כתובות צא ע"א

דף צא - א

והכא במאי עסקינן כגון שהיה שם מותר דינר ממטלטלין ולא מקרקעות, ובדינר מקרקעי קמיפלגי, כלומר: מחלוקתם היא אם צריך שיהא אותו מותר דינר ממקרקעי דוקא או לא. ^[1]

מר - תנא קמא - סבר: מותר דינר ממקרקעי - אין, אכן ל"מותר דינר" ייחשב כיון שהוא מעין "כתובת בנין דכרין" הנגבית רק מן הקרקע.

אבל מותר דינר ממטלטלי לא, והיות ואין כאן דינר מקרקעי, לא יטלו בני הראשונה כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין", אלא בני השניה בלבד נוטלים את כתובת אמן.

ומר - רבי שמעון - סבר: אפילו דינר מטלטלי חשוב "מותר דינר", והיות ויש כאן דינר מטלטלי, אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן. ^[2]

ופרכינן: ומי מצית אמרת הכי, שלדעת רבי שמעון די ב"מותר דינר" ממטלטלים!?

והתנן בהדיא במשנה הבאה לא כן:

דתנן: רבי שמעון אומר: אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות [מטלטלים] אינן כלום להיחשב "מותר דינר", עד שיהא שם נכסים שיש להן אחריות יתר על שתי הכתובות - דינר. ^[3]

אלא הכא במאי עסקינן כגון שהיה שם מותר דינר שהיה משועבד לבעל חוב, ובדינר משעבדי קמיפלגי אם חשוב הוא "מותר דינר".

מר - תנא קמא - סבר: דינר מבני חורין אין, אכן חשוב הוא "מותר דינר", אבל דינר ממשעבדי לא.

ומר - רבי שמעון - סבר: אפילו דינר ממשעבדי נעשה מותר. ^[4]

ופרכינן: אי הכי שהברייתא עוסקת כשיש שם מותר דינר אלא שמשועבד הוא, זו שלמדנו בברייתא רבי שמעון אומר: אם יש שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן, אינו בדקדוק, שהרי "כיון" שיש שם מותר דינר מיבעי ליה לרבי שמעון למימר!?

אלא הכא במאי עסקינן כגון שיש שם מותר פחות מדינר מעבר לשתי הכתובות, ובפחות מדינר אם די בו להיעשות "מותר" ולקיים דין "כתובת בנין דכרין" קמיפלגי.

מר - תנא קמא - סבר: דינר אין, אבל פחות מדינר לא, וכיון שאין כאן אלא פחות מדינר, לכן לא יטלו רק בני השניה את כתובת אמן.

ומר - רבי שמעון - סבר: אפילו בפחות מדינר די כדי שיתקיים דין "כתובת בנין דכרין", וכיון שיש שם מותר כל שהוא די בזה. ^[5] ופרכינן: והא רבי שמעון "אם יש שם מותר דינר" הוא דקאמר, הרי שלדעת רבי שמעון אין די בפחות מדינר!?

וכי תימא: לעולם הכא במאי עסקינן כגון שיש שם מותר פחות מדינר, ואיפוך את פירוש מחלוקתם מכפי שסברנו עד כה, וכך נחלקו:

נשא את הראשונה ומתה, נשא את השניה ומת הוא, באין בניה של זו - היינו בני הראשונה, ולא בני השניה כפי שסברנו עד כה - לאחר מיתה ונוטלין את כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין" לאחר שיטלו בני השניה את כתובת אמן, כי אף במותר פחות מדינר סגי.

ורבי שמעון חולק ואומר: אם יש שם מותר "דינר" אלו נוטלין כתובת אמן, ואלו נוטלין כתובת אמן, ואם לאו - אלא שיש שם פחות מדינר - חולקין בשוה.

אי אפשר לומר כך, כי תנא קמא דמתניתין נמי "דינר" קאמר במשנה הבאה, וכמו ששנינו: "היה שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן וכו', רבי שמעון אומר וכו'"!? ^[6]

אלא יש לתרץ כי הנך תרי לישנאי קמאי [כשתי הלשונות הקודמים בפירוש מחלוקתם], ואיפוך את פירוש דברי תנא קמא כאשר הפכנום, כך, שלפי דעתו נוטלים בני הראשונה את כתובת אמן.

כלומר, בשני אופנים יש לפרש את הברייתא:

האחד: כגון שהיה מותר דינר ממטלטלים, ונחלקו תנא קמא ורבי שמעון אם די בזה להיחשב "מותר דינר", ולדעת תנא קמא די בזה, וגובין בני הראשונה את כתובת אמן, ואילו לרבי שמעון אין די בדינר מטלטלים [כאשר סובר הוא במשנה הבאה], ולכן רק אם יש שם מותר דינר ממקרקעי, אז נוטלין שניהן את כתובת אמותיהן.

השני: כגון שהיה שם "מותר דינר" המשועבד לבעל חוב, ונחלקו אם די בזה להיחשב "מותר דינר".

והשתא לא תיקשי: היה לו לרבי שמעון לומר "כיון" שיש שם מותר דינר, שהרי רבי שמעון בא לומר שאין בני הראשונה נוטלין את כתובת אמן באופן זה שעוסקת הברייתא, ורק "אם" יש שם מותר דינר הגון אז נוטלין בני הראשונה את כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין".

אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא:

הלכתא:

א. אחת בחייו ואחת במותו יש להן "כתובת בנין דכרין".

ב. וכתובה נעשית מותר לחברתה.

תמהה הגמרא:

בשלמא אי אשמעינן [הניחא אם היה משמיענו מר זוטרא רק] ש"אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דיכרין", ולא אשמעינן [ולא היה משמיענו מר זוטרא] שהכתובה של זו שבמותו נעשית מותר לחברתה.

אכן לא היה די בכך, כי הוה אמינא: אי איכא מותר דינר [רק אם יש מותר דינר] מלבד שתי כתובות אלו אין אכן גובים "כתובת בנין דכרין" בני זו שבחייו, אבל אי לא איכא מותר דינר, רק כתובת השניה לבדה - לא, ולכן הוצרך מר זוטרא להשמיענו ש"כתובה נעשית מותר לחברתה", ואין צריך "מותר דינר" אחר.

אלא תיקשי: לישמעינן [ישמיענו מר זוטרא רק] ש"כתובה נעשית מותר לחברתה", ואנא ידענא [ומעצמי אני יודע] משום דאחת בחייו ואחת במותו יש להן "כתובת בנין דכרין"!?

שהרי לא תמצא שתהיה כתובה מותר לחברתה, אלא כשמתה האחת בחייו והאחת במותו, וכתובת זו שמתה במותו נעשית מותר לכתובת זו שמתה בחייו. ^[7]

ומשנינן: אי אשמעינן הכי ש"כתובה נעשית מותר לחברתה" לא היינו יודעים ש"אחת בחייו ואחת במותו" יש להן "כתובת בנין דכרין", כי הוה אמינא שבאופן זה הוא שנעשית כתובה מותר לחברתה: כגון שנשא שלש נשים, ומתו שתים בחייו ובאין בני זו וזו ליטול כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין", והאחת מתה במותו ויורשיה נוטלין כתובת אמן כשאר יורשי בעל חוב, והך דמיית לאחר מיתה יולדת נקבה היא ולאו בת ירושה היא [זו שמתה במותו לא היו לה בנים זכרים אלא נקבה ילדה, והיא זו שבאה לרשת את כתובת אמה].

ובאופן זה נעשית כתובת זו שמתה במותו "מותר דינר" לשתי הכתובות של אלו שמתו בחייו, ואין כאן חשש של "אתי לאינצויי", שהרי נקבה זו שהיא יורשת את כתובת אמה הרי אין לה זכות ירושה כלל, ומה לה שתלין על בני האחרות הנוטלים מדין ירושה. ^[8]

אבל אם היו לו שתי נשים ומתו האחת בחייו ואחת במותו [או שהיה נשוי שלש נשים ומתו שתים בחייו והאחת במותו], והא דלאחר מיתה יולדת זכר היא שאף הוא בן ירושה, אימא ליחוש לאינצויי [הייתי אומר: נחוש שמא אם יטלו בני זו שמתה בחייו "כתובת בנין דכרין", יבואו בניה הזכרים של זו שמתה במותו לריב עם בני זו שמתה בחייו, על שנוטלים הם ירושה מעבר לחלקם היחסי בירושה], ולכן לא יטלו בני זו שמתה בחייו "כתובת בנין דכרין".

לפיכך קא משמע לן מר זוטרא ש"אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין"!

מתניתין:

במשנה שלפנינו מתבאר דין "מותר דינר", שלא נזכר עד כאן אלא בגמרא, ומקור הדין הוא מהמשנה שלפנינו.

מי שהיה נשוי שתי נשים, וכתובתה של האחת גדולה משל חברתה, ומתו שתי הנשים בחיייו, ואחר כך מת הוא -

ויתומים של בעלת הכתובה הגדולה מבקשין כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין", ואין שם ירושה אלא כדי שתי כתובות -

אין הם זכאים ל"כתובת בנין דכרין", אלא יתומי שתי הנשים חולקין בשוה לפי הגולגולת; ומשום שלא תיקנו חכמים "כתובת בנין דכרין", במקום שמתבטלת לגמרי ירושה דאורייתא בחלוקה שוה לפי הגולגולת.

ואם היה שם בירושה "מותר דינר", שתתקיים בו ירושה דאורייתא בחלוקה שוה בין היורשים - ^[9]

אלו נוטלים כתובת אמן הגדולה, ואלו נוטלים כתובת אמן הקטנה, ואת השאר חולקין בשוה.

ואף אם אמרו היתומים בני האשה בעלת הכתובה הגדולה, כשלא היה בירושה "מותר דינר":

"אנחנו מעלים על נכסי אבינו יפה דינר" - כלומר: מעלים אנו את דמי הנכסים לקבלם עלינו ביוקר כדי דינר יתר על שווין ^[10] - ואומרים כן כדי שיטלו כתובת אמן.

אין שומעין להן, אלא שמין את הנכסים בבית דין, ואם כפי שומא זו לא נותר דינר מעבר לשתי הכתובות יחלקו בשוה את הירושה.

היו שם - מעבר לשתי הכתובות - נכסים בראוי, נכסים הראויין ליפול להן בירושה מאבי אביהם, ^[11] ולכשתצורף ירושה זו יהא שם "מותר דינר" - ^[12]

אינן כבמוחזק, אין הם חשובים כאילו כבר מוחזקים הם בידי היתומים בשעת מיתה, שייחשבו ל"מותר דינר". ^[13]

רבי שמעון אומר: ^[14]

אפילו אם יש שם מותר דינר מנכסים שאין להם אחריות [מטלטלים], אינן כלום להיחשב "מותר דינר", עד שיהיו שם נכסים שיש להן אחריות [קרקעות] יותר על שתי הכתובות דינר, ^[15] שכשם שהכתובות אינן נגבות אלא מן הקרקע, כך צריך שיהא מותר הדינר מן הקרקע.

גמרא:

תנו רבנן:

מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואחר כך מת הוא, והיה לזו כתובה על סך אלף זוז, ולזו השניה כתובה על סך חמש מאות זוז.

אם יש שם מותר דינר, אלו נוטלין כתובת אמן, ואלו נוטלין כתובת אמן

ואם לאו, יחלקו בשוה אומרת הגמרא: הדין הבא פשיטא ואין להסתפק בו -

שאם היו הנכסים מרובין בשעת מיתה ויש שם "מותר דינר" - ונתמעטו קודם ששמו בית הדין את הנכסים, וכגון שהוזל מחירם - ^[16] כבר זכו בהן יורשין של הכתובה הגדולה בשעת מיתה ליטול כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין", שהרי באותה שעה היה שם "מותר דינר".

אך בזו יש להסתפק:

היו הנכסים מועטין בשעת מיתה קודם ששמו בית דין את הנכסים, ^[17] ונתרבו עד ששמאום בית הדין, וכגון שנתייקרו הנכסים ויש שם "מותר דינר", מאי, האם יהיה דין "כתובת בנין דכרין"? ^[18]

תא שמע:

דניכסי דבי בר צרצור [נכסיו של בר צרצור] - שמת, והיו בניו מבקשים "כתובת בנין דכרין" - מועטין ונתרבו הוו, ואתו לקמיה דרב עמרם -

אמר להו רב עמרם ליורשי הכתובה הקטנה: זילו פייסינהו ליורשי הכתובה הגדולה, כלומר: תנו להם את כתובתן, שהרי עכשיו מרובין הם הנכסים ויש להם "כתובת בנין דכרין".

אך לא אשגחו יורשי הכתובה הקטנה בדבריו.

אמר להו רב עמרם ליורשי הכתובה הקטנה:

אי לא מפייסיתו להו כאשר ציויתיכם, מחינא לכו בסילוא דלא מבע דמא [אכה אותכם בקוץ שאינו מוציא דם בנוקבו בבשר] כלומר: אטיל עליכם שמתא ונדוי.

שדרינהו, שלח אותם רב עמרם ^[19] לקמיה דרב נחמן.

מרובין ונתמעטו וכו'. פי' כגון שהוזלו או נשדפו אבל נמצאת שדה אחת שאינה שלהם לא זכו בה דהא איגלאי מילתא דלא היה שם מותר דינר דנכסי דאינשי לא שיימי להון (מ"מ אישות פי"ט ה"ד.

פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין, מועטין ונתרבו מאי. וא"ת מאי שנא מרובין ונתמעטו דפשיטא ליה דבתר בתחלה אזלינן, ומאי שנא מועטין ונתרבו דמספקא ליה אי אזלינן בתר בתחלה או בתר בסוף. ויש לומר דכיון דתקנת חכמים דכתובת בנין דכרין היא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו (לעיל כתובות נב, ב), פשיטא דמרובין ונתמעטו שיטלו בני הראשונה, דכיון דנתקיימה נחלה דאורייתא בכי הא תקינו, אבל במועטין ונתרבו אם העמידו תקנתם בכעין זה אם לאו, דאזלינן בתר מעיקרא דמעיקרא נחלה דאורייתא, שעיקר תקנתם לא היתה אלא לתועלת הבת שיקפוץ האב ויתן לה כבנו. או דילמא במקום שלא מיעקר נחלה דאורייתא העמידו תקנתם, וכיון דבשעת חלוקה נתקיימה נחלה דאורייתא ונתקיימה גם כן תקנתם נתקיים הכל, ואסיקנא, דבתר בתחילה אזלינןֿ (תלמיד הרשב"א בשטמ"ק בשם רבנו).

והתנן ר' שמעון אומר אע"פ שיש שם נכסים שאין להם אחריות פי' והא לישנא משמע דר' שמעון בעי דינר ממקרקע ולא ת"ק וסתמא מתני' לא פליגי אמתני': ת"ק נמי דינר קאמר פי' כדאשכחן לי' בהדי' ומסתמא (ה"ק) [ת"ק] דפליגי עליה במתני' איהו ת"ק דפליגי אברייתא:

הלכתא אחת בחייו ואח' במותו יש להם כתובת בנין דכרין איכא מרבוותא ז"ל דכתב [*) הלשון מוטעה ומשובש ונ"ל דכוונתו למחלוקת הראשונים ומובא ברא"ש ז"ל יעו"ש (המו"ל)] דקי"ל מייתי ליה מתרווייהו ואתו יורשין ושקלי דכיון דבני שניי' שקלי כתובת אמן אע"ג דלא שקלי כתובת בנין דכרין לא אתו לנצויי אבל היינו דלאחר מותו קיימא ושקלי כתובה ואתו אידך לשקול כתובת אמן משום תקנת בנין דכרין אתו לאנצויי בהדה בני שניי' כיון דאינהו שקלי והרמב"ם ז"ל כתב הא ליתא דכיון דכי מיית בעל וקיימא שניי' הא הוה להו כנכסים מעוטים ונתרבים שזכו בהם יורשים דהיינו יורשי שניי' כדפירש רש"י ז"ל לקמן ותו דהא איכא דדייקינן לעיל מהא דקתני שניי' ויורשי' קודמין ליורשי ראשונה מקדם דהא דקדמה הא איכא שקלי הרי למי איכא למידק בחיי שניי' גופה מקדם הוא דקדמה הא איכא שקלי שכבר כתבנו בפ' נערה מה שכתבו מקצת הגאונים ז"ל בתשובתיהם דהאידנא לא מגבינן כתובת בנין דכרין ואנן פסקינן כדברי הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל ושאר מפרשים שגובין אותה בזמן הזה ומיהו לא הוה אלא במקרקע כתקנת תלמודא דאע"ג דהשתא כתובה גופה גובה מן מטלטלי לגבי כתובת בנין דכרין לא תיקן רבוותא ז"ל מידי ואנן הוא דלא נוסיף עלה כיון שבזמן הזה רבים קופצים לתת לבנותיהם כמו לבניהם וכן דעת הר"ר מאיר הלוי ז"ל.

פשיטא מרובין ונתמעטו שהיו הנכסי' ביוקר והוזלו או דאשתדף מועטין ונתרבו שהיו בזול והוקרו א"נ כגון דקלא ואלים ארעא ואסקא שרטין דליכא לפרושי מרובין ונתמעטו כגון שנמצאת שדה שאינה שלהן דהני מועטין היו מתחילתן אלא שלא נודע עד עתה וכן ליכא לפרושי מועטין ונתרבו שנפל' להם אח"כ ירושה מאבי אביהם דהא ראוי הוא ופשיטא שאין בו כתובת בנין דכרין כדתנן במתני' בהדי' אלא כדאמרן ואיכא למידק דכיון דמרובין ונתמעטו פשיטא דבתר מעיקר' אזלינן לתועלת כתובת בנין דכרין אמאי קמבעי' טפי במעוטין ונתרבו וי"ל דמשמע לי' דמרובין ונתמעטו כיון דכירושה שוינהו רבנן ויירתין תנן הוא דניזול בתר מעיקרא לתקנת הכתובה כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אבל במעוטין ונתרבו מבעי לי'. אם העמידו תקנתם אף בזה משום לעשות קיום לתקנתם לתועלת כתובת בנין דיכרין וכיון דהשתא לא מעקר' לי' נחלה דאורייתא אית להון כתובה או דלמ' בין בהא ובין בהא בתר מעיקרא אזלינן:

אמר להו כשם שמרובים ונתמעטו זכו בהו יורשין כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשין פי' רש"י ז"ל כשם שמרובים ונתמעטו זכו בהם יורשי כתובה הגדולה ליטול כתובת בנין דכרין כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשי הכתובה הקטנה לחלוק הכל בשוה הואיל ובשעת מיתה לא הוה בהו מותר דינר וכן פי' הרמב"ם ז"ל ואע"ג דגבי מי שמת והניח נכסים מועטים דתיקון רבנן ואמרו הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אמרי' דבין מועטים ונתרבו ובין מרובין ונתמעטו הבנים יורשים ומקיימים נחלה דאורייתא טפי מתקנתא דרבנן אין כל המקומות שוין וכאן הפריזו על המדה לעשות חזוק לתקנתא במרובים ונתמעטו מיהת ולמיזל בתר שעת ירושה ור"י ז"ל פי' כשם שמרובים ונתמעטו זכו בהם יורשי כתובה גדולה כך במועטים ונתרבו זכו בהם יורשי כתובה גדולה דלעולם לא פלגינן בתקנתא דרבנן בין זו לזו וכי היכי דלא פליג בההיא דבנות יזונו אלא דהתם אזיל ליפות כח הבנים והכא אזיל ליפות כח הבנות כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו:

דינר זה שאנו מצריכים להיותו מותר לא סוף דבר בקרקע אלא אף במטלטלין שהרי מכל מקום מיקיימא ביה נחלה דאוריתא וכן לא סוף דבר בבני חרי אלא אף במשעבדי ר"ל שיש לו אלא שהוא אפותיקי אצל אחר שמכל מקום אותו פירעון הוא קיום נחלה כשאר חובות ואי אתה יכול לפרש שאדם חייב לו ומכר שהמלוה ראוייה היא ויתבאר במשנה השניה שאין מותר שבראוי נדון כבמוחזק אלא שאפשר שמלוה אע"פ שלענין בכור נדונת כראוי הואיל ובבעל דינה כבמוחזק לדעתנו כמו שביארנו בבתרא פרק נחלה אף בזו דינה כבמוחזק הא פחות מדינר מיהא אינו קרוי מותר כלל:

לענין ביאור זה שאמרו לישמעינן כתובה נעשית מותר פירוש דאי הוה אמר הכי הוה אמינא דכתובה נעשית מותר בנשאוי שלש נשים ומתו השתים בחייו ולהם בנים זכרים והשלישית מתה אחר מותו ולא היתה לה זכר אלא נקבה שנוטלת כתובת אמה מתורת חוב ואותה כתבה נעשית מותר לשני כתי הבנים דבכי האי ליכא חשש אינצויי אבל בשתים אחת בחייו וכו' ולשתיהן זכרים דאיכא חשש אינצויי לא קמ"ל:

המשנה השנית והכונה בה לבאר החלק השני והוא שאמר מי שהיה נשוי לשתי נשים ומתו ואחר כך מת הוא והיתומים מבקשין כתובת אמן ואין שם אלא כדי שתי כתובות חולקין בשוה היה שם יתר דינר אלו נוטלים כתובת אמן אם אמרו היתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בבית דין היו שם נכסים כבראוי ואינן כבמוחזק ר' שמעון אומר אע"פ שיש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום עד שיהיו שם נכסים שיש להן אחריות יתר על שתי כתובות דינר אמר הר"ם פי' אמרו אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ויחלקו כלם הדינר או מה שהוסיף בשוה וראוי הוא הדבר הבלתי הווה אבל הוא באפשר קרוב להיות הווה כמו שהניח חובות או מעות נפקדים בארץ אחרת והלכה כר' שמעון:

אמר המאירי מי שהיה נשאוי שתי נשים ומתו שתיהן בחייו שנמצא הוא יורש ואחר כך מת הוא והבנים תובעים כל כת מהם כתובת אמם וכגון שהאחת יתירה על חברתה או שיש לאחת בן אחד ולאחרת שני בנים או שלשה ואין שם אלא כדי שתי כתובות חולקות בשוה ואין נוטלות כתובת בנין דכרין דהיכא דמיעקרא נחלה דאוריתא לא איתקינא ואם היה שם מותר דינר להתקיים בו נחלה דאוריתא אלו נוטלין כתבת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ואם לא היה שם מותר דינר אלא שהיתומים שכתובת אמן יתירה אמרו הרי אנו מעלין בנכסי אבינו ליטול קרקע הנישום ביתר דינר על שומתו כדי שיתקיים בו דין נחלה אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בבית דין לא היה שם מותר דינר במוחזק אלא שעדין אבי אביהם קיים שירשתו ראויה לאביהם ולהם מכח אביהם ותתקיים דין נחלה בנכסיו אפילו מת אבי האב קודם שבאו ליטול כתבת אמם שנמצא עכשו מוחזק להם במה להתקיים דין נחלה אינו כלום הואיל ולא היה שם מותר דינר מוחזק בשעה שמת אביהם ומכל מקום כל שהיה שם מותר דינר בשעת מיתת האב אפילו במטלטלין דיים בכך ור' שמעון חולק לומר דוקא במקרקעי ואין הלכה כמותו שאין חלוק נחלה בין קרקע למטלטלין וגדולי המחברים פסקו בפירושיהם במשניות כר' שמעון אלא שלא מצאתיה בחבוריהם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

היו נכסים מועטין בשעת מיתת האב עד שאין שם מותר דינר ונתרבו קודם שיבאו ליטול כתובת אמן או קודם ששמאום בית דין לכך כגון שנתיקרו או ששבחו מאליהם כגון דיקלא ואלים ארעא ומסקא סירטון או היו מרבין בשעת מיתה עד שהיה שם מותר דינר ונתמעטו בשעה שבאו ליטול או בשעת השומא כגון שהוזלו הקרקעות או נשתדפו הכל הולך אחר שעת מיתה ונמצא שבמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשי הכתובה הגדולה ליטול כתובת אמן ובמועטין ונתרבו זכו בהן יורשי הכתובה הקטנה לחלוק בשוה ומכל מקום במרבין ונתמעטו דוקא בדרך שכתבנו אבל נמצאת שדה שאינה שלו לא זכו יורשי הגדולה שהרי איגלי בהתא ולא היה מותר ויש חולקין בזו ואל תחוש לדבריהם:

ולענין ביאור יש שואלין בסוגיא זו במה שהיו מסופקים במועטין ונתרבו מה ענין שבמרובין ונתמעטו פשוט לו שזכו יורשי הגדולה ובמועטין ונתרבו מיבעיא ליה אם זכו יורשי הקטנה ואנו רגילים לפרש בה פשיטא מרבים ונתמעטו זכו יורשי הגדולה ליטול כתובת אמן דודאי בתר שעת מיתה אזלינן אבל מועטין ונתרבו מי אמרינן הואיל ומנפשיהו רבו הרי הוא כאלו היו כן בשעת מיתה או דילמא כראוי חשבינן ליה והעלו בה דכראוי הוא וזכו בה יורשי הקטנה לחלוק בשוה אי נמי דאם יש שם מותר סתמא קתני בין בשעת מיתה בין בשעת חלוקה:

אמר מר זוטרא משמיה דר"פ [הלכתא] א' בחייו וא' במותו י"ל כתובת בנין דכרין וכתובה נעשית מותר לחברתה פי' וכל שכן ב"ח דהוי מותר שאם מתו שתיהן בחייו ובאו הבנים של שתיהן ליטול אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן ויש על אביהן ב"ח שאם יגבה ב"ח ואלו (י"ל) [יטלו] כתובת אמן אין שם מותר דינר אמרי' שמה שגבה ב"ח הוא דירית במותר והוא ירושת אביהן שעל כל הבנים מוטל לפרוע חוב אביהן מממון אביהם והכי אמרי' בגמ' דאפילו מ"ד אין כתובה נעשה מותר לחברתה מודה הוא דבעל חובו נעשה מותר:

מתני' מי שהיה נשוי ב' נשים ומתו ואח"כ מת הוא והיתומים מבקשים כתובת אמן ואין שם אלא כדי ב' כתובות חולקות בשוה הי' שם יתר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן. ואם אמרו היתומים הרי אנו מעלין על הנכסים יותר דינר כדי שיטלו כ"א אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בב"ד הי' נכסים בראוי אינן כבמוחזק רש"א אע"פ שיש שם נכסים שאין להם אחריות אינו כלום עד שיהיה שם נכסים שיש להם אחריות יתר על ב' כתובות דינר. פי' ומתו שתיהן בחייו וירשם הוא ואח"כ מת הוא היתומים מבקשים כתובת אמן כבנ"ד. וכגון שהיתה כתובה א' גדולה מחברתה ואין בכלן הנכסים שהניח בידן אלא כדי שתי הכתובות שלהן חולקות בשוה ירושת אביהן לפי הגולגולת כ"א חלקו כשאר ירושה דאורייתא כדאמרי' טעמא לעיל בפ' נערה דבמקום דמיעקרא ירושה דאורייתא לא תקינו רבנן ובטל שם תנאי בנ"ד. הי' שם יתר על ב' כתובות דינר א' דמקיימי' ביה ירושה דאורייתא אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ואותו הדינר או אם יש שם יותר חולקין לפי הגולגולת ואם אמרו היתומים הרי אנו מעלים על נכסי אבינו יתר דינר אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בב"ד שמשעה שמת אביהן זכו שיתחלקו הנכסים בשוה כפי גולגולותם. היה שם נכסים בראוי שראוי ליפול להם ירושה מאבי אביהן אחרי מות אביהן ועם אותה הירושה יהיה שם מותר אינן כבמוחזק דבעי' שיהא מותר בנכסים בעת מות אביהן שהוחזק אביהן באותו מותר ור"ש סבר דאפי' מותר מטלטלי לא הוי מותר עד שיהא מותר דינר במקרקע דכי היכי דכתובת בנ"ד לא גביא ממטלטלי אלא ממקרקע אבל ת"ק סבר דבכל מידי דמקיימי ירושה דאורייתא אפי' מטלטלי הוי מותר ואין הל' כר"ש דיחיד ורבים הל' כרבים:

ת"ר של זו אלף ושל זו ה' מאות. אם יש שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ואם לאו חולקין בשוה פי' אם בשעת מיתת אביהן הי' מרובים והי' שם מותר דינר קודם ששמאוהו ב"ד והוזלו ונתמעטו ועכשיו בשעת גביותן אין שם מותר דינר כבר זכו יורשים המרובים ליטול כתובת אמן. מועטין ונתרבו מאי פי' אם בשעת מיתת אביהן לא היה שם מותר דינר וקודם שבאו לגבות ולשום בב"ד הוקרו ויש בהן מותר מאי ת"ש דנכסי דבי בר צרצור מועטין ונתרבו הי' אתו לקמי' דר"נ א"ל כשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין כתובה של מרובה כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשי כתובה מועטת לחלוק בשוה שהכל הולך אחר שעת מיתת האב:

והלכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין וכתיבה נעשית מותר לחברתה איכא מאן דס"ל דכי אית לן דאחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין בתר דמיתו תרוייהו דהשת' לא חיישי' לאינצויי כיון דתרוייהו שקלי כתובת אמן אע"ג דהני מדינא והני לא מדינא כיון דכולהו מיהת שקלי לא חיישי' לאינצויי. אבל היכא דהך דלאחר מיתו קיימת וגביא כתובתה ואתו אידך למשקל כתוב' בנין דכרין אי שקלי הנך והנך לא שקלי בהא וודאי לכ"ע חיישי' לאינצויי. וליתא דכי היכי דדייק' בגמרא אבני שניה דמקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי. אידך ה"נ איכא למידק אשניה גופא דמקדם הוא דקדמה הא איכא שקלי דה"נ תני במתני' שניה ויורשיה קודמין ובין אשני' יבין איורשיה איכא למידק דמקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי. ותו דאם כן דכי פלגי בחייה דשניה לית להו לבני ראשונה כתובת בנין דכרין כי פלגי נמי אחר מיתה לית להו דהוי להו מועטין ונתרבו וקי"ל כבר זכו בהן יורשין:

פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשיו מעוטין ונתרבו מאי תמיהא מילתא מאי שנא הא דפשיטא לי' מהא. ואפש' דמסתבר' להו דכל היכא דאפשר לקיימי תקנתא דרבנן מקימי' וכל היכ' דלא מיתחזי דמעקר' נחלה דאורייתא אית להו כתובת בנין דכרין ואפי' במתני' איצטריכו לאשמועי' שאין היתומי' יכולין לעלות הנכסים ולפום הכי מספקא לן נתעלו מאליהן מהו והא דאמרי' מרובין ונתמעטו דווקא יוקרא וזולא אבל נמצאת שדה שאינה שלו הרי הן כמעוטין מתחלתן וזה ברור:

והכא בדינר מקרקעי קמפלגי לא ידעתי אמאי נקט מקרקעי ולא נקט מטלטלי כדנקט בתר הכי בדינר משעבדי קא מפלגי ואפשר דלאורויי טעמיה דת"ק דלא סגי ליה במטלטלי נקט הכי לומר דהמותר בעינן דלהוי מעין הכתובות וזהו שכתב רש"י ז"ל בדינר מקרקעי קא מפלגי. אי בעינן ההוא מותר שיהא שם שתי כתובות ודינר מקרקעות וכו'. ומיהו לקמן באידך אוקמתא מסתבר טעמיה דתנא קמא ונמוקו עמו דכיון דמשעבדי הוה ליה כאילו אין כאן מותר כלל ואדרבה לר"ש בעי' למיהב טעמא אמאי מהני משעבדי כנ"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא בדינר מקרקעי קא מפלגי דבעינן מותר דינר ממקרקעי אבל לא ממטלטלי ת"ק סבר בני שניה נוטלין כתובת אמן ולא בני ראשונה כי לעיל ליכא מותר דינר אלא מטלטלי ור"ש סבר אם יש מותר דינר כל שהוא ואפילו מטלטלי נוטלין בני ראשונה כתובת אמן יתר על שתי כתובות והתנן ר"ש אומר כו' אלמא ש"מ בעי מותר דינר מקרקעי ע"כ:

ומ"ס אפי' מטלטלי הא כתיבנא לעיל דהלשון של ר"ש כפשטו משמע דאפילו מטלטלי דסתם מותר דינר משמע אפילו מטלטלי ולכך לא קשיא לן הכא כיון שיש שם מותר דינר מיבעי ליה אבל בסמוך כי מוקמינן פלוגתייהו במשעבדי דסתים לישניה דר"ש במאי סבר דאפילו משעבדי אלא בעינן אנן לאוקמי דר"ש לקולא קאמר להכי קשיא לן דה"ל למתנייה בלשון כיון דמשתמע דמקיל משום דסתים לישניה טובא וכדכתיבנא כך משמע לי מלשון רש"י ז"ל דהכא כתב ואתא ר"ש למימר הואיל ויש מותר דינאר כל דהו וכו'. ובאוקמתא דמשעבדי כתב ז"ל ור"ש לקולא וכו' אלמא דהכא באוקמתא דמקרקעי לא איצטריך לפרושי דמאי דקאמר תלמודא ומר סבר אפי' מטלטלי דהיינו ר"ש דממילא משמע כיון דקס"ד דמאי דקתני תכ"ק באים בניה של זו כו' דהיינו בני שניה ור"ש קאמר מותר דינר אלמא דפשיטא דס"ל לר"ש דאפילו מטלטלי אבל בתוספות כתבו ומ"ס אפי' מטלטלי פי' ר"ש משמע דלדידהו לא ברירא כולי האי דר"ש יסבור כן ולכך הוצרכו לפרש דהיינו ר' משעון והויא ליה כאוקמתא דמשעבדי כדבסמוך דהכא נמי סתים לישניה דר"ש דאפשר לומר דמותר דינר קרקע קאמר דכי היכי דהשתי כתובות הם קרקע הכי נמי המותר והלכך תקשי הכא נמי אם יש שם מותר דינר מבעי' ליה כדפריך בסמוך ותירצו בתוס' דעידיפא מינה קא פריך כנ"ל פי' לפי' התוס'. ועוד יש לתרץ דלקמן גבי אוקמתא דמשעבדי פריך תלמודא שפיר דהיינו נמי קרקע אלא שמשועבד והלכך פריך דכיון דאיירי ביה ת"ק ומשום דמשועבד לא אהני הו"ל לר"ש למימר כיון שיש שם מותר דינר אבל באוקמתא דמקרקעי דס"ל לת"ק דמקרקעי בעינן א"ש מאי דקאמר ר"ש עלה אם יש שם מותר דינר דאע"ג דאין שם מותר מקרקעי אם יש שם מטלטלי אלו נוטלין כו' ואם היינו אומרי' דעדיפא טפי מטלטלי בני חורין ממשעבדי אע"ג דהוו מקרקעי מצינן נמי לתרוצי דלאוקמת' דמקרקעי א"ש דת"ק בעי מקרקעי ובני חורין ואתא ר"ש למימר דאיברא דמשעבדי לא מהני ולא מידי אע"ג דהוו מקרקעי מיהו אם יש שם בני חורין אע"ג דהוו מטלטלי הרי אלו נוטלין כתובת אמן אבל באוקמתא דמשעבדי קשיא דכי היכי דמהני דמשעבדי כ"ש דמהני מטלטלי כיון דהוו בני חורין וכדכתיבנא כנ"ל ודע דלשיטת התוספות דבסמוך דכולה סוגיין ריהט' דכי קתני בברייתא באין בניה של זו וכו' דהיינו בני השניה כי משנינן לקמן איפוך קשיא היכא סיים סברת ת"ק ור"ש עד דמפיך להו לבתר הכי ודלמא כי קאמר הכי מ"ס מקרקעי אין מטלטלי לא ומ"ס אפילו מטלטלי היינו דר"ש סבר מקרקעי אין וכו' ות"ק סבר אפילו מטלטלי ודוחק לומר דמאי דקא מהדר איפוך קאי אשקלא וטריא דתלמודא דמינה שמעינן דר"ש הוא דקאמר אפילו מטלטלי מדפריך עלה והתנן ר"ש אומר וכו' ואפשר דמ"ה קא מסיימי התוס' ומר סבר אפילו מטלטלי פי' ר"ש דאזלי לשיטתייהו דלקמיה ובעי לתרוצי דע"כ היינו ר"ש משום דאי הוו איירי להדיא במותר משמע דבכל גונא מהני וקשה דאדרבה מדקתני אם יש שם מותר ולא קתני כיון משמע דאתא לאחמורי ולא סגי ליה בכל מותר ומיהו בלאו הכי אדחייא לה הך אוקמתא ועדיפא מינה פריך תלמודא כנ"ל:
ומי מצית אמרת הכי לכך האריך וקאמר הכין משום דאיכא לשנויי דדווקא באחת בחייו ואחת במותו דאיכא נמי מותר כתובה אע"ג דלא סגי בהכי דאינו נעשה מותר לחברתה מ"מ היכא דאיכא בהדה מותר דינר אע"ג דהוו מטלטלי מהני ומיהו במתני' דבסמוך דמתו שתיהן בחייו נצטרך מותר דינר יפה דהיינו מקרקעי ומיהו לא מציא למימר הכי דהכא ס"ל לת"ק דמקרקעי אין מטלטלי לא ור"ש סבר אפילו מטלטלי וכו' ובמתני' דבסמוך פליגי איפכא דת"ק סבר דאפילו מטלטלי מהני ור"ש סבר דלא מהני ומשמע דת"ק ור"ש דברייתא היינו ת"ק ור"ש דמתניתין כנ"ל:
אלא הכא בדינר משעבדי קא מפלגי יש מי שפירש שיש להן נכסים משועבדין כתובת אביהן כגון משכנתא דסורא ואף על גב דאין להם בגוף הקרקע כלום כיון שגוף הקרקע משועבד לפירותיו הרי זה כאלו גוף הקרקע שלהן ורש"י ז"ל פירש שנשתעבדו הנכסים לב"ח דאביהן וכאלו אמר בב"ח נעשה מותר קמפלגי והשתא ניחא אמאי לא אוקמוה לפלוגתייהו בכתובה נעשה מותר דהא חדא מינייהו נקט דב"ח וכתובה חד דינא אית להו בפלוגתא דבן ננס ור"ע אליבא דרבנן דבי רב דאמרי בכתובה וה"ה לב"ח פליגי. תלמיד הרשב"א ז"ל. ולקמן נתרץ יפה אמאי לא אוקמוה לפלוגתייהו בכתובה נעשה מותר בס"ד. וז"ל רש"י במהדורא קמא בדינר משעבדי דאיכא מותר דינר מקרקעי דמשעבד לב"ח דת"ק סבר אי איכא מותר דינר מבני חרי נוטלין בני הראשונה כתובת ב"ד וברייתא בדאיכא מותר דינר ממשעבדי הלכך נוטלין בני השניה כתובת אמן והשאר חולקין בשוה ור"ש סבר אם יש שם מותר דינר כל שהוא אפילו ממשעבדי נוטלין בני הראשונה כתובת ב"ד. לשון זה אינו עיקר אי הכי דר"ש סבר אפילו משעבדי הוי מותר לכתובת ב"ד האי דקתני במתני' עד שיהו שם נכסים שיש להם אחריות יתר על שתי הכתובות כיון שיש שם מותר דינר מבעי ליה דכיון דאוקמת דתרווייהו ס"ל דמותר מקרקעי בעינן ובדינר משעבדי קא מפלגי דקס"ד דכי היכי דפליגי בברייתא ה"נ פליגי במתני' במותר משעבדי דאי לאו במותר משעבדי פליגי במאי פליגי כיון דתרוייהו ס"ל בעי מותר מקרקע וקס"ד דרבנן דברייתא היינו רבנן דמתני' והשתא ר"ש מיקל הוא בשלמא לישנא דברייתא דקתני אם יש שם מותר דינר מצית לתרוצי אם יש שם מותר דינר כל דהו אפילו ממשעבדי אלא הכא בפחות מדינר קא מפלגי בברייתא ת"ק סבר דינר אין פחות מדינר לא הואיל דאיכא פחות מדינר נוטלין בני השניה כתובת אמן והשאר חולקין בשוה ור"ש סבר אפילו פחות מדינר הוי מותר הלכך אלו ואלו נוטלין כתובת אמן והשתא מתרצא מתני' דקתני עד שיהא שם מותר דינר דהאי מתרץ מוקים לה לפלוגתא דמתני' בדינר מקרקעי ושני מחלוקות בדבר ברייתא ומתני' ברייתא בדינר שלם ומתני' בדינר מקרקעי והא ר"ש דינר קאמר בין במתני' בין בברייתא וכ"ת איפוך מתני' וברייתא והכי אפכי' לה למתני' היו שם בנכסים בראוי אינן כמוחזק דברי ר"ש וחכמים אומרים כו' וברייתא נמי נוטלין כתובת אמן דברי ר"ש וחכמים אומרים יש שם מותר דינר ובעית למימר דר"ש בעי דינר שלם ורבנן סברי אפילו פחות דינר. ת"ק נמי דינר קאמר כלומר אפילו כי אפכת לה חכמים אומר אם יש שם מותר דינר ובמתני' נמי קאמרי עד שיהא שם מותר דינר אלא כי הנך תרי לישני דלעיל בדינר מקרקעי ובדינר משעבדי דבחד מהני תרי לישני פליגי או בדינר מקרקעי או בדינר משעבדי ואיפוך לה למתני' גרידתא וחכמים אומרים עד שיהו שם כו' וכי אמרת דר"ש אית ליה דינר מטלטלי א"נ דינר משעבדי ליכא לאקשויי ממתני' כדפרכי' לעיל לשון זה עיקר ה"ג אי הכי ר"ש אומר אם יש שם מותר דינר ואברייתא קאי וכו' ככתוב במהדורא בתרא והכי אבעי ליה למימר הואיל ויש שם מותר אלו נוטלין וכו' דהא דקתני אם יש משמע שאין שם מותר דינר ושאר הלשון כמ"ש במהדורא בתרא ע"כ:
אלא בפחות מדינר קמפלגי תימא ומאי קא משני דאכתי קשיא כיון שהיה שם מבעי ליה והתוס' לא תירצו כלום ויש מי שתי' דהאי מתרץ ס"ל דמפכי לפירושא דמתני' ומאי בניה של זו בני' של ראשונה ומשום דלא פריש הכי בהדיא מקשי לה והא ר"ש דינר קאמר לומר אי מלתך כפשטא לא אפשר דר"ש דינר קאמר ואי סבירא לך דמפכינן לה פי' דמתני' ת"ק דינר קאמר כלומר במתני' ומסתמא ת"ק דר"ש דמתני' הוא ת"ק דר"ש דברייתא ועדין קשה דאי האי מתרץ ס"ל דמפכינן לה לפירושא דברייתא למאי אצטריך למימר בפחות מדינר קא מפלגי כאוקימתא קמייתא הוה ליה לאוקמה ולא כאוקימתא אחריתי אלא דלמאי דאקשי ליה כיון שהיה שם מותר דינר מבעי ליה לישני ליה איפוך. ויש לי לומר בזה דכיון דאית ליה למימר איפוך טפי ניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו בפחות מדינר כדמשמע פשטא דברייתא דקתני במלתיה דר"ש אם יש מותר דינר ומעיקרא דלא ס"ד איפוך לא מצי למימר הכי דהא ר"ש דינר קאמר דהא ע"כ הוא מוקי לה כאוקמתא אחריתי אבל השתא דבעי לומר איפוך הוא בעי לאוקמה בפחות מדינר כפשטה דלא ס"ד דת"ק דר"ש דברייתא הוא ת"ק דר"ש דמתני'. ריב"ש ז"ל:
וכן תירץ הרא"ש ז"ל עיקר קושיא דהמתרץ ס"ל איפוך כדמתרץ ואזיל אלא משום דלא פירש בהדיא אקשו ליה והא ר"ש דינר קאמר כלומר אי מלתא כפשטא אי אפשר דר"ש מותר דינר קאמר ואפילו תימא איפוך ת"ק נמי דינר קאמר ע"כ. ולי קשיא לי היכי אסיק אדעתיה דר"ש סבר אפילו פחות מדינר דהא ר"ש להדיא מותר דינר קאמר ונ"ל דכי קאמרינן בפחות מדינר קמפלגי לאו דוקא פחות מדינר ששוה הכי בכל מקום ובכל זמן אלא ה"ק דלמכרו בשוקא חריפא לא שויא אלא פחות מש"פ ומיהו אי נטרי שוק שני או שלישי עד שיבא מי שירצה לקנותו יהיה שוה פרוטה או יותר ולהכי קאמר ר"ש אם יש מותר דינר אלו נוטלין כו' פירוש אם אותו מותר שוה בשום מקום או בשום זמן שוה פרוטה אלו נוטלין כתובת אמן כו' ולא תקשי כיון שיש שם מבעי ליה דלשון אם דייק שפיר וכדכתי' ומכל מקום קשיא ליה לתלמודא דהא ר"ש דינר קאמר פי' ת"ק שלא הזכיר דינר בדבריו בעי למימר שוה דינר בכל מקום ובכל זמן אפילו בשוקא חריפא ור"ש שהזכיר דינר בפירוש בעי מימר דלאו דוקא שישוה כן בשוקא חריפא אלא דבשום זמן ישוה דינר קאמר כנ"ל והתוספות לא פירשו כן דכתבו ז"ל אלא הכא בפחות מדינר קמפלגי והשתא בעי למימר דלר"ש ודאי סגי בפחות מדינר ותימה א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אם יש שם כו' ע"כ:
וכי תימא אפוך פי' רש"י ז"ל ובניה של זו דקאמר ת"ק אבני ראשונה קאי משמע מתוך פירשו דל"ג לעיל באים בניה של זו שלאחר מיתה אלא גריס לאחר מיתה וקשה דבכל הספרים גרסי ליה ועוד אי אבני ראשונה קאי מה לו להזכיר לאחר מיתה פשיטא דבאין דקאמר הוא לאחר מיתה דהא מתה קתני. עכ"ל הרא"ש ז"ל. פירוש דלשון של אחר מיתה משמע דקא פריש אי זו היא אשה זו אותה שמתה לאחר מיתת הבעל וכיון שכן ע"כ היינו השניה והתנא גופיה פירש דבריו ולא מצינן לפרושי דאבני ראשונה קאי ולא משמע מתוך לשון רש"י ז"ל דבעי לפרושי דלשון התנא גופיה מפכינן והכי קתני באין בניה של זו קודם מיתה ומשמע לי דלשון הרא"ש ז"ל דייק טפי דאילו ללשון התוספות קשיא דהיינו מאי דקשיא להו לתוספות בסמוך דאי אבני ראשונה קאי מה לו להזכיר לאחר מיתה פשיטא דבאין דקאמר לאחר מיתה הוא דהא מתה קתני ואיברא דהתוספות ז"ל מקשין הקושיא בסגנון אחר דמשמע להו דלאחר מיתה היינו לאחר מיתת האב וקשיא להו דפשיטא דהא מת קתני מיהו הכל עולה בענין אחד דמה לי לאקשויי דפשיטא דהא מת קתני או לאקשויי דמתה קתני ולמה לי למתני לאחר מיתת אמן ולשון משמע מתוך פירושו וכו' שכותבין התוספות ז"ל לא דייק לפי גרסתם ולשון הרא"ש דייק טפי ודוק ותשכח והכין הוא לשון הריטב"א וז"ל ולפי שיטה זו משמע דלא גריס רש"י ז"ל בדברי ת"ק באין בניה של זו של אחר מיתה ונוטלין כתובת אמן דא"כ היאך אפשר לומר דאבני ראשונה קאי בשום צד אלא גורס כגרס מקצת הספרים שכתוב בהן באין בניה של זו לאחר מיתה ונוטלין כתובת אמן ואין פי' נוח לרבותינו בעלי התוספות חדא דאשכחן ברובא דנוסחי כגרסת ר"ח באין בניה של זו לאחר מיתה וכן לאידך גירסא קשה מה הוצרך לומר לאחר מיתה פשיטא שאין כתובה נגבית אלא לאחר מיתה. לכך פירש ר"ת ז"ל דלעולם אבני שניה קאי והכי קאמרינן איפוך הסברות דתנא קמא לקולא ור' שמעון לחומרא והכי קאמר וכו' ע"כ:
ונראה לי לתרץ שפיר גרסי' לאחר מיתת אמן וכ"ש אי לא גרסינן אלא לאחר מיתה ולעולם אבני ראשונה קאי ופירושו לאחר מיתה היינו לאחר מיתת אמן. ולכך הוצרך למתני כן כדי לתרוצי מאי דקשיא ליה לר"ע כבר קפצה מלפני בני הראשונה וכו' לומר דאכתי קיימי בזכות דירושת אמן ומכח אמן קאתו ולא קפצו נחלת בנין דכרין מלפני בני הראשונה אפילו שמת הבעל לאחר מיתת הראשונה בחיי השניה עוד הקשו בתוספות דהואיל ובעי למימר אפוך הוה ליה לאסוקי פלוגתייהו בכתובה נעשה מותר לחברתה דכיון דאמרת איפוך לכאורה משמע דבהכי פליגי דת"ק לא בעי מותר ורבי שמעון בעי מותר ותירץ ריב"ש ז"ל דלמאן דסבר דכתובה הרי היא כבעל חוב לענין מותר היינו דקאמר דבדינר בני חרי פליגי דלמאן דסגי ליה בדינר משעבדי ה"ה דכתובה נעשה מותר לחברתה ומאן דסבר אינה נעשה מותר ה"ה לב"ח ומשום דבהא איכא פלוגתא אי כתובה כב"ח או לא אוקמה בהכי ואוקמה בחד מהנך לישני דאיתאמרן כבר בשמעתין ואפשר דלהכי כתב רש"י והשתא דר' שמעון לחומרא לא שייך לאותובי הואיל ויש שם מבעי ליה. פי' לא אתינן לתרוצי אלא מאי דקשיא לן לעיל ולהכי לא הדרינן לתרוצי אלא לישני דאיתאמרן כבר שמעתין. ועוד יש לי לפרש פי' רש"י ז"ל בענין אחר דרש"י פירש דכי קאמר תלמודא אלא כי הני תרי לישני ואפוך הכי פירושא דתנא קמא ס"ל במותר דינר מטלטלי או משעבדי סגי ור"ש ס"ל דבעינן מקרקעי ובני חרי דאין לפרש דהכי קאמר אלא כי הני תרי לישני דאי מוקמינן פלוגתא דמתניתין במקרקעי ת"ק ס"ל דסגי במטלטלין ור"ש ס"ל דמקרקעי בעי' ואע"ג דיהיו משועבדים ואי מוקמינן פלוגתא במשעבדי ת"ק ס"ל דסגי במשעבי ור"ש ס"ל דבני חרי בעינן ולא איירו במטלטלין כלל ומיהו ע"כ יש לך לומר דמקרקעי בעינן מדקתני במתני' ר' שמעון אומר אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות וכו' נמצא דלאוקמתא דמשעבדי ר' שמעון מחמיר לגמרי דבעי מותר דינר מקרקעי ובני חרי ולאוקמתא דמקרקעי ר' שמעון אינו מחמיר לגמרי ואפשר דמחמיר מצד אחד דבעי מקרקעי ומיהו אע"ג דמשעבדי לית לן בה ואפשר דתנא קמא עדיף ליה מטלטלי כיון דהוו בני חרי ממקרקעי דמשעבדי והילכך אכתי שייך לאקשויי הואיל ויש שם מבעי ליה אבל ר"ש מחמיר לגמרי דבעי דינר מקרקעי ובני חרי לכולהו אוקמתא לא שייך לאותובי הכין כלל. ולעיקר קושין יש לי לתרץ דמדנקט ת"ק נטילת כתובה בני הראשונה ולא נקט נטילת כתובה בני השניה ור' שמעון תני אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן משמע דלא פליגי בכתובה נעשה מותר לחברתה דאי פליגי בהכי ותנא קמא ס"ל דכתובה נעשה מותר לחברתה אמאי שביק נטילת כתובת בני השניה אדרבה הוה ליה למנקטיה ולמתני אלו נוטלין וכו' ואלו נוטלין וכו' דמשום דשקלי בני השניה כתובת אמן שקלי בני הראשונה כתובת בנין דכרין כנ"ל:
והתוספות פירשו דאבני שניה קאי לעולם ואיפוך סברתייהו דת"ק דקאמר בני השני' באין ולוקחין כתובת אמן והראשונים אין להם כלל היינו כשאין שם מותר אבל יש שם מותר אפילו פחות מדינר יש להן כתובת בנין דכרין ואתא ר"ש למימר דדוקא אם יש שם מותר דינר ואע"ג דלישניה דת"ק סתים טובא ומחסר מן לישניה העיקר מכל מקום מדר"ש נשמע לתנא קמא דמדקאמר אם יש שם מותר משמע אדיוקא דתנא קמא קאי דקא' אם יש שם מותר דינר אפי' פחות מדינר נוטלין ומיהו אכתי קשה דתינח למאי דמפכי' באוקמתא דפחות דינר אבל למאי דמפכי' לאינך תרי לישני קמאי הא לישניה דר' שמעון סתים דלא משתמע מלישניה דס"ל דוקא מקרקעי ובני חרי כי היכי דנימא מדר' שמעון נשמע לתנא קמא אבל מצד אחר ניחא טפי לשיטת התוס' דלשיטת רש"י קשה אמאי מהדרינן לאוקומי פלוגתייהו בפחות דינר ולשנויי איפוך דקאמר וכ"ת איפוך דת"ק דמתני' נמי דינר קאמר משמע דאי לאו קושיא בהכי הוה מוקמינן לה טפי מלאוקמי כהנך תרי לישני קמאי ולשנויי איפוך ולשיטת רש"י קשה אבל לשיטת התוספות ניחא דלאוקימתא דפחות דינר ניחא טפי לאפוכי משום דלישנא דר' שמעון ברור ואיכא למימר מדר"ש נשמע לתנא קמא אבל לאינך תרי לישני קמאי ליכא למימר הכי ומש"ה נדי מינייהו כל מאי דאפשר כנ"ל. ומיהו קשיא ליה להרא"ש על שיטת התוס' דרב פפא בסמוך דאמר כתובה נעשה מותר לחברתה הך ברייתא פליגא עליה ולא אשכחן תנא דפליג אהא ברייתא ולפי' רש"י ניחא דרב פפא מוקי פלוגתייהו בכתובה נעשית מותר לחברתה. עכ"ל הרא"ש והא לא קשיא דבע"כ בן ננס ס"ל דכתובה נעשה מותר לחברתה וכדפרש"י ומר זוטרא משמיה דרב פפא פסק כבן ננס דסתם מתניתין כפשטה כותיה משמע כנ"ל:

בשלמא אי אשמועי' אחת בחייו כו'. פירוש אע"ג דהאמורא כד סתים וקאמר אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת ב"ד משמע דלא בעי מותר דינר דאי הוה בעי מותר דינר הוה פירש להדיא תדע דלעיל דייקי' ממתני' דכתובה נעשה מותר לחברתה מדלא קתני אם יש שם מותר דינר וכ"ש דהאמורא דרכו לפרש. ומכיון שלא פי' דבעינן מותר דינר על הסתם אנו מבינים דכתובה נעשה מותר לחברתה ולא היה צריך לפרש מ"מ כדי לפסוק הלכה בעי לפרושי יותר מדאי כי היכי דלא נימא אי איכא מותר דינר אין אי לא לא כנ"ל:
אלא לשמועינן כתובה נעשה מותר וכו' ולעיל כי דייקינן ממתני' תלת לא אקשינן הכי משום דאי לאו דדייקינן מעיקרא דאחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין לא מצי לדיוקי דכתובה נעשה מותר לחברתה אבל הכא דקא פסיק הלכה כיון דקא פסיק דכתובה נעשה מותר למה ליה למפסק דיש להם כתובת בנין דכרין בכלל מאתים מנה כנ"ל:

מתני' מי שהיה נשוי שתי נשים כו'. ויתומין מבקשים כתובת אמן ויש לדקדק קצת למה לי למיתני ויתומים מבקשים כו' ואפשר דהא אתא לאשמעינן דאע"ג דיש להם מקום לבקש כתובת אמן דמקיימא שפיר נחלה דאורייתא כגון דבשעת הבקשה הרי הנכסים מרובים מכל מקום הואיל והיו מועטין בשעת מיתה חולקין בשוה כדפירש רש"י לקמן בגמרא והא דקתני ואין שם כו' היה שם כו' פירוש בשעת מיתה ואפשר דלהכי כתב רש"י יתומים מבקשים כתובת אמן. שכתובת אמן מרובה משל חברתה ואומרים בניה כתובת ב"ד נטול וכן אתם והשאר נחלוק. ע"כ. וקשה קצת מאי והשאר נחלוק דקא מסיים הרב ז"ל והרי עלה תנינן ואין שם אלא שתי כתובות וכו' ובמאי דכתיבנא ניחא ויש לפרש מתניתין נמי דלהכי מבקשין כתובת אמן משום דקמא מועטין ולאחרת יש בנים רבים ואפילו שהכתובות שוות מרויחין המועטין שלא לחלוק לפי הגלגולת אלא דאם זה היתה כוונת התנא לא הוה ליה למיתני ויתומים בלשון רבים דכל כמה דממעטינהו משתמע טפי אלא בשכתובה האחת מרובה משל חברתה מיירי התנא ופירוש יתומים מבקשים כתובת אמן בני הכתובה המרובה ואשמעינן רבותא דאע"ג דלא מקיימה חלוקה כלל דאלו נוטלין הרבה ואלו נוטלין מעט אפילו הכי אם יש שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן וכו' אבל אי היו הכתובות שוות אלא דאלו הם מרובים ואלו הם מועטים מכל מקום הרי מקיימים קצת חלוקה דאלו נוטלין מאה ואלו נוטלין מאה אע"ג דזה מתחלק בין מועטין וזה בין מרובין מכל מקום עדיפא טפי לקיים חלוקת נחלה מהיכא שכתובה האחת מרובה מחברתה ובזה תירצנו דבגמרא קתני בברייתא לזו אלף ולזו חמש מאות וכו' ולא חידש הברייתא מידי אלא מאי דכתיבנא. ובגמרא אכתוב מ"ש רש"י במהדורא קמא בברייתא זו בס"ד כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל ויתומים של ראשונה ושנייה מבקשים כתובת אמן בתנאי כתובה דכתב לה בעל בנין דכרין דיהויין ליכי מינאי כו' חולקין בשוה כשאר כל ירושות לפי חשבון הגלגולת כדמפרש טעמא בפרק נערה דבמקום דמיעקרא נחלה דאורייתא לא תקון רבנן תנאי כתובה ע"כ. ולא ידעתי היאך מבקשים בני שתי הכתובות כתובת אמן בשוה והא על כרחין הויא זכות לזה וחוב לזה והיאך מבקש אדם חובו ואפשר דאע"ג דשניהן נתרצו בכך כיון דמיעקר נחלה דאורייתא אין שומעין להם ולא נהירא ומה שתקן במהדורא בתרא נראה עיקר כנ"ל:

היה שם מותר דינר על שתי כתובות דההוא מותר דינר קאי במקום נחלה דאורייתא ופליג ליה בשוה. אלו נוטלות כתובת אמן ונ"מ דאי הויא כתובה של זו אלף ושל זו חמש מאות נוטלין בני כתובה גדולה כתובת אמן ובני מועטת חמש מאות א"נ אפילו שתיהן שוות נפקא מינה דאי לית לה לחדא מינייהו אלא חד ברא ולאידך אית לה ד' בנין שקיל חד לקבל ד'. רש"י במהדורא קמא. וכבר כתבתי לעיל דעיקר נפקותא דמתני' היכא דכתובה של זו אלף ושל זו חמש מאות וכדקתני בברייתא והכי דייק לשון הרב ז"ל במה"ב וכדכתיבנא:

אם אמרו יתומים כו'. פירש רש"י בני הכתובה הגדולה. אבל אם גם בני הכתובה הקטנה הסכימו בהעלאה זו שמה העלאה ויש כאן כתובת ב"ד ואע"ג דלא שמו הנכסים בב"ד ואע"ג דקתני במתני' אלא שמין את הנכסים בב"ד לאו דוקא בב"ד כנ"ל:
וכתב הריטב"א וז"ל י"א דלהכי הדר ותני שמין את הנכסים בב"ד לומר שאע"פ שיש זמן ששוים הנכסים כדי עלויים כיון דהשתא לא שוו ליה אין לנו אלא כפי שומת ב"ד במקום ושעתן ויש לומר עוד שאע"פ שבא אדם דעלמא והיה מעלה בשומתן אין שומעין לו אלא שמין את הנכסים בב"ד ע"כ:
וז"ל רש"י ז"ל במ"ק אם אמרו יתומים הללו שכתובת אמן גדולה או שהן מועטין הרי אנו מעלין נכסי אבינו ביותר דינר שאם כתובת אמן אלף זוז בעי למשקל קרקע אלף זוז באלף זוז וזוז כדי שיהא שם מותר דינר ויטלו כתובת אמן ואותו זוז של העלאה כולם יחלוקו בשוה. שמין את הנכסים בשווייהן ואי איכא מותר דינר נוטלין כתובתן ואי לא לא ע"כ. משמע מלשונו ז"ל דלאו דוקא שומא בב"ד בעינן אלא כל שאין ההעלאה כדי ליטול הכתובה אלא ליקח הדבר בשויין שמה העלאה והרי כאן מותר דינר ואלו נוטלין כתובת אמן וכו' ואפשר דדוקא כשמעלין מותר דינר לבד דנראה דכדי ליטול הכתובה הוא דהעלו אותו דינר הוא דלא מהני אבל אם העלו יותר מדינר בכדי שהדעת נותן דלאו כדי ליטול כתובת ב"ד הוא דהעלוהו אלא בדרך שומא ליקח הדבר בשוויו מהני ולא אצטריך שומת ב"ד ומתני' דקתני אלא שמין את הנכסים בב"ד דומיא דשומת ב"ד קתני ולאו דוקא דבעינן שומת ב"ד כנ"ל:
בראוי שבשעה שמת אביהן של אלו לא היה שם יתר על שתי הכתובות ועדיין היה אביהם קיים שירושתו ראוי לו לאביהן וקודם שבאו ליטול כתובת אמן מת אבי אביהן ונתרבו הנכסים והיה שם יתר על שתי הכתובות אינן כבמוחזק וחולקין בשוה הואיל ובשעת מיתת אביהן לא היה שם מותר דינר במוחזק. רש"י במ"ק:
ר"ש אומר אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות וכו' פי' לפי' דסבירא ליה לתנא קמא דסגי במותר מטלטלי לכך הוצרך לומר דלא מהני ראוי והוצרך נמי לומר אם אמרו יתומים אנחנו מעלים וכו' דלר' שמעון דבעי מותר מקרקעי פשיטא דהעלאה לא מהני דאותו הדינר הנוסף הויא ליה מטלטלי ופשיטא דראוי לאמדינהו דאפילו מטלטלי המוחזקים לא מהני כ"ש ראוי ולכך תני ר"ש בתר כל הני דיני וקתני ר"ש אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות וכו' כנ"ל:

גמ' תנו רבנן לזו אלף ולזו חמש מאות וכו'. פירש"י ז"ל במהדורא קמא תנא דברייתא אשמעינן דלהכי נפקא לן מינה ע"כ. פירוש לפירושו דלעיל במתניתין כתב רש"י ז"ל במהדורא קמא דהא דקתני אלו נוטלות כתובת אמן וכו' נפקא מינה דאי הויא כתובה של זו אלף וכו' אי נמי אפילו שתיהן שוות נפקא מינה דאי לית לחדא מינייהו אלא חד ברא וכו' והשתא קא משמע לן ברייתא דלהכי נפקא לן דלא תימא דדוקא כששתי הכתובות שוות הוא דנפקא מינייהו וכדכתבינן במתניתין כנ"ל:
פשיטא בניחותא מרובין ונתמעטו שבשעת מיתה היה שם מותר דינר ונתמעטו לאחר מיתתו כגון שנמצאת שדה אחת שאינה של אביהן אי נמי כגון שבשעת מיתתו היו הקרקעות ביותר והיו שם נכסים שוה שתי כתובות ויותר ונתזלזלו עד שלא היה שם מותר דינר כבר זכו בהן יורשין בני כתובה גדולה לנחול כתובת אמן ובני קטנה בכתובת אמן ואע"ג דליכא השתא מותר הואיל ובשעה שנפלה הירושה לפניהן היה שם מותר דינר. ונתרבו שנתייקרו הקרקעות. אתו בני כתובה גדולה ובני כתובה קטנה. אמר להו לבני כתובה קטנה זילו פייסוה לבני כתובה גדולה כלומר דלא זכו כולהו יורשין לנחול בשוה נכסי אבוהון דלא בעינן דלהוו בהו בשעת מיתת אביהן מותר דינר אלא הואיל ואיכא בשעת חלוקה מותר דינר אלו ואלו נוטלין כתובת אמן. רש"י במהדורא קמא:

והריטב"א כתב וז"ל פשיטא מרובין וכו'. פירוש מרובין ונתמעטו שהיו הנכסים ביוקר והוזלו או דאשתדוף מועטין ונתרבו שהיו בזול והוקרו אי נמי כגון דקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון דליכא לפרושי מרובין ונתמעטו כגון שנמצאת שדה שאינה שלהן דהנהו מועטין היו מתחלתן אלא שלא נודע עד עתה וכן ליכא לפרושי מועטין ונתרבו שנפלה להן אחרי כן ירושה מאבי אביהן דהא ראוי הוא ופשיטא שאין בו כתובת בנין דכרין כדתנן במתניתין בהדיא אלא כדאמרן ואיכא למידק דכיון דבמרובין ונתמעטו פשיטא ליה דבתר מעיקרא אזלינן לתועלת כתובת ב"ד אמאי מספקא ליה היכא דמועטין ונתרבו ויש לומר דמשמע ליה דמרובין ונתמעטו כיון דכירושה שויוה רבנן וירתון תנן דינא הוא דניזול בתר מעיקרא לתקנת הכתובה כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אבל במועטין ונתרבו איבעיא ליה אם העידו תקנתם אפילו בזו משום לעשות קיום לתקנתם לתועלת כתובת ב"ד וכיון דהשתא לא מיעקרא נחלה דאורייתא אית להן כתובה או דלמא בין בהא ובין בהא בתר מעיקרא אזלינן. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
ותלמיד הרשב"א ז"ל כתב וז"ל ואם תאמר מ"ש מרובין ונתמעטו דפשיטא ליה דבתר בתחלה אזלינן ומ"ש מועטין ונתרבו דמספקא ליה אי אזלינן בתר בתחלה או בתר בסוף. איכא למימר דמרובין ונתמעטו פשיטא דזכו יורשי ראשונה ממה נפשך שאם אתה עושה נחלה זו כשאר נחלות שתחול משעת מיתה הא זכו בהן יורשין ואם תאמר דאינה חלה עד שעת חלוקה הא מתקיימת נחלה דאורייתא משעת מיתה והשתא דפורעין חובן דהא כעין חוב הוא אבל מועטין ונתרבו אי בתר בתחלה אזלינן הא מיעקרא נחלה דאורייתא הלכך זכו בהן יורשי שנייה ונכסיהן הוא דאיתרבו ואי בתר בסוף אזלינן ולומר דנחלה דשעת חלוקה נחלה שמה הלא לא מיעקרא נחלה דאורייתא דהא איכא מותר דינר ואסיקנא דבתר בתחלה אזלינן ולא נהירא דא"כ אין לך שאין שם נחלה דאורייתא בין מיתה לגבייה דמועטין ונתרבו לאו בשעת גבייה ממש אלא נתרבו קודם לכן א"כ כבר נתקיימה נחלה דאורייתא קודם שבאו לידי גבייה. והנכון פירוש רבינו נר"ו דכיון דתקנת חכמים דכתובת ב"ד הוא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו פשיטא דמרובין ונתמעטו שיטלו בני הראשונה דכיון דנתקיימה נחלה דאורייתא בכי הא תקינו אבל במועטין ונתרבו (נתרבו) אם העמידו תקנתם בכעין זה אם לאו דאזלינן בתר מעיקרא דמיעקרא נחלה דאורייתא שעיקר תקנתם לא היתה אלא לתועלת הבת שיקפוץ האב ויתן לה כבנו או דילמא במקום שלא תעקר נחלה דאורייתא העמידו תקנתם וכיון דבשעת חלוקה נתקיימה נחלה דאורייתא ונתקיימה ג"כ תקנתם נתקיים הכל ואסיקנא דבתר בתחלה אזלינן ע"כ:

כשם שמרובין וכו'. פירש רש"י כשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשי הכתובה הגדולה ליטול כתובת ב"ד כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשי הכתובה הקטנה לחלוק הכל בשוה וכו' וכן פירש הרמב"ם ואע"ג דגבי מי שמת והניח נכסים מועטין דתקון רבנן ואמרו הבנות יזונו והבנים ישאלו וכו' אמרינן דבין מועטין ונתרבו ובין מרובין ונתמעטו הבנים יירשו דמקיימי נחלה דאורייתא טפי מתקנת רבנן אין כל המקומות שוין ובכאן הפריזו על המדה לעשות חיזוק לתקנתם במרובין ונתמעטו מיהת ולמיזל בתר שעת ירושה. ור"י ז"ל פי' כשם שמרובים ונתמעטו זכו בהן יורשי כתובה גדולה כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשי כתובה גדולה דלעולם לא פלגינן בתקנתא דרבנן בין זו לזו וכי היכי דלא פליג בהו בההיא דהבנות יזונו אלא דהתם אזיל ליפוי כח הבנים והכא אזיל ליפוי כח הבנות כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו. הריטב"א ז"ל:
וריב"ש ז"ל כתב וז"ל ואע"ג דבפרק מי שמת גבי בזמן שהנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו כו' אמרינן דבין מועטין ונתרבו בין מרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין והבנים יירשו והבנות יזונו ולא אמרינן כבר זכו בהן הבנות משעת מיתה כדאמרינן הכא דזכו בני כתובה קטנה לחלוק בשוה היינו משום דבכל דוכתא אזלינן טפי בתר נחלה דאורייתא ועוד דהתם מעולם לא יצאו הנכסים מחזקת הבנים כדאמרינן התם יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו ע"כ:

גמרא ה"א כגון שנשא ג' נשים ומתו שתים בחייו כו' ק"ק כיון דבכה"ג שניהם עושין המצוה ופורעין הכתובה לשמעינן הך מלתא בב' נשים ומתו בחייו ואיכא בע"ח דהוה מותר אבל אחת מתה בחייו ואחת במותו ניחא דהוי רבותא טפי בכתובתה מבע"ח דבכתובתה השניה אינה פורעת ואפ"ה הוי מצוה כפרש"י לעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה ומ"ס אפילו מטלטלין כו' כיון שיש שם מותר דינר מבעיא ליה כו' עכ"ל וקשה לי אמאי לא הקשו כן עוד לעיל מיניה דפליגי באחת בחייו ואחת במותו ור"ש מיקל לגבי ת"ק לא הל"ל אם יש שם כו' אלא כיון שיש שם מותר כו' ויש ליישב (ב) ודו"ק:

גמ' וכי תימא איפוך. ובשאר תירוצים לא מחשב סברא ליתן להמתרץ סברא זו דאיפוך כיון דאין קאי כלל בלשון ר"ש דלא קאמר אלא דינר דמשמע אדרבה בהיפך דינר מה שהוא קרקע או מטלטלי בני חורי או משעבדי להכי משמע טפי שר"ל דינר מה שהוא לקולא משא"כ עתה שייך שפיר לחומרא דינר לאפוקי פחות מדינר וק"ל:

גמ' אי אשמעינן הכי ה"א כגון שנשא ג' נשים כו'. יש להתיישב קצת הא מ"מ הוי יודעין דבאחת בחייו כו' יש להן כתובת בנין דכרין ואיירי בב' נשים דאל"כ למה ליה למינקט כתובה וצריך לצייר דינו על ג' נשים טפי הול"ל בעל חוב נעשה מותר ובב' נשים ומתו בחייו דכיון דשניהן פורעין ולא מקבלין מה לי כתובה או בע"ח דמ"ט דמ"ד כתובה לא נעשה מותר ובע"ח נעשה מותר משום דבני שנייה מקבלין ולא פורעין וכפרש"י לעיל. מיהו מה לי ג' נשים או ב' נשים ובע"ח הוא הג' וטפי מצייר בכתובה גופא ודו"ק:

גמ' והך דמיית לאחר מיתה כו'. וה"ה דעודנה חיים דמ"ש:
במתני' דלקמן אין להקשות דש"מ דכתובה נעשה מותר דאל"כ לאשמעינן במותר דינר אף באחת בחייו כו' [אי אמרי' דאחת בחייו יש לה כתובת בנין דכרין] דהיא גופיה איצטריך דחולקין בשוה באין שם מותר אף דשניהם בחיי':
בתד"ה ומר סבר כו' וקשה לי כו' כיון שיש שם כו'. ולעיל דפליגי באחת בחייו כו' ודאי דאין מקום לומר כיון מבעיא ליה דמאי פסקא דיש מותר דינר ות"ק לא אמר רק דבאחת בחייו ואחת במותו אין להם כתובת בנין דכרין והיאך יאמר כיון כו' אבל למאי דלכ"ע באחת בחייו כו' יש להן כתובת בנין דכרין ופליגי במותר מטלטלי או משעבדי שמע ר"ש לת"ק דבמטלטלי אין כו' וקאמר עלה כיון כו'. ובקושייתם אפשר לישב קצת דהשתא אפשר דס"ל אף לר"ש במשעבדי דלא הוי מותר וכיון משמע הכל מותר כל דהו דלישנא דכיון מחשיב תלמודא כמו כלל והיינו טועין אף משעבדי להכי קאמר אם כו' כמטיל תנאי כו' דלא הוי כולל אבל השתא למטה דס"ל אף משעבדי הוי מותר הו"ל לר"ש למימר כיון דלא שייך למיטעי [אף מטלטלי] כיון דר"ש כבר התנה בהדיא עד שיהא נכסים שיש להן אחריות ולא הו"ל לר"ש לומר לשון אם דמברייתא משמע דר"ש אמר הלשון אם יש כו' [ר"ל דלא תימא דתנא דברייתא נקיט לשון אם מאחר דבברייתא לא נזכר התנאי לזה כתב דמברייתא משמע דר"ש אמר הלשון אם יש ור"ש גופא לא הוצרך לרמז בזה התנאי שכבר התנה כו']:
בתד"ה כי הני כו' כשאין שם מותר כלל אבל ממטלטלי או ממשעבדי נוטלין כו'. אפשר דתפסו שני הלשונות בקצרה ולכל לשון כדאית ליה. או אפשר דלפירושם ודאי לר"ש לחד לישנא אמטלטלי ולחד אמשעבדי אבל ת"ק כיון דאדיוק פליג דקאמר דוקא אם אין שם מותר כלל משמע מיניה הא יש שם יהיה מה שיהיה וק"ל:

גמרא אלא הכא בדינר משעבדי קמיפלגי כו'. יל"פ דר"ל שהניח להם אביהם חוב על אחר בשטר וקמיפלגי אם זה נקרא מוחזק או ראוי ובפלוגתת רבי ורבנן בב"ב (קכד) לענין בכור ע"ש:

גמ' שם אי אשמעינן הכי ה"א כגון כו'. יולדת נקבה היא כו'. וה"ה דהמ"ל אפי' בזכר אך הוא מאיש אחר. ולכאורה אכתי לא ידעינן בשתי נשים וא' בחייו וא' במותו אם נעשית כתובת השניה מותר לחברתה לפי סברת רבה דלעיל דמחלק בין בע"ח לכתובה דג' נשים הוה כבע"ח. והפוס' תפסו בפשיטות דאפי' בשתים נעשית כתובה מותר לחברתה. ואולי מפני קושיית המהרש"א דלאשמעינן בב' נשים ובע"ח. יש לנו לומר יותר דלא איירי אלא בב' נשים. והגמרא לא קאמרה דס"ד לאוקמיה בג' נשים אלא אי לא אשמעינן להדיא דא' בחייו וא' במותו יש להן כב"ד אז ע"כ הוה דחקינן לאוקמיה בג' נשים:

תד"ה אלא. בעי למימר ודאי דלר"ש סגי כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י (במשנה) ד"ה היו שם נכסים בראוי. ירושה מאבי אביהם כו'. ק"ל דתיפוק ליה דמצי אמרי יורשי הקטנה דזה אנו יורשין מכח אבוה דאבא כדאיתא בב"ב (קנט) וע"ש בתד"ה ולימרו:

תוס' ד"ה דזבנה וכו' מ"ש תוס' שדה זו לאו דוקא דהכא לא מיירי ממכירת שדה המיוחד לשיעבוד כתובה דהרי לרבא דקיי"ל כוותי' מכאן ולהבא הוא גובה ואי זבין מלוה ל"ה זביני אלא אמכירת שט"ח שיכול המלוה למכור כדין מכירת שטרות. ויכולה האשה עצמה למכור כתובתה על אופן זה. וה"נ יכול היורש למכור שט"ח זה או כתובה זו. דהוה כמו שדה זו לאינש אחרינא עיי' וק"ל:

והכא בדינר מקרקעי קמיפלגי ופירש"י אי בעינן האי מותר שיהא שם שיעור שתי כתובות ודינר מקרקעי כו' עכ"ל. ומשמע לכאורה מבואר מפירושו דלא סגי במותר דינר על כתובה הראשונה לחוד אלא דוקא מותר על שתי הכתובות משום דס"ל אין כתובה נעשה מותר לחבירתה ויש לתמוה כיון דמעיקרא בעי למימר והני תנאי כי הני תנאי והיינו דר"ש ס"ל כבן ננס דא' בחייו וא' במותו יש להם כתובת בנין דיכרין ע"כ היינו אפילו בדליכא מותר דינר דכתובה נעשה מותר לחבירתה כדמסיק רב יוסף במילתא דבן ננס. א"כ כיון דדחי השתא למימר דתנאי בתרייתא ר"ש ורבנן לכ"ע ס"ל דא' בחייו וא' במותו יש להם כתובת בנין דיכרין ממילא משמע דקאי נמי בסברא קמייתא דאפילו ליכא מותר דכתובה נעשה מותר לחבירתה דאל"כ הו"ל שלש מחלוקות בדבר ובפשיטות הו"ל לרש"י לפרש דהא דקאמר והכא בדינר מקרקעי קמיפלגי היינו דנהי דלכ"ע כתובה נעשה מותר לחבירתה מ"מ בעינן מיהא שיהא מותר דינר על כתובה הראשונה כדמסיק הרא"ש ז"ל ובהך מותר פליגי ר"ש ורבנן אי בעינן מותר קרקע או דסגי במטלטלין ונהי דאפשר לומר דרש"י לא מצי לפרש כן דא"כ לא הוי מקשה הש"ס שפיר ומי מצית אמרת דקשה דר"ש אדר"ש ואי להאי פירושא ל"ק דר"ש אדר"ש דאיכא לחלק דנהי דהתם במתו שתיהן בחייו בעינן מותר דינר קרקע היינו משום דבמטלטלין לא מיקיימא נחלה דאורייתא מה שאין כן הכא בא' בחייו וא' במותו דמיקיימא נחלה דאורייתא בקרקעות שפורעין לבני שנייה אלא דאפ"ה בעינן שיהא בשעת מיתת אביהן מעיקרא מותר על כתובה הראשונה משום טעמא דאינצויי אפשר לומר דבמותר מטלטלין נמי סגי או משום דאמרו בני הראשונה אנן בהאי תקנתא לא ניחא לן ואנו רוצין לפרוע לכם דמי כתובת אמכם במטלטלין וישאר דינר במקרקעי אלא דלפ"ז תיקשי אסוגיא דגמרא גופא אמאי לא מוקי פלוגתייהו דר"ש ורבנן בכה"ג דפרישית ולא תקשי נמי דר"ש אדר"ש ובלא"ה קשיא לי טובא כיון דמסיק אדעתא הא מילתא דכתובה אין נעשה מותר לחבירתה אם כן אמאי לא מוקי בפשיטות פלוגתייהו דר"ש ורבנן בכתובה נעשה מותר כמו שהקשו בתוס' על פירוש רש"י וכ"ש דקשה יותר למאי דמוקי בסמוך דפליגי בדינר משעבדי והיינו אי חוב נעשה מותר ואמאי שני בלישנא לימא דפליגי בכתובה נעשה מותר כדקאמר האי לישנא בכולה שמעתין. מכל זה היה נ"ל מבואר דרש"י ז"ל לא נחית לסברת הרא"ש ז"ל אלא שסובר דלמ"ד כתובה נעשה מותר לחבירתה וה"ה לבע"ח לא בעינן כלל מותר דינר אפילו על כתובה הראשונה לחוד דבלא"ה בפריעת בע"ח וכתובה מיקיימא שפיר נחלה דאורייתא דנהי דקי"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה מ"מ כיון דמיד בשעת מיתה מחויבים לפרוע חוב אביהן מיקרי שפיר נחלה דאורייתא שזה ירושתן. שכן כתב רש"י ז"ל להדיא לעיל בשמעתין בד"ה כתובה נעשה מותר ע"ש. או שנאמר דנהי דבבע"ח דעלמא סובר רש"י ז"ל כסברת הרא"ש ז"ל כדמסיק הרא"ש בטעמא דבע"ח הו"ל כדבר שנתחדש לאחר מיכן אפ"ה בפריעת כתובה אפשר דלא שייך האי טעמא כיון שהן הפורעין והן המקבלין ומוחזקין לא הוי כדבר שנתחדש לאחר מיכן ונהי דמלשון הרא"ש ז"ל משמע דאפילו לענין כתובה אמרה אפ"ה י"ל דרש"י ז"ל ס"ל כוותיה בחדא ופליג בחדא וא"כ לפ"ז למאי דמוקי השתא בדינר מקרקעי ע"כ ס"ל דכתובה אין נעשה מותר לחבירתה דאל"כ לא בעינן מותר כלל וא"כ שפיר הוצרך לפרש אי בעינן מותר על שתי הכתובות מקרקעי או מטלטלי והשתא א"ש נמי דלא מצי הש"ס לאוקמי פלוגתייהו דר"ש ורבנן בכתובה נעשה מותר דא"כ דר"ש סובר דכתובה נעשה מותר תו לא בעינן מותר כלל על כתובה ראשונה אלא כל מאי דאיכא מותר על כתובה שנייה שקלי בני ראשונה וא"כ מאי האי דקאמר ר"ש אם יש שם מותר דינר הא לא בעינן מותר דינר ואי מותר דינר על כתובתה השנייה קאמר הא קמן דעיקר פלוגתייהו בדאיכא מותר על השנייה הוא. כך היה נראה בעיני לכאורה אלא לפי שלא מצאתי שום חולק על הרא"ש ז"ל לא מלאני לבי לפרש כן. לכך נראה לפרש לשון רש"י ז"ל בפשיטות כיון דקאמר ר"ש אם יש שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן משמע להדיא דר"ש מצריך לעולם מותר על שתי הכתובות דכתובה אין נעשה מותר ומש"ה אפילו למאי דמוקי דפליגי בדינר משעבדי היינו בע"ח ממש דס"ל לר"ש דהוי מותר אבל כתובה לא הוי מותר כדמסיק רבה לעיל כן נ"ל. ולפ"ז צ"ל נמי דלמאי דבעי למימר והני תנאי כהני תנאי לאו לגמרי בחד גוונא הוא דהא לבן ננס אפי' ליכא מותר דינר ולר' שמעון בעינן מותר דינר על שתי הכתובות כדמשמע פשטא דלישנא למאי דפרישית ודוק היטב:

תוספות בד"ה ומר סבר פירוש ר"ש וקשה לי אם יש שם מותר דינר כיון שיש כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דלעיל במאי דקאמר והני תנאי דבעי למימר דפליגי בא' בחייו ואחת במותו נמי הו"ל לאקשויי כיון שיש שם מיבעי ליה דהו"ל ר"ש לקולא. ולענ"ד לא קשה מידי דכיון דלת"ק לא שייך כלל בא' בחייו וכב"ד אפילו בדאיכא מותר דינר ולא נחית ת"ק כלל לאפלוגי בענין מותר א"כ שפיר קאמר ר"ש מילתא מציעתא אם יש שם מותר דינר שייך כב"ד ואם לאו ליכא כב"ד דלא תימא כתובה נעשה מותר משא"כ הכא דת"ק נמי סבר דשייך כב"ד בא' בחייו אלא דהכא לא שקלי כיון דליכא מותר דינר מקרקעי א"כ לא הו"ל לר"ש למימר כל אריכות הלשון דאם יש שם אלא כיון שיש שם מותר דינר דהיינו מטלטלין ומאי ואם לאו דקאמר דהא כ"ש דלת"ק הכי הוא כן נראה לי בכוונת התוס' ובעיקר קושייתם יבואר בסמוך ליישב וק"ל:

גמרא אלא הכא בדינר משעבדי קמיפלגי. כבר כתבתי דלפי פירוש רש"י משמע דהאי משעבדי היינו בע"ח דוקא דהשתא משמע לן דבין לת"ק בין לר"ש כתובה אין נעשה מותר לחבירתה מדלא מוקי פלוגתייהו בהכי ובאמת שזה דוחק גדול לאוקמי בכולהו אוקימתי לר"ש ורבנן דכתובה אין נעשה מותר ודלא כהלכתא מיהו לולי פירש"י בזה היה נראה לפרש בפשיטות כל הסוגיא לפי שיטת הרא"ש ז"ל דאפילו למ"ד כתובה נעשה מותר בעינן מיהא שיהא מותר על כתובה הראשונה ובהכי מיתוקמא כולה אוקימתי קמייתא אי סגי במטלטלי או מקרקעי או אי בדינר או פחות מדינר. ולפ"ז הכא דמסיק דבדינר משעבדי פליגי ממילא דמוקי לפלוגתייהו בכתובה נעשה מותר אלא הא דשני בלישנא למימר דינר משעבדי היינו משום דלעיל בשמעתין פליגי רבנן דבי רב ורבה דלרבנן דבי רב כתובה ובע"ח שוין בזה ולרבה פשיטא ליה מסברא דנפשיה דבבע"ח כ"ע מודו דהוי מותר ומשום הכי נקיט הכא בדינר משעבדי והיינו לכל חד כדאית ליה לרבנן דבי רב משעבדי היינו כתובה ובע"ח ולרבה היינו כתובה דוקא דהא בבע"ח משמע ליה דלא שייך שום פלוגתא דודאי נעשה מותר ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר אי הכי ר"ש אומר אם יש שם כו' כיון שיש שם מיבעי' ליה דכיון דס"ל לר"ש דדינר ממשעבדי א"כ ת"ק ממילא סבר דכתובה נעשה מותר וא"כ לר"ש האיכא מותר דעיקר פלוגתייהו בהכי איירי דאיכא מותר על הראשונה כדפרישית לעיל דמש"ה נקיט נוטלין כתובת אמן וכדמסיק נמי ר"ש אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כן נ"ל נכון ובזה נתיישבו כל קושיות התוספות בשמעתין לולי דמלשון פירוש רש"י לא משמע כן ודוק היטב:

תוספות בד"ה אלא הכא בפחות מדינר כו' ותימא א"כ הדרא קושיא לדוכתא כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב דבלא"ה יש לתמוה מאי ס"ד כלל למימר דלר"ש סגי בפחות מדינר דהא בהדיא קאמר במתניתין ובהאי ברייתא גופא דינר אע"כ דקס"ד דעיקר מילתא דר"ש היינו לחלוק על הת"ק לענין מטלטלין אלא דבעינן קרקע דוקא ולעולם דבקרקע סגי בפחות מדינר ואיידי דקאמר ת"ק דינר קאמר איהו נמי דינר וטעמא רבה נמי איכא דנהי דבמטלטלין בעינן דינר בקרקעות בפחות מדינר נמי סגי דהא קי"ל אין אונאה לקרקעות ועוד דנהי דבמתניתין בסמוך אמרינן דאם אמרו היתומים אנו מעלין על נכסי אבינו דינר אין שומעין להם ומשמע דאפילו בקרקעות איירי היינו היכא דלפי שומא אין שם מותר כלל ומש"ה בשל עולם הן שמין משא"כ היכא דאיכא מותר כל דהו על שתי הכתובות א"כ אם יחלקו אותו המותר בין שניהן נראה דמצי כל חד מינייהו למימר מעלינן כנכסי דבי בר מריון כיון שסמוך לשדהו ולא חזיא לשום אדם אחר כדאיתא בהשותפין וא"כ שפיר איכא למימר דפחות מדינר סגי דודאי יאמר לדידי שויא דינר כדי שיטול בב"ד ומעלינן כנכסי דבר מריון אלא דאכתי מקשה הש"ס שפיר והא ר"ש דינר קאמר ולא משמע ליה דאיידי קאמר כיון דעיקר פלוגתייהו בהא מיהא לא שייך להקשות כיון שיש שם מיבעיא ליה דהא ע"כ בלא"ה פליגי נמי ר"ש ורבנן דלרבנן סגי במטלטלין ולר"ש בעינן קרקע דוקא כדפליגי במתניתין א"כ שפיר קאמר אם יש שם קרקע דוקא ולעולם אפילו פחות מדינר נוטלין ואם לאו אלא מטלטלין אפילו דינר נמי לא מהני כן נ"ל נכון ודו"ק:

משנה ואם אמרו היתומים אנחנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר כו' לכאורה מילתא דפשיטא היא דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דבעינן מותר דינר ואטו בשופטני עסקינן דלעולם יאמרו אנו מעלין מיהו למאי דפרישית לעיל בסמוך אתי שפיר דעיקר הרבותא לענין קרקעות דמכיון שכבר חלקו ונשאר מותר דינר א"כ בודאי אותו מותר שוה דינר לא' מהם ומעלין ליה כנכסי דבר מריון כיון שסמוכה לשדהו וקמ"ל בהא נמי אין שומעין להם אלא דוקא אם שמין בתחלה שקרקע שוה כדי שתי כתובות ודינר נוטלין ואם לאו אין נוטלין וק"ל:

גמ' פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשים. נראה דפשיטא לתלמודא כיון דטעם מותר דינר כי היכי דנקיים נחלה דאורייתא א"כ בתר שעת מיתה אזלינן כדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ואמרינן בכמה דוכתי ירושה ממילא הוי דמשעת מיתה מיקרו יורשין ואפילו כתובת בנין דכרין למ"ד ירתון תנן הוא מוקדם למתנת שכ"מ כיון דירושת כב"ד בשעת מיתה מיד ומתנת שכ"מ לא שוויא כירושה אלא לאחר גמר מיתה כדפרישית לעיל אלא במועטים ונתרבו קמיבעיא ליה כיון דאשכחן דבכור אינו נוטל פי שנים בשבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתה או דילמא דשאני בכור דגזירת הכתוב הוא דכתיב בכל אשר ימצא לו כן נראה לי. ועוד נראה לפרש דהא דפשיטא לתלמודא במרובין ונתמעטו היינו מדאיפסקא הלכתא לעיל דכתובה נעשה מותר לחבירתה וכ"ש בבע"ח ולפי שיטת הרא"ש ז"ל הסכימו כל הפוסקים דדוקא בדאיכא מותר דינר והוא משועבד לבע"ח או לכתובה הוא דהוי מותר אבל בדליכא מותר דינר לא אמרינן דהחוב והכתובה עצמן ליהוי מותר ואם כן ע"כ אין הטעם דבע"ח וכתובה הוי מותר משום דפריעת בע"ח מצוה וזה ירושתן דא"כ אפילו בדליכא מותר דינר אלא ע"י הכתובה וחוב גופא נמי הא שייך האי טעמא אע"כ דעיקר הטעם דבאיכא מותר דינר והוא משועבד לחוב או לכתובה מיקרי מותר היינו משום דהו"ל כמרובין ונתמעטו דבע"ח מכאן ולהבא גובה כמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ ע"כ פשיטא לן דמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין כן נ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא אלא הכא בדינר משעבדי וכו'. פירש"י ר"ש סבר חוב הוי מותר. הלשון דחוק. ותו דלא נרמז בברייתא כלל דאיכא בעל חוב. ולכאורה היה נראה דצריך להבין למ"ד יסבון תנן דטרפא ממשעבדי. הא לא מקיים נחלה דאורייתא לר' שמעון דס"ל דבעינן מותר דינר קרקע דוקא שיתקיים בו נחלה דאורייתא דאם יש דינר קרקע בני חרי יאמר הלוקח הנחתי על זה הדינר. וא"כ הם יכולים לגבות אותו דינר קרקע לתשלום כתובת בנין דיכרין וליכא מותר דינר מיהו היכא דליכא שום קרקע ב"ח יש לומר דא"צ מותר דינר דלא הוי מיעקר נחלה דאורייתא דבל"ז אין כאן מקום ירושה. אבל היכא דאיכא קצת קרקע ב"ח בטלה כתובת בנין דיכרין כיון דהלוקח יכול לומר הנחתי וכתובת בנין דיכרין אין יכולים לגבות ב"ח דאם כן מיעקר נחלה דאורייתא ואם יאמרו שלא יגבו בשלימות זה בודאי אינו דא"כ כל כתובת בנין דיכרין יאמרו כן בדליכא מותר דינר. ודוחק גדול לומר שלא אמרו דטרפא ממשעבדי אלא היכא דליכא שום ב"ח כלל. מיהו יש לומר דכיון דא"א בלאו הכי באמת כך היה תקנת חכמים שצריך הלוקח להניח כשיעור כתובת בנין דיכרין. עם מותר דינר. אבל אכתי קשה דאף שא"י לומר הנחתי מ"מ אם לוקח באחריות הוא. הא יחזור ויטרוף מן היתומים אותו דינר קרקע דמה"ת יתקנו חז"ל שיירשו היורשים בתורת ירושה ולא ישלמו ללוקח אחריות. וא"כ הדר ה"ל מיעקר נחלה דאורייתא. ונ"ל דכיון דקי"ל דמה שמשלמין להחוב ה"ל מותר משום דפריעת בע"ח מלוה א"כ אף שחוזר הלוקח וגובה מהיתומים ה"ל קיום נחלה דאורייתא. ולפ"ז יש לפרש בשמעתין דפליגי בדינר משעבדי היינו שיש בני חורין כשיעור שני כתובות ודינר אחד משעבדי דיכול לטרוף אותו דינר משעבדי ולהשאיר בני חורין. ואף אם יבוא הלוקח אח"כ לגבות מהיתומים ס"ל לר"ש דחוב הוי מותר. ועדיין צ"ע בזה. ויותר נראה לפרש לשון דינר משעבדי היינו שהיה משועבד לאביהם בשעת מיתתו כגון שגבו קרקע בחובת אביהם. ואמרינן לקמן במתניתין היו שם נכסים בראוי אינו כבמוחזק ופירש"י לענין מותר דינר. ומצינו לענין בכור וירושת הבעל דמלוה ה"ל ראוי כדאיתא בב"ב דף קכ"ה ולא לענין כתובה כמ"ש התוס' לעיל דף פ"ד בד"ה לכתובת אשה וכו'. א"כ יש לומר דפליגי הכא לענין כתובת בנין דיכרין היכא דאיכא דינר מלוה שהיה משועבד הקרקע לאביהם וגבו אותו אי חשיב מותר דינר או לא. ודוק:

שם בגמרא אלא כי הנך תרי לישני קמאי וכו'. אילולי פירש"י ותוס' היה נ"ל דא"ש לפי שיטת העיטור דס"ל דהיכא דלא נשבעה השניה נוטלין בנים בתורת כתובת בנין דיכרין ולפמ"ש לעיל דבני השניה קודמין לראשונה משום דאם בני ראשונה באין בתורת כתובת בנין דיכריןו א"כ לגבי כתובת בנין דיכרין לא תיקנו חז"ל דאין אדם מוריש שבועה לבניו ונוטלים בתורת כתובה דאורייתא ואם בני הראשונה מסלקין עצמם מכתובת בנין דיכרין ובאים בתורת ירושה שפיר יכולין בני השניה לבא בתורת כב"ד נמצא בכה"ג שלא נשאר קרקעות רק כדי כתובה שניה ואיכא מותר דינר מטלטלין בהא פליגי ר"ש ורבנן דלרבנן באים בני שניה וגובים כתובת אמם בתורת כב"ד ומשום דמקיימין נחלה דאורייתא במותר מטלטלין ור"ש סבר אי איכא מותר מקרקע אין ואם לאו אין יכולין בני שניה לגבות בתורת כתובת בנין דיכרין ובזה מיושב הגירסאות שכתבו התוס' ד"ה וכי תימא וכו'. וממילא דמתורץ כל קושית התוס'. ודוק:

שם בגמרא כגון שנשא שלשה נשים וכו'. הקשה מהרש"א דא"כ מאי איריא כתובה כיון דלא שייך שהם בעצמם הם היורשים לא שייך לחלק בין כתובה לחוב ועוד יש לדקדק דל"ל למימר דהך דמייתה ילדה הל"ל שהשלישית הניחה בנים שלא מאותו הבעל ונראה דלפמ"ש לעיל לחלק בין כתובה לחוב דכתובה כיון דקי"ל דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ה"ל כגבו מיד ולא ה"ל מותר דינר יש לומר דהיינו דקאמר הכא בהך דמיית לאחר מיתה נקיבה דבהכי מתרצא קושית מהרש"א דלא נקט שאר חוב דהא גופא קמ"ל דאף דירשתה נקיבה דאמר לקמן בדף הנ"ל תרגמא עולא כגון שירשתה בתה או אחותה דשייך בהו חינא ואפ"ה ה"ל מותר. ודוק:

שם בגמרא פשיטא מרובין ונתמעטו וכו'. עיין בהרא"ש שכתב טעמא דלא פשיט ממתניתין דמועטים ונתרבו כבר זכו בני יורשי קטנה מדנקט היו שם נכסים בראוי אינו כבמוחזק ולענ"ד יש לומר דממתניתין אין ראיה דהמ"ל דנ"מ אם חזרו ונתמעטו דממ"נ בין אם ניזל בתר מעיקרא בין בתר השתא זכו בני הקטנה והיינו דקמ"ל מתניתין דלא נימא דמותר דינר בראוי ה"ל כבמוחזק וה"ל מרובין ונתמעטו דזכו בני יורשי הגדולה אבל אם לא חזרו ונתמעטו יש לומר דלעולם אזלינן בתר תקנתא דרבנן כמ"ש התוס' ד"ה כך מועטים לפי' השני והיינו דמקדים הש"ס בתחלה פשיטא מרובין ונתמעטו וכו'. דאל"ה הוי מצי למיפשט ממתניתין כנ"ל ולפ"ז יש לומר דהיינו דפשיטא ליה להש"ס דמרובין ונתמעטו כבר זכו בני הגדולה משום דמצי למיפשט ממתניתין דראוי אינו כבמוחזק ש"מ דאזלינן בתר מעיקרא וכ"ש לענין מעליותא דתקנתא דרבנן כמ"ש תוס' בזה ודאי דאין למיזל בתקנתא דרבנן לגריעותא ואם נימא דמתניתין בחזרו ונתמעטו א"כ ממילא נשמע דמרובין ונתמעטו כבר זכו בני יורשי גדולה כנ"ל. וק"ל:

בדינר מקרקעי קמפלגי כו'. הלשון תמוה הא ל"פ בדינר קרקע רק במטלטלין גם אנה רמוז פלוגתא זו וכיון דמסופק אי ת"ק סבר מטלטלי לא או להיפך. גם ק' תוס' כיון שיש מ"ד מבעי' לי' ע"ש. ונראה די"ל דגם לשון ת"ק תמוה באין כו' ונוטלין כו' ולא הזכיר גוף הדין דאין כ' ב"ד לראשונים כו' ולכך י"ל דסבר דכ' א"נ מותר רק דיש מותר דינר חוץ ב' הכתובות קרקע ודינר זה מטלטלין. ולהפ' דיורשין מצי מסלקו לב"ח בזוזי או מטלטלין א"כ יכולין לסלק לבני השני' כ' אמם הדינר מטלטלי וישאר מ"ד קרקע. וקמ"ל ת"ק באין בני' כו' ונוטלין כו' בע"כ קרקע דא"י לסלקם כיון דאית להו פסידא כדאמר לקמן ע"ב הוי כמתני דהרי אנו מעלין כו' וממילא משום דנוטלין בע"כ שוב אין לא' כב"ד דמ"ד מטלטלין. ור"ש סבר אם יש מ"ד אלו נוטלין ואלו כו' היינו כיון דשניהם נוטלין יכולין הראשונים ליקח מטלטלין בכ' ב"ד כיון דתפיסה מחיים מהני גם בכתובה במטלטלין. א"כ על מחצה מטלטלין שהן יורשים כו' הוי תפיסה מיד בשעת מיתה דברשותייהו קיימי. ושוב יכולין ליקח על כ' ב"ד דמהני תפיסה כשאר כתובה שירתון ג"כ הפי' חוב כ' אמם. וכיון דמהני נשאר מ"ד קרקע ושפיר אמר ר"ש אם יש כו' היינו כיון שאלו ואלו נוטלין יכולין ליקח דינר מטלטלי לב"ד וישאר דינר קרקע. ותני שפיר אם דדוקא שיש ב' דינרין מטלטלי מותר דמהני על מחצה שלהן שהוא דינר ויש מ"ד קרקע משא"כ יש רק דינר א' דלא מהני תפיסתם רק על מחצה ואין כאן דינר כנ"ל. ומיושב דתרוייהו ס"ל דמטלטלי לא חשיב מ"ד רק בדינר קרקע פליגי כו' שישאר דינר קרקע עלי המטלטלין מ"ס מקרקעי כו' ופריך מי מצית כו' והא תנן רש"א שיהי' מותר דינר קרקע על ב' הכ' קרקע כו' ומוכח דלא כהנ"ל דאל"ה סגי שאין נשאר רק מטלטלין מותר כנ"ל:

גם י"ל מה דאמר ר"ש אם לאפוקי דיש דינר מטלטלין ואינו מותר דלכאורה לעולם חשוב מותר דלא משעבד לכתובה ונשאר נחלה דאורייתא וקמ"ל דוקא אם מותר המטלטלין דינר דלא עדיף מאלו הי' קרקע כנ"ל:

בשטמ"ק הביא כן הפי' בשם רש"י ז"ל משעבדי לא. הפי' דינר ק' משועבד לב"ח א"כ היינו אין ב"ח נ"מ. ולמה שינה הלשון. ולמ"ש י"ל דקאי אתי' ראשון דאף שדינר קרקע משועבד לב"ח שוב לבע"ח יכולין לסלקו במטלטלי דל"ל פסידא ונשאר מ"ד קרקע ות"ק סבר דכיון דאז בש"מ משועבד לבע"ח לא חשיב מותר ופקע ב"ד ואף שיסלקו אח"כ הוי כמועטין ונתרבו ור"ש סבר דמהני כיון דרק שעבוד ונסתלק כו' ופריך כיון כו' ומשני אפי' פחות מדינר דתמוה. ולהנ"ל י"ל הפי' דר"ש סבר אף פחות מדינר היינו דהדינר מקרקע משועבד כתי' הנ"ל דאף דשניהם אין רוצים לסלק הב"ח במטלטלין מ"מ כיון דראשונים רוצים ומסלקים חצי דינר שלהם. ממילא אף דנשאר רק חצי דינר קרקע היינו חלק של שני' ג"כ חשוב מותר. ופריך דלשון דינר משמע דוקא:

מתני' משה"נ ב"נ כו' ואין שם אלא ב' כתובות חולקין בשוה. לכאורה כאן שייך יותר דיוק הש"ס דלעיל דהול"ל אין להם כ' בנין דכרין ולמה תני חולקין בשוה. ובשלמא אי מועטין ונתרבו יש להם כפי' ב' דתוס' א"ש דלא שייך אין להם דלא פקע רק חולקין ואי נתרבו נוטלין משא"כ לפי' רש"י ותוס' פקע לגמרי כ' ב"ד כיון שלא הי' רק ב"כ הו"ל אין להם. ונראה דנקיט עיקר הטעם דלכאורה במה מעקרא נחלה דאורייתא מדרבנן ירתון תנן ומה"ת שאין להם כ' ב"ד ממילא שלהם בתורת ירושה ונוטל כל א' וע"כ הפי' כמ"ש רש"י (נ"ב ע"ב) ד"ה לא תקינו כו' נחלה דידהו לעקור נחלת חלוקת שוה לגמרי שהוא מה"ת ע"ש דדייק כנ"ל שהפי' דמעקר נחלת שוה. והטעם נראה דהא רבנן דריב"ב סברי (ב"ב קכ"ו) ריבה לא' ומיעט לא' בתורת ירושה ל"א כלום והוי מתנה עמש"ב תנאו בטל. רק קי"ל כריב"ב (ד' ק"ל) דביום הנחילו שהתורה נתנה רשות לאב כו' ודבריו קיימים אבל חכמים לא רצו לבטל לגמרי שיהי' לגמרי ריבה לא' ומיעט לא' בתורת ירושה. ואף דפ' השולח (ד' ל"ו ע"ב) יליף הפקר ב"ד מה אבות מנחילין כו' מ"מ הוי לכתחילה מתנה עמש"ב ולא רצו כנ"ל רק ביש מותר סלק הכתובות בחוב ונשאר חלוקת שוה. וא"ש דנקיט חולקין בשוה שזה עיקר הטעם דאין כ' ב"ד כדי שיחלקו בשוה כנ"ל. וי"ל נ"מ לדינא דדוקא נקיט חולקין בשוה אבל אם האב ריבה לא' ומיעט לא' בתורת ירושה דקי"ל ד' קיימים וכשריבה לבני כ' הקטנה שפיר יכולין בני כ' הגדולה ליקח כ' בנין דכרין כיון שבחלוקת שוה שאמרה תורה יש מותר דינר רק כשירשו כציוי אביו לא ישאר מותר דינר שוב תקנת חכמים לא גרע מרובה דאב כנ"ל. רק נגד חלוקתשוה אין כח ב"ד לבטל כו' חוץ ריבה בתורת מתנה דאין שייך לירושה משא"כ בתורת ירושה כנ"ל:

עוד י"ל דהא משמע דירושת כ' ב"ד הוא שיורשין חוב אמם שהי' על אביהם כמ"ש לעיל ואף שבעל יורשה מ"מ היה התקנה שבמותו ירשו בניו החוב אבל מ"מ בתורת חוב. וא"כ ע"כ אף דבע"ח וכ' נעשה מותר משום מצוה מ"מ כ' ב"ד אף שחוב מ"מ לא שייך מצוה לפרוע דעל אביהן לא הי' מוטל כלל לפרוע. אמנם לטעם שכ' הרא"ש לעיל כיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה והנכסים דיורשין עד הגבי' חשיב זה מותר וזה שייך גם בכ' ב"ד דאף שירשו ויהי' להם כ' ב"ד מ"מ רק חוב על הירושה ויהי' שלהם בתורת ירושה עד הגוביינא לחוב כ' ב"ד ויחשב מותר נחלה דאורייתא דעד אז יש להם בשוה כנ"ל. אך הטעם כיון דהפי' דלא למעקר נ"ד היא חלוקת שוה כנ"ל. א"כ מה שיש להם קודם חלוקה לא נחשב רק שיהי' להם נ"ד שיחלקו בשוה ויהי' שלהם עד הגוביינא בכ' ב"ד. והא קי"ל בח"מ (סי' רכ"ז סל"ז) אחין שחלקו לקוחות הן וב"ד לא טרפא ממשעבדי כדאמר בבכורות (ד' מ"ח) דלא גבו מאחין שחלקו אי לקוחות. וא"כ שוב אין מתחיל כלל כ' ב"ד דאין כאן מותר ושיחשב מותר שינוחו לחלוק בשוה ולגבות אח"כ הא א"א כלל לגבות אח"כ א"כ החיוב כ' ב"ד מתחלה רק לגבות קודם חלוקה ובזה יתבטל חלוקת שוה כנ"ל. ומיושב שפיר דנקיט במתני' חולקין בשוה דע"כ צריכין לחלוק בשוה ושוב א"א לגבות כנ"ל:

עוד י"ל דקשה הלשון ויתומים מבקשים כ' אמם דמיותר ואי מועטין ונתרבו יש להן שפיר דאזלינן בתר שעת שומא שמבקשין לגבות. משא"כ לפי אמת דאזלינן בתר שעת מיתה למה תני מבקשין כו' ועוד דתני סתם ויתומין מבקשין ולא פי' יתומים בני כ' גדולה. ולכך אפשר דאפי' שניהם רוצים לגבות בתורת כתובת ב"ד. ויש נ"מ שמכרו חלקם מירושה דאורייתא ג"כ אין להם דלא מצי אמרו א"א בתק"ח כיון דלא תקנו כלל כשאין מותר דינר. וי"ל דלכך נקיט חולקין בשוה לאפוקי אם ב' הכתובות בשוה דגם שיקחו כ' ב"ד יהי' חלוקת שוה לא חשיב מעקרא נ"ד ורשות בידם ליקח ולחלוק בתורת כ' ב"ד כנ"ל ומיושב הברייתא לזו אלף כו' דמיותר ולהנ"ל א"ש:

הי' שם מותר דינר לכאורה למה נקיט שם כמה פעמים אין שם הי' שם כו'. ואפשר לומר למ"ש הר"ן ריש ק' גבי שמא ש"פ במדי דכששוה במקום אחר מהני הריצוי לדידי שוה לי שיהי' עליו תורת שוי' אף במקום שאינו שוה ע"ש. וא"כ הוי ס"ד הא דלא מהני הרי אנו מעלים על נכסי אבינו דינר כו' דהיינו לדידי שוה לי רק כשאין שוים בשום מקום אבל כששוים במקום אחר מותר דינר שוב מהני הרי אנו מעלים כו' גם במקום שאין שוים כנ"ל ולת"ק מהני מטלטלין מותר דינר. ולכך קמ"ל דוקא היה שם שאין לך אלא מקומו ושעתו מן הדין כנ"ל:

עוד י"ל למאי דפליגי במתני' לקמן (ק"י ע"ב) נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בא"י דמדינא אזלינן בתר נשואין לרשב"ג דכ' דאורייתא ולרבנן דכ' דרבנן אזלינן בתר שניהם לקולא ונותן הפחות שבמטבעות. א"כ י"ל דהוי ס"ד דכאן אזלינן להיפך לקולא ואם נשא בקפוטקיא ומת בא"י אף שכישומו נכסי למעות א"י יהי' מותר דינר אזלינן לקולא ליתן ממעות קפוטקיא ולא יהי' מותר ולא יטלו כ' ב"ד כלל. קמ"ל דלא אזלינן לקולא דכיון דהדין דאזלינן לקולא בכתובה ולא הי' מגיע לה רק מעות א"י. שוב ממילא יש מותר דינר ושפיר תני הי' שם מ"ד כמקום שמת כנ"ל. ולהיפך בא"י ומת בקפוטקיא א"צ לאשמעינן דבזה מדינא בתר נשואין גם לרשב"ג רק כנ"ל:

בדינר מקרקעי קמיפלגי. אי בעינן ההוא מותר שיהא שם שתי כתובות ודינר מקרקעות והכא בדליכא מותר דינר אלא מטלטלי מש''ה אמר ת''ק דאין בני ראשונה נוטלין ואתא ר''ש למימר הואיל ויש מותר דינר כל דהו שקלי: ומר סבר אפי' ממשעבדי. ר''ש סבר חוב הוי מותר: ה''ג אי הכי ר''ש אומר אם יש מותר דינר. ואברייתא קאי הואיל ובדאיכא מותר מוקמת לה אלא שמשועבד ור''ש לקולא קאמר הכי איבעי ליה למימר הואיל ויש שם מותר דינר אלו נוטלין כו': וכ''ת איפוך. פירושא דפרשי' בפלוגתייהו איפוך ואימא באין בניה של זו דקאמר ת''ק אבני ראשונה קאי וקאמר דשקלי כתובת בנין דכרין ואתא ר''ש למימר אם יש שם מותר דינר כולם נוטלין ואם לאו אלא פחות מדינר יש חולקים בשוה: והא ת''ק דמתני'. דקאמר ר''ש עלייהו אפי' יש שם נכסים שאין להם אחריות אינם כלום: דינר קאמר. דקתני היה שם יתר דינר כו' ות''ק דמתני' הוא ת''ק דברייתא: אלא כי הני תרי לישני קמאי. בדינר מקרקע או בדינר משעבדי: ואיפוך. תריצותא וה''ק ת''ק באין בניה של ראשונה גם הם ונוטלין כתובת אמן משום תנאי בנין דכרין ואע''ג דליכא אלא מותר דינר מטלטלי או משעבדי ואתא ר''ש למימר אם יש מותר דינר מקרקעי ובני חרי אלו נוטלין כו' והשתא דר''ש לחומרא ולא שייך לאותובי הואיל ויש שם מבעי ליה: ואנא ידענא כו'. דאי בשתיהן בחייו דתרוייהו בתורת בנין דכרין אתו לא מצי למימר כתובה נעשית מותר לחברתה דהא לאו פריעת חוב הוא ואי הכא לא בעינן מותר היכא איתקן: דלאו בת ירושה. וליכא למיחש לאינצויי דהא. לית לה בנכסים כח אלא כתובת אמה ובני שתים הראשונות שהם זכרים ובאים לירש יש בהם שכתובת אמן גדולה משל חברתה ואומרים טלו כתובת אמכם כבנין דכרין ואנו נטול כתובת אמנו ואי משום דליכא מותר דינר הרי פרענו בין שנינו הכתובה השלישית והיא נעשית מותר לשתים שבחייו ומריבה אין כאן דאלו ואלו בתורת בנין דכרין נוטלין הכתובות וזו שנטלה משום חוב אין לה לריב שהרי אינה יורשת שתוכל לומר אתם יורשים הכתובות יתר על החלוקה: ליחוש לאנצויי. שיכול לומר בנה של זו בעלת חוב אתם למה תירשו את אבא יותר ממני שאתם באים ליטול כתובת אמכם יתר על החלוקה אם נטלתי אני כתובת אמי לא מאבי ירשתי אלא מאמי: מתני' ויתומים מבקשים כתובת אמן. שכתובת אמם מרובה משל חברתה ואומרים בניה כתובת בנין דכרין נטול וכן אתם והשאר נחלוק: חולקין בשוה. כשאר כל ירושה לפי הגולגולת: אם אמרו יתומים. בני הכתובה הגדולה: הרי אנו מעלין על נכסי אבינו. מעלין דמיהן לקבלם עלינו ביוקר כדי דינר יתר על שוויין כדי שיהיה שם מותר דינר ויטלו כתובת אמם: היו שם נכסים בראוי. שראויה ליפול להם ירושה מאבי אביהם אחר מות אביהם ולכשתפול יהיה שם מותר דינר בשתי הירושות: אינן כבמוחזק. אינן נחשבין עכשיו להיות כאילו הן מוחזקין בהן כבר ויש כאן מותר דינר: גמ' מרובים. בשעת מיתה ואילו שמאום באותה שעה היה שם מותר דינר: ונתמעטו. שהוזלו קודם ששמאו בב''ד: כבר זכו בהם. יורשי כתובה הגדולה לזכות בכתובת אמם משעת מיתה שהיה שם מותר דינר: זילו פייסינהו. ליורשי כתובה הגדולה: סילוא דלא מבע דמא. קוץ שאינו מוציא דם בנוקבו בבשר כלומר שמתא ונדוי:

ומר סבר אפי' מטלטלי. פי' ר''ש וקשה לי אם יש שם מותר דינר כיון שיש שם מותר דינר מיבעי ליה כדפריך בסמוך וי''ל דעדיפא מינה פריך: אלא הכא בפחות מדינר קמיפלגי. והשתא בעי למימר דלר''ש ודאי סגי בפחות מדינר ותימה א''כ הדרא קשיא לדוכתיה אם יש שם כיון שיש שם מיבעי ליה: וכי תימא איפוך. פ''ה ובניה של זו דקאמר ת''ק אבני ראשונה קאי משמע מתוך פירושו דל''ג לעיל באים בניה של זו לאחר מיתת אמן דמשמע בהדיא דאבני שניה קאי אלא גרס בניה של זו לאחר מיתה וקשה דבכל הספרים גרסינן ליה ועוד אי אבני ראשונה קאי מה לו להזכיר לאחר מיתה פשיטא דבאין דקאמר לאחר מיתה דהא מתה קתני ועוד קשה לי דהואיל ובעי למימר איפוך הוה ליה לאסוקי פלוגתייהו בכתובה נעשית מותר לחברתה ועוד גרסינן בפירוש ר''ח בהדיא באין בניה של שניה לאחר מיתה על כן פי' ר''ת אבני שניה קאי לעולם ואיפוך סברתייהו דת''ק דאמר באין בני שניה ולוקחין כתובת אמן והראשונים אין להם כשאין להם מותר כלל אבל אם היה שם מותר אפילו בפחות מדינר יש להן כתובת בנין דכרין ואתא ר''ש למימר דוקא אם יש שם מותר דינר ומדרבי שמעון נשמע לת''ק דמדקאמ' אם יש שם משמע לדקדק דברי ת''ק כשאין שם מותר כלל קאמר דוקא: כי הנך תרי לישני קמאי ואיפוך. וכדפרישית דת''ק אמר בני שניה גובין ולא בני ראשונה כשאין שם מותר כלל אבל ממטלטלי או ממשעבדי נוטלין ואתא ר''ש למימר דוקא דינר מקרקעי ובני חרי: