עסיקין. עוררין: עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו. אם לא נתן מעות: אין יכול לחזור בו. שהקרקע נקנה בחזקה כי א''ל חזק וקני ויש שמחזיקין מיד ונותנין מעות לאחר זמן ומשהחזיק בה נתחייב המעות: חייתא. שק קטן: דקיטרי. מלא קשרים: סברת וקבילת. בדמי חתיכות כסף כלומר נתרצית לאבד מעותיך מספק: אפי' באחריות נמי. מכרה לו אינו יכול לחזור בו מחמת עסיקין ולא אמרינן סוף סוף עליה הדר ואטרוחי דייני למה לן: דא''ל אחוי טירפך. שטר טירפא מב''ד שכתבו לך שיצאה השדה מידך בדין ותחזור עלי לטרוף: ואשלם לך. וכל זמן שלא יצתה מידך לא אשלם שהרבה עוררין שאין זוכין בדין: מתני' של זו מנה ושל זו מאתים כו'. ושלשתן נחתמו ביום אחד דאי בתלתא יומי הקודמת בשטר קודמת בגיבוי: חולקות בשוה. שהרי כח שלשתן שוה בשעבוד מנה דבכולהו איכא מנה: היו שם מאתים. אין לבעלת מנה שעבוד אלא במנה ראשון אבל במנה שני אין שעבוד לשטרה של מנה: נוטלת חמשים. בגמרא פריך עלה: שלש של זהב. שלשה דינרי זהב וכל דינר זהב עשרים וחמשה דינרי כסף כדאמר בהזהב (ב''מ דף מה:) ושל מאתים כחה שוה במאתים לבעלת שלש מאות שהרי מאתים משועבדים לשטרה: היו שם שלש מאות. מנה ראשון משועבד לכולן והשני לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות והשלישי לבעלת שלש מאות לבדה: של מנה נוטלת חמשים. בגמ' פריך עלה: ושל מאתים מנה. בגמ' מפרש לה: ששה של זהב. הם מאה וחמשים זוז: שהטילו לכיס. מעות לקנות סחורה לשכר: כך הן חולקין. כל אחד ואחד נוטל בשכר וההפסד לפי מעותיו: גמ' תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה. דהיינו שליש של מנה שהרי אין לה חלק במנה שני: דין ודברים אין לי עמך במנה. כשתבואי לדין לא אריב עמך במנה המשועבד לך ולא יתמעט חלקך בשבילי הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות אותו: תימא לה. בעלת שלש מאות לבעלת מאתים הא סליקת נפשיך ממנה ואין לך לחלק אלא במנה שני: מדין ודברים סליקת נפשאי. לא נתתי חלקי במתנה ומה שגבתה לא בשליחותי גבתה שתאמר לי נטלה זו חלקך אני סילקתי עצמי מלריב עמה ומלמעט חלקה במנה וגבר ידה לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה עכשיו אני באה לחלוק עמך בנותר שלא סילקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוים: ע''ה הוא דאית לה. דהא כיון דאוקימנא בכותבת בעלת מאתים כו' אין לה לחלוק מעתה אלא במאה וחמשים אבל במנה שלישי אין לה כלום: אמר שמואל. סיפא בכותבת בעלת שלש מאות כו' ובעלת מאתים לא כתבה כלום הלכך מנה ראשון חולקות בעלת מאתים ובעלת מנה ומנה שני חולקות בעלת מאתים ובעלת שלש מאות ומנה שלישי כולה לבעלת שלש מאות: רבינא אמר. לא תוקמה בכותבת אלא בשתי תפיסות שתפסו מטלטלין לכתובתן ולא נמצאו להן מאתים בפעם אחת אלא בשתי פעמים: דנפלו להן ע''ה בחד זימנא. ובאו לדון עליהם אמרינן להו חולקות בשוה שהרי שעבוד שלשתן על מנה: ומאה ועשרים וחמשה בחד זימנא. בעלת מנה כבר גבתה כ''ה ובאת לריב על ע''ה הלכך ע''ה משועבדים לכולנה וחולקין אותן הרי ביד כל אחת חמשים והמותר אין לבעלת מנה חלק בו היינו דקאמר של מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב: סיפא בשתי תפיסות כו' ומאתים ועשרים וחמשה בחד זימנא. ע''ה מינייהו יד כולן שוין בו ובעלת מאתים שלא גבתה בתפיסה ראשונה אלא עשרים וחמשה באה לריב על שניה על קע''ה ופלגי ע''ה בין שלשתן ונמצא ביד כל אחת חמשים ומאה בין בעלת מאתים ובעלת שלש מאות וחצי מאה שנשאר כולה לבעלת שלש מאות נמצאת של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש מאות ק''נ שהן ששה דינרי זהב: אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו. שאין זה דומה לשלשה שהטילו לכיס דהתם שבח מעות שהשביחו מעותיהן שקלי הלכך כל אחד יטול לפי מעותיו אבל הכא טעמא משום שיעבודא הוא וכל נכסיו אחראין לכתובתה הלכך שלש המנים משועבדין לבעלת מנה כשאר חברותיה עד שתגבה כל כתובתה לפיכך חולקות בשוה:

עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו. אומר ר''ת ואפי' נתן מעות וכגון דלא קנו בכספא. שכותבין את השטר דלא קנו עד שיכתוב את השטר וקמשמע לן דיכול ומותר לחזור בו דהואיל ומפסיד שסבור שיגזלוה ממנו קא הדר ביה דאפי' מי שפרע ליכא כדמוכח בהזהב (ב''מ דף מט:) גבי ההוא גברא דזבן חמרא מחבריה שמע דבעי למינסביה בי פרזק רופילא אתא לקמיה דרב חסדא א''ל כדרך שתקנו משיכה בשומרים כך תקנו משיכה בלקוחות ולא קאמר ליה איבעי ליה לקבולי מי שפרע כדאמר התם אעובדא אחרינא משום דלא תיקנו מי שפרע אלא איוקרא וזולא והאי יכול מותר כדקתני נמי גבי מתנה התם ובדין הוא דהוה ליה למיתני מותר אלא אגב דקתני סיפא אין יכול תנא נמי רישא יכול: משהחזיק בה אין יכול לחזור בו. ואפילו למ''ד בחזקת הבתים (ב''ב מד:) נמצאת שאינה שלו חוזר עליו הכא כל זמן שלא טרפוה ממנו מודה שאין יכול לחזור בו: ומאימת הוי חזקה. תימה מאי קא מיבעיא ליה וכי אכתי לא אשמועינן דיני חזקה הא מתני' היא (ב''ב דף מב.) נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה וי''ל דהכי בעי ומאימת הוי חזקה היכא דיהיב כבר זוזי מאימת מהניא חזקה מכי דייש אמצרי אע''ג דגריעא מנעל וגדר הויא חזקה הואיל ואיכא כסף כדפי' וריב''ם מפרש שראובן מכר שדה לשמעון וקנה ממנו קנין גמור עד שלא החזיק בה אותה חזקה שתהא גילוי דעת שלא יחזור יכול לחזור דכי היכי דתקנו רבנן שיהא אדם יכול לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו ענין מפני שלדעת כן הוא קונה ומקנה שיחזור כל זמן שירצה כל זמן שעסוקין באותו ענין ה''נ דעתו לחזור בו אם יצאו עליה עסיקין קודם חזקה בגילוי דעתו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ומאימת הויא חזקה פי' מאימת הויא ההיא חזקה דאמרי' גלי דעתיה שקיבלה בכל ענין מכי דייש אמצרי לידע מה היא צריכה: איכא דאמרי אפילו באחריות. ללישנא קמא באחריות לא דהואיל ובאחריות זבין אית לן למימר שאין בדעתו לקנות אלא נכסים משופין מכל ערעור ואע''פ שהיה מחזיר לו לבסוף כשגזלה כדפרישית גבי שלא באחריות דלא ניחא ליה דליקו בדינא ודיינא: תימא הא סליקת נפשך וכו'. לא ידעתי אמאי לא משני כגון שכתבו בעלת שלש מאות ובעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לנו עמך בעשרים וחמשה: (לעיל) וכן שלשה שהטילו לכיס. לא הוי ממש דומיא דרישא דהכא כל אחד נוטל לפי מעותיו ורבינו חננאל פי' דאבבא בתרייתא קאי: דאמרה לה מדין ודברים הוא דסליקי כו'. לא איתפרש שפיר טעמא דהא מילתא: בכותבת בעלת שלש מאות. לא ידע רבי מאי קמ''ל מתניתין: רבי אומר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו אלא חולקות בשוה. פי' ר''ח קי''ל בהא הלכתא כרבי ואי אפשר להעמיד דבריו בזמן שיש שם שלש מאות חולקות בשוה בעלת מאה מאה ובעלת מאתים מאה ובעלת שלש מאות מאה לפי שמדת הדין לוקה בזה אלא העמידנו דברי רבי שאמר שחולקות בשוה כל מנה ומנה נוטלות בשוה הלכך חולקין כל עזבון המת בששה חלקים של מנה נוטלת חלק אחד ושל מאתים שני חלקים ושל שלש מאות ג' חלקים כל

אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצא עליה עסיקין עד שלא החזיק בו יכול לחזור בו פי' רש"י ז"ל אם לא נתן המעות משהחזיק בה אינו יכול לחזור בה שהקרקע נקנה בחזקה כי אמר לו לך חזק וקני ויש שמחזיקין מיד ונותנים המעות לאחר זמן ומשהחזיק בה נתחייב במעות עכ"ל ז"ל ולפ"ז אין להקשות דהכא מסיקנא דאפילו שלא באחריות נמי יכול לחזור בו ואלו בפרק חזקת הבתים אמרינן דאע"ג דאמור רבנן המוכר שדה לשמעון אינו חוזר עליו נמצאת שאינו שלו חוזר עליו רב זביד אמר אפילו נמצאת שאינו שלו אינו חוזר עליו דא"ל להכי זבני לך שלא באחריות דהתם כשפרע המעות או שזכה בקרקע בשטר או בחזקה משא"כ בזו שלא זכה עדיין בקרקע ולפיכך יכול לחזור בו אבל אין פי' זה נכון וכמה תשובות בדבר חדא דא"כ דלא פרע לו מעות ולא זכה בקרקע פשיטא דיכול לחזור בו ולא הוה צריך לומר אלא דמשהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ועוד דמאי שנא נקט חזקה הא ידעינן בחזקה שקונה ומתני' היא ועוד היכי אמרינן דחזקה הוה מכי דייש אמצרי ומה הוצרכו לשאול מאימת הויא חזקה והלא משנה שלימה היא נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה ועוד דלישנא דאימת הוה חזקה לא אתי שפיר ועוד דכיון דאמרי' ראובן שמכר שדה לשמעון מכלל שמכרו כראוי וזכה בו הלוקח כראוי בא' מן הקניות דאי לא אין כאן שום מכר לכך הנכון דהכא כבר זכה שמעון וחזקה דאמר הכא היינו שיורד לתוכו כאדם המחזיק בשלו ואמרי' דעד שלא ירד לתוכה להחזיקה בשלו יכול לחזור בו ואע"ג דאיכא כסף ושטר וחזקה דאדעתא דהכי לא זכה וכמקח טעות הוא אבל כשירד לתוכה סביר וקיבל ואינו יכול לחזור בו והשתא לא דמיא הא להאי דרב זביד דהתם שכבר החזיק בו אלא כשבא לתבוע אחריותו אמרינן שאינו חוזר האחריותו על המוכר והכא אמרי' שכ"ז שלא החזיק בו יכול לחזור בו שלא יהא מכר מכל בין שלקח באחריות או שלא באחריות ודייקא נמי דהתם נקט לישנא דחוזר עליו ואינו חוזר עליו דמשמע (חזקה) [חזרה] משום אחריות והכא נקטי' יכול לחזור בו ואינו יכול לחזור בו:

דייש אמצרי פי' בב"מ שהשוה לתקון המצרים כדרך הלוקח שדה שבא להחזיק בו והרי"ף פי' בענין אחר ודייש אמצרי לאו דוקא אלא הוא בכל דוכתי'. אחוי טרפך ופי' רש"י ז"ל אחוי לי שטר טרפא דכתבו לך שיצאתה השדה מתחת ידך ואשלם שהרבה עוררין ואין זוכין בדין עכ"ל ובפ"ק בב"ק כתב עוד אחוי לי שטרא טרפך שטרפה ממך כדין וכן הלכה:

מתניתין מי שהי' נשוי ג' נשים חולקות בשוה פי' כשג' יוצאות ביום אחד וסבר האי תנא דבתר שעבודא אזלינן ובשעבוד מנה כולן שוות כך יש לבעלת מנה שעבוד מנה כבעלת אלף אבל במה שיש יותר מסך כתובתה אין לה בו שיתוף עם האחרות עד שתתפרע האחרות הלכך היו שם מאתיים בעלת מנה משותפת במנה בלבד ובעלת מאתיים ובעלת שלש מאות משותפות במנה השני בשוה היו שם ג' מאות כולן משותפות במנה הא' ובמנה השני משותפת השתים כמו שאמרנו ובמנה השלישית אין בו כלום אלא לבעלת ג' מאות לכן ביותר מג' מאות עד שתתפרע בעלת ג' מאות ממה שהיא עודפת על חברותיה ויחסר חסרונה שוה לחסרונן כיצד כשיש שם ג' מאות יש לבעלת מנה ל"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ג שני שלישים ויש לבעלת מאתים פ"ג ושליש ל"ג ושליש מן המנה האחד וחמשים מן המנה השני שחלקה עם עם בעלת ג' מאות ויחסור לה מכתובתה מאה וי"ז פחות שליש ויש לבעלת ג' מאות מנה ופ"ג ושליש כי היא לבדה נטלה המנה השלישי' ונשאר לה לגבות א"כ מאה וי"ז פחות שליש והרי חסרון בעלת מאתיים ובעלת ג' מאות שוה ולפיכך אם הי' שם ארבע מאות אותו מנה הרביעי נוטלת אותו בעלת מאתים ובעלת שלש מאות נמצא שיש לבעלת מאתיים מאה ול"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ז פחות שליש ויש לבעלת ש' מאתים ול"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ז פחות שליש והרי חסרון כולם שוה שאף לבעלת מנה כן נשאר לגבות ס"ז פחות שליש מעתה כל מה שיהיה בה יותר מארבע מאות חולקות אותו בשוה וכן על דרך זה אם היו אלף נשים לפי דעת תנא דמתני' והרי"ף ז"ל האריך הענין הזה בלשון עברי וגם בלשון ערבי ומה שכתבנו מועט המחזיק את המרובה:

היו שם מאתיים וכו' בתלמודא מפרש לה ג' של זהב הם ע"ה דינרי כסף כי הדינר זהב הם כ"ה דינרי כסף וששה של זהב הם ק"נ דינרי כסף לכן ג' שהטילו לכיס כך הם חולקין פי' לא שיחלקו כן ממש שהרי אינן חולקין אלא לפי מעות כל אחד ואחד אלא לאפוקי דלא אמרי' השכר לאמצע ובתלמודא אפרש לה בס"ד:

גמרא של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא ותילתא הוה. פי' שהרי אין לה בה אלא שלישית המנה. אמר שמואל בכותבת בעלת מאתיים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה פי' דהוה לי' בעלת מאתיים לגביה כאלו אינה משותפ' במנה ההוא והוא בין בעלת מנה ובעלת ג' מאות והכי נמי מצי לאוקמי בכותבת ליה הכי בעלת ג' מאות וכדמוקים בסיפא שבעלת ג' מאות היא הכותבת אלא דהכא חדא מינייהו נקט וניחא ליה טפי ההיא דסמוכה ליה ובסיפא נקט ההיא דסמוכה לתרוייהו והוה רישא וסיפא בחדא גוונא ולא עוד אלא דבסיפא נמי איכא כותבת דג' וכדבעינן לפרושי לקמן כנ"ל:

אי הכי אימא סיפא ופי' אי הכי לאו דוקא דהא לכ"ע לא אתיא מתניתן שפיר אי נמי דדוקא הוא ומשום דאפשר לאוקמה בב' תפיסות כדלקמן תימא לה הא סליקת נפשך ממנה פי' דאע"ג דלבעלת מנה בלחוד הוא דכתבת דין ודברים אין לי עמך מ"מ לא אתי האי פלוגתא דמתניתן שפיר ממ"נ שאם אנו דנין שאמרה לה לבעלת מנה דו"ד א"ל עמך במנה זה לפי שמחלתי כל זכותי ממנו א"כ יחלקו המנה ההוא בין בעלת מנה ובין בעלת ג' מאות ותטול בת ג' מאות מאה פלגא מהאי מנה ופלגא מהאי מנה ותשקול בעלת מאתים חמשים בלחוד דהיינו פלגא דמנה שני ואם אנו דנין הלשון הזה שנתנה לבעלת מנה חצי זכותה שהיה לה ליטול במנה ההיא שהוא י"ז פחות שליש א"כ הרי נשאר לה לבעלת מאתים לטול מן המנה ההוא י"ז פחות שליש ותטול בעלת ג' מאות שלישית דהיינו ל"ג ושליש נמצא שנוטלת בעלת מנה חמשים כדתניא ל"ג ושליש מחלקה וי"ז פחות שליש מחלק חברתה ובעלת מאתיים שבעה וששים דינרין פחות שליש [י"ז פחות שליש] שנשאר לה מן המנה הראשון וחמשין מן המנה השני ובעלת שלש מאות תטול פ"ג ושליש ל"ג ושליש מן המנה הראשון וחמשין מן המנה השני ואם אנו דנין הלשין הזה שנתנה כל הזכות שהיה לה במנה ההוא לבעלת מנה א"כ בעלת מנה תטול ס"ו ושני שלישים ובעלת מאתיים חמשין ובעלת ג' מאות פ"ג ושליש ואלו אנן לא תנינן חדא מהני ופרקינן דמתניתן דאמר ליה בהדי' מעיקרא מדין ודברים הוא דסליקו נפשאי כלו' שהתנו בין שלשתן בפי' שלא תערער על בעלת מנה במנה האחד ותטול חלקה כאלו אינה משותפת עמה ויחלוקו השאר היא ובעלת ג' מאות ואלמלא שקבלה עליה גם בעלת הג' מאות לאו כל הימנו של זאת לאבד מזכותה כלום במנה זו והיה לה ליטול פ"ג ושליש אלא ודאי כדאמרן והאי דאמרינן מעיקרא בכותבת בעלי מאתיים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה לא דק תלמודא אלא דנקט לישנא רויחא דמחני' בכותבת דין ודברים אין לי עמך מיירי והשתא מפרש לה תלמודא צורתא דמתניתן כדאי' ממש ודכוותא בתלמודא הא כל שלא אמרו כאן אלא כלשון הראשון הא ודאי של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ס"ז פחות שליש ושל ג' מאות פ"ג ושליש כנ"ל:

רבי יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא אמר רישא בב' תפיסות וסיפא בב' תפיסות פי' בב' גוביינות ואע"ג דגוביינא דארעא היא שאין כתובת אשה גובה מן המטלטלין קרינן ליה תפיסה כדאשכחן בריש פרקין ואפשר נמי דתפיסת מטלטלין הוא כדפי' רש"י ז"ל וכגון שתפסן מחיים א"נ דשעבד לה מטלטלין לכתובה בפי' רישא בב' תפיסות דנפלו ע"ה בחד זימנא וקכ"ה בחד זימנא תפיסה קמיית' דע"ה חלקו בג' שהרי כולן שוות בו ונטלה כל אחת מהן כ"ה ונשארו לגבות לבעלת מנה ע"ה ונבעלת מאתיים קע"ה ולבעלת ג' מאות רע"ה וכשנפלו להן בתפיסה שניה ק"ה הרי כולן שוות בו בע"ה וחלקו הע"ה בין שלשתן וחמשים הנשארים חולקת בעלת מאתיים ובעלת ג' מאות נמצאת בעלת מנה נוטלת חמשים ובעלת מאתים ובעלת שלש מאות ג' דינרי זהב שהם ע"ה דינרי כסף לכל אחד:

סיפא בב' תפיסות דנפלו לה ע"ה בחד זימנא ומאתים ועשרים וחמשה בחד זימנא והכי פי' הע"ה הראשונים חלקו בשוה כמו שאמרנו כ"ה לכל אחד ומן הר' כ"ה של תפיסה שנים נוטלת קע"ה שהם בשתוף בין כולם וחלוק' מהם בין כולם כ"ה לכל אחת שאף הראשונ' משותפת בהם שזה סך כתובתה עכשיו אחרי אשר נטלה כ"ה מן הע"ה הראשונים הרי שיש לכל אחת מהן חמשים והמאה הנותרת מן הקע"ה חולקת בעלת מאתיים ובעלת ג' מאות ששתיהן משותפ' והעודף על הקע"ה מן הרכ"ה שהוא חמשין הוא לבעלת ג' מאות לבדה נמצאת אומ' כי של מנה נוטל' חמשין מן השני תפיסות ושל מאתיים נוטלת מאה ושל ג' מאה נוטלת ק"נ כדברי משנתינו והאי דנקטא תנא בהאי צורתה משום דלא בעי' למתנייא תשבורת חשבון אלא שלימים דאי כדינייהו ממש הוה ליה למתני בעלת מנה נוטלת ל"ג ושליש ושל מאתים פ"ג ושליש ושל ש' קפ"ג ושליש הלכך נקטה בכותבת חדא לאידך או בב' תפיסות שיבא חשבון שלם ומינייהו שמעינן עיק' דינא:

תנא זו משנה ר"נ רבי אומר אין אני רואה דבריו של ר"נ בזה אלא חולקות בשוה. פי' לא בשוה ממש כמו שנראה בדברי רש"י ז"ל אלא לומר שנוטל בשוה כל אחת לפי מעות סך כתוב' שעושין מן הנמצא ששה חלקים חלק במנין כל כתובה שהרי ששה מאות דינרין של מנה נוטלת חלק א' ושל מאתיים שני חלקים ושל ש' נוטלת ג' חלקים וכדרך שאומר תנא במתניתין בג' בשנש' שהטילו לכיס חלק במנין הרווח וההפסד לפי מעות וכן פי' ר"ח ז"ל וכן עקר והלכתא כר'. אמר שמואל שני' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתיים השכר לאמצע:

ראובן שמכר שדה לשמעון בין באחריות בין שלא באחריות וקנאה באחד מהדרכים שהקרקע נקנה בהם ויצאו עליה עסיקין עד שלא התחיל בעבודת הקרקע אפילו במצרים שבו אינו יכול לחזור אלא דן עם המערער ולכשיוציאנה מידו יחזור עליו אם יש בה דין אחריות ואף זו יש צדדין בביאורה אלא שכבר ביארנום בריוח בראשון של קמא:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר החלק השלישי והוא שאמר מי שהיה נשוי לשלש נשים ומת כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות ואין שם אלא מנה חולקות בשוה היו שם מאתים של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב היו שם שלש מאות של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש מאות ששה של זהב וכן שלשה שהטילו לכיס והותירו או פחתו כך היו חולקין אמר הר"ם פי' מנה היה אצלם ד' דינרין של זהב וכל מנה נזכר במשנה הוא מאה דינרין של כסף לפי מה שהתבאר בסוף פאה וכן אמרם מאתים וד' מאות וזולת זה ממספר המאות ואלו החלוקות יתחייבו כאשר הוא זמני הכתובות זמן אחד או כאשר לא הניח זולת המטלטלין על העקר שבארנו שאין דין קדימה במטלטלין ואמרו היה שם מאתים היו שם ג' מאות כבר אמרו בתלמוד שרבינו הקדוש אמר אף אלו חולקות בשוה וכן הלכה ויתחייב זה העקר אשר עליו תפול החלוקה בין החובות והכתובות ותבינהו מאד ותמשל לך בבעלי חובות משל והקיש על זה בכתובות וזה שהאדם כאשר הניח ממון וחובות רבים ויתחיבו החלוקה לפי מה שביארנו הנה נראה כלל הממון ומה שהניח ואם היה שוה לחובות ויקח כל אחד מהן הממון שלו וזה מבואר ואם היה פחות הנה תראה שאם היה בו שיחלקו ביניהם בשוה יגיע ליותר מעט חוב כמו החוב שלו או פחות מעט מזה יחלקו ביניהם בשוה ואם היא תגיע אל החוב יותר מעט מחובו אשר לו נסיר זה התוספת ויחלקו אותו הנשארים בשוה עד שיגיע ליותר מעט חוב הנשארים כמו חובו ויסתלק עוד אשוב לזה התוספת ונחלקו לנשארים על דמיון מה שעשינו תחלה כן נעשה עד שיכלה כל הממון ועל דמיון זה בזאת ההלכה הנזכרת במשנה כי כאשר היה מה שהניח ג' מאות או מה ישלמנה מהן חולקות בשוה ואם הניח ארבע מאות יחלקו שלש מאות ותסתלק בעלת מנה ויחלקו בעלת מאתים ובעלת השלש מאות אלו המאה הנוספים בשוה ואם הניח ה' מאות חולקות שלש מאות בשוה והמאתים יתחלקו בשוה בין בעלת המאתים ובעלת השלש מאות ותהיה הראשונה והשניה כבר הגיע להן כל חלקן ונשארה השלישית במאתים לבד ועל זה הדרך ואפילו היו שם אלף חובות ואולם אמרו שנים שהטילו לכיס הנה הוא חוזר על הפרק האחר שהם חלקו ביניהם הריוח וההפסד על יחס ממון כל אחד מהם מכלל הממון נשאר בענינו אבל השתנה הסך או תוסיף העסק או יחסר הוא אשר יחלקו לפי מעות אולם אם קנו קנין במעות והרויחו בו או הפסידו הנה הריוח וההפסד יהיה ביניהם בשוה מבלי שנעיין אל ממון כל אחד בשיש ראש הממון וזהו האמת הנאות ללשון המשנה לפי מה שהתבאר בתלמוד וזהו פסק הגאונים האחרונים:

אמר המאירי מי שהיה נשוי שלש נשים ר"ל ושיעבודן שוה בזמן כגון שנחתמו שלשתן ביום אחד או שקנה הנכסים אחר כתיבת שלשתן דהוה ליה לוה ולוה וחזר וקנה שיחלקו ונמצא השעבוד שוה לכלן ואין הנכסים מספיקין לכל הכתובות ואלו היו הכתובות שוות ונמצא השיעבוד שווה לכולן בסך ממון היו חולקות הממון הנמצא בשוה הואיל וזמן שיעבודן שוה וסך ממונן שוה אלא שבאלו זמן השיעבוד אחד אבל אין סך הממון אחד אלא כתבה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות אם אין אלא מנה חולקות בשוה שהרי פחותה שבהן כתובתה מנה ונמצא מנה זה משועבד לכלן בשוה ולפיכך חולקות אותו בשוה היו שם מאתים של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב וכבר ביארנו במקומו שדינר של זהב הוא כ"ה דינרין ונמצאו לכל אחת מאלו השתים ע"ה דינרין ושאלו בה בגמרא של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה כלומר שהרי לדעת משנתנו אין הולכין אחר סך המעות שאלו היינו הולכים אחר המעות אף בשאין שם אלא מנה חולקות לפי ליטרא והיינו אומרין הרי בין שלשתן שש מאות נחלק המנה לששה חלקים כל אחת י"ו דינרין וח' פשוטי' ותטול בעלת המנה חלק אחד ובעלת המאתים שני חלקים ובעלת השלש מאות שלשה חלקים אלא ודאי דעת משנתנו לילך אחר השיעבוד ומאחר ששעבוד כלן שוה אותו מנה חולקות אותו בשוה ומעתה אף בשיש שם מאתים למה בעלת מנה נוטלת חמשים והרי בעלת המנה אין לה שעבוד אלא במנה ואותו מנה שיש לזו שעבוד עליו יש לאחרות גם כן שעבוד עליו וראוי לומר שיהו חולקות אותו מנה בשוה שליש לכל אחת ואחר כך יהו חולקות בעלת מאתים ובעלת שלש מאות המנה הנשאר בשוה שהרי בעלת המנה לא היה שיעבודה עליו ובעלת מאתים ובעלת שלש מאות שיעבודן שוה אצל מנה זה השני והיה להן לחלקו בשוה ונמצא ביד בעלת מנה תלתין ותלתא ותילתא וביד בעלת מאתים ובעלת שלש מאות תמנין ותלתא ותילתא לכל אחת והשיבו שבודאי הדין כך הוא ומשנתנו שאמרה של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות כל אחת שלשה של זהב פירשוה בשכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה ר"ל באותו מנה ששיעבודך עליו ולא שתוותר לה כל חלקה עד שתטול בעלת מנה שליש של עצמה ושליש של זו הכותבת שלא הקנת לה זכותה אלא כך היא אומרת יהא מנה זה ששעבודיך עליו כאלו אין לי עליו שום זכות וקנו מידה שלא תהא יכולה לחזור ולומר מדין ודברים סליקת נפשאי ונמצא אותו מנה שרואין אותו כאלו חלקתהו בעלת המנה עם בעלת השלש מאות ונמצאת של מנה נוטלת חמשים ואלו כתבה כן אף לשלישית היתה השלישית נוטלת החמשים הנשארים מאותו מנה ואחר כך חולקות שתיהן המנה הנשאר אלא שלא אמרה כן אלא לראשונה שהרי אין לי עמך אמרה ולא אין לי עמכם ואף אם אמרה כן הרי לא קנו ממנה לזו השלישית ורשאה לומר מדין ודברים וכו' והוא ששאלו בגמרא אי הכי ר"ל דסליקא נפשה ממנה היאך חולקת שניה עם השלישית במאה וחמשים עד שכל אחת נוטלת שלשה של זהב הא סליקא נפשה ממנה ראשון ושלישית ראויה לחלקו עם הראשונה ושיחלקו אחר כן שניה ושלישית מנה הנשאר ונמצא ביד השניה חמשים וביד השלישית מנה והשיב דאמרה מדין ודברים וכו' ונמצא שאותם מאה וחמשים שנשארו שיעבוד שניה ושלישית שוה בהן זו מצד מאתים שלה וזו מצד שלש מאות שלה וחולקות בשוה ונמצא ביד כל אחת שלשה של זהב ושמא תאמר תימא ליה שלישית לשניה נהי דסלוקך לא מהני לי מכל מקום אינו בדין שתלכי לראשונה לחוב לי והרי בסלוקך אני מפסדת ממנה ראשון שמנה דינרין ושליש דינר כמה שיש מכ"ה דינרין עד תלתין ותלתא יש מפרשין כגון שהיתה שם בעלת שלש מאות ושתקה מפני שהיתה סבורה לזכות עם בעלת המנה באותו מנה ראשון ומדשתקה אחולי אחלה כדין מחלק נכסיו בפני אשתו וכתבה לה קרקע כל שהו שבמחלק לפניה והיא שותקת איבדה כתובתה כמו שיתבאר במקומו ויש מפרשין שלא קנו ממנה אף בראשונה אלא שכשאמרה לה כך קבלה חלקה ולא ערערה עליה ומדתפשה תפשה שאפילו תפשה בכדי כל כתובתה מה שתפשה תפשה והיינו דקאמר מדין ודברים וכו' ולא משום אקניתא דידי גביא בהו אלא מדין תפישה ואיני מבין שהרי תפישה דלאחר מיתה לא כלום הוא אלא מצד שהוחזקו היתומים בהם כמו שהתבאר היו שם שלש מאות של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש מאות ששה של זהב שהן מאה וחמשים ואף זו כל שלא כתבו אחת לחברתה כלום היה מן הדין שלא ליטול הראשונה אלא שליש במנה ראשון ששעבודה עליו עם האחרות ואחר כך חולקות שניה ושלישית המנה השני שאף השניה שיעבודה עליו שהרי כתובתה מאתים ומנה שלישי כלו לשלישית שאין שעבוד הראשונות עליו ונמצא ביד הראשונה תלתין ותילתא וביד שלישית מנה ותמנין ותלתא ותילתא אלא שכבר פירשנו ששניה כתבה לראשונה דין ודברים אין לי עמך במנה ונמצא ראשונה נוטלת החמשים והחמשים נשארים באותו מנה חולקות אותו שניה ושלישית וכן ראוי שיחלקו שתי אלו מנה שהרי שיעבוד שתיהן עליו ומנה שלישי כלו לשלישית שאין לאחרות שעבוד ונמצא לשניה שבעים וחמשה ולשלישית מאה ושבעים וחמשה וזהו ששאלו בגמרא של מאתים מנה שבעים וחמשה הוא דאית לה ופירשוה בשהשלישית כתבה לראשונה ושניה דין ודברים אין לי עמכם במנה ראשונה וחלקוהו שתיהן ושניה ושלישית חלקו מנה שני ומנה שלישי כלו לשלישית ונמצא ביד ראשונה חמשין וביד שניה מנה וביד שלישית מאה וחמשין ואין בזו חלוק בין שכתבה שניה לראשונה דין ודברים אין לי עמך במנה בין שלא כתבה:

ובגמרא העמידו עוד משנה זו בלא כתיבה ופירשו שתי בבות האחרונות ר"ל היו שם מאתים והיו שם שלש מאות בשתי תפיסות וזהו שאמרו רישא בשתי תפיסות ר"ל היו שם מאתים וסופא בשתי תפיסות ר"ל היו שם שלש מאות ופירוש רישא בשתי תפישות כגון שבאו המעות ממדינת הים ולא היו יודעים בהם ובאו להן תחלה ע"ה דינרין ולא נודע להן יותר ונמצאת יד כלן שוה בהן ונטלה כל אחת כ"ה דינרין והדר אתו להו קכ"ה דינרים והרי בע"ה מהם יד כלן שוה שמאחר שבשתי תפיסות באו לא נסתלק שיעבוד אף מן הפחותה שבהם אלא בשיעור מה שתפשה ונמצאו כלן חולקות בע"ה כל אחת כ"ה ונמצא ביד כל אחת נ' ונשארו נ' דינרים שחולקות בהם שניה ושלישית ונמצא שניה ושלישית ביד כל אחת מהן ע"ה דינרים וראשונה נ' דינרים וסופא בשתי תפישות דנפלו להו ע"ה בחד זימנא ויד כלן שוה בהן ונוטלות כל אחת כ"ה והדר אתו להו רכ"ה והרי שבע"ה מהן שיעבודן שוה על הדרך שביארנו ושיעבוד השניה על קע"ה ושיעבוד השלישית על הכל והילכך חולקות תחלה ע"ה שכלן שוות בו והרי ביד כל אחת חמשים ונמצא שיעבוד הראשונה מסולק מכל וכל ונשארו ק"נ דינרין ושיעבוד השניה על הק' וחולקת בהם עם השלישית ונמצא ביד כל אחת משניה ושלישית מנה והנ' דינרין הנשארים כלן לשלישית ונמצא ביד ראשונה חמשים וביד שניה מנה וביד שלישית מאה וחמשין ושמא תאמר כי נפלו בשתי תפישות מאי הוי נימא כיון דאיגלי איגלי וליהדר דינא כבר ביארנו דמדתפשה תפסה אי נמי כיון דאפילו בהני פליג ר' ואמר חולקות בשוה לא אלים האי דינא כלי האי לומר בו בטלה מחלקת ואי אתה מפרש בנפלו להו ענין נחלה שהרי כתבה אינה נגבית מן הראוי לפיכך פירשוה בשכבר היו שם אלא שלא נודע להם למדת שמשנתנו אי אפשר להעמידה אלא בדרכים שהזכרנו או בכתיבה אחת לחברתה או בתפיסות חלוקות הא כל שהיה הענין כפשוטה של משנה בתפיסה אחת ובלא כתיבה אין שם אלא מנה חולקות בשוה יש שם מאתים חולקות מנה ראשון בין שלשתן ומנה שני חולקות אותו שניה ושלישית ונמצא ביד ראשונה תלתין ותלתא ותילתא וביד שניה ושלישית לכל אחת תמנין ותלתא ותילתא היו שם שלש מאות הראשון חולקות שלשתן והשני שניה ושלישית והשלישי כלו לשלישית נמצא לראשונה תלתין ותלתא ותילתא ולשניה תמנין ותלתא ותילתא ולאחרונה קפ"ג ותילתא ואתה צריך לידע אם היו שם ארבע מאות שהשלש מאות נחלקים על הדרך שהוזכר והמנה הרביעית אין אומרין לחלקו בשוה שהרי אין הראשונה תובעת בו אלא בשני שלישי מנה והילכך שני שלישי מנה חולקות בין שלשתן ושליש הנשאר בין שניה ושלישית וכן כל החשבונות בדרך זה ומגדולי קדמונינו פירשו שמנה רביעי חולקות בשוה כראשון ואם יש שם חמש מאות חולקות השלש מאות על הדרך שהתבאר והמאתים על הדרך שחלקו תחלה בהיו שם מאתים ואין הדברים נראין:

וכבר ביארנו שמשנתנו נאמרה לדעת האומר שאחר השיעבוד הולכין ולא אחר המעות הוא שאמרו בה זו משנת ר' נתן שאמר באחרון של מציעא קי"ז ב' בבית ועליה של שנים שנפלו ואין להם לבנות שבעל הבית נוטל שני שלישים בקרקע ובעל העליה שליש ואע"ג דכתלי בית משעבד ליה לבעל עליה כדרך שהוא משועבד לבעל הבית אין הולכין אלא אחר השיעבוד וכמה מפסדא ליה עליה לבית תילתא שהעליה ממהרת בהפסד הכותלים שליש הזמן שהיו ראויות לעמוד והילכך אין בעל הבית מפסיד אלא שליש ואף אלו הולכין אחר השיעבוד על הדרך שהוזכר והוא שר' נתן סובר שאין לבעלת מנה שיעבוד ממנה ולמעלה משום דאמרינן אדעתא דהכי נכנסה שאם לא ימצא שם אלא מנה יהו כלן שוות בה ושלא יהא לה שיעבוד ממנה ולמעלה ואם כן כשנטלה חלקה במנה נסתלקה מהכל ומכל מקום אמ"ר אין אני רואה דברי ר' נתן באלו אלא חולקות בשוה ואע"פ שבזו של מציעא פסקנו כר' נתן בזו הסכימו כל הגאונים לפסוק כר' אלא שנחלקו הרבה בפירוש דבריו שיש מראשוני הגאונים מפרשים חולקות בשוה כלומר לפי ליטרא ונמצא חולק עם ר' נתן אף בראשונה ר"ל באין שם אלא מנה ויש מפרשים חולקים בשוה שחולקים הממון לפי המאיות של מנה נוטלת חלק אחד ושל מאתים שני חלקים ושל שלש מאות שלשה חלקים עד שתפרע כל אחת מכתובתה וחלק עם ר' נתן בכתיבה ובשתי תפיסות בקמא ובמציעא אבל בבתריתא שוה עמו וראיה להם בבא קמא פרק ארבעה וחמשה ל"ו א' שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מאה וזה נוטל מאה חזר ונגח שוה מאתים אחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים וזה נוטל חמשים חזר ונגח שור שוה מאתים אחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים דינר דינר של זהב ואוקימנה כר' עקיבא דאמר שותפי נינהו והילכתא כותיה ונמצאת החלוקה לפי המעות וכן בבתרא פרק נחלה קכ"ד א' ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים אלא שצריך לשאול אם כן מאי חולקות בשוה לפי מעותיו מיבעי ליה וראיה של בבא קמא אינה הכרח דהנהו שותפי נינהו ואע"ג דבהשותפין אמרינן לקמן צ"ג ב' השכר לאמצע שאני שתוף זו דעל כרחם הוא וכן פירשוה בתלמוד המערב וזו של פרק נחלה דמדיהיב פי שנים אלמא לפי מעותיו יהיב התם מפני שיש לו פי שנים בנכסי אביו ואומרין בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין ונמצא שאינו נוטל פי שנים אלא במה שנשאר ואבד פי שנים מחלקו ומתוך כך פירשו גדולי הפוסקים חולקות בשוה לגמרי ואינו חולק עם ר' נתן בראשונה אלא ביש שם מאתים וביש שם שלש מאות ונמצא לדעת ר' שאם אין שם אלא מנה נוטלת כל אחת שליש מנה ואם היו שם מאתים נוטלת כל אחת שליש מאתים ואם יש שם שלש מאות נוטלת כל אחת מנה דהואיל וכל חדא מיניהו לית לה בציר ממאה חולקות בשוה עד שתהא הפחותה נפרעת מכתובתה שעל דעת כן נכנסו שניה ושלישית שתהא בעלת מנה חולקת עמהם עד שתפרע ואם יש שם ארבע מאות חולקות השלש מאות בשוה ונסתלקה הראשונה ומנה הנשאר חולקות שניה ושלישית ואם יש שם חמש מאות חולקות השלש מאות בשוה ונסתלקה הראשונה ושניה ושלישית חולקות המאתים ונסתלקה השניה ואם נשאר שם כלום נוטלתו השלישית וכן נחלקו קצת מפרשים לומר שלא אמר ר' אין אני רואה דברי ר' נתן באלו אלא בכתובה הא בשאר חובות הדין כר' נתן לחלק בין סך לסך ומכל מקום דוקא כל אחד לפי מעותיו ויש מפרשים בדרך זה לגמרי שמן הסתם כל חד בחבריה קלא אית ליה ועל דעת כן נכנס ומכל מקום גדולי הפוסקים והמחברים פסקוה אף בחובות והדין נותן לומר כן ומה ענין להפריש בין חוב לכתובה בענין זה:

וכדמעיינת בה שפיר תמצא בדינין אלו ארבעה מיני חלוקות אחת לפי ליטרא שבמנה נוטלת ראשונה י' דינרי' וח' פשו' ושניה ל"ג דינרי' וד' פשוטי' ושלישית חמשים ובמאתים נוטלת ראשונה ל"ג דינרי' וד' פשוטי' ושניה ס"ו די' וד' פש' ושלישית מנה ובשלש מאות נוטלת ראשונה נ' די' ושניה ק' די' ושלישית ק"נ די' ולפי שיעבוד בלא כתיבה ושתי תפיסות במנה נוטלת כל אחת ל"ג די' וד' פשוטי' ובמאתים ראשונה ל"ג די' וד' פשו' ושניה ושלישית כל אחת פ"ג די' וד' פשוטים ובשלש מאות ראשונה ל"ג די' וד' פשו' ושניה פ"ג דינ' וד' פשו' ושלישית קפ"ג דינר' וד' פשוטי' ובכתיבה ושתי תפיסות האמורה במשנתנו לשתי הבבות האחרונות במנה כל אחת שליש מנה ובמאתים ראשונה חמשים ושניה ושלישית כל אחת ע"ה די' ובשלש מאות הראשונה חמשים ושניה מאה ושלישית מאה וחמשים ובחולקת בשוה לגמרי חולקות במנה שליש המנה ובמאתים שליש המאתים שהם ס"ו די' וח' פשוטי' ובשלש מאות שליש השלש מאות שהן מנה לכל אחת ולענין מה שאמרו במשנתנו ביש שם שלש מאות שאין חולקות בשוה אלא לפי השיעבוד בזו מיהא חשבון השיעבוד המפורש לכתיבה או לשתי תפיסות וחשבון סך המעות אחד הוא שהרי אף לחשבון מעות נוטלות כל אחת חצי כתבתה ועל זו חזרו ואמרו עליה וכן שלשה שהטילו לכיס ר"ל להרויח בהם זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות פיחתו או הותירו כך הם חולקים כלומר לפי חשבון המעות שאין כאן דרך לשיעבוד וכמו שבחלוקת הקרן נוטל כל אחד את שלו כך בשכר נוטל בו כל אחד לפי הקרן שלו ופירשוה בגמרא שלא על שכר והפסד אמרוה שאם פיחתו או הותירו בהפסד או בריוח השכר לאמצע והוא שהקשו בתלמוד המערב אהן מאה ואהן מאתן ושכר לאמצע ומתרץ בה יכיל אהן דמאה מימר לאהן דמאתן על ידי עשרה דידי סלקת לפרקמטיא כלומר שלא היית יכול לקנות המרגלית אלא בצירוף העשרה שלי ושאל עד כדון בפרקמטיא זעירא כלומר גוף אחד שאינו ראוי ליחלק כגון מרגלית שאינה נמכרת אלא כאחת פרקמטיא רבא כלומר שראויה ליחלק שנמכרת בשיעור חלק מעותיו היאך יכיל מימר עד דאת מזבין חדא זימנא אנא הויתי מזבן עשרה זימנין כלומר וסתם הדברים שבין ראוי ליחלק בין אין ראוי השכר וההפסד לאמצע ומה שאמרו ברביעי של קמא ל"ו א' שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחזר ונגח שור שוה מאתים וכו' דמשמע דכל שנשתתפו זה במנה וזה במאתים לפי ממון חולקים הריוח וההפסד בזו שאני שהשותפות בא ממילא אבל כל שהם נשתתפו מתחלתם המכר לאמצע אחר שלא פירש בעל מאתים שיטול בריוח כפי חלקו ולא בעל המת שלא יטול בהפסד אלא חלקו שכל שמוותר להטיל כפלים מחברו ואינו מתנה ליטול כפי הטלתו בריוח ודאי אינו אלא שרוצה בחברתו של זה על דעת זה שיחלוק חברו עמו בריוח ומאחר שזה מוותר לו בחלוקת ריוח אף הלה מוותר לו לחלוק בהפסד ואם הטילו זה מנה וזה מאתים והפסידו מאתים בעל המאתים נוטל המנה הנשאר ובעל המנה ולא כלום ומכל מקום אם הפסידו יתר ממאתים אין אומרים שיחזיר בעל המנה מביתו הואיל ולא קבל עליו אחריות וכן כתבוה גדולי הדורות ומכל מקום אחר שכן משנתנו אתה צריך לפרשה במה אמרו שעל דרך זו הם חולקים ופירשוה בגמרא הותירו בזוזי חדתי כלומר שהטילו לכיס מטבע רעוע שיוצא על ידי הדחק ונשאו ונתנו בהם עד שבאו לידם כחשבונם ממטבע שלם ויוצא בכל מסחר בריוח או שנתעלו מאליהם ומעתה חולקים לפי המעות זה נוטל מנה וזה נוטל מאתים שהרי כל אחד סך מה שהטיל הוא נוטל וכן בפיחתו שנתחלף להם בסוף סחורתם מטבע שלם שהטילו במטבע פחות או שנפחת ערך המטבע מאליו והוא פירוש זוזי דצינייתא ר"ל שנפסל המטבע ומי שיש לו מכה בפס רגלו מלמטה קושרו שם מצד שחלודתם מועלת בו כמו שאמרו במסכת שבת ס"ה א' יוצאין בסלע שעל גבי הצינית ופירשו שם מאי צינית בת ארעא והואיל והממון בעין נוטל כל אחד סך מה שהטיל אבל כל שיש שכר אחר הכל לאמצע והוא שאמרו בגמרא אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ומכל מקום נחלקו בגמרא לדעתו לשני פנים רבא אמר מיסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה העומד לחרישה כלומר שלקחוהו מתחלה לחרישה וכל לחרישה ודאי חלק בעל המנה צריך בו כחלק בעל המאתים וכן כשמכרוהו היה עומד לחרישה ולחרישה מכרוהו ומאחר שכן הרי אין חלק אחד יכול לעשות כלום בלא חלק חברו השכר לאמצע אבל לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה ר"ל שאחר שלקחוהו לחרישה שבח בבשר ונמלכו עליו לטביחה ולחלוק באיבריו ואחר כך נזדמן להם שמכרוהו חי זה נוטל אף בשכר לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו שמכיון שאם טבחוהו היו חולקים באיברים ונמצא השכר בכל חתכה וחתכה נגרר אחר הקרן כך כשהם חולקין במעות נוטלין כל אחד לפי מעותיו ורב המנונא אמר שאף בזו השכר לאמצע הואיל וחי מכרוהו ובמעות הם חולקין והלכה כרב המנונא כך פירשוה גדולי הפוסקים ולמדנו מדבריהם שאם טבחוהו אף רב המנונא שהלכה כמותו מודה שנוטל כל אחד כפי מעותיו ומכאן למדו רבים שבשאר מיני סחורות שאין חלק שבה תלוי בחברתה כגון בגדים וכיוצא בהם שראוי ליחלק בכל שעה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו שמאחר שאפשר לחלק אחד בלא חברו כשור שטבחוהו דמי הא שאר סחורות שאינן ראויות ליחלק כגון שקנו מרגלית אחת השכר לאמצע כדרך שביארנו בתלמוד המערב בפרקמטיא זעירא אבל בפרקמטיא רבה לפי מה שפירשנו בה שראויה ליחלק היא כנגד תלמוד המערב ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' שטבחוהו ואף בזו חלק רב המנונא לומר שהשכר לאמצע הואיל ולא התנה על הדרך שביארנו ולפירוש זה כך הדין בכל סחורה אלא שיש מפרשין בדבריהם דוקא בשור לחרישה הואיל ולמה שלקחוהו אין חלקו של זה מועיל אלא בשל זה אבל בסחורה אחרת כגון פירות או בגדים דברי הכל נוטל לפי מעותיו וכו':

ומכל מקום גדולי המפרשים פירשו בדברי רבה מיסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה כלומר בשור שמכרוהו לחרישה ועומד לחרישה ר"ל מתחלתו כלומר שאף מתחלה כשלקחוהו לחרישה לקחוהו אבל בשור שמכרוהו לחרישה אבל כשלקחוהו לטביחה לקחוהו נוטל כל אחד לפי מעותיו הואיל והטלתם על דעת טביחה היתה ורב המנונא סובר אף בלקחוהו לטביחה ומכרוהו לטביחה השכר לאמצע וזה שאמר בשור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע משום רבה נקט לה הא לדידיה אף בלקחוהו לטביחה לאמצע ונמצא לפי זה שלדעת רבה דברי שמואל אינם אלא בבעלי חיים הא בשאר מיני סחורות זה נוטל וכו' ולדעת רב המנונא אף בכל מיני סחורה לאמצע והלכה כרב המנונא מכל מקום כל שנשתתפו בגוף הסחורה כגון שלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו הא כל שנשתתפו מתחלה במעות השכר לאמצע בין בראוי בין שאין ראוי ליחלק ומטעם הירושלמי שהזכרנו ומכל מקום במקום אחר בתלמוד המערב ראיתי הדברים מבולבלים אלא שאני מחזרם לענין הראשון וכן מצאתי בפירושה לגדולי החכמים שבנרבונה בפירושי הירושלמי שלהם כדרך שביארנו בתלמוד המערב והוא ששנו גם כן בתלמוד המערב במסכת בבא קמא פרק שור שנגח ארבעה וחמשה תמן תנינן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין ר"ל לפי המעות אמ"ר בון אמ"ר חייא נראין הדברים בשנטלו מרגלית הא יכול לומר ליה אלולי עשרתי דינרין דידי לא הוה מזדבן לך כלום אבל דרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין ונראה דאמסקנא קאי כלומר אמאי דאמרינן דבהותירו ופחתו בזוזי הוא דאמרינן הכי אבל שכר והפסד שמצד אחר לאמצע ועל זה פירש דוקא במרגלית אבל דרכו ליחלק מביאין באמצע וחולקין כלומר מצרפין אותו ריוח עם הקרן וחולקין לפי המעות ור' אלעזר חולק בזו ואמר שאף בדרכו ליחלק שכר לאמצע והוא שאמרו שם אמר ר' אלעזר אפילו דבר שדרכו ליחלק דו יכיל למימר ליה את פרקמטיא דידך סגי ואת מעני מזבינתיה ר"ל מאחר מלמכרה ונה פרקמטיא דידי קליל ונה הפך ומתהפך בדידי הכא ומטינך כלומר שהרביתי בקנינים ומכירות עד שהגעתיך בריוח וזהו כענין עד כדון האמור למעלה ונראה לפי ענין הסוגיא שהלכה בשניהם כלשון ראשון ובדרך שפסקנו לדעת גדולי הפוסקים:

אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו. מ"ט דא"ל חייתא דקיטרא סברת וקבילת מאימתי מכי דייש אמצרי א"ד אפי' באחריות נמי דא"ל אחוי טרפך ואשלם לך פי' מדקאמר שמכר לשמעון מכר גמור עשה לו ומתקיים בכסף ובשטר או בקנין וכדין הקרקעות דע"ד הא אם לא יצאו עלי' ערעורין ורוצה לחזור בו א"י מפני שמכר גמור ובקנין עשה לו והאי חזקה דבעי' לאו לקיומי המכר דהא מקוים וקאי בלא חזקה אלא ה"ק אם יצאו עלי' עסיקין נראה שמכר לו דבר שאינו שלו והוי מקח טעות ומש"ה אמר עסיקין ולא אמר ב"ח הלכך אם הוחזק בה הלוקח ונראה שנכנסה השדה לרשותו אע"פ שיצאו עליה עסיקין מפני שנראה שמכר לו דבר שאינו שלו ומ"ה בעי מאימת מחזיק בה מפני שזו החזקה אינה לקנות שאילו היתה לקנות כבר ידענו דין החזקה כדתנן בפ' ח"ה נעל גדר ופרץ כ"ש ה"ז חזקה ומאי בעי הכא מפני שחזקה זו כדי להראות לעולם שנכנסה לרשותו והוא שלו מ"ה אמרי' מכי דייש אמצרי שהלך בה לארכה ולרחבה כאדם שהולך ומבקר שדהו:

מתני' מי שהיה נשוי ג' נשים ומת כתובתה של זו ק' ושל זו ר' ושל זו ג' מאות ואין שם אלא ק' חולקות בשוה היה שם מאתים של ק' נוטלת נ' ושל ר' ושל ג' מאות ג' ג' של זהב. היה שם ג' מאות של ק' נוטלת נ' ושל ר' ק' ושל ג' מאות ששה של זהב וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין. פי' מי שהיה לו ג' נשים שנחתמו כתובותיהן ביום א' דאי בזא"ז הקודמת בשטר קודמת בגבוי אין שם אלא ק' חולקין בשוה פי' שהרי כח שלשתן שוה בשיעבוד מנה ובכלהו איכא מנה. היה שם ר' וכו' אין לבעלת מנה שיעבוד אלא במנה אבל מנה שני אינו משועבד לשטרה אלא הוא משועבד לבעלת ר' ולבעלת ג' מאות והלכך המנה הראשון חולקות בין שלשתן והמנה השני יחלוקו בין של ר' ושל ג' מאות ושל ק' נוטלת נ'. ובגמרא מקשה תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה א"ש בכותבת בעלת ר' לבעלת ק' דין ודברים אין לי עמך במנה פי' כשתבואי לדין לא אריב עמך במנה המשועבדת לך ולא יתמעט חלקך בשבילי הלכך היא ובעלת ג' מאות חולקות אותו א"ה אימא סיפא ושל ר' ושל ג' מאות ג' ג' של זהב ותימא לה הא סליקת נפשך ממנה פי' ואין לך לחלוק אלא במנה ב' ומהדר משום דא"ל מדין ודברים הוא דסליקי נפשאי פי' לא נתתי לה חלקי במתנה ומה שגבתה לא בשליחותי גבתה שתאמרי לי נטלה זו חלקך אני סלקתי עצמי מלריב עמה ומלמעט חלקה במנה וגברה ידה לגבות חצי המנה בשיעבוד שטרה עכשיו אני באה לחלוק עמך במותר שלא סלקתי מלריב עמך ושיעבודי ושיעבודך שוים. ואע"פ שיכולה בעלת ג' מאות לומר לבעלת ר' עד עכשיו הייתי נוטלת במנה הא' תלתין ותלתא ותילתא. ומנה השני ג' הרי תמנן ותלתא ותילתא והשתא לא שקילנא אלא ע"ה ומ"ל להפסיד בסילוקך תפסיד את ולא אני אפ"ה כך מדת הדין נותנת כיון דלא נסתלקה מכל המנה אלא מלריב עם בעלת ק' הלכך של ק' נוטלת נ' ושל ר' ושל ג' מאות חולקות ביניהן ק"נ ונוטלת כל א' וא' ג' דינרי זהב שלכל דינר זהב הוא כ"ה דינרי כסף:

הי' שם ג' מאות וכו' ומקשה של ר' מנה ע"ה הוא דאית לה פי' דהא אוקימנא שכותבת בעלת ר' לבעלת ק' דין ודברים אין לי עמך בק' וחלקו המנה הא' בינה ובין ג' מאות ובמנה הג' אין לה עסק לבעלת הר' והמנה הג' הוא כלו של ג' מאות נמצא של מנה נוטלת נ' במנה האחר נשארו נ' חולקת אותה עם הק' השניה של ר' ושל ג' מאות זו נוטלת ע"ה וזו נוטלת ע"ה ומנה הג' הוא של ג' מאות ויש לה ז' דנרי זהב. א"ש בכותבת בעלת ג' מאות לבעלת ר' ולבעלת ק' דין ודברים אין לי עמכם בק'. פי' לא מתוקמא סיפא כמציעותא אלא סיפא מיתוקמא כשכתבה בעלת ג' מאות וכו' ובעלת ר' לא כתבה כלום הלכך מנה הא' חולקת בעלת ר' ובעלת הק' ומנה הב' חולקת בעלת ר' ובעלת ג' מאות ומנה הג' לבעלת ג' מאות. תניא זו משנת ר"נ ר"א אין אני רואה דבריו של ר"נ באלו אלא חולקות בשוה כתב ר"ח ז"ל וקמ"ל דבההיא הל' כר' וא"א להעמיד דבריו בזמן שיש שם ג' מאות חולקין בשוה ונוטלת בעלת ק' ק' ובעלת ג' מאות ק' לפי שמד"ה לוקה בזה אלא העמדנו דברי ר' שאמר חולקין בשוה כל ק' וק' נוטלות בשוה הלכך חולקין כלם לו' חלקים של ק' נוטלת חלק א' ושל ר' ב' חלקים ושל ג' ג' חלקים כ"א נוטלת לפי מעותי' עד שתפרע כ"א כתובתה וזה דין צדק וזהו שאמר אין אני רואה דבריו של ר"נ באלו בבבא דרישא ובבא מציעא אבל בבא דסיפא דתנן הי' שם ג' מאות וכו' לא חלק ר' אלא אומר בין בתפיסה א' בין בב' תפיסות הדין כך הוא כ"א נוטלת לפי מעותי' ואין צורך להעמידה בכותבת אליבא דר' זה הפתרון נ"ל יפה אע"פ שאינו דומה כרישא דמתני':

וכן ג' שהטילו לכיס וכו' פי' האי וכן קאי אבבא ג' דמתני' וקסבר ר"נ שלפי מעות חולקין ואע"ג דלגבי ג' נשים לא סבר (הכי) [רבי] התם מפני שהמעות מרויחות קסבר כ"א נוטל בשבח כפי מעותיו וכמו שנוטל בשבח כך נוטל בהפסד אבל בג' נשים אין לומר כן הלכך כ"א נוטלת כפי מה שמשועבד לה מנכסי בעלה ונמצא שר"נ ור' השוו בזה לחלוק כפי מעות:

אמר שמואל ב' שהטילו לכיס זה ק' וזה ר' השכר לאמצע פי' לא יחלוקו השכר לפי המעות אלא כך נוטל זה כמו זה שיש בני אדם שחריפים הם במו"מ יתר מחבריהם מפני שהוסיף זה להטיל מעותיו יותר או שמא מפני אהבתו לא חיישי הילכך כ"ז שלא פרשו אלא הרויחו בסתם חולקין השכר בין שניהם לאמצע אך אם פי' ליטול כ"א לפי מעותיו הכל כפי תנאם:

מתני' מי שהי' נשוי כו' מוקמי' לה בגמרא בכותב' בעלת מאתי' לבעלת מנה דין ודברי' אין לי עמה במנה. הא לאו הכי שורת הדין לחלוק המנה בין שלשתן שבמנה שיעבודן שוה והמנה האח' חולקות בין בעל' מאתי' לבעלת ג' מאות שהרי בעלת מאתים שיעבוד' במאתוי' נמצא שהיא ובעלת ג' מאות שוות בהן. ואם היו שם ג' מאות שורת הדין לחלוק המנה בין שלשתן והמנה האח' בין בעלת מאתים לבעלת שלש מאות שהן שוות במנה זה שהרי שיעבוד' במאתים. והמנה השלישי לבעלת שלש מאות. היו שם ד' מאות המנה הא' חולקו' בשוה והמנה השני בין בעלת מאתי' לבעלת ג' מאות. והמנה הג' נוטלת בעלת ג' מאות. נמצא עכשיו בעלת מאתי' ובעלת שלש מאות שוות בשיעבודן שהרי בעלת מאתים נטלה שמנים ושלשה ושליש נשארו לה ליטול מנה ושבעה עשר פחות שליש ובעלת שלש מאות נטלה מאה ושמוני' ושלשה ושליש נשארו לה ג"כ ניטול מנה ושבעה עשר פחות שליש. וכיון ששתיהן שוות המנה הרביעי נחלקת ביניהן לבד שאין בעלת מנה נוטל' עמהן עד שיפח' שעבודן כשיעבודה שאת ששיעבודה יתר נוטלת הכל. נמצא עכשיו שנטל' בעלת מאתים מנה ושלשים ושלשה ושליש ובעלת שלש מאו' מאתים ושלשים. ושלשה ושליש ובעלת מנה שלשים ושלשה ושליש נשארו לכל אחד ששים וששה ושני שלישי דינר והרי שלשתן שוות בשעבודן מכאן ואילך כל מה שיש שם חולקת בשוה. וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או התירו כך הן חולקין. אין לומר כסדר הזה דלא דמו הנך דאיכא שיעבודא להני אלא לומר שהן חולקין לפי מעו'. ור' נמי דפליג אמתני' כדאי' בגמ' בהא הוא דפליג למימרא דכיון דאיכא שיעבוד' שלשתן ראוי לחלוק כאח' אבל בהא אפי' ר' מוד':

גמרא של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה אמר שמואל בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברי' אין לי עמך במנה לומר שהי' מסלקת עצמה לענין אותו מנה שתחלוק בו כאלו אינה. ומקשי' אי הכי אימא סיפא של מאתי' ושל ג' מאות שלשה שלשה של זהב ונימא לה הא סליקת נפשיך ממנה. כלומר ומה נפשך אם היא כמוחלת זכותה של מנה בין שתיהן הרי בעלת מנה ובעלת ג' מאות ראויות לחלוק המנה האחד והמנה השני יחלוקו בין בעלת ג' מאו' לבעלת מאתים. ואם כנותנת זכותה הרי בעלת מנה ראויה ליטול שני שלישי מנה שהן ששים וששה ושני שלישי דינר. ואם כנותנת לה זכות בחלוקה שתחלוק עמה ותטול חצי זכותה הרי בעל' מנה ראוי' ליטול בשביל עצמה שלשים ושלשה ושליש ותחלוק עם בעל' מאתים בשלשים ושלשה ושליש הראוים לה ותטול כל אחת חצין שהן שבעה עשר פחות שליש. ולעולם בעלת ג' מאות לא תפסיד מדינ' כלום שהיא תיטול לעולם שמנים ושלשה ושליש. ומהדרי' דאמר' לה מדין ודברים הוא דסליקת נפשאי כלומר שלא נתנה ולא מחלה מזכותה כולם אלא סלקה עצמה שלא תערער ולא תדון עמה באותו מנה אלא כאלו אינה כלל:

וכיון שכן הרי היא ראוי' לחלוק' בנשאר עם בעלת ג' מאות. ובשקנו מידה דאי לא הא קיימא לן דכי האי לישנא לא מהני כלל. רבי יעקב מנהר פקוד אמר ריש' בשתי תפישות כו' פי' לאו למימרא דנפלו אחר מיתה דא"כ לא נפקא לן מינה מידי בין שבאו לידן כולן כאחת או בזה אחר זה. ותו דתפישה דאחר מיתה לדברי הכל לא כלום הוא. אלא בשתפשו מחיים ותפשו מתחלה כאחת שבעים וחמשה וזכו בהן בשו' וחולקות בשוה דהא בשבעים וחמשה שיעבוד שלשתן שוה. ותפשו אח"כ מאה ועשרים וחמשה וכבר נתקבלה כל אחת עשרים וחמשה נשאר שיעבוד' של בעלת מנה שהוא פחות שבכולן בשבעי' וחמשה הילכך בתפישה זו שנית זכה לחלוק בהן בכדי שיעבוד' והיינו שבעין וחמש' ונותנין לה חלקה שהוא שליש וזהו עשרים וחמשה. נמצא שנטלו חמשים ובמה שם בעלת מאתים ובעלת שלש מאות שוות שכיון שאין שם אלא מאתים שיעבודן שוה בהן וחולקות אותן ביניהן:

וסיפא דנפלו להו שבעי' וחמשה בחד זימנא ושיעבוד שלשתן שוה בהן וחולקות אותן ביניהן. ומאתי' ועשרים וחמשה בחד זימנא וכבר נתקבלה כל אחת עשרים וחמשה הילכך זוכות בתפישה שנית כל אחת לחלוק בכדי מה שנשאר שיעבודה ונשאר שיעבודה של מנה בשבעין וחמש' ובעלת מאתים במנה ושבעין וחמשה ובעלת שלש מאות במאתים ושבעים וחמשה. לפיכך חולקת בעלת מנה בשבעין וחמשה ונוטלת שליש דהיינו עשרין וחמשה אשתכח דשקלי חמשין. ובעלת מאתים שליש במנה ראשון וחולקת במנה שני עם בעלת שלש מאות ומנה שלישי נוטלתו בעלת שלש מאות:

זו משנת ר' נתן ר' אומ' אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו. כלומר דווקא באלו דאיכא שיעבוד' דבהני דינא הוא דחולקין בשוה אחר ששיעבודן שוה. אבל בשותפין אפי' ר' מודה שהן חולקין לפי מעות ובדין הוא דיכול לאשמועינן הכי בשתי נשים אלא שכך הדין מתברר יותר: וכן שלשה שהטילו לכיס:

אמר שמואל שנים כו' עד אמר רבה מסתבר' מילת' דשמואל בשור לחרישה ועומד לחריש'. כלו' וחורשין בו שלא הי' ראוי למלאכ' זו בלא חלקו של אחד מה' לפיכך ראוי ליטול בו זה שחלקו מועט כזה שחלקו מרובה. אבל שור לתריש' ועומד טביחה כלו' שטבחוהו אעפ"י שלקחוהו תחל' לחריש' זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. וכל שכן שור לטביח' ועומד לטביח' אלא דרבותא נקט ואע"פ שלקחוהו תחלה לחריש' כיון שטבחוהו וראוי לחלוק לפי מעות חולקין. והוא הדין לקחוה לטביחה ודעתם לטבחו אם נשתכרו בו לחרישה שחולקין לאמצע שאין חולקין לפי מעות אלא אחר טביחה שראוי לחלוק לגמרי:

וזה לשון רש"י ז"ל במהדורא קמא עסיקין עוררין כגון בעל חוב או שנמצאת שאינה שלו עד שלא החזיק בה לוקח דקרקע נקנית בחזקה יכול לחזור בו לוקח ליטול מעותיו מראובן. חייתא דקטרי שק מלא קשרים דשלא באחריות נקנית ל"א חייתא דקטרי שק קשור מלא רוח סבירת וקבילת כלומר נתרצית לאבד מעותיך מספק. מכי דייש אמצרי שמגביה המצרים ומתקנן ל"א מכי דייש ברגליו לשום חזקה אפי' באחריות משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ויכול מוכר לעכב המעות בידו כל אימת דלא תבעוהו עסיקין ללוקח לדינא ולא אפקוה בית דין מיד לוקח דמצי אמר ליה מוכר ללוקח אחוי לי טרפך וכו' ע"כ. והני תרי מימרי בתראי נתפרשו שפיר בפרקא קמא דמציעא בס"ד ע"ש:

מתני' מי שהיה נשוי שלש נשים וכתובות שלשתן חתמו ביום אחד שאין שעבוד אחד קודם לשעבוד חברתה דאי בתלתא יומי הקודמת בשטר קודמת לגיבוי אם יש מנה משועבד הוא לכולם דבכלהו כתובות איכא לפחות מנה ולפיכך משועבד לכולן דבכלהו כתובות ליכא פחות ממנה וכל חדא וחדא אמרה דידי הוא ואידך מנה משועבד לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות דכל חדא וחדא תבעה כולהו מאתים ואפ"ה נוטלת בעלת מנה חמשים דשעבודא לא הוה אלא אחדא מנה דמהנהו מאתן לא תבעה אלא מנה ובאידך מנה מודה היא דלית לה ביה מידי ובעלת ב' ובעלת ג' חולקות ק"נ דאשתייר מבעלת מנה ונוטלת כל אחת מהן ג' דינרים של זהב שהן ע"ה של כסף לכל חדא וחדא שהדינר של זהב שוה כ"ה דינרין של כסף כדאמרינן בב"מ עשרין וחמש דינר בדינר של זהב וצחות לשון נקט תנא ג' דינר של זהב ולא בעי למימני כי רוכלא ומתני' דשנים אוחזין בטלית מסייעיה דקתני התם זה אומר כולה שלי ישבע וכו'. בזמן ששניהם מודים או שיש להם עדים חולקין בשוה והני ג' נשים נמי דכתובתן יוצאות ביום אחד ועל מנה אחד מריבות זו עם זו וכל אחת ואחת אומרת שלי הוא אנן סהדי דחד מנה משועבד לכולן דבכולהו כתובות פחות ממנה ליכא הילכך חולקות בשוה לחד מנה ובגמרא פריך דלא מטי לה לבעלת מנה אלא שליש לחלקה דהיינו ל"ג ושליש דינר וכי היו שם מאתים אמאי נוטלת חמשי' הא לא הוה שעבודה אלא אמנה ושליש מנה הוא דאית לה לחלקה ותו לא. היו שם נכסים שוה ג' מאות חד מנה משועבד לכולן וחולקות שלשתן באותו מנה ובגמרא מפרש אמאי נוטלת בעלת מנה נ' ומנה שני משועבד לבעלת מאתן ולבעלת ג' מאות דהא בכתובות שתיהן ליכא בציר ממאתן ונוטלת בעלת מאתים מנה ובגמרא פריך ע"ה הוא דאית לה ותו לא דהא לית לה שעבוד כלל במנה ג' דמנה ג' משועבד כוליה לבעלת ש' ושל ש' נוטלת ששה של זהב דהיינו ק"נ דינרים כסף. שהטילו לכיס זה ק' וזה מאתים וזה ש' ונשתתפו. פחתו שנפחתה פרקמטיא שלהן והפסידו מן הקרן או שהותירו שעשו שבח. כך הם חולקים זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו שאם השביחו מנה בעל מנה נוטל ששית ובעל מאתים נוטל שליש דהיינו שתי ששיות המנה ובעל ג' מאות נוטל מחצית ג' ששיות המנה וזהו מחציתו וכן אם פחתו מנה זה נוטל פחות ששית מנה וזה נוטל פחות שלישית מנה וזה נוטל פחות חצי מנה והיינו דומיא דג' נשים דכל אחת נוטלת לפי שעבודה. רש"י במהדורא קמא:

והכין ריהטא פירושא במהדורא בתרא ומשום דלא אתי שפיר הא דקתני וכן ג' שהטילו וכו'. אתרי בבי דקתני של מנה נוטלת חמשים דהא נוטלת טפי מלפום שעבודה לכך כתב רש"י בתרוייהו בגמרא פריך עלה כלומר דפירכא דגמרא עיקר ובהכי ריהטא כולה מתני' אלא דמוקמינן לה בכתובה בעלת מאתים וכו' כדי לאשמועינן רבותא אחריתי וכדבעינן לפרושי לקמן בגמרא בס"ד ומיהו עיקר חילוקא היינו לפי שעבודא ואהא קאי וכן ג' שהטילו וכו' כנ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל. ורבינו חננאל פירש דאבבא בתרייתא קאי דקתני היו שם ג' מאות וכו' פי' וכל אחת נוטלת לפי מעות דבעלת מנה נוטלת חלק אחד דהיינו נ' ובעלת מאתים נוטלת שני חלקים דהיינו שני חמשים דהוא ניהו מנה ושל שלש מאות נוטלת שלשה חלקים דהיינו ג' חמשים דהוא ניהו ששה של זהב. ולקמן בגמרא אכתוב לשון הר' ישעיה מטראני ז"ל בזה בס"ד:

וז"ל הריטב"א ז"ל מי שהיה נשוי שלש נשים וכו'. פירוש כששלשתן יוצאין ביום אחד וסבר האי תנא דבתר שעבודא אזלינן ובשעבוד מנה כולן שוה וכך יש לבעלת מנה שעבוד במנה כמו לבעלת אלף אבל במה שיש יותר מכדי כתובה אין לה בו שתוף עם האחרות עד שיתפרעו האחרות הילכך היו שם מאתים בעלת מנה משותפת במנה בלבד ובעלת מאתים ובעלת ש' משותפות במנה השני בשוה היו שם שלש מאות כולן משותפות במנה האחד ובמנה השני משותפות השתים כמו שאמרנו ובמנה השלישי אין בו כלום אלא לבעלת שלש מאות וכן ביותר מש' עד שתפרע בעלת שלש ממה שהיא עודפת על חברותיה ויחזור חסרונה שוה לחסרונן כיצד כשיש שם שלש מאות יש לבעלת מנה ל"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ו ושני שלישים ויש לבעלת מאתים פ"ג ושליש ל"ג ושליש מן המנה הראשון וחמשים מן המנה השני שחלקה עם בעלת שלש מאות ויחסר לה מכתובתה מאה וי"ז פחות שליש. ויש לבעלת שלש מאות מאה וס"ד ושליש כי היא לבדה נטלה המנה השלישי ונשאר לה לגבות אח"כ מאה וי"ז פחות שליש והרי חסרון בעלת מאתים ובעלת ש' שוה לפיכך אם היו שם ארבע מאות אותו מנה הרביעי נוטלת אותו בעלת מאתים ובעלת שלש מאות ונמצא שיש לבעלת מאתים מאה ול"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ו ושני שלישים ויש לבעלת ש' מאתים ול"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ו ושני שלישים והרי חסרון כלם שוה שאף לבעלת מנה כן נשאר לגבות ס"ו ושני שלישים מעתה כל מה שיהא בה יותר מד' מאות חולקות אותו בשוה וכן על הדרך הזה אם היו אלף נשים לפי דעת תנא דמתני' ורבינו אלפסי ז"ל האריך בענין זה בלשון עברי וגם בלשון הערב ומה שכתבנו מועט מחזיק את המרובה. וכן ג' שהטילו לכיס כך הם חולקים פירוש לא שיחלקו כן ממש שהרי אינן חולקים אלא לפי מעות כל אחד ואחד אלא לאפוקי דלא אמרינן השכר לאמצע ובגמרא אפרש לה בס"ד:

וז"ל ריב"ש מי שהיה נשוי וכו'. בגמרא מקשינן של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא הוא דאית לה דאי לפי מעות אזלינן לית לה חמשין ועוד דהא ליכא למימר לפי מעות שהרי של מאתים נוטלת בשל שלש מאות ועוד דברישא אינן חולקין לפי מעות והילכך כיון דברישא מפני ששעבוד שלשתן שוה במנה של מנה נוטלת כמו האחרות א"כ בהיה שם מאתים היה לנו לומר של מנה נוטלת שליש המנה וכן האחרות והמנה האחר חולקין בין בעלת מאתים ובעלת ש' שהרי שעבוד שוה בו וכשיש שם ש' לפי זה המנה האחד חולקות בשוה בין בעלת מאתים ובעלת שלש מאות והמנה השלישית נוטלת כלו בעלת הש' שהרי אין שעבוד האחרות עליו וכן נמי אם היו שם ארבע מאות חולקות השלש מאות כסדר והמנה חוזרות וחולקות בשוה שהרי שעבוד שלשתן שוה בו וכן לעולם ולכן הוצרכנו לתרץ בגמרא ולוקמי מתני' בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך כך פירש הרי"ף ז"ל וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. וכן שלשה שהטילו לכיס כך הם חולקים פירוש לפי מעות לא שיחלקו בשוה וכיון שבכאן בהיות שם שלש מאות אינן חולקין בשוה אלא לפי מעות כך בכאן בהטילו לכיס חולקים לפי מעות בשוה אבל לא כסדר שלש נשים שהרי בשלש נשים יש לחלק ביניהן לפי שאין שלשתן שוה מה שא"כ בהטילו לכיס ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל וכן שלשה שהטילו וכו' כך היו חולקין כלומר על הדרך שחלקו בהני תרי בבי בתרייתא על אותו הדרך חולקין דהיינו לפי מעות ומאי דאמר וכן לאו דוקא שאין הטעם שוה דאילו בשותפין הוא משום דחולקין לפי מעות ובהני תרי בבי לא הוי טעמא משום דחולקין לפי מעות אלא משום דאיתרמיא מילתא כדכתבינן אלא מאי דאמר וכן מפני שהכל עולה לדרך אחד ע"כ:
גמ' אמר שמואל סיפא דקתני של מנה נוטלת חמשים קא מיירי כגון דכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה כלומר בהאי מנה דקא תבעת לכתובתיך לא אתינא בהדיך לדינא ולא פליגנא ליה בהדיך דכל אימת דלא בעיא למיתן ולמתבע חלק דידה לא מצינא לאטרוחה וקנו מידה ואזלת בעלת מנה ובעלת ש' לדינא ופלגי אהדדי לההיא מנה בשוה ובמאי דכתבה בעלת מאתים לבעלה מנה נתרווחה בעלת מנה ט"ז זוז וב' חלקים דינר והדרא בעלת מאתן ואמרה לה לבעלת ש' זיל פלגי בהדאי בק"נ דאשתייר בידך דשעבודא דידי אמאתן הוא ונוטלת כל אחת ואחת ג' דינרים של זהב וכל אחת ואחת מפסדת מחלק דידה ח' זוזי ושליש דינר משום ההיא כתיבא דכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה ומתנה בעלמא הוא דיהבת לה בכה"ג דאין אדם יכול לכופה שתבא עם זו לדין. תימא בעלת ש' לבעלת ר' הא סליקת נפשך מחד מנה דהא כתיבת לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה ואין לך בחמשין דאשתייר ממנה ולא מידי אלא שקלי ממנה אחר נ' משום דמציא אמרה לה מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי ופליגנא בהדך בכל דאית לך. רש"י ז"ל במ"ק:

וז"ל הר"י מטראני ז"ל אמר שמואל בכותבת בעלת מאתים כו'. פירוש כשתבאי לדין לא אריב עמך במנה המשועבד לך ולא יתמעט חלקך בשבילי הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות ומקשה אי הכי אימא סיפא ושל מאתים כו' פירוש ואין לך לחלק אלא במנה שני ומהדר משום דאמרה לה מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי פי' לא נתתי לה חלקי במתנה ומה שגבתה לא ברשותי גבתה שתאמרי לי זו נטלה חלקך אני סלקתי עצמי מלריב עמה ומלמעט חלקה במנה וגברה ידי לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה עכשו אני באה לחלוק עמך במותר שלא סלקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוין ואע"פ שיכולה בעלת שלש מאות לומר לבעלת מאתים עד עכשו הייתי נוטלת במנה האחד תלתין ותלתא ותילתא ובמנה השני חמשין הרי תמנין ותלתא ותילתא והשתא לא שקילנא אלא שבעין וחמשא ומה לי להפסיד בסילוקך תפסידי את לא אני אפ"ה כך מדת הדין נותנת כיון דלא נסתלקה מכל המנה אלא מלריב עם בעלת מנה הלכך של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות חולקות מאה וחמשין ביניהן ונוטלת כל אחת מהן ג' דינרי זהב ע"כ. והקשו בתוספות אמאי לא משני בכותבת בעלת ג' מאות ובעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לנו עמך בכ"ה זוזים ונראה דאי הכי פשיטא ולא היה צריך התנא לשנות סדר חלוקתן משום האי גוונא אבל השתא אשמועינן טובא. ועוד תמהו התוספות אהא דאמרינן דאמרה לה מדין ודברים כו' דמאי טעמא תפסיד בעלת ג' מאות במה שכתבה בעלת ק"ק לבעלת מנה ואע"ג דרש"י קא פריש לה לא אתפרש להו שפיר טעמא דמלתא:

והריטב"א כתב וז"ל של מנה נוטלת חמשין תלתין ותלתא ותילתא הוא וכו'. פירוש שהרי אין לה בה אלא שלישית המנה אמר שמואל בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה פי' דהויא לה בעלת מאתים לגבה כאלו אינה משותפת במנה ההוא והוא בין בעלת מנה ובעלת שלש מאות והכי נמי מצי לאוקמה בכתב לה הכי בעלת שלש מאות וכדאוקי לסיפא שבעלת שלש מאות היא הכותבת אלא דהכא חדא מינייהו נקט וניחא ליה טפי ההיא דסמיכא ליה ובסיפא נקט ההיא דסמיכא לתרוייהו והוו רישא וסיפא בחדא גוונא ולא עוד אלא דברישא נמי איכא כתיבה דשלישית וכדבעינן לפרושי לקמן כנ"ל. אי הכי אימא סיפא פי' אי הכי לאו דוקא דהא לכ"ע לא אתיא מתני' שפיר אי נמי דדוקא הוא ומשום דאפשר לאוקומה בשתי תפיסות כדלקמן תימא לה הא סליקת נפשך ממנה פירוש דאע"ג דלבעלת מנה בלחוד הוא דכתבה דין ודברים אין לי עמך מכל מקום לא אתי האי פלוגתא דמתניתין שפיר ממה נפשך שאם אנו דנין שאמרה לה לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה זה לפי דמחלתי כל זכותי ממנו אם כן יחלקו המנה ההוא בין בעלת מנה ובין בעלת שלש מאות ותטול בעלת שלש מאות מנה פלגא מהאי מנה ופלגא מהאי מנה ותשקול בעלת מאתים חמשין בלחוד דהיינו פלגא דמנה שני. ואם אנו דנין הלשון הזה שנתנה לבעלת מנה חצי זכותה שהיה לה ליטול במנה שהוא שבעה עשר פחות שליש א"כ הרי נשאר לה לבעלת מאתים ליטול מן המנה ההוא י"ז פחות שליש ותטול ממון בעלת שלש מאות שלשיתו דהיינו ל"ג ושליש ונמצא שנוטלת בעלת מנה חמשין כדתניא ל"ג ושליש מחלקה וי"ז פחות שליש מחלק חברתה ובעלת מאתים ע"ו דינרים פחות שליש שנשאר לה מן המנה הא' ונ' מן המנה השני ובעלת ג' מאות תטול פ"ג ושליש ל"ג ושליש מן המנה האחד וחמשין מן המנה השני ואם אנו דנין הלשון הזה שנתנה כל זכות שהיה לה במנה ההוא לבעלת מנה אם כן בעלת מנה תטול ס"ו ושני שלושים ובעלת מאתים חמשין ובעלת שלש מאות פ"ג ושליש ואלו אנן לא תנינא חדא מהני ופרקי דמתני' דאמרה לה בהדיא מעיקרא מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי כלומר שהתנו בין שלשתן בפירוש שלא תערער על בעלת מנה במנה האחד ותטול חלקה שלם כאלו אינה משותפת עמה בו ויחלקו השאר היא ובעלת ש' ואלמלא שקבלה עליה כן גם בעלת השלש מאות לא כל הימנה של זו לאבד מזכותה כלום במנה זה והיה לה ליטול פ"ג ושליש אלא ודאי כדאמרן. והא דאמרן מעיקרא שכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה לא דק תלמודא אלא דנקט לישנא רויחא דמתני' בכותבת דין ודברים אין לי עמך איירי והשתא מפרש לה תלמודא צורתא דמתני' כדאיתא ממש ודכותה בתלמודא הא כל שלא אמרו כאן אלא כלשון הראשון הא ודאי של מנה נוטלת נ' ושל ר' ס"ו פחות שליש ושל ש' פ"ג ושליש כנ"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
ותלמידי ר' יונה כתבו וז"ל תימא לה בעלת ש' לבעלת ר' הא סליקת נפשך ממנה כתב רש"י ולא תטול כי אם במנה השני בלבד ואין זה נראה דלמה לא תטול חלקה במה שנשאר במנה הראשון דהא לא סלקה נפשה אלא לגבי בעלת מנה שלא תמעיט בחלקה אבל לגבי בעלת ש' לא סלקה נפשה דבהדיא אמרה לה אין לי עמך אלא ה"פ תימא לה הא סליקת נפשך ממנה ולא היה לה ליקח כי אם השליש דהיינו ל"ג ושליש וזו ברשותך נטלה נ' י"ז פחות שליש יתר על חלקה ומאותן י"ז פחות שליש החצי הם שלי והחצי שלך למה אפסידה אני מחלקי תלכי ותוציאה מידה ואקח אף אני חלקי מהן או אקח מן הנ' הנשאר ל"ג ושליש שהוא שיעור חלקי והשאר אניחנו לך ומהדרינן משום דא"ל בעלת ר' מדין ודברין הוא דסליקת נפשאי כלומר אם נטלה בעלת המנה יותר ממה שהיה ראוי לה ליקח מן הדין אני לא הקניתי לה אלא מחלקי בלבד סלקתי זכותי ובזה הנשאר אקח חלקי עמך שוה בשוה ואם תרצי את לתבוע לבעלת המנה הרשות בידך ויש להקשות כיון דמדין ודברים בלבד סלקה נפשה תלך בעלת שלש מאות ותוציא מיד בעלת מנה כיון דבעלת מאתים לא הקנה לה אלא שסלקה עצמה מדין ודברים. ויש לומר דלא אמרינן דמדין ודברים בלחוד הוא דסלקה נפשה אלא כשבעלת המאתים עצמה תבא לערער הא לאו הכין יכולה בעלת המנה לומר לא נתכוונה מדין ודברים בלבד אלא קנייה גמורה הקנית לה וכל זמן שהיא לא תערע' עלי ישאר בידי ובעלת המאתים יכולה לומר לה לכי וערערי ואם לא תערערי לא תחלוק עמי בחמשים הנשארים דהוה מצי למימר בכותבת בעלת שלש מאות לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך. זו היא שטת חכמי פרובינצא ז"ל וזהו הנראה עיקר למורי הרב נר"ו. וי"מ דבעלת שלש מאות אינה יכולה להוציא מיד בעלת מנה דכיון דגבתה גבתה ואע"ג דקי"ל שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ומפרשים דמאי דאמרינן דבעלת מנה נוטלת חמשים אינו ר"ל שנוטלה על פי ב"ד אלא שנטלה מעצמה שהיתה חושבת שאמרה לה בעלת מאתים דין ודברים אין לי עמך במנה מיד זכתה ולפיכך תפסה ואם תבא אח"כ בעלת מאתים או בעלת ש' לא יוכלו להוציא מידה דכיון שגבתה גבתה והכי אתמר משמיה דרבי' נתנאל צרפתי ודוחק הוא דלשון נוטלת על פי ב"ד משמע אבל הריא"ף ז"ל כתב שמועה זו בלשון ערבי ופרי' אותה על דרך אחרת דהאי דאמרי' בדכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה אינו ר"ל שכתב לה אחר הנשואין אלא שכתב לה בשעת הנשואין קודם שחל שעבודן וגם ר"מ הלוי ז"ל על אותו הדרך דרך ובא וזה לשונו כגון דכתבה לה בעלת מאתים בשעת נשואין לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה דחזו ליך למיגבי דמעיקרא כי חייל שעבודא דכולהו אחדא עיקר הוא דחייל הילכך פלגא ליה בעלת מנה ובעלת ש' לחד מנה בשוה והיינו דקתני של מנה נוטלת חמשים ומקשים אי הכי אימא סיפא של מאתים ושל ש' שלשה של זהב אמאי ותימא לה בעלת ש' לבעלת ר' הא סליקת נפשך ממנה דכיון דכתבה לה לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה ממילא סליקת נפשיך מכל המנה דהא כלה הוה חזי לבעלת מנה ומסתמא מכל מידי דמשתעבד לה לבעלת מנה סליקת נפשיך ולית לך שעבודא אלא במנה תניינא למפלג בהדאי בשוה דאשתכח דשקלת בעלת מנה ובעלת מאתים חמשין ובעלת ש' מנה ופרקינן משום דאמרה לה מדין ודברים הוא דסליקת נפשאי כלומר דאמרה לה בעלת מאתים כי סליקת נפשאי לאו מגופו של מנה דחזי לי סליקית נפשאי ומשעת נישואין חייל שעבודא דנא אמאתים אפיקא מינייהו חמשין דחזו לה לבעלת מנה משום שעבודא דבעלת ש' דגרע לה ממנה פלגא פש להו מאה וחמשין דשוי שעבודי דידן בגוייהו הילכך פליגנא להו בהדיך בשוה ולא מציא בעלת ש' לומר לה את הפסדת אנפשיך דסליק' נפשיך ממנה דבעלת מנה ואסיפת לה שיבסר נכי תילתא אמאי דהוה חזי לה חשבינהו להנך שיבסר נכי תלתא ממנה דילך דכי אמרינן היכא דהויא זכיא מעיקרא כל חדא מינייהו במנה דילה במאי דחזי לה מסתמא והדרא בעלת מאתים וכתבה לה לבעלת מנה מידי דינא הוא דחשבית לה ממנה דילה אלא השתא דכתבה לה הכי מקמי דחייל שעבודא דחדא מינייהו אשתכח דלא אפסדה לבעלת ש' ולא מידי דאכתי לא חייל שעבודא דילה אהאי מנה וכי חייל שעבודא דילה בתר הכי אמאי דמשכח למיחל הוא דחייל וכיון דההיא שיעורא דאשתכח חזי כוליה בין לבעלת מאתים בין לבעלת שלש מאות תרוייהו בהא שיעורא בהדדי נינהו וחייל שעבודא דתרוייהו עלווייהו בשוה ומשכחת לה נמי כתבה לה בתר נשואין כגון דלא קנייה בעל להאי ממונא אלא לבתר כתבה לה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים א"ל עמך דכי חייל שעבודא דכולהו בתר הכי על הדין עיקרא הוא דחייל והיינו טעמא נמי דאמר לה בעלת מאתים לבעלת שלש מאות מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי דאם כן הוא דינא דלא שקלא בעלת מאתים אלא שתין ושבעה נכי תילתא דמסתמא הוו חזו לה ממנה תלתין ותלתא ותילתא אתיא בעלת מנה שקלא מינייהו שיבסר נכי תילתא פש לה לבעלת מאתים שיבסר נכי תילתא וחמשין דמטו לה ממנה תניינא הא שתין ושש נכי תילתא ודייקי' תו אסיפא דקתני הוי שם ש' של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה בשלמא של מנה נוטלת חמשים כדקאמרינן אלא של מאתים מנה אמאי שבעין וחמשה הוא דאית לה דהא לית להו שעבודא אלא למאתים בלחוד וכיון דשקלא מינייהו בעלת מנה חמשים פשו להו מאה וחמשין דפליגי להו בעלת מאתים ובעלת שלש מאות בשוה דאילו מנה תליתאה לא משתעביד אלא לבעלת ש' לחודה אמר רב יהודה אמר שמואל הכא במאי עסקינן בכותבת בעלת ש' לבעלת מנה דין ודברי' אין לי עמכם במנה ומהשתא לא תוקי' סיפא בכותבת בעלת ר' לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה כי ברישא דאם כן אישתכח דאסתלקן להו בעלת מאתים ובעלת ש' ממנה והוה דינא דתשקלי בעלת מנה לחד מנה לחודה אלא הכא במאי עסקינן בכותבת בעלת ש' לחודה לבעלת מנה ולבעלת מאתים בחד מנה לגמרי פליגא לה בעלת מנה ובעלת מאתים למנה בשוה ושקלה בעלת מנה חמשין ומסתלקא ושקלא בעלת ר' מיניה חמשין והדר' ופלגא בהדי בעלת ש' במנה תניינא ובעלת ש' שקלא ליה למנה תליתאה לחודה ואשתכח בידה דבעלת מנה חמשין ובידה דבעלת ר' מנה ובידה דבעלת ש' מאה וחמשין:

של מאתים מנה ע"ה הוא דאית לה פרש"י ז"ל ע"ה הוא דאית לה דהא כיון דאוקימנא בכותבת בעלת מאתים וכו'. אין לה לחלוק מעתה אלא במאה וחמשים אבל במנה שלישי אין לה כלום. ע"כ. וצריך פירוש לפירושו ויש לפרש דהכי קאמר דאילו הוה מוקמינן ליה בכותבת בעלת ש' וכמ"ש הריטב"א הוה ניחא טפי ולא הוה קשיא לן ע"ה הוא דאית לה מיהו אין החלוקה מכוונת כולי האי אפילו תימא דבעלת השלש מאות היא הכותבת אם לא שתאמר דבעלת הש' היא דכתבה לבעלת המאתים ולבעלת המנה וכדתריץ ודוחק לומר דאסיק מעיקרא אדעתי' מאי דתריץ בתר הכין ומש"ה כתב רש"י דהא כיון דאוקימנא כו' ונראה דהכי פירושא דהוה מצינן לאוקמי מתניתין דהא דקתני של מנה נוטלת חמשין לאו שנטלה על פי ב"ד אלא שנטלה מעצמה וכמו שפירש רבי' נתנאל ז"ל וכדכתיבנא לעיל בלשון תלמידי רבי יונה ז"ל והכי פירושה דמתניתין דאע"ג דהיו שם ש' אם נטלה של מנה חמשין מה שגבת גבת וכדכתב רבינו נתנאל ז"ל וכדכתבינן והילכך הויא לה כאילו אין כאן מעיקרא אלא מאתים וחמשין דחמשין דגבת בעלת המנה כמאן דליתנהו דמי והרי במאתים שעבוד בעלת המאתים ובעלת הש' שוו בהו פש להו חמשין לבעלת הש' דלא רמיא שעבודא דבעל מאתים עלייהו ולכך בעלת מאתים נוטלת מנה ושל ש' ששה של זהב והכי גרסינן במתני' היו שם ש' של מנה נוטלת חמשים של מאתים כו' כדקתני ברישא ולא גרסינן ושל ר' בוא"ו וה"פ כששל מנה נוטלת חמשים אז נוטלת של מאתים מנה וכו' ופי' נוטלת חמשים היינו שנטלה מעצמה וכדכתיבנא ואשמועינן תנא דמתניתין דחמשים דבעלת מנה לא מעלה ולא מוריד לענין השעבוד והויא לה כאלו לא היו כאן מעיקרא אלא מאתים וחמשים כדכתיבנא ולכך בעלת מאתים נוטלת מנה ושל ש' ששה של זהב אבל השתא דאוקימנא בכותבת בעלת ר' וכו' מעתה לפי חשבון הש' אין לה לחלוק אלא במאה וחמשים אבל במנה שלישי אין לה כלום כנ"ל:

אמר שמואל בכותבת בעלת ש' וכו'. הקשו בתוספות דמאחר דאשמועינן ברישא דהוי סיפא בכותבת בעלת מאתים כו' דאשמעינן חידושא טובא דמצי אמרה לה בעלת מאתים לבעלת ש' מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי מאי חידושא אשמועינן תו בהך סיפא עד דקא משני סדר חלוקתן דלפי שעבודן חולקין. והר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות תירצה יפה ואפשר דאי לאו סיפא לא הוה מפרישנא רישא דסיפא בכותבת בעלת מאתים אלא בכותבת בעל ש' אבל השתא דסיפא מיירי בכותבת בעלת ש' מעתה ע"כ רישא דסיפא מיירי בכותבת בעלת מאתים ואשמועינן רבותא טובא וכדכתי' כנ"ל:
רישא בשתי תפיסות וסיפא בשתי תפיסות פי' בשתי גוביינות ואף על גב דגוביינא דארעא היא שאין כתובה גובה מן המטלטלין קרי לה תפיסה כדאשכחן בריש פרקין ואפשר נמי דתפיסת מטלטלין היא כדפרש"י ז"ל וכגון שתפסה מחיים א"נ דשיעבד לה מטלטלין לכתובה בפירוש רישא בשתי תפיסות דנפלו לה ע"ה בחד זימנא וקכ"ה בחד זימנא תפיסה קמייתא דע"ה חלקו בין שלשתן שהרי כולן שוין בו ונטלה כל אחת מהן כ"ה ונשארו לה לגבות לבעלת מנה ע"ה ולבעלת מאתים קע"ה ולבעלת שלש מאות רע"ה וכשנפלו להן בתפיסה שנית קכ"ה הרי כולן שוות בע"ה יחלקו הע"ה בין שלשתן והחמשים הנשארים חולקות בעלת מאתים ובעלת ש' נמצאת בעלת מנה נוטלת חמשים ובעלת מאתים ובעלת ש' שלשה דינר זהב שהם ע"ה דינרי כסף לכל אחת סיפא בשתי תפיסות דנפלו לה ע"ה בחד זמנא וקכ"ה בחד זמנא פירוש הע"ה חולקות בשוה כמו שאמרנו כ"ה לכל אחת ומן הרכ"ה של תפיסה שני' נוטלות קע"ה שהם בשיתוף בין כולם וחולקות ע"ה מהם בין כלם כ"ה לכל אחת שאף הראשונה משותפת בהם שזה סך כתובתה עכשו אחר שנטלה כ"ה מן הע"ה הראשונים הרי שיש לכל אחת מהן חמשין והק' הנותרות מן הקע"ה חולקות בעלת ש' ובעלת מאתים ששתיהן משותפות בו והעודף על הקע"ה מן הרכ"ה שהוא חמשין הוא לבעלת ש' לבדה נמצאת אומר כי של מנה נוטלת חמשים מן השתי תפיסות ושל מאתים נוטלת מאה ושל ש' ק"נ כדברי משנתנו והאי דנקטה תנא בהאי צורתא משום דלא בעי למתני תשבורת החשבונות אלא שלמים דאי כדינייהו ממש הו"ל למתני בעלת מנה נוטלת ל"ג ושליש ושל מאתים פ"ג ושליש ושל ש' קפ"ג ושליש הלכך נקטה בכותבת חדא לאידך או בשתי תפיסות שיצא חשבון שלם ומינייהו שמעינן עיקר דינא. הריטב"א ז"ל. וההיא דכותבת הא כתבינן דאשמועינן רבותא והך דשתי תפיסות אשמועינן רבותא בהך חלוקה דוק ותשכח:
והרא"ה כתב וז"ל בשתי תפיסות כו' פירוש לאו למימרא דנפלו אחר מיתה דאם כן לא נפקא לן מינה מידי כיון שבאו לידן כולן כאחת או בזה אחר זה ותו דתפיסה דלאחר מיתה לדברי הכל לאו כלום הוא אלא כשתפסו מחיים ותפסו מתחלה כאחת ע"ה וזכו בהן בשוה וחולקין בשוה דהא בע"ה שעבוד שלשתן שוה ותפסו אחר כך כו' ע"כ:

זו משנת ר' נתן דאמר בבבא מציעא בפרק הבית והעליה הבית והעליה של שניהם שנפלו אמר בעל העליה לבעל הבית וכו'. ואיבעיא לן התם בגמרא אין לו לבנות לא לזה ולא לזה מאי כלומר שאין להם כלום תא שמע ר' נתן אומר התחתון נוטל שני חלקים בקרקע והעליון שליש בקרקע ואמרינן התם מאי טעמא דר' נתן ומשני דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא כמה מפסדא עלייה לבית תילתא שמתוך גובה העלייה מרעי לכותלי בית שלישיתן ונפלי שאלמלא אין עליה בנויה על הכתלים היו עומדין יותר שליש שנים שעמדו הלכך שקיל תלתא בקרקע ואע"ג דכולה בית משועבד לכל חד וחד לתשמישו שקיל האי לפום מאי דאפסיד לה לבית והאי לפום רווחא דאית ליה בקרקע והכא נמי כל חדא וחדא שקלא לפום שעבוד כתובתה אמר ר' אין אני רואה דבריו באלו שלש שנים אלא חולקות בשוה בכולהו תפיסות בין בר' בין בשלש מאות דכל זמן שלא גבו עדיין הוה שעבודא דכלהו כתובות אכלהו מני ואף בעלת מנה הוי שעבודה אכלהו מני וברייתא הך משנה ר' נתן כו' ואגב מתניתין נסיב לה הכא משנה זו ר' נתן אמרה וסתם אשמועינן תלמודא דר' נתן אמרה אבל ר' פליג עליו. רש"י במ"ק. ויש בזה הלשון ט"ס. ורבינו יהונתן כתב וז"ל משום הכי אמר זו משנת ר' נתן משום דשמעינן ליה דכוותה בב"מ פרק הבית והעליה הבית וכו' ככתוב לעיל בלשון רש"י ז"ל:

רבי אומר אין אני רואה דבריו של ר' נתן כו'. אלא חולקות בשוה פירש ר"ח ז"ל דהיינו לפי מעות דחולקין כל עזבון המת בו' חלקים של מנה נוטלת חלק אחד ושל ר' שני חלקים ושל ש' שלשה חלקים וזהו הדין צדק שאמר ר' אין אני רואה דברי ר' נתן באלו דבבבא דרישא ובבא מציעא אבל בבא דסיפא דתנן היו שם ש' כו' לא חלק ר' אלא בין בתפיסה אחת בין בשני תפיסות הדין כך הוא כל אחת נוטלת לפי מעותיה ואין צורך להעמידה בכותבת אליבא דר' וזה הפי' נראה לי יפה אע"פ שאינו דומה פת' בשוה של רבי לפת' בשוה השנוי ברישא דמתני'. הר"י מטראני ז"ל:
ויש שהיו סוברין לומר דחולקות בשוה ר"ל כעין שנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי דקיימא לן זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו וכי היכי דהתם בחצי המסופק זוכה בו מי שאומר כולה שלי והשאר חולקים הכי נמי הכא המנה האחת של בעלת הש' יניחו אותו והשאר יחלוקו בשוה וזה אינו מתקבל כלל ולא דמיין אהדדי דהתם בשנים אוחזין בטלית כל אחת ואחת מכחשת את חברתה ולפיכך באותו הדרך אבל הכא כל אחת ואחת מודה שיש לחברתה זכות. ע"כ נראה שהנכון כמו שכתב הרי"ף ז"ל דחולקו' בשוה ר"ל שנוטלת בעלת המנה כמו בעלת הש' עד שתפרע מן המנה וכן נוטלת בעלת המאתים וכו' שאין שעבודן מסתלק עד שיפרעו ואע"ג דגבי שותפין חזינן במסקנא דשמעתין שהשכר לאמצע שאני שותפין דקא מחלי אהדדי ומעיקרא כשהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים מסתמא אדעתא דהכי נחות אבל הכא גבי שעבוד לא מחלי שעבודיהו אהדדי. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

בד"ה עד שלא כו' אר"ת ואפילו נתן המעות וכגון כו' וקמ"ל כו' עכ"ל ר"ל דלא ניחא ליה לפרש כפירוש רש"י שלא נתן המעות עדיין דהא פשיטא הוא כיון דלא החזיק וגם לא נתן המעות שיכול לחזור אלא דאיירי בנתן המעות ואע"ג דמעות קונות מן התורה (ו) איירי במקום דאין קונין בכספא עד שיכתוב שטר וקמ"ל דמותר לחזור ואפילו מי שפרע ליכא בחוזר כה"ג וק"ל:

בד"ה ומאימת הוי כו' וריב"ם מפרש שראובן מכר שדה לשמעון וקנה ממנו קנין גמור כו' עכ"ל ולפי פירוש זה יש לקיים פרש"י לעיל דאיירי שפיר בלא נתן מעות ולא הוה פשיטא בלא החזיק בה כיון דקנה קנין גמור וכ"ה בתוס' פ"ק דב"ק וב"מ וק"ל:

בד"ה א"ד אפילו כו' ואע"ג שהיה מחזיר לו לבסוף כשגזלה כדפרישית גבי שלא באחריות כו' עכ"ל לכאורה דאדרבה מהאי טעמא כיון דע"כ משלם לו לבסוף יכול לחזור בו עכשיו דאטרוחי בי דינא ל"ל כדפרש"י מ"מ קאמרי מהאי טעמא אזלינן לאידך גיסא כיון דלית לך הפסד דמשלם לך לא תוכל לחזור כדפי' לעיל גבי שלא באחריות דלמ"ד נמי נמצא שאינו שלו חוזר עליו מ"מ כל זמן שלא טרפוה ממנו אינו יכול לחזור בו הכא גבי אחריות אמדינן דעתיה שאין בדעתו לקנות אלא נכסים משופין כו' ולא ניחא ליה דליקו בדינא ודיינא משא"כ גבי שלא באחריות לעיל דלא גלי דעתיה על נכסים משופין וכיון שאין לו הפסד אינו חוזר כל זמן שלא טרפוה ודו"ק:

בד"ה תימא הא סליקת כו' דין ודברים אין לנו עמך בעשרים וחמשה עכ"ל ר"ל דהשתא לא הוי תקשי לן הא סליקת כו' ומיהו אי הוה תני הכי הוה קשה מאי קמ"ל למתני' כמו שהקשו התוספות לקמן בסיפא ויש ליישב לפירוש ר"ח לקמן דהכא הוה קמ"ל מיהא בהני שני בתרייתא דכ"א נוטלת ע"ה ולאפוקי מדרבי דאליביה נוטלין לפי מעות ולפי זה לקמן גבי בכותבת בעלת ג' שכתבו לא ידע רבי מאי קמ"ל מתני' אין זו קושיא אלא לפירוש ר"ח אבל לפירוש רש"י קמ"ל שפיר בהך אתתא קמייתא דאינה נוטלת רק חמשים ולאפוקי מרבי דהיתה נוטלת כל מנה שלה ודו"ק:

בד"ה רבי אומר כו' הבכור נוטל פי שנים בשבח כו' לכך נוטל כל מה שחלקו משביח אבל הכא משועבדים כו' עכ"ל ק"ק לפירוש ר"ח דאייתי ראיה לפירושו מבכור דנוטל פי שנים בשבח ולא אסיק אדעתיה לחלק בין שבח ובין שיעבוד אמאי לא אייתי ליה ראיה (*) מגופיה דמתני' דהכא דקתני בסיפא בג' שהטילו לכיס דכך הן חולקין דהיינו לפי המעות כדפריך לקמן בשמעתין וכן תירץ רש"י הך סיפא דאיכא לפלוגי בין שבח לשיעבוד ויש ליישב בדוחק דניחא ליה לאקשויי טפי דרבי אדרבי בהדיא אע"ג דהך סיפא דמתני' דהכא ודאי דאתיא ככ"ע מ"מ אינו מפורש בה דאתיא כרבי ועיין ברי"ף באורך שהסכים לפרש"י ודחה פירוש ר"ח ודו"ק:

רש"י בד"ה סיפא בשתי תפיסות כו' כל אחת חמשים חמשים ומאה בין בעלת מאתים ובעלת שלש מאות כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה דין ודברים כו'. ובד"ה מדין ודברים סליקת נפשאי יש לגמגם על פי' זה ודו"ק:

ברש"י בד"ה סיפא וכו' וחצי מאה שלישית שנשאר כולה לבעלת כו'. כצ"ל:
בתד"ה עד שלא החזיק בה כו' אומר ר"ת כו'. דלפי' רש"י מאי קמ"ל:

בא"ד כגון באתרא דלא נהיגי למיקני בכספא כדמוכח בהזהב כו'. עיין במרדכי ריש הזהב דמוכיח מהך עובדא בהיפך דצריך לקבל מי שפרע וראייתו כתבתי שם בגליון ודו"ק:

בא"ד גבי מתנה התם כו'. מתנה מרובה יכול לחזור בו שר"ל מותר:
בתד"ה מאימת הוי חזקה כו' ה"נ דעתו וכו'. ר"ל כי היכא שתוך זמן שעסוקים באותו ענין יכול לחזור בלי טעם אם ירצה כמו כן נמי אף לאחר זמן זה ע"י אמתלא שיצאו עליו עוררין יכול לחזור:
בסה"ד לידע מה היא צריכה. משא"כ לפירוש הראשון ר"ל דיש מיצר שבין ב' שדות אבל לפירוש זה שהלך ברגליו על השדה לראות מה היא צריכה:
בתד"ה איכא דאמרי כו' אע"פ שהיה מחזיר לו כו' כדפירשנו כו'. ר"ל ללשון ראשון לעיל בד"ה מ"ש החזיק בה אינו יכול לחזור אפילו למ"ד נמצא כו' כ"ז שלא טרפוה כו' וא"כ אף באחריות הו"ל למימר הכי מ"מ כיון שהתנה בהדיא באחריות דעתו אנכסי' משופין משא"כ בלא התנה כיון שלבסוף מחזיר לו כ"ז שלא טרפוה אינו יכול לחזור (ו) ואף שמרש"י נראה הסברא בהיפוך מהאי טעמא גופא כיון דסוף סוף עליה הדר הוי אטרוחי דיינא ויכול לחזור בו השתא. ואפ"ל ואע"פ שהיה מחזיר כו' ר"ל אף שלא באחריות כשגזל קרקע חוזר עליו אח"כ כדפירשנו אפילו גבי שלא באחריות אפ"ה יש חילוק בין אחריות ללא באחריות ושיעור לשונם כאילו [כתבו] ואע"פ שגבי שלא באחריות נמי היה מחזיר לו לבסוף כשגזלה כדפירשנו:
ועוד נראה לי דודאי לפרש"י דפירש הכל בלא נתן המעות עושה סברא מה שהדר עליו לבסוף להיות יכול לחזור בו דאטרוחי דיינא להוציא מעות מהלוקח ליתן למוכר ולהוציא אח"כ מהמוכר ללוקח למה לי ואמרינן היכא דקיימא תיקו ואין ב"ד נזקקין משא"כ לפירוש התוס' דאיירי בנתן מעות וא"כ מה"ט דמחזיר לו לבסוף לא הוי אטרוחי בי דינא ולא היה יכול להיות חוזר בו דהיכא דקיימא תיקו ואין ב"ד נזקקין ואם יוציא לבסוף אזי יזקיקו ב"ד ואדרבה אם יכול לחזור הוי מקרי אטרוחי ב"ד להוציא המעות עתה מהמוכר ושמא לא יטרוף ממנו בדין דאפוכי מטרתא למה לי [לזה כתבו ואע"פ כו'] וק"ל:
בתד"ה וכן כו' ור"ח פי' דאבבא בתרייתא קאי דהוי נמי כל אחד לפי מעותיו דהכי מיתרמי בסיפא ולא משום דדינא שחולקין לפי המעות:
בתד"ה רבי אומר כו' שמדת הדין לוקה בזה כו'. שאחת משתלמת כולה ואחת חצי ואחת שליש:

בא"ד כל מנה ומנה כו'. שסך ג' הכתובות עולין ו' מאות חולקין נכסי המת ג"כ לו' חלקים ולפי"ז אי אפשר שתפרע אחת לגמרי קודם חברתה רק אם נפרעת אחת שלישית או רביעית או חצי כתובה גם חברתה נפרעת כן וק"ל:

בא"ד בבבא דרישא ובבבא דמציעא כו'. משא"כ לפירוש ראשון לא קאי אבבא דרישא דהא ס"ל ממש כבבא דרישא וקאי אבבא מציעא ובתרייתא וק"ל:

בא"ד ויש לחלק כו'. וה"ה בראי' דשור שנגח עיין באשר"י:
למאי דלא מחלק בין שבח לשיעבוד לא מייתי ראיה מג' שהטילו לכיס כפרש"י בד"ה אין אני רואה כו'. דמנ"ל דס"ל לרבי וכן שלשה וכו' דלמא כולה כר' נתן. עיין במרדכי שמפרש היאך מצינו שזו דברי ר' נתן:

תד"ה עד. והאי יכול מותר כדקתני נמי גבי מתנה התם. תימה דהרי באמת פריך התם יכול פשיטא ומשני אלא מותר כו'. ואין לומר מדלא קאמר אלא אימא מותר משמע דלא משבש ליה אלא מפרש דמאי יכול מותר. א"כ לא נצטרכו תו לומר ובדין הוא כו' אלא אגב דקתני סיפא כו' דהא התם ליכא לשנויי הכי:

תד"ה משהחזיק. ואפי' למ"ד כו' חוזר עליו. ר"ל ואפי' פי' בהדיא שלא באחריות וכמש"כ בס"ד בב"מ (יד):

תד"ה תימא. דברי המהרש"א בזה"ד אינן מבוררין לי:

תד"ה רבי. אלא העמדנו דברי ר' כו'. כצ"ל:

משנה מי שהיה נשוי ג' נשים ומת כתובתה של זו מנה כו' חולקות בשוה ופירש"י דאיירי ששלשתן נחתמו ביום א' דאל"כ המוקדמת קודמת לגבות. ולכאורה אין זה מוכרח לפרש כן סתם לשון המשנה דנהי דלא רצה רש"י לפרש דמיירי במטלטלין דאין בהו דין קדימה משום דקי"ל מטלטלי לא מישתעבדי לכתובה ואע"ג דבסמוך באוקימתא דרישא בשתי תפיסות מפרש רש"י להדיא דאיירי בתפסו מטלטלין וכמו שאבאר. מ"מ י"ל דהתם עיקר ענין התפיסה לא נזכר במשנה אלא דממילא מוקי לה בהכי אליבא דרבי נתן ואיכא למימר דס"ל מטלטלי משתעבדי לכתובה או בשתפסו ואליבא דמ"ד דמהני תפיסה דלאחר מיתה משא"כ הכא ברישא דמתניתין שהוא דין אמת אליבא דכ"ע לא ניחא לרש"י לפרש במטלטלין דאפילו תפיסה דלאחר מיתה לא מהני אליבא דהילכתא אלא דאכתי מצי לפרש במקרקעי ובאותן שקנה הבעל לאחר נישואי שלשתן דלא שייך בהו קדימה דקי"ל לוה ולוה וקנה יחלוקו ולפי מה שאפרש לקמן בסמוך בעיקר פלוגתא דרבי ורבי נתן יש ליישב קצת פרש"י דעיקר מתני' לא איירי אלא באותן הנכסים שהיה לו בשעת הלואה ובמקרקעי וע"ש:

גמרא של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה. ולכאורה יש לדקדק דאמאי פסיקא ליה למקשה הך סברא דל"ג ושליש הוא דאית לה דבשלמא לפירוש רבינו חננאל בשמעתין דליכא למ"ד דשייך חלוקה בשום ענין לחלוק בשוה לגמרי המועט כמרובה אלא או הכל לפי ערך הממון או לפי הקרקע שהוא כנגד שיעבוד כל אחת דבהא פליגי ר' ורבי נתן. א"כ מקשה הכא שפיר דממ"נ ל"ג ושליש הוא דאית לה ולא יותר דאי כר' נתן עיקר שיעבוד של בעלת מנה לא שייכא אלא על מנה הראשונה ולגבי מנה שניה ליכא שיעבודא לגבה ואי כר' דאמר לפי ערך הממון נמי ל"ג ושליש אית לה שהוא חלק ששית ממאתים. משא"כ לפרש"י בסמוך שהסכימו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל דלרבי חולקות בשוה לגמרי וא"כ האי בבא דרישא דקתני חולקות בשוה אתיא בין לר' ובין לרבי נתן וא"כ מאי פסיקא ליה להקשות דל"ג ושליש אית לה אדרבא פשטא דרישא משמע טפי כרבי וא"כ הו"ל לאקשויי נמי לאידך גיסא דס"ו ושני שלישים אית לה. אלא די"ל דהמקשה אברייתא דבסמוך קא סמיך דזו משנת רבי נתן ומש"ה מקשה שפיר. אלא דאכתי קשיא לי דמאי מקשה ל"ג ושליש הוא דאית לה דלמא רבי נתן מספקא ליה אי אזלינן בתר ערך השיעבוד או שלעולם חולקים לגמרי בשוה כדס"ל לר' לפרש"י. ולפ"ז נוטלת חמשים דל"ג ושליש נוטלת ממנה ראשונה בודאי. ועל המנה השנייה מספקא ליה אי כרבי ויש לה ליטול עוד חלק ושליש ל"ג ושליש. או שמא אינו מגיע לה כלום. ומש"ה קאמר דיחלוקו באותן ל"ג ושליש הנותרים. ונמצא דנוטלת שפיר בין הכל חמשים. אלא דאכתי סיפא דמתניתין לא אתי שפיר דאי מספקא ליה לרבי נתן א"כ למה נוטלת השנייה והשלישית בשוה האיכא לספוקי שמא לפי ערך השיעבוד. וא"כ מגיע יותר להשלישית דנהי דס"ו וב' שלישים מגיע לשנייה ממה נפשך מהמאתים הראשונים אבל במנה השלישית האיכא לספוקי אי אזלינן בתר שיעבודא ולית לה כלום או דחולקות בשוה לגמרי ומגיע לה עוד ל"ג ושליש והוי לן למימר דיחלקו אותן הל"ג ושליש ואכתי פ"ג ושליש הוא דאית לה לאמצעי' ואמאי תני דנוטל' מנה. אע"כ דא"א לאוקמי כולהו בבי דמתניתין לפי הדין אלא ע"י שכותבת א' לחברתה דו"ד אין לי או ע"י שתי תפיסות בין לפרש"י ובין לפי' ר"ח דלעולם לא שייכי אלא תרי ספיקי דלפירש"י ליכא למ"ד לפי ערך הממון ולפר"ח ליכא למ"ד דנוטלת בשוה לגמרי ודוק היטב:

בתוספות בד"ה תימא הא סליקת נפשך כו' לא ידעתי אמאי לא משני כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש ליישב קושיא זו דהא דלא משני הכי דא"כ מאי קמל"ן וכמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש אלא שכתב דיש לפרש קושיית התוספות לפירוש רבינו חננאל דבסמוך. וא"כ שפיר איכא למימר דקמ"ל מתניתין לאפוקי מדרבי. ולענ"ד לא שייך כלל לומר דמתניתין אתא לאפוקי מדרבי אלא לאוקימתא דרבי יעקב משמיה דרבינא דאיירי בשתי תפיסות וא"כ לרבי דלעולם חולקות בשוה לפי ערך הממון לפר"ח תו לא משכחת לדינא דרישא ומציעתא דלר' לא שני ליה בין תפיסה א' לשתי תפיסות משא"כ לאוקימתא דשמואל דקיימינן השתא דמתניתין איירי בכותבת דין ודברים אין לי לא שייך לומר לאפוקי מדרבי דהא לרבי משכחת לכולהו בבי דמתני' על דרך מקרה דכיון דלא מפרש במתני' איזה מהם שכתבה דו"ד אין לי ועל איזה סך כתבה ולר' נתן נמי לא משכחת לחושבנא דמתניתין אלא ע"ד מקרה במציעתא שכתבה שנייה לראשונה על מנה ובסיפא שכתבה השנייה להשלישית וא"כ לר' נמי אשכחן האי חושבנא בעלמא להיפך לפרש"י שכתבה הראשונה לשניהם דו"ד אין לי במה שמותר על חמשים והשנייה כתבה לשלישית בסיפא דו"ד אין לי במה שמותר על המגיע לי בעיקר החלוקה דהיינו מנה ולא במה שזכיתי מהראשונה או דסיפא איירי שהראשונה כתבה לשלישית לחוד ולפר"ח איפכא דכתבה השנייה והשלישית לראשונה וכן השלישית לשנייה וא"כ דלרבי נמי משכחת לה ולא שייך לומר דלשמואל אתא מתניתין לאפוקי מדר'. ולפ"ז היה נראה ג"כ הא דמסקינן בסמוך זו משנת ר' נתן היינו לסיוע לאוקימתא דרב אחא משמיה דרבינא אלא דאפשר דהברייתא מפרשא מילי טפי וא"ש אפילו לשמואל וכ"ש דלפר"ח בלא"ה לשמואל נמי אתי שפיר ברייתא דזו משנת ר' נתן ארישא דמתניתין דלר' לא שקלי כ"א לפי ערך הממון מ"מ מציעתא דמתני' לשמואל לא שייך בה לאפוקי מדרבי וא"כ נתיישבה קושית התוספות דהא דלא משני שכתבו שתיהן דא"כ מאי קמ"ל אבל באוקימתא דסיפא אתי שפיר כמו שאבאר בלשון התוספות בד"ה בכותבת כן נראה לי ודוק היטב:

בד"ה וכן שלשה שהטילו לכיס לא הוי ממש דומיא דרישא כו' לכאורה הלשון תמוה במה שכתבו דלא הוי ממש דומיא דרישא דהא לא הוי כלל דומיא דרישא ולא הוי נמי דומיא דמציעתא אלא דומיא דסיפא לחוד כפירוש ר"ח ויש ליישב כוונתם דמעיקרא משמע להו דההיא וכן אכולה עיקר דמתניתין קאי דהא שמעינן מיהא מכולהו בבי דמתניתין דלא שייך לומר בשנים שהטילו לכיס דחולקין לגמרי בשוה דא"כ היה הדין במכ"ש בהא דמתני' שחולקות לגמרי בשוה ומדחזינן במציעתא וסיפא דלא אמרינן הכי ע"כ ברישא נמי לאו משום דלעולם חולקים בשוה אלא משום דאזלינן בתר שיעבודא והאי סברא לא שייכא כלל בשנים שהטילו לכיס וא"כ א"ש קצת הא דקתני וכן שהטילו לכיס דלא אמרינן השכר לאמצע וכאן מי שחובה יותר נוטלת יותר. אלא דאכתי לא הוי ממש דומיא דרישא לדינא דהכא כ"א נוטלת לפי מעותי' ומהאי טעמא לא הוי ממש דומיא דמציעתא אלא בהא דמיא קצת שזו שכתובתה יותר מחבירתה נוטלת יותר מדלא אמרינן במציעתא שחולקות בשוה לגמרי כרבי לפרש"י דא"כ ליתא לדינא דמציעתא וכדפרישית אבל ר"ח לשיטתו דבלא"ה לא אשכח מאן דאית ליה חלוקה בשוה לגמרי דאדרבא רבי פליג נמי אבבא דרישא וא"כ תו לא שייך לומר דוכן בשנים שהטילו קאי אהא מילתא דאין חולקין בשוה ומש"ה הוצרך ר"ח לפרש דלא קאי אלא אבבא דסיפא לחוד כן נראה לי ברור ודוק היטב:

בד"ה דאמרה לה מדו"ד הוא דסליק כו' לא איתפריש שפיר טעמא דהא מילתא עכ"ל. ולא ניחא להו במה שפירש"י בזה דשפיר מצי למימר דאינה מסלקת אלא השיעבוד מבעלת הראשונה ולא שייך בכה"ג לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו דמאי שנא איהי מינה דידה אלא דאכתי קשיא להו שפיר דכיון דמתחלת הדין מגיע לשלישית פ"ג ושליש ל"ג ושליש ממנה ראשונה וחמשים ממנה שניה א"כ מהיכא תוכל השניה להפסיד לשלישית העיקר חלוקה. כן נ"ל בכוונת התוספות שכתבו דלא איתפריש טעמא דמילתא ומעתה אין מקום למה שכתב מורי זקיני זצ"ל בזה אלא דלענ"ד נראה ליישב קושית התוספות דהיינו טעמא דמילתא דודאי אם היה זה דין גמור שאין מגיע להראשונה במנה הראשונה כ"א ל"ג ושליש ובמנה השניה אין לה כלום הוי שייכא תמיהת התוס' שפיר אלא דבאמת אין זה דין גמור תדע דהא אי תפסה ראשונה כל המנה לחלקה ודאי זכתה דהא דאמרינן חולקות בשוה אין זה מעיקר הדין אלא שאין כח ביד ב"ד לייפות כח א' מהם יותר. אבל אילו תפסה מעצמה או שהגבוה הב"ד קודם שידעו שיש כאן שלש כתובות בודאי זכתה כדקי"ל בכל מקום דקנה וקנה יחלוקו שאם קדמה אחת וגבתה גבתה. וא"כ מעתה אין מקום לקושית התוספות דמכיון שכתבה השניה לראשונה דו"ד אין לה בדינא הוא דקאמרה כיון שיש לראשונה זכות בכל המנה והו"ל כאילו כבר גבתה והארכתי בטעם הדבר למאן דס"ל שודא דדיינא כמו שיבואר לקמן וא"כ מצי השנייה למימר דמצד השודא הוא דעבדה הכי שהדין עם השנייה דמסתמא הקנה לה בעלה בעין יפה יותר וכיון דמדינא קאמרה מהני לראשונה כאילו כבר זכתה ומש"ה חולקת שפיר עם השלישית דלגבי דידה אין רוצית לוותר כלל כן נ"ל נכון ועיין בחידושי הריטב"א שדבריו נוטין ג"כ לזו הסברא ודו"ק:

רש"י בד"ה ע"ה הוא דאית לה דהא כיון דאוקימנא בכותבת כו' עכ"ל. ולכאורה האי בבא דסיפא נמי ע"כ איירי בכותבת מדשקלה הראשונה חמשים וכיון דאיירי נמי בכותבת ממילא משמע ליה להמקשה דדומיא דמציעתא איירי שכתבה השנייה לחוד מש"ה קאמר ע"ה הוא דאית לה:

תוספות בד"ה בכותבת כו' לא ידע רבי מאי קמ"ל מתניתין עכ"ל. עיין מ"ש הר"ן ז"ל בזה ומורי זקיני זצ"ל כתב דבבא דמציעתא איכא רבותא דמהני לשון דו"ד לחוד אפילו בלא קנין דאי בקנין לא שייך הא דמשני בגמרא דא"ל מדין ודברים הוא דסליק נפשיה דהא בקנו מידה אמרינן דמגופה של קרקע קנו מידה וא"כ בכה"ג אשמעינן נמי בסיפא דמהני נמי לשון דו"ד דהוי רבותא טפי בסיפא מבמציעתא כמ"ש מילתא בטעמיה ע"ש. אמנם לענ"ד נראה דאפילו אי ליכא רבותא בסיפא אפ"ה איצטריך למיתני האי בבא דמשכחת דרך מקרה שנוטלת כל אחת לפי ערך ממון כדי למיסמך עלה האי בבא דוכן שנים שהטילו לכיס דמעיקר הדין חולקין לפי הממון וזה ברור. ועוד נ"ל לפרש כולה אוקימתא דשמואל דמתני' איירי בכותבת דו"ד אין לי דלא איירי שתטול אחת מהם יותר ממה שמגיע לה דלאו בשופטני עסקינן אלא לפי שסוברת דיש להם ליטול לפי ערך הממון. וא"כ במציעתא השנייה רוצית לוותר להראשונה שתטול לפי ערך הממון דהיינו ס"ו וב' שלישים רק שהשלישית אינה רוצית בכך מש"ה נוטלת הראשונה חמשים ל"ג ושליש המגיע לה ועוד חצי מל"ג ושליש שוויתרה השניה מחלקה ובבא דסיפא גם השלישית רוצית בכך שתטול כ"א לפי ערך הממון ומש"ה כך הם חולקין ומהני לשון דו"ד אין לי משא"כ אם רוצין לוותר שתטול יותר מערך הממון אפשר דבעינן קנין גמור ולפי זה שפיר קתני סיפא דסיפא וכן שנים שהטילו לכיס כך הן חולקין לפי ערך הממון כן נ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא תניא זו משנת רבי נתן כו' עיין במרדכי שכתב בשם רבינו ברוך דמשנת ר' נתן היינו בפרק הבית והעליה דקאמר ר"נ בע"ה נוטל ב' חלקים בקרקע ובעל העליה שליש והיינו לפי הממון ולכאורה יש לתמוה דהא לכולהו אוקימתי דלעיל במתניתין אין חולקות לפי ממון כ"א בסיפא ע"פ מקרה. ויש ליישב למאי דפרישית לעיל דעיקר הרבותא דמתניתין לאפוקי מדרבי דאמר חולקין בשוה לגמרי וקמ"ל דלא אלא לפי ערך השיעבוד דהיינו טעמא דר"נ בבית ועליה דקרקע אישתעבד להו לפי ערך כן נראה לי:

קונטרס אחרון
מי שהיה נשוי ג' נשים כו' תניא זו משנת ר' נתן אבל ר' אומר א"א רואה דבריו של ר"נ אלא חולקין בשוה וכתב הרי"ף ז"ל שחולקין בשוה לגמרי ולא לפי ערך הממון וכבר האריך הרי"ף ז"ל בטעמא דמילתא ועכ"ז ראיתי שלימים וכן רבים תמהו על סברא זו ולא נתיישב להם היטב. אמנם לענ"ד כפי מה שכתבתי בפנים הוא ביאור מספיק ע"ש:

בתוספות בד"ה רבי אומר כו' פירש רבינו חננאל כו' וא"א להעמיד דבריו כו' לפי שמדת הדין לוקה בזה עכ"ל. נראה דרישא דמניתין אליבא דר' נתן לא קשיא ליה לר"ח אמאי חולקות בשוה משום דיש לכ"א שיעבוד בשוה ועיין בלשון הרי"ף ז"ל באריכות בס' ההלכות ובס' תמים דעים בשערים שכתב בשם רבינו האי גאון דמעיקרא הוא מדמה לה לשנים אוחזין בטלית והדר ביה בסוף ימיו וא"כ דמש"ה לא קשיא ליה לר"ח בבא דרישא די"ל דר"נ מדמה לה להאי דזה אומר כולה שלי והיינו דקיבל זוזי מתרווייהו כדאוקמינן התם ואפ"ה לא שני לן אם קנה א' מהם במאה זוזי והשני קנאה באלף זוז דבכל ענין חולקין בשוה ולא לפי ערך הממון והיינו משום דבתר טענה אזלינן שכל א' טוען כדין כולה שלי וה"נ דכוותיה כיון דשיעבודא דאורייתא הרי כל אחת אומרת על כל המנה כולו שלי משא"כ אינך בבי קשיין ליה לר"ח שפיר דלא דמי אלא לסיפא דמתניתין דשנים אוחזין דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע וה"נ דכוותיה בבבא דסיפא השלישית אומרת כולה שלי והאמצעית אינה יכולה לומר אלא שני חלקים שלי והראשונה שליש שלי וא"כ שפיר קאמר ר"ח שמדת הדין לוקה בזה. מיהו לפי מאי דמסיק הרי"ף והרא"ש ז"ל דרבי ס"ל חולקין לגמרי בשוה והכי הלכתא וכ"כ הרמב"ם ז"ל ורוב הפוסקים אלא שאחר כל האריכות שהאריך הרי"ף ז"ל בזה מ"מ לא ביאר היטב טעם שיטה זו. ונראה לענ"ד דסובר דכיון דקי"ל שיעבודא דאורייתא ואפי' אם לוה מנה ויש לו נכסים שוין מאה מנה כולם משועבדים לגמרי לבע"ח כדמוכח להדיא מהא דקי"ל דהא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין תקנתא דרבנן בעלמא הוא אלמא דמדאורייתא כולהו נכסי אשתעבדו לגמרי לבע"ח אפילו מה שהוא יתר על חובו וא"כ ה"נ כיון דכולהו נכסי משתעבדי לבעלת מנה כמו לבעלת שלשה מנה עד שתפרע את שלה א"כ שפיר מצי קאמרה נמי כולה שלי עד שאגבה את חובי. ועוד הוספתי בטעם הדבר דכיון דאפילו נכסים שקנה לאחר מיכן משתעבדו אע"ג דלא שייך בהו למימר דנכסי דאיניש ערבין ביה בשעת הלואה. אע"כ דעיקר השיעבוד חל על גופו של אדם שמחוייב לקיים מצות פריעת בע"ח כדלעיל פ' הכותב ונכסיו משועבדין לקיים המצוה וכפרש"י לעיל שיהא הן שלו צדק כדפרישית שם א"כ אין כאן מקום לומר שהשעבוד הוא לפי ערך הממון שהרי יש לקיים מצות פריעת בע"ח לכ"א בשוה שעיקר המצוה שוה לבע"ח קטן כמו לגדול כן נ"ל נכון וברור בעזה"י והיינו דקלסיה הרי"ף ז"ל לסברא זו וכתב שראוי לסמוך עליה כהלכה למשה מסיני ודוק היטב:

ע"א פירש"י ד"ה עד שלא החזיק וכו' אם לא נתן מעות. לכאורה נראה דהוכחת רש"י ז"ל דאי בשנתן מעות מאי קאמר בלישנא קמא משהחזיק א"י לחזור בו דכיון דאיכא מעות וחזקה פשיטא שא"י לחזור דלענין מאי הוא שלא באחריות. והתוס' שכתבו דמיירי בשנתן מעות באמת הוצרכו לפרש בד"ה משהחזיק וכו'. דקמ"ל למ"ד דנמצא שאינו שלו חוזר עליו. וזה דוחק. א"נ כמ"ש תוס' בד"ה ומאימת הוי חזקה וכו'. ויש לומר דהא גופא קמ"ל מאימת הוי חזקה. אלא דזה גם כן דוחק דהא אמר בתחלה סתם משהחזיק וכו'. אבל רש"י ז"ל לא ניחא ליה בהא ולכך הוצרך לפרש בלא נתן מעות. אך באמת התוס' לא ניחא להו בפירש"י דקשה להיפך דמאי קמ"ל בלא החזיק ולא נתן מעות דיכול לחזור. וא"ל משום דברים שיש בהן משום מחוסרי אמנה דבכה"ג שיצא ערעור לא שייך זה. ועוד דקדק הש"ך בסימן רכ"ו דלשון אחוי טרפך ואשלם משמע שנתן מעות כבר ואפשר לומר דקשיא ליה לרש"י דמ"ט דלישנא קמא דאמר דוקא שלא באחריות אינו יכול לחזור בו משמע דהתנה שלא באחריות דהא במכר סתם קי"ל אחריות טעות סופר הוא ואמאי הא אפילו אם מכר בסתם דאמרינן אחריות טעות סופר אפ"ה אינו יכול לחזור בו כמ"ש התוס' למ"ד בב"ב דס"ל נמצא שאין שלו חוזר עליו. דדוקא כשהתנה בפירוש באחריות אמרינן שנתכוין לנכסים משופים וא"כ ה"ה במכר סתם דאף דאמרינן אחריות טעות סופר וחוזר עליו מ"מ אינו יכול לחזור בו וצ"ל דהתוס' ס"ל כשיטת הפוסקים (ועיין בסמ"ע ריש סימן ל"ט) דהא דאמרינן אחריות טעות סופר לאו היינו דהוי כאלו התנה אלא דאמרינן מסתמא התנה אם כן שפיר קאמר דכל שלא התנה בפירוש ה"ל כשלא באחריות ונראה דרש"י ז"ל ל"ל הך סברא ומפרש דס"ל לאביי כשמואל דאמר בב"מ דף י"ג ע"א דבשטר מקח לא אמרינן אחריות ט"ס משום דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה א"כ יש לומר דכל זמן שלא החזיק בו היינו אפילו עשה קנין אחר מ"מ כיון דיצא ערעור עד שלא בא לידו אדעתא דהכי ודאי לא קנה. וא"כ טובא קמ"ל דאף שעשה קנין אחר מ"מ כל זמן שלא החזיק בו כלל אמרינן ביה דלא שדי אינש זוזי בכדי שלא יבא לידו כלל ובודאי אחריות טעות סופר. כ"א כשהחזיק אמרינן ביה דזבין ליומא וא"י לחזור. אבל כשהתנה בפירוש באחריות יכול לחזור. וכל זה ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא דמיירי שמכר באחריות לא שייך זה לחלק בין קנין חזקה או קנין אחר. וע"כ עד שלא החזיק מיירי שלא עשה שום קנין ונתן מעות. דעיקר הכרח רש"י ז"ל הוא מדנקט בלישנא קמא משהחזיק א"י לחזור בו. דפשיטא הוא דלענין מאי מכר שלא באחריות. אלא על כרחך בשלא נתן מעות אבל בלישנא בתרא דאיירי אפילו באחריות באמת מיירי אפילו בשנתן מעות. וכדמשמע מלשון אחוי טירפך ואשלם לך דמיירי בנתן מעות. וכמו שדקדק הש"ך בח"מ סימן רכ"ו על רש"י ז"ל. וק"ל:

שם בגמרא אמר שמואל בכותבת וכו'. הנה ע"כ הא דקאמר בכותבת צ"ל דמיירי בקנו מידו. כדמקשה לעיל ר"פ הכותב ולקמן דף צ"ה וכי כתבה ליה הכי מאי הוי. וצ"ל כדמשני לקמן כשקנו מידו אך הא קשיא לי דמה מהני קנו מידו הא כתבו התוס' לקמן דף צ"ה בד"ה הב"ע וכו' אע"ג דגבי נשואה אמר ר' יוסף מדין ודברים קנו מידו נשואה הוי טפי ידו כידה מהכא גבי לוקח ידה כידו עכ"ל. משא"כ הכא דיד כולם שוות ואין נכסים בחזקתה יותר מחברתה למה יועיל אפילו קנו מידו מיהו לפמ"ש התוס' לקמן שם בד"ה וכי כתבה ליה וכו' תימא מאי קפריך והלא לא בא עדיין לידה וכו' אבל הכא אינו יכול למכור שלא תטרוף כל שעה עכ"ל. א"כ יש לומר איפכא דבבע"ח שוין כיון דביד הבעל להגבות לאחד מהן ה"ל כאלו לא בא לידו עדיין דמועיל סילוק ואפילו בלא קנו מידו כמו בכותב לה ועודה ארוסה והכא נמי כיון דמיירי שהן שוין שפיר מהני סילוק. וצ"ע שלא הזכירו הפוסקים דין זה דבבע"ח שוין מהני לשון דין ודברים בלא קנו. וק"ל:

תוס' ד"ה וכן שלשה וכו' לא הוי ממש וכו'. הנה לכאורה לפי' הר"ח לקמן ע"כ צ"ל דחולקת בשוה דברייתא לא הוי דומיא לחולקות בשוה דמתניתין א"כ יש לומר דגם לפירש"י היא להיפך דחולקות בשוה דמתניתין היינו לפי ערך המעות והיינו למאי דמסיק שמואל בסיפא בכותבת בעלת ג' מאות לבעלת מאתים ולבעלת מנה דין ודברים אין לי עמכם במנה גם המציעתא מיירי בהכי ומנה ראשונה מתחלקת בין שתיהן בשוה דהכא לא שייך לפי ערך המעות דהא אדעתא דהכי כתבה בת ג' מאות שתחלק בעלת מנה עם בעלת מאתים ותסתלק בעלת מנה ואח"כ תתבע בעלת מאתים בעד מנה שניה במותר המעות וכיון דבעלת מנה ובעלת מאתים חלקו שוב אין להם תביעה בעד אותה מנה נמצא על מנה שניה בעלת מאתים יש לה תביעה בעד מנה שניה של כתובתה ובעלת ג' מאות יש לה תביעה על כל כתובתה ומתחלק מנה שניה לפי ערך התביעות לארבעה חלקים ובעלת שלש מאות נוטלת ג' חלקים לפי ערך המעות ובעלת מאתים חלק אחד דהיינו כ"ה נמצא בכולה מתניתין מתחלק לפי ערך המעות ולפ"ז בסיפא אף דבל"ז א"ש דהוי לפי ערך המעות אלא משום מציעתא מוקי הכי גם הסיפא דכתבה בעלת ג' מאות וכו' ומתחלקים שני מאות הנותרים לפ"ע ובעלת ג' מאות נוטלת ג' חלקים ובעלת מאתים חלק רביעי והיינו ממש כמו שלשה שהטילו לכיס. וכ"ז לפירש"י אבל לפי' הר"ח א"א לפרש כן דא"כ רבי היינו ר' נתן לכך פי' ר"ח לשיטתיה דאברייתא קאי וצ"ל דמשמע ליה להתוס' מדלא קאמר אלא אמר שמואל משמע דשינוא קמא קאי במסקנא. ודוק:

תוס' ד"ה דאמר לה מדין ודברים וכו'. לולי דבריהם ז"ל יש לומר דמה שפירש"י במתניתין דמיירי שכולן נחתמו ביום אחד מ"מ קשה כיון דעיקר חיוב הכתובה הוא בשעת נשואין ואפילו לא כתב מתחייב מתקנתא דרבנן א"כ כל מי שנישאה קודם קודמת לגבות דנהי דמחמת חיוב השטרות אין מתחילין עד סוף היום שמוכח מתוכו אבל הכא כיון דאפילו לא כתב משתעבד ממילא א"כ כבר נשתעבדו הנכסים לאותה שנישאת קודם וצ"ל דמיירי דאין מוכח מתוך השטרות כגון שזמנם ביום א' וכן אחת טוענת ברי שהיא קודמת בנשואין ואין הנכסים בחזקת אחת יותר מחברתה לכך הדין הוא דיחלוקו ולפ"ז יכולה לומר דמה שכתבה דין ודברים אין לי עמך במנה היינו שאינה יכולה לטעון ברי שניסת קודם בעלת מנה אבל נגד בעלת ג' מאות טוענת ברי שהיא קודמת ובעלת ג' מאות טוענת ברי נגד שתיהן שהיא קודמת א"כ במנה ראשונה אין לבעלת מאתים חלק כיון דאינה יכולה לטעון ברי נגד בעלת מנה וממילא דבעלת ג' מאות עם בעלת מנה חולקים ביחד דכל אחת טוענת ברי שהיא קודמת והיינו דאמרה בעלת מאתים לבעלת ג' נהי דסליקא נפשאי ממנה ראשונה לא מפני שמחלתי חלקי לבעלת מנה אלא משום דלא היה לי דין ודדברים עמה לטעון ברי נגדה אבל כיון שאת אומרת שאת קודם לבעלת מנה ואני קודמת לך אני קודמת לגבות וממילא הדין דיחלוקו אבל הא דמשני בסיפא בכותבת לבעלת שלש מאות וכו' והיינו ע"כ בדרך סילוק ומחילה ובאמת הסילוק מועיל לנגד שתיהן ומכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דיש לומר דהא דאמר שמואל בכותבת היינו דמוקי גם להמציעתא בכך דא"צ להך סברא דאמר לה מדין ודדברים סליקא נפשאי ודוק:

אך התוס' ע"כ ל"ל סברא דהחיוב מתחיל משעת נשואין וכל אחת טוענת שהיא מוקדמת דהא כתבו לקמן בפי' הר"ח דאם חולקות בשוה א"כ לקתה מדת הדין. ולפמ"ש דכל אחת טוענת שהיא מוקדמת א"כ הדין דין אמת דכיון שבעלת מנה טוענת שהיא מוקדמת דכל המנה שלה א"כ הא כלל גדול במקום שאין לאחד חזקה יותר מחבירו וטוען ברי דה"ל ממון המוטל בספק וחולקין. וצ"ל דס"ל דאף בתקנת חכמים אין השיעבוד מתחיל אלא מסוף היום דלא עדיף מכתב לה כתובה ושאר כל השטרות. וכן מוכח דהא ע"כ בעלת שלש מאות הוא שהוסיף לה מנה על עיקר כתובתה. ובתוספת לא שייך שיעבוד אלא בכתובה. וממילא דאין השיעבוד מתחיל רק מסוף היום כמ"ש התוס' לקמן דף צ"ד ד"ה שני שטרות וכו'. א"כ מנה זו מאוחרת לכולן ולא יעלה בחשבון חלוקתם. ועוד נראה דמסתמא לא היו נשואים כולם ביום אחד. דהא כתבו התוס' במסכת מ"ק דף ח' ע"ב בשם הירושלמי דהא דאין מערבין שמחה בשמחה נפקא לן מקרא דמלא שבוע זאת אלא על כרחך צ"ל דהכתובות נחתמו קודם נשואין כמה ימים או אחר נשואין ואחליה לשיעבודייהו עד אותו יום כדאיתא לעיל דף מ"ג. אך הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י' מהלכות אשות ובש"ע סימן פ"ב סעיף ב' דיש לאדם לישא נשים רבות כא' ביום אחד וכו' נראה דנפקא ליה משמעתין דמפרש להמתניתין בהאי גוונא שנשא כולם כאחד ונשתעבד לכולם כאחד. וק"ל:

עד שלא החזיק בה וכו' כתבו התוספות אומר ר"ת וכו' לכאורה יש לעמוד דהסמ"ג עשין פ"ב כתב איפכא בשם רבנו תם ע"ש ועיניך תחזינה. רק בעיניך תביט דברי המרדכי פ"ק דקמא שיש מקום עיון בדבריו במ"ש בשם ר"ת. ובימי נעורי הארכתי בדבריהם ובדברי השיטה מקובצת בשמעתין ובדברי הפוסקים והאחרונים הלא הוא כמוס ואחד קדוש כתב לי דבמרדכי ודאי יש חסרון הניכר:

עסיקין כו' שלא החזיק פירש"י אם לא נתן מעות כו' משהחזיק כו' יקנה בחזקה כו'. אינו מובן גם בלא עסיקין כן דאם לא החזיק ולא נתן מעות יכול לחזור בו. ואפילו מש"פ ליכא. ודוחק לענין מחוסר אמנה. וצ"ל הקנה בשטר וקי"ל במכר לא קני עד שיתן דמים ומ"מ מי שפרע נראה דאיכא כמו שפי' תוס' וקמ"ל דיכול לחזור ומותר ומשהחזיק דקני קנין גמור אי"ל אף שלא נתן מעות כדקי"ל גם במכר לפי שעשה מעשה בגוף הקרקע כנ"ל:

או די"ל מכר שלא באחריות ויש עסיקין הוי מוכר מפני רעתה דקני בשטר לחוד דניחא לי' כו'. וקמ"ל כיון שלא ידע שיש עסיקין כש"כ שטר סבור שהוא כשאר מכר סתם דשניהם יכולין לחזור עד שיתןדמים ושפיר עדיין יכול לחזור. משא"כ משהחזיק שקני לגמרי אף שלא מפני רעתה סבר וקיבל:

או י"ל כמ"ש ריב"ם דחשוב כעסוקין באותו ענין ע"ש. ושם ב"ב קי"ד מחלק בין מעשה בגוף הדבר ע"ש. וא"כ י"ל בשטר רק שפי' שיקנה בלי דמים מיד ע"ש בקדושין (כ"ו ע"א) דמהני פירש. ומ"מ כיון שגוף קנין השטר אינו מורה בסתם אלא עד שנתן דמים ורק משום דפירש שוב הוי כדיבור דיכול לחזור שדעתו ביצא ערעור שיוכל לחזור כיון שהדבור גורם הקנין אמרינן דהי' דעתו כנ"ל. משא"כ חזקה דמצד עצמו קונה. ועיקר נראה לע"ד דרש"י ס"ל דאף דקי"ל כר' זביד בשלא באחריות אף נמצא שאינו שלו פטור דסבר וקיבל כו'. מ"מ י"ל דוקא שנתן מעותיו. משא"כ בלא נתן מעות נהי דסבר וקיבל מ"מ במאי נתחייב הא מכירה אינו כלום דאין גזלן יכול למכור וכיון שלא קנו כלל במה החיוב. וכן אמר פ"ק דב"מ (ט"ז ע"א) במאי קני' כו' שטרא חספא בעלמא. ואף אי נימא דחשיב קצת מכירה כדאמר ב"מ ע"ב דחשוב ניתן לכתוב שיחזור ויקח מנגזל כדי דליקו בהמנות'. מ"מ הוי רק כמו לכשאקחנה קנוי דג"כ קי"ל דיכול לחזור בו. ולכך דוקא בנתן מעות שייך דסבר וקיבל וצ"ל דעדיף מהכיר שאינו שלו דשייך לפקדון משא"כ ספק זה קני ונתן למתנה אף דאינו שלו אבל לא נתן מעות כנ"ל. ולכך פי' כאן דלא נתן מעות אם הי' ודאי גזולה ודאי לא הי' חייב ליתן אף שלא באחריות רק כיון דעסוקין ואין ידוע עדיין אם כדין כנ"ל. או נימא כיון דפירש שלא באחריות א"כ קנה על הספק ומחויב ליתן המעות כיון שעדיין ספק ולכך כמו דאמר שמואל דעביד דזבין ארעא ליומא כן אף דקי"ל אחריות ט"ס מ"מ בפירש לא באחריות אמרינן כנ"ל דזבין ליומא. וממילא כשעדיין לא החזיק אינו גם ליומא וספק זה לא קני ויכול לחזור אף שהי' שטר. אבל החזיק שנשתמש שייך עביד אינש כו' דלא חלקו בין זמן מרובה למועט/ כיון שנשתמש כנ"ל ואי"ל בו כנ"ל:

גם י"ל דבאמת תמוה שם טעם ר"ז דעכ"פ הוי מום במקח וטעות. ואפשר כמ"ש הר"ן בחייבי לאוין שלא הכיר בה דאינו טעות מדלא חקר כו' שיערב עלי' באסור ע"ש. כן בפי' שלא באחריות דאף שגזולה מ"מ י"ל שרוצה להשתמש בגזלה כיון שאין המום בעצמו רק מצד אסור גזל כנ"ל. אבל קנין שטר עכ"פ בגזול לא שייך שדי קנוי לך כו'. וא"כ אף בספק לא שייך כיון שקנה הספק עכ"פ יצטרך ליתן מעות ולא יוכל לחזור בו. דהא לא עשה קנין כלל על הספק דאם באמת גזולה אין השטר כלום. ואינו חייב ליתן מעות מספק כנ"ל. משא"כ חזקה דעכ"פ החזיק ואף שגזלה עכ"פ החזיק וקנה הספק כנ"ל וחייב ליתן מעות כנ"ל. ויש לדחות:

מתני' משה"נ ג' נשים כו' כ' של זו ק' כו' ואין שם אלא ק' חולקין בשוה כו'. הנה גם בבע"ח הדין כן ולמה נקיט בכתובה. ולכאורה י"ל דנקיט שהזמן פרעון כא' כשמת. אבל בע"ח מי שקדם זמנו מגבין ושוב א"י להוציא ממנו כיון שגבה וזמנם שוה. אולם בש"ע סי' ק"ד משמע דאף שז"פ קודם אין מגבין כיון שכשיגבה לא יוכל להוציא הגם דמרמ"א שם סי' א' אין ראי' דמיירי במאוחר. והי' נראה דתליא בהא (דס' ע"ג ס' י') דלהפ' דאף שאינו מבזבז כשיפסיד כשמגיע זמנו יכול לתבוע תוך זמנו גם כאן חשיב גם השני כהגיע זמנו שאם לא יגבה עכשיו לא יגבה בזמנו דא"י להוציא כנ"ל משא"כ להפ' דוקא מבזבז כו' א"כ י"ל אף שיפסיד מ"מ כיון שזה הגיע זמנו ומצוה איתומים לפרוע נותנין לזה אף שלא יוכל השני להוציא כנ"ל. אולם (סמ"ע ס' ק"ד ס"ק כ"ב) כ' דלא תלי' בזמן פרעון ע"ש. וא"כ אדרבא קשה יותר למה נקיט בכתובה שזמ"פ כא' הול"ל רבותא בבע"ח אף שז"פ דא' קודם מ"מ חולקין בשוה כנ"ל:

וי"ל להמבואר בירושלמי אמתני' דכ' ובע"ח (הכותב הלכ' ב') זו תורה וזו אינו תורה דהיכא שבאין כא' דאורייתא וא' דרבנן מי שחיוב דאורייתא עדיף ע"ש. וא"כ להפ' כרשב"ג דכ' בתולה דאורייתא וכ' אלמנה לכ"ע דרבנן. א"כ כיון דקי"ל כל הפוחת כו'. א"כ סתמא דתני כ' של זו ק' ושל זו ר' היינו דא' נשאת אלמנה וכ' ק' והא' נשאת בתולה דכ' ר' ושל ש' הוא עם תוס' וא"כ ס"ד דנותנין לזו של ר' דהחיוב דאורייתא נגד של ק' שמדרבנן כנ"ל. כיון שבאין כא' וקמ"ל דלא כנ"ל והרא"ש פי' שם פי' אחר בירושלמי ע"ש. וכן ב"ב קל"ז דפריך הש"ס באחריך כו' ומתנת ש"מ דאי עם ג"מ הי' חולקין ע"ש ברשב"ם דמש"מ דרבנן ומ"מ מבואר דחולקין כשבאין בב"א ע"ש ושפיר רבותא כנ"ל משום דמ"מ חלין ביחד כיון דתיקון רבנן ולענין שודא אפשר דדאורייתא עדיף:

עוד י"ל דקמ"ל דבבע"ח ודאי חלין ביחד אף אי הלואת א' קודם להפ' דע"פ מוקדם לא קדים לשטר מאוחר כיון דמתוך השטר מוכח רק סוף היום. משא"כ כתובה דקי"ל (פ"ב דגטין י"ח ע"א) דנכתב ביום ונחתם בלילה כו' דכמעשה ב"ד ע"ש דמשעת חופה גבי ממשעבדי א"כ אף שהכתובות ביום א' מ"מ ספק הי קדמה חופה שלה והי' ראוי להיות שודא כמו בשטרי מכר. וקמ"ל או כסברת רש"י דמחל עד שנכתב זמן השטר ע"ש או דאף דמעש' ב"ד יש לו קול מ"מ אפשר דבמקום שאין כ' שעות הקול הוא רק על היום ולא השעה שהיה החופה ושפיר נכתב ביום כו' דמסוף היום גבי' אבל לא משעה באותו יום ודוחק שיהי' הדין כן בעמד בדין ומכר באותו יום כשמתברר שאח"כ מכר. או דכיון דיכול להיות שנכתבו הכתובות מן אירוסין וחלו שניהם רק מחמת השטר והיינו סוף היום ביחד. וממילא כיון שהוא ספק שוב אף למ"ד שודא עדיף פי' תוס' לקמן טעם פלוגתא דרב ושמואל דמ"ס חלוקה עדיף דעכ"פ מי ששלו יקח מחצה. ומ"ד שודא עדיף דיכול להזדמן שיקח מי ששלו משא"כ חלוקה ודאי שלא כדין מחצה ע"ש א"כ בהחלוקה י"ל אמת שסוף היום כנ"ל לכ"ע שיהי' חלוקה דעדיף דעכ"פ יקח מחצה שלו ויכול להיות שכן הדין. ושפיר קמ"ל דחולקין כאן אף שיש ספק קודם דשייך שודא כנ"ל מ"מ חולקין. ועוד כמו שפי' תוס' (חולין כ"ח ע"ב) גבי מחצה ע"מ כרוב דאף דא"א לצמצם יש ב' צדדין שמא יותר ושמא מצומצם ע"ש משא"כ אי אינו כרוב יש ב' להיפוך ע"ש. גם כאן כיון דלענין הספק אחר נשואין שקיל וכשהי' קודם זכו סוף היום בב"א א"כ לענין חולקין יש לכל א' ב' צדדים שמגיע לו חלק עכ"פ אי קדים ואי בב"א וכן לשני' וכן לג' כו' ושפיר חולקין כו' משא"כ בע"ח דודאי בב"א ויש רבותא כנ"ל:

או י"ל דהא ב"ב פ' ח"ה (ל"ה ע"א) פריך דכל דאלים גבר מב' שטרות ביום א' ומחלק דליכא למיקם עלה דמלתא ואל"ה הי' כל דא"ג. ובכתובה י"ל דא"ל עלה איזה קדמה בנשואין והי' ראוי להיות כדא"ג כו' אם הוא ספק דמשעת חופה גבי' וכיון דאף אי מסוף היום ובב"א ג"כ לא יהי' שלא כדין כל דאלים כו' דכשזכה אין מוציאין י"ל דהדין כד"ג דמצד הספק קדים איכא למיקם כו' וכשיתברר שקדמה נשואין שפיר נוציא ממנה כנ"ל. וקמ"ל דלא דהטעם דבשלמא שם בב' שטרי מכר ומתנה אין שום א' תופס (ומש"ה י"ל כדא"ג בא"ל. משא"כ הכא דחשיב אוחזין)כמ"ש תוס' ריש ב"מ דבאוחזין יחלוקו והנפקד תופס בחזקת שניהם מספק הוי כמוחזקין ויחלוקו ול"א כל דאלים כו' ע"ש. א"כ בהחוב דהנכסים יורשים מוחזקין קודם גבי' שוב תופסין בחזקת כולן וכאלו אוחזין כו' והדין יחלוקו אף שהוא ס' כו' ולא כל דאלים כו' וכ"ש אי אמרינן דנכסי בחזקת אלמנה קיימי כדאמר לקמן דהוי כמוחזקין לקמן:

ולכאורה כדאמר בהיכא דכל דא"ג גזלן של רבים כו' דמצי מדחי. וכן ביב"ש וכה"ג שוב יוכלו היורשין שמוחזקין לדחות לכל א' שהשניה קדמה ולא יגבו בלי הרשאה. וכ"ש לרש"י דלא מהני הרשאה כשלא הי' המעות מעולם אצלו א"כ מצד הספק שודא ולא יתנו כלל. אך בשיעבוד לא שייך זה דהכל משועבד לכל א' רק כשיש עוד חוב משועבד גם לו א"כ ממילא כשדוחים לא' משועבד הכל לשני' וא"י לומר מאחר שמשועבד להאחרת ובשקר אנו זוכין שלא ליתן לה מחמת דחי' הוי ראוי כאלו זכו אח"מ וכעובדא דאריסא דבר זוזא סוף הכונב ברושלמי הובא שם ברי"ף מצאה כו'. ז"א דמשועבד הכל כשנסתלק שיעבוד אחת איך שיהי' ממילא הכל משועבד לשני' א"כ שוב לשום א' א"י לדחות שאם דוחין לא' גבי' הב' או הג' וממילא א"י לדחות גם הראשונה כנ"ל. ויש ג"כ רבותא בכתובה דאינה גובה מראוי מ"מ חולקין כנ"ל. והיה אפשר לישב בזה מה דלא תני בב' א' ק' וא"ר דג"כ מוכח כל הדינים ולמה לי' ג'. ולמסקנא בכ' דו"ד א"ש דקמ"ל דחולקת עם הג' כנ"ל אבל לס"ד או לשינויא דרבינא אין שום רבותא בג' יותר מב' ולמ"ש אפשר דבב' א' ק' וא' ר' בספק אם הנשואין של זו קודמת הי' כספק ויבם בנכסי סבא דאין ס' מוציא מידי ודאי בסיפא שיש מאתים דגם לדברי בעלת ק' יש לבעלת ר' מנה בנכסי המת ולה ספק אם יש לה כלל כמו חצי וכולה שלי שהק' תוס' ריש ב"מ. ולא שייך תירוצם דכאן השיעבוד על כל הנכסים כמו ביורש דגם לדברי' השיעבוד על הכל רק אם יש עוד חוב משועבד גם לב' והוי כיורש דשייך אין ס' כו' והי' נוטלת כל הר'. וכשיש עוד בעלת ש' שוב גם בעלת ר' ספק אם יש לה כלל וכן לבעלת ש' ג"כ ספק ולכך חולקין. ומ"מ דוחק שיהי' הדין אין ס' בהנ"ל. וי"ל החלוק דוקא ביורש שהנכסים שלו וחשוב מוחזק בודאי וזה ספק ואין ממי"ו כו'. משא"כ שיעבוד כל שלא גבי לא חשיב מוחזק ואף שלזה ודאי משעבדי כל הנכסים וזה ס' מ"מ לא אמרינן אסממי"ו. ומ"מ דוחק דגבי ה' בניסן וניסן סתם חשוב גם גבי שיעבוד זה ודאי ומבורר וזה ס' ע"ש:

גמרא של מנה נ' ל"ג ושליש הוא דא"ל כו'. וקשה הא רישא לד"ה בין לר"נ בין לר' לפירש"י. וא"כ בסיפא דיש ר' דלרבי חולקין בשוה ס"ו וב' שליש לכל א'. מ"מ ודאי דוקא כשחלו בב"א מסוף היום כנ"ל אבל אם הנשואין קדמו אי למ"ד מלוה ע"פ קודמת או למ"ד ע"מ כרתי. דספק מי מהם קדם מודה רבי דאי אמרינן חלוקה עדיף כרב לקמן שהדין כמו בחצי' שלי וכולה שלי דהא מודית בעלת ק' שעל ק' השניים אין לה טענת שיעבוד אף שקדמה רק לבעלת ר' וש' ועל שיעבוד ק' טענת שלשתן שוה וספק מי קדים והדין כמו במתני' דב' אוחזין שק' חולקין ר' וש' וק' חולקין שלשתן וא"כ י"ל שפיר כיון דע"ז עצמו ג"כ ספק אם היה החיוב ע"י השטר שהי' קודם החופה וחלו בב"א ויש לבעלת ק' ס"ו וב"ש לרבי. או שהי' השטרות אחר החופה או בע"מ שזכו קודם והספק מי קדים דאז מגיע לבעלת ק' רק ל"ג ושליש ושוב גם ספק זה חולקין היינו הל"ג ושליש השניים וממילא שפיר תני דנוטלת נ' כו' ויכול להיות כרבי הני תרי בבא כנ"ל:

שני שטרות כו' ביום א' כו' חולקין כו' שודא כו'. כ' תוס' החלוק דבמשנ' יוצאת ביום א' חולקין משום דשיעבוד אינו מתחיל אלא מסוף היום דמוכח מתוכו ע"ש. ואינו מובן דהא תוס' גטין ג' כ' לר"א גובה מנ' משועבדים קאי אמלוה בשטר שא"ע עדים רק עידי מסירה כו'. וא"כ גם שיעבוד חל כשנמסר. ודוחק שכ' רק בשטת ר"ח שם דלא מסקי כן. וי"ל דכאן לרב ושמואל דלטעמייהו דסברי שיעבודא לאו דאורייתא רק משום נ"ד ובאותו יום שאינו מוכח לא שייך התקנה דעדיין לא יוכל להוציא מלקוחות מספק ממילא אף שבאמת נמסר בעדים וא"ל קול לא שייך נ"ד כמ"ש ב"ב בסוף לענין יורשים כיון דלא חשש לענין לקוחות לא שייך נ"ד וגם מיורשים לא גבי ע"ש גם י"ל אף למ"ד ש"ד למ"ש תוס' דבמטלטלין לכ"ע של"ד דלא סמיך עלייהו שיוכל להבריחן. וכ' רשב"ם ב"ב דבעבדים אף דקי"ל בדאורייתא עבדו כקרקע מ"מ לענין שיעבוד כיון שיכול להבריחן של"ד בהם כמטלטלין ע"ש. א"כ באותו יום שאינו מוכיח שלא יוכל לגבות כשימכור ויכול להבריח של"ד ורק משום נ"ד ולא שייך כנ"ל:

אך ז"א דהא מ"מ סבר ר' אלעזר דגבי בע"מ ממשעבדי וע"כ משום שיוכל לברר בעידי מסירה ולא יוכל להבריח משעבדי מה"ת. וכן ע"כ אף לרו"ש דשל"ד שייך נ"ד מה"ט דיוכל לברר כנ"ל:

וי"ל דהא לרי"ף דגם ע"ח מהני לר"א דכורתין בשעתן כיון דע"כ בא לידו מיד לוה כיון שיש ע"ח הוי כע"מ ע"ש בר"ן. א"כ י"ל דוקא שם שיש באמת ע"מ יכול לברר ומשועבד ושייך גם נ"ד כנ"ל. משא"כ כאן שאין ע"מ לפנינו דאי יש באמת גבי א"כ אנו אומרין שלא היה כלל ע"מ רק ע"ח כורתין בשעתן כשנמסר כנ"ל והא לא יוכל לברר רק מסוף היום ויכול להבריח ולא משעבדי כנ"ל וליכא נ"ד ג"כ ואף שהי' יכול להראות לב"ד או לעדים כשמראה באמת משועבד מאז והלאה שמשעה שמראה א"י להבריח וגם חשש שיגבה ואיכא נ"ד כו'. ולכך גם שטר שאין בו זמן גובה משעה שמביא עדים שראו השטר בידו כמבואר בש"ע (ר"ס מ"ג) בש"ך שם מהא דאייתי ראי' אימת מ"ל כו' משא"כ כשלא הראהו שיכול להבריח אינו משועבד כלל כנ"ל וגם נ"ד לא שייך כנ"ל. וגם לתוס' דצריך ע"מ דוקא מ"מ בשטר מודה ר"א דסגי בע"ח דכיון דהודאת בע"ד כעדים הוי כיש עדים ע"ש תוס' גטין (י' ע"ב) ד"ה חספא כו'. א"כ שייך כנ"ל. אך עדיין קשה דמדברי תוס' שם מבואר שגם בשטרי מכר ומתנה כשר לר"א בע"ח לחוד משום דהודאת בע"ד כעדים כו'. א"כ גם כאן ב' שטרי מכר שייך ג"כ כיון שאין ע"מ אומרים שלא היה כלל רק ע"ח וממילא אינו מוכח מתוכו עד סוף היום. וי"ל דתוס' ס"ל דמ"מ כיון דע"מ כרתי ומשום הודאת בע"ד חשוב כע"מ בשעת מסירה שוב קנה בשעתו אף שאינו מוכח מתוכו ממילא מי שקדם הוי שלו ואמרינן שודא משא"כ שטרי חוב ושיעבוד אם לא היה ע"מ רק משום הודאה מ"מ לא היה יכול לברר ולא לטרוף כל שאינו מראה שוב יכול להבריח ואינו משועבד מה"ת או דליכא נ"ד כנ"ל:

אך מ"מ אי שיעבודא דאורייתא כיון שגם ע"פ מה"ת גבי רק משום פסידא וכיון שבאמת היה לו שטר אית ליה קלא ולקוחות שקנו אותו יום אח"כ ידעו. וצ"ל דכל שלא הראהו שייך פסידא שלא ידעו ואף דגם מוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי רק מאן דיזיף בצנעה יזיף כשבלא שטר משא"כ זה שנתן שטר דלא שייך בצנעה שוב מיד יש לו קול. אך כיון שלא הי' עדי מסירה כלל ובלא עדים ל"ל קלא. וע"י הע"ח אינו מוכח רק מסוף היום כנ"ל:

עוד י"ל כמו במאוחר דאמרינן (ע"ז ד' י' ע"א) דעד דמטי זימנא לא טריף ואף שמברר שנמסר לו קודם דמחל השיעבוד עד זמן הכתוב ע"ש. וא"כ ע"כ הא דבאין בו זמן כלל גובה כשמברר שראו בידו ולא אמרינן דמחל לגמרי כמו מאוחר קודם הזמן. ע"כ משום דכמו דקי"ל אחריות ט"ס משום לא שדי אינש זוזי בכדי. כן באין בו זמן שלגמרי לא יגבה חזקה לא שדי כו' ולא מחל. רק במאוחר דעכ"פ יגבה מזמן הכתוב שייך שמחל. א"כ כאן לענין אותו יום לחוד שמסוף היום שפיר מוכח שוב אמרינן שמחל עד סוף היום כמאוחר כנ"ל כיון שלא יוכל לגבות בלא בירור כמאוחר כנ"ל. משא"כ שטרי מכר כיון שקנה הוא שלו ולא שייך שמחל עד סוף היום כנ"ל. והגם שיש לחלק בין מאוחר דחזינן ששינה ולא כ' זמן הראוי. משא"כ כאן במקום שאין כ' שעות כנ"ל. מ"מ עכ"פ מועיל טעם רש"י ז"ל שאין מקפידין כו' לענין שיעבוד דחשוב שמוחלים עד סוף היום כנ"ל. כיון שלא יוכל לגבות מלוקח מספק כנ"ל. גם דלא חשש כמ"ש לעיל. ולע"ד נראה טעם החלוק בין שיעבוד דהא תוס' ריש ב"מ וב"ב פ' ח"ה כ' דבשניהם מוחזקין ואוחזין לכ"ע יחלוקו ולא אמרינן כל דאלים גבר או שודא. וגם כ' שגם במנה שלישית דמה שהנפקד תופס בחזקת שניהם מספק חשוב כשניהם אוחזין ולכך רק משום ודאי רמאי ע"ש. וא"כ בשלמא ב' שטרי מכר ומתנה בקרקע אין שום א' מוחזק והוי כארבא כו' ואמרינן שודא בספק מי קדים כנ"ל משא"כ בשטרי חוב ושיעבוד דעדיין נכסים דלוה הן כל שלא גבו. וא"כ חשוב הלוה תופס בחזקת שניהם מספק אף בקרקע והוי כשניהם אוחזין ומוחזקין מספק דלכ"ע חולקין ולא אמרינן שודא כנ"ל:

הרי"ף ז"ל מחלק משום דררא דממונא ע"ש. דנראה דרי"ף אינו מפרש דררא דממונא לא כרש"י הפסד ממון ולא כתוס' שבלא טענותיהם ס' לב"ד דזה שייך גם בב' שטרי מכר דבלא טענותיהם ספק כנ"ל. רק מפרש כלשון גמ' דב"ב שם כפשטי' אי דמר לאו דמר ע"ש. דבמחליף עד עכשיו הי' פרה דמוכר ומן הקנין ואילך דלוקח חשובים בולד דררא ממונא לשניהם וחולקין על ספק הולד משא"כ ארבא או ב' שטרי מכר אי דמר לאו דמר שלהב' אין שום זכות אם הוא של האחר אמרינן שודא. אבל שיעבוד משועבד גם למאוחר כשנסתלק המוקדם ואינו גובה אף שכותב רק דו"ד כו' גובה הב' רק שהמוקדם קודם לגבות חשוב דררא דממונא לשניהם וחולקין כנ"ל:

רב כר"מ כו' ע"ח כרתי כו' ופי' תוס' דכיון דאינו מוכח מתוכו לא קנה עד סוף היום שמוכח כמו גבי כ' לגרש הגדולה כו' ע"ש. ותמוה א' דשם אינו מוכח גוף הקנין אם גרשה או לא ולא חשיב שטר וגט משא"כ בזה דגוף הקנין מוכח מתוכו רק אינו מוכח הזמן מתי קני עד סוף היום חשוב כאין בו זמן. והא ודאי דגם אין בו זמן כשר וקני לוקח דהא גם בגט מוקי כר"מ ג"כ דכ' בכ"י כו' ואין בו זמן ג' גטין כו' והולד כשר. וא"כ כיון שעכ"פ מסר לו קנה משעת מסירה דהי' מוכח הקנין רק הזמן לא מוכח באותו יום וזה אינו מפסיד הקנין ושייך שודא כנ"ל. וכפי סברת הר"ן דאינו קונה אלא מה שמוכח ואף דלענין חזרה מוכח שא"י לחזור באותו יום דממ"נ אי החזרה קדמה הא אח"כ נתן לו השטר ואי אח"כ א"י לחזור בו וקנוי לענין שא"י לחזור אבל לקדום למכירת השני אינו מוכח ושוב לא קני לענין זה ע"ש. אינו מובן דכיון שקנה נגדו וא"י לחזור הוי אינו שלו ואינו ברשותו וא"י להקנות ממילא לשני אף שאינו מוכח לענין זה. וצ"ל להר"ן דהוי כאם שייר בפירוש מהיום אם לא אמכור עד אחר ל' דאמר פ"ג דקדושין (ד' ס') כשרגא דליבנא מהיום ולאחר ל' דחשוב שיור וממילא מהני כשמוכר לאחר דלענין זה שייר לעצמו שיוכל לחול קנין השני ע"ש ממילא כיון דעל מה שאין השטר מוכיח אינו שטר וע"ז הקנין שלא יוכל לחול קנין הב' אותו יום אינו מוכיח א"כ נשאר לו ממילא זכות ושיור זה שבמכר ששלו לענין להקנות לשני וחשיב ברשותו ג"כ כמו קני ע"מ להקנות דמהני דחשיב זכות וקנין לענין זה כנ"ל וכיון שלענין שיור זה אינו שטר לא קנה לוקח ונשאר שיור זה למוכר כנ"ל:

אמנם זה שפיר לר' יוחנן שם אבל רו"ש דסברי דלא שייך כלל שיור רק ספק אי תנאי או חזרה ע"ש. א"כ הא קי"ל תנאי מילתא אחריתי ולא חשיב שיור כלל בגוף הקנין דקי"ל חוץ לפלוני בגט בטל וע"מ שלא תנשא לפלוני כשר דחשיב שגמר הקנין לגמרי ותנאי דבר אחר ומה"ט מהני מחילת התנאי כנ"ל. וא"כ נהי דאם הי' מתנה ע"מ שכשאמכור לאחר באותו יום יהי קיים הי' מהני דהוי כמהיום ולאחר ל' כשלא אחזור בי ע"ש. כן כאן אף דלחזרה סתם א"י מ"מ כשמתנה אם לא אחזור בי חזרה זו למכור לאחר יהי' למפרע הקנין. ושפיר הי' מהני כשמוכר באותו היום לב' כנ"ל מ"מ כשאינו מתנה ונגמר השטר לגמרי נגדו שא"י לחזור שוב אף שאין זה מוכיח מתוכו לענין שלא תועיל מכירה לב' באותו יום. מ"מ מה בכך כיון שקנאו לוקח לגמרי ממילא א"י למכרו לב' ומה צורך שיהי' זה מוכיח דכל שלא התנה אינו נעשה תנאי ממילא ע"י שלא מוכח שאין תנאי כיון דאין תנאי שייכות לקנין שיחשב שיור כנ"ל. וצ"ל דר"ן ס"ל דרו"ש מודים במפרש שיור כר"י רק דס"ל סתם מהיום ולאחר ל' לא משמע שיור רק תנאי או חזרה ע"ש. וכאן הוי כפירש שיור כנ"ל:

ומדברי תוס' משמע דלא קני עד סוף היום דלא כר"ן ז"ל רק שגם לענין חזרה מהני כנ"ל. ובאמת גם לר"ן קשה דא"כ שטר מכר שאין בו זמן יועיל כשמוכר לאחר אף שמברר שבא לידו קודם. ועוד דא"כ גט שאין בו זמן יופסל מה"ת למאן דבעי חוץ ממעשה ידיך (גיטין ד' פ"ה ע"א) [אך שם לא נזכר חוץ ממ"י ופירות רק חוץ מירושתך וכן בש"ע ס' קל"ז ע"ש] או פירות דחשיב שיור בגט ואינו כריתות ונשאר בתיקו. וכאן לענין שיוכל לגבות מ"י ופירות ונכסים שמכרה אינו מוכח והוי שיור שלא נתגרשה לענין זה ובטל. וי"ל דבגט לא אמרינן זה כיון שיהי' בטל לגמרי מש"ה כמו דלא אמרינן יד בעה"ש עה"ת כשבטל לגמרי כנ"ל ורק בשטר מכר כנ"ל:

ולע"ד נראה הטעם דהא קי"ל באתרי דכ' שטרא לא קנה עד שיכתוב השטר דלא סמכה דעתי' דלוקח שמא לא יתן לו ואף שמחויב אינו רוצה ויוכל לחזור בו ע"ש פ"ק דקדושין (ד' כ"ו ע"א). וא"כ כאן שאין לו שטר שיחשב ברור עד סוף היום שוב הוי זה כלא כ' לו השטר עד סוף היום דלא קני עד שיכתוב לו היינו עד סוף היום. דאף שכבר יש לו שטר זה שלאחר סוף היום לא שייך שלא יתן לו ז"א דאם ימכור לאחר באותו יום לא יוכל לברר ויהי' יחלוקו או שודא א"כ שפיר לא סמכה דעתי' עד סוף היום ואינו רוצה שנגדו יוגמר המקח שלא יוכל לחזור והמוכר יוכל לבטלו ע"י המכירה לאחר. ושפיר אינו רוצה שיגמור עד סוף היום. ובשלמא אין בו זמן כלל א"כ ע"כ נתרצה כנ"ל משא"כ בזה שפיר אינו רוצה עד שיהי' מבורר ויהי' חשוב שטר ויכולין לחזור בהם שניהם עד סוף היום כנ"ל:

אך לכאורה קשה דגם אי ע"מ כרתי שייך כנ"ל. אך לא קשה למ"ש הר"ן קדושין שם דדוקא באתרי דכ' שטרי היינו שטרי קנין וכיון דאיכא תרוייהו קנין וראי' אינו רוצה עד שיהי' שטר כנ"ל. אבל כשאין כותבין אלא לראי' קנה מיד ע"ש. א"כ א"ש כאן החלוק דאי ע"ח כרתי א"כ סוף היום יהי' השטר קנין וראי' תרוייהו כנ"ל שפיר אין דעתו לקנות עד שיהי' השטר כנ"ל. משא"כ אי ע"מ כרתי דאין סוף היום קנין עדיף יותר כלל דאין שייכות לקנין מה שמוכח מתוכו א"כ הוי רק כמקום שכ' שטר ראי' לחוד ושפיר קנה מיד כשמסר לו ואמרינן שודא כנ"ל וא"ש. אולם לשון התוס' שכ' אח"כ באתרי דכ' שטרי לאפוקי מקנין כסף וחזקה. ולמ"ש אף מקנין שטר עצמו שייך כנ"ל. וברש"י ז"ל י"ל כן שכ' דמקום שאין כ' שעות גלו דעתייהו שאין מקפידין כו' שאינו מובן כיון שקנה למה נאמר שאין מקפידין כאין בו זמן עכ"פ כנ"ל. ולמ"ש י"ל דטעם רש"י כמ"ש דלא קני עד שיכתוב שטר. רק דלכאורה באותו יום הוי כאתרא דלא כ' שטרי דהא אין כ' שעות ותמיד אינו מבורר באותו יום שעה שקנה. ע"ז כ' רש"י דאין זה דלא כ' שטרי שנאמר שרוצה לקנות מיד רק להיפך משום דאין מקפידין שיחול הקנין רק מסוף היום ואילך דבשלמא מקום שאין כותבין כלל ע"כ דעתו לקנות מיד דא"ל מתי יקנה משא"כ על יום זה עצמו לא חשיב כמקום שאין כותבין דאדרבה משום דאין מקפידין כו' רק שמסוף היום שיהי' השטר מבורר כנ"ל יחול כנ"ל. וכמו דק"ל זמנו של שטר מוכיח כו':

עוד י"ל כיון דקי"ל (ש"ע ח"מ ס' רכ"ה) אחריות ט"ס גם בשטר מכירה וגבי ממשעבדי בשטר מכירה כשטרפוה דחשיב שטר גם לענין חיוב האחריות ושייך גם ע"ז לא שדי אינש זוזי בכדי שלא יוכל לגבות חיוב האחריות ולקוחות. ולענין חיוב האחריות הוא שטר שיעבוד שלא יוכל לגבות רק מסוף היום. ממילא גם הקנין אינו רוצה עד סוף היום משעה שחל שיעבוד שלו מהאחריות כנ"ל דלא שדי כו' אך לשמואל דסבר לאו ט"ס י"ל דלא שייך זה כנ"ל:

בב"ב פ' ח"ה פריך אהא דארבא דכל דאלים גבר מהא דב' שטרות כו' ומשני הכא ליכא למיקם כו'. ותמוה לפי' תוס' שם דהקושיא היה רק משמואל דאמר שודא או לרב ללישנא דסבר עמ"כ רק חלוקה עדיפא ע"ש. למה חשיב לי' ליכא למיקם הא יוכל להתברר למי נמסר קודם דקני. ונהי שאינו עומד להתברר כמו בארבא מ"מ כמו בהמחליף עומד להתברר דגם התם רק על רגע הקנין מתי נולד כנ"ל. ולרשב"א שם הטעם במחליף לא שייך שודא משא"כ לתוס' דשודא למי שירצה שייך גם שם. ודררא דממונא יש גם כאן ע"י השטרות ממילא ספק לב"ד. ואי דשודא לא שייך רק בקרקע כמ"ש תוס' בשם ר"ח א"כ מה פריך מארבא אהך דב' שטרות לפי' התוס'. ולע"ד הי' נראה דפריך גם ארב דמשום דסבר ע"ח כרתי. ונהי שכ' תוס' מהא דקטנה מצי מגרש דכשאינו מוכח מתוכו לא מהני לר"מ היינו בגט דצריך כריתות ממילא מה שמוכח ספק אינו גט כלל דאין כאן כריתות דהוי שיור. משא"כ ממון עכ"פ מוכח מתוכו שהוא ספק דעכ"פ מוכיח שנמסר יום זה וא"י מתי באיזה שעה ולמה לא יועיל הקנין משעת מסירה עכ"פ שהוא, ספק וממילא הדין יחלוקו לרב דגם השני כן. אבל אם הי' הדין כל דאלים גבר פריך שפיר דגם לרב יהי' כדא"ג בב' שטרות כו' דאף דלענין ודאי מוכח רק מסוף היום דחלו בב"א מ"מ למי שנמסר תחלה קנה מספק כנ"ל ומשני שפיר דספק זה שמוכיח מתוכו ליכא למיקם עלה כו' שלעולם רק ספק מחמת השטר אף שיתברר ושפיר יחלוקו כנ"ל. ולשמואל שודא לא פריך כלל דמטלטלין ל"ש שודא כנ"ל. ותוס' ס"ל דמה שמוכיח ספק לא מיקרי מוכיח. וי"ל לר' אסי דלא מחית איניש נפשי' לספיקא י"ל מה"ט גופי' דדעתו רק על סוף היום שיהי' ודאי כנ"ל. ואינו מוכרח:

גם י"ל לתוס' להש"ך ז"ל (ס' ל"ב) דכשא"י החקירות בטל העדות גם לדידן בממון רק דאין שואלין וסתמא יודעין. וא"כ שטר שאין בו זמן ע"כ לש"ך דהוי כאין שואלין דהא אין מעידין על הזמן בשטר. ואין אנו דנין כלל על הזמן רק דעכ"פ עכשיו חייב או קנה כנ"ל אבל כשדנין שיהי' חשוב מוכיח מתוכו על אותו יום שהוא ספק עכ"פ באיזה שעה שיהי' הדין עי"ז שודא או כל דאלים גבר לא יחלוקו שוב בטל לגמרי דא"י באיזה שעה הוי חקירות דבטל דלענין זה הוי כאין יודעין לפנינו כיון שבאנו לדין על החקירות לפסוק ע"י עדותן שבשטר דחשיב מוכח שמעידין שהוא ספק איזה שעה עדות זה בטל לגמרי ואין כאן עדות בשטר כלל כנ"ל ושפיר לא מהני אלא מסוף היום שמוכח חשיב שטר כנ"ל:

עוד נראה טעם התוס' דלא מהני ע"י שאינו מוכיח אף דגוף הקנין מוכח כנ"ל. דתוס' גטין הנ"ל כתבו דתמיד אמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר בליכא ריעותא. והנה מה שמוכיח הקנין ע"י ע"ח ואף דהא כותבין שטר למוכר כו' וא"י כלל מהמסירה ובמה מוכח שנמסר וע"כ דסגי במה שביד לוקח וע"י ע"ח שבציוי מוכר ממילא בא לידו חשיב זה מוכיח מתוכו ע"י שנראה השטר ביד הלוקח כנ"ל. וא"כ הכריתות ומה שנעשה שטר ע"י הע"ח הוא ג"כ רק בשעה שנמסר כנ"ל דעי"ז מוכח מתוכו כנ"ל. והנה במגרש בלא עדים דקי"ל לא מהני דג"כ משום חב לאחריני. ואף דהא בעל שאמר גרשתי נאמן נראה הטעם דנאמן רק מכאן ולהבא א"כ עדיין אין עדים בשעת גרושין דבשלמא עדים אף שיצטרכו להעיד בב"ד מ"מ יהי' נאמנים על למפרע חשיב עדים בשעת הגט משא"כ הודאתו דמכאן ולהבא אף שבידו להודות מיד יועיל מאז ואילך וממילא אין עדים ולא מהני כנ"ל. וא"כ גם כאן לענין שיחשב שטר ע"י ע"ח ואף שיגמר מה שמוכיח ע"י המסירה מ"מ הא יכול להראות השטר ויועיל ע"י ע"ח מהני גם שאינו מראה. וזה שפיר מהזמן הכתוב היינו מסוף היום ולהלן שיועיל כשיראה השטר למפרע שעכ"פ בסוף היום כבר הי' בידו דיום שנכתב נמסר חשיב שפיר עח"כ ומוכח אף שאינו מראה כנ"ל. אבל ביום זה עצמו דגם שיראה אותו לא יהי' ראי' רק משעה שמראה אותו ולהבא לא למפרע אין שום ראי' א"כ שוב באותו יום לא חשיב כלל מוכח ע"י ע"ח ואין כאן ע"ח לגמרי שיחול הקנין כנ"ל ושפיר כ' תוס' דלא חל עד סוף היום ויחלוקו כנ"ל: