אין ב"ד שלמטה מוזהרין עליה. כלומר וזו מתן שכרה בצידה למען יאריכון:

דלמא התם בכבדא דאיסורא. לרב ספרא לא מיירי באינה נאסרת אלא הכי קאמר ליה לר' זירא דלמא מה דאמר אוסרת בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית:

אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה. ר"ת ז"ל פירש דבלא מליחה מבעי' ליה, משום דאמרינן לקמן (חולין קיג, א) דאין מחזיקין דם בבני מעים, והוה מספקא ליה לאביי אם כבד בכלל בני מעים, ואף על גב דאמרינן התם תרגמה אכרכשא והדרא דכנתא ומעיא לא סיימוה קמיה, אבל מפשטא פשיטא ליה לאביי דבמליח שרי, דלא גרע משאר בשר דסגי ליה במליח, ועוד אפשר לומר דמשום דכולה כבד דם הוא ואפ"ה שרייא רחמנא הוא דמיבעי ליה כדאמרינן לעיל (חולין קט, ב) אסר דם התיר כבד, וקא מבעי ליה אם התירו לגמרי, וקשה לפירושו דא"כ הא דא"ר זריקא אנא וינאי בריה דר' אמי אקלעינן לבי יהודה בריה דריב"ל וקריבו ליה קניא בקופיה ואכל מאי ראיה איכא מינה, דילמא מליח הוא, דהא ודאי ריאה ולב דתלי ביה מליחו וכי היכי דמלחו הני מלחו נמי לכבד.
וא"ת דידעי דלא מלחו ליה, זה דוחק גדול, דמ"ט מלחו הני ולא מלחו כבד, דאטו להורות הלכה למעשה הוא דבעי, ועוד דדם כבד ודאי אסור מדאורייתא כדאמרינן לקמן (חולין קיא, א) דם דאורייתא חלב שחוטה דרבנן ומדם הכבד הוא דקאמר דהוי דאורייתא, דאי אמרת דה"ק בדם איכא למגזר משום שאר דם דהוי דאורייתא, אי הכי בחלב כחל נמי איכא למיגזר הכי, דהא חלב דעלמא נמי דאורייתא, אלא ודאי דם כבד עצמו קאמר דהוי דאורייתא, ואם כן מאי קא מיבעי ליה לאביי דמי גרע משאר בשר דבעי מליחה, (אבל) [אלא] ודאי במליחה קא מיבעיא ליה, והכי קאמר בעי מינייהו כבדא מליחה מה אתון ביה בקדרה מי נפיק כוליה דם במליחה כשאר בשר או לא כיון דאיכא דם טפי (לא) בעי קריעה ומליחה, והשתא מייתי ראיה שפיר ר' זריקא מדאייתיאו קמייהו קניא בקופייה דהא חזו ליה לכבדא דהוי שלים, אלמא לא בעי קריעה אלא במליחה סגי כשאר בשר ובקדרה הוה, והא דאמר ליה ר' זריקא רב אמי שלקי ליה ואכיל במליחה קאמר, ואמ"ל אביי למיסר נפשיה לא מיבעיא לי, כלומר דכבד פולט הוא בשפע ומתוך טרדתו לפלוט אינו בולע ואפילו לא נמלח נמי לא אסר נפשיה, והא דאקשינן עליה ממתני' (דבכורות) ואמרינן למיסר נפשיה מ"ט לא תיבעי לך דתנן (תרומות פ"י, מי"א) הכבד אינה נאסרת למיסר חבירתה נמי לא תיבעי לך כדתנן הכבד [אוסרת ו]אינה נאסרת, ופריק דילמא התם בכבד דאיסורא, ה"ה דהוה מצי לשנויי ליה דילמא התם בשלא נמלח, אלא דלא בעי לאוקמי בהכי, דאי בלא נמלח מאי קמ"ל פשיטא דאוסרת דלא גריע משאר בשר.
ומיהו תמיהא לי דמהא דר' אמי דשלקי ליה ודאי איכא למשמע דיוצא מידי דמו לגמרי במליחה, דודאי רב ספרא במליחה בעא מיניה מר' זריקא כדאמר(ן) ליה אביי למיבעי מינייהו, וכי אהדר ליה [ד]רבי אמי [שלקו לי' ואכל ואם נימא דלא יצא] לגמרי מידי דמו במליחה אמאי שלקי ליה בקדרה במליחה לבד והא חוזר ובולע הוא דם שנפלט ממנו, ואי משום דאינה נאסרת, אמאי מלחי ליה כלל, אלא ודאי מדמלחי ליה ושלקו שמע מינה דיוצא הוא לגמרי מידי דמו בכך, וי"ל דילמא הא דמלחי ליה משום גזרה אטו בשר דעלמא דאי שלקי ליה בלא מליחה אתי למשלק שאר בשר בלא מליח. אבל למגזר משום דאתי לבשולי בהדי בשר לא גזרי', והילכך אע"ג דבהדי בשר אסור בהדי נפשיה לא גזרי', דכולי האי לא גזרינן הכי הוה משמע ליה לאביי בעובדא דר' אמי כנ"ל. והא דאמרינן דלמא התם בכבדא דאיסורא משום שמנונית, ומתניתין הכי קתני הכבד של נבילה אוסרת בשר שחוטה שנתבשל עמו משום שמנונית, דלא תימא דכבד כיון שמתחממת סולדת היא בכח האש ואינה פולטת שמנונית ולא רוטב, קמ"ל דפולטת היא שמנונית ואוסרת החתיכות שנתבשלו עם חתיכת נבלה לפי שהיא פולטת תדיר דם ואינה בולעת.
ותמיהא לי דלא אמרינן איידי דטריד למפלט לא בלע אלא בדם ומשום דמשרק שריק, אבל חבל ושמנונית ורוטב ודאי נוח הוא ליבלע ואפילו בדבר שטרוד לפלוט נסרך ובלע, וכדאמרינן לקמן (חולין קיב, ב) בעובדא דרב מרי בר רחל דאימלח ליה בשר נבלה בהדי בשר שחוטה, ואוקימנא דאימלח בכלי מנוקב, ואפ"ה אסרה רבא, דאע"ג דטריד לפלוט דם ואינו בולע שאר הדם שנפלט בין [מ]חתיכה עצמה בין [מ]שאר החתיכות הציר שהוא רך ונסרך נבלע בה ואסרה, וכן נמי בהנהו (לעיל חולין צז, ב) אטמאתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא. וי"ל דשאני כבד שפולט בשפע, ואיידי דטרידי למפלט בשפע אינו בולע אפילו שמנונית וכדאמר רבה בר בר חנה גבי שוחט בסכין של נכרים, דאע"ג דאיכא שמנונית מדובק בדופני הסכין אינו נבלע בכותלי בית השחיטה, ואמרינן טעמא בריש מכלתין (ח, ב) דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא, כלומר בשפע לא בלעי אפילו שמנונית, ואף על גב דרב לא סבירא ליה הכי ואמר דבעי קליפה, דאלמא אפילו בשופע בולע שמנונית, דילמא התם משום דוחקא דסכינא הוא דבלע, הא לאו דוחקא דסכינא כל שפולט בשפע אינו בולע אפילו שמנונית כנ"ל.

אמר ליה אביי לרב ספרא וכו' כבד' מה אתון ביה: פי' ר"ת ז"ל דבלא מליחה קא מבעי' ליה אם מותר לבשלו בקדרה. דאלו לבתר מליחה ושהיה במלח כדין כל בשר פשיטא דמותר לבשלו אפי' בקדרה של בשר שאפי' היה דמו אסור מן התורה הרי כל דמו הראוי לצאת בקדרה יוצא במליחה ותדע שהרי נהגו העולם לבשלו בקדרה אחר צליה וכיון דכן הוא הדין דשרי אחר מליחה שהכל שיעור אחד שכן פי' בעל ה"ג ז"ל דשיעור מליחה כשיעור צלי ומה שפולט ע"י צלי פולט בשיעור מליחה כשיעור צלי אלא ודאי בלא מליחה מבעי ליה לאביי אם מותר לבשלו בקדרה וקא מבעי' ליה אם דמו אסור לאחר שפי' אם לאו ומדאוריית' לא מבעיה ליה דודאי שרי דהא אמרינן לעיל אסר לן דמא שרא כבדא משמע דשריה לגמרי ואף לאחר שפי' שאלו היה נאסר כשפי' היה נאסר כשלא פי': דמאי שנא דהא כשלא פי' כמו שפי' דמיא: וכולי דם פירוש וכאלו עומד בעיני' הלכך אף ע"ג דדם האיברים לאחר שפי' אסור מן התורה בלא תעשה הכי שרי מדאורייתא ותדע דהתם בכריתות בברייתא דקתני דם הטחול ודם הכשליות ודם הלב ודם האיברים הרי אלו בלא תעשה לא קתני דם הכבד: אלוא הכי מדרבנן קא מבעי' ליה אם אסרו דמו לאחר שפי' גזירה משום דם דעלמא והא ודאי פשיטא לן דאסרוה רבנן כשפי' והוא עומד בעיני' דלא גרע מדם מהלכי שתים דגזרו ביה רבנן כשפי' מפני מראית העין. אבל קא מבעי לן כשפי' ואינו עומד בעין אלא שחזר ונתערב בעצמו של כבד או בבשר דעלמא. דאפשר דלא גזרו ביה רבנן וה"ל כדם מהלכי שתים שאמרו חכמים דם שבין השיניי' מוצאו ושעל הככר גוררו. וכיון שכן מותר לבשלו בקדרה של בשר בלא מליחה ואפי' מצות פרוש אין בו. או דלמא אסור לבשל מדרבנן ואפי' בפני עצמו כל זמן שלא נמלח מפני שדמו חוזר ונבלע ואסרוה חכמים לאחר שפי' ואעפ"י שאינו עומד בעין הא במליחה פשיטא דשרי וא"ת ולהאי פרושא מאי ראי' מביא רבי זריק' לשאלתו של אביי מדרבי אמי דשלקי ליה ואכיל דדילמא במליחה הוי: וי"ל דלגרסת רש"י ז"ל דגריס אנא שליקי ליה לרבי אמי ואכיל ופי' ז"ל כי ר' זריקא היה מעיד אני בשלתי לו הכבד לרבי אמי ואכלו יבא בטוב דכיון דאיהו גופיה מסהיד עליה הא ודאי על שאלתו של רב ספרא היה מעיד שהיה מבשלו לו בלא מליחה כפי מה ששאל רב ספרא. ואף לנסחי' דגרסי' שלקו ליה ואכיל. י"ל דפוק חזי מאן גברא רבה מסהיד עליה דודאי כפי שחלתו של רב ספרא בא להעיד שיודע דבלא מליחה הוי שלקי ליה דאלו במליחה לא בעי מיניה מידי:

ובתוס' הקשו על פי' זה מאי ראיה הביאו מדר"י בריה דרבי שמעון בן פזי דקריבו ליה קני בקופי' כלומר עם כל המחובר לו דהיינו הריאה והלב והכבד. דהתם על כרחין במליחה הוי דלא סגי ללב ולריאה בלא מליחה שדמן אסור מן התורה כשפורש בלא תעשה ומשום דם האיברים. ומסתמא כיון שהיה הכל מחובר הכל נמלח ביחד כי האיך היו מולחין הלב והריאה ולא היו נותנין מלח בכבד. ויש מתרצין דאה"נ כי הרבה דברים היו עושין משונין להראות הלכה לתלמידים ולכך כשהיו מולחין הריאה והלב עם הכבד ביחד לא היו נותנין מלח בכבד להורות הלכה לתלמידים והני גברא דמסהדי דאתויי לחמיה דרב יהודא ואכיל בקיאין היו בדבר והם הכירו בו שלא היה הכבד נמלח. ותלמודא פרי' דלמא פי קנה חוץ לקדריה הוי או דחלטוה מעיקרא:

ועוד תירצו דאפילו תימא שעל ידי שמלחו הלב והריאה לא סגיא שלא מלחו אף הכבד שהיה מחובר להם אין בכך כלום דהא ודאי אם תמצא לומר דדם הכבד שפי' לחוד אסור ולא מישתרי אלא במליחה לא סגיא ליה אלא בחתיכה ומליחה כבשרא דאסמוק וכדאמרינן לקמן אלא היכי ועביד אמר אמר להו חתוכה ומלחה והם ראו כי הכבד הזה לא היה חתוך א"כ היא הנותנת דמותר לבשלו בקדירה בלא מליחה. ועוד הקשו על פי' זה דהא אמרינן לקמן חלב שחוטה דרבנן דם דאורייתא ואלו לפי' ר"ת ז"ל ליכא למ"ד דדם הכבד אסור מן התורה. וכ"ת דשם דם קאמרי לומר שהחמירו בדם הכבד מפני שיש עיקר לאיסור דם מן התורה. חלב שחוטה נמי הרי יש לך עיקר מן התורה בחלב חי דכיון דחיישינן להחמיר מפני הרואין בדם הכבד אטו דם דעלמא ניחוש נמי בחלב שחוטה אטו חלב דעלמא דמאי' שנא ולפיכך פי' דודאי פשיטא ליה לאביי שדם הכבד אסור מן התור' כשפי' דלא גרע מדם האיברים שהוא בלא תעשה והא דאמרינן לעיל אסר דמא שרא כבדא לפי שהותר הכבד עצמו ואפילו במליחה שהרי כולו דם קרוש ושריא רחמנא וכדפרש"י ז"ל לעיל והיה ראוי ליאסר דכעומד בעין דמיא אלא שחידש בו הכתוב להתירו כל זמן שלא פי' בלבד. ואביי פשיטא ליה דבלא מליחה אסור לבשלו בקדרה של בשר אלא דמבעי' ליה אם יהא מותר ע"י מליחה או דילמא דלא סגי' ליה במליחה לפי שכולו מלא דם וכל זמן שהוא בקדירה פולט דם ואין לו תקנה אלא בחלוטה גמורה שצומת לכל דמו או בצלי דכבולעו כך פולטו ולא אמרו דמליחה כשיעור צלי דינא כצלי אלא בבשר דעלמא שע"י כן יוציא כל הדם הראוי לצאת בקדירה עד שתרתיח ותחלט. אבל בדם לא התירו וזה שהביאו ראיה מרבי אמי דשלקי ליה ואכלי דאלמא במליחה מיהת שרי וכן דרב יהודה קריבא ליה קניא בקופי' אלמא יש לו תיקון לבשלו בקדירה במליחה מיהת. וא"ת מ"מ מאי ראיה מביא מדתנן הכבד אוסרת דדלמא ההיא בלא מליחה. וי"ל דא"כ פשיטא ומאי קמ"ל אלא ודאי הא קמ"ל שאפילו במליחה אוסרת וה"ק הכבד אוסרת לעולם ואפי' במליחה ואינה נאסרת לעולם אפי' בלא מליחה מפני שפולטת תמיד ואינה בולעת שום דם והא דלא קתני בברייתא דכריתות דם הכבד בהדי אידך משום דדם הכבד פשיט' לו טפי. כך יש לפרש לפי שיטה זו:

ומיהו פשטא דשמעתתי' כפר"ת ז"ל מסתברא דלאביי בלא מליחה נמי מבעיי' ליה. דאפשד דדם הכבד אף לאחר שפי' מותר אפילו מדרבנן כל זמן שאינו עומד בעין. ולפשטא דברייתא דכריתות.

ומיהו מאי דכתב רבינו ז"ל דפשיטא ליה לאביי דמדאורייתא שרי ופשיטא ליה נמי דבמליחה מישתרי ואפי' היה דמו אסור כשפירש. נראה להוסיף על פירושו דודאי הא בכלל בעיין דאביי וכולה בעיין תליא אם דם הכבד אסור כשפי' אם לאו ואת"ל שהוא אסור מדאורייתא או מדרבנן פשיט' ליה דלית ליה תקנתא במליחה אלא בפליטה או בפי קנה חוץ לקדירה ואפי' חתיכה ומליחה נמי לא סגיא ליה כי לעולם פולט והולך בקדירה מפני רוב דמו שהרי כולו דם. ואע"ג דלקמן אמרינן אלא היכי ניעבד ואמר להו קרעוה שתי וערב ומלחוה. כבר פי' רש"י ז"ל דההיא לצלי א"נ דהתם למידות חסידות בעלמא הוא דמסבר סבירא ליה שהכבד אינה נאסרת. ותדע דכי חזא לסמפונא דמלא דלא אסרי' להו אלא דאמר להו אמאי תעבדו הכי. הא למאן דסבר שהכבד נאסרת לא מהני ליה קריעה ומליחה. אא"כ אתה דוחק לפרש דכיון דאמרינן דקריבא ליה קניא בקופי' שיש בבלל הלשון שהיה הכבד שלם ולפי פרוש' אין צריך לדוחק זה. וכולי שמעתא אתיא שפיר כפשטא דא"ל רב זריקא ר' אמי שקליה ליה ואכל דאלמא דמו מותר שאלו היה דמו אסור היה אסור בשליקה ואפי' בחתיכה ומליחה וכי אייתי' ליה מדתנן הכבד אוסרת לא אשכח תשובה אלא לאוקמא בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית ואמאי לא קאמר דדילמא התם בשנמלח בלא קריע' ושתי וערב א"ו קים ליה דאי מיתסר לגמרי מיתסר ואי מישתרי לגמרי ואפי' בלא שום מליחה ושום תיקון. והיינו דקא' דילמא בכבדא דאיסורא אבל כבדא דהיתרא אינה אוסרת לעולם כי דמו מותר לאחר שפי' ונבלע. והא דאמרינן לקמן דם דאורייתא אמסקנא איתמר דסביר להו לכל בני אמוראי שהכבד אוסרת משום דם כתשוטא דמתני' וקים ליה דאסורא דאורייתא הוא. דאי הוי שרי מדאורייתא לא הוי אסרו ליה רבנן אבל אביי ספוקי מספקא ליה אם הוא אסור אפי' מדאורייתא אם היא מותר ואפילו מדרבנן. וכפי' הזה נראה מלשונו של רש"י ז"ל שכתב כבדא מאי אתם נוהגים בה מותר לבשל בקדירה או אסור הוא מפני שפולט דם ואעפ"י שכולי דם אפ"ה לאחר שפי ויצא הרי הוא דם ואסור עכ"ל. והנראה מן הלשון הזה דכולה בעי' דאביי בהא תליא בלחוד אם דם הכבד מותר לאתר שפירש או אם הוא אסור. ואם הוא מותר מותר לגמרי בלא מליתה ואם הוא אסור הרי הוא אסור לגמרי מפני שפולט דם. וכן פי' לקמן כי קא מיבעי' ליה למיסר חברתה קא מיבעי' ליה אי אסרה לאחריתי דאיכא למימר דהיתרא הוא דהא עיקרו דם וכל זמן שלא פי' פשיטא ליה דמומר וכשפי' הוא דמבעי' ליה עכ"ל. ומיהו לענין פסק הא קיי"ל דדם הכבד לאחר שפי' אסור וכדפשטי' דמתניתן דקתני הכבד אוסרת ואינה נאסרת משום דם קאמר והכין סברא דכולהו אמוראי דשמעתין אלא דקא מיפלגי אם היא נאסרת ובפלוגתא דתנאי ובהא מיסתבר דהלכתא כמ"ד נאסרת וכרב יוחנן בן נורי דהא אביי הכי אמר לה להדיא למיסר נפשיה לא קא מבעי' ליה וכן מרב אמי דשלקי ליה ואכיל ורב נחמן דעביד עובדא ואמר גמו ליה לשבא וכן בבי רבא ורב נחמן דאייתי ליה מלי' סמפונא דמא. והא דרב נחמן ורב הונא חלטי ליה ואכל ההוא על כרחין למיכל בקדירה של בשר דהא רב נחמן אינה נאסרת סביר ליה ומיהו כיון דקיי"ל שדמו של כבד אסור לאחר שפירוש נהי דהיא גופה אינה נאסרת לפי שפולטה ואינה בולעת הקדירה שנתבשלה שם אסורה מפני שבלעה דם כך שורת הדין לפי השמועה.

אבל הגאונים ז"ל אמרו דשדרו ממתיבתא דלא למיכל כבדא שלוקה ואפי' בחליטה דהא לא בקיאינן בה. וחומר הוא שהחמירו בדבר שמא יבואו לאכלו עם הבשר אחר חתיכה ומליחה או שיבואו להשתמש בקדירה בנתבשלה בה ולפיכך לא רצה להתיר אלא בצלי בלבד ואי בעי בקדירה דליטווי ליה מעיקרא. וכן נהגו. ולצלי כבר כתב רש"י ז"ל דבעי קריע' ומליחה כדפירוש לקמן וחמור ממיזרקי דלא בעי חתיכ' ומליחה כדמוכח בפרקי' דלעיל. אבל בתו' פרשו דההיא לקדירה הוי דאלו לצלי לא בעי חתיכה ולא מליחה דכל שהוא ע"י האור כבולעו כך פולטו כדאיתא בפסח שני ואם פי' הרי הוא נפלט באור וכן עיקר. והא דאמרינן קריעה שתי וערב וחתוכי לתחת ה"ק קרעי' שתי וערב בשעת מליחה וחתוכי' לתחת כדי שיצא הדם ויהא מותר לבשלו.

הא דאמר רב ספרא לאביי מ"ש מוסר נפשי' וכו' תמיהא מילתא היכי לא אמר ליה רב ספרא הכי מעיקרא כדאמר ליה כי סלקת להתם בעי מינייהו ולימא ליה מאי קא מיבעי' לך דהא מתני' שהרי משנה מפורשת היא בזרעים וכדפרש"י ז"ל ובכל התלמוד משמע כי בקיאים היו במשניות ודקאמר בארבע לא מצינו זהו בברייתות שהוא התלמוד שלהם. וי"ל דמעיקרא סבר רב ספרא דלמיסר נפשיה קא מיבעי' ליה משום דפליג בה תנאי ולא הוי ידע הלכתא כמאן והשתא דאמר ליה דלמיסר נפשיה לא קא מיבעי' ליה א"ל דאי הא פשיטא ליה דהוי פלוגתא דתנאי מאי קא מבעי' ליה למיסר חברתא דהא לכ"ע תנינן שהכבד אוסרת וא"ת ואמאי לא פשטא בעיין מדרב הונא ורב נחמן דחלטי ליה דאלמא הכבד אוסרת את הבשר מיהת. וי"ל דדילמא אינהו נמי מספקא להא והוי עבדי חליטה לחומרא.

דדלמא בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית פרש"י ז"ל בכבדא דאיסורא כגוו טריפה ומשום שמנונית קאמר שאוסרת את המתבשל עמו לפי שבלע מן הטרפה ואינה נאסרת אם של היתר היא וכששלק עם הטריפ' לפי שטרודה היא לפלוט כל שעה ואינה בולעת כלום ע"כ. ולפ"ז א"ל אע"ג דאמרינן בעלמא גבי מליחת דם דהיכי דאמרינן מידי דטרידי לפלוט לא בלעה דהיינו דלא בלע דם. אבל שמנונית בלעה שאני הכא שהיא פולטת דם בשפע והיא טרודה מלבלוע כלום. וזה בודאי תימא גדול האיך יעלה על דעת לומר כן שתהא כבר שלוקה בשול גדול בקדרה ולא תבלע כלום ועוד החוש והמעשה בכל יום יכחיש דברי אביי שהכבד המתבשלת עם הבשר מקבלת טעם השמנונית. ולא עוד אלא דא"כ לר"י בן נורי דקתני אינה נאסרת אפי' לכתחלה שרי ליה וכדמוכח לקמן דר"נ וא"כ לפי דברי אביי מותר לבשל אפי' בקדרה של איסור וזה אינו במשמע ועוד דלפי דברי אביי אמאי איצטרך תנא למיתני שהכבד אוסרת דהא לכבד חברתה דהיתרא אינה נאסרת דההיא לא בלע כלום ואם לומר שהאוסר' את הבשר ואת התבשיל דהיתרא פשיטא ופשיטא וליכא למימר דאיידי דבעי למיתני אינה נאסרת תני אוסרת ועוד דהא לרב ספרא הא דקתני אינה נאסרת למיסר נפשיה משום דם משמע ליה מדאמר ליה מ"ש מיסר נפשיה דלא תיבעי' לך דתנן הכבד אינה נאסרת וא"כ אמאי אמרי' דנאדי אביי בהא ופריש משום שמנונית דאיסור' דהא בהא לא הוי קשיא ליה ולא מידי ובמיס' חברת' הוא דאקשי ליה רב ספרא אמאי מבעי' ליה כיון דתנא בהדיא הכבד אוסרת ובהא בלחוד איצטריך אביי לשנויי דדילמא התם בכבדא דאיסורא ומשום שממנונית ולמה ליה לפרושי באינה נאסרת כלום עד דלימא מילתא כזו דחמיר כולי האי דא פי' משום שמנונית דאיסורא אינה נאסרת לכך הנכון לפרש דאביי ה"ק דהא דקתני הכבד אוסרת התם בכבדא דאיסורא ומשום שממנונית. וה"ק שהכבד של טרפה אוסרת לחברתה דהיתרא דאע"ג דחברת' לא בלעה דמא איסורא בלע ואינה נאסרת משום דם דנפשה לפי שפולטת ואינה בולעת ומילי מילי קתני רישא בכבדא דאיסורא וסיפא בכבדא דהיתרא וקמ"ל שאם נתבשלו ביחד דוקא חברתה דאיסורא אוסרה משום שמנונית הא לאו הכי לא הוי מיתסרא משום דם דנפשה:

קצת חכמי הצרפתים הורו שאע"פ שמדברי סופרים חייב להטיל בה ציצית אין ראוי לברך עליה ואפי' לדעת האומרים שהנשים מברכות על המצות שנפטרו מהם כגון שופר ולולב ודומיהם טעם הדבר מפני שאותן הדברים מצוה גמורה באנשים אבל זו [אינה] מצוה גמורה לשום אדם ואין דברים אלו נראין לי אלא אף לדעת האומר שאין הנשים מברכות ראוי לברך שמ"מ מצות סופרים היא לדברי הכל וטלית של צבור מברכין עליה שאינה אלא טלית של שותפין שחייבת בציצית כמו שיתבאר בפרק ראשית הגז וכן אם נתנו לו חברו על מנת להחזיר:

כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מצווים לכפות האדם עליה כגון כבוד אב ואם וכיוצא בו אבל מצות לא תעשה כגון אם היה מקלהו וכיוצא בזו בית דין מצווין להוכיח ולהעניש אף במה שאין שם מיתת בית דין:

פירשו במסכת כתובות שהצדקה כופין עליה שמא תאמר והרי היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה שנאמר כי בגלל הדבר הזה וגו' מ"מ מצות לא תעשה היא שנאמר לא תקפוץ ידך וגו' ויש מפרשים שם שכפייה בדברים היא ודרך רצוי אבל כפייה ממש לא וכן יש שפירשו שם שלא אמרו כופין אלא במקום שקבעו עליהם כן כגון מקומות שקובעין ליתן כך וכך בחדש וכיוצא בזה ומ"מ בתלמוד המערב של בתרא פרק ספינה פירשו בשמועה זו במה שאמרו בה אין בית דין מוזהרין עלה שפירושו הוא שאין נענשין עליה:

כבר ביארנו שהלב צריך קריעה קודם מליחה להפליט דם הכנוס בתוכו מעתה צריך שתדע שלא סוף דבר בקדרה אלא אף לצלי צריך כן וצלי וקדרה שוים לענין זה הן להחמיר בקריעתו לכתחלה הן להקל בסוף אם בשלו בלא קריעה נמצא שלכתחלה צריך לקרעו קודם מליחה מלחו בלא קריעה קורעו לאחר מליחה:

צלאו בלא קריעה או אפי' בשלו קורעו לאחר צלייתו או לאחר בשולו ומותר הואיל וכבר נמלח ומ"מ חכמי התוספות הורו שהלב שנתבשל בלא קריעה אסור לגמרי ואוסר לא נאמר קורעו לאחר בשולו אלא בצלי ואע"פ שלשון בשול אינו נופל על צלי כבר מצינו בקרבן פסח ובשלת ואכלת וכן ויבשלו את הפסח:

ומה שאמרו בפסח שני על הלב שהוא חלק ואינו בולע אינו עולה למסקנא לדעתם כמו שהתבאר בפסח שני שאמרו שם מוליתא שארי ר"ל חלל העוף או הגדי והטלה שמלאו בשר כתית בלא מליחה כמו שביארנו ופירושה בצלי והקשה והא קא בלע דמא כלומר שהעוף או הבהמה בולעים הדם היוצא מן הכתית ואע"ג דאינהו לא בעו מליחה הואיל והם צלי נורא מקיף בהו אבל כתית הכנוס לתוכו פולט והם בולעים ושמא אין האור יכול להוציאו ותירץ כבולעו כך פולטו כלומר ואף זו האור מוציאה ואתו לסיועי מדאמר במתניתין דהתם שנותן כרעיו בקרבו ואי אפשר להעמידה במלוחים כל צרכן שאין דרך ליתן בצלי מלח בכדי הפלטת הדם וכן אי אפשר לפרשה משום דאין מחזיקין דם בבני מעים דהא איכא ריאה וכבד וטחול וכרס אלא ודאי משום דכבולעו כך פולטו וכדקאמרת ודחי ליה דילמא טעמא משום דאיכא בית השחיטה וכשנצלה בתנור מעמידין בית השחיטה לחוץ והדם זב דרך שם ומהדר בתר הכי לסיועיה מדתנן הכא הלב קורעו וכו' לא קרעו ובשלו בלא קריעה קורעו לאחר בשולו ומותר וודאי כונתו היתה דהאי לאחר בשולו צלי הוא ואלמא טעמא משום דכבולעו כך פולטו ונורא שאיב ליה דאי לקדרה ודאי אסור דאע"ג דמיפלט ליה הא מ"מ קידרא מעכב ליה אלא בצלי איתמר ומשום דכבולעו כך פולטו אלמא מתניתין דוקא בצלי ואע"ג דהדר דחי ליה דילמא שאני (ליה) [לב] דשיע כלומר והאי בשול לאו צלי הוא אלא לקדרה ואפי' הכי שרי דלאו מטעמא דכבולעו כך פולטו הוא אלא דשאני לב דשיע ולא בלע מדם הכנוס לתוכו דחייה בעלמא היא כלומר דמהכא לא תסייען ומ"מ הואיל וקיימא לן מולייתא שריא לא אצטרכינן לההוא טעמא וכן שאי אפשר לומר כן שהרי הוא חלול ופתוח בכמה מקומות ומ"מ אנו ביארנו שם ר"ל בפסח שני שאם הוא נמצא מבוקע בקעים בקעים יש לחוש לאיסורו שמא יצא הדם דרך הבקעים אבל מ"מ רוב פוסקים הסכימו שאע"פ שאותו תירוץ לא הוצרך לאותה סוגיא מ"מ אמתי הוא מצד עצמו ואף לקדרה מותר וכסתמא דהכא דקאמר לאחר בשולו ובשול סתם בקדרה הוא ועוד דבמתניתין כחל ולב כי הדדי וכחל פירושו לרוב מפרשים בכחל כמו שכתבנו וודאי אף בלב כן:

תבשיל שנתבשל עמו תלוי באיסור עצמו או בהיתר עצמו לדברי האוסר את הלב אוסר את התבשיל אלא אם כן יש בו ששים ולדברי המתיר את הלב עצמו אין צריך לומר שהותר התבשיל בשלו בלא מליחה הרי זה אוסר מצד דם של עצמו כמו שביארנו וכל זמן שאוסר משערין בכלו שהרי לא נודע כמה פלט:

גדולי הצרפתים הורו שאם הלב דבוק באבר אחד של עוף שכל אותו אבר צריך לשיעור מפני שאותו אבר קבל טעם דמו תחלה לאיברים ונאסר ואוסר את הכל ולא יראה כן שהרי אם נתבשל אבר זה בפני עצמו ונאסר ונפל לקדרה אחרת אינו אוסר אלא לחשבון איסור הבלוע בו כמו שביארנו בכל האיסורין חוץ מבשר בחלב ומ"מ פירשו הגאונים שצריך להעמיק במקום חבורו ורבים מסכימים למכור אותו אבר בעצמו וקצתם הורו שאם הוא דבוק בכל העוף ר"ל שהעוף שלם ואין ששים בעוף ונתבשל העוף עם שאר עופות שמשערין בכל העוף אלא שאין דבריהם נראין:

ירך שנתבשל בה גיד הנשה אף לדברי האומר יש בגידין בנותן טעם פרשו בגמ' שאין משערין אלא בגיד הנשה לבדו וכן הדברים נראין שכל שהוא בתוך כלי אחד הטעם מתפשט בכל מה שבכלי כאחד ואין אבר הדבוק בו מקבל טעם תחלה ומ"מ נתבשל עם האבר בלא מליחה ונאסר ואחר כך נפל אותו אבר לקדרה אע"פ שאין משערין אלא באיסור הבלוע האבר כלו מ"מ אסור כמו שהתבאר:

הלב שנתבשל עם הנבלה יש מי שאומר הואיל ואמרנו עליו שמתוך חלקלקותו אינו בולע דם הבא מחוץ מותר על הדרך שיתבאר למטה בכבד ואין הדברים נראין שאם נאמר כן בדם לא נאמר כן בשמנינות ומ"מ נראה לדעת זה שאם נתבשל עם תבשיל בלא מליחה ואסר את התבשיל משום דם עצמו הוא מותר שאינו חוזר ובולע מה שפלט ומ"מ חכמי הצרפתים אסרוהו שאין סוברים על הלב שיהא חלק אלא בולע הוא כמו שביארנו דעתם למעלה ולא נאמר היתרו אלא לצלי:

עוף שנמלח עם לבו בלא קריעה לדברי המתירים אף בבשלו בקריעה שאחר בשול אין ספק שקורעו ומותר שאין מליחתו יתרה מבשולו אבל לדברי האומר שבבשולו אסור יש לפקפק במליחתו שאע"פ שאין רתיחת המליחה אלא כרתיחת הצלי כמו שהתבאר מ"מ בצלי נפלט הדם והאור שואבו אבל כאן נפלט דם הכנוס ונבלע בבשר ואינו דומה לכמה חתיכות הנמלחות זו על זו שאנו אומרים כשם שנבלע כך נפלט שדם האיברים קלוש ויוצא בשעה מועטת אבל דם הכנוס עב ואפשר שהוא יוצא מן הלב לבשר ואינו יוצא מן הבשר ומתוך סברא זו אסרוה קצת רבני צרפת ומ"מ איני מפקפק בהיתרה הואיל ונתברר לנו שכח המלח למשוך כחום הצלי הרי המליחה שבבשר מושכתו ומוציאתו בכדי שיעור מליחתו שהרי שיעור המליחה כשיעור הצלייה כמו שהתבאר והגע עצמך שנצלה העוף עם לבו הרי אתה מתירו לדברי הכל ואף בשנמלח עם לבו אני מתירו ובחדא מחתא הם נדונין:

הכבד יש לו גם כן שני מיני דמים האחד דם הסמפונות והמזרקים שבו והשני דם של עצמו כשאר הבשר ולא עוד אלא שדם של עצמו מרבה עד למאד ומתוך רוב דמים שבו לא די לו במליחה כשאר הבשר וכיצד הוא הכשרו חותך הסימפון ומוציא דם הכנוס שבו ואחר כך קורע הכבד שתי וערב ומולחו ומעמיד מקום הקרע למטה כל שיעור שהיית מליחתו כדי שיהא הדם זב בריוח ואחר כך מבשלו אף בקדרה בין בפני עצמו בין בקדרה של תבשיל ובשר:

רצה לאכלו בצלי יש אומרים שאף הוא צריך לעשות כן ר"ל בחתיכה וקריעה ושיעמוד חתיכה לתחת עד שיעור צלייתו מאותו צד ואע"פ שבאומצא דאסמיק וביעי ומוזריקי כתבנו בפרק גיד הנשה דשארי בין תלנהו בשפודא בין אנחינהו אגומרי ומשום דנורא מישאב שאיב אפשר שבאלו מפני שפניהם על האש אבל הכבד שסמפונותיו לתוכו אף לצלי צריך כן ולדעת זה השמועה נאמרה סתם בין לקדרה בין לצלי ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בהדיא דוקא לקדרה אבל לצלי אינו צריך שום חתוך והביאו ראיה ממה שגדולי הפוסקים לא הזכירו קריעה וחתוך זה כלל ואלו הוצרך לעשות כן בצלי היה להם להזכירה אלא שהם סוברים שלא נאמר כן אלא בקדרה ומאחר שהביאו מה ששלחו מן הישיבה שלא לאכול כבד מבושל אלא אם כן צלאוהו מתחלה על הגחלים לא הוצרכו להזכיר קריעה וחתוך וגדולי הרבנים לפי מה שהבינו רבים מדבריהם אומרים שאף בקריעה וחתוך אין אוכלין אותו בקדרה אלא שאין הדברים נראין שלכל הפירושים שהזכרנו אתה למד במה ששאל כבדא מה אתון ביה שפירושו אי סגי ליה במליחה או דילמא לא סגי ליה במליחה הואיל ודמיו מרובים ומ"מ אחרוניהם כתבו שכל שנמלח כראוי אינו צריך כלום שהרי מעשים בכל יום שאחר צלייה מבשלין אותו בקדרה או בטפילה או מטגנין אותו במחבת ומה בין מליחה וצלייה והלא בהלכות גדולות פירשו ששיעור שהיית מליחה כשיעור שהיית צלייה ומטעם שבשיעור זה יצא הדם במליחה כבצלייה ומצד מה שרתיחת המליח כרתיחת של צלי וכן אמרו במנחות דם שבשלו או שמלחו אינו עובר עליו אלמא מליחה של קדשים כבשול להפקיע מתורת דם ואמרו שם לגירסת רוב ספרים וכן לקדרה כלומר שמליחת הבשר בבשר שלנו לקדרה כאותה של קדשים אלא שהם מפרשים כבדא מה אתון ביה כלומר אם צריך מליחה כלל וממה שאמרה יילתא אשתו של רב נחמן אסר לן דמא שרא לן כבדא ושאל אם פירושו אף בלי מליחה הואיל וחדוש הוא או שמא מפני שכלו טעם דם אע"פ שנמלח ומ"מ דוקא במליחה ובאמת לביאורה נראה כן ממה שהביאוה כאן על יד מה שאמרה שרא לן כבדא ומ"מ אי אפשר לישבה לפי לשון הסוגיא והוא שאמרו ר' אמי שלקי ליה ואכיל ואם כן הוה ליה למימר שלקי ליה בלא מליחה ואכיל וכן שאחר שחזר ושאל למיסר נפשה לא מיבעיא לי וממה שאמרו במסכת תרומות הכבד אינה נאסרת ואפי' בלא מליחה אלא שמולחין אותה דרך גדר ומפני שאין הדם הבלוע בתוכה ונפלט ממנה חוזר ונבלע בה שכל כך דמיה מרובים שאפי' שהה בבשולה כל היום טרידה היא לפלוט וכבר ידענו שכל שטרוד לפלוט אינו בולעו שאל כי קא מיבעיא לי למיסר חברתה אם לשטתנו אף בנמלחה ואם לאחרוני הרבנים בלא נמלחה ואם מפני שאמרו הכבד אוסרת שמא לא אמרוה אלא בשל נבילה ומצד שמנינותה אבל משום דם אינה אוסרת מפני שאף היא אינה פולטת ואף בשל איסור אמר שאינה נאסרת רצה לומר אם הוא בשר ונתבשל עם הטרפה שמתוך שטריד לפלוט אינו בולע אף השמנינות הא מצד הדם מ"מ מספקא לי אי אסר אי לא והביאוה ממאי דרב יהודה הביאו לפניו קניא בקאפיה ר"ל הקנה עם כל המחובר בו שהוא הקנה והריאה והכבד והקשה לו דילמא פי הקנה חוץ לריאה הוה והוא פולט דרך שם ולא מדפני הכבד ופולט כל הדם וזב לחוץ אי נמי דחלטי ליה בחלא והשתא מיהא בשלמא לדידן היינו ראיה שכבר נמלח הכבד והביא ראיה שאכלו במליחה בלא חתוך וקריעה עד שהקשהו דילמא פי קנה לחוץ הוא וכמו שנאמר כיוצא בה בפרק כיצד צולין כמו שאמרו נותן כרעיו ובני מעיו לתוכו דכי הוה מוכח מיניה דכבולעו כך פולטו תירץ לו לא דילמא שאני התם דאיכא בית השחיטה דמחלחל כלומר והדם זב דרך שם הא לפירוש אחרוני הרבנים מה הקשו לימא ליה התם מליח הוה דהא תלמוד בקאפיה קאמר והוא כל שבריאה שצריך מליחה ומאי פסקא שנמלחו האחרים ולא הכבד ועוד דקאמר רב בר שבא אייתי ליה כבדא שליקא ולא אכל ומהיכן ידע שלא נמלח ועוד היאך אפשר לומר שהכבד מלא דם לפנינו ויעלה על הדעת להתירו בלא מליחה ולמה אמר רבה קרעוה לשתי וערב וחתוכיה לתחת כלומר כל שיעור מליחה אלא שעקר הדברים כדעת ראשון ואם אמרו מליח כצלי דוקא בשאר בשר שחומו מספיק להוציא דם האיברים ושמא תאמר כלך לדרך זו כשהקשה ממשנת הכבד אוסרת ותירצה בכבדא דאיסורה לוקמה בשלא נמלחה ואע"ג דבאוסרת לא אשמעינן מידי דהא בשאר בשר נמי הכי הוא מ"מ אשמעינן דאינה נאסרת אפשר דהואיל ומ"מ באוסרת מיהא לא אשמעינן מידי ניחא ליה לאוקמא בשל איסור דאשמועינן בתרויהו וכן דאשמעינן ריבותא דכבד של היתר שנתבשל עם נבלה אינה נאסרת אע"פ ובשומן הנבלה מסתרך אי משום דלא בלע ומתוך חלקלקותו אי משום דטריד למפלט וכדאמרינן בשוחט בסכין של גוים שאף לדעת האומר בית השחיטה רותח סגי ליה בהדחה דאיידי דטרידי סימנין למפלט לא בלעי שמנינות דסכין ואף לדעת המצריך שם קליפה דוקא משום דוחקא דסכינא כמו שהתבאר שם ומעתה צריך קריעה וחתיכה אם לקדרה אם לשניהם מר כדאית ליה ומר כדאית ליה:

מלחו כשאר הבשר ולא חתכו ולא קרעו אם בשלו בקדרה לשטתנו אוסר את תערובתו ומשערין בכלו ולדעת אחרוני הרבנים מותר כמו שביארנו וגדולי המפרשים התירוהו בתשובת שאלה בדיעבד ואף קצת רבנים כתבוה כן בחבוריהם ואף בספר התרומה כתבוה כן להדיא והוא עצמו מ"מ אף לשטתנו מותר ששתי סבות מונעות אותו מלחזור ולבלוע דם הפורש ממנו אחת מתוך שהוא חלק כמו שביארנו בלב והשנית שמתוך רוב דמים שבו כל עוד שמתבשל ועומד לשם ברתיחה או בחום המפליט פולט אפי' כל היום כלו ומתוך שטריד לפלוט אינו בולע ואם מפני דם הכנוס שבסימפון קורעו לאחר בשולו ומוציאו ואם לצלי מותר בדיעבד אף מה שנצלה עמו:

לא מלחו כלל אם לקדרה אוסר את תערובתו והוא עצמו מ"מ מותר מטעמים שכתבנו אפי' נתבשל עם נבלה מותר מתוך ששתי סבות אין מצטרפות בו אינו בולע אפי' שמנינות ואין צריך לומר אם בשלו בפני עצמו אלא שהכלי אסור וגדולי המחברים אוסרין בזו אף הכבד עצמו ולא יראה כן ומ"מ יש פוסקים שאם היה הכבד מתובל בתבלין אסור שכח התבלין מרככו ומבליעו ויש פוסקים כן אם נשתהא שם ברתיחה אחר שנשלק כל צרכו וזהו ענין שלוקה אוסרת ונאסרת ומפני שאחר פליטתה חוזרת ובולעת ומ"מ זו ודאי אינה הלכה שכל שהיא מתבשלת היא פולטת:

ובצלי מותר אף מה שנצלה עמו בדיעבד ואף לכתחלה יש מתירין בצלי בלא קריעה ובלא מליחה כדין אומצא דאסמיק המבואר בפרק גיד הנשה ולא יראה כן:

בד"ה טלית שאולה כו' ואומר רבינו תם דאין לחוש מדאמר כו' ולא בעי למימר כגון שאחר כך הסיר כו' לימא הטיל למוטלת כשרה כו' עכ"ל בתוס' פ' התכלת וברא"ש שם הוכחת ר"ת בזה בע"א מדקאמר ואפי' ולא קאמר אפי' בלא וי"ו משמע דבלא טלית פטורה אצטריך לאשמועינן דתכלת אין בה משום כלאים וכה"ג דייק כו' וה"נ אתא לאשמועינן דאין בה משום כלאים אפי' בלילה כו' עכ"ל ע"ש אבל דבריהם דהכא א"א לכוונם בדרך זה ונראה לפרשם בדרך אחר וה"ק דעיקר דמלתיה דקאמר ותכלת אין בה משום כלאים ע"כ לא בעי למימר כגון כו' דהיינו סוף דבריו ואפי' בטלית פטורה דהיינו הטיל למוטלת דא"כ לא הול"ל אלא הטיל למוטלת כשרה ממילא הוה ידעינן דאין בה משום כלאים וכי אטו לא ידעינן כבר דאין במצות ציצית איסור כלאים אלא ע"כ הא דקאמר ותכלת אין בה משום כלאים הוא מלתא באנפי נפשיה לאשמועינן חידושא דהיתר כלאים לחבירו ולאשתו ובלילה ואגב קאמר ואפי' בטלית פטורה דהיינו מלתא אחריתא דקאמר התם נמי ר' זירא הטיל למוטלת כשרה ומסיק דחדא מכלל חברתה אתמר דהיינו הך דהטיל למוטלת כשרה מכלל דהך דואפי' בטלית [פטורה] כמו שפירשו התוס' שם בהוכחה ראיה לזה אבל לפרש"י דהתם דקושטא דר"ז לא קאמר אלא הטיל למוטלת כשרה ומכללא אתמר הך מלתא ותכלת אין בה משום כלאים ואפי' בטלית פטורה לית בהוכחה זו מידי ודו"ק:

בד"ה כבדא מה אתון כו' הא איכא לאוקמי בשלא נמלחה כו' עכ"ל ואפ"ה הכבד אינה נאסרת דלגבי דידה ודאי ליכא לפלוגי בין נמלחה ללא נמלחה מטעמא דקאמר שהיא פולטת ואינה בולעת וק"ל:

בא"ד ולקמן נמי דקאמרינן אבל טחול כו' היו יודעים דבלא מליחה היו עושין לו כו' עכ"ל משמע להו השתא הא דקאמר וה"מ כבדא אבל טחלא שומנא כו' דקאי אהא דמספקא ליה ליה לאביי בכבדא והשתא לפי זה דבמליחה מספקא ליה בכבדא אי מהני קאמר וה"מ כבדא אבל טחלא שומנא הוא ופשיטא דמהני לה מליחה ומייתי שפיר מדשמואל אבל לפר"ת דבלא מליחה קמבעיא ליה ואהא קאמר נמי אבל טחלא שומנא הוא ולא מליחה צ"ל דמייתי מדשמואל שהיו יודעין דבלא מליחה היו עושין לו כו' כן נ"ל תוכן דבריהם אבל דבר תמוה לומר להכשיר טחול בלא מליחה דהא בפ' דם שחיטה תני דם הטחול בהדי הנהו דעובר בל"ת ואפשר לפי סברתם דהשתא לפרש דם הטחול שהוא בעין ולא דם שפירש ויצא ע"י בישול ולקמן שפירשו התוס' דדם היוצא מטחול אסור היינו למאי דמפרשין דהאי וה"מ כבדא אבל טחלא כו' קאי אקריעה שתי וערב ודו"ק:

ד"ה טלית שאולה כו' מדאמר בריש התכלת ותכלת אין בה משום כלאים ואפי' בטלית פטורה ומסיק וכו' ולא בעי למימר וכו' אלא הא קמ"ל כל טלית דאשתרי בה כלאים וכו'. ר"ל דהא דקאמר ותכלת אין בה משום כלאים אתא לאשמועינן דכל טלית דאשתרי בה כלאים דהיינו בתכלת מותר בכל עניינים והא דקאמר אפילו בטלית פטורה הוא ענין בפני עצמו לאשמועינן דהטיל למוטלת כשרה ועיין שם בתוס' פרק התכלת:

ד"ה כבדא מה אתון ביה וכו' אלא בלא מליחה מבעיא ליה וכו' כצ"ל:

בא"ד ולקמן נמי קאמר אבל טחול שומנא בעלמא הוא וכו' יודעים היו דבלא מליחה היו עושים לו וכו'. יש לתמוה היאך אפשר דטחול בלא מליחה מותר הא קתני פרק דם שחיטה דם הטחול ודם הלב ודם הכליות וכו' והביאוהו התוס' בדבור זה לעיל מזה בסמוך וכן לקמן כתבו התוס' אבל טחול שומנא בעלמא הוא היינו דוקא גוף הטחול אבל דם היוצא ממנו אסור וכו' וא"כ הואיל ודם היוצא ממנו אסור היאך אפשר שיהא מותר בלא מליחה וצ"ל בדוחק לפי תירוץ זה דהא דקאמר שדם היוצא מן הטחול הוא אסור היינו דם שיוצא מעצמו אבל מה שנפלט ע"י מליחה אינו דם כ"א שומנא בעלמא:

גמ' א"ל אי הוית כו' . ר"ל שהיית שוכן עמי תמיד כי עתה איני רק לפי שעה ותלה המקום ברבו לכבודו או שם היינו הולכין לישיבת ר"י בכל יום:

ברש"י בד"ה אלא שלקי לרב אמי ואכל כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה א"ל דלמא התם בכבדא דאיסורא כו' :

בתוס' בד"ה טלית שאולה כו' ומכאן מדקדק ר"ת דסתם שאלה כו'. דה"א שאלה דבעין ניתן לתבוע מיד דל"ד להלואה דלהוצאה ניתנה דאינו ניתן לתבוע פחות משלשים ומ"מ הוכיחו משכירות דעכ"פ אינו תלוי משום דסתם אלא משום דנראה כשלו:

בא"ד ולענין ברכה כו' . בשמעתין איירי בטלית שאולה שאין בה ציצית שאינו חייב להטיל בה השואל אבל השואל טלית מצויצת ודאי מברך דאדעתא דהכי השאילו לצאת בו ואם אינו יוצא בו אא"כ הוא שלו [דכתיב] כסותך באופן זה נתנו לו וכמ"ש הרא"ש ואיירי [מ"ש ולענין ברכה] ששואל טלית שאינו מצויצת והוא מטיל בה ציצית:

בא"ד משום תעשה ולא מן העשוי כו'. ואע"ג דפירש ולא מן העשוי בפסול ה"נ הוי בפסול דאסורין משום כלאים בשעת הטלה כיון שכבר היה בו ציצית ויהיה ראיה משם היפך של ר"ת:

בא"ד מותר בכל הענינים כו' . בעיני אינו דומה זה לזה דהתם כיון דשרי רחמנא ביה כלאים מה לי חד פעם או ב' פעמים כיון דמותר ביה כלאים דמצות חוטין יתירות דכלאים נמי התירה התורה משא"כ בשאולה או כסות אשה ולילה לא התירה בה התורה כלאים כלל ואי מיירי שם במצויצת מקודם שלא ע"י כלאים עיקר מצוה הוא תכלת [וא"כ אין ראיה משם] גם א"ל כן [דאם כן אין זה מוטלת בזמן שהיה מצוי תכלת] ודו"ק:

בא"ד שלא בעידן עבודה לא אשתרי. פירוש לא אשתרי כלאים לגבייהו:

בא"ד וה"נ מסתברא כו' תיפוק ליה משום כלאים. דאסור שלא כדרך לבישה אבל מצד ליהנות מבגדי כהונה יכול להיות דשרי שזה בא להוכיח ממניחן תחת ראשיהן דניתנו ליהנות בכל דרכי הנאה אבל לענין כלאים פסיקא לתלמודא דאסור שלא כדרך לבישה אבל דרך לבישה פשוט מרישא דמתני' ולא היו ישנים כו' הא הלוכי מהלכי כמ"ש לעיל:
בסה"ד ומיהו נראה כו'. נראה שקאי נמי אדלעיל אעיקר קושית ר"א ממי"ץ וק"ל:

בתוס' בד"ה כל מ"ע כו' וא"ת והרי צדקה כו'. דמדאמר שבקוהו לא משמע להו אין מוזהרין הא רשאי:

בתוס' בד"ה כבדא כו' . דעת רש"י כתב באשר"י שהוא כויע"ל וקצת משמע כן מדלא פירש דבר בשריותא דכבדא [דבצד ההיתר של האיבעיא כתב סתם אי מותר לבשל בקדירה] משמע כאילו הוא פשוט כיון שנמלח מותר כשאר בשר ובצד האיסור מפרש מפני שפולט כו' אבל ממה שמפרש [בד"ה כי קמבעיא ליה כו'] אם דם היוצא ממנו אוסר בשר אחר כו' ובד"ה משום שמנוניתא כו' אבל דמא דנפיק כו' די"ל דמא דהיתירא הוא שהרי עיקרו כו' משמע קצת כר"ת דלועי"ל עיקר האיבעיא אם ישנו בו לאחר מליחה עוד דם [דאיסורא] (*ד) או כבר יצא כולו ודו"ק:

בא"ד ועי"ל כו' פשיטא דאסור כו'. לענין אוסרת ובצד דע"י מליחה אינו יוצא כולו קושטא דמליחה לא מעלה ולא מוריד וא"צ מליחה דלמיסר נפשה הא אינה בולעת ומה לי אם נמלחה ויש בה עוד דם שאוסרת חברתה ואפ"ה פשיטא ליה דלמיסר נפשה לא [חסר בהעתק איזה תיבות שנקרעין מגוף הכתב] או לא נמלחה כלל. ומ"ש פשיטא דאסור ר"ל חברתה ולפי"ז לפי הבנת רבי זריקא בתחלת האיבעיא בין נמלחה כו' ע"י שליקה אפשר בולעת ובבישול פשיטא ליה ממתני' דאינה בולעת וכמ"ש התוס' בסמוך בד"ה דתנן והיה סבור דפשיטא ליה דלאחר מליחה נמי דם אוסר יוצא ממנו רק מספקא אם בולעת או הבין דמבעיא קודם מליחה וכי הדר מיבעיא ליה למיסר חברתה דוקא מבעיא ליה לאחר מליחה וכן לפירוש ר"ת הדר מבעיא ליה דם כבד אוסר או לא ובתחלה הבינו דפשיטא דאסור רק אם שליקה בולע או לא ולא הו"ל להתוס' לפרש בסמוך דפשיטא ליה דבולעת ע"י שליקה ומספקא ליה אם דם כבדא אסור לפי' ר"ת ואם נשאר בו דם לאחר מליחה לועוי"ל דא"ל דניחא להו לעשות אבעיתו שמסופק כמאן הלכה כיון דפליגי בהא בברייתא דע"כ אביי לא ידע הברייתא דהא לכ"ע אוסרת ולא פליגי בזה מיהו ז"א דידע ומוקמי לה נמי בשמנונית כבמתני' ורב ספרא מייתי מתני' וה"ה דהו"מ למיפשט מברייתא למאי דס"ד משום דמא רק טפי הו"ל לפרש כן שיהיה אבעייתו בשוה כבמסקנא. דא"כ הדרא קישיא לדוכתיה לפשוט ממתני' דהתם דהדם אסור שהרי אוסרת ודנשאר בו דם כיון שאוסרת ואפילו היא גופה נאסרה אי לאו דפולטת ואינה בולעת לזה הוצרכו לפרש שהבין דמספקא ליה אם בולעת ע"י שליקה או לא:

בא"ד ולפירוש ר"ת ניחא. דא"ל דלמא בנמלחה [ומהיכא פשיט משם דאינה נאסרת] דא"כ אמאי אוסרת דמליחה כצלי ולא גרע עכ"פ משאר בשר וכל עסק דשמעתין אם עדיפא גם ל"ל טעמא דפולטת ואינה בולעת משמע הא בולעת אסורה ולאחר מליחה הא הוי כשאר בשר עכ"פ:

בא"ד כמו שדרך לבשל בשר. וה"ה בשר שעמו ודאי נמלחה דאי לא"ה אסורה בעצמה וא"צ לאוסרת דכבד ה"נ כבד איירי בנמלחה:

בא"ד ומייתי מדשמואל כו' . ודם הטחול דעובר עליו והיינו דם היוצא ממנו כמ"ש לקמן בסמוך בד"ה אבל טחלא נראה שר"ל דם היוצא מגידין שבטחול האסורין משום דם:

בתוס' בד"ה דתנן כו' וי"ל כו'. מ"מ לבתר שפירש לו דלמיסר חברתה קמיבעיא ליה הו"ל למיפרך ממתני' דפשיטא דאוסרת אפילו בבישול ולמה ליה המ"ש למיסר נפשה דלא כו' ואפ"ל דה"א התם בשלוקה ואביי במבושל (*ש) אך עתה דלמיסר נפשה לא קמיבעיא לך אפילו בשלוקה דלמא בהיפוך התם מבושל אבל שלוקה נאסרה ג"כ אלא משום דמשמע לך דסתמא קתני התם בכל ענין מדלא מחלק א"כ למיסר חברתה נמי נפשוט מדלא מחלק וא"ל לאו מכח סתם משנה פשיטא ליה למיסר נפשה דלא די"ל מתני' במבושל רק מכח תנאים דבסמוך דפליגי בשלוקה אם נאסרה אבל במבושל לכ"ע אינה נאסרה כ"ש היכי פשיטא לך בשלוקה למיסר עצמה דלא הא פליגי בה. ואין ליישב קושית התוס' בע"א דמעיקרא דלמא מתני' איירי מדם כמו שהבין רב ספרא באמת אבל אביי משמנונית לענין אם בישלה עם טריפה אי מהני טרדתו לפלוט אף לענין שמנונית דבשאר בשר מועיל טרוד לפלוט לענין דם ולא לאיסור אחר גבי מליחה ש"מ דיש סברא לחלק [ופשיט ליה] אנא שלקי ליה לרב אמי ר"ל בדיעבד שלא במתכוין ואכל. כי קמבעיא לי למיסר חברתה כו' השתא הבין דע"כ לענין דם אבעיא ליה דלשמנונית פשיטא דאוסרת אם היא של טריפה וק"ל. ואפ"ל דמעיקרא לא יוכל למיפשט ממתני' דלר"ת דמבעיא קודם מליחה אם צריך מליחה כשאר בשר והוי כנתבשל בדמו או לא והתם קתני אינה נאסרת דדלמא איירי לאחר מליחה וה"ק הכבד אוסרת את המתבשל עמו שנמלח כהלכתו והכבד לא נמלח ואינה נאסרת אם היא נמלחה ונתבשלה עם הבשר שלא נמלחה (*ת) כמו השתא דמוקי בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית דצריך לפרש כן אבל בלא נמלחה לעולם אסר נפשה משום שנתבשלה בדמה וכ"ת נפשוט דאסורה בלא נמלחה מדאוסרת אחרים דא"ל דמה מותרת לעולם דהא אוסרת אחרים מ"מ דלמא אינה בולעת אפילו דם עצמו ולא נחשב כנתבשל בדמה כמו חתיכת בשר שלא נמלחה ונתבשלה ויש ס' במים כנגדה דאפ"ה אסורה אע"ג דמה שיוצא בטל בס' ומה שנשאר הוי דם אברים שלא פירש ומותר ואפ"ה אסורה משום דפירש בתוכו ממקום למקום ואפשר דטעם שם משום דהוי כאיסור הדבוק ושמא יצא מעט חוץ לרוטב ופירש לחוץ ממקום למקום [משא"כ בכבד משפולטת ויצא לחוץ אינה בולעת] ועכ"פ דחיקא לפרש בשמעתא כן וק"ל:

תד"ה טלית. ואעפ"כ המברך לא הפסיד. עמש"כ ע"ד בברכות (יב) בד"ה לא:

בא"ד מדאמרי' בריש התכלת תכלת אין כו'. כצ"ל:

בא"ד מותר בכל ענינים בין להתעטף בין להציע תחתיו. משמע דבגד הצעה פטור מן הציצית. ומש"כ בסה"ד ומיהו נראה שיש לחלק בין טלית כו'. היינו לענין היתר כלאים. וכן יש לכוון דבריהם במנחות שם. אבל המ"א בסי' י"ח סק"ג הבין בדבריהם דשם דהצעה חייב בציצית ע"ש ולדעתי אין הכרע וצ"ע:

בסה"ד ולפ"ז בטלית שאולה הי' אסור להציעו תחתיו. תימה מאי איריא שאולה אפי' של עצמו נמי. ונ"ל למחוק בטלית שאולה:

תד"ה דתנן. כדמוכח בפ' תולין כו'. כצ"ל:

בסה"ד למה אין פשוט לך כו' שאפילו בבישול כו'. ההגהה שבגליון בש"ח טעותא היא:

גמ' מ"ש למיסר נפשה. כעין זה לעיל דף יב ע"ב:

רש"י ד"ה כפתוהו וכו' אבל מצות עשה. עי' ברא"ם פרשת יתרו י"ח פסוק ב:

תוס' ד"ה טלית וכו' דנשים מברכות. עי' בהגהות אשר"י פ"ג דסוכה סי' לד:

אי הויתי באתרי' דר"י אחוינא לך חורפאי. אע"ג דמקבלנו דתלמיד אינו עולה לתכלית מדרגתו עד שנפטר מלפני רבו וא"כ אדרבא שלא בפני ר"י חריף טפי. צ"ל היינו בשאין דעתו לחזור ללמוד עוד לפני רבו ונפטר לנהוג ישיבה לעצמו אז הקב"ה מגלה לו סתרי מצפוניו. אבל כשדעתו לחזור נהפוך הוא דבאתרי' דרבי' ידיו רב לו. ורמו בר תמרי רמז לו שדעתו לחזור ע"כ מותר חוץ לתחום למיכל כחלי דאי לא הוה דעתו לחזור אפי' אינו רוצה לקבוע בסורא ממש מ"מ בסורא וכל פרותהא נהגו לאיסור והי' אסור אפי' חוץ לתחום סורא שסוף סוף נקבע דירתו באחת מערי סורא ע"כ רמז לו שדעתו לחזור ומותר חוץ לתחום וק"ל:

ונ"ל במעלי דיומי דכפורי נקיט כחלי ולא כבדא וכליתא משום דכחלא התירה תורה נגד יצה"ר כמ"ש המקובלים לתת מקום לס"ם ע"ד לא תחסום שור בדישו. ע"כ דוקא בעיה"כ אכיל כחלא דכל אכילת עיה"כ כ' של"ה הוה לתת מקום לס"ם כענין שעיר המשתלח לעשותו סניגור:

כבדא מה אתון בי'. בבכורות נ"ה ע"א דכרותא דדמא כבדא פירש"י עיקר הדם הוה הכבד ואמרינן שם כבד שנימוחה מטמא ברביעית פירש"י כבד של מת מטמא באהל כרביעית דם המת והכי פסק הרמב"ם וא"כ יש לחקור מנ"ל דשריא דלמא הוא בכלל כל דם לא תאכלו והרי אפי' חלב שקלינן וטרינן מנ"ל דשרי' הואיל ודם נעכר ונעשה חלב. מכ"ש דה"ל למידק מנ"ל דכבד שרי'. ולהפוסקים דם שקרש ושבשלו מותר מן התורה ולית בי' איסור כלל רק מדרבנן א"כ י"ל כבד שקרש מעיקרא אפי' איסור דרבנן לית בי' מיהו להפוסקים דס"ל דתלי' בפלוגתא דזעירא ורבא במנחות כ"א ע"א והארכתי בזה לעיל במשנתינו הלב קרעו ע"ש וא"כ למ"ד דם קרוש חייבים עליו הואיל וכנגדו ראוי בחטאת החצונית ע"ש א"כ מנ"ל למשרי כבדא. ומצאתי בלבוש עט"ז שכ' מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים משמע מלשון תשפכנו למעוטי כבד דמעיקרא אינו נשפך אע"ג דדם שתחלתו צלול אעפ"י שנקרש אחר כך אינו חוזר להיות מותר כיון שנאסר מתחלת ברייתו אבל כבד שמתחלה אינו נשפך לא נאסר אפי' כשנימוחה. וצ"ל דילפינן לי' מלשון תשפכנו אבל תיבת כמים איצטריך למילי אחריני לעיל ל"ב ע"ב ור"פ כיסוי הדם ע"ש והכא מתשפכנו כפיק ונכון הוא:

ונ"ל נפקא מיני' דלמאי דאמרינן דכל דם קרוש שרי' א"כ אין כאן חידוש בכבד וי"ל דם איברים של כבד אסור כשאר כל דם האיברים וחמיר מיני' דאפי' מליחה אינה מועלת לו ואסור מן התורה ככל דם האיברים. אבל אי דם קרוש בעלמא אסור מן התורה ושאני הכא דגלי קרא תשפכנו א"כ י"ל כסברת ר"ת מן התורה אפי' דם האיברים שלו מותר ולא בעי מליחה אפשר ובירושלמי פ"י דתרומות זעירי לא אכל כבדא מיומוי ופי' המפרש בשליקא ע"ש וי"ל זעירא לשיטתו דבמנחות כ"א ע"א הנ"ל איהו הוא דמתיר דם שבשלו ושקרש וא"כ כאן חידוש בכבדא וחמירא כבדא משאר דם האיברים דאפי' במליחה לא סגי לי' ע"כ החמיר:

וראיתי שם בירושלמי מיבעי' לי' לר' ירמי' כבדא ששלקו בחלבא אי שרי' ע"ש ונלע"ד דלא מספקא לי' אי הוא בכלל בב"ח והוא ממועט במאי דאמרינן לקמן קי"ג ע"ב לא תבשל גדי ולא דם דז"א דאין ספק דבכלל גדי הוא ויי"ח פסח בכזית כבד מגדי של פסח. והמבשל כבד בחלב לוקה והאוכל מהחלב לוקה ולא קאמיבעי' לי' אלא באוכל מהכבד דלמא לא בולעי' מהחלב דטרידא למיפלט דמא לא בלעי אפי' חלב או דלמא חלב בלעה ועמ"ש הר"ן בשמעתין אהא דאמרינן כבדא דאיסורא ומשום שמנוניתא ע"ש. וראיתי במהרמשי"ף לקמן קי"ג גבי גדי ולא דם דפשיטא לי' דהמבשל כבד בחלב לוקה. ובסוף המסכתא בליקוטיו מספקא לי' ע"ש ולפע"ד אין כאן ספק:

הכבד אוסרת וכו' במתניתין דתרומות מיירי מקולי תרומה דרבנן שהקילו שאינו אוסרת בטעם אלא המתבשל עם הבשר שמושך טעם התרומה אל עצמו ביותר ועלה קאי ר"י בן נורי ואמר יש במיני בשר שאוסר התרומה ואינו נאסר מן התרומה והוא הכבד שאוסר התרומה בפליטת דמו ואינו נאסר לזרים מן התרומה משום שאינה בולעת ע"ש בפי' הרמב"ם ותראה כן ולפ"ז כדדחי אביי בכבדא דאיסורא ומשום שמנונותא הכי פירושו התרומה משום שמנונותא דאיסורא והיא אינה נאסרת מן התרומה למוכרה לנכרים כשאר טריפות כי לא בלעה מהתרומה כצ"ל:

גמרא למיסר נפשה לא קמבעיא לי לפי מ"ש התוס' בפסחים (דף עד ע"א) בד"ה כבכ"פ דאפילו לפי מנהג העולם שאין מבשלין כבד אחר שום מליחה מ"מ כיון שנמלח כמליחת קדירה נתמעט דמו ולא אסר טפי משאר בשר שלא נמלח וכו' עיין שם בדבריהם ומנהג העולם היינו דעת ועוד יש לומר בכאן בד"ה כבדא וכו' ולפי זה אפילו אם מליחה לא מהני מ"מ שוב אין בו ריבוי דם כל כך והרי הוא אחר מליחה כשאר בשר שלא נמלח ולפי זה איך אמר למיסר נפשה לא מבעיא ליה והרי גם למיסר נפשה מבעיא ליה שאם אין מליחה מועלת בו ובשלו אחר מליחה הרי הוא נאסר כמו שאר בשר שנתבשל בלי מליחה כלל. וצריך לומר דלא כתבו התוס' דאחר מליחה הוה כשאר בשר אלא לענין דאינו פולט כל כך בשפע עד דלא נימא בשאר בשר שתחתיו כבכ"פ אבל מ"מ אינו פוסק לפלוט כלל ואמרינן בי' מפלט ולא בלע ותדע דאל"כ למה לא נהגו לבשלו אחר מליחה הלא אחר מליחה הראשונה לדברי התוס' הרי הוא כשאר בשר שלא נמלח וימלחנו שנית ונימא כשם שמועיל מליחה לבשר שלא נמלח כלל יועיל נמי לכבד מליחה אחר מליחה הראשונה אלא ודאי שדמו אינו יוצא ע"י שום מליחה ופולט והדר פולט:

אלא דהיא גופא מנ"ל לאביי דגם אחר מליחה פולטת תמיד הרי כיון דכבר אסיק אדעתא לחלק בין קודם מליחה לאחר מליחה מסברא להקל לענין שאר בשר דמספקא ליה דלמא שוב אינו אוסר ה"נ יש סברא לספוקי להחמיר לאסור נפשה אחר מליחה ולמימר דאחר מליחה הוה לגמרי כשאר בשר שלא נמלח וצריך לומר דמשמע ליה סתמא דאינה נאסרת דמיירי בכל ענין גם אחר מליחה. ומינה דגם אוסרת מיירי גם לאחר מליחה שהרי ג"כ סתמא קתני אוסרת:

ובזה ניחא מה שלא השיבו מתחלה ממתני' דתרומות וכאשר באמת הרגישו בזה בעלי התוס' ולדידי ניחא דהוה מוקמינן ואינה נאסרת קודם מליחה ובעיא דיליה אחר מליחה אבל כאשר השיבו למיסר נפשה לא מבעיא לי אפילו אחר מליחה שפיר השיבו למיסר חברתה נמי וכו'. ולפי מ"ש א"כ כאשר השיבו ר"ז אנא שלקי מוכרח לומר שאמר לו בפירוש שאחר מליחה שלק דאל"כ אכתי נשאר ספיקא דאביי ובזה אתי שפיר דברי הרשב"א בת"ה הא' דף עד ע"ב) דמינה תפשוט דאחר מליחה אינה אוסרת חברתה דאל"כ למה מלחו לה. ולכאורה דברי הרשב"א תמוהין דמהיכא מוכח דר"ז מלח לה והא דפשיט ליה היינו אם בלי מליחה אינה נאסרת ק"ו ע"י מליחה ולדידי שפיר שהרי יש לומר להיפך דדוקא בלי מליחה אינה נאסרת וכנ"ל:

אלא דלפי זה אין הוכחה שאינה אוסרת חברתה והא דמלחוה היינו להורות הלכה שאינה אוסרת עצמה אפילו לאחר מליחה וכעין שכתב ר"ת לשטתו בההוא קניא בקופיא שלא מלחו הכבד להורות הלכה ה"נ איכא למימר בעובדא דר"ז להיפך אלא הרשב"א לשטתו דאיהו באמת דחי שטת ר"ת מכח ההוא דקניא בקופיא וכתב דאין לומר בדידעי דלא מלחו הכבד דאטו להורות הלכה הוא דבעי:

עוד נלע"ד לתרץ קושיית התוס' על שלא השיב רב ספרא תכף מאותה משנה משום דאיכא למימר הכבד אוסרת ואינה נאסרת בצלי מיירי ואוסרת בשר הנצלה תחתיו כמ"ד לקמן כבדא עלויי בשרא אפילו דיעבד אסור ואינה נאסרת מכבד שכמותה כגון כבדא עלויי כבדא אף שבדם הכבד שהוא לח אמרינן בי' שבכ"פ וכמ"ש התוס' בד"ה דמא משריק שריק מ"מ כבד שכמותה אינה נאסרת ממנה דטריד למפלט ג"כ בשפע. ואין להקשות אם איתא דבצלי מיירי הנה המרדכי הביא ראי' וכן הוא בתוס' פסחים (דף עד ע"ב) ד"ה שאני דלגבי שמנונית לא אמרינן בלב דשיע ולא בלע מדתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת ולמה לא תנן גם גבי הלב הלב אוסר ואינו נאסר. ואי איתא דמתני' בצלי איירי ומשום דמא והא ודאי שהלב אינו נאסר בצלי משום דמא אי משום דשיע ואי משום כבכ"פ דהרי בהדיא תנן קרעו לאחר בישולו וא"כ למה לא תנן נמי הלב אוסר ואינו נאסר. שתי תשובות בדבר חדא דלב ג"כ אינו אוסר בשר אחר הנצלה תחתיו דדם הלב לא מקרי בשפע שדם הלב מתייבש בתוכו כמו שכתבו התוס' בסוף ד"ה דמא משריק וכו' ועוד דהלב עצמו למ"ד כבדא עלויי בשרא אסור גם עלויי לב אסור דלדעת התוס' לעיל (דף קט ע"א) דלדחייה בעלמא הוא דאמרינן לב שיע אבל לפי המסקנא הטעם דקורעו אחר בישולו הוא אחר צלייתו ומטעם כבכ"פ א"כ דוקא לגבי דם דידי' שמתייבש בחללו וליכא דם בשפע הוא דאמרינן כבכ"פ אבל לגבי דם הכבד שהוא בשפע לא אמרינן בלב כבכ"פ ונמצא הלב נאסר לפעמים ג"כ אפילו בצלי אבל הכבד לעולם אינה נאסרת בצלי ושפיר קאמר הכבד אוסר ואינה נאסרת ובבישול שפיר נסתפק אביי כבדא מאי אתון בי':

אבל השתא דקאמר למיסר חברתה שפיר פשיט ליה ממתני' שאם תפרש המשנה בצלי אם כן מנא לך שאינה נאסרת בבישול אלא על כרחך שמתני' איירי בבישול וא"כ איירי בבישול אחר מליחה כדרך הבישול ועפ"י מה שכתבתי יובן דברי הרא"ש שכתב שמתוך פירוש רש"י משמע דלבשלו בקדירה קאמר אחר מליחה ומספקא ליה משום דיש בו ריבוי דם ושמא אין כח במלח להפליט כל הדם וכשהוא מבשלו חוזר ונבלע בו:

והנה אנחנו רואים שרש"י מפרש כדברי ר"ת שמספקא ליה אם דם הכבד אסור או מותר וזה משמע מלשונו בד"ה כי קא מבעיא לי' למיסר חברתה וכתב רש"י אם דם היוצא ממנו אוסר בשר אחר וכו' מלשון זה משמע שזה פשוט שיוצא ממנו דם אלא שמסופק אם הדם אוסר וכן משמע יותר מפורש מלשונו בד"ה ומשום שמנונית וכו' אבל דמא דנפיק מינה דכשרה מספקא ליה וכו' דאיכא למימר דמא דהתירא הוא שהרי עיקרה דם וכו' עיין שם וא"כ איך כתב הרא"ש להיפך שרש"י מפרש דמבעיא ליה אחר מליחה. והנה אף שאין מדברי רש"י סתירה גמורה דאיכא למימר דלרש"י תרוייהו מבעיא ליה בין קודם מליחה אם הדם אסור ובין אחר מליחה שמא עדיין לא פלט כל דמו ובאמת לדעתי שטה זו היא המחוורת' שבכל הפירושים בהלכה זו דהרי לשטת ר"ת אנו סובלים דוחק גדול במה דפשט ליה מקניא בקופיא צריכין אנו לומר שידע שלא נמלח. ולשטת ועוד יש לומר אנו צריכין למדחק מה דפשיט ליה מדתנן הכבד אוסרת דמסתמא בנמלח מיירי כדרך לבשל אבל אם בכל גווני מבעיא ליה א"כ זה פשוט אצלו שאין הדם יוצא על ידי מליחה רק שמסופק אם הדם מותר או אסור ונמצא כל השטה נכונה אבל עכ"פ קשה מנ"ל להרא"ש שאין רש"י מפרש כפירוש ר"ת לגמרי אמנם לשטת רש"י דס"ל לעיל (בדף קט ע"א) במשנה הלב קורעו וכו' דגם בבישול אין הלב נאסר משום דשיע א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לא אמרינן במשנה דתרומות הלב אוסר ואינו נאסר בשלמא למסקנא דמוקי בכבדא דאיסורא א"כ לגבי שמנונית לא אמרינן בלב דשיע וכמ"ש לעיל בשם המרדכי אבל לדברי רב ספרא דפשיט מיני' לענין דמא ולא אסיק אדעתא דמיירי בשמנונית קשיא. וצריך לומר דבלב אין הלב אוסר אלא דם הכנוס בחללו אוסר וממ"נ אינו יכול לומר אוסר ואינו נאסר אם על הדם לא שייך למימר אינו נאסר שהרי הוא אסור וקאי ואם על הלב לא שייך לומר אוסר אלא דעכ"פ קודם מליחה שייך לומר על הלב עצמו שאוסר אפילו קרעו והוציא דמו מ"מ אוסר משום דם הנבלע בו כמו בכל האברים שהרי לא נמלח ואוסר שאר בשר המתבשל עמו ואיהו עצמו אינו נאסר דשיע ולא בלע ממה שנפלט ממנו וא"כ למה תנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת נתני ג"כ הלב וצריך לומר דגבי כבד אומר מלתא פסיקתא אוסרת בין קודם מליחה ובין אחר מליחה ולכך נקט כבד לפי שמיירי כדרך המתבשלים אבל בלב שאינו אוסר רק קודם מליחה לא יוכל לומר הלב אוסר בסתם שהרי בסתם מיירי כדרך המתבשלים וכבר נמלח. וכל זה אי אמרינן דבכבד לא מהני מליחה אבל אי אמרינן כדעת ר"ת דאחר מליחה גם הכבד אינו אוסר וא"כ גם כבד אוסרת היינו קודם מליחה א"כ קשה למה שבקי' ללב בשלמא רבינו תם לשטתו דבבישול לא אמרינן לב שיע אבל רש"י סובר גם בבישול כן וא"כ שפיר מוכח דרש"י ס"ל דגם אחר מליחה הכבד אוסרת לפי ההוה אמינא דאוסר היינו משום דם ושפיר כתב הרא"ש דלרש"י גם אחר מליחה מבעיא ליה. ולפי מ"ש שהשטה היותר מחוורת הוא למימר דקודם מליחה ואחר מליחה שוה ובשניהם מספקא ליה שבזה אין אנו צריכין לסבול שום דוחק בגמ' א"כ היא גופה קשיא למה נאדו התוס' מזה ובין לר"ת ובין לעוד יש לומר פירשו דלא מספקא ליה אלא בחדא למר קודם מליחה ולמר אחר מליחה. ונראה דהיינו טעמא משום דהת"ח הקשה לפירוש ר"ת דצריך לומר בקניא בקופיא שהיה ידוע שלא נמלח הכבד והיה עושה כן במכוון להראות הלכה א"כ איך דחי ודלמא פי קנה חוץ לקדירה אי נמי מחלט חלט לה א"כ למה לא מלחה שהרי לא הראה כאן שום חידוש. ודוחק לומר דזה גופה החידוש דסמכינן אפי קנה חוץ לקדירה או אחליטה שהרי בגמ' משמע שזה פשוט. ואמרתי דרצה להראות שהכבד אוסרת אחרים וזה מוכח מדהוצרך לשום פי קנה חוץ לקדירה וכל זה אם לא נמלח הכבד אבל אם היה מולחה ושוב אינה אוסרת כלל אז אם היה מניח פי קנה חוץ לקדירה היה פועל ריק ולא היה מראה בזה שום הלכה. נמצא מתורץ קושיית הת"ח וכל זה אם נימא דדוקא קודם מליחה מבעיא ליה אבל אם היינו אומרים שהבעי' בין קודם מליחה ובין אחר מליחה ואז היינו מוכרחים לפרש מה דקאמר ר"ז האי נמי לא תבעי' לך היינו ג"כ אפילו קודם מליחה והיינו ג"כ מוכרחים לפרש שידע שלא נמלחה א"כ לא היה מקשה רב אשי כלום ודלמא לפי קנה וכו' דא"כ למה לא מלחה כשמלח הלב והריאה ואי להורות דבעינן דוקא אפי קנה חוץ זה היה מראה ג"כ אם היה מולחה ואדרבה רבותא יותר שאפילו אחר מליחה בעינן פי קנה חוץ. ולמימר דרב אשי הודה במקצת דאחר מליחה לא בעינן פי קנה חוץ לקדירה והם לא מלחוה והראו דקודם מליחה בעינן דוקא חוץ לקדירה דא"כ כיון דגם באחר מליחה יש מקום לספק א"כ אם באו להורות הלכה למעשה יותר היה להם להראות כחא דהתירא ולמולחה ולהראות שאחר מליחה לא בעינן חוץ. ואפילו אם תדחוק שעכשיו הראו לנו חדא דאית בה תרתי שקודם מליחה אוסרת מדהניחו פי קנה חוץ וגם שמעינן דאחר מליחה אינה אוסרת דאל"כ הי' להם למולחה ולהניח פי קנה חוץ. מ"מ כיון שעל כרחך אנו מוכרחים להודות במסקנא שיש חילוק בין קודם מליחה לאחר מליחה לרב אשי למה לא נפרש כן תכף בספיקו דאביי ולמה נשוה ג' חילוקי דיעות דלאביי בתרוייהו מספק' ולרבי זריקא בתרוייהו פשיטא שאינו אוסר ולרב אשי בחדא פשיטא ליה ובחדא מספקא ליה והלא טוב לפרש דברי אביי כדברי רב אשי ממש וא"כ לשטת ר"ת ניצול הוא מקושיית הת"ח וק"ו לשטת ועוד יש לומר א"כ כל שטה זו אחר מליחה לא קשיא כלל קושיית הת"ח שהרי אין אנו צריכין לומר כלל שעשו שום חידוש להורות הלכה אבל אם נימא בתרוייהו מבעיא ליה הוה קשה קושיית הת"ח:

ואמנם מעתה צריך להבין לרש"י שהוכחתי לעיל דס"ל דבתרוייהו מבעיא ליה א"כ מה יענה לקושיית הת"ח ונראה דלכאורה היכי דמהני בכבד פי קנה חוץ לקדירה הכי מהני גם בריאה ובלב:

והנה בריאה הדבר פשוט שהרי בכבד עצמו פירש רש"י ודלמא פי קנה וכו' וסמפוני הכבד שופכין דרך קנה הכבד לתוך קנה גדול של ריאה וכו' וא"כ אם בכבד שצריך לעבור דרך רחוק לפי קנה דהיינו מקנה הכבד לקנה הריאה מועיל פי קנה ק"ו לסמפוני הריאה שקרובים לקנה גדול אלא אפילו בלב מועיל וזה לשון המרדכי תניא הלב קרעו וכו' ופרש"י שאפילו בשר הלב עצמו מותר וכו' כדאמרינן בפרק כיצד צולין שאני לב דשיע הלכך לב שנתבשל בקדירה עם דמו סגי בקריעה והלב מותר ולא מבעי' פי הקנה חוץ לקדירה דמותר משום שהדם יוצא לחוץ ואינו נבלע בפני' דשיע ולא בלע אלא אפילו פי הקנה בתוך הקדירה כי היכי דשיע הלב מבפני' שיע מבחוץ עיין שם וא"כ ולפי זה דבכלם מהני פי קנה א"כ נסתר קושיית הת"ח דהן אמת דלשטת ר"ת אנו צריכין לומר דההוא קניא בקופיא היה ידוע שלא נמלחה הכבד דאל"כ לא היה פושט מידי. אבל אין צריך לומר שהיה ידוע שנמלחו הלב והריאה אלא שזה ממילא הוא דהא ודאי לב וריאה אסור לבשל בלי מליחה ולכן פלפלו התוס' כיון שנמלחו הלב והריאה והמה יחדיו עם הכבד בקופיא א"כ למה לא נמלחה הכבד לכך נדחקו שהיה כדי להורות הלכה אבל למסקנא דרב אשי שהיה פי קנה חוץ לקדירה איכא למימר שבאמת גם הלב והריאה לא נמלחו כלל וכיון שפי קנה חוץ לקדירה א"צ מליחה כלל ונסתר קושיית הת"ח. ואומר אני שאכתי קושיית הת"ח במקומה דהרי באמת הרשב"א בחידושיו תמה על מה שמועיל פי קנה חוץ דאטו אנן לדם שבסימפונות לחוד חיישינן אנן לדם הכבד עצמו חיישינן ושמא כל שמוצא פתח לחוץ לשם הוא עושה דרכו ופולט:

ואומר אני תינח למה שפולט לגמרי לחוץ אבל אכתי מה שמתחיל בפנים לפרוש ממקום למקום ולא פלטו לחוץ כלל זה נשאר אסור. אמנם בכבד אין זה חשש שהרי כל זמן שלא נפרש לגמרי ממנו ודאי מותר וכמו שפירש רש"י ותוס' וז"ל רש"י בד"ה ומשום שמנונית וכו' וכל זמן שלא פירש פשיטא לי דמותר וכי פירש מבעיא ליה:

וכל זה בכבד אבל בלב וריאה שגם בפירש ממקום למקום אסור מן התורה א"כ אינו מועיל פי קנה וא"כ בודאי אעפ"כ נמלחו וא"כ למה לא מלחו עמהם הכבד שהוא במחובר עמהם וצ"ל להורות הלכה ושפיר הקשה שאם היה פי קנה חוץ לקדירה אין כאן שום הוראה של חידוש. אלא שדבר זה אם חיישינן בבישול שפירש ממקום למקום הוא תליא ברברבתא בפלוגתא המובא בש"ע י"ד סי' ע"ט סעיף י"א בבשר שנתבשל בלי מליחה כלל ויש ששים ברוטב נגד החתיכה שהמחבר התיר אפילו החתיכה ורמ"א כתב שיש אוסרין החתיכה וטעם פלוגתתם מבואר שזה ודאי שדם היוצא מתבטל בששים אמנם האוסרין חוששין שמא לא יצא כלו אבל פירש בתוך החתיכה ממקום למקום וכמבואר שם בש"ך ס"ק מ"ו והמתירים ס"ל שאין הרוטב מבלבל בתוך החתיכה אלא מה שמוציא מוציא לחוץ לגמרי. ולפי זה לדעת המתירים גם לב וריאה מותרים בלי מליחה בפי קנה חוץ לקדירה ודעת המתירי' עיקר שגם רמ"א לא חשש לדברי האוסרים אלא במקום שאינו צורך גדול ולכבוד שבת גם רמ"א מתיר. ומעתה לדעת המתירים נסתר קושיית הת"ח:

אלא שאומר אני שאכתי קושייתו בתוקפה שעד כאן לא קאמר המרדכי בלב שאם פי קנה חוץ לרוטב שאינו פולט לחוץ כלל לתוך הקדירה אלא פולט דרך פי קנה חוץ לקדירה אלא בעבר ובישלו שלם בלי קריעה שבעודו שלם ואין לו מקום לפלוט הוא פולט דרך סמפונות אבל ההוא עובדא דיהודא בריה דר"ש בן פזי בקניא בקופיא הא ודאי שלא עברו על המפורש במשנה הלב קורעו ומוציא דמו וכיון שכבר נתקרע הלב אף שהוציאו דם המכונס מ"מ דם האברים שבלב עצמו שוב פולט דרך הקרע לתוך הקדירה ואם כן על כרחך הלב נמלח תחלה וכיון שהם כלם בחבור למה לא נמלחה גם הכבד וצריך לומר להורות הלכה ונשאר קושיית הת"ח:

אמנם לרש"י דלב שיע אף בבישול א"כ נוכל לומר כשם ששיע שאינו בולע כך נמי שיע ואינו פולט כלל וא"כ הלב אחר שקרעו והוציא דמו אינו צריך מליחה כלל וא"כ אם פי קנה חוץ לקדירה לא הריאה ולא הכבד ולא הלב נמלחו ולא קשיא קושיית הת"ח ורבינו תם לשטתו דס"ל דלב שיע אידחי ולא מהני בבישול כלל וא"כ על כרחך הלב נמלח ושפיר קשיא קושיית הת"ח ולכן פירש דדוקא קודם מליחה הוא דבעיא ליה לאביי וכנ"ל:

אלא דלפי זה לרש"י הלב כשם שאינו נאסר מחמת דם כך אינו אוסר אחרים אחר קריעתו משום דם גם בלא נמלח א"כ לרש"י קושיא מעיקרא ליתא דלתני במשנה בתרומות הלב אוסר ואינו נאסר שהלב כשם שאינו נאסר כך אינו אוסר ונסתר תחלת הבנין שכתבתי לתרץ דברי הרא"ש שכתב שמשמע מפירוש רש"י דלבישלו בקדירה אחר מליחה וכתבתי שזה מוכח מדלא תנן נמי הלב אוסר ואינו נאסר אלא ודאי שהלב קודם מליחה הוא דאוסר ובכבד פסיק ותני בין קודם ובין אחר מליחה ועכשיו לפי מה שכתבתי אין זה הוכחה והא דלא תנן לב היינו משום שאדרבה אפילו קודם מליחה הלב אינו אוסר כלל:

ועלה בדעתי לומר דמהכא מוכח דלרש"י גם אחר מליחה מבעיא ליה דהא איכא למידק בגמ' דקאמר בכבדא דאיסורא ומשום שמנוניתא והנה לר"ת דכל הך סוגיא קודם מליחה ומבעיא ליה אם דם הכבד מותר או אסור א"כ בכבד של טרפה הא ודאי דגם דמה אסור משום טרפה שלא התיר לן הקב"ה אלא כבדא דהתירא ושרי לן דמא אבל לא שרי לן טרפה בכבדא וא"כ כיון דבכבדא דאיסורא מיירי למה ליה למימר ומשום שמנונית הוה ליה למימר משום טרפה. ועלה בדעתי לומר דלפי דעת הרא"ה בבדק הבית דכבדא דאיסורא דאוסרת קאמר היינו שאוסרת כבד חברתה וקמ"ל בזה רבותא גדולה דאף דכבד טרודה למפלט דם ואינה בולעת דם מ"מ בולעת שמנוניתא ואינה נאסרת דקאמר היינו כבדא דהיתרא שבשלה בפני עצמה אינה נאסרת מפני דם של עצמה שפולטת ואינה בולעת ולפי זה דלמוסר כבד חברתה קאמר א"כ צריך למימר מפני שמנוניתא דמפני דם אפילו משום דם טרפה לא היתה אוסרת שהרי הכבד חברתה טרודה למפלט דם של עצמה ואינה בולעת דם תברתה. והנה על פירושו של הרא"ה הואיל ואנו עסוקים בו יש לדקדק ע"פ מה שכתבו התוס' בפסחים (דף עד ע"ב) ד"ה שאני לב וכו' וז"ל. ונראה לריב"א דדוקא לגבי דם דסמיך אמרינן דשיע אבל לענין שמנונית דאיסורא לא דמפעפע ולא אמרינן שיע ולהכי גבי לב לא קתני שאוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד דהתם טעמא לאו משום דשיע אלא איידי שהיא טרודה למפלט לא בלעה ומיהו אומר ר"י בשם ר"ת דהא דמסקינן שאני לב דשיע דחוייא בעלמא הוא:

והנה לכאורה יפלא ריב"א שהוכיח מדלא תנן גבי לב וכו' וקשה תינח למה דאמר כאן בכבדא דאיסורא אבל רב ספרא דרצה למפשט ממשנה זו לאביי א"כ מוקי לה בכבדא דהתירא לענין דמא א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לא תני הלב אוסר ואינו נאסר. אמנם זה אינו קושיא דרב ספרא ס"ל כמסקנא דפסחים דטעמיה דלב משום דכבכ"פ ולא אמרינן כלל שאני לב דשיע ועיקר הקושיא של הריב"א הוא איך דחי בפסחים שאני לב דשיע אם איתא דשיע א"כ למה לא תנן גבי לב אוסר ואינו נאסר ולזה קאמר דהאי דיחוי דהכא היינו לפי מה דדחי אביי כאן ומוקי ליה בכבדא דאיסורא ולענין שמנוניתא ולגבי שמנוניתא לא אמרינן לב שיע זהו הנלע"ד הפירוש בדברי התוספות שם בפסחים ולפי זה האי דמסיימי התוספות ומיהו אומר ר"י בשם ר"ת הוא שייך לתחלת דבריהם וכנ"ל. ומעתה יפלא לדעת הרא"ה דס"ל דגם הכבד נאסר משמנוניתא ולא מהני מה שטרוד למפלט דם וא"כ כבדא הוא שוה כמו לב הדרא קושיית הריב"א לדוכתא למה לא תני הכבד אוסרת ואינה נאסרת:

ואמנם ע"פ מה שכתבתי ניחא דנוכל לומר דהרא"ה סובר דלב כשם שאינו בולע כך אינו פולט וא"כ אינו אוסר כלל וגם נוכל לומר עוד דהרא"ה לשטתו דפירש ואינה נאסרת היינו בפני עצמה ולפי זה על כרחך דס"ל כשטת ועוד יש לומר שבתוספות דאין לומר דסבר כשטת ר"ת א"כ עיקר הבעיא אם דם הכבד אסור או מותר ובעי למפשט שאסור מדתנן הכבד אוסרת ודחי ליה בכבדא דאיסורא ואכתי קשה נפשוט מסיפא ואינה נאסרת ולדעת הרא"ה היינו שנתבשלה בפני עצמה וקמ"ל שאינה נאסרת מדמה בעצמה ויהיב טעמא מפני שפולטת ואינה בולעת מכלל שדמה דפירש ממנה עכ"פ אסור שאם הוא מותר א"כ מה לי אם בולעת או אם אינה בולעת. וכבר רציתי בזה לתרץ קושיית התוספות שכתבו ומיהו קשה קצת דקאמר בסמוך למיסר חבירתה נמי לא תבעיא לך דתנן הכבד אוסרת הא איכא לאוקמי בשלא נמלחה. ואמרתי דהרי קשה למה לי למימר כלל אוסרת ונימא רק הכבד אינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ומדיהיב טעמא שאינה בולעת מכלל דדם דנפיק מינה אסור וממילא נדע שאוסרת וא"כ הרי ברישא דתנן הכבד אוסרת מיותר אלא ודאי דלהכי תני ליה משום דסיפא ואינה נאסרת היינו לעולם אינה נאסרת גם קודם מליחה ובזה הוצרך למיהב טעמא שפולטת ואינה בולעת שקודם מליחה ודאי פולטת דם האסור לדעת ועוד יש לומר אבל אכתי לא ידעינן שגם אחר מליחה נפיק מינה דמא לכך תנן הכבד אוסרת שגם קודם מליחה אוסר ונסתר קושיית התוספות וגם קשה לשטת רבינו תם שכל הסוגיא רק קודם מליחה א"כ רישא למה לי. ועל זה השיבני בני מו"ה שמואל דברי טעם שאי לאו רישא אכתי הוה אמינא דמא דנפיק מינה מותר לגמרי והא דקתני אינה נאסרת היינו שאם בישל הכבד עם בשר אחר שלא נמלח אינה נאסרת מדם של הבשר ובזה ודאי הוצרך למיהב טעמא מפני שפולטת ואינה בולעת אבל לעולם דמא דנפשה גם קודם מליחה היתר גמור הוא ולכך הוצרך למתני הכבד אוסרת והיינו קודם מליחה באמת לשטת ר"ת ולשטת ועוד יש לומר שפיר הקשו התוספות דלמא היינו קודם מליחה. אבל עכ"פ לדעת הרא"ה שפירש גם במסקנא ואינה נאסרת היינו בנתבשלה בפני עצמה א"כ אכתי תפשוט עכ"פ שדמה אסור ואוסר אחרים מדהוצרך למיהב טעמא שפולטת ואינה בולעת אלא ודאי שהרא"ה סובר כשטת ועוד יש לומר דהספק הוא אחר מליחה א"כ איכא למימר ואינה נאסרת קודם מליחה ובזה הוצרך למיהב טעמא שפולטת ואינה בולעת אבל לעולם שאחר מליחה שוב אינה אוסרת. אלא דקשיא א"כ גם עתה דמוקי לה בכבדא דאיסורא אכתי מוכרח לאוקמי קודם מליחה דאל"כ נפשוט מסיפא א"כ למה לו כל הטורח הזה ונדחי בפשיטא האי קודם שנמלחה לכך אוסרת וכקושיית התוס' ואם ס"ל כמו שתירצו התוספות דמסתמא מיירי אחר מליחה כמו שדרך לבשל בשר א"כ גם עתה סיפא ואינה נאסרת מיירי אחר מליחה כמו שדרך לבשל וא"כ מדיהיב טעמא שאינה בולעת אכתי תפשוט שאוסרת גם אחר מליחה. והנה נוכל לומר שעיקר הדין ודאי דמיירי גם אחר המליחה כמו שדרך לבשל אבל כאן שיהיב טעמא שאינה בולעת שפיר נוכל לומר דאגב אורחא קמ"ל הטעם שאינה בולעת כדי שנדע שגם קודם מליחה אינה נאסרת אלא שזהו דוחק קצת ואמינא מלתא דמסתברא דהנה התוספות כתבו דמשמע ליה דמיירי אחר מליחה כמו שדרך לבשל בשר ואומר אני הא תינח אם המליחה פועלת בה ואז מסתמא דרך למלחה אבל אם אין המליחה פועלת בה ולא כלום למה יהיה דרך למלחה ולפי מה דבעי למפשט שהכבד אוסרת אפילו אחר מליחה א"כ אין המליחה פועלת בה כלום לא לגבי דנפשה ולא לגבי אחרים דלגבי דנפשה גם קודם מליחה לא נאסרה וכמו שאמר לו למיסר נפשה לא קמבעיא ליה וכמ"ש מהרש"א אפילו קודם מליחה ולמיסר אחרינא המליחה לא מהני בה שהרי לפי מה דבעי למפשט א"כ גם אחר מליחה אוסרת וא"כ לפי פשיטתו על כרחך אין דרך למלחה כלל שהרי המליחה בה פועל ריק וכיון שאף לפי דבריו מיירי הך מתני' בלא מליחה א"כ מנ"ל למפשט כלל ודלמא דוקא קודם מליחה מיירי ולכך אוסרת אבל לאחר מליחה אינה אוסרת. אלא דהא לאו מלתא דשפיר פשיט שגם אחר המליחה אוסרת ואז באמת המליחה אינה פועלת בה אבל אי אמרת שאחר המליחה אינה אוסרת א"כ ממילא שוב דרך למלחה קודם בישולה עם בשר וא"כ כיון שדרך למלחה איך קאמר התנא סתם אוסרת והלא כיון שדרך למלחה א"כ מסתמא נמלחה ואיך אוסרת אלא ודאי שאוסרת גם אחר מליחה. ובזה אמרתי פרפרת אחת מה שיש לדקדק מה דקאמר למיסר נפשה לא קמבעיא לי' כי קמבעיא ליה למיסר חבירתה אם כוונתו למיסר בשר אחר המתבשל עמו וכמו שפירש רש"י לא הוה ליה למימר למיסר חבירתה שאין הבשר חבירתה של הכבד וכך הוה ליה למימר כי קמבעיא ליה למיסר המתבשל עמו אבל מדקאמר למיסר חבירתה אין הכוונה כי אם על כבדא אחריתא שכבד זו תאסר כבד אחרת וזהו תימה דאיך יאסר כבד חבירו הלא כשם שהיא פולטת ואינה בולעת כך חבירתה פולטת ואינה בולעת. ונלע"ד פירוש אחר בדברי הגמרא דלא כשום אחד מפירושי התוס' והוא שזה ודאי בכבד שלא נמלחה קמבעיא ליה ולא שמסופק אם דמה אסור וכפירושו של ר"ת אלא ודאי דמה אוסר ולכן אוסרת בשר שנתבשל עמה רק מבעיא ליה שנתבשל עמה כבד חבירתה ואם חבירתה ג"כ לא נמלחה כמוה ודאי שאינה אוסרתה שהרי גם היא ודאי טרודה לפלוט ואינה בולעת ואם שניהם נמלחו ג"כ ממ"נ אינם אוסרים זה את זה אלא מבעיא ליה שאחת לא נמלחה ואחת נמלחה ואותה שלא נמלחה ודאי מותרת שטרודה לפלוט ואינה בולעת אבל מספקא ליה באותה שנמלחה אי אמרינן כדעת ר"ת שאחר שנמלחה כבר יצא כל דמה לגמרי ושוב אינה פולטת וא"כ נאסרת מחבירתה. וא"ת כיון שעיקר ספיקא שלו אם בכבד אחר שנמלחה שוב לא אמרינן בו שטרודה למפלט א"כ למה תלה הבעיא אם כבד אוסרת כבד חבירתה היה לו לשאול אם בשר שלא נמלח אוסר כבד שנמלחה אי אמרינן בכבד אחר שנמלחה שטרודה לפלוט ולא בלעה מבשר או לא אמרינן שטרודה לפלוט יש לומר דבהא פשיטא ליה לאיסור והוא ע"פ מ"ש התוס' לעיל (דף קי ע"א) בסוף ד"ה ההוא לקדרה שאם בשלו הלב בהדי בשר לא מהני לקרעו לאחר בישולו דהבשר ההוא נעשה נבילה וחוזר ואוסרה הלב דלגבי שמנונית לא מהני מה דלב שיע וכן הוא דעת הר"ן ועיין בפר"ח סי' ק"ג סוף ס"ק א' א"כ ג"כ כאן בכבד יש לומר דלגבי שמנונית לא מהני מה דטרוד למפלט וא"כ אם בישלו בהדי בשר שלא נמלח אפי' לא נמלחה הכבד כלל נאסרת כיון שהבשר עצמו נאסר א"כ נעשה הבשר נבילה וחוזר ואוסר הכבד. אלא דלפי זה קשה א"כ איך דחי אח"כ התם בכבדא דאיסורא וא"כ הכבד אינה נאסרת אפילו מטרפה וכפירוש רש"י וא"כ כיון שאביי עצמו ס"ל על כרחך דאפילו משמנונית אינו נאסר אכתי הוה ליה לספוקי בבשר שלא נמלח אם אוסר כבד שנמלח. בזה יש לומר כפירוש הרא"ה בשמנונית דאיסורא אוסרת אפילו כבד חבירתה ומה שאמר ואינה נאסרת לא קאי אטרפה כי אם אכבד של כשרה שבישלה בפ"ע שאינה נאסרת מדמה. וא"ת אכתי כיון שגם לפי פירושינו על כרחך מספקא ליה אם הכבד אחר שנמלחה פולטת דם או לא וא"כ היינו כסברת ועוד יש לומר שבתוס' א"כ היא גופה קשיא למה נקט אביי למיסר חבירתה דהיינו כבד חבירתה ולמה לא מספקא ליה כפשוטו אם כבד אחר שנמלחה אוסרת בשר המתבשל עמה וכפי פירוש ועוד יש לומר שבתוס' ממש יש לומר דסבר אביי בזה כסברת ר"ת דמדאורייתא ודאי אין דם הפורש מן הכבד אוסר רק מדרבנן אוסר קודם שנמלח גזרה משום שאר בשר שלא נמלח ואף שלא אסרו הכבד עצמו שנתבשלה בלי מליחה גזרה משום שאר בשר שנתבשל בלי מליחה היינו טעמא לפי שכיון שאינו בולע כלל לא שייך לאסור שהרי בכל האיסורים אם טעמו קפילא מהני וא"כ גם שאר בשר היכא שאינו בולע לא נאסר אבל שאר בשר שבולע מן הכבד גזרו בכבד אטו שאר בשר שלא נמלח ולכך אי אפשר לאסור בכבד כי אם היכא שאוסר שאר בשר וא"כ אחר שנמלחה הכבד למה תאסור שהרי לא שייך לגזור אטו שאר בשר ששאר בשר לא משכחת שיאסור אחר שנמלח אבל מספקא ליה בכבד שלא נמלחה אם אוסרת כבד שנמלחה אי אמרינן שאחר מליחה בלעה א"כ גזרינן אטו שאר בשר אבל אי לא בלעה אף ששאר בשר אוסרת הכבד אפילו לא נמלחה היינו כיון שנעשה נבילה אוסר משום שמנונית אבל בכבד כיון שהיא עצמה לא היה שייך למיסרה משום גזרה הנ"ל כיון שלא בלעה וכנ"ל לא שייך לאסור כבד חבירתה משום גזרה שהרי גם גבי שאר בשר אי הוה טעים קפילא הבשר שלא קיבל טעם דם היתה גם הכבד מותרת וכנ"ל:

וקפשיט ליה רב ספרא מהא דתנן הכבד אוסרת והכי קאמר למיסר חבירתה נמי לא תבעי לך דודאי אינה אוסרת ולהתירא קפשיט ליה והוא מדתנן הכבד אוסרת והיינו אפילו אחר מליחה כדרך לבשל וכמ"ש התוספות ואוסרת בשר המתבשל עמה וא"כ על כרחך עדיין פולטת וקפשיט ליה תרתי נגד סברת אביי דלאביי הוה פשיטא דאחר מליחה אינה אוסרת בשר וקודם מליחה מספקא ליה אם אוסרת כבד שנמלחה ואיהו פשיט ליה דגם אחר מליחה אוסרת בשר המתבשל וממילא שוב אין כבד נאסרת אפילו אחר מליחה מכבד שלא נמלחה ודחי ליה האי בכבדא דאיסורא וכפירוש הרא"ה וכשבא לרבי זריקא השיב לו ר' זריקא האי נמי לא תבעי לך וכו' וקריבו לן קניא בקופיא וכו' וקודם מליחה הוה וכמ"ש התוס' שהיה ידוע להם שלא נמלחה הכבד וא"כ אפילו בשר אינה אוסרת אפילו קודם מליחה שאין דמה אסור כלל ולא גזרו משום שאר בשר א"כ ק"ו שאינה אוסרת כבד חברתה כלל זהו הנלע"ד בפירוש דברי הגמ':

ומעתה נחזור לראשונות מה שהקשיתי על הרא"ה דעל כרחך ואינה נאסרת מוקי בלא נמלחה א"כ למה ליה לאוקמי בכבדא דאיסורא נוקי בכבדא דהתירא ולא נמלחה יש לומר דבשלמא אוסרת שמיירי שאוסרת בשר שעמה וא"כ אם היא אוסרת בלא נמלחה ובנמלחה אינה אוסרת א"כ שוב דרך למלחה ומן הסתם נמלחה כשמבשלה עם בשר וא"כ איך קאמר בסתם אוסרת אלא ודאי דבאמת גם אחר מליחה אוסרת אבל ואינה נאסרת שבאמת גם קודם מליחה אינה נאסרת ובנתבשלה בפ"ע מיירי להרא"ה ואז אין דרך למלחה כלל שהרי אין המליחה מועלת בה וקודם מליחה ואחר מליחה שוים בה וא"כ מן הסתם לא נמלחה ולהכי מיירי בלא נמלחה ושפיר יהיב טעמא לפי שפולטת ואינה בולעת ולעולם דאחר מליחה לא נשאר בה דם כלל ואז באמת בלא"ה מותרת:

אי נמי נוכל לומר להרא"ה דבכבדא דהתירא לא היה יכול לאוקמי בלא נמלחה דא"כ אוסרת היינו בשר דכבד חבירתה ודאי שאינה אוסרת שהרי פלטה ולא בלעה ואם כן שאוסרת בשר א"כ ל"ל אוסרת הרי מדיהיב בסיפא ואינה נאסרת טעם שפלטה ולא בלעה מכלל שדמה אסור ופשיטא שאוסרת בשר אלא ודאי אוסרת דרישא היינו אחר מליחה אבל עכשיו דמוקי באיסורא ואוסרת כבד חבירתה והיא גופה קמ"ל דלגבי שמנונית לא אסרינן איידי דטריד למפלט לא בלע שפיר מוקמינן קודם מליחה. וכיון שיצא לנו שהרא"ה ס"ל כשטת ועוד יש לומר א"כ ממילא לא קשיא לדידיה דלתני הלב אוסר ואינו נאסר דלגבי כבד אומר מלתא דפסיקא אפילו אחר שנמלחה משא"כ גבי לב הוא דוקא קודם מליחה וכנ"ל:

וע"פ מה שכתבתי יש ליישב מה שיש לכאורה להפליא פליאה רבה בין לשטת ר"ת ובין לשטת הועוד יש לומר דהרי לשטת ר"ת דאחר מליחה לא נסתפק א"כ צריך לומר שבכדי שיעור מליחה יוצא כל הדם א"כ אחר מליחה אם בשלו עם בשר שלא נמלח נאסר דהרי אין מקום לומר בו איידי דטריד למפלט לא בלע ולפי זה איך אמרו למיסר נפשה לא נאסרה כלל אפילו שלוק הרבה והרי הבישול מבלבל יותר ממליחה ולמה נימא שבשעת מליחה יצא כל דמו תוך שיעור מליחה ולמה לא נימא ג"כ שכאשר נתבשל זמן מרובה יצא כל דמו ואח"כ יהיה נאסר שחוזר ובולע מה שפלט ואיך התירו בשלוק לדעת ת"ק ומשמע אפילו שלוק הרבה שהרי לא שמו בו שום גבול ולמימר שגם אחר שפלט כל דמו אפ"ה דרך הכבד להפליט שמנונית ושאר טעם שבו עד שאפילו אין בו דם אפ"ה שייך למימר ביה איידי דפליט לא בלע א"כ אף אם נחלט מ"מ החליטה אינה סותמת אלא פליטת הדם אבל שמנונית פולט אחר חליטה וכידוע מסברא ומבואר ג"כ בר"ן שכתב בכבדא דאיסורא ואשמעינן חידוש שאפילו נחלטה ואינה אוסרת משום דם אפ"ה אוסרת משום שמנונית ולפי זה איך אמר רבא אי חלא אסור איהו נמי אסור. ולמה הרי אף שנצמת מלפלוט דם אפ"ה פולט שמנונית ואמרינן מפלט פלט מבלע לא בלע אלא ודאי דלא אמרינן הכי אלא כל זמן שפולט דם שאז פולט בשפע רב וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה לא יופסק פליטת דמו בסוף הבישול כמו במליחה ולשטת הועוד יש לומר יש ג"כ לתמוה כנ"ל דלדידהו אחר מליחה מסתפק אם יצא כל דמו א"כ למה זה פשוט לו דלמיסר נפשה לא נאסרה אפילו שלוקה הרבה. ועוד קשה לשטת הועוד יש לומר איך אמר למיסר נפשה וכו' כי קמבעיא ליה למיסר חברתה ולמיסר חברתה היינו אם בישל עמו בשר והכבד נמלחה ומספקא ליה אם יצא כל דמו או לא ואוסר שאר בשר הלא כזה יש לספוקי למיסר נפשו כגון שבישלה אחר שנמלחה עם בשר שלא נמלח שאם ע"י מליחה יצא כל דמו הרי הוא נאסר משאר בשר ואם לאו אינו נאסר. אלא שזה יש ליישב לשטת התוס' דאמרינן חתיכה נ"נ ונאסר שאר הבשר ואוסר הכבד משום שמנונית אלא דלשטת התוספות גם משמנונית אין הכבד נאסר כמבואר בדבריהם בפסחים [דף עד ע"ב) ד"ה שאני לב עיין שם ולכן אני אומר שלתרץ כל זה הקדים רבינו תם דמדאורייתא פשיטא ליה רק מספקא ליה מדרבנן והיינו משום דגזרינן אטו שאר בשר והנה הכבד כלו דם אלא שיש בו ג"כ דם מובלע כמו בשאר אברים וזה יוצא ע"י מליחה אבל דמו שהוא בשרו כל זמן שהוא קיים הוא פולט בודאי ומדאורייתא הכל מותר כיון שהוא כלו דם והתורה התירתו א"כ בין בשרו ובין המובלע בו מותר אלא שרבנן גזרו ודעת רבינו תם דאחר שיצא דם המובלע תו ליכא ספיקא דבזה אין מקום לגזור אטו שאר בשר דלא מצינו כיוצא בזה בשאר בשר וקודם שנמלח הוא דמסתפק אם גזרו אטו שאר בשר או לא ודעת הועוד יש לומר הוא דקודם מליחה ודאי גזרו אטו שאר בשר ואחר מליחה הוא שנסתפקו שמא גם דם הנבלע עדיין לא יצא ונמצא שגם אחר מליחה יש לגזור אטו שאר בשר קודם מליחה כיון שיש בו בכבד אחר מליחה דם המובלע כמו שיש בשאר בשר קודם מליחה ובזה כל קושיות הנ"ל מתורצין דכל זה דם המובלע אבל דם בשרו שהוא כלו דם זה פולט והולך תמיד כל זמן שלא נחלט. וכל זה שייך לומר אם הוא מדאורייתא ודאי מותר ורק גזרה מדרבנן שייך לחלק בין קודם מליחה לאחר מליחה אבל אם נימא שמספקא ליה מדאורייתא שמא אחר שפירש אסור וכן משמע לשון רש"י שפירש ואע"פ שכלו דם אפ"ה לאחר שפירש ויצא הרי הוא דם ואסור הרי שהספק שמא לאחר שפירש הוא דם ממש וא"כ הוא מדאורייתא ואין לחלק בין קודם מליחה או אח"כ ובזה כבר יצא לנו כוונת הרא"ש שכתב דלרש"י אחר מליחה מסתפקא ליה וכתבתי שלא ידעתי מקום ברש"י להוציא ממנו הוכחה לזה וכאשר כתבתי נכון. אמנם אכתי לשון הרא"ש שכתב שמספקא ליה שמא אין כח במלח להוציא כל הדם וכו' ולפי מ"ש לא מספקא ליה בזה כלל אלא מספקא ליה אם אחר שפירש איסורא או לא ואפילו ודאי יצא כל דם הבלוע מ"מ דם עצמו ודאי לא יצא:

ואמנם למה שכתבתי לעיל למסקנא דמוקי בכבדא דאיסורא למה אמר משום שמנוניתא ותיפוק ליה משום דם טרפה וכתבתי דלשטת הרא"ה שפירש שאוסרת כבד חברתה וקמ"ל דאף שטרודה לפלוט דם ולא בלעה דם מ"מ בולעת שמנונית דאיסורא ניחא וכנ"ל והנה רש"י לא ס"ל כשטת הרא"ה שהרי פירש ואינה נאסרת אם של היתר היא ובשלה עם טרפה וכו' וא"כ לרש"י קשה למה נקט שמנוניתא אלא ודאי דגם אחר מליחה איירי דמסתמא הך מתניתין איירי אחר מליחה כדרך המתבשלין כמ"ש התוס' ואף שהוא טרפה מ"מ בשעה שבשלה לא ידע שהיא טרפה ולפי זה צ"ל משום שמנוניתא דמשום דמה ליכא למימר שהרי כבר נמלחה ויצא דמה לפי מה שרוצה עתה לדחות שאינה אוסרת משום דמה:

אלא לפי זה קשיא לר"ת שהרי התוס' כתבו בהדיא בפסחים דגם משום שמנוניתא דטרפה אין הכבד נאסרת אמנם נלע"ד שהתוס' לא כתבו זה שם אלא לתרץ למה לא תני הלב אוסר ואינו נאסר אבל למה דאסקי התוס' התם ומיהו אומר ר"י בשם ר"ת דלב דשיע דיחוייא בעלמא הוא א"כ שוב אין לנו הכרח לומר דכבד אינה נאסרת משמנונית ואיכא למימר כדברי הרא"ה והא דלא תנן הלב אוסר ואינו נאסר היינו משום דלב אינו נאסר רק בצלי אבל בבישול נאסר וכבד משום דם אפילו בבישול אינה נאסרת:

אי הוית בי רב יהודה אחוי לך חורפאי. כי שמואל קרי לרב יהודה שיננא ולחד פירושא היינו חריף ועמ"ש אני עני בפתח עינים בס"ד ובהא דקרי ליה שיננא יש פירוש רבינו האיי גאון ז"ל וכתבתי בעניותי על זה בקונטריס יעיר אזן מערכת שין דף ס"ז בס"ד ע"ש:

תוס' ד"ה טלית שאולה וכו' ולענין ברכה וכו' ואע"פ כן המברך לא הפסיד וכו'. ק"ק דבפסקי תוס' כתוב אין לברך על טלית שאולה והרי התוס' כתבו דהמברך לא הפסיד. ותו דבפסקי תוספות מנחות אות ק"ס כתוב השואל טלית יכול לברך מיד כמו הנשים המברכות עכ"ל והגם דהתוס' בדיבור זה חילקו בין נשים המברכות על מ"ע שהז"ג לטלית שאולה כבר סיימו דהמברך לא הפסיד ולצד זה הוי כמו נשים המברכות ולא מחלקינן החילוק שחילקו בין נשים המברכות לטלית שאולה. והיינו מה שכתוב בפסקי תוספות דמנחות. ובמקום אחר הניפותי יד כהה על זה בס"ד:

גמרא אי הוית בי רב יהודה אחוי לך חורפאי. הרב משכנות יעקב דף קפ"ה ישב ודרש בכמה אופנים ע"ש אפשר לומר דכונתו דבמקום הזה שאינם חריפים אפילו דבר מועט נראה להם דבר גדול וחורפא. ומי שהוא חריף מה יאמר אם אין לו שלחני וז"ש אי הוית בי רב יהודה שהוא חריף כמו שהיה קוראו רבו שמואל לחד פירושא שיננא וכל תלמידיו חריפים שם הייתי מראה חורפתי דהחריפים עצמן יאמרו שזה חורפא על דרך מה שפירש הרב מהרש"א לצד שמת ר' חייא היה ר' אומר בטלה קדושה דבהיות ר' חייא חי היה שבח לקרות קדוש וכו' ע"ש והבאתיו בספרי הקטן ראש דוד תרומה א"נ שמי שהוא חריף טובא מסתפי מעין הרע כידוע וכמ"ש פרק אין עומדין ע"פ זרע אנשים לא חכם ופירש"י שלא ישלוט עין הרע וז"ש אי הוית בי רב יהודא שכלם חריפים הייתי מראה חורפתי ולא היה כ"כ תמיה אבל כאן ירא אנכי ודוק: