליה הא אביהן חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים משום דסתם חייב בדיני אדם משמע. והא דלא משני ליה נמי באידך דגזלנין ומלוי ברבית דמחזירין בידי שמים קאמר משום דכיון דקרינהו גזלנין משמע ליה שכשם שהגזלנים מחזירים בדיינים אף מלוי רביות כן. וכן נמי היינו טעמא דמחייב תנא קמא הגזלנין ומלוי רביות משום דקסבר לאו בני אהדורי נינהו משום שאף על פי דבבאין לצאת ידי שמים חייבים לאו משום עשה דוחי אחיך הוא דאם כן אפילו בדיינים יוצאה וכמו שכתבנו למעלה הילכך אין זה לאו שנתק לעשה אבל לעולם בבא לצאת ידי שמים חייב והכי מוכח בתוספתא דתניא התם המלוה את חברו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר והא על כרחך כרבי יוחנן דאי לרבי אלעזר אפילו לא עשה תשובה נמי חייב אלא שמע מינה דאפילו ר' יוחנן מודה דכל שעשה תשובה חייב להחזיר. ואפשר דהאי ברייתא לא מיתניא בי רבי חייא מדלא אקשינן מינה בגמרין לא לרבי יוחנן ולא לרבי אלעזר. הר"ן.
וזה לשון הריטב"א: והא דלא מותבינן ליה מן התוספתא או משום דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא או משום דמוקמינן ליה כרבי נחמיה וכדאוקימנא ברייתא דהגזלנין. עד כאן.

וכתב הרשב"א דלענין הלכה לא נפקא לן מידי מהאי פלוגתא דכרבי אלעזר קיימא לן. ואני אומר דאף על גב דלגבי רבית קצוצה לא נפקא לן מידי לגבי אבק רבית נפקא לן דאבק רבית לרבי אלעזר כרבית קצוצה לרבי יוחנן הילכך אי רבית קצוצה לרבי יוחנן אינו מחזיר אפילו בא לצאת ידי שמים הכי נמי באבק רבית לדידן. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א: ונראה דאבק רבית בדבר מסויים חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים אם עשה תשובה ושמעינן לה מרבית קצוצה לרבי יוחנן שאינה יוצאה בדיינים ואפילו בידי שמים והוא מודה שחייב הוא ובניו להחזיר בדבר מסוים בשעשה תשובה והוא הדין לאבק רבית מדרבנן. ויש לומר דבאבק רבית דרבנן לא החמירו כל כך. והראשון יותר נכון. עד כאן.

רבא אמר מגופיה דקרא. תימא דמשמע הכא דרבא סבירא ליה כרבי יוחנן דרבית קצוצה וכו' ובריש הגוזל בתרא דריש רבא וחי אחיך עמך כדדריש ליה הכא רב נחמן בר יצחק אליבא דרבי אלעזר. ועוד דאמר לקמן אמר אביי מאן דמסיק זוזא דרביתא וכו' רבא אמר מפקינן מיניה אלמא סבירא ליה לרבא רבית קצוצה יוצאה בדיינין. ויש לומר דהכא אליבא דרבי יוחנן קאמר אבל איהו סבירא ליה כרבי אלעזר וכו' מגופיה דקרא שמעת ליה. דרשא דרבי יצחק דדריש מדיוקא דלמיתה ניתן ולא להשבון לא חשיב מגופיה דקרא דולא להשבון לא כתיב בקרא אבל השתא דדריש מהיקישא היינו מגופיה דקרא דהוי כאלו כתיב בהדיא. הרא"ש.

בד"ה שתולה קלא אילן בבגדו כו' אע"ג דעובר על מצות ציצית מ"מ כו' עכ"ל בכל אינך ניחא להו שהוא מכשיל או גוזל את חבירו כגון בשרצים שהוא מערב בהם טמאים ומכשיל את חבירו וכן ברבית שחבירו סבור לתת לעובד כוכבים רבית ולא לישראל וכן במשקולת שהוא גוזל את חבירו בלי ידיעתו כתב רחמנא יציאת מצרים לומר לך שאף שחבירך אינו מבחין בזה אני הוא שהבחנתי כו' אבל בציצית שתולה קלא אילן בבגדו דמשמע בבגד שלו לא שייך לומר על עבירה זו שעובר על מצות ציצית בינו לבין עצמו אני הוא שהבחנתי כו' דא"כ בכל מצות עשה ול"ת שאדם עובר בינו לבין עצמו לכתוב יציאת מצרים ולכך הוצרכו לומר לעבור עליו משעת תלייה שיהיה לו עונש על המחשבה שחשב לעבור בזה על מצות ציצית ומיהו הרא"ש כתב גם בציצית דמיירי נמי בכה"ג שתולה קלא אילן ומוכרו לאחרים דהשתא הוה שפיר אני הוא שהבחנתי כו' ככל אינך אבל התוס' לא משמע להו לפרש הכי דא"כ הל"ל שתולה קלא אילן בבגדים ומוכרן לישראל כדאמר בשרצים אבל בבגדו משמע בבגד של עצמו ומהרש"ל כתב בזה דרך אחרת ואין להאריך בדחוקים ודו"ק:

בד"ה רבא אמר כו' לא בא אלא ליישב הברייתא דהתם למ"ד לאו כרשות לוקח כו' עכ"ל יש לדקדק דהא לרבי יוחנן ניחא הך ברייתא בפשיטות למ"ד נמי לאו כרשות לוקח ואע"ג דליכא שינוי רשות אין חייבין להחזיר דאבוהון נמי אינו חייב להחזיר דלא ניתן להשבון והא דנקט בדידהו הא משני לה תלמודא בשמעתין איידי דקא בעי למיתני סיפא הניח להן אביהן כו' תנא נמי רישא בדידהו ודוחק לומר באבוהון למיתה ולמורא ניתן ולא להשבון אבל הבנים חייבין להשיב דלא ניתנו למיתה ולמורא ונראה לומר לרמי בר חמא התם דקאמר אהך ברייתא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי וס"ל ע"כ כר"א דיוצא בדיינים דלר"י א"נ דלאו כרשות לוקח אין חייבים להחזיר דאבוהון נמי אינו חייב להחזיר ולפי סברתו קאמר רבא דאפי' לר"א איכא ליישב הברייתא כמ"ד לאו כרשות לוקח דלדידיה קא מזהר רחמנא כו' ודו"ק:

במדה זו מדידת קרקע כו' דלמדידת מקח וממכר באמה לא אצטריך דהיינו גזל בעלמא וכן במשקל שלא יטמין כו' כדאמרינן לעיל וכן במשורה שלא ירתיח כו' וכמ"ש בפרק הזהב ע"ש וק"ל:

ל"ל דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית לפי שאלו הם מרבים מעותיהן בעול ע"כ אמר בהו אני הוא שהבחנתי כו' בין טפה של בכור כו' לפי שהם שיעבדו בישראל שנאמר בהם בני בכורי ישראל כדי לרבות נכסיהם כדי לבנות את פיתום ורעמסס ע"כ הכה הקב"ה בכוריהם מאב כפרש"י הרי שבאו עשרה רווקים כו' שהיה בדין לרבות נכסי בני אשה אחת להיות כפול פי שנים מנכסי אביהם ונתמעטו בהכותם כן זה שחושב לרבות נכסיו בדברים אלו בעול והקב"ה מבטל מחשבותיו ומבחין במעשיו וממעט מעותיו כמ"ש לקמן לגבי רבית נכסיו מתמוטטין וילמוד סתום מן המפורש ודו"ק:

גמ' היינו גזל מעליא לעבור עליו בב' לאוין וליכא לאקשויי למה ליה לאוקמי לטומן משקלותיו במלח לוקמי' דעושה משקל גדול ממש וכי תימא היינו גזל מעליא לוקמיה לעבור עליו בשני לאוין משום דזה כתוב בהדיא לא יהיה בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה וכו' והא דפריך לאו דכתיב במשקולת למה לי לא פריך אלא אלאו דכתיב בפרשת קדושים לא תעשו עול וגו' במדה במשקל דמשמע דלא ישקול ממש בידיו בפחות ויתר כדי לגזול את חבירו למה לי הא בכלל גזל הוא ולכך צריך לאוקמי לטומן משקלותיו במלח:

רש"י ד"ה שהבחנתי במצרים הרי שבאו עשרה רווקים וכו'. כתב זה משום דהוקשה לרש"י מה הבחנה שייך הכא הא מסתמא הגדול והבכור שבבנים הוא הבכור והקטן ממנו אינו בכור לכך פי' שלפעמים היו חמשה או עשרה בכורים לאשה א' וק"ל:

תוס' ד"ה שתולה קלא אילן בבגדו וכו' ואע"ג דעובר על מצות ציצית וכו'. דברי התוס' הללו צריכין עיון דמאי איכפת בזה דעובר על מצות ציצית הא לעיל גמי גבי תולה מעותיו בעובד כוכבים עובר ג"כ על איסור רבית ואפי' הכי אצטריך קרא לאשמועינן דהשם יתברך הוא מבחין ויודע הנסתרות והערמומיות של בני אדם ומענישן עליהן ואם כן הכא נמי גבי מצות ציצית וכן נמי לקמן גבי מערב קרבי דגים טמאים בקרבי דגים טהורים וכבר נדברו בו דברים ופירושים שונים והמחוור שבכלם נראה לפרש כוונת התוס' בזה הוא שהתוס' סבירא להו דהא דקאמר שתולה קלא אילן בבגדו הוי פירושו בבגדו של עצמו שהוא לובש ומתכסה ותלה בו קלא אילן במקום תכלת ולכך הוקשה להו להתוס' והלא הוא עובר על מצות ציצית ומה ערמה שייך בזה ולמי מרמה דלעצמו לא שייך רמאות וכי הוא מדמה את עצמו ואם הוא מואס במצות ציצית ורצונו לעבור עליה למה לי למתלי קלא אילן בבגדו יתלבש בבגדו בלא שום ציצית כלל דבשלמא נבי תולה מעותיו בעובד כוכבים הוא עושה כן לרמות את חבירו כדי ליקח ממנו רבית דאם היה יודע חבירו שהן מעותיו של עצמו לא היה לוה אותן ברבית דאיסור רבית אוסר רחמנא ללוה כמו למלוה וכן גבי מערב קרבי דגים טמאים בטהורים הוא עושה כן כדי לרמות בני אדם למכור להם טמאים בטהורים להרויח דמסתמא הטהורים דמיהן יקרים יותר מן הטמאים אבל גבי ציצית שתולה קלא אילן בבגדו מה רמאות שייך בזה ולמה יעלה על דעתו לעשות כן דאצטריך קרא להזהיר על זה ולהודיע שהוא מבחין בזה לכך פירשו מכל מקום אצטריך לקרא לאשמועינן וללמוד מיניה דעובר עליה משעת עשייה אע"ג דעדיין לא לבשו וכלל הענין דלא אצטריך קרא לאשמועינן דהקב"ה מבחין רמאתו אלא עיקר קרא אתא למילף מיניה היכא דתלה קלא אילן בבגדו עובר משעת עשיה זהו תמצית פירוש זה בדבור זה אלא שגם על הפירוש הזה יש להקשות דכיון דהסברא היא שאין אדם תולה קלא אילן בבגד של עצמו דלא שייך לרמות את עצמו א"כ הדרא קושיא לדוכתא למאי כתב לן קרא לאשמועינן לעבור עליו משעת עשיה ואיך ימצא שיתלה אדם קלא אילן בבגד של עצמו כיון דאין רמאות כלל בשל עצמו למה יתלה קלא אילן בבגדו כלל ועוד יש לדקדק דכיון דכתבינן דבבגד של אחרים הוי אתי שפיר דלרמות אחרים הוא עושה א"כ תקשה לך מנא לה להגמרא דקרא איירי דתולה קלא אילן בבגד של עצמו ומכח זה מוכרחים אנו לומר דאצטריך קרא לעבור עליו משעת עשיה דלמא אתי קרא בתולה קלא אילן בבגד ומוכרו לאחרים בשל תכלת ומרמה את הבריות דאצטריך שפיר כמו גבי רבית ושרצים דבסמוך וכמו שכתב הרא"ש דבתולה קלא אילן ומוכרו לאחרים בשל תכלת איירי ויש לפרש כוונת התוס' בענין אחר דלעולם התוס' ס"ל כפירוש הרא"ש דאיירי בתולה קלא אילן בבגד ומוכרו לאחרים דומיא דכל הני דשמעתין כמו גבי רבית ושרצים בסמוך והשתא עושה שתי דעות אחת שמרמה את הבריות וגוזל את הרבים שמוכר להם קלא אילן שהוא בזול שדמיו מועטים בשל תכלת שדמיו יקרים בתכלית היוקר ועוד שנית שהוא מבטל רבים ממצות ציצית וגורם שהלובשם עובד על מצות ציצית ואם כן קשה למה לי קרא דיציאת מצרים גבי מצות ציצית דהא כיון דכתיב יציאת מצרים גבי רבית דהקב"ה מבחין ומעניש את הרמאי דאין שם כי אם איסור רבית לחוד כל שכן בציצית דעושה ב' דעות כמו שכתבנו ולכך תירצו התוס' דמכל מקום אצטריך קרא גבי ציצית לעבור עליו תכף משעת עשיה והשתא עולה הכל כהוגן אלא שיקשה עלינו דלפי זה הא גבי שרצים נמי תקשה לך למה לי דכתב יציאת מצרים ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאים בשל טהורים הא אתי נמי במכל שכן מרבית דהא גבי קרבי דגים נמי עושה שתי רעות דגוזל את הבריות וגם מכשילן במאכל אכילת איסור שרצים דהא על כרחך קרבי דגים טמאים הם בזול ואיגם כ"כ ביוקר כמו קרבי דגים טהורים דאם לא כן למה מערב אותן וצריך לומר דלפי זה גבי קרבי דגים נמי אצטריך קרא לעבור עליהם משעת עשיה ואין להקשות תרתי למה לי דאין האיסורים דומין זה לזה דהא בלאו הכי כתב קרא גבי טומן משקלותיו במלח לעבור עליו משעת עשיה וכתב גם כן גבי ציצית יציאת מצרים לתולה קלא אילן בבגדו לעבוד עליו משעת עשיה אבל מכל מקום אי הוה גבי ציצית תרי איסורין כגון איסור גזלה וגם איסור דעובר על מצות ציצית כדלעיל על כל פנים הוה ילפינן מיציאת מצרים דכתיב גבי רבית במכל שכן כדלעיל ולכך הוכרחו התוס' לתרץ דאצטריך קרא לעבור עליה משעת עשיה ודברי ספר חכמת שלמה מה שכתב בפירוש דבור זה רחוקים הם בעיני כי אין לשון התוס' סובלתן וק"ל וע"ש:

רש"י בד"ה אפילו כו' דאורייתא היא יכין כו' הד"א:

תוס' בד"ה שתולה קלא אילן כו' ואע"ג דעובר כו' נ"ב רבתה התימה בדיבור זה כי מה בכך שעובר על מצות ציצית וכי משום זה לא יזהיר הש"י שלא יעשו ערמה בדבר כי הוא היודע להבחין וכן לעיל גבי מלוה ברבית ותולה בעובד כוכבים אע"פ שהוא עובר על כמה לאוין של רבית ואפ"ה כתיב ביה אני ה' ויש מפרשים דלא כתבה התורה אני ה' אם לא שמשמיע לנו חדוש בדין וגבי רבית אולי משמיע לנו דע"י עובד כוכבים שרי ודו"ק ולא נהירא דמהיכי תיתי לאסור ע"י עובד כוכבים מדאורייתא וגם דוחק לומר דמשמיע לנו חדוש דלמא כפשוטו הוא מזהיר שלא יעשו ערמה כי הוא היודע ועד הלא במשקלות כבר נשמע ונראה בעיני דכל היכא דכתיב אני ה' היינו להזהיר שאל יעשו ערמה לרמאות הבריות וגבי ציצית מה ערמה יש בדבר הלא עובר על מצות ציצית וא"כ יבטל מצות ציצית מעקרו אלא בודאי איירי שמוכרו לאחרים וכן איתא באשר"י ומוכרו לשם תכלת וא"כ הוא גוזל את הבריות ותלוי בלאו דלא תונו במקח וממכר ואיך תלוי הענין במצות ציצית ע"כ הוא אומר דמ"ה תלה במצות ציצית להודיע לנו שמעת התלי' שתלה בבגדיו לשם ציצית הוא עובר אפי' עדיין לא מכרם ודו"ק (עי' במהרש"א):

גמרא לא תגנובו כו'. לישנא דקרא בלשון רבים מיושב בהכי דסתם גונב למיקט ולתשלומי כפל גונב בפני הבריות דמגיד לחביריו שלא יחשדוהו לגנב ממש כ"כ בת"ח. ומה שהקשו אמה שאמרו בפ"ק דב"ב ברכת אובד עלי תבא שהיה גוזל שדה וכו' אכתוב שם אי"ה:

גמ' לטומן משקלות וכו'. אבל אמשקל גדול ולעבור עליו משעת עשייה אפשר דהתם לא אהני מעשיו עדיין דמסתמא המוכר יראה ויבין אבל טומן הוא רמאות שאינו ניכר בכמותו ומטעה הבריות לכך עובר עליו משעת עשייה או אפשר דנכלל בלאו דלא יהיה בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה וכו' דבפרשת כי תצא:

ברש"י בד"ה לא ימדוד וכו' המודד וכו'. ולא מפרש אאחד מן האחין דלישנא דגמרא הכי משמע דאל"כ הול"ל לאחד בימות החמה ולעצמו בימות הגשמים רק הגמרא גופיה אמאי לא מפרש הכי משום דנכלל בגזל אבל בלא תעשו עול במשפט לא נכלל:

בתוס' בד"ה שתולה קלא אילן כו'. כתב בספר חכמת שלמה רבתה התימה בדבור הזה כו' [כי מה בכך שעובר על מצות ציצית וכי משום זה לא יזהיר השי"ת שלא יעשה ערמה בדבר כי הוא היודע להבחין וכו'] ע"ש הדוחק שלשון תוספות אינו סובלו כלל ומהר"ם ז"ל האריך בזה בכפתור ופרח חוזר חלילה והעלה חרס בידו גם דברי מהר"ש יצ"ו דדוקא היכא שמכשיל חבירו כתב רחמנא אף שחברך לא ידע אני הוא שהבחנתי אבל ציצית שהוא בין אדם למקום לא שייך בזה אני ה' דבכל מצות לכתוב ג"כ יציאת מצרים אם עברו בסתר וע"ז כתבו דמ"מ אצטריך לעבור עליו וכו' ולהורות זה ע"ש ודלא כהרא"ש שכתב ולמוכרו לאחרים וגם זה דחוק והפשוט יותר מכל מה שכתבו הם נראה לומר דיציאת מצרים בכל אחד מורה על דבר וברבית אני הוא שהבחנתי וכו' עתיד ליפרע ממי שתולה מעות בעובד כוכבים אף שזה אין עבירה ועדיין לא עשה כלום עם כל זה אמר אני ה' הבוחן כליות ולב יודע מיד הכוונה ועתיד ליפרע וכן ממי שטומן משקלות דבכל זה עדיין לא עשה כלום אבל ממי שתולה קלא אילן בבגד שלו מיד עובר על מצות ציצית ולמה כתב יציאת מצרים בזה מ"מ אצטריך לעבור עליו משעת תליי' אף שלא לבשו. א"ל על פי' זה יציאת מצרים למה לי במשקלות מכח לאו גופיה במשקלות דמיותר נסתיים כדלעיל אפשר לומר אחר דכתיב יציאת מצרים מוקמי ליה ללאו אטומן דבלא"ה דלמא אמיקט וכו'. והר"ן מפרש כאן מכביד המשקל וקאי אלוקח ולעיל גורע [שהמלח שואב הלחלוחית ומיקל] ואמוכר מיהו לפי"ז לשון טומן לא מדוקדק שפיר וק"ל ולא ניחא להו פירוש האשר"י למוכרם וכו' דא"כ באונאה הו"ל למיכתב יציאת מצרים הניחא בשרצים דאי לאו דאסר ליה רחמנא קרבי דגים טמאים מ"ש קרבי טמאים מטהורים [ואין בו אונאה לולי האיסור] וק"ל. ועפ"י דעת האשר"י [יש לפרש דברי התוס'] כשבא למוכרו תולה בבגדו שיחזיקו העולם ציצית זה בתכלת ולכך תלאו בבגדו ואומר לכל תכל' הוא שיקנוהו ג"כ ממנו וע"ז כתבו ואע"ג דעובר וכו' ולמה לי ואומר תכלת הוא ורוצה להראות לעולם וכו' ועיין:

בתוס' בד"ה רבא אמר וכו'. עיין מה שהעיר מהר"ש יצ"ו בדבור זה מהתם בגמ' ועיין במה שאכתוב לקמן (בבא מציעא דף ס"ה ע"א) בגמרא:

גמרא לאו דכ"ר במשקלות ל"ל. ק"ל דלמא בא להזהיר אף אם מוזיל ליה בכדי חסרון המשקל ועושה כן להרגיל הקונים לבוא אצלו:

גמ' שם ובמשורה שלא ירתיח. עפרש"י ויל"פ כפשוטו ע"פ המבואר בס' הטבעיים דמשקה כשהוא חם מכיל יותר מכשהוא מצונן מפני התפשטות נקבי הפארו"ס אח"ז מצאתי שכוונתי בזה לפי' הערוך בשם ר"ח בערך רתח:

גמ' שם משורה שהיא א' מל"ג בלוג. בגליון ש"ס החד' הוגה מל"ו וכן הגיה המע"מ מגמרא דב"ב אבל הרמב"ם בפ"ח מהל' גניבה ה"ז כ' מל"ג והרד"ק ביחזקאל ד' העתיק א' משלשים בלוג:

רש"י ד"ה ע"כ רבית קצוצה. וכופין כו'. גם ריו"ח דל"ל כופין קרי רבית קצוצה דשם זה הונח על רבית דאורייתא:

תד"ה מות. ותו לא מצינו מיתה גבי ממון. מה יענו למות יומת דכתיב ביה דמשמעו בב"ד כמש"כ בסנהדרין (טו ב) ד"ה אימא:

למקט. נ"ב מלשון מקרא נקטה נפשי. ונקוטותם בפניכם. ונראה שהוא מהדגושים לגזרת החסרים. בשקל משא מגע מקח מפל בר. [דברי הגאון בזה זרים ונפלאים המה כי המשלים אשר הביא משא מגע כו' הוא מחפ״נ ושרש נקט בעברית ליתא והביא ראיה מן נקטה ונקוטותם אשר הנו"ן הוא מהנפעל ולא מהשרש ויש להאריך בזה אבל דבריו דחוים המה]:

"לֹא תִגְנֹבוּ", עַל מְנָת לְמֵיקַט (ויקרא יט, יא). הקשה הרב עיון יעקב ז"ל למה ליה למימר הא דכל שכן הוא אם אפילו לשלם תשלומי כפל שעושה לטובתו להנותו אסור ומכל שכן על מנת למיקט? ותירץ על מנת למיקט נמי לטובתו קאמר שיתכפר הצער על חטאיו עיין שם. והגאון חיד"א ז"ל תירץ שעושה לטובתו שיזהר בשמירת חפציו עיין שם. וקשיא לי בדבריו דלימוד זה ישנו גם בגונב על מנת לשלם תשלומי כפל דאז יתלמד לשמור ממונו דלאו כל שעתא מתרחיש ניסא שימצא הגניבה וירויח תשלומי כפל?
ונראה לי בס"ד דהוה אמינא עושה על מנת לשלם תשלומי כפל גריע טפי שראוי שלא יעשה כן דמחזיק עצמו לרשע לפני בעל הגניבה ולפני אחרים והתורה צותה וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵהֳ' וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר לב, א) אבל על מנת למיקט שגונב בצנעה ומחזיר אחר כך בצנעה שאין שום אדם מכיר בו הוה אמינא דמותר.

אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְּמִצְרַיִם בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר. מקשים הוה ליה למימר בין בכור לאינו בכור ולמה נקיט טיפה?
ונראה לי בס"ד כי המצריות היו מזנות הרבה ואפילו עם הבנים שלהם ויזדמן שהאשה שוכב בעלה מצד אחד ובנה רווק מצד אחד והיה במחשך מעשיהם שבא עליה בעלה והטיל בה שכבת זרעו וגוברת בה טומאת תאותה ופונה אל בנה השוכב בצידה השני ומזנה עמו ונמצא הוטל בכריסה זרע בעלה וזרע בנה בבת אחת ומי יוכל לידע איזה טיפה נקלטה במעיה שנתעברה ממנה? ורק הקדוש ברוך הוא ידע זאת שהטיפה של בנה נקלטה במעיה והעובר נוצר ממנה והוא בכור לאביו שהוא בנה הרווק והרגו הקדוש ברוך הוא במכת בכורות. ולזה אמר אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְּמִצְרַיִם בֵּין טִפָּה לְטִפָּה שההבחנה וההיכר הוא בטיפות שהיו במעיים שיש בהם טיפות של בעל וטיפות של בן הרווק שנכנסו בכריסה של אשה בזה את זה תכופין.

וּמִמִּי שֶׁתּוֹלֶה קְלָא־אִילָן בְּבִגְדוֹ, וְאוֹמֵר: תְּכֵלֶת הוּא. מקשים מאי רבותא דהאי רמאות במצוה זו של ציצית משאר רמאות שעושין במצוות אחרים כגון אינו רוצה להפסיד שכר כתיבת פרשיות של תפילין אלא מניח חתיכת נייר בבתים ואומר מזוזה היא ומביא חוטין לבן מן השוק ומניח בבגדו ואומר ציצית הוא וכן כיוצא בזה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רשב"י) דהסטרא אחרא יש לה אחיזה יותר בגוון שהוא כמראה תכלת אבל התכלת עצמו שהוא מדם חלזון שאנחנו מניחין בציצית הוא קדושה גדולה ולכן לא היה נוהג אלא בזמן בית המקדש כי הלבן והתכלת הם רומזים לבחינה עליונה עיין שם. ולכן הגוון שדומה למראה התכלת נקרא קלא אילן כי קלא [131] גימטריא ס"מ [סמא־ל=131].
והנה ידוע שהסטרא אחרא מתאוה להתדמות לקדושה כדרך הקוף שטבעו להתדמות לאדם וכן הוא מנהג הסטרא אחרא על כן כיון שזה עושה מרמה במצוה זו להביא קלא אילן שהוא חלק הסטרא אחרא דפלוני במקום תכלת שהוא קדושה גורם שתכנס הסטרא אחרא במקום הקודש ויתקיים מה שנאמר וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ (משלי ל, כג) כי זה נותן כח לסטרא אחרא להתלבש במלבושי כבוד ח"ו ולכן עונו גדול יותר משאר מרמות שעושים בשאר מצות מפני שזה הרמאות בקלא אילן שהוא חלק פלוני ששם נאחז כי לכן קלא הוא מספר ס"מ ולכן נפרע ממנו על זאת יותר משאר רמאות דשאר מצות.
ובזה מדויק המאמר באומרו שֶׁתּוֹלֶה קְלָא־אִילָן בְּבִגְדוֹ וְאוֹמֵר 'תְּכֵלֶת הוּא' הכונה בשביל שאמר תכלת הוא נמצא קרא שם תכלת שהוא בקדושה על קלא אילן שהוא סטרא אחרא והרי זה כקורא את הכלב בשם המלך.

אִלְמָלֵא הֶעֱלִיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר זֶה, שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין בִּשְׁרָצִים, דַּיִּי. קשא מאי רבותא דשרצים משאר טומאות ואיסורים שנצטוו בהם ישראל בתורה בצאתם ממצרים?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בחומת אנך על פסוק אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר (ישעיה סו, יז) דאיתא במדרש שוחר טוב (מזמור י"ח) אליהו זכור לטוב שאל את רבי נהוראי מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא שקצים אמר לו לצורך נבראו שבשעה שהבריות חוטאים הוא מביט בהן ואומר מה אלו שאין בהם צורך אני מקיימם אלו שיש בהן צורך על אחת כמה וכמה עיין שם.
וכל זה הקל וחומר שיש בו סנגורייא לישראל הוא רק אם ישראל יהיו נבדלין משקצים ורמשים דאז נמצא אין בהם צורך אבל אם אין נבדלין מהם הרי יש בהם צורך דאוכלים אותם ובטל אותו קל וחומר, נמצא איכא רבותא טפי לישראל ותועלת גדולה בהבדלתם משקצים ורמשים כי בזה יהיה להם קל וחומר להצילם מן הפרענות.
ועוד נראה לי בס"ד כי מצרים נקראת עֶרְוַת הָאָרֶץ (בראשית מב, ט) כי היתה מצד טומאתה פסולת וזוהמא של חלק הארץ ודומה בזה לשרצים שהם פסולת וזוהמא של חלק בעלי חיים לכך תלה הפרשתם של ישראל והבדלתם משקצים להבדלתם ועלייתם ממצרים.
ולפי זה מה שאמר הכתוב אֲשֶׁר הֶעֱלִיתִי רצונו לומר שנעשה עילוי ומעלה גדולה לישראל במצוה זו של הבדלתם והפרשתם מאכילת שקצים ורמשים ועל זה יבוא לנכון המשל דאמרו רבותינו ז"ל במדרש לרופא שנכנס אצל חולה אחד אמר לו לא תאכל דבר זה ולא תאכל דבר זה ונכנס אצל חולה אחר אמר לו אכול מה שתרצה ומדברי הרופא הבינו שחולה הראשון לחיים וחולה השני למיתה בר מינן לכך הקפיד על הראשון ולא הקפיד על השני וכן על ישראל הקפיד וצוה שלא לאכול שקצים ורמשים ודבר טמא ועל העכו"ם לא הקפיד.

גמרא מה טעמא דר"י. מ"ט דר"א. לכאורה קשה אי דסברא החיצונה דרבית קצוצה יוצאה לא בעי טעמא. ואם מסברא החיצונה אינו יוצאה לא בעי מ"ט דר"י. והיה נראה כפי המבואר בפ"ב דתמורה דלרבא דאמר כל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני. מהראוי דר"ק יוצאה. ולמאן דס"ל א"ע מהני מהראוי דא"י אלא דמסיק התם דאיכא סברא לכאן ולכאן מקראי וכדהכא. וא"כ י"ל הא דבעי מ"ט דר"י היינו דלמה דקיי"ל כרבא היה הדין דיוצאה. ומה דבעי מ"ט דר"א היינו דבעי לאסוקי דדברי ר"א לכ"ע אף לאביי באופן דבעי לאסוקי דפלוגתא דר"י ור"א בין לאביי בין לרבא מש"ה בעי הטעם דתרווייהו דמסברא י"ל דתלי' באביי ורבא. וביותר י"ל דהא דפריך מ"ט דר"א ולא ניחא ליה בטעמא דרבא דא"ע לא מהני דלהך טעמא גם אבק רבית יהא הדין דיוצאה. דגם מלתא דרבנן בכלל דא"ע לא מהני כמ"ש האחרונים גבי קונה בשבת. אע"כ דלאו מה"ט אתינן עלה. ולזה משני דילפי' מקרא דוחי אחיך עמך. והא דבאמת דגם לרבא דא"ע לא מהני אבק רבית א"י היינו מהא דדרשי' לברי' לא אזהר. מזה מוכח דהכא ברבית הוא דא"ע לא מהני דמיד שקבל קנאה. ואפי' בע"ח לא הוי רק דמוטל עליו עשה להחזיר הרבית מש"ה אבק רבית דליכא עשה אינו יוצאה:
גם י"ל דמאי דפרכי' מ"ט דר"א היינו דמסתמא קאמר אף דאתרו ביה דיוצאה בדיינים ויקשה הא קיי"ל בכל מקום דמלקא לקי ממונא לא משלם. וה"נ נימא הכא ואף דלס"ד כל כמה דלא ידעי' קרא דוחי אחיך עמך דמיניה ילפי' דלברי' לא אזהר הדין דלא זכה כלל ברבית כי יש גזילה בידו. כמ"ש תוס' ב"ק (דף קיב ע"א) וא"כ ל"ש בי' אינו לוקה ומשלם כיון דהוי בעינא כמו דקיי"ל במחתרת. מ"מ הא סתמא קאמר אף בנאבד הרבית מידו דצריך לשלם מכיסו. ובזה יקשה הא אינו לוקה ומשלם. והא דפרכי' מ"ט דר"י היינו דר"י סתם קאמר אף בלא אתרו, א"כ דסתמא קאמר אף אם הרבית קיים דברשות הבעלים קאי. וק"ל:

תד"ה רבא אמר. לא בא אלא ליישב וכו'. ע' במהרש"א. לפענ"ד בפשוטו ניחא דלמסקנא דקיימי' תנאי היא לא מדייקי' לומר דאיידי דתנא סיפא בדידהו אלא קיימי' בפשוטו דדיוקא הא אביהם חייב להחזיר. דהאי תנא סבר באמת דיוצאה בדיינים. א"כ אף דרבא לעצמו סבר דא"י. מ"מ ס"ל דהך ברייתא ס"ל דיוצאה. וא"כ ממה דיורשים אינן מחוייבים להחזיר נפשוט דרשות יורש כרשות לוקח והיה מהראוי לפסוק עכ"פ לענין זה כהברייתא. ולזה דחו דלברי' לא אזהר ופשוט. (ודע דלישנא דתוס' ב"ק (דף קיב ע"א) במ"ש ולכך אינם חייבים להחזיר דמע"פ אינו גובה מהיורשים. לשון זה תמוה דהא קיי"ל מע"פ גובה מהיורשים והיה להו לומר עדים דהמעות אלו הם מטלטלין ואינם משתעבדים) ובעיקר מלתא מבואר בסוגיא דב"ק הנ"ל במה דבעי רמב"ח להוכיח דרשות יורש כרשות לוקח דמי. והי' ס"ל דהמלוה לא זכה הרבית וכגזילה אצלו. לכאורה קשה למה דאיתא בח"מ (סי' צו סי"ג) בשם ת' גאון דאשה שלוותה אם תודה שממון ההלואה מצוי בידה משתלם המלוה ממנה. וע' בב"י שם דה"ה אם ההלואה בעצמו אינו בעין אלא מה דאתי מחמתייהו הוא בעין. ולמד מזה דיש לזה קדימה לשאר בע"ח כיון דשלו עדיין הוא בעין דאף דאין נקנה להלוקח ורק דמים הוא חייב ע"ש. ולמד כן מדברי הרי"ף פרק המקבל דמדמי לה לעסקא א"כ כי היכי דבלוותה גובה מבעלה אף דהוי כיורש ולוקח מ"מ כל שהמעות הלואה עדיין בעין גובה מלוה. א"כ ה"נ מהראוי בלוה שמת והלואה עדיין בעין דגובה מהיורשין אף דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ה"מ כי היכי דגובה מהבעל ה"נ גובה מיורשים. א"כ מה בכך דרשות יורש כרשות לוקח דמי הא אביהם כשאר בע"ח והמעות שנקנה לאביהם עדיין בעין. בזה י"ל דזו גרע דבעלמא דמה שזוכה רק מכחה כגון בעל ויורשים בזה בבעין צריכים לשלם. אבל הכא דאביהם לא זכה בזה כלל והיורשים המה הקונים מדין שינוי רשות והוי כיתומים שקנו מטלטלין.
אמנם לפ"ז יהא מוכרח דתוס' לא ס"ל כתשו' גאון (ומה דנקטו בקושייתם דאף אם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי'. הא אביהם זכה כשקיבל. והיורשים ירשוהו ואמאי גובה מהם הא מע"פ אינו גובה מהיורשים. או כמש"ל מטלטלי דיתמי לא משעבדי. ועדיפא היה להו להקשות דמה בכך דרשות יורש כרשות לוקח דמי הא באמת זכה אביהם במעות כשקיבל מהלוה, וא"כ המה באו מכחו וכיון דהמעות עדיין בעין לשתלם מהם ואולי דלא פסיקא להו להקשות בכח מדין זה. ולזה קושי' רק בדרך ממנ"פ) דמה הפרש יש בין אי רשות יורש כרשות לוקח או לא. הא בין כך וב"כ אביהם זכה במעות ונעשה רק בע"ח. ולפי תירוצם ניחא דלא זכה אביהם דהוי כגזל בידו. ושפיר י"ל כנ"ל כיון דהם זוכין מחמת עצמם מכח שינוי רשות הוי כיתומים שקנו מטלטלים. ויעויין בתשו' צמח צדק סי' קט"ז שהשיג על הב"ח דמדאמרי' להכי קרא לי' עסקא דמשמע דוקא בעסקא כיון דאין רשאי לאבדו. אבל בעלמא אע"ג דהוא בעין דהוי מטלטלין דיתמי מחלק שם בין זה לההוא דתשובת גאון הנ"ל דבעל אין לו זכות בממון אלא דאחרים הוא כיון שהוא בעין וממילא יטול הבע"ח ע"ש. והיינו דעכ"פ יש חילוק דיורשים דזוכים מעצמם משל אביהם זוכין גם בהלואה אף דהמעות בעין. אבל גבי בעל לא תקנו לו לזכות בשל אחרים במה שהוא בעין. ועדיין ל"ע לדינא. ובעיקר דברי תוס' שכתבו דרבא לעצמו ס"ל דרבית קצוצה א"י. הוא תמוה דהא מסוגיא דלקמן (דף סה ע"א) רבא אמר הלכתא מפקי' מיניה מבואר דס"ל לרבא דיוצא בדיינים. ויותר היה נ"ל לתרץ דרבא דאמר הכא מיתורא דקרא שמיע לי' ואליבא דר"י קאמר וליה לא שמיע ליה, וצע"ג:

לא תגנובו למ"ל ע"מ למיקט. הרמב"ם פסק ע"מ למיקט הוא דרבנן וק' לא תגנובו למ"ל ויראה דס"ל לרמב"ם דמוקמי' קראי יתירא לאפושי לאוין ולקוברו בין רשעים גמורים אע"ג דליכא מלקות וכביבמות ל"ג ב' דהרי אשכחן לאו בנשך לאו באוכל לאפושי לאוי אע"פ שאין לוקין שהרי יוצאה בדיינין וכמבואר להדיא לקמן ס"ב א' ורבא דאמר לאו בגזל למ"ל ולא ניחא לי' לאוקמא בלאוי יתירא לטעמי' אזל דס"ל בסמוך ר"ק אינה יוצאה בדיינין א"כ גם בריבי' נכפלו הלאוין ללקות שמנים ולא ניחא ליה להמציא לאוין הרבה בלא מלקות ולטעמי' דרבא פריך לא תגנובו למ"ל ומוקי לי' בע"מ למיקט אבל למאי דקי"ל דר"ק יוצאה בדיינין וליכא מלקות בריבית ולא נכפלו הלאוין אלא לקוברו בין רשעים גמורים א"כ ה"נ נימא כן ולא תיקשי א"כ דלי"ל לרמב"ם הך דרבא א"כ גם לא תגזול אצטריך לגופי' ולא לכובש ש"ש ורמב"ם כ' שהכובש ש"ש עובר נמי משום לא תגזול עי' ח"צ הנ"ל:

שתולה קלא אילן בבגדו. ערא"ש וכל המפרשי' והנלע"ד דלכאורה ק' כיון שאינו אלא מאנה חברו שמוכר לו קלא אילן במר דתכלת ובאונאה גופי' לא כתי' יציאת מצרים א"כ מ"ש בהך אונאה דכתי' בי' י"מ ולא דמי לקרבי דגים דלקמן דמלבד שמביא חברו לאכילת איסור עוד בה אונאה יתירה דקי"ל המוכר לחברו אי' דאורי' אעפ"י שאכל ושבע צריך להחזיר לו מעותיו דה"ל כאלו לא אכל כלל וה"נ גבי קרבי דגים והיא אונאה גדולה משא"כ בקלא אילן הלא עכ"פ חברו יוצא ידי ציצית דלא יהי' אלא לבן ומה שביטל מצות תכלת פטור מזה שהרי טרח לקנות תכלת ומה לו לעשות יותר נמצא שאין כאן אלא כשארי אונאת ממון וק' דהא באונאה לא כתיב י"מ ולתרץ זה צ"ל דמילתא יתירא עביד שבבגדו שהוא לובש למצות ציצית תלה קלא אילן להטעות שלא יבואו לבדוק דיש בדיקה אם הוא תכלת או קלא אילן כמבואר פ' התכלת ע"כ תלה בבגד של עצמו כדי להטעות את הבריות ומש"ה חייב טפי ולזה הוקשה לתו' א"כ אינו יוצא י"ח תכלת שהרי הוא ידע שאין זה תכלת וביטל בשאט נפש מ"ע של תכלת ופשיטא שהקב"ה יפרע ממנו וע"ז תי' לחייב משעת תלי'. שוב הראו לי שלזה רמז במהרמשי"ף ואולי כיון למה שכתבתי:

מכאן ואילך ר"ק. פירש"י וכופין אותו ב"ד אם תובעו בחייו עט"ז סי' קס"א ובח"מ סי' ט' הוציא מלשון רש"י דאם לא תובעו אינו חייב לשלם וכבר מחו לי' מאה עוכלי בכנה"ג ועי' בקצה"ח שם שדחה כל דברי ט"ז בטוב טעם מיהו מ"ש כנה"ג דרש"י כ' תובעו משום אורחא דמילתא צל"ע הא בש"ע שם פסק דיין שלקח שוחד חייב להחזיר אם תובעו וכ' סמ"ע ולא דמי לריבי' דחייב להחזיר אפי' בלא תביעה שא"ה דכתיב קרא וחי אחיך עמך א"כ מבואר דבתובעו לא תלי' כלל בריבית קצוצה ועיקר רבותא דר"ק הוא שצריך להחזיר אפי' לא תובעו ואיך פרש"י ההיפך אם תובעו. והנה עי' תמורה בעי ש"ס למימר דאיכא ביניהו דאביי ורבא ר"ק לאביי דכל מה דא"ר ל"ת מהני ר"ק אינה יוצאה בדיינין ולרבא דלא מהני יוצאה בדיינין ודחי הש"ס מפלוגתא דאביי ורבא אי זוזא מחזיר או גלימא מחזיר ומסיק בקראי פליגא כבשמעתין וא"כ ק' אתו' דשמעתין דפשיטא להו דרבא ס"ל ר"ק אינה יוצאה בדיינין הא הש"ס דחי מהא דגלימא מחזיר דאביי ס"ל ר"ק יוצאה וה"ה לרבא עכנלע"ד דהיה ק' לרש"י קו' זו ועוד איך אמר רבא ע"כ ר"ק הא לרבא גם ר"ק אינה יוצאה בדיינין מש"ה פרש"י כשתובעו וס"ל לרש"י דלמ"ד אי עביד לא מהני נמצא מה שהלוה נותן להמלוה ברצונו הטוב ומקנה לו הריבית זה הקנין לא מהני מידי וכשיתבעהו צריך להחזירו לו וכן מזה הטעם צריך הדיין להחזיר השוחד כשתובעו שהקנין שהקנה לו הבע"ד את השוחד לא מהני ולזה לא צריך קרא וחי אחיך עמך ואפי' למ"ד ר"ק אינה יוצאה בדיינין וילפי' לי' מקרא לחיים ניתן ולא להשבון מ"מ קרא לא אתי' אלא שהקב"ה לא נתנו למ"ע של השבון כמו בגזל דאיכא מ"ע והשיב ומינתיק הלאו ואפי' לא יתבענו מ"ע עליו להשיב אבל הכא לא כי לחיים ולמורא ניתן ולא להשבון אבל לא פקעה תביעתו של זה כיון שלא קנאו דהרי לא מהני וא"כ א"ש דאמר רבא גלימא מחזיר לכשיתבענו זה ואמר נמי הכא ע"כ ר"ק שיכופו ב"ד כשיתבענו משא"כ אבק ריבית דאפי' יתבענו לא יחזיר לו אע"ג דבעלמא גם באי' דרבנן לא מהני כדאמר ר' יוסף פ' הכותב מ"מ הכא מיעקרא הכי אתקין כיון שמרצונו נתנו לו. וראה ודקדק בלשון רש"י שאמר שב"ד כופין ולא אמר לשון הש"ס יוצאה בדיינין והיינו טעמא שהרשב"א כ' דמלשון יוצאה בדיינין משמע שאין יורדין לנכסיו אלא שכופין אותו לקיים מ"ע של וחי אחיך ובב"ק ביאר יותר דקרא דוחי בא להקל עליו ולהקנות לו את הריבית דאי לאו דקנאו לא שייך לצוותו וחי אחיך עמך שהרי שלו הוא מחזיר אע"כ שהתורה הקנה לו הריבית כמו שאמר ר"י אם אין בע"ח קונה משכון צדקה מנין ומש"ה אין הבנים חייבי' להחזיר דהאי קרא מורה לנו שקנאו ורק מ"ע של וחי ולא נצטוו הבנים ע"ש. נמצא לפי דברי הנ"ל מ"ד ר"ק אינה יוצאה בדייני' ולא דרש וחי אחיך חמיר טפי דנהי כשלא תובעו אי"צ להחזיר כלל מ"מ כשהלה תובעו ב"ד יורדין לנכסיו להוציא את של חברו מידו שהרי להך מ"ד לא הקנתו לו תורה והרי הוא כשוחד דכשתובעו יורדין לנכסיו ומוציאין ממנו וגם כשמת מחוייבי' הבנים להחזיר כשתובעו בחייו ויכין רשע וילבש צדיק כשלא תובעו בחייו ומש"ה כ' רש"י ב"ד כופין אותו פי' ויורדין לנכסיו. והא"ש הא דמשני רבא בהגוזל לדידי' אזהר רחמנא והיינו משום דרמי ב"ח אמר זאת אומרת ר"י כרשות לוקח לכ"ע אמר הכי דמסתמא מיירי בשתובעו ואמאי לא יחזרו הבנים ולא היה לרבא שום דחי' למדחי זה אלא לומר דאתי' בריתא כהך תנא דר"ק יוצאה בדיינים מוחי אחיך ולעומת זה קנאו לגמרי שלא יחזרו הבנים אבל למ"ד ר"ק אינה יוצאה בדיינים לא יתיישב הבריתא אלא אם נאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי. ובזה י"ל נמי ק' גי"ת ארש"י דב"ק צ"ד ב' דמפרש הבריתא משום ר"י כרשות לוקח דלא כרבא ותי' גי"ת משום דמרא דשמעתא הוא ר' יוחנן וס"ל ר"ק אינה יוצאה בדיינין והק' מ"ל א"כ הא גם אבוהון אינו חייב להחזיר ולהנ"ל א"ש דבתובעו חייב האב להחזיר וגם הבנים לולי דר"י כרשות לוקח. ובזה ניחא מה שהק' פ"י לקמן דפריך והני בכבוד אביהם מי מחייבו דלמא איירי שלקח ריבי' בשוגג ולפי הנ"ל א"ש דמסתמא מיירי שתובעו וא"כ למ"ד כל מה דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני לא משני הש"ס מידי ה"ה דאביהם נמי לא חייב להחזיר אדרבא הם ואביהם יחזירו אלא דהש"ס קאי למ"ד מהני ולא נחית למימר הניחא ולמ"ד לא מהני מאי איכא למימר משום דבלא"ה פרי' מבריתא אחרת ומסיק תנאי היא מ"מ דברי הש"ס לקמן לא אזלי אלא אי אמרי' אי עביד מהני וכ' תו' בתמורה דבעבירה בשוגג כ"ע מודים דלא מהני משום דאי הוה ידע לא הוה קונה ולא מקנה וא"כ ע"כ מיירי במזיד ושפיר הק' הני בכבוד אביהם מי חייבי. ובפירכא שני' מברייתא מחזירין הו"מ לשנוי' בשתובעו אלא א"כ ע"כ צ"ל אי עביד לא מהני והדר תיקשי בריתא קמייתא וע"כ הוצרך לשנוי' תנאי היא ולעולם כנ"ל. ולפ"ז לקמן ס"ב ב' ומאי ר"ק וכר"א הומ"ל לכ"ע ובשתובעו אלא משום דהל' כר"א אמר הכי ומזה ראי' להפוסקי' דמביאי' ראי' משם דהל' כר"א ויש דוחים דלר"ס אמרו הכי ולדדהו לא ס"ל ולפי הנ"ל דהומ"ל בשתובעו ומדאמר' כר"א ש"מ ס"ל כן:

רבא אמר מגופי' דקרא שמיעא לי'. יל"ד טובא אהי קאי רבא אי אגופי' דקרא דמייתי ר' יצחק דהיינו בנשך נתן כו' א"כ מה הוסיף הרי גם ר"י הוציא מזה הקרא ורש"י הרגיש בזה ואמר מגופי' דקרא משמע בהדי' ר"ל שמפורש יותר טפי ממה שדרש ר' יצחק וזה עיקור חסר והל"ל בהדיא שמיעא לי' ואי קאי אראב"א דאינו צריך לאתויי קרא דתורה דמגופי' דקרא דנביאי' שמיעא לי' אתמהה הלא טוב יותר לאתוי' מקרא דתורה ועוד אמאי קרי להאי גופי' דקרא יותר מהאי קרא דתורה וצ"ע לכאורה והנלע"ד דזה הכריח לריב"ן לומר דלמורא ניתן לצאת י"ש ורצונו דודאי לא רמיזא כולי האי בקרא דלמורא ניתן ולא להשבון דכמה פעמים נאמר בתורה ויראת מאלקיך אך עיקר סמיכתו אקרא דר"י וחי' לא יחי' למיתה ניתן ולא להשבון דבתרי קטלא לא קטלינן אלא ראב"א בא להוסיף דנהי דלא ניתן להשבון מ"מ למורא ניתן לצאת י"ש יחזיר דזה לא נשמע מקרא דר"י ואתא רבא למימר דגם זה דמחייב לשלם לי"ש נפקא מגופי' דקרא דלא ניתן להשבון מאותו קרא עצמו מבואר דצריך לי"ש דהוקשו לשופכי דמים ושופכי דמים כשחייבי' ממון ופטורים משום קים לב"מ חייבים עכ"פ לי"ש כדלקמן צ"א א' ברש"י ותוד"ה בבא לי"ש. ואין להשיב א"כ בלא רבא נמי מקרא דר"י וחי' לא יחי' נפקא דמשלם לי"ש י"ל דהתם ה"א שהוא המית האיש בלקחתו ריבית וע"ז לא שייך תשלומין אבל הכא הוקש לשופך דמים שחייב ממון ג"כ מיהו רש"י לא פירש כן ועי' היטב בסנהדרין פ"א א' וצ"ע בתו' שם ד"ה וכתי' כו' ע"ש:

בתוספות בד"ה שתולה קלא אילן בבגדו. ואף על גב דעובר על מצות ציצית מ"מ איצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה עכ"ל. כל מפרשי תוספות האריכו בזה הדיבור וביותר תמצא בחידושי מהר"ם ז"ל אמנם לענ"ד דברי התוס' מבוארין כפשטן דקשיא להו בשלמא בריבית ומשקלות שעיקר עונש הלאוין שלהם מסור לבית דין להוציא הגזילה ממנו בדיינים ואף למ"ד דריבית אין יוצאה בדיינים הרי עונשו מסור לב"ד להלקותו דתו לא מיקרי לאו הניתק לעשה וכל זה במי שחטאו ידוע אבל בתולה מעותיו בעכו"ם או טומן משקלותיו שאין עונשו מסור לב"ד הוצרך הכתוב לומר דאפ"ה ב"ד של מעלה אין מנקין אותו ועונשו מסור לשמים שהוא המבחין במצרים כו' משא"כ הכא בציצית שהיא מצות עשה אם כן מקשו התוספ' שפיר ל"ל קרא דיציאת מצרים דמילתא דפשיטא היא שכך עונש יש במי שלובש קלא אילן כמו העונש של מי שאינו לובש ציצית כל עיקר וע"ז כתבו דאיצטריך לעבור עליו משעת תלייה כנ"ל ברור בכוונת התוס' ודו"ק:

מיהו הרא"ש ז"ל כתב דהאי שתולה קלא אילן בבגדו היינו שמוכרו לאחרים בחזקת תכלת ופירושו נ"ל מוכרח שהוא אליבא דהלכתא דהא קי"ל תכלת אינו מעכב את הלבן ובדיעבד יוצא בלבן לחוד ותכלת דכתיב באורייתא היינו למצוה מן המובחר ואם כן לפ"ז קשה ל"ל קרא דיציאת מצרים בציצית דהא קלא אילן לא גרע מיהא מלבן כדאיתא להדיא בפ' התכלת אי לאו משום גזירה ע"ש ואם כן מדאורייתא שרי לכתחלה לעשות קלא אילן אלא שאינו מצוה מן המובחר כמו תכלת ואם כן לא שייך שום רמאות בזה אע"כ דמיירי במי שמוכרו לאחרים וק"ל:

בפרש"י בד"ה עד כאן יכין רשע כו' שאם מת והניח לבניו כו' והכי תני לה בתוספתא עכ"ל. ובסמוך פירש"י יכין האב שהוא רשע וימות ולא יהנה והבן כו' עכ"ל וצ"ע למה לא פירש כמו כן כאן שלא יהנה האב ובסמוך לא היה לו לפרש כלום. ויש ליישב דכאן לא שייך לפרש כן דאם כן מאי מקשה ע"כ ותו לא דוודאי הכי הוא דע"כ יכין רשע שלא יהנה אבל מכאן ואילן לא שייך יכין רשע דבאבק ריבית נהנה הרשע עצמו ומש"ה נזהר רש"י לפרש כן והיינו משום דבאמת עיקרא דמילתא אילבש צדיק קאי וזה שכתב רש"י והכי תני לה בתוספתא פי' דשם מוכח דאבן קאי דלענין שיהא האב חייב להחזיר ויכין רשע שלא יהנה לא משמע מידי בתוספתא דאדרבא משמע להיפך דקתני התם מלוה בריבית שעשה תשובה חייב להחזיר מת והניח לבניו אין חייב להחזיר ועל זה נאמר יכין רשע וילבש צדיק ואם היה דבר מסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם עכ"ל התוספתא ואם כן משמע לכאורה דדוקא משום תשובה חייב להחזיר ולא מדינא ואף על גב שיש ליישב אליבא דמ"ד יוצאה בדיינים דהא דקתני ועשה תשובה משום סיפא נקטיה דבכה"ג שייך לחלק בין דבר מסויים לשאר דברים דאף ע"ג דעשה תשובה אפ"ה אין חייבים להחזיר משום כבוד אביהם אלא דווקא בדבר מסויים אבל כשלא עשה תשובה דלא שייך כבוד אביהם פשיטא שאינן חייבים להחזיר שום דבר אלא דמ"מ לענין הוא עצמו לא מוכח מידי אע"כ דעיקרא דמילתא אילבש צדיק קאי ומש"ה מקשה שפיר ע"כ ותו לא אבל למאי דמשני אלא אפי' עד כאן פרש"י שפיר דריהטא דלישנא הכי הוא אפי' עד כאן דחמור דאמרינן ביה יכין רשע שלא יהנה וחייב להחזיר אפ"ה ילבש צדיק ומה שהכריח לרש"י לפרש כמ"ד יוצאה בדיינים יבואר בסמוך ודו"ק:

בגמרא אלא אפי' עד כאן יכין כו' ויש לתמוה דאם כן מאי ענין זה לכאן על מה שרוצה לתרץ דוקיא דלישנא דמתני' ונראה בעיני דמשום דעיקר החילוק בין ריבית דאורייתא לריבית דרבנן רוצה לומר עכשיו דריבית קצוצה יוצאה בדיינים משא"כ באבק ריבית כדפרש"י להדיא בד"ה ע"כ ריבית קצוצה והוכרח לפרש כן דאל"כ לאיזה ענין קאמר ע"כ ריבית קצוצה אי משום דזה דאורייתא וזה דרבנן הא כבר קאמר הכי לעיל ע"כ של תורה כו' אע"כ דעכשיו בא לחדש ולומר מה בין של תורה לשל דבריהם שזה יוצא בדיינים וזה אינו יוצא כן נ"ל ביישוב לשון רש"י ומשום דלכאורה נראה שאם היה הטעם בחזרת הריבית משום דה"ל גזל גמור כדמשמע קצת לעיל בסוגיין גבי ל"ל דכתיב לאו בריבית וכמ"ש התוספ' בפרק הגוזל בתרא דף קי"ב דה"ל נתינה בטעות אם כן לפ"ז לא היה מקום לחלק בין ריבית קצוצה לאבק ריבית דכיון שאסרו חכמים אבק ריבית ה"ל נמי נתינה בטעות דהפקר ב"ד הפקר אלא דבאמת חזינן דטעם חזרת הריבית לאו משום השבת הגזילה הוא דאל"כ אמאי ילבש צדיק דבגזל גמור הבנים נמי חייבים להחזיר וקרא קאמר וחי אחיך עמך משמע דלבריה לא אזהר רחמנא וע"כ דלאו גזל הוא אלא שהתורה חייבתו להחזיר ומש"ה באבק ריבית פטור לגמרי כן נ"ל המשך הענין ודו"ק:

שם בגמרא אמר ר' יצחק מ"ט דר' יוחנן כו' לכאורה יש לתמוה אמאי לא קאמר דטעמא דר"י דאזיל לשיטתו דס"ל בפרק אלו נערות דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם והכא כיון דאיכא כמה לאוין בריבית ס"ל לר"י דאיכא מלקות ומש"ה לא משלם דקי"ל אין לוקה ומשלם. ונראה בעיני דהא דקאמר רבי יוחנן בעלמא מילקא לקי ממונא לא משלם היינו דווקא היכא שהלאו אינו מחמת הפקעת ממון חבירו כגון מוציא שם רע ועדים זוממין ואונס ומפתה משא"כ היכא שהלאו בא מחמת ממון לא שייך מלקות כלל דה"ל כגזל דגלי קרא בהדיא והשיב את הגזילה וכן הוא מן הסברא דאטו משום מלקות של זה נפקיע ממונו של זה שכנגדו כיון דממון גמור אית ליה גביה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות סנהדרין דכל לאו שניתן לתשלומי ממון אין לוקין עליו וע"כ אין הטעם משום לאו הניתק לעשה דהא קתני התם כללא בפני עצמו וכן כל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו ומה שלא כתב באמת הטעם בגזילה משום לאו הניתק לעשה מבואר אצלי ואין כאן מקומו יעדתי לפרשה בעזה"י בפ' אלו הן הלוקין דף ט"ז כי שם מקומו ע"ש בתוספות ואם כן המקשה דהכא דמקשה מאי טעמא דר"י דע"כ ס"ל דמסברא חיצונה ודאי משמע דאיסור ריבית הוא משום גזל כדקאמר רבא לעיל ואם כן ממילא יש לומר דניתן לתשלומין ולא למלקות אי לאו דמייתי מקראי ובזה נתיישב ג"כ דבלא"ה קשה מאי קאמר מ"ט דר"י ותיפוק ליה כיון דדריש וחי אחיך עמך לכדר"ע אם כן לא מצי סבר כר"א דהא ר"א מצריך ליה קרא להכי ולפמ"ש א"ש דמסברא חיצונה וודאי משמע דניתן להשבון משום גזל ואליבא דר"א יבואר בסמוך ועוד יש ליישב קושיא ראשונה דאי ס"ד דמשום מלקות פטר ליה מתשלומין אמאי פסיקא ליה מילתא הא זימנין דליכא מלקות כגון דלא אתרו ביה אלא שהראשון נ"ל עיקר ודו"ק:

בתוספות בד"ה רבא אמר כו' אף ע"ג דרבא משני כו' לאו משום דס"ל כר"א דהא הכא דריש כר"י אלא לא בא אלא ליישב כו' עכ"ל. והא דלא ניחא להו לפרש להיפך אפילו תימא רבא כר"א ס"ל והכא טעמיה דר"י מפרש אפשר דלישנא דרבא הכי דייק להו מדקאמר מגופא דקרא שמיע ליה משמע דדרשא פשוטה היא בעיניו ואם כן מסתמא לא פליג א"נ דעיקר דיוק התוספות מהא דמסקו דלא קבע התלמוד דרשא דוחי אחיך עמך בסמוך משמיה דרבא. ולולי דבריהם היה נ"ל דגם בזה אין ראיה דלעולם אימא לך רבא כר"א ס"ל דריבית ניתן להשבון ולאו מטעמיה מוחי אחיך אלא מסברא דהא אסיק רבא לעיל דמדאסרה תורה ריבית ואונאה ילפינן בהצד השוה דטעם שניהם שוה שכן גוזלו ועיקר גזל מינייהו ילפינן וקרא דלא תגזול מוקי לה לכובש ש"ש ואם כן דריבית ואונאה גזל גמור נינהו ממילא ניתנו להשבון דקרא דוהשיב את הגזילה עלייהו נמי קאי והיינו טעמא דלא מצריך הש"ס קרא לענין חזרת אונאה אלא משום דמהאי סברא היה נראה דאף אם מת והניח הריבית לבניו מחוייבים להחזיר כמו בגזל וכן באונאה אליבא דמ"ד מלוה ע"פ גובה מן היורשים מש"ה מצריך רבא קרא דוחי אחיך עמך לענין שהבנים פטורים והיינו מגזירת הכתוב משא"כ בסמוך קאמר רב נחמן בר יצחק דעיקר הטעם דר"א בהשבון הריבית לאו משום גזל הוא אלא מקרא דוחי אחיך והטעם יבואר בסמוך ומשום הכי לא קבע הש"ס הטעם בשם רבא כן נ"ל. לולי דברי התו' שלא פירשו כן ודו"ק:

בגמרא אמר רב נחמן ב"י מ"ט דר' אלעזר כו' ולפי מ"ש בסמוך דמסברא חיצונה משמע דריבית ניתן להשבון דה"ל כגזל אי לאו דרבי יוחנן יליף מקרא דאינה יוצאה אם כן יש להקשות מאי מקשה מ"ט דר' אלעזר דלמא מסברא יליף לה כיון דלא דריש קראי דרבי יוחנן וליכא למימר דהיא גופא קשיא ליה לתלמודא קראי דר"י מאי עביד להו הא ליתא דאם כן אף למאי דמסיק דיליף לה מוחי אחיך עמך אכתי ה"ל לאקשויי והני קראי דר"י מאי עביד להו אע"כ שזה אין נראה להש"ס קושיא משום דכיון דפליגי תלתא אמוראי בטעמיה דר"י ואם כן ע"כ צ"ל שכל אחד מהנך אמוראי דריש לאינך קראי למילתא אחריתא ואם כן פשיטא יש לנו לומר דר"א ס"ל ככולהו לענין זה דמוקי לכולהו הנך דרשי למילתא אחריתא ואם כן הדרא קושיא קמייתא לדוכתא. ויש ליישב עפ"י מה שדקדקו הפוסקים הביאם הנימוקי יוסף בשמעתין דהא דקאמר ר' אלעזר לשון יוצאין בדיינים היינו שהדיינים כופין אותו לקיים מצות עשה דוחי אחיך אבל מ"מ אין הב"ד יורדין לנכסיו כמו בשאר גזל מדלא קאמר חייב להחזיר ע"ש וכן הוא בש"ע י"ד סי' קס"א ואם כן מקשה שפיר מ"ט דר"א דהא ליכא למימר משום דחשיב ליה גזל דאם כן אמאי נקיט לשון יוצאה בדיינים הל"ל חייב להחזיר דהוי משמע שיורדין לנכסיו וכן אם מת חייבין הבנים לשלם אע"כ דבאמת לא חשיב ליה גזל ואפ"ה קאמר דיוצאה בדיינים ומש"ה צ"ל דהכי יליף לה מקרא דוחי אחיך עמך כו' כי היכי דניחי וממילא משמע שאין זה אלא מצות עשה ומש"ה אין יורדין לנכסיו וכן אם מת שאין חייבים להחזיר ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דאי ס"ד דריבית ה"ל גזל גמור משום זכיה בטעות אם כן אבק ריבית נמי דלאחר שאסרו חכמים ה"ל זכייה בטעות והדר ה"ל גזל ומדמחלק ר"א בין ריבית קצוצה לאבק ריבית ע"כ דלאו גזל מיקרי ודו"ק:

לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי וכו'. כתב הרב ישרש יעקב ז"ל וא"ל דרבית והונאה מותרין לגוי ולאו דגניבה איתיה גם לגוי ומרן פ"א דגזילה כתב דאינו עובר בל"ת ואשתמיטיתיה דרבינו פ"א דגניבה כתב דעובר בל"ת ולדבריו קשה מאי פריך לאו במשקלות למה לי והלא אצטריך דאם שקל לגוי חסר עובר בל"ת וצ"ע עכ"ל בקצור ואפשר לומר דלא אפשר דאתא לגוי דקרא כתיב לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו ומשו"ה לא אמר דאתי לגונב גוי דאיש בעמיתו כתיב. ומה שהקשה בסוף נראה שהוא לדעת מרן דאינו עובר בל"ת ולק"מ דמאן דסבר הכי ה"ה לשקל חסר לגוי. ולהר"מ דגזל גוי עובר בל"ת ל"ק דכתיב איש בעמיתו. דמכח רז"ל סבר הכי ויש לישב וכעת אין ספר אצלי:

לא תגנובו ע"מ למקט. כתב הרב עיון יעקב ואי תקשי ולאו כ"ש הוא אם לשלם תשלומי כפל שעושה לההנותו אסור כ"ש למקט י"ל דלמק' נמי לטובתו שיתכפר בצער על חטאיו עכ"ל ולא נהירא דמי עשאו כלי כפרה לכפר על חטאיו ומה ידע אם יש לו יסורין אחרים או כמה שיעור הכפרה ואע"ג דזה כתב הרב לס"ד אינה נראה. והפשוט הוא דהו"א דרך בדיחותא ולשעה קלה שרי קמ"ל א"נ דעושה לטובתו שיזהר בשמירת חפציו קמ"ל:
והריטב"א ז"ל בחידושיו לבתרא כ"י על מ"ש שם דף ה' ע"א זיל אייתי קיבורא דאהיני כתב דאם הוא עושה כדי להוציא דינו לאור שרי ע"ש ולכאורה ק"ק דהתם כבר ידע דרוניא לא יניחנו ולא יקח כלום ובכה"ג דוקא שרי ואין חידושי הריטב"א ז"ל אצלי:

למה כתב י"מ ברבית ומשקלות וציצית אני הבחנתי וכו'. כתבו התוספות תולה קלא אילן אף דמבטל מצות ציצית לעבור עליו משעת תליה והקשה הרב ישרש יעקב ז"ל דתקשי להו ברבית ובמשקלות ת"ל דעובר על ל"ת ולא מצי לתרוצי לעבור משעת עשיה דבלאו י"מ מקשינן במשקלות גזל מעליא הוא ותירץ לעבור משעת עשיה א"כ י"מ דכתיב ביה למאי אצטריך וצ"ע עכ"ל ואפשר לישב דרבית ומשקלות חוטא שני חטאות אחד לה' שציוה שלא יעשה ואחד לחבירו. ותולה מעותיו בגוי אינו מצער לחבירו כי לא ידע שהם שלו וכן טוען משקלותיו לא ידע ובודאי שמה שחוטא לה' יענש אך ס"ד דהחטא שמצער לחבירו יפטר דחבירו לא ידע להכי קרא כתב י"מ להענישו על מה שחטא לחבירו והוא לא ידע. אך בציצית שלא חטא לחבירו רק להקב"ה כבר יש לו עונש ואמאי כתב י"מ ותירצו התוספות משעת עשיה ולהכי י"מ לטפויי אתא. אמנם י"ל בפשיטות לקושיית תוספות דיש לו עונש על שמתבייש מהבריות שלא יאמרו שאינו מקיים ציצית ואינו בוש מה' ולכן יש לו עונש חדש מלבד ביטול מצות ציצית. ועמ"ש הרב עיון יעקב ברבית משום עבד לוה וכו' ולא נהירא ע"ש ודו"ק:

(סא ב) שלא יטמין משקלותיו במלח.—לפירש"י המלח מכביד ולהרמב"ם (הל' גניבה פ"ח ה"ז) המלח מחסיר. וכן כתבו התוס' (ב"ב פט ב) בשם ר"ת ושכ"ה בירושלמי. והנה לפנינו בירושלמי ליתא, אבל איתא בתוספתא שם פ"ה (כ"ש בהגהות הרש"ש שם). ואולי כך יש להגיה בתוס' שם.