דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

כתובות צב ע"א - טקסט הדף

ואתא בעל חוב דראובן וקטריף ליה מיניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה א''ל רבא נהי דאחריות דעלמא קביל עליה אחריות דנפשיה מי קביל עליה ומודה רבא בראובן שירש שדה מיעקב ומכרה לשמעון שלא באחריות ואתא שמעון ומכרה לראובן באחריות ואתא בעל חוב דיעקב וקטריף ליה מיניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה מיניה מאי טעמא בעל חוב דיעקב כבעל חוב דעלמא דמי אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף עליו במלוה ומת ראובן ואתא בעל חוב דראובן וקטריף לה משמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי אמר רבא אי פקח אידך מגבי להו ניהלייהו ארעא והדר גבי לה מינייהו כרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן אמר רבה ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ואתא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבנה בינונית אבל זבנה עידית וזבורית מצי אמר ליה להכי טרחי וזביני ארעא דלא חזיא לך ובינונית נמי לא אמרן אלא דלא שבק בינונית דכוותה
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צב - א

ואתא בעל חוב דראובן [בא בעל חובו של ראובן] שהיה שטרו קודם למכירה הראשונה שמכר ראובן לשמעון, והיה יכול לטורפה גם משמעון אילו היה רוצה, אלא שלא עשה כן -

וקטריף ליה מיניה דראובן לאחר שחזר שמעון ומכרה לו.

דינא הוא: דאזיל שמעון ומפצי ליה, [הדין הוא, שיבוא שמעון ויפצה את ראובן מכח האחריות שנתן לו על השדה], דכשם שאילו היה מוכרה שמעון לאחר והיה בא בעל החוב של ראובן וטורף אותה מאותו לוקח היה חייב שמעון לפצותו, כך אם מכרה לראובן שהוא החייב - צריך שמעון לפצות את ראובן כיון שבאחריות מכר לו. [1]

אמר ליה רבא לרמי בר חמא:

נהי [אף על פי] דאחריות דעלמא [כל העוררין עליה שלא מחמת הקונה] קביל עליה שמעון כשמכר את השדה לראובן, אחריות דנפשיה מי קביל עליה [וכי אף אחריות על הפסד מחמת הלוקח, קיבל על עצמו שמעון]!? [2] ומכל מקום מודה רבא, שחייב שמעון לשלם לראובן אחריות:

בראובן שירש שדה מאביו יעקב, ומכרה לחבירו שמעון שלא באחריות, ואתא שמעון ומכרה לראובן באחריות, ואתא בעל חוב דיעקב וקטריף ליה מיניה [ובעל חובו של יעקב טרף את השדה מראובן] מכח שנשתעבדה לו הקרקע כשהיתה אצל יעקב -

שדינא הוא, דאזיל שמעון, ומפצי ליה [כך הוא הדין שיפצה שמעון את ראובן].

ואין אומרים שראובן "כרעיה דאבוה הוא", וכשטורפים מחמת יעקב כאילו טורפים מחמת ראובן, והרי לא קיבל על עצמו שמעון אחריות על טריפה מחמתו של ראובן.

מאי טעמא?

כי בעל חוב דיעקב, כבעל חוב דעלמא דמי [כשאר בעלי חובות הוא] ואין אנו רואים אותו כבעל חובו של ראובן. [3]

ו. זקף:

אמר רמי בר חמא:

ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, וזקף ראובן עליו [על שמעון] את מעות השדה במלוה, כלומר: לא שילם שמעון את דמי השדה לראובן, אלא כתב לו שמעון שטר חוב על המעות, [4] ועד שלא שילם שמעון לראובן את חובו - מת ראובן -

ואתא בעל חוב דראובן וקטריף לה משמעון [בא בעל חובו של ראובן כדי לטרוף את הקרקע משמעון], ופייסיה שמעון לבעל החוב בזוזי. [5]

ומכמה סיבות היה לנו לדון שנפטר שמעון מתשלום דמי הקרקע לבני ראובן: האחת: שהרי סילק שמעון את בעל החוב של היתומים, והרי זה כאילו שילם להם מעות.

השניה: משום שבעל החוב טורף את החוב של היתומים, וממילא חייב שמעון לשלם לו את מה שהוא חייב להם.

השלישית: אילו היה טורף בעל החוב את הקרקע משמעון, הרי היה חוזר שמעון על היתומים מכח אחריות, שהרי האב באחריות מכרה לו, ונכסיו נשתעבדו לתשלום האחריות, ואם כן יכול הוא לקחת את אותן מעות שהוא חייב ליתומים בתור פרעון האחריות ו"לקנות" את השדה מבעל החוב.

ומבארת הגמרא ששתי טענות אלו אינן, אלא:

דינא הוא, דאמרי ליה בני ראובן [כך הוא הדין, שיכולים בני ראובן לומר לשמעון]:

אנן אין לנו קרקע מאבינו אלא את אותם מטלטלי - דהיינו החוב שאתה חייב לנו [6] - הוא דשבק אבון גבך [השאיר אבינו בידך], ומטלטלי דיתמי הרי לבעל חוב לא משתעבדי [אין משתעבדים לבעל חוב]. [7] ובדברים אלו יש תשובה לשתי הטענות:

כי מה שהיה טוען שמעון שהוא פרע להם את חובם וכאילו שילם להם, על כך אומרים לו היתומים: הרי אין החוב מוטל עלינו, רק שאנו מחוייבים לשלם מהקרקעות שירשנו מאבינו את כל חובותיו, והיות ומלבד החוב שאתה חייב לנו אין לנו קרקעות נוספות, ואילו מה שכבר יש לנו מאבינו דהיינו החוב הרי מטלטלין הוא שאינו משתעבד לבעל חוב, נמצא שבעל החוב מסולק מאתנו, ואין לנו כל ענין שתשלם לו את חובו.

ומה שהיה טוען עוד שמעון שחובו נשתעבד לבעל החוב, או לו עצמו בשביל חיוב אחריותו, אף הוא נסתר, שהרי מטלטלין הן, ואינו משתעבד לתשלום חוב או אחריות.

ונמצא שעדיין לא שילם שמעון את חובו, ותביעת היתומים לפרעון חובו עודה קיימת.

אמר רבא:

אי פקח אידך [אם פקח הוא שמעון], מגבי להו ניהלייהו ארעא [משלם הוא ליתומים את חובו בקרקע], [8] והדר גבי לה מינייהו [ושוב חוזר וגובה אותה בשביל האחריות שיש לו].

כי קרקע זו שהגבה עכשיו ליתומים, אף שלא היתה מעולם בידי האב ולא נשתעבדה לשמעון בשביל האחריות, בכל זאת זכותו היא לגבותה בשביל האחריות, היות וחוב האחריות מוטל היה על האב, וכרב נחמן. [9]

דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכקרקע זו שגבו אותה עבור החוב שהיה חייב שמעון לאביהם, בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן. [10]

ז. שדותיו:

אמר רבה:

א. התקינו חכמים מפני תיקון העולם, ש"אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין".

ב. לווה שמכר חלק מקרקעותיו לראובן, ונשארו בידו קרקעות בני חורין שיכול המלוה לגבות מהם את חובו, וחזר הלווה ומכר את שאר קרקעותיו לשמעון, יכול ראובן לומר לבעל החוב: בשעה שקניתי אני את השדות מן הלווה הרי "הנחתי לך מקום - שדות בני חורין שביד הלוה - לגבות הימנו", ולא היית יכול לבוא ולגבות ממני, שהרי שלי משועבדים ואלו שביד הלווה בני חורין הם, ולכן אף עתה לא תגבה חובך אלא מאותן שדות שהנחתי ביד הלווה הנמצאים עתה ביד שמעון.

ג. לדעת רוב הראשונים, אין דין זה אמור אלא בלווה שמכר קרקע ונשארה קרקע בידו, אבל לוקח מן הלווה שחזר ומכר את הקרקעות שקנה, ונשארה קרקע בידו, אין הלוקח השני יכול לדחות את בעל החוב אצל הלוקח הראשון ולומר לו "הנחתי לך מקום לגבות הימנו", ודינו של המלוה על קרקעותיו של הלוקח השני כמו על קרקעותיו של הלוקח הראשון; ובסוגייתנו יתבאר, שלפעמים אין יכול המלוה לגבות אלא מן הראשון.

ד. שלש מיני שדות הן:

עידית - ממנה גובה ניזק את חובו, אם ימצא כזו בשדותיו של המזיק.

בינונית - ממנה גובה בעל חוב את חובו אם ימצא כזאת, ואם רצה המלוה ליקח דוקא מן הזיבורית נחלקו בו הראשונים אם הדין עמו; רצה הלווה להגבות למלוה מן העידית הדין עמו.

זיבורית - ממנה גובה אשה את כתובתה.

ה. זו שאמרנו "אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין" או שאינו יכול לגבות מן הלוקח מפני שהלוקח אומר "הנחתי לך מקום לגבות הימנו", היינו אפילו כשהקרקע שביד הלוה או שהיתה ביד הלווה היא זיבורית, וזו שביד הלוקח הראשון היא בינונית.

ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון בבת אחת, [11] וחזר שמעון ומכר שדה אחת בינונית ללוי ובידו לא השאיר שדה בינונית. [12]

ואתא בעל חוב דראובן [בא בעל חובו של ראובן המלוה] לגבות את חובו מקרקעות אלו שנשתעבדו לו ביד ראובן, שהרי כבר אין לראובן - שהוא הלוה - קרקע בת חורין לגבות הימנה, מאחר שמכר לשמעון את כל שדותיו -

רצה בעל החוב - מזה [מהקרקעות שביד שמעון בין עידית ובין זיבורית] הוא גובה את חובו, ומפני שאומר המלוה לשמעון: "אתה הרי לקחת את כל השדות מיד הלוה, ונכנסת תחתיו להשתעבד לחובי, וכל זמן שאמצא אצלך קרקעות כל שהם משל הלוה, לא אטריח את לוי, שהניח לי מקום לגבות". [13]

רצה בעל החוב - וכגון שלא מצא אצל שמעון אלא זיבורית - מזה [מהקרקע הבינונית שביד לוי] הוא גובה את חובו, ומשום שאומר לו בעל החוב ללוי: "אתה הרי לקחת את הבינונית ששעבודי מוטל עליה". [14] ולא אמרן, אין אנו אומרים שיכול המלוה לגבות גם מלוי אם ירצה, אלא דזבנה בינונית, אלא אם כן קנה לוי את הקרקע הבינונית היחידה שהיתה בידו של שמעון, וכפי שנתבאר הטעם, שהיות ודינו של המלוה לגבות מבינונית, הרי המלוה אומר ללוי: "לקחת את זו ששעבודי מוטל עליה".

אבל זבנה עידית וזבורית, אם קנה לוי קרקע עידית או זיבורית, אין המלוה יכול לגבות חובו אלא משמעון, [15] ומשום דמצי אמר ליה לוי למלוה:

להכי טרחי [טרחתי] וזביני [16] ארעא דלא חזיא לך, מלכתחילה דקדקתי לקנות קרקע שאינה ראויה לך, דהיינו עידית או זיבורית. [17]

יתירה מזו: ובינונית נמי, אף כשקנה לוי קרקע בינונית לא אמרן שיכול המלוה לגבות את חובו גם מלוי, אלא באופן דלא שבק לוי ביד שמעון בינונית דכוותה [לא השאיר לוי ביד שמעון קרקע בינונית כמו זו שהוא קנה].

הערות

[1] הטעם שהוצרכה הגמרא לומר "ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות", היינו משום, שאם לא כן הרי היה חוזר שמעון על ראובן שיפצהו על האחריות שהוא משלם לראובן, מכח האחריות שנתן ראובן לשמעון.

[2] בחידושי מרן רי"ז הלוי [שכנים יג א] תמה על דברי רמי בר חמא, האיך אפשר שיהיה שמעון צריך לפצות את ראובן על טריפת בעל חובו של ראובן, והרי אין טריפת בעל החוב מכח שעבודו הקודם, רק שמן הבעל חוב עצמו יכול הוא לגבות את שדותיו לפרוע בהן את חובו! ? וכתב לפרש שזה הוא גופיה דברי רבא "אחריות דנפשיה לא קביל עליה" ורצונו לומר, שהיות ואין טריפתו מכח שעבודו הקודם רק מכח חיובא דנפשיה, לכן אין הוא חייב באחריות; ראה עוד מדבריו בהערה בהמשך הסוגיא. וסברת רמי בר חמא היא, כי היות ובעל החוב יכול לבוא עליו גם לא בתורת גביית בני חורין, אלא בתורת גביית משועבדים, וכדרך שהיה בא על קרקע זו אילו היה מוכר אותה שמעון לאדם אחר [וכמו שדימה רש"י], לכן סובר רמי בר חמא שהוא חייב לשלם לו את האחריות. ב. רבינו עקיבא איגר נסתפק, אילו היה מתברר שהקרקע מעולם לא היתה של ראובן, והיה בא הנגזל וטורף את הקרקע שביד ראובן, אם חייב שמעון לשלם לו את האחריות, "דיש לומר דאין זה בכלל אחריות דנפשיה, כיון דאין הגבייה מחמתו של ראובן, אלא שהנגזל נוטל את שלו היכי שמוצאו" ראה בליקוטי רבינו עקיבא איגר החדשים ובמה שהביא מדברי הנמוקי יוסף. ולדברי מרן רי"ז הלוי שבאות א בהבנת דברי רבא, אין מקום לדון להשוות מקרה זה לדברי רבא. ג. בתוספות לקמן צז א ד"ה או, מבואר שהיו גורסים בדברי רבא באופן אחר "נהי דאחריות דעלמא לא קביל עילויה [ראובן כלפי שמעון], אחריות דנפשיה מי לא קביל עילויה", וביארו את כוונת הגמרא, "כיון שראובן לוה דין הוא שיטרפו ממנו הקרקע, ואין על שמעון לפרוע, כיון דבאת לידי ראובן הנאה שקיבל המעות", ואף לפי גירסתנו - "נהי דאחריות דעלמא קביל [שמעון כלפי ראובן] אחריות דנפשיה מי קביל" - יש לפרש את דברי הגמרא כסברת התוספות, ואדרבה ניחא יותר מכפי גירסת התוספות; והרמב"ם הטור והשו"ע, אף הם גורסים כגירסת התוספות, ופירשו באופן אחר.

[3] בחידושי מרן רי"ז הלוי [שהובאו בהערה לעיל], ביאר על פי דרכו בסברת רבא, שהיא משום שבעל החוב בא על ראובן שלא מכח שעבודו הקודם, דזה הוא מה שאומרת הגמרא דבעל חוב דיעקב כבעל חוב דעלמא דמי, ומשום דגבי בעל חוב של יעקב הרי כל טריפתו בקרקע היא רק מכח השעבוד הקודם, שאינו יכול לבוא על ראובן שישלם את חוב אביו, אם לא שכבר נשתעבדה השדה, ולכן חייב ראובן לשלם את האחריות, ראה עוד שם שהאריך בדברי הרמב"ם בזה.

[4] בר"ן נתן טעם, למה הזכירה הגמרא שזקפן עליו במלוה, ולא באופן שעדיין חייב הוא לו את מעות השדה! ? וראה עוד בריטב"א.

[5] לשון רש"י הוא: "ופייסיה בזוזי, במעות דמי השדה שהיה חייב ליתמי פייס את הנושה בשביל ראובן, שבאחריות מכרה לו". ביאור לשונו לכאורה הוא: היות ואם תינתן הקרקע לבעל החוב, הרי יתחייב ראובן המוכר באחריות, וממילא יוכל שמעון לגבות את החוב שהוא חייב לראובן בשביל האחריות, ועל כן ממילא יכול שמעון לתת לבעל החוב את הכסף במקום ליתנו לראובן, [וברש"י בפסחים לא א לא הזכיר "שבאחריות מכרה לו"], אלא שהמהרש"א אינו מפרש כן את דברי רש"י. ואולם מלשון רש"י בד"ה מטלטלי שביק אבון גבך, שכתב: "והיה בעל חוב של אבינו מסולק ממנו שאין לנו קרקע", מזה משמע שהיה רוצה שמעון ליתן את הדמים כדי לסלק את החוב מהיתומים, ועל דרך שכתבו התוספות "דסד"א הרי פרע חוב שלהם, וסילק בעל חוב זה מעליהן, קא משמע לן דאפילו הכי אמרי ליה אנן מטלטלין וכו", ועל דרך זה נתבאר בפנים.

[6] נתבאר על פי המקובל בישיבות לפרש, שמטלטלין אלו היינו החוב עצמו שהוא חשוב מטלטלין; אלא שמלשונות רש"י בפסחים לא א שהובאו כאן בהערות, נראה בזה ביאור אחר, ראה דבריו היטב.

[7] כתב רש"י בפסחים לא א ד"ה דינא "אנן מטלטלי שבק אבון גבך, לא היית חייב עליו אלא מעות, ולא היה לך ליתנן לבעל חוב ולא לעכבן בשביל אחריות מכירתך, דמטלטלי דיתמי לא שיעבדום חכמים לבעל חוב, דקרקע של יתומים הוא דאמרינן בעל חוב גובה אותה בחובת אביהן, משום דמחיים חל שיעבודא עליהן, אבל על מעות שלא היו בעין לא חייל שעבודו מחיים עליהן, וכשהן בעין אין כאן לוה, ולבעלי המעות דהיינו יתומים לא הלוה זה כלום".

[8] ברש"י בפסחים לא א כתב: אי פיקח זה שמעון יטעון ויאמר להם אין לי מעות לפרוע לכם אלא קרקע יש לי, ונותנה להם בחובותם", וראה מה שכתבו כאן התוספות בענין תשלום בקרקע כשיש לו מעות, וראה מה שכתב בזה הריטב"א, ובמה שביאר שם מה ה"פקחות" שבדבר.

[9] ברש"י בפסחים לא א כתב: "דהשתא כי אגבי להו הא ארעא איגלאי מילתא דלאו מטלטלין הוא דשביק גביה אלא קרקע".

[10] הטעם בדין זה מתבאר בגמרא בפסחים לא א, בשני אופנים: האחד: בעל חוב למפרע הוא גובה. השני: מדין "שעבודא דרבי נתן", ראה ביאור הדברים בסוגיא שם; וראה בריטב"א שאינו צריך להגבות וליטול ד"אפוכי מטרתא למה לי", וראה עוד שם.

[11] כן כתב רש"י שמכרן בשטר אחד, ויתבאר בהערות בהמשך הסוגיא.

[12] כן מבארת הגמרא בהמשך, והזכיר זאת רש"י כאן.

[13] שיטת רש"י כאן היא שיכול בעל החוב לגבות משמעון אפילו קרקע עידית. אבל בבבא קמא ח ב ד"ה רצה כתב רש"י: רצה משמעון גובה מזיבורית, דאמר ליה את בעל דברים דידי את דשקלת כולהו נכסי דראובן, והריטב"א כתב כאן שאינו גובה אלא מן הזיבורית ומשום ש"אומר: אתה נכנסת במקום ראובן, ואילו רציתי הייתי גובה ממנו מן הזיבורית, דאף על גב דתקון רבנן לבעל חוב מן הבינונית, הא לתקנתא דידי הוא ולא הוריעו כחי אצל זיבורית דחזיא לי מדאורייתא, וכדאיתא בבבא קמא, אבל מן העידית שביד שמעון אינו גובה, שאפילו מראובן בעל חובו לא היה גובה כלל, ושלא כפירוש רש"י שאם רצה גובה משמעון עידית וזו שגגה גדולה", [וראה בהגהות הגר"א לבבא קמא ח ב, שהרא"ש ושארי פוסקים חולקים על זה שיכול המלוה ליטול זיבורית בעל כרחו של לווה, ושלא כדעת התוספות והרשב"א הסוברים כדעת הריטב"א, ומדברי רש"י בבא קמא נראה שהוא חולק על הריטב"א, וסובר כשאר פוסקים, אלא שמכל מקום יכול הוא לגבות ממנו זיבורית כיון שלקח את כל שעבודו].

[14] ביאר רש"י את הטעם שיכול המלוה לגבות מלוי את הקרקע הבינונית אף על גב שבשעה שקנה את השדה נותרו קרקעות ביד שמעון: "ואע"ג דאילו לקחה לוי לבינונית זו מראובן [שהוא הלוה עצמו, ולא משמעון שאף הוא לוקח] והניח אצלו זיבורית, לא היה יכול בעל חוב דראובן לחזור על לוי [ואע"ג שלקח את שעבודו] כדתנן: אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית"! ? "התם הוא דראובן בעל חובו הוא, ואמור רבנן מפני תיקון העולם, כל זמן שיש אצל בעל חובו כדי חובו, לא יטרוף לקוחות, אבל כאן שמעון לאו בעל חובו הוא, ואף עליו מכח טירפא [ושעבוד] הוא בא".

[15] ואפילו אם אין ביד שמעון קרקע בינונית, וראה תוספות בבבא קמא ח ב ד"ה אבל.

[16] בגמרא בבא קמא ח ב הגירסא היא: "להכי דייקי [דקדקתי] וזבני".

[17] מלשון הגמרא כאן נראה, שאם קנה לוי עידית או זיבורית, אין המלוה יכול לגבות ממנו משום סברת "להכי טרחי וכו"', ואילו לעיל כתב רש"י שאם קנה לוי בינונית, הרי המלוה יכול לגבותו ממנו משום שאומר לו "שעבודי שקלת", ואם כן כשלקח עידית או זיבורית שאין המלוה יכול לומר לו "שעבודי שקלת" ממילא אינו גובה ממנו, ואף בלי טעם "להכי טרחי".

ואתא [ובא] בעל החוב של ראובן וקטריף ליה מיניה [וטרף אותה ממנו, מראובן] — דינא [דין] הוא דאזיל [שילך] שמעון ומפצי ליה [ויפצה אותו], יחזיר לו את דמי המכירה, שהרי מכר לו את השדה באחריות, וראובן אינו חייב לשמעון ולא כלום, שהרי מכר לו את השדה שלא באחריות.

אמר ליה [לו] רבא: נהי [אם אמנם] שאת האחריות דעלמא קביל עליה [של העולם, של אחרים, קיבל עליו], שאם יטרפו את השדה מראובן בשל חובות שמעון, קיבל על עצמו שמעון אחריות, ואולם אחריות דנפשיה מי קביל עליה [של עצמו האם קיבל עליו] לפצות את הלוקח על חובות שחב הוא עצמו לאחרים ובשל כך טרפו ממנו את השדה?

ומעירים: ומודה רבא לרמי בר חמא בראובן שירש שדה מיעקב אביו, ומכרה לשמעון שלא באחריות, ואתא [ובא] שמעון ומכרה לראובן בחזרה באחריות, ואתא [ובא] בעל החוב של יעקב, האב, וקטריף ליה מיניה [וטרף אותה ממנו] — אז דינא [דין] הוא דאזיל [שילך] שמעון ומפצי ליה מיניה [ויפצה אותו ממנו].

מאי טעמא [מה טעם] הדבר? בעל החוב של יעקב כבעל חוב דעלמא דמי [סתם הוא נחשב], שאפילו לשיטת רבא, שאדם מקבל על עצמו בכל מקרה את האחריות על חובות עצמו, מכל מקום על חובותיו של האב ודאי לא קיבל עליו אחריות.

אמר רמי בר חמא: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ולא שילם שמעון וזקף עליו ראובן את דמי השדה במלוה, שכתב לו שמעון עליהם שטר חוב, ומת ראובן ואתא [ובא] בעל החוב של ראובן וקטריף לה [וטרף אותה] משמעון ופייסיה בזוזי [ופייס אותו שמעון בכסף], כדי שלא יטרוף ממנו את השדה — לכשיבואו בני ראובן לתבוע ממנו את חוב אביהם,

דינא [דין] הוא דאמרי ליה [שאומרים לו] בני ראובן לשמעון: אנן מטלטלי שבק אבון גבך [אנחנו מטלטלים הניח אבינו אצלך], שהרי נשארת חייב לו כסף, ומטלטלי דיתמי [ומטלטלים של יתומים] לבעל חוב לא משתעבדי [משתעבדים], ואם כן כסף זה אי אפשר ליטלו מאיתנו, ותביעתנו שתתן לנו את הכסף שהיית חייב לאבינו במלואו. שאף שהיה שמעון צריך לשלם עבור השדה תשלום נוסף — דבר זה אינו מעניינם, משום ששדה זה כבר אינו שלהם.

אמר רבא: אי [אם] פקח הוא אידך [האחר, שמעון], מגבי להו ניהלייהו ארעא [מגבה להם בחוב זה קרקע] והדר גבי לה מינייהו [ואחר כך גובה אותה מהם] בשל האחריות של המכירה, וכדברי רב נחמן. שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן — בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן, כאילו נפלה להם בירושה.

ועוד בענין דומה, אמר רבה: ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון, וחזר שמעון ומכר שדה אחת משדות אלה ללוי, ואתא [ובא] בעל החוב של ראובן לטרוף שדה שהיה משועבד לו — רצה מזה משמעון גובה, רצה מזה מלוי גובה, שהרי שעבוד אחד יש לו על כל השדות כולם שהיו פעם של ראובן.

ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא דזבנה [שמכר אותה] שמעון ללוי שדה שהיא בינונית, אבל אם זבנה [מכר אותה] עידית (משובחת) או זבורית (גרועה) והותיר שדה בינונית אצל שמעון, מצי אמר ליה [יכול לומר לו] לוי למלווה: להכי טרחי וזביני ארעא דלא חזיא [לכך טרחתי וקניתי קרקע שאינה ראויה] לך שבעל חוב נוטל לכתחילה מבינונית, ואם כן לך אל שמעון וגבה מן הבינונית.

ומעירים: וגם אם קנה לוי משמעון בינונית נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שיכול בעל החוב לטרוף מלוי, אלא כשלא שבק [הניח] לוי לשמעון בינונית דכוותה [שכמותה], בין השדות שנשארו אצלו, שאז יכול המלווה לטרוף גם מלוי,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and Reuven’s creditor came and repossessed the field from him, i.e., from Reuven, the law is that Shimon must go and compensate [mefatzei] Reuven, since he sold him the field with a guarantee, while Reuven owes Shimon nothing, since he sold him the field without a guarantee.

Rava said to him: Granted, that Shimon took upon himself to guarantee the sale in general, i.e., if the field were to be repossessed by his own creditors or those of a previous owner of the field; did he also take upon himself to guarantee the sale if it were to be repossessed by the purchaser’s own creditors?

The Gemara notes: And Rava concedes to Rami bar Ḥama in the following case: Reuven inherited a field from his father, Ya’akov, and sold it to Shimon with no guarantee. Shimon came and sold it back to Reuven with a guarantee. Then, Ya’akov’s creditor came and repossessed the field from Reuven. In this case, Rava would concede that the law is that Shimon must go and compensate Reuven for his loss.

The Gemara asks: What is the reason for this halakha? The Gemara answers: Ya’akov’s creditor is comparable to a general case of a creditor, i.e., a creditor of a previous owner. Even Rava would agree that this is not comparable to a case where Reuven’s creditor repossessed the field. Consequently, Shimon bears responsibility to compensate Reuven.

Rami bar Ḥama said: Consider a case where Reuven sold a field to Shimon with a guarantee that if it is repossessed he will compensate Shimon for his loss. Shimon did not pay for the purchase, and instead set up the value of the field as a loan by writing a promissory note for this amount. Reuven subsequently died, and a creditor of Reuven came and repossessed the field from Shimon. Shimon, not wanting the creditor to take the field from him, tried to appease him with money so the creditor would allow him to keep the field.

The law is that the sons of Reuven can say to Shimon that he must pay them the money he owes for the field, and they are not required to pay Shimon if he demands compensation for the repossession of the field. They may say to him: Our father left us movable property with you, i.e., the money you owe us for the field, and the movable property of orphans is not liened to a creditor. The orphans can claim that the field belongs to Shimon, and as there is no land left for the orphans, there is no way for Shimon to recover the compensation that he is owed. The money he owes Reuven is considered movable property, and therefore he cannot recover his losses from these funds.

Rava said with regard to this case: If the other individual, Shimon, is clever he will pay them what he owes with real estate and not with money. Since they now have real estate inherited from their father’s estate, Shimon can then collect the field from them as compensation for the repossession of the original field that Reuven sold to Shimon. This is in accordance with the opinion of Rav Naḥman, as Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: When orphans collect real estate for a debt owed to their father from one person, their father’s creditor can come and seize this land from them.

The Gemara addresses a similar matter. Rabba said: If Reuven sold all his fields to Shimon, and Shimon then sold one field to Levi, and then Reuven’s creditor came to repossess one of the fields that was mortgaged to him: If he desires, he can collect from this one, Shimon, and if he desires, he can collect from that one, Levi, since he has a lien that applies equally to all the properties that once belonged to Reuven.

And we said this only if Shimon sold Levi land of intermediate quality, but if he sold him land of superior quality or inferior quality, Levi can say to the creditor: It was for this reason that I made an effort to buy land that is not fit for you, as a creditor is supposed to repossess land of intermediate quality. Therefore, go to Shimon and collect your debt from the land of intermediate quality that is in his possession.

The Gemara notes further: And even if Shimon sold Levi land of intermediate quality, we said that the creditor may repossess Levi’s land only in a case where Levi did not leave Shimon with equivalent land of intermediate quality.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה. ומת ראובן ואתא בעל חוב דראובן וקטריף ליה משמעון ופייסוה בזוזי דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנא מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי. תמיהה מלתא למה לי דנקט ופייסוה בזוזי, דאפילו לא פייסוה בזוזי אלא דטריף לארעא, דינא נמי הכי דאמרי ליה בני ראובן לשמעון אנן מטלטלי שבק אבונא ויש לומר דאי לא פייסיה בזוזי מצי למיפטר נפשיה מיתמי, משום דאמר להו אנא כי היכי דמשעבדנא [לכו משעבדנא] לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן, ומהאי טעמא אי מגבינא להו ארעא מחמת חוב זה, דין הוא דבעל חוב דאבוכון טריף לה וכדרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם, והא דרב נחמן מטעמא דר' נתן הוא וכדמוכח בפרק כל שעה (פסחים ל, ב) בפלוגתא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, וכיון דאלו מגבינא לכו ארעא דינא דבעל חוב דאבוכון עלה, הכי נמי מגבינא לבעל חוב דאבוכון ארעא מחמת חוב זה שהייתי חייב לאביכם, דמה לי אי מגבינא לכו או לדידיה, דכי היכי דמשתעבדא לכו משתעבדנא ולא תימה דהא לאו בדידיה תליא מילתא אי אית ליה זוזי למיגבי ארעא ליתומים וכדמוכח לעיל בפרק הכותב (כתובות פו, א), דהיינו בעלמא, אבל במקום פסידא דידיה תקינו שיהא יכול לפרעו בקרקע וכדאמר רבא בסמוך ואי פקח שמעון מגביה ליה ארעא ניהלייהו, אלמא דברשותיה הוא, ואלו אגבי להו ארעא הדר בעל חוב דאבוהון עלה, הכי נמי אפשר ליה לאגבויי לבעל חוב דאבוהון מחמת חוב אבוהון מדרבי נתן, ונמצא פוטר עצמו בהכי מן היתומים, אבל השתא דפייסיה בזוזי לא עבד ולא כלום דהא אפילו מטלטלי דידהו לבעל חוב לא משתעבדי, וכענין זה מצאתיה לרב מורי ר"ש נ"ר (חי' וידל קרשקש).

ואמרינן ומודה רבא בראובן וכו' מאי טעמא דבעל חוב דיעקב כב"ח דעלמא דמי וזו דרך רש"י ז"ל ואגב אורחא שמעינן שהמוכר שדה לחבירו באחריות סתם חייב אפי' באחריות דעלמא דלא אתי מחמתי' דהא ב"ח דיעקב לא אתי מחמת שמעון ואפ"ה חייב לפצותו לפי שמכר באחריות וכן הדין במוכר סתם כיון דאחריות ט"ס וכאלו נכתב דמי:

ואמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליה במלוה אתא לאשמעינן דאע"ג דאין קרקע נקנה במלוה התם במלוה שהיה המוכר חייב ללוקח דמלוה להוצאה נתנה ואין כסף לקנות בו אבל מלוה זו שמתחייב לוקח עכשיו למוכר דפרעון גמור הוא וקונה בו מדין כספו. א"נ דאתא לאשמעינן דאע"ג דזקפן עליו במלוה ואין שעבוד קרקעות מטלטלי דיתמי מיקרו וכל זה אינו נכון דדינא קמא פשיטא דפרעון כסף גמור הוא חשוב זקופה במלוה ואידך דינא נמי בהדי' אמר ליה תלמודא לעיל גבי מי שהיה נושה באחיו מנה בפ' האשה שנפלו וא"כ אית לן למיבעי אמאי נקט זו זקפן עליו במלוה ותו אמאי נקט שמכרה באחריות דאי מאי דאמר יתמי מטלטלי שבק אבון גבך הכי נמי שייך במכירת שלא באחריות (דהאי מאי יתמי מטלטלים שבקה בינה בינה לכך הכא נמי) והנכון בזה מה שפי' בשם ר"י ז"ל שאם לא זקפן עליו במלוה אלא שנתעכבו המעות אצל הלוקח אין היתומים יכולים לתבעו כלל דמסתמא הרי המעות מכר תפוסין בידו לאחריות כל זמן שלא פרעם ותפיסה דמחיים קרינא ולהכי נקט זקפן והיינו דנקט באחריות דאלו שלא באחריות אפי' לא היה זקופין נמי יכולים היתומים לתובעו ועוד הוסיף שאע"פ שאמר ר"ע לעיל ינתנו ליורשים שכולם צריכין שבועה ואין היורשים צריכים שבועה הכא אין זה צריך שבועה דודאי לא אתפסיה צררי המוכר לאחריותו וכיון שכן אף הוא אינו צריך שבועה וא"כ יתנו לו כי הוא הכושל ואין הטעם זה ברור לפי מה שכתבנו שם דלאו בשבועה תליא מילתא אלא הטעם משום דכל היכא דלא זקפן עליו במלוה תפיסה מחיים חשובה דאנן סהדי דדעתי' למתפסינהו אתא:

אמר רבא אי פקח הוא מגבי להו ארעא והדר גבה ליה מינייהו מדרב נחמן וקשיא להו לרבנן ז"ל אי לית ליה זוזי מאי פקיחותא צריך ואי דאית ליה זוזי היכי מצי מגבי להו ארעא דהא כל דאית ליה זוזי ואית ליה ארעא לא מצי למפרעינהו בארעא כדאי' בפרקין לעיל. ויש מתרצין דלעולם אית ליה זוזי והיינו פקחותיה וידע האי דינא דר"נ ויפייסם בדברים שיקבלם קרקע ואחרים תרצו דכל כה"ג דאיכא פסידא דלוקח בפרעון מעות שורת הדין לאגבונייהו ארעא. ורבינו שמשון ז"ל תי' דלאו דוקא אמרינן דלגבי להו ארעא דהדר לגבי מינייהו דאפוכי מטרתא ל"ל אלא דכי תבעו ליה יתמי דמי מלוה שחייב לאביהם שזקף עליו אמר להו אנא מחייבנא לכו מלוה במקום אבוכן ומחייבנא נמי ומשתעבדנא לב"ח דאבוכן מדר"נ ואנא הוא ב"ח דאבוכן קמא דאיחייב לי באחריות וכיון דכן אנא מפרענא ממאי דאית ליה גוואי ואנא מפייסנא בארעא וזה הנכון:

אמר רבה ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון בבת אחת דאלו בזה אחר זה אין ב"ח גובה אלא מן האחרון וכדאיתא בפ"ק דב"ק. וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ואתו ב"ח דראובן ולא מצאו לו שום נכסים בני חורין רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבין לו בינונית ששיעבוד ב"ח עליו והלכך אם רצה גובה משמעון הזיבורית שנשתיירו אצלו ואומר נכנסת במקום ראובן ואלו רציתי הייתי גובה ממנו הזבורית ואע"ג דתקון רבנן לב"ח מן הבינונית הא לתקנתא דידיה הוא ולא הריעו כחו אצל הזבורית דחזי להו מדאורייתא וכדאיתא בבבא קמא אבל הן העידית שביד שמעון אינו גובה שאפילו מראובן בעלי חובו לא היה גובה כלל ושלא כפירוש רש"י ז"ל שאם רצה גובה משמעון מן העידית וזו שגגה גדולה ואם רצה גובה מלוי בינונית דחזיא לי' דאע"ג דאיכא זיבורית אצל שמעון וק"ל שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים ב"ח ואפי' מן הזבורית היינו כשהם נכסים בני חורין ממש כגון שהיה זבורית אצל ראובן אבל הכא שהזבורית הוא אבל שמעון שאינו ב"ח של זה בהא לא אמרו רבנן וכן פי' רש"י ז"ל. אשל עידית וזיבורית אמר ליה ללוה להכי טרח וזבני ארעא דלא חזי לך תמיהא מלתא דהא זיבורית מחזי חזיא ליה מדאורייתא וכשתקנו לו חכמים בינונית לא הוריעו אצל זבורית ויכול הוא לומר אי אפשי בתקנת חכמים ז"ל. וי"ל דה"מ אצל הלוה עצמו אבל בכאן שהנכסים ביד הלוקח שני ובינונית חזיא טפי לפי דעת רוב העולם אין לנו לגבות אלא מן הבינונית שתקנו לו חכמים הואיל ולא לקח כל השדות של בעל חוב כמו שלקח שמעון והאי טעמא משום זבורית אצטריך דאלו מהעידית פשיטא דלא גביא:

בינונית נמי לא אמרן אלא דלא שביק בינונית דכוותא אצל שמעון יכול לוי למימר הנחתי לך מקום לגבות ממנו. קשיא לן דהא פרישנא דליכא למימר הכי אלא כשהניחם אצל הלוה עצמו אבל לא כשהניחם ברשות הלוקח שלו שא"כ לגבי זבורית נמי שביד שמעון לימא ליה הכי וי"ל דהכא ה"ק כיון שכשהיו שני הבינונית אצל ראובן או אצל שמעון היה יכול להגבות לך איזה שירצה מהם והיה יכול לסלק מזו מפני אותו שהיה ברשותו כן אני ג"כ יכולני לסלקך באותה שהנחתי ברשותו כי כל זכות שהיה לו בשדה זו מכר לו כאותה שאמרו מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ובהא שהזכות כבר לידו דכ"ע מכר לו:

ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ולא היו לשמעון עכשו דמים שיפרענו וזקפן עליו במלוה שאלו לא זקפן הרי אף הקרקע אינו מכור דקיימא לן במכר לא קנה עד שיתן דמים ונמצא הקרקע ברשות יתומים אלא שזקיפת המלוה עומדת במקום דמים ויש מפרשים זקפן עליו במלוה ר"ל שלא עכבן בידו לאחריות שאם יבא בעל חוב יפייסנו בהם שאלו כן הוה ליה תפישה מחיים ומהניא ואע"ג דבעובדא דמלוגא דשטרי פ"ה א' אמרינן אית לך סהדי דתבעינהו מינך מחיים כלומר שאם אין עדים בכך אינה יכולה לטעון כן בזו הואיל ודמי אותו קרקע בעצמו הם אע"ג דלא תבעינהו מהניא תפישה ולא היו יכולין לומר מטלטלי שבק אבונא גבך אלא מצד שלא היו מעות באותה שעה זקפן עליו במלוה ומת ראובן ובא בעל חוב שלו לטרוף ופייסו שמעון באותו המעות שהיה חייב לראובן הרי היתומים יכולין לומר מלוה זו שהיתה לאבינו בידך מטלטלי נינהו ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא מישתעבדי וחייב שמעון להחזיר להם מעות ואם פקח שמעון מגבה ליתומים בחוב שיש לאביהם עליו אותו קרקע דאע"ג דכל דאית ליה זוזי לא מצי לדחויי אצל קרקע כמו שביארנו בפרק הכותב וכמו שסדרנו את הדין בראשון של קמא במקום פסידא כי האי רשאי לפרעו בקרקע אע"ג דאית ליה זוזי וכן כתבו גדולי המפרשים וראיה לדבר ממה שהקשו בפרק אחרון ק"י א' ולוקמה כגון דאית להו זיבורית ואית ליה לדידה בינונית דאזלי יתמי וגבו בינונית ומגבו ליה זיבורית דאי נמי בשל עולם שמין הא קיימא לן דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ותירץ הני מילי היכא דלא תפיש אבל היכא דתפיש תפיש וכל שכן הכא דדיניהו נמי אארעא והאי תפיש לה לארעא מחיים דמגבי לה ניהליהו והדר גבי לה מיניהו דלא אמרינן ליה הב זוזי הואיל ודיניהו נמי אארעא ועוד כתבו בה טעם אחר שלא נאמר בעלמא דכל דאית ליה זוזי לא מצי לדחויי אצל קרקע אלא בלוה מעות דזוזי אוזיף זוזי שקיל אבל בזו ארעא זבן מיניה וארעא מהדר ליה ויש חולקים בכל אלו ומפרשים דאי פקח שמעון ולית ליה זוזי לא טרח אזוזי אלא יהיב להו ארעא והדר גבי לה מיניהו שהיתומים שגבו קרקע בחוב אביהם בעל חוב גובה אותם מהם:

ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ר"ל בשטר אחד או בזמן אחד שאם בשני זמנים אינו גובה אלא מאותה שלקחה אחרונה אלא שבזמן אחד לקחם וחזר שמעון ומכר שדה אחת מהן ללוי ובא בעל חוב של ראובן לטרוף רצה מזה גובה רצה מזה גובה במה דברים אמורים בשלקח לוי בינונית שדינו של בעל חוב בבינונית אבל אם לקח עידית או זיבורית אף הוא אומר להכי טרחי וזבינית ארעא דלא חזיא לך וכן דוקא בשלא הניח בינונית כמותה אצל שמעון הא אם הניח בינונית אף הוא אומר הנחתי לך מקום במקחיו לגבות הימנו וכבר הארכנו בדיני שמועה זו בראשון של קמא:

אמר רמב"ח ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ואתא ב"ח דראובן וקטרי' לי' מניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי לראובן פי' אתא ב"ח דראובן שהיה שטרו קודם למכירה ראשונה שמכר ראובן לשמעון ואילו בא ומצאה ביד שמעון ה"נ דהוה טריף ליה אמר רמב"ח דינא דאזיל שמעון ומפצי לי' שאילו מכרה שמעון זה לאחר באחריות ובא ב"ח דראובן וטרפה ממנו היה שמעון מפצהו ועל ראובן לא יוכל לחזור שהרי שלא באחריות לקחה ממנו כך כשמכרה לראובן עצמו יפצה לו:

א"ל רבא נהי דאחריות דעלמא קבלי' עליה אחריות דנפשיה מי קביל עלייהו פי' כל העוררים עליו שלא מחמתו קבל עליו אבל ערעור הבא לו מחמתו לא קבל עליו ומודה רבא בראובן שירש שדה מיעקב ומכרה לשמעון שלא באחריות וחזר ומכרה לראובן באחריות ואתא ב"ח דיעקב וקטריף לה מיניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה מ"ט ב"ח דיעקב כב"ח דעלמא דמי:

אמר רמב"ח ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה פי' שלא נתן לו שמעון דמי השדה אלא כתב לו שט"ח עליהן ומת ראובן ואתא ב"ח דראובן וקטריף לה משמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאמרי בני ראובן לשמעון אנן מטלטלי שביק אבון גבך ומטלטלי [דיתמי] לב"ח לא משתעבדי אמר רבא ואי פיקח הוא שמעון מגבי לי' ניהלי' והדר גבי לה מנייהו מדר"נ דאר"נ ארב"א יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם ב"ח גובה אותה מהן פי' כיון דהוה משעבדא לאבוהון כאילו זבנא ממרא אבל השתא תיקון דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח ואע"ג דקי"ל דהיכא דאית לי' זוזי ללוה לא מצי לסלוקי לב"ח בקרקע הכא שאני משום דא"ל אמאי פטריתו נפשייכו מלשלומי משום דלית לכו קרקע אנא עבידנא מילתא דתהני לכו ותו דאמרי' להו האי ארעא משעבדא לדידכו ומשעבדא נמי לדידי מר"נ:

אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא ב"ח דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ול"א אלא דזבן בינונית אבל זבין זיבורית ועידית לא דא"ל להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך ובינונית נמי לא אמרן אלא דלא שביק בינונית דכוותיה אבל שביק בינונית דכוותיה א"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו פי' כגון שמכרן ראובן לשמעון ביחד שאילו מכרן בזו אחר זו אין דינו של ב"ח אלא באחרונה כדתנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית וכשקנה לוי הבינונית אפילו הניח אצל שמעון עידית רצה מזה גובה רצה מזה גובה שאם יאמר לו לוקח ראשון לך אצל שני דזבין בינונית אומר לו לא מצינא למיטרח שהוא אומר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו שהוא יותר טוב משלו הלכך אם הייתי מוצא הבינונית אצלך הייתי גובה ממנו. עכשיו שמכרת אותה אני גובה ממך מן העידית ובזיבורית א"י לדחותו מפני שהוא אומר אם לא היתה לך בינונית ומכרת הייתי גובה זיבורית אבל עכשיו שהיתה לך בינונית ומכרת לא אגבה אלא מן העידית ואם רצה גובה בינונית מלוקח שני ואם הוא יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו אומר לו א"א ליטול יותר מדיני אע"פ שאני יכול שהוא כעין גזל ופחות מדיני איני רוצה ליטול הלכך גובה ממנו הבינונית ושינוי יש בין לוי שהוא לוקח שני לשמעון שהוא לוקח ראשון דשמעון שהוא לוקח ראשון אפילו קנה בינונית ושייר לראובן זיבורית אמרינן אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפי' הן זיבורית משום דנכסי ראובן הן בני חורין אבל נכסי שמעון אינן בנ"ח הילכך אי שוו כנכסי דזבן לוי שהן בינונית ובינונית מצי מדחי לי' ואי לאו לא מצי מדחי לי':

אמר רמי בר חמא ראובן שמכר כו' עד ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה מיניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה נראה לפרש דקסב' רמי בר חמא דכיון דאלו לא הדר ראובן וזבנה הוה הדר בעל חוב עליה ומפסיד שמעון. השתא נמי כי זבני' וקביל עליה אחריו' מיחייב לפצויי לי'. ומורי אחי נ"ר פירש' כגון דלא כתב לי' ראובן לבעל חוב דידיה דאקני ובתר דזבן האי שדה משמעון זבני' לאחר באחריות דאלו היה שדה אחר שקנה ומכרו לא היה חוזר עליו בעל חובו זה ואשתכח דרוח ראובן והשתא הדר עליה. אי נמי איכא לפרושה כגון דשויי' ניהליה ראובן להאי שדה לבעל חובו באפותיקי מפורש דאשתכח דאלו לא הדר זבנה וזבן שדה אחר לא הדר בעל חובו אלא אשמעון ואין צריך:

אמר לי' רבא נהי דאחריות דעלמא קביל עליה כלומ' שמעון. אחריות דנפשי' כלו' דלוקח גופי' מי קיבל:

אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה כלו' דאכתי לא פרעי'. אי נמי משום דקיי"ל דבמכר לא קנה עד שיתן דמים. קמשמע לן דכיון דזקפן עליו במלוה הרי הוא כאלו באו דמים לידו:

אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון. פירש כל שדותיו מסתמא היינו עידית ובינונית וזיבורית וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ואתא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה. פירש רצה משמעון גובה שהוא הראשון רצה מלוי גובה כיון דעיקר שעבודיה גבי' דזבן בינונית כדאמרן וליכא למימר דלימא לי' לוי הנחתי לך מקום לגבות ממנו דליכא למימר הכי אלא כי איכא נכסים בני חורין אבל הכא הני והני משועבדים נינהו. ולא אמרן אלא דזבן בינונית אבל עידית וזבורית לא דאמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך. כלומר דלא הוה לי לאסוקי אדעתאי דניחא לך בה. ודווקא מהאי טעמא הא לאו הכי גבי' מינה דעיקר שיעבודיה דבעל חוב בזיבורית נמי איתי' דאי לא א"כ הורעת כחן של בעלי חובות בזיבורית כדאמרינן בבא קמא גבי נזקין. וה"ט נמי דאמרינן לא מיבעי לן אלא משום זיבורית אבל לענין עידית בלאו הכי נמי דלא יכול למיגבי מלוי דהא עיקר שיעבוד' גבי שמעון:

וכי זבן בינונית נמי לא אמרן אלא כי לא שבק בינונית דכוות' וכדפרי' דעידית ובינונית וזיבורית זבן שמעון מיניה דראובן וזבין בינונית ללוי. אבל שבק בינונית דכוות' שהיו שם שתי בינוני' או שלא לקח כל הבינונית אלא מקצתה אמר לי' הנחתי לך מקום לגבות ממנו. לאו דווקא אלא כלומר מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וכי היכי דאלו היו ברשותו של שמעון ובא הלה לגבות ממנו היה יכול שמעון לסלק' באיזה מהן שירצ' ה"נ היאך יכול לדחויי' גבי ההיא דשמעון:

דינא הוא דאזיל לשמעון ומפצי ליה נראה לפרש דקסבר רמי בר חמא דכיון דאלו לא הדר ראובן וזבניה הוי הדר ביה בעל חוב עליה ומפסיד שמעון השתא נמי כי זבניה וקביל עליה אחריות חייב לפצויי ליה. ומורי אחי נר"ו פירשה כגון דלא כתב ליה ראובן לב"ח דידיה דאקני ובתר דזבין האי שדה משמעון זבניה לאחר באחריות דאלו היה שדה אחר שקנה ומכרו לא היה חוזר עליו בעל חובו זה ואשתכח דרווח ראובן והשתא הדר עליה אי נמי איכא לפרושי כגון דשוייה ניהליה ראובן להאי שדה לבעל חוב באפותיקי מפורש דאשתכח דאלו לא הדר זבנה וזבן שדה אחר לא הדר בעל חובו אלא אשמעון. ואין צורך. הרא"ה ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל ויש מקשים מאי סבר רמי בר חמא דהא ודאי דבר קשה היה לומר שיפצה המוכר אחריות ערעורין שמחמת הלוקח עצמו ואמרו בזה כמה לשונות ואין אנו צריכין לכך דרמי בר חמא סבר דכיון שלא היה לראובן המוכר ראשון נכסים אחרים לגבות מהם נמצא שכשמכר קרקע זו לשמעון שלא באחריות נכנס הוא תחת ראובן והיה החוב מוטל על קרקע זו או יסלקנו שמעון במעות הלכך כשם שאם חזר שמעון ומכרו לאחרים חייב לפצותו לב"ח זה כך כשחזר ומכרו לראובן זה שכבר נפטר ראובן מחוב זה ובא רבא ואמר דהא מכל מקום סוף סוף החוב מוטל על ראובן אם קנה נכסים וכיון שכן אין לשמעון לפצותו דאחריותא דנפשיה לא קביל עליה ואמרינן ומודה רבא בראובן כו'. מ"ט ב"ח דיעקב כבעל חוב דעלמא דמי. וזו דרך רש"י ז"ל ואגב אורחין שמעינן שהמוכר שדה לחבירו באחריות סתם חייב אפילו באחריות דעלמא דלא אתי מחמתיה דהא ב"ח דיעקב לא אתא מחמת שמעון ואפילו הכי חייב לפצותו לפי שמכר באחריות וכן הדין במוכר סתם כיון דאחריות טעות סופר הוא וכאלו נכתב דמי ע"כ:
ה"ג רש"י ז"ל נהי דאחריות דעלמא קביל עלויה אחריות דנפשיה מי קביל עילויה ובקבלת ראובן לשמעון עסקינן דאע"ג דקביל עליה אחריות לא דב"ח דידיה קביל דהא כל נכסי משתעבדי ליה דקנאי ודאקני. ורב האי גאון גריס נהי דאחריות דעלמא לא קביל עלויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עלויה ופירשה הגאון ז"ל בקבלת ראובן לשמעון כלומר אע"ג דאיהו זבין ליה שלא באחריות ואי אתא ב"ח דראובן וטרפה מיניה דשמעון לא הדר עלויה מיהו כי טריף לא הדר ראובן עלויה דלימא ליה במקומך קאימנא משום דאמר ליה אנת מחייבת לאפרועי בעל חוב דידך מכל נכסיך ואפילו לקחת נכסים מאחר שלא נשתעבדו מעולם לבעל חובך ואת הוא דתבעת מני לאפרועי חובך ולהכי אתקבלת ליה אחריות דלא תהדר עלואי והך עובדא דמיא קצת לעובדא דכתובה דאמיה ואזדו לטעמייהו וכן הגירסא כתובה בהלכות רבינו אלפסי ובפר"ח ז"ל הרמב"ן ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אמר ליה רבא נהי דאחריות דעלמא קביל עליה אחריות דנפשיה מי קביל זו היא גירסת רש"י והכי מפרש לה נהי דשמעון כשחזר ומכרה לראובן באחריות קבל עליו אחריות דעלמא אבל אחריות של ראובן עצמו מי קביל דודאי לא נתכוון שבעל חוב של ראובן יפרע ממנו ושאח"כ יחזור על שמעון ויש שגורסין נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה אחריות דנפשיה מי לא קביל וכן נמצא בהלכות ומפרשי לה הכי נהי דראובן כשמכרה מתחלה לשמעון שלא באחריות לא קבל עליו אחריות דעלמא אחריות דב"ח עצמו מי לא קביל הלכך אין לו לשמעון לסלק דאי הדר ראובן עליה דשמעון סוף סוף שמעון עליה דראובן הדר. וזה לא יתכן דלפום האי פירושא אשתכח דהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות ובא בעל חוב של עצמו וטרפה חוזר הלוקח על המוכר דאמר נהי דאחריות דעלמא לא קבל עליו המוכר אחריות דבעל חוב מי לא קביל. וזה אי אפשר לאמרו דבהדיא משמע בפרק חזקת הבתים גבי המוכר שדה לחבירו אפילו שלא באחריות אין מעיד לו עליו שאם מכר שלא באחריות אע"פ שיבא בעל חובו של המוכר עצמו ויטרוף מן הלוקח אין המוכר חייב לשלם לו דמצי למימר ליה להכי זבני לך שלא באחריות וכתב רבינו מאיר הלוי זלה"ה דלהאי גירסא האי קביל ולא קביל דקאמרינן לאו בקבלת המוכר דקביל עליה אחריות ללוקח קאי אלא בקבלת הלוקח קאי דסביר וקביל דלא ליהדר אמוכר כדאמרינן חייתא דקטרי סברת וקבילת והכין פירושא דכי הדר ראובן וזבנה מיניה דשמעון לבסוף באחריות נהי דאחריות דעלמא לא קבל ראובן אלא אדעתא דמפצי ליה שמעון הוא דזבין מיניה אחריות דנפשיה דראובן מי לא קביל ראובן עילויה דלא ליהדר ביה שמעון הא ודאי אחריות דנפשיה קביל וממילא קמו להו כולהו נוסחי בחד טעמא:

ומודה רבא בראובן שירש שדה מיעקב וכו'. והא קא משמע לן שאע"פ שמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם אפילו הכי לא דיינינן ב"ח דיעקב כמו בעל חוב דראובן ויש לו לשמעון לסלק בעל חוב של יעקב. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
ומכרה לשמעון לאו דוקא שמעון אחיו אלא לאיניש דעלמא בעל חוב דיעקב אביו דראובן כבעל חוב דעלמא דמי ואם תפרש שמעון אחיו דוקא תפרש שמגיע לחלק ראובן לבדו שיפרע מחוב אביו כשיעור כל זה הקרקע לפי שהחוב הוא מרובה ושמעון אחיו מגלגלו לפרוע השיעור הזה סוף דבר כיון שקבל שמעון לאחריות דראובן יפרע כל זה החוב כולו. ר' יהונתן ז"ל:
ה"ג ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפה עליו במלוה ולא היה לו לשמעון מעות וזקפן לדמי אותו שדה עליו במלוה וכתב לו שטר חוב לראובן ושעבד לו קרקעותיו משום אותו חוב ומת ראובן קודם שגבה חובו משמעון. ופייסיה שמעון לבעל חוב בזוזי ואודי אנפשיה ואמר אכתי מחייבנא ליה לראובן וליורשיו דמי שדה זו אלא פרעתינהו לב"ח דראובן ואפטר מטלטלי זוזי דהוה חייב לאבוהון מטלטלי נינהו לא משתעבדא ודינא הוא דלישלם להו שמעון חוב אביהן. רש"י במהדורא קמא:

וכתב הריטב"א וז"ל וזקפן עליו במלוה כו'. יש שפירשו דלא שני לן בהא דינא בין זקפן במלוה ללא זקפן ולא נקט זקפן במלוה אלא לאשמעינן דאע"ג דאין קרקע נקנה במלוה התם הוא במלוה שהיה המוכר חייב ללוקח דמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן כסף לקנות בו אבל מלוה זו שמתחייב לוקח עכשיו למוכר כפרעון גמור הוא וקונה בו מדין כסף אי נמי דאתא לאשמעינן דאע"ג דזקפן עליו במלוה ואיכא שעבוד קרקעות מטלטלי דיתמי דמיקרו. וכל זה אינו נכון דדינא קמא פשיטא דפרעון כסף גמור הוא חשוב זקיפא דמלוה ואידך דינא נמי בהדיא אמר ליה תלמודא לעיל גבי מי שהיה נושה באחיו מנה (בפרק האשה שנפלו) ואם כן אית לן למבעי אמאי נקט וזקפן עליו במלוה ותו אמאי נקט שמכרה באחריות נכסים דהא מאי דאמרי יתמי מטלטלי שבק אבונא גבך הכי נמי שייך כשמכרה אביהם שלא באחריות. והנכון בזה מה שפירשו בשם ר"י ז"ל שאלו לא זקפן עליו במלוה אלא שנתעכבו המעות אצל הלוקח אין היתומים יכולין לתבעו כלום דמסתמא הרי מעות המכר תפוסין בידו לאחריותו כל זמן שלא פרעם ותפיסה דמחיים חשיבא ולהכי נקט זקפן והיינו דנקט באחריות דאלו שלא באחריות אפילו לא זקפן נמי יכולים היתומים לפרעו ועוד הוסיף בזה שאע"פ שאמר ר' עקיבא לעיל ינתנו ליורשים כלם צריכים שבועה ואין היורשין צריכין שבועה הכא אין זה צריך שבועה דודאי לא אתפסוה צררי המוכר לאחריותו וכיון שכן אף הוא אינו צריך שבועה ואם כן ינתנו לו כי הוא הכושל. ואין טעם זה ברור לפי מה שכתבנו שם דלאו בשבועה תליא מלתא אלא הטעם משום דכל היכא דלא זקפה עליו במלוה תפיסה דמחיים חשיבא דאנן סהדי דדעתיה למתפסינהו אתא ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל וזקפן עליו במלוה כלומר דאכתי לא פרעיה אי נמי משום דקי"ל דבמכר לא קנה עד שיתן דמים קמ"ל דכיון דזקפן עליו במלוה הרי הוא כאלו באו דמים לידו ע"כ:
וז"ל ריב"ש ז"ל אפשר דלאו דוקא נקט זקפן עליו דהוא הדין אם לא זקפן אלא שעדיין חייב הדמים אי נמי דאלו לא זקפן לא קנה עד שיתן דמים אבל השתא דזקפן קנה בזקיפה בפרעון וכדאמרינן התם מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד כותב לו אני פלוני מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים והריני נושה בו ת"ת זוז והא דנקט ופייסיה בזוזי כתבו בתוספות דלרבותא הוא דלא מבעיא אי לא פייסיה אלא שטרפה מהם דלא מצי לעכב המעות דהא לא משתעבדי מטלטלי אלא אפילו פייסיה בזוזי דהוה אמינא הרי פרע חוב שלהן באותן מעות וסלק ב"ח זה מעליהם קמ"ל. ואחרים כתבו דאי לא פייסיה בזוזי אלא שגבה ממנו קרקע מצי למפטר נפשיה מיתמי משום דאמר להו כי היכי דאי בעינא הוה מגבינא להו קרקע מחמת חוב זה והיה טריף לה בעל חוב מידו מדרב נחמן דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר בו וגובה אותה מהם הכי נמי מגבינא לב"ח ארעא דמה לי אי מגבינא לכו או לדידיה כי היכי דמשתעבדנא לכו משתעבדנא לב"ח דאבוכון מדר' נתן אבל כי פייסיה בזוזי לא עביד ולא מידי דהא אי פרעינהו לדידהו בזוזי מטלטלי נינהו ולא משתעבדי לב"ח וכן כתבו בשם הרשב"א ז"ל עכ"ל ריב"ש ז"ל:
ואי פקח שמעון מגבי להו ניהלייהו כלומר לימא להו לית לי זוזי שקולו ארעא גופה דבשעבודא קיימא או קרקע אחרת יתן להם דהא אוקימנא בפרק הכותב אי אמר לוה למלוה זיל שקול ארעא לא מצי אמר ליה זיל זבון את והב לי אלא היכא דתולה מעותיו בגוי הוא. ומנא תימרא דמצי למהדר ולמטרף לה מינייהו. מדרב נחמן ב"ח חוזר וגובה וכי גבו יתמי דראובן קרקע דשמעון נעשה ב"ח שמעון דראובן דבמקום ב"ח ראשון קאי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א וז"ל וקשיא להו לרבנן ז"ל אי לית ליה זוזי מאי פקיחותא צריך ואי דאית ליה זוזי היכי מצי מגבי להו ארעא דהא כל דאית ליה זוזי ואית ליה ארעא לא מצי למפרעינהו בארעא כדאיתא בפרקין דלעיל ויש מתרצין דלעולם דאית ליה זוזי והיינו פקחותיה דלידע האי דינא דרב נחמן ויפייסם בדברים שיקבלו ממנו קרקע. ואחרים תירצו דכל כה"ג דאיכא פסידא ללוקח בפרעון מעות שורת הדין לאגבויינהו ארעא. ור"ש ז"ל תירץ דלאו דוקא אמרינן דלגבי להו ארעא והדר לגבי מיניה דאפוכי מטרתא למה לי אלא דכי תבעי ליה יתמי דמי מלוה שחייב לאביהם שזקף עליו אמר להו אנא מחייבנא לכו מלוה במקום אבוכון ומחייבנא נמי ומשתעבדנא לב"ח דאבוכון מדר' נתן ואנא הוא ב"ח דאבוכון קמא דאיחייב לי באחריות וכיון דכן אנא מיפרענא ממאי דאית ליה גבאי ואנא מפייסנא בארעא וזהו נכון ע"כ:
ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון פרש"י ז"ל בשטר אחד דבשני שטרות אין גובין מלוי אא"כ לקח אחרונה דמצי אמר ליה הניח לך שמעון מקום לגבות הימנו כשלקח את זו ואין זו בשעבודך דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ע"כ. פירוש לפירושו בשני שטרות דוקא מלוי לא מצי גבי אא"כ לקח האחרונה אבל משמעון שפיר מצי גבי וא"ת כי היכי דמצי אמר לוי הניח לך שמעון מקום לגבות הימנו כשלקח הוא שלפני האחרונה הכי נמי כי לקח לוי האחרונה לא מצי גבי משמעון דמצי אמר אין זו בשעבודך אלא על אותה שקנה לוי. ויש לומר כיון דלקח שמוען כל השדות נכנס תחת ראובן וכל עוד שימצא משל ראובן אצלו אי בעי בעל חובו דראובן מצי גבי מיניה וכדאמרינן בסמוך ולא מצי למדחייה אצל לוי כנ"ל פירוש לפרש"י אבל התוספות לא פירשו כן פירושו ז"ל אלא משמע להו דהכי קאמר דבשני שטרות לא מיקיימא דין רצה מזה גובה רצה מזה גובה כלל דמלוי לא מצי גבי אלא א"כ לקח משמעון אותה שקנה באחרונה ומשמעון לא מצי גבי אלא א"כ מכר ללוי אותה שלפני האחרונה דלעולם לא מצי גבי אלא ממאן דאיכא גביה האחרונה ונשאר שעבודו על האחרונה והקשו בתוספות על פירושו דאפילו לקח לוי אותה שלפני האחרונה מצי ב"ח גבי מלוי אי בעי ולא מצי לוי למימר הניח לך שמעון מקום לגבות ממנו דמצי שמעון למימר ליה מ"ט אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנה דלוקח ראשון אנא בהך תקנתא לא ניחא לי ולמאי דפרישנא בלשון רש"י ז"ל אין כאן קושיא כלל דאיברא דמשום תקנת לוקח עבדי רבנן הך תקנתא מיהו לא מיקרי לוקח גמור כי אם לוי דשמעון כיון דקנה כל השדות הרי נכנס תחת ראובן והרי הוא כמו הלוה עצמו ובמקומו הוא עומד ותקנתא דלוי דהוא הלוקח הגמור בעינן למעבד ולא תקנתא דשמעון אף על גב דהוי לוקח ראשון מיהו למאי דפירשו התוספות בפירושו ז"ל שפיר קשו רבנן דשמעון נמי מיקרי לוקח ומצי אמר הנחתי לך מקום לגבות ממנו אי מכר ללוי האחרונה הלכך מצי אמר שמעון אי אפשי בתקנה זו דהא שמעון נמי לוקח הוי ועיקר התקנה משום לוקח ראשון דבתריה גריר כולה מלתא ולכך פירש ר"י דמצינא לפרש אפילו בשני שטרות. ורשב"א ז"ל פירש בתוספות דדוקא בשטר אחד מיירי ולא בשני שטרות דליכא למימר רצה מזה גובה רצה מזה גובה בשני שטרות אלא אם כן לקח לוי משמעון אותה שלפני האחרונה בענין שהאחרונה עדית והראשונה שלקח לוי בינונית ולא שביק בינונית דכותה דלא מצי למימר השתא טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך ותלמודא לא קאמר דמיירי רבא אלא בדזבנה בינונית ולא שבק בינונית דכותה ואלו באחרונה עדית לא מיירי אלמא דבזבנה בינונית ולא שבק בינונית דכותה סגי ולא אכפת לן אי הראשונה עדית והלכך לא מיירי רבא בשני שטרות אלא דוקא בשטר אחד כנ"ל:
וכ"כ הריטב"א וז"ל ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון פירוש בבת אחת דאלו בזה אחר זה אין ב"ח גובה אלא מן האחרון וכדאיתא בפ"ק דבבא קמא ע"כ. וכ"כ ריב"ש ז"ל דבזה אחר זה מבתרא גבי מקמא לא גבי:
וכתב עוד הריטב"א ז"ל וז"ל וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ואתא ב"ח דראובן ולא מצא לו שום נכסים בני חורין רצה משמעון גובה רצה מלוי גובה ולא אמרן אלא דזבן לוי בינונית ששעבוד ב"ח עליה הלכך אם רצה גובה משמעון מן הזיבורית שנשתיירו אצלו ואומר אתה נכנסת במקום ראובן ואלו רציתי הייתי גובה ממנו מן הזיבורית דאע"ג דתקון רבנן לבע"ח מן הבינונית הא לתקנתא דידי הוא ולא הוריעו כחי אצל זבורית דחזיא לי מדאורייתא וכדאיתא בבבא קמא אבל מן העדית שביד שמעון אינו גובה שאפילו מראובן בעל חובו לא היה גובה כלל ושלא כפרש"י שאם רצה גובה משמעון עדית וזו שגגה גדולה ואם רצה גובה מלוי בינונית דחזיא ליה ואע"ג דאיכא זיבורית אצל שמעון וקי"ל שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו זיבורית היינו כשהם נכסים בני חורין ממש כגון שהיתה זיבורית אצל ראובן אבל הכא שהזיבורית הוא אצל שמעון שאינו בעל חובו של זה בהא לא אמרו רבנן וכן פרש"י ע"כ:

וזה לשון תלמידי רבינו יונה ז"ל ולא אמרן אלא דזבן בינונית וכו'. כלומר כיון שקנה לוי קרקע הראוי לו מן הדין דהיינו בינונית יכול ב"ח לחזור עליו ולומר ממך אני רוצה ליפרע כי לקחת משפטי ודיני ולא מצי למימר ליה לך אצל הלוקח הראשון כיון שאתה מוצא בידו נכסים בני חורין מפני שלא אמרו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין אלא מלוקח ללוה דמצי למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו כל זמן שישאר ביד הלוה כלום ואפילו זיבורית אבל מלוקח השני ללוקח הראשון כיון שכל הנכסים של המוכר הם משועבדים לו ליכא להאי טענה ואם רצה לגבות משמעון גובה. ולכאורה נראה דגובה מן הזיבורית דחזי ליה מן התורה ולא יכול שמעון לדחותו ולומר לו לך אצל לוי שבידו הבינונית שהיה ראוי אליך שיוכל לומר לו ב"ח אצלך הוה שעבודי ומשם אני רוצה ליפרע אבל רבינו האיי גאון ז"ל פירש דמעדית נמי גובה דהואיל ולקח שמעון כל שעבודו דב"ח גזלן הוא וכל היכא דלא משכח ביד שמעון בינונית ג"כ מעדית גובה אם ירצה ע"כ:
נמצא לשיטת רש"י ורבינו האיי גאון כי אמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה פירושו כל היכא דעדיפא ליה לב"ח טפי גבי אי עדיפא ליה למגבי משמעון דאיכא גביה עדית גבי מניה ואי עדיפא ליה טפי למגבא מלוי כגון דאיכא גבי לוי בינונית וגבי שמעון זיבורית גבי מלוי וניחא להאי שיטתא דאשמועינן רבא דין רצה מזה גובה רצה מזה גובה דלא משכח פתרי אלא כגון דזבנה לוי בינונית ולא שבק בינונית דכותה גבי שמעון ולא אשמועינן רבא נמי דין גובה משמעון ולא גבי מלוי משום דבדין רצה מזה גובה רצה מזה גובה אשמועינן חדושא טובא ואם תשאל האמורא דרכו לפרש והיכי סתים רבא כולי האי דקאמר סתמא רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא משכח לה תלמודא פתרי אלא כגון דזבן לוי בינונית ולא שבק דכותה גבי שמעון תשובתך הא דאתמר ולא אמרן קא פריש למילתיה וזהו שכתב רש"י רצה מזה גובה רצה מזה גובה. וכדמסיים ואזיל דזבן לוי משמעון בינונית וכו' ומעתה תקשי כיון דרבא גופיה פירש דגוונא דגובה משמעון ולא מלוי וגוונא דגובה משמעון ומלוי אמאי קדים עיקרא ואמר רצה מזה גובה וכו' טפי אינם גווני והוה ליה למימר פעמים דרצה מזה גובה וכו' פעמים דאינו גובה אלא משמעון אלא משום דעיקר חידושיה היינו דמצי אזיל ב"ח לבתר מאן דעדיפא ליה וכשיטת רש"י ז"ל. ומיהו לשיטת רש"י קשיא טובא דכיון דמוקמת לשמעון במקום ראובן למגבא מיניה אפילו עדית א"כ מעתה לא יגבה מלוי כלל דאלו לקחה לבינונית זו מראובן והניח אצלו זיבורית לא היה יכול ב"ח דראובן לחזור על לוי כדתנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וכו' הכי נמי הוה לן למימר השתא לגבי שמעון ולוי דהרי שמעון הוא במקום ראובן אפילו למגבא מיניה עדית ותירץ רש"י דמכל מקום שמעון לאו ב"ח הוא ואף עליו מכח טריפה הוא בא ומפני תיקון העולם אמרו רבנן כל זמן שיש לבעל חובו כדי חובו לא יטרוף לקוחות והכא בנ"ד ראובן הוא ניהו בעל חובו ושמעון בעל כרחך היינו לוקח. ולשיטה האחרת דלא גבי עדית משמעון ניחא טפי ודע שהתוס' ז"ל כתבו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואע"ג דאמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו הם זיבורית הכא שאני דליכא בני חורין כלל וכלהו משועבדים נינהו שהרי זה הב"ח בא מכח ראובן ע"כ. ואין דרך התוספות לחזור ולפרש מה שכבר פירש רש"י ז"ל דהרי כבר ראוי פירושו ז"ל ועלה קא שקלו וטרו אלא שהתוספות ז"ל קשיא להו קושיא זו אמאי דקאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה בכל גוונא שתפרשהו ואם נפרש דגבי משמעון אפילו עדית תתחזק הקושיא כל כך עד דלא להוי לה פירוקא כלל ורש"י במאי דקאמר רצה מזה גובה כו' לא קשיא ליה כלל דפשיטא דבקל יש לדחות דבמקום בני חורין אמרו במקום משועבדים לא אמרו כי קשיא ליה לבתר דאמרינן דגבי אפילו עדית משמעון ותריץ להו וכדכתבינן והא כתיבנא לעיל דלדעת התוספות שמעון מקרי שפיר לוקח וכי אמרי רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הם זיבורית משום תקנה דשמעון דהוי לוקח ראשון הוא דאמרו וכדכתבינן לעיל ולשיטתם קשיא נמי דמאי קאמרי אבל שבק בינונית דכותה מצי אמר ליה מקום הנחתי לך לגבות ממנו דלא שייך למימר הכי אלא לגבי בעלים ולא לגבי לוקח ראשון ולשיטת רש"י ניחא דהא נכנס שמעון תחת ראובן ודחקו התוספות לומר דלאו דוקא קאמר האי לישנא דעיקר טעמא לא הוי אלא משום מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ועוד נפרש זה בסמוך בס"ד כנ"ל:

ולא אמרן אלא דזבין בינונית אבל עדית וזבורית כו'. איכא דק"ל אי זבין בינונית ושייר בינונית דכותה הא אמרינן מקמי גבי מבתרא לא גבי אלא על כרחין דזבין בינונית ולא שייר בינונית דכותה וכיון דלא שייר בינונית כי זבין עדית וזיבורית היאך אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך הא ודאי זיבורית חזיא ליה אע"ג דאית ליה עדית לקמא דעדית וזיבורית בעל חוב בזיבורית ואפילו אתה מפרש דזבין בינונית ולא שייר בינונית אבל עדית וזיבורית ושייר בינונית אכתי קשיא לי ל"ל תרתי מילי ולמה לי תרי טעמי לימא הכי ולא אמרן אלא דלא שייר בינונית אבל שייר אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו. וניחא ליה דה"ק לא הייתי יודע שלא היה לו אלא עדית וזבורית אבל סבור הייתי שהיה לו בינונית וכיון שהיה לו עדית ובינונית וזבורית אין הזיבורית ראויה לך ולעולם בדלא שייר. ואין זה נכון אבל כך הוא הפי' הנכון דכל שדותיו היינו עדית בינונית וזבורית ומאי דאמר אבל שייר בינונית דכותה א"ל הנחתי לך מקום לגבות הימנו לאו דוקא הנחתי דהא לאו בני חורין נינהו דתימא ליה הכי אלא ה"ק ליה כי היכי דקמא יכול להגבותך איזה מאותן שתי שדות הבינונית שהיו לו אף אני אדחה אותך לאיזה מהן שארצה דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הלכך לא אמרן אלא דמכר לו בינונית ולא שייר דכותה אבל מכר עדית וזבורית ושייר הבינונית יכול לומר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך כיון דאיכא בינונית דאת בינונית ודאי בעית מיניה ובה הוה ניחא לך טפי מן הזבורית אבל אינו יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו כמו שפירשתי שהראשון לא היה יכול להגבותו בינונית אם היה רוצה הוא זיבורית כדאיתא פ"ק דב"ק ולהכי אצטריך להאי טעמא אע"ג דשייר בינונית. והוי יודע שלא הוצרכו לזה הטעם אלא משום זבורית אבל משום עדית פשיטא דלא גבי דמקמא נמי לא גבי ומה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. הרמב"ן:

וז"ל הריטב"א ז"ל אבל עדית וזיבורית וכו'. תמיה מילתא דהא זיבורית מחזא חזיא ליה מדאורייתא וכשתקנו לו חכמים בינונית לא הוריעו כחו אצל זיבורית ויכול הוא לומר אי אפשי תקנת חכמים וי"ל דה"מ אצל הלוה עצמו אבל בכאן שהנכסים ביד לוקח שני ובינונית חזיא טפי לפי דעת רוב העולם אין לנו לגבות אלא מן הבינונית שתקנו לו חכמים הואיל ולא לקח כל שדותיו של בעל חוב כמו שלקח שמעון והאי טעמא משום זבורית אצטריך דאילו מן העדית פשיטא דלא גבי. ובינונית נמי לא אמרן אלא דלא שבק בינונית דכותה אצל שמעון אבל אי שבק בינונית דכותה אצל שמעון יכול לוי לומר הנחתי וכו' ק"ל דהא פרישנא דליכא למימר הכי אלא כשהניחם אצל הלוה עצמו אבל לא כשהניחם ברשות לוקח שלו דא"כ לגבי זיבורית נמי שביד שמעון לימא ליה הכי וי"ל דהכא הכי קאמר כיון שכשהיו שתי הבינונית אצל ראובן או אצל שמעון היה יכול להגבות לך איזו שירצה מהם והיה יכול לסלקך מזו מפני אותו שהיה ברשותו כן אני ג"כ יכולני לסלקך באותו שהנחתי ברשותו כי כל זכות שהיה לו בשדה זו מכר לו כאותה שאמר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ובהא שהזכות כבר באה לידו דכ"ע מכר לו. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

וז"ל תלמידי רבינו יונה א"ל להכי טרחי וזבני וכו'. ואיכא למידק היכי אמר בהאי לישנא להכי טרחי ומה לנו בכאן לטרחו אלא היה לו לומר דלא מצי אמר ליה מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי לך אצל הלוקח הראשון שבידו הבינונית שראוי לך. ויש לתרץ דמ"ה אמר כהאי לישנא מפני שאם המלוה אומר ללוה תן לי מן הזבורית שאני רוצה בו יותר כופין אותו לתת ולפיכך אם בא ב"ח ואומר ללוקח שלו תן לי אתה מן הזבורית שהרי אם היה הזבורית ביד הלוקח הראשון הייתי רוצה כי לא היה יכול לדחות אותי ולומר קח בינונית גם אתה תן לי זיבורית שאני מתרצה בו יותר יכול לוקח שני לומר לו לכך טרחתי ולקחתי קרקע שאינו ראוי לך ולא לקחתי הבינונית מפני שדינך בבינונית ולא חשבתי שתרצה זבורית שזה אינו דרך שיניח אדם מלגבות מהבינונית ויקח זבורית ע"כ:

בפרש"י בד"ה ופייסיה כו' פייס את הנושה בשביל ראובן שבאחריות מכרה לו עכ"ל יש לדקדק בפירושו מי הכריחו לכך שפייסו משום דבאחריות מכרה לו וטעה בדעתו דאחריותו נמי על הני זוזי דיתמי ואימא דבלאו אחריות נמי הוי פייס ליה כדי להעמיד הקרקע בידו כדאמרינן לעיל (כתובות ד) ויש ליישב דדעת רש"י הוא דלא יוכל לסלק הבע"ח ולפייסו אלא היכא דבאחריות מכרה לו כיון דהמוכר שהוא הלוה יכול לסלקו כך הלוקח יוכל לסלקו שהוא עומד במקומו אבל היכא שלא מכרה לו באחריות לא יוכל הלוקח לסלק הבע"ח דכאיש אחר דמי ודו"ק:

תוס' בד"ה ראובן כו' דמצי שמעון למימר ליה מאי טעמא כו' אנא בהך תקנתא לא ניחא לי כו' עכ"ל אע"ג דמסתמא באחריות מכר הבינונית ללוי וצריך לשלם ללוי מ"מ ניחא ליה טפי הכי כדי להעמיד הקרקע בידו אע"ג שהיא זיבורית וק"ל:

בא"ד דא"ל להכי טרחי כו' אם היו כולם ביד שמעון האחרונה שהיא זיבורית היה מגבה לו כו' עכ"ל ר"ל דמש"ה לא מצי שמעון למימר לא ניחא לי בהך תקנתא כמו שהקשה רבי לפ"ה משום כיון דאם היו כולם ביד שמעון האחרונה שהיא זיבורית מגבה והשתא כל אותו זכות יש לו ללוי לדחות אותו אצל זיבורית שביד שמעון שקנה באחרונה וק"ל:

בא"ד וכן אם לקח שמעון עידית באחרונה ולקח לוי אותה עידית כו' עכ"ל אין רצונו דמש"ה לא מתוקמא בשני שטרות ולקח עידית באחרונה כו' דהא א"נ בכה"ג גובה מלוי שלקח העידית מ"מ לא מתוקמא בכה"ג בשני שטרות כיון דבהיפך בלקח עידית בראשונה ודאי לא גבי מעידית דהא מש"ה לא מתוקמא בב' שטרות ולקח זיבורית ואחר כך בינונית משום דבהיפך בלקח בינונית בראשונה לא מתוקמא לפי פ"ה אבל רצונם לדחות דעת רבי בכה"ג בלקח עידית באחרונה דלא מצי שמעון למימר ולדחותו אצל לוי מהאי טעמא דאנא לא ניחא לי בהך תקנתא דרבנן דהא אם היו כולם ביד שמעון לא היה מגבה לו מן העידית ואותו זכות יש לו ללוי לדחותו אצל זיבורית ובינונית שביד שמעון ומ"ש התוספות עוד וכן אם זבן לוי בינונית כו' היינו נמי גם אם לקח לוי אותה בינונית שלקח שמעון באחרונה יכול לומר לו הנחתי כו' לאו דוקא הוא אלא לשון גמרא הוא כמ"ש התוספות לקמן דר"ל כל זכות שיש לשמעון כשהיה שדה המכורה אצלו יש עתה ללוי וע"ז כתבו ומיהו יתכן להיות כו' בשני שטרות ואע"פ כו' והראשונה שלקח לוי בינונית כו' ר"ל דבכה"ג הוה מתוקמא שפיר בכל גוונא בין בלקח אותה בינונית בראשונה ובין באחרונה ודו"ק:

גמ' נהי דאחריות דעלמא קיבל כו'. גירסת הרי"ף נהי דאחריות דעלמא לא קיבל עליו כו' מי לא קיבל כו' ופירש הר"ן דאע"ג דזבין ליה ראובן לשמעון שלא באחריות היינו לענין שאם בא בע"ח דראובן לטרפה משמעון דלא הדר עליה אבל אחריות דנפשיה לענין שאם יחזור וימכרנה שמעון לראובן ויבא בעל חוב של ראובן ויטרפנו ממנו [מי לא קיבל עליו] שלא יוכל לחזור על שמעון. ובאשר"י בשם הרמ"ה ז"ל האי קיבל ולא קיבל לאו בקבלת המוכר דקיבל עליו אחריות ללוקח קאי אלא בקבלת הלוקח דסבר וקיבל דלא למיהדר למוכר כמו חייתא דקטרא סברית וקבילית וה"פ דכי הדר ראובן וזבנה משמעון באחריות נהי דאחריות דעלמא לא קיבל ראובן עליה אלא אדעתא דמפצי ליה שמעון הוא דזבין מיניה אחריות דנפשיה דראובן מי לא קיבל עליה דלא ליהדר עליה דשמעון:

ברש"י בד"ה כבעל חוב דעלמא כו' לשמעון שאינו אחיו כו'. נקיט דומיא דחלוקה דגמרא דאיירי באינו אחיו דאל"כ על שניהם לסלק חוב אביהן יעקב וק"ל:
שם ברש"י שאינו אחיו שלא באחריות וחזר ומכרה שמעון לראובן באחריות כו' כצ"ל וכ"ה ברש"י ברי"ף:

ברש"י בד"ה ופייסי' כו'. אין לפרש דלהכי לא מפרש פייסי' כפשוטו דניחא ליה בקרקע ואח"כ רוצה לחזור על היתומים משום דאינו יכול הלוקח לסלק בזוזי כשמכרה לו שלא באחריות דהוי כאיש אחר משא"כ באחריות קם תחת המוכר דז"א דרמי בר חמא מרא דשמעתין ס"ל לעיל דאף באחריות אינו יכול לסלקו דעלה קאמר וטירפא בכמה כתבינן כו' וסבר רמי כו' וס"ל באמת כן כמ"ש בהמקבל הניחא למ"ד כו' [והוא רמי בע"ח כמ"ש תוס' בד"ה מאי פסידא] וא"כ ע"כ צ"ל דהכא לא קאמר וסלקי' בזוזי רק ופייסו שעשה לו רצון ופייסו עד שנתפייס [וא"כ היה יכול לפרש כפשוטו] ואי משום דכיון דמטלטלי דיתמי שביק אבוהון גבי' אין לבע"ח לגבות ממשעבדי כיון שיש מטלטלי בני חורין [וא"כ יכול לסלוקי ליה במעות בעל כורחו] א"כ אף שלא באחריות נמי יכול לשתקו הלוקח בעל כורחו שיקח מטלטלי בני חורין של הלוה ודו"ק:

ברש"י בד"ה כל שדותיו כו' הניח לך כו'. היינו אצל מוכר ראשון מה שאין כן בסמוך ד"ה רצה מלוה כו' אצל מוכר שני וק"ל. ומה שאמר רצה לגבות משמעון עדית כו' מזה תראה שלא כיון יפה היש"ש בפשט הזה בבא קמא עיין שם גם מ"ש שם מתוס' דהכא תלמיד ר"י במ"ש ול"נ כפ"ה כו' גם בזה לא כיון יפה ע"ש ודו"ק ועיין בפשט הלזה בר"ן:
בתד"ה ראובן שמכר כו' וזקפו עליו במלוה כו' דאתי לאשמעינן השתא כו'. לאפוקי למימרא דרבא אי פיקח כו' שייך דוקא באחריות:

בא"ד ואפי' את"ל דזקפו לאו דוקא כו'. ר"ל לענין גוף הדין דאפילו בלא זקפו מצי אמרי בני ראובן לשמעון כו' דלא חשבינן המעות למשכון ואע"ג דבלא זקפו לא מצי אמרי בני ראובן מידי מטעם אחר משום דשמעון חוזר במקח מעיקרא כ"ז דעייל ונפיק אזוזי ומעכב מעותיו בידו מ"מ זה לא תלוי דוקא בזקפו דה"ה נתקיים בענין אחר כגון דלא עייל ונפיק אזוזי וכה"ג ולזה כתבו ולא הוי צריך לומר אלא ונתקיים ותו לא אפ"ה באת"ל כל זה עם כל זה יישבו רבי דאיצטריך כו' אע"פ שהוא מוחזק כו' אע"ג דפשיטא לתלמודא לעיל ממילא לר"ע אף דמוחזק כדפריך ור"ע מאי אריא מותר אפילו כולה כו' ור"ע תפיסה לא מהני כלל כו' וכפרש"י כיון דתלאו בכולן צריכין שבועה כו' מ"מ כיון שבא לידו מחיים ה"א דמהני וכדאמר לעיל והוא שתפסו מחיים. אחר כותבי זה ראיתי בפרק כל שעה (פסחים דף ל"א ע"א) בתום' כתבו בקצרה באחריות שלא באחריות פשיטא דיתן ליורשיו אפילו לא זקפן אבל באחריות קמ"ל דה"א יעכבן לעצמו דהו"ל כתופס מחיים קמ"ל דלא חשיב כתופס כיון דזקפן עליו במלוה ודו"ק. וטעמא לפי האמת [לפי מה שפירש רבי כאן דלענין גוף הדין אפילו לא זקפו] דדוקא מחיים בתורת תפיסה מהני משא"כ הכא וכדלעיל במלוגא דשטרא והכא אפילו תבע מחיים ולא נתן יראה דאין זה חשיב תפיסה דאשתמוטי דלא הו"ל זוזי דלהוצאה ניתנה משא"כ לעיל בפקדון ומלוגא דשטרא וק"ל:

בא"ד ואח"כ נמצאת שאינה שלו כו'. ולא נקטו ציור הגמ' ואתי בע"ח כו' משום דעכשיו חוזר על היתומים כו' ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב אלא בשיש להם קרקע מאביהם א"כ היאך טריף הבע"ח מלוקח דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וק"ל:
בתד"ה ופייסי' בזוזי ואומר רבי דרבותא כו'. דהול"ל דבע"ח טרף הקרקע והלוקח רוצה לעכב מעותיו בידו כיון דזה מכרו לו באחריות. והר"ן כתב הא דנקיט ופייסי' בזוזי משום דאי אגבי' ארעא לא מצי יתמי למיהדר עלוהי דאמר להו כי היכי דמשתעבדנא לכון מחמת אבוכון משתעבדנא נמי לבע"ח דאבוכון מדר' נתן וכי היכי דאילו מגבינא לכו ארעא בעל חוב דאבוכון גבי ליה מינייכו מדרב נחמן וטעמא דר"נ מדרבי נתן כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים דף ל"א) והכי נמי מצינא מגבינא לבעל חוב דאבוכון ארעא מחמת חוב זה שהייתי חייב לאבוכון דמה לי אי מגבינא לכו או לדידיה הא כי היכי דמשתעבדנא לכו משתעבדנא לדידיה ע"ש ודו"ק:
בתד"ה ראובן כו' ולי נראה כו' להכי טרחי כו'. עיקר כוונתם דבב' שערות ולוי לקח האחת שקודם אחרון אינך מוצא שיגבה מלוי הן שיהיה האחרונה זיבורית או בינונית או עידית ולקח העידית האחרונה [בכל אלו אינו גובה] אא"כ לקח לפני האחרונה והאחרונה עידית והכל מטעם להכי טרחי כו':
ומ"ש ושביק בינונית כו' הנחתי כו' [משמע לכאורה דדוקא בלקח אותה שקודם האחרונה] לשון הגמ' נקטו ור"ל מה מכר ראשון לשני כו' [כדפירשו התוס' בד"ה אבל שבק] וה"ה אם זבן בינונית האחרונה דמה מכר כו' והראשון היה לו רשות להגבותו מאיזה בינונית שירצה ודו"ק עיין היטב בתוס' ובגמ':

רש"י ד"ה כבע"ח דעלמא דמי. ומכרה לשמעון שאינו אחיו. אינו מובן דגם אם היה אחיו לא ישתנה הדין:

תד"ה ראובן שמכר שדה. דהך מלוה ישאל ממנו כל שעה שירצה שכתב עליו שטר מלוה. כ"נ דצ"ל דהרי רש"י פי' שכתב שט"ח עליהם. וכ"נ מדברי המהרש"א:

תד"ה אי פקח. מ"מ אם מפסיד הלוה בכך כו'. כצ"ל:

גמ' אמר רמב"ח ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליו במלוה וכו' אנן מטלטלין שביק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדא.
מכאן אני תמה על הר"ן ז"ל שכתב ריש פרק אלמנה ניזונית וז"ל נ"ל דכי אמרי' לכתובה [אם תפסה] מפקינן מינה דוקא במטלטלין דמכ"מ מחוסרי גוביינא אבל במעות לא דהרי כבר נפרעה עכ"ל, ואיך אפשר דבמעות מהני תפיסה, א"כ מכ"ש דיהני בתופס החוב שהוא עצמו חייב לאבי היתומים ואיך יכולין לומר אנן מטלטלין שבק אבון גבך.
ואולי י"ל דהר"ן לא קאמר רק היכא דלא מחסרי שבועה וההיא דרישא בשתי תפיסות מיירי ביש להן נאמנות לי וליורשי דבמטלטלין לא מהני דמ"מ מחוסרי גוביינא ובמעות מהני אבל בההיא דהכא דצריך לישבע [וכמ"ש בתוס'] בזה לא אמרינן כבר נפרעה דהא מחוסר שבועה.
ועדיין קשה דהא דעת ר"י אלפסי ז"ל פרק הכותב גבי ההיא דאי פקח מייתי לה לידי שבועה דאורייתא דבאותן נשבעין ונוטלין שמן הדין היה להם ליטול בלא שבועה אי תפסי ואינם רוצים לישבע לא נחתינן לנכסים ומשמע שם בהר"ן דס"ל הכי ג"כ להלכה אלא דהביא בשם רמב"ן דמסתברא דוקא בתפס מעות אבל במטלטלין כיון דגופייהו לא קני מפקינן מיני' והדר לא גבי אלא בשבועה [ובאמת ק"ל דכתובה דאפי' מיניה רק ממקרקעי א"כ גם בתפס מעות הא א"י להחזיק במעות בפרעון דיאמר אסלק לך כדינך בקרקע ונפקיע מינה המעות] וי"ל נהי דלא נחתינן לנכסיה אם אינו רוצה לישבע מ"מ משמתינן ליה ועדיין מקרי מחוסר גוביינא.
אך קשה דנראה דאפילו שמותי לא משמתינן ליה דהא ר"י אלפסי ז"ל השמיט האיבעי' דפוגמת פחות פחות מש"פ, וטעמו דסמך על סתם משנתינו, והיינו כיון דמכח ספק אבעי' אינה גובית אלא בשבועה לא הוצרך הרי"ף להביאו כיון דמביא סתמא דמתני' דמשמע ממילא דבכל פוגמת צריכים לישבע וכמ"ש הר"ן בטעמו, וקשה הא מ"מ נ"מ בתפיסה דיכולה לומר קים לי דפוגמת פחות פחות מש"פ א"צ לישבע, אבל לק"מ דהרי"ף לשיטתיה דבתפיסה גם בפוגמת מעליא לא נחתינן לנכסי' [ומכאן משמע לי לכאורה דס"ל להרי"ף דאפי' תפסה מטלטלין לא נחתינן לנכסי'] והשתא הא מ"מ נ"מ דאילו ודאי פוגמת ותפסה משמתינן לה ובפוגמת פחות מש"פ דהוי ספק דאפי' שמותי לא משמתינן לה, [וכן פסק בסמ"ע סי' פ"ז סכ"ב, ומכאן נראה ראיי' גדולה לדיני] וא"כ הדרא התמיה לדוכתא למה לא מהני ללוקח תפיסת חובו, וה' יאר עיני:

תד"ה ראובן כו' ע"כ לא קאמר ר"ע כו' אלא משום דכולן צריכין שבועה והכא האי לוקח מאי שבועה צריך.
תמוה לי הא מ"מ מחוסר גוביינא יותר ממחוסר שבועה דהא מקודם שטרף הבע"ח מלוקח אין ללוקח כח לגבות וא"כ מיד נכנסו המטלטלין לרשות היתומים וגם הא מחוסר שבועה ג"כ דהלוקח א"י לגבות מיתומים עד שיטרוף הבע"ח והבע"ח א"י לטרוף מלוקח בלא שבועה, ובפשוטו דאפי' ר"ט מודה בזה דדוקא מחוסר שבועה דאפשר מיד לישבע ולגבות, אבל הכא דעדיין אין זכות ללוקח נכנסו המטלטלין לרשות היתומים, וצע"ג:

בא"ד ותימא כו' משכחת לה דנזקקין כו' ואח"כ נמצאת שאינה שלו הרי עכשיו חוזר על היתומים.
הא דלא נקטו דבא הבע"ח וטרף י"ל דס"ל לתוס' כהפוס' דיכול הלוקח לומר הנחתי לגבות לכשיגדלו ובחידושי לח"מ (סי' קי) כתבתי די"ל דתוס' ג"כ סברי כאידך פוסקים כיון דא"י לגבות עתה מית"ק א"י לומר הנחתי, ומ"מ לא מצי למנקט הכא בע"ח דדוקא בלוקח דעלמא יכול הבע"ח לטרוף ממנו כיון דאין הלוקח יכול לחזור על היתומים בעודם קטנים דאין נזקקים אבל הכא דהלוקח יחזור על הית"ק וכההיא דאמרינן בשבועות (דף מז ע"ב) ערבא לאו בתר יתמי אזיל, ונכון בעזה"י:

גמרא אמר רבא אי פיקח כו' והדר גבי לה מינייהו.
ק"ל אמאי יצטרך להגבות תחל' ליתמי והדר לחזור ולגבות מהם יעכב הקרקע מיד לעצמו שמשועבד לו מדר"נ, ובאמת ק"ל ג"כ על הר"ן בזה שכ' ופייסי' בזוזי דוקא דאלו אגביה ארעא מצי למימר דאגביה לו מדר"נ, ותמוה לי דא"כ אף בפייסי' בזוזי יעכב לעצמו הקרקע מדר"נ דכמו דמשועבד לבע"ח מדר"נ משועבד נמי לעצמו לאחריותו מדר"נ, וה' יאר עיני:

רש"י בד"ה ופייסיה בזוזי במעות דמי השדה וכו' בשביל ראובן שבאחריות מכרה לו עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל בכוונת רש"י דהיכא דמכרה שלא באחריות לא מצי הלוקח לסלק בזוזי כו' ע"ש ולע"ד מלבד שדבריו דחוקין הן מצד הדין והן בכוונת רש"י אלא דבלא"ה א"א לומר כן דהא רמי ב"ח גופא קאמר לעיל בשמעתין דלא מצי לסלק כלל אפילו בלוקח באחריות כמ"ש התוספות לעיל וליכא למימר דרמי ב"ח הדר ביה בתר דשמעה מרבא שהרי התוס' כתבו לעיל דרגילין לפרש הא דפרק המקבל הניחא למ"ד דהיינו רמי ב"ח ורבה וכן פירש"י שם א"כ משמע דעדיין היא מחלוקת ולפ"ז ע"כ הא דקאמר ופייסי' בזוזי היינו שנתרצה בכך ועוד דלפי' המהרש"א ז"ל אין זה מעיקר הדין דעלה מסיק דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלין כו' לכך נלע"ד דאדרבה משום הא גופא הוכרח רש"י ז"ל לפרש דפייסיה בזוזי בשביל ראובן וא"כ מסיק שפיר דא"ל אנן מטלטלין שביק אבון גבך ואין לך לפרוע בשבילנו ומה שהוסיף לפרש שבאחריות מכר לו היינו שזה עיקר הדין שאנו דנין דשמעון טוען דשפיר פרע בשביל ראובן שמכר לו באחריות וא"כ הוא תפוס ועומד מחיים בשביל עצמו וכמ"ש התוספות דאי בשביל חוב ראובן לבעל חובו פשיטא לן ממתניתין דלעיל דקי"ל כר"ע דינתן ליורשים אע"כ דבשביל חוב ראובן לשמעון רצה שמעון לזכות מטעם תפיסה מחיים דמודה ר"ע כדאיתא לעיל פרק הכותב ואהא מסיק נמי רמי ב"ח דאפ"ה מצי למימר אנן מטלטלין שביק אבון גבך ולא מיקרי נמי תפיסה מחיים כיון שהמעות לא היו בעין ביד שמעון בחיי ראובן כיון שזקפן במלוה וא"כ לא דמי לתפיסה דמטלטלין בעין כן נראה לי נכון וכן מבואר להדיא בל' רש"י ז"ל בפרק כל שעה דף צ"א ושיטת התוספות יבואר בסמוך:

בתוספות בד"ה ראובן שמכר כו' מקשינן אמאי נקיט באחריות כו' והא שייך אפילו שלא באחריות נמי עכ"ל. לכאורה לשון אפילו אינו מדוקדק דהא ודאי איכא רבותא טפי במכרה באחריות אע"ג דבא משני צדדין בשביל חוב עצמו ובשביל שפרע חוב ראובן וכדפרישית בשיטת רש"י אלא דהתוס' משמע להו השתא דלענין דלא מיקרי תפיסה מחיים לא אתא לאשמעינן מידי דא"כ עיקר הדין חסר במילתא דרמי ב"ח דהו"ל לאסוקי בהדיא דחוב ומלוה לא דמי למטלטלין לענין תפיסה. אע"כ דבלא"ה פשיטא ליה דלא מיקרי תפיסה מחיים כיון שלא תפסן מעיקרא בשביל אחריות שעדיין לא טרפו ממנו כלום וכדאמרינן לקמן אחוי טירפא ואשלם לך והתוספות בזה לשיטתם לעיל בפרק הכותב דלענין כתובה לא מהני תפיסה מחיים כיון דלא נתנה לגבות בהאי שעתא דתפיס וה"ה הכא וא"כ עיקר הרבותא במה שבא בטענה שפרע לבע"ח של ראובן וא"כ אפילו שלא באחריות שייך האי רבותא גופא. וע"ז מתרצים התוספות שפיר דאיכא רבותא טפי באחריות דסד"א דההיא דהכא עדיף משאר מטלטלין דהו"ל כאילו הניחה בידם למשכון קמ"ל דאפילו הכי מצו אמרי אנן מטלטלין שביק אבון גבך דלא הוי כמשכון דעלמא שאין נעשית מטלטלין אצל בניו משא"כ ההיא דהכא לאו למשכון יהבי' ניהליה כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד הכא האי לוקח מאי שבועה צריך כו' שמא התפיסו צררי עכ"ל. לכאורה לא הוו צריכי להאי טעמא דבלא"ה כיון שהוא מוחזק במעות לא שייך האי שבועה דבא ליפרע מן היתומים כדאיתא בח"מ ואפשר דהתוספות סבירא להו כשיטת הפוסקים דאפילו בכה"ג צריך שבועה כמ"ש לעיל פ' הכותב ע"ש גם כתבתי שם בשם הירושלמי דבלא"ה אפילו היכא דלא שייך טעמא דשבועה נמי קאמר רבי עקיבא דינתן ליורשין ודלא כשיטת התוספות דהכא וק"ל:

רש"י בד"ה רצה מזה גובה כו' הלכך רצה לגבות משמעון עידית גובה כו' לא אטריח את לוי כו' עכ"ל. ובפ"ק דב"ק כתב רש"י ז"ל רצה לגבות משמעון זיבורית גובה וע"ש בל' הרא"ש ז"ל ובס' ים של שלמה שנעלם ממנו לשון רש"י דכאן ולענ"ד נראה דבפ"ק דב"ק הוכרח רש"י ז"ל לפרש לענין זיבורית משום דמימרא דרבא דהתם משמע דקאי אברייתא דלעיל מיניה דאיירי שמכר ראובן לשמעון עידית ובינונית וזיבורית כמ"ש התוספות כאן בד"ה אבל לענין בדיתמי. וא"כ כשמכר שמעון ללוי בינונית נשאר ביד שמעון עידית וזיבורית א"כ בלא"ה אין דינו של ב"ח אלא בזיבורית משא"כ הכא דמייתי מימרא דרבא לחוד ניחא ליה לרש"י לפרש לענין עידית כדי ליישב לשון רצה משמעון גובה דאטו בשופטני עסקינן שיקח זיבורית במקום בינונית אע"כ דבעידית איירי וכגון שאין לשמעון כ"א עידית לחוד. מיהו בעיקר הטעם שכתב רש"י ז"ל דגובה עידית משמעון דא"ל לא אטריח את לוי קשיא לי אי דינא הוא דמצי שמעון לדחותו אצל לוי ליטרח וליטרח ולמה יקח יותר מדינו וכיוצא בזה תמה מהרש"ל ז"ל על לשון הרא"ש ז"ל בפ"ק דב"ק. ותו קשיא לי אי ס"ד דטענה טובה היא לומר לא אטריח עצמי א"כ התם בפ"ק דב"ק בהא דנכנסו תחת הבעלים דמסקינן התם דאיירי שלקח עידית באחרונה ואפ"ה אין בע"ח גובה מהעידית אלא מבינונית דהלוקח מצי למימר מ"ט אמרו חכמים אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנת' דידי כו' ולפי פרש"י כאן לאו משום תקנתא דידיה לחוד תיקנו כן אלא דעיקר הדין נמי כל שנשארו העידית ביד הלוה היה המלוה יכול לטרוף ממנו בע"כ דא"ל אתה מכרת שיעבודי ולא אטריח עצמי וכיון דלגבי הלוה גופא לא שייך הא מילתא אלא לטובת הלוקח דוקא כ"ש דלא שייך הא מילתא בין לוקח ראשון ולוקח שני ואף שיש לחלק דסוף סוף בשעת הגוביינא שהכל ביד הלוקח לאו טירחא הוי לגבי הבעל חוב. מכל מקום המעיין היטיב שם יראה דאין לחלק בכך. והנלע"ד בזה שנדקדק בלשון רש"י שכתב לא אטריח את לוי ולא כתב לא אטריח את עצמי א"כ נראה מזה דטעמא דרש"י ז"ל דודאי לעולם כל זמן שהב"ח רצה לגבות משמעון אין שמעון יכול לדחותו אצל לוי כלל לא מיבעיא אם מכרה לו באחריות אלא אפילו שלא באחריות נמי דאחריות דנפשיה ודאי קיבל עליו להעמיד המקח ביד לוי אם יתרצה הבע"ח וכדאמרינן נמי בעלמא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וא"כ לוי במקום שמעון קאי בזה הזכות לומר לו הילך עידית וה"נ משמע לקמן דשביק בינונית דכוותה אלא לפי דאכתי הוי שמעון מצי לדחות את הבע"ח מהעידית ולומר אולי יתרצה לוי ליתן לך בינונית ומלישנא דרבא דקאמר רצה מזה גובה משמע דבדעת הבע"ח לחוד תליא מילתא וע"ז הוצרך רש"י לפרש דהבע"ח מצי למימר לא אטריח את לוי כיון דאין הדבר תלוי אלא ברצונו לא אטריח אותו בחנם כן נ"ל ובזה היה מקום אתי ליישב קצת לשון מהרש"ל ז"ל ביש"ש שתמה על לשון הרא"ש ז"ל שכתב הטעם דהרחקת שעבודי משא"כ בלשון רש"י דשמעתין לאו מה"ט אתי עליה ואין להאריך יותר ודו"ק:

בתוספות בד"ה ראובן שמכר כו' ולי נראה כפ"ה כו' עד סוף הדיבור. ועיין במהרש"א ולענ"ד אין דבריו מבוררין במה שפירש דברי התוס' לענין אוקימתא דגמרא דא"כ למה כתבו שנראה כפ"ה כיון דאיכא לאוקמי נמי בשני שטרות ובלקח עידית באחרונה ואדרבא בהכי הוי שפיר טובא דרבא אברייתא דלעיל מיניה בפ"ק דב"ק קאי דמוקמינן לה התם בלקח עידית באחרונה ע"ש אלא דאפ"ה כתבו דנראה כפ"ה דרבא איירי בשטר א' דא"כ הוי מילתא דפסיקא משא"כ אם נפרש בשני שטרות לא הוי מילתא דפסיקא ולפ"ז כל אריכות שכתבו התוספות היינו לפרש כל פרטי חילוקי הדינים המתחלקים בין שיטת רש"י ובין שיטת רבי כן נ"ל ויתר הדברים דעתי לפרש בפ"ק דב"ק ע"ש:

רש"י בד"ה דינא הוא כו' או אישתבע לי דלא פרעתיך עכ"ל. כבר כתבתי בחדושי לב"ק דכוונת רש"י דכיון דמצי למיטען אישתבע לי דלא פרעתיך א"כ נפקא מיניה שפיר שצריך לישבע בפניו ושמא מתבייש כיון שהלה מכיר בשקרו ולפ"ז מצינן לפרש נמי לשון רש"י במה שכתב אם יש עליו לחשוב חוב כנגד חוב דאע"ג דבלא"ה הבא ליפרע מהלקוחות לא יפרע אלא בשבועה וא"כ יש בכלל השבועה שלא נפרע בשום צד אפילו בחוב כנגד חוב אפ"ה נ"מ טובא שאם הוא בפניו צריך לברר דבריו כדאיתא בח"מ סי' ע"ה ושמא הוא טועה בדין וסובר שאינו חייב לו ממקום אחר כן נ"ל:

גמרא אמר ליה רבא נהי דאחריות דעלמא קיבל וכו'. גירסת הרי"ף והרמב"ם וטוש"ע בח"מ סימן רכ"ו סעיף ב' נהי דאחריות דעלמא לא קביל אחריות דנפשיה קביל עליה ופירשו הרמב"ם והש"ע שאע"פ שלא קיבל אחריות עליו לשמעון אחריות עצמו קיבל שלא יהיה הוא המוכר והוא המוציא לעצמו וכ"כ הדרישה בסימן רכ"ו ולכאורה נראה דנ"מ לדינה כגון שחזר ראובן ומכרה לשמעון באחריות ואתא בע"ח דראובן וטריף מיניה דשמעון דלגירסת רש"י (וכן לפי' הרא"ש בגירסת הרי"ף) צריך ראובן לשלם לשמעון אף דגם שמעון מכר לו באחריות הא שמעון לא מכר לו על אחריות דנפשיה דהיינו בע"ח דראובן אבל לפי' הרמב"ם והש"ע דמכירת שמעון לראובן היתה אף באחריות על בע"ח דראובן אלא שגם מכירה ראשונה דראובן אף שהיתה שלא באחריות מ"מ אחריות דנפשיה קיבל עליו שלא יהיה הוא המוכר והוא המוציא בעצמו אבל השתא דאתי בע"ח דראובן וגבה משמעון פטור ראובן כמו שאם היה בא בע"ח דראובן וטריף משמעון במכירה ראשונה דהיה ראובן פטור לגמרי דהא אדעתא דהכי מכרה שלא באחריות והסמ"ע כתב בסימן רכ"ו דלא נ"מ לדינא. ולפמ"ש נ"מ טובא ואפילו אם נימא דס"ל להסמ"ע דכיון דהפטור של ראובן מאחריות שקיבל על עצמו במכירה שניה הוא בא מחמת האחריות שקיבל שמעון במכירתו לראובן הוי כאלו טורף ראובן משמעון וכיון דקיבל עליו במכירה ראשונה אחריות דנפשיה שלא יטרוף הוא בעצמו משמעון א"כ חייב ראובן מחמת אחריות הראשון אכתי יש לומר דנ"מ בין גירסת הרמב"ם ופירושו דהחיוב בכה"ג מחמת מכירה ראשונה ובין גירסת רש"י דהחיוב מחמת מכירה שניה כגון שקנה ראובן שדה אחר מכירה ראשונה ומכרה אחר מכירה שניה דלגירסת רש"י יכול שמעון לטרוף ממנה שהרי הוא בא מחמת מכירה שניה אבל לפי' הרמב"ם דהחיוב בא מחמת מכירה ראשונה ה"ל דאקני קנה ומכר. וצ"ע לדינא:

ודע דנלענ"ד פשוט דהא דאמרינן במכר שלא באחריות דעכ"פ אחריות דנפשיה קיבל עליו כמ"ש לפי' הרמב"ם וכן קי"ל לקמן דף צ"ז ע"א באלמנה שמכרה למזונות שאינה יכולה לחזור ולטרוף לכתובה משום דמצי לומר לה נהי דאחריות דעלמא לא קיבלת עלך אחריות דנפשיה מי לא קיבלת היינו דוקא בשבא לטרוף מחמת חוב של אדם אחר אבל מחמת חוב של לוקח עצמו שחייב להמוכר יכול המוכר בעצמו לטרוף אף שהיה כבר חייב לו כשמכר והוא משנה מפורשת לקמן דף ק"י ע"א וחכמים אומרים זה היה פקח שמכר לו שדהו מפני שיכול למשכנו וכן הוא בח"מ סימן פ"ה ותמהני מאוד על הסמ"ע בסימן רכ"ו שכתב לפרש דברי הש"ע בסימן רכ"ו סעיף ג' והוא מדברי הר"ן וז"ל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות חייב באחריות דנפשיה ודוקא בזכות שיש לו בשעת המכירה אבל אם בא לו זכות לאחר מכאן חוזר עליו וכתב הסמ"ע כגון שהיה שמעון חייב ליעקב אבי ראובן ואחר שמכר השדה לשמעון מת יעקב וירש ראובן החוב מאביו בזה יכול ראובן לטרוף משמעון דזה הוא זכות הבא לאחר כך אף דהוא המוכר והמוציא דה"ל כאלו הלוהו ראובן לאחר המכירה וכו' משמע דס"ל דבכה"ג בחוב של עצמו שהיה חייב לו קודם המכירה א"י לגבות והוא תמוה כמ"ש שהוא משנה מפורשת וכך ה"ל לפרש דברי הש"ע דאם מכר שדה שיורשו מאביו או שלקחו מאדם אחר ואח"כ ירש שט"ח על אביו או על אותו אדם שמכר לו את השדה יכול הוא לטרוף מלוקח שלקח ממנו בעצמו והטעם כיון שנתחדש אח"כ אבל אם היה להמוכר בשעה שמכר השדה ללוקח שט"ח על אביו או על אותו שמכר לו השדה בזה אמרינן דמסתמא אחריות דנפשיה קיבל עליו והיינו ממש הך דלקמן דף צ"ז דכשמכרה למזונות אינה יכולה לטרוף מחמת חוב הכתובה שהיה באותו הפעם. וראיה לזה דכשנתחדש אח"כ יכול לטרוף מהא דלעיל דזבין לכתובת אמו לפי' השני של רש"י דזבין לכתובת אמו היינו שדה שייחד לכתובתה ומדייק מלשון אתיא אם וקא מערערה דדוקא במכר לו באחריות אלא שהתנה אי אתיא אם על זה אמר רבא דלאו במקום אמו קאי אבל אם מכר שלא באחריות כלל היה יכול לערער כיון שירש החוב מאמו אח"כ כמ"ש הר"ן בסוגיא דלעיל מיהו לפי פי' הראשון של רש"י אין ראיה משם וכן מהא דקאמר בב"מ דף ט"ז בגוזל שדה ומכרה וחזר ולקחה מבעלים הראשונים דאמרינן אדעתא דליקים בהמנותיה טרח אבל נפלה לו בירושה חוזר הוא בעצמו ממכירתו ומחזיר המעות. כמו שהביא רש"י לעיל דהתם לא ה"ל מכירה כלל ולא דמי להכא שהיתה מכירה גמורה רק שבא להוציא ממנו יש לומר דאמרינן אחריות דנפשיה קביל עליה וכיון דהש"ע באה"ע סימן ק"ה הביא עובדא דלעיל כפי' ראשון שלא רש"י א"כ מנ"ל להך דינא. דהר"ן לשיטתו אזל כפי' השני של רש"י ז"ל אבל הטוש"ע דכתב באה"ע סוף סימן ק"ה עובדא דלעיל כפי' ראשון של רש"י אם כן אין ראיה משם וצ"ל דס"ל בהא כהר"ן מצד הסברא וצ"ע:

ואין להקשות על הר"ן דהא הכא בשמעתין דמכר שמעון אח"כ לראובן באחריות ג"כ נתחדש אחר מכירת ראובן לשמעון ואפ"ה לגירסת הרמב"ם ופירושו אמרינן דבתחלה כשמכר ראובן לשמעון קביל עליה אחריות דנפשיה שלא יחזיר הוא עצמו עליו אע"ג דבא לו זכות זה אחר זה המכירה דמה"ת נימא שהיה בדעתו תחילה לחזור וליקח משמעון צ"ל דאחריות דנפשיה דהכא עדיף טפי מההיא דלקמן דף צ"ז דהכא טעמא אחרינא דלא עלה על דעת ראובן שישתכר ויפרע חוב של עצמו ויגבה משמעון ולפ"ז ג' חלוקים בדין זה אם הלוקח הוא הלוה בעצמו חייב כגון הך דשמעתין אפילו בא לו זכות אח"כ נמי אמרינן דאחריות דנפשיה קיבל עליו דלא עלה בדעתו להשתכר והיכא דבא מחמת חוב אדם אחר אז החילוק בין נתחדש או לא נתחדש כסברת הר"ן אך בהא יש להסתפק במה שפירש"י ד"ה כבע"ח וכו'. וכשם שאם לקחו ראובן מלוי וכו' אם הוא אפילו לקחו ראובן מלוי באחריות דאז יכול ראובן לטרוף מלוי אם יכול לגבות גם משמעון דאף שישתכר אמרינן דהוי כאלו מכר שמעון ליהודה באחריות ואח"כ גבה בע"ח דלוי מראובן דהא פשיטא דראובן חוזר על לוי שמכר לו באחריות ופטור משמעון שמכר לו שלא באחריות ושמעון צריך לשלם ליהודה שמכר לו באחריות א"כ ה"נ נימא דראובן גובה משמעון גם כן כיון שחזר ומכר לו באחריות אף שמשתכר. או נימא דכיון שאין לו הפסד ה"ל כבע"ח של עצמו דאמרינן דאחריות דנפשיה קיבל עליו אפילו בא הזכות אח"כ. וצ"ע:

רש"י ד"ה ופייסיה בזוזי וכו'. שבאחריות מכרה לו וכו'. עמ"ש מהרש"א דס"ל לרש"י דאין הלוקח יכול לסלקו בדמים כי אם כשמכר לו באחריות. וכבר תמהו עליו המפרשים דלא מצינו חילוק זה ומה טעם יש בו. ולכאורה היה נראה דאיפכא מסתברא לפמ"ש לעיל ד"ה מאי פסידא וכו'. דעיקר הסילוק הוא משום דיכול לשום לו הקרקע בכפלים על שווה אם כן לפי סברת הר"מ והרא"ש דאין הלוקח יכול להוסיף על השומא משום דיכול לומר ליה לתועלת עצמו מתכוין שהרי יחזור ויגבה מהמוכר א"כ כשהוא באחריות גרע טפי. ונראה דיש לפרש איפכא דס"ל לרש"י ז"ל דלשון פייסיה בזוזי משמע דווקא במעות דמי השדה שהי' חייב לו וכו'. כלשון רש"י ז"ל בשביל ראובן ר"ל דאמר לו כיון שיש דמי השדה של ראובן עצמו הרי הנחתי לך מקום דאין גובין ממשעבדי במקום שיש ב"ח ובזה שייך לשון ופייסו בזוזי שהיה יכול הבע"ח לומר שאינו רוצה לזכות במעות יתומים ולטרוף קרקע כדינו אבל היה יכול לסלק אותו במעות של עצמו ולגבות הממון לעצמו דהכי הוי שפיר טפי דהא תופס הממון בשביל אחריותו. אלא דרב"ח לשיטתו דס"ל לעיל דא"י להעלותו בדמים אף דלית ליה למלוה פסידא וס"ל לרש"י הטעם של רב"ח דהא קשה עליו דלמה יגרע הלוקח מן אדם אחר שמוסיף על השומא כמו שכתב הרא"ש בשם הר"ם ז"ל וצ"ל משום דהלוקח יכול לגבות מהלוה כמו שכתב הרא"ש וזה כשקנה באחריות אבל כשקנה בלא אחריות הרי הוא כאדם אחר דודאי מודה רב"ח דאדם אחר יכול להוסיף דלכך עושים הכרזה וזהו שפירש"י שהוצרך לסלקו בכח ראובן משום שבאחריות מכר לו ואף דרב"ח ס"ל הכא דיכולים היתומים לומר אנן מטלטלי וכו'. הא איהו הוי סבר שיועיל התפסה וה"ל לתפוס יותר בשביל עצמו כנ"ל. אך נלענ"ד דזה אינו דהא יש לומר בדברי הרא"ש ז"ל לפי מ"ש לעיל דף צ"א ע"ב דמיירי שיש ביד הלוקח קרקע כשיעור כל החוב דלמה ליה למימר שיכול הלוקח לגבות כל מה שמוסיף מן הלוה דהוא דבר רחוק דהא הלוה אין לו עתה וצ"ל אם ירויח ותו דה"ל לחלק דשלא באחריות שאינו יכול לגבות מן הלוה יכול להוסיף ויותר הל"ל דלכך מוסיף שאין לו היזק דאל"כ יקח כל הקרקע שבידו שהוא כפי כל החוב וצריך לפרש דבאמת דעת הרא"ש כן אלא דלא נימא דאם יקח כל הקרקע יגבה מן הלוה כשיהיה לו אבל כשיקח הלוקח אלף זוז בשביל שהלוקח אמר ששוה לו מקצת הקרקע כן יש לטעות שלא יצטרך הלוה לשלם לו אלא כפי שווי הקרקע ולומר מה שנתת אלף זוז ויתרת משלך ולדמות להא דאמרי לעיל דאין כותבין טירפא אלא בחמש מאה אם המלוה קיבל הקרקע באלף ע"ז קאמר דאין הדין כן דיכול לגבות הכל כיון שעכ"פ הלוה מרויח חובו שהרי אם לא היה מוסיף הי' לוקח כל הקרקע נמצא דאין חילוק ללוקח יצא לנו דאין חילוק בין לוקח באחריות או שלא באחריות אין הלוקח יכול להוסיף דהא אין לו פסידא כיון שהקרקע שוה כל חובו והיינו דלא חילקו הרא"ש וטוש"ע בין לוקח באחריות או שלא באחריות א"כ א"א לפרש הכא דמטעם שבאחריות מכר לו פייסיה בזוזי דראובן דוקא. ודוק:

והעיקר נראה לפע"ד כוונת רש"י על דרך שפירשו התוס' דעיקר רבותא דרב"ח הוא דאע"ג דהמטלטלין תחת ידה א"י לעכבם על חוב אחריות של עצמו א"כ לכאורה הא דפייסיה בזוזי דנקט רב"ח הוא שפת יתר דהא מילתא כשישלם המעות לבע"ח כבר שמעינן ליה ממתניתין דפרק הכותב דהלכה כר"ע דינתנו ליורשםי ואינו יכול להחזיק מעות יתומים בשביל אחר וכמ"ש התוס' אך נראה דרב"ח לשיטתו דס"ל בריש ב"מ דף ח' דאמרינן מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה א"כ ה"נ דאי בעי היה מחזיק בשביל חוב אחריות של עצמו יכול להחזיק נמי בשביל הבע"ח וכ"ש דהכא היה בתפיסה זו נמי זכות לעצמו שלא יטרוף ממנו והיינו דפירש"י שבאחריות מכרה לו והיה יכול לתפוס לעצמו קמ"ל רמי בר חמא דאפ"ה צריך לשלם ליתומים כמו שפירשו התוספות. ודוק:

תוס' ד"ה ראובן וכו' ועוד נראה לרבי וכו' שכתב עליו שטר מלוה וכו'. לכאורה כוונתם דאם לא זקפן בשטר לא היה צריך להתפיס צררי לבטחון על האחריות כל זמן שהמעות בידו היה לו להתנות שלא ישלם לו עד שיתן לו צררי לבטחון שלא הי' יכולים הוא או היתומים לתבוע ממנו שהיה נאמן שצוה לו להחזיק זה המעות עצמן בעד אחריות אבל קשה דלמה יהיה נאמן בזה שלא לשלם ולומר כן ע"כ משום דבלא שטר י"ל מיגו דפרעתי א"כ ה"ל לפרש בקיצור דנאמן שלא התפיסו צררי במיגו דפרעתי ואפשר דמיירי מסתמא שכבר אמר בפני עדים שחייב המעות ליתומים כמשמעות ופייסיה בזוזי שפירש"י במעות דמי השדה שהיה חייב ליתומים וא"כ אין לו מיגו דפרעתי דה"ל מיגו למפרע כדאיתא לעיל דף פ"ה גבי מלוגא דשטרי בתוס' שם ותו דמהלוה עצמו הוי עד דתו לא מהימן במיגו אלא דא"צ שבועה דהי' לו לאביהם להתפיסו זה המעות בעצמו לצררי ויאמר כן בפני הב"ד כשיתבעהו הוא או היתומים המעות אלא דאכתי קשה לי נהי דהא דלא ה"ל תפיסה מחיים ע"כ צ"ל משום דלא תבעהו מחיים וכדאיתא לעיל דף פ"ה במלוגא דשטרי מ"מ לפמ"ש התוס' לעיל דף פ"ד ע"ב דתפיסה מחיים מועיל משום שלא הי' צריך שבועה באותו הפעם א"כ ה"נ בשעה שאמר לפני עדים דפייסימן בזוזי הי' נאמן בלא שבועה נמצא דכשתפס לא היה צריך שבועה מה בכך דה"ל מיגו למפרע מ"מ בשעת תפיסה לא היה צריך שבועה ועמ"ש לעיל גבי עובדא דבקראי דף פ"ד ע"ב וגבי מלוגא דשטרי ותו קשה דהא עכ"פ כל זמן שלא טרפו ממנו ה"ל תוך זמנו ולמה יצטרך שבועה וא"ל כמ"ש לעיל דף פ' ע"ב בד"ה ולר"ע דתוך זמנו כבר זכו בו היתומים דא"כ אפילו לא זקפן במלוה נמי וע"כ צ"ל הואיל והם תחת יד הלוקח לא זכו בו היתומים אם כן אפילו זקפן נמי. וצ"ע. ודוק:

רש"י ד"ה כל שדותיו וכו' אא"כ לקח וכו'. משמע מלשונו ז"ל דבהכי איכא לפרושי הסוגיא שלקח לוי אותו שדה שלקח שמעון באחרונה והא דקאמר כשקנה לוי זיבורית לא מצי גבה מיניה משום דאמר להכי טרחא וזבינא ארעא דלא חזי לך אף שהלוקח מסתמא היה מגבהו מן הזיבורית שקנה באחרונה מ"מ כיון שהיה יכול לדחות את המלוה להגבות אותו בינונית משום דמצי אמר לא ניחא לי וכו'. ממילא זה הזכות יש לו ללוי ג"כ וזהו שיטת רש"י דבלקח ממנו בינונית שלקח לפני האחרונה שהיא עידית דאף דמסתמא היה אומר לא ניחא לי וכו' והיה מגבהו מסתמא מבינונית אפ"ה כיון שיכול לדחותו לעידית שקנה באחרונה יש לו ללוי זה הזכות אלא דס"ל דזה דוחק לאוקמי דוקא שקנה לוי אותו השדה שקנה שמעון באחרונה ואין להקשות בקנה לוי זיבורית שקנה שמעון באחרונה איך יכול שמעון לדחותו מן הזיבורית לומר לא ניחא לי דהא מצי המלוה לומר הב לי זיבורית טפי פורתא כדסבירא ליה לרש"י בב"ק דף ז' ע"ב זה אינו דמשום הך טעמא דמצי אמר הב לי זיבורית טפי פורת' קאמר להכי זבינא ארעא דלא חזיא לך כמ"ש התוס' בב"ק דף ח' ע"ב ד"ה אבל זבין וכו' והנה לכאורה קשה לדעת רש"י דהא אפילו בקנה בשטר אחד או שקנה בינונית באחרונה אכתי הוי מצי שמעון לדחות את הבע"ח שיגבה מן העידית לא מבעיא לטעמא דר' שמעון דס"ל דמן התורה בע"ח דיניה בעידית אלא שתקנו חז"ל משום שלא יראה שדה נאה לחבירו ויקפוץ וילונו כדאיתא בפרק הנזקין וכיון דהתקנה היתה לטובת הלוה יכול לומר לא ניחא לי ויגבהו מהעידית אלא אפילו לעולא דס"ל דמן התורה בע"ח בזיבורית דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וגו' דהתקנה היתה לטובת המלוה מ"מ היה נראה שיכול ליתן לו מן העדים (כדמשמע בב"ק דף ז' ע"ב אמר ר' אחא בר יעקב וכו' ואי אמר הב לי זיבורית טפי פורתא וכו' קשה דילמא מלוה אי אפשי בתקנת חז"ל שתיקנו לגבות בבינונית דמן התורה דיניה בזיבורית וכן בכתובת אשה לרב אחא בריה דר"א שם. ודוחק לומר דכל הני פליגי אדעולא אלא העיקר) כיון דטעמא דעולא משום דכתיב בחוץ תעמוד וגו' מה דרכו של אדם וכו' הוא דילפינן מיניה דהברירה ביד הלוה ליתן מה שירצה יהיה טוב או הגרוע שדרכו להוציא מה שירצה ומה שאמרו דמן התורה דינו בזיבורית לאו דוקא אלא מסתמא אמרו כן אבל אם הוא רוצה ליתן עידית הרשות בידו א"כ נהי דתיקון חכמים שאין יכול ליתן לו זיבורית משום נעילת דלת אבל בזה אם הוא רוצה ליתן לו עידית לא תיקנו חכמים שאין בזה נעילת דלת משום דרוב בני אדם ניחא להו בעידית טפי א"כ אפילו אליבא דעולא הרשות ביד הלוה ליתן עידית וה"ה ביד הלוקח דלא גרע מן הלוה עצמו כמ"ש הרא"ש גבי עידית וזיבורית וכמו שפירש"י בב"ק בד"ה רצה משמעון גובה מזיבורית וכו'. אך נראה דלפי מאי דמסיק בב"ק דף ז' ר' אחא בריה דר"א אם כן נעלת דלת בפני לווין ויכול המלוה לומר הב לי זיבורית טפי פורתא אע"ג דרוב בני אדם ניחא להו בבינונית טפי מ"מ איכא נעילת דלת משום סברא דאמר ליה אלו הוי לי זוזי הוי שקלת וכו' ה"נ אם רוצה ליתן לו עידית יכול לומר הב לי בינונית טפי פורתא משום סברא דאילו הוי ליה זוזי וכו' א"כ נהי שכתבנו דאף דמצי לומר ללוקח ראשון הב לי זיבורית טפי פורתא אפ"ה אינו יכול לגבות זיבורית מלוי משום דאמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא ליה מכל מקום ה"מ בזיבורית דלא חזיא ליה מתקנת חז"ל אבל בינונית שהוא עיקר דינו של מלוה והוי ארעא דחזי ליה לא מצי למימר שהיה שמעון מדחהו אצל עידית דהא מצי למימר הב לי בינונית טפי פורתא כדיניה ושפיר גובה מבינונית. ועיין עוד בסמוך ובמה שכתבנו בתוספות עוד בזה. ודוק:

לפי זה יש לומר לשיטת הרא"ש דס"ל שם דאין המלוה יכול לומר הב לי זיבורית טפי פורתא אלא אם גילה דעתו שרוצה ליתן לו כיוקרא דלקמיה יש לומר דה"ה שיכול ליתן לו עידית בציר פורתא דהברירה ביד הלוה ואין בזה נעילת דלת במה שיתן לו עידית כי היכא דליכא נעילת דלת אם אינו רוצה ליתן לו זיבורית משום דרוב בני אדם ניחא להו טפי בבינונית מזיבורית וה"ה בעידית מבינונית. לפ"ז ע"כ צ"ל דהא דגובה מלוי בבינונית אע"ג דהוי מצי שמעון לדחותו לעידית היינו משום דמסתמא לא היה עושה שמעון כן כיון שיכול לסלק בבינונית והיינו כסברת התוס' דאזלינן בתר סתמא ובזה נכון מה דפסק הטור בסימן קי"ד כשיטת התוס' הכא דזהו כדעת אביו הרא"ש ז"ל גבי הב לי זיבורית טפי פורתא וכמו שפסק הטור שם בסימן ק"ב. ועיין עוד לקמן מה שכתבנו בזה לשיטת הרא"ש. ודוק:

רש"י בד"ה רצה מזה גובה וכו'. הילכך רצה לגבות משמעון עידית גובה וכו'. ובב"ק פירש"י רצה גובה משמעון זיבורית. והרא"ש בב"ק מסתפק שם בתחלה אם הוא יכול לגבות מעדים שביד שמעון אפילו אין לו לשמעון אלא עידית ולכאורה היה נראה מוכרח דהא דקאמר רצה משמעון גובה היינו מעידית שביד שמעון דאי מזיבורית מאי קמ"ל הא אפילו היה הבינונית ג"כ ביד שמעון היה יכול המלוה לומר הב לי זיבורית טפי פורתא ונראה דהרא"ש דמסתפק היינו לשיטתו דס"ל דאין המלוה יכול לומר הב לי זיבורית טפי פורתא אבל לפי משמעות רש"י ותוס' מוכרח לומר דגובה מעידית שביד שמעון אלא לכאורה קשה דהא אמר בב"ק דף ח' ע"ב פשיטא מכר לוקח בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו ליתו כולהו ולגבו מעידית דהא אחרונה הוא משמע דאי הוי בשטר אחד לא הוי מצי גובה מעידית שביד שמעון אע"ג דאין בידו זיבורית וזה הוא דלא כפירש"י וצ"ל דהא דקאמר ליתו כולהו וליגבו מעידית דהא אחרונה הוא היינו דצריכין דוקא לגבות דוקא מעידית שביד לוקח ראשון ואינם יכולין לגבות מלוי הבינונית וזיבורית כשיטת רש"י שפי' דוקא בשטר אחד אבל בב' שטרות אינו יכול לגבות מלוי הבינונית שקנה שמעון לפני העידית שנשאר ביד שמעון ולפ"ז לשיטת התוס' דהיכא דעידית שקנה באחרונה ביד שמעון אפ"ה יכול לגבות מלוי הבינונית משום דאזלינן בתר סתמא שהיה מסתמא שמעון מגבהו הבינונית שהיה אומר לא ניחא לי וכו'. א"כ א"א לפרש הא דקאמר בב"ק דהא אחרונה הוא דהיינו שאין יכול לגבות מלוי הבינונית בע"כ אלא ודאי משמע דאי לאו דאחרונה היא אלא בשטר א' לא היה גובה מעידית א"כ קשיא מאי קמ"ל דרצה מזה גובה משמעון זיבורית דהא ס"ל להתוס' דיכול לומר הב לי זיבורית טפי פורתא אפילו הכל היה ביד שמעון ונראה דמזה הוכרחו התוס' שכתבו בד"ה ראובן וכו' מיהו יתכן להיות רצה מזה גובה וכו' ר"ל דס"ל דמיירי בב' שטרות וקנה שמעון בינונית שלפני אחרונה שהוא עידית דשפיר גובה מהעידית שביד שמעון אם רוצה משום טעם דהא אחרונה היא ואין לתמוה מאי קמ"ל דאע"ג דפשיטא היא לא נמנע הש"ס שם להשמיענו פשיטא מכר לוקח וכו'. וכן אשמעינן רבא הך מלתא וכ"ש דא"ש לפי מאי שכתבנו לקמן דהתוס' מוקי להך דרבא אפילו כשהשדה שקנה לוי היא השדה שקנה שמעון באחרונה א"כ שפיר קמ"ל דגובה משמעון הזיבורית שקנה לפני האחרונה אע"ג דאי הוי ביד שמעון לא הוי מצי המלוה לומר הב לי זיבורית טפי פורתא כיון דבשעה שקנה הזיבורית הניח ביד המלוה מקום לגבות מן הבינונית שקנה באחרונה אפ"ה כיון דליתנהו הבינונית גביה צריך שמעון ליתן להמלוה זיבורית אם רוצה המלוה אבל לדעת הדרישה בספר קי"א שפירש בדברי התוספות. מיהו יתכן וכו' היינו לדינא ולא לפרש הסוגיא דסוגיא מיירי בשטר אחד קשה טובא מאי קמ"ל לדעת התוס' במה דקאמר רצה גובה משמעון כנ"ל מיהו נראה דיש ליישב דאף דס"ל להתוס' דיכול המלוה לומר הב לי זיבורית טפי פורתא מ"מ יש לומר דהיינו דוקא ביד הלוה עצמו אבל גבי לוקח אין יכול לומר הב לי זיבורית טפי פורתא מפני שיכול לומר אי שקלת בינונית כדינך שקול ואם לא אהדרינהו שטרא דבינונית למריה ואין המלוה יכול לומר לכי תיהדר דכיון דנתן לו הבינונית כדינו אינו יכול לומר לכי תיהדר כמו שכתבו התוס' בב"ק שם בד"ה אי שתקת א"כ א"ש דקמ"ל דרצה גובה משמעון זיבורית משום דאינו יכול לומר אהדרינהו שטרא דבינונית כיון דליתא לבינונית גביה ואף שכתבו התוס' שם בב"ק בד"ה אבל זבין וכו'. דהא דקאמר להכי זבנא ארעא דלא חזיא לך משום דלא לימא המלוה הב לי זיבורית טפי פורתא והיינו על כרחך שמת המוכר דלא מצי אמר אהדרינהו מ"מ מיירי נמי שהמוכר חי וקמ"ל דגובה מזיבורית שביד שמעון אפילו מוכר חי דמיירי בין כשהמוכר חי בין כשהמוכר מת ועיין לקמן מה שכתבנו בלשון התוס'. ודוק:

ונראה עוד דיש לפרש מה שכתב רש"י בב"ק דרצה גובה משמעון זיבורית דהיינו כשיש לשמעון עידית וזיבורית ולאו לפרש דיניה דרבא אלא דינא קמ"ל דאם יש לשמעון עידית וזיבורית אין צריך ליתן עידית אע"פ שהרחיק ממנו שעבוד הבינונית כמ"ש הרא"ש שם ואפשר עוד דס"ל לרש"י ז"ל דאפילו רוצה שמעון ליתן לו מן העידית יכול המלוה לומר הב לי זיבורית טפי פורתא אפילו היכי דהמוכר חי אינו יכול לומר אי שתקת ואי לא אהדרינהו שטרא דעידית למריה דכיון דאין העידית דינו של המלוה ויכול לומר להלוה הב לי זיבורית טפי פורתא כמו שכתבנו לעיל א"כ אם רוצה שמעון ליתן לו מעידית אין זה כדינו ויכול לומר לכי תיהדר. ודוק:

תוס' ד"ה ראובן וכו'. ולא נהירא לרבי וכו'. כתב מהרש"א אע"ג דמסתמא מכר באחריות הבינונית ללוי וצריך לשלם ללוי מ"מ ניחא ליה טפי הכי כדי להעמיד הקרקע בידו וכו'. וקשה טובא דאי אית ליה לשמעון מעות מצי לסלק את הלוה ג"כ במעות כדקי"ל דמצי הלוקח לסלוקי בזוזי. ותו דלפי מ"ש התוס' לעיל דף צ"א ע"ב ד"ה מה פסידא וכו' רבא עצמו הוא מ"ד דס"ל דיכול לסלק לבע"ח בזוזי ולפי דבריו צ"ל דמיירי דל"ל לשמעון מעות אלא קרקע אחרת של עצמו שאינו יכול לסלק לבע"ח דראובן בקרקע של עצמו אלא בזוזי משא"כ כשיבוא לוי לתבוע לשמעון מחמת חוב האחריות יכול לסלק בקרקע של עצמו ולמ"ד בשלו הן שמין אתי שפיר טפי דיש לומר דמיירי שיש לשמעון עוד שני קרקעות שהם גרועים זה מזה יותר מזיבורית שקנה שמעון מראובן דכשיבא לוי לגבות מחמת אחריות אינו יכול לגבות מזיבורית שקנה שמעון מראובן דהוי ליה עידית לגביה אך לפמ"ש התוס' בגיטין דף נ' דמשמע משמעתין דרבא ס"ל בשל עולם הן שמין לא שייך זה דודאי יכול לוי לגבות מן הזיבוריות הטובים שביד שמעון כמו שכתבנו לקמן גבי בינונית דכוותיה וצ"ל דשדה של שמעון עצמו שוה כזיבוריות אלו שקנה מראובן דבזה הברירה ביד שמעון ליתן ללוי מחמת האחריות איזה שירצה כמ"ש הרא"ש דבשווים יכול ליתן איזה שירצה. ודוק:

עוד יש לישב ע"פ מ"ש לעיל דמוכח מדברי הרא"ש דאע"ג דהלוקח יכול לסלק המלוה במעות או בקרקע של הלוה לפי שויה אבל אינו יכול לסלק מקצת החוב בקרקע ומקצתו במעות א"כ שפיר יש לומר דנ"מ כשטורף מלוי ולוי בא אל שמעון מכח אחריותו יכול לסלקו מקצתו במעות ומקצתו בקרקע כדין כל לוה שיכול לשלם למלוה שלו וק"ל:

בא"ד ומיהו יתכן וכו'. לכאורה היה נראה דתוס' מפרשים דאיכא לאוקמי מילתא דרבא בב' שטרות וכגון שלקח עידית באחרונה והשתא משכחת שפיר רצה מזה גובה וכו' מיהו לפ"ז נצטרך לאוקמי הסוגיא דמיירי דוקא שמכר ללוי אותו השדה שקנה לפני אחרונה דאם היא בינונית ולקח עידית באחרונה שפיר משכחת רצה מזה גובה כמו שכתבו התוס' וע"ז קאמר דבמכר ללוי עידית וזיבורית שקנה לפני האחרונה אין יכול לגבות מלוי משום דאמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך דאף אם יאמר שמעון לא ניחא לי מ"מ ארעא דלא חזי ליה אך אם מכר לו אותו השדה שקנה באחרונה לא מתוקמי הסוגיא לשיטת התוס' אף שכתבנו לעיל בשיטת רש"י דמצי לאוקמי הסוגיא כשמכר ללוי אותו שדה שקנה באחרונה היינו לשיטת רש"י דוקא דס"ל דכל מה דמצי שמעון למדחי לבע"ח אף דמסתמא לא היה עושה כן מ"מ יש ללוי זכות זה א"כ שייך שפיר במכר לו זיבורית שקנה באחרונה דאף דמסתמא היה שמעון אומר ניחא לי בתקנתא דרבנן מ"מ כיון שיכול לומר לא ניחא לי הוי זיבורית ארעא דלא חזי ליה אבל לשיטת התוס' דאזלינן בתר סתמא דמילתא א"כ כשמכר ללוי זיבורית שקנה באחרונה כיון דמסתמא היה אומר ניחא לי למה לא יגבה זיבורית שביד לוי הא ארעא דחזי ליה היא כיון שהיא אחרונה ומסתמא לא היה אומר לא ניחא לי ולפ"ז צ"ל דהתוס' מפרשים הסוגיא דוקא שלקח שדה שלפניה אחרונה אך זה דוחק דהא רש"י ז"ל לשיטתו הוי מצי לאוקמי שמכר לו אותו שקנה באחרונה אלא דס"ל דזה דוחק כמ"ש לעיל א"כ מה הועילו תוס' כיון שצריך לאוקמי דוקא שמכר ללוי אותו שלפני האחרונה ותו לפמ"ש התוס' בב"ק דלהכי צ"ל כשקנה לוי זיבורית דזבני ארעא דלא חזי ליה משום דמ"ה הבע"ח לומר הב לי זיבורית טפי פורתא ואי איירי דוקא בקנה אותו שלפני האחרונה אינו יכול לומר הב לי זיבורית טפי פורתא וצריך לדחוקי דמיירי נמי דמכר בשטר אחד אי נמי כשמכר לו זיבורית שקנה לפני האחרונה שהיא עידית דמסתמא היה שמעון אומר לא ניחא לי ואז היה יכול הבעל חוב לומר כיון דלא ניחא לך בתקנתא הב לי זיבורית טפי פורתא ולפ"ז היה נראה יותר לפרש מ"ש התוס' מיהו יתכן וכו' לאו לפרש הסוגיא אלא לדינא כתבו כן וכ"כ הדרישה בסימן קי"ט אך יותר נראה דכוונת התוס' לפרש הסוגיא וס"ל דמיירי אפילו במכר ללוי מה שקנה באחרונה אפ"ה בקני זיבורית שקנה באחרונה אינו יכול לגבות מלוי דאפ"ה הוי ארעא דלא חזי ליה אף דהדין היה נותן שיגבה מאחרונה ומסתמא היה אומר שמעון כן מ"מ כיון דסתם תקנת חז"ל היה בבע"ח בבינונית הוי זיבורית ארעא דלא חזיה ליה ואין להקשות א"כ הא דקאמר בב"ק במכר לוקח שני עידית שקנה באחרונה סבר אביי וכו' ורבא השיב לו דכל זכות שהיה ללוקח ראשון מכר לו ולא קאמר הטעם משום דהוי עידית ארעא דלא חזיא ליה זה אינו דאי הוי כח לבע"ח לגבות העידית בע"כ כדסבר אביי ודאי לא שייך זה לומר מטעם שהוא ארעא דלא חזיא ליה דהרי יכול לכופו מצד הדין ומה דאמר ארעא דלא חזי לך היינו לפי שכבר אמר רבא דמוכר לו כל זכות אף דס"ל להתוס' דאזלינן בתר סתמא מ"מ בזה שייך לומר דהוי ארעא דלא חזיא ליה כיון דעכ"פ היה יכול שמעון לומר כן דהוי ארעא דלא חזיא ליה ולפ"ז מ"ש התוס' וכן אם לקח שמעון עידית באחרונה וכו' היינו דהביאו התוס' ראיה לדבריהם שלא כדברי מ"ר שכתבו תחלה דהא דלקח שמעון עידית באחרונה וכו' הוא מפורש בסוגיא דבב"ק אבל באמת ס"ל בלקח זיבורית באחרונה ומכרה ללוי נמי הדין כן דאינו יכול לגבות מלוי. ודוק:

אמר רב"ח ראובן שמכר כו' באחריות וזקף עליו במלוה ופייסי' בזוזי כו' פירש"יבמעות דמי השדה שהי' חייב ליתמי פייס את הנושה בשביל ראובן שבאחריות מכרה לו. והק' מהרש"א מה לו לתלות באחריות כו' ותי' דרש"י ס"ל דוקא באחריות יכול לסלקו אבל שלא באחריות א"י כאיש אחר דמי ע"ש. ובאמת כל לשון רש"י ז"ל מיותר:

ונראה דהוקשה לו למה נקיט כלל הא דפייסי' בזוזי גם כשטרף הקרקע שייך דינו דרב"ח ורבא דחייב לשלם דמי השדה ומאחריות פטורים דמטלטלי לא משתעבדי וא"י לתפוס לא"מ וגם דינא דרבא כשמגבה להם קרקע חוזר וגובה כדאמר להדיא רב"ח ורבא לקמן (ק"י) ביתמי ראוי לגבות כו' ע"ש. ואדרבא קצת רבותא יותר שכשטרף חייבים משום האחריות ומ"מ א"י לעכב דמי השדה כנ"ל. דמ"ש תוס' ד"ה ופייסי' דרבותא הוא אף דפרע חוב שלהם לכאורה אינו מובן כלל הא אינו בע"ח שלהם דאין להם קרקע. וגם מה חלוק בין פרע בזוזי או בהקרקע כנ"ל. ולכך פי' דנראה כשטורף הבע"ח הקרקע יש חלוק דכשטורף ממנו בתורת טריפה מלוקח צריך הלוקח לשלם ליתומים דמי המכר דאף שמגיע לו בעד האחריות הוי מטלטלי דיתמי כו' אם א"ל קרקע להגבותם כנ"ל. אולם אם הבע"ח טורף ממנו בתורת שיעבודא דר"נ דהא חייב דמי המכר והמוכר הי' חייב לבע"ח וכיון דאית ליה ארעא ושייך שדר"נ א"כ ודאי דנפטר מלשלם דמי המכר ליתמי דהא אותו חוב המשועבד לאביו גבה הבע"ח ונסתלק חיוב זה מהב' ככל שיעבודא דר"נ. וא"כ כיון דקי"ל אין נפרעין מנ"מ כשיש בני חורין. וגם מבואר בשיעבודא דר"נ ויש לקוחות גובה מלוה שני מדר"נ ולא מלקוחות דראשון דגם זה חשוב ב"ח נגד לקוחות. אף דבא"ל נכסי ליש פ' אינו גובה מדר"נ היינו כשיש נפקא מינה ללוה ב' ויש ב"ח ללוה א' ונגד בני חורין גמורין חשיב הפסד לוה כמשעבדי ע"ש בש"ך (ס' פ"ו). אבל באין נ"מ ללוה ב'. או בל"ל נכסי רק לקוחות משעבדי גמורים חשיב שעבודא דר"נ ב"ח נגד משועבדים שא"י לגבות מלוקח רק מלוה ב' מדר"נ כנ"ל. וא"כ בלוקח זה עצמו שאפשר לבע"ח לגבות ממנו או בתורת לקוחות או בתורת שעבודא דר"נ א"י כלל לגבות בתורת לוקח רק מדר"נ דאין נפרעין ממשועבדים כשיש ב"ח מדר"נ כנ"ל דמדר"נ ויש שיעבוד הגוף והוי ב"ח ע"ש. ואין הפסד ללוה ב' כאן דאדרבא טובה כנ"ל ושוב א"י לגבות הקרקע רק בתורת שדר"נ ושוב ממילא נפטר מיתמי כנ"ל לגמרי וא"צ לשלם כלל. והיה מודה רב"ח רק משום דפייסי' בזוזי ועל זוזי שהוא מטלטלין לא שייך כלל שנותן המעות בתורת שיעבודא דר"נ דהיינו אותו מעות שחייב למלוה שלו חייב לבע"ח דמלוה דכבר נעשו מטלטלי דיתמי שאלו הי' פורע ליתומים המעות לא הי' בע"ח גובה כלל מהם דמה"ט לא שייך במטלטלין שדר"נ ביתמי כנ"ל. והיינו דאמר רב"ח דאמרי לי' אנן מטלטלין שבק אבון כו' א"כ ממ"נ בתורת שדר"נ לא הי' רשאי ליתן המעות דאינו משועבד כנ"ל ורק בתורת לוקח דנימא דהודה רב"ח לרבא לעיל דמצי מסלק ליה בזוזי. ושוב עדיין חייב לשלם ליתמי דמי המכר דחיוב שלו אינו יכול לגבות לעצמו דהוי ג"כ מטלטלי דיתמי כשאין מגבה להם קרקע כדלקמן כנ"ל ושפיר דוקא פייסי' בזוזי כנ"ל. וכ' רש"י ז"ל שפיר במעות דמי השדה שהי' חייב כו' דמה"ט הוא דנקיט פייסי' דכשהי' טורף הקרקע והיה בשביל דמי השדה שחייב בתורת דר"נ כנ"ל הי' פטור רק בזוזי אף שדמי השדה נתן בשביל המוכר ג"כ חייב כנ"ל כדפירש"י אח"כ מטלטלי כו' והי' הבע"ח מסולק ממנו כו' דלא שייך דר"נ כנ"ל וא"ש. אך למאי דאמר לעיל גבי קטינא דארעא בפי' דמי קטינא דארעא דא"י לחזור ולטרוף וכ' הר"ן וש"פ דהוי כאלו כבר גבה הבע"ח ממנו דסלוקי סלקי' וכמשפירש"י כשאר מכר ולא כפריעת בע"ח ובסתם רק משום מצוה כו' ע"ש. וא"כ כאן בלוקח דליכא מצוה כשפייסי' בזוזי הוי כפי' דמי קטינא כו' וכאלו גבה וחזר ולקחה במעותי' דהי' פטור כאן מדמי המכר כנ"ל דאלו גבה הקרקע הי' בתורת שיעבודא דר"נ כנ"ל. ולכך פירש"י ז"ל שפיר דפירש דבמעות דמי השדה פייסו בשביל ראובן המוכר ולכך חייב דבסתם הי' פטור כמו בפי' דסלקי' כגבה וחזר וקנה כנ"ל. ואם לא הי' באחריות לא הי' שייך כלל שבשביל ראובן פורע לו כיון שאין עליו לו כלום ואם הי' סבור שמשום שדר"נ יכול ליתן מעות עבורו וטעה שמטלטלי משעבדי דיתמי א"כ הי' בטעות וחוזר וצריך להחזיר הבע"ח המעות כיון דפי' דבשביל ראובן כו' ואינו חייב באמת מעות כלל. ורק משום דבאחריות לא חשיב טעות דהא אי פיקח יוכל להגבותו ארעא ויהי' חוזר וגובה וכיון שאינו טעות ודאי אינו חוזר כדקי"ל גבי אסמכתא ע"ש. משא"כ שלא באחריות. וא"ש לשון רש"י ז"ל הכל כפשוטו בעזה"י:

ומיושב ק' תוס' דנקיט באחריות. ומיושב גם לשון ופייסי' ברצון דאי בע"כ ע"כ בתורת לוקח דשדר"נ ליכא ואי מפרש בתורת לוקח גם בהגבה לו הקרקע מפורש בתורת לוקח ג"כ לא הי' מפטר מיתומים כיון דפי' הוי א"א בתק"ח דאין נפרעין כו' והי' חייב לשלם ליתומים לכך דוקא פייסי' סתם דאלו קרקע ולא פי' היה פטור כנ"ל ורק משום דזוזי נתן כנ"ל. עוד י"ל דנקיט באחריות לרבותא דלכאורה יש לדחות הנ"ל דטעמא דאין נפרעין ממשעבדי כשיש ב"ח משום פסידא דלקוחות כמ"ש הרא"ש ואף באחריות מ"מ לוקח ע"ד דארעא נחית ע"ש. וא"כ כאן דב"כ וב"כ יגבה הקרקע ממנו בתורת שדר"נ לא שייך התקנה ושוב יכול לגבות גם בתורת לוקח. אולם שלא באחריות ודאי דשייך פסידא דבשדר"נ לא יפסיד משא"כ בתורת לוקח כנ"ל. משא"כ באחריות כיון דאי פיקח יגבה י"ל דלא שייך א"נ כנ"ל קמ"ל דאף באחריות מ"מ דוקא פייסי' בזוזי דאלו קרקע הי' פטור דשייך אין נפרעין גם בהנ"ל דלא פליג. וגם כיון דעכשיו חייב רק אי פקח כו'. או דרב"ח לא ס"ל דרבא כנ"ל בפרט להפ' דאי אית ליה זוזי אין רשאי ליתן קרקע ע"ש רש"י שמפרש פיקח יאמר שאין לו מעות:

עוד י"ל הא דנקיט פייסי' בזוזי כו' דקשה דרבא אמר אי פיקח כו' וקשה על רב"ח למה אמר דינא כו' והא יש לו קרקע זו עצמו כיון דפייסי' בזוזי ויכול להגבותם. וגם כשאינו מגבה משועבד לעצמו מדר"נ כיון שיש לו קרקע כדאמר בפסחים ע"ש. וממילא פטור בלא פקחות ואיך אמר רב"ח דינא כו'. ולכך נראה דרב"ח פליג אדינא דרבא דכיון דדינא דבע"ח בזוזי מחויב ליתן זוזי ביש לו אף שמפסיד ע"י כן וא"כ ממילא גם מטעם שיעבודא דר"נ לעצמו לא שייך דבשלמא שאר שדר"נ מחיים יכול לסלק למלוה א' בזוזי שאותו החיוב ליתן מעות לבע"ח שלו מחויב גם בע"ח שלו ליתן למלוה שלו כנ"ל. משא"כ כאן ביתמי דמטלטלי לא משעבדי כיון שדין שלו ליתן ליתומים מעות והיתומים לו רק קרקע דמעות לא משעבדי כו' ממילא כיון שאין להם קרקע א"י כלל להחזיק חוב שלו מדר"נ דהא חייב ליתן להם מעות כיון שיש לו ואותו החיוב אין משועבד לו כלל דמטלטלי כו'. ושפיר צריך לשלם להם. ור"נ אמר שפיר דיתומים שגבו קרקע חוזר וגובה. משא"כ להגבות או להחזיק לעצמו ביש לו מעות אינו יכול כלל לרב"ח ולכך לקמן (ק"י) משני רב"ח שפיר ראוי ליטול וא"ל ולא קשי'לי' מה דדחי רבא לגבינהו ארעא כו' ע"ש. וא"כ שפיר איצטריך למינקט ופייסי' בזוזי אף דנשאר לו קרקע זו עצמו ומצי מגבי כנ"ל קמ"ל דמ"מ חייב לשלם כנ"ל. ונקיט שפיר באחריות דזה עיקר הרבותא. עוד אפשר דהא עדיין קשה דלא הזכיר רב"ח שיש לו מעות דהא באין לו שפיר מגב' ארעא כו'. אולם י"ל למאי דאמר לעיל פ"ו תולה מעותיו בנכרי הוי כו' דהי' לו מעות והפקיע בשעת גבי' לפיכך עושין בו שלא כהוגן ומחויב למכור ואייתי זוזי וכן פסקו הפ' וא"כ לרב"ח דס"ל לעיל אי אית לי' זוזי לא מצי מסלק לבע"ח דמוכר. וא"כ מה דפייסי' בזוזי כיון דמדינא א"י לסלקו רק פייסי' כדי שישאר הקרקע בידו שיוכל להגבות ליתמי בחובם או להחזיקה מדר"נ א"כ היינו תולה מעותיו שהפקיע זכותם במעות שהיה לו ליתן לאחר מה שאינו ע"פ דין כנ"ל שוב הדין דאמרינן לי' זיל טרח זבין ואייתי זוזי ואף שאין לו מעות שוב הדין דמחויב לשלם מעות ולא שייך דר"נ כנ' ומחויב לשלם. ומדויק לשון רב"ח דינא הוא כו' היינו דעשה שלא כדין כשהי' לו מעות מה דפייסי' לבע"ח בזוזי דלא הי' משועבד לו והוא א"י לסלקו רק להפקיע זכותו שוב א"ל זיל טרח ועדיין חייב לשלם להם מעות כו'. ונקיט פייסי' בדוקא ואחריות דוקא כנ"ל וא"ש:

ומיושב גם ד' רש"י ז"ל ופייסי' שבאחריות מכרה כו' דכיון דזה הדין משום קנס דשלא כהוגן צריך להיות דוקא שאמר בפירוש או שניכר שמש"ה פייסי' בזוזי משום שבאחריות כדי שיוכל להגבות הקרקע או להחזיק מדר"נ כנ"ל. מ"מ אפשר דלא שייך כה"ג עשה שלא כהוגן כיון דעשה שלא יפסיד הכל עדיף מיורש שמוחל לעצמו כנ"ל. וי"ל דמיירי ביש לו מעות חוץ מה דפייסי'. ואף דא"כ הוי מצי למינקט בגבה הקרקע ויש לו מעות וקרקע אחרת שאי"ל רק מעות כנ"ל וי"ל דשפיר רבותא דיש פ' ב"ב ריש פ' המוכר פ' דגרסי אי לתנהו להני זוזי לשקול תורא בזוזי כו' דאותן דברים עצמן יכול ליתן לבע"ח מחמת מכר אף שדינו בזוזי ע"ש. כן י"ל גם כאן דנהי דקרקע אחרת א"י ליתן בחוב של דמי המכר מהקרקע מ"מ קרקע זו עצמה שקנה ונתחייב עבורה יכול ליתן בשווי' דעכשיו בדמי החוב לכתחילה. בפרט למאי דאמר בש"ס וש"ע (ס' ק"צ) כל החוזר ידו עה"ת רצה כו' הילך קרקע במעותיך וזבורית כיון שעל ידו בא החוב שאינו ראוי לחזור לא עשו תקנה ליתן מעות ויכול ליתן קרקע. א"כ גם כאן כיון דאין רשאי למכור קרקע שיש עליו בע"ח או ערעור אף באחריות כמ"ש בש"ע ה' אונאה ממילא שעל ידו שמכר לו שדה שיש בע"ח הוצרך לפייסו יכול ליתן לו קרקע זו עכ"פ בחובו. קמ"ל דגם שדה זו עצמו א"י ליפרע דלא דמי לחזרה ולא להא דממרי רשותך ששם טעמא דהוי כנזקין ע"ש:

עוד י"ל דבאין לו קרקע אחרת רק זו דפייסי'. והא לכאורה אף שבאחריות למה יצרכו לשלם לו לימא אחוי טרפא ואשלם לך. והוי רק כפורע חובו שלא מדעתו דפטור והקרקע לא גבה. וע"כ הטעם משום כיון דאלו לא פרע הי' גובה הקרקע והיה צריך לשלם לו משום האחריות לכך גם שפרע חייב לשלם כנ"ל. וא"כ ביתמי כשאין קרקע אחרת רק זו דפייסי'. דאלו לא פייסי' והי' בע"ח גובה הקרקע היה לו מעות ולא קרקע ולא הי' יתומים צריכים לשלם לו כלל והוא הי' חייב לשלם דמי המכר ורק ע"י דפייסי' בזוזי יהי' חייבים שוב הוי לגמרי כפורע חובו שלא מדעתו דאין שום חיוב מחמת האחריות עליהם דאחוי טרפא דהא לא טרפא דלא שייך כלל כנ"ל דאם הי' טירפא לא הי' משלמים לו כלל כנ"ל. ושפיר אמר רב"ח סתם דאף שאין לו מעות עכשיו מ"מ הדין דחייב לשלם להם דאין חיוב כלל עליהם מחמת האחריות כנ"ל. ונקיט שפיר פייסי' ובאחריות כנ"ל:

וגם אם נאמר כהר"ן לעיל דחשיב כגבה ה וחזר וקנה ממנו מה דפייסי' כשאמר בפירוש כו'. וא"כ י"ל דשפיר מצי מגבי או להחזיק דכבר חייבים לו מחמת האחריות ככבר טרפה. מ"מ י"ל דבשקנה אח"כ קרקע ודאי צריך ליתן מעות לרב"ח דדוקא קרקע שיש לו דערבין בי' א"כ כשאינו משלם מעות גובה מערב כו' שהוא הקרקע משא"כ מה שקנה דדאקני לא משעבד רק שיתן הקרקע בתורת פריעת בע"ח שוב חייב ליתן מעות. ויש לדחות. גם י"ל דשיעבודא דר"נ לא שייך על מה שקנה אחר מיתת אבי היתומים. דאף דדאקני משתעבד חל השיעבוד אז כשקנה דמה"ט לוה ולוה כו' וא"כ מה שקונה הוא קרקע עכשיו לא מהני לגבותה בתורת שדר"נ דמחיים לא נשתעבד קרקע זו כלל רק עכשיו שקנאה וכבר של היתומים. וי"ל יתומים שגבו קרקע דוקא דהי בחיי אביהם לא כשגבו מה שקנה הלוה א"מ אביהם. דלמ"ד למפרע גובה ודאי הדין כן דלא שייך על קרקע שקנה אח"כ שיהי' למפרע גובה קודם שקנאה שיועל אקדיש מלוה כו'. וממילא הוי כקנו יתמי נכסי כדאמר שם בפסחים ואין בע"ח גובה מהם כנ"ל. וממילא גם משום שדר"נ הדין כן דמשמע בש"ס דדין שוה לב' הטעמים ע"ש. וא"כ ממ"נ מצד דפייסי' בפרעון אין חייבים דאחוי טרפא כו' ושיהי' כאלו גבה וקנה מבע"ח ג"כ אין חייבין דכשקנה אח"כ לא שייך למפרע גובה ולא שיעבודא דר"נ וכיון שקנין הראשון כבר גבאו בע"ח מוקדם ואינו משועבד עוד לא לו ולא למוכר כמו שפי' הר"ן ע"ז עצמו דהוי כקנה אחר הגבוי דאין בע"ח מאוחר יכול לגבות ע"ש. ורק הקנין שקנאו מהבע"ח הוי דאקני שאינו משועבד מדר"נ מחיים וג"כ הוי כמעות כנ"ל דלא מהני כו' להגבותם או להחזיק מדר"נ כנ"ל:

תוס' הקשו למה נקיט זקפן במלוה ע"ש. ונראה די"ל דהא בפסחים דייק דלמפרע גובה מהא דיתומים שגבו קרקע בחוב אביהם חוזר וגובה דאי מכאו"ל הוי כקנו יתמי נכסי. ודחי משום שעבודא דר"נ ע"ש. והטעם דמכאן ולהבא גובה אמר התם משום דכיון דאלו הוי לי' זוזי מצי מסלק לי' כו' ע"ש. ותוס' פסחים ו' גבי בהמת ארנונא כו' התם דמצי מסלק ליה הקשו הא גבי מקבל צאן ברזל כו' אע"ג דמצי מסלק ליה כיון דאי בעי זוזי ולא אשכח שקיל בהמה חשיב כדידי' ותירצו דהתם שמתחלה היה הבהמה של נכרי וכיון דא"ב זוזי כו' שקיל בהמה לא נפקא מרשותי' אבל כשהבהמה דישראל ומצי לסלק לי' בזוזי לא נכנס' לרשותו ע"ש וא"כ כאן דפיי' לבע"ח בזוזי ומצי מגבי להו ליתמי אותו קרקע שקנה בדמי המכר שחייב וא"כ אף בלא שדר"נ יוכל לחזור ולגבות מהם דבזה י"ל לכ"ע למפרע גובה כיון דטעם דמכאן ולהבא משום דמצי מסלק לי' בזוזי וא"כ בשלמא בשאר בע"ח א"ש דכיון דקרקע דלוה הוא והמלוה רוצה לזכות ע"י שהלוה לו שפיר מצי מסלק ליה בזוזי לא נכנסו לרשות המלוה כמ"ש תוס' הנ"ל משא"כ כשגבאם מוכר עצמו בחוב של דמי מכר שפיר למפרע גובה דאף דמצי מסלק מ"מ כיון דאי לא משכח זוזי שקיל הקרקע לא יצאה מרשותו כלל דכיון שיהיה הדין למפרע גובה א"כ נעשה שלו למפרע משעת המכר עצמו דהא חייב לו דמי המכר ועדיין אחר המכירה ברשותו כקודם דחשיב לא יצא מרשותו כיון דבשעת המכר בא החיוב ולמפרע גבי הוא שנעשה דמוכר משעת החיוב דעדיין אי לא משכח זוזי שקיל הקרקע.א"כ כיון דבזה למפרע גובה שפיר הוי מצי מגבי ליתומים הקרקע שקנה וחוזר וגובה מהם גם בלי שדר"נ כנ"ל. ולכך נקיט זקפן במלוה דשוב נסתלק חיוב דמי המכר כמו שפרע לו בשטר זה וחזר ולוה ממנו דשוב עכ"פ יצא הקרקע מרשותו אף שיהי' למפרע גובה ושוב בעי שיהי' נכנס לרשותו וממילא כיון דמצי מסלק הדין מכאן ולהבא גובה. ורק משום שדר"נ ושפיר קמ"ל בהא דזקפן במלוה לרבא דמ"מ מהני דמגבי להו גם כנ"ל. ולרב"ח אי נימא דפליג אהא דחשיב שדר"נ. מ"מ בטעם דלמפרע גובה מודה רב"ח וא"כ ע"כ נקיט פייסי' כו' וזקפן דאז לא מהני שיהי' מגבי להו אותו שדה עצמו דמ"מ מכאן ולהבא גובה ושדר"נ לא ס"ל משא"כ אי לא זקפן הי' שפיר מגבי להו אותו ארעא גופי' דהא למפרע גובה כנ"ל ונקיט דוקא באחריות כנ"ל. אך למ"ש לעיל יש לדחות זה דגם אם הי' הדין למפרע גוב' בקרקע זו מ"מ לא הי' לו משום אחוי טירפך כו' כיון שאלו הי' גובה בע"ח הקרקע הי' שוב פטורין דבקרקע אחרת שהי' מגבה הי' מכאן ולהבא גובה כנ"ל ממילא פטורין בפייסי' בזוזי וגם שיחשב כגבה וחזר וקנה שוב לא שייך למפרע גובה כנ"ל רק לפשוטו כמ"ש תוס' י"ל שפיר כנ"ל:

תוס' ד"ה ראובן כו'. דאי לא זקפן כו' דחשבינן הנך מעות כמונחין בידו במשכון תחת השדה אם יטרפהו ממנו כו'. לכאורה איך אפשר לומר כן א"כ לעולם לא ישלם לו דמי המכר שמא יבא בע"ח ויטרוף. וי"ל דמבע"ח אחר אינו מסופק דהוי לי' קלא חוב בשטר רק על זה הבע"ח שבאמת יש ומונח המעות למשכון עד שיפצע הבע"ח זה כשיפטרנו מבע"ח זה ישלם לו המעות ואם יטרוף יתן לו דמי המכירה לב"ח או יחזיק לאחריו' כנ"ל. או י"ל נהי שמוכר לא הניחו בתורת משכון מ"מ חשוב תפיסה מחיים אף דבסתם לא חשיב תפס עד דתבע ליה ולא רצה ליתן היינו במעות אחר אבל בדמי המכר חשיב כתופסו למשכון עד שיהי' עייל ונפיק אזוזי ואז יהי' הברירה גם בידו לחזור בו או לשלם ועד שיתבע המעות הוי כמשכון שאם יבא בע"ח כנ"ל וכיון שלא תבעו ומת עדיין כמשכון וקמ"ל כו':

תוס' הנ"ל ואפי' כו' זקפן אלא שנתקיים המכר דכ"ז דעייל ונפיק אזוזי כו'. א"י למה נקטו עייל כו' בל"ז אמר בש"ס רק במתנה קונה שטר אבל במכר עד שיתן דמים. וצ"ל משום קנין חזקה נקטו דקנוי גם במכר רק בעייל ונפיק כו' וכ' דאפ"ה נקיט באחריות כו' לכאורה שלא באחריות הוי כמוכר שדהו מפני רעתה דהי' יכול לטורפה ועכשיו כיון דאגלאי שיש בע"ח אין אומדנא ואמרינן דרוצה בקיום המקח שכשיטרוף בע"ח לא יחזור עליו. אך ז"א דבחיי המוכר ודאי יכול לוקח ליתן המעות לבע"ח וא"כ אף אם כיון להבריח מ"מ עכ"פ אינו רוצה שישאר המעות ביד לוקח חוב דיתנו לבע"ח. ועדיין האומדנא דעייל ונפיק שאינו רוצה קיום המכר עד שיתן דמיו. אך ז"א דאדרבא הא מבואר (בש"ע ח"מ סי' ק"צ) וש"ס במוכר מפ"ר דאמרינן לא מפני שעדיין לא גמר והקנה רודף אחר המעות רק כדי שלא יחזור ע"ש בסמ"ע דלאו כ"ע ד"ג וסבור שיוכל לחזור. א"כ גם שלא באחריות שייך כדי שלא יחזור שהמקח גרוע דהא חזינן דאחריות ט"ס מה"ט דלא שדי זוזי בכדי ממילא פי' שלא באחריות הוי כמפני רעתה ועוד דיותר שייך הטעם שרודף אחר המעות כדי שכשיבא בעל חוב לא יתן לו המעות אבל שפיר גמר והקנה כו' וא"כ עדיין שייך תי' א' דתוס' דנקיט באחריות דשלא באחריות לא הי' חילוק בין זקפן במלוה או לא דגם לא זקפן קני. אך י"ל דאין תוס' סוברים זה לרבותא דזקפן קני בעייל ונפיק דמ"ש תוס' דכשזקפן תו לא עייל כו' ומשמע דאי עייל כו' לא קני אף שזקפן ובטור וש"ע (סי' קצ"ז) מבואר דזקפן קני אף דעייל כו'. ואפשר דפי' לשון תוס' דכשזקפן תו לא עייל ונפיק אזוזי היינו דמי המכר רק דעייל ונפיק אחר החוב דמלוה וא"ל שייכות לדמי המכר כנ"ל. ומ"מ ס"ל דאין זה חדוש למנקט באחריות מה"ט:

תוס' הנ"ל שלא באחריות אין שום רבותא דמה שא"י ליתן המעות שמעינן ממתני' דינתנו ליורשים כו'. לכאורה שפיר הרבותא כמו באחריות דמתני' רק במטלטלין שאין לו קרקע משא"כ כאן דאלו לא פייסי' בזוזי הי' יכול ליתן הקרקע שקנה לבע"ח דהקרקע משועבד מדר"נ ושפיר איצטריך דכשנתן מעות חייב לשלם להם מ"מ י"ל כמ"ש לעיל ורבותא יותר מה שמשועבד לעצמו מדר"נ כו' דמ"מ לא חשיב תפיסה מחיים:

בא"ד דהואיל וזקפו צריך שבועה שמא כו' צררי אם יטרוף כו'. אף דהוי כתוך זמנו דהא כל שלא טרף בע"ח אין חיוב עליו וקי"ל תוך זמנו א"צ שבועה מיתמי. וי"ל דלרבא נקטי' דס"ל א"פ ת"ז ומ"מ בלא זקפן א"צ שבועה כדאמר ריש אע"פ מטלטלי ואתנהו א"צ שבועה דהיינו צררי דאתפיס. אך דוחק דלרב"ח קיימינן ומסתמא ס"ל כהלכה דא"א פת"ז. וי"ל דחשיב כסתם הלואה דל"ש אא"פ דדוקא קובע זמן שיודע שלא יפרע עד אז ע"ש. משא"כ הנ"ל א"י מתי יבא בע"ח לטרוף ושפיר מתפיסו צררי וקצת ראי' לד' הש"ך (סי' ע"ח ס"ק י"ב) גבי כל שפה ושפה זמנו ע"ש:

תוס' אי פיקח כו'. מכאן י"ל דאף דדינו דב"ח בזוזי מ"מ אם הפסיד לוה בכך כו'. ולע"ד י"ל דהטעם דחייב זוזי משום מצוה דזה שיעבוד הגוף לשלם מעות שלוה רק אי אינו משלם מעות נכסי' ערבין כו'. וא"כ כאן הא מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ג"כ במעות רק שא"י לכופם כמ"ש רש"י ז"ל לעיל וא"כ מצד מצוה הא יש חיוב על היתומים לפרוע לו המעות משום האחריות. ושפיר יכול לעכבם לעצמו רק כשאין רוצים א"י לכופם כיון שאינן נכסים להיות שיעבוד עליהם א"כ שפיר א"צ ליתן מעות משום מצוה דהא משום מצוה הוא שלו ומגבי להו ארעא בתורת שיעבוד ושפיר הדר גבי. ואין הוכחה בהפסד אחר שיוכל ליתן קרקע אם יש לו מעות כנ"ל:

אמר רבה כו' רצה מזה גובה כו'. מפרש"י משמע רצה היינו שהניח עידית ומכר בינונית שממילא רוצה עידית גובה דא"צ לילך ללוי אף לכדינו. רצה כו'. היינו שהניח זיבורית גובה מלוי בינונית. ומלשון הגמרא משמע רצה שלעולם הברירה בידו כשמכר בינונית והניח עידית ג"כ ממי שירצה גובה ויכול לגבות בינונית מלוי. ולכאורה קשה באמת כמו בהניח בינונית דכותה א"י לגבות מלוי דהנחתי לך כן בהניח עידית שעכ"פ הוי כבינונית דכותה ואי השיעבוד על בינונית לא יוכל לגבות עידית משמעון. ולשיטת הרא"ש ב"ק לגרסת דמצי אמר בע"ח הב לי זבורית טפי פורתא או עידית בציר פורתא ולוה אמר אי כדינך שקול וא"ל שקול כיוקרא דלקמן דכשרוצה למכור מחויב ליתן לו גם עידית ע"ש. אבל בלא"ה א"י לכופו כלל לא עידית ולא על זבורית ולתו' שם על זבורית מצי בע"ח לומר הב לי טפי פורתא דא"כ הורעת כח בע"ח אבל עידית בציר פורתא א"י לומר. א"כ כאן שפיר החלוק בשבק בינונית דמה מכר א' לב' כו' דגם הוא יכול ליתן איזה בינונית שירצה. משא"כ זבורית לכך מכר זבורית והניח בינונית היה גובה מלוקח דהא מצי אמר הב זבורית טפי כו' רק משום להכי טרחא כן פי' תוס' בב"ק דמ"מ לא היה עומד שתבחר זבורית וא"י לגבות מלוקחאבל מכר בינונית והניח זבורית ממי שרוצה גבי משא"כ הניח עידית למה יגבה כמו שלא הי' יכול ליקח עידית ממנו א"כ הלה לקח בינונית שיעבודו דאין נפרעין לא שייך כנ"ל:

ובב"ק פרש"י רק במכר בינונית והניח זבורית רצה כו'. ומסופק הרא"ש ברש"י בהניח עידית ע"ש ומהתימה שלא הביא דברי רש"י דכאן מפורש גם בעידית גם תוס' כאן סותרים לשם דשם סוברים דאי"ל זבורית משום אי שתקת דלכי תהדר וכן פרש"י שם וכאן כ' דביתמי איירי מה"ט ע"ש:

והנה היה נראה למה שפרש"י פסחים דמה דזבין לוה לכ"ע טריף משום דא"י למכור דבר שאינו ברשותו ותמוה דודאי מכירת לוה מהני. אולם הפי' דאם היה מכירה לגמרי הי' פקע השיעבוד דלוקח אינו חייב ונכסי דידי' לא נשתעבדו. רק כיון דבקרקע מי שיכול להוציא בב"ד חשוב ברשותו לכך לענין להפקיע זכות הבע"ח אינו ברשות הלוה למנעו מלגבות ולכך א"י למכור ג"כ לגמרי להפקיע זכות הבע"ח דלענין זה אינו ברשותו כנ"ל וא"כ נראה במכר נכסים יותר מכדי חובו על המותר המכירה גמורה דהמותר ברשותו א"כ פקע שיעבודו על המותר. וא"כ הא דא"נ ממשועבדים כשיש ב"ח הוא מדינא אף אי שיעבודא דאורייתא דמ"מ מותר ברשותו למנוע כיון שהברירה ביד לוה ליתן מה שירצה ומהני המכירה לגמרי ומ"מ אשתדוף חשוב גם לזה אינו ברשותו כל שעדיין חייב כו'. משא"כ ביש ב"ח רק לענין בינונית שמכר ויש ב"ח זבורית ע"ז הוצרך התקנה דמדינא לא חל המכירה דבינונית להפקיע דאינן ברשותו למנוע דהיה חייב ליתן לו בינונית ותקנה דיגבה מב"ח כנ"ל זבורית משום פסידא דלוקח. אך עדיין יש להסתפק כיון שמוכר סתם ויש לבע"ח שיעבוד על מקצת נכסים כדי חובו י"ל דמה שמוכר מקצת לא חשוב כמברר המותר שאין שיעבוד עליו רק מוכר סתם ועדיין לא נתברר חלק הבע"ח ונשאר על מי שיגבה ממנו וצריך התקנה דאין נפרעין כנ"ל. או דכמו באחין כו' בע"ח כו' בטלה מחלוקת ע"ש. וממילא סתם מוכר מקנה מה ששלו וברשותו והוי כמברר המכיר' זו המותר שאין שיעבוד הבע"ח עליו כיון דברשותו ובידו לחלוק שלא מדעת הב"ח ואף שותף היכא שחולק שלא מדעת הב' כמעות וכה"ג ודאי דאי מכר לאחר חשוב בחלק שלא מדעת ושלא מכר כמ"ש (אה"ע סי' כ"ח) ע"ש. אך יש לחלק קצת דשם מה שאינו שלו א"י למכור חשוב סתם מכר מה ששלו וכחלק. משא"כ בע"ח דגם על שאינו ברשותו חל המכר לענין מה שברשותו י"ל דלא חשוב המכר כחלק כנ"ל:

וא"כ כשמכר כל נכסיו גם אצל לוקח כנ"ל. ושוב כשמכר הלוקח סתם בינונית ושייר דכוותי' ג"כ כנ"ל דעל המותר חל קנינו לגמרי וכשמכר מכר חלק שברשותו כנ"ל ועדיף מלוה גופיה דשייך כנ"ל די"ל שלא בירר במכירתו וצריך לתקנה כנ"ל. משא"כ לוקח דמה שלא הי' ברשות לוה לא קני היינו להפקיע כנ"ל וא"כ במכר לו כל הנכסים ממילא הא קי"ל קנה מחצה והיינו המותר שלגמרי ברשותו וחלק שמשועבד לא קנה להפקיע כו' ממילא כשמכר לאח' בינונית ושייר דכותה הוי סתם מכר מה ששלו לגמרי והיינו כמברר חלק המותר שאינו משועבד כנ"ל:

ומיושב תמיהת תוס' דאמר בש"ס הטעם בשייר דכותי' דא"ל הנחתי לך כו' וכ' דטעם זה לא שייך בלוקח דגם א' רק לקוחות אלא משום מה מכר כו' ותמוה למה נקיט טעם שאינו ולמ"ש א"ש דאמת הטעם דהנחתי כו' ממילא חל המכירה לגמרי כיון שהיה בידו לברור איזה שירצה הוי כחלק ובירר ונשאר שיעבוד הב"ח רק על הבינונית שנשאר אצל לוקח ראשון כו' רק בהניח זבורית דשפיר בינונית שמכר אינם ברשותו כנ"ל רק אצל לוה משום התקנה וגבי לוקח לא שייך התקנה וממילא אדרבא הי' כבירר מה שמשועבד לב"ח. אך כיון דהדין לשטת תוס' דגם אצל לוה מצי בע"ח אמר הב זבורית טפי פורתא וא"כ שפיר שניהם אין ברשותו דא"י לברור ולחלוק שלא מדעת הבע"ח בין בינונית וזבורית כיון שהברירה ביד בע"ח ולכך עדיין רצה מזה גובה בינונית רצה מזה גובה זבורית כנ"ל די"ל דטעם דמה מכר לחוד לא היה מהני כלל דנהי דבעצמו יכול ליתן מה שירצה אבל לוקח א"י לומר שיקח של מוכר מה שאינו שלו ושאר הברירה ביד המוכר שיקח של לוקח כמו בלי התקנה שהי' גובה ממשעבדי אף דיש ב"ח. רק כנ"ל דאינו משועבד כלל כשהניח מקום כנ"ל. ובהניח זבורית תלי' בהנ"ל. ואף להרא"ש שם ב"ק דדוקא כשרוצה ליתן כיוקרא דלקמי' ע"ש. מ"מ בזבורית י"ל דמודה הרא"ש כיון דמה"ת דיני' בזבורית י"ל א"א בתק"ח ושפיר רצה כו':

וא"כ בהניח עידית שפיר גבי מלוקח בינונית אם רצה דלתוס' ודאי כן דגם הוא א"י לכופו ליקח עידוית כשרוצה בע"ח בינונית טפי פורתא דכמו דזבורית יכול ליקח בע"כ אף שדינו בינונית מכ"ש שי"ל בינונית שדינו בע"כ. א"כ ממילא גם מלוקח בינונית רצה גובה כנ"ל ולא הוי כשייר בינונית דכותה. רק אף לרא"ש הנ"ל א"כ אפשר דדוקא זבורית משום א"א משא"כ בינונית נגד עידית י"ל דמצי לסלקו בעידית בע"כ וכן למ"ד ד דינו בעידית רק שלא יקפוץ כו' א"כ יכול לוה לומר א"א כנ"ל מ"מ להנ"ל י"ל דלא מהני מה מכר כו' רק דהוי כחלק כנ"ל וממילא מכר בינונית ושייר עידית לא הוי כחלק שלא מדעת בע"ח במה שמכר סתם דאדרבא הא מכר מה שיעבוד ב"ח עלי' ושוב כיון דלא חשיב חלק יכול ממילא לגבות כנ"ל. אך א"כ למה יגבה עידית אם רצה הא שיעבודו אצל לוקח שני כו'. וי"ל דגם זה הוי כחלק למ"ש הרא"ש פ' הכונס בגדישין דשעורין כשמזומן עדשים שטובים משעורין יכול ליקח שלא מדעתו וליתן עדשים דזכין לאדם שלא בפניו ומותר להחליף ע"ש וא"כ שפיר י"ל גם במכר בינונית ושייר עידית דהוי כחולק שלא לדעת הבע"ח ומניח לו עידית בעד הבינונית דרשאי דזכין לאדם כו' כעדשים דהתם דסתמא עידית טוב כנ"ל. וא"כ שפיר מכר מה שאינו משועבד כנ"ל ושייר השיעבוד וא"כ הא ק"ל בכל שזכות הגדילו יכולין למחות דכשנודע לו הברירה בידו. א"כ שפיר הדין רצה מזה גובה מעידית דסתמא חלק כנ"ל וזה שיעבודו. רצה מזה גובה בינונית כשרוצה יותר בינונית יכול לבטל ולמחות ככל זכות דבטל כשאינו רוצה וממילא שיעבודו אבינונית:

והי' אפשר לומר דזה הטעם דרש"י ותוס' ב"ק ס"ל דכשאינו רוצה ליתן לבע"ח רק זבורית לא מצי אמר אי שתיק שתקת דא"ל לכי תהדר דגם אז יקח זבורית ודוקא כשנותן לו בינונית ע"ש. ולכאורה למ"ש הרא"ש ז"ל שם דע"כ אין הטעם שיחזיר השטר דהא קי"ל לא בטל בזה המכירה וכחוזר ומקנה לו וא"כ איך שייך מהדרנא רק דחשוב כאלו החזיר ע"ש. וא"כ אינו מובן החלוק כשמגבה זבורית דלא שייך כלל לכי תהדר לפי טעם הנ"ל דהוי כאלו החזיר כנ"ל. ולמ"ש י"ל דע"כ אינו מובן למה יחשב כאלו החזיר. רק דמיד כשמכר לו כשהי' מניח הזבורית מלמכור ללוקח הי' נשאר שיעבודו זבורית דתיקנו אין נפרעין כו'. שפיר יכול להחליף שיעבודו אבינונית דזכין לאדם כו' גם של נזקין כיון שבידו להניח ויגבה זבורית טוב לו בינונית כנ"ל משא"כ שירצה ליתן לבע"חזבורית דאין שום זכות לא שייך כלל שהחליף ושייך לכי תהדר. אך א"כ ג"כ מצי מחי ויבטל הזכות. ושוב יגבה נזקין מעידית. אך ז"א בנולד דבר לטובתו לא מהני מה שמחה דלא שייך אגלאי שלא הי' זכות כדאמר חולין סוף פ"ד בד' פרקים דמת ללוקח כו' בזיכה לו ולא מהני שימחה ויבטל הזכות ע"ש:

ותוס' כאן וש"פ דל"א לכי תהדר ויכול ליתן גם לבע"ח זבורית משום אי שתקת י"ל הטעם כמו דמטלטלין לא משתעבדי משום שיכול להבריחו רק קרקע משום דגבי מלקוחות וא"כ כיון שכבר תיקנו אין נפרעין כו' שוב הוי גם שיעבוד הבינונית כמטלטלין לענין שיחול עליהם ביחוד דהא יכול למכרן ולא יגבה כיון שיש זבורית אצל המוכר א"כ הוי רק השיעבוד שא"י להבריח לגמרי אבל מבינונית לזבורית דמהני שוב אין השיעבוד עליהם יותר מה"ת מעל הזבורית וממילא מהני המכירה גם בב"א על המותר לגמרי ושישאר השיעבוד רק על זבורית כמו אלו קנאו אח"כ מהני בב"א דבשעת המכירה נעשה ברשותו עידית ובינונית דבידו להשאיר זבורית מהני לגמרי ולחלוק שישאר על זבורית כנ"ל. גם י"ל דכאן דגרסינן רבה. והוא ס"ל סוף ב"ב של"ד לכך כ' תוס' דאליבי' לא מצי אמר לכי תהדר כיון דמה"ת לא גבי רק הפי' מפני תה"ע כ' תוס' גטין דהי' ראוי' לתקן בינונית אף ממשעבדי ומפני תק"ע לא תיקנו ונשאר הדאורייתא. א"כ כשמוכר כולן ממילא על העידית ובינונית בלי מכירת גם הזבורית אין שיעבוד כלל לבע"ח אלוקח כמו מה"ת דשל"ד ורק ע"י מכירת הזבורית ג"כ לו יחול שוב שיעבודו מדרבנן על הבינונית ע"ז שייך שפיר א"ש כו' מהדרנא שטרא דזבורית ומהני סברא זו שלא יגרע מהשאר כיון שיכול להחזירם ולא שייך לכי תהדר כמ"ש תוס' חלוק בין להפקיע זכותו שייך לכי תהדר בין שאינו מפקיע זכות הבע"ח כן י"ל להיפוך להפקיע זכות הלוקח מהבינונית ועידית אינו מפקיע משום לכי תהדר כיון דאי בעי מהדר כו'. משא"כ שם ב"ק ג' רבא דסבר ש' דאורייתא כמ"ש תוס' גטין פ"ג י"ל כיון דמה"ת גבי לא אמרינן אי שתקת כו' דאמר לכי תהדר כשאינו מרויח כנ"ל. גם י"ל כדאמר פ' אע"פ כיון דמה"ת קונם מפקיע מי"ש רק אלמוה רבנן שוב לענין לאחר שיגרש חשוב כאלו לא תיקנו גם על קודם ולא הוי דשלב"ל ע"ש וכ"כ הר"ן בקיום ע"א. וא"כ י"ל אי של"ד א"כ מה"ת מכר מפקיע שיעבוד הבע"ח דמיני' כו' רק אלמוה שיגבה מלקוחות כנ"ל. א"כ לענין העידית ובינונית דליכא התקנה דיש ב"ח זבורית שוב ע"י מכירת הזבורית שיחול השיעבוד על מכירת הבינונית הוי לענין זה כאלו לא אלמוה ולא הי' שיעבוד גם על הזבורית כנ"ל. ויש לדחות:

ולא אמרן כו' עידית וזבורית כו' להכי טרחי וזבני כו'. בתוס' ב"ק פירשו דאף בשייר בינונית מיירי ומ"מ צריך לטעמא דטרחי כו' אף דגם בזבין בינונית ושייר דכותי' לא גבי. מ"מ כיון דמצי אמר הב לי זבורית טפי פורתא ס"ד דגבי מלוקח ב' דלא עדיף מא' ע"ש. ואינו מובן למה נקיט עידית דלא הי' יכול לכופו ללוקח א' לתוס' שם דלא גרסי עידית בציר כו' ולהרא"ש ז"ל דגריס מ"מ איהו פ' דכשאינו אומר שקול כיוקרא דלקמי' אין בע"ח יכול לכופו לא עידית בציר לא זבורית טפי. א"כ קשיא תרווייהו דלמותר מה דאמר להכי טרחי כו' כיון דשייר בינונית גם לקח בינונית הדין כן. ואין רבותא לא בעידית ולא בזבורית כנ"ל כיון שלא הי' יכול לכוף ללוקח א' ולא ללוה כנ"ל. ונראה דלרא"ש ז"ל כיון דדוקא כשרוצה להחזיק הקרקע לעצמו אבל כשאומר א"ב עידית כו' שקול כי יוקרא דלקמי' או זבורית כו' שוב צריך ליתן לו כזולא דהשתא ע"ש כיון שדינו בזוזי ואף שחסה עליו התורה שלא יתן עידית כו' רק להחזיק לעצמו ע"ש. וא"כ לכאורה במכר לכולן שוב יגבה מלוקח גם מעידית אם ירצה דהא כשמכרן ואינו רוצה להחזיק לעצמו שוב משועבדים לבעל חוב שיקח אותם בע"כ דלוה. וא"ל דזה נולד בשעת מכירה והוי כלוקח קודם שנשתעבדו לו ז"א דהא כשאומר שרוצה ליתן כיוקרא כו' יכול שוב ליקח בע"כ א"כ מיד שרצה למכרן נשתעבדו לבע"ח קודם שמכר. ויוכל לגבות מלוקח כנ"ל. אך י"ל ב' טעמים א' משום אי שתקת כו' דמהדר בינונית או זבורית למרי' כו' ואין נפרעין כו' אך בב"ק משמע דוקא לקח עידית באחרונה צריך טעמא דאי שתקת משא"כ לקח בב"א. ולכך י"ל עוד טעם דמ"מ בלא המכירה הי' הברירה ביד לוה להחזיק לעצמו העידית כנ"ל ורק ע"י שרצה למכרן הי' יכול בע"ח לכופו ליתן לו בחובו כשאינו נותן לו מעות. מ"מ כל שלא בא בע"ח לגבות רשות ללוה למכור וכשכבר מכר עדיין שייך מה מכר א' לב' כל זכות כו' כמו שהוא הי' יכול להחזיק לעצמו כן הלוקח ואף שגם הוא כשרצה למכור לא הי' יכול כנ"ל היינו בהא דשקיל שבא לגבות שפיר יכול לכופו כנ"ל משא"כ כנ"ל. ועוד דמ"מ לא קנה זה שיעבוד שלו כיון דאצל הלוה לא הי' יכול לכוף קודם שרצה למכור ואז כשלקח נתן מעות שהי' הלוה יכול לסלקו במעות שקבל א"כ לא שייך כלל שקנה עידית שהיו משועבדים לו ע"י שרצה למכרם דלא הי' מבורר כלל ע"י המכירה ששיעבודו עליהם דהא נתן מעות שהי' יכול לסלקו. וא"כ היינו הטעם דאמר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך. דכשמכר לוקח א' לב' עידית אף דשייר בינונית מ"מ הי' יכול ליקח עידית מטעם הנ"ל דכשלא החזיק לעצמם יכול לכוף בציר פורתא. ואי שתקת לא שייך אצל לוקח ב' דהא אין לו רק עידית דעל מה שרוצה לגבות לא שייך מהדרנא כו' ומה מכר לחוד לא מהני ולכך אמר משום להכי טרחי כו' דמ"מ ארעא דלא חזיא לך הוא שבלא המכירה לא היית יכול לכוף הלוה לא חשוב שיעבודו כנ"ל. גם י"ל דבשלמא בשקול כיוקרא שייך סברא דהרא"ש כיון שאינך רוצה להחזיק לעצמך משא"כ במכירה אינו משום שאינו רוצה להחזיק לעצמו רק לוקח אינו רוצה לקנות רק אותו שאינו משועבד לבע"ח ושפיר הלשון להכי טרחי וזבני כו'. וי"ל דגם אצל לוקח א' שייך מה מכר היינו דזכות שהי' ללוה כשירצה להחזיק לעצמו יש ללוקח א' כשהוא רוצה להחזיק לעצמו העידית יכול לסלקו מ"מ כשמכר לוקח א' לב' שוב שגם הוא אינו רוצה להחזיק רק למכור חל שיעבוד בע"ח עליו. ולא שייך מה מכר שהוא לא זכה רק בענין זה כשירצה להחזיק דבשלמא דלוה ששלו לגמרי שייך דמהני מכירתו משא"כ דלוקח א' שהי' לו רק לענין כשירצה להחזיק לעצמו לא מהני לב' רק מטעם להכי טרחי כו' ולא חשיב שאין רוצה להחזיק לעצמו כלל. ויש לדחות דגם א' לב' מהני מכירתו כנ"ל:

עוד י"ל דזבין עידית וזבורית יכול הלוקח ב' לומר אפילו שקיל כיוקרא דלקמי' כגון שבאחריות קנה שפיר מצי אמר לבע"ח א"ש כדינך מלוקח א' בינונית שקול ואי עידית ממנו כיוקרא כו'. דאף דגבי לוה אי א"ל כן יכול ליקח עידית כזולא דהשתא כמ"ש הרא"ש. דוקא אצלו דחייב לשלם זוזי משא"כ לוקח דלא הי' יכול ליקח ממנו רק מחמת שיעבוד ושפיר זבני ארעא דלא חזיא לך ושל לוקח לגמרי ויכול לרצות בעד הקרקע כמו שרוצה כשאר מכר שא"י לכופו למכור כנ"ל:

ולתוס' נראה ג"כ דהטעם דלכאורה למה באמת לא יוכל לגבות זבורית מלוקח ב' משום להכי כו' כיון שגם אצל הלוה יכול לומר הב לי כו' רק כנ"ל דדוקא בלוה שייך סברת הגמ' שם ב"ק אלו הוי לו זוזאי כו' דהא מחויב לשלם מעות רק דלא אמרינן זיל זבין כו' לכך יכול לומר הב זבורית כו'. אבל מלוקח שאין חיוב רק שיעבוד וא"י לגבות רק כדינו. אך א"כ אותו רבותא שייך גם בלוקח ראשון והו"ל דלקח בינונית וזבורית אי"ל הב לי זבורית כנ"ל ועדיף מלוה ולמה נקטי' בלוקח ב'. והיכא דשייך אי שתקית י"ל בלא"ה דאי"ל הב זבורית דשייך מהדרנא ללוה הבנונית כנ"ל. רק הא תוס' מוקי לה ביתמי דלא שייך אי שתקת כנ"ל. וי"ל דהנה סברת הרא"ש ז"ל שכ' דהלוה יכול לברור בבינונית איזה שירצה הוא משום דשלו הוא ולא דמי לשותף ע"ש אבל לוקח לכאורה הא חל שיעבוד בע"ח מקודם ולא קנה כלל להפקיע שיעבודו ראוי' להיות כשאר שותף שא"י לברור אך משום מה מכר כו' כיון שהי' ללוה זכות זה כנ"ל. וא"כ י"ל לוקח ראשון שקנה בינונית וזבורית שוב יכול בע"ח לומר או הב לי זבורית טפי כו' או בינונית אותה קרקע שארצה לא שיברור כנ"ל דממ"נ מצד הלוקח א"י לברור רק משום מה מכר כו' והא מלוה הי' יכול לומר הב זבורית כנ"ל. א"כ ממילא צריך ליתן לו או זבורית או מהבינונית אותו שבע"ח רוצה כנ"ל. וא"כ גם לוקח ב' שקנה בינונית וזבורית אף דשביק בינונית דכותי' מ"מ יוכל לומר הב זבורית טפי כו' ואם אינך רוצה ליתן זבורית משום מצד עצמך שוב יכול ליקח ממנו בינונית כיון שהטעם בשביק משום שגם הא' הי' יכול לברור ובזה כשאינו רוצה ליתן זבורית א"י לברור א"כ שוב יגבה גם מב'. וקמ"ל להכי טרחי דזבורית א"צ כלל ליתן מה"ט כיון דשבק בינונית וכיון שמצד עצמו א"צ שוב א"י לגבות בינונית דשוב א"י לברור כנ"ל. והא שביק דכותי'. ושפיר איצטריך לאשמעינן בלוקח ב' כנ"ל. אך גוף הדין בלוקח א' ג"כ אינו מוכרח. אף היכא דלא שייך אי שתקת כנ"ל ולהפ' דאי"ל הב זבורית כו' באינו אומר שקול כיוקרא וקשה כנ"ל. וי"ל להטעם שכ' הרא"ש שלכך ביד לוה לברור מבינונית אותו שירצה שי"ל קרקע זו חביבה עלי ע"ש. וי"ל דהטעם כיון דקי"ל בשלו שמין ממילא לכ"ע י"ל לדידי שוה לי שחביבה ונעשה כעידית אצלו. וכשאין פסידא מסיק רבא לעיל דמהני שמעלה בשוי'. וכיון שנותן לו בינונית לא חשוב הפסד לבע"ח כמו לעיל באפדני ומהני לדידי שוה כעידית ולכך י"ל חביבה לו ונותן אחרת בינונית שירצה כנ"ל אבל ביש ללוה עידית וזבורית דפ' בש"ע דג"כ לא גבי בע"ח רק זבורית. י"ל דבזה יכול הבע"ח לבחור מזבורית איזה שירצה דאי"ל הלוה זו חביבה לי כנ"ל. דמ"מ לא נעשו אלא בינונית דהא יש לו עידית השוים לכ"ע והן עכ"פ עידית נגד הזבורית שנעשים טובים משום לדידי שוה כנ"ל. וא"כ עדיין צריך ליתנם לו אף שחביבה לו כנ"ל ועוד דכאן שבע"ח מפסיד מדינו שנותן לו זבורית. ואותו שרוצה בע"ח אומר הבע"ח לדידי שוה כבינונית. שוב מהני אמירת הבע"ח לדידי שוה דלא מפסיד ללוה מדינו. ולא מהני אמירת הלוה לדידי שוה להפסיד הבע"ח מדיני' כנ"ל. וא"כ כיון דכה"ג הברירה לבע"ח לברור מזבורית שוב במכר ללוקח ב' עידית וזבורית ושייר זבורית ולא הי' לו בינונית כלל לכאורה הי' יכול לגבות מלוקח ב' שיתן לו או עידית או זבורית כיון שרוצה בע"ח אותן זבורית שביד לוקח דלא שייך מה מכר כו' כמו בבינונית דכאן לא הי' הברירה ביד לוקח כמו בלוה כנ"ל. רק הבע"ח הי' יכול לברור ושוב יועיל מה שבוחר לו אותן זבורית שביד לוקח ב' כנ"ל. וקמ"ל דלא דזבני מ"מ ארעא דלא חזיא לך מדינא היינו העידית דמ"מ לא הי' לו ואלו לא קנה רק העידית לבד אי"ל ממנו. רק ע"י שקנה הזבורית והא הזבורית לחוד קודם שקנה לא הי' יכול לברור כיון שלא הי' לו ללוקח א' רק זבורית מצי לוקח אמר לדידי שוה ונעשים עידית ושוב גם אצלו א"י לבחור וממילא הניח זבורית דכותי' וגובה מא' כנ"ל. ועוד דבזה ע"י בתורת הבע"ח יקח אצל לוקח ב' ויפסיד לגמרי שוב לא מהני לדידי שוה דבע"ח כנ"ל. ושפיר נקיט תרוייהו עידית וזבורית כנ"ל ובשייר זבורית כנ"ל:

ובפשיטות י"ל דמיירי אף שלקח עידית באחרונה דאצל הראשון הי' רק משום א"א בתק"ח וממילא כשמכרן אף דשייר בינונית לא שייך א"א ומ"מ מה מכר כדאמר בב"ק ושייך להכי זבני כנ"ל:

דינא הוא כו' ומפצי לי' הקשו תוס' מה נ"מ וי"ל בטוען יש לי בידך או מחלת ול"ל מגו רק שהמלוה טוען שמא ואמרינן ברי עדיף שלא להוציא. ונגד לוקה הוי מנה לאחר בידך דלא מהני ברי דאחרים להחשיב ברי ושמא (בב"ק ל"ה ע"ב) ולא שייך בזה לטעון עבורו דלוקח כיון דאינו טענה כלל רק מצד ברי ושמא וצריך לטעמא דחשוב בע"ד ומהני ברי שלו. אך אפשר דגם כה"ג טענין ללוקח דריש פ"ב באלמנה נשאתיך כ' הרא'ש דחשוב ברי וברי מה דטענינין ליורש ע"ש. מ"מ לא דמי דברי ושמא לא חשוב כיון דטוענין. אבל לא שיחשב ברי להיות ברי עדיף וביש לי בידך כנגדו נראה ודאי דלא שייך טוענין כו'. כיון דקי"ל זה גובה וז' ג' בתורת תפיסה ולא מהני בספק ועכ"פ אינו ודאי אצלו כנ"ל. וזו שכ' רש"י ז"ל לחשוב חוב ננד חוב כנ"ל:

תוס' וכ"ת נ"מ שעדים קרובים ללוקח כו' סוף סוף יש ריוח ללוקח כו' פסולין להעיד גם לראובן כו'. לכאורה י"ל בשעה שראו שנמחל השטר קודם שמכר השדה הי' קרובים לשמעון וגם כשמכר לו אח"כ עדיין הי' קרובים ועכשיו נתרחקו דלשמעון פסולין משום תחלתו בפ' וס' בכשרות דפסול משא"כ שמעידין לראובן דנגדו תחלתן וס' בכשרות דאי בשעת ראי' הי' כשרים וראוין להעיד לו דאז לא מכר השדה עדיין לשמעון רק באמצע הי' פסולין וק"ל דכשר כיון דעתה כשרין משא"כ לשמעון הו"ל תב"פ וסב"כ. הגם דאפשר שגם לשמעון חשוב תחלתו בכשרות כיון דבשעת ראי' לא הי' נוגע לו אף שהי' קרובין. אינו נראה דמ"מ הוי תחלתו בפסול נגדו. וגם ממ"נ אי חשוב תחלה שלו כשקנה השדה שאז נוגע לו העדות א"כ עדיין תחלתו בפסול כיון שהיו קרובים בשעה שקנה כנ"ל משא"כ לגבי ראובן כשרין לגמרי כיון שנתרחקו משמעון כנ"ל. דכמו שכ' רמב"ן בנוגע דל"ח תב"פ כיון שלא הי' עליו שם עד קודם סילוק חשוב תחלתו בכשרות משעה שנעשה עד ע"ש כן להיפוך חשוב תחלתו בפסול משעה שקנה וחשוב עד נגדו. ומ"מ אינו מוכרח דמצד גזה"כ דאו ראה כו' דהוי שם עד בשעת ראי' כו'. וכיון דבשעה שראה לא הי' נוגע לשמעון וכשקנה אינו שעת ראי' י"ל דחשוב גם נגד שמעון תחו"ס בכשרות רק באמצע פסול דכשר כנ"ל. גם י"ל שהעדי שטר או קיום היו קרובין לראובן ונתרחקו קודם שקנה לוקח השדה דלראובן פסולין משום תב"פ אף דעכשיו כשרין אבל לשמעון חשוב תו"ס בכשרות דכשקנה הי' כבר כשרים שאז תחלת העדות נגדו ומקודם לא הי' עליהם שם עד נגדו וכמ"ש רמב"ן בנוגע. ומ"מי"ל כיון שהי' עליו שם עד לגבי ראובן והי' פסול בשעת ראי' הוי גם נגד שמעון תב"פ וסב"כ דפסול. אך ז"א לפי ד' רמב"ן שפי' בנוגע הטעם לפי שלאותו אדם שמעידין עכשיו הי' לעולם כשרים ע"ש. כן בהנ"ל נגד שמעון שמעידין לו הי' לעולם כשרין כנ"ל. ולגבי ראובן שפיר ת' בפסול כנ"ל וא"ש:

תוס' הנ"ל דאפילו בהדי שמעון כו' כיון דאי טריף בתר ראובן אזיל. לכאורה לא דמי דשם מעידין שזה חייב ויכלל בעדותן שכשלא ישלם לוה חייב הערב שייך עדות שבטלה מקצתה ב"כ כיון שקרובין לערב ול"א פלגינין דיבורי' משא"כ כאן בשלמא עכשיו דקמ"ל (אביי) דחשוב בע"ד מטעם אי טריף חייב משום אחריות והיינו דלענין זה דבר הגורם לממון כממון דמודים לר"ש לענין שיחשב בע"ד כנ"ל. א"כ שפיר חשיב כמעידים לו עכשיו משא"כ בלא (אביי) דהוי ס"ד דלא חשוב בע"ד כלל משום אחר הטירפא שיתחייב. וא"כ הי' חשוב עכשיו רק כמעידין ללוקח ששדה שלו יגבה בע"ח דעתה אין חיוב על הלוה. ואינו נוגע לקרובים דבאמת לא יוכל לגבות אחר טרפא משום האחריות דהא נגדו הם קרובים ויטעון שאינו חייב כלום והוי כאנס נגדו שיגבה ממנו שלא כדין דפטור כנ"ל ושפיר הי' שייך פלגינן דיבורי' ואינו נוגע כלל לקרובים כנ"ל. וכיון שעכשיו חשוב עדותם רק נגד הלוקח אמרינן פ"ד והי' מהני ורק משום דדינא כו' דחשוב גם עכשיו בע"ד ושוב שפיר גם ששמעון מדין ג"כ פסולין כנ"ל. אך תוס' לא ניחא להו כנ"ל דא"כ יהי' באמת כשרים דלא שייך אי טרפת עלי דידי הדר דלא יוכל לגבות כלל כנ"ל. אך ז"א דמ"מ אם יטרוף כדין הדר עלי' שוב הוי כמעידין על שניהם מיד ושייך בטלה מקצתה ב"כ כנ"ל כמו בערב כנ"ל. ובאמת לא הוצרכו תוס' לדמות לערב דכאן גוף עדות דקיום השטר הוא עליו שחייב ובזה לכ"ע נראה דפסול. ולכך קשה גם על מ"ש תוס' ועוד דא"כ שלא באחריות כו' הא מוכר עצמו מעיד כו' ולא פסול משום תרעומות כו' והא שם מעיד על השדה אם גזולה וכיון שמכרה אינו נוגע אבל לוה עצמו שיחשב עד שלא לוה בשביל שאין לו ובע"ח בא לגבות מלקוחות שעיקר העדות על עצמו ושיעבוד נכסי תלי' בשיעבוד הגוף נראה דלא שייך פ"ד ועדיף מהתי' שכ' תוס' (כתובות י"ח) גבי אנוסים ע"ש. מ"מ הקרובים דלוה באין לו אפשר דכשרין לענין לקוחות והוי כמוכר הנ'"ל:

בא"ד לענין שבועה כו' דהא אין נפרעין כו'. ולהפ' ס' ע"ח דתוך זמנו א"צ לשבע מלקוחות ומ"מ בטוען אשתבע לי צריך לישבע ע"ש מיושב כאן לענין שבועה בת"ז. אך אביי ס"ל א"פ ת"ז כו':

בא"ד ומיהו י"ל במחל לו שמעון שבועה דבא לפרע כו'. לכאורה למה יוכל הוא להשביעו לל"ק דהוי בע"ד משום אי טרפת כו' כאן אף שלא יוכל להשביעו לא יוכל לחזור עליו דמי יימר דהוי משתבע ואת אפסדת אנפשך שמחלת לו השבועה דאין נפרעין כו' וממילא יהי' נאמן פרעתי שלא יתחייב משום האחריות ושוב אינו בע"ד כלל כנ"ל. וצ"ל דתוס' סברי כיון דשבועה דרבנן הוא וי"ל א"א כו' חייב מוכר לשלם אף שע"י לא נשבע דנגדו חשוב שטר גמור בלי שבועה. ודוחק דאף לוקח שטר כשלא נשבע וטוען אשתבע לי מפסיד כשאין מוכר נשבע דאי"ל מספק כשזה טוען ברי. וגם כאן טוען ברי שאינו חייב משום האחריות והוא א"י לישבע. וי"ל דעכ"פ כשישבע בע"ח אז שלא נפרע יוכל לוקח לגבות מראובן ע"י האחריות ושוב הוי בע"ד ויכול להשביעו עכשיו כנ"ל משום אי טרפת. ובב"מ תי' תוס' באמר שמעון אין לי עדים כו'. וקשה ג"כ כנ"ל דלא יוכל לחזור עליו דהפסיד בעצמו כיון שיש עדים א"כ לל"ק לא שייך אי טירפך כנ"ל. וי"ל למאי דאמר לקמן ל"ק דבאחריות מצי הדר בי' ביצא עסיקין ולל"ב רק משום דא"ל אחוי טירפך כו' א"כ כאן דא"צ לשלם לו כנ"ל שוב יכול לחזור בו וחשוב בע"ד. אך לשון הגמ' אי מפקת כו' אינו מדויק. וי"ל כיון דהדין כן עכ"פ שוב חשיב בע"ד אף שלא יתחייב לשלם משום דאמר אין לי עדים כו' מ"מ לפי דברי התובע שמגיע לו באמת א"כ הדין הוא דעלי' הדר כיון שבאחריות ולדבריו מה שמפטר עצמו מהאחריות יהי' בשקר א"כ איך יאמר לאו בע"ד דידי את הא הוי בע"ד משום אי מפקת כו' ומדויק הלשון ולא מצי א"ל כו' היינו אף שבאמת לא יהי' חייב מ"מ לא מצי א"ל דלדבריו בע"ד הוא כנ"ל:

לכאורה א"ל עדים מטעם הודאה וא"כ אטו כשמודה לוקח שעדי פרעון דלוה שקרים לא יוכל לגבות ממנו והוי כלוה כופר וערב או לוקח מודה וצ"ל דאינו הודאה גמורה רק שלא יוכל להביאן לזכותו אבל לענין שיביאם הלוה לא הודה כלל ולא פסלם אף שיהי' ממילא זכותו. וממילא הוי כיב"ש שקנה מיב"ש (בכורות מ"ח) דנכסוהי ערבין כו' וכשא"י לגבות מלוה לא גבי מלוקח כנ"ל. וממילא אפשר דבנמצאת שדה שאינו שלו ואמר לוקח אין לו עדים לזכות לא יועיל שיביאם המוכר משום אי מפקת כו' כיון שאינו מטעם ערבות מהני הודאתו לגבי עצמו. אך כיון דאגלאי דלאו מכירה שוב יוכל המוכר לטורפו שיש לו עדים כנ"ל:

בא"ד דטענין ליתמי פרוע במיגו דמזויף כמו בהחזרתי במיגו דנאנסה אף דלא טענין להו נאנסה דל"ש. ולכאורה אינו מובן כלל דהא חזקה דשטרך בידי מ"ב רק כשיש מגו לבע"ד יש ראי' שטענתו אמת נגד החזקה. וממילא ביתמי שאין ראי' נגד החזקה מה יועיל מה שאלו טען אביהם הי' לו מיגו הא חזקה מורה שלא פרע ובודאי לא הי' טוען. ושם בפקדון י"ל דאין כאן חזקה דשבימ"ב כלל כיון שלעולם יהי' נאמן בשבועה מגו דנאנסה סמך ע"ז ושוב גם ליתמי טענין החזרתי דע"י מגו הוי טענה מצד עצמו כנ"ל. משא"כ בשטר כיון שבאמת אינו מזויף לא שייך דסמך על המגו דמסתמא ימצא קיום כנ"ל ואפשר דכיון שרואין שאין נמצא לקיום שייך ג"כ שידע דא"א לקיימו וסמך ע"ז להניח השטר כנ"ל. אך לשון תוס' לא משמע כן. ואפשר דרו"ש לטעמייהו דשל"ד ומה"ת אינו גובה מיורשים רק תקנו משום נעילת דלת והיכא דהוא עצמו הי' נאמן במגו לא שייך נ"ד וגם מיתמי לא גבי כנ"ל או דהוי ג"כ כיב"ש שקנה מיב"ש כו' דנכסוהי ערבין ובשלא יכול לגבות שיעבוד הגוף א"י לגבות מיתמי ג"כ ויש לדחות:

ואתא בעל חוב דראובן. שהיה שטרו קודם למכירה ראשונה שמכרה ראובן לשמעון ואילו בא ומצאה ביד שמעון הכי נמי הוה טריף לה: דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה. כשם שאילו מכרה שמעון זה לאיש אחר באחריות ובא בעל חוב דראובן וטורפה היה שמעון מפצהו ועל ראובן לא יוכל לחזור שהרי שלא באחריות לקחה הימנו כך כשמכרה לראובן עצמו יפצה לו: נהי דאחריות דעלמא. כל העוררים עליה שלא מחמת ראובן קיבל עליה שמעון: אחריות דנפשיה. ערעור הבא לו מחמת עצמו: כבעל חוב דעלמא דמי. המעורר עליה שלא מחמת ראובן אלא מחמת מי שמכר לו לראובן תחלה וכשם שאם לקחה ראובן מלוי ומכרה לשמעון שאינו אחיו שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ובא בעל חוב דלוי הקודם לשטר מכירה ראשונה וטורפה מראובן צריך שמעון לפצותו שהרי באחריות מכרה והוא לקחה שלא באחריות אף כשירשה ראובן מיעקב ומכרה ובא בעל חוב דיעקב יפצנו שמעון ולא אמרי' דראובן כרעיה דאבוה הוא ואחריות דראובן לא קיבל עליה שמעון: וזקפן עליו במלוה. שלא נתן לו שמעון דמי השדה אלא כתב לו שטר חוב עליהם: ופייסיה בזוזי. במעות דמי השדה שהיה חייב ליתמי פייס את הנושה בשביל ראובן שבאחריות מכרה לו: מטלטלי שביק אבון גבך. והיה בעל חוב של אבינו מסולק ממנו שאין לנו קרקע והמעות לא היה לך ליתן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ועתה גם אתה אין לך לחזור עלינו על האחריות לפי שאין לנו קרקע מאבינו: מגבי. להו ארעא. כשתבעוהו היתומים יפרע להן קרקע בדמי המעות והדר גבי מנייהו בשביל אחריות אביהם ולא מצו למימר לא ירשנו קרקע זה מאבינו אלא לקחנוהו במעות דאמר להו ע''י שעבוד חוב אביכם באה לכם והרי היא לכם כירושת קרקע שלקח אביכם בחייו: ב''ח. של אביהם: חוזר וגובה אותה מהם. כאילו נפלה להם ממש בירושה: כל שדותיו. בשטר אחד דבשני שטרות אין גובין מלוי אלא א''כ לקח משמעון אותה שלקח מראובן באחרונה דמצי א''ל הניח לך שמעון מקום לגבות הימנו כשלקח את זו ואין זו בשעבודך דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין: רצה מזה גובה רצה מזה גובה. וכדמסיים ואזיל דזבן לוי משמעון בינונית ששעבוד בעל חוב עליה ולא שבק בינונית משל ראובן אצל שמעון הלכך רצה לגבות משמעות עידית גובה דאמר ליה אתה לקחת כל השדות ונכנסת תחת ראובן להשתעבד לחובי וכל זמן שאמצא משל ראובן אצלך כלום לא אטריח את לוי שהניח לי מקום לגבות רצה מלוי גובה כגון אם לא ימצא אצל שמעון משל ראובן אלא זיבורית גובה בינונית מלוי דא''ל לקחת את שעבודי בינונית שדיני מוטל עליה ואע''ג דאילו לקחה לוי לבינונית זו מראובן והניח אצלו זיבורית לא היה יכול בעל חוב דראובן לחזור על לוי כדתנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפי' הן זיבורית התם הוא דראובן בעל חובו הוא ואמור רבנן מפני תקון העולם כל זמן שיש אצל בעל חובו כדי חובו לא יטרוף לקוחות אבל כאן שמעון לאו בעל חובו הוא ואף עליו מכח טירפא הוא בא:
זקפו במלוה לא מצי אמרי בני ראובן לשמעון מידי דחשבינן הנך מעות כאילו הן מונחין בידו במשכון תחת השדה אם יטרפוה ממנו וא''כ אתי שפיר דנקט באחריות דשלא באחריות אין חילוק בין זקפו ללא זקפו ואפי' אם ת''ל דזקפו לאו דווקא ולא נקט זקפו אלא משום לומר שנתקיים המכר דכל זמן דעייל ונפיק אזוזי אין המכר קיים וכשזוקפו עליו במלוה תו לא עייל ונפיק אזוזי ולא הוה צריך למימר אלא ונתקיים המכר ותו לא אפ''ה אומר רבי דאיצטריך למינקט באחריות דאי שלא באחריות לא הוה שמעינן מינה אלא מאי דשמעינן ממתני' דמה שאין הלוקח רשאי לתת המעות לב''ח מתני' היא בפ' הכותב (לעיל פד.) ר''ע אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה אבל השתא קמ''ל אע''פ שהוא מוחזק בהן וס''ד יעכבם לעצמו תחת אחריות שאביהן חייב אפי' הכי לא יעכבם דמטלטלי דיתמי נינהו ועוד נראה לרבי דזקפן במלוה דווקא דאי לאו הכי מאי קאמר דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן לשמעון מטלטלי שבק אבינו גבך עד כאן לא קאמר ר''ע ינתנו ליורשים אלא משום דכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה הא אי אחרים נמי לא הוו צריכין שבועה משמע דמודה שיתנו לאחרים והכא האי לוקח מאי שבועה צריך הא ליכא למימר הכא שמא התפיסו צררי דכל זמן שמעות המקח בידו עדיין למה יתפיסו אחרים תחתיהם הלכך נקט זקפו במלוה דהואיל וזקפו במלוה איכא למיחש טפי שמא התפיסו צררי שיעכב אם יטרפוה ממנו דהך מלוה ישאל ממנו כל שעה שירצה שיכתוב עליו שטר מלוה אבל לא זקפו ליכא למיחש לשמא התפיסו צררי וליכא שבועה והואיל וכן לא מצו יתמי למימר ליה ולא מידי. מ''ר. ותימה הואיל ולא זקפו ליכא למיחש לצררי א''כ למאן דמפרש טעמא בערכין פרק שום היתומים (דף כב.) דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא''כ רבית אוכלת בהן משום צררי משכחת לה דנזקקין כמו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ולא זקפו עליו במלוה ומת ושלם שמעון המעות ליתומים ואח''כ נמצאת שאינה שלו הרי עכשיו חוזר על היתומים ונזקקין הואיל ולא חיישינן לצררי ואמר לי רבי נהי דביתומים גדולים לא הוה חיישינן לצררי כה''ג ביתומים קטנים חיישינן טפי: ופייסיה בזוזי. אומר רבי דרבותא הוא לא מבעיא היכא דלא פייסיה דאינו יכול לעכב המעות אלא אפי' פייסיה דסד''א הרי פרע חוב שלהם וסילק בעל חוב זה מעליהן קא משמע לן דאפ''ה אמרי ליה אנן מטלטלין כו': אי פיקח אידך מגבי להו ניהלייהו וכו'. מכאן יש להוכיח דאע''ג דאמרי' לעיל בפרק הכותב (דף פו.) דדינו דבעל חוב בזוזי היכא דאית ליה זוזי מ''מ אם הפסיד הלוה בכך לא יתן לו זוזי כגון הכא דמצי מגבי להו קרקע ואינו עושה שלא כדין: ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון. פי' בקונטרס בשטר אחד דבשני שטרות לא אמר'. ' רצה מזה גובה רצה מזה גובה משום דאינו יכול לגבות מלוי אא''כ לקח משמעון אותה שקנה באחרונה מראובן דאי לקח אחת מאותן שלפני האחרונה לא גבי בעל חוב מלוי דא''ל הניח לך שמעון מקום לגבות הימנו כשקנה את שלי מראובן ומשעה שקנאה שמעון נסתלק שיעבודך ונשאר שיעבודך על הנותרות ולא. נהירא לרבי דמצי שמעון למימר ליה מ''ט אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש שם בני חורין ואפי' הן זיבורית משום תקנה דלוקח ראשון אנא בהך תקנתא לא ניחא לי כדרבא בפ''ק דב''ק (דף ח:) הלכך מצי לפרש בשני שטרות וביותר. מ''ר. ולי נראה כפירוש הקונטרס דדוקא בשטר א' אבל בשני שטרות ולקח שמעון זיבורית באחרונה ולוי לקח משמעון אותה שלפני אחרונה אינו יכול לגבות מלוי דא''ל להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא למיקם קמך דודאי אם היו כולם ביד שמעון האחרונה שהיא זיבורית היה מגבה לו וכן אם לקח שמעון עידית באחרונה ולקח לוי אותה עידית אינו יכול לגבות מלוי אותה עידית מהאי טעמא דלהכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך דודאי אם היו כולם ביד שמעון הבינונית והזיבורית שלקח לפני האחרונה שהיא עידית היה מגבה לו והיה הרשות בידו כדמפרש טעמא בב''ק (שם) וכן אם זבן לוי בינונית ושבק בינונית יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו אע''פ שלקח שמעון בשני שטרות ומיהו יתכן להיות רצה מזה גובה רצה מזה גובה אפי' בשני שטרות ואע''פ שלקח לוי משמעון אותה שלפני האחרונה בענין שהאחרונה עידית והראשונה שלקח לוי בינונית ולא שבק בינונית דכוותה ולא מצי למימר השתא טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך: רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ואע''ג דאמרינן אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפי' הן זיבורית הכא שאני דליכא בני חורין כלל וכולהו משועבדים נינהו שהרי זה הב''ח בא מכח ראובן:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד