והלא הארון באותו זמן בציון (ירושלים) היה ולא בסוכה בשדה המלחמה! אלא ודאי שני ארונות היו, האחד שנותר בירושלים והשני שיצא למלחמה. ושואלים: מה עבדין ליה רבנן [מה עושים לו, כיצד מסבירים חכמים] הסבורים שרק ארון אחד היה (שהיה בירושלים) בפסוק הזה? ומשיבים: "בסוכות" שאמר הכתוב אין כוונתו שהיה הארון מונח בתוך סוכה בשדה המלחמה, אלא בירושלים היה, ואמר "בסוכות" משום שהיה מונח במבנה ארעי שהיה מקורה בסכך שהוא כקירוי, לפי שעדיין לא נבנה אז בית הבחירה שהוא מקום משכנו הקבוע.

א במשנה הוזכר ענין גניזת הארון, ומביאים עוד מה ששנינו בענין זה בברייתא: משנגנז הארון נגנז עמו גם צנצנת המן שהניח משה למשמרת לפני ה' (ראה שמות טז, לב—לד) וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ופרחיו ושקדיו שהונחו לפני הארון (במדבר יז, כג), וכן הארגז שהשיבו פלשתים ביחד עם הארון שנשבה על ידם במלחמה, ומילאוהו בכלי זהב כאשם (דורון) לאלהי ישראל (כנאמר, "ואת כלי הזהב אשר השיבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו". שמואל א' ו, ח). ומי גנזו את הארון? — יאשיהו מלך יהודה גנזו. ומה טעם גנזו? — כיון שראה שכתוב "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך" (דברים כח, לו), שבסופו של דבר ילכו ישראל לגלות, חשש שיוליכו עימהם את הארון לגלות, ולכך עמד וגנזו. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] "ויאמר ללוים המבינים ולכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל" (דברי הימים ב לה, ג). והדברים תמוהים, שהרי כבר היה הארון בבית המקדש! אלא כך יש להבינם: אמר להם יאשיהו ללויים: אם כשתלכו לגלות גולה הוא הארון עמכם לבבל יש חשש שינטל זה מידכם על ידי הגויים ובסופו של דבר אין אתם מחזירין אותו עוד למקומו, ולא תוכלו שוב לשמש במלאכת נשיאתו, ולכן יש צורך בגניזתו. אלא מאחר שאגנזנו ושוב לא תצטרכו לשאתו, "עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל" (שם) במלאכות אחרות המוטלות עליכם.

כיון שהוזכר למעלה (בין הדברים שנגנזו) שמן המשחה, מביאים עוד בעניינו: שיעור הסממנים בהם היה פטום (רקיחה, ערבוב) שמן המשחה היה כמפורש בכתוב: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים וקידה חמש מאות בשקל הקודש" (שמות ל, כג), שהן בסך הכל במשקל אלף וחמש מאות מנים. עוד שנינו בברייתא בענין שמן המשחה: "שמן זית הין" (שם כד), וההין הוא שנים עשר לוג, שבו היו שולקין (מבשלים) את העיקרין את שורשי הצמחים מהם הפיקו את הבשמים המוזכרים בפסוק, כדי שיקלוט השמן מריחם, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: לא כך היה עושה, אלא שולקן היה את העיקרים במים כדי שיתמצה בהם הבושם, והיה הבושם עולה מעט מעט, ולאחר מכן היה נותן שמן על גביהן, ומשהיה השמן קולט את הריח היה מעבירו, היה מוריד את השמן הזה מן המים, כדרך שהפטמין עושין עד היום, שאין מבשלים את הבשמים בשמן אלא במים ואחר כך נותנים עליהם שמן כדי שיקלוט את ריח הסממנים. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר] "ועשית אותו שמן משחת קדש רוקח מרקחת מעשה רוקח" (שם לא), "מעשה רוקח" — כדרך רוקחי (מפטמי) הבשמים.

ועוד בענין שמן המשחה, תני [שנה] ר' יהודה בי (בן) ר' אילעי: שמן המשחה שעשה משה במדבר, מעשה נסים נעשה בו מתחלה ועד סוף. שמתחלה לא היה בו אלא שנים עשר לוג, שנאמר "שמן זית הין" (שם) והין הוא שנים עשר לוג, ואם אפילו לסוך בו את העיקרין (השורשים) לא היה בו ספק (מספיק), שכן כמות קטנה זו של שמן אינה מספיקה אפילו לסוך את שורשי הצמחים מהם הופקו הבשמים, וכל שכן על אחת כמה וכמה שהאור (האש) בולע (מכלה) את השמן, וכן העצים (שורשי הצמחים) עצמם בולעים, וכן היורה (סיר) בה מבשלים את עקרי הבשמים בולעת, וודאי אם כן שנחסר הרבה מאד מהשמן הזה, ולמרות זאת ממנו נמשחו המשכן וכל כליו, השולחן וכל כליו, המנורה וכל כליה, וממנו נמשחו אהרן כהן גדול ובניו כל שבעת ימי המלואים, וממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים לאורך כל הדורות. ואגב הדיון בשמן המשחה, מוסיף ר' יהודה עוד בענין הנמשחים בשמן זה: מלך בתחלה בשעה שמתמנה למלך הריהו טעון משיחה בשמן המשחה. מלך בן מלך העומד למלוך תחת אביו אין טעון משיחה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מנין לנו דבר זה? — שנאמר שאמר ה' לשמואל הנביא בענין דוד: "קום משחהו כי זה הוא" (שמואל א טז, יב), "זה" למעט בא, ולומר שרק דוד, שהוא ראשון למלוכה ממשפחתו, טעון משיחה, ואין בנו טעון משיחה. ומוסיפים: דין זה הוא רק במלך, אבל כהן גדול בן כהן גדול, אפילו עד עשרה דורות ויותר של כהנים גדולים זה בן זה, כל אחד מהם טעון משיחה, כי הכהונה הגדולה אינה עוברת כירושה כמלוכה. ומסיים ר' יהודה את דבריו בענין הנס שהיה בשמן המשחה: ולמרות השיעור שנפחת השמן במהלך הכנתו וכל השימושים הרבים האלה שנעשו בו, כולו קיים לעתיד לבא. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר]: "שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם" (שמות ל, לא), "זה" בגימטריה — שתים עשרה, לומר שאותו שיעור של שנים עשר לוג שהיו בו מלכתחילה, ישאר לאורך כל הדורות.

ב אגב ענין זה של שמן המשחה, מביאים עוד מה ששנינו בברייתא: אין מושחין את המלכים אלא על גבי המעיין לסימן טוב שתימשך מלכותם כמעיין שמימיו אינם פוסקים מנביעתם במשך כל ימות השנה, שנאמר בהמלכת שלמה בימי דוד, שאמר דוד: "והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אותו אל גיחון ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל" (מלכים א א, לג—לד), ומכאן למדו חכמים שיש למשוח את המלך על גבי מעיין כפי שהורה דוד למשוח את שלמה על גבי מעיין הגיחון (השילוח). ובעניין משיחת המלכים, מביאים עוד מה ששנינו בברייתא: אין מושחין כרגיל מלך בן מלך אלא מפני המחלוקת. שכאשר יש אחר הטוען למלכות פרט לבן המלך, יש למשוח אף את בן המלך. ולמשל: מפני מה נמשח שלמה (שהיה בן מלך)? — מפני מחלוקתו של אחיו הגדול אדוניהו שהיה מתנשא למלוך. יואש בן אחזיהו מלך יהודה נמשח (ראה מלכים ב, יא, יב) מפני עתליהו סבתו, אם אביו, שתפסה לעצמה את המלוכה (ראה שם פסוקים א—ג). יהואחז בן יאשיהו מלך יהודה נמשח (ראה מלכים ב ט, ו) מפני יהויקים אחיו, שהיה יהויקים גדול ממנו שתי שנים וצריך היה לכאורה למלוך תחת אביו, אם לא שהיה יהואחז ראוי ממנו. יהוא בן נמשי מלך ישראל נמשח מפני יורם בן אחאב שהיה מלך באותה עת ומרד בו יהוא. ושואלים: ואיך נמשח יהוא, האם לא כן כתיב [האם לא כך נאמר] במשיחת דוד למלך "קום משחהו כי זה הוא" (שמואל א טז, יב), לומר: זה, מלך מבית דוד טעון משיחה, ואין מלכי ישראל טעונין משיחה, ויהוא הלא נמשח למלך ישראל! ושואלים כנגד זה: אלא לשיטתך איך תפרש את השנוי בברייתא שיהואחז נמשח אף שהיה בן מלך (יאשיהו) מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים וטען למלוכה. והרי האם לא יאשיהו אביו הוא זה שגנזו את שמן המשחה (כפי ששנינו למעלה)? ואיך אם כן היה שמן למשוח את בנו יהואחז? אלא הדא אמרה [זאת אומרת] שבשמן אפרסמון נמשח, ולא בשמן המשחה. ואם כן יש לומר כך אף לגבי יהוא, שאף הוא לא נמשח בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון. עוד שנינו בהמשך ברייתא: אין מושחין את המלכים אלא מן שמן המשחה הנתון בתוך הקרן, ולא בתוך כלי אחר. שכן שאול ויהוא שנמשחו מן הפך (פך חרס), היתה מלכותן מלכות עוברת, שלא נתקיימה מלכותם לזרעם אחריהם, כדרך פך חרס שנשבר, ואילו דוד ושלמה שנמשחו מן הקרן היתה מלכותן מלכות קיימת לדורות. ועוד: אין מושחין כהנים למנותם כמלכים לכתחילה. ומנין לנו דין זה? אמר ר' יודה ענתונדרייא: על שם "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מט, י), לומר שהמלכות ("שבט") שייכת לעולם לשבט יהודה (לדוד וזרעו אחריו) ולא לשבט אחר, והכהנים בני שבט לוי הם. אמר ר' חייא בר אדא: דין זה נלמד ממקום אחר: שנאמר: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים יז, י). מה כתיב בתריה [מה כתוב בפסוק של אחריו]? "לא יהיה לכהנים הלוים חלק ונחלה עם ישראל", משמע שבדבר שנאמר בסמוך, המלוכה, לא יהיה לכהנים חלק בו.

ג שנינו שיהואחז נמשך למלך אף שהיה אחיו יהויקים גדול ממנו בשנתיים. ומביאים כי בענין זה אמר ר' יוחנן: הוא המלך שנקרא בכתוב יוחנן ("ובני יאשיה הבכור יוחנן והשני יהויקים והשלישי צדקיהו הרביעי שלום". דברי הימים א ג, טו) הוא זה שנקרא יהואחז. ושואלים: והא כתיב [והרי נאמר] באותו פסוק "הבכור יוחנן", ולדברינו הלא היה יהויקים גדול ממנו בשנתיים! ואומרים: אין הכוונה שהיה בכור ממש, ראשון לבנים, אלא שהיה בכור למלכות, שהיה הראשון מהבנים שנעשה מלך. אמר ר' יוחנן: הוא שלום ("הרביעי שלום"), הוא צדקיהו. ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] "השלישי צדקיהו והרביעי שלום" (שם), והרי שלא היו אותו אדם! ומשיבים: הכוונה היא שהיה שלישי לתולדות, שהיה הבן השלישי של המלך יאשיהו, אבל היה רביעי למלכות, שמבין צאצאי אביו יאשיהו היה הוא רביעי למלוכה. ששני אחיו, יהואחז ויהויקים, ואחיינו יהויכין בן יהויקים מלכו לפניו. ומביאים ברייתא נוספת בענין שמותיו: צדקיהו — שצידק עליו מדת הדין, שכאשר שחט מלך בבל את בניו לעיניו וניקר את עיניו הצדיק צדקיהו את דין ה' בו. שלום — שבימיו שלמה מלכות בית דוד, שהוא היה המלך האחרון לבית דוד. וריש לקיש אמר: לא שלום הוה שמיה [היה שמו] ולא צדקיהו הוה שמיה [היה שמו] אלא מתניה היה שמו. הדא הוא דכתיב [זה הוא שנאמר]: "וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו" (מלכים ב כד, יז), שמלך בבל הוא שכינה את שמו צדקיהו אבל זה לא היה שמו האמיתי.

ד כיון שהוזכר במשנתנו הארון, מביאים עוד בעניינו. שאמר ר' יוחנן: באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי. שכל מידות האמה שנאמרו בארון שנאמרו מידות של אמה ("אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו". שמות כה, י) הריהם באמה של שישה טפחים. ושואלים: מאן תנא [מיהו התנא] הסבור שבאמה של ששה טפחים היה הארון עשוי? ואומרים: ר' מאיר היא. דתנן [ששנינו במשנה], ר' מאיר אומר: כל האמות שמוזכרות בכתוב — היו באמה בינונית של שישה טפחים. ואילו ר' יהודה אומר, יש לחלק: אמות הבנין (לכתלים, לשערים ועוד) היו של ששה טפחים, אבל האמות של כלים (כלי השרת) היו של חמשה. על דעתיה [על דעתו] של ר' מאיר דו אמר [שאמר] שבאמה של ששה טפחים היה הארון עשוי, צריכים לומר שכך הסדר בו: אורכו של ארון היה חמשה עשר טפחים, דכתיב [שנאמר] "אמתים וחצי ארכו" (שמות כה, ב), אמתא אשיתא ואמתא אשיתא ופלגות אמתא [אמה לשישה טפחים ואמה לשישה טפחים וחצי אמה] שהם תלתא [שלושה טפחים], הרי חמישה עשר טפחים, וארבעה לוחות היו בו בתוך הארון, שנים היו לוחות שלמים, ושנים לוחות שבורים שנשברו. ומנין שאף השבורים היו מונחים בארון — דכתיב [שנאמר] "אשר שברת ושמתם בארון" (דברים י, ב), שמתוך סמיכות הכתובים למדים שגם הלוחות השבורים היו מונחים בארון. ומסורת היא כי הלוחות היו כל אחד ואחד ארכו ששה טפחים ורחבו ששה. אם תן לארכן של שני הלוחות השלימים והשבורים לאורכו של הארון, נשתייר שם שלשה טפחים באורך, שהרי היה אורך הארון חמישה עשר טפחים ואורך שניהם ביחד שנים עשר טפחים, ונשארו איפוא עוד שלושה טפחים פנויים.