כדאמר רב חסדא כו'. לקמן בפרק מי שמת דאמר רב יהודה אמר שמואל שכ''מ שכתב כל נכסיו אע''פ שקנו מידו אם עמד חוזר ומשמע הא אם מת מקבל מתנה קנה ואע''פ שכתוב קנין בהך מתנת שכיב מרע לא אמרי' שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ומקשינן מינה התם לשמואל דאמר מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין לא ידענא מאי אידון בה דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ושטר של שכיב מרע אינו קונה עד לאחד מיתה ואין שטר לאחר מיתה ומשני התם במיפה את כחו ההוא דרב יהודה אמר שמואל ואין הקנין מגרע כח השטר של שכיב מרע שלא הקנה לו אלא ליפות את כחו ואמרינן היכי דמי מיפה את כחו אמר רב חסדא וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא כלומר אינו אלא תוספת בעלמא ליפות את כחו: הלכה כותבין ונותנין. לאחר מיתה במיפה את כחו כרבי יוחנן דאמר תבדק והכי מוקמינן ליה בהדיא להא דשמואל במיפה את כחו לקמן במי שמת: מתני' הכותב נכסיו לבניו. בריא שרוצה לישא אשה ואינו רוצה לשעבד נכסיו לאשתו פן יפסידו בנים שיש לו מאשתו ראשונה ורוצה לכתוב להם נכסיו לאחר מותו אלא שיאכל פירות בחייו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דמשמע מהיום יהא קנוי לך הגוף לבדו ולאחר מיתה תהא נגמרת המתנה שתאכל גם הפירות לאחר מיתתי אבל בלא מהיום לא נתן להם כלום דאין מתנה לאחר מיתה דבההיא שעתא אין לו חלק בהן שיוכל להקנותן: ר' יוסי אומר אינו צריך. לכתוב מהיום וטעמא מפרש בגמרא: גמ' גט ואינו גט. דשמא כך אמר מעכשיו יהא גט אם אמות או דלמא מהדר קא הדר ביה ואין גט לאחר מיתה הלכך הויא ספק מגורשת ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם: חולצת. דלמא לא הוי גט: ואינה מתייבמת. דלמא הוי גט ונמצא לוקח גרושת אחיו וחייב כרת והכא נמי הוה לן למימר דמתנת ספק היא ולא קנו ומשני התם גבי גט לא שייכי בה שתי מתנות כי הכא דנימא מקצת הגט מהיום ומקצתו לאחר מיתה כדאמר גבי מתנת קרקע הלכך מספקא לן אי תנאה הוי כו' כדפרישית אבל הכא איכא לאו לאוקמי תרוייהו שפיר דהכי קאמר ליה גופא: יום ופירי לאחר מיתה וכיון דאיכא למימר הכי לא נתכוין לא לתנאי ולא לחזרה דהכי משמע טפי: זמנו של שטר. שכתב בתחלתו בכך וכך בשבת אמר לכו פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני לפלוני בני לאחר מיתתי: מוכיח עליו. שמאותו זמן התחילה המתנה דאי לא תימא הכי זמן שנכתב בשטר בחנם נכתב אלא ודאי להקנות מאותו היום נכתב והכי הלכתא כרבי יוסי דאם כתב לאחר מיתה קנה אע''ג דלא כתב מהיום דהא אמר רב הלכה כר' יוסי ואע''ג דאמר בפרק המגרש (ניטין דף פה:) אתקין רב בגיטין מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו הואיל ולא איתמר בהדיא התם בגיטין הדר ביה רב מהא דאמר הלכה כרבי יוסי אלא אתקין אית לן למימר לגבי גט אשה הואיל ואין בו דבר קנין משום הכי הוא דאתקין לרווחא דמילתא משום חומרא דעריות אבל גבי ממונא הלכה כר' יוסי כי י''ל כי לא אמר רב הלכה כר' יוסי אלא בשטר שיש בו קנין וראינו בדברי הגאונים ז''ל שאמרו הכי נהיגי במתיבתא כר' יהודה אפילו בממון כתקנת רב בגיטין ואילו היתה קבלה בידם כי הלכה כר' יהודה לא היו מניחין הלכה ומפרשין מנהג (ועוד) שלא אמרו כי הלכה אפילו בממון כחקנת רב בגיטין אלא נהגו וי''ל דכיון דחזו: סוגיא דשמעתא לקמן כר' יהודה נהגו כוותיה כן פי' רבינו חננאל גאון ותפוס דברי רבי יוסי גבי ממון דהא ר''נ דהלכתא כותיה בדיני הוא דבעא מרבה בר אבוה אלמא סבירא ליה לר''נ הכי: בהקנאה מהו. בשטר שכתוב בו קנין מי פליג ר' יהודה ומצריך למכתב מהיום ומשום הכי קמבעיא ליה דאיכא למימר דבשטר מתנה בלא קנין פליגי כגון שכתב שדי נתונה לך לאחר מיתה ומסר לו את השטר וכדקיימא לן דקרקע נקנה בכסף או בשטר או בחזקה: אקנייה וקנינא מיניה לא צריך. זהו שכותבין בכל שטר שכתוב בו קנין שני קנינין אחד בתחלת השטר וכך אמר לנו הוו עלי עדים וקנו . ממני וכתבו וחתמו והיינו אקנייה שהקנה לעדים בקנין סודר לזכות לו למקבל מתנה ואחד בסוף השטר וקנינא מן פלוני לפלוני ככל מה דכתוב ומפורש לעיל כו' כדאמר לקמן בגט פשוט (דף קסא:) צריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה והלכך אם כתוב בראש השטר אקנייה ובסיפא כתוב וקנינא היינו ייפוי כח דמשמע שני קנינין הוא הקנה וגם אנו קנינו ממנו וקנין יתירא הוא ייפוי כח לקנות מהיום אבל אם כתב בראש השטר וקנינא ובסופו אקנייה משמע קנין אחד דפרושי קא מפרש וקנינא מיניה והיאך שהרי הקנה לנו ואמר כך וכך אני נותן לפלוני כן נראה שיטה זו בעיני ועיקר ואין לפרש שכתב בשטר שני דברים הללו ביחד דאקנייה וקנינא מיניה דא''כ אמאי משוה חילוק בין אקנייה וקנינא מיניה לקנינא מיניה ואקנייה לישוי חילוק בין היכא דכתב שני לשונות קנין להיכא דלא כתב אלא אחד: דאנן לא ידעינן. אין רוב חכמים בקיאין בחילוק לשון זה: וספרי ידעי. בתמי' דאמרי לכך נתכוונו ולא צריך למכתב מהיום: ובדוכרן פתגמי. היינו שטר עדות בלא קנין זכרון דברים ולא זכרון קנין והיינו כר''נ דאמר הקנאה אינו צריך: אתון הכי מתניתו לה. בלשון בעיא כדאמרן לעיל בעי רבא מר''נ כו' והכי קיימא לן דאפילו לרבי יהודה לא צריך לכתוב מהיום בשטר שיש בו קנין: מתני' הכותב נכסיו לבנו. הוא הדין לאחר: לאחר מותו. היינו מהיום ולאחר מיתה: האב אינו יכול למכור. לאחר הגוף והפירות לגמרי מפני שכתובין לבן הגוף מעכשיו ופירות לאחר מיתה: הבן אינו יכול למכור. לגמרי בחיי האב: מפני שהן ברשות האב. לאכול פירות אלא בין שניהן יכולין למכרן לגמרי מעכשיו שהאב ימכור פירות והבן ימכור הגוף: מכר האב. סתמא מכורין לפירותיהן ללוקח עד שימות האב אבל לכשימות האב יטול הבן גם גוף גם פירות או הוא או הבא מכחו ל''ש מת האב בחיי הבן ול''ש מת הבן בחיי האב שהפירות מכר האב אבל הגוף קנוי לגמרי לבן משעם שכתב לו האב וכשמת הבן ואח''כ האב ויש לו בנים לאותו הבן הן יורשין את כחו: מכר הבן. בחיי האב אין ללוקח פירות עד שימות האב שהרי הוא כבן אבל כשימות האב יש לו מיהת ללוקח גוף ופירות וכגון שהבן קיים אבל מת הבן ואח''כ מת האב פלותא היא בגמרא אם קנה לוקח אם לאו: גמ'

אקנייה וקנינא מיניה לא צריך. פי' בקונטרס אחד בראש השטר ואחד בסוף השטר כדאמר דצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה וקשה דהא אין למדין משיטה אחרונה והא א''כ למדין דמשום הכי לא מצריכין לכתוב מהיום:

כדאמר רב חסדא. בפרקין דלקמן היינו יפוי כח דכתב וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא כלומר לבר מן המתנה שאני נותן מקנה אני בקנין כדי ליפות כחו: הכי נמי להכי כותבין דאמר אף כתובו כלומר ליפות כחו בעלמא כתבו לו שטר:

הלכה כותבין ונותנין. גבי שכיב מרע אפי' לאחר מותו הואיל דבאמירה מקנה:

הכותב. בריא כל נכסיו לבנו בין הבנים או לבניו וריבה לאחד ומיעט לאח' דבלשון מתנה רשאי ואינו רוצה שיהא שלו אלא לאחר מיתה צריך לכתוב מהיום ולאחר מיתה דאם לא כתב מהיום הוי שטר לאחר מיתה:

ר' יוסי אומר אינו צריך. כדמפרש בגמ':

והא תנן האומר לאשה הרי זה גט מהיום ולאחר מיתה אינו גט. דאין גט לאחר מיתה:

ואם מת חולצת. דאינו גט:

ולא מתייבמת. דאיכא למימר נפל עליה ריח גט. אלמא דכי האי גונא לא הוי גט מתנה נמי הואיל דאמר ליה מהיום ולאחר מיתה אמאי קונה הא משתכח דההוא שטר מתנה אינה נגמרת אלא לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה:

אמר אביי לעולם הוי מתנה היכא דאמר מהיום כו' והתם גבי גט משום הכי אינו גט לאחר מיתה משום דמספקא לן אי ההיא אמירה דקאמר (מהכי) מהיום אי תנאה גמור הוי כלומר מדקאמר מהיום את מותרת לכל אדם והוי גט. או חזרה הוי דאיכא למימר הואיל שאמר לאחר מיתה כלומר מהיום אני נותן לך גיטך כדי שתהא מותרת לאחר מיתתי. ואיכא למימר קודם מיתה חזר בו מאותו גט ואין גט לאחר מיתה ומשום דמספקא לן הכי גבי גט אזלינן לחומרא ואינו גט אבל הכא גבי מתנה גופה של קרקע ושל נכסים קני ליה מהיום ופירא לאחר מיתה והשתא גובה מיהא מחיים הוי וחשיבא מתנה:

שזמנו של שטר מוכיח עליו. שכתב בו כך וכך לבריאת עולם בכך בחודש נתן פלוני לפלוני מתנה זו הואיל שהזמן מחיים הוא כתוב מוכיח על השטר וכמאן דיהיב מחיים דמי ולא צריך למכתב מהיום ולאחר מיתה:

בעא מיניה רבא מרב נחמן אליבא דר' יהודה דאמר צריך למיכתב מהיום ולאחר מיתה בהקנאה מהו. כלומר אם הקנה לו בקנין מהיום מהו. מי אמרינן הואיל דהקנה לו מחיים קנה ולא צריך למיכתב ליה מהיום ולאחר מיתה. או דלמא אע"ג דהקנה לו מחיים לא סגי דלאו הכי: אמר ליה אם הקנה לו מחיים לא צריך למיכתב ליה מהיום ולאחר מיתה:

אקנייה וקנינא מיניה לא צריך. אקנייה שנתנה לו ושוב וקנינא מיניה משמע שתלה המתנה בקנין. כלומר כי היכי דקנינן מחיים מתנה נמי מחיים אי כתב הכי לא צריך למיכתב מהיום אבל אי כתב בה וקנינא מיניה ואקנייה שתלה הקנין במתנה דמשמע דאחר הקנין היתה המתנה אי לא כתב ליה מהיום הוי משמע דמתנה היתה לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה:

מי איכא מידי דאנן לא ידעינן. מה בין אקנייה וקנינא מיניה ומה בין וקנינא מיניה ואקנייה וספרי דכתבי שטרות ידעי. והא שום ספרא לא בקיאי בהני מילי:

לא צריך. למיכתב מהיום ולאחר מיתה הואיל דכתב ביה קנין כל קנין מחיים הוא לדברי הכל. אלא אי לא כתב ביה קנין וכתב ביה דוכרן פתגמא דהוה באנפנא בכך וכך פליגי ר' יהודה ור' יוסי דר' יהודה סבר הואיל דלא כתב קנין אע"ג דכתב בשטר כמנהג כל השטרות שכתוב בהן זכרון עדות לא סגי אי [לא] כתב בהו מהיום ולאחר מיתה משום דהוה שטר מתנה לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה. ור' יוסי סבר הואיל דכתב ביה זכרון עדות בהדיא סגי משום דזמנו של שטר מוכיח עליו דמחיים הוה:

אתון הכי מתניתו לה. בלשון בעיא בעא מיניה רבא מר"נ:

אנן בלשון מימרא מתנינן ליה. אמר רב נחמן אם הקנה לו אינו צריך לכתוב מהיום ולאחר מיתה:

כתב נכסיו לבנו. שיהא שלו לאחר מיתה הגוף והפירות ועד שהאב חי הפירות של אב מכר האב מכירים הפירות ללוקח עד שימות האב:

מת הבן בחיי האב. דלא באו ליד הבן לא קרקע ולא פירות:

מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה הוי. איכא דקשי' ליה אמאי לא אמרי' תפוס לשון ראשון, ולא קשיא דאי תנאה הוי תרווייהו תפסינן לכולי עלמא ולשון ראשון בלבד אי אפשר לתפוס דאי חזרה הוי מצי הדר ביה. ורבינו שמואל [נ"א – ורש"י] ז"ל תירץ יפה מה שאמרו תפוס לשון ראשון או לשון אחרון בפירושיו.

הכי אמר רב הלכה כר' יוסי. קשיא לרבינו הגדול ז"ל הא אתקין רב בגיטין מיומ' דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי (גיטין פה,ב), וניחא ליה התם איסורא והכא ממונא, וכן כתב הרב ר' שמואל ז"ל.
ואיכא דקשיא ליה, והא התם בגיטין (ע"ב א') אקשינן מהא דרבה בר אבוה חלש וכו' אלמא אפי' לענין גט סבר לה כר' יוסי ולא קשי' דאנן הכי קאמרינן כיון דאיסורא הוא חשש רב לספקא שלא לעשות בה מעשה אע"ג דסבר לה כותיה אי נמי חייש דילמא איכא דסבר לה כרבנן ופסלי ליה לגיטא ולאפוקי נפשין מפלוגתא תקון כי ההיא דאמרי' בכתובות (כ"א א') בקיום השטר והא דאמרי' לאפיקי מדר' יוסי כלומר שלא לסמוך על דברי ר' יוסי, וזה הביעור נכון.
אבל מה שאמר רב נחשון גאון ז"ל נהדר ביה, לא דאיק דהא התם בגיטין אקשי' מהא דרבה בר אבוה אלמא לא הדר ביה ורבינו הגדול ז"ל חשש לרב נחשון גאון ז"ל במס' גיטין ודחה לר' יוסי ואפשר שסמך על מה שאמרו ר' יהודה הנשיא הורה ולא הודו לו כל סיעתו ואמרי לה כל שעתו.

בהקנאה מהו. פי' הרב רבינו הגדול ז"ל בשטר שכתוב בו קנין דמשעת קנין שעבד נפשיה ואליבא דרב יהודה ומינה שמעינן לר' יוסי היכא שאין כתוב בו זמן.

אקנייה וקנינ' מיניה לא צרי'. פי ה"ר שמואל ז"ל דהאי וקנינ' מינה בשיטה אחרונה כתבי ליה וקשיא הא אין למדין משיטה אחרונה וי"א כיון דכתיב מההוא ענינא לעיל גמרינן מינה ואינו מדוקדק שהרי טעמא דמילתא מפני העדים המרחיקין שיטה אחד לפיכך אין ללמוד ממנה כלום אלא לאו שיטה אחרונה ממש קאמר שאין למדין ממנה וסוף השטר קרי הכי.

אתמר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין. ובמיפה את כחו. והכין אסיקנא לקמן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנב, ב).

אבל הכא הכי קאמר גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה. ואם תאמר בגט אשה נמי הכי קאמר גופא מהיום ומעשה ידיה לאחר מיתה. בירושלמי (ה"ט) בעו לה ואמרו לא מצינו אשה לאחד ומעשה ידיה לאחר, ומיהו בעיא היא בגיטין חוץ ממעשה ידיך מהו ולא איפשיטא. ושם כתבתיה (גטין פה, א ד"ה גמ' בעא מינה).

היינו טעמא דר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. שמעתי מפי מורי הרב ז"ל, דדוקא כשצוה האב לכתוב בו זמן, הא כתבוהו העדים מדעת עצמן לא. ומיהו עכשיו שנהגו כל כותבי שטרות לכתוב בהן זמן מיום כתיבתן וזה לא מיחה בידם הרי הוא כאלו צוה להם לכתוב, דיודע הוא שכותבין, ולולי שגמר ליתן מהיום מוחה היה להם בפירוש.

בעא מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו. כתב הראב"ד ז"ל, דמשמע דאליבא דרבי יהודה בעי לה, דאילו לרבי יוסי אפילו בלא הקנאה אינו צריך, דהא זמנו של שטר מוכיח עליו, אל(י)מא סוגייא דשמעתא כרבי יהודה. ובמסכת גיטין בפרק המגרש (גיטין פה, ב) נמי גרסינן אתקין רב בגיטא מיומא דנן ולעלם, ואמרינן מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, אלמא הלכה כרבי יהודה. ואם כן (דקשי') [תקשי] דרב אדרב, דכאן פוסק כרבי יוסי. ותרץ דהתם לגבי גיטין אתקין לכתחלה לרוחא דמילתא, דאי קאי [בי דינא] דסבירא ליה כרבי יהודה לא לפסליה. ואי משום סוגיא דהכא, לא דחינן הלכה פסוקה משום סוגיא. ואי נמי בשטר שאין בה זמן קא מיירי דליכא מוכיח.
ויש מי שאומר דרב הדר ביה מהא וראה דברי רבי יהודה והיינו דאתקין בגיטין כותיה. וליתא, דהא אקשינן בגיטין בפרק מי שאחזו (גיטין עב, א) מהא דרבה דרב כרב הונא, דאלמא לא הדר ביה, אלא הא דאתקין בגיטין לכתחלה אתקין לרווחא דמלתא, כדאמרינן, והכי קאמר, מיומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי דלא נסמוך עליו, וכדאמרינן נמי התם, ולעולם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מדרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר [את אשתי] מהו, דאמר ליה כיון דפסקא פסקא. וקיימא לן הכי.
[הא דאמר רב פפי אקנייה וקנינא מיניה לא צריך קנינא מיניה ואקנייה צריך, קשיא לי, אי סבירא ליה סתמא מעכשו משמע קנינא מיניה ואקנייה אמאי צריך, ואי לאו מעכשו משמע אקנייה וקנינא מיניה אמאי קנה, כיון דאינה להקנאה אלא] לאחר זמן, ההיא שעתא הא הדר סודרא למריה, וכדאמרינן בנדרים פרק השותפין (נדרים מח, ב). וניחא לי, דקנין סתם ודאי הוו כמעכשו וקני, אבל במפרש לאחר זמן לא, דהא קאמר בהדיא לאחר זמן, וקא סבר רב פפי דלא הוי כמהיום ולאחר מיתה אלא כ[מ]פרש הריני מקנה לך לאחר מיתה בסודר זה, דלא קני. ומיהו אסיקנא דאפילו הכי כל שקנו מידו הרי הוא כמהיום ולאחר מיתה, דמשעת קנין נתן הגוף ומשייר הפירות כל ימי חייו.

המשנה התשיעית ויתחיל בה בביאור החלק הששי ואמר על זה הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אינו צריך אמר המאירי הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה פירוש אע"פ שבשכיב מרע כתבנו שאין צריך בה מהיום שכיב מרע הוא מפני שתקנו בו שיהו דבריו שבעל פה ככתובים וכמסורין כלומר כאלו נכתב השטר ונמסרו הנכסים בידו מעכשו שיקנה אותם לכשימות המצוה וכשמת לו המצוה נתגלה הדבר למפרע שמחייו נמסרו ובאו הנכסים לידו והילכך בין שיש שם כתיבה בין שאין שם כתיבה אין צריך בה מהיום שהרי כמסורים בידו מהיום הם ומהיום אין מועילה בהם ולא מוריד אבל מתנת בריא אם לא כתב בה מהיום נמצא שלא הקנהו כלום עד לאחר מיתה ואחר מיתה כבר פקע רשותו ובא לרשות היורשים ומתוך כך צריך שיכתוב בה מהיום ולאחר מיתה שנמצא שהגוף קנה מחיים דברי ר' יהודה ויש מפרשים אותה דוקא בדאמר קני גופה מהיום ופירא לאחר מיתה ואין נראה כן כמו שכתבנו בראשון של מציעא בסוף סוגיא של משנה השמינית ר' יוסי אומר אינו צריך שמאחר שיש זמן בשטר זמנו מוכיח שמהיום הקנה שאלו לא הקנה לו הגוף מהיום למה כתב זמן בשטר והרי זמן זה לא הועילו כלום שאם יקנה אותם אח"כ לאחר ודאי יקנה האחרון אחר שלא יקנה זה הגוף מהיום הא ודאי לא כתב זמן אלא להודיע שמהיום מקנהו הגוף ואינו יכול להקנותו עוד לאחר והלכה כר' יוסי שהרי בגמ' פסק רב הלכה כר' יוסי ואע"פ שבמסכת גיטין פרק המגרש אמרו שהוא בעצמו התקין בנסח הגט מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי ממונא מאיסורא לא ילפינן וכן הסכימו רוב גאונים ומ"מ מקצתן חששו לה ופסקו כר' יהודה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

במסכת גיטין התבאר ששכיב מרע שאמר לאשתו הרי זה גיטיך אם מתי או הרי זה גיטיך מחולי זה או הרי זה גיטיך לאחר מיתה אינו כלום שאין גט לאחר מיתה אמר מהיום אם מתי מגורשת לכשימות אמר מהיום ולאחר מיתה הרי זה ספק מגורשת ואם מת חולצת ולא מתיבמת שהדבר ספק אם זה שאמר ולאחר מיתה הוא תנאי כעין שכתבנו באם מתי או חזרה כלומר שחזר ממה שאמר מעכשו ולא גמר בדעתו אלא לאחר מיתה שמא תשאל מה ענין שלשון זה ר"ל מהיום ולאחר מיתה נסתפק לנו בגט אם תנאי אם חזרה ולענין כותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה אין אנו מסתפקין בו לענין חזרה כלום טעם הדבר מפני שהאשה אין בה פירות עד שנאמר שהגוף הקנה לה מעכשו והפרי לאחר מיתה א"כ כל שהוא משייר אינו משייר אלא בגוף ואין זה כריתות אבל מתנה הואיל ויש בה פירות כל שהוא משייר אינו משייר אלא בפירות וזהו שאמרו בתלמוד המערב במתנה כתב בה מהיום מתנה ברורה היא לאיזה דבר כתב לו לאחר מיתה לשייר בה אכילת פירות בגיטין כתב לה מהיום כרות הוא לאיזה דבר כתב לה לאחר מיתה לשייר בו את הגוף:

שטר שכתוב בו קנין ר"ל שקנו ממנו במתנה זו לאחר מיתה אף לר' יהודה ולדעת הפוסקים כמותו אין צריך בה מהיום הואיל ויש שם זמן וקנין שאף ר' יהודה לא נחלק עליו אלא בשטר שאין בו קנין אלא זכרון דברים שהיה בפניו בזמן פלוני שאמר לנו פלוני כתבו שטר לפלני שנתתי לו שדה פלני לאחר מיתה וכיוצא בזו שלדעת ר' יהודה אין הזמן בא בכאן אלא דרך זכרון אימתי נמסר להם עדות זו אבל כל שיש שם זמן וקנין אין צרך בהם למהיום כלל אף לדעת ר' יהודה או לדעת הגאונים שפסקו כמותו ולא סוף דבר שכתבו העדים תחלה ואקנייה ואח"כ וקנינא מיניה שהוא הלשון הברור שמספרין אז תחלה שהקנה לו ואח"כ מעידים שהם קנו ממנו כדרך שכותבין בשטרות יודעים אנו וכו' וקנו ממני ובסוף השטר כותבין וקנינא מיניה אלא אפילו כתבו תחלה וקנינא מיניה ואח"כ ואקנייה שהוא לשון שאינו ברור מ"מ קנין הוא:

הרבה מפרשים כתבו בסוגיא זו דברים שאינם מהם שכתבו שאף לדעת הפוסקים כר' יהודה כל שאין בה מהיום קנה לאחר מיתה ואין צרך למהיום אלא שלא יוכל לחזור ומהם שכתבו שאף בקנין צריך מהיום ואף בכל מיני הקנאה שבעולם כגון שאמר לו לך חזק וקני לאחר מיתה ולא אמרו לדעתם בהקנאה היאך אלא בסתם ר"ל שלא כתב בה לא מהיום ולא לאחר מיתה ואף חכמי הדורות שלפנינו נסכמים בזו והוא תמה גדול:

המשנה העשירית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ואמר על זה הכותב נכסיו לבנו לאחר מיתתו האב אינו יכול למכור מפני שכתובין לבן הבן אינו יכול למכור מפני שהם ברשות האב מכר האב מכורים עד שימות האב מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה הניח תלושין הרי הם של יורשים אמר המאירי הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו ר"ל מהיום ולאחר מיתה האב אינו יכול למכור מכירה מוחלטת שהרי גוף הנכסים קנוי לבן מהיום כמו שביארנו למעלה ואין לאב בהם אלא קנין פירות והבן אינו יכול למכור גם כן מעכשו להעמידם ביד הלוקח מעכשו שהרי הן ברשות האב ויש לו בה קנין פירות כל ימי חייו מעתה מכרן האב הרי הם מכורין למה שיש לו בו והוא שעומדין ביד הלוקח עד שימות האב ואע"פ שמכירה מוחלטת מכר והלוקח ירד בה על דעת גוף ופירות לעמד בידו לעולם ונמצאת מכירה בטעות מ"מ המכר מכר למה שיש לו בו ונזקק עמו לדין על מה שאין לו בו ומכרו שכל המוכר דבר אע"פ שנמצא שמכר יותר ממה שלא היה בידו למכור מ"מ המכר מכר לענין מה שיש לו בה והאחר נזקק לו לדין על מה שמכר לו יותר ממה שלא היה לו בה ומ"מ כשימות האב הבן בא ומוציא מידם ואפילו מת הבן בחיי האב ולא הניח יורש שנמצא אביו יורש מן הדין ואח"כ מת האב והיורשין תובעין מצד האח שהלקוחות יכולות לומר כבר נעשה האב יורש משזכה בהם זכינו בהם אף אנו שהרי הוא מכרם לנו במוחלט וכבר הוחלטו בידו קודם לכן ומ"מ אם לא מכרם מכירה מוחלטת אלא מה שיש לו בהם ואח"כ מת הבן בחיי האב בלא יורש ונעשה האב יורש וזוכה בגוף הנכסים מכח נחלה משונה של בן ואח"כ מת האב הרי יורשיו מוציאים מידם ואין הלוקחים יכולים לומר כל זכות שתבא לידו מכר שאין אומרים מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו אלא במכר דבר שאינו שלו שנמצא שלא הקנהו כלום אבל זה כבר חל המכר על מה שמכר וזכות זו דבר אחר הוא ואינו ממין מה שמכר ואף מקצת גאונים הסכימו שאפילו פירט ואמר הריני מוכר כל זכות שתבא בה לידי או כל מה שאני עתיד לקנות בו או אפילו פירט ואמר שאם חס ושלום יפטר בנו בחייו בלא יורש ויבא הגוף לידו שהוא מוכר הכל אין זה כלום שזהו מה שאירש מאבא שאין בין מה שאירש מאבא למה שאירש מבני אלא שזו נחלה מתוקה וזו נחלה מבוהלת ויש חולקים בזו ולהם ראיה רמוזה בתלמוד המערב שבפרק הכותב בשמועת מכרה היא ומת הוא אלא שאין בה הכרח:

מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב ומ"מ כשימות האב קנה לוקח ואין כאן טענה ממה שאירש מאבא הואיל והיה הגוף קנוי לו מעכשו הא בחיי האב מיהא אין הלוקח יורד בה כלל והאב תולש ומאכיל למי שירצה אלא שהלקוחות מוחין בידו שלא לקלקל בגוף הקרקע ואם מת האב והניח שם פירות תלושין הרי הם של יורשיו ואין הלקוחות זוכים בהם ויראה מכאן שהמחוברים זכה בהם הבן לאחר מיתת האב או הלוקחים ממנו והקשו עליה בגמ' ממה שאמרו שמין את המחובר ללוקח ר"ל ללוקח מן האב ואין הבן נוטלם אלא בדמיהם על פי השומא ופירשוה כאן בבנו כאן באחר שאם לא מכר האב מה שיש לו בה ר"ל קנין הפירות ומת האב הרי הבן זוכה בכל הפירות המחוברים ואין שאר היורשים נוטלין בהם כלום שדעתו של אב קרובה אצל בנו ומאחר שהגוף שלו מוחל לו הפירות המחוברים בה ואע"פ שדעתו מתרחקת בכך אצל שאר הבנים דרכו של אב לוותר החבל לבעל הדלי אבל כשמכר האב את זכותו והבן מוציא מיד הלוקח לא זכה בפירות המחוברים ויראה לי בשאין צריכים לקרקע וכך ראיתיה רמוזה בפירוש גאוני ספרד ואף הלוקח אינו יכול ליטלם הואיל ומחוברות הם אלא שמין אותם ר"ל כמה שוה הקרקע בפירות אלו וכמה נפחת שוויה בהעדר הפירות ממנה ונותן הבן ללוקח דמי תוספת שווי זה ומכאן למדו גאוני ספרד בפירושיהם במי שגרש את אשתו ויש לו בקרקע שלה פירות שאם הם תלושים הרי הם של בעל ואם הם מחברים שמין לו בהם על הדרך שביארנו שאין הבעל מוחל לאשתו אחר שהוא מגרשה ומ"מ אנו כתבנוה בדרך אחרת במסכת כתבות פרק נכסים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מותו. פי' האי מתניתין במתנת בריא היא והיינו טעמא דצריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה דאי לא כתב ליה מהיום אשתכח דלא קני ליה אלא לאחר מיתה ולא"מ הא לית ליה מידי כי היכי דליקנו להו אחריני אלא נכסי דיורשין נינהו וכיון דכתב ליה מהיום אשתכח דגופא אקני ליה מהיום ופירי לאחר מיתה. אבל במתנת שכיב מרע לא צריך מהיום דהא קיימא לן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו וכאלו. נמסר הנכסים לידו מחיים דמי שיקנה אותם אם ימות המצווה וכיון דמית איגלאי מילתא למפרע דההיא מסירה דאמסירו ליה הנכסים מחיים לידיה ואהניא ליה דקני להו לאחר גמר מיתה מיד הילכך לא שנא צוואה בכתיבה ולא שנא צוואה בלא כתיבה בכולהו לא צריך מהיום דהא כמסורין לידו מחיים דמו והא דאמרינן אין שטר לאחר מיתה הני מילי היכא דאמר כתבו דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. אבל היכא דכתב איהו זו הצוואה הוי ליה כאמירה בפה ומה לי אמר בפה ומה לי אמר בכתיבה:

איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב וכו'. יש כאן להקשות לרבי יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי הא תנן מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב ולכי מיית האב אית ליה ללוקח ואי קנין פירות כקנין הגוף דמי אמאי קנה לוקח והא אין אדם מוכר דבר שלא בא ברשותו ועוד היכי אמרינן קנין פירות כקנין הגוף דמי והא אוקימנא לעיל דקאמר ליה גופא קני מהיום פירא לאחר מיתה והאי קושיא מתחזיא פירוקה דאף על גב דהיכא דמת הבן בחיי האב אמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי היכא דמת האב בחיי הבן לא אמר דקנה הלוקח וטעמא דמילתא משום דההוא מיקנא דקאמר דקני האב לגוף לאו מיקנא ממש הוא דהא ליכא למימר הכי מדאמרינן לעיל גופא קני מהיום פירא לאחר מיתה אלא לענין פירות הוא דקני ליה האב לגוף דכמה דאיתיה בחיים דקני להו לפירות אית ליה נמי קנין בגוף לענין פירות ולאו מיקנא ממש הוא אלא מיקנא לענין פירות דומיא דהמוכר שדהו לפירות דליכא למימר דהא דאמר רבי יוחנן התם קנין פירות כקנין הגוף דמי דמיקנא ממש הוא דהא אי בעי לוקח לזבוני לגוף לא מצי לזבוני אלא לענין הפירות בלחוד הוא דאקני ליה הגוף דכמה דאית ליה קנין בפירות אית ליה קנין בגוף לענין פירות ולא מיקנא ממש וכיון שכן אי מיית ליה בן בחיי האב לית ליה ללוקח ולא מידי דבעידנא דזבניה מיניה אכתי לא נתרוקן הגוף לבן משום דברשותיה דאב הוה ואי מיית האב בחיי הבן אסתלק ליה ממילא ההוא זכותא דהוה ליה לאב בגוף וקם ליה ברשותא דבן מעידנא דכתביה ניהלה האב ואיגלאי מילתא דמההיא שעתא הוה נכסיה ומש"ה קני לוקח. ואף על גב דבפרק החובל (קמא דף פ"ח ע"א) בענין דרב שמואל בר אבא מהגרוניא קא מייתי ראיה מהא מתני' דמוכר הבן בחיי האב אין ללוקח כלום עד שימות האב דמשמע דהא מתני' אפילו במת הבן בחיי האב היא שנויה ההיא משום דרב ירמיה בר אבא ורב יהודה תרווויהו סבירא להו כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אבל לר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי הא מתני' דמכר הבן בחיי האב דמשמע דכי מיית אב אית ליה ללוקח ליתה אלא במת האב בחיי הבן [דאתו לידי הבן:

קעה. איתמר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין וכן אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כותבין ונותנין. ודוקא בש"מ דמצוה מחמת מיתה, ובמיפה את כחו, לא שנא דאמר בהדיא אף כתובו וחתומו והבו ליה ולא שנא דאמר כתובו סתמא. והוא דמוכחא מילתא דליפות כחו הוא דאיכוון כדרב דימי, אבל היכא דאמר כתובו סתמא ולא מוכחא מילתא דליפות כחו [הוא] דאיכוון אין כותבין ונותנין לאחר מיתה, דהא [ד]א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין הא אוקימנא בהדיא בפ' מי שמת (לקמן בבא בתרא קנב,א) במיפה את כחו. ורבא א"ר נחמן נמי אמימריה דא"ר יהודה אמר שמואל קאי, דהא וכן קאמר, דש"מ דתרויהו חד סברא [אית] להו. וכן הילכתא:

יא. הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אינו צריך. אוקימנא למתני' בשטר שאין בו קנין ויש בו זמן. והוא דזכה ביה בשטרא מחיי(ם) נותן, רבי יהודה סבר צריך מהיום ואי לא אשתכח דלא אקני ליה ולא מידי אלא לאחר מיתה וכבר זכו בהן היורשין, ורבי יוסי סבר זמנו של שטר מוכיח עליו וכמאן דכתיב ביה מהיום דמי כדבעינן לברורי טעמא לקמן. ואי בשכיב מרע כולי עלמא לא פליגי דקני, דהא עיקר מתנת שכיב מרע לא קניא אלא לאחר מיתה, הילכך אע"ג דלא כתיב ביה זמן נמי קני. כי פליגי בבריא וכיוצא בו, כגון מתנת שכיב מרע במקצת. ואי דקנו מיניה נמי דכולי עלמא לא פליגי דקני, דסתם קנין מהיום משמע. כי פליגי דלא קנו מיניה, רבי יהודה סבר לא קני, ורבי יוסי סבר קני. וקימא לן כר' יוסי כדבעינן למימר קמן.

והני מילי דאית בה זמן, אבל היכא דלית בה זמן ולית בה קניין, אי מתנת שכיב מרע בכותב כל נכסיו היא, אי נמי במצוה מחמת מיתה ואפי' במקצת, דברי הכל קני כדאמרינן טעמא לעיל. ואי מתנת בריא, אי נמי מתנת שכיב מרע במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה, אי כתיב בה סתמא ומטי שטרא לידא דמקבל מתנה מחיי נותן קני. ואי כתיב בה לאחר מיתה אע"ג דמטא שטרא לידיה מחיים כיון דלא קני ליה מידי מחיים לא קני. והא מתני' בדמטי שטרא לידיה מחיי נותן קיימא, דאי לא מטא ליה לידי מחיי נותן כי כתיב ביה מהיום נמי אמאי קני, אלא לאו דמטא שטרא לידיה מחיי נותן. וטעמא דכתיב ביה זמן, דשייך ביה טעמא דזמנו של שטר מוכיח עליו, הא לאו הכי לא קני.

ומאי שנא משכיב מרע, התם דעיקר הקנאה דיליה לאחר מיתה היא, אפילו היכא דלא נתכוון להקנותו אלא בשטר, לא גרע האי שטרא דבעי לאקנויי ביה מאמירה בעלמא דמקני בה מעיקר דינא, דכי היכי דמהניא אמירה מחיים למקנא ביה לאחר מיתה. אבל בריא דלא מצי לאקנויי אלא מחיים, כל היכא דלא אקני ליה מחיים אע"ג דמסר ליה שטרא מחיים נמי לא קני. והוא הדין היכא דפריש ליה דלא אקני ליה מחיים דלא מהני ביה קניין, דכי אמרינן בהקנאה לא צריך דסתם קניין דמהיום משמע, אבל היכא דפריש דלא אקני ליה מידי מהיום לא קני.

ושמע מינה דכל בבריא לא סבירא לן כרבי יוחנן בן ברוקה, דהא הכא דבכותב נכסיו לבנו קאי, וטעמא דזמנו של שטר מוכיח עליו דמהיום קא מקני ליה, הא לאו הכי אפילו רבי יוסי מודה דלא קני, ואי לר' יוחנן בן ברוקא אמאי לא קני, אטו משום דכתב ליה שטרא מגרע גרע. וכי תימא שאני הכא דאקני ליה בלשון מתנה, וכי קאמר רבי יוחנן בן ברוקא בלשון ירושה דקרא [ד]ילפינן מיניה בלשון ירושה כתיב. שתי תשובות בדבר, חדא דמתני' הכותב סתמא קתני, וכל לשון הקנאה סתמא לגבי מי שראוי ליורשו לשון ירושה משמע, ועוד דאי ס"ד אית ליה פסידא לחד מיניהו אלא לאו ש"מ דבבריא לית ליה תקנתא אלא היכא דמיכוין לאקנויי מחיים. וכן הלכתא:

יב. הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין. מתני' דברי הכל היא, וכגון דכתב ליה מהיום, וכגון דאית בה קנין, אי נמי דאית ביה זמן, ואליבא דרבי יוסי דקי"ל כותיה. וטעמא דמילתא, דכיון דקניה הבן לגופא מהיום, קם ליה גופא לבן ופירא לאב כל ימי חיי דאב. הילכך האב אינו יכול למכור מכירה גמורה מפני שהן כתובין לבן ואין לאב בהן זכות אלא לפירות, והבן אינו יכול למכור מכירה גמורה מפני שהן ברשות האב לפירות. מכר האב מכירה גמורה לא אמרינן מידי דלאו דידיה זאבין ולא קני לוקח ולא מידי, אלא הרי [הן] מכורין לפירות עד שימות האב. מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב. האב תולש ומאכיל מן הפירות לכל מי שירצה, ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין, ואין לבן בו אלא חלקו עם אחיו:

קעו. הרי אמרו הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אינו צריך. דכ"ע מיהת היכא דכתב ליה מהיום ולאחר מיתה קני, וכי כתיב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי והא תנן גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתייבמת. ופרקינן התם מספקא לן אי תנאה הוי, כמהיום אם מתי, ואי חזרה הוי, הכא גבי ממונא הכי קא"ל גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה. אבל התם פירא גבי גט (לימא) [למה] לי, איכא למימר תנאה הוי, ואיכא למימר מהדר קא הדר ביה, ומשום הכי גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתייבמת. וכי תימא מכדי לא שנא גט ולא שנא מתנה בכל חד מיניהו איכא לספוקי, דכי היכי דמספקא לן גבי גט בין תנאה לחזרה, גבי מתנה נמי איכא לספוקי בין פירא לחזרה, ואם כן מאי שנא גבי גט דחיישינן לחזרה ומאי שנא גבי מתנה דלא חיישינן לחזרה. וכי תימא גבי גט דאיסורא הוא עבדינן לחומרא וגבי מתנה דממונא הוא עבדינן לקולא. ב' תשובות בדבר, חדא דסוגיא דגמרא לאו משום דשאני לן בין איסורא לממונא קא משני, אלא משום דגבי גט איכא לספוקי וגבי מתנה ליכא ספיקא. ועוד גבי ממונא נהי נמי דשדינן ליה לספיקיה לקולא גבי נתבע לאוקומי ממונא בחזקת מריה, אבל למעבד קולא לתובע לאפוקי ממונא מספיקא לא עבדינן. אלא מסתברא דהיינו טעמא דגבי גט מספקא לן טפי, משום דלית ביה אנפא לאכשוריה אלא היכא דאיכא למימר דתנאה הוא, ואלו האי לישנא דלאחר מיתה לא משמע לן תנאה, דלא אשכחן לישנא דתנאה אלא באם או בעל מנת. והאי דמספ(י)קא לן בגויה תנאה משום דאמר מעיקרא מהיום והדר ואמר ולאחר מיתה, הילכך מספקא לן אי תנאה הוי מדאמר מהיום ולאחר מיתה בו"ו מוסיף על ענין ראשון, דאי חזרה הוא למה ליה מוסף, ואי חזרה הוי מדלא אמר לישנא דתנאה. אבל גבי מתנה ליכא ספיקא דלישנא, דולאחר מיתה גבי פירא לישנא מעליא הוי, ואמטול הכי סמכינן עליה, ולא חיישינן לחזרה דאם כן לא הוה אמר ולאחר בו"ו, אלא מדקאמר ולאחר בו"ו שמע מינה ו"ו מוסיף על ענין ראשון ולתרויהו איכוון, מהיום לגופא ולאחר מיתה לפירא וליכא ספיקא:

קעז. רבי יוסי אומר א"צ מהיום א"ר הונא לר"נ בעי מיניה מרבא בר אבוה הלכה כר' יוסי או אין הלכה כר' יוסי. בעא מינה אמר ליה הכי אמר רב הלכה כר' יוסי. ודוקא בממונא, אבל בגיטין צריך מהיום לרוחא דמילתא. והיינו דאמרי' התם (גיטין פה,ב עיי"ש) אתקין רב בגיטי נשים מן יומא דנן ולעלם, מן יומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, דשמע מינה דאע"ג דגבי ממונא ס"ל כרבי יוסי, אצטריך גבי גיטי לתקוני מהיום לרוחא דמילתא, משום דאיסורא הוא ואיכא למעבד ביה לחומרא. והכי נמי מסתברא דבעלמא כרבי יוסי סבירא לן, דאי לא תימא הכי קשיא דרב אדרב. ועוד אמאי אצטריך רב לתקוני תקנתא גבי גיטין. אלא משום דמעיקר דינא לא צריך מהיום שמע מינה. איכא למימר דגבי גיטין היינו טעמא דלא סבירא לן כרבי יוסי, דאיכא למימר דכי כתיב ביה זמן לאו לגרושי מזימניה דגיטא הוא, אלא למימני ליה משעת כתיבה, כדאיפסיקא הילכתא בפרק המביא גט תנינא. ואע"ג דרב דהוא מארה דהאי תקנתא משעת נתינה ס"ל, אנן אליבא דהילכתא קאמרינן. ואפי' לרב נמי אהני זמן למיסרה בייחוד משעת כתיבה, שאם נתייחד עמה מאחר שכתבו לה הוה ליה גט ישן. וכיון דאהני למילתא אחריתי לית ביה ראיה למהוי כמהיום. וכי אצטריך רב לתקוני בגיטי דעלמא אצטריך דלא מתיהבי על תנאי כלל, דאע"ג דלא צריכי מהיום אצטריך לתקוני בהו מהיום אטו הנך דמתיהבי על תנאי וצריכי מהיום.

והכא גבי ממונא טעמא מאי, אמר רב הונא קסבר רבי יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו. דאי ס"ד לאו לאקנויי ליה גופא מהיום קא מיכוין, אלא לא שנא גופא ול"ש פירא לאחר מיתה בלחוד קא מיכוין לאקנויי ליה, (לימא) [למה] לי למכתב זימנא בשטרא, אי לברורי זמן הקנאה מיתה מבררת זמנה. אלא על כרחיך כי כתביה לזמן בשטרא לאקנויי ליה מההוא זימנא הוא דכתביה. ור' יהודה, דילמא זמן לטופסא בעלמא הוא דאיכתיב ולאו מדעתיה דנותן איכתיב, והוה ליה זמן ספק ולאחר מיתה ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי, וכ"ש הכא דממונא בחזקת נותן קאי והממע"ה.

תניא נמי הכי ר' יוסי אומר א"צ הואיל וזמנו של שטר מוכיח עליו. ולא תימא הני מילי בשכיב מרע אבל בבריא לא, דעל כרחיך פלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי בבריא היא, דאי בשכיב מרע מודי רבי יהודה דלא צריך מהיום דקי"ל דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. ועוד דאיהי גופא לא קניא אלא לאחר מיתה כדמיברר לקמן. הילכך לא שייך בה לישנא דמהיום, דהא לאו מהשתא קא קני, אלא כי פליגי בבריא פליגי. וקי"ל כר' יוסי. וה"מ בכותב נכסיו לאחר מותו, דעל כרחיך כי כתביה לזמן בשטרא לאקנויי ליה, אלא לאחר מיתה (לימא) [למה] לי זמן הרי מיתה מבררת זמן הזכייה, אלא להכי כתביה לזמן לאקנויי ליה גופה מההוא זימנא דכתיב בשטר. אבל הכותב נכסיו לבנו או לאחר לאחר שלשים או לאחר שנים עשר חדש ומת בתוך ל' יום או בתוך י"ב חדש לא קנה, דהא לא אקני ליה מידי אלא לאחר ל' יום, וכיון דמת בתוך ל' נפלו להו נכסי קמי יתמי והקנאה דלאחר ל' יום ולא כלום היא. ואע"ג דכתיב ביה זימנא בשטרא לא אמרי' זמנו של שטר מוכיח עליו, דבשלמא גבי כותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו, כיון דמיתה מבררת זמנה ול"צ לברורה מזימניה דשטרא, דעל כרחיך כי כתביה לזמן בשטרא לאקנויי ליה מההוא זימנא .דח הוא דכתביה, אבל הכא דצריך זימניה דשטרא לברורי הני ל' יום והני י"ב חדש מאימת מתחיל מניניהו ליכא למימר דזמנו של שטר מוכיח עליו, דהא מיבעי ליה למילתא אחריתי.

ואי קשיא לך הא דתנן (גיטין עו,א) זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב אינו גט, ותאני עלה ורבותינו התירוה לינשא סברי לה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ואמאי, לימא דילמא כי כתיב ביה זמן לברורי הני י"ב חדש מאימת מתחיל מניניהו הוא דכתיב ביה זמן. שאני התם, דהאי תנאה די"ב חדש לא כתיב בגויה דגיטא אלא על פה הוא דמתני בשעת נתינה, וליכא למימר דכתיב זימנא דשטרא לברורי מיניה מילתא דלא מיבררא מגופיה דשטרא. אלא כי היכי דסמיך אסמוך אסהדי גופיה לאסהודי ביה בתנאה על פה הכי סמיך עליהו לברורי הני י"ב חדש מאימת מתחיל מניניהו.

וכי תימא ואכתי דילמא כי כתיב ביה זמן לאו לגרושי מהיום אלא למימני ליה ג' חדשים מזימנא דגיטא, דהא קי"ל מאימת מונין לגט משעת כתיבה, הא נמי לא קשיא, דר' יוסי סבר לה כאידך תנא דסבירא ליה משעת נתינה, דאיתה לפלוגתא דתנאי בגיטין בפירקא תניאנא (יז,ב). ומשום גט ישן ליכא למימר, דהא אם לא באתי קא מתני וכל היכא דלא נתייחד ואמטול הכי לית הלכתא כרבי יוסי כדברירנא לעיל. ועד כאן לא פליג רבי יוסי בכה"ג אלא גבי גט דאית ביה כי הני טעמי דאמרן, אבל גבי מתנה היכא דאקני לאחר י"ב חדש דלא שייך ביה הדין טעמא, אפי' רבי יוסי מודי דאי מת נותן בתוך י"ב חדש לא קני כדברירנא טעמא לעיל. וה"ה היכא דמית מקבל מתנה בתוך הני י"ב חדש או בתוך הני שלשים יום לא קני בקבר להנחיל ליורשיו. וה"ה היכא דאקנינהו נותן לנכסי לאחריני ביני ביני קנה בתרא מהאי טעמא דכתבינן. כללא דמילתא בבריא, ההוא דמטי זמן קניתו מקמיה חבריה איהו הוא דקני.

אבל ודאי היכא דמטו תלתין (תלתין) יומין ולא מית חד מיניהו ולא אקנינהו נותן לאחריני קני ולא צריך להקנאה אחריתי. דדיקינן טעמא דכתבינהו לאחר מותו דרמו נכסי קמי יתמי ולית ביה מידי לאקנויי, הא לאחר ל' יום ולאחר י"ב חדש ואיתינהו לתרויהו בחיי ולא אקנינהו נותן לנפשי אחריני ביני ביני כי מטי זימניה קנה, ובהא אפילו רבנן מודו. ובהדיא גרסינן בכתובות בפ' האומר לחבירו (פו,ב) משוך פרה זו ולא תיקני לך אלא לאחר שלשים יום קנה ואפי' עומדת באגם כדברירנא התם. וגבי קידושין תנן (נח,ב) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום מקודשת לשני, ואיבעיא לן לא בא אחר וקדשה בתוך ל' יום וחזרה בה בתוך ל' יום מהו, ופליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש, חד אמר חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור וחד אמר אינה חוזרת לא אתי דבור ומבטל דיבור. עד כאן לא פליגי אלא בשחזרה בה בתוך ל' יום, הא לא בא אחר וקדשה ולא חזרה בה בתוך ל' יום דכ"ע מודו דמקודשת לראשון. וה"ה נמי בכותב נכסיו לאחר שלשים יום.

וכולהי נמי לא אמרן דלא קנה אלא בשטר שאין בו קנין כדבעינן למימר קמן, אבל שיש בו קניין מעידנא דקני מיניה גמר ומשעבד נפשיה ולא צריך מהיום, אלא אפי' ר' יהודה מודי דזמנו של שטר מוכיח עליו כדבענן למימר קמן:

קעח. בעא מיניה רבא מר' נחמן בהקנאה מהו. כלומר שטר שיש בו קנין מהו, כלומר מי פליג ר' יהודה עליה דר' יוסי אפי' בשטר שיש בו קנין או לא א"ל בהקנאה אינו צריך. כיון דקרקע נקנית בשטר וטרח למעבד מילתא יתירתא למקנא מיניה, שמע מינה לאקנויי ליה גופא מהיום קאתי. וכי תימא הא תינח קרקע דהוה סגיא לה בשטרא, אלא מטלטלי דלא סגיא להו בשטרא, במאי קני להו, וכיון דצריך קנין למקני מטלטלי אשתכח דקנין גופיה לאו מילתא יתירתא הוא דמיבעי ליה לאקנויי ביה מטלטלי. לא ס"ד, דעל כרחיך הא אוקימנא בשטר שאין בו קנין, אלמא באנפא דסגיא ליה בשטרא גרידא עסיקינן. דאי לא תימא הכי לרבי יוסי דאמר אינו צריך מטלטלי במאי קני להו. ותו אפי' לרבי יהודה נמי טעמא דלא כתיב בה מהיום הא כתיב מהיום קני. הא תינח קרקע אלא מטלטלי מאי איכא למימר. אלא משכחת לה דאקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי דסגיא ליה בשטרא גרידא, וכיון דאיכפל למקנא מיניה מילתא יתירתא קא עביד ליה ולאלומיה לקניניה קא מיכוין לאקנויי ליה גופא מהיום.

ואסקה רב הונא בריה דרב יהושע בין אקנייה וקנינא מיניה בין קנינא מיניה ואקנייה לא צריך מהיום בדוכרן פתגמי דהוו באנפנא פליגי. כלומר לא מיבעיא היכא דכתיב ביה בשטרא אקנייה פלניא לפלניא נכסיה לאחר מיתה, והדר כתיב בסוף שטרא וקנינא מיניה על כל מאי דכתיב לעילא במנא דכשר למקנייא ביה דלא צריך מהיום, דכיון דכתיב ליה מעיקרא אקנייה פלניא נכסיה לפלניא בהכי הוה סגיא ליה למקננהו בהאי שטרא, דקרקע נקנית בשטר, וכי איכפל לבסוף למקנא מיניה לטפויי מילתא קאתי לאקנויי ליה גופא מהיום, אלא אפילו כתב ליה מעיקרא קנינא מיניה במנא דכשר למקניא ואקנייה לפלניא נכסיה, דאיכא למימר מדאקדמי לקנין מקמי הקנאת הנכסים שמע מינה דעיקר הקנאת הנכסים בהאי קנין הוא (ואקני) [דאקני] ליה ולא בשטרא ושטר לראיה בעלמא הוא, ואשתכח דכי קנו מיניה לאו מילתא יתירתא עבד, אפילו הכי כיון דהוה סגיא ליה בשטר בלא קנין וכתב ביה קנין, לטפויי מילתא קאתי ולאקנויי ליה גופא מהשתא קא מיכוון. וכי פליגי ר' יהודה ורבי יוסי בדוכרן פתגמי דהוו באנפנא פליגי, כלומר בשטר שאין כתוב בו אלא זכרון דברים שהיו לפנינו, כלומר זכרון ולא זכרון קנין. אבל בשטר שיש בו קנין דכולי עלמא לא צריך מהיום אלא זמנו של שטר מוכיח עליו.

רב זביד מתני הכי אמר רבא אמר רב נחמן בין אקנייה וקנינא מיניה בין קנינא מיניה ואקנייה לא צריך מהיום בדוכרן פתגמי דהוו באנפנא פליגי. דר' יהודה סבר צריך מהיום ור' יוסי סבר לא צריך מהיום דזמנו של שטר מוכיח עליו. וכבר איפסיקא הילכתא כרבי יוסי. וכולהו נמי לא אמרן אלא דכתיב ביה זמן בשטרא, אבל שטר שאין בו זמן אע"ג דכתיב ביה קנין נמי צריך מהיום. ואע"ג דכתיב ביה מהיום נמי לא קני אלא מעידנא דאייתי ראיה דקנו ביה מיניה, אי נמי מעידנא דמטא שטרא לידיה. וכן הילכתא:

איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח כדאזיל ומפרש טעמא דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי הילכך עיקר קנין שדה זו לאב כיון שיש לו קנין הגוף ועדיף מקנין הבן לפי שהשדה ביד האב והוא מוחזק בה ואוכל פירות ולא אלים קנין הבן כדי שיוכל למכור מיהו אם הבן קיים כשמת האב גמר ליה קניינא דבן כיון שבא השדה לרשות הבן ואיגלאי מילתא למפרע שקנה ומכרו קיים אף על פי שמכר בחיי האב והיכא דמת הבן בחיי האב והניח בן ודאי יורש הנכסים אפילו לרבי יוחנן מדאיפלגו במכר הבן בחיי האב ולא איפליגו במת הבן בחיי האב אם הוא מוריש הנכסים לבניה ואפילו למאן דאמר לירתה ולא לירתי ירתה התם הוא משום דקסבר אומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי אבל היכא שכתב לו מהיום ולאחר מיתה ודאי אף על פי שמת הבן בחיי האב מוריש לבניו אותו זכות שיש לו בנכסים. והיכא דמכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב והניח בן אפילו לרבי יוחנן קנה לוקח לפי שהבן כרעיה דאבוה וזוכה במקומו וכיון שנתקיימה המתנה ונגמרה הרי הוא חלה למפרע משעת כתיבה והמכר קיים. ורבינו יצחק ז"ל פירש שאפילו הניח בן לא קנה לוקח והביא ראיה מהא דאמרינן בסוף מי שמת בן שמכר בנכסי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות וקא מפרש לה רבינו זצ"ל כגון שכתב לו אביו את נכסיו מהיום ולאחר מיתה וסבירי להו לבני מערבא כרבי יוחנן דאמר לא קנה לוקח. ויש לתמוה על זה אם כן הוא היכי קאמר עלה התם מאי קושיא מצי אמר ליה מכח אבוה דאבך קאתינא ואם מכח אבי אביו הוא בא יירשו אחי אביו על כרחין אי אפשר לו לבא אלא מכח מתנה שקבל אביו והוא זוכה בה מכח זכות אביו ולא מכח אבי אביו שהרי לו כתבה. ותו הא קאמר עלה תדע דכתיב תחת אבותיך יהיו כו' ואם אומר אתה שהבן זוכה במתנה מכח הנותן אפילו במתנת בריא היה לך למימר הכי. אלא ההיא דהתם באנפא אחרינא מפרשינן לה כמו שדעתנו לכתבה במקומה בסייעתא דשמיא.

איתביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש נכסי לך ואחריך יירש פלוני כו'. מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון. דליורשי שני לא יהבינן להו שהרי לא נתן בהם כלום לשני אלא בחייו דהא קאמר אחריך שלישי וליורש שלישי לא יהבינן להו שלא נתן לשלישי בהם כלום אלא אחר השני וכיון שלא הגיעו ליד שני אין השלישי זוכה בהם אחר הראשון ואם איתא ליורשי נותן מיבעי ליה אי אמרת בשלמא קנין הפירות כקנין הגוף דמי כיון שהנותן סילק עצמו מהם ואי אפשר ליורשי שני ושלישי לזכות בהם כמו שפירשנו יחזרו ליורשי ראשון אלא אי אמרת קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כיון שעיקר מתנתו אצל ראשון קנין פירות הוא דהא קאמר אחריך לשני ואחריך לשלישי ולא הקנה לראשון בגוף כלום על כרחך נשתייר קנין הגוף ביד הנותן כל זמן שלא נתקיימה מתנתו אצל שלישי ואין לנו לומר שנתכוון הנותן לסלק עצמו מן הגוף כל זמן שלא השליט אחד בקנין הגוף וקנין הגוף השלישי אפשר לו להתבטל ואינו אלא על תנאי אם ימות הראשון בחיי שני והשני בחיי שלישי ועוד אפילו נתכוון לסלק עצמו לא מהניא מחשבת סלוקו כלום שאין כאן מי שקנה את הגוף שלא הקנה לראשון ולשני אלא פירות שאין קנינם כקנין הגוף ונמצא שנשתייר קנין הגוף בידו כל זמן שאי אפשר ליורשי שלישי לזכות בו הילכך יחזרו ליורשי נותן מיבעי ליה. תרגמה רב הושעיא בבבל אחריך שאני פירוש דכיון שאמר נכסי לך ואחריך ולא קאמר (נכסי לך) נכסי לך למתנה גמורה נתפס לו שיהא לו גם כח מכר ויעשה בהם כל חפציו אלא שאם מת ולא מכרם יהא לשני מה ששייר ולא יפלו נכסים לפני יורשיו הילכך כשאין המתנה מתקיימת אצל שני ושלישי דין הוא שיחזרו ליורשי ראשון שהרי הראשון את גוף הנכסים קנה ואפילו לענין שיהא מכרו מכר נמצא שלא נשתייר קנין הגוף ביד הנותן. וגבי כותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו דתנן האב אינו יכול למכור מפני שכתובים לבן אפילו לרבי יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי לא דמיא דהתם ודאי לא שייר בנכסים אלא למדת ימיו אבל הכא כיון דקאמר נכסי לך יש במשמע לשון זה שהם שלו לגמרי ושלא יהא לשני אלא מה ששייר ולא משום דאמר אחריך לפלוני דמשמע מה שישתייר אחריך אם לא מכרת אלא משום דנכסי לך מתנה גמורה משמע והוא הדין אם אמר נכסי לפלוני ואם מת פלוני לפלוני. וכן מצאתי כתוב בתוספתא דתניא התם האומר שדה פלוני לפלוני ואם מת פלוני כו' הראשון מוכר קרקע ואוכל דברי רבי רבי שמעון בן אלעזר אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד פירוש דסבירא ליה לרבי שמעון בן אלעזר (דלראשון קנוי קנין הגוף) ולפיכך אם מכר מכרו קיים ואפילו הכי אין לו למכור לכתחלה כדאמרינן בשמעתין לרבי שמעון בן גמליאל. ותו אמרינן לקמן ההיא איתתא דהוה לה דקלא בארעיה דרב ביבי בר אביי כו' אקניתיה ליה כל שני חייך אזל אקנייה לבנו קטן ומסקינן עלה לא אמר רבי שמעון בן גמליאל אלא לאחר אבל לעצמו לא אלמא אי לאו האי טעמא דלעצמו לא אמר רבי שמעון בן גמליאל הוה אמרינן דאין לה אלא מה ששייר רב ביבי ומכרו מכור אף על פי שלא אמרה בלשון אחריך אלא דאמרה דקל זה לך כל ימי חייך שאלו פירשה ואחריך תחזיר לי לא היה לו למכור לכתחלה כדאמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני (כו' רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות) דכיון שלא נתנה לו אלא לכל ימי חייו לאו למתנה גמורה נתכוון ואפילו למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי. ויש לדחוק בההיא דרב ביבי ולפרשה כגון דאמרה דקל זה נתון לך ואחריך יחזור (לך) ליורשך והא דאקנייה רב ביבי לבנו קטן כדי לסלק נזק דריסת אחרים משדהו אבל אם אמרה דקל זה נתון לך בחייך פירות הוא דקא מקנה ליה ואינו יכול למכור כיון שלא הצמית לו לשון מתנה.

והתניא יחזרו ליורשי נותן. לריש לקיש קא מקשינן דמשני אחריך שאני ומסתמא לא מסתבר דפליגי מתניתא בהך סברא אי אמרינן אחריך שאני אי לא בשלמא לרבי יוחנן דמפרש טעמא דהא דקתני יחזרו ליורשי ראשון משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי וכדפרישית דאמרן נכסי לך דאידך דקתני יחזרו ליורשי נותן איכא למימר דקסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דהא אשכחן בעלמא פלוגתא דתנאי בקנין פירות אי כקנין הגוף דמי אי לא גבי המוכר עבדו ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום בפרק החובל. ופרקינן אלא אחריך תנאי היא אלא גרסינן בנוסחא דייקא פירוש ולאו כדקאמרינן מעיקרא אחריך שאני לכולי עלמא דהכי משמע לשון אחריך שאני מדלא אמר האי תנא סבר אחריך שאני דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל כו' ופליגי רבי שמעון בן גמליאל ורבי אי אמרינן אחריך שאני או לא ודכולי עלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולרבי יוחנן נמי דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי על כרחך הא דאמר רבי שמעון בן גמליאל אין לשני אלא מה ששייר ראשון משום דאמרינן אחריך שאני דאי לאו הכי מאי שנא מהא דתנן האב אינו יכול למכור מפני שכתובין לבן ואף על פי שיש שם לאב קנין פירות וכקנין הגוף דמי לרבי יוחנן ועכשיו אנו צריכין לפרש כיון דרבי יוחנן נמי הוה מפרש טעמא דרבי שמעון בן גמליאל משום דאמרינן אחריך שאני דהכי משמע לשון נכסי לך וכמו שפירשנו מאי הוה מקשינן ליה לריש לקיש מהא דתניא יחזרו ליורשי ראשון והא כיון דעל כרחין אחריך שאני ואם מכר הראשון מכרו קיים הרי יש לו זכות בגוף אפילו למאן דאמר בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ואין לומר דלא הוה שמיעא ליה לרבי יוחנן הא דאמר רבי שמעון בן גמליאל אלא מה ששייר ראשון דהא לרבי יוחנן הלכה כרבי שמעון בן גמליאל. דיש לומר דקסבר רבי יוחנן דהא דתניא יחזרו ליורשי ראשון אפילו לרבי אתיא אף על גב דלית ליה לרבי אחריך שאני ומשום דקנין פירות כקנין הגוף דמי והא דתניא יחזרו ליורשי נותן לא הוה שמיעא דאי שמיעא ליה היכי הוה מצי לאקשויי מאידך ברייתא מאי אולמא דהך מהך דהא ודאי הך דקתני יחזרו ליורשי נותן משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. מיהו בהדיא אמר רב נחמן בר יצחק לקמן דרבי ורבי שמעון בן גמליאל בהא פליגי דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומר סבר כו' ופירשו הגאונים ז"ל דבשטת רבי יוחנן אמרה. ונראה לי לפי דברי הגאונים ז"ל דקסבר רבי יוחנן דהא דקאמר רבי שמעון בן גמליאל אין לשני אלא מה ששייר ראשון. דהיינו משום שאמר נכסי לך לא יתכן אלא משום דקסבר דקנין פירות כקנין הגוף דמי הילכך דאמר נכסי לך איכא למימר דהכי קאמר נכסי לך במתנה גמורה ומה שתשייר לפלוני ומוקמינן ליה ארעא בחזקתו כיון שהוא כגוף הנכסים מעתה דקנין פירות כקנין הגוף דמי. אבל ודאי אין לומר דמשום דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי דאין לשני אלא מה ששייר ראשון ובלא טעם הזכרת לשון נכסי לך דאם כן מאי שנא מהא דתנן האב אינו יכול למכור. ורבי סבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי הילכך מספיקא לא מחתינן ליה לגוף הנכסים לדין שנתכוון לתת לו מתנה שלא יהא לשני אלא מה ששייר ראשון. אי נמי כיון דעיקר מתנתו אצל ראשון לפירות דהא קאמר אחריך לפלוני דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי האיך נדון לשון מתנתו לומר שהשליטו על הנכסים שאם מכר יהא מכרו קיימן והיינו דאמר רב נחמן בר יצחק לקמן עד כאן לא פליגי רבי ורבי שמעון בן גמליאל אלא דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. והא דמסקינן עלה אלא מיפק כולי עלמא לא פליגי דנפיק בה מכרה או אכלה באנו למחלוקת רבי ורבי שמעון בן גמליאל אף על גב דנפיק בה ראשון דהיינו פירות דיהיב ליה באתרוג זה אפילו הכי קסבר רבי שאין כאן קנין הגוף אף על גב דליכא קנין הגוף קרינא ביה לכם כיון שאינו משועבד לשני כמה שהוא ברשות הראשון ולא דמי לאתרוג של שני שותפין שהן שותפים בו יחד ולשאול נמי לא דמי שהרי במתנה נתנו לו ולא בשאלה. וכן כתב רבינו שמואל ז"ל.
ורב נחמן בר יצחק לאו למימרא דקסבר ליה כרבי יוחנן דבהא פליגי אלא אחד מטעמי מחלקותם לקח לו ולא בא אלא לומר דלענין מיפק דכולי עלמא לא פליגי דנפק. וכן פירש רבינו נסים זצ"ל. ואפשר דכרבי יוחנן סבירא ליה מיהו לית הלכתא כוותיה דאם כן דטעמא דרבי שמעון בן גמליאל משום דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי אשתכח דלית הלכתא כרבי שמעון בן גמליאל דהא קיימא לן כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ולא היא דודאי הלכתא כרבי שמעון בן גמליאל כדקאמר רבה במעשה דסבתא מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני וטעמא דרבי שמעון בן גמליאל כדריש לקיש דאמר אחריך שאני ואף על גב דקנין פירות לאו כקנין הגוף. ויש לפרש דהא דאמר רב נחמן בר יצחק עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר קנין פירות כו' לריש לקיש אמר הכי והכי קאמר מר סבר קנין פירות במקום זה כקנין הגוף כיון דאמר נכסי לך ואחריך לפלוני כדאמרינן לעיל אחריך שאני. וכן פירש רבינו שמואל ז"ל ולשון במתנה (ולאו) אברייתא דקתני ירד הראשון ומכר ואכל קאי דהא לא שייך למימר עלה דרבי שמעון בן גמליאל סבר קנין פירות (במקום זה) כקנין הגוף כי מה בכך אי כקנין הגוף דמי מדוע אין לשני אלא מה ששייר ראשון דהא תנן האב אינו יכול למכור ואפילו למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי אלא קאי אהא דתניא יחזרו ליורשי ראשון ותניא אידך יחזרו ליורשי נותן דאוקימנא חדא כרבי שמעון בן גמליאל וחדא כרבי והא דקתני יחזרו ליורשי ראשון קסבר דקנין פירות במקום זה כקנין הגוף ולפיכך יחזרו ליורשי ראשון. ורב נממן בר רב חסדא דאמר באנו למחלוקת רבי שמעון בן גמליאל ורבי אי אמרינן דאית ליה לראשון קנין הגוף באתרוג לצאת בו אהנהו מתניתא קאי ומדמי שהדין תלוי בדינא דקנין פירות כו'. ונראה לי דהא דאמר רב נחמן בר יצחק דוקא לריש לקיש אתיא דאלו לרבי יוחנן בין לרבי בין לרבי שמעון בן גמליאל סבירי להו קנין פירות כקנין הגוף דמי אלא דרבי שמעון בן גמליאל סבר כיון דאמר נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון ורבי מדמה לה להא דתנן האב אינו יכול למכור ואף על גב דקנין פירות כקנין הגוף והא דתניא יחזרו ליורשי נותן כמאן דאמר בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דפלוגתא דתנאי היא בפרק החובל והא דתלינא להו למתניתא לעיל בפלוגתא דרבי שמעון בן גמליאל ורבי לרבי שמעון בן לקיש דוקא אוקימנא לה בהכי והכי והיינו דאמרינן דמיפק דכולי עלמא לא פליגי דנפיק אכלם או מכרם באנו למחלוקת רבי ורבי שמעון בן גמליאל ועל כרחן כיון דנפיק בה הרי נתכוון להקנות לו קנין הגוף דאי לאו הכי לא קרינא ביה לכם וכסברת רב נחמן בר רב חסדא דהוה תלי דין לצאת ידי חובתו בקנין הגוף ואפילו הכי מכרה או אכלה משלם הראשון דמים אליבא דרבי אי מדמינן לה דמתניתין דתנן האב אינו יכול למכור ואפילו למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי דאפילו תימא כקנין הגוף קסבר למתניתין מדמינן לה אלא הכי קאמר רב נחמן בר יצחק כיון דסבירא ליה בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף אף במקום זה סבירא ליה לרבי הכי דמאי שנא כיון דלית ליה אחריך שאני הילכך יחזרו ליורשי נותן. מיהו לרבי שמעון בן גמליאל על כרחין במקום זה קנין פירות כקנין הגוף כיון דאין לשני אלא מה ששייר ראשון שכך יש לדון בלשון יחזרו ליורשי ראשון. ומה שפירש הגאון ז"ל דטעמיה דרבי שמעון בן גמליאל משום דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי וזה הראשון קנה מעכשיו לא עמד על נכון דבריו ז"ל דהא אמר רבה אי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני ואף על גב דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי דאי סבירא ליה לרבה כאומר מעכשיו דמי מאי דאקשו ליה אביי לרבה דאמר גבו קרקע יש לו מהא דאמר רבא גופיה דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני. שיור שיטה מקובצת להגאון המוסמך רבינו בצלאל אשכנזי זלה"ה למסכתא ב"ב

בד"ה ואלו היתה קבלה כו' לא היו מניחין הלכה ומפרשינן מנהג ועוד לא אמרו כי הלכה כו' עכ"ל זו בעצמה היא קושיא ראשונה ודוחק לפרש כאן ב' קושיות ויש להגיה ומפרשי' מנהג שלא אמרו כי הלכה כו' והכל קושיא אחת וק"ל:

ר"ש בד"ה ואינה מתייבמת והכא נמי וכו' ולא קנו ומשני כו' הד"א:

ר"ש ד"ה גט ואינו גט. ואם פשטה ידה כו' צריכה גט משניהם. משמע דבעודו חי קאמר. ותימה דאפי' אי ודאי תנאה הוה מ"מ דילמא לא מיית ולא הוה גט:

ר"ש ד"ה מוכיח עליו. לגבי גט אשה הואיל ואין בו דבר קנין כו' משום חומרא דעריות. ארכביה אתרי ריכשי. ולשון הרא"ש משמע דהם תרי טעמי:

גמרא גופא קני מהיום. עי' רשב"א גיטין עב ע"ב ד"ה גרסי' בירושלמי: