דף צג - א
ויצאו עליה - על השדה שקנה שמעון מראובן - עסיקין [עוררין [1]] הטוענים שהשדה היא שלהם, ועדיין לא קבע בית הדין עם מי הצדק.
הרי עד שלא החזיק בה הלוקח, שלא עשה בה קנין חזקה שהיא קונה בקרקע, יכול הוא לחזור בו.
אבל משהחזיק בה הלוקח וקנה את השדה בחזקה, שוב אינו יכול לחזור בו. [2]
משום דאמר ליה המוכר ללוקח: כאשר הסכמת לקנות שלא באחריות הרי שחייתא דקיטרי סברת וקבילת [הסכמת לקבל שק קטן מלא קשרים], [3] כלומר: הסכמת להכניס עצמך בספק סיכון מעותיך, ומאחר שכבר חל הקנין שוב אינך יכול לחזור בך.
מבארת הגמרא: ומאימת [מתי] נחשב שהלוקח מחזיק בה, ששוב אינו יכול לחזור בו? מכי דייש אמצרי, [מעת שתיקן גבולי השדה והגביהם]. [4]
ודוקא אם מכר ראובן לשמעון שלא באחריות, אבל אם מכרה באחריות, כיון שבסופו של דבר לכשיוציאו ממנו את השדה, הרי יחזור שמעון על ראובן, אם כן למה לנו להטריח את בית הדין להוציא את הקרקע משמעון ושוב להיזקק לשמעון על האחריות שלו מראובן, טוב יותר שתחזור הקרקע לראובן, ויעמדו העוררים בדין עם ראובן. [5]
ואיכא דאמרי:
אפילו באחריות נמי, גם אם מכרה ראובן לשמעון באחריות, אין שמעון יכול לחזור בו [אחר שהחזיק בה] בשביל מי שבא וערער על השדה ועדיין לא החליטו בית הדין שהדין עמו, ומשום דאמר ליה ראובן לשמעון:
אחוי טירפך ואשלם לך, כלומר: עד שלא תביא בפני "שטר טירפא" שנתנו לך בית הדין הקובע שיצתה השדה מידך וזכותך לטרוף משדותי בשביל האחריות שאני חייב לך, עד אז לא אשלם לך, שהרבה עוררין עומדים בדין שאינם זוכים.
מתניתין:
מי שהיה נשוי שלש נשים, ומת, והיתה כתובתה של זו מנה, ושל זו מאתים, ושל זו שלש מאות - [6]
א. ואין שם נכסים מירושת האב אלא בערך מנה אחד בלבד:
הרי אלו שלשת הנשים חולקות בשוה, שהרי לכל אחת מהן זכות על מנה זו.
ב. היו שם מירושת האב מאתים זוז; היות ולבעלת המנה אין שעבוד על המנה השני, שהרי אין כתובתה אלא מנה, אין היא חולקת בו, לכן:
זו של מנה נוטלת חמשים מן המנה הראשון בלבד, ואלו של מאתים ושל שלש מאות חולקות ביניהן את מחצת המנה הראשון שנותר, וכן חולקות הן לבדן את כל המנה השני שאין לבעלת המנה שום זכות בו, הרי לכל אחת מהן מאה וחמשים זוז, דהיינו: שלשה שלשה דינרים של זהב לכל אחת מהן, שדינר זהב שוה לעשרים וחמשה דינרים כסף. [7] היו שם נכסים מירושת האב שלש מאות זוז, ויש מנה אחד בו אין חולקות לא בעלת המנה ולא בעלת המאתים:
זו של מנה נוטלת חמשים.
וזו של מאתים נוטלת מנה.
וזו של שלש מאות נוטלת את היתרה שהיא מאה וחמשים זוז שהן ששה של זהב. [8]
וכן [9] שלשה אנשים שהטילו לכיס מעות כדי להרויח על ידם, אם פיחתו או הותירו [הפסידו או הרויחו] - כך הן חולקין, כלומר: ההפסד או הריוח מתחלק לפי חלקו היחסי של כל אחד בכספים שהושקעו בעיסקא, ואין אומרים שההפסד או הריוח מתחלק בין כולם בשוה. [10]
גמרא:
שנינו במשנה: היו שם מאתים, של מנה נוטלת חמשים:
תמהה על כך הגמרא: וכי אטו של מנה נוטלת חמשים!?
והרי רק תלתין ותלתא ותילתא [שלשים ושלשה זוז ושליש] הוא דאית לה, שהרי היות ולבעלת המנה אין שעבוד אלא על המנה האחד כסך כתובתה ואינה צריכה לחלוק אלא בו, הרי יש לה לחלוק אותו עם שתי הנשים שוה בשוה!?
אמר פירש שמואל: משנתנו עוסקת בכותבת בעלת המאתים [11] לבעלת המנה: "דין ודברים אין לי עמך במנה"!
כלומר: כשתבואי לדין לא אריב עמך במנה המשועבד לך, ולא יתמעט חלקך בשבילי, ולכן חולקות בתחילה בעלת שלשת המאות עם בעלת המנה לבד שוה בשוה; ושוב חוזרת בעלת המאתים על בעלת שלשת המאות לחלוק עמה במחצית המנה שנטלה, ונוטלות כל אחת רבע מנה, ואת המנה השני שטוענות עליו בעלת המאתים ובעלת שלשת המאות לבדן, חולקות הן בשוה. [12] ופרכינן אי הכי [13] - שנסתלקה בעלת המאתים מן המנה הראשון - אימא סיפא: של מאתים ושל שלש מאות שלש שלש של זהב, והיינו שהן חולקות ביניהן שוה בשוה את היתרה שהיא מאה וחמשים זוז, ואם כדבריך שנסתלקה בעלת המאתים מן המנה, תיקשי:
תימא לה, תאמר בעלת שלשת המאות לבעלת המאתים - "הא סלקת נפשך מינה", הרי סלקת עצמך מן המנה הראשון שלא תטלי בו חלק כלל, ובמנה השני בלבד תטלי את ואני חלק שוה בשוה, ונמצאת אני נוטלת מנה, ואת ובעלת המנה חמשים חמשים. [14] ומשנינן: משום דאמרה לה בעלת המאתים לבעלת שלשת המאות:
מדין ודברים בלבד הוא דסליקי נפשאי [מדין ודברים בלבד הוא שסלקתי את עצמי].
כלומר: "לא נתתי חלקי במתנה, ומה שגבתה בעלת המנה לא בשליחותי גבתה, שתאמרי לי: נטלה בעלת המנה את חלקך; כי אני סילקתי עצמי מלריב עמה ומלמעט את חלקה במנה, וגבר ידה לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה, עכשיו אני באה לחלוק עמך בנותר, שלא סילקתי עצמי מלריב עמך, ושעבודי ושעבודך שוים" [15] שנינו במשנה: היו שם שלש מאות, של מנה נוטלת חמשים, ושל מאתים מנה, ושל שלש מאות ששה של זהב:
ותמהה הגמרא:
וכי אטו זו של מאתים יש לה ליטול מנה!?
והרי אפילו אם לא היתה מסתלקת מדין ודברים עם הראשונה, אין לה ליטול אלא שליש במנה ראשון וחצי במנה שני ובמנה שלישי אין לה כלום, דהיינו שמונים ושלש זוז ושליש, ולא מנה; וכל שכן שבהכרח נסתלקה מדין ודברים עם הראשונה, שאם לא כן לא היתה נוטלת בעלת המנה רק שליש מנה ולא חמשים, [ואשר מכח זה הוצרכנו לומר ברישא שהיא נסתלקה], נמצא שהוסיפה בעלת המאתים להפסיד שמונה זוז ושליש, [שהוא ההפרש בין שליש מנה ללא הסילוק, ובין רבע מנה שהיא נוטלת לאחר הסילוק], ואם כן:
שבעים וחמשה זוז בלבד הוא דאית לה לבעלת המאתים!? [16] אמר פירש שמואל:
סיפא ד"היו שם שלש מאות", אינה עוסקת בכתיבת השניה לראשונה, ואם תאמר: אם כן למה נוטלת בעלת המנה חמשים, והרי לא היה לה ליטול אלא שליש, וגם בעלת המאתים למה נוטלת היא מנה שלם, והרי לא היה לה ליטול אלא פ"ג ושליש -
אומר לך: הסיפא עוסקת בכותבת בעלת השלש מאות לבעלת המאתים וגם לבעלת המנה: דין ודברים אין לי עמכם במנה הראשון.
ומשום סילוקה של השלישית מבעלת המנה נוטלת בעלת המנה חצי מנה מן המנה הראשון שהם חמשים זוז; והיות שסילקה בעלת שלשת המאות את עצמה - באותו מנה ראשון - גם מבעלת המאתים, שוב לא תקח בעלת שלשת המאות במנה הראשון כלום, אלא כל מחצית המנה נותרת ביד בעלת המאתים, והרי לבעלת המאתים חצי ממנה ראשון, והיות שאת המנה השלישי חולקות השתים שוה בשוה, הרי ביד בעלת המאתים מנה; וביד בעלת שלשת המאות חצי המנה השני, וכל המנה השלישי שהם שלשה דינרים של זהב.
א. זו שאמרנו: [17] אם היו נכסים משל האב בערך מאתים זוז [ללא סילוק], אין אנו מחלקים שוה בשוה בין שלשת הנשים אלא את המנה הראשון אותו תובעות כולן, ואילו את המנה השני אין מחלקים אלא בין בעלת המאתים לבעלת שלשת המאות שהיה להן מתחילה שעבוד על כל המאתים, ואילו בעלת המנה אינה נוטלת במנה שני כלום, ואף שעדיין לא נפרעה אלא את שליש כתובתה, ויש לה תביעה על שבעים וחמש זוז מהמנה הנוסף -
אין דין זה אמור אלא כשנפלו בבת אחת לחלוקה מאתים זוז; אבל אם נפלו בתחילה לחלוקה מאה זוז בלבד, וכגון שלא היה ידוע לבית הדין על קיומם של נכסים נוספים, וחלקו שלשת הנשים ביניהן את המנה שוה בשוה, ושוב נפל מנה נוסף לחלוקה, הרי בעלת המנה שיתרת חובה לאחר החלוקה הראשונה הוא בסך שבעים וחמשה זוז, חולקת אף היא עם שתי הנשים האחרות בשבעים וחמשה זוז שוה בשוה, ורק בעשרים וחמשה זוז הנותרים יחלקו שתי הנשים האחרות לבדן.
ב. אף שמטלטלין אינם משתעבדים לכתובה, בכל זאת אם תפסה האלמנה מטלטלין לכתובתה מחיים, הרי היא נוטלת כתובתה אף מן המטלטלין. [18] ג. לדעת רב יעקב מנהר פקוד מתבארת משנתנו בנשים שלא ויתרו זה לזה מאומה, אלא שלא נפלו להן כל הנכסים לחלוקה בבת אחת, אלא מתחילה נפלו חלק מהנכסים וחלקו אותן כדין החלוקה, ושוב נפלו נכסים נוספים לחלוקה והם חולקים חלוקה מחודשת בנכסים שנפלו בשנית, וכפי שנתבאר באות א' שיש חילוק בדין החלוקה בין חלוקה אחת גדולה לשתי חלוקות קטנות של אותם נכסים.
רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא אמר, ליישב את הקושיות הן על הרישא ועל הסיפא: לעולם אין משנתנו עוסקת כלל בכותבת -
ומה שהקשינו על הרישא [כשנפלו מאתים]: למה נוטלת בעלת המנה חמשים זוז והרי אין לה ליטול אלא שלשים ושלשה זוז ושליש, אימא לך: רישא בשתי תפיסות, כלומר בשתי חלוקות של מטלטלין שנתפסו, וכדמפרש ואזיל.
ומה שהקשינו על הסיפא [כשנפלו שלש מאות]: למה נוטלת בעלת המנה חמשים זוז ולא שליש מנה, וכן למה נוטלת בעלת המאתים מנה, לא היה לה ליטול אלא שליש מנה במנה הראשון, וחצי מנה במנה השני שהן פ"ג זוז ושליש, אימא לך: וסיפא נמי בשתי תפיסות!
כלומר: משנתנו עוסקת בחלוקת מטלטלין שאין כתובה גובה מהם אלא אם תפסו הנשים מטלטלין מחיים וכגון שאכן תפסו הנשים מחיים, ומטלטלין אלו לא נפלו כולם לחלוקה בבת אחת, אלא מתחילה הביאו חלק אחד לפני בית הדין לחלוק ולא ידע בית הדין בקיומם של מטלטלים אחרים שנתפסו, ופסקו את הדין על החלוקה הראשונה, ושוב הביאו בפני בית הדין מטלטלים נוספים - שנתפסו מחיים - לחלוק אף אותם בין כל הנשים שיש להן עדיין חוב על נכסי הירושה. [19]
ומבארת הגמרא:
רישא שבאו לחלוק מאתים, מיירי שנפלו להן אותם מאתים בשתי תפיסות:
וכגון דנפלו להם לחלוקה על ידי תפיסה מחיים: שבעין וחמשה זוז בחד זימנא [בפעם אחת], וחלקו אותן כל השלש בשוה, הרי לכל אחת מהן עשרים וחמשה זוז, ובשעת חלוקה זו לא הובאו לחלוקה שאר הנכסים שכבר תפסו, ובית הדין אף לא ידע מקיומם של נכסים נוספים.
ושוב נפלו להם לחלוקה על ידי תפיסה מחיים: ומאה ועשרים וחמשה זוז בחד זימנא.
צא מהן שבעים וחמשה זוז אותן תובעות בשעת הנפילה כל השלש ואפילו בעלת המנה שיתרת חובה לאחר חלוקה ראשונה היא שבעים וחמשה זוז, ותחלקם בשוה בין כל הנשים שהרי כולן תובעות אותם - עשרים וחמשה זוז לכל אחת, ובהצטרף עם מה שנטלו בחלוקה הקודמת הרי לכל אחת משלשת הנשים חמשים זוז.
נותרו בידך חמשים זוז אותן תבעו בשעת הנפילה השניה רק בעלת המאתים ובעלת שלשת המאות, ותחלקם בשוה עשרים וחמשה זוז לכל אחת, הרי לכל אחת מהן בהצטרף עם מה שנטלו בחלוקות הקודמות, סך שבעים וחמשה זוז.
וזו היא ששנינו: "היו שם מאתים: של מנה נוטלת חמשים, של מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב".
סיפא שבאו לחלוק שלש מאות מיירי נמי כגון שנפלו שלש מאות בשתי תפיסות:
וכגון דנפלו שבעים וחמשה בחד זימנא, וחלקו כל השלש בשוה, הרי לכל אחת עשרים וחמשה זוז, ונמצאת בעלת המנה תובעת עוד שבעים וחמשה זוז ובעלת המאתים עוד מאה שבעים וחמשה זוז, ובעלת המאתים עוד מאתים שבעים וחמשה זוז.
ושוב נפלו מאתים ועשרים וחמשה בחד זימנא - צא מהן שבעים וחמשה זוז אותן תובעות שלשתן בשעת הנפילה, ותחלקם בשוה, הרי לכל אחת בצירוף עם החלוקה הקודמת סך חמשים זוז.
צא מהן מאה זוז נוספים, אותם תבעו בשעת הנפילה רק בעלת המאתים ובעלת שלשת המאות, ותחלקם בשוה בין השתים, הרי לכל אחת מהן חמשים זוז ובצירוף עם שתי החלוקות הקודמות סך מאה זוז.
נותרו בידך חמשים זוז אותם תבעה בשעת הנפילה בעלת שלשת המאות לבדה, והיא תטלם, ובהצטרף עם מה שכבר נטלה בחלוקות הקודמות, הרי לה מאה וחמשים זוז -
וזו היא ששנינו: "היו שם שלש מאות, של מנה נוטלת חמשים, ושל מאתים מנה, ושל שלש מאות ששה של זהב". [20]
תניא: זו - ששנינו במשנתנו, שאין בעלת המנה חולקת עם האחרות רק באותו חלק בירושה אותו היא תובעת קודם החלוקה, אבל לאחר שחלקו אותו חלק בין שלשתן שוב אין לה תביעה כלל על יתרת הירושה, ואף שהיא עדיין לא נפרעה את כל כתובתה [21] - משנת רבי נתן היא! רבי אומר: אין אני רואה דבריו של רבי נתן באלו, אלא אם נפלו לשלשת הנשים עד שלש מאות זוז, הרי כולן חולקות בשוה, ובעלת המנה תקבל את כל כתובתה, ובעלת המאתים רק שני שליש, ובעלת שלשת המאות רק שליש מכתובתה, שכל שלשת המנים משועבדים לבעלת המנה עד שתטול את כל כתובתה. [22] [23]
שנינו במשנה: וכן שלשה שהטילו לכיס, פיחתו או הותירו כך הן חולקין: השמועה הבאה מתבארת לפי שיטת רש"י, כהבנת המהרש"א, בעל ה"שיטה מקובצת" וה"פני יהושע" בדבריו. [24]
אמר שמואל:
שנים שהטילו מעות לכיס, זה הטיל מנה וזה הטיל מאתים -
הערות
[1] וכמו שכתוב [בראשית כו כ]: "ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים, ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו", רש"י בבא מציעא יד א.
[2] נתבאר על פי רש"י, שהחזקה האמורה כאן, היא החזקה הקונה בקרקע בכל מקום; ולפירושו של רש"י תיקשי מה שהקשו התוספות: מה טעם לשאול כאן "מאימת הוי חזקה", וכי אין אנו יודעים חזקה מה היא, והרי משנה שלימה שנינו בבבא בתרא מב א: "נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה"! ? וראה בתוספות ביאורים אחרים בשמועה זו.
[3] ובבבא קמא ט א, פירש רש"י: "שק קשור מלא רוח".
[4] רש"י בבא מציעא יד ב.
[5] נתבאר על פי רש"י בד"ה אפילו, שכתב: "אפילו באחריות נמי מכרה לו אינו יכול לחזור בו מחמת עסיקין, ולא אמרינן סוף סוף עליה הדר ואטרוחי דייני למה לן"; ומשמע מדברי רש"י שבסברת "אטרוחי דיינא למה לן" נחלקו שתי הלשונות, ועל פי זה נתבאר בפנים. אבל התוספות פירשו, שללישנא קמא אם מכרה באחריות לא, כי הואיל ובאחריות קנה יש לנו לומר שאין בדעתו לקנות אלא נכסים משופין מכל ערעור, ראה עוד שם.
[6] כתב רש"י: ושלשתן נחתמו ביום אחד, ולכן חולקים הם בשוה, שאילו היתה האחת קודמת לרעותה, היתה זו שקודמת בשטר קודמת בגיבוי לאחרות.
[7] בגמרא יתבאר שאי אפשר לפרש את המשנה כפשוטה, ומשום שבעלת המנה הטוענת רק על המנה הראשון, אינה נוטלת בו מחצה אלא שליש בלבד, ולמה היא נוטלת חמשים זוז! ?
[8] אף פיסקא זו אינה כפשוטה, וכפי שיתבאר בגמרא.
[9] ביאור לשון המשנה "וכן", ולשון המשנה "כך הם חולקים", אשר נראה מלשון זה כי מדין המשנה לענין כתובות יכולים אנו להבין שבעיסקא חולקין כפי השנוי במשנה, ואשר בפשוטו אין לו ביאור, יתבאר בהערות בסוף עמוד זה, בגמר ביאור הגמרא לדין המשנה בענין שלש כתובות.
[10] א. וכגון שהיה ערך העיסקא שש מאות זוז, והשקיע האחד מנה שהוא ששית מהעיסקא, והשני מאתים שהוא שליש מהעיסקא, והשלישי שלש מאות שהוא חצי מהעיסקא, ונפסדה העיסקא שלש מאות זוז, ישא הראשון בששית מההפסד ויישארו בידיו חמשים זוז, והשני ישא בשליש מההפסד, ויישאר בידו מנה, והשלישי ישא במחצית ההפסד ויישארו בידו שלשה של זהב, [או בסגנון אחר: היות וההפסד היה מחצית מן העיסקא, יפסיד כל אחד מהשקעתו מחצית, והחשבון שוה]. ואין אומרים שההפסד לאמצע, דהיינו שכל אחד נושא בעול ההפסד באותה מדה, ובעל המנה יפסיד מנה שהוא שליש מההפסד, [ונמצא שיפסיד את כל השקעתו], ואף השני יפסיד מנה [שהוא מחצית מהשקעתו], ובעל שלשת המאות יפסיד מנה [שהוא שליש מהשקעתו]. ועל דרך זה מתחלקים הם כשהעיסקא הותירה. ב. בגמרא נחלקו אמוראים באיזו עיסקא מדברת משנתנו, ולכל השיטות לא בכל עיסקא יהא הדין כן, אלא יחלקו בשכר ובהפסד שוה בשוה; ורש"י פירש, שהטילו לכיס מעות כדי לקנות בהן סחורה, ומשמע שקנו סחורה כדי למוכרה, והרויחו או הפסידו על ידי כן, ואולם אפשרות זו לא נזכרת כלל בגמרא, ראה בגמרא בעמוד ב ובהערות שם.
[11] א. וקנו מידה בקנין על זה, רש"י במהדורא קמא; וראה בליקוטים החדשים שנדמ"ח מה שהביאו מדברי רבינו עקיבא איגר בזה. ב. כתב הריטב"א: היתה יכולה הגמרא לומר בכותבת כן בעלת שלשת המאות לבעלת המנה, וכפי שהגמרא מפרשת את הסיפא בכותבת בעלת שלשת המאות, אלא שניחא לגמרא לנקוט כאן את בעלת המאתים הסמוכה לבעל המנה עליה הקשתה הגמרא, ולקמן את הסמוכה לבעלת המאתים, שעליה הקשתה הגמרא, וראה עוד שם.
[12] נתבאר על פי רש"י במהדורא קמא. ולשון רש"י שלפנינו הוא: כשתבואי לדין לא אריב עמך במנה המשועבד לך ולא יתמעט חלקך בשבילי, הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות אותו", ואין דבריו מובנים, שהרי אין חולקות את המנה בעלת המנה ובעלת שלשת המאות, שהרי אם כן נמצא שלבעלת שלשת המאות חמשים במנה ראשון וחמשים במנה שני, ובמשנה מבואר לא כן, אלא שחולקות בעלת המאתים ובעלת המנה במחצית המנה הנותר ובמנה השני. ולזה צריכים אנו לדברי רש"י במהדורא קמא, ותוכן דבריו שם הוא: שאומרת השניה לראשונה: באותו מנה שאת תובעת לכתובתך לא אבוא עמך לדין ולא אחלוק אותו, שאם בעלת המאתים אינה רוצה לבוא ולתבוע את חלקה, אין אנו יכולים להטריחה [כוונתו היא, שאין בעלת שלשת המאות - שמפסדת על ידי סילוקה של השניה, כמבואר בהמשך הדברים - יכולה להטריחה לבוא, וכמבואר בסוף דבריו; ואילו כלפי בעלת המנה אין שייך לשון זה], וקנו מידה. והולכת בעלת המנה ובעלת שלשת המאות לדין וחולקים לההוא מנה בשוה, ובמה שכתבה בעלת המאתים לבעלת המנה "דין ודברים וכו"' הרויחה בעלת המנה שש עשרה זוז ושני שליש, וחוזרת בעלת המאתים לבעלת שלשת המאות ואומרת לה: בואי ותחלקי עמי במאה וחמשים שנשתיירו בידך, שהרי השעבוד שלי הוא על מאתים, [וברש"י שלפנינו בסד"ה מדין: "עכשיו אני באה לחלוק עמך בנותר, שלא סילקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוים"], ונוטלת כל אחת ואחת שלשה דינרים של זהב, ומפסדת כל אחת ואחת מן החלק שלה שמונה זוזים ושליש דינר משום אותה כתיבה שכתבה בעלת המאתים לבעלת המנה, ומתנה בעלמא הוא דיהבת לה בכה"ג, דאין אדם [כלומר: ואף לא בעלת שלשת המאות] יכול לכופה [לבעלת המאתים] שתבוא עם זו [בעלת המנה] לדין. ולמדנו מדבריו, שאכן בתחילה חולקות בעלת שלשת המאות עם בעלת המנה שוה בשוה [וזו היא שכתב רש"י במהדורא בתרא: הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות אותו], אלא שלא זכתה בעלת שלשת המאות בחצי שיש לה, ויכולה בעלת המאתים לדון עמה על מחצית המנה שקיבלה, ולחלוק עמה שוה בשוה, והשלישית יוצאת נפסדת בסילוקה של השניה ; אלא ששיטת רש"י בזה צריכה ביאור, למה תפסיד השלישית [וכפי שהקשו הראשונים ראה בשיטה מקובצת; וראה עוד בליקוטים החדשים בשם רבינו עקיבא איגר, שמפרש כן בכוונת תוספות, שכתבו "לא איתפריש שפיר טעמא דהא מילתא", ומה שכתב שם רעק"א בזה]! ?
[13] ראה מה שכתב הריטב"א על לשון הגמרא "אי הכי".
[14] נתבאר על פי רש"י; והדברים מחודשים, שהרי הניחא אם היתה טוענת בעלת שלשת המאות לבעלת המאתים, שאין היא צריכה "להפסיד" משום שנסתלקה בעלת המאתים, ותטול על כל פנים שליש מנה כפי שהיתה נוטלת אילו לא סילקה בעלת המאתים את עצמה, היתה מובנת קושיית הגמרא, ואכן כן פירשו תלמידי רבינו יונה את קושיית הגמרא, [ומדברי רבי עקיבא איגר הנזכרים לעיל בהערה בהבנת התוספות, נראה שהבין, שלשיטת התוספות זו היא קושיית הגמרא]. אבל רש"י מפרש שקושיית הגמרא היא: שיועיל הסילוק "להרויח" לבעלת שלשת המאות שתטול מחצית המנה; ומה טענה היא זו, והרי לא סילקה עצמה בעלת המאתים אלא כלפי בעלת המנה ולא מבעלת שלשת המאות, וביחס אליה הרי היא כבתחילה שהיא מפחתת על כל פנים את חלקה של בעלת שלשת המאות ממחצית המנה לשליש המנה. וראה מה שהאריכו הראשונים בשיטה מקובצת בכל זה.
[15] א. נכתב בפנים כלשונו של רש"י; [ומה שכתב רש"י "לא נתתי חלקי במתנה, ראה לשון רש"י במהדורא קמא הובא לעיל בהערה שכתב: ומתנה בעלמא הוא דיהבת לה"], והם דברים הצריכים ביאור. ב. ברישא של המשנה שלא היה שם אלא מנה, אין המשנה עוסקת באומרת בעלת מאתים לבעלת המנה "דין ודברים אין לי עמך", ואילו היתה אומרת כן, היתה בעלת המנה נוטלת חמשים, ואת השאר היו חולקות בשוה בעלת המאתים ובעלת שלשת המאות, זו נוטלת עשרים וחמש בלבד, וזו נוטלת עשרים וחמש בלבד. ג. נמצא לפי דברי הגמרא, ששתי נשים יכולות לסכם ביניהן להרויח על חשבון השלישית, ובאופן שתכתוב האחת לחברתה: "דין ודברים אין לי עמך", ואז תקבלנה שתיהן כאחת במנה הראשון שלש רבעים במקום שני שלישים שהיו מקבלות ללא הכתיבה, ושוב יחלקו ביניהן את אשר קיבלו כאחת, ונמצאת כל אחת מהן מרווחת על חשבון השלישית; אלא שהיות ומן הדין הן עושות אין בכך כלום.
[16] נתבאר על פי רש"י שכתב: "דהא כיון דאוקימנא בכותבת בעלת מאתים וכו"', שאף כי נראה מלשונו שכל הקושיא אינה אלא מפני הכתיבה, זה הרי ודאי אינו, שאף בלאו הכי קשה למה תטול מנה שלם, לא תטול אלא פ"ג זוז ושליש, וכדמבואר ברש"י במשנה, שכתב על פיסקא זו "ושל מאתים מנה, בגמרא מפרש לה", הרי שפיסקא זו מוקשה מיניה וביה - שהרי רש"י לא הזכיר כלל במשנה את ענין הכתיבה - והיא נכללת בקושיית הגמרא כאן; ועל פי זה נתבארה קושיית הגמרא בפנים.
[17] דברי רב יעקב מנהר פקוד, מתבארים על פי הבנת ה"תוספות יום טוב" בשיטת רש"י.
[18] דין זה מחלוקת גדולה היא בין הראשונים בתחילת פרק אלמנה ניזונית, ולדעת בעל ה"תוספות יום טוב" שיטת רש"י בסוגייתנו היא כשיטה זו.
[19] א. נתבאר על פי ה"תוספות יום טוב" בהבנת דברי רש"י, ומלשונו משמע קצת שלשון "תפיסות" אינו מתיחס לתפיסה שאכן היתה מחיים, אלא כל חלוקת נכסים שבאו לבית הדין, נקראים "תפיסה". ומלשון הרא"ה נראה, שאין הדין תלוי בחלוקה אם היתה בפעם אחת או בשתי פעמים, וכאשר נראה מלשון רש"י, אלא העיקר תלוי בזה, שתפסו אותו בשני פעמים, ולדבריו לשון הגמרא הוא כפשוטו. ב. להר"ן בפרק אלמנה [נה ב מדפי הרי"ף] שיטה אחרת בתפיסה שבסוגייתנו [רק שה"תוספות יום טוב" דקדק מלשון רש"י, שאין הוא הולך בשיטת הר"ן], והיא: א. תפיסת מטלטלין מחיים אינה מועלת לגביית כתובה, וכל שכן תפיסה לאחר מיתה [לדעת רבינא עצמו בפרק אלמנה צו א]. ב. חילוק יש בין תפיסת מטלטלין לתפיסת מעות, שהמטלטלין כיון שהם מחוסרים גוביינא של בית הדין, אין תפיסה מועלת בהם, אבל תפיסת מעות שירשו היתומים מאביהם לאחר מיתה מועלת לכתובה, שהרי כבר נפרעה, ומשנתנו עוסקת במעות שנתפסו לאחר מיתה. ג. והריטב"א כתב: ואפשר נמי דתפיסת מטלטלין היא כדפירש רש"י ז"ל, וכגון שתפסו מחיים [והיינו בהכרח כהתוספות יום טוב], אי נמי דשיעבד לה מטלטלין לכתובה בפירוש.
[20] כתב הריטב"א: והטעם שנקטה המשנה באחת מן הצורות הנזכרות או בכותבת, או בשתי תפיסות, הוא משום שלא רצה התנא לשנות תשבורת החשבונות אלא שלמים, ואם היה שונה כדינם ממש, היה לו לשנות: בעלת מנה נוטלת שלשים ושלש ושליש, ושל מאתיים שמונים ושלש ושליש, ושל שלש מאות מאה שמונים ושלש ושליש, ולכן דיברה המשנה בכותבת האחת לשניה, או בשתי תפיסות.
[21] יסוד זה מוכח לדעת התנא של משנתנו, לשני הביאורים שנאמרו לעיל בביאור המשנה: שהרי - לפי הביאור הראשון - כשנפלו להם מאתים, אין בעלת המנה נוטלת אלא חמשים זוז, שהוא תוצאה מחלוקתה עם בעלת שלשת המאות, אבל במנה שני אינה נוטלת כלום, כיון שלא תבעה אותו לפני החלוקה; וכן בסיפא כשנפלו להן שלש מאות, אין בעלת המנה נוטלת אלא חמשים, ואינה נוטלת במנה שני ושלישי כלום; ואף בעלת המאתים אינה נוטלת אלא מאה וחמשים זוז שהם תוצאה מחלוקתה עם בעלת המנה במנה ראשון, ועם בעלת שלשת המאות במנה השני, ואילו במנה שלישי אינה נוטלת כלום, כיון שלא תבעה את המנה השלישי קודם החלוקה. ואף לפי הביאור השני מבואר כן במשנתנו, שהרי ברישא בחלוקת התפיסה השניה בסך מאה עשרים וחמשה זוז, אין נוטלת בעלת המנה אלא עשרים וחמש זוז, שהוא שליש מתביעתה על שבעים וחמש זוז שהוא יתרת חובה בעת חלוקת התפיסה השניה, ואילו בחמשים הנותרים אין לה חלק; וכן בסיפא כשנפלו בתפיסה שניה מאתים עשרים וחמש זוז, אין נוטלת בעלת המנה אלא בחלוקת שבעים וחמש זוז אותם היא תובעת בתפיסה שניה, ובשאר אין לה חלק, ואף בעלת המאתים אינה נוטלת אלה בחלוקת מאה עשרים וחמש מתוכם, והטעם הוא משום שלא תבעה מעבר למאה עשרים וחמש זוז בשעת חלוקת התפיסה השניה, ואף שלא נפרע כל חובה בחלוקה שניה זו.
[22] א. נתבאר על פי דברי רש"י שמפרש את דברי רבי כפשוטם, [כפי שכתב הריטב"א בהבנת רש"י], וראה מה שכתבו התוספות בפירוש דברי רבי. ב. מבואר מדברי הגמרא, שאין נפקא מינה לדעת רבי בכתיבת בעלת המאתים או בעלת השלש מאות "דין ודברים אין לי" לענין החלוקה, ולעולם חולקות בשוה, שהרי על משנתנו הוא שאמר רבי "חולקות בשוה".
[23] לאחר שביארה סוגייתנו את יסוד דין החלוקה בשלשת הכתובות, יש לחזור ולדון בביאור לשון משנתנו ["וכן שלשה שהטילו לכיס וכו' כך הם חולקים"] שדימתה את דין חלוקת הפסד וריוח בעיסקא - לפי מעותיו של כל אחד, לחלוקת בעלות שלשת הכתובות במשנתנו; ואשר בפשוטו אינו מובן כלל מה ענין זה אצל זה, [וראה בזה את שיטת התוספות בד"ה וכן]. ובשם רבינו חננאל כתבו התוספות, שהדמיון הוא לבבא האחרונה בלבד, והוא מה ששנינו: היו שם שלש מאות, של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מאה, ושל שלש מאות שלש שש של זהב, וטעם חלוקה משונה זו נתבאר בגמרא בשתי אוקימתות; ואם כן צריך ביאור מה ענין שלשה שהטילו לכיס הבאים לחלוק כפשוטו בלא הסתלקות ובלא תפיסות לדין זה! ? גם צריך ביאור מה שייך לדמות לבבא בתרייתא לבדה, וכי בבבא בתרייתא נאמר דין חלוקה שונה משאר הבבות, והרי הכל הולך על דרך אחד, רק הסיפור הוא שהשתנה! ? ובאור הענין הוא [על פי תלמידי רבינו יונה בשיטה מקובצת במשנה, ראה שם]: שאכן אין כוונת רבי לדמות את דיני החלוקה כלל, ולכל אחד טעמו שלו, אלא שבהסתכלות מסוימת על חלוקת שלשת הכתובות בבבא בתרייתא, נראה הדבר כחלוקה של שלשה אנשים שהטילו לכיס, שהם חולקים מטעם אחר באופן זה ממש. שהרי שלשה שהטילו לכיס זה מאה וזה מאתים וזה שלש מאות, ונפסדה העיסקא שלש מאות זוז, תהיה החלוקה לפי חשבון כדלקמן: בעל המנה נוטל חמשים; בעל המאתים מאה; ובעל שלשת המאות שלשה של זהב. ואף בשלש כתובות שהסך הכולל של שלשת הכתובות הוא שש מאות זוז [מאה ועוד מאתים ועוד שלש מאות] ; ואולם אין בנכסים של האב כיסוי לכל שלשת הכתובות אלא מחציתו, ואכן מפסידה כל אחת לפי חשבון, ונוטלת בעלת המנה חמשים זוז, ובעלת המאתים מאה זוז, ובעלת שלשת המאות שלשה של זהב. ואולם מדברי רש"י כאן בסוף סוגייתנו נראה לכאורה שהוא חלוק על רבינו חננאל והוא מפרש, שאכן יסוד דין החלוקה בשלשת הכתובות - לדעת משנתנו שהיא כדעת רבי נתן - שוה ביסוד דינו לחלוקת שלש אנשים שהטילו לכיס, שהרי כתב רש"י על דברי רבי שאמר: אין אני רואה את דבריו של רבי נתן באלו, אלא חולקות בשוה, וז"ל "שאין זה דומה לשלשה שהטילו לכיס וכו"', הרי משמע שלדעת רבי נתן אכן שני דינים אלו אחד הם ביסוד דינם, והדברים צריכים תלמוד.
[24] לריטב"א ולריב"ש הבנה אחרת בשיטת רש"י, ואולם הם עצמם חלקו על רש"י, ולשיטת האחרונים הנזכרים אף רש"י מודה להם, ובהערות יבוארו חילוקים בין הפירושים.
עסיקין כו' שלא החזיק פירש"י אם לא נתן מעות כו' משהחזיק כו' יקנה בחזקה כו'. אינו מובן גם בלא עסיקין כן דאם לא החזיק ולא נתן מעות יכול לחזור בו. ואפילו מש"פ ליכא. ודוחק לענין מחוסר אמנה. וצ"ל הקנה בשטר וקי"ל במכר לא קני עד שיתן דמים ומ"מ מי שפרע נראה דאיכא כמו שפי' תוס' וקמ"ל דיכול לחזור ומותר ומשהחזיק דקני קנין גמור אי"ל אף שלא נתן מעות כדקי"ל גם במכר לפי שעשה מעשה בגוף הקרקע כנ"ל:
או די"ל מכר שלא באחריות ויש עסיקין הוי מוכר מפני רעתה דקני בשטר לחוד דניחא לי' כו'. וקמ"ל כיון שלא ידע שיש עסיקין כש"כ שטר סבור שהוא כשאר מכר סתם דשניהם יכולין לחזור עד שיתןדמים ושפיר עדיין יכול לחזור. משא"כ משהחזיק שקני לגמרי אף שלא מפני רעתה סבר וקיבל:
או י"ל כמ"ש ריב"ם דחשוב כעסוקין באותו ענין ע"ש. ושם ב"ב קי"ד מחלק בין מעשה בגוף הדבר ע"ש. וא"כ י"ל בשטר רק שפי' שיקנה בלי דמים מיד ע"ש בקדושין (כ"ו ע"א) דמהני פירש. ומ"מ כיון שגוף קנין השטר אינו מורה בסתם אלא עד שנתן דמים ורק משום דפירש שוב הוי כדיבור דיכול לחזור שדעתו ביצא ערעור שיוכל לחזור כיון שהדבור גורם הקנין אמרינן דהי' דעתו כנ"ל. משא"כ חזקה דמצד עצמו קונה. ועיקר נראה לע"ד דרש"י ס"ל דאף דקי"ל כר' זביד בשלא באחריות אף נמצא שאינו שלו פטור דסבר וקיבל כו'. מ"מ י"ל דוקא שנתן מעותיו. משא"כ בלא נתן מעות נהי דסבר וקיבל מ"מ במאי נתחייב הא מכירה אינו כלום דאין גזלן יכול למכור וכיון שלא קנו כלל במה החיוב. וכן אמר פ"ק דב"מ (ט"ז ע"א) במאי קני' כו' שטרא חספא בעלמא. ואף אי נימא דחשיב קצת מכירה כדאמר ב"מ ע"ב דחשוב ניתן לכתוב שיחזור ויקח מנגזל כדי דליקו בהמנות'. מ"מ הוי רק כמו לכשאקחנה קנוי דג"כ קי"ל דיכול לחזור בו. ולכך דוקא בנתן מעות שייך דסבר וקיבל וצ"ל דעדיף מהכיר שאינו שלו דשייך לפקדון משא"כ ספק זה קני ונתן למתנה אף דאינו שלו אבל לא נתן מעות כנ"ל. ולכך פי' כאן דלא נתן מעות אם הי' ודאי גזולה ודאי לא הי' חייב ליתן אף שלא באחריות רק כיון דעסוקין ואין ידוע עדיין אם כדין כנ"ל. או נימא כיון דפירש שלא באחריות א"כ קנה על הספק ומחויב ליתן המעות כיון שעדיין ספק ולכך כמו דאמר שמואל דעביד דזבין ארעא ליומא כן אף דקי"ל אחריות ט"ס מ"מ בפירש לא באחריות אמרינן כנ"ל דזבין ליומא. וממילא כשעדיין לא החזיק אינו גם ליומא וספק זה לא קני ויכול לחזור אף שהי' שטר. אבל החזיק שנשתמש שייך עביד אינש כו' דלא חלקו בין זמן מרובה למועט/ כיון שנשתמש כנ"ל ואי"ל בו כנ"ל:
גם י"ל דבאמת תמוה שם טעם ר"ז דעכ"פ הוי מום במקח וטעות. ואפשר כמ"ש הר"ן בחייבי לאוין שלא הכיר בה דאינו טעות מדלא חקר כו' שיערב עלי' באסור ע"ש. כן בפי' שלא באחריות דאף שגזולה מ"מ י"ל שרוצה להשתמש בגזלה כיון שאין המום בעצמו רק מצד אסור גזל כנ"ל. אבל קנין שטר עכ"פ בגזול לא שייך שדי קנוי לך כו'. וא"כ אף בספק לא שייך כיון שקנה הספק עכ"פ יצטרך ליתן מעות ולא יוכל לחזור בו. דהא לא עשה קנין כלל על הספק דאם באמת גזולה אין השטר כלום. ואינו חייב ליתן מעות מספק כנ"ל. משא"כ חזקה דעכ"פ החזיק ואף שגזלה עכ"פ החזיק וקנה הספק כנ"ל וחייב ליתן מעות כנ"ל. ויש לדחות:
מתני' משה"נ ג' נשים כו' כ' של זו ק' כו' ואין שם אלא ק' חולקין בשוה כו'. הנה גם בבע"ח הדין כן ולמה נקיט בכתובה. ולכאורה י"ל דנקיט שהזמן פרעון כא' כשמת. אבל בע"ח מי שקדם זמנו מגבין ושוב א"י להוציא ממנו כיון שגבה וזמנם שוה. אולם בש"ע סי' ק"ד משמע דאף שז"פ קודם אין מגבין כיון שכשיגבה לא יוכל להוציא הגם דמרמ"א שם סי' א' אין ראי' דמיירי במאוחר. והי' נראה דתליא בהא (דס' ע"ג ס' י') דלהפ' דאף שאינו מבזבז כשיפסיד כשמגיע זמנו יכול לתבוע תוך זמנו גם כאן חשיב גם השני כהגיע זמנו שאם לא יגבה עכשיו לא יגבה בזמנו דא"י להוציא כנ"ל משא"כ להפ' דוקא מבזבז כו' א"כ י"ל אף שיפסיד מ"מ כיון שזה הגיע זמנו ומצוה איתומים לפרוע נותנין לזה אף שלא יוכל השני להוציא כנ"ל. אולם (סמ"ע ס' ק"ד ס"ק כ"ב) כ' דלא תלי' בזמן פרעון ע"ש. וא"כ אדרבא קשה יותר למה נקיט בכתובה שזמ"פ כא' הול"ל רבותא בבע"ח אף שז"פ דא' קודם מ"מ חולקין בשוה כנ"ל:
וי"ל להמבואר בירושלמי אמתני' דכ' ובע"ח (הכותב הלכ' ב') זו תורה וזו אינו תורה דהיכא שבאין כא' דאורייתא וא' דרבנן מי שחיוב דאורייתא עדיף ע"ש. וא"כ להפ' כרשב"ג דכ' בתולה דאורייתא וכ' אלמנה לכ"ע דרבנן. א"כ כיון דקי"ל כל הפוחת כו'. א"כ סתמא דתני כ' של זו ק' ושל זו ר' היינו דא' נשאת אלמנה וכ' ק' והא' נשאת בתולה דכ' ר' ושל ש' הוא עם תוס' וא"כ ס"ד דנותנין לזו של ר' דהחיוב דאורייתא נגד של ק' שמדרבנן כנ"ל. כיון שבאין כא' וקמ"ל דלא כנ"ל והרא"ש פי' שם פי' אחר בירושלמי ע"ש. וכן ב"ב קל"ז דפריך הש"ס באחריך כו' ומתנת ש"מ דאי עם ג"מ הי' חולקין ע"ש ברשב"ם דמש"מ דרבנן ומ"מ מבואר דחולקין כשבאין בב"א ע"ש ושפיר רבותא כנ"ל משום דמ"מ חלין ביחד כיון דתיקון רבנן ולענין שודא אפשר דדאורייתא עדיף:
עוד י"ל דקמ"ל דבבע"ח ודאי חלין ביחד אף אי הלואת א' קודם להפ' דע"פ מוקדם לא קדים לשטר מאוחר כיון דמתוך השטר מוכח רק סוף היום. משא"כ כתובה דקי"ל (פ"ב דגטין י"ח ע"א) דנכתב ביום ונחתם בלילה כו' דכמעשה ב"ד ע"ש דמשעת חופה גבי ממשעבדי א"כ אף שהכתובות ביום א' מ"מ ספק הי קדמה חופה שלה והי' ראוי להיות שודא כמו בשטרי מכר. וקמ"ל או כסברת רש"י דמחל עד שנכתב זמן השטר ע"ש או דאף דמעש' ב"ד יש לו קול מ"מ אפשר דבמקום שאין כ' שעות הקול הוא רק על היום ולא השעה שהיה החופה ושפיר נכתב ביום כו' דמסוף היום גבי' אבל לא משעה באותו יום ודוחק שיהי' הדין כן בעמד בדין ומכר באותו יום כשמתברר שאח"כ מכר. או דכיון דיכול להיות שנכתבו הכתובות מן אירוסין וחלו שניהם רק מחמת השטר והיינו סוף היום ביחד. וממילא כיון שהוא ספק שוב אף למ"ד שודא עדיף פי' תוס' לקמן טעם פלוגתא דרב ושמואל דמ"ס חלוקה עדיף דעכ"פ מי ששלו יקח מחצה. ומ"ד שודא עדיף דיכול להזדמן שיקח מי ששלו משא"כ חלוקה ודאי שלא כדין מחצה ע"ש א"כ בהחלוקה י"ל אמת שסוף היום כנ"ל לכ"ע שיהי' חלוקה דעדיף דעכ"פ יקח מחצה שלו ויכול להיות שכן הדין. ושפיר קמ"ל דחולקין כאן אף שיש ספק קודם דשייך שודא כנ"ל מ"מ חולקין. ועוד כמו שפי' תוס' (חולין כ"ח ע"ב) גבי מחצה ע"מ כרוב דאף דא"א לצמצם יש ב' צדדין שמא יותר ושמא מצומצם ע"ש משא"כ אי אינו כרוב יש ב' להיפוך ע"ש. גם כאן כיון דלענין הספק אחר נשואין שקיל וכשהי' קודם זכו סוף היום בב"א א"כ לענין חולקין יש לכל א' ב' צדדים שמגיע לו חלק עכ"פ אי קדים ואי בב"א וכן לשני' וכן לג' כו' ושפיר חולקין כו' משא"כ בע"ח דודאי בב"א ויש רבותא כנ"ל:
או י"ל דהא ב"ב פ' ח"ה (ל"ה ע"א) פריך דכל דאלים גבר מב' שטרות ביום א' ומחלק דליכא למיקם עלה דמלתא ואל"ה הי' כל דא"ג. ובכתובה י"ל דא"ל עלה איזה קדמה בנשואין והי' ראוי להיות כדא"ג כו' אם הוא ספק דמשעת חופה גבי' וכיון דאף אי מסוף היום ובב"א ג"כ לא יהי' שלא כדין כל דאלים כו' דכשזכה אין מוציאין י"ל דהדין כד"ג דמצד הספק קדים איכא למיקם כו' וכשיתברר שקדמה נשואין שפיר נוציא ממנה כנ"ל. וקמ"ל דלא דהטעם דבשלמא שם בב' שטרי מכר ומתנה אין שום א' תופס (ומש"ה י"ל כדא"ג בא"ל. משא"כ הכא דחשיב אוחזין)כמ"ש תוס' ריש ב"מ דבאוחזין יחלוקו והנפקד תופס בחזקת שניהם מספק הוי כמוחזקין ויחלוקו ול"א כל דאלים כו' ע"ש. א"כ בהחוב דהנכסים יורשים מוחזקין קודם גבי' שוב תופסין בחזקת כולן וכאלו אוחזין כו' והדין יחלוקו אף שהוא ס' כו' ולא כל דאלים כו' וכ"ש אי אמרינן דנכסי בחזקת אלמנה קיימי כדאמר לקמן דהוי כמוחזקין לקמן:
ולכאורה כדאמר בהיכא דכל דא"ג גזלן של רבים כו' דמצי מדחי. וכן ביב"ש וכה"ג שוב יוכלו היורשין שמוחזקין לדחות לכל א' שהשניה קדמה ולא יגבו בלי הרשאה. וכ"ש לרש"י דלא מהני הרשאה כשלא הי' המעות מעולם אצלו א"כ מצד הספק שודא ולא יתנו כלל. אך בשיעבוד לא שייך זה דהכל משועבד לכל א' רק כשיש עוד חוב משועבד גם לו א"כ ממילא כשדוחים לא' משועבד הכל לשני' וא"י לומר מאחר שמשועבד להאחרת ובשקר אנו זוכין שלא ליתן לה מחמת דחי' הוי ראוי כאלו זכו אח"מ וכעובדא דאריסא דבר זוזא סוף הכונב ברושלמי הובא שם ברי"ף מצאה כו'. ז"א דמשועבד הכל כשנסתלק שיעבוד אחת איך שיהי' ממילא הכל משועבד לשני' א"כ שוב לשום א' א"י לדחות שאם דוחין לא' גבי' הב' או הג' וממילא א"י לדחות גם הראשונה כנ"ל. ויש ג"כ רבותא בכתובה דאינה גובה מראוי מ"מ חולקין כנ"ל. והיה אפשר לישב בזה מה דלא תני בב' א' ק' וא"ר דג"כ מוכח כל הדינים ולמה לי' ג'. ולמסקנא בכ' דו"ד א"ש דקמ"ל דחולקת עם הג' כנ"ל אבל לס"ד או לשינויא דרבינא אין שום רבותא בג' יותר מב' ולמ"ש אפשר דבב' א' ק' וא' ר' בספק אם הנשואין של זו קודמת הי' כספק ויבם בנכסי סבא דאין ס' מוציא מידי ודאי בסיפא שיש מאתים דגם לדברי בעלת ק' יש לבעלת ר' מנה בנכסי המת ולה ספק אם יש לה כלל כמו חצי וכולה שלי שהק' תוס' ריש ב"מ. ולא שייך תירוצם דכאן השיעבוד על כל הנכסים כמו ביורש דגם לדברי' השיעבוד על הכל רק אם יש עוד חוב משועבד גם לב' והוי כיורש דשייך אין ס' כו' והי' נוטלת כל הר'. וכשיש עוד בעלת ש' שוב גם בעלת ר' ספק אם יש לה כלל וכן לבעלת ש' ג"כ ספק ולכך חולקין. ומ"מ דוחק שיהי' הדין אין ס' בהנ"ל. וי"ל החלוק דוקא ביורש שהנכסים שלו וחשוב מוחזק בודאי וזה ספק ואין ממי"ו כו'. משא"כ שיעבוד כל שלא גבי לא חשיב מוחזק ואף שלזה ודאי משעבדי כל הנכסים וזה ס' מ"מ לא אמרינן אסממי"ו. ומ"מ דוחק דגבי ה' בניסן וניסן סתם חשוב גם גבי שיעבוד זה ודאי ומבורר וזה ס' ע"ש:
גמרא של מנה נ' ל"ג ושליש הוא דא"ל כו'. וקשה הא רישא לד"ה בין לר"נ בין לר' לפירש"י. וא"כ בסיפא דיש ר' דלרבי חולקין בשוה ס"ו וב' שליש לכל א'. מ"מ ודאי דוקא כשחלו בב"א מסוף היום כנ"ל אבל אם הנשואין קדמו אי למ"ד מלוה ע"פ קודמת או למ"ד ע"מ כרתי. דספק מי מהם קדם מודה רבי דאי אמרינן חלוקה עדיף כרב לקמן שהדין כמו בחצי' שלי וכולה שלי דהא מודית בעלת ק' שעל ק' השניים אין לה טענת שיעבוד אף שקדמה רק לבעלת ר' וש' ועל שיעבוד ק' טענת שלשתן שוה וספק מי קדים והדין כמו במתני' דב' אוחזין שק' חולקין ר' וש' וק' חולקין שלשתן וא"כ י"ל שפיר כיון דע"ז עצמו ג"כ ספק אם היה החיוב ע"י השטר שהי' קודם החופה וחלו בב"א ויש לבעלת ק' ס"ו וב"ש לרבי. או שהי' השטרות אחר החופה או בע"מ שזכו קודם והספק מי קדים דאז מגיע לבעלת ק' רק ל"ג ושליש ושוב גם ספק זה חולקין היינו הל"ג ושליש השניים וממילא שפיר תני דנוטלת נ' כו' ויכול להיות כרבי הני תרי בבא כנ"ל:
שני שטרות כו' ביום א' כו' חולקין כו' שודא כו'. כ' תוס' החלוק דבמשנ' יוצאת ביום א' חולקין משום דשיעבוד אינו מתחיל אלא מסוף היום דמוכח מתוכו ע"ש. ואינו מובן דהא תוס' גטין ג' כ' לר"א גובה מנ' משועבדים קאי אמלוה בשטר שא"ע עדים רק עידי מסירה כו'. וא"כ גם שיעבוד חל כשנמסר. ודוחק שכ' רק בשטת ר"ח שם דלא מסקי כן. וי"ל דכאן לרב ושמואל דלטעמייהו דסברי שיעבודא לאו דאורייתא רק משום נ"ד ובאותו יום שאינו מוכח לא שייך התקנה דעדיין לא יוכל להוציא מלקוחות מספק ממילא אף שבאמת נמסר בעדים וא"ל קול לא שייך נ"ד כמ"ש ב"ב בסוף לענין יורשים כיון דלא חשש לענין לקוחות לא שייך נ"ד וגם מיורשים לא גבי ע"ש גם י"ל אף למ"ד ש"ד למ"ש תוס' דבמטלטלין לכ"ע של"ד דלא סמיך עלייהו שיוכל להבריחן. וכ' רשב"ם ב"ב דבעבדים אף דקי"ל בדאורייתא עבדו כקרקע מ"מ לענין שיעבוד כיון שיכול להבריחן של"ד בהם כמטלטלין ע"ש. א"כ באותו יום שאינו מוכיח שלא יוכל לגבות כשימכור ויכול להבריח של"ד ורק משום נ"ד ולא שייך כנ"ל:
אך ז"א דהא מ"מ סבר ר' אלעזר דגבי בע"מ ממשעבדי וע"כ משום שיוכל לברר בעידי מסירה ולא יוכל להבריח משעבדי מה"ת. וכן ע"כ אף לרו"ש דשל"ד שייך נ"ד מה"ט דיוכל לברר כנ"ל:
וי"ל דהא לרי"ף דגם ע"ח מהני לר"א דכורתין בשעתן כיון דע"כ בא לידו מיד לוה כיון שיש ע"ח הוי כע"מ ע"ש בר"ן. א"כ י"ל דוקא שם שיש באמת ע"מ יכול לברר ומשועבד ושייך גם נ"ד כנ"ל. משא"כ כאן שאין ע"מ לפנינו דאי יש באמת גבי א"כ אנו אומרין שלא היה כלל ע"מ רק ע"ח כורתין בשעתן כשנמסר כנ"ל והא לא יוכל לברר רק מסוף היום ויכול להבריח ולא משעבדי כנ"ל וליכא נ"ד ג"כ ואף שהי' יכול להראות לב"ד או לעדים כשמראה באמת משועבד מאז והלאה שמשעה שמראה א"י להבריח וגם חשש שיגבה ואיכא נ"ד כו'. ולכך גם שטר שאין בו זמן גובה משעה שמביא עדים שראו השטר בידו כמבואר בש"ע (ר"ס מ"ג) בש"ך שם מהא דאייתי ראי' אימת מ"ל כו' משא"כ כשלא הראהו שיכול להבריח אינו משועבד כלל כנ"ל וגם נ"ד לא שייך כנ"ל. וגם לתוס' דצריך ע"מ דוקא מ"מ בשטר מודה ר"א דסגי בע"ח דכיון דהודאת בע"ד כעדים הוי כיש עדים ע"ש תוס' גטין (י' ע"ב) ד"ה חספא כו'. א"כ שייך כנ"ל. אך עדיין קשה דמדברי תוס' שם מבואר שגם בשטרי מכר ומתנה כשר לר"א בע"ח לחוד משום דהודאת בע"ד כעדים כו'. א"כ גם כאן ב' שטרי מכר שייך ג"כ כיון שאין ע"מ אומרים שלא היה כלל רק ע"ח וממילא אינו מוכח מתוכו עד סוף היום. וי"ל דתוס' ס"ל דמ"מ כיון דע"מ כרתי ומשום הודאת בע"ד חשוב כע"מ בשעת מסירה שוב קנה בשעתו אף שאינו מוכח מתוכו ממילא מי שקדם הוי שלו ואמרינן שודא משא"כ שטרי חוב ושיעבוד אם לא היה ע"מ רק משום הודאה מ"מ לא היה יכול לברר ולא לטרוף כל שאינו מראה שוב יכול להבריח ואינו משועבד מה"ת או דליכא נ"ד כנ"ל:
אך מ"מ אי שיעבודא דאורייתא כיון שגם ע"פ מה"ת גבי רק משום פסידא וכיון שבאמת היה לו שטר אית ליה קלא ולקוחות שקנו אותו יום אח"כ ידעו. וצ"ל דכל שלא הראהו שייך פסידא שלא ידעו ואף דגם מוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי רק מאן דיזיף בצנעה יזיף כשבלא שטר משא"כ זה שנתן שטר דלא שייך בצנעה שוב מיד יש לו קול. אך כיון שלא הי' עדי מסירה כלל ובלא עדים ל"ל קלא. וע"י הע"ח אינו מוכח רק מסוף היום כנ"ל:
עוד י"ל כמו במאוחר דאמרינן (ע"ז ד' י' ע"א) דעד דמטי זימנא לא טריף ואף שמברר שנמסר לו קודם דמחל השיעבוד עד זמן הכתוב ע"ש. וא"כ ע"כ הא דבאין בו זמן כלל גובה כשמברר שראו בידו ולא אמרינן דמחל לגמרי כמו מאוחר קודם הזמן. ע"כ משום דכמו דקי"ל אחריות ט"ס משום לא שדי אינש זוזי בכדי. כן באין בו זמן שלגמרי לא יגבה חזקה לא שדי כו' ולא מחל. רק במאוחר דעכ"פ יגבה מזמן הכתוב שייך שמחל. א"כ כאן לענין אותו יום לחוד שמסוף היום שפיר מוכח שוב אמרינן שמחל עד סוף היום כמאוחר כנ"ל כיון שלא יוכל לגבות בלא בירור כמאוחר כנ"ל. משא"כ שטרי מכר כיון שקנה הוא שלו ולא שייך שמחל עד סוף היום כנ"ל. והגם שיש לחלק בין מאוחר דחזינן ששינה ולא כ' זמן הראוי. משא"כ כאן במקום שאין כ' שעות כנ"ל. מ"מ עכ"פ מועיל טעם רש"י ז"ל שאין מקפידין כו' לענין שיעבוד דחשוב שמוחלים עד סוף היום כנ"ל. כיון שלא יוכל לגבות מלוקח מספק כנ"ל. גם דלא חשש כמ"ש לעיל. ולע"ד נראה טעם החלוק בין שיעבוד דהא תוס' ריש ב"מ וב"ב פ' ח"ה כ' דבשניהם מוחזקין ואוחזין לכ"ע יחלוקו ולא אמרינן כל דאלים גבר או שודא. וגם כ' שגם במנה שלישית דמה שהנפקד תופס בחזקת שניהם מספק חשוב כשניהם אוחזין ולכך רק משום ודאי רמאי ע"ש. וא"כ בשלמא ב' שטרי מכר ומתנה בקרקע אין שום א' מוחזק והוי כארבא כו' ואמרינן שודא בספק מי קדים כנ"ל משא"כ בשטרי חוב ושיעבוד דעדיין נכסים דלוה הן כל שלא גבו. וא"כ חשוב הלוה תופס בחזקת שניהם מספק אף בקרקע והוי כשניהם אוחזין ומוחזקין מספק דלכ"ע חולקין ולא אמרינן שודא כנ"ל:
הרי"ף ז"ל מחלק משום דררא דממונא ע"ש. דנראה דרי"ף אינו מפרש דררא דממונא לא כרש"י הפסד ממון ולא כתוס' שבלא טענותיהם ס' לב"ד דזה שייך גם בב' שטרי מכר דבלא טענותיהם ספק כנ"ל. רק מפרש כלשון גמ' דב"ב שם כפשטי' אי דמר לאו דמר ע"ש. דבמחליף עד עכשיו הי' פרה דמוכר ומן הקנין ואילך דלוקח חשובים בולד דררא ממונא לשניהם וחולקין על ספק הולד משא"כ ארבא או ב' שטרי מכר אי דמר לאו דמר שלהב' אין שום זכות אם הוא של האחר אמרינן שודא. אבל שיעבוד משועבד גם למאוחר כשנסתלק המוקדם ואינו גובה אף שכותב רק דו"ד כו' גובה הב' רק שהמוקדם קודם לגבות חשוב דררא דממונא לשניהם וחולקין כנ"ל:
רב כר"מ כו' ע"ח כרתי כו' ופי' תוס' דכיון דאינו מוכח מתוכו לא קנה עד סוף היום שמוכח כמו גבי כ' לגרש הגדולה כו' ע"ש. ותמוה א' דשם אינו מוכח גוף הקנין אם גרשה או לא ולא חשיב שטר וגט משא"כ בזה דגוף הקנין מוכח מתוכו רק אינו מוכח הזמן מתי קני עד סוף היום חשוב כאין בו זמן. והא ודאי דגם אין בו זמן כשר וקני לוקח דהא גם בגט מוקי כר"מ ג"כ דכ' בכ"י כו' ואין בו זמן ג' גטין כו' והולד כשר. וא"כ כיון שעכ"פ מסר לו קנה משעת מסירה דהי' מוכח הקנין רק הזמן לא מוכח באותו יום וזה אינו מפסיד הקנין ושייך שודא כנ"ל. וכפי סברת הר"ן דאינו קונה אלא מה שמוכח ואף דלענין חזרה מוכח שא"י לחזור באותו יום דממ"נ אי החזרה קדמה הא אח"כ נתן לו השטר ואי אח"כ א"י לחזור בו וקנוי לענין שא"י לחזור אבל לקדום למכירת השני אינו מוכח ושוב לא קני לענין זה ע"ש. אינו מובן דכיון שקנה נגדו וא"י לחזור הוי אינו שלו ואינו ברשותו וא"י להקנות ממילא לשני אף שאינו מוכח לענין זה. וצ"ל להר"ן דהוי כאם שייר בפירוש מהיום אם לא אמכור עד אחר ל' דאמר פ"ג דקדושין (ד' ס') כשרגא דליבנא מהיום ולאחר ל' דחשוב שיור וממילא מהני כשמוכר לאחר דלענין זה שייר לעצמו שיוכל לחול קנין השני ע"ש ממילא כיון דעל מה שאין השטר מוכיח אינו שטר וע"ז הקנין שלא יוכל לחול קנין הב' אותו יום אינו מוכיח א"כ נשאר לו ממילא זכות ושיור זה שבמכר ששלו לענין להקנות לשני וחשיב ברשותו ג"כ כמו קני ע"מ להקנות דמהני דחשיב זכות וקנין לענין זה כנ"ל וכיון שלענין שיור זה אינו שטר לא קנה לוקח ונשאר שיור זה למוכר כנ"ל:
אמנם זה שפיר לר' יוחנן שם אבל רו"ש דסברי דלא שייך כלל שיור רק ספק אי תנאי או חזרה ע"ש. א"כ הא קי"ל תנאי מילתא אחריתי ולא חשיב שיור כלל בגוף הקנין דקי"ל חוץ לפלוני בגט בטל וע"מ שלא תנשא לפלוני כשר דחשיב שגמר הקנין לגמרי ותנאי דבר אחר ומה"ט מהני מחילת התנאי כנ"ל. וא"כ נהי דאם הי' מתנה ע"מ שכשאמכור לאחר באותו יום יהי קיים הי' מהני דהוי כמהיום ולאחר ל' כשלא אחזור בי ע"ש. כן כאן אף דלחזרה סתם א"י מ"מ כשמתנה אם לא אחזור בי חזרה זו למכור לאחר יהי' למפרע הקנין. ושפיר הי' מהני כשמוכר באותו היום לב' כנ"ל מ"מ כשאינו מתנה ונגמר השטר לגמרי נגדו שא"י לחזור שוב אף שאין זה מוכיח מתוכו לענין שלא תועיל מכירה לב' באותו יום. מ"מ מה בכך כיון שקנאו לוקח לגמרי ממילא א"י למכרו לב' ומה צורך שיהי' זה מוכיח דכל שלא התנה אינו נעשה תנאי ממילא ע"י שלא מוכח שאין תנאי כיון דאין תנאי שייכות לקנין שיחשב שיור כנ"ל. וצ"ל דר"ן ס"ל דרו"ש מודים במפרש שיור כר"י רק דס"ל סתם מהיום ולאחר ל' לא משמע שיור רק תנאי או חזרה ע"ש. וכאן הוי כפירש שיור כנ"ל:
ומדברי תוס' משמע דלא קני עד סוף היום דלא כר"ן ז"ל רק שגם לענין חזרה מהני כנ"ל. ובאמת גם לר"ן קשה דא"כ שטר מכר שאין בו זמן יועיל כשמוכר לאחר אף שמברר שבא לידו קודם. ועוד דא"כ גט שאין בו זמן יופסל מה"ת למאן דבעי חוץ ממעשה ידיך (גיטין ד' פ"ה ע"א) [אך שם לא נזכר חוץ ממ"י ופירות רק חוץ מירושתך וכן בש"ע ס' קל"ז ע"ש] או פירות דחשיב שיור בגט ואינו כריתות ונשאר בתיקו. וכאן לענין שיוכל לגבות מ"י ופירות ונכסים שמכרה אינו מוכח והוי שיור שלא נתגרשה לענין זה ובטל. וי"ל דבגט לא אמרינן זה כיון שיהי' בטל לגמרי מש"ה כמו דלא אמרינן יד בעה"ש עה"ת כשבטל לגמרי כנ"ל ורק בשטר מכר כנ"ל:
ולע"ד נראה הטעם דהא קי"ל באתרי דכ' שטרא לא קנה עד שיכתוב השטר דלא סמכה דעתי' דלוקח שמא לא יתן לו ואף שמחויב אינו רוצה ויוכל לחזור בו ע"ש פ"ק דקדושין (ד' כ"ו ע"א). וא"כ כאן שאין לו שטר שיחשב ברור עד סוף היום שוב הוי זה כלא כ' לו השטר עד סוף היום דלא קני עד שיכתוב לו היינו עד סוף היום. דאף שכבר יש לו שטר זה שלאחר סוף היום לא שייך שלא יתן לו ז"א דאם ימכור לאחר באותו יום לא יוכל לברר ויהי' יחלוקו או שודא א"כ שפיר לא סמכה דעתי' עד סוף היום ואינו רוצה שנגדו יוגמר המקח שלא יוכל לחזור והמוכר יוכל לבטלו ע"י המכירה לאחר. ושפיר אינו רוצה שיגמור עד סוף היום. ובשלמא אין בו זמן כלל א"כ ע"כ נתרצה כנ"ל משא"כ בזה שפיר אינו רוצה עד שיהי' מבורר ויהי' חשוב שטר ויכולין לחזור בהם שניהם עד סוף היום כנ"ל:
אך לכאורה קשה דגם אי ע"מ כרתי שייך כנ"ל. אך לא קשה למ"ש הר"ן קדושין שם דדוקא באתרי דכ' שטרי היינו שטרי קנין וכיון דאיכא תרוייהו קנין וראי' אינו רוצה עד שיהי' שטר כנ"ל. אבל כשאין כותבין אלא לראי' קנה מיד ע"ש. א"כ א"ש כאן החלוק דאי ע"ח כרתי א"כ סוף היום יהי' השטר קנין וראי' תרוייהו כנ"ל שפיר אין דעתו לקנות עד שיהי' השטר כנ"ל. משא"כ אי ע"מ כרתי דאין סוף היום קנין עדיף יותר כלל דאין שייכות לקנין מה שמוכח מתוכו א"כ הוי רק כמקום שכ' שטר ראי' לחוד ושפיר קנה מיד כשמסר לו ואמרינן שודא כנ"ל וא"ש. אולם לשון התוס' שכ' אח"כ באתרי דכ' שטרי לאפוקי מקנין כסף וחזקה. ולמ"ש אף מקנין שטר עצמו שייך כנ"ל. וברש"י ז"ל י"ל כן שכ' דמקום שאין כ' שעות גלו דעתייהו שאין מקפידין כו' שאינו מובן כיון שקנה למה נאמר שאין מקפידין כאין בו זמן עכ"פ כנ"ל. ולמ"ש י"ל דטעם רש"י כמ"ש דלא קני עד שיכתוב שטר. רק דלכאורה באותו יום הוי כאתרא דלא כ' שטרי דהא אין כ' שעות ותמיד אינו מבורר באותו יום שעה שקנה. ע"ז כ' רש"י דאין זה דלא כ' שטרי שנאמר שרוצה לקנות מיד רק להיפך משום דאין מקפידין שיחול הקנין רק מסוף היום ואילך דבשלמא מקום שאין כותבין כלל ע"כ דעתו לקנות מיד דא"ל מתי יקנה משא"כ על יום זה עצמו לא חשיב כמקום שאין כותבין דאדרבה משום דאין מקפידין כו' רק שמסוף היום שיהי' השטר מבורר כנ"ל יחול כנ"ל. וכמו דק"ל זמנו של שטר מוכיח כו':
עוד י"ל כיון דקי"ל (ש"ע ח"מ ס' רכ"ה) אחריות ט"ס גם בשטר מכירה וגבי ממשעבדי בשטר מכירה כשטרפוה דחשיב שטר גם לענין חיוב האחריות ושייך גם ע"ז לא שדי אינש זוזי בכדי שלא יוכל לגבות חיוב האחריות ולקוחות. ולענין חיוב האחריות הוא שטר שיעבוד שלא יוכל לגבות רק מסוף היום. ממילא גם הקנין אינו רוצה עד סוף היום משעה שחל שיעבוד שלו מהאחריות כנ"ל דלא שדי כו' אך לשמואל דסבר לאו ט"ס י"ל דלא שייך זה כנ"ל:
בב"ב פ' ח"ה פריך אהא דארבא דכל דאלים גבר מהא דב' שטרות כו' ומשני הכא ליכא למיקם כו'. ותמוה לפי' תוס' שם דהקושיא היה רק משמואל דאמר שודא או לרב ללישנא דסבר עמ"כ רק חלוקה עדיפא ע"ש. למה חשיב לי' ליכא למיקם הא יוכל להתברר למי נמסר קודם דקני. ונהי שאינו עומד להתברר כמו בארבא מ"מ כמו בהמחליף עומד להתברר דגם התם רק על רגע הקנין מתי נולד כנ"ל. ולרשב"א שם הטעם במחליף לא שייך שודא משא"כ לתוס' דשודא למי שירצה שייך גם שם. ודררא דממונא יש גם כאן ע"י השטרות ממילא ספק לב"ד. ואי דשודא לא שייך רק בקרקע כמ"ש תוס' בשם ר"ח א"כ מה פריך מארבא אהך דב' שטרות לפי' התוס'. ולע"ד הי' נראה דפריך גם ארב דמשום דסבר ע"ח כרתי. ונהי שכ' תוס' מהא דקטנה מצי מגרש דכשאינו מוכח מתוכו לא מהני לר"מ היינו בגט דצריך כריתות ממילא מה שמוכח ספק אינו גט כלל דאין כאן כריתות דהוי שיור. משא"כ ממון עכ"פ מוכח מתוכו שהוא ספק דעכ"פ מוכיח שנמסר יום זה וא"י מתי באיזה שעה ולמה לא יועיל הקנין משעת מסירה עכ"פ שהוא, ספק וממילא הדין יחלוקו לרב דגם השני כן. אבל אם הי' הדין כל דאלים גבר פריך שפיר דגם לרב יהי' כדא"ג בב' שטרות כו' דאף דלענין ודאי מוכח רק מסוף היום דחלו בב"א מ"מ למי שנמסר תחלה קנה מספק כנ"ל ומשני שפיר דספק זה שמוכיח מתוכו ליכא למיקם עלה כו' שלעולם רק ספק מחמת השטר אף שיתברר ושפיר יחלוקו כנ"ל. ולשמואל שודא לא פריך כלל דמטלטלין ל"ש שודא כנ"ל. ותוס' ס"ל דמה שמוכיח ספק לא מיקרי מוכיח. וי"ל לר' אסי דלא מחית איניש נפשי' לספיקא י"ל מה"ט גופי' דדעתו רק על סוף היום שיהי' ודאי כנ"ל. ואינו מוכרח:
גם י"ל לתוס' להש"ך ז"ל (ס' ל"ב) דכשא"י החקירות בטל העדות גם לדידן בממון רק דאין שואלין וסתמא יודעין. וא"כ שטר שאין בו זמן ע"כ לש"ך דהוי כאין שואלין דהא אין מעידין על הזמן בשטר. ואין אנו דנין כלל על הזמן רק דעכ"פ עכשיו חייב או קנה כנ"ל אבל כשדנין שיהי' חשוב מוכיח מתוכו על אותו יום שהוא ספק עכ"פ באיזה שעה שיהי' הדין עי"ז שודא או כל דאלים גבר לא יחלוקו שוב בטל לגמרי דא"י באיזה שעה הוי חקירות דבטל דלענין זה הוי כאין יודעין לפנינו כיון שבאנו לדין על החקירות לפסוק ע"י עדותן שבשטר דחשיב מוכח שמעידין שהוא ספק איזה שעה עדות זה בטל לגמרי ואין כאן עדות בשטר כלל כנ"ל ושפיר לא מהני אלא מסוף היום שמוכח חשיב שטר כנ"ל:
עוד נראה טעם התוס' דלא מהני ע"י שאינו מוכיח אף דגוף הקנין מוכח כנ"ל. דתוס' גטין הנ"ל כתבו דתמיד אמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר בליכא ריעותא. והנה מה שמוכיח הקנין ע"י ע"ח ואף דהא כותבין שטר למוכר כו' וא"י כלל מהמסירה ובמה מוכח שנמסר וע"כ דסגי במה שביד לוקח וע"י ע"ח שבציוי מוכר ממילא בא לידו חשיב זה מוכיח מתוכו ע"י שנראה השטר ביד הלוקח כנ"ל. וא"כ הכריתות ומה שנעשה שטר ע"י הע"ח הוא ג"כ רק בשעה שנמסר כנ"ל דעי"ז מוכח מתוכו כנ"ל. והנה במגרש בלא עדים דקי"ל לא מהני דג"כ משום חב לאחריני. ואף דהא בעל שאמר גרשתי נאמן נראה הטעם דנאמן רק מכאן ולהבא א"כ עדיין אין עדים בשעת גרושין דבשלמא עדים אף שיצטרכו להעיד בב"ד מ"מ יהי' נאמנים על למפרע חשיב עדים בשעת הגט משא"כ הודאתו דמכאן ולהבא אף שבידו להודות מיד יועיל מאז ואילך וממילא אין עדים ולא מהני כנ"ל. וא"כ גם כאן לענין שיחשב שטר ע"י ע"ח ואף שיגמר מה שמוכיח ע"י המסירה מ"מ הא יכול להראות השטר ויועיל ע"י ע"ח מהני גם שאינו מראה. וזה שפיר מהזמן הכתוב היינו מסוף היום ולהלן שיועיל כשיראה השטר למפרע שעכ"פ בסוף היום כבר הי' בידו דיום שנכתב נמסר חשיב שפיר עח"כ ומוכח אף שאינו מראה כנ"ל. אבל ביום זה עצמו דגם שיראה אותו לא יהי' ראי' רק משעה שמראה אותו ולהבא לא למפרע אין שום ראי' א"כ שוב באותו יום לא חשיב כלל מוכח ע"י ע"ח ואין כאן ע"ח לגמרי שיחול הקנין כנ"ל ושפיר כ' תוס' דלא חל עד סוף היום ויחלוקו כנ"ל:
224ימים לסיום הש״ס