במידי דלא ממאיס נמי. למה לי פולטן לסלקינהו לצד אחד: יחזור ויאכל שום אחר. כדי שיסריח יותר כלומר יוסיף על סרחונו ויעשה ברכה לבטלה: מי שאכל ושתה ולא ברך. לפניהם קאי אברכת המוציא וברכת היין: מהו שיחזור וכו'. לאחר אכילה ושתיה: הלכך. כיון דאם נזכר באמצע יכול לברך אפי' גמר סעודתו נמי יכול לברך: על הטבילה. אלמא אע''ג דטבל הויא ברכה: התם מעיקרא לא חזי. דרוב טבילות משום קרי הם ובעלי קריין אסורים בברכות שהם דברי תורה כדאמרינן בפרק מי שמתו (ד' כ:) ודחוי מעיקרא לאו דחוי הוא ולכי מתקן הדר מברך אבל האי מעיקרא איחזי וכיון דגמ' אידחי והואיל ואידחי אידחי: אספרגוס. כוס שהיו שותים בכל בקר אליבא ריקנא לרפואה: דבחמרא עסקינן. דאמרינן לקמן בשמעתין אספרגוס ללע''ט יפה ואוקמינן בשל יין וסימן לע''ט לב עין טחול: וכ''ש לבני מעים. קושיא היא כלו' בדחמרא קתני וכ''ש לבני מעים: והתניא. לקמן לרמ''ת קשה אספרגוס של יין וסימן רמ''ת ראש מעים תחתוניות: כי תניא ההיא. דקתני וכ''ש לבני מעים: ביין מיושן. של ג' שנים כדתנן בבבא בתרא (ד' צח.) ישן משל אשתקד מיושן של שלש שנים: קונם יין שאני טועם. כהקדש יהא עלי יין שאני טועם: אלא חי. יין חי שאינו מזוג: אין מפסיקין בו. אלא שותהו בבת אחת: ואין סומכין אותו. לאכול אחריו מיד: בדחמרא. סמיכתו בפת: בדשכרא. סמיכתו במינו אם שכר תאנים סומכו בתאנים ואם של תמרים הוא סומכו בתמרים: לוקה. בחולי: בדחמרא. לא ירוק: בדשכרא. אם לא רק מים הבאים בפיו אחריו לוקה: אפילו בפני המלך. ירוק ואל יסתכן: סוריאל. מלאך חשוב לבא לפני הקב''ה: אל תטול חלוקך. שחרית מיד השמש אלא אתה בעצמך טלהו ממקום שהוא שם ותלבשנו: תכספית. שם חבורת שדים: איסתלגנית. שם חבורת מלאכי חבלה: אימתי יבא אדם לידי אחד מן הדברים הללו וילכד. רבי ישמעאל עלה לרקיע על ידי שם בברייתא דמעשה מרכבה: גודא. כותל: כוס של ברכה ברכת המזון: הדחה ושטיפה וכו'. כולהו מפרש להו ואזיל: מן הקרקע. אם ע''ג קרקע הסב ואם על גבי שלחן מגביהו מן השלחן: במתנה. דרך דורון וחשיבות: לאנשי ביתו. לאשתו: חי. שמוזגו במים לאחר שנתנו בכוס חי אבל לברך עליו חי הא אמרן במתני' אין מברכין אי נמי חי בלע''ז פריש''ק להביאו מן החבית לשמו: מעטרהו בתלמידים. תלמידיו סובבין אותו כשהוא מברך: בנטלי. כוסות: ובברכת הארץ. כשמגיע לברכת הארץ מוסיף עליה: מעטף. בטליתו:

מעיקרא גברא לא חזי. תימה והלא טמא אינו אסור לברך ובקונטרס פירש דבעלי קריין אסורים בדברי תורה וי''ל דמיירי בטבילת גרים ומפני אותה טבילה הצריכו לכל שאר טבילות לברך לאחר טבילה וכן בנט''י שפעמים אדם בא מבית הכסא ואין אדם ראוי לברך עד לאחר הנטילה נהגו העם לברך כל שאר ברכת ידים לאחר נטילה: אין לנו אלא ארבעה דברים. ומיהו לא משמע (כן) דפליג ר' יוחנן אההיא דנותנו לימינו כדאמרי' לקמן א''ר יוחנן ראשונים שאלו מהו שתסייע שמאל לימין משמע שכן היו נוהגים. ומיהו מדהאמוראים היו עושים עיטור ועיטוף משמע שהיו מחמירים על עצמן והיו נזהרים בכולן ולפיכך יש להחמיר בכוס של ברכה: שטיפה חי ומלא. ירושלמי דסוף פירקין א''ר אחא שלשה דברים נאמרו בכוס של ברכה מלא עיטור ומודח ושלשתן מקרא נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' שבע עיטור רצון מודח ומלא כמשמעו: שטיפה מבחוץ והדחה מבפנים. ופי' ר''י דוקא שאין הכוס יפה שיש בו שיורי כוסות אבל אם הוא יפה בלאו הכי שפיר דמי דלא בעינן אלא שיהא כוס של ברכה יפה: זוכה לשני עולמות. פי' הרב רבי יוסף ממרשיליי''א מדהוה ליה למכתב ים ודרום רש וכתב ירשה הרי יו''ד ה''א יתירה וביו''ד ה''א נבראו שני עולמות כדאמרינן בהתכלת (מנחות ד' כט:) כי ביה ה' צור עולמים (אל תקרי צור אלא צר וכו'): שמאל מהו שתסייע לימין. בכוסות גדולות מיירי או בראש חדש טבת שחל להיות בשבת שהוא בחנוכה או בנישואין וצריך להאריך בברכת המזון:

ללע"ט יפה לרמ"ת רע. סימן הוא. ובהלכות גדולות מפרש ללב לעין לטחול יפה לראש למעים לתחתוניות רע:

עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה כו'. בפרקין בגמ' דבני מערבא אמרי אמר ר' אחא ג' דברים נאמרו בכוס של ברכה עטור ומודח ומלא ושלשתן בפסוק אחד (דברים ל״ג:כ״ג) נפתלי שבע רצון ומלא שבע עטור רצון מודח ומלא כמשמעו אמר ר' חייא אם עשיתם כן מה כתוב תמן ים ודרום ירשה אתה זוכה לירש העולם הזה והעוה"ב:

א"ר יוחנן אנו אין לנו אלא ד' דברים בלבד, הדחה ושטיפה חי ומלא. ונראה שאלו דוקא מעכבין ולא האחרים ור' יוחנן לעיכובא קאמר, אבל מ"מ לכתחלה ולמצות מן המובחר בעינן כולהו, כדחזינן להו לרב יהודה ולרב חסדא דמעטרי ליה חד בתלמידי וחד בנטלי. ואבעיא לן נמי שמאל מהו שתסייע לימין וא"ר אשי הואיל וראשונים לא אפשיט אנן נעביד לחומרא. ואף מדברי הראב"ד ז"ל נראה כן.

חי ומלא. וא"ת והא אמרינן לעיל א"ר יוסי ב"ר חנינא מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים. על כן פירש רש"י ז"ל שנותנו חי בכוס ואחר כך מוזגו בתוך הכוס, ואי נמי שמוציאו מן החבית לשמו. ובתוס' פירשו חי על הכוס ממש כלומר שיתן בכוס שלם, ושלם קרוי חי וכדאמרינן במכות (טז, ב) ריסק ט' נמלים ואחד חי כלומר ואחד שלם. והנכון שבכולם מה שכתב ר"ת ז"ל דלא חי ממש קאמר אלא מזוג ולא מזוג קרי חי, וכדאמרינן בסנהדרין (ע, א) ולאפוקי שלא ימזגנו לגמרי. והא דאמרינן בשבת בפ' המוציא (עו, ב) כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית דאלמא משמע דמזגינן ליה לגמרי, יש לומר דחי דהיינו מזוג ולא מזוג עד ברכת הארץ, משם ואילך מזיג ליה לגמרי כדאמרינן בסמוך לפי גרסת קצת ספרים חי אמר רב ששת עד ברכת הארץ. ויש ספרים נמי דגרסי רב ששת מוסיף בברכת הארץ, כלומר מוסיף מים בברכת הארץ. וכתב הראב"ד ז"ל חי עד ברכת הארץ, ולא ידענא מאי מעליותא היא, וכל העשרה דברים למעליותא נינהו. ואפשר שהוא מעין שובע, והמזיגה שהיא באה אחר כך היא תוספות על הברכה והכשירה לשתיה. והאידנא נהוג עלמא דלא למיחש לחי עד ברכת הארץ, לפי שאין שותין אותו חי כל עיקר. ולפי מנהגם אמרו כן בגמרין.

הא דתניא טבל ועלה בעלייתו הוא אומר אשר קדשנו וכו'. פירשו הגאונים ז"ל בטבילת גר דאכתי גברא לא חזי. ובתוספות פירשו בבעל קרי שאסור לברך וכתבו שכעין טעם זה יש לנו שאנו נוהגין לברך על נטילת ידים אחר הנטילה משום דאיכא מקומות שאינו ראוי לברך קודם כגון בא מבית הכסא וכיוצא בו לא פלוג רבנן ולעולם מברכין אחר נטילה, עוד אמרו דכיון שמברכין קודם הניגוב עובר לעשייתן מקרי שהניגוב צורך הנטילה כדילפינן בפ"ק דסוטה מככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וכו':

א"ר יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה הדחה שטיפה חי ומלא. פירוש ד' אלו הם לעיכוב והשאר למצוה מן המובחר, דליכא למימר דהנך אחריני ליתנהו כלל דהא בכולה סוגיין שקלינן וטרינן עלייהו. ותימא היכי מני חי בהדייהו דאדרבא אמרינן לעיל דאינו ראוי לכוס של ברכה עד שיתן לתוכו מים. ורש"י ז"ל פירש שצריך שישימנו בכלי חי ואח"כ יתן בו מים. ויש שפירשו חי שיהא הכלי שלם כדאמרינן במכות ריסק תשעה נמלים ואחד חי שפירושו שלם ואמרינן נמי בבבא קמא ששבירתן של כלים זו היא מיתתן. ור"ת ז"ל פירש דלעולם איין קאי ולאו חי גמור קאמ' אלא מזוג ולא מזוג קרי חי והכי נמי איתמר גבי בן סורר ומורה. וא"ת והא אמרינן בשבת פ' המוציא כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית אלמא מזוג גמור בעינן ליה. י"ל דאחר שהתחיל לברך מוזגו יותר וכדאמרינן בקצת נוסחי ומברכת הארץ ואילך מוסיפין בו מים, ונוסחי נמי איכא דכתיב בהו חי א"ר ששת בברכת הארץ. פירוש דבברכת הארץ בעינן שלא יהא מזוג ביותר מפני שהיא ברכת שובע ומברכת הארץ ואילך שהוא קרוב לשתייתו בעינן שימזגנו כראוי ויכשירהו:

רב (ששת) [חסדא] מעטר להו בנטלי. פירוש כוסות נאים מונחים על השלחן סביב, ויש פירושים אחרים:

התחיל לאכול ולא בירך המוציא ולא גמר סעודתו עדיין מברך המוציא בשעה שנזכר ואם גמר סעודתו ולא בירך אינו מברך המוציא, ויש אומר שאף אם גמר סעודתו הואיל ולא בירך מברך המוציא, ואין הדברים נראין כלל, ואע"פ שבטבל ועלה בעלייתו אומר אשר קדשנו וכו' על הטבילה לא בשוכח נאמרה אלא באדם דלא היה ראוי לברך תחלה כגון גר אבל כל שהיה אפשר לו לברך ולא ברך הואיל ונדחית ברכתו תדחה:

נדרים ושבועות כל שהותר מקצתן הותר כלן כיצד קונם יין שאני טועם שהיין קשה למעים אמרו לו והלא המיושן יפה להם הותר בישן ומאחר שהותר בישן הותר בכל כמו שיתבאר במקומו:

עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, א' טעון הדחה בפנים, ב' טעון שטיפה מבחוץ, ג' חי פי שיהיה היין חי ושמא תאמר הרי ביארנו למעלה שאין מברכים בו בברכת המזון עד שיתן לתוכו מים, פירשו בזה גדולי הפוסקים שעד ברכת הארץ מברך כשהוא חי ומשם ואילך צריך ליתן לתוכו מים, ואם תאמר והרי למלא אנו צריכים והיאך יתן לתוכו אחר שהוא מלא, אפשר שאף המלא דוקא מברכים בארץ ואילך וי"מ חי להוציא את המבושל, ואינו כן שלא נתמעט מבושל אלא לקדוש, וי"מ ללמדנו שלא יהא מזוג כל צרכו וכל זמן שאינו מזוג כל צרכו אדם קוראו חי כמו שאמרו בסנהדרין [ע' ע"א] בענין בן סורר ומורה חי מזוג ולא מזוג, וי"מ חי שיברך ביין שיצא מן החבית באותה סעודה ולא ביין שכבר הוציאוהו מן החבית מאמש, וי"מ שיתנהו חי לתוך הכוס וימזגהו לשם, וי"מ חי על הכלי ובודמה לחביריו שכלם מתפרשים על הכלי ולא על היין ופי' חי שיהא הכלי שלם ולא שבור על דרך מה שאמרו בכלים שבירתן זו היא מיתתן, ד' מלא ר"ל שיהא הכוס מלא, ה' עטור ר"ל שיעטרהו בתלמידים כלומר שיהו התלמידים יושבים סביב המברך או שיעטרהו בכוסות שיהו כל אותם שסביב המברך אוחזים כוס בידם, וי"מ בזה שצריך ליתן מכוס של ברכה לשאר הכוסות, ואין הדבר כן אלא שכל שניתן בכוס לשם ברכה, ברכה חלה עליו כמו שיתבאר בפרק ערבי פסחים ממה שאמרו שם גחין ההוא סבא למשתי וכמו שכתבנו למעלה, ו' עטוף ר"ל שיתעטף בטליתו או שיתן סודר על ראשו בשעה שמברך, ז' נוטלו בשתי ידיו מן השלחן ונותנו אח כן בימינו אין ראוי לו שתהא שמאל מסייעת לימין, ואע"פ שלענין עבודה אמרי קבל בימין וסייע בשמאל עבודתו כשרה דוקא בדיעבד, ח' מגביהו מעל השלחן טפח לקיים בו כוס ישועות אשא, ט' נותן עיניו בו כלומר שלא להתיאש ממנו, י' ומשגרו לאנשי ביתו ר"ל לאשתו שאע"פ שכל ברכה דיינו שיטעום המברך בברכת המזון ראוי שיטעמו כלם, וראוי לבעל הבית להשקות את אשתו בכוס שבירך עליו, ואם שתה כל מה שבתוכו נותן בו מן החבית ומשגרו והוא שאמרו כולא נבגא ברכתו היא ר"ל שהברכה חלה על הכל ולשון נבגא פירושו כלי גדול, ואע"פ שכל אלו מצוה מן המובחר אין בהם לעכוב אלא ד' סימן להם חמשה ר"ל חי מלא שטיפה והדחה, וי"מ שאף באלו בדיעבד יצא אלא שהאחרונים אין מקפידים עליהם כלל, ובאלו משתדלים בהם על כל פנים:

טבל ועלה בעלייתו אומר אקב"ו על הטבילה. פר"ח בשם הגאון דדוקא בטבילת גר דאכתי גברא לא חזי (אלא) [אבל] בשאר טבילות מברך עלייהו עובר לעשייתן, ונראה כדפרש"י שפי' שבימיהן היו בעלי קריין אסורין בד"ת והיו צריכין לברך אחר הטבילה ובשביל דטבילת בעל קרי שכיחא תקנו כך בכל הטבילות ואע"ג דהשתא בעל קרי מותר בד"ת לא נשתנה המנהג, והיינו נמי טעמא שמברכין ענ"י אחר הנטילה שלפעמים גברי לא חזי לברך קודם הנטילה כגון שבא מבית הכסא הילכך לא פלוג רבנן בכל הנטילות אפילו בנוטל לסעודה, ועוד איכא טעמא אחרינא לנטילת ידים דאמרינן בפ"ק דסוטה [דף ד' ע"ב] כל האוכל בלי ניגוב ידים כאלו אכל לחם טמא הילכך אחר הנטילה וקודם ניגוב מיקרי שפיר עובר לעשייתן:

הואיל ואידחי אידחי. הילכך לא קיי"ל כרבינא ואם גמר סעודתו לא הדר מברך:

ת"ר אספרגוס יפה ללב וכו'. אגב דקתני לעיל ד' דברים נאמרו בפת נקט נמי הכא מילי דאספרגוס משום דבעי למימר ששה דברים נאמרו באספרגוס וגם נמי משום דלעיל קתני יין עד שלא נתן לתוכו מים ואספרגוס קתני אין שותין אותו אלא כשהוא חי:

חי ומלא. וא"ת הא אמרי' לעיל מודים חכמים (לר"מ) לר"א בכוס של ברכה שאין מברך עליו עד שיתן לתוכו מים ואמרינן נמי בשבת בפ' המוציא יין [דף ע"ו ע"ב] כדי מזיגת כוס יפה מאי כוס יפה כוס של ברכה ומפרש התם דהיינו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית, ובהלכות רב אלפס גריס חי עד ברכת הארץ ובברכת הארץ נותן לתוכו מים כדתנן מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים והיינו מברכת הארץ ואילך שמזכיר הארץ ואז ימזוג היין כדי שיהא ניכר שבח הארץ להודיע שהיינות חזקים וצריכין לערבן במים רבים, ולשון אין מברכין עליו לא משמע כפירושו, ועוד משמע שצריך שיהא מלא בשעת הברכה וכיון שאין בו אלא רובע רביעית אז הוא חסר הרבה [ואנן מלא בעינן], הילכך נראה כפר"ת שיהיה מזוג קצת ולא כולו דמזיג ולא מזיג מיקרי שפיר חי כדאיתא בפ' בן סורר ומורה [דף ע'.] ובברכת הארץ מוזגו כדינו, ורש"י פי' שיתננו לתוך כוס של ברכה חי וימזגנו בתוכו, א"נ מוציאו מתוך החבית לשם ברכה חי פרישק"ו בלעז, וי"מ דכל הני דברים שמזכיר איירי בכוס עצמו ומפרשים חי שלם כדאיתא בבבא קמא פ' הכונס [דף נ"ד] שבירתן של כלים זו היא מיתתן ואמרינן נמי בפ' בתרא דמכות [דף ט"ז:] ריסק ט' נמלים וא' חי משלימו לכזית לוקה:

אמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא ד' דברים. נראה דר' יוחנן לא פליג אההיא דמקבלו בשתי ידיו ונותן בו עיניו כדאמר לקמן א"ר יוחנן ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין ואמר רב אשי כיון דלא איפשט להו עבדינן לחומרא משמע שהיו נוהגין כך ואמרינן נמי לעיל בפ' כיצד מברכין [דף מ"ג:] אוחז הכוס בימינו דלכל מצוה ימין עדיף ואמוראי דלקמן עבדי עיטור ועיטוף היו מחמירין על עצמן לכבוד הברכה:

נוחל לשני עולמות שנאמר ים ודרום ירשה, ותימא האיך לומד מכאן דזוכה לעולם. הבא, ויש לפרש דלא איצטרך למילף אלא שזוכה לעולם הזה מפני ששכר רוב המצות הוא לעולם הבא ויש מהם שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיים לעולם הבא, וכיון שמכלם יש שכר לעולם הבא לא צריך קרא להם אלא שנוטל שכר בעולם הזה וממילא שמעינן לעולם הבא:

פירש"י בד"ה יחזור ויאכל שום כו' יוסיף על סרחונו ויעשה ברכה לבטלה כו' עכ"ל טעות נפל בפירש"י במה שפי' ויעשה ברכה לבטלה דאם כוונת רב חסדא דלא יחזור ויברך מאי קאמר עלה רבינא הלכך אפילו גמר כו' גם אין המשל דומה לנמשל אבל כוונת רב חסדא דיחזור ויברך אם לא גמר לאכול והשתא המשל דומה לנמשל וכי משום שלא בירך כבר על שאכל ששכח יוסיף על סרחונו שלא יברך על מה שיאכל עוד ועלה קאמר רבינא שפיר הלכך כו' ודו"ק:

גמרא אמר רב חנן ובחי אמר רב ששת ובברכת הארץ כו' הלשון קצת דחוק ובתר"י גירסת הרי"ף חי אמר רב ששת עד ברכת הארץ ע"ש:

פירש"י בד"ה בנטלי כוסות הס"ד ואח"כ מ"ה כשמגיע לברכת הארץ כו' וכצ"ל והוא פי' למה שאמר רב ששת בחי עד ברכת הארץ אי כפי' רי"ף אי כפי' ר"ת כמ"ש התוס' והרא"ש מיהו א"כ לא אצטריך ליה לתרוצי לעיל גבי חי דלא תקשי מתני' אלא אי כפי' הרי"ף אי כר"ת ויש ליישב ולשון הטור א"ח סי' קפ"ג ק"ק שכתב מעטר ליה בנטלי פירש"י בכוסות וי"מ שהיה מניח כוסות יפים כו' עכ"ל משמע מדבריו דרש"י לא נתכוון כפירוש הי"מ ודו"ק:

סח לי סוריאל שר הפנים כו'. פירש"י מלאך חשוב כו' עכ"ל ומצינו שגם למעה דברה עמו השכינה לפני ולפנים וא"ל ישמעאל בני ברכני כו' ואפשר דגם למטה דבר עמו מלאך זה ומסתמא למטה שמע מהמלאך עניני הרוחות רעות אלו שהם כחות הטומאה המצפים לאדם להזיקו ולהמיתו כמ"ש צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וגו'.

ואל תעמוד לפני הנשים בשעה כו'. כדאיתא במדרשות שהם הביאו המיתה לעולם ועדיין הוא מרקד ביניהם בעידן ריתחא:

עשרה דברים נאמרו בכוס כו'. והם כולם עשרה דברים אשר מצד הקדושה והטהרה כי הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ שיהא הכלי נקי וטהור מכל צד. חי ע"ש החיים האמיתי אשר בברכתו. ומלא ע"ש שאין שום חסרון ח"ו בחקו. עיטור ע"ש העטרה היא שלו. ועיטוף כדאמרי' לעיל ע"ש הכון לקראת אלהיך וגו'. ופרס סודרי' כו' דתהוי אימתא דשמיא על המברך כדאמרי' ברב נחמן ב"י בסוף מס' שבת. ונוטל בב' ידיו ע"ש הימין והשמאל שהם הדין והרחמים והיינו שאו ידכם קודש וגו'. ונותנו לימין שיהיו הרחמים גוברים על הדין. ומגביה מן הקרקע כו' מגביה כלפי מעלה עש"ה כוס ישועות אשא וגו' כי כמה כוסות דכתיבי בקראי בכוס פורענות כמו גם עליך תעבר כוס וגו' וכוס התרעלה וגו' ומלת כוס גימטריא אלהים שהוא מדה"ד ע"כ אמרו שזה הכוס ב"ה הוא כוס של ישועות ולא פורענות כדלקמן דאין מברכין ב"ה על כוס של פורענות אבל אמר כי זה הכוס אשא אותו בשם ה' שהוא הרחמים אקרא להפך מדה"ד למדה"ר ובפ' ע"פ (קיט:) מפורש כי דוד יאמר כן בכוס של בה"מ לעתיד ע"ש. ואמר ונותן עיניו בו דהיינו שלא יסיח דעתו ממנו אלא יכוין דעתו לזאת הכוונה ואמר משגרו לאנשי ביתו במתנה כו" דרך נתינה שהנותן בעין יפה נותן כי היכא דתתברך וק"ל:

כל המברך על כוס מלא כו'. במדה זו קאמר דנותנין לו נחלה מלאה דהיינו בלי מצרים ומייתי לה שנאמר ומלא וגו' ים ודרום וגו' דהיינו עד הים שאין משם עוד ישוב עולם וכן עד דרום שגם משם אין עוד ישוב מחמת חום גדול כמ"ש התוכניים ואמר דזוכה ונוחל ב' כו' כתבו התוס' פי' הר"י וי"מ דה"ל למיכתב רש וכתיב ירשה הרי י"ה יתירה כי בי"ה נבראו ב' עולמות כו' ע"ש ועי"ל ים ודרום כי עסקי עוה"ז מיוחסים ע"ש הים כדאמרי' פ' כיצד מעברין (עירובין נה.) לא מעבר לים וגו' לא תמצא אותם בסחרנים ובתגרנים ודרום רמז על עסקי עוה"ב שהיא התורה כמ"ש (ב"ב כה:) הרוצה להחכים ידרים וקאמר שזה המברך זוכה שאפשר שיתקיימו שני הפכים אלו בו וק"ל:

גמרא מי שאכל שום כו'. המציינים שכחו פה לציין לשבת (ל"א ב') וכן משם לכאן:

[שם קונם יין כו' אסור בחדש ומותר במיושן. הדיוקים סתרי אהדדי לענין ישן ועמש"כ שם בנדרים ודע דבמשנה שם איתא דמותר בכל יין ול"ק אהדדי לפי המבואר שם (כ"ו ב') ע"ש וכאן נראה להגיה כדתניא וצריך לעיין מדוע לא הביא הש"ס מהמשנה] :

שם הא בדחמרא כו'. הא' קאי על הברייתא הב'. והשני קאי על הברייתא ההובאה בראשונה. וכן הג'. ש"מ דאין הש"ס מקפיד בזה וכן לקמן (נ"ג) הא דאיכא אדם חשוב כו'. ולכאורה מזה סתירה להתוס' גיטין (סד"ז) ומנחות (ס"ד פ"ד) דדייקי בכה"ג ע"ש. וי"ל דכאן רוצה הש"ס להקדים בכולהו תירוצי דחמרא ברישא. וכן לקמן דאיכא ברישא [וכצ"ל בב"מ (כ"ה) בתירוצי דורמינהו בין לפירש"י ובין לפי' התוס' שם] אבל קשה מדברי עצמם בשבת (ס"ד י"ב) ע"ש:

רש"י ד"ה אספרגוס. עיין פסחים קי"ב ברשב"ם ד"ה אספרגוס:

[רש"י ד"ה חי. אבל לברך עליו חי הא אמרן במתני' כו'. אינו מדויק דה"ל לאתויי הא דריב"ח דמודים חכמים לר"א בכוס של ברכה וע"ש בתוס'] :

רש"י ד"ה יחזור. ויעשה ברכה לבטלה. נ"ב לפ"ד מהרש"א יש למחוק ג' תיבות הללו. ואינו מוכרח כלל. גם לא נהירא לגמרי מ״ש דר״ח פשטה דצרין לברך אם לא גמר לאכול. דהא ודאי לא מסתבר דהוה מבעיא להו בכה״ג דעדיין לא הסיח דעתו מלאכול. דפשיטא דעדיין מברך על מה שיאכל. ולא שייך למיבעי כלל כיון דסברא הוא שאסור ליהנות בלא ברכה. מ״ש באמצע מתחלה. אלא האמת הוא שהבעיא היא במי שהסיח לבו מלאכול ופשט להו דאסור לברך משום דאינו מתקן בזה כלום אלא מקלקל דהו"ל ברכה לבטלה ומוסיף על סרחון ראשון שבידו. ומיהו שמעת מינה היכא דאי בעי מצי למיכל אכתי אית ליה לברוכי ומיכל דכה"ג לאו חוזר ואוכל שום הוא. ועלה קאי רבינא ודוק:

עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה. נראה לי בס"ד גם גוף האדם נקרא כוֹס, וכמו שאמרו בסנהדרין אמר רבא כולהו גופני דרופתקי נינהו, ופירש רש"י דרופתקי כיס ארוך שמשימין בו המעות, עיין שם.
ובגוף האדם שייכי הני עשרה דברים שנאמרו בְּכוֹס, הֲדָחָה מבפנים וּשְׁטִיפָה מבחוץ, תחלת הכל סור מרע מן הנסתרות ומן הנגלות, וכמו שאמר הכתוב (ישעיהו א, טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, וכיון שנטהר מטומאת העונות אז נקרא בתואר חַי, כי הרשע בחייו קרוי מת והצדיק חי, על דרך מה שאמר הכתוב (שמואל ב' כג, כ) וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי, ואחר כך מָלֵא בחלק ועשה טוב, כי מצות שיעשה בעודו רשע תשלוט בהם הסטרא אחרא ותשבה אותם, ואחר כך עִטּוּר זה עסק התורה שמתעטר בו אם הוא צדיק, וכמו שאמרו בגמרא על פסוק (שמות כה, כה) זֵר זָהָב, זכה נעשית לו זֵר, לא זכה זָרָה ממנו, ואז עתה יזכה לְעִטּוּף, הוא חלוקא דרבנן, גם נוֹטְלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו, שיהיה נשמר ונשפע מן ימין שהוא החסד ומן השמאל שהוא מדת הגבורה, וכמו שאמרו (תהלים קמה, טז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, ימין ושמאל שהם חסד וגבורה, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי הוא הצדיק הנקרא חי ישביע לו לְרָצוֹן, וְנוֹתְנוֹ בְּיָמִין שיהיה מיד קשור ודבוק בחסד, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, וכמו דוד המלך ע"ה אמר (תהלים קלח, ז) וְתוֹשִׁיעֵנִי יְמִינֶךָ, גם מַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח שהוא ארבע גודלים, רמז לארבע עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה שמעלהו באצילית, וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ, שהקב"ה יסתכל בו בעינא טבא עינא פקיחא, כמו שנאמר (תהלים לג, יח) הִנֵּה עֵין הֳ' אֶל יְרֵאָיו, גם עוד מְשַׁגְּרוֹ בְּמַתָּנָה לְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ שהקב"ה שולח ניצוצות מן נשמתו אחר שילך לגן עדן, ובסוד העיבור אצל הצדיקים אשר הם בחיים בעולם הזה, והם אנשי ביתו של הקב"ה שהם מיושבי בית המדרש שעוסקים בתורה, ובזה יהיה לו הרווחה גדולה לצדיק שיקח חלק שכר מאותם תורה ומצות שעושין בעזרתו (או אנשי ביתו הם אנשים שהם משורשו), והנה ר' יוחנן לרוב ענוה שלו אמר אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד שהם הדחה שטיפה חי מלא, ושאר מעלות הנזכר לא נוכל להשיגם.

כָּל הַמְבָרֵךְ עַל כּוֹס מָלֵא, נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים. נראה לי בס"ד אותיות כּוֹס במילואם כזה כ"ף ו"ו סמ"ך עולים מספר רל"ב [232], כמנין ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן [232], שהם כנגד אצילות, בריאה, יצירה, עשיה ועולים מספר הברכ"ה [232], והם נחלה בלי מצרים, וכיון שבירך על כּוֹס מָלֵא יזכה לברכה שלימה הרמוזה באותיות כּוֹס במילואם, ולזה אמר וּמָלֵא בִּרְכַּת ה' דייקא, לרמוז על ארבעה מילואים של שם הוי"ה שהם עסמ"ב, ולר' יוחנן דאמר נוֹחֵל עוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא גם כן ניחא, כי עוֹלָם הַבָּא וְעוֹלָם הַזֶּה נרמזים באותיות שם הוי"ה, דהיינו י"ה סוד עוֹלָם הַבָּא ו"ה סוד עוֹלָם הַזֶּה, ונראה לי בס"ד דקרי לארבע מילואים עסמ"ב נחלה בלי מצרים, כי בהם נרמז מספר תשעה שהוא המספר שלא ימוט, וכנזכר במקובלים, או נראה לי בס"ד נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים היא תורה שבעל פה דכתיב בה (איוב יא, ט) אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם, והיא נמשלה ליין כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (משלי ט' ה') וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי על תורה שבעל פה, לכך המברך על כוֹס מָלֵא יין זוכה להשגת תורה שבעל פה שהיא נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים. אי נמי זוכה לאות צדי"ק דמנצפ"ך שאין אחריו אות אחר, ולכן נקרא נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים, וזוכה לו על ידי כוס מלא יין כי בו רמוז יין, כי זה האות יש לו שני יודין בראשו, וגופו של האות הוא צורת נון פשוטה של יין.

זוֹכֶה וְנוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמִים. הא דאמר זוֹכֶה וְנוֹחֵל נראה לי בס"ד על דרך זָכָה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, וזה שאמרו זוֹכֶה בשל אחרים וְנוֹחֵל משל עצמו, ומפיק לְשְׁנֵי עוֹלָמִים מן ים ודרום, כי עוֹלָם הַזֶּה נברא באות ה"א ראשונה שהיא בינה, שיש בה חמשים שערים כמנין ים [50], ולכך נקראת מי, וְעוֹלָם הַבָּא נברא באות יו"ד שהיא סוד חכמה, ודרום כינוי לחכמה, ולזה אמרו רבותינו ז"ל הרוצה להחכים ידרים.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים סָח לִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְכוּ׳ וְאַל תַּעֲמֹד לִפְנֵי הַנָּשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁחוֹזְרוֹת מִן הַמֵּת. הא דלא אמר לו הא דְּאַסְפָּרָגוּס, נראה לי בס"ד כי הוא היה יודע דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לא היה שותה כּוֹס אַסְפָּרָגוּס שלא היה נוהג בו, והוא לא רצה ללמדו דבר טוב בשביל תועלת אחרים, אלא רק מה שהוא תועלת לעצמו בשביל שהיה אוהבו כנודע. ומה שאמר לו וְאַל תַּעֲמֹד לִפְנֵי הַנָּשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁחוֹזְרוֹת מִן הַמֵּת, נראה דוקא אותם שיוצאים ללות את המת ומספדים לו שם וחוזרות, אבל אותם שיוצאים אחר שנקבר ומספרים שם וחוזרים לא ילך לפניהם, ולכן נוהגין עתה שאין הנשים הולכים בהלוויות המת, ומה שהולך לפני הנשים ולא לפני האנשים, מפני שהנשים הם דין והוא דבק עם בעלי הדין, וכמו שכתוב בספרי רבינו האר"י ז"ל הטעם שהנחש דבר עם חוה על עץ הדעת ולא עם אדם. ועוד הולך וּמְרַקֵּד לִפְנֵיהֶם, מפני כי הנקבה היא הביאה המיתה לעולם, ונמצא היא היתה סיבה שתהיה מלאכה זו בידו, ומה שנאמר אִי אִיכָּא נַהֲרָא, לִיעַבְּרָהּ, נקיט תיקון זה בראשונה, מפני שבזה תועלת יותר מאם ילך בדרך אחר, כי בזה נמצא שהמים שהם 'חסד' מפסיקין בינו לבין מלאך המות, וְדַּרְכָּא אַחֲרִינָא מועיל טפי מאם יעמוד אחורי הגדר שהוא עודנו קרוב לשם. ומה שנאמר וְלֵימָא וַיֹּאמֶר הֳ' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר הֳ' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר הֳ' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָ‍ִם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ, הנה בפסוק זה י"ח תיבות שהוא חי, ובזה גובר על המלאך הממונה על מת, גם בפסוק זה יש ב' גערות, א' כנגד ידו, וא' כנגד חרבו.

אַסְפָּרָגוּס, יָפֶה לַלֵּב וְטוֹב לָעֵינַיִם וְכָל שֶׁכֵּן לִבְנֵי מֵעַיִם וְהָרָגִיל בּוֹ, יָפֶה לְכָל גּוּפוֹ. פירש הערוך ז"ל: אַסְפָּרָגוּס בלשון יון של בוקר והוא עשוי ממיני כרוב ששורין אותם ביין, ע"ש.
ונראה לי בס"ד, באו לרמוז בדברים אלו על התורה שנקראת יין דכתיב: וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי (משלי ט, ו). וקראו 'איספרגוטס' חלק שם זה לשלה חלוקת 'אי ספר גוס' כלומר ספר מרומם, כי גוס לשון רוממו. ועסק התורה שקובע האדם לו עת בבוקר קודם שיצא לשוק, דעדיין אין לבו טרור בטרדות של משא ומתן, הוא יָפֶה לַלֵּב להבין היטב בדברי תורה, וְיָפֶה לָעֵינַיִם הם עין השכל שישכיל לכוין על האמת לאמיתו, וְכָל שֶׁכֵּן לִבְנֵי מֵעַיִם, כלומר: האדם יוצא לשוק ולמלאכתו בשביל למלאת בני מעים שלו, כי האכילה תתייחס לבני מעים, ואם יקדש עצמו בלימוד התורה קודם, אז יהיה מוצלח בזכות התורה למצוא פרנסתו שהיא צורך בני מעים שלו, ושל בני ביתו, וכמה שכתוב (אבות ג, יז) אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה, שלחם התורה ממציא לחם הגופניי, ולזה אומר: וְהָרָגִיל בּוֹ, יָפֶה לְכָל גּוּפוֹ כלומר: הרגיל בעסק התורה בקביעות בבוקר קודם שיצא, מלבד התועלת שיהיה לו בעבור פרנסתו כאמור, הוא מועיל לכל הנאות הגוף שהם מלבוש ונכסים, כי אף על פי שיעקב ועשו חלקו העולמות, יש לישראל זכות בטוב עולם הזה כולו מחמת עסק מדין 'מציל מזוטו של ים' והרגיל בו שעושה קבע ללמוד התורה, הוא זוכה בכל הטוב שכולל כל הנאות הגוף, כי אף על פי שהוא עוסק שעה אחת כיון שעושה זה בקבע, חשיב עוסק כל היום כולו, כי כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי (כתובות טו.).

כָּל הַמְבָרֵךְ עַל כּוֹס מָלֵא, נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמָלֵא בִּרְכַּת הֳ', יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה". יש להקשות מנא ליה בְּלִי מְצָרִים? ונ"ל בס"ד, יָם היינו ממערב, והגבול של מערב הוא מזרח, וכן הדרום גבול שלו צפון, והכתוב אמר: יָם וְדָרוֹם, דהיינו מערב ודרום, ולא זכר הגבול שלהם שהם מזרח וצפון, נמצא זו נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים.

אֵין פְּרִי בִּטְנָהּ שֶׁל אִשָּׁה מִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא מִפְּרִי בִּטְנוֹ שֶׁל אִישׁ. נראה לי, לכן התשמיש שהוא זרע של האיש יפה לולד בחדשי העיבור באמצעים ובאחרונים.

גמ' אל תטול חלוקך. מג"א סי' ד סק"א:

בפרש"י יחזור ויאכל שום וכו' ויעשה ברכה לבטלה עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שטעות נפל בפרש"י בזה שאין המשל דומה לנמשל וגם אינו עולה לפי הסוגיא במסקנא דרבינא אלא דבאמת אפי' בלא פרש"י משל זה דרב חסדא תמוה לפי מה שפי' מהרש"א דהא דקאמר שיחזור ויאכל שום היינו במה שיחזור ויאכל בלא ברכה אם כן משמע דאפילו בכה"ג שרוצה לאכול עוד נמי הוי מספקא להו מעיקרא וזה אינו עולה על דעת כלל שיטעו התלמידים בדבר פשוט כזה דמה"ת יחזור ויאכל אכילה אחרת בלא ברכת הנהנין תחילה וסוף דאטו ברכת הנהנין תליא בתחילת הסעודה אלא דע"כ דעיקר האיבעיא היינו שאינו תאב לאכול כלל אלא דאפשר דבכולהו מספקא להו אם צריך דוקא שיחזור ויאכל אפילו שלא לתאבון כדי שלא יברך ברכה לבטלה או אפשר דאפ"ה הוי ברכה לבטלה כיון שאינו תאב לאכול ומספקא להו נמי אם אפשר לברך בתוך הסעודה אע"פ שאין דעתו לאכול לחם או לשתות יין יותר שכן הוא באמת מסקנת כל הפוסקים שאפילו בלא אכילה יכול לברך ובזה נתיישב לשון הסוגיא ואפשר ג"כ שמ"ש רש"י ויעשה ברכה לבטלה אין כאן מקומו אלא בדיבור שאחריו בד"ה מי שאכל ושתה שייך זה הלשון דמה"ט מספקא להו אי הוי ברכה לבטלה ואיזה חסרון או גמגום נפל בהעתקת לשון רש"י כיון דבלא"ה לשון מסורס הוא שלא כסדר לשון הגמרא ודו"ק:

אלו דברים פרק שמיני

במשנה אלו דברים שבין ב"ש ובין ב"ה בסעודה ב"ש אומרים מברך על היום וכו' ומסיקנא בגמרא דעיקר טעמא דב"ה משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואע"ג דקידוש היום מדאורייתא כדאיתא לעיל בפ' מי שמתו ובפרק ע"פ וכתבו התוס' שם ובריש נזיר דאפ"ה מה שמקדשין על היין הוא מדרבנן ובכל דוכתא משמע בפשיטות דלעולם יש להקדים דאורייתא לדרבנן ואין משגיחין במידי דתדיר ועוד דאף לפי מה שנסתפקו התוס' בפ' ע"פ דאפשר דקידוש על היין נמי מדאורייתא אפ"ה לכ"ע ברכת היין שלפניו הוי מדרבנן אלא דנראה דהא דקידוש היום דאורייתא לאו בסדר קידוש על השלחן דוקא יוצא י"ח אלא דאפילו בקידוש בתוך התפילה נמי יוצא אלא דמדרבנן תיקנו שיחזור ויקדש על הכוס לשיטת הסוברים דעל היין לאו דאורייתא. מיהו למאי שרוצין התוספות לומר דקידוש על היין נמי דאורייתא וכתבו שם דמ"מ מדאורייתא אין צריך שיטעום צריך לומר דמשמע להו דאפ"ה מברך בפה"ג אף ע"ג דלאו ברכת הנהנה הוא כדאשכחן נמי בכוס של אירוסין ובכוס של מילה ועמ"ש בק"א בפ"ק דכתובות. ובלא"ה נראה דמאן דסובר דקידוש על היין הוי מדאורייתא היינו משום דסובר כמ"ד דמפרי הילולים קדש לה' ילפינן וכמ"ד כרם רבעי ואם כן ממילא משמע דבכה"ג טעון ברכה לפניו ולאחריו כן נ"ל לפי אותה השיטה. אלא דיותר נראה להכריע מסוגיא דמתניתין גופא דקידוש על היין לאו דאורייתא וכדפרישית ודו"ק:

שם ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה. ופירש"י מי שאין לו אלא כוס א' במ"ש מניחו עד לאחר המזון וסודר עליו נר ומזון בשמים והבדלה עכ"ל. נראה דרש"י מוכרח לפרש כן דאם לא כן מה ענין בה"מ לסדר הבדלה והיכא משכחת לה שהרי במ"ש אסור לו לאכול קודם שיבדיל וע"כ דהאי בה"מ היינו על הסעודה שאכל סמוך למ"ש וא"כ היה לו לברך בה"מ ולהתפלל ערבית ואח"כ יבדיל על הכוס שכך הוא סדר הבדלה אע"כ דהך פלוגתא דב"ש וב"ה איירי במי שאין לו אלא כוס אחד וא"כ אם יברך בה"מ מיד צריך לברך על הכוס ולשתותו וא"כ לא יהיה לו כוס להבדלה. ומה שהקשה מהרש"א ז"ל על זה דלב"ש בה"מ אין טעונה כוס נראה דלק"מ דהתם איירי לענין שאם רוצה לשתות אותו כוס קודם בה"מ לאחר הסעודה כדאיתא לעיל בפ' כ"מ שהיו מביאין להם יין אחר המזון מש"ה רשאי אף שלא יהיה לו כוס לבה"מ דכדיעבד דמי ואין היין מעכב הברכה משא"כ הכא במתני' דלא איירי בענין זה אלא בכוס של בה"מ לחוד איירי שאין לו אלא כוס אחד ואם כן בכה"ג כ"ע מודו שצריך לברך על הכוס של יין למצוה מן המובחר כן נ"ל בכוונת רש"י. ולפ"ז נתגלה לנו היטב טעמו של ר"מ שמקדים נר למזון ולב"ה בשמים נמי קודם למזון ולא מצאתי שום מפרש שיפרש טעמא של ר"מ בזה דלמה יפסיק במזון באמצע סדר הברכות השייכים להבדלה וכדקאמר רבי יהודה בברייתא בסמוך ולמאי דפרישית א"ש דכיון דעיקר סדר הבדלה מברך על היין ברישא ואם כן סובר ר"מ דלא שייך לברך בפה"ג קודם בה"מ דהוי כחוכא וטלולא (ואם יברך בפה"ג לאחר בה"מ א"כ מיחזי שכוס זה של בה"מ הוא ולא להבדלה כיון שעושה כדרך שארי ברכת המזון) ומש"ה מצריך ב"ש שיברך על הנר לאחר היין כדרך כל סדר הבדלה כדי שיהא ניכר דברכת היין שייך להבדלה ואח"כ מברך בה"מ שיהא ניכר ג"כ שמברך על הכוס ובהכי ניחא ליה טפי ממה שיאמר בשמים אחר נר ויסמוך בה"מ להבדלה אי משום דהוי הפסק טובא בין הסעודה לנטילה שלאחריה לבה"מ או משום שאין להסמיך בה"מ להבדלה דא"כ נראה בעליל שהכוס עולה לו לבה"מ ולהבדלה שניהם כאחד וקי"ל דאין אומרים שתי קדושות על כוס א' וב"ה סברי דאפ"ה טוב יותר להסמיך נר לבשמים כסדר הבדלה כל זה אליבא דר"מ משא"כ לר"י לעולם צריך לברך על המזון תחילה שלא להפסיק ולשנות מסדר הבדלה כ"נ לי נכון ודו"ק:

בעי מיני דר"ח וכו' אמר רבינא וכו' נלע"ד שהגרסא הפוכה ומתחלה גרסינן אמר רבינא הלכך ואדלעיל קאי דאמרינן מסלקן והיינו שמברך בעודן בפיו ואמר רבינא הלכך וכו' ואח"כ גרסינן בעו מיני' מר"ח ובלתי ספק אצלי שזו היתה גרסת רש"י ומסולק תמיהת המהרש"א. ועוד נלע"ד לקיים הגירסא שלפנינו ונדקדק במה דבעו מיני' דר"ח וכו' מהו שיחזור ויברך זה הלשון אינו מדוקדק כיון שלא בירך עדיין כלל איך שייך לומר שיחזור ויברך וכך הוה להו למבעי מהו שיברך ולכן נלע"ד שהכוונה הוא שברכה ראשונה ודאי צריך לברך ומיירי שנזכר באמצע האכילה והשתי' וכגון שלא הי' יכול לסלקינהו לצד אחד ועיין ברא"ש שפוסק שמה שאמרו במשקין בלען היינו שמברך אחר שבלען שכיון שנזכר קודם שבלען מקרי קצת עובר לעשייתן עיין שם ומיכה דהה"ד באוכלין היכי שאי אפשר לסלקינהו ובעו מר"ח אם יחזור ויברך גם ברכה אחרונה וזהו עצמו הספק שנסתפקו המג"א בסימן קע"ב ס"ק ב' ועל זה השיב רב חסדא מי שאכל שום וכו' שלא יברך ברכה אחרונה אבל ברכה ראשונה יברך כיון שנזכר בעודן בפיו ועל זה שייך שפיר הלכך של רבינא:

אמר רבי חנן ובחי אמר רב ששת ובברכת הארץ עיין מהרש"א שכתב שהלשון דחוק ולענ"ד על דאמר שם דרב חסדא מעטר לי' בנטלי קאמר רבי חנן שבאותן הכוסות יהי' יין חי ורב ששת אומר שבבה"א אז יעטרהו בנטלי או בתלמידי' לרב יהוד':

בעזה"י סליק פרק שלשה שאכלו ונתחיל פרק אלו דברים פרק שמיני

הכתיב הרחב פיך ואמלאהו ההוא בדברי תורה כתיב. כבר הרב הכותב פירש דכתיב ה"א המעלך מארץ מצרים וכתיב בהוציאך את העם וכו' תעבדון וכו' אלמא בדברי תורה כתיב וגם הרב עיון יעקב ז"ל פירש דאז"ל דלעמל פה נברא. ויש להוסיף דכתיב בתריה ולא שמע לקולי דהיינו ללמוד תורה:
נשדר מר כסא דברכתא לילתא אפשר דהזכיר לו שמה כי ילתא אותיות אילת שרומז לשכינה ובדיק בשמה:

שלחה ליה ממהדורי מילי. רמזה בזה דלא כיוון להלכה דאיך יחלוק על בעלה רב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני והוא היה נוהג למשדר לה כסא דברכתא וגם עתה א"ל לשדר מר כסא לילתא והוא לא רצה. ולזה אמרה ממהדורי מילי דהיה חוזר בעיירות ואינו מיושב ומאלו אין ליקח אלא מילי בעלמא לא הלכות. ומסמרטוטי בגדים קרועים במקום דברים אמתיים כמו כנים אנחנו נעשו כנים שהם סיגי הגוף ומותרות ועמדו כני"ם ברבעתים לזלזל בכבוד בני אדם ובת ריש גלותא ואשת חבר:

(נא רע"א) אמר רבינא הלכך אפי' גמר סעודתו וכו'.—פרש"י דחוק, ומ"ש מהרש"א תמוה דאיך יעלה על הדעת שמי שנזכר בתוך סעודתו שלא בירך יחזור ויאכל עוד ולא יברך. והיה נ"ל להגיה כאן "אמר רבינא הלכתא אפי' גמר סעודתו וכו'".

(שם) סוריאל שר הפנים.—ידוע בספרי הקדמונים דשבעה מלאכים משרתים תמיד לפני ה' כדאיתא בפר"א פ"ד: ושבעה מלאכים שנבראו מתחלה משרתים לפניו לפנים מן הפרוכת. עוד בספר הישר פ' נח: ויאמר ה' אל שבעת המלאכים העומדים ראשונה לפניו הקרובים אליו. עוד בספר החיצוני טוביה (פי"ב ח)^*[הוצ' כהנא פסוק טו, ועי' הערת המתרגם שם.]: רפאל מלאך אלקים ואחד משבעת המלאכים המשרתים את פני ה'. וכתב רש"י בישע' (סג ט): מלאך פניו הוא מיכאל שר הפנים ממשמשים לפניו; והרי כבר נודעו לנו שלשה מהם: סוריאל, רפאל ומיכאל. והשאר הם לפי דעתי: א' מט"ט המכונה באותיות דר"ע ובספר היכלות "שר הפנים", ב' וג' גבריאל ואוריאל^*שנים אלו נמנו יחד במדרשות עם מיכאל ורפאל (עי' פר"א שם), ומשמע שכולם שוים בכבודם ובמשרתם., ד' סנדלפון (עי' חגיגה יג ב). והנה מנהג העולם בזמננו לומר בין התקיעות של ר"ה "יהי רצון" שנזכר בו "ישעיה שר הפנים", ולע"ע לא נודע לי מי יסד "יהי רצון" זה, וטוב עושים הקהלות שאין אומרים אותו "יהי רצון". אבל מצאנו עוד בסדר רע"ג בקדיש ליחיד: א"ר ישמעאל סח לי ססנגיר שר הפנים. ובאותו ענין באו"ז ח"ב סי' מ"ב "זגגזאל", ובמעשה דר' ישמעאל כה"ג, שנדפס מכ"י בתוספתא עתיקתא ח"ה "הדרניאל". ועי' עוד בספר יחוס הצדיקים אצל ר' ישמעאל בן אלישע כה"ג יש עוד מאמר, שכנראה העתיקו אותו מהיכלות רבתי פ"ד (ולפנינו נשמטה שם שורה אחת): ובקשתי מסוריא שר הפנים. בלי ספק שצ"ל: מסוריאל שר הפנים.