מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן. משלהן אפילו לא הניח להם אביהם כלום, והך מצוה בלא כפייה היא והיינו שמעתין. וזהו שלא הזכירו כאן דשבק להן אבוהון מידי אלא קטינא דארעא, אבל אם הניח להם אביהם מטלטלין, בכי האי גוונא מצוה עליהם לפרוע חובתו וכופין אותן והיינו ההיא דפרק מי שמת (ב"ב קנז, א) דמיירי מדיני כפיה ואוקימנא לה משום מצוה על היתומים לפרוע חוב אבוהון׀ (ר"ן על הרי"ף בשם הרשב"א).

והא דאמרינן: אבל אמרו ליה הנך חמישים דמי קטינא סלוקי סלקוה. פירוש ואף על פי שלא הגבוה אצלו ממש אלא שנתפשרו עמו, דכיון שאמרו לו דמי קטינא הרי הוא כאלו הגבוה אצלו ממש וחזרו וקנו אותו מידו, דהוה ליה נכסי דקנו יתמי ולא משתעבדי לבעל חוב, והוא הדין נמי שאם בא בעל חוב מאוחר אינו יכול לחזור ולטרוף דכמו שקנו ממנו דמי. והכי איתא בירושלמי דגרסינן בסוף פרקין (וי"ו) אמר ר' יוסה הדה אמרה הדין דיזיף מן תרי בר נש,אתא תנינא אמר ליה קום פשר, פירוש: התפשר עמי, אמר ליה ולית סופא דקדמאי שמע ואתי ומטריף, יכול הוא למימר קום פשר ואין טרף טרף. פשר מן השני מ... שהראשון בא וטורף, פשר מן הראשון א"ר פנחס אתא עובדא קמיה ר' ירמיה ואמר אין פשר פשר. כלומר, אם התפשר עם הראשון התפשר, ואין בע"ח מאוחר גובה ממנוֿ (שיטה להר"ן, ר"ן על הרי"ף ומ"מ הל' מלוה ולוה פי"ח ה"י).

ההוא גברא דהוי מסקי בי' אלפא זוזי הוה לי' תרי אפדנא פי' זבינהו לחד גבר' דאלו לתרי גברא כיון דטרפא לארעא דחד היכי מצי אידך לוקח למימר שקול אלפא זוזי ואסתלק אלא ודאי כדאמרן. טרפא לחדא מינייהו. פי' שנכנס בה בכח טרפא שעשו לה ב"ד על חובן כשלא מצא נכסים מבני חורין אבל עדיין לא עשו לו שטרי חלטתא דודאי כיון שחלטוה לו תו לא מסתלק בטענות לוקח אלא דשומא הדרה ללוה היכא דגביא מבני חרי הדר קא טריף לה לאידך שקיל לוקח אלפא זוזי והלך לגבי' וא"ל אי שווי' לך קמייתא אלפא זוזי בחובך לחיי ואי לא שקול אלפא זוזי ואסתלק סבר רמי בר חמא למימר דהיינו מתני' וכו' והכא נמי לאו כל כמיני' ללוקח לעלויי לב"ח טפי משוי' אמר ליה רבא מי דמי התם איכא פסידא ליתמי אבל הכא מאי פסידא איכא לב"ח אלפא יהיב לי' ואלפא שקיל. ותמיהא מילתא היכי מדמי לי' רמי בר חמא למתניתן ואומרים בתוספות דרמי בר חמא סבר דלא מצי לוקח לסלוקי לב"ח בזוזי אפי' היכא דלא הוה ארעא באפותיקי מפורש ולהכי קאמר דב"ח בהאי ארעא כדידי' שכיחא לגבי לוקח ואם כן היינו יתומים דמתני' ורבא סבר דכל היכא דלא היה אפותיקי מפורש לב"ח מצי לוקח לסלוקי' בזוזי וארעא הלוקח הוא וליכ' לבע"ח אלא תביעות ממון מצי לסלוקי בחובו וכיון דכן אלפא יהיב ואלפא שקיל ומסתלק והיינו מאי דקאמרינן בפ"ק דמציעא הניחא למ"ד אי בעי לוקח מצי לסלוקי וכו' דמשמע דפלוגתא היא וכתב רש"י ז"ל שם לא ידענא היכי ולפ"ז הכא הוא פלוגתא דאפליגי בה והשתא שמעינן שפיר מאי דכתיב' לעיל דאלו זבנינהו לתרי גברא הא ודאי לא מצי לוקח שני למימר הכי דדוקא מארעא דזבין הוא מצי לסלוקי לב"ח בזוזי ולא מארעא דזבן חברי' ואיהו גופא נמי דוקא קאמר הכי מקמי חלטת' וכדפרשינן:

טרפא בכמה כתבינן פירש"י ז"ל כשקבל אותה בעל חוב באלפי זוזי בכמה כתבי טרפא ללוקח שטרפא ממנו באלפא כשיעור החוב או בחמש מאות כדמי השדה רבינא אמר באלפא פירש אע"ג דלוקח לא אפסד אלא ה' מאות כיון שהחוב היה אלף וזה סילקו במעות אינו אלא כאלו לקחה ממנו שאלמלא כן היה נוטלין שתיהן והיה המוכר חייב באחריות אלף:

ורב עווירא אמר בחמש מאות שכן הוא חייב אחריות וקשה קצת היכי אמר רבינא דלגבי לוקח טפי מאחריות שקבל עלי' מוכר וטפי ממאי דאפסיד לוקח ויש שפירשו אם נסתלק בעל חוב כשקבל אלף זוזי טרפא בכמה כתבינן גבי אלפא כדאפסיד לוקח או מחמש מאות כמו ששוה השדה שממנו נסתלק דאלו מאידך אכתי לא טריף ליה אלא דכי חזי לוקח דבעי למטרפא קדים וזבני' מיניה וה"ל להמתין עד שתכנס בה בכח טרפא שלו ונראה כלשון הראשון אבל בלשון הזה דכ"ע אית להו אלפא כיון דבאלפא סלקיה ויש מקשים מאי טרפא שייך הכא אי איתא דאית ליה למוכר נכסי למטרף אמאי לא אמר לי' לוקח לב"ח ליזול ולגבי מיניה דליכא למימר דהאי ארעא ה"ל אפותיקי לב"ח דא"כ לכ"ע לא מצי לוקח לסלוקי בזוזי וכדאי' בפ"ק דמציעא וי"ל רגון שרוצה להמתין כשיקנה המוכר נכסים. דין. א"נ שיש שם נכסים שקנה מוכר בין הלואה זו [למכירה] חזר ומכרן ולב"ח לא כתב דאקני דב"ח לא מצי טריף דלא כתב לי' דאקנה לוקח דהוה ליה קנה ולוה ומכר דמשעבדי א"נ שקנה נכסים אחר החוב ומכר וחזר ומכרו ולב"ח לא כתב דאקנה וללוקח כתב ליה דאקנה.

מצוה על יתומים לפרוע חוב אביהן פירש מן הנכסים שהניח אביהן ואף על גב דמדינא לא אשתעביד כגון מטלטלין או שבח או מן הראוי אבל מנכסי עצמן אין שם מצוה וכתב רש"י ז"ל מצוה על היתומים לפרוע מפני כבוד אביהם ואין לבית דין לכופם על כרחך דלאו מצוה עשה מפורשת היא כסוכה ולולב אלא מצוה דרבנן וכן פי' בתוספת וכן בדין שאם לא כן מאי איכא בין הלוה עצמו ובין היתומים בי' וכן מוכח מהא דאמר להו מצוה קא עבידתו ואלו היו כופין על מצוה זו היכי אמר להו מצוה קא עבדיתו ולא עיילי בגוביינא והכי נמי אמרינן דכי אמרי דמי קטינא סליקי סלקוה והא כייפינן להו אלא ודאי כדאמרן וזו שלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב למעלה בההיא דפריעת ב"ח מצוה שכשם שכופין עליה כך כופין על מצוה זו ואינו נכון וכבר כתבנו יותר מזה בפרק מי שמת מאבל אמרו לו הני חמשין זוזי דמי קטינא סלוקי סלקוה ופי' רש"י ז"ל והו"ל כשאר מוכרין ולא כפריעת חובו. דין. ושמעינן מינה שאם בא ב"ח מאוחר לטרוף ממנו אינו רשאי שכבר קנאו מב"ח ראשון ואם זה הי' ב"ח מאוחר כי אתי ב"ח מוקדם וטריף ליה למ"ד ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה הדרי יתמי עלי' ב"ח מאוחר ושקלי זוזייהו מינייהו וכן פירוש רבוותא וכן הוא במקצת ירושלמי דכתיבנא במהדורא קמייתא.

ההיא גברא דזבנה לכתובה דאמינה בטובת הנאה הפי' הנכון כדפי' רש"י ז"ל שמכר קרקע אחת שירש מאביו ושהיה מיוחד לכתובת אמו שכן הי' דרכן לייחד להם קרקע כדאמרינן התם באותם ג' שדות דליכא לפרושי שמכר כתובת אמו בחיי אביו שאם (תמות אמו ואחר כך אביו) [ימות אביו ואחר כך אמו] ויורשי' שיזכה בו לוקח דה"ל מה שאירש מאבא מכור לך שלא אמר כלום כ"ש דהכא איכא תרי ספיקא שימותו שניהם אביו ואמו ומיהו בזה נדחק רש"י בלשון ראשון ואע"ג דלא אמר כלום חייב להחזיר המעות ובכאן התנה שאם תערער עמו לא מפצי ליה ולא מהדר זוזי והקשה עוד דמ"מ כיון דירשה מאמו וזכה בו נתקיים המכר כדאמרי' גבי מכר שדה שאינו שלו וחזר ולקחה מבעליה הראשונים שזוכה בה הלוקח ותירץ דהתם הוא דטרח לזבוני כי היכי דליקום בהמנותיה אבל כשירשה ליכא למימר הכי כדאיתא התם וא"צ לכל הדוחק הזה:

סבר רמי ב"ח למימר איהו במקום אמה קאי אמר ליה רבא נהי דאחריות (דעלמא) [דידה] לא קביל עליה אחריות דנפשיה [מי] לא קביל עלי'. ויש רוצין לדקדק מכאן שהמוכר קרקע שלא באחריות דמחייב באחריות דנפשי' מן הסתם כדאיתא בפרק אלמנה דלקמן אעפ"י שירש או נתנו לו שום זכות באותו קרקע לאחר המכירה אינו יכול לערער דהא נמי בכלל אחריות דנפשיה הוא כדאמר רבא הכא והא ליתא דאם כן גזל קרקע ומכרה שלא באחריות וחזר וירשה או לקחה זכה בה הלוקח הראשון וזה אינו כדמוכח בפ"ק דמציעא שלא אמרו שם אלא משום דניחא ליה דליקום בהמנותי' או דלא לקריי' גזלנא אפי' במוכר אחריות והכא שאני שזה מכרה באחריות גמורה שהוא חייב אפי' באחריות דעלמא כדאיתא לקמן אלא שהוציא מן האחריות ערעור ורמי בר חמא סבר שהוא נכלל בכלל אמו ולא בכלל שאר אחריות שעליו ורבא אמר כיון דבעלמא אפי' מוכר שלא באחריות לא מפקיע נפשיה מאחריות דנפשיה כל שכן הכא דקבל של האחריות חוץ מאחריות אמו שהוא בכלל האחריות וכיון שזכות הערעור הזה כבר היה בו קודם מכירה הרי זה בכלל אחריות שקבל עליו ומדאתי עליה רבא מטעמא דאחריות דנפשיה איכא למשמע דדוקא דירשה הוא עצמו אבל אם ירשו אחרים עמו או שנתנה אותו אמו לאחרים הרי הן במקום אמו ואינו חייב לפייסם וכן כשאמר אני מקבל עלי כל הוא וכל באי כחו משמע דאנהו במקומו קיימי ויש אומרים דה"ה דמחייב לרבא באחריות שאר יורשי אמה ובאי כחה שלא הוציא מן האחריות אלא לאמו ואין לנו אלא לאמו בלבד והלשון הראשון נראה לי:

אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ופי' מכירה סתם שיש בה אחריות דאחריות ט"ס הוא ואתא ב"ח דראובן וקא טריף ליה מיניה דינא הוא דליזול שמעון ומפצי ליה גרסת רש"י ז"ל אמר רבא נהי דאחריות דעלמא קבל עליה אחריות דנפשיה מי קביל עליה ואשמעינן מהדא דודאי לא קבל עליה אחריות דאתי מחמת נפשיה דלוקח וזה מן הלשונות שפירושה מתחלף דבפ' אלמנה ניזונות אמר אחריות דנפשיה משום דנפשיה דמוכר ויש גורסין כאן נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה כלומר ראובן אחריות דנפשיה קיבל עליה ויש מקשים מאי סבר רמי ב"ח דהא ודאי דבר קשה הוא לומר שיפצה המומר אחריות ערעורן שמחמת הלוקח עצמו ואמרו בזה כמה לשונות ואין אנו צריכין לכך דרמי בר חמא סבר דכיון שלא היה לראובן המוכר הראשון נכסים אחרים לגבות מהם נמצא כשמכר קרקע זה לשמעון שלא באחריות נכנס הוא תחת ראובן והי' הרוב מוטל על הקרקע זו או יסלקנו שמעון במעות הלכך כשם שאם שמעון מכרו לאחרים חייב לפצותו לב"ח כן כשחזר ומכרו לראובן זה שכבר נפטר ראובן מחוב זה ואתא רבא ואמר דהא מ"מ סוף סוף החוב מוטל על ראובן אם קנה נכסים וכיון שכך אין לשמעון לפצותו דאחריות דנפשי' לא קביל עליה:

הוזכר בכאן מעשה באחד שלוה מחברו אלף דינרין ומכר שני בתים לאחד כל אחד בחמש מאות ובא בעל חוב וטרף אחת מהן ולא סלקו הלוקח במעות אם שלא היו לו באותה שעה אם שלא רצה שאלו היה לו ורצה היה יכול לסלקו במעות שלא היה אותו קרקע אפותיקי מפורש לבעל חוב אלא שלא רצה וכשטרף אותו קרקע והחזיק בו בא לטרוף האחר בחמש מאות הנשארים מה עשה הלוקח נטל אלף דינרין במעות והלך אצלו ואמר לו אי ניחא לך בהאי דטרפת לקבולי באלפא זוזי ולשיורי אידך לדידי מוטב ואם לא שקול אלפא זוזי ואיסתליק ואני אחזור ואטלהו והיה אחד מן החכמים סבור לומר שמאחר שהניחו לטרוף וזכה בו אי אפשר לו לומר אחר כך שיקבלהו ביתר משוויו אלא הרי הוא שלו בחמש מאות דטריף ליה בהדיהו ואידך אי יהיב ליה חמש מאה מוטב דהא מסלק ליה בזוזי ואי לא הדר וטריף ליה והיה מביא ראיה ממשנתנו במה שאמרו אם אמרו היתומים וכו' והשיבוהו שאינו דומה לזה והוא שאמרו התם אית להו פסידא ליתמי הכא מאי פסידא איכא אלפא יהיב ואלפא שקיל וכן הלכה שמאחר שיש ללוקח רשות לסלקו במעות אע"פ שלא סלקו בראשון יכול הוא לסלקו בשני ולומר לו אי ניחא לך לקבולה וכו' על הדרך שכתבנו:

ממה שכתבנו למדת שמה שהיה סבור רב רמי בר חמא לומר היינו מתניתין וכו' לא היה אלא ממה שכבר זכה במה שטרף והיה סבור שאין הלה יכול לומר לו עוד קבלהו כשיעור כל החוב ואינך צריך למה שטרחו מפרשי הקדמונים ששאלו בה היאך היה טועה רמי בר חמא בזה והא אי בעי לסלוקי בזוזי מסלק ליה עד שמהם שפירשוה בשויה ניהליה אפותיקי ומפני זה אמר רמי בר חמא דלא מצי למימר ליה הכי ואהדרו ליה הכא לית ליה פסידא וזו ודאי אינה שאלו היתה אצלו אפותיקי ר"ל מפורש ודאי ליכא ספיקא דלא אמרינן אלפא שקיל אלפא יהיב דהא לא מצי לסלוקיה ואי באפותיקי סתם אף זה יכול לסלקו במעות ומהם שפירשו דלא שויה אפותיקי אלא שהיה סבור רמי בר חמא לומר דלא מצי מסלק ליה בזוזי אע"ג דלא עבדה אפותיקי וזהו שאמרו בפרק הגוזל צ"ו א' ובפרק שנים אוחזין ט"ו ב' הניחא למאן דאמר אי אית ליה ללוקח מצי לסלוקי לבעל חוב בזוזי שפיר אלא למאן דאמר לא מצי לסלוקיה וכו' ולא מצינו מחלקת בזו להדיא ואף גדולי הרבנים כתבו עליו לא איתפרשא היכא והם מפרשים שזהו המחלקת ואין הדברים כדאי שבודאי הני דהכא כלהו סבירא להו דהיכא דלא שויה אפותיקי מצי לסלוקיה ולא אמרה אלא מפני שלא אמר כן בשעה שטרפה אלא אחר שזכה בה והעלו בה שאע"פ שזכה בה הואיל ולית ליה פסידא אמר ליה הכי וכן הלכה ושמעת מינה דשומא הדרא בלוקח כמה דהדרא בלוה ומכל מקום יש אומרין דוקא כשגלה דעתו בשעת הטירפא לפני בית דין שאין לו מעות לסלקו ואם כן זו שמיחו בדבריו דוקא דגלי אדעתיה או שמא אע"ג דלא גלי אדעתיה סבר דמכל מקום מצי לעלוייה ניהליה ואע"ג דלא מצי מסליק ליה מעיקרו על ידי עלוי מיהא מצי מסליק ליה וכן עיקר ומכל מקום אם החזיק בה הלה ונשמע לו לקבלה באלף אע"פ שאינה שוה אלא חמש מאות אחר שזכה בה ובא הלוקח לבית דין לכתוב לו טירפא ר"ל שאם ימצא שקנה המוכר אחר שטרפו הלה ממנו יהא טורף ממנו כשיעור מה שפרע בשבילו והוא טוען לכתוב לו באלף שהרי אלף פרע לו אין כותבין לו אלא בחמש מאות שהרי לא נתן לו אלא חמש מאות ומכל מקום אם היה שוה אלף כותבין לו טירפא אאלפא שכך כתב לו אנא איקום ואשפי ואמרוק זביניא אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ור"ל דמישבחא דממילא ואי אתה מפרש בטירפא זו מה שמכר המוכר אחר שמכר לזה שאם כן היאך היה בעל חוב חוזר עליו והלא אין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין ואף אנו פירשנוה בשאין בה אפותיקי מפורש אלא שלא אמרה אלא על מה שקנה מוכר מזמן טירפא זו ואילך ומכאן אתה למד במי שמכר כל נכסיו לאחר והיתה עליהן כתבת אשה וכתובתה מרבה מאותן הנכסים ובאה לטרוף וטען הלוקח הריני נותן לה כדי דמיהן והאשה טוענת או תן לי כל כתבתי או אני מקבלת אותן הנכסים בכדי כל כתובתי או שמת בעלה והניח אלמנה שכתובתה מאתים והניח קרקע שוה מנה והיורשים אומרין הרי אנו נותנין לה מאה דינרין בשווי הקרקע והיא טוענת אני מקבלת הקרקע במאתים שהדין עם הלוקח או היתומים וכן בבעל חוב הבא לטרוף בחובו וזהו ענין אם אמרו היתומים וכו' וזהו שאמרו בתלמוד המערב שבמסכתא זו פרק נערה שנתפתתה חדא איתא הות פורנא עשרין דינרין הוא תמן חד בית שוה עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא אמר או ייבון ביתא או יבון עשרים דינרין אמר ר' מונא מכיון דלית לה ביתא אלא בעשרה דינרין כמאן דלית לה פורנא אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והוא אומר מעות הדין עם היתומים ויש חולקין לומר שאין לוקח יכול לומר כן לבעל חוב מפני שהוא כעין גזלן על שנכנס בשיעבוד חברו וכן נראה מדברי גאוני הראשונים בספר מקח וממכר שער כ"ז ולשונם בזה יש על הלוקח שיוסיף על דמי הקרקע לומר אקננו אני בכך וכך ואם בעל חוב אומר אף אני אטלנו באותו שיעור הדין עם הלוקח אבל כל שאחד מוסיף על חברו יהא הקרקע למוסיף נמצא מכל מקום שבעל חוב הבא לגבות מן היתומים קרקע של אביהם אם החוב מנה והקרקע אינו שוה אלא חמשים אין הבעל חוב יכול לומר יתנוהו לי בלא הכרזה ואטלנו בכל המנה שחייב אביהם לי אלא שמכריזין אותו ויטלהו בשוויו ואם יבאו דמים ליד היתומים יכולים לסלקו כשיעור אותם הדמים:

מעשה זה שהזכרנו שפירשנוהו בלוקח אחד כך הדין בו בשני לקוחות שאם טרף מן הראשון בחמש מאות ובא לטרוף מן השני יכול האחר לומר לו או טול זה שטרפת בחובך או הסתלק ממנו ואתן לך בו אלף דינרין שיעור חובך והוא שהזכירו מעשה אחר כיוצא בו ונאמר בו זבנינהו לחד בחמשין ולחד בחמשין ובשלמעלה הימנו אמר חד בחמש מאה וחד בחמש מאה ומכל מקום יש מפרשים אף באלו שעל הקרקעות הוא חוזר כמה דאת אמר הרגו לאבנר אלא שנראה לי שלא נשתנה הלשון בחנם ומכל מקום מותיקי קרובינו שאלו לגדולי הדורות שלפנינו בישיבתם אם סלקו זה השני במאה זוזי והחזיק בו ובא לוקח שטרפוה ממנו ותובעה לזה המחזיק אם זה יכול לומר לו במאה זוזי זבינתה הב מאה זוזי או דילמא מצי אמר ליה אידך האי דיהבת ליה מאה משום דלא ליטרוף דילך הוא והשיבו להם שאף במאה מנה אין יכול לסלקו דכי אמרינן שומא הדרא לעולם דוקא לעולם ברשות בעל חוב אבל מרשות לוקח לא הדרא כמו שכתבנו:

לקצת מפרשים ראיתי שפירשו מעשים אלו שניהם בשני לקוחות וכתבו דברישא טריף לשני והדר לראשון ואמר ליה ראשון אי שויא לך וכו' והקשו לימא ליה האי דטריפנא כבר זכיתי בו ואם אתה בא לסלקני סלקני משלך בחמש מאה ולמה מסלקו משניהם אחר שמלוקח אחר טרפם ותירצו בה שאף הוא במקום מוכר וכשם שהמוכר יכול לעלות לו כך זה הלוקח:

כבר ביארנו בפרק הכותב פ"ו א' שיתומים גדולים כל שירשו קרקע מאביהם חייבים לפרוע מן הדין כשיעור הקרקע ואף בשלא ירשו מאביהם קרקעות אלא מטלטלין או אף בשלא ירשו כלום מצוה עליהם מדברי סופרים יפרוע חובות אביהם אלא שאין כופין בכך אלא בעל חוב עצמו ומכל מקום כל שראינו שפרעו מתורת מצוה פרעו ואין יכולין לחזור ולומר בטעות פרענו:

הוזכר בכאן באחד שלוה מנה ולא השאיר אחריו אלא קטינא דארעא שויא חמשין ובא בעל חוב לטרפה והלכו היתומים ונתנו לו חמשים זוז כשווי הקטינא והמלוה טען שקבלם בפירעון של מצוה וחזר לטרוף הקטינא מן הדין וגמרו את הדין כן ומכל מקום אלו היו היתומים פקחים היו אומרים כשפרעו להם חמשים זוז הרי אנו מסלקין אותך ממנה בשוויה יהא לך חמשין זוז דמי קטינא וכל שאמרו כן בעדים אינו יכול עוד לטרפה וכל שכן שבעל חוב אחר המאוחר מאותו שסלקו אינו יכול לחזור ולטרפה שהרי היתום כמי שלקחה מן הראשון אבל אם טרפה שני יכול הראשון לטרפה מן הטורף ומכל מקום אף היתום אינו יכול לעכבה לשני מכח ראשון וכן בלוקח והוא שאמרו בתלמוד המערב שבסוף הפרק אהן דיזיף מתרין בני נש אתא תנינא אמר ליה קום פשר כלומר התפשר עמי או צא מן הקרקע ואמר ליה ולית סופא דקמא שמע ואתי מיטרף כלומר שזה טוען היאך אתפשר עמך ומה יועיל לך וכי אין סוף הענין שכשישמע הראשון יבא ויטרוף לך יכיל מימר פשר ואין טריף טריף כלומר הואיל ואינו תובע עכשו התפשר אתה עמי ולכשיבא הוא ויטרוף יטרוף פשר מן השני חזקה שהראשון בא וטורף כלומר שהרי השני לא כדין טרף אבל פשר עם הראשון ופרע לו חובו הרי הוא כלוקח ממנו והוא שאמרו אתא עובדי קומי ר' ירמיה אמר פשר פשר והקשו שם אמ"ר יוסה ולא כתב כל דאקנה כלומר ולא יהא אלא שקנה שדה מאחר והרי הוא משועבד ללוה ותירץ לא אתיא אלא ביורש דנכסי דקנו יתמי לא מישתעבדי:

הוזכר עוד כאן מעשה באחד שמכר כתבת אמו שהיה הוא ראוי לירשה בטובת הנאה שאם ימות הוא בחיי האם הפסיד הלוקח ואם תמות היא בחיי הבן שיהא הלוקח במקום הבן והתנה עמו שאם תערער האם על המכר ומתוך הכעס תתן כתבתה לאחרים לא יהא הוא חייב באחריותה מתה האם ולא ערערה ובא הלוקח לזכות והיה הבן מחזר להיות הוא עומד במקום האם שיהא אף הוא יכול להקנותה לאחרים ולסלק את הלוקח הואיל והוא יורשה אמר ליה רבא נהי דאחריות דאמיה לא קביל אחריות דידיה מי לא קביל ואני תמה היאך היה רמי בר חמא מוצא עצמו לומר כך ונראה לי שזה התנה שאם תערער האם לא יהא הוא חייב באחריותה וערער זה לא סוף דבר אם תטול כתובתה ותתננה לאחרים כמו שכתבנו אלא אף אם תהא לווה בחייה על כתבתה ושתהא כתובתה משועבדת לבעל חוב שלה ולא יהא הוא חייב באחריות ומתה האם ולא ערערה וכן לא נשתעבדה בחובות אבל הבן לוה ואכל מכאן ומכאן והיו מלוים לו על סמך ליפרע לכשיירש וכשמתה האם היה הוא רוצה לפרוע הקפותיו ולהפסיד ללוקח מפני שהיה אומר שאף מה שהוא לוה בכלל ערער האם הוא מפני שהוא במקום אמו ואמר ליה רבא נהי וכו' ולעיקר המקח מיהא יש לשאול והלא דבר שלא בא לעולם הוא וכבר אמרו ב"מ ט"ז א' מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום ומצינו הגהה ספרדית בקצת הלכות בלשון זה ואע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי היכא דלא תפשיה לההוא מידי דאקנייה וקא תבע ליה למיתבה ניהליה אבל היכא דתפש תפש והכא נמי כיון דזבין ליה וכתב ליה שטרא ומסר ליה שטר כתובה כמאן דתפס דמי וכמה זרים אצלי דברים אלו שהרי שטר זה אין למקנה בה בשעת הקנאתו כלום וכי אלו מכר מה שיירש מאביו ומסר לו עכשו שטר הקרקעות מי מהני וגדולי הרבנים מפרשים אותה לענין חזרת המעות כלומר שאע"פ שאין המכר כלום מכל מקום יש לו להחזיר המעות ללוקח והתנה שאם תבא אמו ותערער על הדרכים שהזכרנו לא יהא הוא חייב בהחזרת המעות ומתה האם ולא ערערה ואף הלוקח לא היה מבטל המקח מצד דבר שלא בא לעולם שרוצה היה להיות המקח קיים והיה סבור לערער במקום האם ושלא יחזיר המעות וגאוני הראשונים פירשוה בשהיתה אמו גוססת ומוכר לצורך תכריכיה וכבר אמרו מה שאירש מאבא מכור לך והוא גוסס ומוכר לצורך תכריכיו דבריו קיימין והאי דקאמר אי אתיא אמיה וכו' פירושו אם תהא ממיעוט גוססין ותתרפא והדבר ברור שאם מתה מאותו חולי אין ספק שאין כאן לא ערער ולא בטול וכן הדבר ברור שאלו נתרפא יכולה היא לערער ולבטלו אלא דהאי דקא אמר ושכיבא אימיה פירושו שנתרפאה מאותו חולי ולא ערערה ואחר זמן חלתה ומתה היה רמי בר חמא סבור שהוא במקום אמו לערער ועיקר הדברים בפירוש מעשה זה ושהוא עולה לכל התמיהות שבו הוא שלא מכר זה כתבת אמו אלא נכסים שלו שירש מאביו אלא שהיו משועבדים לכתובת אמו ומחשש אותו השיעבוד הוצרך למכרה בטובת הנאה וזה שאמר לכתובתה דאימיה פירושו שהיו משועבדים לכתובתה או שהיה מיוחד לכתובתה או אפותיקי והתנה שאם תבא אמו ותטרפנו לא יהא הוא חייב באחריות ובכלל זה שאם היתה היא מוכרת או נותנת או מורשת כתובתה לאחרים אף הם במקומם לטרוף ומתה ולא ערערה ונעשה זה המוכר יורש שלה והיה סבור לומר מה ביני לשאר יורשים ואני בלא אחריות מכרתי ואלו מי שמכר קרקע שלא באחריות ואחר כך לקח הוא בעצמו תביעות שיש לאחרים על אותו קרקע או נעשה מורשה בכך מי לא מצי תבע ואם אני שאני יורש עליו פנים חדשות הם ואמר ליה רבא נהי וכו' ואף במכר שלא באחריות ולקח תביעות שיש לאחרים עליו יש לפקפק גם כן אם יכול לתבוע כלום מדין מוכר שדה שאינה שלו וחזר ולקחה האמור בראשון של מציעא וקיימא לן בה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דהתם איהו טרח בהכי כי היכי דליקום בהימנותיה הא בירשה מיהא אין בה טעם שהרי ממילא אתיא וכבר נאמר בה שחוזר במכירתו ומחזיר המעות ודוקא במוכר שדה שאינה שלו אבל זה שבכאן שלו מכר על הדרך שביארנו:

ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן זה באחריות ובא בעל חוב של ראובן וטרפה אין שמעון חייב באחריותו שסתם הדברים שלא קבל עליו אחריות אלא בכל ערער שיזדמן בו מצד שמעון או מצד אדם אחר אבל ערער הבא מצד עצמו של ראובן אין הוא חייב באחריותו ומכל מקום ראובן שירש שדה מיעקב ומכרה לשמעון בלא אחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ובא בעל חוב של יעקב מורישו וטרפה הימנו חייב שמעון באחריות שאין חוב הבא מצד מורישו קרוי חוב של עצמו אלא הרי הוא כחוב של אחרים וראיתי למדין מכאן שכל שקבל עליו אחריות חייב באחריותו אפילו גזלה ממנו אלם או אנס ואין זה כלום שבזו בעל חוב של יעקב בדין טרפה הואיל והיתה משועבדת לו כשהיתה ביד יעקב אבל גזילת אלם או אנס שהוא בא שלא מחמת טענה אין לו לחזור על המוכר ואין ספק שכל שלא קבל שמעון אלא אחריות הבא מחמתו שאם בא בעל חוב של מורישו של לוקח וטרפה ממנו אין לו על שמעון כלום:

האי גברא דהוה מסיק בי' אלפא זוזי הו"ל תרי אפדני זבנינהו חדא בה' מאות וחדא בה' מאות אתא ב"ח טרפא לחד מיניהו הדר אתא קטריף לאידך שקיל חדא אלפא זוזי אזיל לגביה א"ל אי שוויא לך הא דקטרפ' אלפי זוזי לחיי ואי לא שקיל אלפא זוזי ואיסתלק. סבר רמב"ח למימר היינו מתני' דתנן אם אמרו היתומים הרי אנו וכו' א"ל רבא מי דמי התם אית ליה פסידא ליתמי הכא מאי פסידא אית ליה אלפא יהיב ואלפא שקיל והל' כרבא דסבר דמצי הלוקח לסלק לב"ח בזוזי אבל רמב"ח סבר דל"מ לסלוקיה בזוזי ומאי דאמרי' בפ' הגוזל ובשנים אוחזין ובפ' המקבל הניחא אי אית לי' ללוקח זוזי לא מצי מסלק לב"ח שפיר אלא למ"ד וכו' זאת היא חלוקת רמב"ח ורבא:

וטרפא בכמה כתבינן פי' אם נתרצה ב"ח לקבלה באלפא זוזי ובא הלוקח לב"ד שיכתבו לו טרפא על המוכר שמכרה לו באחריות בכמה כתבינן לי'. רבינא אמר באלפא שהרי כך הי' חובו ורב עוירא אמר בת"ק כפי הדמים שנתן הלוקח ותלמודא פסק כר"ע ומכאן יש להוכיח שאם יש לראובן שטר על שמעון בר' זוז ומכר ללוי בק' אינו גובה לוי משמעון אלא מנה כפי מה שקנאוה ואע"פ שראובן מסרו לו בחוב במאתים דא"כ ה"נ ימסור לו בע"ח שטרו של אלף (כב"ח) [ללוקח] ויגבה ממנו אלף ואמאי אינו גובה אלא ת"ק. וקשה בעיני דין זה שאילו רוצה ליתן שט"ח זה מתנה ללוי אינו הולך לוי וגובהו משמעון כל מה שכתוב בתוכו ומ"ל יהבי' כולה ומ"ל יהבי' פלגא והנכון בעיני דאה"נ שאם ב"ח רוצה למסור לו שטרו עם כל כח וזכות שיש לו בו שהוא גובה מן המוכר כל האלף אלא הבמ"ע כגון שאינו רוצה להקנותו ולהפסיד ללוה והוא שואל מב"ד שיכתבו לו טרפא שאין כותב לו אלא בת"ק:

ההוא גברא דהוו מסיק בי' ק' זוזי הו"ל תרי קטיני דארעא זבנינהו חד בחמשין וחד בחמשין אתא ב"ח טריף חד מנייהו הדר אתא קטריף לי' לאידך שקיל ק' זוזי ואזל לגבי' א"ל אי שווי לך ק' זוזי לחיי ואי לא שקיל ק' זוזי ואיסתלקי סבר ר"י למימר מתני' היא דתנן ואם אמרו היתומים הרי אנו מעלים על נכסי אבינו וכו' א"ל מי דמי התם אית ליה פסידא ליתמי הכא מאי פסידא אית ליה ק' יהיב ק' שקיל וטרפא בכמה כתבינן רבינא אמר בק' ור"ע אמר בנ' והלכתא בנ' פי' ר"י סבר כרמב"ח ואביי כרבא:

כ' רבינו האי ז"ל אם א"ל הלוקח אני פודה זו השדה בשומתה ממך וב"ח מוסיף דין הוא להוסיף הב"ח עד כדי חובו יתר אין שומעין לו אלא נותן לו הלוקח חוב כלו ומסלקו:

ההוא גברא דהוי מסיק ביה ק' זוזי שכיב שביק קטינא [דארעא] דהוה שוה נ' אתא ב"ח קטריף לי' אזיל יתמי יהבי לי' נ' זוז אתא ב"ח וקטריף לי' אתו לקמי' דאביי א"ל מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן הנך קמאי מצוה עבדיתו השתא כי קא טריף בדין טריף פי' אע"ג דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי מצוה עליהן לפרוע משום כבוד אביהן. ולא דמיא האי מצוה למצוה דאמרן בפרקין דלעיל דההיא מצוה כייפינן לי' כמצות סוכה ולולב אבל הכא לא כייפינין להו דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי אלא מצוה בעלמא הוא דעבדי ואי לא לא ומשום דפרעי' ליה בסתם א"ל אביי מצוה קא עבדיתו ולא פרעתם אותן בפדיון השדה ובדין הוא חוזר וטורף השדה שהיה משועבד לו. ולא אמרן אלא דל"א הנך נ' זוז דמי קטינא נינהו אבל אמרו הני נ' זוז דמי קטינא נינהו סלוקי סלקינהו:

ההוא דזבין לכתובה דאמיה בטובת הנאה וא"ל ללוקח אי אתיא אם ומערערא לא מפצינא לך שכיבא אמי' ולא ערערא אתא איהו וקא מערער סבר רמב"ח למימר איהו במקום אימא קאי א"ל רבא נהי דאחריות דאימיה לא קבל עליה אחריות דידיה מי לא קביל פי' מכר כתובת אמו שהיתה על אביו ללוקח בטובת הנאה שאם תמות אמו בחיי בעלה יפסיד מעותיו ואם תתאלמן או תתגרש שיבואו הנכסים ליד (האב) [האם] שיזכה בהן הלוקח דאילו היתה מוכרת אמו ללוקח בענין זה היה מכרה קיים שאילו תתאלמן או תתגרש היה זוכה הלוקח בנכסי כתובתה ולא יקרא זה מקנה לחבירו דבר שלא בא לרשותו שכיון שי"ל כתובה שלה הם הנכסים אלא שאין לה כח להגבותם בחיי בעלה ויכולה היא למכור מעכשיו מה שעתיד לבוא לה מבעלה שנכסי בעלה הן משועבדים לה אלא שאין כח לבן למכור כתובת אמו בלא חפצה וכך אמר ללוקח אני בוטח שאמי תסכים במכירתי ולא תערער מיהו מתנה אני עמך שאם תערער איני מחזיר לך מעותיך וקבל עליו הלוקח ד"ז וע"ד כן נתן לו המעות ואילו אתיא אם ומערערא הפסיד הלוקח מעותיו שהרי כך התנה עמו ואין זה מה שאירש מאבא מכור לך שהרי בחיי אמו מכרם לו שיזכה בהם הלוקח אם תתאלמן או תתגרש אלא שקנה ממנו שלא באחריות ובאו הנכסים ליד האם שנתאלמנה ולא ערערה ומתה ובא הבן והי' מערער לומר אני במקום אם אני עומד וכמו שאם היתה מערערת הי' מפסיד מעותיך גם עתה (יפרידם) [תפסידם] בערעורי וסבר רמב"ח למימר הכי וא"ל רבא נהי דאחריות וכו' פי' מסתמא כשמכר לו ע"ד כן מכר לו שהוא לא יערער ועכשיו כשמערער נהי שיכולת לבטל המכר מפני שכיון שמכר כתובת אמו לא היתה שלו אבל הדמים חייב להחזיר לו:

ההוא גברא דהוו ליה תרי אפדני זבינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה. פי' לחד גברא הוא דזבניהו אתא בעל חוב טרפא לחדא מינייהו פי' ומקמי דליגבי' ניהליה בי דינא וליכתבו לי' אהאי דטריף מעיקרא שטר אחלטת הדר אתא קא טריף לה לאידך א"ל אי שויה לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקל אלפא זוזי ואיסתלק סבר רמי בר חמא היינו מתני' אם אמרו כו' פי' ה"נ לא כל כמיניה דמעלי לה ניהליה. א"ל רבא התם אית להו פסידא ליתמי אבל הכא מאי פסידא אית לי' אלפא יהב ואלפא קא שקיל הלכך דינא קאמר לי' והשתא דאתינן להכי לרמי בר חמא לוקח לא מצי' מסלק לי' לבעל חוב בזוזי ולרבא וודאי מצי לסלוקי בזוזי דהא מצי לעלוי עליה וכיון דכן יכיל למימ' לי' אי ניחא לך למשקל טפח ואפי' אצבע באלפי זוזי לחיי ואי לא שקול אלפי זוזא ואיסתלק. והיינו דאמרי' בבבא מציעא הניחא למאן דאמר אי אית לי' זוזי ללוקח מסלק לי' לבעל חוב בזוזי שפיר. אלא למ"ד אי אית לי' זוזי ללוקח לא מצי לסלוקי בזוזי מאי איכא למימר. והיינו הא דהכא דרמי בר חמא ורבא. ואידך עובדא נמי הכי איתי' כדפרי' לי' להאי. ודווקא כדאמרן אבל היכ' דהא אגבוי' ניהלי' בי דינא לחד מקמי דאתי למטרף אידך תו לא מצי לעלויי' עלי' קמא. והוא הדין נמי בדשויי' ניהליה אפותיקי לחד מינייהו ואינו צריך לומר בשד' של שנים. וזהו הנכון:

אבל אמרו לי' הני חמשין זוזי דמי קטינא סלוקי סלקוה. פי' והוא הדין לבעל חוב מאוחר שבא לחזור עליו דכי היכי דהאי לא מצי הדר עלי' הך נמי לא מצי הדר עלי' דחשבינן לה כאילו אגבויה ניהלי' והדר זבנוה מיני' דהוי לי' נכסי דקנו יתמי ולבעל חוב לא משתעבדי. וכן הוא בירוש' דאמרי' התם אמר ר' יוסה הדא אמרה ההין דיזיף מן תרין בני נש אתא תנינא אמר לי' קום פישרי אמר לי' ולית סופי דקדמי' שמע ואתי מי טריף יכיל הוא מימור לי' קום פישרי ואין טרף טרף פשר מן השני חזקה הראשון בא וטורף פשר מן הראשון. א"ר פנחס אתא עובדא קומי ר' ירמי' אמ' פשר פשר כלומר אם התפשר עם הראשון אין בעל חוב יכול לחזור ולטרוף ממנו ומקשי' א"ר יוסה ולא כתב דאקנה לא אתיא אלא ביורש. ומיהו צ"ת דהתם אתינן לאוקומה אפי' מיני' דידי' ובדכתב לי' אפותיקי:

ההוא גברא דזבנה לכתובתה דאימי' בטוב' הנאה פי' שמת אביו והניח קרקע שהוא מיוחד לכתובתה דשויי' נהלי' אפותיקי ואתא האי גברא ברי' זבני' סתמא ומסתמא וודאי אחריות טעות סופר הוא נמצא שחייב עלי' באחריו' ולא שייר במכירתו כלום אלא שאם תערער אמו ותבוא להוציא שדה זו מידו שלא יהא חייב לו באחריות. שכיבה אימי' ולא ערער' ואתא איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא למימר איהו מקו' אימי' קאי כלו' ומאח' שהוא חייב לו בכל אחריות בר מאימי' איהו מקום אימי' לגמרי קאי וכי היכי דמאימי' לא מיחייב מיני' נמי דאתי מחמת אימי' לא מיחייב לי' אמר רבא נהי דאחריו' דאימי' לא קביל עליה אחריות דידי' מי לא קביל עלי'. כלומ' דכיון דמסתמא היה חייב בכל אחריות ולא הוציא מן הכלל אלא אמו אין במשמע אלא אם תבא אמו לערער בחייה אבל הוא עצמו כאיניש דעלמא דמי:

ההוא גברא דהוו מסקי כו'. זבנינהו חדא בחמש מאה כו' וכו' פירוש זבנינהו לחד גברא דאלו זבנינהו לתרי גברי כיון דטרפא לארעא דחד היכי מצי אידך לוקח למימר ליה שקול אלפא זוזי והסתלק אלא ודאי כדאמרן. טרפא לחדא מינייהו פירוש שנכנס בה בכח טריפא שעשו לו ב"ד על חובו כשלא מצא נכסים בני חורין אבל עדיין לא עשו לו שטר חליטה דודאי כיון דחלטוה לו תו לא מסתלק מינה בטענת לוקח אלא דשומא הדרא ללוה היכא דגביא מבני חרי הדר קא טריף לאידך שקל לוקח אלפא זוזי ואזיל לגביה ואמר ליה אי שוויא לך קמייתא אלפא זוזי בחובך לחיי ואי לא שקול אלפא זוזי והסתלק סבר רמי בר חמא למימר היינו מתני' כו' והכי נמי לאו כל כמיניה דלוקח לעלוייה על בעל חוב טפי משוויו א"ל רבא מי דמי התם אית כו' ותמיהא מילתא היכי מדמי לה רמי בר חמא למתני' ואומרים בתוספות דרמי בר חמא סבר דלא מצי לוקח לסלוקי לבעל חוב בזוזי אפילו היכא דלא הויא ליה ארעא באפותיקי מפורש ולהכי קאמר דבעל חוב בהאי ארעא כדידיה חשיבא לגבי לוקח וא"כ היינו יתומים דמתניתין ורבא סבר דכל היכא דלא הויא אפותיקי מפורש לבע"ח מצי לוקח לסלוקיה בזוזי וארעא דלוקח היא וליכא לבע"ח אלא תביעת מעות וכיון דכן אלפא יהיב ואלפא שקיל ומסתלק והיינו דקאמרינן בפ"ק דמציעא הניחא למ"ד אי בעי לוקח מצי לסלוקי כו' דמשמע דפלוגתא היא וכתב רש"י שם ולא ידענא היכן ולפי זה הכא הוא דאפליגו בה והשתא שמעינן שפיר מאי דכתיבנא לעיל דאלו זבנינהו לתרי גברי הא ודאי לא מצי לוקח שני למימר הכין דדוקא מארעא דזבין הוא דמצי לסלוקיה לבעל חוב בזוזי ולא מארעא דזבין חבריה ואיהו גופיה נמי דוקא דאמר הכי מקמי חליטה וכדפרישנא. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל ההוא גברא דזבן תרי אפדני לתרי גברי זבנינהו וכל חד מצי לסלוקי בזוזי ולחד מינייהו לית ליה זוזי וטרפא מיניה ואתא למטרף אידך וא"ל האי אי שוייא לך אלפא זוזי לחיי ואי לא יהיבנא לך ושבקא ניהלי לתרוייהו ואע"ג דלא מצי איהו לסלוקי מאידך בזוזי אפ"ה מצי למימר לא תשקול דידי דהא שוייא לך ההיא דאידך. ואין זה נכון כלל דאם כן טרפא לקמא למה ליה למכתב טפי מחמש מאה דשמה ניהליה משום דבתר זמן עלייה היאך רווח קמא אלא מתוקמא דזבנינהו לחד ושויא ניהליה אפותיקי לבעל חוב דלא מצי לוקח לסלוקיה בזוזי ומיהו מצי למימר ליה הא שויא לך לא תטרוף מיניה אידך. ואין זה מחוור ומצאתי שכתב רש"י פ"ק דב"מ הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבע"ח בזוזי וכו' פלוגתא היא בכתובות ולא מצאתיה חוץ מזו שהוא מפרש דתרוייהו זבנינהו לחד גברא ולא שוייא ניהליה אפותיקי ורמי בר חמא סבר דלא מצי לסלוקיה בזוזי ורבא אמר דכיון דלית ליה פסידא הדין עמו הלכך היכא דיהיב ליה זוזי מצי לסלוקי' דהא לית ליה פסידא ומיהא הוא דקי"ל הכי ושוב מצאתיה מפורשת כן בהלכות פסוקות למר רב יהודאי גאון ז"ל ע"כ:
וז"ל רש"י במ"ק אפדני טרקלין. אתא ב"ח דהוה מסיק ביה אלפא זוזי טרפא להדא אפדנא ושקלא להנהו חמש מאות. הדר קם טריף כלומר בעי למטרף לאידך אפדנא משום חמש מאות אחריני שקל לוקח אלפא זוזי ואתא לגביה דב"ח וא"ל אי שוייא לך לקבלה בחובך הא אפדנא דטרפת מינאי באלפא זוזי דאוזפת ליה למוכר ותניח לו את זה לחיי הרי הן שלך ואי לא שקיל חובך וזיל דחד אפדנא חביבא לי כאלפא זוזי ומסתמא מאי דזבין איניש באלפא זוזי חביבא ליה כאלפא. היינו מתני' דאין שומעין ליתומים להעלות על נכסי אביהן הכא נמי דקא מעלה לוקח להך אפדנא אין שומעין לו אלא אי בעי דלא לטרוף בע"ח לאפדנא אחריתי ליתיב ליה חמש מאות אחריני וב"ח לישקול אפדנא דטרף בחמש מאות. מי דמי התם איכא פסידא בההוא העלאה לבני כתובה קטנה ולפיכך אין שומעין להם הכא מאי פסידא אית ליה לב"ח בהך העלאה הא קא בעי למיתב ליה לוקח אלפא זוזי דאסיק ביה מוכר ואלפא לישקול הלכך הגיעו לוקח לב"ח ושקיל חדא אפדנא באלפא דהות חביבא ליה אלפא. ע"כ:
וטירפא בכמה כתבי' פרש"י בשקבל אותה בע"ח באלף זוזי בכמה כתבינן טריפא ללוקח שטרפה ממנו באלפא כשיעור החוב או בחמש מאה כדמי השדה רבינא אמר באלפא פירוש אע"ג דלוקח לא אפסיד אלא חמש מאה כיון שהחוב היה אלף וזה סלקו במעות אינו אלא כאלו לוקחה ממנו שאלמלא כן היו נוטלין שתיהן והיה המוכר חייב באחריות אלף ורב עוירא אמר בחמש מאות שכן הוא חיוב אחריות וק"ק היכי אמר רבינא דלגבי לוקח טפי מאחריות שקבל עליה מוכר וטפי ממאי דאפסיד לוקח ויש שפירשו אם נסתלק בעל חוב כשקבל מן הלוקח אלף זוז טרפא בכמה כתבי' (גבי) אלפא כדאפסיד או בחמש מאות כמה ששוה השדה שממנו נסתלק דאלו מאידך אכתי לא קא טריף ליה אלא דכי חזא לוקח דבעי ב"ח למטרפיה קדים וזבניה מיניה והיה לו להמתין עד שתכנס בכדי טרפא שלו ונראה כלשון הראשון אבל בזה הלשון דכ"ע אית ליה אלפא כיון דבאלפא סלקיה ויש מקשים מאי טרפא שייך הכא אם איתא דאית ליה למוכר נכסי למטרף אמאי לא קאמר ליה לוקח לב"ח דליזיל וליגבי מינייהו דליכא למימר דהאי ארעא הויא ליה אפותיקי מפורש לב"ח דא"כ לכ"ע לא מצי לוקח לסלוקיה בזוזי כדאיתא בפ"ק דמציעא וי"ל כגון שרוצה להמתין כשיקנה המוכר נכסים א"נ שיש שם נכסים שקנה מוכר בין ההלואה זו וחזר ומכרן ולבע"ח לא כתב דאקנה דב"ח לא מצי טריף מינייהו דהו"ל לוה וקנה ומכר דלא משתעבד ולוקח מצי טריף אע"ג דלא כתב ליה דאקנה דהו"ל קנה ולוה ומכר דאשתעבד אי נמי שקנה נכסים אחר החוב והמכר וחזר ומכרן ולב"ח לא כתב דאקנה וללוקח כתב ליה דאקנה. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במ"ק וטירפא כשזה הלוקח חוזר על המוכר בשביל אפדנא שטרף ממנו ב"ח שהרי באחריות מכר לו בכמה כתבינן ליה ללוקח על המוכר דאי משכח ארעא דזבין מוכר מאותו זמן שמוכר לו הרי אפדני באחריות שיהא טורף לה מן הלקוחות משום אחריות דידיה כמה כתבינן ליה לטרוף כלומר אי כתבינן ליה דיש לו על המוכר חמש מאות דיהב בהדא אפדנא דטרף מיניה בע"ח ולטרוף מלקוחות שלאחריות ארעא שויא חמש מאות או כתבינן אלפא דהא מאלפא סלק ב"ח מעליו. באלפא. דהא חביבא ליה כאלפא ואלפא סלקי ליה בחמש מאות כמה דזבנה סתם איניש דזבין ואית ליה ב"ח מסתפי מבעל חובו ובצנעא קא מזבין ולא מצי מזבין אלא בזול והאי דזבין אפדנא בזול הוא דזבין וכיון דהוי משעבדי לב"ח אשתכח דלא הוה זביני' הלכך כתבינן ליה טרפא בחמש מאות כמה דיהבי. ע"כ:
והלכתא בחמש מאה דלא חשבינן ליה כשבח כי הקרקע לא השביחה אלא שהיה חביב עליו ליקחנו ביותר מדמיו. לשון הרא"ש ז"ל. והיינו דנקט והלכתא בחמש מאה ולא קאמר והלכתא כרב עוירא כנ"ל ודוק:

הוו ליה תרי קטיני דארעא. קטיני חתיכות. חד זבינו בחמשין. חד קטינא בחמשין. הדר קא טריף ליה קטינא אחרינא משום חמשים זוזים אחריני. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וצריך טעם נכון אמאי פליגי ביה תרי זמני רבינא ורב עוירא ופסק תלמודא הלכתא תרי זימני מה לי ת"ק ואלפא או חמשין ומאה ושמא יש לחלק בין אפדנא לקטיני דארעא וצ"ע:

מצוה על היתומים וכו'. הנך קמאי דפרעיתו מדנפשייכו משום מצוה מדרבנן פרעיתו ואכתי שעבודיה כדקאי אקטינא קאי ובדין קא טריף לה וזילו פרעינהו אינך זוזי אי אמרי ליה הני זוזי בדמי קטינא יהבינן להו לדידך סלקוה מקטינא ולא מצי הדר ומטרף לה משום אינך זוזי דדמי כמאן דזבני לה מיניה ומשום אינך זוזי לא מכריחינן להו לשלם אי לא בעי למעבד מצוה והא דאמרן לעיל בפרק הכותב דעל מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו רב פפא אמרה לההיא גבי בעל חוב גופיה ומשום פירכא דפריך ליה רב כהנא אישתמיט נפשיה ומדמי לה לפריעת בעל חוב מצוה לסוכה ולולב ולאו מלתא היא אי נמי דכי אמרינן מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ה"מ אם יש מטלטלין דאבוהון אבל הני דלא נשאר להם ואותן חמשין דיהבו בקטינא נכסי דקנו יתמי הן ואפילו מצוה ליכא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש בלשון אחרת:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל כתב רש"י מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם מפני כבוד אביהם ואין לב"ד לכופם על כך דלאו מצות עשה מפורשת היא כסוכה ולולב אלא מצוה מדרבנן בעלמא וכן פירשו בתוספות וכן בדין שאם לא כן מאי איכא בין הלוה עצמו ובין היתומים בזה וכן מוכח מהא דאמר להו מצוה קא עבדיתו ואלו היו כופין על מצוה היכי אמר להו מצוה עבדיתו ולא עיילי בגוביינא והכי אמרינן נמי דאי אמרינן דמי קטינא סלוקי סלקוה והא כייפינן להו אלא ודאי כדאמרן וזו שלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב למעלה בההיא דפריעת בעל חוב מצוה כשם שכופין עליה כך כופין על מצוה זו ואינו נכון ע"כ:
אבל אמרו ליה הני חמשין זוזי דמי קטינא סלוקי סלקיה פירש"י והוה ליה כשאר מוכרין ולא כפריעת חוב ושמעינן מינה שאם בא בעל חוב מאוחר לטרוף ממנו אינו רשאי שכבר קנאוה מב"ח ראשון ואם זה היה בעל חוב מאוחר כי אתי בעל חוב מוקדם וטריף ליה למאן דאמר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה הדרי יתמי עליה דב"ח מאוחר ושקלי זוזייהו מינייהו וכן פירשו רבותינו וכן נראה קצת בירושלמי דכתיבנא במהדורא קמייתא. הריטב"א ז"ל:

ההוא גברא דזבנא לכתובת אמיה וכו'. הנכון בזה מה שפירש הראב"ד ז"ל שמת אביו והניח קרקעות שהיו משועבדים לכתובת אמו והוא מכר אלו הקרקעות המשועבדין לכתובת אמו ומתוך שלא היו שלו היה מוכר אותם על תנאי שאם תערער אמו לא יסלקנה מעליו היה צריך למכור אותו בזול. ורבינו האיי גאון ז"ל כתב בספר מקח וממכר כגון שהיתה אמו גוססת ומכר לצורך תכריכים דהוי ליה מה שאירש אבא היום מכור לך וא"ל אי אתיא אם ומערערת כלומר אם תקום מחליה ותסתור את המקח לא אחזיר לך הדמים וקשה להאי פירוש דאם כן היאך היה אומר רמי בר חמא דאיהו במקום אמיה קאי וסותר את המקח דהא אמרינן האומר מה שאירש מאבא מכור לך אין בדבריו כלום מה שאירש מאבא היום מכור לך דבריו קיימין והוינן בה מאי שנא רישא מ"ש סיפא ומהדרינן סיפא משום כבוד אביו ומשום כדי חייו אלמא משמע בהדיא דדברי הכל הוא דמאחר שאמר היום המכר קיים אלא ודאי מחוורתא כדכתיבנא מעיקרא. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וז"ל הריטב"א הפירוש הנכון כדפירש רש"י שמכר קרקע אחד שירש מאביו שהיה מיוחד לכתובת אמו שכן היה דרכם לייחד להן קרקע כדאמרינן התם באותם שלש שדות דליכא לפרושי שמכר כתובת אמו בחיי אביו שאם תמות אמו ואחר כך אביו וירשנו שיזכה בו לוקח דהא הוה ליה מה שאירש מאבא מכור לך שלא אמר כלום כ"ש דהכא איכא תרי ספיקי שימותו שניהם אביו ואמו. ומיהו בזו דחק רש"י בלשון ראשון דאע"ג דלא אמר כלום חייב להחזיר המעות ובכאן התנה שאם תערער אמו לא מפצי ליה ולא מהדר זוזי והקשה עוד דמכל מקום כיון שירשה מאמו וזכה בה נתקיים המכר כדאמר גבי מכר שדה שאינה שלו וחזר ולקחה מבעלים הראשונים שזוכה בה הלוקח ותירץ דהתם הוא דטרח לזבוניה כי היכי דליקום בהימנותי' אבל כשירשה ליכא למימר הכי כדאיתא התם וא"צ לכל הדוחק הזה ע"כ:

סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אמיה קאי אמר ליה רבא נהי דאחריות דעלמא וכו'. יש שרוצין לדקדק מכאן שהמוכר קרקע שלא באחריות דמחייב באחריות דנפשיה מן הסתם כדאיתא בפרק אלמנה דלקמן אע"פ שירש או שנתנו לו שום זכות באותו קרקע לאחר המכירה אינו יכול לערער עליו דהא נמי בכלל אחריותא דנפשיה הוא כדאמר רבא הכא. והא ליתא דאם כן גזל קרקע ומכרה שלא באחריות וחזר וירשה או לקחה זכה בה הלוקח הראשון וזה אינו כדמוכח בפ"ק דמציעא שלא אמרו שם אלא משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה או דלא לקריוה גזלנא ואפילו במוכר באחריות והכא שאני שזה מכרה באחריות גמורה שהוא חייב אפי' באחריות דעלמא כדאי' לקמן אלא שהוציא מן האחריות ערעור אמו ורמי בר חמא הוה סבר שהוא נכלל בכלל אמו ולא בכלל שאר האחריות שעליו ורבא אמר דכיון דבעלמא אפילו מוכר שלא באחריות לא מפיק נפשיה מאחריות כ"ש דהכא שקבל כל האחריות חוץ מאחריות אמו שהוא בכלל האחריות וכיון שזכות הערעור הזה כבר היה בו קודם מכירה הרי זה בכלל האחריות שקבל עליו ומדאתי עליה רבא מטעמא דאחריות דנפשיה איכא למשמע דדוקא דירשה הוא עצמו אבל אם ירשו אחרים עמו או שנתנה אותו אמו לאחרים הרי הם במקום אמו ואינו חייב לפצותם וכן כשאומר אני מקבל עלי כל אחריות פירוש הוא וכל באי כחו משמע דאינהו במקומו קיימי ויש אומרים דה"ה דמחייב לרבא באחריות שאר יורשי אמו ובאי כחה שלא הוציא מן האחריות אלא לאמו ואין לנו אלא לאמו בלבד והלשון הראשון נראה לי. הריטב"א ז"ל:
הא דאמר ליה רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל אחריות דנפשיה מי לא קביל בשום זכות שתבא לו אחרי כן ואם קנה אחר כך מלוה שיש לאחר עליו יכול לטורפו ולא אמרינן בכי הא דאחריות דנפשיה לא קביל והא דאמרינן לקמן בפרק אלמנה גבי אלמנה שמכרה דאחריות איתמי אחריות דנפשה קבילה ואינה יכולה לחזור ולטרוף משום כתובתה היינו בזכות שהיה לה כבר אבל בזכות שבא לאדם אחר מכאן יכול לטרוף כיון דשלא באחריות מכר והתם נמי דוקא אלמנה שמכרה לצורך עצמה אבל שליח או אפוטרופוס שמכרו יכולין הן לחזור ולטרוף לצורך עצמן אפילו ממלוה שהיה להם קודם מכירה וכמו שאני עתיד לכתוב בס"ד וכן דעת הרא"ה וריב"ש וכן כתב הר"ן בפירושיו על ההלכות:
אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות פירוש מכירה סתם שיש בה אחריות דאחריות טעות סופר הוא. הריטב"א ז"ל:

בתוס' בד"ה כך מועטין כו' משום דבכל דוכתא אזלינן טפי בתר נחלה כו' עכ"ל אין לפרש דבריהם דבכל דוכתא היינו בין הכא ובין התם אזלינן בתר נחלה דזה אינו דהא במרובין ונתמעטו לא אזלינן הכא בתר נחלה דאורייתא אלא דר"ל דודאי במרובין ונתמעטו פשיטא ליה לתלמודא בין הכא ובין התם דאזלינן בתר שעת מיתה ואז זכו כ"א לפי זכייתו והתם בנחלה דאורייתא והכא בתקנתא דרבנן כדאמר תלמודא בהדיא הכא והתם פשיטא במרובין ונתמעטו כבר זכו כו' אלא במועטין ונתרבו הוא דמסתפקא ליה הכא והתם מעיקרא אם ניזיל בתר שעת מיתה וקאמרי דבין הכא ובין התם אסיקנא דאזלינן ביה טפי בתר נחלה דאורייתא ועיין עוד מה שכתבנו בזה בפרק מי שמת בחידושינו שם וק"ל:

בפרש"י בד"ה דזבנה לכתובתה דאימיה שהיתה נשואה לאחר כו' עכ"ל נראה מפירושו לאחר שאינו אביו דאי היה אביו היה יכול למכור גם אם תמות אמו מקודם ואח"כ אביו שיהיה מכור מה שיירש מאביו אבל הרא"ש כתב פרש"י שמכרה בחיי אביו אם ימות אביו ואח"כ כו' וצ"ל שלא רצה למכור אלא מה שירש מאמו ולא מאביו וק"ק לפי' ל"ל למימר כלל שהיה הבעל חי עדיין לא הל"ל אלא שמת כבר ומכר בנו מה שיירש מאמו אם תמות היא בחיי בנה ודוחק לומר דמעשה שהיה כך היה וי"ל לדברי התוספות דרבותא אשמועינן דדבר שלא בא לעולם אפילו בכה"ג דתלוי במיתת הבעל ואח"כ במיתת האם קנה היכא שבירר המכר וק"ל:

תוס' בד"ה דזבנה כו' ולפי לשון ראשון נמי לאו ראיה כמו שפרש"י כו' עכ"ל היינו מה שפירש דלאו לענין מכירה קאמר אלא לענין חזרת המעות אבל ר"ת דמייתי ראיה מיניה כמ"ש התוספות לא משמע ליה לפרושי לענין חזרת מעות אלא לענין מכירה וכמ"ש הרא"ש אבל הב"י טור א"ה סימן ק"ה הבין דברי התוס' בזה בדרך אחר ואין להאריך בו כי לא כוון יפה ע"ש:

בד"ה ראובן שמכר כו' דכל מידי דאתא לאשמועינן השתא דא"ל כו' עכ"ל ר"ל למאי דמסיק רבא אי פקח אידך כו' ודאי ניחא דנקט באחריות אלא למאי דאתי רמי בר חמא לאשמועינן השתא דלא נחית לאשמועינן אלא מטלטלי שבק אבון גבך כו' והא שייך אפילו שלא באחריות כו' וק"ל:

בא"ד דזקפן במלוה דוקא דאל"ה מאי קאמר דינא הוא כו' עכ"ל ועוד נראה לי (ג) לפרש דזקפן עליו במלוה דוקא דאל"כ היה יכול למימר שמעון דמחיים תפיסנא כההיא עובדא דבקרא וכההיא עובדא דמלוגא דשטרי דפרק הכותב דליכא מאן דפליג ביה דנאמן הכא במגו דפרעתיו אבל בזקפו במלוה וכתב עליו שטר מלוה אינו נאמן לומר מחיים תפיסנא כיון דבתורת הלוואה בא לידו וק"ל:

ברש"י בד"ה דזבנה לכתובתה כו' לאחר כו'. אינו מחוור למה לאחר. ועיין באשר"י שהביא לשון רש"י לאביו. דא"ל משום דאביו אין ספק דשמא תמות וירשנה בעלה דסוף סוף מגיע לידו בירושת אביו דז"א דמה שבא לידו בתורת כתובת בנין דכרין לא מכר ועוד דסוף סוף ספק שמא ימות בחייה (א) ועיין. וא"ל דהו"ל לפרושי אף שמת בעלה כבר והיה כתובתה כבר בידה ומכח ספק שמא ימות בחייה מכר בטובת הנאה דזה לא מקרי זבנה לכתובתה רק לירושתה. גם אפ"ל דזה לא מקרי בטובת הנאה דהא לא קאמר מה שאירש מאבא בטובת הנאה מכור לך כו' דספק שמא ימות הבן בחיי אם רחוק יותר מתמות היא בחייו:
בתד"ה כך מועטין וכו'. במרובין ונתמעטו קאמר הכא והתם פשיטא מרובין ונתמעטו כו' דפשיטא ליה לגמרא דאזלינן בתר שעת מיתה וזכו בהן הבנים מדינא דאורייתא ובני כתובה גדולה מתקנתא דרבנן רק במועטין ונתרבו מספקא ליה לתלמודא הכא והתם אי אזלינן בתר שעת מיתה או סוף סוף כיון דהשתא מרובין ניזול בתר מרובין בין מרובין בשעת מיתה או מרובין עכשיו וקמסיק התם דאזלינן בתר מרובין והכא מסיק בתר שעת מיתה ותירצו משום דבמועטין ונתרבו אזלינן טפי בתר נחלה דאורייתא ואזלינן התם בתר מרובין דהשתא לא מיתעקר נחלה דאורייתא משא"כ כאן וק"ל. משא"כ במרובין ונתמעטו פשיטא ליה ע"כ טפי לתלמודא ליזיל בתר שעת מיתה אחר מרובין בשעת מיתה. ולפי"ז הו"ל לתלמודא לומר כך מועטין ונתרבו כבר זכו כו' וכדאמר לעיל פשיטא מרובין ונתמעטו כבר כו' וה"ה דהול"ל כשם שמרובין ונתמעטו כבר כו'. גם משמע מדלא מסיים בכל אחד איזה יורשים משמע שנתכוין לאחד. מיהו לפירוש רבי לא הו"ל לסיים כלל יורשין רק כך מועטין ונתרבו זכי בהן. וכ"ז דקדוקים קלים:

בא"ד ואע"ג דאזלינן הכא כו'. אף דמעיקרא הוי ניחא להו אילו הוי אמרינן הכא דאזלינן לעולם בתר מרובין. מיהו ז"א דמעיקרא לא הוי ניחא להו רק אי אמרינן התם נמי מועטין ונתרבו כבר זכו הבנות בהם דהשתא הוי שוין במרובין ונתמעטו בתרוייהו בתר שעת מיתה ממילא התם זכו הבנים בירושה דאורייתא והכא בני כתובה גדולה בתקנתא דרבנן ובמועטין ונתרבו ג"כ בתר שעת מיתה בתרוייהו וממילא זכו התם הבנות בתקנתא דרבנן והכא בני כתובה קטנה בירושה דאורייתא והוי שוין לגמרי ממש בכל פעם בתר שעת מיתה לתרוייהו ובצד אחד בכל אחד בתר תקנתא דרבנן רק הצדדים מהופכים ממילא וק"ל. משא"כ לפרש"י או רבי דלר' התם בכל פעם זכו הבנים בירושה דאורייתא והכא בכל פעם בני כתובה הגדולה בירושה דרבנן וק"ל:
בתד"ה דזבנא כו'. היאך מכר כל עיקר כו'. דלא מסתבר כלל כפרש"י במה שפירש לענין הדמים דאם המכר מצד עצמו אין בו ממש היאך ס"ד דרמי שיכול הוא לבטל המכר ולא יחזיר המעות או לרבא לפי האמת אחריות דידה לא קיבל עליו ולא היה צריך להחזיר הדמים הא המכר מצד עצמו אין בו ממש והמעות פקדון או מלוה דהא לא התנה רק שלא יתחייב להחזיר הדמים מצד ערעור האם שתמאן במכירה אבל אם בלא ערעור האם המכר בטל לא התנה ועיין באשר"י בזה:

גמרא זבינהו חדא בחמש מאה וחדא בת"ק אתא בע"ח כו'. עד סוף הענין. עי' בר"ן דמוקי לה דוקא בלוקח אחד:

רש"י ד"ה בטובת הנאה (בסופו). דלא היה זה שלוחו. אין הבנה לדברים הללו. ובהעתקת התוס' ליתנייהו. וברש"י שברי"ף איתא תחתיהן כיון שלא באת לפני הבן. ואולי ט"ס הוא וצ"ל שלוחה:

מש"כ המהרש"א בישוב פרש"י דרבותא אשמעינן כו'. ע"ש תמוה דהרי רש"י עצמו לא ס"ל הא דר"ת כמבואר:

רש"י ד"ה אחריות דנפשיה (בסופו). ההגה"ה הנדפסת עה"ג שבושא היא (ואם כי כן הוא במהרש"ל) גם התוס' העתיקו הגי' כאשר לפנינו וכ"ה בר"ן:

תד"ה והלכתא כו' כמו שבח. ג"כ שהוא שלו משום דטרח ואשבח. וצ"ע אי אייקור אפדני בידא דלוקח ממילא. הוא ודאי שבחא הוא וזכה ביה. ומאי שנא אי מזבנה לאחר או לב"ח. וצ"ל דהאי מעשה בלא אייקור הוה. א"נ אפי' אייקור ברשותא דמרה אייקור דהא קי"ל [ב"מ ל"ה א] שומא הדרא לעולם. וב"ח בחריקיה דמרה קאי ושלוחיה הוי. משא"כ במכרה לוקח לאחר דפקע מרא דארעא ולא שליח שויה וצ"ע:

תוספות בד"ה כך מועטין ונתרבו כו' ואע"ג דבריש מי שמת כו' היינו משום דבכל דוכתא אזלינן בתר נחלה דאורייתא כו' עכ"ל. היינו לענין מועטין ונתרבו משא"כ במרובין ונתמעטו בכל ענין אזלינן בתר שעת מיתה כדפרישית וכמ"ש מהרש"א ז"ל וכן צריך לפרש ג"כ בסוף הדיבור שכתבו דהכא אע"ג דאזלינן בתר תקנתא דרבנן אפ"ה לא מיעקרא נחלה דאורייתא עכ"ל וקשיא לן הא זימנין דמיעקר נחלה דאורייתא לגמרי שאין יורשי הקטנה נוטלין כלום לא מאביהן ולא מאמן ולמאי דפרישית אתי שפיר:

גמרא ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפי זוזי כו' אזל בע"ח טריף לחדא מינייהו כו'. לכאורה משמע מלשון הגמ' דאיירי שטרף כבר ברשות ב"ד וא"כ ממילא דאיירי שהיה שומא והכרזה דהא ב"ד שטעו ומכרו שלא בהכרזה נעשה כטועים בדבר משנה ועוד דכל טירפא ואדרכתא דלא כתיב ביה קרענא לשטרא לאו כלום הוא וא"כ ממילא היו צריכין לעשות שומא ולכתוב שובר על גוף השט"ח ואפ"ה לרבא מצי לסלק ליה אלא דהרא"ש ז"ל כתב דלאחר שומא והכרזה לא מצי לסלק ליה וכן נראה מלשון התוספות כאן דאל"כ אין זו ענין לעיקר פלוגתייהו דפ' המקבל ולפי שיטת התוס' והרא"ש ז"ל צ"ל דהא דנקיט אזל טריף לחדא כו' והיינו משום דמעשה שהיה כך היה או משום רבותא נקיט הכי דאע"ג שכבר ירד הבע"ח לקרקע ברשות הלוקח ע"מ שיגבה הסך חמש מאות אפ"ה יכול לסלקו כיון שלא היה שומא והכרזה וכן צריך לפרש בלשון הפוסקים שהביאו בזה הלשון:

תוספות בד"ה מאי פסידא כו' מיהו לרמי ב"ח ניחא אבל לרבא מנ"ל כו' עכ"ל. והא שכתבו דלרמי ב"ח ניחא אע"ג דלפ"ז לא שייך האי ראיה דמייתי ממתניתין ואם אמרו היתומים אנו מעלין אלא דאיכא למימר דעל עיקר הדין דלוקח לא מצי לסלק בזוזי בלא"ה הוי פשיטא ליה מסברא דלא הוצרך לראיה אלא משום דאיכא למימר דהיכא שמעלה בדמים יותר שומעין לו ע"ז מייתי ראיה ממתני' דלא אזלינן אלא אחר שומת ב"ד משא"כ לרבא קשיא להו מנ"ל ולכאורה לא ידענא מאי קשיא להו ובפשיטות מצינן למימר דמה שרגילין לומר דהיינו פלוגתא דהכא היינו משום דלא אשכחן מ"ד דלא מצי לסלק אלא לרמי בר חמא לחוד אבל בהא דאיכא למ"ד דמצי לסלק לא הוצרך לאתויי מהכא אלא כיון דאשכחן בגמרא בכמה דוכתי דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דמה"ט זימנין דדחי ליה לוקח לבע"ח מבינונית לזיבורית כדאיתא לקמן בשמעתין ובתוס' א"כ כ"ש דמה"ט מצי הלוקח לסלקו בזוזי כשנותן לו כל חובו כמו שהיה המוכר יכול לסלקו. ובזה נ"ל ליישב שיטת הרא"ש ז"ל בשמעתין שכתב לחלק בין היכא שהלוקח מסלק כל דמי החוב או לא והיינו מטעמא דפרישית כיון שהלוה גופא לא היה יכול לסלק אלא דוקא כשהיה נותן לו כל דמי חובו ולא עדיף מגברא דאתא מחמתו אלא דממה שכתב הרא"ש ז"ל דביתומים מצי לסלק בדמי השומא אף כשאין שוה כל דמי החוב א"כ משמע דלא נחית להאי טעמא ועיין בסמ"ע סי' קי"ד סעיף קטן ד' והש"ך העלה כמו שכתבתי דדוקא כשנותן הלוקח כל דמי החוב ונראה דהיינו מזה הטעם שכתבתי ואע"ג דלאחר שומא והכרזה והורדה כתבו רוב הפוסקים דאין הלוקח יכול לסלק כלל ולא אמרינן מה מכר ראשון לשני כל כו' התם טעמא אחרינא איכא דללוה גופא נמי מדינא לא בעי מיהדר אלא משום ועשית הישר והטוב ובלוקח לא שייך כדמסיק הרא"ש ז"ל. ובלא"ה מלשון התוס' בתירוצם שכתבו דמ"מ כל שעה יסלקנו שישום לו הקרקע כפליים על שויו עכ"ל וא"כ אכתי לא שמעינן דמצי לסלק אלא כשנותן בע"ח כל דמי חובו דאל"כ אכתי מנא לן שהרי אם ישום אותה יותר משויו יהא תועלת לבע"ח בזה אע"כ דלקושטא דמילתא סברי התוספות שאין יכול לסלק אלא בדמי כל חובו דוקא וכשיטת הש"ך וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שע"ז לא הוצרכו להביא ראיה דבלא"ה מילתא דפשיטא היא מטעמא דמה מכר ראשון לשני ודוק היטב:

קונטרס אחרון
ע"א תוספות בד"ה מאי פסידא כו' כתבתי דמל' התוספות משמע כשיטת הש"ך בח"מ סי' קי"ד ס"ק א' דאין הלוקח יכול לסלק לבע"ח אלא כשיתן לו כל חובו דוקא דלא עדיף מגברא דאתא מחמתי' ודלא כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק ד':

רש"י בד"ה מצוה על היתומים כו' אלא שאין לב"ד לכופן כו' אלא מצוה בעלמא מדרבנן עכ"ל. כבר כתבתי בזה בפ' הכותב דף פ"ו בל' התוספות בד"ה פריעת ב"ח דלשיטת רש"י לאו בכל מצוה דרבנן אין כופין אלא דוקא הכא מדשני בלישנא לומר מצוה על היתומים ולא קאמר סתם חייבים אע"כ דמעיקרא דתקנתא כך היה דמצוה בעלמא ואין כופין וכן מבואר בלשון רש"י בהדיא דאל"כ למה הוצרך לזה כאן דהא אדרבא אי הוי כופין כ"ש א"ש טפי מילתא דאביי אע"כ שלא בא רש"י לפרש אלא הא דקאמר בלשון מצוה וקאמר השתא בדין קטריף משמע דיש לחלק בין לשון מצוה ובין לשון בדין כן נראה לי ועיין מ"ש בזה סוף פ"ק דגיטין בענין מצוה לקיים דברי המת ועיין בלשון הגהת אשר"י דמפרש ההיא דשמעתין ביתומים קטנים וכבר הארכתי בזה בפרק הכותב ע"ש:

בד"ה אחריות נפשיה כו' והא לא דמיא לגוזל שדה כו' אבל נפלה לו בירושה אמרינן התם ירושה ממילא כו' עכ"ל. לכאורה מסוגיא דב"מ לא משמע הכי דהא מקשה הש"ס התם מההיא דגוזל שדה ומכרה אההיא דמה שאירש מאבא מכור לך ומשני רבא התם לא סמכא דעתיה ומדלא משני שאני ירושה דממילא אלמא דלא מצי לשנויי הכי דכיון דאמר בפירוש מה שאירש מאבא מכור לך לא מהני האי טעמא דירושה ממילא לגרוע המכירה אלא משום דלא סמכא דעתיה וכן הקשה בס' בני יעקב על בעל העיטור דף צ"ב ע"ש אלא דהמעיין שם בלשון הסוגיא יראה דאפשר דהני תרי טעמי צריכי להדדי ודא ודא אחת היא ואין להאריך כאן ושם יבואר וכן הוא בעיטור עצמו בשם רבינו האי גאון ע"ש שהביא שני הטעמים כא'. ועוד נ"ל ליישב דבלא"ה קשיא לפירש"י בלישנא קמא מאי שייך אי אתיא אמו ומערערה דמה ערעור שייך כאן כיון שלא מכר אלא אם תמות וירשנה ועוד מאי ס"ד דרמי ב"ח דאיהו במקום אמו קאי אם כן מה מכר לו הא עיקר המכירה היה אם תמות אמו אע"כ דהאי לישנא משמע שתהא המכירה קיימת אף בחיי אמו אם לא תערער על מכירתו וא"כ לפ"ז אם לקח הבן הקרקע מאמו וטרח אבתרה שפיר הוי שייך האי טעמא דטרח דניחא ליה דליקום בהימנותא ואהכי סמכה דעתא דלוקח אלא משום דירושה ממילא ולא טרח מש"ה לא נתקיים המכירה ואי משום שהבעל עדיין קיים בהא לא איכפת לן דמסתמא איירי בקרקע שהכניסה לו משלה והיא מיקרי מוחזקת שכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב שמא תמות וירשנה בעלה משמע שהיא מוחזקת וא"כ עיקר טובת הנאה היינו אם תסכים אמו על המכירה ולא תערער וא"כ יפה כתב רש"י טעמא דירושה ממילא כן נ"ל נכון בעזה"י וכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל שכתב בד"ה בטובת הנאה כו' דלא היה זה שלוחה עכ"ל א"כ משמע שעיקר המכירה היה בחיי אמו אלא שלא היה שלוחה וא"כ דמי לגמרי לסוגיא דב"מ במוכר שדה שאינה שלו כדפרישית והשתא א"ש נמי הא דסבר רמי ב"ח למימר איהו במקום אמו קאי דנהי שהיה המקח קיים בחיי אמו כל זמן שלא ערערה מ"מ השתא ירש הבן אותו זכות לערער ודו"ק:

בא"ד לשון אחר דזבנא לכתובתה דאימא כו' שדה שייחד אביו לאמו לכתובתה ומת ונפלו כו' עכ"ל. ולכאורה לפ"ז לא שייך לשון בטובת הנאה דקאמר דהא מכירה גמורה היא כיון דקרקע בחזקתה אלא שיש לאמו שיעבוד עליה ונהי דרש"י ז"ל מסיק דמש"ה לא מכרה אלא בדבר מועט אכתי לשון טובת הנאה אינו מדוקדק דהא בדוכתי טובא אשכחן בגמרא המוכר שדה שלא באחריות ולא אשכחן האי לישנא דטובת הנאה ואם באנו לפרש דאיירי בשדה שהכניסה לו משלה הוי אתי שפיר יותר אלא דמלשון רש"י עצמו לא משמע כן ולולי פירש"י בזה היה נראה לפרש האי פירושא דלשון אחר דאיירי בשדה שייחד אביו לאמו בכתובתה ומכר הבן אותה שדה בחיי אביו בטובת הנאה אם ימות אביו ולא תערער האם או שתמות בחיי אביו או לאח"כ אבל אם תערער מחמת כתובתה לא יהא המכירה כלום והשתא לפ"ז מצינן למימר דלא דמי כלל למה שאירש מאבא דהתם הא מסקינן טעמא משום דלא סמכא דעתא ופרש"י שם דשמא ימכור האב זו השדה ופירושו מוכח דליכא למימר דלא סמכא דעתא דשמא ימות הבן קודם שיגיע לידו דא"כ התם בלוקח נמי כ"ש דלא סמכה דעתיה דאיכא ספיקא טובא שמא ימות המוכר קודם שיקח השדה מהבעלים דמסתמא לא מפלגינן בין זמן מרובה לזמן מועט דא"כ נתת דבריך לשיעורין ועוד דשמא לא יתרצה למכור לעולם אע"כ דלשמא ימות לא חיישינן אלא הא דלא סמכה דעתיה היינו שמא ימכור האב קודם שימות משא"כ בלוקח שדה גזולה לא שייך לומר שמא ימכרו בעלים הראשונים דאכתי יטרח ליקח מבעלים שניים נמצא דעיקר מילתא דלא סמכא דעתיה ע"כ מוכרח דהיינו משום שמא ימכור והאי חששא לא שייך הכא בשדה שייחד לאמו בכתובתה וכ"ש במה שהכניסה לו משלה דבכל הני לא מצי האב למכור בחיי אשתו כן נ"ל נכון. ולע"ד נראה ברור שכן הוא שיטת הרב רבי משה בר חנוך שהביא העיטור ומרן הב"י בטור חו"מ סי' ר"א שכתב דכתובת אשה לא דמי לשאר יורשים שאין האשה מוחזקת בהן עד שתשבע כו' ובעל ס' בני יעקב דף צ"ח האריך בזה והניח דברי רבי משה בר חנוך בתימא ולמאי דפרישית א"ש דודאי מצד ירושת האב לא מיקרי דבר שאינו ברשותו כיון שאין האב יכול למכור אלא דאכתי היה מהראוי לומר שאין המכר כלו' דהוי דבר שאינו ברשותו שמא תמכור האם לאחר מיתת האב וע"ז כתב ר"מ ב"ח דאינה מוחזקת עד שתשבע ואם כן מיד לאחר מיתת האב תתקיים המכירה והוא ישלם להאם דמי כתובתה כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

קונטרס אחרון
רש"י בד"ה אחריות דנפשיה לשון אחר דזבנא לכתובתה דאימי' מה שייחד לה אביו בכתובתה דבשדה שייחד לה בכתובתה סמכא דעתה דלוקח טפי כיון שאין יכול למכור כלל כמבואר בפוסקים דאין מכור כלל אף בחייו ומתוך כך נתיישב' שיטת ר' משה בר חנוך שהביא בעל העיטור והב"י בח"מ סימן רי"ב ממה שתמה עליו בספר בני יעקב על העיטור עיין בפנים:

תוספות בד"ה דזבנה לכתובתה דאימא כו' מכאן נראה לר"ת כו' אבל אם אמר שדה זו כו' עכ"ל. הא דלא ניחא ליה לר"ת לפרש לענין חזרת הדמים נראה משום דקשיא ליה א"כ מאי ס"ד דרמי ב"ח למימר איהו במקום אמו קאי ות"ל דע"מ כן קיבל דמי המכירה שאם תמות אמו וירשנה יקיים המכירה ולא נחית לפרש כמו שפירשתי ובעיקר פירושו דר"ת לחלק דבשדה זו מהני טפי אע"ג דבפ"ק דמציעא משמע איפכא דאמר רבא מסתברא מילתא דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא ומשמע דשדה זו גרע טפי בהא איכא למימר דודאי לענין מוכר שדה גזולה או שדה אחרת שאין לו שייכות בה ודאי גרע שדה זו דלא סמכא דעתיה ומאן יימר דמזבין לה משא"כ היכא שאמר מה שאירש מאבא טפי עדיף בשאומר שדה זו שמברר מקחו וכיון דירושה ממילא מהני דעבידא דאתי. אלא דאכתי קשיא לי הא אסקינן בפ"ק דמציעא והאלקים אמר רב אפי' בשדה זו מכדי כמאן אמרה רב כרבי מאיר והא אשה כשדה זו דמיא ואפ"ה אמר ר' מאיר מקודשת ולפ"ז קשיא לן איפכא הא אשה כשדה זו דמיא והיכא שמקדש אותה ע"מ שימות בעלך דדמי לגמרי למה שאירש מאבא ואפ"ה אמרו רבנן דאינה מקודשת ודוחק לחלק ולומר דירושת האב לבן מיקרי טפי עביד דאתי מע"מ שימות בעלך וכל הנך דקתני התם ומכ"ש דלמאי דפרישית דעיקר הטעם במה שאירש מאבא היינו שמא ימכור לאחר וא"כ מאי מהני שדה זו טפי משדה סתם אדרבה מיגרע גרע וצריך עיון:

קונטרס אחרון
תוספות בד"ה לכתובתה דאימיה ומפרש ר"ת דאע"ג דקי"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום מ"מ היכא דאמר שדה זו קנה וכן הוא בהגה"ת רמ"א חו"מ סי' רי"ב וקשיא לי בגווה מסוגיא דפ"ק דב"מ דאמרינן התם מכדי אשה כשדה זו דמיא ואמר ר"מ דמקודשת וא"כ למאי דקי"ל כרבנן דר"מ קשיא איפכא הא אשה כשדה זו דמיא שהדבר מבורר ואפ"ה קאמרי רבנן דאינה מקודשת. וכבר עלה בלבי לחלק דמדר"מ דייקינן שפיר כיון דלענין קידושין אמר מקודשת אלמא דלא מיקרי דשלב"ל משא"כ מדרבנן דאמרי אינה מקודשת אין לדמות מכר לקידושין אלא דאכתי לא נתיישבה דעתי בזה ועדיין צ"ע:

בא"ד עוד מייתי ראיה מדאמר בשילהי מי שמת כו' עד סוף הדיבור. לכאורה דבמה שפירש רש"י כאן דלענין חזרת המעות איירי א"כ איכא למידחי נמי האי ראיה דפרק מי שמת דהתם נמי מצינן למימר דאיירי לענין המעות דמי המכירה אלא דר"ת גופא מייתי נמי האי ראייה למאי דלא נחית לשיטת רש"י דלענין חזרת המעות איירי. ועי"ל דההיא דפרק מי שמת לא משמע דאיירי לענין חזרת המעות מדמסיק עלה וזו שקשה בדיני ממונות אביך זבין ואת מפיק ואי לענין חזרת המעות לא שייך לומר כן דהא פשיטא שאין הבן מחוייב לפרוע חובות אביו אם לא ירש ממנו ואף את"ל דאיירי שירש נכסים אחרים מאביו אכתי לא שייך שפיר האי לישנא דאבוך זבין ואת מפיק כן נ"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה כך מועטין וכו'. דבכל דוכתא אזלינן טפי בתר נחלה דאורייתא הקשה מהרש"א דהא במרובין ונתמעטו לא אזלינן בתר נחלה דאורייתא דקאמר פשיטא מרובין וכו'. ואמר עוד כשם שמרובין ונתמעטו משמע שזה פשוט יותר. ונראה דיש לומר דהכא נמי הוי אזלינן בתר נחלה דאורייתא אלא דכיון דבזמן שהייו מרובין בשעת מיתת האב ונשתדפו או הוזלו ויש בו עדיין מותר דינר ודאי טיבותא הוא ליתומים לחשוב הנכסים כפי שעת מיתה וברשות יורשי כתובת בנין דכרין הוזל ונשתדף א"כ בהא נמי לא חילקו דאם לא ישאר מותר דינר יחשוב כשעת הזול דתרתי מילי לא עבדו וניחא לחז"ל שיהיו כל הנכסים באחריות יורשי כב"ד שאם ישתדפו או יוזלו יחשוב כשעת היוקר וממילא דה"ה אם יפחות ממותר דינר כבר זכו בני הגדולה ולכך הוא מילתא דפשיטא רק דהאיבעיא הוא להיפך דלענין יוקר ושבח אם נימא נמי הכי דאוקמינן לעולם בשבח ויוקר בזכות נחלה דאורייתא דאזלינן בתר השתא וממילא דאם נשתבח למותר דינר נמי נימא הכי או נימא דכיון דידוע בשעת מיתה דאין בו מותר דינר יכולין לבטל מיד כב"ד משא"כ במרובין ונתמעטו דאין ידוע כמה יהיה המיעוט לכך אזלינן לעולם בתר מעיקרא וא"ש לשון כשם כנ"ל. וק"ל:

בגמרא סבר רמי בר חמא וכו'. לכאורה משמע כאן כפי' השני שכתבו התוס' לעיל ד"ה כך מועטים וכו'. דאל"ה מאי מייתי ראיה ממתניתין דילמא התם היינו טעמא דכיון שקודם שאמרו הרי אנו מעלין וכו'. לא היה מותר דינר א"כ ה"ל כמועטים ונתרבו דנחשוב לעלוי דידהו כנתיקר וכבר זכו בני הקטנה אלא ודאי דבמועטים ונתרבו זכו בני יורשי גדולה והיינו דהקדים הש"ס הך מילתא דרב נחמן קודם האי עובדא ולפירוש רש"י ור"ח צ"ל דמשמע ליה דמתניתין ע"כ מיירי שבשעת מיתה מיד אמרו כן דאל"ה פשיטא דאין יכולין לומר כן דה"ל מועטין ונתרבו ולפ"ז א"ש מ"ש התוס' בד"ה מאי פסידה וכו' לרב"ח ניחא וכו'. וקשה לכאורה הא כתבו הפוסקים דמיירי פלוגתייהו דוקא קודם הכרזה ושומא א"כ מנ"ל דרב"ח מיירי קודם הכרזה ושומא. דילמא מודה בהא דיכול לסלק. ולפמ"ש דע"כ משמע ליה לרב"ח דמתניתין אפילו באמרו תיכף לאחר מיתת אביהם לא מהני אתא שפיר. ודוק:

תוס' ד"ה מאי פסידא וכו' ויש לומר דמ"מ כל שעה וכו'. משמע מדבריהם דמיירי התם כגון שהקרקע שביד הלוקח הוא כשיעור כל החוב ובזה יכול להעלות דמיה יותר ולומר לו שיתן לו כל החוב או יקח חצי קרקע בחובו אבל כשהקרקע הוא נגד חצי החוב א"כ אם יעלה הלוקח בדמים יוכל המלוה ליקח הדמים ויהיה בזה גירעון ללוקח שיצטרך להמתין עד שיהיה מעות להלוה אם הוא באחריות וכ"ש אם הוא שלא באחריות יפסיד לגמרי וא"כ בכה"ג לא שייך סברת התוס' דבכל שעה יאמר כן דמה"ת יאמר כן להפסיד לעצמו. ותו נראה דאפילו באחריות אין הלוקח יכול לומר שיסלק אותו ביותר משוויה בדמים ואח"כ יחזור ויגבה כל הדמים שנתן מן הלוה דהא ע"כ מיירי שאין הלוה לפנינו דאם הלוה רוצה בכך פשיטא דיכול ליקח המעות מן הלוקח ולשלם לבע"ח. א"כ דילמא לא ניחא ליה ללוה כן שיסלק הב"ח שלו ביתר משווי הקרקע ויהיה חייב לשלם אותן המעות להלוקח דשמא המלוה נוח לו יותר מהלוקח וכדאיתא בחזקת הבתים דף מ"ג הראשון נוח לי והשני קשה הימנו והיכא דאיכא פסידא להלוה א"י להעלות על השומא כמ"ש הרא"ש בכה"ג ותו נראה דבכה"ג שאין הקרקע כשיעור כל החוב והוא נותן לו דמים יותר משוויה ה"ל כפורע חובו של חבירו דקי"ל דפטור מלשלם לו דיכול לומר מפייסינא הוינא ליה ומחיל לי ואפילו מבע"ח דוחק כמ"ש התוס' לקמן דף ק"ח עיין בח"מ סימן קכ"ח דבשלמא כשהקרקע שוה כל החוב שפיר מצי לומר שיקח חצי הקרקע בעד החוב ואם לאו יתן דמים דאם יגבה קרקע ג"כ יתחייב ללוקח בכל הדמים משא"כ באינו שוה והלוה לא נתחייב באחריות ללוקח כי אם שיווי הקרקע מה"ת נמי שיוכל להיות בע"כ בעל חובו וע"כ צ"ל כנ"ל דמיירי ששוה הקרקע נגד כל החוב וזה דוחק. ותו קשה לפענ"ד בדברי הרא"ש ז"ל שכתב ליישב דברי הר"ם ז"ל דס"ל דאין הלוקח יכול להעלות על השומא כי ודאי לתועלתו הוי מכוין וכו' ורב האי גאון כתב דבע"ח ולוקח אם יוסיף אחד על חבירו לאותו שיוסיף יהיה הקרקע ואפשר דהאי איירי כשרוצה אחד מהם להוסיף נגד כל החוב כי הך דשמעתין וכו' הרי כתב בפירוש ולא יהיה כל החוב פרוע וכו' משמע שיכול לסלק ביתר משוויה אפילו אין לו קרקע נגד כל החוב. א"כ קשה עליו כנ"ל דהרי יכול הלוה לומר הראשון נוח לי וכו' ותו דהוי ליה כפורע חובו של חבירו כנ"ל והיה נראה לפרש דעת הרא"ש דבאמת צריך להבין מה שמחלק הרא"ש בין שמסלק כל החוב למלוה או מקצתו דאף שמסלק כל החוב אכתי שייך סברת הר"מ דלא איכפת ליה כיון שהוא יגבה מן הלוה כולו כמו מקצתו והיה נ"ל דהרא"ש מיירי שמסלק מדעת הלוה שהלוה מתרצה בכך שישלם כל החוב ויחזור ויגבה ממנו כשיהיה לו ואם כן ממילא דפשוט הוא דיכול לסלק בכל החוב דיכול לומר לו אם תקבל בכל החוב מוטב ואי לא אמסור המעות ביד הלוה ופשיטא דכשהלוה יש לו מעות ורוצה לסלקו דא"י לגבות ממשעבדי מיהו היינו כשמסלקו בכל החוב אבל פחות אף אם ימסור המעות ביד הלוה יגבה אותם ויחזור ויטרוף המותר מזה הלוקח לכך צריך לסלק בכל החוב כנלע"ד לפרש דברי הרא"ש. אך דברי התוס' א"א לפרש כן דמיירי מדעת הלוה דאם כן מ"ט דמ"ד דא"י לסלקו בזוזי ע"כ צ"ל דמיירי שלא מדעת הלוה. מיהו מסתימת דברי הרא"ש וטוש"ע לא משמע כן ומשמע שלא מדעת הלוה וצריך לומר שיש לו קרקע כנגד כל החוב כההיא דשמעתין ואפ"ה כשירצה ליתן חצי קרקע בדמים יקרים ולא נפרע בזה כל החוב וצריך להשלים החוב במקצת קרקע אף שיסלק לו כל החוב כיון שאינו נותן לו הכל במזומנים תו אינו יכול להעלות מקצת הקרקע בדמים יקרים יותר מכדי שומא אם לא שרוצה לשלם כל החוב במעות וצע"ג בזה דהא משמע בב"מ דף ט"ו דלמ"ד דיכול לסלק יכול לסלק אפילו בקרקע לפי שווי' כדאיתא התם הב לי גרבא דארעא שיעור שבח וכו' ולמה לא יוכל לסלק מקצת במעות ומקצת בקרקע לפי שווי':

ואילולי דברי הרא"ש היה נלע"ד לפרש דברי הר"מ דאין חילוק בין שמסלק בכל החוב או מקצתו אבל עיקר דינו והמשך דבריו דכשאדם אחר מוסיף על השומא וע"כ לאו מטעם סילוק דמים דודאי אין אדם אחר יכול לסלק הבע"ח בדמים כמבואר בפשיטות בכמה דוכתין ובח"מ סימן קי"ד אלא דאנו אמרינן כיון שהוא נותן יותר הקרקע שוה יותר ולא אזלינן בזה בתר רובא דאינשי שאינם נותנים יותר אלא אמרינן דקרקע זו שוה יותר לזה ונראה לפע"ד דאפילו יתר מפלגא דקי"ל דה"ל ביטול מקח אפילו בקרקעות מ"מ יש לומר דכיון דהוא נותן מעות יותר אין דין סילוק אלא שיווי הקרקע כן הוא וה"ל כמו נתייקרה ונשבחה משא"כ בלוקח אף שיכול לסלקו היינו מדין סילוק אבל לא בתורת שיווי הקרקע בשביל שמעלה בדמים יותר והוכחת הר"מ הוא מדקי"ל הכא דטירפא לא כתבינן אלא בשיווי השומא וס"ל דכשאחר רוצה ליקח וליתן יותר ודאי דכתבינו טירפא כמו שרוצה זה ליתן דהא אם ימכור לו הלוקח יקח ממנו זה הסך וה"ל שיווי הקרקע כן אבל בהוספה דידיה אינו תוספת שומא דכוונתו לטובתו ואף אם המלוה נוטל הקרקע עם הוספה א"י לגבות מן הלוה כי אם מה שהיה שוה הקרקע לרובא דאינשי ואף דיש לומר דאין ראיה מן הש"ס דקאמר הילכתא בחמש מאה משום דיש לומר דהתם כיון דהוי פלגא ה"ל ביטול מקח יותר משוויה אבל בפחות מפלגא יש לומר דה"ל עילוי השומא וגובה כולו מן הלוה מ"מ ס"ל להר"מ מצד הסברא כיון שהוא מתכוין לטובתו אין זה עילוי השומא אלא סילוק בעלמא וכן להיפך כשהמלוה נוטל תוספת דמים והקרקע נשארת ביד הלוקח כיון דאין זה עילוי השומא ואמרינן דאין הקרקע שוה כי אם כפי השומא לרובא דאינשי ה"ל כפורע חובו של חבירו בתוספת הדמים ואינו יכול לגבות מן הלוה כנ"ל. אך קשיא לי דלפ"ז למה כתב הר"מ דכשאחר מעלה בדמים צריך למלוה לקבל באותו עילוי משמע דגובה הכל ואמאי הא הרא"ש בעצמו ס"ל דבנתייקרה אין לו רק חצי שבח וכמבואר בח"מ סימן קט"ו ס"א ודוחק לחלק דנהי דה"ל כנתייקרה לענין שצריך המלוה לשלם לו מ"מ לא הוי לענין זה כנתייקרה שלא יטול רק חצי השבח וצ"ע. ודוק:

שם בגמרא הני קמאי מצוה עבדיתו וכו'. עיין בהגהות אשרי ובש"ע סימן ק"ז דהיינו דוקא בהניח מטלטליו אבל אם לא הניח כלום אין מצוה על היתומים והסמ"ע שם בס"ק י"ח כתב דבהניח מטלטלים אמרינן דמה שפרעו בשביל אביהן פרעו. והשיג עליו הש"ך דלאחר תקנת הגאונים אין נ"מ דבל"ז מחויבים לשלם מטלטלין. ולענ"ד נראה דשפיר נ"מ בנאבדו המטלטלין לאחר שפרעו משלהם וקמ"ל דאין היורשים יכולין לומר שהמעות נתנו בעד הקטינא והמטלטלין שהניח הרי נאבדו אלא אמרינן דמן הסתם שלמו לב"ח ראשון בשביל המטלטלין שהיו בידם כי היכי דחזינן הכא דמסתמא כיון שלא אמרו בדמי קטינא היו בשביל המטלטלין אע"ג דליכא אלא מצוה מכ"ש לבתר תקנת הגאונים אמרינן מסתמא בשביל המטלטלין פרעו ושלהם נאבד. וק"ל:

והנה הרמב"ם פרק י"ח מהלכות מלוה כתב בדין זה שהיתומים סילקו במטלטלין עצמן שירשו משמע דס"ל דאם נתנו משלהם מעות אע"ג דהניח אביהם מטלטלין יכולים לומר שנתנו בעד הקרקע. ולפ"ז אף לאחר תקנת הגאונים אם נאבדו אלו המטלטלין כנ"ל כיון שסילקו במעות שלהם יכולין לומר שנתנו בעד הקרקע וצ"ע שלא עמדו האחרונים בזה בלשון הרמב"ם ז"ל:

פירש"י ד"ה דזבנה לכתובתה דאימיה שהיתה נשואה לאחר וכו'. לכאורה יש לומר הא דלא פירש שהיתה נשואה לאביו וכן הוא בטור אה"ע סימן ק"ה היינו משום דכיון דמשמע ללישנא קמא דלשון טובת הנאה משמע שהיה המכירה בחיי בעלה ואח"כ מת הבעל ואס"ד שהבעל היה אביו היה יכול למחול הכתובה לעצמו כדאיתא לעיל דף פ"ו בקריבתה דר' נחמן אך זה אינו דלא מיבעיא לדעת הפוסקים דמשום דינא דגרמי צריך להחזיר המעות אם כן הכא דבל"ז אין המכירה כלום דה"ל דבר שלא בא לעולם אלא שצריך להחזיר הדמים כמ"ש רש"י א"כ אין נ"מ במחילתו לעצמו דעכ"פ צריך להחזיר הדמים ואפילו לדעת הפוסקים דכשמוחל לעצמו א"צ להחזיר הדמים מ"מ הכא דלא היה המכירה כלום ודמים אית ליה גביה פשיטא דכשימחול הכתובה שלו הוא מוחל וצריך להחזיר הדמים ומדברי הר"ר משה בר חנוך שהביא בעל העיטור הוא בח"מ סימן רי"א בב"י שם וז"ל כתובה אינה בכלל הירושה שאין אשה מוחזקת בו עד שתשבע ולפיכך ברשות היתומים הוא ויכול למכרו וכו' משמע דמפרש שהיתה כתובת אמו מאביו ומה שהקשה בספר בני יעקב והביאו בספר פני יהושע דהא ללישנא קמא משמע דמדייק מלשון טובת הנאה שהבעל חי ואיכא ספק שמא ירשנה א"כ אפילו אי מיירי שהבעל הוא אביו הדר ה"ל מה שאירש מאבא כיון שאביו קידם בשעת מיתה ולענ"ד לק"מ דאפילו אם נימא דהר' משה בר חנוך מדייק מלשון טובת הנאה מ"מ יש לומר שהכתובה היתה מאביו רק דמיירי שלאחר מיתת אביו היתה נשואה לבעל אחר דשפיר ה"ל טובת הנאה דהא יש להסתפק דשמא תשבע ותגבה כתובתה ממנו ויירשנה בעלה השני לכשתמות אבל באמת לא נשבעה וממילא דאין הבעל השני יכול לגבות דלגבי הבעל ה"ל מת לוה בחיי מלוה ותו דכל זמן שלא גבתה ה"ל מלוה דאין הבעל יורש במלוה דה"ל ראוי כדאיתא באה"ע סימן ק' אלא דבאמת צריך להבין דממ"נ אי לא נשבעה א"כ בל"ז אינו יכול לגבות כדין מת לוה בחיי מלוה דאין אדם מוריש שבועה לבניו ואם נשבעה הדר ה"ל בחזקת אמו וה"ל מה שאירש מאמא ודוחק לומר דמדמי ליה להא דאמר לעיל דף נ"ט האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה וה"נ כיון שמכר קודם שבועה דאז היה בחזקתו והשתא הדר בא לידו אחר מיתתה שפיר ה"ל מכירה אבל באמת זה אינו דהתם בידו בשעת ההקדש שלא למכור אבל הכא אין בידו שהרי הברירה בידה שתשבע בכל עת שפיר ה"ל דבר שלא בא לעולם וצ"ל דס"ל דכשמוכר מסתמא הוא מוחל השבועה לגבי הלוקח ומיירי שלא נשבעה כלל ושפיר היה יכול למכור. ודוק:

אם אמרו אנחנו מעלין כו' כדי שיטלו כ' אמן. למה תני כדי שיטלו וכי צריכין לומר כן. וי"ל דהא קשה למסקנא דמועטין ונתרבו ג"כ אין להם למה תני דין הנ"ל דאנחנו מעלים הא אפי' נתיקרו ממש אין להם הא עכ"פ נתיקר אח"כ כשאומרים. וצ"ל כיון דבידם לומר מיד חשוב כהיה מיד ואין לזה טעם למה:

ואפשר לומר דהא אינו מובן למה מרובין ונתמעטו פשיטא לי' דבתר ש"מ אזלינן ומועטין ונתרבו מבעיא לי' דמ"ש תוס' לפי' ב' דמ"מ מקיים נחלה דאורייתא אינו מובן כיון דבתר ש"מ במרובין לזכות כ' ב"ד כ"ש זכות יורשי דאורייתא. וי"ל למאי דבעי בגטין (ס"ב ע"ב) מוכר עבדו לקנס אי הוי כדקל לפירותיו וחשיב זכות בגוף הדבר או כיון דלא עבידא דאתי לא ע"ש. ולענין יוקרא אמר פ' המפקיד (ד' מ"ג) דהוי כפרה לכפילא קנוי לך כו' ע"ש דלהנ"ל יכול להקנות חפץ שיהי' שלו רק לענין היוקרא. וא"כ כיון דלמאי דלא מעקרא נ"ד יש כ' ב"ד. א"כ אף שלא הי' מותר דינר בשעת מיתה וא"א להם לזכות בנכסים בתורת כ' ב"ד מ"מ לענין זכות בנכסים ליוקרא שפיר יכולין לזכות מיד בש"מ דלענין זכות זה שיהי' להם לא מבטל נ"ד כלל ממ"נ אם לא יתיקר לא יש להם ואם יתיקרו שיהי' מותר יהי' נ"ד. ושפיר אף דאזלינן בתר ש"מ מ"מ יש להם מיד זכות זה לכ' ב"ד בנכסים ליוקרא ושוב שלהם נתיקר כנ"ל. והיינו אי מהני בלא עבידא דאתי או לתוס' ב"ב (ד' ע"ט ע"ב) דחד מי יימר חשיב ע"ד ע"ש ודוקא ב' מי יימר כקנס ע"ש. וא"כ יוקרא דרק חד מ"י חשיב זכות כנ"ל אבל אי חד מ"י ג"כ חשיב לא ע"ד ואין נקרא זכות בגוף הדבר שפיר למסקנא לא מהני כיון דא"א להקנות ולא לזכות בשעת מיתה פקע כ' ב"ד אף שנתרבו כנ"ל. ולכך הא דהרי אנו מעלים כו' יפה דינר זו היוקרא ודאי חשיב עבידא דאתי דמסתמא יאמרו לדידי שוה כדי שיטלו ואם הי' מהני הי' חשיב זכות מיד ועדיף מיוקרא באמת. וקמ"ל מתני' דאין שומעין להם. ולכך תני שפיר הרי שיטלו כו' דמש"ה הוי ס"ד שיועיל כנ"ל:

או י"ל דס"ד דהטעם דמועטין ונתרבו אין כ' ב"ד דהא קי"ל אין כ' גובה בראוי בשבח או ביוקרא דחשיב שבח דממילא ע"ש אה"ע (סי' ק' ס"ב) דזה חשיב של היתומים עצמם ואין בע"ח דאב גובה משלהם ע"ש. וא"כ איך יקחו כ' ב"ד בשביל שנתיקרו אח"מ הא זה השבח דיתומים מצד עצמם ואין זה נחלה דאורייתא כלל כנ"ל וא"כ כשאמרו מפורש שמעלים דינר כדי שיטלו א"כ ס"ד שפיר דלא מעקרא נ"ד דישאר מותר דינר אם יקחו כ' ב"ד ולא שייך שאין זה נחלה דיתומים הוא דז"א דאם לא יקחו כ' ב"ד אין כאן יוקרא כלל ושבח זה רק כדי שיקחו ואם יטלו כ' ב"ד יהי' היוקרא וישאר מ"ד. אבל לא שייך שזכו מצ"ע דלא זכו כלל רק מצד הנ"ד. וקמ"ל דלא שומעין להם כנ"ל ושפיר תני כדי שיטלו היינו דמתנים כן. דאי סתם בין יטלו ובין לא מעלים הנכסים דינר. הוי פשיטא דלא מהני כמועטין ונתרבו כנ"ל. דגם זה היוקר שנזדמן קונה ביוקר של היתומים מצ"ע כנ"ל:

גם י"ל דתני כדי שיטלו כו' ולא שהם אמרו (דא"כ) כדי שיטול. אלא קמ"ל דאף שאמרו סתם הרי אנו מעלי' כו' והדין דלא מהני לא אמרינן דמ"מ הא נתרצו ליקחה בדינר יותר וכשחולקים בשוה יטלו הם פחות דינר כיון שהעלום כנ"ל. וקמ"ל דלא דסתמא אמרו רק כדי שיטלו כ"א וכיון דטעו וחולקין בשוה לא רצו להעלות כלל והוי אומדנא דמוכח ואינם דבר שבלב אף שלא פירשוכנ"ל. ולכך תני אין שומעין להם כאלו לא אמרו כנ"ל והיינו כשרוצים אח"כ למכרם אי"ל שכבר קבלו בכך וכך אך בל"ז ודאי מצי הדרי שלא הי' קנין אך בקנין שייך כנ"ל:

ולפי' ב' בתוס' דמועטין ונתרבו יש להן. י"ל דנקיט הטעם דלא מהני באמת הרי אנו מעלים כו' והא יש יוקרא רק משום דלא חשיב כלל שנזדמן קונה ביותר דאין אומרים רק כדי שיטלו ולא הוי כלל יוקר רק מתנה אדרבא כו'. וי"ל דלכך תני מבקשין כ"א דכשבאין כבר לגבות שייך כנ"ל. אבל אם אמרו מיד א"מ שרוצים להעלות דהי' חשיב עלי' אם יתיקרו ואעפ"כ מקבלין בדינר יותר אף שבל"ז יהי' להם כ' ב"ד הי' חשוב באמת כנתרבו כנ"ל מה שמעלין כיון שהי' אפשר שיפסידו כשיתרבו קודם שומא. משא"כ בשעת גבוי כנ"ל:

לכאורה הול"ל במוחלים דינר מהכ' ב"ד. דאף שהלוה אינו רוצה לקנות מ"מ מחילה מהני בע"כ דלוה גם לא שייך שזה יהי' מתנה לא נחלה דז"א כיון דכ' ב"ד יורשין רק החוב ממילא כשהחוב פקע נשאר נחלה. ואף דהוי כנתרבו מ"מ הוי כהא דמעלין דג"כ בידם מיד למחול כנ"ל. וקצת רבותא יותר מהא דמעלין בשוי' וי"ל להפ' בח"מ (סי' ר"ט ס"ג ברמ"א) דדבר שלב"ל לא מהני מחילה על חיוב שיבא. א"כ כיון דקודם מחילה אין כאן כ' ב"ד ואין חיוב רק אחר המחילה שוב לא מהני המחילה כלל דהוי דשלב"ל. מ"מ יש לדחות כיון דבאין כא' המחילה והחיוב דאי תועיל המחילה יהי' החיוב. אך דמי להא דנדרים (ד' ס"ט) לא תחול הקמה אא"כ תחול הפרה ע"ש. וצ"ל דזה בכלל כמו שלא תקנו שיחלקו דינר והמותר יטלו כ' ב"ד. דכל שאינו מספק על כל הכ' לא תקנו כן במחילה דלא מהני כנ"ל. וגם שייך כמ"ש דכשאין חיוב לא שייך מחילה. ומ"ש ליתא שגם ע"י המחילה אינו בא החיוב רק על השאר לא על אותו דינר שמחלו והוי שפיר דשלב"ל:

הי' שם בראוי. לעיל במתני' פירש"י ירושה מאבי אביהם כו' וקשה הא י"ל מכח אבוה דאבא קאתינא ואינו כלל ירושת אבי וי"ל ר"ש אומר כו'. אינו מובן הטעם הא ממ גם במטלטלין מקיים נחלה דאורייתא. וי"ל דהא כ' אינה גובה ממטלטלין משום דלא סמכא דעתה שיוכל להבריח ולכך לא תקנו כלל שתגבה אף מיני' ע"ש. וא"כ הא כ' ב"ד ג"כ לא גבי ממטלטלין כדאמר בגמ' לעיל (ד' נ"ב ע"ב) דככתובה שוי' רבנן ע"ש. והיינו דבשעת נשואין יהי' סמכא דעתה שבני' יהי' להם כ' ב"ד משא"כ מטלטלין שיוכלו היורשין להבריח ג"כ לא ס"ד ולא תיקנו כלל כנ"ל. וא"כ כיון דהדין כשאין מותר דינר אין כ' ב"ד א"כ ע"כ בעי מ"ד קרקע דמטלטלין אם יבריחו שוב לא יהי' מ"ד ולא יהי' כ' ב"ד שוב ג"כ ע"ז לא ס"ד כמו מטלטלין. רק כשיש מ"ד קרקע דע"כ יהי' להם כ' ב"ד וא"ש כנ"ל:

ת"ר לזו אלף ולזו ה' מאות. קשה מה מוסיף בברייתא ולמה הביא הש"ס. וי"ל דלכאורה ריש אע"פ דאמר תוספת ככ' לכמה דברים פוגמת כו' ע"ש דלהיפך פוגמת תוס' אינו נפגם העיקר ע"ש בפוסקים. וא"כ גם לענין כ' ב"ד כשהראשונה נשאת בתולה והב' אלמנה שפיר כשיהי' מותר דינר כשיגבו כל א' עיקר כ' אמם אף דכשיגבו גם התוס' לא יהי' מ"ד מ"מ אין מפסידים העיקר דלא יגרר אחר התוס' להיות כחוב א' כנ"ל. וקמ"ל ברייתא אלף וה' מאות דנכלל התוס' דבעי מ"ד אחר שיטלו גם התוס' כנ"ל. ומ"מ נראה די"ל דא"כ הול"ל לזו אלף ולזו מאה. דדוקא שגם הב' יש להם תוס' וכשירצו הראשונים לטול ר' עיקר דבתולה כו' יכולין השני' לומר שרוצים התוס' ה' מאות וע"כ צריכין הראשונים שירצו גם התוס' ושוב אין כאן מ"ד אבל אם לא הי' לשלי' תוס' רק ק' דאלמנה ולהאחרים ר' דבתולה ותוס' ג"כ יכולין שלא לגבות התוס' רק ר' דעיקר ויהי' מ"ד מב' כ' דעיקר כנ"ל. שאין התוס' מחשב לחוב א' לבטל העיקר. ושפיר תני דוקא לזו אלף ולזו ת"ק וטובא קמ"ל כנ"ל. ומ"מ אינו מוכרח לדינא. מ"מ נראה דדוקא בשטר א' כמ"ש תוס' ריש אע"פ ד"ה ולפוגמת:

פשיטא כו' מועטין ונתרבו מאי. וקשה למה פשוט יותר מרו"נ ממו"נ ממ"נ אי בתר שעת מיתה שניהם שוים כו'. והא אדרבא כח יורשי דאורייתא עדיף כמ"ש תוס' מבנות כו' וע"כ כתי' ב' דתוס' ע"ש. וי"ל דהספק כמ"ש לעיל דזוכין מיד כ' ב"ד לענין יוקרא כדקל לפירותיו כו' דבזכות זה לא מעקר נ"ד כנ"ל. אך קשה הא קי"ל דכ' וכ' ב"ד לא גבי משבח דיתומים וכן מיוקרא כמ"ש בש"ע (ס' ק') דחשיב של היתומים אף שבח דממילא. וא"כ לא שייך שיזכו לענין יוקרא מה שהוא של היורשים. וי"ל הטעם כיון דב"ח גובה שבח כדאמר בכורות פ' יש בכור רק כ' מקולי כ' שנו. אבל לענין דאורייתא הוי שפיר שבח דממילא כגוף הנכסים שנפל מאביהם והיינו מטעם הנ"ל כדקל לפירותיו דאגלאי מלתא שהי' עומד להתיקר ורק כ' לא גבי. וא"כ לענין גוף הגוביינא שפיר לא גבי אבל כ' ב"ד דיש לגבות מגוף הנכסים רק שיהי' מעקר נ"ד וממילא לגבי היורשי דאורייתא חשוב היוקרא שירשו מאביהם כמו בע"ח. וממילא לא מעקר ויש לכ' ב"ד שוב מגוף הנכסים שאינם ראוי' כנ"ל. או דכיון דעכ"פ א"א שיזכו בני כ ב"ד בש"מ בנכסים ליוקרא דנגדם מקולי כ' דחשוב דיתומים מצ"ע ושוב ממילא פקע כ' ב"ד כנ"ל והיינו דמספקא לי'. ויש לישב בזה היטב הלשון דאמר כשם שמרובין ונתמעטו כבר זכו כו' דא"ל. ולהנ"ל י"ל דהא אף דפליגי ר' ורבנן ב"ב (קכ"ד) בשבח דממילא אבל כשהשבח ע"י היתומים לכ"ע דידהו ע"ש. וא"כ בשלמא בע"ח דגם שבח דממילא וגם יוקרא דכיון דמסיק שיעור ארעא ושבחא א"כ חשיב יוקרא שבח ממילא דאין בזה הפסד היתומים אם יזלו דיהי' הפסד ג"כ דבע"ח. משא"כ כאן מועטין ונתרבו דאם הוזלו הי' ההפסד דיורשים דלא הי' כב"ד רק שלהם הוזל ממילא חשיב השבח דיוקרא כשבח הבא ע"י הוצאת היורשים שאותו ספק ההמתנה מלמוכרם הי' ספק זול ויפסידו כמו הריוח דיוקרא ולכ"ע השבח דיוקרא שלהם. ואמר שפיר כשם שמרובין ונתמעטו זכו כ' ב"ד משום דמה שהוזל של היורשים הוזל כשאר נחלה כן מה"ט מועטין ונתרבו זכו היורשי דאורייתא גם לענין יוקרא לכ"ע כנ"ל. ואמר ר"נ לשון זה לפי דאמר רק לכתחלה אסור לעשות כדברי רבי ע"ש אבל אי פסק כר' לא מהדרינן עובדא ע"ש ב"ב (קכ"ד) וכאן כבר פ' ר' עמרם לפייסינהו כו' ולכך הוצרך ר"נ לומר לשון הנ"ל כשם כו' דגם ר' מודה דהוי כע"י הוצאת היתומים כנ"ל. ומיושב ק' תוס' ממזון הבנות דלא הועילו בתרוצם כמ"ש מהרש"א דלמה הכא מרובין ונתמעטו זכו כ' ב"ד מתקנה ושם מועטין ונתרבו לא זכו בנות ע"ש. ולמ"ש א"ש דכאן הי' נ"ד דשלהם הוזל משא"כ שם זכו מיד היורשים לענין יוקרא וג"כ מקולי תנאי כתובה אמרינן להיפך דחשיב שבח דיוקרא כבירושה מאביהם יחשב מרובים כנ"ל:

תרי אפדנא קא טריף חדא כו' היינו מתני' כו' ותמהו אי מצי מסלק בזוזי אינו דמיון כלל כמ"ש תוס' והוכיח דרמב"ח ס"ל לא מצי כו' ע"ש. והנה י"ל כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ק (סי' ב') כשאומרלוה לבע"ח אי בעית בינונית כדינך שקול ואי בעי עדית בציר פורתא שקול כיוקרא דלקמי' ע"ש שתמוה כיון שהבריר' בידו למה אמר הוראת כחו כו' ופי' הרא"ש דאם רוצה להחזיק עדית לעצמו באמת א"צ ליתן אבל כיון שרוצה ליתן לו או בינונית או עדית כיוקרא דלקמי' שוב צריך ליתן כזולא דהשתא ע"ש רק בכתובה אינו כן לפי דיותר כו' ע"ש וא"כ הא חזינן דמה דבע"ח דינו בבינונית יותר פשוט ממה דלוקח מצי מסלק בזוזי דבזה פליגי ובע"ח בינונית דין פשוט ומה"ת בזבורית ע"ש. וא"כ כמו שם לענין עדית כן כאן אף דמצי מסלק בזוזי מ"מ היינו שיחזיק קרקע המשועבדת לעצמו אבל כשנותן הברירה או מעות או הקרקע ביוקר משוי' שוב ע"כ צריך ליתנו לו בשוי' רק משום דמצי מעלה בשוי' וחשוב שוי ע"ז אמר רב"ח היינו מתני' דלא מצי מעלה או דבעי רב"ח למימר כמ"ד התם דמצי, אמר שקול כיוקרא דלקמי' ומ"מ מבואר שם בגמרא דדוקא ביוקרא דלקמי' מצי אמר אבל לא כמה שירצה ע"ש. וע"כ גם ס"ד דהתם סבר סברת הרא"ש לענין יותר משוי' לגמרי דכיון שרוצה ליתן מחויב ליתן בשוי' רק יוקרא דלקמי' עכ"פ שם שוי' עליו מצי אמר שקול כיון דהברירה בידו כנ"ל ולכך הא דמעלה בדמיו לדידי שוה כו' חשוב עכ"פ שיש שם שוי' עליו כיוקרא דלקמי' אף שאינו כדין כו' והוי מצי אמר ולכך אמר היינו מתני' דאין שם שוי' כלל מחמת אמירתו כנ"ל. ומיושב לישנא דרבא דדחי הכא א"ל פסידא הכא מאי פסידא א"ל זוזי יהיב וזוזי שקיל דלפי' התוס' אין פירוש לדבריו אי דחי דמצי מסלק ליה א"צ לאריכות הזה וגם לתי' התוס' דמה"ט הוא דמצי מסלק כו' מ"מ הא גם ביתומים מה חשוב פסידא ורק משום הפסד כ' ב"ד כן בב"ח אם דינו ליקח הקרקע חשוב הפסד מה שמעלה שלא יוכל ליקח עי"ז כיון דלא מצי מסלק מדינא כו' ולמ"ש י"ל פשוט דהא צא מצינו במעות דין הנ"ל שכשיאמר לוה אם רצונך מעות טול ואי קרקע כיוקרא דלקמי' או יותר שיהי' צריך ליתן לו קרקע כזול דהשתא ולכאורה מה חילוק בין עדית ובינוני' שג"כ עדית אין ע"פ דין ומ"מ כשרוצה כנ"ל בהרא"ש ז"ל וע"כ הטעם דהא דין בע"ח אי אית לי' זוזי בזוזי דאוזפי' רק כשאין לו לא א"ל זיל טרח כו' אבל עכ"פ אף קרקע עדית גרוע מזוזי רק שהתורה אמרה שכשאין לו מעות וצריך ליתן קרקע יתן בינונית וא"צ עדות. א"כ ע"כ הוא דחס עלי' כשרוצה לעצמו שלא יצטרך למכרם אבל כשאינו רוצה לעצמו רק ביוקר שוב צריך למכרם בשווי' וליתן לבע"ח מעות וממילא צריך ליתן לו בשווי' שפיר כנ"ל. משא"כ כשרוצה ליתן לו מעות כדינו לגמרי שוב ודאי כשירצה מלוה לקנות קרקע מלוה יכול לומר כמה שירצה. וזה הוא דשני רבא גם בלוקח כיון דל"ל פסידא כלל דזוזי אוזפי' וזוזי שקל ודאי דא"צ ליתן לו הקרקע רק בעד כמה שרוצה ויכול להעלות כנ"ל. ומיושב שפיר. וסברת רמב"ח נראה דשם הטעם בלוה גופיה דהנכסים רק ערבין שישלם ולכך כשנותן מעות פקע שיעבוד הגוף ושוב אין לו שום שיעבוד נכסי וכאחר שרוצה לקנות דמי. משא"כ כשנותן לו קרקע ששניהם משועבדים רק הברירה בידו אבל לא פקע השיעבוד לכך יכול לומר כשרוצה למכור צריך ליתן בשוי' כמ"ש הרא"ש הנ"ל אבל בלוקח באמת קשה למה יוכל לסלקו בזוזי הא כמו שא"י ליתן לבע"ח קרקע אחרת שלו דאינו רוצה רק זה שמשועבד כן לא יוכל לסלקו במעות שהוא שלו ואי משום מה מכר ראשון כו' או אם שתקת כו' והלוה יכול לסלקו ז"א דא"כ קרקע שלו ג"כ יהי' אומר כנ"ל. שביד הלוה הברירה וע"כ ז"א דזה שייך על מה שמכר או אי שתקת מהדרנא כו' אבל לא שיתן לו דבר אחר שלו אם יש לו זבורית דנפשיה ע"ש. רק על מה שלקח שייך כנ"ל וא"כ מה שייך מה מכר כו' הא כשא"ל מעות ע"כ יתן לו הקרקע ואף שהיה יכול לסלקו במעות שלו אבל לא בשל אחרים כמו לענין קרקע כנ"ל. אך י"ל דהא אחר שפורע חוב של חבירו ג"כ נפטר הלוה א"כ שפיר מסלק ופורע חובו ופקע ג"כ שיעבוד הגוף כנ"ל. אך הא ודאי דאף דלגבי לוה פרעון בע"כ שמי' פרעון אבל אחר א"י לכוף המלוה בע"כ לקבל שיפטר הלוה דמה לו לזה שאינו חייב לו ומשום זכין לאדם בחב לאחרים לא מהני. וא"כ לא מהני נתינת הלוקח לסלקו בזוזי כשאינו רוצה שיהי' פקע שה"ג כנ"ל. וי"ל דהוי כמיגו דזכי לנפשי' שישאר עי"ז הקרקע בידו. ויש לדחות. ולכך י"ל דכיון דמה דמצי מסלק בזוזי חשוב שלו משא"כ בלא מצי מסלק כדאמר פסחים (ד' ו) גבי בהמת ארנונא ופי' כ"ש לענין מכאן ולהבא גובה וב"מ במשכנתא (ד' ס"ו) בין מסלקי כו'. א"כ נכלל זה בגוף המכירה שמוכר לוה ללוקח שתהיה שלו לגמרי נכלל בו שיוכל לסלק המלוה במעות וכמצוהו לשלם עבורו כשירצה כיון דא"ל מצי לסלק אינו חשוב שלו כו'. וממילא כיון דעשאו שליח יכול לפרוע בע"כ דשלוחו כמותו. ואף דהמעות דלוקח הוי כהילך מנה ותן מנה כו' דפ"ק דקדושין דמה שנותן שליח בשבילו הוא כנותן מעות דמשלח ע"ש. ושפיר מצי מסלק ליה שיהי' נפקע שיעבוד הגוף כו'. אולם מ"מ לסברת הרא"ש הנ"ל נהי דע"ז הוי כרשות לסלקו מ"מ דוקא להחזיק הקרקע לעצמו דשייך להמכיר' אבל לא לענין שכשירצה ליתן לבעה"ח הקרקע שיתנו ביות' משוי'. שזו הברירה לא נכלל בהמכירה כנ"ל אך ממילא זה שוב יכול מעצמו דכיון שכשיתן מעות והי' מהני בע"כ דלזה הוי כשלוחו שוב ממילא הברירה בידו. וסבר רב"ח דשוב הוי רק כבינונית ועדית כיון דעל אופן זה ליתן המעות כדי שידחקנו ליקח הקרקע ביותר משוי' אינו ברשות הלוה שוב באופן זה בע"כ ל"ש פירעון שיהי' פקע שה"ג רק הברירה בידו והיה צריך ליתן בשווי' דזה דהקרקע משועבד והמעות דלוקח וכשרוצה למכור מחויב ליתן בשוי' רק דמעלה ואמר היינו מתני' ורבא דחי דהטעם כנ"ל דל"ל פסידא ויכול גם הוא בע"כ לסלקו כו' כיון דשייך למכירת הקרקע שיהא שלו שיוכל לסלקו שייך מה מכר כו':

ומיושב בזה דלכאורה קשה כשמפצה לוקח לבע"ח במעות ולא טריף למה יתחייב מוכר לשלם אחריות לימא אחוי טרפך כל שלא טרף אין לך ומה שפרעת הוי פורע חוב שט"ח דפטור ואף שהוא מוכרח בע"כ לפרוע הא כל שלא טריף לא היה בע"כ דיטרוף ואז ישלם לו. ולמ"ש הוי במכירה באחריות כציוי שיוכל לסלקו ולפרוע וחשוב מדעתו כנ"ל. ולמ"ש הר"ן הטעם דהוי כחזר וקנה מבע"ח ע"ש:

עוד י"ל דהא תמוה דמשמע דכבר טריף לחדא ובא לטרוף אידך ואיך יכול לומר שקול אלפא זוזי ואסתלק הא שומא לא הדרא בלוקח. שוב ראיתי שהר"ן ושאר הראשונים תמהו כן ושמכאן הוכיח רמב"ם ז"ל דגם ללוקח שומא הדרא ע"ש. ולע"ד י"ל דהני ב' אפדני הי' ביחד. וא"כ נהי דס"ל אי אית לי' זוזי ללוקח לא מצי מסלק מ"מ הא הדין דב"ד מכריזין ומי שנותן ביותר כן צריך המלוה ליקח הקרקע בעד אותו שומא וכ"כ הרא"ש ז"ל והוי כמו שב"ד מוכרין אותו לבע"ח וא"כ כיון שהלוקח היה לו אפדנא שני' אצל הא' הי' לו דינא דבר מצרא להפ' גם בבתים. וא"כ כיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה וב"ד מוכרין לו מ"מ כיון שאינו משכנתא רק שיעבוד ואף שהוא קודם לאחר בשוי' אבל לוקח שהוא בר מצרא קודם ולכך שפיר אף דלא מצי מסלק משום שהמעות שלו מ"מ משום בר מצרא קודם ליקח במעות שלו ככל דינא דבר מצרא ולכך באפדנא ראשונה שגבה בע"ח אף שרצה ליתן לו מעותולא הי' יכול לסלקו. רק משום בר מצרא הי' טוען הבע"ח שהלא יטרוף גם אפדנא השני' בחובו וממילא מה בר מצרא שייך ללוקח וטרפה. אולם אח"כ שבא לטרוף השני' שקול אלפא כו' ואמר אי שוי' לך אלפא היינו השניי' שתקחה בעד אלפא ה' מאות בחובך. וה' מאות תחזיר לו דלדידי שוה כ"כ ואי לא שקול אלפא זוזי דאם אינך רוצה ליקח הקרקע באלף רק המעות ה' מאות שוב יש לו דינא דבר מצרא על הראשונה דמה שהי' הדין שלא הייתי יכול לסלק הראשונה בז' משום דינא דב"מ היה משום שתטרוף גם השני' אף דמכאן ולהבא גובה מ"מ לא הי' שייך דדב"מ משא"כ כשאינו גובה לבסוף אגלאי מלתא דשל לוקח למפרע הי' לגמרי ויכול לסלקו גם מראשונה משום דדב"מ. ורב"ח ס"ל דא"י להעלות ביותר משויי' וגם השני' צריך ליתן בשווי' ול"מ לסלק ליה כו' ורבא דחי כנ"ל:

ומיושב בזה מה דתמוה מאוד דמייתי אח"כ עובדא הנ"ל בב' קטיני דארעא במאה כל המעשה דלגמרי מיותר. ולמ"ש א"ש דהרבה פ' דבבתים לא שייך דינא דבר מצרא רק בשדות כמבואר (בש"ע ח"מ קע"ה) וא"כ ס"ד דדוקא באפדנא סבר רב"ח אבל בשדות שג"כ הי' ביחד מודה רב"ח דמצי מסלק כו' קמ"ל דגם בשדות ושבאמת גם בבתים שייך דדב"מ. או דיש קצת שינוי דבעובדא א' אמר הדר טריף לאידך דאפשר לפרש בב"א שלא החליטו עדיין הראשונה וטעמא דרב"ח פשוט כנ"ל ובבתים י"ל דלא שייך דדב"מ. ובעובדא ב' הדר אתא טריף לאידך דמשמע שכבר טריף כו' והטעם משום דינא דב"מ דשייך בשדות כו'. אך להנ"ל א"כ תרווייהו סבר לא מצי מסלק ובאמת לא קי"ל כן. ולכך י"ל ג"כ להיפוך דתרווייהו סברי דמצי מסלק לי' רק י"ל הטעם דמצי מסלק דקשה למה כמו קרקע אחרת שא"י ליתן דאינו משועבד כן מעות של לוקח כנ"ל וי"ל דהא משכנתא אמר בגמרא (ב"מ ד' ק"ח) דחשיב בר מצרא נגד אחר. וא"כ י"ל דכ"ש לוקח דחשיב בר מצרא כיון דלב"ח רק שיעבוד לא משכנתא. הוי לוקח ב"מ נגדו וכיון שמכריזין וכמו שנותן אחר ב"ד מוכרין לבע"ח ומבואר בש"ע סי' קע"ה דכשמגבין ב"ד לבע"ח יכול המצרן לסלקו א"כ למה שפסק רמ"א (שם סי' נ"ז) דהממושכן בידו דין מצרן לו שמסלק את הלוקח שמכר לו המשכון א"כ כ"ש לוקח שבידו מקודם דשלו דמכאן ולהבא גובה דממילא יש לו דין מצרן כממושכן לסלק הבע"ח ושפיר הטעם דמצי לסלוקי בזוזי שלו כו' ככל מצרן שמסלק במעות שלו כו' וא"כ מ"מ י"ל כשבע"ח מצרן מצד עצמו שיש לו שדה סמוך י"ל דאינו יכול לסלקו הלוקח כמבואר בש"ע ח"מ שם ס' א' ב' דיעות בשותף שחשוב יותר ממצרן אם מסלק המצרן. וא"כ בבע"ח מצרן י"ל דאין לוקח יכול לסלקו בזוזי כנ"ל ולכך כשטריף אפדנא ראשונה שלא היה מעות ללוקח לסלקו ושומ' לא הדרי ללוקח שוב היה הבע"ח באפדנא שני' מצרן ואין לוקח יכול לסלקו בזוזי כנ"ל ורק אם מעלה בדמים דקי"ל גבי מצרן שאם לקח שוה ק' בר' צריך המצרן או ליתן ר' או להניחו ללוקח ע"ש. א"כ שפיר באפדנא שני' שלא הי' יכול לסלק בע"ח בזוזי משום שבע"ח הי' מצרן מ"מ א"ל לדידי שוה אלפא וצריך ליקח באלף כו'. וסבר רב"ח היינו מתני' דכיון שאינו נותן ומרויח א"י להעלות כנ"ל. ודחי רבא דאין לבע"ח פסידא ואי הוי זוזי ללוקח אז לא היה יכול לגבות הקרקע ראשונה ג"כ ונהי דעכשיו לא הדרא שומא מ"מ יכול להעלות ואין לב"ח דין מצרן מחמת הגבי' לענין שלא יוכל הלוקח לסלקו שהוא עדיף ממצרן כנ"ל. וקמ"ל אח"כ בשדות דלכ"ע א"ל דינא דבר מצרא כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דהא דשומא לא הדרא ללוקח אף דמצי אמר אי שתקת כו' מהדרנא למרי' ונגדו שומא הדרא כנ"ל רק משום דמצי בע"ח אמר לכי תהדר כמ"ש תוס' פ"ק דב"ק דכשאין שום ריוח לבע"ח מצי אמר לכי תהדר דמה נ"מ ע"ש וא"כ שפיר י"ל דעל אפדנא שני' א"ל אי שוי' לך אלפא שתחזיר לו ת"ק כשתגבה השני' לחיי ואי לא שקול אלפא כו' היינו דמהדרנא שטר זבינא ותסתלק ולא שייך לכי תהדר דמרויח עכשיו שמניחו הראשונה בשוי' ושייך אי שתקית ויש לדחות:

גם י"ל דס"ל בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה א"כ כשטרף כבר א' בת"ק חייב לו המוכר באחריות ת"ק ושוב על השני' הי' בע"ח מאוחר שקדם כו' וא"י להוציא מלוקח רק שיוכל בע"ח לומר שלא רוצה כלל לזכות בזו שטרף עד שיטרוף גם השני' ולא חשוב הלקוח בע"ח עדיין א"כ שוב יכול לסלקו ממ"נ אי טריף וכבר זכה הוי בע"ח מאוחר ואי לא זכה כנ"ל שוב יכול לסלקו כנ"ל:

הרמב"ם ז"ל פסק מכאן דשומא הדרא ללוקח ונדחקו מהא דב"מ שמו מינה דאשה ואנסיבא כו' ע"ש בר"ן ז"ל. ולע"ד י"ל דהא זכין שלא בפניו א"כ יכול לפדותו עבור הלוה דשומא הדרא נגדו ודאי דאחר יכול לפדותו שתחזור ללוה כנ"ל. ושוב יכול לוקח לטורפה משום אחריות שחייב לו לוה שפרע עבורו. ומ"מ הוי זכות דשל לוה הוא עד שטורפה הלוקח ואי זבנה מהני דהוי דאקנה קנה ומכר כו' משא"כ באשה דאם הבעל יפדה עבורה יהי' שלה דנותן מתנה לאשתו קנתה ואע"פ דאין אחריות עלי' כנ"ל. וא"כ להנ"ל אפשר דהלוקח שלא באחריות לא הדרא שומא כנ"ל:

היינו מתני'. לכאורה בשלמא מתני' עכ"פ שם מעלה בשוי' יש עליו דאף שיש לי כ' ב"ד על ק' והקרקע שוה ק' לוקח צ"ט בעד ק' אבל לוקח שאין שום חלוק אצלו בין שם הקרקע בק' או אלף שאינו נותן לשום אדם מה יהי' נקרא שמעלה בשוי' בשביל אמירתו לחוד שאין שום דבר המורה שרוצה ביותר משוי' כיון שנותן לבע"ח רק מה שמגיע לו. ולמה דקי"ל דטרפא דאחריות רק בה' מאה. וא"כ י"ל כיון דאומר לדידי שוה אלף זהו' או שתקח באלף או שאני לוקחה באלף ואשלם לך אלף א"כ נשאר לו קרקע זו בעד אלף ששוה אצלו והשני' ה' מאות וא"י לגבות משום אחריות ממוכר רק ה' מאות אף שלא לקח בע"ח הקרקע ופיצה אותו במעות. מ"מ הא יש לו כיון דאמר לדידי שוה אלף ות"ק יש לו השני' ומגיע לו רק ת"ק אם הי' יכול להעלות בדמים כו' וא"כ שפיר היינו מתני' ועדיף דהא ניכר מה שאומר הריני מעלה דבאמת מקבלה ביותר לענין אחריות נ"מ כנ"ל. אך י"ל דכה"ג שלא לקח בע"ח הקרקע רק מעות לכ"ע טרפא באלף דגם שנשאר הקרקע ללוקח ואמר לדידי שוה מ"מ הוי יוקרא ושבח דלוקח דבשלמא בקיבל הקרקע א"כ מ"מ אין לוקח מפסיד אף דאמר לדידי שוה ואינו כשבח שישלם לו בעד זה אבל להיפך כשנתן אלף רק שיסולק ע"י הקרקע משום לדידי שוה הא היוקרא שלו וחייב לו משום האחריות י"ל דגם ר' עוירא מודה. אך מייתי שפיר ממתני' דאם היה מהני הריני מעלה הוי להו כ' ב"ד אף דמועטין ונתרבו ל"ל ב"ד. וע"כ דהריני מעלה אינו כיוקרא דאח"כ רק למפרע תורת שיוי עליו לגבי דידהו והוי כהי' מרובין. וממילא גם הכא מהני למפרע שאינו כשבח דאח"כ. וי"ל מה"ט נקיט בב' עובדי בכפלים ת"ק לאלף ונ' למאה להפ' עד פלגא ופלגא יש בטול מקח בקרקע. ולכך שפיר אמירתו לדידי שוה אינו נכלל בשווי המקח כיון שהוא פלגא וחשיב קבלת המותר על האחריות. משא"כ פחות מפלגא א"כ אף דהריני מעלה חשוב מרובין למפרע כמתני' מ"מלא עדיף מהי' שוה באמת יותר וקנאו בפחות כשאין בטול מקח דהיה ג"כ מוכר חייב לשלם לו האחריות מה שנתן ולא הי' המותר לאחריות כנ"ל:

טרפא כו' הלכתא בה' מאה כו'. לכאורה למה הא קי"ל גבי שליח שנתנו לו מותר דפליגי (לקמן צ"ט) אי הכל לשליח או לבעל המעות או חולקין כיון שהריוח הי' ע"י שניהם המעות והשליח ע"ש. וא"כ הא כאן הריוח של ה' מאות שפחת הבע"ח מחובו הי' ע"י מעות דלוקח וגם ע"י שאמר לדידי שוה ועכ"פ ראוי להיות חולקין אותן ה' מאות. וי"ל הטעם דהא פורע חובו של חברו הוי מבריח ארי ופטור רק הלוקח כיון שבע"כ פורע כה"ג חייב. ומבואר בש"ס פ' הכונס (ד' נ"ח ע"א) דדוקא שניהם בע"כ ואית ליה פסידא אז חייב כמ"ש תוס' שם דאם הכריחו אותו להבריח ארי ג"כ פטור רק בהכריחוהו וא"ל פסידא. וא"כ שפיר פסידא ל"ל לוקח רק ה' מאה ושוב על המותר הוי פורע חובו ופטור אף שבע"כ כיון דל"ל פסידא כנ"ל. וא"כ לכאורה נ"מ במ"ש תוס' דתמיד מצי לוקח לסלוקי לבע"ח ששמו ביותר משוי' והיינו שבע"ח יתן לו המותר ממילא כשבע"ח מקבלו באותו שומא דלוקח ומחזיר לו המותר שוב אותו ריוח חולקין לענין האחריות דזה ריוח מעות ממש כנ"ל ואינו מוכרח די"ל דנגד מה שנתן בחובו הקרקע חשוב פורע חוב בלא פסידא כיון שהחזיר לו מעות כנ"ל:

תרי קטיני דארעא אמר אביי כו'. תמוה שהוא מיותר לגמרי. ונהי דבעי לאתויי דגם ר' יוסף סבר כרב"ח ואביי כרבא. אבל הא דמייתי פלוגתא דרבינא ור' עוירא דהם אמוראי דלעיל מיותר. ונראה לישב דהטעם דמצי לוקח לסלוקי בזוזי י"ל ב' טעמים או למ"ד שיעבודא ל"ד והי' רק תקנה משום נעילת דלת כו' א"כ לענין כשרוצה ליתן לו מעותיו שוב לענין זה לא שייך נ"ד ושוב אין כאן שיעבוד כלל וא"י לגבות הקרקע כלל מלוקח דלענין כשלא יהי' הפסד למלוה דליכא נ"ד לא תיקנו כלל ונשאר הדאורייתא ושפיר אף דהמעות דלוקח מצי לסלקו כנ"ל וא"כ לטעם זה הי' ראוי להיות טרפא באלף או חולקין עכ"פ דכיון שרצה לסלקו בזוזי אין שיעבוד כלל ושוב שקיבל הקרקע באלף הוי כנותן לוקח קרקע שלו באלף שאינה משועבדת וחשוב לוקח בעל המעות שהריוח במעות שלו כמו מה"ת אם לא הי' שעבוד כלל ונתן קרקע שלו ופרע חוב אלף למ"ד פורע חובו חייב כנ"ל. ולמ"ד שיעבודא דאורייתא אין הטעם כנ"ל וע"כ מה דמצי לסלוקי בזוזי הוא משום מה מכר ראשון לב' כו' או אי שתקת כו' אבל עכ"פ כשלקח בע"ח הקרקע לקח שיעבודו דלע"ז לא הועיל המכירה כלל ובטל השיעבוד הב"ח. א"כ אין הלוקח בעל המעות כלל דהריוח הי' בקרקע של לוה וודאי טרפא בחמש מאה כו'. וא"כ מיושב בעזה"י דתוס' גטין (ד' נ' ע"א) כ' דרבא סבר ש"ד ואביי סבר שיעבודא ל"ד א"כ מייתי שפיר ב' עובדי דעובדא קמא דאמר רבא כו' ואעפ"כ גם לרבא דש"ד סבר רבינא דטרפא באלף. ואח"כ מייתי עובדא ב' דאביי כו' ומ"מ גם לאביי דש' ל"ד סבר ר' עוירא דטרפא בחמשין כנ"ל דפורע חובו פטור כלל פסידא כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דלרבא דמכאן ולהבא גובה יש סברא דהא העל' בדמים בשלו מה שנתן אפדנא א' דת"ק בעד אלף והרויח הלוקח בשל עצמו וכיוקרא ושבח. וי"ל דטרפא באלף משא"כ לאביי דלמפרע גובה א"כ מה שגבה חשוב שלו למפרע כאלו לא מכרה דהא זבין מלוה מהני לאביי א"כ הריוח בשל מוכר וס"ד דמודים דטרפא בת"ק קמ"ל בין לרבא בין לאביי מר אמר באלף ומר בת"ק כנ"ל:

דזבנה לכ' דאמי' בט"ה כו'. תמוה כמ"ש רש"י ותוס' מה מכירה הוא ומה שייך אתי' ומעררה כו'. ונראה די"ל דהשטר כתובה הי' אצלו ומסרה ללוקח וקי"ל (סי ס"ו סעי' י"א) דלענין קנייתו נאמן שקנה וא"צ להביא ראי' רק להוציא א"י כשטוען לוה שמא לא כתב לך ע"ש. וא"כ שפיר היה יכול למכור כ' אמו דכל שביד אדם בחזקת שלו והוי דבר שא"ע להשאיל כו' כמ"ש תוס' יבמות (ד' קט"ז) רק להוציא א"י וי"ל דאף בן מאמו יש חזקה כיון שיהי' נוגע עליו כשירש לגבות ממנו עדיף משמי' כשמי' דלא מפקיד. והתנה א"א אימא לערער שלא מכרה לו הכתובה וכשיגרשנה בעלה לא יוכל להוציא ממנו דמלוה א"י להוציא בלי כו"מ מ"מ לא מפצינא לך שפי' שלא באחריות. ובתר דשכיבא וגם אביו. סבר רב"ח דבמקום אמי' קאי שא"י להוציא ממנו כיון שלא היה כו"מ דגם בלי כ' שייך מכירה במסירה לחוד דכשקדם לוה ופרע ללוקח נפטר ממוכר כמבואר ס' ס"ו דיעה א' א"כ מצי טעין שלא הי' כ' וחוזר וא"צ לשלם רק דמי ט"ה שמכר ולא משום אחריות שהיא הכתובה כולה כעכשיו ודחי רבא דאחריות דנפשי' קיבל ומשלם הכל או שלא היה רוצה לשלם גם הט"ה כנמצא שאינו שלה שלא באחריות דקי"ל כר' זביד (ב"ב מ"ד ע"ב) והטעם דחייתא דקטרא כו' ודחי רבא דרק נמצא אינו שלו לגבי אחר אבל לא שהוא יוציא בטענה שאינו שלו כו'. וזה שפיר רק להפ' (סי' ס"ז סכ"ז) דהיורש שמוחל לעצמו צריך לשלם הכל מדד"ג דאל"ה היה מצי מחיל. או י"ל דבעלה הי' אחר לא אביו ומערער שלא מכרה לו בכתיבה רק מסירה וירש אותה וחוזר ויכול הוא לגבות להפ' דגם לענין קני' צריך ל' ר' או שרוצים לשלם לו ואמר דאחריות דנפשי' קבל שלא יוכל לבטל המכירה ע"י נמצא שאינו שלו כנ"ל:

דגם שם במוכר שלב"א ונמצא שאינו שלו דפטור מ"מ בירש ורוצה להוציא ע"י בירור שאינו שלו ועכשיו זכה בירושה י"ל דחייב משום אחריות והא דאמרינן (ב"מ ט"ז) אורתה לאו לאוקמי קמי לוקח קבעי כו' מ"מ י"ל דנהי שיכול לבטל המקח אבל משום אחריות צריך לשלם דדנפשי' קיבל כו'. ואינו מוכרח. וממילא אם ימחול יצטרך לשלם הכל כו' וגם לא יגבה כנ"ל. דהא כיון שמסר ללוקח השטר כתובה וכ' לו קני לך כו' ועכ"פ לא הוי כהכיר שאינו שלו דא"צ לידע אם יש לו שטר מאמו קני לך כו' או לא וכיון דשטרות אין נגזלין כקרקע הי' גובה הקרן והשבח משום אחריות אם ערערה אמו שלא כ' לו קני כו' וגזולה. לרשב"ם ב"ב (קכ"ד ע"א) ד"ה ירשו שטר סובר דשטר הנייר חשוב קרן וגביות החוב חשיב שבח. ואף דתוס' חולקין מ"מ כשמכר בט"ה ואח"כ מת בעלה המותר הוי שבח לכ"ע והי' לוקח גובה ממוכר. רק משום שהתנה לא מפצינא מ"מ לגבי נפשי' קיבל וכשיוציא עכשיו, השטר כ' מלוקח בטענה שלא מכרה לו אמו והי' גזילה צריך לשלם גם השבח כמו קיבל אחריות כו' וממילא גבי הכל כו':

לכאורה לפי' הפ' שהי' אביו חי ומכר בט"ה. וא"כ לרשב"ם ז"ל דהנייר גוף והגבי' מהחוב שבו שבח ע"ש ב"ב קכ"ד. וא"כ לכאורה למאי דקי"ל כר"י דשבח שע"ג גזלה דגזלן הוא ואף ממילא ולי"א ס' שנ"ד גם קודם יאוש ע"ש. א"כ גזל שטרות יהי' מה שגבה שלו כשבח שע"ג גזלה. אך שטרות אין נגזלין כקרקע אך הא הנייר נגזל רק להחוב שאין רק לראי' אין נגזלין. וא"כ כיון דהנייר נגזל ממילא השבח שהוא החוב שלו. אך ז"א דבגזלה נהי שלא קני גוף הדברקנאו בגזלה לשבחא שיהי' אבל בגזלת הנייר לא קנה כלל לשבחו שהוא החוב דזה לא גזל כלל דלענין הגבי' שבו אין נגזלין כנ"ל. וחשוב שעדיין השבח ביד הנגזל שהוא החוב כנ"ל. ואף דלענין זה קנה במסירה לחוד ותפיסה שלא יוכל הלה לגבות כמ"ש תוס' לעיל וא"כ שפיר לענין זה נגזלין ג"כ ושוב יהי' כשבח. אך מ"מ כיון דלא נגזל החוב וביד הלה כו' דאותו שבח מה שראוי' לגבות הי' כבר בשעת גזלה והגבי' עצמו א"י לגבות כנ"ל. אמנם כאן שהי' הכתובה מאמו בידו ומכרה בט"ה. א"כ זה השבח כשמת אביו ושוה כל הדמים יותר מהט"ה שפיר הושבח ביד הגזלן. וא"כ כיון דאחר מיתת אביו הנכסים שלו שוב אף דאי"ל מה שאירש מאבא מ"מ שוב שפיר הגזלה של השטר כתובה הי' מיד קונה לענין השבח שהוא המותר מט"ה דהיינו כשימות אביו שתהי' הכ' שוה הכל דכשלא תוכל לגבות ממילא הנכסים שלו וכמו דמכירת המלוה ללוה גופי' מהני מכירת שטרות מה"ת ובמסירה לחוד כמ"ש תוס' פ' הכותב וב"ב (ע"ו ע"ב) ד"ה קני כן כאן לענין השבח שיהי' החיוב על עצמו שזה השבח הוא רק כשירש הי' זה הקנין בגוף הגזלה מיד לשבחו שיושבח בידו דהיינו כשיהי' השיוי הכל שהוא אחר מיתת אביו כנ"ל. והוי כשאר שבח שע"ג גזלה דהוי דגזלן וממילא כיון דקי"ל גזל והוריש ומכר והושבח אמרינן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וקני לוקח שבחא כו' ע"ש ב"ק צ"ו ממילא מהני שפיר כאן מכירתו בט"ה אף שהי' בגזלה אצלו מאמו כו'. והי' מיושב בזה מה שפירש רש"י שהי' נשואה לאחר כו' דאינו מובן כלל למה לא לאביו. ומהרש"א כ' דא"כ הי' יכול למכור גם אם תמות אמו ואח"כ אביו ע"ש. ואינו מובן כיון שמכר רק הכתובה ואי תמות קודם אין כאן כתובה וכ' ב"ד אין כשרק הוא יורש. ומה בכך שיכול ע"ש. ולמ"ש י"ל דבאביו הי' באמת מהני המכירה ולא שייך אתי' אימא ומערערה כו' דקני השבח היינו מותר מט"ה, וט"ה בל"ז צריך להחזיר. ומ"מ אף דלוה שגזל השטר ממלוה ודאי דלא קנה הגבי' בתורת שבח היינו משום דהי' זה השבח גם אז משא"כ בט"ה שכענין זה השבח קנאו כנ"ל. ומ"מ יש לדחות דנהי דלגבי אחר חשוב תפיסת השטר לענין שלא יוכל המלוה לגבות בלי השטר כמ"ש תוס' לעיל. מ"מ היינו משום שכל שהשטר בעינו א"צ לשלם לו עד שיוחזר לו השטר משא"כ כאן שהשטר ביד לוה גופי' או היורש ככאן ממילא יהי' מחויב לשלם בלי השטר ג"כ דהא בידו לקרעו ושוב אין קנין כלל בתפיסת השטר לענין שלא יוכל לגבות הלוה ואין כאן שבח כלל בתפיסת השטר שבידו בתורת גזלה כו'. ובל"ז ג"כ יש לדחות:

לכאורה אפשר דהי' נקנה במסירה לחוד אמו לבנה כ' אביו דכיון שמכרה בט"ה והוא על כשימות אביו קודם ואז הגבי' ממנו הוי כמוכר ללוה גופי' דברשותו וכמו שהגזלן יכול להקנות לנגזל כמ"ש ב"ש (אה"ע סי' כ"ח) והפ' כן סגי במסירה כשמוכר ללוה דברשותו וכן כאן מכירה זו שבט"ה הוא כשכבר יירש את אביו ודשלב"ל לא הוי דבידה להקנות גם עכשיו בכתיבה ומסירה ממילא מהני הקנין במסירה לחוד בט"ה שהוא כשיהי' ברשותו כו'. רק דיכולה לחזור ממכירה זו. דשאר מכירה בט"ה יגמר מיד דעכ"פ חוב יש על בעלה רק לא מטי זמני' אף דהוא ספק. משא"כ במסירה לחוד כנ"ל לבנה דהחוב שעל בעלה מיד לא יקנה כלל במסירה לחוד דאינו ברשותו כל שאביו חי וא"כ א"א לו לקנות עד שיירש כנ"ל. ויכולה לחזור. אך י"ל כמו מעכשיו לכשאקחנה שכ' תוס' דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל אף דקודם שב"ל יכול לחזור מ"מ מעכשיו לכשאקח א"י לחזור ע"ש יבמות ד' צ"ג כן כאן כיון דלא הוי דשלב"ל כנ"ל הוי כמעכשיו ולכשירש דלענין זה הקנין מעכשיו לכשירש קונה במסירה לחוד. ומ"מ י"ל דכשמוכר לאחר בט"ה שוב יכולה לבטל המכירה ולחזור דלענין להקנות לאחר שיצטרך גבי' לא הי' המסירה לחוד קנין כלל כשאר מכירת שטר. ושפיר אמר אי אתי' אימא ומערער' על המכירה לא מפצינא. ומ"מ הוא א"י לבטל כנ"ל. ויש לדחות אך י"ל להנ"ל כפשטי' כיון דיקנה במסירה א"צ להביא ראי' וכשתערער ותברר שלא מכרה לו הוא כשאר נמצא שאינו שלו כו' וחייב באחריות וכפשטי' כנ"ל:

עוד י"ל שגלתה אמו דעתה שרצונה למכור הכ' בט"ה אף דלא עשתו שליח הוי זכות כמ"ש רא"ש פ"ב דקדושין ומ"מ יכולה למחות כשנודע לה ככל זכות. ושייך אי מערערה כנ"ל ולא נודע לה ורוצה הוא לבטל כמו אמו ואמר דאדנפשי' קבל עליו כנ"ל. דלרש"י ותוס' שלא הזכירו כלל שהי' שטר כ' ביד ומשמע דמוכר שביד אחר שייך ג"כ אחריות ולא מצינו כזה ומסברא הוי כהכיר שאינו שלו. גם לר"ת דמהני מה שאירש מ"מ הא שטר בעי כו"מ ואין כאן התחלת מכר כלל:

רש"י ז"ל בט"ה ספק שמא תמות וירשנה בעלה או אפילו ימות בחיי' שמא ימות הבן בחיי' ואין ללוקח בה כלום כו'. משמע דמכר לגמרי דבר שאינו שלו רק של אמו. ואח"כ כ' רש"י אחריות דנפשי' כו' נהי דחוזר כו' דאא"מ דשלב"ל מה שאירש כו' לא כ' ולא דמי' לגוזל שדה כו' וחזר ולקחה כו' דירושה ממילא כו' ומחזיר המעות ע"ש. ותמוה דממ"נ אם אמר בפירוש מה שאירש מאימא מכור לך לא שייך לדמוי' לגזל וחזר ולקחה כו' דכל המכירה הי' כשירש וכל דשלב"ל שניהם יכולין לחזור אף אחר שבא לעולם וא"כ גם אי לא קבל אחריות דנפשי' הי' לוקח מצי הדר בי' וחייב להחזיר מעותיו. וגם מה שייך אתי' אימא ומערערה כיון שמכר מה שירש ממנה מה שייך מחאתה ע"ז. וע"כ שמכר סתם מיד כ' אמו בחיי' וחיי בעלה דדמי לגזל ולוקח כו' א"כ לא הי' לרש"י ז"ל להביא מה שאירש מאבא לא"כ הא גם אי מקנה דשלב"ל אבל לא מוכר סתם של אביו בחיי' לכ"ע לא מהני. גם לא הזכירו כלל שהי' כו"מ וא"כ לא קנה כלל ונראה דהא קי"ל כר' זביד במוכר שדה ונמצא שאינו שלו דבלא אחריות א"צ לשלם לו כלום דחייתא דקטרי כו'. ואף דבכל טעות לא תלי' באחריות וכן הא לא הי' מכירה כלל. ונראה הטעם דהא ב"מ ע"ב אמר בגמ' דלכך גבי לוקח מגזלן ממשעבדי אף דכשלא ניתן לכתוב אין דין שטר כלל מ"מ חשוב בגזלן ניתן לכתוב דמסתמא יחזור ויקנה מנגזל דליקו בהמנותי' ע"ש וי"ל דמה"ט חשוב מכירה שסומך ע"ז הספק וממילא אף שלא חזר וקנאו הפסיד מעותיו בפי' שלא באחריות דהי' הקנין על ספק זה כו'. וכן כאן יש שם מכירה על הכתובה דמסתמא יחזיר ויקחנה מאמו בכו"מ דליקו בהמנותי' וסבר רש"י ז"ל דכמו בחזר ולקחה דאמר רב פ"ק דב"מ הלשון מה מכר א' לב' כל זכות שתבא לידו. ונכלל בו בין שיקחנה בין שירשנה. רק לדידן דאא"מ דשלב"ל לא מהני רק כשחזר ולקחה דאז נתכוין כו' לא ירושה אבל עכ"פ המכירה כן. וממילא יש כאן ב' הדברים שמכר של אמו דשייך סתמא יקנה כו' וגם אם יירש מאמו. ולכך אף דאמר א"א אימא לערער שאינו שלי לא מפצינא כו' מ"מ אם הי' מהני דשלב"ל כשירש הי' קונה רק דאא"מ לא מהני. ומ"מ הקנין דמיד מה שאינו שלו הועיל כיון דפי' שלו באחריות וס"ד דבמקוםאמי' קאי לבטל מצד אינו שלו. והוצרך דקיבל אחריות דנפשי' וצריך לשלם מטעם אחריות כנ"ל. וכ' רש"י שפיר ב' הדברים דלא מהני משום חזר ולקחה ולא משום מה שאירש כו' ומ"מ נראה דמיירי גם לרש"י בכו"מ דאל"ה אינו מכר גם אם הי' שלו ולא שייך כלל ליקו בהמנותי':

תוס' דזבנה כו' הוכיח ר"ת דשדה זו שאירש מהני כו' דאל"ה היך מכר כו' דקי"ל אא"מ דשלב"ל. לכאורה י"ל דרש"י סבר כמו דקי"ל בדשלב"ל דשמיט ואכיל קודם שחזר בו לא מפקינן דמוחזק בלא טעם מחילה וכמ"ש הפ' רק הדין כן. כן י"ל דכשלא חזר בו מוכר אין לוקח יכול לחזור בו אחר שבא לעולם לענין להוציא המעות שנתן דהוי נגדו שמיט ואכיל דמוחזק במעות קודם שחזר בו וכבר בא לעולם כנ"ל. וא"כ כאן רצה היורש לקיים המכירה ולא מהני חזרת לוקח ומ"מ נשאר מכירה בטלה מצד שאינו שלו ושלא באחריות דלענין זה הביטול סבר וקיבל והוצרך דקבל אחריות דנפשי' כנ"ל דמצד דשלב"ל לא הי' יכול לוקח לחזור בו כנ"ל. עוד נראה לע"ד כיון דקי"ל כר' זביד כנ"ל. וא"כ אף שמסופק שמא גזולה ואין המכר כלום מ"מ בפי' שלא באחריות סבר וקבל והיינו כמ"ש דסומך דליקו בהמנותי' ותלוי בו וממילא אף שלא ירצה למיקום בהמנותי' הפסיד דע"ד כן קנה. וא"כ בודאי אף שיורש מוכר מהנגזל עדיין שייך דליקו בהמנותי' ויתן לו השדה. רק כשאינו רוצה למיקום בהמנותי' א"י לכופו כיון שלא לקחה וטרח שיהי' שייך שנתכוין עבורו כנ"ל. וא"כ לא שייך כלל שיוכל לבטל הלוקח המקח מטעם דשלב"ל מה שאירש מאימא כו' הא כיון שבאמת לא הי' שלו ולא הי' מכר כלל ונתרצה בקנינו על הספק דליקו בהמנותי' מה נוסף במה שהוא דשלב"ל ולא יגרע במה שירש. וכשאינו רוצה ליתן לו הפסיד המעות. רק משום דנפשי' קיבל כנ"ל. וצ"ל דתוס' מפרשים דאמר בפירוש מה שאירש מאימא הכ' וכיון דאין הקנין מועיל שניהם יכולין לחזור. ותמוה מאוד א"כ מה שייך אתי' אימא ומערערה. אף לדברי ר"ת ז"ל דמהני מכירתו במברר כ' זו שירש מאמו. מה יועיל ערער שלה על שמכר ירושתה ואי שרשות בידה להקנות לאחר או להתנות שאם מקנה לאחר לא יירש רק אחר אבל כשלא התנית מה שייך לומר במקום אמי' קאי כיון שמכר מה שירש וירשה. ונראה לפרש אי מערערה שתאמר שכבר נפרעת הכתובה ואין כאן מכר ונאמנת במגו דמחלה דא"צ לשלם כלל דלא מכרה. והתנה דלא מפצינא ואף דאי אמת לפרוע לא הי' מכירה כלל מ"מ לא ישלם לו. ושפיר ס"ד דבמקום אימא קאי דטוענין ליורש שאלו טענה פרוע הי' נאמנת ושוב טוען הוא פרוע ומ"מ א"צ להחזיר המעות דהא פי' כנ"ל. ודחו דאחריות דנפשי' קיבל דלא התנה רק אם תאמר אמו פרוע ואינו מבורר שאמת בזה אף שלא יוכל לגבות מ"מ לא מפצי לי' משא"כ לגבי נפשי' דממ"נ חייב להחזיר המעות ודאי דקיבל עלי' כנ"ל וא"ש. ואף דבלי ערעור עכ"פ לא נשבעה ושייך א"א מש"ל וא"כ לא ירש כלל כיון דאביו מת קודם ונתחייבה שבועה ואח"כ מתה לא ירש כלל והוא מכר רק מה שירש מאמו. דז"א די"ל כיון שמוחזק לגבי עצמו לא שייך א"א מש"ל דדוקא להוציא וממילא זוכה לוקח ועוד דזה הוי כאומר א"א בתק"ח כיון שמכר בפירוש הכתובה שירש מאמו אחר שימות אביו. אך אין ראי' דלמא הפי' כשתשבע ותמות אח"כ דיירש אז המכירה כנ"ל וממילא בלא נשבעה אין כאן ירושה כנ"ל. וצ"ל משום דתפוס או דמחל השבועה. ואף דלכאורה א"כ שייך להכי טרח וארצי כו' דליקו בהמנותי' דלכך מחל לה השבועה שיירש ויועיל המכירה ז"א דוקא לקח בשבילו כנ"ל משא"כ ירושה ממילא לא הי' שום קנין עבורו כנ"ל. גם קשה לר"ת הא יורש מוחל וימחול לעצמו אף דמהני המכירה וצ"ל דסבר או שא"י למחול לעצמו או דצריך לשלם הכל מדד"ג ע"ש ס"ו:

עוד י"ל דהא עכ"פ צריך כו"מ אף שיועיל מה שאירש מאימא לא עדיף משאר מכירת שט"ח וא"כ נהי דכתובה שלו קני כו' מהני אבל המסירה מה מועיל הא אין הנייר שלו כלל עכשיו. וי"ל דמהני דהוי דבר שאינו מקפיד עליו דקי"ל אף בקדושין ס' כ"ח דמהני ע"ש. וא"כ כיון דהנייר לצור אינו ש"פ הוי לענין קנין זה כשאירש מאימא דאין לה שום הפסד חשיב הקנאת הנייר לענין זה דבר שאינו מקפיד כנ"ל ומהני המסירה כו'. וא"כ מיושב א"א אימא ומערערא דכל דבר שאינו מקפיד הדין דמ"מ דכשמקפידין לא הועיל כלל הקנאתו של זה דאיגלאי כו' ע"ש וא"כ כשתערער שמקפדת בטלה המכירה מנייר השטר ואינו קנין ומ"מ לא מפצינא. וס"ד אף שלא נודע לה מהמכירה ולא הקפידה הוא במקום אימא כנ"ל ודחו כו' כנ"ל:

או אפשר דא"צ מסירה כמו בלן וכה"ג דאין מה למשוך קונה כסף כן מה שאירש אי מהני אין מה למסור עכשיו וקונה כסף אך לא מצינו זה שיהי' עדיף מהקנה עכשיו גם י"ל דהוי כמעמד ג' שזה הקנין על כשאירש מאימא אחר מיתת אביו הוא עצמו יהי' חייב. אך תוס' ס"ל דלא תיקנו כלל בכתיבה מעמ"ג:

אמנם לע"ד נראה עיקר דלשון ר"ת ז"ל רק דמשמע כו' אבל שדה זו קנה דאל"כ היך מכר כלל כ' אמו כו'. ומ"ש תוס' דהיינו מה שאירש מאמא ללשון א' שפי' רש"י כו' זה מלשון תוס' פי' על ד' ר"ת. וברא"ש כ' דהיינו מה שאירש מאבא ע"ש לא מאימא עכ"פ נראה שאינו לשון ר"ת דסיימו ללשון ב' דרש"י אין ראי'. ולע"ד דר"ת מפרש כלשון ב' דרש"י רק דדחוק לשון בט"ה דמ"ש משום דאי אתי' כו' לא מפצינא מכר בדבר מועט ע"ש. זה לא ניחא לי' דכל מכירה שלא באחריות כן ולשון ט"ה משמע ככל ט"ה שבש"ס. לכך מפרש דהא פ"ק דמכות פליגי בבעל או באשה ט"ה דמתני' וקרי לזכות ספיקו דבעל ט"ה כמו זכות ספיקה ע"ש. וא"כ כאן מיירי שבחיי אביו ואמו מכר כ' דאמי' היינו שדה המיוחד לכ' מה שאירש מאבא היינו זכות ספיקו שאם תמות קודם וירש מאביו מכר לו. והתנה אם אתי' אימא ותטרוף היינו או בגרושין או שימות אביו קודם ותטרוף לא מפצי לי'. ושפיר סבר דבמקום אימא קאי כיון שירש החוב. יכול לטרוף בלא פצוי ודחה דאחריות דנפשי' קביל ושפיר הוכיח ר"ת דמהני המכירה דאל"ה בל"ז מחזיר דמי המקח כנ"ל:

וגם אי לשון דהיינו מאימא כו' לשון ר"ת ז"ל. י"ל ג"כ דמכר שדה המיוחד לכ' סתם שדה זו שאירש ונכלל בו שתיהן שירש מאביו אם תמות אמו קודם וגם אם ימות אביו קודם ותגבה השדה ולא תמכור וירש הוא ג"כ מכור ללוקח. מ"מ בט"ה דאם ימות הוא קודם אמו לא יהי' ללוקח כלל וכן אם יתנו אביו ואמו השדה לאחר כנ"ל. ולכך התנה שאם ימות אביו וירש ומכור ללוקח ואמו תערער כו' ותטרוף שהי' חיוב אחריות כיון שכבר חל המכירה מ"מ לא מפצי. אבל החוב לא מכר כלל שלא הי' כו"מ וא"כ ס"ד דבמקום אימא קאי כיון שלא טרפה יורש חוב הכתובה ויכול לגבות מלוקח וא"צ לפצות ודחי דאחריות דנפשי' קיבל עלי' כנ"ל וא"ש הכל בעזה"י דברי ר"ת ז"לעוד אפשר לפרש דהא דפי' רש"י ללשון א' נשואה לאחר לא לאביו הוא משום דא"כ הי' מצי מחיל לנפשי' דקי"ל יורש מוחל כמו שאמו הי' יכולה למחול וסבר דמוחל לעצמו א"צ לשלם מדינא דגרמי כמבואר בש"ע (ס"ו) וגרסת הרא"ש ברש"י נשואה לאביו ע"ש וי"ל דר"ת מפרש ג"כ באביו כנ"ל ומכר הכ' שאירש מאימא כפשטי' כנ"ל רק דודאי כשא' מוכר שדה שאירש ואביו מכר השדה ולא ירש חייב להחזיר המעות דגם לר"ת ז"ל חל הקנין רק כשירש כיון שכך מכר. רק בהתנה בפירוש שמוכר רק הספק אם ירש או לא א"צ להחזיר כמו גזילה ופי' של"ב דחייתא דקטרי כו'. ולכך כאן שפי' כ' שאירש מאימא אם תגבה או תמחול הכ' ולא יירש כלל הכתובה הי' חייב להחזיר המעות לכך הוצרך לפרש א"א אימא ומערערה היינו שלא תרצה להשאיר חוב הכ' שיבא לירושה שיחול המכר רק תגבה או תמחול לא מפצינא. ולכך סבר רב"ח דבמקום אימא קאי שיוכל למחול דירש זכותה כנ"ל וא"צ לשלם מדד"ג כנ"ל ודחי שפיר מטעם אחריות דהא ריטב"א פ' הכותב הקשה במוחל דיתחייב מטעם אחריות ע"ש והטעם דלא משום דהמחילה אינו מבטל המכר ומילתא אחריתא הוא. וגם כיון דבאמת חייב מדד"ג לא נכלל באחריות דכשימחול ישלם מצד עצמו. אולם בהא דיורש מוחל לנפשי' ופטור מגרמי יהי' בכלל אחריות. אך ז"א דהי' יכול לוקח לגבות בחיי אביו המוכר ולא נכלל באחריות המכירה שלא היה עומד לזה. וממילא כשנזדמן שמת אביו המוכר וירש זכותו ומוחל לנפשי' פטור מגרמי ומאחריות. אבל כאן שכל המכירה שמכר הוא הי' מה שאירש וא"כ לעולם ימחול לנפשי' ולא שדי אינש זוזי בכדי ושפיר היא בכלל אחריות שמיד בשעת מכירה מה שאירש היה כן שאם יוכל למחול לעולם לא יגבה וחשיב ביטול המכר ושפיר אף דאחריות דאם התנה כנ"ל. אבל דנפשי' ודאי קיבל עליו וחייב לשלם כל דמי הכתובה משלם כיון דהמכירה מהני לר"ת כנ"ל חייב כשמוחל מדין אחריות כנ"ל כשוי' דעכשיו כנ"ל. וגם לדינא נראה כן לי"א שהביא רמ"א כר"ת בבירר מה שאירש מהני. וכה"ג בכ' לא מהני מחילתו לעצמו לפטר דחייב מדין אחריות דנפשי' כיון שלעולם כן ותחלת המכירה הי' כן כנ"ל. בפרט לדעת ר"ת דמחילה מהני דב' שיעבודים כו' וכשמוחל פקע שיעבוד הגוף ואין כאן שיעבוד נכסים כלל וממילא בטל המכירה וחייב מטעם אחריות שמכר רק השיעבוד נכסי ואין כאן כנ"ל. ואחריות דנפשי' קבל. גם יש להסתפק לר"ת דאפשר ליורש א"י למחול כלל למ"ש הר"ן פ' הכותב דאף דמית לוה פקע שיעבוד הגוף מ"מ ערבותן של נכסים הי' כשלא יהי' הלוה נכלל גם שמת ופקע ע"ש. וא"כ כשלא מחל בחיי לוה רק כשמת א"כ (אין) עוד שיעבוד הגוף כלל רק השיעבוד נכסי וזה כבר מכר ודלוקח הוי וא"י למחול א"כ הא דיורש מחיל לנפשי' רק כשהוא הלוה. משא"כ כאן דיורש מלוה הוא א"י שוב למחול דגם אמו א"י למחול לו ליורש כנ"ל ואפילו לטעם דמ"ש דרבנן ג"כ יש להסתפק די"ל דוקא כשהי' זמן שהי' החוב שלו ואח"כ מכר נשאר הזכות למחול כנ"ל משא"כ מה שאירש מכור דבאין בב"א הקנין שלו והמכירה י"ל דא"י למחול ואינו מוכרח כיון דא"א שתחול המכירה עד דנעשה שלו מקודם כנ"ל. ומה שדחו תוס' ד' ר"ת דאין ראי' כמו שפי' רש"י לע"ד דר"ת סבר בדשלב"ל שניהם יכולין לחזור וא"כ מה מהני מ"ש רש"י שרוצה לקיים הא ליקח מצי הדר בי' ושפיר הוכיח כנ"ל:

הנה סברת ר"ת ז"ל לחלק בין מברר שדה זו לסתם אינו מובן. הא גבי לכשאקחנה מפורש ב"מ פ"ק (ט"ז ע"ב) דאדרבה גרע שדה זו מסתם ע"ש. ולכאורה י"ל דדוקא בכתובה וחוב דכיון שתקנו חכמים שיועיל מכירת שט"ח אף שאינו ברשותו כמ"ש תוס' פ' הכותב (פ"ה ע"ב) וא"כ מה שאירש שהדבר ישנו בעולם חשיב רק דבר שאינו ברשותו כמבואר ברמב"ם וש"ע. וא"כ י"ל דשפיר מהני מכירת הבן השטר כ' שאירש מאימא דאף שאינו ברשותו מ"מ הא גם כשהיא מוכרת אינו ברשותה ומ"מ תקנו שיועיל המכירה על מה שיהי' ברשותה בשעת גוביינא דעומד לכך. כן היורש מהני המכירה דאדרבא בשעת גוביינא יותר ברשותו מברשות אמו דנכסי דידי' אחר מיתת אביו ושפיר מהני. משא"כ שאר מכירה שדה וכה"ג י"ל דלא מהני. אך נהי די"ל כן לשאר פ' אבל ר"ת גופי' לא ס"ל כן דס"ל מ"ש מדאורייתא. וגם כ' להדיא שגם שדה זו שאירש מהני כנ"ל ואינו מובן הטעם. וי"ל דהא חזינן ריש פ' הכותב דאפי' למאן דס"ל בדבר שבממון תנאו קיים גם בדאורייתא מ"מ לא מהני סילוק מירושת אביו דחשיב ככבר בידו כמ"ש הרא"ש ז"ל וש"פ שם דדוקא נחלה כו' ממ"א כו' ע"ש. וא"כ ס"ל דכמו דיכולה למכור הכ' בט"ה על הספק כן ירושת אביו הספק שלו כיון שזכתה לו תורה ולא דמי לכשאקחנה כו' דבידו וביד אחרים משא"כ ספק ירושה דכשמת אביו קודם איגלאי למפרע שהיה עומד להיות שלו וספק זה יש לו עכשיו גם בחיי אביו וכמו כותב נכסיו לבנו דמצי מזבין ומהני על אחר מיתת אביו כן שייך בכל ירושה. רק במוכר סתם מה שאירש דנכלל ג"כ במכירה מה שיקנה אביו ומה שעדיין אינו בעולם כלל רק בשעה שיירש. והוי דשלב"ל עם דשב"ל דהוי קני את וחמור להפ' דלא קני כלל (בס' ר"ט) משא"כ שדה זו שישנו בעולם לחוד שפיר מהני. מ"מ דוחק שר"ת יסבור כדיעה זו שבש"ע בדבר הנקנה עם שאינו נקנה ע"ש. ונראה דטעמו דמצד דשלב"ל הי' מהני דהספק ברשותו כנ"ל רק כמו דפ' הגאונים ורמב"ם וטור (ס' ר"ט) המקנה דבר שאינו מסוים לגמרי גם המין כגון כל מה שבבית זה אני מוכר לך בכו"כ ורצה כו' ומשך כו' לא קני שלא סמכה דעת הלוקח שהרי א"י אם זהב כו' כמשחק בקובי'. אבל כשמינו ידוע אף שא"י כמה מהני ע"ש. כן סתם מה שאירש כו' שא"י כלל מה ישאר ירושה איזה מין וכמה לא מהני. משא"כ שדה זו אף שהוא ספק אם ישאר מ"מ מינו ידוע ושפיר קני ספק הזה כנ"ל. ובאמת הכי דייק לשון הש"ס ב"מ (ט"ז) הכא ס"ד הכא לא סמכא דעתי' ע"ש שאינו מובן כלל לשיטת רש"י ותוס' שם דלכשאקחנה בשעה שקונ' זוכה עבורו וא"כ במה שאירש אף דהיה ס"ד לא מהני כלל דבמה קנה ולר"ת הנ"ל א"ש דאי הוי ס"ד הי' קונה רק משום דלא ס"ד כנ"ל:

תוס' הנ"ל עוד ראי' מבן שמכר כו' משום דמכח אבוה דאבא כו' ובלאו ה"ט הא אין המכר קיים כלל כו' אלא בשדה זו כו' ולכאורה מה ראיה בשלמא אי לא הי' מכח אבוה דאבא כו' הי' שפיר מועיל מה שאירש מאבא דודאי שירש דאף אם ימות קודם מ"מ ירש יורש ממנו א"מ אביו. משא"כ לפי אמת דאמר מכח אבוה דאבא כו' שוב י"ל דא"י למכור מה שאירש דאינו ודאי שירש כלל דכשימות קודם אביו ירשו בניו מאביו לא ממנו כנ"ל:

אך נראה דר"ת ז"ל סבר דאין חלוק בין ודאי לספק דאי מהני כשודאי ירש עכ"פ צ"ל דחשיב עכשיו זכות מה שיירש א"מ אביו ומהני מכירתו שוב גם בספק מהני כמו ט"ה בכתובה דעכ"פ הוי זכות ספק השוה ממון כנ"ל. וי"ל דתלי' אי יש ברירה הוברר שראוי לירש שדה זו.