ושמע מינה כתובה של שניה שהיא בעלת חוב הויא מותר לבני הראשונה. ואף על גב דלא תקון כתובת בנין דכרין אלא אם כן יש שם מותר דינר על שתי הכתובות כי היכי דלא מיעקרא נחלה דאורייתא, כדתנן בפרק נערה (לעיל כתובות נב, ב) הני מילי כי מתו שתיהן בחייו דתרווייהו אתו בתורת כתובת בנין דכרין, אבל אחת בחייו ואחת במותו ושהשנייה נגבית בתורת חוב, דמצו אמרי בני הראשונה לבני השניה כתובת אמכון חוב הוא דהוה אבונא משעבד, ועלה דידן ועלייכו רמיא לפרוע חובת אבינו מירושה שנפלה לפני כולנו, והשתא גביתו לה מאמצע הירושה ולא מיעקרא הכא נחלה דאורייתא, הילכך כתובה זו נעשית כמותר לירושה, ושקלין בני הראשונה כתובת בנין ואף על גב דליכא שם מותר דינר לנחלה, דההוא חוב דפרע הוו להו נחלה דאורייתא, עד כאן.
ומסקנא: דכתובה נעשה מותר לחברתה, כלומר, ולעולם יש להן לבני ראשונה כתובת בנין דכרין, בין שיש בנכסים שיעור שתי כתובות בין שאינן מספיקין, מדאמרינן שמע מינה כתובה נעשה מותר וכו', ממאי מדלא קתני אם יש שם מותר דינר, ואי סלקא דעתך דעד שיהא בהן שיעור שתי כתובות לא שקלי ואף על גב דלא תני הכי בהדיא, מנא לך דלא בעינן מותר, דילמא לעולם אימא לך דבעינן, אלא דלא תני לה בהדיא כי היכי דלא תני דבעינן שיעור שתי כתובות, ואם איתא לא הוה שתיק גמרא מינה לפרש דבדאיכא שיעור שתי כתובות היא, כיון דהאי דינא כשיעור מצומצם איתיה דליכא יותר דינר ולא חסר, אלא ודאי משמע, דבין כך ובין כך נוטלין׀ (תלמידי הרשב"א בשטמ"ק בשם רבנו).

ושמע מינה דכתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי דאי סלקא דעתך טרפא ממשעבדי ליתו בני ראשונה וניטרפינהו לבני שניה. [כתב הרמב"ן ז"ל דמהא שמעינן שכל מי שאינו טורף מן הלקוחות אינו גובה מנכסים משועבדין למלוה בשטר, ונפקא מינה למלוה על פה מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת, דלמלוה בשטר יהבינן, למלוה ע"פ לא ונראה שאין זו שבכאן ראיה, ומדקיימא לן שעבודא דאורייתא מלוה על פה הקודמת נפרעת תחלה שהרי מן הדין טורפת, אלא דמשום דלית לה קלא חשו לפסידת לקוחות, שאין לומר כן במלוה בשטר, וזו שבכאן מקל וחומר הוא מביאה, דכיון דממשעבדי במלוה בשטר קתני מתניתין דלא טרפא כל שכן ואם תאמר מאי שנא כתובת בנין דכרין דלא טרפא ממשעבדי דמלוה בשטר טפי ממלוה על פה, איפשר משום דכתובת בנין דכרין אינה נגבית בתורת חוב אלא בתורת ירושה, וירושה אינה נוהגת אלא בנכסים בני חורין, ופירוש הדברים שמע מינה כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי משום דירתון תנן, דאי סלקא דעתך דיסבון תנן הא מלקוחות טרפא, מבני שניה לא כל שכן, הא מכל מקום מלוה על פה מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת אפשר דמלוה על פה קודמת בגובינא (מאירי בשם גדולי הדור).
ועוד סמכו דין זה מדאבעיא לן בר"פ אלמנה (צז, א) מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה, ואם איתא דמלוה על פה יש לה קדימה על מלוה בשטר וה"ה למזונות, א"כ לענין זה כתובה ומזונות כי הדדי נינהו והיכי סליק אדעתין דטורפת לכתובתה, וכי מי שיש לו על חבירו שני חובות היוצאים ביום אחד ומכר בית דין קרקע להגבות אחד מהם כלום יכול לטרפו בשביל האחר, והא אמרינן בפרקין (צא, ב) דאילו אמרו ליה דמי קטינא סלוקי סלקוה וכ"ש זו שמכרה לעצמה אלא ודאי הא דאיבעיא לן היינו משום דכיון דלמזונות מכרה הרי היא כאילו מכרה בשביל חוב מאוחר, ומשום הכי [איכא למימר] שטורפת אותו בשביל כתובתה שהיא כחוב מוקדם. ואף על גב דאסיקנא התם דלא דמ"מ אחריות דנפשה קבילה עילוה, אפילו הכי ממאי דאיבעיא לן למדנו דין זה. והרשב"א ז"ל דוחה ואומר דבמזונות הקלו ועשאום כאילו לא חל שעבודן מעיקרא, אלא כאילו בכל יום חל שעבוד מזונות אותו יום, ולפיכך מלוה בשטר שקדמה קודם הגעת זמן המזונות היא קודמת בגוביינא, מה שאין כן במלוה בעלמא (ר"ן על הרי"ף).
וכתב הרשב"א נ"ר דדוקא במקרקעי דאיכא דין קדימה, אבל במטלטלי אפילו מלוה בשטר, קודמת ומלוה על פה מאוחרת אם באו ליטרוף כאחד (לוקחין) [חולקין] בשוה, ואם קדם וגבה מלוה על פה מה שגבתא גבתא (שיטה להר"ן).

ש"מ אחת בחייו ואחת במותו יש לה כתובת בנין דיכרין פי' רש"י ז"ל דהוה ס"ד לומר דלא תקנו כתובה בנין דיכרין אלא כשימותו שניהם בחייו דהני והני אתו מכח כתובת בנין דכרין אלא [אחת בחייו ואחת במותו] מחזי להו לבני שני' כאלו הם זוכין יותר ברשות אביהם ואתי לאנצויי קמ"ל דלא.

מיקדם היא דקדמי פי' מפני שבאים בכח חוב אמן הא איכא אחריני נמי שקלי וש"מ כתוב' נעשיה מותר לחבירת' פי' דכי בעי מותר דינר לשניהם היכא דשתיהם בחייו וא' במותו הכתובה שגובין השנייה בתורת חוב נעשית מותר לאידך דטעמא מאי דבעי מותר דינר משום דלא מיעקרא נחלה דאורייתא והכא אין לנו נחלה גדולה מזו שהרי אלו ואלו תובעי' החוב שהוא מוטל על אביהם ועל נכסיו. ממאי מדלא קתני אם יש להם מותר דינר פי' דכיון דקתני שנייה ויורשי' קודמין ליורשי ראשונה משמע בדליכא אלא כתובה אחת הכי אית לן למידק עלה הא איכא טפי מכתובה אחת שקלי ולא בעינן מותר דינר דאי לא ה"ל למתנייה בהדי' ולקמן דחינן דדילמא ה"ק נמי שנייה ויורשיה קודמין כל היכא דליכא מותר דינר הא איכא מותר דינר שקלי ואע"ג דאחת בחייו ואחת במותו וי"א דאפי' למ"ד כתובה נעשית מותר לחברתה דוקא כשיש שם כדי שתיהם אבל אם היו ב' כתובות אלף ות"ק ואין שם אלא אלף ומאתיים אין כאן כתובה בנין דכרין וי"א דכל היכא דאיכ' כתובת השניי' אע"פ שאין בה תשלום הכתובה הראשונה שקלי לה בני הראשונ' דכיון דכי איכא שיעור דכולא כתובה דידהו שקלי אמאי לא שקלו כי איכא מקצת הא ודאי לא מסתב' ואנן כי דייקינן תסתיים דלא בעי מותר דינר היינו משום דמשמע לן הא איכא טפי מכתובה אחת שקלי דמנא לן למידק הא איכא שיעור שתיהן שקלי דהא תלמודא כוליה דווקא דידן אינו אלא משום דקודמין הוה משמע כשאין שם אלא כתוב' אחת (אבל מדדייק) [כדדייק] מרישא כשמתו שתיהם במותו כדפי' רש"י ז"ל וכן דעתי נוטה:

וש"מ כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי דאי ס"ד טרפא ממשעבדי ליתי בני הראשונה וטרפינהו מבני שני' יש למידין מכאן דכל שאינו טורף מנכסים משועבדים אינו טורף משעבוד מלוה בשטר קודם לגבות שכשם שאין מלוה על פה גובה מנכסי משועבדים כך אינה גובה ממה שהוא משועבד למלוה בשטר כך כתב הרי"ף ז"ל בתשובה אבל רבינו האיי גאון בתשובותיו דמלוה ע"פ קודמת לגבות ונראין דבריו ז"ל דכיון דקי"ל דשעבודא דאורייתא והא דהכא שאני דאדרבה בכל דכן ילפינן דכיון דכתובה ראשונה שקודמת לא טרפה משיעבוד כתובה השנייה המאוחרת ואף על גב דטרפה מינה מלוה ע"פ מכלל דסבירא לן דיירתן תנן וכ"ש שאינה טורפת מנכסים משועבדים וכבר כתבתי בפ' גט פשוט בס"ד ומרן הר"א הלוי ז"ל סובר כדברי ר' האיי ז"ל:

והכא בכתוב' נעשי' מותר לחבירתה וה"ה לב"ח קמפלגי פי' כגון שמתו שתיהן בחייו ויש כאן כדי שתיהן וגם מותר דינר אלא שהוא משועבד לב"ח ומסברא בעלמא קאמר דה"ה דפליגי בב"ח ולא תהוי ראייה מהא מתניתין:

מ"ס כתובה נעשית מותר לחבירתה פי' רש"י ז"ל דהכא ודאי ליכא מותר דינר דקתני תטלו כתובת אמכם וצאו ואי דאיכא נחלה יותר על שתי כתובות מאי לאו דקאמר להו והא אית למשקל באותו מותר.

ואמינא להו אנא בכי האי גוונא כ"ע לא פליגי דהוה מותר כי פליגי בכתובה פי' רש"י ז"ל בן ננס סבר הרי הוא כחוב ונעשית מותר ור"ע סבר אינו כשטר חוב לפי שיכולה בני שנייה לומר אנו הם המוציא' ש"ח והנפרעים ואין כאן עלינו מצות פריעת ב"ח ונמצא שאין כאן נחלה דאוריית' וי"מ דס"ל דבחוב הוא דאיכא מצוה אבל בכתובה לא חשיבא מצוה ואין כאן ירושה והראשון יותר נכון:

מאי כבר קפצה ופי' דהאי לישנא משמע שאין כאן כתובת בנין דכרין כלל בשום צד לפי כשמת הוא קודם לשנייה קפצה מכאן ולהבא כתובת בנין דכרין:

ואחת בחייו ואחת במותו (תנא להדיא) [קא מיפלגי והני תנאי כי האי תנאי] דתניא נשא את האחת [כו'] באין בני השניי' זו לאחר מיתה ונוטלי' כתובת אמן ואם לאו חולקין בשוה פי' רש"י ז"ל דהשתא קס"ד דבאין בניה של זו אבני שניי' קאי והכי קאמר באים בנו שניי' שהיא ב"ח ונוטלי' כתובת אמן ואי לאו חולקין בשוה אבל לבני ראשונה אין כאן כתובה דקסבר אחת בחייו ואחת במותו אין להם כתובת בנין דכרין אלא חולקין בשוה את המותר על כתובת השניי' וכי קאמרינן במסקנ' ואיפוך אמרי' דהא באין בניה של זו דקאמר ת"ק אבני ראשונה קאי דשקלי כתובת בנין דכרין ואתא ר"ש לומר אם יש מותר דינר שם ממקרקע ובני חרי שקלי ואי לא לא שקלי ולפי שיטה זו משמע דלא גריס רש"י ז"ל בדברי ת"ק באים בניה של זו שלאחר מיתה ונוטלים כתובת אמן דא"כ איך אפשר לומר דאבני ראשונה קאי בשום צד אלא גורס כגרסת מקצת ספרים שכתב בהם בניה של זו ולאחר מיתה ונוטלת כתיבת אמן ואין פי' רבינו נראה לרבותי' בעלי התוספת דאשכחן ברובא דנסחאי דגרסי ר"ח ז"ל באם בניה של זו שלאחר מיתה וגם לאידך גירסא קשה מה הוצרך לומר לאחר מיתה פשיטא שאין כתובה נגבית אלא לאחר מיתה לכך פי' ר"ח ז"ל דלעולם הא דקתני בניה של זו אבני שנייה קאי וה"ק במסקנ' איפוך הסברות דתנא קמא לקולא ור' שמעון לחומרא וה"ק ת"ק באים בניה של שנייה ונוטלות כתובת אמן דממ"נ בני הראשונ' אם שם מותר ואפי' מטלטלין ואפי' משועבדים נוטלין ואם לאו אין נוטלין ואתא ר"ש ואמר אם יש שם מותר דינר ושיהא חשוב דהיינו מקרקעי ובני חרי אלו נוטלין כתיבת אמן ואם לאו חולקין בשוה:

זה שסובר שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה גבה יראה הטעם מפני שסובר שעבודא לאו דאוריתא ומן הדין אף מלוה בשטר אינה גובה אלא מבני חרי מטעם מצוה לפרוע ולא אמרו בשטר שגובה ממשעבדי אלא שלא תנעול דלת בפני לוים וזה אינו טעם אלא ללקוחות אבל לענין בני חורין אף המאוחר שגבה גבה ומאן דאמר לא גבה סובר שיעבודא דאוריתא או שלא לחלוק במשועבדין ומכל מקום בבעלי חוב שבעל פה אין להם קדימה ומלוה על פה ומלוה בשטר של שטר קודמת אפילו במאוחר שכשם שאין מלוה על פה טורפת ממשעבדי כך אינה גובה מנכסים המשועבדים למלוה בשטר וזהו שאמרו בסוגיא זו דאי סלקא דעתך טרפא ממשעבדי ניטרפינהו בני ראשונה לבני שניה דהא כתבתיהו קדמא אלא דלא טרפא וכן נמי לא גביין לה מקמי דליפרעו יורשי שניה שכל חוב שאינו טורף ממשעבדי אינו גובה במקום מלוה בשטר שמלוה בשטר הרי היא כלקוחות ואע"פ שגאוני הראשונים כתבו דהואיל ושיעבודא דאוריתא כל שבבני חורין מלוה על פה הקודמת בזמן קודמת לגוביינא כבר מיחו בה אחרוניהם הרבה ואף גדולי הפוסקים כתבוה כדברינו בתשובת שאלה אלא שלגדולי הדור ראיתי שחלקו בה לומר שאין זו שבכאן ראיה ומדקיימא לן שיעבודא דאוריתא מלוה על פה הקודמת נפרעת תחלה שהרי מן הדין טורפת אלא דמשום דלית לה קלא חשו לפסידת לקוחות שאין לומר כן במלוה בשטר וזו שבכאן מקל וחומר הוא מביאה דכיון דממשעבדי דמלוה בשטר קתני מתניתין דלא טרפא כל שכן מלקוחות ואם תאמר מאי שנא כתובת בנין דכרין דלא טרפא ממשעבדי דמלוה בשטר טפי ממלוה על פה איפשר משום דכתובת בנין דכרין אינה נגבית בתורת חוב אלא בתורת ירשה וירשה אינה נוהגת אלא בנכסים בני חורין ופירוש הדברים שמע מינה כתבת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי משום דירתון תנן דאי סלקא דעתך דיסבון תנן הא מלקוחות טרפא מבני שניה לא כל שכן הא מכל מקום מלוה על פה מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת אפשר דמלוה על פה קודמת בגובינא:

ודייקי' ש"מ ג' ש"מ א' בחייו וא' במותו י"ל כתובת בנין דכרין ולא חיישי' לאנצויי ממאי מדקתני ב' ויורשיה קודמים ליורשי הא' מיקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי פי' מדקתני קודמים ש"מ דאי איכא תו נכסים שקילי יורשי הא' כתובת אמן ולא פלגי בני ב' בהדייהו מכח ירושת אביהן וש"מ א' מתה בחייו וא' מתה במותו יש לבני הא' כבנ"ד ול"א כי תקון רבנן בנ"ד היכא דמתו שתיהן בחייו וכתובה הא' מרובה משל חברתה אלו נוטלין כ"א וא"נ כתובת אמן והשאר חולקין בשוה דהשתא אתו תרוייהו בתורת בנ"ד שהוא ירושת האב דלא אתו לאנצויי אבל א' בחייו וא' במותו דיורשי ב' באין על כתובת אמן ולא מאביהן באה להן ובני הא' באין ליטול חלק יתר מכח ירוש' האב דהא ירתון תנן לא שקילי דילמא אתי לאנצויי ולומר לא תטלו בירושת אבינו יותר ממנו הא לא אמרי'. וש"מ כתובה נעשה מותר לחברתה מדלא קתני אם יש שם מותר דינר ב' ויורשי' קודמים. פי' אע"ג דלא תקון רבנן כבנ"ד אא"כ יש מותר דינר על ב' הכתובות כי היכי דלא מיעקרא נ"ד כדתנן לקמן בפירקן ה"מ כי מתו שתיהן בחייו תרוייהו אתו בתורת בנ"ד אבל א' בחייו וא' במותו שהב' שנגבת בתורת חוב אין לך ירושה גדולה מזו ולא מיעקרא נ"ד שכשמת נפלו נכסי קמי' יורשים וכשיצא שטר חוב על אביהן אלו ואלו עושין מצוה לפרוע חוב אביהן והיא היא ירושתו לפיכך כתובה זו נעשה מותר לחברתה לירושה וגובין בני הא' בתורת בנ"ד. וש"מ כתובת בנ"ד לא טרפא ממשעבדי דאי ס"ד טרפ' ממשעבדי ליתי בני הא' וליטרפו לבני ב' ואסיקנא.

שמע מינה כתובה נעשית מות' לחברתה ממאי מדלא קתני אם יש שם מות' דינר מדתנא לישנא דאיכא למידק מיניה מקדם הו' דקדמי הא איכא שקלי, ושבקה הכי סתם מכלל דניחא לי' לתנא דתידוק מינה דהא איכא שקלי לעולם ואע"ג דליכא מותר דינר. ורב אשי דחי' דילמא לעולם אין כתובה נעשית מותר לחברתה והכא הוא דאיכא מותר. כלומר ולא תידוק מינה הכי כדקאמרת מדשבקה סתם אלא מקדם הוא דקדמי הא איכא בכדי דחזי להו למישקל שקלי. ושמע מינה כתוב' בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי דאי ס"ד טרפ' ממשעבדי ניתו בני ראשונה ליטרפינהו לבני שניה. ומה' איכא למשמע מינה דכל מאי דלא טריף מלקוחות לא טריף נמי ממאי דטרי' מלקוחות כי הכא דלא טרפא כתוב' בנין דכרין לכתובה. הילכך מלוה על פה ומלוה בשט' ונכסי' בני חורין ואפי' מלוה על פה מוקדמת מלוה בשטר קודמת לה שאין למלוה על פה הדין קדימ' כלל. ואם שתיהן מלוה על פה ואחת מהן מיקדמת ובאו שתיהן לטרוף כאח' חולקין בשוה קדם אחד מהן וגבה מה שגבה גבה. מלוה על פה ומלוה בשטר אפי' מלוה ע"פ קודמות מלוה בשטר גובה הכל בא מלוה ע"פ וגבה מה שגבה לא גבה. בד"א בנכסים שיש להן אחריות אבל בנכסים שאין להן אחריות אפי' מלוה ע"פ ומלוה בשטר קודמת באו שניהם כאחד חולקין. בא מלוה ע"פ וגבה מה שגבה גבה שאין דין קדימ' למטלטלין וכן מוכח בפ' אלמנה ניזונת כדבעינן למימר קמן:

הא איכא שקלי יש לפרש דדייק הכין מדקתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה ולא קצר ותני שניה ויורשיה קודמין דהא ודאי על יורשי הראשונה קאי דהא קתני ברישא מי שהיה נשוי שתי נשים וכו'. הראשונה קודמת לשניה וכו' ועלה נמי קתני בסיפא שניה ויורשיה קודמין ולמה לי למתני ליורשי הראשונה אלא ודאי משמע דהא איכא שקלי ומ"ה תני ליורשי הראשונה והא דתנן בן קודם לבת היינו משום דסדר נחלות הוא מונה ואזיל לכך הוצרך להאריך למתני לבת ושוב תני בת קודמת לאחין וליתא להאי פירושא דמדדחי רב אשי ומאי קודמין לנחלה משמע דמלישנא דקודמין קא דייק. ונראה לפרש דאיברא ודאי דזמנין תני לשון קודמין ומשמע לגמרי דאין לאחרת כלום לעולם בין איכא בין ליכא כדתנן הבן קודם לבת ומיהו הכא במתני' כיון דקא מסיים ליורשי הראשונה דמשמע דקא ירתי לה ע"כ לשון קודמת משמע דמקדם הוא דקדמי אי איכא שקלי ומתרוייהו קא דייק מלישנא דקודמין ולשון ליורשי ראשונה ורב אשי דחי לתרוייהו כדאיתא בגמרא. כך היה נראה לפרש. אבל התוספות ז"ל לא פירשו כן אלא מלישנא דקודמין בלחוד קא דייק דהוה ליה למימר שניה ויורשיה נוטלין ולא יורשי הראשונה וקשיא להו מהא דתנן הבן קודם לבת ותירצו דהיכא דאיכא למטעי מדקתני ליורשי הראשונה הוה ליה למידק וכדפרישנא כנ"ל: וש"מ כתובה נעשית מותר לחברתה פי' דכי בעינן מותר דינר על שתיהן היכא דשתיהן בחייו אבל השתא דאחת בחייו ואחת במותו הכתובה שגובין בני השניה בתורת חוב נעשית מותר לאידך דטעמא מאי בעינן מותר דינר משום דלאו מיעקרא נחלה דאורייתא והכא אין לך נחלה גדולה מזו שהרי אלו ואלו פורעין החוב שהיה מוטל על אביהם ועל נכסיו. לשון הריטב"א ז"ל וכן פירש רש"י במהדורא קמא.וש"מ כתובה של שנייה שהיא בעלת חוב הויא מותר לבני הראשונה ואע"ג דלא תקון כתובת בנין דכרין אלא אם כן יש שם מותר דינר על שתי הכתובות כי היכי דלא מיעקרא נחלה דאורייתא כדתנן בפרק נערה הני מילי כי מתו שתיהן בחייו דתרווייהו אתו בתורת כתובת בנין דכרין אבל אחת בחייו ואחת במותו ושהשניי' נגבית בתורת חוב דמצו אמרי בני הראשונה לבני השניה כתובת אמכון חוב הוא דהוה אבונא משעבד ועלה דידן ועלייכו רמיא לפרוע חובת אבינו מירושה שנפלה לפני כולנו והשתא גביתו לה מאמצע הירושה ולא מיעקרא הכא נחלה דאורייתא הילכך כתובה זו נעשית כמותר לירושה ושקלין בני הראשונה כתובת בנין דכרין ואע"ג דליכא שם מותר דינר לנחלה דההוא חוב דפרע הוו להו נחלה דאורייתא ע"כ:

ומסקנא דכתובה נעשה מותר לחברתה כלומר ולעולם יש להן לבני ראשונה כתובת בנין דכרין בין שיש בנכסים שיעור שתי כתובות בין שאינן מספיקין מדאמרינן ש"מ כתובה נעשה מותר וכו'. ממאי מדלא קתני אם יש שם מותר דינר ואי ס"ד דעד שיהא בהן שיעור שתי כתובות לא שקלי ואע"ג דלא תני הכי בהדיא מנא לך דלא בעינן מותר דילמ' לעולם אימא לך דבעי' אלא דלא תני לה בהדיא כי היכי דלא תני דבעי' שיעור שתי כתובות ואם איתא לא הוה שתיק גמרא מינה לפרש דבדאיכא שיעור שתי כתובות היא כיון דהאי דינא בשיעור מצומצם איתיה דליכא יותר דינר ולא חסר אלא ודאי משמע דבין כך ובין כך נוטלין. רבי' נר"ו. תלמידי הרשב"א ז"ל:
מדלא קתני אם יש שם מותר דינר כתבו בתוספות ואע"ג דלא הוה קאי אלא אדיוקא דהא איכא שקלי הוה ליה למתנייה. ולשיטתנו ניחא דכיון דקא דייקינן לה מדקתני ליורשי הראשונה דהיינו עיקר דיוקין לא קאי אם יש שם מותר דינר אלא אמאי דמפרש להדיא דקרי להו יורשי הראשונה ודוק ותשכח כנ"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל מדלא קתני אם יש שם מותר דינר מדתנא לישנא דאיכא למידק מיניה מקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי ושבקה הכי סתם מכלל דניחא ליה לתנא דתידוק מינה דהא איכא שקלי לעולם ואע"ג דליכא מותר דינר ורב אשי דחייה דילמא לעולם אין כתובה נעשה מותר לחברתה והכא הוא דאיכא מותר כלומר ולא תדוק מינה הכי כדקאמרת מדשבק' סתם אלא מקדם הוא דקדמי הא איכא בכדי דחזי להו למשקל שקלי ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא מדלא קתני ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה ואי איכא יותר מכדי כתובת שניה שקלי בני הראשונה אם יש שם מותר דינר ע"כ:
וכתב הריטב"א ז"ל ממאי מדלא קתני אם יש שם מותר דינר פירוש דכיון דקתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה משמע בדליכא אלא כתובה אחת הכי אית לן למידק עלה הא איכא טפי מכתובה אחת שקלי ולא בעינן מותר דינר דאי לא הוה ליה למתנייה בהדיא ולקמן דחינן דדילמא הכי נמי קאמר שניה ויורשיה קודמין כל היכא דליכא מותר דינר הא איכא מותר דינר שקלי ואע"ג דאחת בחייו ואחת במותו. וי"א דאפילו למ"ד כתובה נעשית מותר לחברת' דוקא כשיש שם כדי שתיהן אבל אם היו שתי הכתובות אלף ות"ק ואין שם אלא אלף ומאתים אין כאן כתובת בנין דכרין וי"א דכל היכא דאיכא כתובת השניה אע"פ שאין בה תשלום הכתובה הראשונה שקלי ליה בני הראשונה דכיון דכי איכא שיעור בלא כתובה דידהו שקלי אמאי לא שקלי כי איכא מקצתה הא ודאי לא מסתבר ואנן כי דייקינן השתא דלא בעינן מותר דינר היינו משום דמשמע לן הא איכא טפי מכתובה אחת שקלי דמנא לן למידק הא איכא שיעור שתיהן שקלי דהא תלמודין כולה דוקיא דידן אינו אלא משום דקודמין הוה משמע כשאין שם אלא כתובה אחת כדדייק מרישא כשמתו שתיהן במותו וכדפי' רש"י וכן הדעת נוטה ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא לעיל וממאי קא אמינא דאחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין מדקתני וכו' הא איכא יותר על כדי כתובה השניה שקלי יורשי הא' משום כתובת ב"ד ע"כ:

לא טרפא ממשעבדי וכו'. וליטרופינהו לבני שניה דהכי תנן בפרק נערה ובנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך ומה ירושה לא טרפא ממשעבדי אף כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל מדקאמרינן הכא וש"מ כתובת בנין דכרין לא טרפא וכו'. משמע לי דכל שאין טורף מן הלקוחות אינו גובה מנכסים משועבדים למלוה בשטר וזו שמצינו תשו' לרבינו האי ז"ל לקהל פאס מלוה על פה ומלוה בשטר וזמן מלוה על פה קודם היא קודמת לגבות מבני חורין דקיימא לן שעבודא דאורייתא. אין תשובה זו נכונה ושמא לא כתבה הגאון ז"ל והכי נמי מוכח בריש פ' אלמנה ניזונית בגמרא דילן ובירוש' וכבר כתב רבינו הגדול בתשובה שאין זה נכון אלא אין למלוה ע"פ דין קדימה לא במלוה אחרת על פה ולא עם מלוה בשטר אלא של שטר קודמת ע"כ. ומיהו ה"מ במקרקעי אבל במטלטלי אין בהם דין קדימה כלל ואפילו מלוה בשטר קודמת ומע"פ מאוחרת אם באו לטרוף כאחד חולקין ואם קדם בעל מלוה ע"פ וגבה מה שגבה גבה דאין קדימה במטלטלין אלא במשועבדין אגב קרקע. ריב"ש ז"ל. והריטב"א ז"ל כתב דנראין דברי רבינו האיי גאון כיון דקי"ל שעבודא דאורייתא והא דהכא שאני דאדרבה בכל דכן ילפינן דכיון דכתובה ראשונה שקודמת לא טרפא משעבוד כתובה שניה המאוחרת ואע"ג דטרפא מינה מלוה על פה מכלל דסבירא לן דירתון תנן וכל שכן שאינה טורפת מנכסים משועבדים וכן דעת הרשב"א נר"ו והרא"ה סובר כהרי"ף. כ"כ הריטב"א ז"ל:
ומאי קודמין לנחלה פרש"י לא שיטלו הראשונים אחריהם כתובת אמן אלא יטלו אחריהם חלקם כמותם כדרך חולקי ירושה. ותמיהא לן דכיון דחולקין בשוה ומקיימין נחלה דאורייתא מאי חידושא אתא לאשמועינן מתני' דיורשי שניה קודמין ומאי נפקא להו מינה כיון דשניהם שוין בנכסים ויש לפרש דה"ק לעולם אימא לך אין להם לבני ראשונה כתובת בנין דכרין ומאי קודמת לנחלה כלומר דין נחלה קודם לכתובת ב"ד ודיקא נמי דקתני לנחלה ולא קתני בנחלה דאי לא הוה אמר בירושה דוקא קודמין הוה ליה למימר בנחלה והוא הדין דהוה מצי למתני במתני' נחלה קודמת אלא משום דקתני רישא יורשי ראשונה קודמין תנא סיפא יורשי שניה אלא שק"ל קצת עדיין דהא משמע יורשי שניה דוקא קתני במתני' מדאמרי' וכי תימא יורשי ראשונה למה לי איידי דתנא שניה ויורשיה תנא נמי ליורשי ראשונה. תלמידי הרשב"א ז"ל. ואיברא דלפרש"י קשיא דבשלמא אי מיירי שיטלו הראשונים אחריהם כתובת אמן כדקס"ד מעיקרא שייך קדימה דהוו להו מענין א' אלו נוטלין כתובת אמן משום חוב ואלו נוטלין כתובת אמן מדין כתובת ב"ד אבל נטילת כתובה עם חלוקת ירושה מן ענין זה לזה דקתני קודמין ובמאי דהוה תני שניה ויורשיה נוטלין הוה סגי. ומיהו לישנא דגמרא כפשטא משמע כפירושו ז"ל והפי' האחר דחוק טובא ויש לנו לתרץ דעדיפא מינה קשיא ליה נמי לרב אשי דיורשי הראשונה למה לי וקא משני איידי דתנא שניה ויורשיה והכי נמי מתרצינן אנן מאי דאקשינן דמשום דתנא רישא הראשונה קודמת כו' תנא נמי בסיפא שניה ויורשיה קודמין אע"ג דלא נפקא לן מידי ואין בזה שום חידוש ומכל מקום בעי רב אשי לתקוני לשון קודמין שיתיישב קצת כי היכי דלא ליתני משום איידי לשון עקום טובא ואפשר דלהכי כתב רש"י ומאי קודמין. דמשמע הא איכא מידי למשקל בתרייהו שקלי. ע"כ. דלכאורה הוא לשון מיותר דהא כבר דייק לה תלמודא ש"מ תלת כו' מקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי ולמה ליה לרש"י ז"ל למהדר לפרושי דיוקין דמעיקרא אלא הכי בעי למימר ז"ל דלא מהדר רב אשי לתרוצי השתא אלא משמעות הלשון דמשמע הא איכא מידי למשקל בתרייהו שקלי ולית ליה לתנא לעקומי לישניה כולי האי משום איידי דרישא אבל קושיא אחריתי לא קשיא ליה דהא ודאי איידי דתנא רישא קודמת תנא נמי בסיפא אע"ג דלא נפקא לן מידי ואינם מענין אחד מ"מ הא שייך לישנא דקדימה והא דקא קשיא ליה יורשי הראשונה למה לי לאו לשון מיותר קא קשיא ליה דלמה ליה למתני ליורשי הראשונה דכי הני קושיי לא קשיא ליה דהא איכא לתרוצינהו דאיידי דרישא תנא הכי מיהו הא קשיא ליה דלשון יורשי הראשונה לא שייך דמאי קא ירתי מינה וכדפרש"י ז"ל והיינו דלא קא משני איידי דתנא ברישא יורשי הראשונה תנא נמי בסיפא הכי דאטו משום דברישא קרינהו יורשי הראשונה דקא ירתי מינה דידה לקרינהו נמי בסיפא יורשי הראשונה ואינהו לא קא ירתי מינה דידה מידי אדרבה הוה ליה לחלק רישא מסיפא ולשנות לישנייהו דין מן דין כי היכי דלא נטעי דבסיפא אית להו בנין דכרין הא איכא לשנויי שפיר איידי דתנא שניה ויורשיה תנא נמי ליורשי הראשונה דהיינו בחדא בבא וכמו שתיקן רש"י בפירושו דוק ותשכח כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל ומיהו במהדורא קמא כתב וז"ל ומאי קודמין לנחלה דקודמין שניה ויורשיה למשקל כתובה מקמי דפלוג השאר ביחד בני שניה בהדי בני ראשונה במקום נחלה ולא כדקאמרת דהדר שקלי בני ראשונה כתובת ב"ד וכ"ת ל"ל למתנא קודמין ליורשי הראשונה דמשמע דמקדמי בני שניה והדר ירתי בני ראשונה כתובת אמן ליתני שניה ויורשיה קודמין לנחלה ה"ג איידי דתנא שניה ויורשיה תנא נמי ליורשי הראשונה ולא משום דשקלי כתובת אמן ע"כ. משמע דבעי לפרושי דכי קשיא ליה לרב אשי יורשי הראשונה למה לי דיתור לשון קא קשיא ליה ואיברא דלשון למה לי הכין משמע מיהו קשיא דכיוצא קושיא זו איכא לאקשויי טובא וכדכתיבנא לעיל ועוד דלא משני מידי ואי הוה גרסינן איידי דתני רישא קודמין ליורשי שניה תנא נמי בסיפא ליורשי הראשונה הוה ניחא טפי ויפה תקן פירושו במהדורא בתרא וכדכתיבנא ומ"מ לישנא דמתניתין כפשטא משמע דאחת בחייו ואחת במותו יש להם כתובת ב"ד ורב אשי דחיה בעלמא קא דחי וקושטא דמלתא לאו הכין הוא אפילו לדידיה והיינו דקא דחי תוב ודקאמרת כתובה נעשה מותר לחברתה דלמא לעולם כו' וקשיא דלמה לי הך דחייה מטעמא קמא אידחו כלהו הואיל ואוקימנא קודמין לנחלה ודלמא הכא כתובת בנין דכרין דליכא כלל אלא ודאי איהו גופיה לדחיה בעלמא קאמר ומאי קודמין לנחלה ומיהו לישנא דמתני' כפשטה משמע דאחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת ב"ד וכ"כ רש"י ז"ל בסמוך וז"ל והכא בדאיכא מותר דינר קאמר אי האי קודמין ליורשי הראשונה קודמין לכתובת בנין דכרין הוא איכא לאוקומא כו'. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל ודקאמרת כתובת כו' כלומר ואפילו את"ל דלאו מלתא היא דקאמרי קודמין לנחלה אלא קודמין לכתובה דאי איכא שקלי בני הראשונה כתובת אמן פריכנא לן דמהא ליכא למשמע מינה דכתובה אי נעשה מותר לחברתה דילמא בדאיכא מותר עסקינן ע"כ. והיינו דקאמר תלמודא בסמוך ואחת בחייו ואחת במותו תנאי היא דתניא מתו אחת בחייו כו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר אחת בחייו כו' והיינו דסתם מתני' אית ליה דיש לה כתובת ב"ד ומשמע דהיינו לכ"ע וכו' דכלהו סתמי אליבא דרבי עקיבא והיכי תיתי מתני' דלא כותיה ודחי דכ"ע אית להו דאחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת ב"ד כסתמא דמתני' אלמא משמע דכ"ע אית להו דמתני' סוברת כן ודוחק לומר דהך שקלא וטריא דתנאי היא קאי אמאי דקאמר ש"מ תלת ולא אמאי דדחי רב אשי תדע דרבה דקדי' טובא לרב אשי קא מהדר עליה לשנויי דלא פליגי בה תנאי משמע דקודם רב אשי הוה נקיט בידן דש"מ תלת ממתני' ועלה הוו שקלו וטרו לימא כתנאי וכו' דזהו דוחק דא"כ הו"ל לתלמודא לאתויי שקלא וטריא דקמאי ותוב לייתי דחייה דרב אשי אלא ודאי משמע דרב אשי גופיה הכי נמי שמיע ליה ממתני' דאחת בחייו ואחת במותו יש להם כתובת ב"ד ומאי דדחי לדחייה בעלמא קאמר לה ובדחיה השניה גלי דעתיה וכדכתיבנא כנ"ל פירוש לפירושו של רש"י ז"ל ואם לא תפרש כן אלא דאיהו באת"ל דיש להם כב"ד קאמר ולדידיה לא ס"ל הכין אלא כדחייתיה דדחי מעיקרא א"כ למאי נ"מ קאמר רב אשי ודקאמר כתובה נעשה מותר וכו' והרי לדידיה לא צריכינן להכי כלל ושקלא וטריא בכדי הוה והוה מצינן לפרושי דאע"ג דלא נפקא לן לענין כתובה מידי מ"מ נ"מ לענין בע"ח דעלמא ולהכי קאמר לה רב אשי דהא רבא ס"ל דבב"ח כ"ע לא פליגי דהוי מותר ודוחק לומר דרב אשי פליג ארבה וכבר כתב רש"י בב"ק פרק המניח וז"ל רבה אדם חשוב היה ומאדם חשוב כגון רב או רבה פרכינן כאלו כתוב במשנה או בברייתא ע"כ. וכתבו התוס' בפ' האומנין דמרב פפא פרכינן לרב אחא ורבינא שהיו אחריו וכ"כ בפ' השואל שהתלמוד מקשה מדבר שאינו הלכה לפי שלא יקשה מאמוראים ראשונים לאמוראים אחרונים וקשה קצת למאי דקא מפרשינא דכיון דעיקר דחיה היינו מאי דדחינן והכא בדאיכא מותר דינר דלקושטא דמלתא איהו נמי ס"ל דאחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת ב"ד א"כ תקשי היכי קא דחי מהן ללאו דמעיקרא דייקינן מדלא קתני אם יש שם מותר דינר והשתא דחינן דמיירי בדאיכא מותר דינר לא הוה צריך להאי דמטעמא קמא אידחייא כלהו הואיל ואוקימנא קודמין לנחלה והשתא ניחא דלא האריך ביה אמאי לא קתני אם יש שם מותר דינר כיון דלא צריכא להך דחיה דבלאו הכי נמי אדחי ליה שפיר כיון דאוקימנא דקודמין לנחלה ומ"מ משמע דס"ל לתוספות ז"ל דרב אשי לקושטא דדינא נמי ס"ל דאחת בחייו ואחת במותו אין להן כתובת ב"ד ומאי דדחי לאו בדרך דחייה בלחוד קאמר לה אלא לקושטא דמלתא והא דדחי לענין כתובה נעשה מותר לחברתה לא צריכא ליה דבלאו הכי נמי אידחייא ליה שפיר אלא דבעי לאקשויי עליה דדיוקיה ולא הוי דיוקא כלל דהיכי ליתני אם יש מותר דינר דלא קאי אלא אדיוקא וכמ"ש התוס' לעיל מיניה בסמוך הלכך הא דקאמר רב אשי ודקאמרת כתובה נעשה מותר כו' לאו היינו דחיה בלחוד אלא קושיא נמי דקא קשיא ליה דדיוקא מעיקרא ליכא וכדכתיבנא והיינו נמי דלא מהדר רב אשי לדחויי המשמעות הג' אף דלא צריכא כי היכי דקא מהדר לדחויי המשמע הב' משום דבהא לא קא מהדר לדחויי בלחוד אלא לאקשויי נמי וכדכתיבנא. וכתב תלמיד הרשב"א וז"ל מהאי טעמא דאמר רב אשי דאחת בחייו וכו' אין להן כתובת ב"ד מדחי נמי מאי דאשמועינן מעיקרא דכתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי ע"כ. ואזיל בשיטת התוס' ז"ל ומאי דקאמר תלמודא לבתר הכי מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר אחת בחייו ואחת במותו כו' ניחא טפי לשיטת רש"י וכדכתיבנא דלשיטת התוס' נצטרך לומר דקאי אמאי דקאמר ש"מ תלת ולא אדרב אשי וקשיא לזה אמאי אפסיק בהא דרב אשי וכדכתי' לעיל:

ואחת בחייו ואחת במותו תנאי היא ואיכא למימר למה לא קאמר לימא כתנאי וכדמסיים ואזיל מאי לאו בהא קא מפלגי דמר סבר אחת בחייו וכו'. אלמא דלא ברירא ליה כולי האי דהויא ליה פלוגתא דתנאי ומדקאמר ואחת בחייו ואחת במותו תנאי משמע דקבע בה מסמרים דהיינו תנאי. ואפשר דלזה כתב רש"י ז"ל תנאי היא אי שקלו בני ראשונה כתובת בנין דכרין אי לא. ע"כ. פירוש לאו בפלוגתא אי אית לן בנין דכרין בלחוד קאמר אלא אי נעשית מותר לחברתה נמי קאמר וממה נפשך פליגי אי שקלי בני ראשונה כתובת בנין דכרין אי לא דכי פליגי נמי בכתובה נעשית מותר לחברתה פליגי נמי אי שקלי בני ראשונה ובן ננס על כרחין ס"ל דלעולם אפילו ליכא מותר דינר שקלי כתובת ב"ד וכדפי' ואזיל רש"י ז"ל כנ"ל:

בני בעלת חוב אתם טלו וכו'. ואם תאמר למאי דקס"ד השתא דלא פליגי אלא באחת בחייו ואחת במותו אי יש להן כתובת בנין דכרין או לא למה לי לבן ננס למנקט דקאמרי בני הראשונה לבני השנייה בני בעלת חוב אתם והוה מצינן לתרוצי דמשום דאתו לאנצויי דקאמרי בני השנייה לא תטלו בירושת אבינו יותר ממנו וכדכתב רש"י ז"ל לכך קאמר בן ננס דיכולין בני הראשונה לומר דבדין הוא דאנו נטול בירושת אבינו יורת מכם לפי שאתם לזר נחשבתם לאבינו מפני שאתם בני בעלת חוב. וזה לשון רש"י במהדורא קמא אחת בחייו וכו' תנאי היא ואיכא דאמרי אית להו כתובת בנין דכרין ולא חיישינן לאנצויי ואיכא דאמר לית להו דחיישינן לאנצויי. בני בעלת חוב אתם כלומר יש לכם כח וחוזק לגבות חוב אמכם ואין לנו כח לעכב עליכם ועכשיו שכן הוא טלו כתובת אמכם וצאו ואנו נקח כתובת בנין דכרין ואח"כ נחלוק המותר עמכם. ור"ע אומר דכבר קפצה נחלה כלומר מההיא שעתא דמת האב ועדין שניה קיימת קפצה כתובתה של ראשונה בנחלה לפני בני שניה ואין נוטלין בני ראשונה כתובת אמן אלא חולקין בשוה ע"כ. והנכון מה שכתב רש"י ז"ל במהדורא שניה דע"כ בן ננס בדליכא מותר דינר קמיירי מדקתני וצאו. הילכך שפיר קאמר דקאמרי בני הראשונה לבני השניה בני בעלת חוב אתם ולכך לא צריך מותר דינר דכתובה נעשית מותר לחברתה והא דקאמר לא בהא קא מפלגי דמר סבר אחת בחייו ואחת במותו יש להן בנין דכרין הוא הדין דאית ליה כתובה נעשית מותר לחברתה ולא שקלינן וטרינן אלא בסברת ר"ע מאי ניהו אבל בן ננס סברתו היא פשוטה דאית ליה תרוייהו דיש להן כתובת בנין דכרין וכתובה נעשית מותר לחברתה כנ"ל:
והכא בכתובה נעשית מותר וה"ה לבעל חוב קא מפלגי כלומר אם מתו שתיהן בחייו והן באין בתורת בנין דכרין ויש שם מותר דינר משועבד לבעל חוב אי הוי מותר אי לאו כן פירש רש"י ז"ל ולפי מאי שכתבתי דבן ננס ור"ע בכתובה נעשה מותר נמי פליגי הא דאמרי' והכא בכתובה נעשית מותר קא מפלגי לאו לצריכותא נקטיה אלא משום דקא בעי למימר וה"ה לבעל חוב אלא שקשה לי קצת דלא הוה ליה לתלמודא לאורוכי בלישניה כולי האי דהוה מצי למתני והכא בבעל חוב נעשה מותר קא פליגי וגם בזו אפשר לומר דמשום דתנאי גופייהו דפליגי בכתובה פליגי בב"ח נקט הכא כתובה ולומר דכי היכי דפליגי בכתובה הכי נמי דפליגי בבעל חוב. תלמיד הרשב"א:
וז"ל רש"י במהדורא קמא מר סבר בן ננס כתובה נעשה מותר לחברתה והיינו דקאמר יכולין בני הראשונה לומר בני בעלת חוב אתם דכתובת אמכם שהיא בעלת חוב נעשית מותר דינר לחברתה הילכך טלו כתובת אמכם וצאו ואנו נקח המותר בכתובת בנין דכרין ובדליכא אלא שיעור שתי כתובות קא מיירי ומר סבר ר"ע אין כתובה נעשית מותר לחברתה והוא הדין לבעל חוב דמותר דינר המשועבד לב"ח לא חשבינן ליה נחלה דאורייתא והיינו דקאמר כבר קפצה כתובה ראשונה נחלה בפני כולן כיון דליכא מותר דינר. ואמינא להו לרבנן דבי רב כי פליגי בכתובתה דבן ננס סבר כתובה נעשית מותר לחברתה. ור"ע סבר לא הוי מותר ע"כ:
ואמינא להו אנא בבעל חוב כולי עלמא לא פליגי פירוש דאי בבעל חוב נמי פליגי מאי קאמר בן ננס בני בעלת חוב אתם וכו' פירוש ומשום הכי לא בעינן מותר והרי אפילו בבעל חוב נמי פליגי ומאי קאמרי לה אבל אי בב"ח כולי עלמא לא פליגי דהוי מותר שפיר קאמר בן ננס וכדכתיבנא לעיל כנ"ל:
כי פליגי בכתובה פרש"י ז"ל בן ננס סבר הרי היא כחוב ונעשה מותר ור"ע סבר אינה כשאר חוב לפי שיכולין בני השניה לומר אנו הם המוציאין שטר החוב והנפרעין ואין כאן עלינו מצות פריעת ב"ח ונמצא שאין כאן נחלה דאורייתא. ויש מפרשים דסבירא להו דבחוב הוא דאיכא מצוה אבל בכתובה לא חשיבא מצוה ואין כאן ירושה והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל:

מתקיף לה רב יוסף אי הכי רבי עקיבא אומר כבר קפצה וכו'. ואם תאמר לפי מאי דפרישנא דבן ננס מיירי אפילו בדליכא מותר דינר מאי קא מתקיף לה רב יוסף אי הכי ר' עקיבא אומר קפצה וכו' כלומר כיון דפליגי אם נעשית מותר לחברתה לא הל"ל סתמא כבר קפצה נחלה דמשמע אפילו איכא מותר לא שקלי אלא אבעי ליה למימר אם יש שם מותר דינר ומאי קא פריך והא תנא קמא בהדיא קאמר דבדליכא מותר דינר מדקתני וצאו ועלה קאי ר' עקיבא וא"כ היכי הוה משתמע מיניה דאפילו איכא מותר דינר ומאי קא פריך והא תנא קמא בהדיא קאמר דבדליכא מותר דינר קאמר ואיכא למימר דאפ"ה לא הוה ליה לר' עקיבא למנקט לישנא דכבר קפצה דאיכא למטעי בה ולמימר דאיהו סבירא ליה דאחת בחייו ואחת במותו אין להם כתובת בנין דכרין הילכך הול"ל אם יש שם מותר דינר ולאו משמע מיניה דלגמרי סבירא ליה דאין להם. כן תירץ תלמיד הרשב"א ז"ל. ורש"י דקדק במהדורא קמא אי הכי כיון דר' עקיבא לא חשיב לה נחלה לכתובה דאחת בחייו אלא משום דליכא מותר דינר כבר קפצה נחלה משמע דאחת בחייו ואחת במותו לעולם הויא נחלה ואפילו איכא מותר דינר דאם איתא דבכתובה נעשה מותר פליגי אם יש שם מותר דינר מיבעי ליה דמשמע מתו אחת בחייו ואחת במותו אם יש שם מותר דינר נוטלין בני הראשונה כתובת בנין דכרין ואם לאו חולקין בשוה דכתובה אינה נעשית מותר לחברתה וברייתא נמי בדליכא מותר דינר ובאחת בחייו ואחת במותו פליגי והיינו דקאמר בן ננס בני בעלת חוב אתם וכיון דחוב הוא נעשה מותר לחברתה ואחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין ור"ע סבר קפצה נחלה דאחת בחייו ואחת במותו לעולם אין להם כתובת בנין דכרין ומשכחת לר' עקיבא כתובה נעשית מותר לחברתה כגון שנשא שלש נשים ומתו השתים בחייו ואחת במותו והך דמתה לאחר מיתה יולדת נקבה הוה דלאו בת ירושה היא וליכא למיחש לאנצויי ובכהאי גונא מודה ר"ע דיורשי שתים נוטלין כתובת ב"ד ואע"ג דליכא אלא שיעור שלש כתובות דכתובתה דבת נעשית מותר לחברתה. רש"י ע"כ:
והני תנאי כי הני תנאי פי' כיון דסוף סוף סתמא דמתניתין אתיא כתנאי אינו דוחק לאוקומי אידך ברייתא נמי דפליגי בהכי וסתמא דמתניתין דלא כר"ע דהא אשכחן באידך ברייתא דת"ק דר' שמעון סבירא ליה הכין ור' שמעון פליג וסתמא דמתניתין כר"ש כנ"ל:

באים בניה של זו פרש"י ז"ל קס"ד אבני שניה קאי והכי קאמר באים בני השניה שהיא בעלת חוב וכו'. והתוספות ז"ל לא פירשו כן שמעתין דמסקנא דשמעתין נמי קאי אבני שניה ושקלא וטריא דשמעתין לא מתלייא בהכין כלל וכדבעי' לפרושי בסייעתא דשמיא. ובמהדורא קמא כתב וז"ל באין בניה של זו שניה אחר מיתתה ונוטלין כתובת אמן מפני שהן בעלת חוב והשאר חולקין בשוה ואין בני הראשונה נוטלין כתובת בנין דכרין ואם לאו חולקין בשוה כלו' מה שנשתייר מכתובתה בני השניה חולקין בשוה דבכתובת בני השניה ליכא מאן דפליג ע"כ:

מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר אחת בחייו וכו'. פי' אע"ג דניחא בהכי דלא תימא היכי אתיא סתמא דמתניתין בפלוגתא וכדכתיבנא מכל מקום דוחק דפליגי תנאי בתראי בפלוגתא דתנאי קמאי ושני נמי בלישנייהו הני תנאי מהני תנאי. ומיהו רש"י כתב במהדורא קמא וז"ל ר"ש סבר אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין היכא דאיכא מותר דינר ור' שמעון ותנא קמא לית להו כתובה נעשית מותר לחברתה ותנא קמא סבר אין להו ואפילו איכא מותר דינר ע"כ. והילכך איכא למימר דאע"ג דקאמר והני תנאי כהני תנאי לא הוו שווין ממש דבן ננס סבירא ליה דאף על גב דליכא מותר דינר נמי כתובה נעשית מותר לחברתה והני תנאי כולהו סבירא להו דאין כתובה נעשה מותר לחברתה אלא דפליגי בדאיתא מותר דינר אי יש לבני הראשונה כתובת בנין דכרין אי לא ולהכי שני בלישנהון ודוחקיה דתלמודא דקאמר מאי לאו בהא קא מפלגי וכו' היינו דממתניתין שמעינן דכתובה נעשה מותר לחברתה וכדדייקינן לעיל ולהכי תיתי מתניתין דלא כהני תנאי ודוחק לומר דאתיא כבן ננס בלחוד ודלא כר' עקיבא ור"ש ובר פלוגתיה כנ"ל:

דמר סבר אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין ומ"ס אחת בחייו וכו'. לא דקדקו בכאן להקדים ת"ק. תלמיד הרשב"א ז"ל. ולי נראה בדקדוק נקטיה דהא קא מהדרינן לאוקומי בן ננס כר"ש ור"ע כת"ק הילכך נקיט כסברא דברייתא דלעיל דתני בן ננס ברישא כנ"ל. עוד הקשה תלמיד הרשב"א ז"ל אמאי לא פריך הכא אי הכי ר"ש אומר אם יש שם מותר דינר הואיל ויש שם מיבעי ליה דהני תנאי כהני תנאי אמרי ותירץ דאה"נ דה"מ לאקשויי הכין אלא דנטר ליה עד סיפא. ולי נראה דכיון דהאי פלוגתא ברירא בדבריהם דבהדיא קאמר ת"ק דבאין בני השניה ונוטלין ולא בני הראשונה ור"ש קאמר להדיא דנוטלין כתובת אמן וכו' הילכך לא קשיא לן הואיל ויש שם מבעי ליה דהכל אחד דהכי נמי קאמר אם יש שם מותר דינר וכו' אבל לקמן דבעינן לאוקמי פלוגתייהו במילתא דסתים בלישנייהו דהיינו משעבדי דלא רמיזא כלל בדבריהם אלא דאנן בעינן למימר דר"ש לקולא קאמר הילכך קשיא דלא הוה ליה למנקט לישנא דמשמע דלאחמורי קא אתי אלא לישנא דלאקולי קא אתי דלא סגי דסתים טובא אלא דעקים נמי לישניה דמשמע איפכא ובזה ניחא נמי דלאוקמתא דמקרקעי לא אקשינן הכי משום דברירא נמי קצת בלישניה דר"ש דמותר דינר משמע נמי מטלטלי וכדבעי' למכתב בס"ד כנ"ל:

בד"ה הא איכא כו' בן קודם לבת הכא דאיכא למטעי ה"ל למידק עכ"ל ויש לדקדק דא"כ לעיל נמי דמשני דקודמת לגמרי משמע כדתנן בן קודם לבת ונימא הכא דאיכא למטעי דלאו לגמרי משמע ה"ל למידק ויש ליישב דלעיל כיון דאשכחן דקודמת לגמרי נמי משמע ליכא למטעי כל כך דאדרבה נימא כיון דקודמין בסיפא לגמרי הוא ה"נ דקודמין דרישא לגמרי הוא אבל הכא שפיר איכא למטעי בסיפא מיקדמי הוא דקדמי הא איכא שקלי דקודמין דרישא נמי הכי משמע בדאיכא דשקלי שניה ודו"ק:

רש"י בד"ה אחריות כו' מעותיך כי לא כו' כצ"ל:

שייך יותר להלכה שאחר זה. בהא דאחת בחייו ואחת במותו כתבו הפוסקים דוקא שמתה זו השנייה אחר מיתת בעלה הוא דיש ביניהן כתובת בנין דכרין אבל אם לא מתה אותה השנייה אין לבני הראשונה כתובת בנין דכרין אע"ג דאיכא מותר [דודאי אתי לאינצויי מאחר שבני שנייה אין נוטלין כלל] עיין בהם. גם יש לראות [אם נאמר דאף בחיי שנייה יש כתובת בנין דכרין] אם השנייה בחיים אי מקרי מקבלין ולא פורעין או דהוי שניהם פורעין [כיון דאמן בחיים]. ונעשה מותר לכ"ע כבעל חוב ועיין. והנה מהא דשנייה ויורשיה דקודמין כו' מיקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי משמע דקאי אשנייה ג"כ מיקדם הוא דקדמי כו' [וכ"כ הרא"ש] ודוחק לומר דמשום יורשין לחוד נקיט לישנא דקודמין וממ"ש התוס' לקמן בסמוך ע"א בד"ה וכי תימא איפוך וכו' ולא מתרצי לפרש"י לאחר מיתה אשניה קאי דלאחר מיתת השנייה באין בני הראשונה ונוטלין כתובת בנין דכרין משמע קצת דנוטלין אף בחיי שנייה ועיין בפסקי תוס'. וכתב האשר"י ומסתבר דיש להן דאם איתא דבחייה לית להו לבני הראשונה גם לאחר מיתה נמי לית להו דכבר זכו בני השניי' בנכסים כי היכא דאמרי' במועטין ונתרבו:

גמ' ש"מ כתובה נעשה מותר לחברתה כו' עיין באשר"י אם לא היו נכסים אלא כשיעור כתובה הראשונה ופרעו מהם כתובה שנייה לא יטלו בני הראשונה המותר כיון דאי הוי שקלו כתובת אמן מיעקרא נחלה דאורייתא כו'. כפרש"י כו' ע"ש באורך:

גמ' ש"מ לא טרפא ממשעבדי. דאין נראה לחלק דוקא הכא לא טרפי משנייה משום חינא דלגבי הראשונה ליכא משום חינא דהא הם זכרים שגובין בתורת בנין דכרין משא"כ לגבי שנייה [דשייך בה חינא גם בניה יורשין זכותה] ולעולם מלוקח זולת טרפי וכמו שחילקו התוס' לעיל ע"א דאף דטורף מלוקח לא טרפי משנייה אם קדמה ותפסה משום חינא ודו"ק [די"ל דלאחר מיתה לא שייך חינא כמ"ש רש"י בפרק החולץ (יבמות דף ל"ח) ומביא ראיה מלקמן (כתובות דף צ"ז ע"ב)]:
בתד"ה הא איכא שקלי כו' דאיכא למיטעי כו'. לפרש דומיא דקודמין דרישא דשם נמי הא איכא שקלי:

גמרא א"ר אשכחתינהו לרבנן דב"ר כו'. כה"ג סוכה (יז) וש"נ:

גמ' שם אלא אר"י באחת בחייו וא' במותו קא מיפלגי. יל"פ ודכ"ע כתובה נעשית מותר לחברתה וכגון בנשא ג' נשים ומתו ב' בחייו וא' במותו שילדה נקבה כבסוף הסוגיא. אולם זה הוה כבע"ח ובבע"ח כ"ע ל"פ דהוה מותר כרבה:

תד"ה הא. ואע"ג דתנן בן קודם לבת. לע"ד י"ל דהתם משום דליכא מותר כיון דהבן יורש את הכל. והכא נמי היכא דליכא מותר על כתובת השניה אין יורשי הראשונה נוטלין כלום. ועוד דהתם נמי אם אין בן הבת יורשת. וה"נ איכא למידק דאם אין כאן יורשי שניה כגון אם נולדו בזנות דאין לה כתובה יורשי הראשונה נוטלין וא"כ ה"ה או כש"כ אחת בחייו ואחת במותו ודו"ק:

גמרא וש"מ כתובת בנין דכרין לא טרפה ממשעבדי.
נראה לפרש דקאי בין למ"ד כתובה נעשה מותר בין למ"ד דאין נעשה מותר והיינו דאי נעשה מותר הכי פירושו דאם איתא דטרפה ממשעבדי והוא באופן דליכא בנ"ח כלל כיון דממילא ליכא נחלה דאורייתא (עיין מה שכתבתי לעיל בפ' נערה) ליתי בני ראשונה ולטרפי' מבני שניי' עכ"פ באופן שיש מותר מכדי כתובה הראשונ' והשנייה שיקחו אותו מותר מקויים בזה נחלה דאורייתא דהא כתוב' נ"מ אבל בליכא מותר א"י לטרוף מבני השניי' כמו מלקוחות דהתם ממילא ליכא נחלה דאורייתא במה שישאר ביד לקוחות אבל הכא במה שתגבה השנייה הוי קיום נחלה דאורייתא כיון דכתובה נ"מ ממילא א"י בני הראשונה ליזל ולטרוף כיון דלא ישאירו מותר לקיים נחלה דאורייתא, אלא דהקושיא באם יש מותר דינר מכדי כתובה הראשונה, ולמ"ד דאין כתובה נ"מ הקושיא בהיפוך דאם ליכא מותר דינר לטרפה הראשונה כיון דאם יגבו בני שניה נמי לא יקוים נחלה דאורייתא והוי כמו בלקוחות דהא כתובה לא נ"מ:

גמרא ר' עקיבא אומר כבר קפצה נחלה מלפני בני ראשונה.
אפשר להסביר לשון דכבר קפצה לשיטת הסוברים והובא בהרא"ש דדוקא במקום בני שנייה נוטלים הראשונה כיון דגם יורשי שני' נוטלים ליכא אנצויי אבל בשני' קיימת ליכא כב"ד דחיישי' לאנצויי כיון דבני השניי' אין נוטלים כלום, א"כ ס"ל לפי הס"ד דפליגי בא' בחייו וא' במותו י"ל דטעמא דרע"ק דכבר קפצה היינו דבעוד שהיתה קיימת דהיה חשש אנצויי לא היה דין כב"ד מש"ה אף אחר שמתה דליכא אנצויי מ"מ כבר קפצה נחלה והוי כמועטים ונתרבו, ולמסקנא דפליגי בכתובה נעשה מותר י"ל דמיירי דליכא מותר על כתובה הראשונה דטעמא דרע"ק דכתובה א"נ מותר כיון דמחוסר גוביינא כ"ז דלא גבתה לא מקרי מותר דינר וכבר קפצה נחלה קודם גביית הכתובה והוי כמועטים ונתרבו, עיין בהרא"ש:

מתני' היה שם מותר אלו נוטלות כתובת אמן ואלו כו'.
צ"ע אי מזונות בנות משוי מותר דפורעים חוב אביהם דבפשוטו כן הוא ואיך לא מצאתי מזה מפורש:

רש"י ד"ה ונתמעטו, שהוזלו קודם ששמאו בב"ד כו'.
קשה אמאי פירש נתמעטו דאשתדפו מקצת נכסים ונראה דפירש כן משום סיפא מועטים ונתרבו דא"א לומר דנתרבו היינו שנתוספו נכסים אחרים דרש"י לשיטתו דמפרש מה דקתני אם היה בראוי אינו כבמוחזק דראוי היינו ירושה ועיין בהרא"ש דהיינו אף דנפלה הירושה קודם שחלקו ביניהם והא דלא פשטה מיניה דין מועטים ונתרבו היינו משום שלא השביחו בגוף הנכסים עיי"ש, לפ"ז ע"כ פירושא דמועטים ונתרבו היינו שגוף הנכסים הושבחו דנתייקרו מש"ה פירש"י ג"כ נתמעטו על דרך זה שהמיעוט בנכסים ענין שהוזלו.
ולפי פירש"י והרא"ש דבראוי היינו ירושה יש מקום ספק אם לזה חוב הוי ג"כ ראוי די"ל דעדיף מירושה דחוב עומד בבירור לגבות ולפמ"ש הרע"ב דראוי היינו חוב (ומ"ש הרע"ב עיסקא ק"ל הא עיסקא הוי פלגא פקדון וכדמונח בעין וגם אידך פלגא דהוי מלוה מ"מ מחויב הוא שיהיה תמיד בעסקא ולא למשתי ביה שכרא, וי"ל דלא הוי ראוי ומתני' מיירי בחוב דעלמא) אפשר דס"ל דירושה בגוונא דהדא שנפל קודם חלוקה לשיטת תוס' דמועטים ונתרבו זכו בני הגדולה (דאלו לדידהו למה דס"ל דמועטים ונתרבו ג"כ זוכים בני הקטנה ליכא נ"מ) ה"נ בזה דאף דאין השבח בגוף הנכסים הוא בכלל נתרבו ומתני' דהיה בראוי היינו חוב ולא נגבה קודם חלוקה אבל אם נגבה קודם חלוקה י"ל דמקרי נקרבו וזכו בני הגדולה:

רש"י ד"ה אחריות דנפשיה שיחזיר לו מעותיו וא"כ רמב"ח ס"ל דגם מעותיו א"צ לשלם לו.
וק"ל דהא בדשלב"ל לכ"ע יכול לחזור קודם שבא לעולם א"כ כשאמו מערערת יאמר הלוקח שחוזר מהמקח וצריכים להחזיר לו מעותיו אף למ"ד דבהכיר שאינו שלו דמעות אין לו היינו דמ"מ מורידו ללוקח להקרקע עד שיבא הנגזל אבל הכא שעדיין לא התחיל שום ענין קנין ויכול הלוקח לחזור, וי"ל דזהו ג"כ בכח תנאו דלא מפצינא דהלוקח סבר וקיבל שאם תערער אמו יהיה המעות מתנה, ובתוס' (ד"ה דזבנה וכו') כתבו דאין סברא לומר דאתי כמ"ד אדם מקנה דשלב"ל וק"ל אף אם נאמר כן הא מ"מ קודם שבא לעולם יכול לחזור והכא המכירה לא חל רק אחר שתמות אמו א"כ כי אתי אימיה ומערערה יכול הלוקח לחזור.
אבל מה שכתב רש"י אבל נפלה בירושה אמרי' התם ירושה ממילא הוי, תמוה דהתם לא משני כן אלא דמה שאירש לא סמכי' דעתי' [אב"ה וכן הקשה בפ"י] גם הא התם בחזר ולקחה מיירי בלא הכיר דטרח דליקו בהימנותא אבל בהכיר באמת לא מהני [כמ"ש בתוס' שם] והכא הוי כהכיר שאינו שלו:

גמרא וש"מ כתובה נעשה מותר לחברתה ממאי מדלא קתני אם יש שם מותר דינר וכתבו התוס' אע"ג דלא הוי קאי אלא אדיוקא כו'. ולכאורה סוגיא כזו לא מצינן בגמרא והנראה בזה דפשיטא לתלמודא דעיקר האי בבא דשניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה היינו לאשמעינן דכב"ד לא טרפי ממשעבדי ומש"ה שניה ויורשיה קודמין וא"כ הו"ל למיתני אם יש שם מותר דינר דשייך האי דינא דכב"ד דהא ברישא דמתניתין דקתני הראשונה קודמת לשנייה ע"כ דליכא שיעור שתי כתובות וכ"ש דליכא מותר דינר על שתי כתובות וא"כ ממילא לא שייך האי בבא דסיפא בכה"ג דהא בלא"ה ליכא כב"ד ליורשי ראשונה והו"ל למיתני בהדיא אפילו יש שם מותר דינר אפ"ה שניה ויורשיה קודמין. אלא ע"כ דכתובה נעשה מותר לחבירתה וא"כ שפיר שייך האי בבא דסיפא לאשמעינן דב"ד לא טרפי ממשעבדי. ובזה נתיישב' לי שיטת הרשב"א והריטב"א ז"ל שהביא בעל נתיבות המשפט דף רפ"ג ע"ב שכתבו דבאחת בחייו וא' במותו דדייקינן הא איכא שקלי היינו אע"ג דלא מצי בני הראשונה למישקל כל דמי כתובת בנין דיכרין שלהם אלא מקצת אפ"ה שקלי ולאפוקי מסברת הגדולים הראשונים שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין דלעולם בעינן מיהא שיעור שתי כתובות ודייקי הרשב"א והריטב"א נמי מהכא דאלת"ה אלא דבעינן שיעור שתי כתובות א"כ אף ע"ג דכתובה נעשה מותר אפ"ה אכתי הו"ל למיתני אם יש שם מותר כו' ע"ש והיינו נמי כדפרישית כיון דרישא דמתניתין איירי בדליכא שיעור שתי כתובות א"כ הו"ל למתני בסיפא בהדיא. ובמה שכתבתי ממילא אזלא ליה דיוקו דבעל נתיבות המשפט שכתב דלהרשב"א והריטב"א ע"כ חולקים ג"כ על מה שכתב הרא"ש ז"ל דאע"ג דכתובה נעשה מותר לחבירתה מ"מ בעינן מיהא שיהא שם מותר דינר על שיעור כתובה הראשונה וא"כ לפי דיוקת הרשב"א והריטב"א אכתי הו"ל למיתני אם יש שם מותר דינר אלא ע"כ דהרשב"א והריטב"א פליגי בהא נמי אסברת הרא"ש עכ"ל ע"ש. ולמאי דפרישית לא פליגי כלל דדוקא בהך דיוקא קמא דלא הוי דומיא דרישא קדייק שפיר דהו"ל למתני בהדיא משא"כ בהך דמותר דינר על הראשונה הוי שפיר דומיא דרישא דמצי איירי נמי בכה"ג כדדייקינן קודמין האיכא שקלי א"כ תו לא איצטריך למיתני אדיוקא אם יש שם מותר דינר כן נראה לי נכון ודו"ק:

שם דאי ס"ד טרפי ממשעבדי ליתו בני ראשונה כו' ואפי' לשיטת הסוברים דבע"ח מאוחר לגבי מוקדם לא מיקרי משעבדי אלא בני חורין כדאיתא בש"ע ח"מ סימן ק"ד אפ"ה מדייק הכא שפיר דע"כ לא טרפי ממשעבדי דירתון תנן דאי ס"ד דגבו ממשעבדי דיסבון תנן כדאיתא לעיל פרק אע"פ א"כ כ"ש דגבו לגבי בע"ח מאוחר דלא מיקרי משעבדי א"כ ליתו בני ראשונה וליתבעו אע"כ דירתון תנן ומש"ה לא גבו אפילו מבע"ח מאוחר וכל שכן דלא גבו ממשעבדי וכך כתבו הר"ן והרא"ה והריטב"א:

רש"י בד"ה אתם בני בע"ח אתם כו' ע"כ בדליכא מותר דינר איירי כו' עכ"ל. לכאורה לפי סברת המקשה לא הוצרך לפרש כן דהא לאו בהכי תליא פלוגתייהו וכן במה שפרש"י בד"ה ר"ע אומר כבר קפצה משעה שמת הבעל בחיי שניה נמי שפת יתר הוא ואי לשון כבר קפצה דייק ליה הכי דמשמע דטעמא דר"ע משום דכבר קפצה בשעת מיתה דפשיטא ליה דאפילו לבן ננס דבא' בחייו וא' במותו תקנו אפ"ה בחיי שניה לא איתקון כמ"ש הרא"ש ז"ל בשם רבינו חננאל וקצת גאונים וע"ז מהדר ליה ר"ע שפיר כבר קפצה דכיון דבחיי' מודית לי דאין לבני הראשונה כב"ד ה"ה דלאחר מיתת שנייה נמי לית להו דבתר שעת מיתה אזלינן. אלא דלפ"ז לא אתי שפיר למאי דבעי רבנן דבי רב ורבה לאוקמי דכ"ע א' בחייו וא' במותו יש להם ובמותר פליגי וא"כ לפ"ז ע"כ דלר"ע אפילו בחיי שניה נמי שייך כב"ד דאל"כ באחת בחייו וא' במותו נמי לא שקלי דהא קאמר כבר קפצה אע"כ דלית ליה האי סברא דבתר שעת מיתה אזלינן וא"כ מאי כבר קפצה דקאמר אדרבא בשעת מיתה זכו בני הראשונה אליבא דרבה דהא ס"ל דדוקא כתובה אין נעשה מותר לחבירתה ופירש"י משום שהן הפורעין והן המקבלין אבל בחיי שנייה דלא שייך האי טעמא הו"ל כבע"ח דעלמא והוי מותר לחבירתה וא"כ לא שייך כלל לשון כבר קפצה דאדרבה הו"ל מרובין ונתמעטו דפשיטא לן לקמן דזכו בהן יורשי ראשונה ומאי איצטריך רב יוסף לאקשויי לקמן אם יש מותר מיבעי ליה דבפשיטות הו"ל לאקשויי מאי כבר קפצה. ונראה שזה בעצמו כוונת רש"י ז"ל דקשיא ליה מעיקרא מאי ס"ד לומר דא' בחייו ואחת במותו תנאי היא דהא אמרינן לעיל ש"מ תלת וקחשיב נמי ש"מ כתובה נעשה מותר א"כ כיון דהכא במילתא דבן ננס בדליכא מותר איירי א"כ איכא לאוקמי פלוגתייהו בהכי ולא בפלוגתא רחוקה לומר דלר"ע אפילו בדאיכא מותר לא שקלי לכך פירש"י אדרבא משום דבן ננס בדליכא מותר איירי ע"כ סובר דכתובה נעשה מותר לחבירתה אע"פ שהן הפורעין והן המקבלין א"כ כ"ש דבחיי שניה הוי מותר דהו"ל כשאר בע"ח וא"כ מאי קאמר ר"ע כבר קפצה אדרבא לבן ננס בחיי שניה שקלי טפי אע"כ דפלוגתייהו לאו בהכי תליא אלא דבן ננס סובר דבא' בחייו וא' במותו נמי איתקן ור"ע סובר דלא איתקן כיון דבחיי שנייה לא איתקן כבר קפצה וע"כ דבן ננס מודה בהא דאל"כ אדקאמר דשקלי יורשי שניה אדרבה בחייו הוה רבותא טפי וא"כ קאמר שפיר דכולה מילתא דא' בחייו וא' במותו דלעיל תנאי היא דלבן ננס אפי' בדליכא מותר שקלי ולר"ע אפילו איכא מותר לא שקלי כן נ"ל בכוונת רש"י ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם בגמרא מתקיף לה רב יוסף א"ה רע"א כבר קפצה נחלה אם יש מותר דינר מיבעי ליה. לכאורה יש לדקדק אמאי הו"ל לר"ע למימר אם יש מותר דינר כיון דמילתא דבן ננס מיירי בהדיא בדליכא מותר דינר מדקאמר טלו כתובת אמכם ולא כמו שפירש רש"י וא"כ שפיר מהדר ליה ר"ע דבכה"ג כבר קפצה נחלה כיון דליכא מותר דינר ואי לישנא דכבר קפצה קשיא ליה לרב יוסף דמשמע דכבר קפצה בחיי השנייה א"כ הו"ל להקשות בפשיטות א"ה מאי כבר קפצה ונראה ליישב דודאי לשון כבר קפצה קדייק רב יוסף אלא דאכתי הו"מ לאוקמי פלוגתייהו דבן ננס ור"ע בדליכא מותר דינר אפילו על כתובה הראשונה לחוד וקסבר בן ננס אפילו הכי נוטלין כב"ד משום דבפרעון כתובה לבני השנייה מיקיימא נחלה דאורייתא כמו שהביא בעל נתיבות המשפט ז"ל סברא זו בשם הרשב"א והריטב"א ז"ל וע"ז מהדר ליה ר"ע ופליג משום דכבר קפצה נחלה פירוש כיון דקודם פרעון הכתובה לבני השנייה לא הוי מותר דינר על כתובה הראשונה מש"ה לא מיקרי מותר דינר כמו שכתב הרא"ש ז"ל דבע"ח מכאן ולהבא גובה וכיון דבשעת מיתה לא היה מותר הו"ל כאילו אתא מעלמא וא"כ שייך שפיר לשון כבר קפצה אלא דאכתי קשה לר' יוסף א"כ הו"ל לר"ע למימר אם יש מותר דינר והיינו מותר דינר על כתובה הראשונה דהא מלישנא דבן ננס לא שמעינן בפירוש דליכא מותר על כתובה הראשונה לחוד וא"כ אי איתא דר"ע בדאיכא מותר על הראשונה מודה הו"ל למימר בהדיא כן נ"ל לולי דמלשון רש"י ז"ל לא משמע כן ועיין עוד בסמוך:

שם והני תנאי כו' מאי לאו בהא קמיפלגי כו'. וקשיא לי למאי דס"ד דטעמא דת"ק היינו משום דבא' בחייו ואחת במותו אין לבני הראשונה כב"ד א"כ עיקר הדין לא נזכר כלל במילתא דת"ק דבמאי דקאמר באין בניה של זו לאחר מיתה ונוטלין כתובת אמן לא שמעינן שפיר הא מילתא דהא אפי' הוי שייך כב"ד בכה"ג אפ"ה בני השנייה קודמין ליטול כתובת אמן כמו ששנוי במשנתינו דדייקינן מינה דכב"ד לא טרפי ממשעבדי אם לא שנאמר דלמאי דס"ד השתא יסבור ת"ק דכב"ד טרפי ממשעבדי כמ"ד יסבון תנן דפלוגתא דתנאי היא בפ' יש נוחלין וזה דוחק לכך נראה דהכי קאמר ת"ק כיון דבני השנייה לא שקלי כתובת אמן אלא לאחר מיתתה ובירושת אמן בא להן ולא בתנאי כב"ד מכח ירושת אב כמו שפירש"י לעיל א"כ אתי לאינצויי ומש"ה לא שקלי בני הראשונה ולמאי דמסיק דלכ"ע א' בחייו וא' במותו יש להם כתובת ב"ד ע"כ הא דקאמר בן ננס נוטלין כתובת אמן היינו דלא מיקרי מותר דינר כיון דאין נוטלין אלא כתובת אמן וכתובתה לא מיקרי מותר כן נ"ל:

בגמרא ליתו בני ראשונה ולטרפינהו לבני שניה. יש לדקדק דיותר ה"ל להקשות דלקדמו בני ראשונה לגבות ולא שייך לשון טירפא בשני בע"ח ותו יש לומר דה"ל להקשות אשניה עצמה דהא במתניתין תנן שניה ויורשים. ולכאורה היה נלע"ד דמזה יש להביא ראיה לדעת ר"ח והגאונים שכתב הרא"ש דמ"ש א' בחייו וא' במותו יש להם כתובת בנין דיכרין הוא דוקא לאחר מיתת שניה אבל בחיים לא א"כ אין להקשות אשניה עצמה דהא בחיים ליכא כתובת בנין דיכרין כלל ויש לפרש דקושית הש"ס באמת אשניה עצמה משום דהוי מצי לפרש ויורשים דמתניתין היינו אם גבתה ואח"כ מתה דכיון דבנים יורשים אותה ממילא גם הראשונים נוטלין כתובת בנין דיכרין לכך מקשה דאפילו אי מיירי בהכי כיון דיש להראשונים כתובת בנין דיכרין ראוי שיוציאו מבני שניה אף שגבתה כבר יטרפו ממנו כדין ב"ח מוקדם ואף למ"ד לעיל דמפרש במתניתין דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה כבר כתבו התוס' דאין זה סברא דלא עדיף מלוקח אלא משום חינא וביורשים לא שייך זה כדקאמר לקמן דף צ"ז ע"ב יורשםי מאי חן איכא ומשני שירשתה בתה או אחותה אבל הכא מיירי בבנין דכרין ודוק:

עוד נראה לע"ד לפרש בדרך אחר דהנה הרא"ש כתב דאם לא היו נכסים אלא כדי כתובה ראשונה ופרעו מהן כתובה שניה לא יטלו בני הראשונה המותר כיון דאי הוי שקלי כתובת אמן מעקרא נחלה דאורייתא ויבואר לקמן שיטתו דלכאורה לפי טעם שכתב רש"י ז"ל דפריעת ב"ח מצוה זהו הנחלה דאורייתא א"כ אין חילוק דעכ"פ עבדי מצוה ונראה דמוכח כדברי הרא"ש ז"ל דאל"כ מנ"ל להוכיח דלא טרפה ממשעבדי דלמא מש"ה קדמי בני שניה דמיירי דליכא מותר על כתובה ראשונה ולא מקיימי נחלה דאורייתא אלא ע"י פרעון כתובה שניה ואז זוכים בני הראשונה בכתובת בנין דיכרין דידהו א"כ אם יבואו תחלה אין דין כב"ד כלל אלא ודאי צ"ל דבכה"ג באמת אין דין כתובת בנין דיכרין כלל אפילו לאחר שגבתה שניה ואפילו לפמ"ש לקמן דלמ"ד דטרפא ממשעבדי אפילו היכא דליכא בני חורין כלל דלא שייך בזה דלא מקיים נחלה דאורייתא משום דבל"ז לא מקיים נחלה דאורייתא כיון דליכא בני חורין אפ"ה אין לומר הכא כיון דאם לא יגבו בני ראשונה יגבו בני שניה לא מעקר נחלה דאורייתא דהא לפי מאי דקיימינן השתא דפריעת חוב הוי מצוה ומקיים בזה נחלה דאורייתא שפיר ה"ל מיעקר נחלה דאורייתא כשיגבו בני ראשונה לבד. אך נראה דיש ליישב אפילו לשיטת רש"י ז"ל דהמצוה עצמה הוא נחלה דאורייתא מ"מ נראה כיון דקי"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה ואפילו למ"ד בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה אפ"ה לאו גביה בטעות הוא למפרע למהוי כאלו לא גבה כלל אלא ודאי דגבה באמת הוא והוי כקנה שדה והפירות שלו ולכל דבר הוא שלו אלא שב"ח מוקדם טורף ממנו מכאן ולהבא א"כ פשיטא דבזה מתקיימי נמי ע"כ פריעת ב"ח מצוה דהרי כשגובה השני פרעון מעליא הוא ולפ"ז יש לומר דאפילו בכה"ג קשה דיניחו בני כתובה ראשונה לשניה לגבות כדאיתא במתניתין ואח"כ יטענו שכבר נתקיים נחלה דאורייתא ע"י מצות פרעון ויחזרו ויטרפו מידם וא"ל דלא ירצו בני השניה לגבות כתובתה זה אינו חדא דיכולים לפרוע מהם בע"כ דהא קי"ל פרעון בע"כ שמיה פרעון דעכ"פ הא דקתני במתניתין דבני שניה קודמים וגובים קשה יבואו בני שניה ויטרפו מהם ולמה יפסידו הראשונים חלקם מיהו המ"ל דמתניתין ס"ל ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה כדקאמר לעיל וא"כ אתי שפיר דכיון דע"כ הוצרכו בני הראשונה להניח ולגבות כתובה שניה ממילא דשוב א"י להוציא מהם אלא דהא דקאמר לעיל דמה שגבה גבה היינו משום חינא כמ"ש התוס' לעיל וקשה לטרפו מבני שניה דיורשים ליכא משום חינא כמ"ש לעיל. ודוק: ועמ"ש לקמן בשיטת הרא"ש ז"ל:

שם בגמרא מאי קודמים לנחלה. צריך להבין דאטו עד השתא לא ידעינן דאשה ויורשים גובים כתובה מיורשי הבעל. ונראה דהתוספות כתבו לעיל ר"פ אע"פ דמ"ד יסבון תנן מפרש נמי קודמים לנחלה. ולפ"ז יש לומר דפשיטא ליה לתנא דמתני דיסבון תנן והוא בכלל מ"ש ברישא יורשי ראשונה קודמים ליורשי שניה היינו אפילו מתו בחייו וא"כ מדקתני בסיפא בא' בחייו וא' במותו יורשי שניה קודמים ע"כ דליכא כאן דין כתובת בנין דיכרין משום דא' בחיים וא' במותו אין להם כתובת בנין דיכרין והיינו דקמ"ל מתניתין. ובזה א"ש דלא נקט הכא דחוי ש"מ השלישי כמ"ש תוס' ר"פ אעפ"י. משום דהיינו עיקר שינויא דקודם לנחלה. ובזה מיושב נמי מה שדקדקו התוס' בד"ה והכא הוא דאיכא מותר דינר לא הוי צריך וכו'. ותו אינו מובן כל כך מאי האי דמשני והכא הוא דאיכא מותר. דהא המקשה הוי סבר מדקתני סתמא משמע בכל גווני וע"ז לא משני מידי ולפמ"ש יש לומר דבאמת כוונתו כדחוי הראשון דקודמים לנחלה. והיינו כמ"ש דקמ"ל דא' בחייו וא' במותו א"ל כתובת בנין דיכרין. אלא דלא תקשה דאיך שייך לומר דתנא דמתניתין קמ"ל הא. דהא איכא למיטעי דהטעם הוא משום דאין כתובה נעשה מותר לחברתה וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי לא נשמע מידי. ע"ז קאמר דשפיר קמ"ל דא' בחייו וא' במותו אין להן כתובת בנין דכרין דאי לאשמעינן דאין כתובה נעשה מותר ה"ל למיתני בהדיא דליכא מותר וכיון דנקט סתמא ע"כ אפילו בדאיכא מותר אפ"ה בני שניה קודמים לנחלה וליכא כתובת בנין דכרין משום דא' בחייו וא' במותו א"ל כתובת בנין דיכרין וממילא דלא נשמע אי כתובה נעשית מותר. וק"ל:

עוד נראה לפענ"ד דהנה לכאורה קשה מסוגיא זו על מ"ש לעיל דלשיטת העיטור במתה א' בחייו וא' במותו ולא נשבעה שניה קודם מותה דאף דאין אדם מוריש שבועה לבניו אפ"ה נוטלין בני שניה בתורת כתובת בנין דיכרין משום דאומרים לבני ראשונה אם אתם באים בטענת נחלה אנו באים בתורת כתובת בנין דיכרין א"כ ה"מ לשנוי דמתניתין מיירי שלא נשבעה ובאים בני שניה בתורת כתובת בנין דיכרין ושפיר קאמר האיכא שקלי בני ראשונה בתורת כתובת בנין דיכרין דלא שייך אנצויי כיון דגם בני שניה נטלו בתורת כתובת בנין דיכרין וצ"ל משום דלפי מאי דקאאמר ש"מ דכתובה נעשית מותר מדלא קתני אם יש שם מותר א"א לפרש הכי דא"כ אפילו אי נימא דכתובה נעשית מותר. מ"מ אי נימא דשניהם נוטלים בתורת כתובת בנין דיכרין כנ"ל ע"כ צ"ל דאיכא מותר וה"ל למיתני אם יש שם מותר. ולפ"ז לפי מאי דדחי ש"מ השני דמיירי באמת דאיכא מותר נדחה נמי ש"מ הראשון דמצינן לפרש כנ"ל. ויותר נראה לפרש לפי שיטת העיטור דבאמת היינו דמשני קודמים לנחלה דקשה דמילתא דפשיטא היא כנ"ל ויש לפרש דבאמת היינו דמשני שלא נשבעה ובני שניה נוטליה בתורת כתובת בנין דיכרין שקודם לנחלה והיינו דקאמר קודמים לנחלה. ובזה א"ש הא דקאמר ודקאמרת כתובה נעשית מותר וכו'. דהוא אסוקי מילתא קמייתא דע"כ צ"ל דאיכא מותר דינר וממילא דאיכא למימר קודם לנחלה. ומתורץ קושית התוס' בד"ה והכא הוא וכו'. ובזה מובן נמי דלא דחי ש"מ השלישי דלא טרפה ממשעבדי משום דקודמים לנחלה דלפמ"ש אפילו אי נימא קודמים לנחלה ע"כ צ"ל דבני שניה טוענים לבני הראשונה אם אתם באים בתורת כתובת בנין דיכרין אנו באים בכח כתובה דאורייתא דלא נתקן בזה אין אדם מוריש שבועה א"כ מוכח דלא טרפי ממשעבדי. ולפ"ז יש לתרץ קושית נתיבות משפט על העיטור שכתבנו לעיל מסוגיא דשבועות דלמה ליה לשנוי כשנשבעה ומתה ולא משני שנוטלין בתורת כתובת בנין דיכרין דיש לומר דלא ניחא ליה לשנויי דמיירי מתניתין בדאיכא מותר כמו ס"ד דהכא מדלא קתני בהדיא אם יש מותר. ועדיפא משני שנשבעה ומתה. ודוק:

שם בגמרא ואחת בחייו ואחת במותו תנאי היא וכו' ר"ע אומר כבר קפצה וכו'. צריך להבין לשון כבר קפצה. נראה דלפי מאי דס"ד דפליגי באחת בחייו וא' במותו וכו'. יש לפרש ע"פ מ"ש הרא"ש בשמעתין די"מ דדוקא כשמתה שניה אבל בחיים כיון שאין בני השניה נוטלין כלל שייך אנצויי ודחי ליה ממתניתין דמשמע דשניה קודמים ליורשי ראשונה הא איכא שקלי אפילו בחיי' לפ"ז יש לומר דמ"ד דא' בחייו וא' במותו א"ל כתובת בנין דיכרין משום אנצויי היינו טעמא משום דס"ל דכיון דבחיי האם לא היו בני הראשונה נוטלים כתובת בנין דיכרין משום אנצויי דבני השניה דלא היו נוטלים כלום א"כ אף כשמתה ויורשים כתובת אמם מ"מ ה"ל כמו מועטין ונתרבו דאמרינן לקמן דף צ"א דכבר זכו בני כתובה קטנה ה"נ כבר זכו בני שניה בנכסים בחיי אמם והיינו דקאמר כבר קפצה נחלה בחיי אמם. ואין להקשות א"כ הא דמבעיא לקמן במועטין ונתרבו ולא פשיט מדר"ע ואף ר' נחמן לא קאמר לקמן אלא מסברא כשם שמרובין וכו' ולא פשיט מדרבי עקיבא. זה אינו דהמ"ל דבהא גופא פליגי תנא קמא ור"ע דת"ק ס"ל דמועטין ונתרבו אזלינן בתר השתא אבל בחיים מודה דאיכא משום אנצויי וכשיטת הי"מ שהביא הרא"ש א"כ מאן לימא לן דהלכה כר"ע דהא גם השתא פסק רק פפא דלא כר"ע אבל לבתר דאמר ר' נחמן מצד הסברא כשם שמרובין וכו' ממילא דצ"ל דס"ל לת"ק דאפילו בחיים נוטלים בני הראשונה כתובת בנין דיכרין כמ"ש הרא"ש אך לפי מאי דמשני דפליגי בכתובה בנעשית מותר לחברתה צ"ל בדוחק דס"ל כשיטת הי"מ הנ"ל דבחיי שניה אין בני הראשונה נוטלין כתובת בנין דיכרין אפ"ה אחד בחייו וא' במותו יש להן כתובת בנין דיכרין ולא אמרינן כבר זכו בני שניה בחיי אמם ולדעת התוס' לקמן דף צ"א ע"ב ד"ה כך מועטין וכו' דלעולם אזלינן בתר תקנתא דרבנן טפי ע"ש. ה"נ כיון שמתה אזלינן בתר השתא אבל אי ליכא מותר דינר וע"כ הא דכתובה נעשית מותר היינו משום דאזלינן בתר מעיקרא קודם הגביה כמו שיבואר לקמן בסמוך א"כ הכא דממ"נ אי אזלינן בתר השתא ליכא מותר ואי אזלינן בתר מעיקרא כבר קפצה נחלה בחיים אמם וזה הוא דוקא לענין כתובה דתכף שמתה אמם ה"ה אצלם כגבוי ולא זכו בני הגדולה מעולם אבל בבע"ח לא שייך זה ולהכי אמר בבע"ח כ"ע לא פליגי. ודוק:

ויותר נלע"ד דצריך להבין הטעם בין כתובה לחוב דדוחק לומר דהמצוה הוי כנחלה דאורייתא. ותו דהא כתב הרא"ש והטור היכא דליכא מותר על הכתובה גדולה לא הוי חוב מותר ואי זה מיקרי נחלה דאורייתא במה שפורעין החוב א"כ בהא נמי מקיים נחלה דאורייתא ונראה דהעיקר בזה דכיון דאין הפירעון אלא משום מצוה נמצא נכסי בחזקת יתמי קיימי ואינהו דעבדי מצוה ומשלמים וכבר זכו בני הגדולה אבל בכתובה שהם בעצמם היורשים והגובים וה"ל מתחלה כגבוי אצלם ולא היה שעה בחזקת היורשים שנוכל לקרות עליהם נחלה דאורייתא ולהכי באמת כשאין מותר על כתובה הגדולה דלא היה שעה להתקיים נחלה דאורייתא שהרי אף קודם פריעת החוב היה הכל בחזקת כתובת בנין דיכרין ולא מתקיים נחלה דאורייתא אלא בביטול הכתובת בנין דיכרין שפיר כתב הרא"ש דלא הוי מותר. אך לפ"ז אכתי יש לומר דהא בחיי השניה כבר הוי בחזקת היתומים והוי נחלה דאורייתא וכבר זכו יורשי כתובת בנין דיכרין. ונראה לע"ד דיש לומר דהיינו טעמא דקאמר רבה דכ"ע דחוב הוי מותר כי פליגי בכתובה דלא שייך בכתובה דמתקיים נחלה דאורייתא קודם גביית הכתובה משום דקי"ל לקמן ר"פ אלמנה ניזונית דנכסים בחזקת אלמנה קיימי ומוכרת שלא בב"ד וא"כ לא היה שעה להתקיים נחלה דאורייתא בחזקת היורשים דאדרבא משעה שמת אביהם תיכף נכסיו בחזקת אלמנה קיימי. ולפ"ז היה נראה לפרש הא דקאמר ר"ע כבר קפצה וכו'. משום דיש לומר סברא להיפך דמה בכך שהם היורשים בעצמם מ"מ כיון דהנכסים בחזקת כל היורשים ואין יכולים למכור קודם חלוקה שום שדה עד שנתנו להן בתורת גביית כתובתה א"כ שפיר יש לומר דמתקיים נחלה דאורייתא קודם גבייה אף דקיימא לן דנכסים בחזקת אלמנה קיימי משום דמוכרת לעצמה שלא בב"ד ה"מ בחיים משום חינא אבל לא כשמתה דלא שייך חינא כדקאמר לקמן דף צ"ז ע"ב אלא למ"ד משום חינא יורש"י מאי חן איכא וכו' ולכך קאמר ר"ע כבר קפצה נחלה בחיי אמם דאז היו הנכסים בחזקתה ולא ה"ל מותר. ודוק:

נשא כו' ש"מ תלת א' בחיי' כו' מדקתני שני' ויורשי' קודמין מקדם ה"ד הא איכא שקלי. וכ' תוס' מדקתני כו' ואע"ג דתנן בן קודם כו' הכאדאיכא למטעי כו'. ותמהו הא לעיל ג"כ איכא למיטעי טפי דבע"ח מאוחר שקוג"ג כו' ואעפ"כ תני קודמת לגמרי לל"ק כו'. עוד קשה למה תני במתני' נשא את הא' ומתה נשא ב' ומת הוא כו'. הא ל"ל שנשא שני' א"מ הראשונה ומאריך הא קאי ארישא מי שה"נ ב' נשים וליתני מתה ראשונה בחייו ואח"כ מת. ונראה לישב דהנה עיקר דין כ' בנין דיכרין אף דקי"ל ירתין תנן מ"מ הפי' שיורשים חוב הכתובה של אמם. והנה בכמה דוכתי משמע שגם שמתה בחייו מ"מ יש לה הכתובה רק שהבעל יורשה יורש גם הכתובה שעליו דהא מהאי טעמא תקנו קבורתה ת' כתובתה ובעי למימר ב"ק פ' החובל (ד' פ"ח) דשייך תקנ' אושא וא"ל תקנת אשה כשמכרה כ' בט"ה אף שמתה בחייו הי' הלוקח גובה ממנו שמכרה קודם שיורשה כשאר נכסים. רק דדחי א"א בנ"מ יאמרו בצאן ברזל ע"ש שא"י למכור לגמרי כו'. אבל משמע דעכ"פ החיוב יש אף שמתה קודם. אולם בש"ס לעיל נ"ג דאמר ארוסה אין לה קבורה דאמר טעמא דמת הוא הא מתה א"ל כתובה מאי טעמא ופירש"י תקבר בשביל מנה ומאתי' שהוא יורש כו' ומשני ר"א שאין אני קורא בה לכשתנשאי לא' תטלי מה שכתב לכי ע"ש ובנשואה בשביל נדונייא שהוא יורש ע"ש. ופירש"י שאין כו' הילכך כל זמן שלא מת ולא נתגרשה לא נשתעבד לה ע"ש. ולכאורה למה לרש"י ז"ל להאריך ולומר כל שלא מת כו' הא פשוט כיון שמתה לא שייך לכשתנשאי כו' ומה תולה בדידי' שלא מת כו' ותמוה. ונראה לע"ד דהא קי"ל (ח"מ סי' כ"א) אונס רחמנא פטרי' וכמאן דעביד ע"ש הפלוגתא בירושלמי (קדושין פ"ג ה"ב) וכן בכל תנאי קי"ל יש אונס מדינא וע"מ שתעשה דבר ונאנס לא מיבטל וא"כ הא דייק ריש מס' אם לא באתי ומת כו' כשאר אונס. וא"כ אף דלא מקיימא לכשתנשאי משום דמתה מ"מ אונס הוא ולא בטל החיוב אמנם בכל אונס הטעם דאלו לא אנוס הי' מקיי' התנאי משא"כ כאן הא לא מת ולא גרשה ואם לא היתה מתה לא היה ג"כ חיוב כתובה עליו כלל דג"כ לא היה נקרא לכשתנשאי כו' ושפיר פירש"י ז"ל הטעם בדידי' דכל שלא מת כו' אין חיוב כנ"ל. אולם זה החיוב שיש עליו לכשימות למפרע עדיין לא פקע כלל במיתתה דהי' לה עליו חיוב מעכשיו משעת נשואין שכשימות או יגרש החיוב למפרע דגבי' ממשעבדי דאחר נשואין. ולענין זה החיוב לכשימות שפיר מה שאין מקיים לכשתנשאי כו' אונס היא שמתה כנ"ל. ומ"מ נראה דהבעל אינו יורש חיוב זה דהוי ליה ראוי ואין יורש ראוי דאף דמלוה שעמו פלגי היינו חיוב גמור ע"ש (ב"ב קכ"ו ע"א) וכן נדוניא לפי שהחיוב מיד רק שיורשה וי"ל דעדיף משאר מלוה שעמו דפלגי דשם הספק כמ"ש רשב"ם אי גמר ומשעבד בעין יפה שיהיה כמוחזק כדי שיירש פ"ש ע"ש. וי"ל דהספק דלא גמר דשמא לא ימות ויגיע זמן בחיי האב שיצטרך לשלם ע"ש. משא"כ בעל בחוב הנדוניא הכתובה שעליו שבחייו אין לו הפסד שבידו שלא לגרש י"ל דגמר ומשעבד או טעם אחר וכיון דבשאר חוב פלגי י"ל בכ' דיורש הכל משא"כ הכתובה שאינו קורא לכשתנשאי וכל שלא מת אין חיוב כלל רק החיוב לכשימות הוי ודאי ראוי שאינו יורש. ושפיר אין לה קבורה כו'. וא"כ אח"כ שמת יורשי' יורשין כתובתה דהא כיון שלא ירש הבעל ירשו בניה חוב שלה לכשימות. וא"כ הי' כ' בנין דכרין לכאורה דין גמור רק הנדוניא דלא שייך בי' לכשתנשאי כו' והבעל יורשה כשאר חוב שעליו. ושפיר מדינא לא הי' יורשין בני' רק ממנו כמו שאר הירושה. וזה שפי' רש"י נ"ב ע"ב אמר ר"י כו' מפני מה תקנו כ' ב"ד כו' מאחר שהבעל יורש א"א למה תקנו שיורש לבני' מה שירש ממנה דהיינו הנדוניא שלה ע"ש. משום דעל ק' ור' הי' טעם למה יירשו בני'. אך מדפריך שם דאב לירות דבעל לא לירות וקאי על כ' מנה ומאתים ותוספות כפירש"י מוכח דגם על ק' ור' הי' התקנה. וצ"ל דגם זה לא חשיב ראוי כמו הנדוניא ועדיף משאר מלוה שעמו. והבעל יורשה שפיר גם הנדוניא גם הכתובה. וממילא הי' בניו יורשים הכל בשוה. וא"כ עכ"פ חוב יש עליו רק מהדין ירש הבעל החוב שעל עצמו ושוב כל בניו הי' יורשים חוב זה בשוה ותיקנו כ' ב"ד שבנים שממנה רק הם ירשו כ' אמם לא האחרים ושפיר לשון התנאי ב"ד ירתין כ"כ יתר על חולקיהון כו'. וא"כ גם למ"ד ירתון תנן ג"כ הפי' שיורשים החוב שעל אביהם ועל היורשים היינו הכתובה ומיושב שפיר מה דפריך א"ה גם מטלטלין ומשני ככתוב' שויא רבנן ע"ש. היינו דעל הנדוניא הקשו שיגבו ממטלטלין ומשני ככתובה שוי והיינו שיהי' רק כחוב הכתובה שיורשין שאינו גובה ממטלטלין כמו שהיא לא היה גובה כנ"ל. ואף דלכאורה אי בתורת חוב א"כ היה יכול למחול דהיא היתה יכולה למחול לבעלה א"כ יורשה ומצי מחיל לנפשי' ושוב גם הבנים יכולין למחול לעצמם. ז"א דע"ז הי' התנאי ב"ד שלא יוכל למחול לעצמו דגם היא א"י למחול מזון הבנות שנתחייב לה דא"י להפקיע מה שנוגע רק לבנים ע"ש בש"ע (אה"ע סי' קי"ב ס"א) ועוד די"ל דהי' לגבי עצמו דשלב"ל ממש שלא הי' חייב לשום אדם רק לעצמם ולא דמי לקנה א' מאביו שט"ח (בסי' ס"ו ס' כ"ג) דעכ"פ חייב ללוקח שייך שמוחל לעצמו משא"כ כאן ועוד דהא קי"ל מכנסת שט"ח לבעלה א"י למחול ולהפ' דמהני מחיל' בע"פ הוא רק כמו א"א בתק"ח אך הא חזינן דמהני מכר' כ' ומחלה לבעלה. אך להוריש מה שיכולה לומר א"א י"ל דא"י וגם שייך תי' תוס' (פ' ב' ד' י"ט) דכ' גבי שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי כו' דגם אי מצי מחיל שעבודא דר"נ מ"מ כיון שאינו יורש אלא מכחה א"י להפקיע זכותה ע"ש. וכן בהנ"ל כיון שיורש אותה א"י להפקיע זכות כ' ב"ד כנ"ל:

ומיושב בהנ"ל מה דדייק ש"מ כ' ב"ד לא טרפי ממשעבדי ופרש"י דלא נימא יסבון תנן כו' ע"ש והא זה מפורש שם (ב"ב קל"א) דא"ל ר' לר"נ ירתון תנן. ולמ"ש יש להסתפק גם אי ירתון תנן שמא גבי ממשעבדי דהא משמע פ' נערה (ד' נ"ג) דמוכרת כ' לבעלה כמוכר לאחרים דמי ע"ש. ומשמע דלוה שקונה ממלוה שט"ח שעל עצמו לא בתורת פרעון רק בתורת קנין מהני והוי כשאר לוקח שט"ח ולכאורה יכול לגבות מלקוחות שלו שלקחו שלא באחריות דיש לו זכות הבע"ח כשאר לוקח רק משום דאחריות דנפשי' מי לא קביל עליו כדאמר לקמן בירש שט"ח ע"ש גבי זבין כתובה דאמי' כו' ולכך א"י לגבות כנ"ל אבל אי מכר שוב השט"ח לאחר או הוריש יוכל הלוקח והיורש לגבות ממשועבדים כשאר קונה שטח כנ"ל. רק די"ל מה מכר כו' וכיון שלא הי' לו זכות זה לגבות ממשעבדי במה שקנה ע"ע השט"ח דאחריות דנפשי' קיבל שוב א"י למכור ולהוריש ג"כ. וא"כ שפיר מספק' לי' גם אי ירתון תנן אי טרפי כ' ב"ד ממשעבדי דהא ירשו החוב ממש שהוא בשטר הנדוניא והכתובה כמו שהאשה טורפת מזמן הנשואין כנ"ל. רק דהוכיח דלא טרפא. או דכל בע"ח שקנה א"י לטרוף או דמקולי כ' ב"ד הוא כנ"ל. וא"כ נהי דלענין לקוחות שייך הטעם כנ"ל. אבל לענין בע"ח מאוחר קשה לכאורה א"כ למה שני' ויורשים קודמין ליורשי ראשונה. הא שפיר הראשוני' יורשי' חוב הכתובה שמוקדם לשני' וכשלוה קנה שט"ח שעל עצמו נהי דלגבי דידי' אין נ"מ דאף בע"ח מאוחר גבה ממנו דנהי שבעצמו מוקדם מ"מ כשגובה הבע"ח גוב'דחייב עכ"פ אבל היורש דירש השט"ח שעל אביו שמוקד' לבע"ח מאוחר שפיר יחשב מוקדם ויגבה. דבזה לא שייך טעם דאחריות דנפשי'. וא"כ כיון שיורשי א' ירשו כ' בנין דכרין שהוא חוב בשטר י"ל דיקדמו לשני' כנ"ל:

אמנם הטעם פשוט דהא אשתעבד לבע"ח מאוחר מחיים מחמת שיעבודא דר"נ דכשקנה השט"ח ונהי דכל שלא מחל לנפשי' לא פקע השיעבוד וחשיב כחייב לעצמו כמ"ש הראשונים ז"ל גבי ונמחל לנפשי' פ"ב דבב"ק מ"מ הוא חייב לעצמו כאלו אחר הי' חייב לו והוא חייב לבע"ח א"כ משועבד לבע"ח מדר"נ ושפיר גוב' הבע"ח מאוחר שמשועב' לו זה השט"ח מדר"נ כדאמר בפסחים פ' כ"ש (ד' ל"א) גבי אחריות במגבי ארעא והדר גבי מחמת שיעבודא דר"נ כנ"ל וא"כ שפיר שני' קודמת דהי' חייב לה הכתובה בחיי' והוא כבר ירש מהראשונה כתובתה וקנה והי' חייב לעצמו ונשתעבד לה החיוב לעצמו מדר"נ שחייב לה כנ"ל ושפיר קודמת ליורשי ראשונה דכ' ב"ד כנ"ל. ומיושב בזה הא דתנן נשא ראשונה ומתה נשא שני' ומת הוא דתמוה מאוד למה נקיט שנשא שני' אחר שכבר מתה ראשונה כנ"ל:

ולמ"ש י"ל לפי דעת הג"א בכתובות וב"ק דלא שייך שיעבודא דר"נ רק שבשעה שלוה הוא כבר הי' הלה חייב לו אז כשלוה נשתעבד מיד לוה שלו אבל כשכב' לוה הוא ואח"כ הלוה הוא לאחר אין הלה משועבד מדר"נ דגרע מדאקני כיון דבשעה שלוה לא הי' הב' חייב לו עדיין ע"ש. וא"כ שפיר בדוקא נקיט כו' דכשכבר מתה ראשונה קודם שנשא שני' וא"כ כבר ירש חוב שעל עצמו מראשונה והי' חייב לעצמו ושוב כשנשא שני' נשתעבד לה מדר"נ החיוב שעליו כאלו אחר היה חייב לו והוא נתחייב לה כנ"ל אבל אם נשא שניה קודם שמתה ראשונה א"כ בשעה שנשא שני' ונתחייב לה לא הי' חייב לעצמו כלל רק לראשונה והיא אינה חייבת לשני' כלל א"כ אח"כ שמתה ראשונה וירש החוב ונתחייב לעצמו לא משועבד כלל מדר"נ לשני' וממילא הי' היורשי ראשונה מוקדמים כנ"ל ודוקא נקיט לדיעה הנ"ל:

והנה הר"ן וש"פ כ' דבכתובה לא שייך שיעבודא דר"נ שאינו ודאי שיבא לגוביינא ע"ש גבי תזבין לנחבל גופיה. וא"כ לכאורה לא שייך טעם הנ"ל דשיעבודא דר"נ. אך זה אינו דהחוב הראשון אף בכתובה שייך דר"נ כדאמר להדיא גבי מלוה ופקדון ביד אחרים רק חוב הב' שיהי' משועבד מדר"נ צריך להיות חוב ברור וחוב דכתוב' לא משתעבד מדר"נ לנחבל כנ"ל ע"ש. א"כ זה דוקא גוף הכתובה שתגבה בעצמה זה ספק שמא תמות בחייו כנ"ל ולא יבא לגוביינא. אבל לענין כ' בנין דכרין שהוא גם החוב אף כשתמות קודם מ"מ כשימות אח"כ יהי' החוב דלא נפטר משום דלא קרי כשתנשאי כו' דאונס כנ"ל. א"כ חיוב זה ודאי יבוא כנ"ל. ושפיר נשתעבד מדר"נ לבע"ח מאוחר ולשני' כנ"ל. ואף דכשאין מותר דינר ליכא כ' ב"ד א"כ ג"כ ספק אם יבא לגוביינא. ז"א כיון דהמותר דינר מקרקע א"כ שפיר ידוע שיהי' מותר דינר. ואף דספק שמא יוזל זה הספק לא משוי שיחשב אינו ודאי דשייך בכל חוב ולא מצינו דספק זה כנ"ל דבחזקת כמו ששוים הם כנ"ל. אמנם אם הדין דא' בחייו וא' במותו אין לה כ' ב"ד א"כ שוב לא שייך שיעבודא דר"נ דכמו דבגוף הכתובה משום ספק שתמות היא קודם לא שייך דר"נ כן בכ' ב"ד להיפוך שמא ימות הוא קודם לשני' ולא יהי' כלל כ' ב"ד דא' בחייו כו' ל"ל כ' ב"ד. וא"כ שוב בשני' קיימת לא נשתעבד כלל מדר"נ החוב שעל עצמו כנ"ל. א"כ י"ל למ"ש הר"ן והרא"ש דעת גאונים דדוקא שגם שני' מתה לא שייך אנצויי משא"כ כשקיימת דאין יורשים אחרים נוטלין כ' ע"ש. ודחי דהא תני שני' כו' ע"ש. וא"כ י"ל להיפך דזה פשיטא לי' עכשיו דבמתה ל"ש אנצויי דהא תני קודמין ליורשי ראשונה כדדייק לקמן דאי ל"ל כ' ב"ד למה קרי י' ראשונה רק די"ל דוקא מתה אבל א' כו' וא' במותו קיימת שייך אנצויי ול"ל ב"ד ולכך תני דקודמין ליורשי א' משום יורשין והא דתני שני' דג"כ קודמת רק הדיוק משום יורשין כנ"ל וע"ז הוכיח דגם בחייו כו' וקיימת ג"כ א"ל כ' ב"ד דמקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי דאי נימא דשקיימת ל"ל כ' ב"ד א"כ לא שייך שיעבודא דר"נ ושוב למה באמת קדמי יורשי שני'. הא יורשי א' מוקדמין וליכא שדר"נ דכשהשני' קיימת אין כ' ב"ד והוי ספק כנ"ל וממילא גם שמתה שני' ויש לראשונים כ' ב"ד שוב קודמין לשני'. ומוכח מדקדמי דאם איכא שקלי כנ"ל ומיושב. והגם שהוא דרך פלפול מ"מ אפשר שהוא אמת:

ומ"מ משמעות דברי הפ' שהוא ירושה ממש הא דירחתון תנן. ומ"מ אין סברא דכיון דהנדוניא אינו בעין ורק חוב על בעלה וכ"ש הכתובה מסברא דהירושה כסף כתובתה היינו החוב כנ"ל:

וש"מ כב"ד לא טרפה ממשעבדי דאי טרפא ליתו בני ראשונה ולטרפינהו כו'. קשה הא מלוה ע"פ מוקדם קדים לשטר מאוחר מיני' להרבה פ' וא"כ נהי דל"ט ממשעבדי עדיין י"ל דלקדמי מיני' והי' לו לומר ש"מ דחוב בשטר קדים לכב"ד או ש"מ דירתון תנן. וגם הלשון ליתו ליטרפינהו כו' תמוה הול"ל לקדמי יורשי א'. וי"ל בפשיטות דמה דייק הא כשאין מותר דינר איירי רק הכתובה נעשה מותר א"כ אינו יכול לגבות כלל כ' ב"ד ושלא יגבו שני' הכתובה דאין כאן מותר דינר. ונהי דאפשר דיש מ"ד יותר מכ' ב"ד ויגבו על הכתובה מ"מ מנ"ל דלמא כשאין מותר כלל. אולם י"ל כמ"ש הרא"ש ז"ל דהא בע"ת מכאן ולהבא גובה. וא"כ יכולין להגבות לבני כ' שני' בתורת חוב ואח"כ יטרפו מהם ושפיר יחשב מ"ד דכל שלא גבי היה להם ירושה דאורייתא פרעון הכתובה עד שעת טרפא כיון שגם כב"ד רק חוב אי יסבון תנן כנ"ל. וא"כ שפיר דייק דאי לא טרפי ממשעבדי שוב כשיגבו לא יכלו לגבות מהם. ומיני' באמת לא מוכח דלא קדמי דדלמא באין מותר דינר וא"י לגבות עד שיגבו הם הכתוב' כנ"ל. גם י"ל דאף אי מיני' מלוה ע"פ מוקדם גובה מ"מ מיורשים שוב בתורת שיעבוד שטר קדים:

מתקיף כו' ומאי קודמים לנחלה כו'. אינו מובן מה שייך קודמין לנחלה ודאי דשטר כ' גובה מיורשים דכן היה עיקר התקנה. וגם מה דקרי יורשי ראשונה משום איידי תמוה דמ"מ אינם כלל יורשי ראשונה ואין שייך משום איידי למתני מה שאינו. וגם מה דדחי דלמא כ' אינו נעשה מותר תמוה כק' תוס' ע"ש גם דאמר דלמא ביש מותר אינו תירוץ על דיוק המקשין כלל ומ"ש רש"י דכבר תני במתני' עיקר התי' חסר. ולע"ד י"ל דהפי' דהטעם דא' בחייו כו' אין כ' ב"ד משום אנצויי והא גם הם לוקחים כ' אמם. וג"כ תקנ"ח כמו כ' ב"ד שהראשונים יורשים. רק דחזינין דכ' נגבית אף שאין מותר דינר ואף דמעקרא נחלה ד'. ע"כ דאלמוה לכתוב' גופי' כשאר חוב. ולכך שייך שאתם נוטלין בירושת אבינו יותר ממנו. אבל אם היה דין כתובה דבחיי' ג"כ שאין אשה נוטלת כתובה במותו רק כשלא מעקרא נ"ד ובעי מותר דינר. הי' דינה ככ' ב"ד דכשיורשים נוטלין כתוב' אמם לא שייך אנצויי. וא"כ שפיר פי' מה קודמין לנחלההיינו דמהך טעמא אין לבני ראשונה כ' ב"ד דא' בחייו א"ל ב"ד משום דשני' ויורשי' קודמין לנחלה היינו לנחלה דא' אף שאין מ"ד. ואין לחוב זה שייכות להנחלה לכך כיון שאין נוטלין כלום שייך אנצויי ואין לבני א' כ' ב"ד כלל. ושפיר נקיט ליורשי ראשונה היינו דהן קודמים לנחלה דאורייתא ויורשי א' אין קודמים היכא דמעקר נ"ד מה"ט קודמים לגמרי ואין לראשונים כלום. ושפיר צריך לדחויי דנקט איידי דאף שבאמת אין כלום לא' ואין יורשים והלשון נקיט איידי אבל הפי' שפיר דקודמים לא' אם הי' להם כ' ב"ד מ"מ אין קודמים לנ"ד והשני' קודמת כנ"ל ודחי אח"כ דכ' א"נ מותר היינו כשיש ג' ב' כב"ד והג' קיימת א"נ מותר רק דמיירי ביש מותר. דבשלמא מעיקרא דייק שפיר מדלא תני יש מותר דלא שייך טעם רש"י ז"ל דסמיך אמתני' דלקמן דהא הו"ל לאשמעינן דכ' א"נ מותר דלא מוכח ממשנה והו"ל דגם כאן דיש כ' בעי מ"מ דוקא מותר חוץ הכתובה. אבל עכשיו דבאמת א' בחייו אין להם כלל כ' ב"ד. רק דתני משום דקודמים לנחלה אין להם שפיר הפי' אין להם אף שהיה מותר דינר חוץ הכתובה כיון דלא מוכח כלל מהכא דכ' א"נ מותר ג"כ כנ"ל סמיך שפיר אעתני' דלקמן:

עוד י"ל דמעיקרא הוי מוקי מתני' כפשטי' בלא נשבעה וא"כ שייך ביורשי' א"א מש"ל וא"י לגבות כלל כ' אמם רק הפי' במשנה כמ"ש לעיל דקודמים ליורשי ראשונה היינו כשרוצים לטול כ' ב"ד שוב השניים קודמים דנגד כב"ד לא אמרינן א"א מש"ל דרק משום הפסד יתומים יורשי דאורייתא לא נגד חוב דרבנן. וא"כ שפיר מוכח ממילא דא' בחייו כו' ויש להם כ' ב"ד. דאי לית להו לענין מה קודמים הא לנחלה באמת לא קדמי דא"א מש"ל כנ"ל וע"כ הא איכא שקלי כנ"ל. ודייק אח"כ שפיר דכ' נעשה מותר לא מדייקא. רק דהול"ל אם יש מותר דלא שייך דסמך אמתני' דלקמן דהא כאן איצטריך לאשמעינן כשיש מותר דינר על כ' ב"ד. רק אם יגבו השניים כ' אמם לא ישאר מותר דינר חוץ כ' ב"ד והוי ס"ד אי כ' א"נ מותר דיורשי השני' גובים כ' אמם וממילא לא נשאר מ"ד ואין יורשי ראשונה נוטלין כב"ד ובאמת אינו כן כיון שלא נשבעה ולענין נחלה דאורייתא א"י ליטול דא"א מש"ל רק נגד הכ' ב"ד אבל עכ"פ לא מעקרא נ"ד כיון שלענין הנ"ד אין יכול ליטול. וממילא יש כ' ב"ד דהוי מותר דינר וא"כ למה תני קודמין ליורשי ראשונה דמשמע שכ' ב"ד יותר ממחצה היינו חלק ירושתם. וכ' אם שני' ג"כ יותר מחלק של יורשי' היינו מחצה דאז שראשונים רוצים ליטול יותר מהירושה שוב היורשי ב' קודמים ליטול כ' אמם דל"ש א"א מש"ל ועדיין אי כ' א"נ מותר לא מוכח כשראשונים רוצים כ' ב"ד שהוא פחות ממחצה נכסים ואח"כ לחלוק בשוה שיש מותר ויורשי שני' רוצים לגבות המותר בתורת כ' אמם ושוב לא יהי' מותר ויבטל כ' ב"ד שיהי' חלוקת שוה. שאין יכולין מטעם הנ"ל דא"א משל נגד נ"ד ולא מעקרא כנ"ל. והול"ל אם יש מותר דינר היינו כהאי גוונא דג"כ נוטלין היורשי ב' כנ"ל דא"י ליטול לבטל הכב"ד רק כשיש מותר דינר אחר שיטלו כ' אמם ג"כ ישאר מותר אז יכולין יורשי שני' לומר אם אתם נוטלין כב"ד והשאר לחלוק נטול אנו ג"כ כ' אמנו אף דלא נשבעה והמותר מב' הכ' נחלוק. ומדלא תני מוכח דבאמת כ' נעשה מותר ולא שייך הנ"ל דאין מבטלין כלל כ' ב"ד במה שיטלו ותני שפיר רק קודמים כנ"ל. ומתקיף ר"א דלמא א' בחייו כו' ל"ל ב"ד. רק קודמין לנחלה דאז קודמים יורשי שני' אף לנחלה דאורייתא וממילא י"ל דאין כ' נעשה מותר ולא צריך למתני דהא תני במתניתין כנ"ל. או דקמ"ל להיפך דוקא כשקודמים לנחלה היינו שנשבעה אז אין כ' נעשה מותר וגובין המותר ובטל כ' ב"ד משא"כ לא נשבעה דמצד עצמם לא היו גובין רק כשגובים הן כ' ב"ד גובין ג"כ שוב נעשה מותר דלא שייך שגובין חוב דא"י לגבות כלל כנ"ל:

תנאי היא כו' ב"נ א' יכולין בני הראשונה ל' בני בע"ח אתם טלו כ' אמכם וצאו רע"א כבר קפצה כו' וה"ה לבע"ח ואמינא להו בבע"ח כו' מתקיף ר"י כבר קפצה כו' אם יש כו'. ותמוה למה תלה ש"ס קושיית ר"י אחר דאמר בבע"ח כ"ע ל"פ. הא גם לרבנן דב"ר דה"ה לבע"ח ג"כ קשה. ולס"ד פירש"י לשנא דב"נ בני בע"ח אתם להורות דמה"ט חשוב מותר דינר דפריעת בע"ח כנחלה ע"ש. אולם עדיין קשה לישנא דיכולין לומר כו' טלו כ' אמכם וצאו מה צריכין לומר להם הא כ' אמם מעצמם יטלו והול"ל רק הדין דבני בע"ח אתם והמותר שלנו. ולכאורה נראה דאף דהכ' ב"ד כדי כל הנכסים ובלי כ' שני' לא הי' נוטלין דאין מותר דינר מ"מ כשיש כ' שני' עדיף דעכ"פ גובין ונעשה מותר דשפיר לא מעקרא נחלה דאורייתא. אולם הא יכולין בלי שני' למחול כ' אמם ולא יהי' מ"ד ויחלקו. אולם הוי כמרובין ונתמעט דכל שלא מחלו הי' מ"ד ונחלה דאורייתא זכו כ' ב"ד ולא מהני שימחלו. ומדויק לישנא דב"נ י"ל בני בע"ח כו' טלו כ' אמכם וצאו אף שאין רוצים לטול מ"מ כיון דיכולין לגבות בשעת מיתה ולא הי' מעקרא נ"ד שוב נוטלין כ' ב"ד. ולכך לא הוצרך לפרש שאין מ"ד כו'. אך למה דמשמע לקמן במתני' דאי הוי מצי אמרו הרי אנו מעלים נכסים דינר הי' חשוב מותר אף דמועטין ונתרבו לא מהני ע"כ משום דבידם ועומד לכך דוודאי יאמרו הי' חשיב כמיד בש"מ כמ"ש שם ורק משום דא"י להעלות ע"ש א"כ כאן דבידם למחול ועומד לכך דלטובתם חשוב כמועטין בש"מ ואין לה ב"ד אולם בחיי אמם הי' כשאר בע"ח ושפיר הי' מותר דלא הי' עומד למחול כלל דמה לה לזה אם יהי' אח"כ ב"ד ולא הי' בידם והי' מותר וזכו כ' ב"ד שוב כשמתה לא פקע ועדיין חשוב מרובין ולתמעטין דבחיי אמם הי' חשיב מ"ד וזכו כנ"ל דלא הי' אז בידם למחול כ' אמם כנ"ל. והנה מה שנחלקו רבנן דב"ר ורבה אי ה"ה לבע"ח כו' אינו מובן דמה ענין זה לתרוצם ולמ"ש י"ל דלכאורה פשוט דבע"ח נעשה מותר דהא מכאן ולהבא גובה כמ"ש רא"ש והי' נחלה ד' וכשפורעין פורעין משלהם ועדיין נ"ד. וא"כ י"ל דהיינו דאמר רד"ר בכ' וה"ה לבע"ח פליגי היינו דפלוגתייהו בגווני דכ' שאין מותר דכ' ב"ד כדי כל הנכסים רק שע"י פרעון הכ' או הבע"ח יחשב מותר דאמר בן ננס י"ל טלו כמ"ש. ושפיר פליג ר"ע גם בבע"ח דנהי בע"ח מכאן ולהבא גובה מ"מ הא כל שלא גבה אין כאן מותר כלל וכבר קפצה נחלה ופקע כ' ב"ד קודם שגבה ומדויק לישנא דב"נ ור"ע דקפצה כו' ועדיף ממועטין ונתרבו וא"ל רבה בבע"ח כ"ע ל"פ היינו דלא מסתבר לי' לוקמי כו' דגם ב"נ הי' מודה דזכו כבר. רק ביש מותר מצ"ע רק ע"י שיגבה הבע"ח לא נשאר מותר ובזה אמר דבבע"ח כ"ע ל"פ דנעשה מותר רק בכתובה פליגי משום דמקבלין ולא פורעין כמ"ש רש"י ז"ל והיינו דאמר ואמינא להו כו' דפליגי בגווני דבבע"ח כ"ע מודו דנעשה מותר היינו שיש מותר כנ"ל. וע"ז פריך ר"י שפיר מה קפצה נחלה דאמר הול"ל אם יש מותר כו'. ובזה נתישב לי ד' רי"ף התמוהים לע"ד דפ' מקודם דכ' נעשה מותר ואח"כ כ' והיכא דאיכא בע"ח ואיכא מותר על ב' הכ' מה דשקלבע"ח כ"ע ל"פ דהוי מותר ע"ש. ולמה לי' אריכות הזה הי"ל גבי פסק דכ' נ"מ וכ"ש בע"ח. ולמ"ש נראה דקמ"ל דגם בע"ח דוקא דאיכא ב' הכתובות והמותר מה דשקיל ב"ח. אבל אם אין ב' הכ' לא אמרינן דיחשב מותר מה דשקל ב"ח כו'. משום דפ' כרבה דבע"ח כ"ע ל"פ והיינו דמיירי בגוני שיש מותר אז מודים בבע"ח ולא כשאין מותר בלא החוב דגם בע"ח א"נ מותר כנ"ל ולכך הביא הלשון דבע"ח כ"ע ל"פ דא"צ להלכה רק כו' ופ' כרבה נגד רדר"ב כו':

עוד י"ל דכשפורעין מעצמם בתורת פ' בע"ח מצוה שפיר חשיב נחלה ד' דפירעון משלהם כמ"ש רש"י. אבל אם אין פורעין רק ב"ד מגבין לבע"ח בתורת גוביינא מחמת שיעבודו י"ל דלא חשיב כלל מותר דינר כדפסק רבה (ב"ב ד' קכ"ה) בבכור דגבו קרקע יש לו ולדידן יתומים שגבו קרקע כו' דבע"ח גובה מהן שע"י שיעבוד אבוהון כו' ואף אי מכאן ולהבא גובה מ"מ השיעבוד מחיים דשלו הוא גובה ולא נתנו כלום משלהם דלכך גם במודר הנאה ב"ח נפרע ולא עשו כלל מצוה דכשאין פ' גובה מצד שיעבוד כנ"ל. וא"כ י"ל דבהא פליגי דב"נ סבר יכולין לומר טלו כ' אמכם כו' דרוצין אנו לפרוע משום מצוה ויש כאן מ"ד רק דנהי דלגבייהו יש מ"ד מ"מ יורשי ב' יכולין לומר דאין רוצים לפרוע ומ"מ יגבו בתורת שיעבוד ושוב אין כאן מ"ד. אך י"ל כמו דקי"ל בכופין עד שיאמר רוצה בהני דמשום מצוה לשמוע ד"ח והכפי' ממילא גמר ומקני ואנו אומרים שמרוצה וע"ש בש"ס (ב"ב ד' מ"ח) וברמב"ם גבי גט מעושה כדין כו' וא"כ כאן כיון דעכ"פ גובין בתורת שיעבוד אמרינן שוב דפורעין חוב אביהם משום מצוה מדעת דעכ"פ הוי כרוצה אני משום מצוה כו' דבאמת פורעין א"י לומר שלא משום מצוה רק משום שיעבוד כנ"ל. אך לרבנן דב"ר דגם בבע"ח פליגי א"כ כשהיה אמם בחיי' לא הי' ליורשי א' כ' ב"ד אם לא הי' יורשין שני' פורעין לאמם ברצון רק שהי' מגבין בב"ד כנ"ל. ושוב יורשין זכות אמם ושפיר אמר ר"ע כבר קפצה נחלה כו' היינו בחיי אמם דבידם הי' שלא לפרוע והיתה טורף ופקע כ' ב"ד דכה"ג אין ב"ח מותר כנ"ל וא"ל רבה דב"ח ל"פ רק בכ' כמ"ש רש"י שהן נוטלין לא פורעין וא"כ כיון דבחיי אמם לא פקע כ' ב"ד אף שלא הי' פריעתו ברצון רק לגבי דידהו פריך מה קפצה נחלה כו' כנ"ל: