|
⎯
טקסט הדףעד עשרים וארבעה חדש דברי רבי מאיר ור' יהודה מתיר בשמונה עשר חדש אמר רבי נתן בר יוסף הן הן דברי בית שמאי הן הן דברי בית הלל שבית שמאי אומרים עשרים וארבעה חדש ובית הלל אומרים שמונה עשר חדש אמר רבן שמעון בן גמליאל אני אכריע לדברי האומר עשרים וארבעה חדש מותרת לינשא בעשרים ואחד חדש לדברי האומר בשמונה עשר חדש מותרת להנשא בחמשה עשר חדש לפי שאין החלב נעכר אלא לאחר שלשה חדשים אמר עולא הלכה כרבי יהודה ואמר מר עוקבא לי התיר רבי חנינא לשאת לאחר חמשה עשר חדש אריסיה דאביי אתא לקמיה דאביי אמר ליה מהו ליארס בחמשה עשר חדש אמר ליה חדא דר''מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה ועוד בית שמאי ובית הלל הלכה כבית הלל ואמר עולא הלכה כרבי יהודה ואמר מר עוקבא לי התיר רבי חנינא לשאת לאחר חמשה עשר חדש כל שכן דאת ליארס כי אתא לקמיה דרב יוסף א''ל רב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו רהט בתריה תלתא פרסי ואמרי לה פרסא בחלא ולא אדרכיה אמר אביי האי מילתא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לא משום דמיחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא למימרא דהא אנא הוה גמירנא ליה להא דרב ושמואל אפי' הכי לא מסתייעא לי מילתא למימר ת''ר נתנה בנה למינקת או גמלתו או מת מותרת לינשא מיד רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סבור למיעבד עובדא כי הא מתניתא אמרה להו ההיא סבתא בדידי הוה עובדא ואסר לי רב נחמן איני והא רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא שאני בי ריש גלותא דלא הדר בהו אמר להו רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיה לה כעס בבית בעלה או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין או שהלך בעלה למדינת הים או שהיה בעלה זקן או חולה או שהיתה עקרה וזקנה איילונית וקטנה והמפלת אחר מיתת בעלה ושאינה ראויה לילד כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר''מ רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי מאיר בגזירותיו אמרי ליה לאו אדעתין והלכתא מת מותר גמלתו אסור מר בר רב אשי אמר אפילו מת נמי אסור דלמא קטלה ליה ואזלא ומינסבא הוה עובדא וחנקתיה ולא היא ההיא שוטה הואי דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו: תנו רבנן הרי שנתנו לה בן להניק הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה פסקה קימעא אוכלת הרבה לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב השתא בנה אמרת לא בן חברתה מיבעיא מהו דתימא בנה הוא דחייס עילויה ממציא ליה טפי אבל בן חברתה אי לאו דהוה לה מותר לא הוה ממציא ליה קא משמע לן פסקה קימעא אוכלת הרבה מהיכא אמר רב ששת משלה לא תאכל עמו דברים הרעים מאי נינהו א''ר כהנא כגון כשות וחזיז ודגים קטנים ואדמה אביי אמר אפילו קרא וחבושא רב פפא אמר אפילו קרא וכופרא רב אשי אמר אפי' כמכא והרסנא מינייהו פסקי חלבא מינייהו עכרי חלבא: דמשמשא בי ריחיא הוו לה בני נכפי דמשמשא על ארעא הוו לה בני שמוטי דדרכא על רמא דחמרא הוו לה בני גירדני דאכלה חרדלא הוו לה בני זלזלני דאכלה תחלי הוו לה בני דולפני דאכלה מוניני הוו לה בני מציצי עינא דאכלה גרגושתא הוו לה בני מכוערי דשתיא שיכרא הוו לה בני אוכמי דאכלה בישרא ושתיא חמרא הוו לה בני
⎯
רש"יעד עשרים וארבעה חדש. שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה ובעל זה אינו אביו שיקנה לו ביצים וחלב: שמונה עשר חדש. דיו לתינוק לינק בכך: אפקירותא. חוצפא: דלא מיסתייעא מילתא. שיורה כהלכה: נתנה בנה למינקת. זו שמת בעלה או גמלתו בתוך זמנו או מת: לבי ריש גלותא. אלמנות שהיו בהן מניקות ונתנו בניהם למניקה והתירום לינשא: דלא הדרי בהו. מניקה שפסקה להניק בניהם יראה לחזור בה לפי שבני אדם מאוימים הם אבל באינשי אחריני דלמא הדרא בה המניקה וחוזר הבן אצל האם ומסתכן: לא תסברוה מהא. אי לא אמרה לכו סבתא משמי' דר''נ לא הייתם יודעים ללמוד מתוך משנה זו שאסור: הרי שהיתה רדופה. רוב ימיה להיות בבית אביה כו' כל אלו אין דרכן להתעבר: שאינה ראויה לילד. שנעקר בית הריון שלה: בגזירותיו. בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן אלמא אע''ג דאין כאן להבחין בין זרעו של ראשון לשל שני דהא לא מיעברא לא פלוג רבנן בתקנת גזירות שלהם בין אשה לאשה וגזרו סתם שתמתין כל אשה שלשה חדשים והכי נמי לא פלוג רבנן במינקת שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו: גמלתו אסור. שגמלתו מחמת שרוצה לינשא: פסקה קימעא. פסקו ליתן לה מזונות מועטים: אוכלת הרבה. משלה כדי שיהיה לה חלב הרבה ולא תמיתנו: כשות. הומלו''ן: חזיז. עשבים של זרע תבואה: חבושא. קורציי''ה: קורא. רך הגדל בדקל מה שנוסף על הענף בשנה זו: כופרא. תמרים בקטנותן: כמכא. כותח: והרסנא. דגים מטוגנין בקמח וציר ושומן שלהן: מינייהו פסקי חלבא. יש בדברים הללו שפוסקין חלב האשה ויש בהן שאין מפסיקין אלא עוכרין: בני נכפי. ולדות שמתעברות שם נופלים מחולי שמו פישיאו''ן: שמוטי. ארוכי צואר והוא מום: גירדני. פי' אדם שנמרט שערות ראשו או בעל גרב: זלזלני. רעבתנין: דולפני. עיניהם זולפות מים תמיד: מוניני. הורגלה לאכול דגים קטנים: מציצי עינא. עיניו פורחות ונעות תמיד: גרגושתא. אדמה ארזילא''ה בלע''ז:
⎯
תוספותאפילו ביעתא בכותחא. מפרש בערוך דלאו בסתם ביצים איירי דאין לך עם הארץ שלא ידע שהן מותרות בחלב אלא בשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מיירי שמותר לאוכלן בחלב כדתניא בפ''ק דביצה (דף ו: ושם) וא''ת ואמאי מותר לאכלן בחלב מאי שנא מביצת נבלה דאסרי בית הלל אפי' כמוה נמכרת בשוק כדתנן במסכת עדיות (פ''א מ''ה) ותירץ בהלכות גדולות דגבי איסור נבילה החמירו דהוי דאורייתא אבל גבי בשר עוף בחלב דרבנן הקילו וא''ת ומאי אפי' דקאמר אפילו ביעתא בכותחא הא איכא מאן דאמר (חולין דף קיג.) בשר עוף בחלב דאורייתא ולדידיה אסורה כמו ביצת נבילה וי''ל דמ''מ קאמר אפי' שכל העולם נהגו בו היתר ולר''ת אתי שפיר שתירץ דבביצת נבילה החמירו משום דנבלה דבר איסור הוא אבל בבשר בחלב לא החמירו דהוי היתר דכל חד וחד באפי נפשיה שרי.: כי אפקירותא. ונפקא מיניה שהיכא שהרב מוחל על כבודו דשרי ואפ''ה אל יורה דלא מסתייע מילתא הואיל ורבו אצלו: ואמר ר''נ אמר שמואל הלכה כר''מ בגזירותיו. אין לפרש דגזרינן מת אטו לא מת ונתנה בנה להניק אטו לא נתנה וגמלתו אטו לא גמלתו דא''כ היכי שרא ר''נ לבי ריש גלותא אלא י''ל דגזרינן במת שמא תהרגנו ונתנה בנה להניק שמא תחזור בה וגמלתו אטו שמא תגמלנו ועדיין הוא צריך לינק: והלכתא מת מותר גמלתו אסור. רבינו שמשון הזקן אומר דגרושה מותרת לינשא דלא משעבדא להניק כדתניא לעיל (דף נט:) נתגרשה אינו כופה משום דלא משעבדא לי ור''ת אומר דאסורה לינשא דתניא בפ' החולץ (יבמות מב. ושם) מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא ישא וקא פסיק ותני לא שנא נתאלמנה ולא שנא נתגרשה ועוד דמפרש טעמא התם דסתם מעוברת למניקה קיימא דמשמע דהיינו טעמא דמניקה היינו טעמא דמעוברת ולמאי דהוה מפרש מעיקרא טעמא דמעוברת שייך בגרושה כמו באלמנה אע''ג דהדר בי' מההוא טעמא מגופא דמילתא לא הדר ביה דמיירי אפי' בגרושה ועוד דאלמנה נמי לא משעבדא מכי תבעה כתובתה או רוצה לינשא: +
רשב"אבהמה שהקלת במגעה. פירש רש"י ז"ל: שאינה מטמאה מחיים, אדם שהחמרת במגעו שמטמא מחיים כגון זב וזבה ונדה ומצורע. ור"ח ז"ל פירש: הקלת במגעה, דאלו נגעה במת אינה מקבלת טומאה לטמא אחרים, אדם שהחמרת במגעו שמקבל טומאה במגעו לטמא אחרים. עוד פירש: הקלת במגעה בנוגע בנבלת בהמה שאינו מטמאתו אלא עד הערב, והנוגע באדם מת טומאתו טומאת שבעה. וכן יש לי לפרש, שהנוגע בנבלת בהמה אינו טמא לטמא אדם וכלים, ונוגע במת מיטמא לטמא אדם וכלים. הכי גרסינן בכל הספרים וכן היא גירסתו של ר"ח ורש"י ז"ל: יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל. אבל בספרא (תו"כ שמיני פ"ד ה"ד) גרסי אוציא את החלב ולא אוציא את הבשר. ומכל מקום אף לגירסת הספרים בשר מהלכי שתים מותר, מדדמו וחלבו מותרים. דכלל גדול אמרו (בכורות ה, ב) כל היוצא מן הטמא טמא מן הטהור טהור. ואילו היה בשרו אסור אף דמו וחלבו היו אסורים, דאף דם השרץ דאימעיט מהיכא דאימעיט דם מהלכי שתים, אמרינן בכריתות (כ, ב) שאם התרו בו משום שרץ לוקה, דלא אימעיט אלא מאיסור דם אבל דמו כבשרו, ואילו היה בשר האדם אסור, אף דמו היה אסור משום בשר אדם ולוקה עליו כשהתרו בו משום אדם, והכא אמרינן דאפילו מצות פרוש אין בו. והני מילי בשר מן החי, אבל במת אסור אפילו בהנאה, כדילפינן (קדושין נז, א) שם שם מעגלה ערופה כל שכן באכילה. מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד הוא. כתב רש"י ז"ל: דמפרק שהוא כותש דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש הוי תולדה דדש. ואיכא למידק, דהא אמרינן בפרק כלל גדול (שבת עה, א) אין דישה אלא בגדולי קרקע. ורבנו תם ז"ל פירש: מפרק בדבר שאינו מגדולי קרקע כגון זה הוי תולדה דממחק. והר' שלמה בן אברהם ז"ל פירש: דמפרק דבעלי חיים הוי תולדה דגונז, שהוא מפרק הצמר מן הבהמה. מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו ביה רבנן. איכא דקשיא ליה הא דאמרינן ביבמות פרק חרש (קיד, א) אבא שאול אומר היינו יונקים מן הבהמה ביום טוב, ואקשינן היכי דמי, אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי, ואי דליכא סכנה אפילו ביום טוב נמי לא, ואוקימנא, דאיכא צערא דשבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן, יום טוב דליכא איסור סקילה לא גזרו ביה רבנן אלמא בשבת אפילו במקום צערא נמי אסור, ותירץ ר"ח ד"ל (שבת צו, א) דצערא דהכא היינו סכנה. ואינו מחוור, דאם כן מאי למימרא פשיטא, ועוד, מאי איריא משום דמפרק כלאחר יד, אפילו מפרק גמור במקום סכנה שרי. צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעא וכו'. ואם תאמר, והא קיימא לן (שבת סה, א) דכל דבר שאסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. יש לומר, הני מילי בדבר שאפשר לטעות בו במלאכה דאורייתא, כגון שטיחת בגדים בחמה דאתי למיטעי ביה ולהתיר כבוס בשבת, אבל הכא הרואה שממעכן, אתי למימר דמתקן כלאחר יד מותר, ואין בכך כלום. פירש לאחר כ"ד חדש וחזר כיונק שקץ דמי. ירושלמי (כאן ה"ו) ר' חזקיה ור' אבהו בשם ר' יהושע בן לוי שלשה ימים מעת לעת במה דברים אמורים בזמן שפירש מתוך בוכיו אבל פירש מתוך חוליו מחזירין אותו מיד בשאינה של סכנה, אבל אם של סכנה אפילו לאחר כמה ימים מחזירין אותו. גרסינן ביבמות פרק חרש (יבמות קיד, א), יונק תינוק והולך מנכריות ומבהמה טמאה ואין חוששין כיונק שקץ. ולא יאכילנו נבילות וטרפות שרצים ורמשים, ומכולן יונק מהן אפילו בשבת ובגדול אסור. והלכה כר' יהושע דאמר יונק והולך אפילו ארבע וחמש שנים. תנו רבנן מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש הרי זה לא תנשא ולא תארס עד עשרים וארבעה חדש. כלומר עד עשרים וארבעה חדש לוולד. וכתב רבנו תם ז"ל (ספר הישר סי' תשמח, ועי' תוס' כאן ויבמות מב, א) דבמגורשת בא מעשה לפני רבנו שמשון ז"ל והתירה לאחר ג' חדשים, דכיון דקאי אבאי מיעברה ממשמש ליה אב בביצים וחלב. וכענין שאמרו בפרק החולץ (יבמות שם), אבל כשמת בעלה אי מעברא יורשין לא יהבי לה אלא בבית דין והיא בושה מלהתבזות בבית דין ומאית וולד. ורבנו תם ז"ל אסר אפילו בגרושין, דאף מבעל היא בושה מלתבוע, אלא אם הוא רוצה למסמס ליה מנפשיה לפי שאינה יכולה להיות רגילה אצלו אחר שגרשה כדאמרינן לעיל בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כח, א), ואינה נפרעת ממנו אלא על ידי אחר, ורב אחא משבחא ז"ל כן כתב בשאלתות בפרשת וירא אליו (סי' יג) ואיתתא דפטרה בעלה או דמית בעלה בעיא לאימתוני עד יומי מניקתא. ודאי לכאורה הכי משמע מדקתני בברייתא בפרק החולץ (שם) מעוברת מחבירו ומינקת חבירו לא תנשא עד שיעברו עליה שלשה חדשים, וסתמא קתני כל שהיא מינקת חבירו לא שנא גרושה ולא שנא אלמנה.ומיהו דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירתה, אבל קודם הזמן הזה לא, דהא אי בעיא לא תניק אותו כלל ואפילו בשכר, וכדקתני לעיל (כתובות נט, ב) בברייתא נתגרשה אין כופה אותה להניק ואם היה מכירה כופה ומניקתו מפני הסכנה ומעלה לה שכרה. כן נראה לי. והלכתא מת מותר גמלתו אסור. וכי נמי דבי ריש גלותא ודומיהן דמיסתפו אינשי למהדר בהו, אם נתנה למניקה שרי, דהא רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא משום דמיסתפו אינשי מינייהו למהדר בהו. ואף על גב דתניא הרי שהיתה רדופה ללכת לבית אביה וכו' דגזרינן הני אטו הני, הכא שאני דכשמת הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, ונתנה בנה למניקה מניקתו מוכחת עליו ולא אתי למישרי בעלמא. +
ריטב"אאפי' ביעתא בכותתא לא לישרי אינש באתרא דרבי'. פי' בעל הערוך ז"ל דלאו ביצה ממש דהנה מאי הוראה צריכה אלא ביצה גמורה שנמצא בתרנגולת קאמר דקי"ל השוחת את התרנגולת ומצא בה ביצה גמורה מותר לאכלה בחלב וכי תאמר מאי אפילו הוראה גמורה היא. י"ל דהלכה רווחת היתה אצלנו שהיא מותר' ובהדיא פרכינן [מינה] התם במסכת דהלכה פסוקה היא וכן פי' בתוספ': ואמאי לא תסברוה מהא דתניא וכו' עד דאמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו פי' וה"נ אית לן למיגזר גבי נתנה בנה למניקה ואיכא למידק קשי' הלכת' אהלכת' דהכא קי"ל מת מותר גמלתו אסור שמא תגמלנו קודם זמנו הא לא"ה הוה מותר ואלו התם קי"ל כר"מ בגזרותיו ותלמוד' מדמי להא אהדדי ורב נחמן שרי הכא לבני ריש גלותא ולא גזר דריש גלותא אטו אינשי דעלמ' והנכון בזה מה שתרצו בתוס' דכי גזרינן ה"מ במלתא דלא מנכר לעלמא כגון התם גבי קטנה ועקרה שאין הכל יודעין בה שאינה ראוי לילד אבל הכא כשמת ונתנה אותה למניקה הרי קברא מוכיח עליה והרי מניקתו מוכח עליו ולא הוה קשיא לך בסוגיין אלא דהוה לן למגזר הכא דלא הדרה בה אטו היכא דהדרה ביה דהא לא מנכרי ליה לאנשי אי הדרה בה או לאו והיינו דשרי ר"נ לבי ריש גלותא משום [דהכל יודעין] דלא הדרא ביה הלכך באינש דעלמ' אפי' נשבעת המניק קנסה עצמה שלא תחזור בה אסור משום גזירה דהא לא מנכר לאינש וכן פי' ר' יהוד' ז"ל אבל יש מגדולי תוס' האחרונים ז"ל שכתבו שאם נשבעה המניקה בדבר הרי הוא כדבי ריש גלותא וקלא אית לה ומותר: +
המאירימניקה שמת בעלה אסורה מדברי סופרים לינשא או אף ליארס ר"ל בקדושין עד שישלמו לולד עשרים וארבעה חדש חוץ מיום הלידה וחוץ מיום האירוסין ועיקר איסור זה שמא תתעבר ויעכר החלב וימות הבן ואע"פ שאין חוששין בזו לאסור על בעלה שלא יבא עליה בזו אינה בושה ממנו לשאול ביצים וחלב להחיותו בהם אבל כשמת בעלה ונשאת לאחר בושה היא לבא לב"ד על כך ולתבוע מן היורשים וגזרו אירוסין אטו נשואין ואפילו נתנה בנה למיניקה שמא יחזרו הם או תחזור המינקת ואפילו באדם שחשיבותו מונעו מלחזור וכן שהמנקת חוששת לכבודה ואינה חוזרת אע"פ שמן הסוגיא נראה להיתר בעובדא דבי נשיאה נראה שלא נאמרה אלא לשעתה אבל ללמוד הימנה לדורות לא שמכל מקום לא חלקו חכמים בדבר וכן אם גמלתו ר"ל שהעתיקתו משדים קודם שישלמו לו כ"ד חדש ומכל מקום אם מת הולד מותרת לינשא ואין חוששין שמא תמיתהו מחמת שהיא רוצה לינשא דכלי האי לא עבדא ואע"פ שאמרו עובדא הוא וחנקתיה כבר אמרו בצדה ההוא שוטה הואי ולא עבדן נשי דחנקן בריהו: יש אומרים בעשרים וארבעה חדשים אלו ששיעורן למנין ימות החמה וסומכין לה ממה שאמרו במדרש ר' תנחומא סימן לדבר מדכתוב לא תבשל גדי בחלב אמו תבשל בגימטריא שס"ה יום שני פעמים ועוד שני ימים ליום לידה ויום אירוסין ואין הדברים נראין אלא שתי שנים כפי מה שהן אם פשוטה אם מעברת לפי סדר השנים והוא שאמרו בשמואל עד הגמל הנער וישב שם עד עולם ופירשו בתלמוד המערב עולמו של לוי שהוא חמשים שנה כדכתיב ומבן חמשים שנה ומעלה ישוב מצבא העבודה ושתי שנים העודפים ליניקתו: לעולם אל יורה אדם במקום רבו אפילו היה הרב מוחל על כבודו והוא שאמרו כאן הא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לאו משום דמיחזי כאפקירותא ופירשו בו עד שאם ימחול הרב על כבודו יהא רשאי בכך אלא משום דלא מיסתייעא מילתא ומעתה אפילו מחל הרב על כבודו או נתן לו רשות דרך כלל להורות שלא בפניו כדרך שנראה שהרשה רב יוסף את אביי בכך שאין כאן עוד אפקירותא אין ראוי לעשות כן שהדבר קרוב לבא לידי שגיאה: וענין ביעתא בכותחא הוא שאמרו במסכת יום טוב שביצים גמורות הנמצאות במעי תרנגולת מותר לאכלן בחלב והכותח יש בו חלב: כל אשה שנתאלמנה או נתגרשה אסורה לינשא או אף ליארס עד שיעברו שלשה חדשים ר"ל תשעים יום חוץ מיום האלמנות או הגירושין וחוץ מן האירוסין שמא תתעבר מזה ואין בחינה אם מראשון אם משני וגזרו בדבר זה אף בנשים שאינן ראויות לילד או שהדבר מוכיח הרבה שאינה מעוברת כגון שהיתה רדופה לילך לבית אביה תכף שנכנסה לחפה ולא שמש בעלה עמה או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין או שהלך למדינת הים או שהיה בעלה זקן או חולה או שהיתה היא עקרה וזקנה אילונית וקטנה או שהפילה לאחר מיתת בעלה או שאינה ראויה לילד מצד אי זה סם כלן צריכות להמתין שלשה חדשים אף לאירוסין וכן הדין אף בנתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין: מי שנתנו לה בן להניק בשכר הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה ואם פסקה לה אמו של ולד קימעא בכדי שאין בו מזון לספוק הנקה חייבת היא לאכל הרבה בכל ספוק הנקה ופורעתו משכרה שמתוך ששכרה יפה לה היא מחלה במיעוט המזונות ומסתמא מקבלת עליה לאכל בכדי ספוק ותזהר שלא תאכל דברים הרעים לחלב הן מן הדברים שעוכרין את החלב הן מן הדברים שמפסיקין אותו גדולי המחברים נראה שפירשו בפסקה קימעא שהיא חוזרת לדין מניקה את בנה ופירוש קימעא בראוי לה בצמצום ומכאן כתבו שאם פסקו לה מזונות הראויים לה והיא מתאוה לאכול יותר מצד חולי התאוה אוכלת משלה כל מה שתרצה ואין הבעל מעכב לומר שאם תאכל יותר מדאי או מאכל רע ימות הולד שצער גופה קודם ואין הדברים נראין שכל שפסקו לה כראוי אין זה לשון קימעא ועוד היאך לא יעכבנה במאכלים הרעים: +
תוספות רי"דאר"נ ב"י הן הן דברי ב"ש והן הן דברי ב"ה. שבש"א כ"ד חודש ובה"א י"ח חודש. רשבג"א אני אכריע לדברי האומר כ"ד חודש מותרת להנשא בכ"א חודש ולדברי האומר בי"ח חודש מותרת להנשא בט"ו חודש לפי שאין החלב נעכר אלא לאחר ג' חדשים: אמר עולא הל' כר"י ואמר מר עוקבא התיר ר"ח לישא בט"ו חודש כר"י: אריסי' דאביי אתא לקמי' דאביי א"ל מהו ליארס בחמשה עשר חודש א"ל חדא דר"מ ור"י הל' כר"י וב"ש וב"ה הל' כב"ה ואמר עולא הל' כר"י ואמר מר עוקבא לי התיר ר"ח לאחר ט"ו וכ"ש את דליארס כי אתא אביי לקמי' דר"י א"ל רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה להמתין כ"ד חודש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו רהיט בתרי' תלתא פרסי וא"ל פרסא בחלא ולא אדרכי' אמר אביי הא מילתא דאמר רבנן אפי' בשעתא דדוחקא לא לישרי איניש במקום רבי' לא משום דמחזי כאפקירותא ותו לא אלא משום דלא מסתייע נמי מילתא דהא אנא הוה גמירא להא דרב ושמואל עשרים וארבע שנין ואפ"ה במקום רבי' לא מסתייע מילתא ובההיא שעתא איעלמא מיני': ת"ר נתנה בנה למניקה גמלתו או מת מותרת להנשא מיד ר"פ ור"ה ברי' דר"י סבור למיעבד עובדא כי הא מתני' א"ל ההיא סבתא בדידי הוה עבודא ואסר לי ר"נ איני והא ר"נ שרא להו לבי ריש גלותא שאני דבי ר"נ דמכי יהבי בנייהו למניקה תו לא הדרי בהו ומסיק תלמודא מת מותר גמלתו אסור מר בר"א אמר אפי' מת נמי אסור דילמא קטלה ליה ואזלא ומינסבא הוה עובדא וחנקתי'. ולא היא. ההיא כותית הוה: ת"ר הרי שנתנו לה בן להניק ה"ז לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה. פסקה קמעא אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים לחלב. אוכלת הרבה מהיכא משלה: +
שיטה מקובצתאריסיה דאביי כו'. א"ל חדא דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה אביי אינשי ליה לשמעתיה דהא איהו אמר לעיל משמיה דשמואל לרב יוסף רבי' הלכה כר' מאיר בגזרותיו והא דר' מאיר חורא היא והיינו דאמר אביי לקמן אנא הוה גמירנא להא דרב ושמואל ולא מיסתייעא לי מלתא למימר כי אתא לקמיה דרב יוסף רביה רהט אביי בתר אריסיה בחלא ארץ חול שהרגל נשקע בתוכה ולא הדרכיה לא השיגו כמו כתרו את בנימן הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו אל מקום מנוחתו השיגוהו. רש"י ז"ל במהדורא קמא: אפי' ביעתא בכותח' פרש"י במהדורא קמא ביצה בחלב כותח' העשוי מנסיובי דחלבא בפרק אלו עוברין. משמע מתוך לשונו דבסתם ביצים מיירי וצריכין היתר כי היכי דלא נגזור אטו ביצים הנמצאות בתוך התרנגולת דאסור לאכלן בחלב דומיא דביצת נבלה דאסרי ב"ה אפי' כמוה נמכרת בשוק אבל בערוך פיר' דלאו בסתם ביצה מיירי דאותם אינן צריכין היתר דאין לך עם הארץ שלא ידע שהן מותרות בחלב אלא בשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות איירי שמותר לאכלן בחלב כדתניא בפ"ק דביצה. ואם תאמר אמאי מותר לאכלן בחלב מאי שנא מביצת נבלה דאסרי ב"ה אפי' כמוה נמכרת בשוק כדתנן במסכת עדיות ואפילו אם תחלק בין ביצת נבלה לאיסור בשר בחלב מ"מ קשיא אמאי פשטה הוראה זו כולי האי כיון דצריך לחלק וצריכה רבה. נתנה בנה למניקה או גמלתו שהפרישתו או מת מותרת להנשא מיד כהא מתני' דהתם נתנתו למניקה מותרת לינשא. ואסר לי רב נחמן משום דחיישינן שמא תחזור ותטלנו לאחר שתנשא וימות. שאני דבי ריש גלותא דלא הדרי בהו שאין המניקה חוזרת בה לאחר שקבלתו להניק משום אימתו וגם הם אינן חוזרין בהן מתוך חשיבותן וליכא למיחש למיתת הבן. א"ל רב פפי לרב פפא ורב הונא ואתון שבעיתון למשרייה מיד אמאי לא תסברו מהא דאסורה להנשא עד ג' חדשים. רדופה רגילה לילך לבית אביה ואין בעלה עמה. עקרה נעקרו כותלי בית הרחם. איילונית דוכרניתא דלא ילדה ואינה מביאה שערות לזמן שאר נשים. קטנה פחותה מי"ב שנה דאמרן לעיל פחות מכאן משמשת והולכת כדרכן שאינה ראויה לילד על ידיהן כולהו צריכות להמתין דלא פלוג רבנן דאע"ג דליכא למיחש בהני לולד אסורות להנשא מיד משום גזרה דשאר נשים שנישאו' מיד ומתעברות ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון וגבי נתנה בנה למניקה נמי אסורה לינשא מיד גזרה אטו ההיא דלא נתנה ודאי דלא פריך דרב נחמן אדרב נחמן דלעיל דשרא לדבי ריש גלותא דהנותנת בנה למניקה תנשא ולא גזר מידי והכא אמר רב נחמן הלכה כר"מ בגזרותיו דגזר כל הני שאין ראויות לילד אטו ראויות לילד משום דהני ס"ל לרב נחמן שאינן ראויות לילד מחלפן אבל זו מניקה שלה מוכחת עליה ולא מחלפא נותנת בנה למניקה באינה נותנת. רש"י ז"ל במהדורא קמא. אבל הריטב"א ז"ל פירש במהדורא קמא שכתבו וז"ל ואמאי לא תסברוה מהא דתניא כו'. עד ואמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו פי' והכא נמי אית לן למגזר גבי נתנה בנה למניקה ואיכא למידק קשיא הלכתא אהלכתא דהכא קי"ל מת מותר גמלתו אסור שמא תגמלנו קודם זמנו הא לאו הכי הוה מותר ואילו התם קי"ל כר"מ בגזרותיו ותלמודא מדמי להא אהדדי ורב נחמן שרא הכא לדבי ריש גלותא ולא גזור אטו אינשי דעלמא. והקשו עליו במה שכתב או תאכל מאכל רע כו'. שהרי שנינו ולא תאכל עמו דברים הרעים והרב המגיד ז"ל תירץ דמאי דאמרינן בגמרא היינו באינה מצטערת על אותן דברים אבל במצטערת וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ודאי צערה קודם שחייה קודמין. ומיהו אכתי קשיא טובא דאמאי לא הזכיר הרב ז"ל דינא דגמ' כלל ואין דרך הרב ז"ל אלא להעתיק לישנא דגמ' ושוב מחדש איהו מאי דבעי ואפשר דה"ק פסקה קמעא אוכלת הרבה דהיינו מזיק לולד דרוב המאכל מזיק ולא תאכל עמו דברים הרעים פי' דעם רוב המאכל לא תאכל דברים הרעים והיינו דקתני ולא תאכל עמו כו' דתרתי לא עבדא לאכול יותר מדאי ממאכלים רעים ומיהו כל אחד בפני עצמו מצי למעבד והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות כו' ע"כ ומיהו תרתי לא עבדא. +
מהרש"א - חידושי הלכותבד"ה ואמר רב נחמן כו' אין לפרש דגזרינן מת אטו כו' עכ"ל (א) וק"ק דהא בכל הנהו דמייתי דגזרינן *)במעוברת חבירו היינו דגזרינן בהו הא אטו הא דליכא למגזר **)בהו מיניה וא"כ אמאי לא נגזור נמי במינקת הא אטו הא ודו"ק: בד"ה והלכתא כו' דגרושה מותרת כו' ור"ת אומר דאסורה כו' עכ"ל וההיא דלעיל נתגרשה אינו כופה אותה כו' לא תקשי לר"ת דמכל מקום אסורה לינשא דגזרינן אטו לא נתגרשה ואטו מכירה דכופין אותה ועוד דאלמנה נמי לא משעבדה ואין כופין אותה להניק מכי תבעה כתובתה כו' ואפילו הכי אסורה לינשא וק"ל: +
מהר"םד"ה והלכתא וכו' עד ולמאי דהוה מפרש מעיקרא טעמא דמעוברת וכו'. פי' דמעיקרא הוה מפרש טעמא דמעוברת משום דחייסא פי' ממעכו בשעת תשמיש או שמא תעשה עובר סנדל ופריך שם א"ה דידיה נמי ומסיק אלא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא והשתא לטעמא קמא אין חילוק במעוברת בין אלמנה וגרושה וה"ה לטעמא בתרא וה"ה במניקה דהא חד טעמא הוא משום דמעוברת למניקה קיימא: +
חכמת שלמהגמ' בני גירדני כו'. נ"ב פי' שנמרט שערות ראשם וי"מ בעלי גרב ערוך: +
מהר"ם שיףגמ' דהא אנא הוי גמירנא וכו'. אפשר לומר השתא לבתר דאתי לקמיה דרב יוסף גמריה אפ"ה לא מיסתייעא שיורה כהלכה שהרי רדף אחריו ולא השיג למיהדר עובדא להורות כהלכה ולפי"ז ניחא במה שהשמיענו הש"ס דרהיט בתרי' ג' פרסה ואמרי ליה כו' וק"ל: +
רש"שגמרא ארשב"ג אני אכריע כו'. עי' פסחים (כא) תד"ה אין: גמ' שם חדא דר"מ ור"י הלכה כר"י. ק"ק דהא בגיטין (עה ב) סתם משנה ר"מ. ועי' תוס' ריש ביצה ד"ה גבי שבת: גמ' שם ר"פ אמר אפי' קורא וכופרא. כצ"ל וכ"ה ברי"ף ורש"י: רש"י ד"ה לבי ר"ג. והתירן לינשא. כצ"ל: רש"י ד"ה לא תסברוה. ללמוד מתוך משנה זו. עמש"כ בשבת (פג ב): רש"י ד"ה שמוטים. ארוכי צואר כו'. עי' בכורות (מג ב) שמוט דאריך ושמוט ובמש"כ שם: +
הגהות יעב"ץדדרכא על רמא דחמרא. נ"ב רעי שהטיל החמור: תד"ה כי. שהרב מוחל כו'. נ"ב ועובדא דאביי ודאי נמי כה"ג הוה. דחס ליה לאביי לאורויי באתרא דרביה בלא רשותא: +
בן יהוידעדְּשָׁתְיָא שִׁכְרָא הֲווּ לָהּ בְּנֵי אוּכְמֵי. נראה כל זה מיירי באוכלת ושותה בימי עיבורה דאז אותו זמן עושה פועל בולד שבבטנה ועל הרוב דברים אלו אמורים בדורות הראשונים שהיה כוחן חזק ועושים פועל הניכר ונרגש בעובר אחר כך הן בריח הן במראה. +
חידושי חת"סאפי' ביעא בכותחא. מ"ש תוס' על פי' ה"ג לכאורה נ"ל לפמ"ש תוס' פ' כל הבשר קי"ד ע"א דכותח לא הוה חלב מן התורה אלא מדרבנן א"כ לק"מ והיינו דקאמר ביעא בכותחא ולא אמר בחלבא כלשון הברייתא מותר לאוכלן בחלב אע"כ מטעם הנ"ל. ונראה דהתוס' לא הוה ניחא להו בהא. משום דאי בשר עוף בחלב דאורייתא ורבנן גזרו על ביעא שיהי' כבשר לענין בשר בחלב. שוב לא פלוג רבנן דאפי' לענין כותח ליהוי כבשר כדחזינן למאי דקיי"ל בשר עוף בחלב לאו דאורייתא. ומ"מ כיון דמדרבנן שויוהו כבשר אפי' ענין כותח שוי' כבשר כדמוכח מההוא בר גוזלא דנפל לגו כדא דכמכא. והה"נ למ"ד בשר עוף בחלב דאוריי' ורבנן שוי' ביעא כבשר נאסר גם בכותח. ואם אולי יש לחלק בין הנושאים. מ"מ היינו הוראה ומאי אפי' ביעא בכותחא ושפיר הקשו אפי' ה"ג: ועיין סנהדרין ה' ע"ב תוס' ד"ה אלא וכו' בסוף הדיבור שכ' וז"ל מיירי שלא נטל רשות מרבו עכ"ל ומבואר דבתוך ג' פרסאות נטילת רשות לא מהני משום דכל זה מיקרי בפני רבו וכמ"ש ב"י בי"ד סי' רמ"ב. וקשה לס"ד דאביי דאפי' בפניו ממש מהני נטילת רשות מה יתרץ על קו' תוס' בשלמא לשיטת רשב"א וסייעתו דחוץ לג' פרסאות סגי בנטילת רשות מרב א' ובתוך ג' פרסאות צריך נטילת רשות ג"כ מאותו הרב הדר בתוך אותן ג"פ הוה ס"ד דאביי דבעירו ממש נמי מועיל נטילת רשות ממנו ולבסוף אמר לא מסתייעא מילתא בעירו ממש. אבל להתוס' דכל תוך ג' פרסאות הוה בפניו ואינו מועיל נטילת רשות. וא"כ להס"ד דאביי מה הוה סבר בישוב קו' תוס'. וי"ל דהוה ס"ל דרבותא דתוך ג' פרסאות שהוא בפניו היינו דאפי' ביעא בכותחא שהוא הוראה קלה דחוץ לג' פרסאות שרי אפי' בלא רשות כלל. ועיי' לשון תוס' עירובין ס"ב ע"ב ד"ה ר"ח וכו' ואלו בתוך ג"פ שהוא בפניו אסור בלא רשות. וכיון שזכינו לדין נ"ל עיקר קו' תוס' על ה"ג הי' אי ס"ד דלמ"ד בשר עוף בחלב דאוריי' אסור ביעא בכותחא איך הותר להורות חוץ לג' פרסאות בלא רשות הא עכ"פ הוראה הוה ובלא רשות איך ס"ד להורות ומפני כן נאיד ר"ת מפני שיטת בה"ג. וא"כ ה"ג מצי למיסבר כשיטת רשב"א וסייעתו הנ"ל דלדידהו י"ל דמיירי שכבר נטל רשות מרבו א' הוא דמותר להורו' ביעא בכותחא חוץ לג' פרסאות ולק"מ ק' תוס' עליו וק"ל: נתנה בנה למניקה. לפע"ד נראה שאין הדעת נותן לפטור האשה מהנקת בנה עד שתעמיד אחרת כיוצא בה בחריקאה וכיון שהמינקת תוכל לחזור בה כל שעה איננה במקום האם שרחמה על בנה ולא תחזור בה ולא נכנס זה בגדר ר"מ וגזירותיו. כי אין צריך לנדרה בכאן דמה תועיל אם תעמיד מניקה ליום א' והיא תינשא ולמחר תחזור בה וע"כ לא עלה על דעת שום תנא להתיר נישואי' בנתנה בנה למינקת אלא כשאנו בטוחי' בהמינקת שלא תחזור בה כל משך כ"ד חודש כגון שנדרה ע"ד רבים או נתנה ערבות ומשכונות בטוחי'. ולולי כן לא תכנס בגדר מינקת כלל. ואפ"ה פליג ר"מ לא משום שמא תחזור בה אלא גזרי' אטו אחרת שתתן בנה ג"כ למינקת שלא נדרה עד"ר. ודהוה עובדא קמא דר"פ ור"ה ברי' דר"י הוה נמי בכי האי גונא שנדרה עד"ר ואמרה ההיא סבתא דר"נ אסר לה בכה"ג משום גזירה דאשה אחרת. דלא דמי לדבי ר"ג דאנשים מסוימים באימתם המוטלת על הבריות ולא אתי' למיחלף. והא"ש דמייתי האי דרדופה דגזר ר"מ אשה אטו אשה וה"נ איכא למיגזר אשה אטו אשה ואש"נ דמסיים הש"ס בתר הכי והלכתא מת מותר גמלתו אסור ושביק . דההיא משום אחלופי אשה באשה הוא וכבר נכלל בכלל הלכה כר"מ בגזירותיו. אבל מת וגמלתו גזירה אחרת הוא מיני' ובי' שמא תמיתנו ושמא תמהר לגמלו. וזה אינו נכלל בכלל גזירת ר"מ דרדופה. ומיושב נמי לשון רש"י במה שכתב דבור המתחיל בגזירותיו כו' בסוף הדיבור שעמד עליו במגיני שלמה ונמצא דברי הרא"ש מבוארים בש"ס עיי' וק"ל: שאני דבי ר"ג דלא הדרי בהו מכל הפוסקי' מבואר דלא חיישי' אלא שמא תיהדר בה המינקת אע"ג דבדבר האבוד אין פועל יכול לחזור ואין דבר אבוד גדול מזה כבר כ' בית מאיר מ"מ אדאזלינן לב"ד לכופה תסתכן התינוק משא"כ בדבי ר"ג דלא תחזור בה אבל אין שום א' מהפוסקי' חייש דלא תינק אותו בלא חזרה דלזה לא חיישינן כיון דמרצונה נשכרת לכך כל זמן שלא תחזור בה תעשה המוטל עלי' לעשות. וכן לית מאן דחש שהאם לא תתן שכר למינקת ותחזור בה ממה ששכרה המינקת גם לזה לא חיישינן בשגם שיש לעשות תקנה שתקדים המעות ליד ב"ד כל ימי כ"ד חדש וכדומה. האמנם ראיתי בלשון שאלתות פ' וירא שכ' וז"ל שאני דבי ר"ג כיון דיהבו בנייהו למיניקתא לא הדרי בהו לאוניקי מדכ' כיון דיהבו בנייהו לא הדרי בהו משמע אהאם הנותנת בנה למניקה קאי שהיא לא תחזור בה ודוקא דבי ר"ג אבל אינש אחרינא חיישינן אבל לא נראה כן מכל הפוסקים דאל"כ מה עלה על דעת הסוברים דאם נדרה המינקת עד"ר שלא תחזור בה מהני ואכתי שמא תחזור בה האם אע"כ להא לא חיישינן: כתבתי זאת מפני קו' הגאון מהר"מ ברבי זצ"ל שבתשו' נודע ביהודה מהדורא קמא סי' כ"ה אתשו' מיי' לס' אישות סי' כ"ד דהי' הפלפול במינקת שנדרה עד"ר והי' לה בעל אי חיישינן שמא מיפר לה בעל. והקשה הגאון הנ"ל תיפוק לי' שמא תתעבר ודבי ריש גלותא נתנה למינקת פנוי' אבל כל שיש לה בעל לא. ולע"ד דליתא דאם תתעבר תמסמס לי' בביעי וחלב בדמי שכירות שלה או שתתבע להוסיף לה אם צריכה לכך ואי לאו דחיישי' שהבעל מיפר לה ותחזור בה גם הבעל יסייע לכל זה כיון שהסכים בתחילת השכירות וכאלו הוא השכיר אשתו לפרנס הבן הזה או בחלבה או בביעי וחלב לכל המצטרך ועל זה שכרוהו עצמם הזוג מתחלה וכל זמן שלא הדר' בהו תעשה מלאכתה כראוי ואפי' למאן דחש בגרושה אע"ג שנותן לה שכרה היינו משום שלא נשכרת ברצונה וגם כשתנשא לבעל יאמר הבעל לא בעינא שכירותך. אבל אשה שיש לה בעל והוא מסכים שתשכיר עצמה למינקת מפני דוחקם כנהוג אי לאו משום חששא דהדר' בהו ליכא למיחש לשמא תתעבר דאי נמי תתעבר ימסמס לי' בביעי וחלב ולא תבוש לתבוע כשם שאינה בושה לתבוע שכירותה ובבית מאיר נדחק לחלק באופן אחר: ונ"ל שזה שדקדק הרא"ש בלשונו אשה שדדי' צמקו כו' ושכרה לו מינקת כו' ומ"ט לא כ' נתנה בנה למינקת ואמר שכרה לו מינקת ומ"ט שינה לשון הש"ס אלא לרמז לן הנ"ל דבעי' שכרתו בשכר דאז אפי' מינסבא לבעל לא איכפת דבשכרה תמסמס לי' ביעא וחלבא משא"כ כשמינקת בחנם: ואתון לא תסברוהו כו'. יש לדקדק איך מדמה גזירת חכמי' שגזרו בהבחנה לגזירת מינקת ואין לדמות אהדדי. ונ"ל לפי דקיי"ל דר"מ ס"ל עשו חכמים חזוק יותר משל תורה ע' תוס' לעיל נ"ו ע"ב ד"ה הא וכו'. וגזירת הבחנה הוא קרוב לדאורייתא שמא ישא אח אחותו א"כ כ"ש במינקת דרבנן שיעשו חיזוק ושפיר פריך וא"כ לר"נ דס"ל טעם הבחנה משום דכתי' לזרעך אחריך וידוע שהוא אסמכתא ועיקר טעמא כפירש"י שם שאין שכינה שורה אלא על הוודאים ולא על הספיקות והוא רק תוספת קדושה ועב"ש רס"י י"ג א"כ בודאי אין לדמות גזירות חכמי' אהדדי. וזה נ"ל טעם הפוסקי' דס"ל הא דשרי ר"נ לדבי ר"ג לאו הילכתא היא וס"ל משו"ה השמיטוהו הרי"ף ורמב"ם. וטעמא בעי מ"ט למדחי' מהילכתא ולהנ"ל ניחא דס"ל למאי דקיי"ל דגזירת ר"מ בהבחנה הא אטו הא שייך נמי במינקת אסור נמי בדבי ר"ג דאיכא למיגזר הא אטו הא ור"נ לטעמי' לא גזר דאין ללמוד מגזירת ר"מ בהבחנה לגזירתו במינקת ולא בחדא מחתא מחתינהו. כנלע"ד ובנוב"י בזה אזיל בתר איפכא במ"כ: הלכה כר"מ בגזירותיו ע' תוס' ומהרש"א. והנה לא נעלם ממהרש"א דברי הרא"ש לחלק בין הפרקי' דברדופה איכא למיגזר הא אטו הא דאין היכר בין רדופה לשאינה רדופה משא"כ בין יש לה בן להניק לאין לה מינכר שפיר. אלא דק' מנ"ל לר"נ לחלק בכך ומי הגיד לנו דר"מ לא יגזור בכי האי גונא. מ"מ נלע"ד דהרא"ש נשמר מזה שכ' מלשון הברייתא דנקטה מניקה שמת בעלה משמע אי צמקה דדים קודם שמת בעלה דתו לא מיקרי מינקת שרי'. והנה ברייתא זו הוא דברי ר"מ כמבואר וקשה אמאי לא יגזור ר"מ אטו מי שלא צמקה אע"כ כיון שיש היכר בגופה תו לא גזרי' ולק"מ קו' מהרש"א: והלכתא מת מותר גמלתו אסור. כ' תוס' דר"ש התיר בגרושה ור"ת דחה מסוגי' דיבמות. והקשה בס' קרבן נתנאל להרא"ש דמתיר בצמקה דדי'. תקשי קו' ר"ת הא בס"ד טעמא משום דחסה אין לחלק בין צמקה ללא צמקה וה"ה במסקנא. ולפע"ד אין להוכיח מסקנא מהס"ד. וראייתו של ר"ת הכי הוא דהש"ס בעי למימר משום דחסא ודחי' רפוי'. והו"ל למימר הכי הא מעוברת דומי' דמינקת מה מינקת אלמנה אין גרושה לא אף מעוברת אלמנה אין גרושה לא ואי ס"ד משום דחסא מה לי אלמנה מה לי גרושה. ומדלא דחי הכי ש"מ גם במינקת אין סברא לחלק בין אלמנה לגרושה הכי הוא סברת ר"ת וא"כ לק"מ אהרא"ש אצמקה דלא שייך לומר מה מינקת צמקה לא. דצמקה לא מיקרי מינקת ואנן במעוברת ומינקת עסקי': והנה הרמב"ם פסק שם טעמא דדחסא. ולפע"ד בשנדקדק בלשון הש"ס סתם מעוברת למניקה קיימא מה לשון סתם מעוברת וכי איכא מעוברת דלאו הכי הוא. ותו כבר כרכר בנוב"י כמה כרכורי' מה עלה על דעת המקשן וכי לא ידע דמעוברת עתידה להיות מינקת. ורמב"ן ורשב"א הקשו שם בחי' יבמות אהש"ס דהו"ל למימר דטעמא דהבחנה נמי משום דלמא מיעברא ותהי' סופה להניק מכ"ש במעוברת גופה מה עלה על דעת המקשן. מיהו מ"ש שתמה בנוב"י על רמב"ן ורשב"א הא במתני' קתני נמי גר שנתגיירה אשתו עמו צריכה להמתין והתם לא שייך משום דלא ממסמסא לי' דהא איהו אבוה דהאי ינוקא נמי. לק"מ דס"ל לרמב"ן ורשב"א כיון דהורתו שלא בקדושה וכקטן שנולד ואיננו בנו לכל דבר חיישי' דניחא לי' לאב למידחי' הא מקמי' בנו שהורתו ולידתו בקדושה. ונפקא מיני' לפ"ז גר שנתגיירה אשתו עמו ואירע שלא נשאה ביהדות עד שהוכר עוברה לא ישאנה עד אחר כ"ד חדש אי לא דאיכא למיחש לפרצה ולקלקלה שתחזור האשה לסורה עי"ז. מ"מ נחזור להנ"ל דק' מה עלה על דעת המקשן בזה. ע"כ נ"ל דק' מה"ת לאסור מעוברת בהחליט הא אפשר שלא תניקהו כלל ומיד בימי עיבורה תזמין לו מינקת גם שתשבע עד"ר שלא תחזור בו ובפרט כשהיא עשירה והכניסה לו ב' שפחות וכדומה. ואינו דומה למת בעלה אחר שכבר התחילה להניק בחייו שאז היא בכלל גזירת חז"ל שגזרו על מינקת ולא פלוג רבנן אבל מעוברת מאן לימא לן שתכנס לכלל מינקת ע"כ הקשה מ"ט ורצה לומר משום דחסה דלא יחוס על עובר שאינו ממנו. ולא ניחא להש"ס בהא מה"ת לא יחוס אטו ברשיעי עסקינן ומשני משום דסתם מעוברת למניקה קיימא. ר"ל אפי' אם תזמין לו מינקת קודם נישואי'. מ"מ סתמא דמילתא האם תרחם ותניק בנה בעצמה ולבסוף כשתתעבר גם ממנו יצטרך לביעי וחלב ואינו רוצה שתתבזה בב"ד ע"כ טוב לו שיהי' נפל וסנדל במעי אמו ולא יצא לאויר העולם. ולא חייס עליו ושייך דחסה. ותירוץ דדחסה קיים במסקנא אלא דמסיק הטעם מ"ט לא יחוס עליו מפני שהוא חושב בנפשו הלא סתמא למינקת קיימא ויארע לי הפסד עי"ז ע"כ לא חייס. וצדקו דברי רמב"ם. וא"כ לפ"ז מבואר עכ"פ דבגרושה מעוברת נמי איכא למיחש משום האי דחסא אפי' למסקנא. וא"כ ממילא נימא מינקת דומי' דמעוברת דאין לחלק בין גרושה לאלמנה ודלא כהר"ש: ולכאורה יש לעיי' ברייתא דרדופה דחשיב כי רוכלא וחשיב מפלת מ"ט לא חשיב ילדה בן קיימא וצמקה דמשום מינקת ליכא ומשום הבחנה איכא ומיהו להר"ש איכא למימר שייר ושייר נמי גרושה. אלא לר"ת קשה. ולמסקנא דמת מותר דלא תחניק בנה א"כ שייר נמי מת בנה. אלא למר בר רב אשי קשה מאי שייר דהאי שייר וליחשב צמקה. וצ"ל כמ"ש בשב יעקב דצמקה איכא מיעוטא שהחלב חוזרת אלא דאזלי' בתר רובא. וא"כ ברייתא דרדופה דאתי' כר"מ דחייש למיעוטא הוה צמקה בכלל מינקת: אלא לפ"ז למסקנא דמת מותר קשה ליחשב מת בנה ומאי שייר דהאי שייר דהא צמקה לאו שיורא הוא. ולכאורה י"ל שייר דבי ריש גלותא. אלא למ"ש דרמב"ם השמיט הך דבי ר"ג דלאו הלכתא היא מכח הך ברייתא דרדופה גופה. וגם כתבתי מדפסק טעמא דדחסא ס"ל כר"ת דגרושה כאלמנה א"כ הדרא קו' לדוכתא מאי שייר דשייר מת בנה: ודע דנ"ל דר"מ ור"י וב"ש וב"ה לאו במציאות פליגי אלא רוב בנים סגי להו בי"ח חדש ור"מ חייש למיעוטא דבעי כ"ד חדש. וכן רוב נשים לא מיעכרה חלבה עד ג' חדשים ומיהו מיעוטא איכא דלפי שעה מרגישה ומשו"ה הקילו כמה אמוראים והורו לקולא דלא ליזול בתר מיעוטא. אמנם רב ושמואל ס"ל שלהי יומא אין הולכי' בפיקוח נפש אחר הרוב משו"ה מחמרי הכא אפי' בתרי רובא דלא לינסבה עד אחר כ"ד חדש וניחש למיעוט וולדו' שצריכי' כ"ד חדש ולמיעוט נשים דמיעכר חלבא מיד. ובירושלמי דשמעתין ר"ל הורה לי"ח חדש וצם ההוא יומא ר"ל חזר וקבל להתענות אותו היום על שגגת הוראתו ע"ש: ונראה הואיל והי' חשש רחוק וחז"ל חשו לזה משום פ"נ משו"ה הוצרכו להחמיר בגמלתו וכדומה דאל"כ יהי' ההפסד רב על תיקונם כי אילולי תקנתם לא היתה גומלת בנה ואפי' הי' ניסת לבעל מ"מ מיעוטא דלא שכיחא הוא שיארע שתתעבר ואם תתעבר ימסמס בביעי וחלב ובשגם להחמיר כל כך להמתין כ"ד חדש שלימי' נמצא ההפסד לא שכיח ועכשיו שתקנו שכיחא הזיקא שכל א' תגמול בנה. או לא תתן דד לתוך פיו כלל כדי שיתירוה כאשר שכיחי בעו"ה מהגס לבם בהוראה שרגילי' להקל והרגילו הדבר בפי נשים ועמי הארץ שאם לא תתן דד לתוך פיו יתירוה להנשא. ונמצא תקנת חז"ל גרמה הפסד להתינוק ח"ו. ועפ"י בק"א דשמעתין קילל מיתה ועוני וע' תוס' סוטה כ"ו ע"א ד"ה לא ישא כו' מייתי בשם ירושלמי קרא בשדה יתומים אל תבוא. ר"ל כמו בשדה יתומים בשי"ן ימין: והנה סיפא דקרא כי ה' יריב ריבם. ובסוף ס' תפארת למשה שהמורה להקל בזה יקבל עונש האמור שם. ומימי לא יצאה מידי הוראה להקל חוץ מה שהתרתי לישא בשנה מעוברת בשבוע אחרונה של חדש כ"ה. דודאי טעמא בעי אי סגי לתינוק א' בכ"ד חדש מה"ת נימא שזה צריך כ"ה חדשי' ועיי' בתה"ד איך החמיר מאוד בחדש האחרון הזה ולא מלאו לבו להקל וטעמא בעי הלא לר"א הוא כיונק שקץ בזה החדש לכאורה. ואיך לר' יהושע תהי' אסורה להנשא. והנה בשיטה מקובצת מייתי בשם רש"י מהדורא קמא בשם מדרש לא תבש"ל גדי. כמנין תבש"ל ימי' דהיינו ב' פעמים שס"ה תש"ל ימי' מלבד יום שמת ויום שנתארסה. ובב"י מייתי לי' בשם הגה' מיי' ותמה עליו הא בשני חדשי לבנה סגי שהוא רק שנ"ד ימי' וחסרו י"א ימי' או כ"א ר"ד ע"ש. ונ"ל דהפסוק לא תבשל מיירי מטבעי האנושי צריך ב' שני' של חמה שהוא ב"פ שס"ה אלא משנתנה התורה וצוה הקב"ה למנות ימות הלבנה ודרשי' חדשי השנה חדשי' אתה מונה לשנה ולא ימי' כבפ"ק דמגלה ומפני זה אין חוששי' לי"א ימים יתירים. הטבע משועבד לתורה וסגי לתינוק בשני חדשי לבנה הקצרי'. והקב"ה מסייע ע"י להוסיף כח לילדי העברים דתסגי להם בשנים של שנ"ד ימי' וכדכתיב לאל גומר עלי. אך אם באמת עברו את השנה ולית כאן לאל גומר עלי ע"כ צריכי' לו חדש עיבור מצד הטבע וא"ש דעת המחמירי' דבעי' גם חדש העיבור לתינוק. אך כל זה כ"ב ימי' מחדש העיבור להשלים מנין תבש"ל אך שמנה ימי' האחרוני' מאותו החדש לאחר מנין תבשל הם יתירי'. מה תאמר לאל גומר עלי כיון שב"ד הוסיפו חדש על השנה גם משמי' הסכימו ז"א. בשלמא להוסיף כח לילדי העברים בשנים קצרי' של שני הלבנה אמרי'. אבל להתיש כחם ח"ו שיהיו צריכי' להניק שמנה ימי' יותר משום לאל גומר עלי זה לא נאמר. וכהאי גונא איתא ביבמות ס' ע"ב גבי אנשי יבש גלעד לרצון להם לפני ה' כתי' ע"ש: ועכ"פ לא יעשה מעשה עד שיעיין בתשו' שבסוף ספר בית מאיר סי' ה' שדבריו ממקור מים חיים הם נובעי' ואין בתורתו דופי. וההוא אמר שם כי עיקר יסוד מעוברת ומינקת הוא מטעם מערופי' ופסקי לחיותא דהאי תינוק אלא שמחמירי בי' חכמי' טפי משום דאית בי' סכנת נפשות עיי' עליו כי דבריו שם מתקו מדבש: והנה בשמעתין מדמה ש"ס גזירת מינקת לגזירת הבחנה דברייתא דרדופה מיירי בהבחנה. והנה בתוס' דסוטה כ"ד ע"א ד"ה ושאר כו' פשיטא להו דהבחנה קיל ואגב אפרש כוונתם דבתחלה הוקשה להם סיפא למה לי למתני שאר כל הנשים או שותות כו' פשיטא וע"ז אמר רבי דסיפא אתאן לעבר ונשא בימי הבחנה דמודה ר"מ דמותרת לחזור לו. ותו כתבו דלרבנן נמי א"ש דנפקא מיני' באשת כהן דיוציא ולא יחזיר עולמית אפי' לרבנן ואינן שותות משום שאינה ראוי לו. וקמ"ל סיפא דהבחנה דקיל אינו מוציא בגט והוי ראוי לו ושותות: ועיין יבמות ל"ו ע"ב שיטת הר"י מאורליינש שבתוס' שם דקידש בתוך ימי הבחנה חמירא ובעי גט משא"כ בתוך כ"ד חדש למניקה נ"ל דלא פליג אתוס' סוטה הנ"ל די"ל בקידש ולא כנס עדיין חמירא ימי הבחנה משום דלא שייך מה דהוה הוה דהא עדיין לא עשה מעשה דכניסה. משא"כ בכנס חמירא ימי הנקה מימי הבחנה דהתם מה דהוה הוה. ומיהו לרמב"ם לעולם קילא ימי הבחנה דבין קידש ובין כנס אינו מוציא בגט משא"כ בימי מניקה בכנס מיהת מוציא בגט אבל בקידש לעולם אינו מוציא בגט ע"ש: וצ"ע ליישב ש"ס דיבמות עפ"י דרך תוס' סוטה הנ"ל. מאי אמר רבא ר"מ ור"א אמרו דבר אחד דלמא ע"כ לא אמר ר"מ התם אלא במינקת אבל במייבם מעוברת והפילה מה דהוה הוה לא אמר דזה דומה להבחנה. מיהו לזו י"ל דרבא ס"ל דבדאוריי' מה דהוה הוה דומה לדרבנן שעדיין האיסור לפנינו. ויש לדמות יבום דאורייתא למינקת דרבנן בנחיתת דרגא. משא"כ הבחנה דתרויי' לריעותא שהוא דרבנן והאיסור כבר עבר ומה דהוה הוה וא"ש. אבל אביי דדחי דר"מ ס"ל עשו חזוק לדרבנן יותר משל תורה. א"כ כיון דלר"א בשל תורה קנסו אע"ג דמה דהוה הוה ה"ה וכ"ש לר"מ בהבחנה דרבנן ודלא כתוס' סוטה וצ"ע: +
פני יהושעבגמרא אמר ר' נתן בר יוסף הן הן דברי ב"ש כו' שב"ש אומרים כ"ד חודש וב"ה אומרים י"ח חדש כו' נ"ל דעיקר פלוגתא דב"ש וב"ה לא איירי לענין איסור נשואי המניקה אלא לענין שיעור עיקר יניקת הולד דמיירי בפ' מי שאחזו וכן נראה כאן מלשון רש"י ז"ל בד"ה י"ח חדש ולפ"ז א"ש הא דקאמר רשב"ג אני אכריע לדברי האומר כ"ד חדש מותרת לינשא בכ"א חדש פירוש דלדברי האומר כ"ד חדש היינו לב"ש מותרת לינשא בכ"א ולדברי האומר י"ח חדש היינו ב"ה דאומר דתחילת זמן הנקת הולד אין צורך יותר א"כ מותרת לינשא בט"ו חדש לפי שאין החלב נעכר כו' כן נראה לי וק"ל: שם וא"ל רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא כו' ואמר רב נחמן הלכה כר"מ בגזירותיו. לכאורה יש לתמוה מאי פסיקא ליה לדמות מניקה לאיסור הבחנה לומר דגזר ר"מ נמי כה"ג במניקה אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו לכולהו איסורי דרבנן לומר דבכולהו גזר רבי מאיר הא אטו הא ולא פלוג רבנן ובכמה מקומות בלי מספר מצינן שלא השוה ר"מ מידותיו בגזירותיו אלא היכא שנראה לו לגזור ומכ"ש דקשה טפי לשיטת התוס' בד"ה ואמר רב נתמן דעיקר הגזירה הכא במניקה לאו משום דגזרינן האי אטו האי אלא דגזרינן שמא תגמלנו ושמא תמיתנו וא"כ מאי מייתי מהא דאמר ר"נ הלכה כר"מ בגזירותיו דמאן יימר דגזר ר"מ כה"ג כיון דלא דמי כלל לגזירת ר"מ בהבחנה. ונלע"ד ליישב דודאי מדר"מ גופא מוכח לה דקאמר לעיל בברייתא מניקה שמת בעלה הרי זו לא תתארס ולא תנשא עד כ"ד חדש אלמא דגזר אירוסין אטו נשואין דומיא דהבחנה ומדקאמר נמי בהאי לישנא ולא קאמר אסור לישא מינקת חברו עד כ"ד חדש אע"כ דאי הוי תני לה בהאי לישנא הוי משמע דליכא איסורא אלא לישא אותה בעודה מניקה משא"כ במת או גמלתו או שנתנה למניקה שרי מש"ה קתני לה בהאי לישנא דמניקה שמת בעלה הרי זה לא תינשא עד כ"ד חדש דמשמע דמילתא דפסיקא הוא דכל שהיתה מניקה בשעת מיתת בעלה אין לה שום תקנה להינשא בשום ענין תוך כ"ד חדש אלא דאכתי מצינן למימר דר"מ לטעמיה דגזר כה"ג בהבחנה משא"כ ר' יוסי דפליג היכא דלא שייך טעם האיסור שרי נמי הכא בגווני דברייתא דהכא דנותנת בנה למניקה ואתיא ברייתא כר' יוסי אהא מסיק דאפילו את"ל דשייך בהא פלוגתייהו אפ"ה הא אמר ר"נ הלכה כר"מ בגזירותיו וא"כ תקשי דר"נ אדר"נ גופא למאי דשמיע לכו דר"נ שרי לדבי ר"ג ע"י נתינה למניקה אע"כ דלאו הא בהא תליא אלא טעמא דר"מ מדקאמר מילתא דפסיקא משום דגזר בנתנה בנה למניקה שמא תחזור בה ובגמלתו שמא תגמלנו וא"כ לפי"ז פשיטא דהלכה כר"מ דאפילו ר' יוסי דפליג בגזירה דהבחנה אפשר דמודה בגזירה כהאי דמניקה ועוד דכולהו תנאי דברייתא דלעיל ר"י ורשב"ג משמע דמודו ליה בהא דאין לה היתר בשום ענין להינשא תוך זמן שקבעו חכמים כן נ"ל נכון ולולי פירוש התוס' היה נ"ל לפרש דר' פפי לא קאי אלא אעיקר מילתא דר' פפא ור' הונא בריה דר"י משמע להו מעיקרא דהא דר"נ שרי לדבי ר"ג ה"ה לאינש אחרינא דלא חיישינן כלל לדלמא הדרא בה המינקת ואהא קאמר רב פפי שפיר ואתון לא תסברוה מהא דתניא כו' ואמר ר"נ הלכה כר"מ בגזירותיו וא"כ קשיא דר"נ אדר"נ דהא ר"מ ודאי חייש וגזר דילמא הדרא בה דאל"כ אמאי קפסיק ותני הרי זו לא תנשא האיכא תקנתא אף לכתחילה שתתן בנה למינקת אע"כ דגזר דילמא הדרא בה וא"כ ע"כ הא דשרי ר"נ לדבי ר"ג היינו דוקא לר"ג דלא הדרא בה והשתא א"ש נמי הא דמסקינן והלכתא מת מותר גמלתו אסור והיינו לגמרי כר"מ דלא אשכחן לר"מ גופא דמדמה מינקת להבחנה אלא בנתנה בנה למניקה וגמלתו ודאי אשכחן לר"מ דגזר כדפרישית אבל במת הולד לא איירי ר"מ כלל כן נ"ל נכון בעזה"י ונתיישב' קושיית מהרש"א ז"ל גם מה שהקשו הפוסקים החולקים על שיטת התוספות ודוק היטב ועיין בסמוך: קונטרס אחרון קונטרס אחרון שם הרי שהיתה רדופה כו' או שהיתה עקרה וזקנה או איילונית וקטנה כו'. לכאורה מההיא ברייתא גופא נמי יש לדקדק דר"מ אוסר במניקה שנתנה בנה למינקת או גמלתו דאל"כ תיקשי אהא דר"מ קחשיב כל הנך פרטי ואמאי לא אשמעינן נמי דאפי' היכא שהיתה מעוברת וילדה אחר מיתת בעלה מיד דלא שייך כלל חששא דהבחנה אפ"ה אסורה להינשא עד ג' חדשים אפילו היכא דליכא איסורא דמינקת חברו כגון שנתנה למינקת או שמת הולד ובהאי ודאי הוי רבותא טפי דבכל הנך לא מינכרא מילתא וגזרינן האי אטו האי משא"כ בילדה אחר מיתת בעלה הכל יודעין דלא שייך טעמא דהבחנה ולא אתי לאחלופי באחרנייתא אלא ע"כ מדשייר ר' מאיר להאיך היינו משום דהא בלא"ה אסורה עד כ"ד חדש משום איסור מינקת דלא פלוג רבנן. ויותר יש לדקדק מדקתני המפלת לאחר מיתת בעלה משמע להדיא דבילדה ולד קיימא ומת אסורה בלא"ה משום מינקת חבירו. ואע"ג דהא מילתא סתרא למאי דפרישית בסמוך דר"מ מודה במת הולד דשרי לא נמנעתי לכותבו דמלאכת שמים היא ובתשובה הארכתי יותר ודו"ק: שם ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו. ולכאורה משמע דהא דר"נ אמר שמואל הלכה פסוקה היא דבכל מקום הלכה כר"מ בגזירותיו ומש"ה פסקו כן בכמה מקומות וקשיא לי בגווה הא אשכחן דר' יוחנן לית ליה האי כללא ובעירובין פ' מי שהוציאוהו דף מ"ו קפסיק רבי יוחנן בהאי דרדופה גופא כר' יוסי ונהי דביבמות פ' החולץ מסקינן דהדר ביה ר' יוחנן היינו משום דממתני' דכרמא הדר ביה אבל לא משום דהלכה כר"מ בגזירותיו ויש ליישב קצת דאדרבה ממאי דקאמר ר' יוחנן מעיקרא הלכה כר' יוסי בההיא דרדופה ואמאי איצטריך ר' יוחנן למיפסק הכי הא איהו גופא קאמר בפ' מי שהוציאוהו דכל היכא דפליגי ר"מ ור' יהודא הלכה כר"י כדמקשה הש"ס גופא בפ' מי שהוציאוהו אע"כ כדמסיק הש"ס התם דאיצטריך לאפוקי מהא דאמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו וא"כ פשטא דסוגייא משמע דר"י גופא אית ליה נמי הא דהלכה כר"מ בגזירותיו. אם לא היכא דאיתמר בהדיא להיפך והיינו דאיצטריך לאשמעינן ברדופה גופיה אע"ג דר"נ אהא אמרה כנ"ל. ובזה יש ליישב לשון המרדכי בשמעתין ואין להאריך יותר: בתוספות בד"ה והלכתא מת מותר כו' רבינו שמשון הזקן אומר דגרושה מותרת להינשא כו' עכ"ל. לכאורה משמע דהיינו באינו מכירה אבל כשהניקתו כבר והולד מכירה דכופין אותה להניק מפני הסכנה מודה רבינו שמשון דאסורה להינשא אלא שהפוסקים כתבו בשיטת רבינו שמשון דאפילו במכירה נמי מותרת כיון דלא מחייבא להניק מצד השעבוד אלא דהב"ד כופין אותה מפני הסכנה תו לא מתקרייא מינקת חברו ובאמת בלא"ה נ"ל דעיקר דברי רבינו שמשון לאו מהאי סברא לחוד אמרה אלא דלישנא דברייתא דלעיל משמע ליה הכי דקתני מניקה שמת בעלה ולא קתני סתמא לא ישא אדם מינקת חבירו אלמא דדוקא קאמר מת אבל נתגרשה שריא ורבינו שמשון לא בא אלא לפרש טעמא דמילתא לחלק בין אלמנה לגרושה ורבינו תם משמע ליה עיקר אידך ברייתא דהחולץ דקתני סתמא משמע ל"ש אלמנה ול"ש גרושה ולפ"ז ע"כ הא דקתני בברייתא דהכא מניקה שמת בעלה אפשר דמפרש לה ר"ת כדפרישית בסמוך לאשמעינן דאע"ג שאינה מניקה עכשיו כגון שנתנתו למינקת או שגמלתו אפ"ה אסור וכיון דאיצטריך למיתני בהאי לישנא משום האי רבותא נקיט לה במת בעלה דמיתה שכיח וגירושין לא שכיח ולא חששו להאריך כיון דבלא"ה כבר אשמעינן ר"מ גופא בברייתא דהחולץ דלא ישא מינקת חברו מדקתני סתמא משמע דל"ש אלמנה ול"ש גרושה ועוד אפשר דנקט ר' מאיר הכא מניקה שמת בעלה לאשמעי' שאם לא היתה מניקה בחיי בעלה כגון שגמלתו או נתנתו למינקת אפילו באלמנה מותרת כנ"ל לפי שיטת הסוברים דלרבינו שמשון לעולם מותרת אף במכירה ולר"ת לעולם אסורה אף באינו מכירה אלא דהר"ן ז"ל כתב דרבינו שמשון ז"ל לא התיר אלא באינו מכירה אבל במכירה מודה ע"ש ודו"ק: בא"ד ועוד דמפרש טעמא כו' ולמאי דהוה מפרש מעיקרא כו' עס"ה. מעודי נתקשו לי דברי ר"ת בזה דראיה זו איני מכיר דהא בכמה מקומות לאין מספר אשכחן בכולה שקלא וטריא דתלמודא שנשתנה הדין לפי הטעמים ולפי האוקימתות דגמרא ולא דייקינן בכה"ג ולכן רבים חולקים על ר"ת ז"ל בזה עיין בס' אמונת שמואל סי' ג' דף י"ד בשם רבי שמחה מלוצאטי. אמנם לענ"ד דברי ר"ת ז"ל בזה ברורים דלאו ממעוברת דייק למילתיה אלא ממניקה גופא דייק לה דכיון דלמאי דס"ד מעיקרא דטעמא דמעוברת משום דחסא וע"כ ל"ש אלמנה ל"ש גרושה א"כ מסתמא במינקת חברו נמי ל"ש אלמנה ל"ש גרושה דהא בחדא בבא וחדא לישנא נקיט לה א"כ מסתמא הוי סובר דבגרושה נמי אע"ג דלא משעבדא להניק אפ"ה אסורה ומהטעם שכתב הרא"ש ז"ל בפ' החולץ בשיטת ר"ת דנהי דלא משעבדה אפ"ה רוב גרושות נמי מניקות בניהם ועשו חכמים תקנה שלא יפרשו מלהניק או ימהרו לגמלן כדי למהר התירן להינשא ומש"ה אסורות להינשא וכיון דע"כ סברת המקשה היה כך א"כ להתרצן נמי דקאמר טעמא דמעוברת למניקה קיימי אע"ג דמצ"ל דהדר ביה מהאי סברא דבשניהם לא אסרו בגרושה כ"א באלמנה כדמשמע מבריי' דהכא כדפרישית ע"ז מסיק ר"ת דנהי דהדר ביה מטעמא דמעוברת אפ"ה מעיקר הדין והטעם לא הדר ביה דשייך לאסור אף בגרושה אע"ג דלא משעבדא כן נראה לי. אע"ג דבלשון התוספות כאן נראה דוחק לפרש כן מ"מ המעיין בלשון התוספות פ' החולץ יראה שר"ת נתכוון לראייה זו כן נ"ל ועיין בלשון מהרש"א ז"ל שכתב דטעמא דר"ת בגרושה דגזר גרושה אטו לא נתגרשה או אטו מכירה וא"כ דבריו סותרין למה שכתבו התוספות בדיבור הקודם דלא שייך למיגזר הכי ואישתמיטתיה למהרש"א ז"ל לשון הרא"ש ז"ל בפרק החולץ כמו שהבאתי דבריו בטעמא דר"ת: +
הפלאהשם ע"ב אמר רשב"ג אני אכריע וכו'. משמע דפליג אר' מאיר ור"י ור' נתן וסבירא ליה דב"ש וב"ה לא פליגי אלא בשיעור הנקה ולא בנשואין ואביי דהתיר לארוס אחר ט"ו חדש משום דר"מ ור"י הלכה כרבי יהודה. אף דלר"י צריך י"ח חדש היינו דבשיעור הנקה הלכה כר"י ובסברא דנשואין ס"ל כר' שמעון ב"ג. מיהו הא קשה לי לכאורה דסברת רשב"ג מוכרחת היא דהא פריך ביבמות דף מ"ב ע"ב אי הכי דידיה נמי ומשני דידיה ממסמס ליה בבצים וחלב ואס"ד דאיכא עכירת חלב בג' חדשים הראשונים קשה בדידיה נמי דהא לא מינכרא עובר עד אחר ג' חדשים ואפשר זהו באמת טעמא דר"מ דאינו סומך בדידיה נמי על מסמוס וס"ל דכל מניקה משמשת במוך היינו משום ג' חדשים הראשונים דלא מנכרא עוברה ואיכא למיחוש לעכירת חלב (וע"כ הא דאסורה לר"מ להנשא ולשמש במוך משום דלא התירו לכתחלה א"נ דהבעל האחר לא יחוש על זה אף דמסקינן שם ביבמות דלא חיישינן משום דחיה היינו להמית בידים אבל בכה"ג דיכול הולד להתקיים על ידי מסמוס אלא דחששו שתבוש לילך לבית דין לא חייש) אבל לר' יהודה קשה דלמה בעי י"ח חדש ולא סגי בט"ו כדברי רשב"ג דבג' חדשים הראשונים אין חילוק בין ולד דידיה לולד חבירו כיון דלא ידע דמעברא ואין לדחוק ולומר דלר' יהודה באמת בעינן שיעור הנקה כ"א חדש דהיינו י"ח חדש חוץ ג' חדשים הראשונים. זה אינו דהא אביי אמר ר"מ ור"י הלכה כר"י והתיר לאחר ט"ו חודש. וע"כ דשיעור הנקה לר"י י"ח חדש והיינו משום דשמעינן ליה לר"י במסכת גיטין דף ע"ה ע"ב במתנית' כמה מניקתו ר"י אומר י"ח חדש. והעיקר נראה דהטעם בזה דאף דס"ל לר' יהודה דיש עכירת החלב בג" חדשים הראשונים מ"מ אין חשש בדידיה דכיון שתראה שהחלב מזיק לולד תמסמס ליה וכן צ"ל דלא מצינו במניקה שהמתינה כ"ד חדש וניסת שתצטרך לגמול הולד קודם שתנשא משום שמא תתעבר ותעכר החלב אלא כיון דלאחר כ"ד חדש אין סכנה לגמלו א"כ אם תראה שמזיק לולד תגמלנו וה"נ בג" חדשים הראשונים בדידיה. ולפ"ז יש לומר דאף ר"מ מודה בזה והא דס"ל דמניקה משמשת במוך ואינו סומך על מסמוס משום דס"ל דמסמוס ג"כ איכא מיעוטא דאינו מועיל לר"מ דחייש למיעוטא וכ"ש במקום פיקוח נפש דאין הולכין אחר הרוב. ולהכי אמר לעיל דאם היה מכירה כופה ומניקתו אף דיכול למסמס לא סמכינן על זה אלא דרבנן ס"ל דמן השמים ירחמו בכל ד' נשים דאיכא חשש. ור"מ ל"ל הא. וק"ל: תוס' ד"ה אפילו ביעתא וכו'. וא"ת וכו'. כבר כתבתי מזה בחידושי מסכת ביצה. ובפשטות יש לומר דהכא מיירי שלא בדרך בישול דבל"ז הוא מדרבנן. ע"ש: בגמרא שאני ביה ר"ג וכו'. לכאורה היה נראה דמיירי בענין שמצד הדין אינה יכולה לחזור בה אף דקי"ל דפועל חוזר אפילו בחצי יום וכיון שהשכירה עצמה לזמן ה"ל כפועל. מ"מ במכירה דאמר לעיל דכופה את גרושתו להניק וה"ה במניקת אחרת כדאיתא באה"ע סימן פ"ב ס"ה בהג"ה וכ"ש בהשכירה עצמה ודאי דאינה יכולה לחזור דלא גרע מדבר האבד דכתב הרמ"א בח"מ סימן של"ג דמשרתת אצל בעה"ב הוי דבר האבד. ואפ"ה דוקא בריש גלותא דודאי לא הדרה בה מחמת אימה הא לאו הכי חיישינן שמא תחזור בה שלא כדין ולפ"ז משמע כדעת הרא"ש ומרדכי דאפילו נשבעה המינקת לא מהני כיון דבל"ז צ"ל שתחזור שלא כדין והטעם שאף שתוכל לתבעה הא ה"נ יכול לתבוע ליורשים ואפ"ה אמרינן ביבמות דף מ"ב דילמא בושה לבא לפני בית דין וה"נ במניקה והא דלא חששו יותר שמא תנשא המניקת עצמה דלא מצינו שאסורה למינקת בן אחר שלא תנשא צ"ל משום דהוא חששא רחוקה שמא תנשא המניקת ושמא תתעבר וכולי האי לא חיישינן. וק"ל: שם רב פפא ור"ה בריה דר"י סבור למעבד וכו'. לכאורה לפמ"ש הרא"ש בנתנה בנה למניקה בחיי בעלה מותרת להנשא המ"ל דהך ברייתא מיירי בהכי שנתנה בנה למניקה בחיי בעלה וצ"ל דדייק מלשון לינשא מיד דא"ל לשון מיד אחר מיתת בעלה דע"כ צריכה להמתין ג' חדשים ועל כרחך צריך לפרש לשון מיד שנתנה בנה למניקה והיינו ע"כ שכבר עברו ג" חדשים ממיתת בעלה. וק"ל תוס' ד"ה והילכתא וכו'. ועוד דאלמנה נמי לא משעבדא וכו'. נראה דטעם הר"ש הזקן דס"ל דאף דודאי כן הוא דכל שנתפייסה להנשא או תובעת כתובתה תו ל"ל מזוני ולא משעבדא מ"מ באמת תקנת חכמים היתה משום זה שכיון שאינה יכולה להנשא בשום אופן אף אם תתבע כתובתה או תאמר איני ניזונת ואיני עושה ממילא לא תתבע כתובתה כדי שתהיה לה מזוני וממילא תניקהו ולפ"ז נלענ"ד לתרץ קושית הב"ש על הר"ש הזקן דמאי מקשה מריש גלותא הא מסתמא עשירים היו וכשהכניסה לו שיעור שיכול לקנות שפחות פטורה ממלאכות ומהנקה ולפמ"ש יש לומר דכיון דטעם חז"ל היה דמשום שאסורה לינשא ממילא לא תתבע כתובתה בשביל שתזון א"כ יש לומר נמי דממילא היכא שהיה לה נדוניא כיון דקי"ל דמזונות בעיקר כתובה תליא ואף שגובה נדונייתה יש לה מזונות. א"כ שפיר תקנת חכמים כן הוא דכיון שתהיה אסורה להנשא מסתמא לא תניח ביד היורשים אלא כתובה ותתבע את נדוניתה ותתחייב בהנקה כיון שכבר גבתה מה שהכניסה לו ה"ל כאלו לא הכניסה ואפשר דקושית הב"ש הוא לפי גירסא שכתבו התוס' לקמן במצאה לו משלו נמי פטורה ממלאכות והנקה א"כ מסתמא היו בעליהן שמתו עשירים וקי"ל כר"י דעולה עמו אפילו לאחר מיתה (מיהו זה אינו מיכרח כ"כ כמו שכתב הב"ש שם). והנלענ"ד דראייתו של ר"ש הזקן הוא מדמקשה ביבמות דף מ"ב ותמתין חדש וכו' וכי מלו ג' חדשים לבדיקה ומשני אשה מחפה על עצמה כדי שיירש בנה בנכסי בעלה קשה ל"ל למימר כדי שירש ת"ל דכיון שתמצא מעוברת יצטרך בעלה לפרוש או לגרשה לכך תחפה עצמה כדי שלא יצטרך להפרישה או לגרשה אבל לסברת הר"ש הזקן א"ש דהוצרך לתירוץ זה משום גרושה דאינה משועבדת להניק וגם באלמנה יש לומר דכיון דבהיתר נישאת דלא חיישינן שמא היא מעוברת ותחזור ותתעבר. תדע דהא לא אמרינן הטעם שצריכה להמתין ג" חדשים משום זה שמא תמצא תוך ג' חדשים שמעוברת מבעל ראשון ותחזור ותתעבר לאחר שתלד ולד הראשון ויבא הולד לידי סכנה אלא דלכתחלה לא חיישינן כולי האי א"כ בהיתר נישאת ואפילו אם תמצא אח"כ מעוברת הא לא משעבדא ולא הוי בכלל מניקה כסברת הר"ש הזקן מיהו הא קשיא לי על שיטת הר"ש הזקן מהא דקאמר לעיל הן הן דברי ב"ש וב"ש הא ס"ל לעיל דאינה מחויבת להניק כדאיתא סוף דף נ"ט ואף שכתבנו לעיל דפלוגתא דב"ש וב"ה לא איירי בענין זמן נשואין אלא לענין הנקת והלד כדמשמע מדברי רשב"ג דאמר אני אכריע וכו'. מ"מ נראה דאף לרשב"ג עיקר פלוגתייהו לענין הנקה הוא אתשיל כדי שנדע זמן הנשואין דאף דנפקא מיניה נמי לענין אם פירש הולד מלהניק ג' ימים. דאחר זמן הנקה תו אינו חוזר א"נ לענין שאינה חוששת לוסתה אבל לא אתשיל ע"כ לענינים אלו דא"כ ליחשוב בעדיות גבי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. ותו קשיא לי דהא בר"פ אלמנה ניזונת מיבעיא להו ניזונת תנן או הניזונת וע"ש בתוס' דלפי המסקנא דוקא באנשי גליל מעשה ידיה ליורשים אבל באנשי יהודה דהברירה ביד היורשים פטורה ממעשה ידיה והנקה בכלל מעשה ידיה הוא ועיין בסימן צ"ה א"כ לשיטת הר"ש הזקן כל דיני מניקה אינם נוהגין ביהודה משום דלא משעבדא ורב אמר הכא דצריכה להמתין כ"ד חודש וס"ל בס"פ נערה הלכה כאנשי יהודה ודוחק גדול לומר דכל דברי רב הכא היינו למקום שנוהגין כאנשי גליל ובתשובה הארכתי מזה ודוק: שם ודגים קטנים וכו'. יש להבין בזה בפרשת בהעלותך דכתיב זכרנו את הדגה וגו' ואת הקישואין וגו' עיין בפירש"י וביומא דף ע"ה גבי את הקשואין דלא נשתנו לדברים אלו הוא משום דקשין למניקות ונראה דקאי גם זה הטעם על דגה דכתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם דהיינו דגים קטנים כדאיתא שם ביומא. חנם שהזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהם לא נשתנה הטעם לדגים קטנים מפני שקשין למינקת. וק"ל: מיהו קשה לי דגבי מן משמע שם שנשתנה לכל הטעמים חוץ מחמשה מינין דחשיב קרא ולא חשיב כמה מילי דחשיב הכא דקשין למינקת כגון כשות וחזיז. ונראה דבל"ז צריך להבין וכי משום המינקת לא היו אלו הטעמים אצל כולן והיה ראוי שלא יטעמו המניקות לבד אלו הטעמים ונראה דאמרינן ביומא שם כטעם לשד השמן שנמשל לשדים שהתינוק יונק וטעם בו כל טעמים ממאכל אמו. אף המן טעמו בו כל הטעמים. וכמו שדברים אלו קשים למינקת משום דעכרי חלבא. כן היה במן לכל אדם. והענין שדברים אלו טעמן פוגם בטעם היוצא מן המאכלים הטובים לגוף כמ"ש חז"ל למה נקראו קשואין שקשים לגוף. אלא שהם מועילים ובאים לעכל את הפסולת שבתוך המאכלים. ויש מהם שבאים לפני הסעודה כמו שפירש"י בברכות דף מ"ב שהיו אוכלים דגים לפרפרת שלפני הסעודה ובחדושי תורה כתבתי דזהו דכתיב את הדגה אשר נאכל לשון עתיד שמועיל להמשיך אח"כ המאכלים. אך כל זה לא היה צריך במן שלא היה בו פסולת המאכלים כי אם הטעמים שבהם שנבלע באיברים והיה נחמד למאכל כאשר העיד הכתוב עליו. א"כ לא היה במינין אלו תועלת. וממילא שהם מקלקלים ומעכרים הטעמים וזהו ענין עצמו שקשים למינקת גם כן כי החלב שהתינוק יונק בא מבירורים הטובים שבמאכל האם וא"צ לדברים אלו וממילא שהם מעכרים החלב וקשים לגוף התינוק. וז"ש כיון דהם קשים לתינוקות אצלינו. ממילא בדור המדבר היה קשה לכולם. וזהו בהנהו דמעכרי חלבא. אבל אותן דפסקי חלבא לא היה מפסידן במן אצל כל העולם. ואפשר המניקות באמת לא טעמו אלו. +
מראית העיןלאו משום דמיחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא. כתבו התוספות ונפקא מינה היכא שהרב מוחל על כבודו דשרי ואפ"ה אל יורה דלא מסתייעא מילתא הואיל ורבו אצלו עכ"ל. וכן כתב באגודה בשם ר"י. ומשמע דאם הרב מחל ואינו בעיר שרי ומסתייעא מילתא דהא כתבו התוספות הואיל ורבו אצלו: +
פתח עיניםתוס' ד"ה כי אפקירותא ונפקא מינה היכא שהרב מוחל על כבודו דשרי ואפ"ה אל יורה דלא מסתייעא מילתא הואיל ורבו אצלו עכ"ל. עתה נזדמן לידי ס' עיר בנימין וראיתי להרב ז"ל שכתב על דברי התוס' צ"ע מהוראת שמואל שהורה בפני עלי דשחיטה כשרה בזרים וזו הוראת אמת וגם עלי עצמו אמר מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה וכו' וצ"ע עכ"ל ואני בעניי מידי דברי במאמר ברכות בהוראת שמואל ודברי עלי הנזכר לפי דרכי באתי לכלל ישו"ב קושיא זו שהקשה הרב הנז' כאשר עיניך תחזינה משרים בספרי הקטן ראש דוד פ' תרומה בס"ד: +
שערי תורת בבל(ס סע"ב) רב פפא אמר אפי' קרא.—צ"ל: אפי' קורא*[כ"י מינכן: קירא.], כנוסח רש"י, דאילו קרא (היינו דלעת) כבר מנאו אביי. |