עד כמה. כמה חדשים אית לן למימר שיודע להכירה מלינק מאשה אחרת: כל חד לפום חורפיה. יש תינוק חריף ומכירה בחמשים יום ויש שאינו מכירה עד שלשה חדשים: כל זמן שמכירה. אין שיעור לדבר אלא בבדיקה הדבר תלוי אם אנו רואים שמכירה כופה ומניקתו בשכר [ואפי' גירשה]: ההיא דאתאי. גרושה ולא היתה רוצה להניק: זיל בדקה. אם מכירה: אותבה בדרא דנשי. הושיבה בשורה של נשים: מסוי. מביט: נטוף עיניך. זקוף עיניך כמו דשפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפי דב''ק (דף צב:): דרי בריך. שאי בניך: כיונק שקץ. כאילו יונק דבר משוקץ: חלב מהלכי שתים. חלב של אשה המהלכת בשתי רגלים: טמא. אסור: שהקלת במגעה. שאינה מטמאה מחיים: החמרת בחלבה. כדאמרינן בבכורות (דף ו:) גמל גמל שני פעמים חד לאסור חלבו: אדם שהחמרת במגעו. נדה: שאינו שוה בכל. שהרי בטהורה טהור: הוא טמא. מחד קרא נפקא ליה ל''א זה זה טמא כו' דכתיב ברישיה דקרא אך את זה לא תאכלו זה מיעוטא הוא: ואמר רב ששת גרסי': אפי' מצות פרישה. מדרבנן: אין בו. דמדאורייתא שרי ורבנן נמי לא גזור ביה דאמרי' חלב מהלכי שתים טהור: הא דפריש. הא דקתני מותר כשפירש מדדי האשה לכלי והיונק מן הדד כיונק שקץ מדרבנן: וחילופא בדם. דמדפריש אסור מדרבנן דמיחלף בדם בהמה ואתי למימר דם בהמה אכל: דם שעל גבי ככר. כגון שנשכו וניכר בו דם השינים: גוררו. לדם: מוצצו. דהא ליכא דחזי ליה: גונח. המיילל מכאב לבו פליינדרי''א: יונק חלב. משום רפואה ורפואתו חלב עז: מפרק. הנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש ותולדה דדש הוא שמפרק תבואה מקשיה (שבת דף עג:): כלאחר יד. שאין דרך בני אדם לינק אלא לחלוב ביד: ובמקום צערא. שמצטער מכאבו: צנור. המקלח מים מן הגג: קשקשים. קשים ועשבים שסותמים ומעכבים את קלוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים לגג ודולפין לבית: כלאחר יד. ע''י שינוי ברגלו ומשום דאמר רב יוסף הלכה בכולהו נקט לה הכא: וכמה. היא פרישה: איכא דאמרי תני רב יהודה. מתניתא ולא שמעתא: בתוך עשרים וארבעה חדש. שנולד בנה:

רבי יהושע אומר אפילו ארבע וחמש שנים. אע''ג דהכא ליכא למימר ארבע וחמש שנים כדאמרי אינשי ואפי' טובא דמשמע דוקא נקט עד חמש מדפריך מחבילתו על כתיפיו ומשני אידי ואידי חד שיעורא הוא מ''מ ליכא למיפרך השתא חמש שרי ארבע מבעיא דנקט ארבע לבריא וחמש לכחוש: החמרת בחלבה. כדדרשינן בבכורות (דף ו:) מואת הגמל. יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודם מהלכי שתים טמא. בת''כ גרסי' בשר במקום דם וקאמר ת''ל זה אוציא חלב שאינו נוהג בכל פירוש דחלב בהמה טהורה מותר ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי ת''ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים כו' ואור''י דבין לפי ספרים שלנו דדריש מהוא היתר חלב ודם ובין לת''כ דדריש מזה אתי שפיר דמצי למעוטי חלב בשר ודם כולהו מחד קרא כמו שמצינו בכמה מקומות דממעטין מחד קרא כמה דברים כדאשכחן בפרק הנהנה מן ההקדש (מעילה יח:) דכמה פעמים קאמר תמעול מעל ריבה ופליגא השתא אברייתא דפרק דם שחיטה (כריתות כ: ושם) דממעט דם מהלכי שתים מדכתיב לעוף ולבהמה ויש ספרים דממעטין חלב מדכתיב הוא ודם מדכתיב זה ותימה לר''י דמנא לן לאוקמא אדם דסברא הוא יותר לאוקמא אבשר ולהתיר בשר מדם דאין איסור בשר נוהג בכל אלא מחיים אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה ואור''י דאי הוה גריס בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר דמזה ומהוא ממעטינן חלב ובשר ומההוא קרא דכריתות ממעטינן דם וא''ת וכיון דממעטינן דם מההוא קרא דכריתות אמאי איצטריך קרא למישרי חלב השתא דם מותר חלב לא כ''ש וי''ל דמההוא קרא דכריתות לא מצי למישרי דם לגמרי דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה והואיל ונתמעט מאיסור דם השתא דם וחלב שוין: גונח יונק חלב בשבת כו'. לאו בשיש בו סכנה איירי דא''כ מאי איריא משום דהוי מפרק כלאחר יד אפי' הוי מלאכה דאורייתא שרי במקום סכנה וקשה לר''ת מהא דאמר בפרק חרש (יבמות קיד.) אבא שאול אומר יונקים היינו מבהמה טהורה בי''ט ופריך אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה כו' ומשני לא צריכא דאיכא צערא ומפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן י''ט דאיסור לאו לא גזרו רבנן ותירץ דהתם מיירי בצער של רעב והכא בצער של חולי שהוא קרוב לסכנה ובשבת לא גזרו וקשה לר''י הא דפריך התם אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי הוי ליה לאקשויי אפי' אי ליכא סכנה אי דחולה הוא אפילו בשבת נמי על כן נראה דברייתא דהתם פליגא אהך דהכא וכן משמע מדקאמר הכא הלכה כרבי מרינוס מכלל דפליגי עליה: מפרק כלאחר יד הוא. וא''ת אפילו לא הוי כלאחר יד נמי דהא אין דישה אלא בגידולי קרקע כדאמר בפרק כלל גדול (שבת עה.) גבי פוצע חלזון וכי תימא אע''ג דחלזון לא חשיב גידולי קרקע בהמה חשיבא גדולי קרקע כדאמרינן בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דממעט דגים מדכתיב בקרא בקר וצאן מה הפרט מפורש גידולי קרקע כו' זה אין לומר דנהי דחשיבא בהמה גידולי קרקע מכל מקום כיון דגמרי מסממנין בעינן ממש שיהיה גדל מן הקרקע כמו סממנין דלגבי סממנין לא חשיבא בהמה גדולי קרקע כדמוכח בהשוכר את הפועלים (ב''מ דף פט. ושם) דתניא דיש מה דיש מיוחד דבשעת מלאכה כו' יצא החולב והמגבן והמחבץ שאינם גדולי קרקע ואין פועל אוכל בו אלמא לגבי דבר הגדל ממש מן הארץ לא חשיבא בהמה גדולי קרקע ויש לומר דאיצטריך טעמא דהכא דמפרק כלאחר יד הוא משום דרבי יהודה דסבר דיש דישה שלא בגדולי קרקע דמחייב בפוצע חלזון נמי משום דש: [ועיין תוספות שבת עג: ד''ה מפרק]: ממעכן ברגלו בצינעא בשבת. והא דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור היינו דווקא באיסור מלאכה דאורייתא כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם (שבת דף סה.) שאם יראו יסברו שכבסן בשבת אבל הכא לא יראו אלא מלאכה כלאחר יד דהויא דרבנן ולא גזרי רבנן לאסור בחדרי חדרים: [וע''ע תוס' מ''ק ח: ד''ה ומנסרן]:

תנו רבנן יונק תינוק וכו' ר' יהושע אומר אפי' ד' וה' שנים ולקמן מוכח דהאי מניינא דוקא הוא דהא פרכינן עלה מאידך דקתני אפילו חבילתו על כתיפו והא דלא פרכינן הכא כדפרכינן בעלמא השתא חמש יונק ארבע מבעי' משום דאיכא למימר דד' בבריא וה' בכחוש:

אמר מר מכאן ואילך כיונק שקץ. קס"ד שקץ קאמר ממש כלומר דאיכא איסורא דאורייתא והא דשרי' תוך כ"ד חודש דהתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב תוך זמן זה:

יכול יהא חלב מהלכי שתים. ואסיקנא דחלב אדם ודם אדם חי אין בו משום אסור דאורייתא אלא מצות פרישה דרבנן בחלב כל היכא דלא פריש למנא שנראה כיונק אבר מן החי ובדם הוא דפריש מבשרו שנראה כאוכל דם בעלמא אבל חלב דפריש למנא ודם דלא פריש למנא אפילו מצות פרישה אין בו לענין בשר מהלכי שתים אשכחן נסחי בת"כ דגרסי יכול יהא בשר מהלכי שתים טמא ודין הוא ומה בהמה שהקלת מגעה וכו' תלמוד לומר אך את זה טמא ואין הבשר מהלכי שתים טמא אלא טהור ולא פליגי אתלמוד' דילן דכולהו [איתנהו] אפילו טוב' נפק מחדא טעמ' ומעוטא כי בכמה מקומות ממעט התלמוד דברי רבים ממעוט א' והכי נמי הוא טמא ולא בשרו ולא חלבו [וכ"ש דהכא] איכא תלתא מיעוטא אך הוא זה חד לבשרו וחד לחלבו וחד לדמו ומיהו שמעינן מההיא דבשר מהלכי שתים מותר מן התורה דליכא למימר מלאו בלחוד הוא דממעטינן ליה דכוותא [דרשינן] הכא בחלב ודם וממעטינן ליה לגמרי דלית ביה שום איסורא אבל יש אומרים דבשר מהלכי שתים אסור בלאו [מק"ו] דעביד הכא תלמודא דלא מייתינן בתלמודא [היתירא] אלא לדם וחלב אבל בשר אסור דאי לא ל"ל קרא לדם וחלב שהרי היוצאין מן הטהור טהור והתם בתורת כהנים לא אשכחן בנסחאי דיוקנא דגרסי בשר אלא חלב ודם כי הכא בשמעתין תדע דהתם אפילו בנוסחי ממעטינן ליה מדכתיב זה ואלו הכא דרשי' ליה למפני דם אלא ודאי משום דבשרו אסור והוה אמינא דהיוצא מן הטמא אתא קרא לממעטינן [והתם דגרסי] והכא ממעטינן ליה מדין דם והתם ממעטינן ליה מדין בשר וכדאמרי' בכריתות גבי דם שרצים דאע"ג דאמעוט להתירא מכלל דם אמרינן שאם התרו בו משום בשר לוקה עליו ולהכי הדר ביה וכתב ביה התירא וממעט מאחרינא מאך זה וזה נראה נכון. ומיהו בלאו הכי נמי לא אשכחן בשר מהלכי שתים להתירו דאי בעודו חי הא איכא משום בשר חי ולא אשכחן דשרי' לו מידי רחמנא בלא שחיטה חוץ מדגים וחגבים ואי לאחר מיתה הא אסור בהנאה דגמר שם מעגלה ערופה וזה ברור מפי רבינו ז"ל:

תניא רבי מרינוס אמר גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן עיקר פי' משום דה"ל שבות דרבנן ע"י שינוי דאפילו היה חולב בידו ממש אינו אלא שבות דרבנן דמפרק תולדה דדש וקי"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע הלכך כי הוא יונק בפיו הו"ל משבות ע"י שנוי ומש"ה לא גזרו בהו רבנן בחולה שאין סכנ' אבל שבות גמור בלא שינוי לא התירו בחולה שלא התירו אלא אמירה לנכרי שהוא שבות שאין בו מעשה שהוא קל משבות שיש בו מעשה וכדאיתא בערובין והיינו דאמרי' כל צרכי חולה נעשית ע"י נכרי בשב' והקשו הראשונים ז"ל דהא אמרינן ביבמות אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקים הבהמה טהורה בי"ט אבל לא בשבת ואוקי' דלית בי' סכנה אבל צערא איכא די"ט דאיסור לאו לא גזרו בהו רבנן שבת דאיסור סקילה גזרו בהו רבנן ואלו הכא אמרינן דאפי' בשבת לא גזרו בהו רבנן. ור"ת ז"ל תירץ דהתם מיירי דליכא אלא צער תיאבון בלבד וכההיא דאמרינן במסכת שבועות נשבע על הככר ומצטער עלי' מהו ולא נהירא חדא דא"כ ה"ל לפרושי דהתם דצער תיאבון בעלמא היא ועוד דצער תיאבון לא מעלה ולא מוריד להקל בשבילי ואי שרינן ליה משום צורך י"ט למה הזכירו דאיכא צערא והנכון כמו שכתב הרי"ף ז"ל דההיא דאבא שאול פליגי אהא דרבי מרינוס והיינו דאמרי הכא הלכה כרבי מרינוס מכלל דאיכא דפליג עליו ואפשר דאבא שאול סובר דחולב ביד איסור דאורייתא הוא דיש מפרק אפילו שלא בגדולי קרקע וכסברא דר"א במסכת שבת גבי החולב והמגבן וכי הוא יונק בפיו הוי שבות גרידא ובשבת לא שרו לי' רבנן ולית הלכתא כוותיה כדלית הלכתא כר"א דהתם כנ"ל:

לאחר כ"ד חודש וחזר כיונק שקץ וכמה ג' ימים. גרסינן בירו' ג' ימים מעל"ע בד"א בזמן שפירש מתוך בוריו אבל פירש מתוך חליו מחזירין מיד כשאינה של סכנה אבל של סכנה מחזירין:

מי שגירש את אשתו אינו כופה אותה להניק את בנה אפילו בשכר אלא מיטפל הוא בו ושוכר לה מינקת מצד אחר ואם היה מכירה כגון שהניקתו עד עכשו כופה ומניקתו ונותן שכרה ואפילו היה התינוק סומא מכל מקום מכירה הוא בריח אמו ובטעם חלבה ולא ירצה לינק מאשה אחרת וברוב תינוקות שיערו זמן הכרתו מחמשים יום ואילך ומכל מקום אף בפחות מכן אם אינו רוצה לינק מאחרת כופה והוא שאמרו באחת זיל בדקה אותבה בדרא דנשי ושקליה לברא ומהדר ליה עליהו כי מטא לגבה הוה מסוי לאפה ר"ל מסתכל בה כבשתינהו לעינה מיניה אמר לה נטוף עיניך דרי בניך כלומר זקפי עיניך מלשון ועיינהא מיטייפי:

מאחר שהגרושה יש בה צדדין שהבעל כופה להניק את בנה או את בתה מיהא בשכר יראה שאף היא אסורה לינשא בתוך עשרים וארבע חדש כמניקה שמת בעלה על הדרך שיתבאר למטה ואפילו לא היה מכירה שאין לחלוק בדבר וליתנו לשיעורין וכן כתבוה רוב הגאונים ואע"פ שקצת רבני צרפת התירו במינקת שנתגרשה לינשא אחר שלשה חדשים מפני שמאחר שהבעל קיים הוא ממציא לה ביצים וחלב להחיותו בהם הדברים נראים כשיטה האחרת ואף בשאלתות כתבוה כן בפרשת וירא אליו בהדיא בלשון זה דאלו איתתא דפטרה גברה או שכיב ואיתתיה מיעברא או מיניקה אסירא לאינסובי עד מישלם מוניקתה ואם עבר ונסב או קדיש מפקינן לה בגיטא ונראה הטעם שאף זו בושה מלשאול לבעל ומכאן למדו קצת מפרשים שהמניקה שנתאלמנה או נתגרשה אינה יכולה לתבוע כתבתה בתוך עשרים וארבעה חדש שהרי אין כאן לכשתנשאי אלא שגדולי המפרשים כתבו שאין תנאי דלכשתנשאי נאמר אלא בשהעכבה מצד זיקת הבעל וכן עיקר ובכל מה שכתבנו שהבעל כופה להניק אינה יכולה להפקיע עצמה כלל אף באיני נזונת ואיני עושה שאין זה בכלל מעשי ידיה לענין זה כמו שכתבנו למעלה וכן הסכימו הראשונים הא אלמנה שאינה משועבדת להם אלא מחמת מזונות יכולה לומר בכל אלו שאינה עושתם להם ואף בהנקה אלא אם כן בשכר:

חלב האשה מותר באכילה מכל מקום היתר אכילתו שתחלבהו האשה לתוך הכלי וישתה אבל לינק מן השד יש בו לגדול איסור חכמים והוא שאמרו עליו שהגדול היונק מן השד כיונק מן שקץ ואין לה להניקו היא בידים ומכין אותו מכת מרדות ואע"פ שבסוגיא נראה שהוא איסור תורה ממה שהקשה ורמינהי יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא וכו' ואוקמה בדפריש סוגיא בעלמא היא שאף דרך יניקה אין בו אלא איסור סופרים:

וכמה שיעור זמנו להיתר יניקה כל עשרים וארבעה חדש עד ארבע שנים או חמש לפי כחו של בן אם לא פירש מותר ואם פירש מעשרים וארבע חדש ולמעלה שלשה ימים אסור להחזירו לינק במה דברים אמורים כשפירש מתוך בוריו אבל אם פירש מחמת חליו מותר להחזירו לינק וכן היא בתלמוד המערב וכן פירשו שם דוקא בשאין סכנה בפרישתו אבל אם יש סכנה בפרישתו אף כשפירש מתוך בוריו מחזירין אותו:

זה שביארנו בחלב האשה שכל שחלבתו לתוך הכלי מותר ומציצתו מן הדד אסורה חלוף הדברים בדם והוא שדם האדם מותר מן התורה לגמרי ומדברי סופרים לאסור כל דם שפירש שמא יאמרו של בהמה הוא מעתה דם שפירש וכנסו בתוך הכלי אסור והאוכלו במכת מרדות ושבין השנים מוצצו ואינו חושש ושעל גבי ככר כגון שנשך בפת ומצא דם על הככר גורר את הדם ואוכל שהרי פירש:

בשר האדם לא נתברר דינו בכאן ובסיפרא פרשת שמיני מיעטוה גם כן מאיסור מטעם זה טמא ואין בשר מהלכי שתים טמא וגדולי המפרשים סוברים בה להיותה מותרת לגמרי ומכל מקום נראה שאף לשיטתם איסור סופרים מיהא יש בו דלא גרעא מדם וחלב הא איסור תורה אין בו שאם כן לא הותרו החלב והדם שהרי כל היוצא מן הטמא טמא וגדולי המחברים כתבו שיש בה איסור עשה מצד שהאדם נקרא חיה כדכתוב ויהי האדם לנפש חיה וכתוב זאת החיה אשר תאכלו הא אחרת לא תאכלו ואין הדברים נראין אלא שאיפשר שדקדקוה מלשון סיפרא שאמרו בה יכול יהא בשר מהלכי שתים בלא תעשה אלא שאינה ראיה שהרי אף בחלב אמרוה כן ועוד שאף דם השרץ נתמעט מאותו פסוק ואעפ"כ אמרו עליו בכריתות כ"א ב' שאם התרו בו משום שרץ לוקה שלא נתמעט אלא מאיסור דם אבל דמו כבשרו ואף בזה אלו היה איסור בבשרו היה ראוי לאסור אף דמו באיסורו ואף במקצת חבוריהם נמצא שהאוכל מבשר או חלב האדם או מחלבו עובר בעשה אלא שנראה שטעות סופר הוא שהם כתבו במקום אחר בחלב שמותר אלא שחכמים אסרוה לגדול על הדרך שביארנו ומכל מקום לחלב האדם במקום שהוא אסור בבהמה ומותר בחיה כגון חלב הכליות והדומים מן האסורים יראה שהוא מותר שאף כשאתה בא לאסור בשרו מתורת חיה הרי חלב חיה מותר:

בהמה טמאה וחיה טמאה אף חלבה טמא שכל היוצא מן המינין האסורים אסור כגון חלבם וביצתם נמצא שבהמה טמאה שהקלת במגעה שלא לטמא מחיים אף בשנגעה בטומאה שאין בעלי חיים חוץ מאדם מקבלין טומאה החמרתה בחלבה ואדם החמרת במגעו לטמא אף מחיים כגון נדה וזבה ושאר הטמאים והקלת בחלבו ויש מפרשים הקלת במגעה אף לאחר מיתה ולטומאת ערב ואדם החמרת במגעו לאחר מיתה לטומאת שבעה:

החליבה בשבת ויום טוב אסורה משום מפרק ואף היניקה בפיו מן הבהמה אסורה בשבת ויום טוב ומכל מקום במקום שיש צער חולי אע"פ שאין בו סכנה מותר אפילו בשבת והוא שאמרו גונח והוא קוצר הנשימה ובא מצד החזה יונק חלב בשבת מפרק כלאחר יד הוא שהרי מפרקו בפיו ובמקום צער לא גזרו וכבר כתבנוה בראשון של יום טוב:

צנור של מים המקלח מן הגג ועלו בו עשבים המעכבין אותם מלצאת והגג מתקלקל דורסן ברגלו בצינעה ואינו חושש תיקון כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו וכבר כתבנוה עם מה שיש לפקפק בה מצד מה שאמרו שכל שאסרו משום מראית העין אף בחדרי חדרים אסור בראשון של יום טוב בסוגית המשנה הרביעית ט' א':

זה שביארנו ביונק שהוא מפרק יש מפרשים בו שהמפרק הוא תולדת דש ומקשין בה אם כן הרי אמרו שבת ע"ה א' אין דישה אלא בגדולי קרקע ומתוך כך פירשו מגדולי צרפת שיש במפרק אחד תולדת דש ואחד תולדת ממחק בגדולי קרקע הוא תולדת דש וביניקת בהמה הוא תולדת ממחק שמשוה את הדד ומחליקו ויש מפרשים שמפרק ביניקה הוא תולדת גוזז:

ועד כמה יהא מכירה אמר עולא ואיתימא ר"י א"ר עד ג"ח ושמואל אמר עד ל' יום ור"י אמר משום ר"י עד נ' יום אמר ר"ש ב"א הל' כר"י משום ר"י ומכירה פי' המורה שאינו רוצה לינוק מאשה אחרת. ואינו נ"ל דא"כ אמאי בעי ועד כמה ופליגי אמוראי בשיעורא. לכשנראה שאינו חפץ מאשה אחרת אז נכוף אותה. ועוד ההיא דאותבה בדרא דנשי כדאמרי' לקמן מה צורך בבדיקה זו נבדוק ונראה אם יונק מאשה אחרת ומש"ה נ"ל לפרש שאע"פ שהוא יונק מאשה אחרת אם הוא מכיר את אמו כופין אותה שכיון שהוא מכירה אם תניחנו תקשה לו פרידתה ויסתכן ומש"ה בעי ועד כמה שכמה זמן יכול התינוק להכיר את אמו שיסתכן בפרידתה וגם בבדיקה (חוזרת) [שמחזירים] הנער על כל הנשים לראות אם יכיר את אמו ואילו כפתרון המורה כיון שלא הי' יונק מאשה אחרת מה צורך לו לומר הוי קמסוה לאפה א"ו יונק הי' מהן ואפ"ה מפני שהי' מכיר את אמו כפו אותה והלשון מוכיח דקאמר ואם הי' מכירה ולא קאמר ואם אינו יונק אלא ממנה:

ההיא גרושה דאתאי לקמי' דמר שמואל הוה יתיב ר"ד ב"י קמי' א"ל זיל בדקה אזל אותבה בדרא דנשי. שקילי' לבני' וקמהדר עלוייהו כי מטא לגבה הוי קמסוה לאפה כבשיתנהו לעינה מניה אמר לה שייף עיניך קום דרי בניך סומא מנא ידע אמר ר"א בריחא ובטעמא:

ת"ר תינוק יונק והולך עד כ"ד חודש מכאן ואילך כיונק שקץ דברי ר"א ר"י אומר אפילו עד ד' וה' שנים פי' לאחר כ"ד חודש וחזר ה"ה כיונק שקץ:

אמר ר"י הל' כר' יהושע:

אמר מר מכאן ואילך כיונק שקץ ורמינהו יכול חלב מהלכי ב' טמא פי' אסור ודין הוא ומה בהמה טמאה שהקלת במגעה פי' שאינה מטמא בחיים החמרת בחלבה כדילפי' בבכורות מגמל גמל תרי זימני חד לגופי' וחד לאיסור חלבו אדם שהחמרת במגעו א"ד שתחמיר בחלבו ת"ל וזה טמא זה טמא ואין חלב מהלכי ב' טמא אלא טהור יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל ת"ל הוא הוא טמא ואין חלב מהלכי ב' טמא אלא טהור ואר"ש אפילו מצות פרוש אין בו. ל"ק הא דפריש והא דלא פריש פי' אם פריש מדדי אשה הוא אסור מדרבנן וחילופא בדם דתניא דם על (הכבד) [הככר] ושל בין השינים מוצץ ואוכלו ואינו חושש פי' דם שפירש ממהלכי ב' אסור משום דמיחלף בדם בהמה:

תניא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת ואינו חושש מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן פי' יונק חלב עז משום רפואה והוי מפרק חלבו ממקום גידולו כלאחר יד שאינו עושה בידו אלא בפיו והלכך במקום צערא שרו ליה רבנן אר"י הל' כר' מרינוס עיין מ"ש בפסקי בפ' חרש דפליג ר' מרינוס אדאבא שאול דלא שרי התם אלא ביו"ט ולא בשבת:

תניא נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש פי' עלו בו עשבים המעכבים קלוח המים ומתוך כך המים מתפשטים ודולף בבית מאי טעמא מתקן כלא"י הוא ובמקום פסידא לא גזרי רבנן אמר ר"י הל' כנחום איש גליא:

פירש וחזר ה"ה כיונק שקץ וכמה אר"י ב"ח ג' ימים:

ת"ר מניקה שמת בעלה בתוך כ"ד חודש ה"ז ל"ת ולא תתארס עד כ"ד חודש דברי ר"מ ור"י מתיר בי"ח חודש:

ושמואל אמר עד שלשים יום מדפליג עלה רמי משמי' דשמואל ואמ' כל זמן שמכירה מכלל דהשתא מסתמ' קאמרינן ואע"ג דלא קים לן אי מכירה אי לא כיון דאית לי' שלשים יום כופה ומניקת'. ורב יצחק אמר ר' יוחנן חמשים יום ואפי' בסתמ' נמי וקיימא לן כר' יצחק משמיה דר' יוחנן דקאמר עד חמשי' יום כדפסיק רב שימי בר אשי הלכתא כוותי' בהדיא ודברי הרב אלפס ז"ל צ"ת:

תנו רבנן יונק תיניק והולך כו' עד ואמר רב ששת פירוש אפי' מצות פירוש אין בי:

כתב הרב רבי משה ברבי מיימון ז"ל שבשר מהנכי שתים אסור בעשה. ונסבין למימר דטעמיה מדכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם ולאו הבא מכלל עשה עשה. ודברי תימא הם דאנן לית לן למידרש קראי דלא דרשי להו רבנן ויש מביאין ראי' מהא דתני' במקצת נסחי בספרי יכול יהא בשר מהלכי שתים אכלו עובר בלאו כו' לאו הוא דליכא הא עשה איכא. ואי משום הא לא אריא דהא התם נמי דאמרינן לי' להאי לישנא גבי חלב ודם ואמר רב ששת אפילו מצות פירוש אין בו ולא נקיט בלאו אלא איידי דבעי למיתני ודין הוא דאפי' בלאו יהא חייבין עליו. ואפשר לדון עליו שהוא מותר דאלו הוה אסור בשרי חלבו ודמו נמי הוא אסור דהא קיימא לן כל היוצא מן הטמא טמא. ותו אלו הוה בשרו אסור דמו נמי אף על גב דאימעיט נמי מכלל דם היו חייבין עליו משום בשר בשהתרו בו כדאמרינן התם במסכת כריתות גבי דם שרצי' שממעטינן לי' מכלל דם דאמרי' דאם התרו בו משום שרץ לוקה. והיינו מדינ' אבל לא משכחת לה דוודאי אם אית' דלשתרי הרי הוא טעון שחיטה. ובתר מית' נמי הרי הוא אסור בהנאה דגמרינן שם שם ממרים בהדי עגלה ערופה ולא שני לן בין אינו יהודי לישראל ומיהו לא נהירא האי סברא דאם כן דבשרו מותר מן הדין אמאי איצטריך מיעוטא לדמו וחלבו ותו מאי טעמא אמרינן מכאן ואילך הרי הוא כיונק שקץ ומאי שנא מבהמה טהורה. ותו היכי מייתינן לי' מעיקרא מדינא לאיסורא מבהמ' טמא' והא איכא למיפרך מה לבהמ' טמא' שכן בשרה אסור. תאמר באדם שבשרו מותר. אלא וודאי מסתברא דבשר מהלכי שתים אסור הוא ואיסורו בלאו דהא אתי מדינא מבהמה טמאה. והכי אשכחן בסיפרי בנוסחי דוקאני דלא גרסי יכול יהא בשר מהלכי שתים אכלו עובר עליו בלאו אלא יכול יהא דם מהלכי שתים והכי וודאי איתה תדע דהא בהנהו נסחי נמי דגרסינן לי' ממעטי לי' להיתרא מאך את זה. והכא מוקמינן לי' לחלב. אלא וודאי אנן לית לן אלא תרי מיעוטי אך והוא וחד מוקמינן לי' לחלב. וחד מוקמינן לי' לדם. ודקא קשיא לן כיון דבשרו אסור היכי שרינן דמו. ומאי שנא מדם שרץ. יש לומר דלא דמי דדם שרץ לא אימעיט אלא מכלל דם מדכתיב וזה לכם הטמא ובהדיא אימעוט נמי מהלכי שתים ממיעוט' דזה דכתיב אך את זה לא תאכלו. ואי משום ההוא מיעוטא הכי נמי דחייבי' עליו משום בשרו כדם שרץ. והיינו דהדר מיעטי' רחמנא הכא למישריה לגמרי. והא נמי סייעתא היא להאי סברא דאי כי קושיין תרי מעוטי בדם מהלכי שתים למה לי אלא לאו כדפרי' והאי דמוקמי' להני מיעוטי לחלב מהלכי שתים ודמו משום דלא איתסר בקראי בהדיא אלא דמדינא הוה אתי לאיסור' חלבו ודמו. ולפום הכי מוקמינן מיעוטא לחלבו ודמו. כך פירש מורי החכם ר' יצחק הלוי ז"ל בן אחי ר' בנבנשתי הלוי נ"ר וזהו הנכון:

לא קשיא הא דפריש הא דלא פרי' כו' עד הלכה כר' מרינוס. קשיא לן הא דאמרי' ביבמות בפרק חרש אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין חלב בהמה טהורה ביום טוב ואוקימנא דאיכא צערא שבת דאיסור סקיל' גזרו ביה רבנן יום טוב דאיסור לאו לא גזור ביה רבנן:

והרב אלפסי ז"ל סובר דשלש מחלוקות בדבר ר' מרינו' ואבא שאול ורבנן דפליג התם עלי' דאבא שאול ר' מרינוס סבר דבין בשבת בין ביום טוב שרי. אבא שאול סבר דדווקא ביום טוב אבל בשבת אסור. ורבנן סברי דבין בשבת בין ביום טוב אסור. והכי מוכח מדאמרינן רבנן דהתם אסור סתמא ואכול' מלת' קאי והלכה כר' מרינוס:

ורבינו תם ז"ל פירש דצער דהתם לאו צער חולי הוא אלא צער תאבון. וכדאמרי' בעלמא נשבע על הככר ומצטער עלי' מהו. והיינו דלא שרינן לי' אלא ביום טוב אבל הכא איירינן בצער חולי והיינו דשרינן לי' אפי' בשבת. וליתה מדאוקימנא לההיא דהתם דאיכא צערא מכלל דבלאו הכי אסור. וכיון דבלאו הכי מיתסר ליכא למימר דשרו לי' משום צער תיאבון. ויש שתרצו דהתם ודהכא איירי במקום חולי מיהו ההיא דהתם בחולי דלאו סכנה כלל דאפי' לא הוה שתי מינה לעולם ליכא סכנה. אבל הא דהכא נהי דהשתא ליכא סכנה אבל אי לא הוי שתי מיני' לעולם וודאי איכא סכנה. והכי משמע בההוא עובדא דבבא קמא דבפרק מרובה באותו חסיד שהיה גונח מלבו ואמרו לו שאין לו תקנה אלא אם כן יונק חלב רותח שחרית. וכיון דהכי הוא דהויא מלת' דאפשר דאתיא לידי סכנה שרי לי' אע"ג דהשתא לאו סכנת' והכי מוכח התם דאמרינן כיון דאי שתי חמישי בשבת ומעלי שבתא אי לא שתי בשבתא מסתכן ומוכח התם דלאו למימרא אי לא שתי בהאי שבתא דמסתכן דהא לא שרינן לי' התם לגמרי אלא למימרא אי לא שתי לעולם:

תניא נחום איש גליא כו' עד הלכה כנחום איש גליא. פירש לאחר כו' עד שלשה ימים. ירושלמי הדה דתימא בשפירש מתוך בריו אבל בשפי' מתוך חליו לא. תנו רבנן מיניקה שמת בעלה מתוך עשרי' וארבעה חדש לא תינשא ולא תיארס עד שימלאו לה עשרי' וארבע' חדש כו' ואסיקנ' רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה עשרים וארבעה חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה כו' והוא הדין לנתגרשה כדאמרי' התם ביבמות בסתמא לא ישא אדם מינקת חבירו ומעוברת חבירו. ואע"ג דסברי רבנן אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת. התם הוא דאיתא לאבוה דממצמץ ליה בביע' וחלבא והוי בעלה נמי מה שאין כן במת ובנתגרשה והכא וודאי אפי' בשאינו מכירה איירינן. והכי נמי אסרינן לקמן בנתנה בנה למיניקה אלמא דלאו מכירה ואפי' הכי אסור דאע"ג דלא משעבדא לי' מדינא אלא בעודה תחתיו מכל מקום כי היכי דמשעבדא לי' במכירה מפני הסכנ' דלמא לא בעי למינק אחריתי לאונקי בשכר מיהת אע"ג דאיתתא אחריתי כי האי גוונא לא מיחייבא הכי נמי אע"פ שאינו מכירה אם לא היו מוצאים אחרת משועבדת להניק אותו בשכר. והלכתא נתנה בנה למניקה או גמלתו אסורה גזירה שמא תגמול אותו והמינקת גם כן שמא תחזור בה אבל מת הבן מותר:

עד כמה מכירה כיון דנותן לה שכרה וכופה. רש"י במהדורא קמא. והא כתיבנא לעיל מה שכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל וכדבריהם כתוב במהדורא בתרא דוק ותשכח:
ושמואל אמר עד ל' מדפליג עלה רמי משמיה דשמואל ואמר כל זמן שמכירה מכלל דהשתא מסתמא קאמרינן ואף על גב דלא קיימא לן אי מכירה אי לא כיון דאית ליה שלשים יום כופה ומניקתו ורבי יצחק אמר רבי יוחנן חמשים יום ואפילו בסתמא נמי וקיימא לן כרבי יצחק משמיה דרבי יוחנן דקאמר עד חמשים יום כדפסק רב שימי בר אשי הלכתא כותיה בהדיא. ודברי הרב אלפסי זצ"ל. צ"ת הרא"ה ז"ל:
וכן פסק הריטב"א ז"ל וז"ל והלכתא כר' יוחנן חדא דהא איפסיקא הלכתא כותיה בהדיא ועוד דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואף על גב דשמואל עבד עובדא כסבריה אין מביאין ראיה ממעשה שלו לפסוק כמותו. ע"כ:

בשלמא רב ורבי יוחנן כל חד וחד כו'. יש לפרש דה"ק דקשיא ליה היכי פליגי אמוראי במציאות היכי הויא ומרחקא בינייהו כולי האי דלמר חמשים ולמר ג' חדשים ולמר שלשים יום והא איכא למברר האי מילתא לשיטת רש"י ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולהכי קאמר בשלמא רב ור' יוחנן לא מרחקא בינייהו כולי האי ויש תנוק חריף ומכירה בחמשים יום ויש שאינו מכירה עד ג' חדשים ולמר כיון דיש תנוק חריף דמכיר בחמשים יום להכי קאמר חמשים יום ומר סבירא ליה כיון דיש שאינו מכירה עד שלשה חדשים לה"ק עד שלשה חדשים ומיהו מל' יום עד שלשה חדשים מרחקא טובא דהא ודאי למ"ד ג' חדשים ליכא שום תינוק שיכיר בל' יום דלרבי יוחנן מי משכחת לה תינוק שיכיר בל' יום כך יש לפרש וניחא דלא פרכינן עלה דשמואל מהמציאות הכי כה"ג מי משכחת לה דדילמא איהו ידע דמשכחת לה אבל השתא ניחא דפרכינן מדרבי יוחנן וכדכתיבנא. ומיהו רש"י במהדורא קמא כתב וז"ל בשלמא רב ורבי יוחנן כל ינוקא וינוקא לפום חורפיה מכיר את אימיה יש שמכיר בשלשה חדשים ויש שמכיר בחמשים יום אלא לשמואל מי איכא דמכיר בשלשים יום. ע"כ:
הני כללי הלכות דכייל יהודה אחי היינו רב יהודה תלמידיה דשמואל וכן יחזקאל הוה אמר משמיה דשמואל אי לאו דשמיע לה משמיה דשמואל לא הוה אמר. רש"י במהדורא קמא.
משמע מלשונו ז"ל דלעיל הוה גריס ורב יהודה אמר שלשים יום. ומיהו בנוסחי דוקני גרסינן ורב יהודה אמר שמואל אמר שלשים ואפשר דשוב מצא גירסא זו ולכך השמיט לשון זה במהדורא בתרא:
ההיא גרושה דאתיא לקמיה דשמואל שהכריחה בעלה שהיה כופה ומניקתו בשכר זיל בדקה אם בנה מכירה אם לאו הוה מהדר לבניה עלויהו דנשי היה נותנו בחיק כל אחת ואחת אם יכיר מתוכן את אמו. הוה ינוקא מסוי לאפה מסתכל בה. כבשתינהו לעינהא כדי שלא יכירנה. א"ל רב דימי נטוף עיניך. לשון קללה יבלעו עיניך חוץ לגולגולת. נטוף כדאמרן לקמן בני נטפי עינא. ל"א נטוף עיניך יזקפו עיניך כמו שפיל ואזל בר אווזא ועינוהי מיטייפי. סומא מנא ידע אם התינוק סומא כלומר במה הוא מכירה. בריחא ובטעמא דחלב. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי ר' יונה ז"ל ההיא דאתיא לקמיה דשמואל פי' היתה גרושה והיתה צועקת על בעלה שלא היה רוצה לתת הבן להניק והיה בן חמשים יום ומעלה אמר ליה רב דימי זיל בדקה אם מכירה אם לא אותבה בדרא דנשי כלומר הושיבה בשורה אחת של נשים ולקח הבן והיה מחזר עמו על כל אחת ואחת ולא היה מתפייס באחת וכשהגיע לאם היה מסוי לאפה כלומר היה מסתכל בה והיא חשבה לרמותו וכבשתינהו לעיניה מיניה כדי שלא יכירנה ורב דימי הכיר ברמאותה ואמר לה נטוף עיניך קום דרי בריך כלומר זקפי עיניך והוליכי לבנך ולא יבא לידי סכנה. סומא דלא אפשר ליה בטביעות עינא מנא ידע ומהדרי בריחא ובטעמא כלומר על ידי ריח הפה או בטעם החלב יוכל להכיר. ע"כ:
עד כ"ד חדש במדרש מסמיך לה אהאי קרא לא תבשל גדי בחלב אמו תבשל בגימטריא הכי הוו וב' יתירה הם ב' ימים היתרים על כ"ד חדש כדאמרינן חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו ותו דאמרינן בפ"ק דתעניות דנ"ב שנה היו שנותיו של שמואל הרמתי וכתיב וישב שם עד עולם ומפרש בתלמוד ירושלמי עד עולמו של לוי דכתיב ומבן חמשים שנה ישוב אלמא הא דכתיב עד הגמל הנער כ"א חדש הוו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובהאי לישנא בתרא כתבו תלמידי ה"ר יונה מכאן ואילך כיונק שקץ כלומר אסור להניקו כמו שאסור להאכילו דבר טמא שאין מאכילין את הקטן בידים דברים טמאים. ע"כ:
רבי יהושע אומר אפילו ד' וה' שנים אבל אם פירש לאחר כ"ד חדש מודה ר' יהושע דהוי כיונק שקץ והוא שפירש מתוך כחו אבל אם פירש מתוך חליו כלומר שלא היה יכול להניק מפני החולי מותר ולא פליג ר' יהושע אר' אליעזר אלא באיסור היניקה אבל אם האשה אינה רוצה להניקו יותר מכ"ד מודה דלא כייפינן לה דלא מחייבא טפי ואומרים רבני צרפת ז"ל דד' וה' לאו דוקא אלא אפי' יותר. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
והתוספות ז"ל לא כתבו כן אלא דבדוקא נקט ד' וה' מדפריך לקמן מחבילתו על כתפו ומשני אידי ואידי חד שיעורא. וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל אפילו ד' וה' ולקמן מוכח דהאי מניינא דוקא דהא פרכינן עלה מאידך דקתני אפילו חבילתו על כתפו והא דלא פרכינן הכא כדפרכינן בעלמא השתא חמש יונק ארבע מבעיא משום דאיכא למימר דארבע בבריא וחמש בכחוש. ע"כ:
אמר מר מכאן ואילך כיונק שקץ קס"ד דשקץ ממש קאמר כלומר דאיכא איסורא דאורייתא והא דשרינן תוך כ"ד חדש מפני שסתם תנוק מסוכן אצל חלב תוך זמן זה. הריטב"א ז"ל:

ולפי שיטה זו אינה בהכרח לגרוס לקמן ואמר רב ששת כו'. דבלא רב ששת נמי רמי שפיר. ומיהו רש"י ז"ל כתב לקמן ואמר רב ששת גרסינן אלמא היינו עיקר קושיא דאפילו תימא כיונק שקץ מדרבנן קאמר אכתי קשיא מדרב ששת דאמר דאפילו מצות פרוש אין בו. ואפשר דלכך כתב רש"י נמי כיונק שקץ. כאילו יונק דבר משוקץ. פי' דאי הוה פריש כיונק מן השקץ הילכך הוה מצינא למימר דכ"ף הדמיון היינו דהאשה לא הויא שקץ ממש ומיהו דבר משוקץ הויא אפילו מדאורייתא אבל השתא דקא פריש כאילו יונק דבר משוקץ אלמא דלא הויא משוקץ ממש לכ"ע כנ"ל.
ומיהו בפרק דם שחיטה פליגי לישני בגמרא רב ששת אהיכא קאי דאיכא מאן דאמר דרב ששת ה"ק דם מהלכי שתים אפילו מצות פרוש אין בו ואפשר דלהאי לישנא נמי כ"ש בחלב דס"ל נמי לרב ששת הכין ולעולם תקשי מדרב ששת כנ"ל:
בהמה שהקלת במגעה פרש"י ז"ל שאינה מטמאה מחיים אדם שהחמרת במגעו שמטמא בחיים כגון זב וזבה ונדה ומצורע ור"ח ז"ל פירש הקלת במגעה דאילו נגעה במת אינה מקבלת טומאה לטמא אחרים אדם שהחמרת במגעו שמקבל טומאה במגעו לטמא אחרים. עוד פירש הקלת במגעה בנוגע בנבלת בהמה טמאה שאינה מטמאתו אלא עד הערב והנוגע באדם מת טומאתו טומאת שבעה וכן יש לי לפרש שהנוגע בנבלת בהמה אינו טמא לטמא אדם וכלים ונוגע במת מיטמא לטמא אדם וכלים. הרשב"א ז"ל:

החמרת בחלבה. אין לפרש משום דכל היוצא מן הטמא טמא דא"כ מנא ליה דבאדם בשרו טמא עד דעביד ק"ו כיון דעיקר בנין הק"ו משום דכל היוצא מן הטמא טמא לכך פירש"י החמרת בחלבה כדאמרינן בבכורות גמל גמל שני פעמים חד לאסור חלבו. וקשה על פירושו דרבנן דדרשי התם בפ"ק דבכורות מגמל גמל שני פעמים חד לאסור חלבו הוא ניהו דדרשי גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור והכא דרשינן מגמל טמא הוא וכדפירש"י וכדבעינן למכתב בסמוך בס"ד ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור ואין לומר דממעטינן מחד קרא כמה מעוטי וכמו שכתבו התוס' ז"ל בסמוך וכדבעינן למכתב בס"ד דהא רש"י גריס גבי חלב הוא וגבי דם זה אלמא דכל חד בעי מיעוטא באפי נפשה לכך פירשו התוס' החמרת בחלבה. כדדרשינן בבכורות מואת הגמל. פי' דהיינו כר"ש ומגמל גמל שני פעמים קא דריש אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה והילכך גמל טמא הוא אתא להתיר חלב מהלכי שתים כדאמרינן בשמעתין בברייתא דילן.
ואפשר ליישב פירושו של רש"י ז"ל דמשום דהני תרי מיעוטי כתיבי בחד קרא להכי מייתי להו לחלב ודם מהני מיעוטי. ומיהו עיקר ילפותיה דדם מדכתיב לעוף ולבהמה כדאיתא בפרק דם שחיטה בכריתות והשתא לא אייתר שום מיעוט דגמל טמא הוא אצטריך לרבנן למעט טמא הנולד מן הטהור ואת זה לא תאכלו אצטריך לחלב ולעוף ולבהמה אצטריך לדם ומשום דמההוא קרא דלעוף ולבהמה לא מצי למשרי דם לגמרי לכך אצטריך מיעוטא לחלב וכמו שכתבו התוס'. ואם תאמר ולכולהו פירושי מאי האי ק"ו והא איכא למיפרך מה לבהמה שכן בשרה טמא תאמר באדם שלא מצינו שבשרו אסור. ויש לומר דהיא גופה תיתי בק"ו ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בבשרה אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בבשרו לכך אצטריך הוא וזה.
וכתבו בתוס' דבת"כ גרסי' בשר במקום דם וקאמר ת"ל זה אוציא חלב שאינו נוהג בכל ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל. ואם תאמר בשלמא חלב כנגד דם הויא לה חלב שאינו שוה בכל שהרי בטהורה טהור אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה אבל חלב כנגד בשר דהיינו ברייתא דת"כ הרי חלב ובשר שוין הן דבטהורה טהורין ובטמאה טמאין. ויש לומר דה"ק אוציא חלב שאינו נוהג בכל פי' דאף על גב דהיה מן הדין דנאסור חלב משום אבר מן החי דליכא דאתי מחי ושריא רחמנא כדאיתא בפ"ק דבכורות אפילו הכי חלב בהמה טהורה טהור ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי ת"ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים כו'. ומיהו ה"ר אליקים פי' בפרק דם שחיטה חלב אין שוה בכל שאין לזכרים חלב דם מהלכי שתים שוה בכל בזכרים ובנקבות יש להם דם ע"כ. וקשיא להו לתוס' דפשו להו דרשות ומנלן למעט כולי האי. ותירצו בתוס' דמחד מיעוטא ממעטינן כמה דברים אלא דבת"כ דרשי מזה כמה מיעוטין ובגמרין דרשי להו מהוא. ומעתה פליגא ברייתא דילן אברייתא דפרק דם שחיטה דממעט דם מהלכי שתים מדכתיב לעוף ולבהמה דלמה לן מיעוטא כלל לדם הא מחד מיעוטא נפקי שפיר חלב ודם ובשר וכדכתיבנא ויש ספרים דממעטין חלב מדכתיב הוא ודם מדכתיב זה:
וז"ל הרא"ש ז"ל הכא ממעט חלב ודם ובת"כ פרשת שמיני ממעט חלב ובשר והתם דריש מזה והכא דריש מהוא ואפשר בין לגרסת הספרים שלנו ובין לת"כ דמציא למעוטי חלב ובשר ודם כולהו מחד קרא וכן מצינו בהרבה מקומות שממעט מחד קרא כמה דברים במעילה פרק הנהנין ממעט כמה דברים מתמעול מעל והוי השתא פליגא אההיא ברייתא דכריתות פרק דם שחיטה דממעט דם מהלכי שתים מלעוף ולבהמה. מיהו יש ת"כ שכתוב בהן ת"ל זה והוא וכן יש ספרים דגרסי הכא זה והוא ואי גרסינן בשמעתין בשר כו'. עד כאן:
והקשו בתוספות דמנלן לאוקמה מיעוטא אדם דסברא הוא יותר לאוקמה אבשר ולהתיר בשר מדם דאין איסור בשר נוהג בכל אלא מחיים אבל דם איסורו נוהג כן בין מחיים בין לאחר מיתה ואי סמיך אמיעוטא דפרק דם שחיטה דכתיב לעוף ולבהמה אם כן למה לי הני מיעוטי כלל השתא דם דאיסורו נוהג בכל שרייה רחמנא חלב ובשר לכ"ש. ותירצו בתוס' דקראי כולהו צריכי ואי הוה גרסינן בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר וליכא שום קושיא כלל דמההוא קרא דכריתות לא מצינא למשרי דם לגמרי דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה הילכך אצטריך הכא למעוטי חלב וממנה נמי ממעטינן דם דהואיל ונתמעט מאיסור דם מעתה דם וחלב שוין ואצטריך מיעוטא אחרינא לבשר שאיסורו נוהג בכל טפי מדם וחלב מאחר דנתמעט מאיסור דם דבשר מן החי אסור ולא חלב ודם מאחר דאין כאן איסור דם דאיסור חי בדם ליכא דומיא דחלב. והשתא אפשר לתרץ ברייתא דשמעתין דלהכי נקיט דם בדרשיה לאורויי דדם נמי מהכא נפקא וכדכתיבנא ולאורויי דבשר נמי נפקא מהכא דבכה"ג דדם אתינן עלה דבשר דקס"ד שלא להוציאו משום דשוה בכל השתא אשמועינן דאפי' דם בלא דרשה דלעוף ולבהמה הוה אתיא כ"ש בשר וכיון שכן איכא למימר דמרמז לנו בדם אתרי מילי ולהכי נקט דם כדי לקצר וכדכתיבנא כנ"ל:
וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל כתב הרמב"ם שבשר מהלכי שתים אסור בעשה. ונסבין למימר דטעמיה מדכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם ולאו הבא מכלל עשה עשה. ודברי תימה הם דאנן לית לן למידרש קראי דלא דרשי להו רבנן ויש מביאין ראיה מהא דאיתא במקצת נוסחי בספרי יכול יהא בשר מהלכי שתים אכלו עובר בלאו כו' לאו הוא דליכא הא עשה איכא ואי משום הא לא אריא דהא התם נמי דאמרינן ליה להאי לישנא גבי חלב ודם ואמר רב ששת אפילו מצות פרוש אין בו ולא נקיט בלאו אלא איידי דבעי למיתני ודין הוא דאפילו בלאו יהא חייבין עליו. ואפשר לדון עליו שהוא מותר דאלו הוה אסור בשרו חלבו ודמו נמי הוה אסור דהא קיימא לן כל היוצא מן הטמא טמא. ותו אלו הוה בשר אסור דמו נמי אף על גב דאימעיט נמי מכלל דם היו חייבין עליו משום בשר בשהתרו בו כדאמרינן התם במסכת כריתות גבי דם שרצים שממעטינן ליה מכלל דם דאמרינן דאם התרו בו משום שרץ לוקה. והיינו מדינא אבל לא משכחת לה דודאי אם איתא דלישתרי הרי הוא טעון שחיטה. ובתר מיתה נמי הרי הוא אסור בהנאה דגמרינן שם שם ממרים בהדי עגלה ערופה. ולא שני לן בין גוי לישראל ומיהו לא נהירא האי סברא דאם כן דבשרו מותר מן הדין אמאי אצטריך מיעוטא לדמו וחלבו. ותו מ"ט אמרינן מכאן ואילך הרי הוא כיונק שקץ ומ"ש מבהמה טהורה. ותו היכי מייתינן ליה מעיקרא מדינא לאיסורא מבהמה טמאה והא איכא למיפרך מה לבהמה טמאה שכן בשרה אסור תאמר באדם שבשרו מותר.
אלא ודאי מסתברא דבשר מהלכי שתים אסור הוא ואיסורו בלאו דהא אתי מדינא מבהמה טמאה והכי אשכחן בספרי בנוסחי דוקאני דלא גרסי יכול יהא בשר מהלכי שתים אכלו עובר עליו בלאו אלא יכול יהא דם מהלכי שתים והכי ודאי איתא. תדע דהא בהנהו נוסחי נמי דגרסינן ליה ממעטי' ליה להיתרא מאך את זה והכא מוקמינן ליה לחלב אלא ודאי אנן לית לן אלא תרי מיעוטי אך והוא וחד מוקמינן ליה לחלב וחד מוקמינן ליה לדם. ודקא קשיא לן כיון דבשרו אסור היכי שרינן דמו ומ"ש מדם שרץ יש לומר דלא דמי דדם שרץ לא אמעיט אלא מכלל דם מדכתיב וזה לכם הטמא ובהדיא אימעיט נמי מהלכי שתים ממיעוטא דזה דכתיב אך את זה לא תאכלו. ואי משום ההוא מיעוטא ה"נ דחייבים עליו משום בשרו כדם שרץ והיינו דהדר מעטיה רחמנא הכא למישרייה לגמרי. והא נמי סייעתא היא להאי סברא דאי כי קושיין תרי מיעוטי בדם מהלכי שתים למה לי אלא לאו כדפרישית. והאי דמוקמינן להני מיעוטי לחלב מהלכי שתים ודמו משום דלא איתסר בקראי בהדיא אלא דמדינא הוה אתי לאיסורא חלבו ודמו ולפום הכי מוקמינן מיעוטא לחלבו ודמו. כך פי' מורי החכם רבי יצחק הלוי ז"ל בן אחי ר' בנבנשתי הלוי נר"ו וזה הנכון. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

וכן כתב הריטב"א וז"ל ולענין בשר מהלכי שתים אשכחן נוסחא דגרסי יכול יהא בשר מהלכי שתים טמא ודין הוא כו'. ולא פליגא אגמרא דילן דכולהו איתנהו ואפילו נפקי מחדא מיעוטא כי בכמה מקומות ממעט התלמוד דברים הרבה ממיעוט אחד וה"נ הוא טמא ולא בשרו ולא חלבו וכ"ש דהכא איכא תלת מיעוטי אך הוא זה חד לבשרו וחד לדמו וחד לחלבו. ומיהו שמעינן מההיא דבשר מהלכי שתים מותר מן התורה דליכא למימר דהתם מלאו בלחוד הוא דממעטינן ליה דדכותה דרשינן הכא בחלב ודם וממעטינן ליה לגמרי דלית ביה שום איסורא אבל יש אומרים דבשר מהלכי שתים אסור בלאו מק"ו דעביד תלמודא הכא דלא מייתי בגמרין היתרא אלא לדם וחלב אבל בשר אסור דאי לא למה לי קרא לדם וחלב שהרי היוצא מן הטהור טהור והתם בת"כ לא אשכחן בנוסחי דוקני דגרסי אלא חלב ודם כי הכא בשמעתין תדע דהתם אפילו בנוסחי דגרסי בשר ממעטינן ליה מדכתיב זה ואלו הכא דרשינן ליה למעט דם אלא ודאי משום דבשר אסור וה"א היוצא מן הטמא טמא כו' דממעטינן ליה מדין דם והתם ממעטינן ליה מדין בשר וכדאמרינן בכריתות [כ ב'] גבי דם שרצים דאף על גב דאימעיט להיתרא מכלל דם אמרינן שאם התרו בו משום בשר לוקה עליו להכי הדר כתב ביה מיעוטא אחרינא מאך את זה וזה נראה נכון ומיהו בלאו הכי נמי לא משכחת בשר מהלכי שתים להיתרא דאי בעודו חי הא איכא משום אבר מן החי ולא אשכחן דשרא לן מידי רחמנא בלא שחיטה חוץ מדגים וחגבים ואי לאחר מיתה הא אסור בהנאה דגמר שם שם מעגלה ערופה. וזה ברור מפי רבינו ז"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
והר"ן ז"ל האריך בזה בפירושיו על ההלכות והעמיד דברי הרמב"ם ז"ל בדברים נכונים ראוים אליו ז"ל. ורש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל טמא גרסינן לגבי שרצים כתיב טמא הוא לכם שאינו שוה בכל יש חלב בהמה שמותר כגון חלב בהמה טהורה. ת"ל זה טמא וזה לכם הטמא ואמרינן במעילה בפרק קדשי מזבח לרבות דם שרצים ואמר רחמנא זה דם טמא ולא דם מהלכי שתים ע"כ. ובמהדורא בתרא גריס הוא בחלב וזה בדם וז"ל הוא טמא. גמל גמל טמא הוא שאינו שוה בכל שהרי בטהורה טהור. זה טמא. מחד קרא נפקא ליה דכתיב ברישיה דקרא אך את זה לא תאכלו זה מיעוטא הוא ע"כ כ"כ בספר מדויק. ולכך הקדים בברייתא מיעוטא דהוא ולא נקט סדר הכתוב משום דממיעוטא דהוא שמעינן היתר גמור וממיעוטא דזה לא שמעינן אלא דאינו בלא תאכל ומיהו באיסור עשה איתיה.
וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות אבל השתא דאקדים בברייתא מיעוטא דהוא וכולה שקלא וטריא דברייתא עלה קא מהדר ש"מ דבין חלב ובין דם אפילו מצות פרוש אין בו ולא תימא הא כדאיתיה והא כדאיתיה דמכל מקום מחד קרא נפקא ליה מרישיה וסיפיה דקרא ש"מ דכולהו בחדא גוונא אימעיטו כך משמע לי מלשונו של רש"י ז"ל:
ואכתי איכא למידק אשמעתין דמדאצטריך הוא או זה למעט חלב של מהלכי שתים ש"מ דחלב בהמה טמאה אסור דאי חלב בהמה טמאה מותר למה לי מיעוטא למעט חלב מהלכי שתים וכיוצא בזה הקשו בתוס' בפ"ק דחולין בשמעתא בתוך תוכו ע"ש בכמה דוכתין וכיון שכן למה לי גמל הגמל אי נמי ואת הגמל ודרשה דגמל גמל לא הויא יתור גמור דהא כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בו אלא דאמרינן ביה בפרק קמא דבכורות דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן וכיון שכן לא אקשינן עלה קושיות מדאצטריך ומיהו או את הגמל אקשינן דלמה לי ואת דמדאצטריך טמא הוא ידעינן דחלב הטמא אסור ושמא אי לאו ואת הוה דרשינן טמא הוא להתיר חלב וה"ק הוא טמא ואין חלבו טמא ומיהו כיון דאיכא למדרשיה לדרשא אחריתי אין סברא למדרשיה הכי דכל היוצא מן הטמא טמא. ועוד דהתניא הטמאין לאסור צירן כו' כדאיתא בפרק קמא דבכורות. ויש לומר דאי לאו ואת הוה דרשינן טמא הוא כדדרשי לה רבנן הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא ור"ש דדריש ואת לאסור חלבו לא דריש האי אבל השתא דאית לן ואת לאסור חלב טמאה סברא טפי למדרש טמא הוא להתיר חלב מהלכי שתים מלמדרש להתיר טמא הנולד מן הטהור ואף על גב דהא אמרינן דלא יתור גמור הוא אלא משום דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן כנ"ל:
עוד כתב רש"י ז"ל ואמר רב ששת גרסינן אפילו מצות פרוש. מדרבנן. אין בו. דמדאורייתא שרי ורבנן נמי לא גזור ביה דאמרינן חלב בהמה טהורה טהור. ע"כ. ואפשר לפרשו דה"ק ורבנן נמי לא גזור דהא לא שייך למגזר דאמרי אינשי חלב בהמה טהורה הוא וטהור:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל החלב אסור דרך יניקה ומותר כשהוא כנוס והטעם שאסרו יותר דרך יניקה מפני שגזרו שמא יבא להתיר חלב טמא שיחשוב האשה אינה מעלה גרה וחלבה מותר ה"נ מבהמה שאינה מעלה גרה מותר להניק אבל כשהוא כנוס שיכול אדם לומר של עז או של רחל הוא לא גזרו ביה רבנן ובדם האדם הוא בהפך דהיכא שהוא כנוס אסור דאתו למימר דם בהמה וחיה הוא והיכא דלא פריש מותר דתניא דם שעל הככר כו'. ע"כ. הילכך ה"נ יש לפרש לשון רש"י ז"ל וכדכתיבנא. ומיהו אין במשמע לשונו כן. ונראה דהוקשה לו לרש"י ז"ל דאנן הא דייקינן לעיל מדכתב רש"י ואמר רב ששת גרסינן ע"כ. דעיקר קושיא מדרב ששת וכדכתבינן לעיל מעתה הוקשה לו לרש"י דמנליה דקאי רב ששת אחלב דילמא לא קאי אלא אדם דאיברא דמדאורייתא איכא לאחמורי בדם מבחלב כדאמרינן בברייתא ומיהו טפי איכא למגזר בחלב מבדם דהכל פורשין מהדם שנפשו של אדם קצה בו ולא מהחלב ולכך גזרו בחלב ולא בדם. ותירץ ז"ל דבחלב רבנן נמי לא גזור דהא אמרינן חלב בהמה טהורה טהור ולא גזרו ביה משום אבר מן החי אלמא כיון דהתיר רחמנא לא גזרו ביה רבנן ה"נ כיון דמן התורה שרי לא גזרו ביה רבנן כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב וז"ל ואמר רב ששת גרסינן אפילו מצות פרוש אין בו שאם יש לו דם בתוך פיו אינו מצווה לזורקו חוץ אפילו פרישה דרבנן אלא דם שבין השנים מוצצו ואינו חושש ע"כ. וטוב תקן במהדורא בתרא.
ורבינו אליקים ז"ל בפרק דם שחיטה כתב וז"ל אפילו מצות פרוש אין בו אלא כל זמן שהוא ראוי לתינוק שעדיין יונק ולא פירש לגמרי מותר אפילו לגדול למוצצו מן הדד בעודו בדד שלא פירש ע"כ. ומלשון רש"י ז"ל שבשמועתינו משמע דכל היכא דלא פריש אסור לגדול לינק והוה ליה כיונק שקץ מדרבנן ואפילו בתוך כ"ד חדש. אבל במהדורא קמא כתב וז"ל דפריך אם נתלש החלב מן הדד של אשה והרי הוא בכלי מותר לגמעו אבל במחובר אסור ליונקו לאחר כ"ד חדש מדרבנן שלא יאמרו אשה זו אינה בת אכילה כבהמה טמאה האסורה באכילה וכשם שחלבה מותר כך חלב בהמה טמאה מותר. ע"כ:

גונח יונק חלב בשבת. איכא למידק דהא אמרינן ביבמות פרק חרש [קיד א'] נוהגין היינו יונקין חלב מבהמה בי"ט ואוקימנא דאיכא צערא ושבת דאיכא איסור סקילה גזור בה רבנן וי"ט דלאו איסור סקילה לא גזור אלמא אף על גב דאיכא צערא בשבת אסור ואיכא למימר דפליגי רבנן עליה דר' מרינוס ואבא שאול דהתם דאמר כרבנן תדע מדאמר רב יוסף הלכה כר' מרינוס מכלל דפליגי רבנן עליה וזהו דעת רבינו הגדול ז"ל ועיקר ומיהו ת"ק דאבא שאול משמע דאסר אפילו ביו"ט דקתני ומכלן יונק מהן אפילו בשבת ובגדול אסור כלומר אסור לינק משקצים ורמשים ואסור לינק בשבת ופירשו התם דגדול בעי אומדנא. נמצאו שלש מחלוקות בדבר ת"ק אסר בין ביום טוב בין בשבת ואבא שאול סבר ביום טוב מותר [ובשבת אסור ור' מרינוס סבר בין ביו"ט בין בשבת מותר והלכתא כוותיה]. ור"ת כתב וז"ל בספר הישר דצערא דהתם לאו דוקא אלא דבעי למשתי חלב כדאמרינן בשבועות [כו א'] נשבע על הככר ומצטער עליה מהו כלומר שהוא תאב לה ורוצה לאכלה אבל במקום צערא דגונח לא גזור ודיקא נמי דהתם לא אמרו ובמקום צערא לא גזור דמשמע דלאו משום צערא אלא משום קולא דיום טוב ולא נהירא דאי הכי אמאי אוקמה במקום צערא דמשמע דמשום האי צערא לא גזור בלא צערא נמי דמשום צערא דתאבון לא שרו ליה רבנן אי גזור בה כלל אלא מאי צערא דהתם נמי גונח וכיוצא בו ולא דמי לקוץ בר"ה דחשש חבלה נזק גדול הוא.

ור"ח כתב כאן האי צערא סכנה הוא כי היכי דלא תיקשי לך הא דיבמות ולאו מילתא היא. וי"א דגונח איכא סכנה אם אינו שותה לעולם כדאמרינן בפרק מרובה אין לו תקנה אלא אם כן יונק חלב רותח וכו' וכיון שכן אף על פי שאם אינו שותה בשבת אינו מסתכן בכך מותר אבל התם בחולה שאין בו סכנה כלל אפילו לא ישתה לעולם. וכיוצא בה במסכת שבת בפרק תולין [שבת קלט א'] אבל הכא כיון דאשתי חמשא ומעלי שבתא אי לא שתי בשבת מסתכן ולאו סכנה ממש היא דאי הכי לא הוה אמר שורה בצונן אלא דאי לא שתי לעולם מסתכן וכיון שכן לא שרו ליה בשבת אלא דלא ליתי לידי סכנה. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הריטב"א גונח יונק חלב בשבת כו'. עיקר הפירוש משום דהוה ליה שבות דרבנן על ידי שינוי ומשום הכי לא גזרו ביה רבנן בחולה שאין בו סכנה אבל שבות גמור שלא בשנוי לא התירו בחולה שלא התירו בו אלא אמירה לעכו"ם שהוא שבות שאין בו מעשה שהוא קל משבות שיש בו מעשה כדאיתא בעירובין והיינו דאמרינן כל צרכי חולה נעשין על ידי עכו"ם בשבת. והקשו הראשונים ז"ל מהא דאמרינן ביבמות אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין מבהמה טהורה כו'.
ור"ת ז"ל תירץ דהתם מיירי דליכא אלא צער תאבון בלחוד וכההיא דאמרינן במסכת שבועות נשבע על הככר ומצטער עליה מהו ולא נהירא חדא דאם כן הוה ליה לפרושי התם דצער תאבון בעלמא הוא ועוד דצער תאבון לא מעלה ולא מוריד להקל בשבילו כלום ואי שרינן ליה משום צורך יום טוב למה הזכירו דאיכא צערא. והנכון מ"ש רבינו אלפסי ז"ל דההיא דאבא שאול פליגא אהא דר' מרינוס כו'. ואפשר דאבא שאול סבר דחולב ביד איסורא דאורייתא הוא דיש מפרק אפילו שלא בגידולי קרקע וכסברא דר"א שבמסכת שבת גבי החולב והמגבן וכי הוי יונק בפיו הוי שבות גרידא ובשבת לא שרו ליה רבנן ולית הלכתא כותיה כדלית הלכתא כר"א דהתם כנ"ל. ע"כ:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא גונח מפליט מחולי הלב. יונק חלב מדד בהמה בפיו בשבת דזו היא רפואתו וכדאמרינן בתמורה בפ' יש בקרבן ובמרובה מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח שחרית והביאו לו עז וקשרו אותו בכרעי המטה. מפרק הנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש ותולדת דש הוא שמפרק התבואה מקשין כך שמעתי וכן איכא בתשובת רבינו משולם מפרק כלאחר יד הוא שהחולב אינו אסור אלא משום מפרק וזה מפרק כלאחר יד שהרי מפרקו בפיו. עד כאן:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל כתב רש"י ז"ל דמפרק שהוא כותש דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש הוי תולדה דדש ואיכא למידק דהא אמרינן בפ' כלל גדול אין דישה אלא בגידולי קרקע ור"ת ז"ל פירש מפרק דבד שאינו מגידולי קרקע כגון זה הוי תולדה דממחק והר"ש בר אברהם פירש דמפרק דבעלי חיים הוי תולדה דגוזז שהוא מפרק הצמר מן הבהמה. ע"כ:

צנור המקלח מים מגגות. ועלו בו קשקשים דורסן ברגלו וליכא למיחש משום מתקן ובמקום פסידא דגג או שצריך לאותן מים. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכמה פירוש שאם חזר כיונק שקץ בתוך כ"ד חדש שנולד הולד לא תנשא ולא תארס דגזרינן אירוסין אטו נשואין ונשואין אסירי שמא תתעבר ונעכר החלב וימות בנה שזמן יניקתו כ"ד חדש. הן הן דברי כו' במחלוקת זה של רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו כמו כן ב"ש וב"ה ואני אכריע דבריו של כל אחד לאמתו לפי שאין החלב נעכר אלא לג' חדשים לעבורה דעד ג' חדשים אין עבורה ניכר ואין חיות כל כך לולד שבמעיה לעכור חלבה ואותן ג' חדשים ועשרים ואחד חודש דקודם הרי כ"ד. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ואפשר דר' נתן ורבן שמעון בן גמליאל בפירושא דבית שמאי ובית הלל פליגי דודאי ר' מאיר ור' יהודה בהדיא פליגי לענין נשואין דר"מ קאמר בהדיא לא תארס ולא תנשא עד כ"ד חדש ורבי יהודה סבר עד י"ח חדש ומיהו בדברי ב"ש וב"ה איכא לפרושי דהכי קאמרי ב"ש אומרים כ"ד חדש פירוש שיעור היניקה כ"ד חדש ומיהו אינה צריכה להמתין מלהנשא כי אם כ"א חדש וב"ה סברי שיעור היניקה י"ח חדש ומיהו אינה צריכה להמתין מלהנשא אלא עד ט"ו חדש. א"נ איכא לפרושי דב"ש וב"ה בשיעור הנשואין נמי פליגי ור' נתן סבר דכי היכי דפליגי רבי מאיר ורבי יהודה בשיעור הנשואין וכדקתני להדיא הרי זו לא תארס ולא תנשא כו' ה"נ פליגי ב"ש וב"ה דהן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה ורשב"ג סבר דב"ש וב"ה בשיעור היניקה פליגי ולדברי האומר כ"ד חדש מותרת לינשא בכ"א חדש ולדברי האומר י"ח חדש מותרת להנשא בט"ו חדש והא דהשיב אביי לההוא אריסא דבעי ליארס בט"ו חדש מדר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה היינו לומר דשיעור היניקה אינה אלא י"ח חדש ועיקר סמיכותיה הוא מדמר עוקבא דאמר לי התיר רבי חנינא לשאת לאחר ט"ו חדש כנ"ל:

בד"ה יכול יהא כו' דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא כו' עכ"ל דאיסור טמא הוא הנאמר בבהמה דכולה טמא ואיסור דם הוא הנאמר בכל בהמות ומההוא קרא דלעוף ולבהמה דכתיב באיסור דם לא הוה ממעטינן אלא מההוא איסורא דדם אבל מאיסור טמא דבבהמה כולה לא הוה מפקינן ליה לדם אי לאו דנתמעט איסור טמא מחלב דלענין איסור טמא שוין הן ויש לדקדק דא"כ למעט איסור טמא מבשר ל"ל דהא לענין טמא שוין הן ויש ליישב דאי לאו דגלי קרא דחלב ובשר שוין הן לענין [טמא] לא הוה אמרינן נמי דחלב ודם שוין הן ועיין בר"ן בזה דרך אחרת ודוחק:

בד"ה גונח יונק כו' ה"ל לאקשויי אפילו אי ליכא סכנה אי דחולה הוא אפילו בשבת כו' עכ"ל ק"ק לדבריהם ומאי קושיא דאימא דהמקשה לא ידע הא דמפרק כלאחר יד הוא וא"כ אי ליכא סכנה ודאי דאסור בשבת וע"ש בתוס':

ד"ה יכול יהא חלב מהלכי שתים אסור וכו' עד דמצי למעוטי חלב ודם מחד קרא וכו'. ויש ליתן טעם היאך יכולים למעט שני דברים מחד מיעוטא לוקמא קרא אמסתבר טפי ונראה ליישב דבשלמא מיעוט אחד אמרינן דאוקמינא ליה אמסתבר טפי אבל מיעוט הוא או זה דמשמעותי' זה דוקא ולא דבר אחר א"כ ממעיט מיניה הכל:

בא"ד אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה וכו'. וא"ת לכתוב חלב ודם דהשתא יהא דם מותר לגמרי וכ"ש בשר וי"ל דאי לא כתב מיעוט גבי בשר ה"א דדם לא מימעט אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא אימעט אלא הוי אסור כמו בשר אע"ג דחלב אשתרי שאני חלב שאינו שוה בכל ולכך הוה מדמינן דם לבשר והוה אסור באיסור טמא ולכך איצטריכו כולהו:

גמ' ואין דם מהלכי שתים טמא כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה אפילו מצות פרישה כו' אין בו כו' חלב בהמה טהורה טהור. [כן היה בגירסתו] ר"ל דקאמר אפילו מצות פרישה מדרבנן כו' מהי תיתי לאסור מדרבנן וצ"ל דה"א משום גזירה שמא יאמרו חלב בהמה טמאה הוא דלכך דם מהלכי שתים אסור מדרבנן גזירה שמא יאמרו דם בהמה אכל [כפירש"י] לזה פירש"י דהכא איכא למיתלי בחלב בהמה טהורה דהא ידעינן דחלב בהמה טהורה טהור משא"כ בדם דליכא למיתלי במידי או דה"א לאוסרו מדרבנן משום שהעולם סוברין שאדם טמא הוא ואפ"ה שרינן חלבו א"כ יסברו חלב בהמה טמאה נמי שרי ועיין באשר"י דלכך היונק מן הדד כיונק שקץ דמיחלף בחלב בהמה טמאה משא"כ אם פירש לכלי לא יתלו בחלב אדם אלא בחלב בהמה טהורה [וזה כוונת רש"י חלב בהמה טהורה טהור] משא"כ בדם. ולפי"ז ה"ל לרש"י לפרש וחילופיה בדם כו' דאתי למימר דם אדם אכל ויאמרו דם שרי. מיהו ז"א מהי תיתי למימר דם אדם כיון דסברי שגם דם אדם אסור וליכא למיתלי בהיתירא רק באיסורא א"כ ודאי טפי יאמרו דם בהמה דשכיח טפי. ובגמרות חדשות הדפיסו וכן מוגה בכמה גמרות דאמרי' חלב אדם טהור כו' ולא נראה לי ודו"ק:
בתד"ה יכול וכו' והואיל ונתמעט מאיסור דם כו'. הוי דם כחלב דמפקע ליה איסורא מה שאסור מצד הדם ונעשה כחלב כיון דליכא ביה איסור דם מה לי דם מה לי חלב ואי לאו שריותא דחלב הוי אסרינן מצד שבא מטמא דכל היוצא מטמא טמא וה"ה חלב נמי אסור אבל השתא שנלמד היתירא דחלב שאינו אסור מצד שבא מן הטמא א"כ כי פקע איסורא דדם מצד שהוא דם הוי דם כחלב ושרי לגמרי. ומה שקשה מקרא דבשר צ"ע [כוונתו לקושית מהרש"א ע"ש] ולא עיינתי כ"כ ועי' בר"ן באורך:
בתד"ה גונח כו'. עיין בתוס' יבמות פ' חרש ע"ש:

גמרא הות קא מסוי לאפה. ברא"ש ליתא כלל מלת הות. וברי"ף הגי' הויא:

רש"י ד"ה מסוי. מביט. עי' לקמן (סב ב) סוי לבה:

רש"י ד"ה החמרת בחלבה. כדאמרינן בבכורות גמל גמל שתי פעמים כו'. דרשה זו היא אליבא דרבנן שם. והתוס' דנקטי מאת (כצ"ל) הגמל הוא אליבא דר"ש שם. ולכאורה תמוה מה דחקם לפרש אליביה דוקא. ונ"ל משום דרבנן דרשי שם מהוא למעט טמא הנולד מן הטהור. והכא דרשינן ליה למעוטי חלב מה"ש. וא"כ ע"כ אתיא כר"ש. ואף דכאן אינו מביא אלא הוא דכי מעלה גרה הוא סמיך על סיפא דקרא דטמא הוא. ובר"ן הגי' בפירוש ת"ל טמא הוא. וענ"ל דלרבנן לא שייך למעוטי מן טמא הוא חלב מה"ש. שהרי כאן עדיין לא הוזכר איסור חלב דגמל גופא. דהם ילפי איסור חלב דידיה מגמל דמ"ת. אבל לר"ש דדריש לאיסור חלב מאת הגמל דפ' שמיני א"ש:

רש"י ד"ה גונח. המיילל כו'. בר"ה (לג ב) מבואר דשני ענינים הן:

תד"ה ר"י. עמש"כ בריש סוכה בתד"ה עד:

תד"ה יכול (בסופו). והואיל ונתמעט כו' דם וחלב שוין. מה שהקשה המהרש"א דא"כ למעט איסור טמא מבשר ל"ל דהא לענין טמא שוין הן. נראה דלק"מ דמדאיצטריך קרא למיסר חלב גמל ע"כ אינן שוין והוא משום דחלב בהמה טהורה ג"כ חידוש הוא. ודוקא דם הוא דשוה לחלב דתרוייהו יוצאין נינהו:

לא תציתינהו להני כללי דכייל כו'. נ"ב דבסוף הדר ביה שמיאל:

גמ' כי אתא רמי בר יחזקאל. לעיל דף כא ע"א לקמן דף עו ע"ב חולין דף מד ע"א:

שם הרי זו לא תתארס. ע' יבמות דף לו ע"ב תוס' ד"ה ולא קתני:

תוס' ד"ה רבי יהושע וכו' ואפי' טובא. כדאמרינן שבת דף קכז ע"א:

גמרא תני ר"מ אמר גונח יונק חלב בשבת וכו' מפרק כלאחר יד הוא.
וא"ת אמאי שרי למעבד כן כיון דליכא סכנה יאמר לנכרי ויעשה, תירץ הר"ן (בשבת פ' חבית) דהכא א"א ע"י נכרי דרפואתו הוא כשהוא רותח, ובשם הרמב"ן ז"ל תירץ דמש"ה שרינן מפני שהוא שבות הנעשה בשינוי שלא כדרך המלאכות.
ותמיהני איך ניחא ליה להר"ן בתחלה כיון דא"א ע"י נכרי מותר ע"י עצמו הא מדבריו פ"ד דשבת שכתב דאסור לישראל לחלל בשבת דדבריהם לצורך חולה שאין בו סכנה, ומתוך הראיה שהביא מביצה אמימר שרי למכחל עינא דהוקשה לו הרי קא מסייע, מבואר דדעתו דאפי' החולה בעצמו אסור לעשות לעצמו דבר לרפואה במידי שיש בו חלול שבת דדבריהם:

ע"ב גמרא הלכתא מת מותר גמלתו אסור, ע' בהרא"ש דגמלתו אסור משום שמא תגמול, אבל בגמלה בחיי בעלה לא מיתסר, הנה לכאורה הי' נראה לחדש דין א', והיינו בנדרה אחר גירושין שלא תניק בנה אסור לינשא דשמא תדור. אבל בנדרה בחיי בעלה דפסקי' לעיל דף נ"ט דאין הנדר חל דמשעבדה לי', ובזה ממילא אחר הגירושין חל הנדר כמו בקונם שאני עושה לפיך, היה נראה דבזה מותרת לינשא כמו בגמלה בחיי בעלה. אמנם לאחר העיון היה נראה לצדד לאסור, עפ"מ שהמתיק ברא"ה הטעה דאף באינו מכירה אסור לינשא אף שאינה משועבדת להניק משום דשמא לא ימצא מינקת והשעבוד עלה דידה רמיא כמו בהכירה מ"ש, א"כ י"ל דגם בנדר' בחיי בעלה אסור' לינשא דהב"ד חושש שלא ימצא מינקת ותצטרך לעבור על נדרה מפני סכנה, ע' בב"ש רסי' פ"ב שמסתפק בזה ושאני גמלה בחיי בעלה דאין התינוק יונק, כנלע"ד:

יכול יהא חלב מהלכי שתים כו'. נ"ל היות האדם כאחד מבעלי חיים כמ"ש רמב"ם פ"ב מהלכות מאכלות אסורות כדכתי' ויהי האדם לנפש חי'. ובבעלי חיים לא הותר אלא ב' סימנים. ולא נמצא באדם א' מהסימני' המטהרי'. אמנם לעומת זה כתי' בבעלי חיים כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע ואדם הוא מהלכי שתים ולא הולך על ארבע לכן מספקי' בי' ואפי' למ"ש רמב"ם דאין לאו מפורש בבהמה טמאה שאין לה שום סי' טהרה אלא מק"ו דגמל אתי' שיש לו סי' טהרה א' ולוקין עליו כ"ש סוס ופרד. וא"כ באדם נמי לית בי' שום סימן טהרה ואיכא ק"ו מגמל. י"ל אדם שאין לו פרסה ולא הולך על ארבע לא אתי' בהאי ק"ו ותבין לשון הרמב"ם שם כי זה כוונתו:

ובפ"ק דבכורות אמרי' דראוי הי' שתיאסר חלב של כל בעלי חיים הטהורי' משום דה"ל ציר היוצא מבשר ואבר מן החי וכתי' הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכל איסורי אוכלין טריפה ונבילה ואבמה"ח שיהי' ציר היוצא מהן אסור מן התורה (חוץ מציר דגים) וא"כ האי חלב נמי ציר היוצא מאמה"ח הוא ואפ"ה שרי' רחמנא. והוה סד"א דאפי' חלב גמל לשתרי אע"ג דהוה ציר היוצא מגמל מ"מ תשתרי דהתורה שרי' חלב. משו"ה אצטריך גמל גמל או את הגמל לאסור חלב מבהמה טמאה. והשתא חלב אדם להרמב"ם שבשרו בעשה ולאו ליכא. יש להסתפק בחלב היוצא ממנו שהוא ציר היוצא מבשרו שהוא בעשה אם נילפנו מגמל גמל שיהי' גם חלבו בכלל כל חלב היוצא מבהמה טמאה שנאסרה ככל ציר היוצא מטמא. או נשתרי בכלל חלב בהמה טהורה דרחמנא שרי' אע"ג שהוא ציר מאבמה"ח וה"נ דכוותי' ועל זה סובב הולך סוגי' דשמעתין. ובזה נדחו הרבה מדברי לח"מ אפסק רמב"ם דבשר אדם בעשה וחלב שלו מותר ע"ש:

ועיין חולין פ' בהמה המקשה ס"ט ע"א מהו לגמוע חלבו כו' התם אית לי' תקנתא לאיסורא בשחיטה כו' ע"ש וקשי' לי' תפשוט מחלב אדם דאתי' מבשרו דאית בי' איסור עשה ולית לי' תקנתא בשחיטה ומיתה. דאדרבא כשמת אסור בהנאה וחלבו מותר שמע מינה אפי' מה דלית לי' תקנה בשחיטה נמי חלבו מותר וצ"ע. בשלמא הא לא קשי' מש"ס בכורות דחלב חידוש הוא וה"א אפי' בבהמה טמאה שרי' ולהנ"ל מה חידושי' הא לא שרי' רחמנא אלא מה שיש לו תקנה בשחיטה. משא"כ בהמה טמאה. י"ל אפ"ה חידוש הוא דמה יועיל זה שיש לו תקנה בשחיטה השתא מיהא לא נשחטה וה"ל ציר היוצא מאבמה"ח ואפ"ה שרי' רחמנא וה"א ה"ה בבהמה טמאה קמ"ל קרא דחלב בהמה טמאה אסור. ולבתר דגלי לן קרא להתיר בטהורה ולאסור בטמאה הוא דאיבעי' לן מה לגמוע חלבו של עובר שהוציא ידו. דדלמא היינו טעמא שחילק בין חלב טמאה לטהורה אע"ג דתרויי' מדבר איסור נפקי. היינו טעמא משום האי איסורא אית לי' תקנתא והאי לית לי' תקנתא ועובר שהוציא ידו דלית לי' תקנתא נמי בשחיטה תיאסר חלבו או דלמא כו' וא"ש ש"ס דחולין אך הנ"ל קשי' תיפשוט מחלב אדם להרמב"ם:

החמרת בחלבה פירש"י מגמל גמל. פי' כן דהכי ס"ל לרבנן דר"ש ומסתמא הלכה כרבי'. ומיהו תוס' פירשו מאת הגמל כר"ש כיון דקיי"ל בכולה תלמודא דדרשי' אתין רבויין ודלא כשמעון העמסוני. וא"כ לקושטא דמילתא דרשי' לרבות חלב מאת הגמל. ולהתיר גמל הנולד מן הפרה מטמא הוא כרבנן דר"ש. וגמל גמל לא דרשי' כדמסיק ש"ס התם גבי שפן שפן ארנבת ארנבת היכי דליכא למדרש לא דרשי' ה"נ גמל גמל ליכא למדרש. ועב"י י"ד סי' פ"א. ולר"ש י"ל דאייתר לי' טמא הוא. אית תלתא מיעוטא ז"ה ומעלה גרה הו"א וטמא הו"א חד להתיר בשר אדם וחד לדמו וחד לחלבו:

יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הדם ששוה בכל. לרוב הפוסקי' דס"ל דדם שבשלו מותר ואפי' לאו אין בו א"כ איכא קולא בדם מבחלב שחלב במקום שנאסר אין לו תקנה משא"כ דם. וגם מה שהקשו תוס' דבשר קיל מדם שמותר אחר שחיטה יש לומר דעכ"פ בשר הפורש מן החי לית לי' תקנתא בבישול משא"כ דם:

ת"ל הוא טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור ואית דגרסי זה לא תאכלו כו'. יל"ד דמרישא דקרא זה אשר לא תאכלו ה"ל למעוטי חלב ומהוא דסיפא דקרא ה"ל למעוטי דם. דדם או בשר דתרויי' אוכל נינהו דכתי' לא תאכלו גבי דם. מימעטו מזה אשר לא תאכלו. משא"כ חלב שהוא משקה. ואת הגמל דסיפי' דקרא דמיני' דרשי' לאסור חלב טמאה א"כ מעלה גרה הוא דכתי' גבי' אתא להתיר חלב אדם וקאי באוכלין ממעט אוכלין קאי בחלב ממעט חלב. ובזה י"ל קו' תוס' דברייתא דשמעתין ממעט דם ואוסר בשר ובת"כ דריש בהיפוך דכיון דמסיימי קרא דז"ה קאי אבשר או אדם והו"א קאי אחלב. א"כ למאן דאית לי' פ"ק דבכורות חידושא דחלב הוא משום דם נעכר ונעשה חלב. א"כ א"ש דרשא דת"כ מוקמי' התירא אבשר אדם. ודמו נשאר באיסורא. וה"א גם חלב ליתסר דאתי' מן הדם האסור קמ"ל מעלה גרה להתיר חלבו. וברייתא דשמעתין לית לי' דם נעכר. והשתא אי ס"ד בשר אדם מותר א"כ שריותא גבי חלב למה לי הא אתי' מדבר המותר אע"כ בשרו אסור ומיעוטא דזה להתיר דם. ואצטריך מעלה גרה הוא להתיר חלבו אע"ג שהוא ציר היוצא מבשרו שהוא אסור:

גם מה שהקשה מהרש"א אהתוס' כי היכי דנימא דם וחלב שוין נימא בשר וחלב שוין. לק"מ דם וחלב תרוי' משום ציר היוצא מדבר איסור מיתסרו וכיון דגלי שריותא בחלב ה"ה דם אי לאו איסורא דדם עצמו. משא"כ בשר שהוא האיסור בעצמו מה ענינו לחלב שהוא ציר היוצא מהאיסור:

אפי' מצות פרישה אין בו דסד"א כיון דהבשר אסור מן התורה להרמב"ם א"כ נגזור בחלב מצות פרישה מדרבנן דאתי' למיחלף בחלב גמל וכקו' הראב"ד קמ"ל אפי' מצות פרישה אין בו ומסקינן אה"נ גזרו בו בדלא פריש מן הדד דניכר שיוצא מן הטמא היינו מבשר אדם איכא למיגזר משום חלב גמל משא"כ כשפריש להכלי שוב אינו ניכר שהוא חלב אדם וליכא למיגזר בי' מידי ולק"מ קו' ראב"ד עיי' וק"ל:

גונח יונק חלב כו' עיי' מג"א סי' שכ"ח סקל"ט ובס' אלי' רבה תי' בקיצור שיש לחלק בין תאוה לרעבון. ואני אפרש לע"ד דכשאין לו מה לאכול כלל ויתענה ביו"ט כמ"ש תוס' ביבמות בסוף הדיבור וז"ל דמסתמא כיון שהיו רעבים לא הי' להם שום מאכל בקדרה וכי האי גונא מותר שבות משום מצות שמחת י"ט שלא יתענה. ורמב"ן שהשיג על הרז"ה משום דס"ל אי ברעבון כי האי גונא אפי' בשבת לשתרי וכמ"ש רמ"א בסי' רע"ו ובמג"א שם סק"ז וע"ש סק"ח. ועיי' סי' ש"ז סק"ז. וע"כ בתאוה בעלמא מיירי א"כ בי"ט נמי אסור. וא"כ לרמב"ן מותר משום רעבון אפי' בשבת. ומכש"כ למאי דקיי"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע ה"ל שבות דשבות דישה כלאחר יד שלא בגידולי קרקע דמותר בשבת משום רעבון ומ"מ התוס' והרז"ה מוקי לי' ברעבון ואפ"ה מחלקי בין שבת לי"ט והיינו ב' דיעות דש"ע ולק"מ קו' מגן אברהם:

צינור שעלו בו קשקשי' עיי' מג"א סי' ש"א סקנ"ו ועיי' בתשוב' חו"י בזה באריכות. ולפע"ד רב דבשבת ס"ד ע"ב קאי אמתני' ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת ופי' תוס' שנראה כמערמת להוציאה והאי הוצאה דרבנן הוא שלא כדרך המוציאי' ע' תוס' שבת צ"ב ע"א ד"ה המוציא וכו' ועלה קאמר רב דאפי' בחדרי חדרים אסור ושפיר פריך הש"ס ומוקי כתנאי ולית הלכתא כרב בהא אלא כנחום איש גלי' דשמעתין והיינו דקאמר הלכה כנחום איש גלי' מכלל דפליגי:

ושמעתי מקשי' בשם הגאון מוה' וואלף ל"ש זצ"ל לחד לישנא דביצה ט' ע"א פליגי ברה"י משום דהרואה אומר להטיח גגו צריך והיינו משום בונה ולתוס' שבת צ"ה ע"א ד"ה והרודה וכו' בסוף הדיבור אין בבנין איסור דאוריי' בי"ט. ואפ"ה אית בי' משום מראית עין. ולהנ"ל לק"מ דתלי' לישנא דביצה בפלוגתא הנ"ל. אמנם בלא"ה לק"מ דהטיח גגו בטיט חייב משום ממרח כמ"ש רש"י בשבת ע"ד ע"ב ד"ה שבע חטאות וכו' ע"ש ומ"ש תוס' יכול לבנות ביתו היינו מה שאין בו שום איסור אלא בנין בלא טיט וסיד כמצדד אבנים עיי' שבת ק"ב ע"ב וזה הוא שהותר במתוך דמגבן אבל לא ממחק וממרח. ובזה נתיישב לי קו' אחרת הקשיתי מאז בשבועות ט"ו ע"ב אין בנין מקדש דוחה י"ט ע"ש וקשה כיון דמדאוריי' הי' ראוי לקדש בשתי לחם ולחנכו בי"ט של עצרת איך משום איסור דרבנן דבנין נדחה מצוה דאורייתא ואיך נתחנך בימי שלמה המלך בסוכות עיי' מ"ק ט' ע"א וצע"ג דהרי עי"ז אכלו ביוה"כ. ומאז אמרתי דתלי' בפלוגתא אי צורך קצת סגי בצרכי מצוה ומקרי צורך קצת עיי' תוס' פסחים גבי מתוך דר"ע ה' ע"ב ועיי' מג"א סי' תמ"ו סק"ג. אמנם להנ"ל ניחא דנהי דבנין הותר אבל מירוח הסיד ומכה בפטיש ועוד כמה מלאכות השייכים בבנין לא הותרו וע"ש שבת ל"ט ע"א קוליס האספני' וזה מכה בפטיש בבישול וכ"כ פר"מ סי' שי"ח ע"ש:

ודאתאין עלה הבנתי מלשון הרא"ש דשבת פכ"ב סי' ט' שכ' וז"ל דשאני התם דליכא חשדא דאי' דאוריי' משום שרואין אותו שעושה כלאחר יד עכ"ל. יש לפרש דודאי באי' דרבנן נמי חשדינן לי' שהוא מחלל שבתות בכל דאתי' לידי'. ברם הכא חזינן שמכווין לעשות כלאחר יד כדי שלא לבוא לידי איסור דאורייתא דאל"ה הוה עביד להדי' ולא למעכו ברגלו. מזה ישפטוהו לזכות וליכא בי' חשדא כל כך ומיושב כל הנ"ל וק"ל:

מינקת שמת בעלה כו' פירש"י שאין מי ימסמס בביעי וחלב והוא מש"ס דיבמות. וצ"ע דמשמע לעיל בשמעתין דהילד מכירה בטעמא וריחא ועי"ז מסתכן ואפי' סומא כי אין טעם וריח של חלב זו כזו ומה יועילו ביעי וחלב. ותו אי ס"ד ביעי וחלב מועילי' כמו הנקה אמאי כ' הפוסקי' לכמה דינים סתם תינוק מסוכן הוא לשעתו בשביל חלב אם עיי' ר"ן ע"ז ר"פ אין מעמידין ואמאי לא נמסמס לי' בביעי וחלב. ותו מאי כל הרעש דהעמדת מינקת דלא הדרה בה וכי ביעי וחלב חסרו מעלמא נשכיר מי שיקבל עליו לזונו בביעי וחלב ואם יחזור בו הלא הרבה ימצאו כיוצא בו. וראיתי להגאון בית מאיר בסי' י"ג הקשה למה כופין גרושה להניק בשכר כשמכירה מפני הסכנה לימא לי' לבעלה המגרש. מסמס בנך בביעי וחלב ומה לי ולו. ואפשר מפני זה פי' הרמב"ם מסמוס ביעי וחלב להאשה שהיא תאכל ועי"ז תתרבה חלבה להספיק לב' הילדים. וגם לא יעכר בימי עבורה. מיהו רוב פוסקים פירשו ביעי וחלב להולד וא"כ צ"ע. ע"כ נלפע"ד ברור דמסמוס ביעי וחלב אינו מועיל בלתי עם ההנקה ואם נעכר החלב מועילי' להתינוק שלא יזיק לו ואם תלד עוד בן אחר ולא יספיק החלב לשניהם אזי המסמוס לכל א' משלים השיעור אבל בלא הנקה כלל לא יועיל וא"ש הכל:

תוספות בד"ה יכול יהא חלב כו' ופליגא השתא אברייתא דפ' דם שחיטה כו' עכ"ל. נראה כוונתם דאע"ג דבהאי מיעוטא דפ' דם שחיטה לא סגי דאיכא למימר דלא ממעט אלא מאיסור דם אבל אכתי ס"ד דאסור משום טומאה ואיצטריך האי דהכא אבל אכתי פליגא דלא איצטריך מיעוט דכריתות כיון דמהאי דהכא ממעטינן כולהו מדממעטינן נמי בשר ממילא דשרי לגמרי ואע"ג דקרא דכריתות לא מייתר דאיצטריך התם למילי אחרינא למעט דם ביצים ודם חגבים מ"מ ברייתא דהתם דבא למעט דם מהלכי שתים נמי מקרא דלעוף ולבהמה פליגי אברייתא דהכא כן נ"ל בכוונת תוספות ודו"ק:

בא"ד ותימא לר"י דמנ"ל לאוקמי אדם דסברא הוא יותר לאוקמי אבשר כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא ליה דאפילו אי מוקמינן ליה אבשר אפ"ה ממועט דם דתו ליכא למילף לאיסורא מק"ו דבהמה דאיכא למיפרך בשר יוכיח ונהי דלענין חלב ודם או בשר צריכי תרי קראי דאע"ג דממעטינן חלב אפ"ה איכא ק"ו לבשר או דם מבהמה טהורה דלא שייך לומר חלב תוכיח דחלב בהמה טהורה נמי מותר משא"כ לענין איסור דם ואיסור בשר דמחיים שפיר הוי תוכיח ויש ליישב דעיקר תמיהת ר"י לאו אעיקר דינא אלא אלישנא דברייתא דמשמע דמוקי למיעוטא דקרא אדם ולא אבשר כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה גונח יונק חלב בשבת כו' וקשיא לר"י הא דפריך התם כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים הם כמו שהקשה מהרש"א ז"ל דהמקשה לא סליק אדעתא הא מילתא דהוי מפרק לאחר יד ובאמת שכן תירצו התוס' ביבמות פ' חרש בשם רבי ז"ל ע"ש אלא דאפשר דר"י ז"ל סובר בפשיטות דהמקשה הוי ידע דלא הותר אלא מטעם מפרק לאחר יד מדקתני יונק ולא הותר לו לחלוב בכלי ולשתות אלא דהמקשה לא אסיק אדעתיה לחלק במפרק לאחר יד בין איסור סקילה לאיסור לאו ואף שאין זה מוכרח דאיכא למימר דעיקר רפואת הגונח הוא דוקא כשיונק ממש כדמשמע בסוף פ' מרובה במעשה דאותו חסיד ע"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' חבית ע"ש אלא דמ"מ מצינן למימר דר"י סובר בפשיטות דהמקשה ידע דיונק הוי מפרק לאחר יד אלא שכל זה אינו מספיק ליישב דברי ר"י ז"ל דודאי אין שום סברא לומר דסברא פשוטה היא דהמקשה הוי ידע דמפרק לאחר יד מותר אף בשבת בחולה שאין בו סכנה דהא לקושטא דמילתא מסיק ר"י דפלוגתא דתנאי היא אי שרי או אסור וסוגיא דהתם סברה דאסור. אלא דלענ"ד עיקר דקדוקו של ר"י ז"ל להוכיח דפלוגתא דתנאי היא דאל"כ בפשיטות הו"מ לאקשויי התם דאפילו בחולה שאין בו סכנה מותר אף בשבת כדאיתא בברייתא דהכא דע"כ ליכא לאוקמי בחולה שיש בו סכנה דא"כ מאי קמל"ן ר' מרינוס כן נ"ל בשיטת ר"י ז"ל והיא ג"כ שיטת הרי"ף ז"ל בפ' חבית ע"ש בבעל המאור ובס' המלחמות מיהו לשיטת ר"ת ז"ל איכא למימר דלא פסיקא ליה להמקשה שם לאקשויי מברייתא דהכא דאיכא למימר דלעולם בחולה שיש בו סכנה איירי כדמשמע במעשה דאותו חסיד בפ' מרובה והוא גופא אשמעינן ר' מרינוס דחולה שיש בו סכנה הוא ושזה רפואתו וכה"ג אשכחן בדוכתי טובא דלשון חכמים מרפא. מיהו אף שאיני כדאי להכריע בדבר שנחלקו אבות העולם מ"מ נ"ל לכאורה דשיטת ר"ת ז"ל ממקומו מוכרע מסוגיא דפ' חרש דמקשה היכי דמי אי דאיכא סכנה כו' ואי דליכא סכנה כו' ולפ"ז הו"ל לשנויי לעולם דליכא סכנה וקסבר מפרק לאחר יד הוא כו' ולמה שינה התרצן לשונו לומר לא צריכא דאיכא צערא אלא על כרחך כפי' ר"ת דאוקימתא חדשה היא לחלק בין חולה שאין בו סכנה דהכא לחולי של רעבון וכשיטת הפוסקים דשאר חולה שאין בו סכנה אסור אפי' ע"י שבות בישראל עצמו כ"א בשבות דאמירה לעובד כוכבים והא דשרי הכא משום שהוא קרוב לסכנה כן נ"ל ואין להאריך יותר ודו"ק:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה גונח יונק חלב בשבת. הבאתי לשון הרי"ף ז"ל בפרק חבית ולשון בעל המאור וספר המלחמות וכתבתי דשיטת ר"י בעל התוספות כאן הוא כשיטת הרי"ף ז"ל אלא דמ"מ הבאתי ראיה לשיטת רבינו תם ז"ל מסוגיא דיבמות פרק חרש דמשמע דיש חילוק בין חולה שיש בו סכנה ובין צער רעבון ולפ"ז משמע כשיטת הפוסקים דשאר חולה שאין בו סכנה אסור על ידי ישראל אפילו בשבת אלא ע"י שבות עובד כוכבים:

בד"ה מפרק כלאחר יד הוא וא"ת כו' דהא אין דישה אלא בגדולי קרקע כו' עכ"ל. ולכאורה היה נ"ל ליישב לשיטת הסוברים דחולה שאין בו סכנה אסור אפי' בשבות גרידא ע"י ישראל וכמ"ש בסמוך שהיא שיטת ר"ת ז"ל וא"כ לא שרינן לה הכא בשבת אלא משום דאיכא תרתי דרבנן חדא דלא שייך דישה מדאורייתא אלא בגדולי קרקע ועוד דהוי כלאחר יד ובכה"ג נ"ל לפרש האי דצינור דבסמוך דהתירו משום פסידא והיינו נמי משום דאיכא תרתי דרבנן דצינור שעלו בו קשקשים אפילו במתקן ע"י כלי ממש אפ"ה לא הוי מדאורייתא דלא דמי לבנין כיון שאינו עושה מעשה בגוף הצינור אלא להסיר הקשקשים דלא הוי מלאכה גמורה אלא דמיחזי כמתקן וכיון דעביד נמי כלאחר יד התירו משום פסידא דאלת"ה קשיא לי לשיטת הפוסקים שלא הותר שבות בחולי שאין בו סכנה אטו מי גרע מפסידא דממונו כן היה נ"ל לכאורה. אלא דלאחר העיון ראיתי בתוס' דשבת דף ע"ה שדחו סברא זו ונ"ל בכוונתן דפשיטא להו דלמ"ד אין דישה אלא בגדולי קרקע אפי' שבות נמי לא הוי ומותר אף לכתחילה אפי' באדם בריא וע"ש בתוס' שכתבו עוד תירוץ אחר בשם ר"ת ז"ל דמפרק דהכא לאו משום תולדה דדישה הוא אלא תולדה דממחק ודו"ק:

ע"א גמרא עד כ"ד חדש. בשיטה מקובצת מביה בשם רש"י דבמדרש איתא דאסמכוהו אקרא לא תבשל בגימטריא הכי הוי ושני ימים יתירים חוץ מיום שנולדה ויום שנתארסה. וצ"ע דהוא מנין ימות החמה וקי"ל דלחדשי הלבנה מונין. ואפשר יהיה הרמז מכוון להפוסקים דחודש העיבור לתינוק. ומשכחת בשנים חסרים דקי"ל דאין עושין יותר משמנה חסרים נמצא עם חדש העיבור דהוא ג"כ חסר הוא תשל"ג יום וכיון דאמרינן במניקת שצריכה להמתין כ"ד חדש חוץ יום הלידה וחוץ יום שנתארסה והיינו דלא חשבינן יום לידה משום דלא אמרינן ביה מקצת יום ככולו. וכן לא אמרינן מקצת היום ככולו בסוף יום של חדש הכ"ד נמצא זמן היניקה חוץ יום לידה עולה תשל"ב. וק"ל:

תוס' ד"ה ר' יהושע וכו' מדפריך וכו' לכאורה מן המקשה לא מוכח מידי דדילמא באמת הכי מקשה דהכא נקט אפילו טובא והתם נקט חבילתו על כתפו דהוא שיעורא ודוחק לומר דחבילתו על כתיפו נמי משמע טובא וע"כ עיקר הוכחתם ממתרץ דקאמר חד שיעורא הוא א"כ ע"כ צ"ל ד' וה' היינו לבריא וכחוש אלא נראה דכוונתם לפרש דמשמע דוקא נקט עד חמש ר"ל דאין סברא כלל לומר כאן אפילו טובא מדלא מתרץ ד' וה' אפילו טובא לכחוש וחבילתו על כתיפו אפילו לבריא ומנ"ל דחד שיעורא הוא ש"מ דפשיטא ליה להש"ס דאין סברא לומר אפילו טובא דלא להוי כ"כ פלוגתא רחוקה בין ר"א ור' יהושע וזה מוכח נמי מן המקשה (מדחזינן דע"כ המתרץ מחלק בין בריא לכחוש ואינו מפרש להדיא ש"מ דאף המקשה ידע מחילוק זה) ומדלא מחלק כנ"ל דד' וה' אפילו טובא לכחוש וחבילתו על כתיפו לבריא כנ"ל שמע מיניה דאף להמקשה פשיטא ליה דאין סברא כלל לומר ואפילו טובא. וק"ל:

תוס' ד"ה ופליגא וכו'. אע"ג דהתם ממעט מאיסור דם כבר כתבו בסוף דבריהם דכיון דנתמעט מאיסור דם ממילא לענין איסור טמא הרי הוא ממילא כחלב והכא נמי כוונתם לזה דל"ל לתנא דברייתם להדורי אדם הא כיון שנתמעט כבר מאיסור דם התם ממילא ה"ה כחלב וא"צ למה שנדחק בספר פני יהושע. והנה בספר פני יהושע מתרץ קושית התוס' דמנ"ל לאוקמי אדם וכו' והוא דיש לומר דליכא למילף מבהמה משום דיש לומר בשר יוכיח והא דלא קאמר הש"ס חלב יוכיח משום דיליף מבהמה טהורה ע"ש ולע"ד זה אינו דאף דיליף מבהמה טהורה אכתי איכא למימר חלב יוכיח דגם כן איכא ק"ו זה מבהמה טמאה ואפ"ה מיעט קרא. וצ"ל דמה לחלב שכן אין איסורו שוה בכל וה"נ הכא אם נאמר בשר יוכיח איכא למימר מה לבשר שכן אין איסורו שוה בכל כמו דם כמ"ש התוס' ונבאר יותר הנה לפי סוגיא דעלמא לפי הלשון הש"ס דיליף הק"ו אדם מבהמה שפיר איכא למפרך בדם מה לבהמה שכן בשרה אסור וע"ז לא שייך למיפרך מה לבשר שכן אינו שוה בכל דעכ"פ איכא פירכא על הק"ו דמצינו בבהמה חומרא יותר אך זה אינו אלא אי ילפינן אדם מבהמה אבל אי איכא למימר דנילף דם ממגע דמה מגע שאינו נוהג בבהמה נוהג באדם איסור דם דחמור לכ"ש וע"כ צ"ל כמ"ש בספר פני יהושע דאיסור יוכיח דנוהג בבהמה ואינו נוהג באדם ועל יוכיח שייך שפיר למיפרך מה לאיסור בשר שכן אין איסורו שוה בכל כמ"ש התוס'. ודוק:

אמנם אלולי דבריהם ז"ל נלענ"ד דיש ליישב קושית התוס' לשיטת הרמב"ם ז"ל ובי"ד סימן ע"ט והביאו הר"ן ז"ל דבשר אדם הוא בעשה מדכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם ובת"כ לא ממעט אלא שאינו בלא תעשה ולפ"ז יש לומר דברייתא שהובאה בסוגיא נמי ס"ל דקרא למעט בשר דלא נילף ק"ו מבהמה שיהיה בל"ת ואתיא כר"ח ב"ג דס"ל בסנהדרין דף נ"ט ע"א דדם מן החי חייבים עליו משום בשר מן החי וא"כ אף ברייתא זו פשיטא להו דליכא בדם אדם משום איסור דם שנתמעט מלעוף ולבהמה אלא דאכתי לא נתמעט משום שיש בו איסור בשר מן החי דדם המת פשיטא שאסור בהנאה כמ"ש הר"ן וע"כ שיצא מן החי וא"כ איכא ביה איסור בשר מן החי לכך איצטריך למעט דם ולא נקט בשר משום דבשר עכ"פ איכא ביה איסור עשה כנ"ל אבל דם אינו בכלל בשר בעשה זו דממעט מזאת בהבמה דמיירי בבשר ולא בדם דומיא הבהמה אשר תאכלו ובת"כ אתיא כמ"ד דאין בו בדם איסור דם מן החי א"כ א"צ קרא לדם דממעט מחלב כמ"ש התוס' לכך צ"ל דממעט בשר מלא תעשה וא"ל דאין עונשין מן הדין ומאי נ"מ בל"ת יש לומר דגלוי מילתא בעלמא היא. ודוק:

בגמרא דם שע"ג ככר וכו'. לכאורה נראה דלאו דוקא דם שבין השינים אלא אפילו למצוץ דם חבורה שבידו או דם מילה אין אסור לבלוע כיון דטעמא הוא משום דליכא דחזי ליה כמ"ש רש"י ר"ל דאין איסור אלא משום מראית עין והכא אינו נראה ואין דומה לדבר שאסרו מפני מראית עין דאפילו בחדרי חדרים אסור משום דהכא במוצצו בפיו ליכא דחזי ליה אחר שפירש ולא אתי לאחלופי וה"ה בשאר דם האברים נמי מותר לבלוע ע"פ מציצה מטעם זה וכמשמעות הלשון וחילופא בדם. משמע דדומיא דיניקה בחלב אסור הכא מותר וצ"ע:

רש"י ב"ה כלאחר יד וכו' שאין בני אדם וכו'. משמע דלחלוב ממש ס"ל לרש"י ז"ל דלא ה"ל כלאחר יד ודוקא נקט יונק ולא חולב. וקשה לכאורה דהא קי"ל כחכמים דר"א דהחולב בשבת אינו אלא משום שבות והיינו משום דכל חולב הוי מפרק כלאחר יד ומזה נראה דס"ל לרש"י דטעמא דחכמים דר"א דס"ל כחכמים דרבי יהודה דאין דישה אלא בגדולי קרקע. וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דאפ"ה שבות איכא דלא כמ"ש התוס' בשבת דף ע"ב ודף צ"ה שם. ולפ"ז מתורץ בפשיטות קושית התוס' ד"ה גונח וכו' מהא דאמר בפרק חרש וכו' דהתם בודאי ס"ל כר' יהודה כדקאמר שם שבת דאיסור סקילה וכו' א"כ יש לומר דבאמת בשבת לא התירו שבות גמור לצורך חולה שאין בו סכנה כדאיתא בא"ח סימן שכ"ח ובי"ט התירו כדאיתא בא"ח סימן תצ"ו ובביצה דף כ"ב ע"ב לרבי יהודה מדכתיב לכם לכל צרכיכם. והכא ס"ל כחכמים דר"י וה"ל שבות כלאחר יד. והתוספות לשטתייהו דס"ל דלחכמים דר' יהודה אין שבות כלל שלא בגדולי קרקע. וע"כ דחכמים דר"א ס"ל דחולב ה"ל מפרק כלאחר יד. וצ"ל דיונק דהכא לאו דוקא דהא אפילו חולב ה"ל כלאחר יד אלא משום דרפואתו בכך ולשון רש"י ז"ל רפואתו חלב עז לא משמע הכי דהרפואה אפילו שלא בדרך הנקה היינו לשיטתו דיונק דוקא ה"ל כלאחר יד כנ"ל. מיהו לפ"ז קשה על תירוץ ר"ת בד"ה גונח וכו' דהתם משום צער רעבון דא"כ למה באמת קאמר יונקים היינו ולמה לא חלבו דהא התם לא הוי לרפואה אלא להשביע רעבון יותר היה להם לחלוב ואין לומר דס"ל דהתם כר"א דס"ל חולב בשבת חייב סקילה ול"ל דהוי כלאחר יד זה אינו דא"כ ה"ל לר"ת לשנוי בפשטות דהתם כר"א דס"ל דהוי בשבת איסור סקילה בחולב גוזר יניקה אטו חליבה והכא אתי כחכמים דר"א והלכתא היא כוותיהו וצ"ל דס"ל לרבינו תם דאף דחולב הוי ג"כ לאחר יד אפ"ה הצריכו שנוי טפי מה דאפשר א"נ דס"ל דבחולב איכא נמי איסורא אחרינא משום דמוליד משקה כדאיתא בא"ח סימן ש"כ. ועיין מ"א ס"ס שי"ח והחלב ה"ל נולד בי"ט כדאיתא בא"ח סימן תק"ה בעז העומדת לחלבה לכך התירו דוקא ליניקה בי"ט ולפ"ז נלענ"ד לפרש שיטת ר"י בתוס' ד"ה גונח וכו' דברייתא דהתם פליגי וכו' נראה דטעם פלוגתייהו דברייתא דהתם אתיא כר"א דחולב הוי מפרק ממש גזרו יניקה אטו חליבה והכא אתיא כהלכתא כחכמים דר"א דחליבה שבות הוא דהוי כלאחר יד והא דהכא יונק ולא חולב משום דרפואתו בכך א"נ כמ"ש לדעת ר"ת דאיכא איסורא אחרינא בחולב וכיון דאפשר ביניקה לא התירו אלא יניקה. ולכאורה מוכח שיטת ר"י מהא דאי' בשבת דף קל"ה ע"א בן שמנה אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה דאם. משמע דוקא דאיכא סכנה הא במקום צערא אסור אפילו ביניקה. ונלענ"ד דהטעם הוא כמ"ש דברייתא זו אתיא בל"ז כר"א כדאוקמא שם בשבת דף קל"ו במכשירי מילה ואליבא דר"א ע"ש הרי דלר"א אפילו ביניקה בעינן דוקא סכנה. ובזה מיושב קושית התוס' שם דל"ל מפני הסכנה דהא ה"ל מלאכה שא"צ לגופה דיש לומר דר"א ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה חייב וכן משמע להדיא בר"פ שמנה שרצים דף ק"ז ע"ב דמחייב ר"א בצד פרעוש אע"ג דהוי מלאכה שא"צ לגופה כדאיתא שם וה"ה במפיס מורסא ע"ש מיהו נראה דיש לחלק בין יניקה דחלב בהמה בפרק חרש דדרכו בחליבה כפירש"י הכא ובין יניקה דחלב אשה בשבת דף קל"ה דדרכו ביניקה יש להחמיר טפי דדרכו בכך. עוד נראה דכן משמע כשיטת ר"י דברייתא דפרק חרש אתיא כר"א דמשני שם סתם תינוק מסוכן אצל חלב ונראה דהיינו כר"א דשמעתין דאינו יונק אלא כ"ד חודש ואיכא סכנה דמש"ה אסרו למניקת להנשא בשמעתין משום סכנת הולד אבל לרבנן דיונק תינוק והולך עד ד' וה' שנים ע"כ ליכא סכנה דהא לא אסרו במניקת יותר מכ"ד חודש. ולפ"ז יש לומר דהיינו נמי טעמא דר' אליעזר דאוסר להניק יותר מכ"ד חודש משום איסורא דשבת וי"ט לשיטתו דאיכא חיובא דאורייתא דתינוק היונק כדקאמר בשבת דף קל"ה שוחה ומניקתו מפני הסכנה דוקא. מה שאין כן לרבנן דליכא אלא שבות וכיון דהוא חיותא דתינוק לא גזרו. ודוק:

תוס' ד"ה ממעכן וכו'. היינו דוקא באיסור מלאכה דאורייתא וכו'. עיין בא"ח סימן ש"א שהקשה המ"א שם דלפי דברי התוס' הנ"ל מאי מקשה בפרק במה אשה דף ס"ה על רב מברייתא דפוקק לה זוג בצווארה ומטייל עמה בחצר דאינו חשש רק משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ומקח וממכר הוא רק מדרבנן ועיין בפירש"י שם דעיקר מילתא דרב הוא במילי דרבנן ונראה דמה שכתבו התוס' הכא דבדרבנן לא גזרו בחדרי חדרים היינו דוקא במקום פסידא וכי היכא שהתירו עיקר השבות מטעם דפסידא ה"נ התירו בצינעה משום פסידא דוקא ולא חששו לדרב. והא דלא כתבו התוס' דאפילו באיסור דאורייתא מותר בצנעה משום פסידא. זה אינו דא"א לומר כן משום דאיתא בע"ז דף י"ב דנתפזר לו מעות בפני הע"ז דלרב אסור אף דלא מחזי הרי מוכח שאפילו במקום פסידא חששו לדרב והיינו משום דמשמע להש"ס כיון דרב ס"ל כתנא דאוסר בשוטחן בחמה מי לא עסקינן דאיכא פסידא רבה. ש"מ בדאורייתא אסור אפילו במקום דאיכא פסידא וצריך לחלק בין דאורייתא לדרבנן. וק"ל: