א הלכה ד משנה המקדיש נכסיו סתם, שלא פירש לאיזו קדושה הקדישם, והיו בהן בין הנכסים דברים הראויין לקרבנות הצבור — ינתנו דברים אלה לאומנין העוסקים בתיקון בדק הבית בשכרן, ובכך תתחלל קדושתם על המלאכה וייצאו לחולין, אלו דברי ר' עקיבא. אמר לו בן עזאי: אינה היא המדה, כלומר, המידה, השיטה, שאתה קובע בענין זה אינה זהה למידה שאמרו במותר הקטורת שאי אפשר לתת את הקטורת עצמה בשכר האומנים, אלא רק על ידי חילול. אלא כך צריך לעשות גם בענייננו: מפרישין מהן, מאותם דברים הראויים לקרבנות צבור כשיעור שכר האומנים, ומחללין אותן על מעות חולין שהיו מיועדות לשכר האומנין, ואותם דברים נעשים בכך חולין והמעות קודש, ונותנים אותן דברים לאומנין בשכרן, ואחר כך חוזרין ולוקחים (קונים) אותה, את אותם דברים שהם עתה חולין, מתרומה חדשה של שקלי השנה הבאה, ומשתמשים בהם לקרבנות צבור. הלכה אחרת היא: המקדיש נכסיו והיה בהן בהמה הראויה להיקרב על גבי מזבח, שאינה בעלת מום, זכרים וגם נקבות, ר' אליעזר אומר: דין הבהמות כדין שאר נכסיו שודאי הקדישם לבדק הבית, ולכן הזכרים שהם ראויים לקרבן עולה ימכרו לצרכי עולות לאנשים שנדרו או נדבו קרבן עולה, והנקבות, שאינן יכולות להיקרב כעולה ימכרו לצרכי זבחי שלמים שהם באים אף מן הנקבות, ודמיהן, המעות שמקבלים עבור הבהמות הללו, יפלו עם שאר נכסיו שהקדיש לבדק הבית. ר' יהושע אומר: אף שאת שאר הנכסים הקדיש לבדק הבית, את הבהמות הראויות לקרבן הקדיש ודאי למזבח, ולכן הזכרים עצמן יקרבו עולות, והנקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ויביא בדמיהן עולות, ושאר הנכסים יפלו לבדק הבית. אמר ר' עקיבא: רואה אני (נראים בעיני) את דברי ר' אליעזר יותר מדברי ר' יהושע, ומדוע? שר' אליעזר השוה את מדותיו (שיטתו), שלדעתו דין הבהמות ושאר הנכסים שווה, ששניהם הולכים לבדק הבית, ואילו ר' יהושע חלק ביניהם, שלדעתו הבהמות הולכות לקרבן ושאר הנכסים לבדק הבית. אמר ר' פפייס: שמעתי שאפשר לקיים את דברי שניהן, ובאופנים שונים: המקדיש בפירוש, שהזכיר את הבהמה במפורש ("בהמתי ונכסי יהיו להקדש"), מאחר והזכיר כל אחד מהם בפני עצמו, אבל לא פירש שמקדיש את הבהמה לקרבן, ודאי התכוין להקדישה כאת שאר הנכסים לבדק הבית, וכדברי ר' אליעזר, שחלה על הבהמות קדושת בדק הבית בלבד. והמקדיש סתם, שכלל את כל נכסיו ולא פירש את הבהמה בנפרד ("כל נכסי יהיו להקדש"), ודאי התכוין שכל אחד מהם ילך למה שהוא ראוי, הבהמה לקרבן ושאר הנכסים לבדק הבית, וכדברי ר' יהושע. ועוד אמרו: המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוים לגבי מזבח, וכגון יינות ושמנים ועופות (תורים או בני יונה), ר' אליעזר אומר: ימכרו לצרכי אותו המין, היינות לצורך נסכים, השמנים למנחות, והעופות לקרבנות העוף, וכן כל כיוצא בזה, ויביא בדמיהן של אלה עולות, ושאר הנכסים שאינם ראויים למזבח יפלו לבדק הבית.

ב גמרא שנינו במשנה: המקדיש נכסיו בסתם, שלא פירש לאיזה הקדש, והיו בהם דברים הראויים לקרבנות צבור, שנחלקו תנאים מה יעשו בהם. ודנים מה הם הדברים שהם ראויים לקרבנות ציבור בלבד ולא לקרבן יחיד. ר' יוחנן אמר: הכוונה היא שהיו בנכסיו סממנים הראויים לקטורת. ואף שנחלקו חכמים (לעיל יא,ב) אם יכול היחיד לעשות קטורת מסממני חולין שלו ולהקדישה לאחר מכן, ולכאורה הרי זו ראיה לשיטת המתיר, אמר ר' הושעיה: תיפתר [תוסבר] משנה זו שהיא עוסקת באומן משל בית משפחת אבטינס שהיו עוסקים בעשיית הקטורת למקדש, שהיה נוטל בשכרו קטורת של המקדש, ולאחר שקיבלה הקדישה בין שאר נכסיו. ג שנינו במשנה שלדעת ר' עקיבא מקבלים אומני המקדש בשכרם קטורת מוקדשת, ואילו לדעת בן עזאי מקבלים אותה רק לאחר שנתחללה על מעות ונעשתה חולין. ומסבירים: מה טעמא [מה הטעם] של בן עזאי? — שלדעתו אין ההקדש מתחלל על המלאכה, ואי אפשר שהקדש יתחלל על שכר עבודה, אלא על דבר שיש בו ממש, ולכן כדי שיוכלו לתיתה כשכר עבודה צריך תחילה לחללה על המעות, שהם דבר שיש בו ממש, ומשתיתפס בהן קדושת הקטורת והיא עצמה תצא לחולין, תינתן היא בשכר האומנים. שנינו במשנה שהמקדיש בהמות תמימות סתם, לדעת ר' אליעזר תימכרנה לצרכי קרבנות, ולדעת ר' יהושע תקרבנה הן עצמן לקרבנות להן הן ראויות.

ובענין זה מביאים כי תמן תנינן [שם במשנה אחרת שנינו]: יש הלכות הנוהגות בקדשי בדק הבית שאינן נוהגות בקדשי מזבח, שסתם הקדשות (המקדיש סתם, בלא שפרט למה ההקדש נועד) — הריהם לבדק הבית. ועוד, שהקדש בדק הבית חל על הכל, ואף על דברים כגון עצים ואבנים, מה שאין כן בקדשי מזבח, שאין חלים אלא על דבר הראוי להקרבה. ועוד, שבקדשי בדק הבית מועלין (נוהג דין מעילה: שאסור להנות מהם, והנהנה מהם חייב בקרבן אשם מעילות, ובתשלום בתוספת חומש) אף בגידוליהן (במה שנוצר מהם, כגון חלב בהמת הקדש וביצי עופות הקדש), מה שאין כן בקדשי מזבח, שאף שאסור להנות מגידוליהם, אין הנהנה מהם חייב משום מעילה. ואין בהן בקדשי בדק הבית כל צד הנייה (הנאה) לכהנים, אבל בקדשי מזבח יש, שיש מן הקרבנות שבשרם נאכל לכהנים, ויש שעורם ניתן לכהנים. ובכל אופן, מתוך דברי משנה זו משמע שאף בהמה תמימה שהוקדשה בסתם הריהי לבדק הבית. אמר ר' חנניה: משנה זו כשיטת ר' ליעזר במשנתנו היא, דתנינן [ששנינו במשנתנו]: המקדיש נכסיו למקדש בלא שפרט לאיזה הקדש, והיתה בהן בהמה הראויה להיקרב על גבי המזבח, זכרים ונקבות, ר' ליעזר אומר: זכרים ימכרו לצרכי עולות, ונקיבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ודמיהן יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. והרי שהוא סבור שהקדש סתם הולך לבדק הבית, ושלא כדעת ר' יהושע הסבור שבמקדיש סתם חלה על הבהמות קדושת מזבח. אמר ר' יוחנן: טעמא [הטעם] של ר' ליעזר, המקור לדבריו הוא ממה שנאמר: "ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה' "(ויקרא כז, יד), ויש לברר: במה אנן קיימין [במה אנו עומדים, עוסקים], כלומר, מהו "ביתו" האמור בכתוב? אם בבית דירה, שהקדיש אדם את דירת מגוריו — הלא כבר כתיב [נאמר] בפסוק הבא: "ואם המקדיש יגאל את ביתו" (שם טו), ומסתבר אם כן שפסוק זה אינו עוסק בבית דירה. אלא ודאי כי אנן קיימין [אנו עומדים, עוסקים] במקדיש נכסיו בלי לפרט, ו"ביתו" כוונתו כל נכסיו, ומשמע שבכללם גם בהמות תמימות הראויות למזבח. ומתוך שסתם הכתוב "קודש לה' "מכן שסתם הקדשות (ואף אם הם בהמות תמימות), הולכים לבדק הבית.

אמר ר' זעירא בשם רב חונה בשם רב: במה, באיזה אופן פליגין [נחלקו] ר' אליעזר ור' יהושע אם בהקדשה סתם של בהמות תמימות אם הן הולכות לבדק הבית או למזבח — במקדיש נכסיו כולם, ובכללם דברים שאינם ראויים למזבח. שדווקא בכגון זה סבור ר' אליעזר שהכל לבדק הבית, שכיון שלא חילק בדבריו ולא פירט שהבהמות התמימות תוקדשנה למזבח ושאר הנכסים לבדק הבית, ודאי התכוין שהכל יהיה לבדק הבית (ואילו ר' יהושע סבור שאף שלא חילק בדבריו במפורש, ודאי התכוין להקדיש את הבהמות הראויות לקרבן, למזבח). אבל במקדיש רק את הבהמות התמימות שבעדרו ולא שאר דברים שאינם ראויים למזבח — כל עמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שהוא הולך למזבח. שמסתבר שכאשר אדם מקדיש דבר הראוי למזבח, ודאי הקדישו למזבח. ר' בא אמר בשם רב חונה בשם רב: במה, באיזה אופן, פליגין [נחלקו] ר' אליעזר ור' יהושע — במקדיש רק את הבהמות התמימות שבעדרו, שדווקא בכגון זה סבור ר' יהושע שהן הולכות למזבח, שאף שלא פירש כן בדבריו, כיון שהן תמימות וראויות למזבח ודאי התכוין להקדישן למזבח (ואילו ר' אליעזר סבור שכל המקדיש בלא לפרט לאיזה הקדש — הריהו מקדיש לבדק הבית). אבל במקדיש את נכסיו כולם, אף אם בכללם בהמות הראויות למזבח — כל עמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שהוא לבדק הבית. שכיון שלא חילק בדבריו ולא פירט שהבהמות התמימות תוקדשנה למזבח ושאר הנכסים לבדק הבית, ודאי התכוין שהכל יהיה לבדק הבית. ושואלים: על דעתיה [על דעתו, לשיטת פירושו] של ר' זעירא הסבור שנחלקו דווקא במקדיש את נכסיו כולם, ולא את הבהמות בלבד — ניחא [נוח הדבר], מובנת המחלוקת. ואולם קשיא [קשה] על שיטת פירושו של ר' בא הסבור שנחלקו באופן שמקדיש את הבהמות התמימות בלבד: וכי בהמה תמימה לא למזבח היא מיועדת? ומשיבים: בהמה תמימה ודאי כשמקדישים אותה מפרשים שלמזבח היא מוקדשת, ולמה סתם האיש הזה ולא פירש בדבריו שמקדיש אותם למזבח — ודאי משום שהוא כאומר לא יהיה הקדש זה אלא לבדק הבית ולא למזבח. ר' יוחנן אמר בהסבר מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע: לא שנייא [אינו שונה], אין לחלק בין המקדיש עדרו בלבד למקדיש כל נכסיו, אלא היא המקדיש נכסיו היא המקדיש עדרו היא המחלוקת, בשני הדברים הללו יש מחלוקת. שנינו במשנה שכאשר הקדיש כל נכסיו ובכללן בהמות תמימות, שלדעת ר' אליעזר הכל לבדק הבית ותימכרנה הבהמות לצריכים להן לקרבן.

ובענין זה אמר רב חונה בשם רב וכן אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן: בהמות קדשי בדק הבית שפודאן (פודה אותן) כשהן תמימין, בלי מום, אין בהן קדושה, אלא יצאו לחולין לגמרי, ורק משיקדישן הקונה לקרבנו — תתקדשנה. ומעירים: יש מתניתא אמרה כן [משנה האומרת כך], כשיטה זו. ששנינו: ולדן וחלבן של הבהמות שהוקדשו לבדק הבית ונפדו מותר לאחר פדיונן. והרי שהן יוצאות בפדיונן לגמרי לחולין.