|
⎯
טקסט הדףבלאותיה קיימין תני תנא קמיה דרב נחמן זינתה הפסידה בלאותיה קיימין א''ל אם היא זינתה כליה מי זנאי תני לא הפסידה בלאותיה קיימין אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן זו דברי רבי מנחם סתימתאה אבל חכמים אומרים זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין: אם מתחלה נשאה כו': אמר רב הונא אילונית אשה ואינה אשה אלמנה אשה גמורה אילונית אשה ואינה אשה הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה אלמנה אשה גמורה בין הכיר בה בין לא הכיר בה יש לה כתובה ורב יהודה אומר אחת זו ואחת זו אשה ואינה אשה הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה מיתיבי כנסה בחזקת שהיא כן ונמצאת שהיא כן יש לה כתובה הא סתמא אין לה כתובה לא תימא הא סתמא אין לה כתובה אלא אימא כנסה בחזקת שאינה כן ונמצאת שהיא כן אין לה כתובה אבל סתמא מאי אית לה אדתני בחזקת שהיא כן ונמצאת שהיא כן יש לה כתובה לשמעינן סתמא וכ''ש הא ועוד תני כנסה בידוע ונמצאת בידוע יש לה כתובה כנסה סתם אין לה כתובה תיובתא דרב הונא רב הונא מתני' אטעיתיה הוא סבר מדקא מפליג באילונית ולא קמפליג באלמנה מכלל דאלמנה אפי' בסתמא נמי אית לה ולא היא כי קתני לה לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי: הדרן עלך אלמנה ניזונת
מתני' הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים ניסת לאחר ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות ניסת הבעל נותן לה מזונות והן נותנין לה דמי מזונות מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב הפקחים היו כותבים ע''מ שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי:
⎯
רש"יבלאותיה קיימין. בלאות שהן קיימין לא הפסידה: זו דברי רבי מנחם. הא סתמא דתני תנא קמיה דר''נ הפסידה ר' מנחם אמרה דסתימתאה הוא הרבה משמועותיו נשנו סתם במשנה ובברייתא: אשה ואינה אשה. פעמים היא כאשתו פעמים אינה כאשתו: אלמנה. לכ''ג: בחזקת שהיא כן. שהודיעתו שהיא אלמנה: הא סתמא. הוה ליה לא הכיר בה: אין לה. תיובתא דרב הונא: בחזקת שאינה כן. שהטעתו ואמרה לו לא נתקדשתי לאדם מעולם: אבל סתמא. שלא התנה עמה ומיהו לא הכיר בה יש לה: כנסה בידוע. שהיא אלמנה: מדקא מפליג באיילונית. דאם מתחלה נשאה לשם איילונית יש לה: כי קתני לה לאלמנה. וקאמר יש לה כתובה: אפלוגתא דאיילונית קאי. לאחר שחילק באיילונית ופירש הכיר בה יש לה כתובה שנאה לאלמנה אצלה וקאמר אף אלמנה נמי שהכיר בה ונשאה לשם אלמנה יש לה כתובה: הדרן עלך אלמנה ניזונת הנושא את האשה: לזון את בתה. שהיה לה מאיש אחר: נשאת. האם לאחר שגירשה הראשון. לכשתבא אצלי. כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה: בנותיהן נזונות מנכסים בני חורין. ולא ממשועבדים דתנן (גיטין דף מח:) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים: והיא נזונת. אותה הבת: שהיא כבעלת חוב. שיש לה עליהן שטר מזונות: כל זמן שאת עמי. ולא אם אמות או תמותי או אגרשיך: גמ' אי דאמר להו. לשומעין: אתם עדיי. שאני מודה לו: מאי טעמא דר''ל דפטר. הא אנן תנן בסנהדרין (דף כט:) עד שיאמרו בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב: אי לא אמר להו. לשומעין אתם עדיי: מאי טעמא דרבי יוחנן. הא קיימא לן התם בסנהדרין וצריך שיאמר אתם עדיי: ה''ג לעולם דלא אמר להו אתם עדיי והכא במאי עסקינן בשטרא. שמסר לו שטר בפנינו וכתוב בו אני חייב לך מנה ואע''פ שכתב ידו הוא הואיל ולא חתם פטור והא דתנן (לעיל דף כא.) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין כגון שחתם בו אני פלוני לויתי מנה מפלוני כדמוכח בפרק האשה שנתארמלה (שם) דאמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא אבל אמגילתא לא מאי טעמא דלמא משכח ליה כו' ותנן הוציא עליו כתב ידו כו' אלמא בחתימת ידיה קמיירי אבל הכא הכי כתב ליה חייב אני לך מנה ולא חתם בו: אלימא מלתא דשטרא. הואיל ובפני עדים מסר לו: מאי לאו כי האי גוונא. [מה עדות יש לה לאחר זמן בדבר זה לאו כי האי גוונא] שמוסר לה שטר בפני עדים וכתוב בו פלוני קבל עליו כך ואין שם לא קנין ולא חתימה דאי הוה שטר חתום בידה מאי למימרא:
⎯
תוספותהנושא את האשה: נשאת הבעל חייב במזונותיה. סלקא דעתין דלא מיחייב דכיון דיש לה מזונות מאחר כאילו התנה עמה על מנת שאין לה עליו מזונות קמ''ל: והן נותנין לה דמי מזונות. איצטריך ס''ד דלא פסקו אלא כל זמן שלא נשאת: והיא ניזונת מנכסים משועבדים. אע''ג דלעיל (דף נא: ושם) תניא חמשה גובין מן המשוחררים המקבל עליו לזון את בת אשתו למ''ד בהניזקין (גיטין נא.) קצובין לחוד טרפה לא קשיא מידי דהכא משום קצבה ולמ''ד כתובין בעינן מוקי לה בשקנו מידו וא''ת למ''ד קצובין אע''פ שאין כתובין אמאי לא חשיב להו קצבה למזון הבנות דהוי עד דתבגרן ומיהו מן האב אין קשה כל כך דלא ידעינן כמה בנות יהיו לו לפיכך אין קצובין אלא האחין ששעבדו בההיא שעתא קצובין נינהו עד דתבגרן: אי דלא אמר להו אתם עדיי מאי טעמא דרבי יוחנן. הוה ליה למפטריה או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע את עצמו: דאמר ליה חייב אני לך מנה בשטר. דאלימא מילתא דשטרא לרבי יוחנן וחשיבא הודאה אע''ג דלא אמר אתם עדיי ולא מיירי כשכתב לו חייב אני לך מנה וחתם תחתיו דהיינו הוציא עליו כתב ידו וגובה לכולי עלמא מנכסים בני חורין ולא מיירי נמי כשכתב לו אני פלוני חייב לך מנה דהא נמי כחתם תחתיו דמי ואע''ג דבריש מגילתא מוכיח בגט פשוט (ב''ב דף קסז.) דיכול לחתום ולא חיישינן דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב מאי דבעי התם ודאי לא גבי כלל הואיל ואינו מכתיבה אחת דחייב אני לך מנה כתב האי איניש דלא מעלי. מ''ר: חייב לזונה חמש שנים מאי לאו כי האי גוונא. דאי בשטר גמור מה חדוש דחייב ואע''ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית ליה קלא: +
רשב"אנשאת לאחר וכו' אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות. הרשב"א ז"ל ירושלמי (ה"א) הדא אמרה ומעשה ידיה של בעלה. אמר רבי יוסה הדא אמרה הפוסק לזון כלתו מעשה ידיה של בנו. הוא רוצה שתבא אצלו והיא אינה רוצה הדין עמה, דתנינן והם נותנים לה דמי מזונות. ומסתברא דאין נותנין לה לפי ברכת בית אלא נותנין לה כל מזונותיה משלם וכו'. והוא הדין לפוסק סתם לחבירו שהוא חייב לזונו במקום שהוא במזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית אלא משלם עכ"לֿ (מ"מ הל' אישות פכ"ג הי"ח). הפקחין היו כותבין שאהא זן את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי. וכתב הרשב"א ז"ל דמסתברא שאם גרשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואף על פי שהחזירה אין לה עליו מזונות, שאין בלשון הזה אלא כל זמן שאת עמי מנשואין אלו כדתניא (ב"ב סג, א) בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרו לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום. אלמא כל זמן שהוא בידך מקנין ראשון קאמר, הכא נמי מנשואין הראשונים ומפורש מצאתי כן בירושלמי דגרסינן התם (ה"ב) כל זמן שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה מ"ד לכתובה אבל לא לתנאי הכי נמי, מ"ד בין לכתובה בין לתנאי הכי נמי. כלומר לרב הונא דאמר בשלהי הכותב (לעיל כתובות צ, א) גבי מתניתין דקטן שהשיאו אביו וקיימה, ע"מ כתובתה הראשונה קיימה, לא שאנו אלא מנה מאתיים אבל תוספת אין לה, הוא הדין לגרשה ואח"כ החזירה דעל מנת כתובתה הראשונה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאין, ולר"י דאמר התם אפי' תוספת יש לה הכא נמי גרשה והחזירה יש לה תוספת ותנאין הראשונים שעל דעת כולם החזירה וקיימא לן כרב הונא דהא איתותב ר"י ע"כ לשונוׁ (ר"ן על הרי"ף ריטב"א). איתמר האומר לחבירו וכו', רבי יוחנן אמר חייב וכו'. לאו למימרא כשבא עכשיו להתחייב לו כגון שאמר אתם עידי שאני חייב לו מנה, דהא לכולי עלמא אינו חייב, דבדברים בעלמא אינו מתחייב אלא בקנין או בשטר. תדע לך, הרי ערב אינו מתחייב אלא בקנין או במעות, וכדאמרינן במציעא (צד, א) גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל, דאקשינן בדברים, ופרקינן בקנין, אי נמי בההיא הנאה דקא מהימן גמר ומשעבד נפשיה. ובפרק הזהב (בבא מציעא נח, א) גבי שומר קרקעות אמרינן הכא במאי עסקינן כשקנו אלא הכא שבא להודות שהלוהו והכי פירושא, אי דאמר להו אתם עידי שהלוני מאי טעמא דמאן דאמר פטור, דהתנן בסנהדרין (כט, א) עד שיאמרו בפנינו הודה לו, אלמא הודה בפני עדים חייב, אי דלא אמר להו אתם עידי מאי טעמא דרבי יוחנן מחייב, דהא מצי אמר ליה משטה הייתי בך. והכא במאי עסקינן דא"ל חייב אני לך מנה בשטר. [פרש"י שמסר לו שטר בפנינו וכתוב בו אני חייב לך מנה, מהני לר' יוחנן מדין הודאה ואף על גב דלא אמר אתם עידי דאלימא מילתא דשטרא] אבל מסרו בפני עדים, וזה טוען שלא נתחייב לו ולא הודה לו מעולם, אלא שכתב כעין מזכרת או עפ"י ע"א שהיה רוצה לחתום בו וכעין טופס דשטר בעלמא היה אומר רבנו בשם רבותיו ז"ל דלא מהני כיון דלא חתם לא בתחלה ולא בסוף ואף על פי שנתקיים בבית דין שזה כתב ידוׁ (עפ"י הריטב"א קב, א). +
ריטב"אהנושא את האשה פרק יב לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי ואזונה אלא מוליך מזונותי' במקום שהיא אמה ודעת מורי הרב ז"ל דה"ה במי שנתחייב סתם לזון לחבירו שחייב לזונו במקום שהוא והכא גבי בת אשתו אצטריך לאשמעינן משום דקס"ד דכיון דעם אמה התנה שיהא זן אותה על שולחנו כשם שהיה זן את אמה אבל באשה ובאלמנה לא תקנו לה מזונות אלא עם בעלה ועם היורשים אלא בבאה מחמת טענה כדאיתא בתלמודא משא"כ באינש דעלמא: וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאח' כלומר שיזונו אותה מן האמצע אלא אחד זנה (אותה) ואחד נותן לת דמי מזונות פי' ודין מוכח שהרשות בידה לברור ולטול מזונות או מעות וכן אמרו בירושלמי המקבל לזון בתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה עד כאן וכן הדין במי שנתחייב כראוי (לדין לשם) [לזון לשום] אדם וגרסינן בירושלמי אמר ר"י הדא אמרה הפוסק לזון כלתו וזנה ופרנסה במקום שהוא תנאי הוא אומר שתבא אצלי והיא אומרת אינה רוצה הדין עמה והוא נותן לה דמי מזונות ע"כ וכיון שנותני' לה דמי מזונות במקום שהיא דמי מזונות גמורות קאמר ולא לפי ברכת הבית ותדע שאני אלמנות דאפי' באלמנה שלא התנה עמה אלא בביתו כדתנן את תהא יתבא בביתי ומתזנן וכו' ואפ"ה אתי' בטענה נותנין לה מזונות שלמים כדאמרי' לקמן כ"ש זה שעיקר תנאי מן הסתם אינו אלא במקום שהיא אמה וכתב הרשב"א ז"ל דה"ה לפוסק סתם לזון לבת שהוא חייב לזונ' במקום שהיא במזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית ואמר הרב רבינו ז"ל דה"ה אם יש לה מזונות ממקום אחר ששניהם נותנים לה דמי מזונות שלמים כדאיתא גבי נשאת דמ"ש וכן דעת הרשב"א ז"ל ופשווט היא. והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שה' כב"ח ויש שהי' סוברי' לומר שאם מתה חייב לתת ליורשיה דמי אותן מזונות עד סוף הזמן שקבע שהרי היא כב"ח אבל זה אינו אלא שנתחייב לזה כשראוי' לזון ואע"פ שאינה צריכה נותן לה דמי מזונות אבל מתה פטור שלא נתחייב אלא לזונ' וזו אינה בת נזונו' משא"כ בנשוא' שראוי למזונו' ולא רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה וכן אמרינן בירושלמי חלתה כמי שנשאת ומתה כבר מתה ע"כ ומורי הרשב"א ז"ל למד מן הירושלמי הזה שאם הסכימו הצבור עם אדם א' שיפטרוהו ממס זמן קצוב כדי שיבוא לדור אצלם או משום הנאה אחרת שעשה להם שאם מת בנתיים חייבים היורשים לפרוע מס על אותם נכסים ומורי הרב ז"ל חלק בזה דשאני הת' שהוא פטור נכסי' ונתקבל שכר ונפטר נכסיו ממס לכל אותו זמן והא דתנן שהיא כב"ח לא אמר אלא של ענין לגבות ממשעבדין דינה כב"ח ולא שיגבו יורשיה כשתמות והיינו דלא קתני אלא שהיא כב"ח ולא אמרו מפני שהיא ב"ח והאמת מוכיח דרכו ולמדנו מן הירושלמי הזה שהמתחייב לזון את חבירו וחלה אינו חייב ברפאותו אבל הוא חייב לתת לו דמי מזונות שהיה צריך כשהיה בריא מדקאמר חלתה כמו שנשאת וכן דנתי לפני רבותי והודו בדבר. דין: הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי פי' רש"י ז"ל ולא אם תמות או אם אני מגרשך וה"ה אם ימות הוא דהא עמי קאמר וזה ברור ומר"ן ז"ל חדא מינייהו נקט גרסינן בירושלמי של זמן שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה אינו עמו החזירה מ"ד לכתובה אבל לא לתניין הני נמי ומאן דאמר בין לכתובה ובין לתניין הני נמי ע"כ פי' הרשב"א ז"ל דהאי מאן דאמר ומאן דאמר קאי אמתני' דשלהי פ' הכותב דתנן קטן דהשיאו אביו והגדיל על דעת כתובתה קיימא דאמרי' עלה אמר רב הונא ל"ש אלא מכה מאתיים אבל תוספת אין לה וא"כ ה"ה הכא אם גרש אשתו והחזירה שע"מ כן כתובה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאים ולר"י דאמר התם תוספת יש לה הכא נמי שיש לה תוס' ותנאים שע"מ תנאים הראשונים כולם החזרי' והא קי"ל כרב הונא דר"י איתותב התם הלכך הכא אם גירשה והחזירה אינו חייב לזון את בתה כיון שאמר לה כל זמן שאת עמי מן הנשואין האלו וכתב הרשב"א ז"ל דהא דמי' לההוא דאמרינן בפ' המוכר בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לו כ"ז ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום דאלמא כ"ז שהיא בידך מקנין ראשון קאמר הכא נמי מנשואין ראשונים קאמר: גמרא. אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה רבי יוחנן אמר חייב ר"ל אמר פטור היכי אי דאמר להו לשומעין אתם עדים שאני מודה לו מ"ט דריש לקיש הא תנן בסנהדרין עד שיאמר בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב ואי לא אמר להו אתם עדי מ"ט דר"י הא קי"ל התם בסנהדרין דסת' כגון שאמר אתם עדי עכ"ל ומסתברא דלא סוף דבר הוא שיאמר אתם עדי שאני מודה אלא כיון שאומר אתם עדי בלחוד בהכי סגי דאע"ג דאמר חייב אני לך שני לשונות משמע לשון הודאה ולשון חיוב דהשתא כל שאומר אתם עדי וודאי להודאה נתכווין ומהני מדין הודאה ואע"ג דלא מהני מדין חיוב שאין אדם מתחייב בדברים כדאמרי' בפ' השוכר גבי מתנה שומר חנם להיות שואל ואמרי' במאי בדברים וכן בפ' הזהב גבי שומר בקרקעות מהני מדין הודאה כשאמר אתם עדי ורבי' ז"ל לשון מפורש נקט והיינו דאמרי' בתר הכי ואי לא אמר אתם עדי מ"ט דר"י דאלמא כול' מילתא באתם עדי גרידתא תליא: לעולם דלא אמר להו אתם עדי הכא במאי עסקינן דאמר לי' חייב אני לך מנה בשטר ר"י אמר אלימא מילתא דשטרי וכמי שאמר לו אתם עדי וריש לקיש אמר פטור לא אלימא מילתא דשטרי, פירש"י ז"ל דלעולם לא אמר אתם עידי והכא במאי עסקינן בשטרא שמסר לו שטר בפנינו וכתב בו פלוני חייב לפלוני מנה ואינו כתב ידו דאי כתב ידו הא תנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גוב' מנכסים בני חורין א"נ אע"ג דכתב בכתב ידו הוא והא דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו וכו' כגון שחתם אני פלו' לויתי מפלוני מנה כדמוכח בפרק האשה שנתארמלה דאמר אבא שאול לכתוב אינש חתימת ידי' אחספא וכו' ודוקא אאספא אבל אמגלתא לא מאי טעמא דלמא משכחא אינש דלא מעלי דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו אלמא בחתימות ידי' מיירי אבל הכא הכי כתב לי' אני חייב לך מנה ולא חתם לו ר"י סבר אלימא מלתא דשטרא הואיל ובפני עדים מסר לו עכ"ל רש"י ונראה מדבריו דפליגי ר"ל ור"י בשמסר לו שטר בפני עדים אי מהני מדין הודאה או לא דר"י סבר אלימא מלתא דשטרא אף על פי שאין בו שום חתימה וכמאן דאמר אתם עדים בהודאה בע"פ דמי וריש לקיש סבר דלא אלימא מלתא דשטרא כיון שאין בו שום חתימ' וכהודאה בע"פ דעלמ' דמי וצריך לומר אתם עדי ובודאי לישנא דגמרא דייקא כי האי פירושא לפום פשטי' מדקאמר כמ"ד להו אתם עדי דמי משמע דעד השתא נמי בדין הודאה איירי (וכדאמרי' התם) [תנן] הנושא את האשה ופסק עמה כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים מאי לאי כה"ג פירש (ר"ח) [רש"י] ז"ל לפי שיטתו מה יש לה לאחר זמן בדבר הזה לאו כה"ג שמסר לה שטר בפני עדים וכתב בו פלוני קבל עליו כך וכך ואין שם לא חתימה ולא קטן דאי הוה שטר חתום ביד' מאי למימרא עכ"ל: +
המאיריהנושא את האשה וכו' זה הפרק אמנם יסוד הכונה בו לבאר מה שנכלל בחלק י"ב מענין הפוסק עם אשתו לזון את בתה וכן מה שנכלל בכלל מזונות מענין מדור וכלי תשמיש וכן עד אי זה זמן יכולה לתבוע כתובתה עד שמשם ואילך תפסיד ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לאלו שלשה החלקים שהזכרנו: זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר: והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הנושא את האשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים נשאת לאחר ופסקה עמו שיהא זן את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים לא יאמר הראשון לכתבא לביתי אזונה אבל מוליך הוא את מזונותיה למקום שהיא אמה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות אמר הר"ם העקר אצלנו בת אצל האם בין גדולה בין קטנה וזה כאשר תרצה האם אולם אם לא תרצה לא יכריחו עליה אבל תעמוד אצל אביה ובתנאי שתהיה כבר נגמלת שלא תכיר אמה שאז לא יכריחוה להניק אותה אולם כאשר יכיר הולד את אמו יהיה זכר או נקבה תניקהו בה עד אשר יגמל ולזה הבחירה בבת ולא הבחירה בבן שאם ירצה שיניחהו אצל אמו ויתן לה הוצאתו אם ירצה בזה ואם לא ירצה יוכל לומר לא אתן לך הוצאה אלא אם כן יהיה אצלי וכבר ביארנו במה שקדם שחייב האדם לזון את בניו כי אם עד ו' שנים וזה אשר נחייב בעל האם לזון בתו כאשר חייב עצמו בתנאי בשעת נשואין או יאמר לעדים אתם עדי שאני חייב לזון את בתה או יאמר לה הרי עלי חוב בשטר לזון את בתך וכן כל מה שיתחייב עצמו בדבר שלא היה חייב באחד מאלו הפנים הנה הוא מחייב לה אולם בקנין ושטר הנה אין צריך לומר שהוא חייב: אמר המאירי הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה שיש לה מאדם אחר שנתאלמנה או נתגרשה הימנו חמש שנים חייב לזונה משעת הנשואין חמש שנים כמו שהתנה ואם תאמר ומה צורך לומר שחייב במה שהתנה יש לומר שבא ללמד שחייב אף בלא קנין ודוקא לבני חרי ולפי מה שהתבאר בתלמוד המערב אם לא זנה משעת נשואין חייב בדמי מזונותיה ולהשלים חמש משעת תביעה והוא שאמרו שם זנה חמש שנים בין בזול בין ביוקר כלומר בין שהיו מזונות בזול בין שהיו ביוקר אין לזה על זה כלום ואמרו עוד שם היו ביוקר והוזלו אם הוא גרם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול פירוש שזה לא זנה משעת התנאי ואחר זמן היא או אמה בשבילה תובעת דמי המזונות מאותו זמן שעבר אפילו עברו כלם נותן לו דמי מזונות של חמש שנים שעברו ואם היו אותם הימים שעברו מזונות ביוקר ועכשו הוזלו אם הוא גרם ר"ל שהיא מבקשת מזונותיה ממנו ואינו נותן נותן לה היוקר ואם היא גרמה כגון שהיה הוא מזמן לזונה והיא אינה מקבלת נותן לה כפי הזול היו בזול והוקרו בין הוא גורם בין היא גרמה נותן בזול שאינו חייב לה אלא דמי חמש שנים הראשונות הדא אמרה הבת אינה עולה ואינה יורדת שבזול והוקרו אינה עולה וביוקר והוזלו אינה יורדת אם אינו בפשיעתה נשאת לאחר כלומר שגירשה זה בתוך אותם חמש שנים ונשאת לאחר ופסקה עמו גם כן שיזון את בתה חמש שנים לא נפקע חיובו של ראשון בכך אלא חייב להשלים לה מזון חמש שנים ונותן לה דמי מזונות במקום שאמה לשם ואינו יכול לומר לכשתבא לביתי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה שכך הוא נוהג העולם להעמיד הבת אצל האם ולא אצל אחרים ולא מזונותיה ממש אלא דמי מזונותיה כמו שיתבאר בסמוך וכן לא יאמרו שניהם הרי בין שנינו מעלין לה מזונות כלומר שתעמוד עם בעל האם ויהא הראשון מעלה לה חצי מזונותיה אלא בעל האם זנה לגמרי והאחר נותן לה דמי מזונותיה לגמרי ואם ירצה להעלות לה מזונות והיא אינה רוצה אינו רשאי והוא שאמרו בתלמוד המערב היא אומרת מעות והוא אומר פירות ר"ל ושתמכרם היא הדין עמה ולה שומעין: נשאת הבעל חייב במזונותיה והן נותנין לה דמי מזונות מתו בנותיו נזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב הפקחים היו כותבין על מנת שאהא זן את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי: פי' לר"ם זה כלו מבואר וכבר הקדמתי עקרו שמזון האשה והבנות מנכסים בני חורין אבל לא שתטרוף מיד הלקוחות ונכסים משועבדים הם מה שיצא מתחת יד זה והגיע תחת יד אחר: אמר המאירי נשאת הבת בתוך זמן זה הבעל חייב במזונותיה והם נותנין לה דמי מזונות ר"ל כל אחד מהם וילקח בהם קרקע ובעל אוכל פירות ולא לפי ברכת הבית לבד אלא דמי מזונות לגמרי שאין זו דומה לאלמנה שבאלמנה לא התנה לזונה אלא בביתו כדאמרינן את תהא יתבא בביתי והרי אף בזו באה בטענה כגון שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה בבית אביה כל שכן זו שעיקר התנאי במקום שהיא אמה וכן כל הפוסק לזון את חברו סתמא חייב לזונו במקום שהוא לגמרי ואע"פ שהם מעלים לה מזונות מעשי ידיה של בעל והוא שאמרו בתלמוד המערב הדה זנה ומעשי ידיה של בעל ושמעינה מן הדה הפוסק לזון את כלתו זנה ומעשי ידיה של בעלה הוא רוצה שתבא אצלו והיא לא רוצה הדין עמה חלתה הבת כמי שנשאת כלומר שמאחר שמתוך חליה אינה אוכלת כ"כ נותן לה מן השאר דמי מזונות וי"מ שאם חלתה אע"פ שאינה עושה כלום זנה ואינו אומר לא קבלתי עלי לזונה אלא על סמך מעשי ידיה שהרי כשנשאת זנין אותה ומעשי ידיה של בעל מתו ר"ל אותן הבעלים או אחד מהן בנותיו ניזונות מנכסים בני חורין שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין ובת זו ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב ולא בעלת חוב לגמרי שאם תמות יהו יורשיה יורשין דמי מזונות אלא לענין שתזון בחייה אף ממשועבדים אבל אם מתה הואיל ואינה בת מזונות פטור ועל זו אמרו בתלמוד המערב חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה ובתוספתא כתב לזון בת אשתו או בן אשתו הרי הם כבעלי חוב והן קודמין לכל לא יאמר להם צאו ועשו מלאכה אלא הם יושבים והוא מעלה מזונות כתב לזון ושברה האשה לבעלה ר"ל שכתבה לו שובר חייב שזכין לקטן ואין חבין לו ונראה דהוא הדין לגדול שזכין בשביל אחר ואין חבין בשבילו ומה שאמרו בזו שניזונת מנכסים משועבדים יש מפרשים בה אפילו לא היה שם קנין שמאחר שבשעת קדושין התנה הן הן דברים הנקנים באמירה וכדא"ר גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקדשו קנו דבההיא הניתא דמיחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי וגדולי המחברים כתבוה דוקא בקנו מידו או שחייב עצמו בשטר ועל הדרך שהוזכר בסוף סוגיא זו שהעמידוה בקנו מידו וכן כתבו גדולי הפוסקים ומכל מקום לענין בני חרי הואיל והתנו בשעת קדושין אינו צריך קנין ולא שטר והוא שכתבו הם והוא שיתנו על דבר זה בשעת קדושין אבל שלא בשעת קדושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר ומכל מקום נראה שכל שכתב לה שלא בשעת קדושין אף קנין אינו מועיל אף לבני חרי שהרי חייב עצמו לדבר שאינו קצוב ואין קנין מועיל במי שמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון הריני חייב לזונך או להלבישך חמש שנים וכיוצא בזה ואף הם כתבוה כן בהלכות מכירה עד שרבים מחזיקים דבריהם כסותרות זו את זו ומכל מקום הם כתבו שם ומפני מה הפוסק עם אשתו לזון את בתה חייב מפני שפסק בשעת נשואין ובהלכות אישות כתבו בשעת קדושין ויש לפרש בדבריהם שכל שהתנאי בשעת קדושין אף בלא קנין מועיל לבני חרי ובשעת נשואין דוקא בקנין ואחר נשואין אף בקנין אינו כלום אלא שגדולי המפרשים סוברים שכל שבקנין אדם מחייב עצמו אף בדבר שאינו קצוב וראיה לדבריהם שהרי הקשו בסוגיא זו ממשנתנו לריש לקיש והיו סבורים שאף בלא שטר פסיקתא חייב כמו שיתבאר ועוד ראיה שהרי אכילת פירות ושבח קרקעות מגבין מבני חרי אע"פ שאין קצובין הפקחים היו כותבין שיהא זן את בתה כל זמן שאת עמי הא כל שמתה או שמגרשה לא יהא חייב בכך ואפילו החזירה שאת עמי מנשואין הראשונים משמע והוא שאמרו בתלמוד המערב מתה אינה עמו נתגרשה אינה עמו מאן דאמר לכתובה אבל לא לתנאין הני נמי מאן דאמר בין לכתובה בין לתנאין הני נמי כלומר לרב הונא דאמר בסוף פרק הכותב צ' א' בענין על מנת כתובה ראשונה קיימה והוא הדין לגירשה שעל דעת כתובה ראשונה החזירה לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת לא אף זו החזירה אינו חייב לרב יהודה דאמר אף לתוספת אף כאן החזירה חייב וכבר פסקנו שם כרב הונא: זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: בסוגיא זו אמרו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור ושאלו בה היכי דמי אי דקא אמר אתם עדי מאי טעמא דריש לקיש דפטר אי דלא אמר אתם עדי מאי טעמא דר' יוחנן דמחייב והרבה ראינו שמפרשים חייב אני לך מנה האמור כאן בראש השמועה שמחייב עצמו לחברו מעכשו במנה בלא שום סבה שיהא שום חיוב ראוי לחול עליה ועל זו שאל אי דאמר אתם עדי מאי טעמא דריש לקיש דפטר וזה ודאי אי אפשר שזו ודאי אף לר' יוחנן פטור אפילו אמר אתם עדי שאין כאן אלא דברים בעלמא ואין שיעבוד אלא באחד מדרכי הקניה או בקנין או בשטר או בקבלת אי זה דבר הנמכר לו שעליו הוא מתחייב שהרי בערב הצריכו בבבא בתרא פרק אחרון קע"ו ב' או ערבות בשעת מתן מעות ר"ל שילוהו על אמונתו ובההיא הנאה דקא מהימן ליה מישתעבד או שישתעבד בקנין וכן במציעא פרק פועלים במה שאמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל אמרו במה בדברים והעמידה בשקנו מידו או שהיה התנאי בשעת מסירה ובההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה וכן שם בפרק זהב במה שאמרו שם שאין דין ארבעה שומרים בקרקע והקשו בה במה שאמרו בשומר את הזרעים שחייב דוקא בקנו מידו כלומר שכל שמחייב עצמו בדברים בעלמא אינו כלום אלא בקנין או בשטר ואין אתם עדי מועיל בה כלום ואם כן היאך הוא שואל מאי טעמא דריש לקיש דפטר והלא אף לר' יוחנן פטור אלא פירוש הדברים שהמקשה היה סבור שבענין הודאה היא אמורה כגון שתבעו מנה והלה מודה באמת כך הוא חייב אני ואחר כך כפר בו וזו ודאי תלויה באתם עדי הואיל ועל ידי תביעה הוא מודה כמו שהתבאר בסנהדרין ועל זו הקשה אי דאמר אתם עדי וכו' ויש מפרשין אף שלא על ידי תביעה הואיל ובפניו הוא אומר כן שאף זה יכול לומר משטה אני בך אלא אם כן אמר האחד אתם עדי כמו שביארנו בסנהדרין ותירץ לעולם בלא אמר אתם עדי כלומר ולאו במודה עסיקינן שאלו במודה ולא אמר אתם עדי אף זה לא היה מחייב ר' יוחנן אחר שחוזר וכופר ואפילו הודה שבשטר היה חייב לו כגון שאמר דרך הודאה חייב אני לך מנה בשטר אלא פירושה במי שמחייב עצמו עכשו במה שאינו חייב בלא שום סבה ואלו היה מחייב עצמו בעל פה אינו כלום אף לר' יוחנן שדברים בעלמא הן וכן אלו היה בקנין ודאי אף לריש לקיש חייב לא נחלקו אלא שמחייב עצמו בשטר בלא קנין וזה שאומר חייב אני לך מנה בשטר פירושו שאמר והודה בשטר שהוא מחייב לו את עצמו עכשו במנה ואמר עליה ר' יוחנן אמר חייב אילימא מילתא דשטרא לחייב עצמו במה שאינו חייב כמאן דאמר אתם עדי במקום הראוי לו ר"ל בהודאה על מה שהוא חייב הן שכתב לו שטר ולענין משעבדי הן חתימת ידו לענין בני חרי שכל שהשטר מגבי ממשעבדי חתם ידו מגבי מבני חרי ויש חולקין לומר שחתם ידו לענין זה אינו אלא בעל פה והכל מודים בה במי שכתב שטר בלשון עדים ולא החתימו ולריש לקיש לא אלימא וכו' ואע"ג דשטרי קני מכל מקום שיעבודי בלאו מידי לא כלום הוא בין שכתב הוא עצמו הן שכתב על ידי עדים בחתימה או במסירה אין כח השטר גדול לחייב עצמו בלא סיבה ומכל מקום הלכה כר' יוחנן אלא שלענין ביאור היו באים לבררה ממה שאמרו במשנתנו הנושא את האשה ופסקה עמו וכו' והיה סבור לפרשה בתנאי שאחר הנשואין וקאמר היכי דמי כלומר דודאי מדאיצטריך למימר חייב בקיום מה שהתנה אי אפשר אלא או בהודאה או בבא עכשו להתחייב ואי בהודאה כגון שהיא תובעתו חייב אתה לזון את בני שכבר נתתי לך ממון על כך והוא מודה הרי זה תלוי באתם עדי והילכך אי דאמר אתם עדי וכו' אלא לאו כי האי גונא שבא לחייב עצמו עכשו בכך וכתב לה שטר בלא קנין ואלמא חייב כר' יוחנן ואוקמה ריש לקיש בשטר פסיקאתא ר"ל תנאים שבשעת קדושין ואף בלא שטר חייב הא כל שאינו כדיו שטר פסיקאתא אינו חייב ואע"ג דמכל מקום תירוצא דריש לקיש קושטא היא לענין המחלקת מיהא הלכה כר' יוחנן: +
תוספות רי"דפרק שנים עשר הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים נשאת לאחר ופסקה עמו שיזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים לא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה אלא מוליך לה מזונותי' במקום שהיא אמה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא א' זונה וא' נותן לה דמי מזונות נשאת הבעל חייב במזונותי' והם נותנין לה דמי מזונות מתו בנותיהן ניזונות מנכב"ח והיא נזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב הפקחים הי' כותבים ע"מ שאזון את בתך כ"ז שאת עמי. פי' [בנותיהן] ניזונות מנכסי ב"ח כדתנן בהניזקין אין מוציאים למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תה"ע והיא ניזונית מנכסים משועבדים כדאמרן לקמן בשקנו מידו: איתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר"י אמר חייב ר"ל אמר פטור ה"ד אי דא"ל אתם עדי מ"ט דר"ל דפטר ואי דלא א"ל אתם עדי מ"ט דר"י דאמר חייב לעולם דל"א א"ע והב"ע כגון דא"ל מנה אני חייב לך בשטר. פי' הדיבור הזה שהודה לו לא בפה הודה לו אלא בשטר כתב לו כי אני חייב לך מנה ומסרו בידו וכ"י היא לו לראיה שהודה לו שר"י אמר חייב אלימא ליה מלתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עדי דמי ור"ל אמר פטור לא אלימא מילתא דשטרא ולא כמאן דא"ל א"ע דמי (והרב אומר אפילו כ' לו מכ"י אפילו אם מסרו לו בינו לבין עצמו ליכא מאן דפליג שהוא כשטר חתום בב' עדים אצל בני חורין ופלוגתא דר"י ור"ל פי' בשכ' לו ע"י השטר מנה אני חייב לך ומסר לו אותה הכתיבה בפני ב' עדים והשטר אינו חתום בחת"י העדים. ר"ל סבר מ"ל הודאה בפה מ"ל הודאה בשטר כיון שהשטר אינו חתום י"ל השטיתי בך ור"י סבר כיון שע"י כתיבה הודה לו ומסר לו אותה הכתיבה בפני עדים אלימא מלתא דשטרא כמאן דאמר א"ע ופלוגתיה הויא בין שהודה לו על מה שהיה מחויב לו מקודם לכן ובין שהודה לו על מה שלא הי' מחויב לו מקודם לכן אלא רוצה לשעבד עצמו בכך. אבל אין הלכה כר"י אלא כשרוצה להודות לו על מה שהוא מחויב לו מקודם לכן אבל אם אינו מחויב לו ורוצה להתחייב לו מכאן ולהבא א"י עד שיקנו ממנו כמו שמוכיח מדברי ר' גידל דלקמן) ואי קשיא ממאי דתנן בגט פשוט הוציא עליו כת"י שהוא חייב לו גובה מנכסים ב"ח אין זה דומה לזה שאותה הכתיבה אינה הודאה אלא עדות שהלוהו וכיון שעל סמך אותה הכתיבה ליוהו כתיבתו ככתיבת עדים דמיא אצל ב"ח ואילו הלוהו בפני עדים כלום צ"ל א"ע גם עכשיו נמי שכתב בכת"י אין צ"ל א"ע אבל זו הכתיבה אינה [אלא] הודאה שמודה לו כי הלוהו (לו עכשיו אלא) מקודם לכן וכיון שהלואה לא על סמך כתיבה זו הלוהו אלא בינו לבינו בלא דבר ועכשיו בא להודות לו כך הוא אם הודה לו בכתב כמו שהודה לו בפה ולא אלימא הודאת כתיבתו מהודאת פיו דכת"י הוא כאילו הודה לו בפני עדים דמי אבל לא אלימא כמ"ד להו אתם עדי וקי"ל דר"ל ור"י הלכתא כר"י. עיין בערך נ"ב בס"ה: +
הרא"האמר רב הונא אילונית אשה ולא אשה אלמנה אשה (ולא אשה) [גמורה] כו' ורב יהודה אמר אחת זו ואחת זו אשה ואינה אשה. פי' דהכיר בה יש לה כתובה ולא הכיר בה אין לה כתובה וכן הלכה הילכך נקטינן אליב' דהלכת' דכל שלא הכיר בה אין לה כלום אלא בלאותיה הקיימין בין דנכסי מלוג בין דנכסי צאן ברזל דהא אפי' בזינת' אמרי' דלא הפסיד' בלאותי' הקיימין וממאנת והשני' בשהכיר בה אין להן כתוב' אבל תוספת יש להן. ואלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט והשנויות עמה במשנתנו בשהכיר בהן הרי הן כאשה גמורה לכל דבריה חוץ מפירות שאינו אוכל פירות נכסי מלוג לפי שאינו חייב בפירקונה דקיי"ל כרבא כדאיתה לעיל. ונשים שאמרו החכמים יוצאות שלא בכתובה כגון העוברת על דת וחברותיה אין להן לא כתובה ולא תוספת אלא בלאותיהן הקיימין ותו לא מידי. ע"כ מצאנו: תם ונשלם השלב"ע +
שיטה מקובצתהנושא את האשה וכו'. חייב לזונה ה' שנים פי' אע"פ שלא פסק אלא באמירה בעלמא כיון שעמדו וקדשו ע"פ אותם תנאים כדאיתא בגמ' וגרסי' בירוש' חייב לזונה חמש שנים הראשונים וכו' ושמעי' מהירושלמי הזה כי המתחייב לעשות דבר בשום זמן ולא פירש אימת חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון והטעם דמאן דמתנה סתמ' דעתיה על הזמן הראשון ושמעינן ממתניתין שהמתחייב בדבר שאינו קצוב חייב אבל הרמב"ם כתב שאינו חייב ושאני הכא לפי שפסק בשעת נישואין ומשעבד נפשיה מדרב גידל כשם שמתחייב בדבר שאינו ברשותו. בשם רבוואתא ז"ל ואין זה נכון דמסתייה לדרב גידל דמהני באמירה למאי דמהני בעלמא בקנין או בשאר הקנאות אבל מאי דלא אהני בעלמא בשום קנין לא מהני הא באמירה מדרב גידל וסבור הייתי דמודה הרמב"ם ז"ל במי שקבל שכר לזון זמן ידוע שהוא חייב לזון הזמן ההוא שלא אמר רבינו ז"ל אלא במחייב מעצמו דרך מתנה וגמילות חסדים. ואין זה מדבריו ז"ל דא"כ הכא הא איכא שטר שנשאת לו האשה הזאת ולא אתי עלה מרן ז"ל אלא לפי שפס' בשעת נישואין וכמ"ש בפי"א מה' מכירה ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו ואפ"ה אומר רבינו ז"ל שאם ערב בדבר שאינו קצוב ונתנו על פיו פטור אלא ודאי דלא שני ליה למרן ז"ל בין הא להא וכן אמר לי רבי' ומ"מ כל רבותי חולקין בדין זה על הרמב"ם וגם רבינו הרמב"ן ז"ל חולק עליו בראיות בתשובת שאלה. הריטב"א ז"ל: לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי וכו'. ודעת מורי הרב ז"ל דה"ה במי שנתחייב סתם לזון את חבירו מחויב לזונו במקום שהוא והכא גבי בת אשתו איצטריך לאשמועינן משום דס"ד דכיון דעם אמה התנה שיהא זן אותה על שלחנו כשם שהוא זן את אמה אבל באשה ואלמנה לא תקנו לה מזונות אלא עם בעלה או עם היורשים אלא בבאה מחמת טענה כדאיתא בגמ' מה שאין כן באיניש דעלמא. הריטב"א ז"ל: וכן לא יאמרו שניהם הרי וכו'. כ' ר"מ הלוי ז"ל ומסתברא דבדידה תליא מילתא דאי אמרה ליתיב לי ראשון מזוני כדמעיקרא וליתיב לי שני דמי מזוני הדין עמה ואם רצתה ליטול מזוני משני ודמי מזוני מן ראשון הדין עמה שהרי שניהם חייבין במזונותיה ואשתכח דלא מצי חד מינייהו למימר לה לא יהיבנא ליך מזונות אלא דמי מזונות וכיון שהרשות בידה ליטול מזונות מן הראשון אין השני יכול לומר לה הריני נותן ליך מזונות וכיון דלא יהא אלא שהעשירה או שנשאת ואינה צריכה למזונותיהן הא קתני בהדיא נשאת הבעל חייב במזונותיה והם נותנין לה דמי מזונות ואלו רישא קתני סתמא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות ש"מ הרשות בידה ליזון מאיזה מהן שתרצה ונוטלת דמי מזונות מן השני אבל ודאי אם היתה חרשת או שוטה או קטנה שאינה יכולה לברר לה או שהיתה גדולה פקחת ולא רצתה לברר וזה אומר אני זנה וזה אומר אני זנה אם היתה נזונת עם האחרון לפי ברכת הבית והראשון צריך לקנות לה מזונות ולהביא לה כופין על מדת סדום והשני זנה והראשון נותן לה דמי מזונות לפי שהאחרון נהנה והראשון לא חסר ואם לא היתה נזונת עם השני לפי ברכת הבית אלא בפני עצמה זנין אותה לפרקים זה שבת וזה שבת ושבת שזה זנה השני נותן לה דמי מזונות דקתני במתני' לא עדיפי ממזוני דהמשרה אשתו ע"י שליש וכו' כמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו. תלמידי רבינו יונה ז"ל: הפיקחין היו כותבין וכו'. כל זמן שאת עמי פרש"י ז"ל ולא אם תמות או אם אני מגרשה וה"ה אם ימות הוא דהא עמי קאמר וזה ברור ומרן ז"ל חדא מינייהו נקט. גרסינן בירושלמי כל זמן שאת עמי מתה אינה עמו החזירה מאן דאמר לכתובה אבל לא לתניין הכי נמי ומ"ד בין לכתובה בין לתניין הכי נמי ע"כ. ופירש הרשב"א נר"ו דהאי מ"ד ומ"ד קאי אמתני' דשלהי פרק הכותב דתנן קטן שהשיאו אביו והגדיל על דעת כתובה קמייתא דאמרינן עלה אמר רב הונא לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה וא"כ ה"ה הכא אם גירש אשתו והחזירה שעל מנת כתובתה הראשונה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאין ולרב יהודה דאמר התם אפי' תוספת יש לה הכי נמי יש לה תוספת ותנאין הראשונים שע"מ תנאין הראשוני' כולן החזירה והא קיימא כרב הונא דרב יהודה איתותב התם הלכך הכא אם גירשה והחזירה אינו חייב לזון את בתה כיון שאמר לה כל זמן שאת עמי אלא מן הנשואין האלו. וכתב הרשב"א נר"ו דהאי דמיא לההיא דאמרי' בפרק המוכר בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם א"ל כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום דאלמא כל זמן שהיא בידך מקנין ראשון קאמר ה"נ מנשואין ראשונים קאמר. הריטב"א ז"ל. וכ"כ תלמידי ר' יונה דהאי דקתני סיפא הפקחין כותבין וכו' הא קמ"ל דאי כתב לה הכי וגירשה אינו חייב לזון וכו' ואפי' החזירה אינו חייב לזון את בתה ע"כ: גמרא היכי דמי אי דאמר להו אתם עדי מ"ט דת"ק וכו'. פי' רש"י ז"ל אי דאמר להו לשומעין אתם עדי שאני מודה לו מ"ט דר"ל דפטר הא תנן בסנהדרין עד שיאמרו בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב אי דלא אמר להו אתם עדי מה טעמיה דר' יוחנן הא קי"ל התם בסנהדרין דהתם כגון שאמר אתם עדי ע"כ ומסתברא דלא סוף דבר שיאמר אתם עדי שאני מודה לו אלא כיון שאמר אתם עדי בלחוד בהכי סגי דאע"ג דחייב אני לך שתי לשונות משמע לשון הודאה ולשון חיוב דהשתא אתם עדי ודאי להודאה נתכוון ומהני מדין הודאה ואע"ג דלא מהני מדין חיוב שאין אדם מתחייב בדברים כדאמר בפרק השוכר גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל ואמרינן במאי בדברים וכן בפרק הזהב גבי שומר בקרקעות מהני מדין הודאה בשאמר אתם עדי. ורבינו ז"ל לשון מפורש נקט והיינו דאמר בתר הכי ואי דלא אמר אתם עדי מ"ט דר' יוחנן דאלמא כולה מלתא באתם עדי גרידא תליא. הריטב"א ז"ל. ולי כל דברי רש"י מדוקדקים מזוקקים שבעתים ואין בהם נפתל ועקש והכין משמע לי פי' לפי' ז"ל דמדוכתא דפרכינן לר"ל לא פרכינן לר"י דלר"ל פרכינן מדתנן בפ' זה בורר עד שיאמרו בפנינו הודה לו ואי אמרת דאמר להו לסהדי אתם עדי שאני חייב לו מנה ליכא למפרך מידי דאיכא למימר דמ"ה מחייב במתניתי' משום דאמרי סהדי בפנינו הודה לו שאמר אתם עדי שאני מודה אבל אי אמרי דאמר בפניהם אתם עדי שאני חייב לו דמשמע שהוא מתחייב מהשתא איכא למימר דפטור דאין אדם מתחייב בדברים ולהכי פי' רש"י דהכא נמי ה"ק דאי לא אמר אתם עדי שאני מודה לו אבל לר' יוחנן אקשינן מדקי"ל דצריך שיאמר אתם עדי הלכך ע"כ ה"ק דאי לא אמר אתם עדי פי' דלא אמר אתם עדי ואפ"ה מחייב ר' יוחנן מעתה תקשי מדקי"ל דצריך שיאמר אתם עדי אבל אי היינו מפרשים דלא אמר אתם עדי שאני מודה לו אבל אמר אתם עדי שאני חייב ומ"ה מחייב ר' יוחנן כיון דמ"מ הרי אמר אתם עדי וס"ל לר' יוחנן דכך לי שיאמר אתם עדי שאני חייב כמו שיאמר אתם עדי שאני מודה מעתה לא תקשי לר' יוחנן ולא מידי והיינו דקדים לאקשויי לר"ל משום דלר"ל פרכינן מהמשנה ושוב פריך לר' יוחנן משום דלא פרכינן ליה אלא מדאיתמר עלה דמתני' וצריך שיאמר אתם עדי ואם תשאל נימ' דבהכי פליגי ר"ל ור"י כגון דאמר א"ע שאני חייב לזה מנה ר"ל ס"ל האי לישנא משמע שהוא מתחייב מהשתא ולהכי פטר ור"י ס"ל לישנ' דהודאה משמע ולכך חייב והכי אתמר האומר לחברו חייב אני לך ק' מנה פי' וכגון שאמר על דברים אלו אתם עדי. תשובתך סתמא דמלתא דר"ל בכל גווני פטר ור' יוחנן בכל גווני מחייב והיינו דהאריך תלמודא וקאמר מ"ט דר"ל דקפטר מ"ט דר' יוחנן דקא מחייב פי' דר"ל פטר לעולם ור' יוחנן מחייב לעולם דאי מודה רבי יוחנן דהיכא דלא אמר אתם עדי עלה דהאי לישנא דחייב אני לך דפטור אמאי שביק למנקט בלישניה עיקר טעמא דחיוביה דהיינו דקאמר דאתם עדי ואע"ג דאמרינן אי דאמר להו אתם עדי מ"ט דר"ל דקפטר משמע הא לאו הכי שפיר הוה מצינן לאוקמי פלוגתייהו בהכי ואע"ג דלא הזכירו בלישנייהו אתם עדי כלל איכא למימר כיון דקי"ל בסנהדרין דצריך שיאמר אתם עדי סמיך אמאי דאיתמר התם בדוכתא אבל אי בעינן לחדותי פלוגתא בינייהו היכא דאמר אתם עדי שאני חייב לזה מנה אי משמע לשון חיובא מהשתא או לשון הודאה כל כה"ג הוה ליה למנקט בהדיא דקאמר אתם עדי שאני חייב לו מנה ודע דאי מיירי בהודאה עיקר ההודאה תליא בסהדי דקיימי התם דאי לאו סהדי לא הוה מודה ליה דמה לו בהודאתו כיון דליכא מאן דשמע ליה והלכך ע"כ קיימי תמן מאן דשמע ואמר להו לשומעין אתם עדי והיינו דקאמ' תלמודא אי דאמר להו משמע דבע"כ קיימי התם סהדי משום דמיירי בהודאה וכדכתיבנא ואי מיירי במתחייב מהשתא אינו מוכרח דהוו קיימי התם סהדי כשנתחייב דלא איברו סהדי אלא לשקרי ואי מתחייב אדם בדברים כיוצא באלו מה לנו אי הויא קמי סהדי אי לא וכיון שכן אמאי קאמר תלמודא אי דאמר להו לא הוה ליה למימר אלא אי דאמר להו לשומעין ומהכא נדי ממאי דפירש ר"ת וכדבעינן למכתב בס"ד וכיון שמתחלף קצת לשון אתם עדי בין היכא דהויא לשון הודאה להיכא דהויא לשון חיוב אם איתא דפליגי ר"ל ור' יוחנן אי הויא לשון הודאה או לשון חיוב הוה להו למנקט בלישנייהו דקאמרי אתם עדי וקל להבין. ומעתה כל דברי רש"י עלו כהוגן ומכוונין דוק ותשכח. ועוד אין לנו אלא חדא מתרתי או שנאמר דהא דתנן עד שיאמר בפנינו הודה לו אבל שיאמר אתם עדי שאני חייב בזה הלשון לא שמענו הלכך אין לנו לאוקמי פלוגתייהו בהכי. ואכתי יש לדקדק קצת בדברי רש"י שכתב מ"ט דר' יוחנן. הא קיי"ל התם בסנהדרין וצריך שיאמר אתם עדי. ע"כ. אמאי לא קשיא ליה מר' יוחנן גופיה דאמרינן התם בסנהדרין פ' זה בורר עלה דמתניתין דתנן עד שיאמרו בפנינו הודה לו מסייע ליה לרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב צריך שיאמר אתם עדי איתמר נמי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי אמר משטה אני בך פטור. הא קאמר דר' יוחנן גופיה קאמר נמי דצריך שיאמר אתם עדי דאי לאו הכי מצי אמר משטה הייתי בך. ואיכא למימר דעד כאן לא קאמר ר' יוחנן אלא כשלא היו עדים מזומנים שם ומטי אזן לשמוע דבריו אלא שהיו עוברין דרך שם ובאקראי שמעו דבריו דומיא דהכמין לו עדים דקתני התם בברייתא אבל אם היו עומדים שם עדים ושומעים את דבריו ומכוונין להעיד אפשר דס"ל לר' יוחנן דלא מצי אמר משטה אני בך ולא בעינן שיאמר אתם עדי ומיהו אנן קי"ל דבכל גונא צריך שיאמר אתם עדי מדאוקימנא מתני' דהתם בהכי וז"ש רש"י בתחל' לשון אי דאמר להו לשומעין לישנא דגמ' דייק הכי וכדכתיב' ולהכי כתב ז"ל מ"ט דר' יוחנן הא קי"ל התם בסנהדרין וצריך שיאמר כו'. פי' לא פריך אלא מדקי"ל וצריך שיאמר אתם עדי כו' ולא מדר' יוחנן ומיהו התוס' קשה להו דאין להקשות על האמורא מדקי"ל הכי בלא טעם מדר' יוחנן יחלוק על האמוראין ואפשר דהכי פריך דהכא קי"ל דר' יוחנן ור"ל הלכה כר' יוחנן והתם קי"ל דצריך שיאמר אתם עדי ואין במשמעות לשון הגמרא כך לכך פירשו דפריך בטעם דהוה ליה למפטריה או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע את עצמו דהוו טעמי' ברורים ונכונים ודע שכתבו התוס' שם בפ' זה בורר דכשתבעו הלה והודה לא שייךם טענה שלא להשביע אלא טענת משטה אני בך ויש עוד להאריך בזה ולאפס פנאי כעת אקצר כנ"ל: ה"ג לעולם דלא אמר להו אתם עדי והב"ע בשטרא שמסר לו שטר בפנינו וכתוב בו פלוני חייב לפלוני מנה ואינו כתב ידו דאי כתב ידו הוא הא תנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין א"נ אע"ג דכתב ידו הוא והא דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חיב כו'. כגון שחתם אני פלוני לויתי מנה מפלוני כדמוכח בפ' האשה שנתאלמנה דאמר אביי לכתוב חתימות ידיה אחספא כו' ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא מ"ט דילמא משכח לה אינש דלא מעלי ותנינן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו אלמא בחתימות ידיה מיירי אבל הכא הכי כתב לו חייב אני לך מנה ולא חתם בו ר' יוחנן סבר אלימא מלתא דשטרא הואיל ובפני עדים מסר לו. עכ"ל רש"י. ונראה מדבריו דפליגי ר"ל ור' יוחנן בשמסר לו שטר בפני עדים אי מהני מדין הודאה או לא דר' יוחנן סבר אלימא מלתא דשטרא אעפ"י שאין בו שום חתימה וכמ"ד אתם עדי כהודאה על פה דמי ור"ל סבר דלא אלימא מלתא דשטרא כיון שאין בו שום חתימה וכהודאה ע"פ בעלמא היא וצ"ל אתם עדי בודאי לישנא דגמרא דייקא כי האי פירושא לפום פשטיה מדקאמר כמאן דאמר להו אתם עדי דמי משמע דעד השתא נמי בדין הודאה איירי. הריטב"א ז"ל. ולקמן נמי בסוף שמעתין מייתי התוס' ז"ל פירוש של רש"י וקשיא עלה אמאי לא הוי שעבוד בזה השטר כעדי מסירה ואמאי קא פטר ר"ל. ותירצו כיון דאינו מוכיח מתוך השטר שהוא מסרו דאינו כתב ידו לא קני בעדי מסירה ומייתי נמי לקמן בסוף השמועה דר"ת מפר' כל הסוגיא בענין אחר דלאו בהודאה מיירי הכא אלא במתחייב עצמו וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. והתוס' ז"ל איברא דמפרשי שמועתנו בדין הודאה מיהו משמע דלא מפרשי לה בדאיכא עדי מסירה אלא מיירי בדכתב בשטר חייב אני לך מנה ומסרו לידו ולא מסרו לו בפני עדים אלא שמודה לו שכתבה לו אבל משטה היה בו ולא נתחייב לו מעולם ור' יוחנן סבר אע"ג דלא נמסר בפני עדים אלימא מלתא דשטרא וחשיבא הודאה אע"ג דלא אמר אתם עדי פי' דהרי לא נמסר בפני עדים ולמי יאמר אתם עדי אפ"ה אלימא מלתא דשטרא פי' כיון דנכתב בשטר ולא תימא כיון דאין כאן עדי מסירה כלל צריכין אנו לאלומי האי שטרא בחתימתו ונימא דמיירי בשכתב לו חייב אני לך מנה וחתם תחתיו דא"כ היינו הוציא עליו כתב ידו דלכ"ע גובה מנכסים בני חורין ולא מיירי נמי בשכתב אני פלוני בן פלוני חייב אני לך מנה דהיינו כחת' תחתיו דמי דאע"ג דמוכח בפרק גט פשוט דיכול לחתום בריש מגילתא ואמאי הוה לן למיחש דילמא משכח ליה איניש דלא מעלי וכתב אני החתום למעלה חייב לפלוני מנה דהתם ודאי כה"ג לא הוה גבי כלל הואיל ואינו מכתיב אחת אבל כשהוא חתום למטה אף על פי שהעליון אינו מכתב ידו גובה מנכסים בני חורין. ולשיטת ר"ת ז"ל מיירי בשטר גמור שחתמו היטב ואפ"ה ס"ל לר"ל דלא אלימא שטרא להתחייב דאין מטלטלין נקנין בשטר וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. ולשיטת רש"י והתוס' איברא דאתי שפיר לישנא דתלמודא דקאמר לעולם כו' דלפי' ר"ת קשה דמדקאמר לעולם משמע דאמאי דקס"ד מעיקרא דכשבא להודות פליגי קא הדר והלכך לא הוה ליה למימר אלא והכא בכותב לו שטר מנה אני חייב לך פליגי ומיהו אתי שפיר דהדר וקאמר הכא במאי עסקינן דא"ל חייב אני לך בשטר פי' דלאו בהודאה פליגי כדהוה אמרינן עד השתא אלא בבא להתחייב מחדש וכתב ליה בשטר גמור חייב אני לך מנה אבל לשיטת רש"י קשה לא אתא לחדותי לן אלא ענין מסירת שטר אבל בהודאה איירי כדלעיל וליכא בינייהו אלא מעיקרא מיירי דבע"פ אמר האי לישנא ואמר אתם עדי והשתא חדית לן דמיירי שכתבו בכתב ומסרו בפני עדים והלכך למה לן למימר דאמר ליה חייב אני לך מנה ועוד דמהאי לישנא משמע דבינו לבין עצמו היה כתיבה ומסירה זו מדקאמר דאמר ליה חייב כו' ואילו לשיטת רש"י עיקר תירוצין משום דנמסר בפני עדים הלכך רש"י לא גריס אלא והב"ע בשטרא וכדכתיבנא לעיל. והתוס' גרסי להו אף על גב דלא מפרשי כפי' ר"ת אלא דבהודאה מיירי כולה שמעתין וכדכתיבנא מ"מ לא מפרשי דאלימותיה דהאי שטרא משום דנמסר בעדים אלא משום דנכתב ולהכי הדר ותני והב"ע דאמר ליה חייב אני לך מנה כו' לאורויי לן איזה לשון כתוב בשטר זה דהא אמרינן דלא איירי בחתם תחתיו ולא בשכתב אני חייב לך כו' וכדכתיב' לעיל ולשיטת רש"י כיון דעיקר אוקמתין היינו דנמסר בעדים פשיטא ודאי דלא מיירי בחתום הוא שם לא בסוף ולא בתחלה ולכך מחק הגירסא כנ"ל: ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל הב"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשט' (כל זמן) כו'. כלומר שכתב בשטר חייב אני לך מנה ונתן לו השטר ולפיכך היה מחייב ר' יוחנן ובכאן י"ל במאי עסקינן אי בשכתב לה בכתיבת ידו מ"ט דר"ל דפטר דמשנה שלימה שנינו הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים בני חורין ואי בשאין חתימת ידו מאי טעמא דר' יוחנן דמחייב דהא מצי למימר משטה הייתי בך וכ"ת דמיירי בשמסר לה השטר בפני עדים א"כ אמאי פטור דהא קי"ל דעדי מסירה כרתי ויש לתרץ דמיירי בשניהם מודים שלא היה חייב שהיה יכול לומר משטה הייתי בך אלא שבשטר זה הודה שהיה חייב לו מתחלה ודברי הכל הוא שאם לא היה שם שטר לא היה חייב אבל מחלוקתם הוא בשכתב לה שטר ר' יוחנן אמר אלימא מילתא דשטרא ואע"פ ששניהם מודים שלא היה חייב לו כלום חייב ואינו יכול לומר משטה הייתי בך כיון שכתב לו בשטר וכמאן דאמר להו אתם עדי דמי דכי היכי דבהודאה אחרת שלא בשטר אם אמר אתם עדי חייב ואינו יכול לומר משטה הייתי בך הכי נמי בשטר הואיל ושניהם מודים שלא היה חייב לו כלום ואע"פ שבהודאה אחרת כשתובע טוען שהחיוב אמת חייב המודה הכא אינו חייב אבל אם התובע אומר מנה היית חייב לי והודית לי בו וכתבת לי בשטר בזה מודה ר"ל דחייב. ורבני צרפת ז"ל היו מתרצים ומפרשים שעכשיו הוא מתחייב לו בשטר והראשון נראה יותר למורי הרב נר"ו דמה טעם הוא לומר דבלא כח הודאה יתחייב לו בשטר ובירוש' נמי מוכיח כפירושא קמא דגרסינן התם בחזקת שחייב לו דמשמע שהודה שחייב לו מתחלה ומתורת הודאה נתחייב מעצמו אע"פ שלא היה חייב לו כלום וסוגיא דשמעתא נמי הכי מוכח' דבדבר שלא היה חייב מתחלה מיירי מדאקשי ממתני' דהנושא את האשה שאינו מתחייב בדבר שלא היה חייב מתחלה ואפ"ה חייב ומתרץ דהתם מיירי בשטרא פסיקתא כלומר שמתחלה בשעה שנשאה התנו שיזון את בתה ולפיכך חייב אבל אם לא היה מתנה מתחלה אלא שמעצמו היה מתחייב לזון אותה לא היה מתחייב. תו מקשינן עלה מהא דתנינא כתב לכהן שהוא חייב לו חמשה סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי והא הכא שלא היה חייב לו מתחלה אלא מעצמו נתחייב ואפ"ה חייב ומתרץ שאני התם דמשועבד מדאורייתא כלומר משועבד הוא מן התורה לפדיון בנו לא צריך כתיב' ולא כתב לזה אלא כדי לברר לו כהן ומן הדין היה שיהיה בנו פדוי כיון דמשום שעבודא דאורייתא דמתחייב אלא כדעולא דאמר דבר תורה בנו פדוי וכו'. עכ"ל תלמידי ר' יונה ז"ל ולקמן אכתוב לשון הריטב"א בזה בס"ד: +
מהרש"א - חידושי הלכותתוס' בד"ה נשאת הבעל כו' כאילו התנה עמה ע"מ שאין לה עליו מזונות קמ"ל עכ"ל לכאורה לר"מ דאית ליה בפרק אע"פ דה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל לא איצטריך אלא לר"י דאית ליה דכל דבר שבממון תנאו קיים (*) ויש ליישב ודו"ק: בד"ה דא"ל חייב כו' ואע"ג דבריש מגילתא כו' הואיל ואינו מכתיבה אחת דחייב כו' עכ"ל אבל בסוף המגילתא לא לחתום דאע"ג דלא הוו מכתיבה אחת דאימור דהסופר כתב השטר ואח"כ חתם הלוה עליו אבל שיחתום הלוה בריש המגילה ואח"כ יכתוב הסופר השטר אינו דרך דלמא יכתוב למטה מה שירצה וק"ל: בד"ה חייב לזונה כו' ואע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית ליה קלא עכ"ל יש לעיין בזה דמשמע להו הך רישא דחייב לזונה כו' היינו דגבי ממשעבדי וסיפא דהיא ניזונת מנכסים משועבדים ארישא דחייב לזונה ה' שנים קאי וא"כ מאי מקשה מינה הכא לר"ל דהא איהו גופיה אית ליה בפרק הניזקין דכתובין בעינן ואליביה לא מתוקמא התם אלא בשקנו מידו כמ"ש התוס' לעיל ויש ליישב דסוגיא דפרק הניזקין לפי המסקנא דלקמן בשמעתין דמסכת גיטין בתר מסכת כתובות נשנית דמסיק לקמן דשטרי פסיקתא לא ניתן ליכתב ולא מתוקמא מתני' דהכא דגובה מנכסים משועבדים אלא בשקנו מידו ואיצטריך ליה למתני דלא נימא אפי' בקנו מידו דאינו גובה ממשעבדי משום דאימור צררי אתפסה כמו בבתו כדלקמן בסוגיין אבל המקשה דהכא לא אסיק אדעתיה הכי אלא דאיירי באירע שכתב לה ולא איצטריך ליה אלא לאשמועינן בכה"ג דלאו שטר גמור הוא וכמ"ש התוספות והמתרץ השיב לו בשטרי פסיקתא כדרב גידל דמהני אמירה בעלמא למגבי מבני חורין מהני נמי הכתיבה בכה"ג למגבי ממשעבדי אבל בדוכתא אחרינא לא מהני כתיבה גרוע כה"ג וכן נראה מדברי התוס' שכתבו לעיל בשמעתין ולקמן דההיא דה' גובין מן המחוררין כו' מתוקמא בשלא קנו מידו ולא כתבו כן אהך רישא דמתני' דחייב לזונה כו' דאיירי בלא קנו מידו משום דהך רישא שפיר מתוקמא אפי' במשועבדים וכמ"ש התוס' ודו"ק: +
חכמת שלמהגמ' בין הכיר בה בין לא הכיר בה כו'. נ"ב ואין להקשות מאי הוא מרגילה שייך לומר באין מכירה תירץ הרא"ש ע"ש: +
מהר"ם שיףגמ' אלא דשייך ליה לשיעבודא דאורייתא כו'. אף דבהודאה פליגי ר"י ור"ל וכן כתנאי נמי מטעם הודאה מ"מ מסיק דיאמר ר"ל דר' ישמעאל אף דלא מחשיב להודאה דחייב בערב משום דמשתעבד עכשיו משיעבודא דאורייתא אבל לא מטעם הודאה משא"כ כאן אם משום הודאה לא מיחייב משום שיעבודא נמי אין לחייב דלא הוי שיעבודא דאורייתא. ולכך לא הקשו התוס' מכאן [היינו מה שהקשו מהך דטבלא דגיטין דמשם משמע משום שיעבוד ולא הקשו מלישנא דגמ' דהכא משום דלמסקנא דבאמת לר"ל לא מחייב ר' ישמעאל משום הודאה] ועם תירוצם דתלוי אחד באידך [הודאה בשיעבוד] מתיישב כפשטיה [דהכי משני דשאני התם דשייך בשיעבודא דאורייתא לכך מהני שיעבוד והואיל ומהני לאשתעבודי מהני נמי ההודאה משא"כ כאן] וק"ל: בתוס' בד"ה ניתנו ליכתב פי' משום דסתם קנין כו'. דלא כפרש"י עיין באשר"י וק"ל. ועל צד הדוחק היה אפשר לכוין פרש"י לתוס' וכל דבריהם בעמוד זה מבוארין היטב אחר הלימוד גם עיין בר"ן: בתוס' בד"ה ת"ש כו' והוי משני בשקנו מידו כו'. ובזה יש ליישב קצת נמי דלא משני בדכתב ליה משום דבזה מתורץ נמי דלא צריך לומר מאי כותב אומר כו' (ט): בתוס' בד"ה הכא במאי עסקינן כו'. מבואר בעיונך שם בגיטין בגמ' ותוס': +
רש"שגמרא ארבב"ח אריו"ח זו דברי ר"מ סתימתאה כו'. מגילה (כו) ע"ש: במשנה ופסקה עמו כדי שיזון כו'. ברי"ף ורא"ש ליתא מלת כדי וכן לקמן בגמרא בסוה"ע ליתא: שם לכשתבא אצלי אזונה כו'. עפרש"י. ותמיהני מדוע לא פי' כפשוטו דקאי על הבת עצמה ולאפוקי מאלמנה דתנן לקמן דיכולין לומר לה אם את אצלינו כו' עי' ברא"ש ור"ן: רש"י ד"ה מאי לאו כה"ג. שמוסר כו' וכתוב בו פלוני קבל עליו כו'. ונראה דר"ל שאינו כת"י (דזה נראה דוחק לומר דמפני שלא כתב אני מיגרע גרע) וה"מ לפרושי לעיל בפלוגתתם כה"ג ועי' לשונו לקמן (קב ב) בד"ה אבל הכא. אלא דלשון הגמרא שם חייב אני לך מנה בשטר משמע דהוא עצמו הכותב: +
חידושי רבי עקיבא איגרבמתני' הפקחים היו כותבים כו' חמש שנים כל זמן שאת עמי. תד"ה והיא נזונית וכו' לק"מ דהכא כו' ולמ"ד כתובין וכו'. ק"ל דא"כ לר"ל דס"ל דאין כתובין. וגם ס"ל דא"י לחייב עצמו בדבר שאינו חייב בלא קנין, א"כ ההיא דלעיל ע"כ מיירי בנתחייב בשעת נשואין ע"י דרב גידל. א"כ נפשוט איבעי' דלא ניתן לכתוב מדלא טריף ממשעבדי. וצ"ל דבאמת לר"ל נפשט איבעי'. ואף דמה דפשיט הש"ס לקמן ממתני' דבת אשתו ופריך עלה א"ה בנותיו נמי. ע"כ קאי לר"ל היינו לענין הך מלתא דר"ל דאין כתובין. אבל מ"מ אפשר דבהך מלתא קאי לר"י דחייב אני לך מנה חייב. תד"ה חייב לזונה כו' דאי בשטר גמור וכו' ע' במהרש"א. ותוכן דבריו דלס"ד דהכא דמתני' ע"כ לא מיירי בשקנו מידו. באמת נפשט כמ"ד דאין קצובי' ע"ש. +
פני יהושעהנושא אשה פרק שנים עשר משנה הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים כו' למאי דמסקינן בשמעתין דאיירי בשטרא פסיקתא אתי שפיר דנקיט בהאי לישנא דמשמע שפסקה עמו כן בשעת קידושין וע"מ כן נשאה משא"כ אם פסקה עמו לאחר נישואין לא נתחייב באמירה בעלמא אלא למאי דלא סליק אדעתיה בסמוך דאיירי בשטרא פסיקתא אלא דחייב משום חייב אני לך מנה בשטר לפירש"י כדאיתא ולפר"ת כדאיתא כמו שיבואר וא"כ אמאי נקיט לה כלל בהאי לישנא דהנושא את האשה דסתמא הוי ליה למיתני המחייב עצמו לזון בת אשתו ה' שנים חייב לזונה ויש ליישב דלמאי דסלקא דעתך מעיקרא נמי איצטריך למיתני בההיא לישנא משום דבעי למיתנא סיפא דניזונית מנכסים משועבדים ועל כרחך למאי דסלקא דעתך מעיקרא דהחיוב הוא משום חייב אני לך מנה בשטר אם כן על כרחך דגביא ממשעבדי אף על גב דלאו שטר גמור הוא היינו כמו שכתבו התוספות משום דיש לה קול ומסתמא היינו דוקא כיון שפסקה בשעת נישואין יש לה קול אבל בשעת קידושין ונשואין אין לה קול כן נ"ל ובסמוך אבאר יותר: תוספות ד"ה והיא ניזונת מנכסים משועבדים אע"ג דלעיל תניא כו' ולמ"ד כתובין בעינן מוקמינן לה בשקנו מידו עכ"ל. משמע מפירושם דלמ"ד לפי שאין כתובין מוקי לההיא דלעיל במקבל עליו לזון את בת אשתו דאיירי בדלא קנו מידו ולא כתב נמי דאי בדכתב לה ודאי גביא ממשעבדי כמ"ש התוס' לקמן בד"ה הב"ע בשקנו מידו דהוי מצי לשנויי בשכתב לה דמהני לשיטתם דלקמן ואף לשיטת רש"י לקמן דכתיבה לא מהני למ"ד לא ניתנו ליכתב היינו דוקא בשטרא פסיקתא שפסק עמה בשעת נשואין וקידושין משא"כ ההיא דהמקבל לזון את בת אשתו משמע דאיירי אף לאחר נישואין דודאי מהני כתב לה לגבות ממשעבדי אע"כ דאיירי בדלא כתב לה ולפי זה יש לתמוה לכאורה מאי קא משמע לן פשיטא דלא טרפי ממשעבדי דמ"ש משאר מלוה ע"פ וא"כ מאי איריא דנקיט המקבל לזון בת אשתו טפי משאר מלוה ע"פ בעלמא ויש ליישב דהא גופא קמל"ן דמקבל לזון בת אשתו לעולם לא גביא ממשעבדי אפילו היכא שמקבל עליו בשעת נישואין דקס"ד דכיון דכשטרי פסיקתא דמיא דאית להו קלא כדפרישית בסמוך הו"א דגביא קמל"ן דאפ"ה לא גביא לפי שאין כתובין ממש כן נ"ל בכוונת התוספות וזה שכתבו לעיל בפ' נערה דתני ושייר מזון אשה והבנות והיינו דמאי דשייר במתניתין קתני בברייתא וכולהו חדא מילתא היא דאע"ג דאית להו קלא לא טרפי אבל אין לפרש בכוונתן דלמ"ד לפי שאין כתובין היינו דכתובין וקצובין בעינן ומש"ה לא טרפי אלא בדקנו מידו דא"א לומר כן כמ"ש בחידושי לגיטין פ' הניזקין ע"ש ודוק היטיב: בא"ד וא"ת למ"ד קצובין וכו' מיהו מן האב אין קשה כ"כ דלא ידעינן כו' עד סוף הדיבור. והניחו בקושיא אע"ג דלעיל בפ' נערה דף נ' ע"ב בד"ה ומה עלייה כתבו לתרץ דכיון שאין קצבה למטה מיקרי לא קייצו מ"מ התוס' דהכא לא משמע להו לפרש כן מהטעם שכתבתי בס"פ מציאת האשה וכדמשמע שם מל' הרא"ש ז"ל דלא ניחא ליה בהכי ואף דהרא"ש ז"ל כתב שם לתרץ בענין אחר כיון דרפואה בכלל מזונות דמזון האשה מש"ה מיקרי לא קייצי משא"כ בפוסק לזון בת אשתו לא מתחייב ברפואה מש"ה קתני הכא דגביא ממשעבדי ע"ש בל' הרא"ש ז"ל מיהו התוספות לא משמע להו לחלק בכך כמ"ש להדיא בפ' נערה בדיבור הנ"ל מיהו אכתי יש לדקדק שהתוספות כאן כתבו הקושיא בלשון וא"ת והניחו בקושיא וא"כ לא שייך לשון וא"ת אלא ותימה והנלע"ד בזה ליישב דבמה שכתבו ומיהו מן האב אין קשה כ"כ כו' נתיישב הקושיא לגמרי אעיקר דינא דמזון האשה והבנות דקתני בפ' הניזקין דאין גובין ממשועבדים מפני תיקון העולם דלמ"ד לפי שאין קצובין מפרש לה באמת לענין משועבדים ששיעבד האב דבהא שייך עיקר מילתא דמפני תיקון העולם אבל שעבוד ששיעבדו האחין ליתא בכלל דינא דמתניתין דפ' הניזקין תדע דהא בס"פ מציאת האשה שלח רב לרבי ביני חיטי ובעי מיניה האחין ששיעבדו מאי ומשמע דבמזון הבנות נמי מספקא ליה וכמ"ש שם באריכות ואע"ג דרבי פשיט ליה דאין מוציאין למזונות אף בשיעבדו האחין אפ"ה לא תקשי למ"ד לפי שאין קצובין דנהי דבשיעבדו האחין מיקרי קייצי אפ"ה לא גביא לרבי ממשעבדי למזונות משום דאימר צררי אתפסה כדמסקינן להדיא בשמעתין בסוף הסוגיא בדף הסמוך ועיין שם בתוספות ובחדושינו דלענין שעבוד אחין איירי וכפירוש הראשון של התוספות לקמן בדיבור הנ"ל דאף בלא קנו מידו שייך חשש צררי והא דקאמר האי מאן דאמר לפי שאין קצובין האי טעמא דאין קצובין לאו משום מזון הבנות קאמר דבההיא בלאו הכי לא גביא משום צררי אלא משום דאכולהו מתניתין דפרק הניזקין קאי דקתני מפני תיקון העולם והיינו משום טעמא דקצובין אע"ג היכא דליכא חשש צררי כגון באכילת פירות ושבח קרקעות וכן במזון האשה גופא דלא חיישינן לצררי דמזונות כמו שאבאר לקמן בל' התו' בד"ה אימר צררי אתפסה ולקמן בפ' בתרא בסוגיא דפוסקין מזונות לאשת איש בעזה"י ועיין בתוס' פ' הניזקין בד"ה לפי שאין קצובין דבלא"ה לא איצטריך טעמא דקצובין וכתובין לענין מזון הבנות אלא במזון האשה לחוד והיינו כדפרישית התם בכוונתם דסוגיא דהתם לענין שיעבוד האב איירי אלא דאפ"ה הוצרכו שפיר לפרש כאן דלענין שעבוד האב מיהא שפיר קתני במתני' במזון הבנות נמי טעמא מפני תיקון העולם ולמ"ד מפני שאין קצובין א"ש דלענין שעבוד האב מיקרי לא קייצי כיון שאין ידוע כמה בנות יהיה לו וא"כ בזה נתיישב להם קושייתם שהקשו וא"ת כו' והא דמסקו אלא האחין ששיעבדו בההיא שעתא קייצי יש לפרש דלקושטא דמילתא לדינא כתבו כן והיכא דליכא חשש צררי בשיעבדו האחין כגון שהודה אביהם לפני מותו שלא התפיס כמ"ש התוספות לקמן בד"ה אימר צררי אתפסה וכמו שאבאר שם אי"ה א"כ שפיר גביא ממשעבדי ששיעבדו האחין כיון דבהאי שעתא קייצי כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק הטיב: בא"ד ומיהו מן האב אין קשה כ"כ דלא ידעינן כמה בנות יהיה לו כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה במה שכתבו דאין קשה כ"כ דודאי לא קשה כלל דמילתא דפשיטא הוא דמיקרי אין קצובין בשביל כך אלא דאפשר דאכתי קשיא להו דמי לא עסקינן נמי במזון הבנות דקייצי כגון דגירשה ואהדרה כדדייק הש"ס לקמן בשמעתין ובפ' הניזקין וא"כ במה שחזר וכתב לאותן הבנות שנולדו לו שפיר מיקרי קייצי דאין קשה כ"כ אלא דלמאי דפרישית בסמוך שכל דבריהם לאו אעיקר דינא דמתניתין דפ' הניזקין אלא אהא דמקשה התם בפ' הניזקין ממזון האשה והבנות למ"ד לפי שאין כתובין ולא מקשה נמי למ"ד לפי שאין קצובין וע"ז תירצו שפיר דאיכא למימר דלא פסיקא ליה להקשות כן דאפשר דלא סליק אדעתיה דמקשה התם דמיירי נמי כגון דגירשה ואהדרה דהא מה"ט מסיק הש"ס חששא דצררי ובלא"ה כתבו התוספות בפרק הניזקין לחד שינויא דהמקשה לא סליק אדעתיה חששא דצררי וא"כ לא מסיק אדעתיה נמי דאיירי דגרשה ואהדרה כנ"ל נכון ודו"ק: מיהו הא דפשיטא להו להתוספות דאי לאו הנך טעמי דקצובין וכתובין הוי שייך שיעבוד האב לגבי מזון הבנות לגבות מהן אע"ג דלא חל החיוב אלא לאחר מיתה אפ"ה אשתעבדי נכסים משעת נישואין ולא כן דעת הראב"ד ז"ל בפ' י"ח מהל' אישות דין י"ד דפשיטא ליה לאידך גיסא דלשיטתו צ"ל דהא דאיצטריך למיתני אין מוציאין למזון האשה והבנות מפני תיקון העולם היינו לענין שיעבדו האחין והיורשים משא"כ בשיעבד האב בלא"ה לא שייך כלל שיעבוד דמזון האשה והבנות שאינו חל אלא לאחר מיתתו ולקוחות קדמו שהרי כתב שם דמי שהניח נשים רבות כולן שוין במזונות שלהן אפילו הניח קרקעות למזונות דהו"ל כלוה ולוה וקנה לפי שאין השיעבוד חל אלא לאחר מיתה ובאמת שכבר השיג שם הרב המגיד וכתב שאין זה נכון דהא כתובה נמי לא ניתנה לגבות מחיים ואפ"ה אישתעבדו נכסים דגביא ממשעבדי משעת נישואין ואילך ועוד הגע בעצמך מי שלוה וקבע זמן פירעון לאחר מותו אטו מי לא אישתעבדו נכסים משעת הלואה ע"ש באריכות ולפי עניית דעתי משום הא לא איריא דודאי בכתובה וחוב עיקר החיוב חל מיד משעה שנשאה ומשעה שהלוה אי למאן דאמר שיעבודא דאורייתא או דרבנן וא"כ מאי בכך שקבע זמן פרעון לאחר כך מ"מ כיון דנכסי דבר איניש אינון ערבין ביה הרי אישתעבדו נכסי כדין ערב ממש לקיים תנאי הפרעון לכשיגיע זמנו ומש"ה גובה שפיר למפרע לכ"ע כדאיתא בפסחים בפ' כל שעה משא"כ במזון האשה והבנות סובר הראב"ד ז"ל כיון שעיקר החיוב אינו אלא מתנאי ב"ד שיזונו לאחר מיתה א"כ עיקר תקנתא דתנאי ב"ד לא שייך לגבי דידיה כלל אלא על היורשין ומש"ה אין השיעבוד חל עליו כלל ולא שייך לומר דנכסי אינון ערבין ביה אלא החיוב והערבות הכל על היורשים מנכסים שירשו ובכה"ג קתני בפ' הניזקין דאין גובין ממשעבדי ששיעבדו האחין מפני תיקון העולם ומה שהקשו בתוספות דשיעבדו האחין מיקרי קצובין מפרש הראב"ד ז"ל כדפרישית בסמוך דאין ה"נ דטעמא דמפני תיקון העולם לא איצטריך למזון הבנות דבלא"ה לא גביא משום צררי ומפני תיקון העולם דקתני ומפרש ר' חנינא לפי שאין קצובין היינו משום מזון האשה לחוד או שמפרש כלשון הרא"ש ז"ל דמשום רפואה מיקרי לא קייצי או כשיטת התוספות דפ' נערה דכיון שאין שיעור למטה מיקרי לא קייצי ועיין לעיל פ' נערה בל' מהרש"א ז"ל שנראה מדבריו שנוטה לסברת הראב"ד ז"ל וכבר העירותי שם על דבריו ע"ש כן נ"ל נכון ליישב שיטת הראב"ד ז"ל אבל התוספות ורוב הפוסקים דלא ס"ל האי דהראב"ד נראה דכיון דקי"ל תנאי כתובה ככתובה וקתני נמי שהיו רגילין לכתוב כן בפירוש בנן נוקבין דיהוי לך מינאי יהון מיתזנן מנכסי וכן במזון האשה היו כותבין את תהא יתבא ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך א"כ משמע ששיעבודה עליו ועל נכסיו מהשתא דשעת נישואין כן נ"ל ודו"ק: קונטרס אחרון גמרא איתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה כו' ה"ד אי דא"ל אתם עידי מ"ט דר"ל ופירש"י הא תנן בסנהדרין עד שיאמרו בפנינו הודה לו. לכאורה ממתניתין דהתם ליכא ראיה כ"כ דלשון בפנינו הודה משמע שהלה תובעו מנה לי בידך והוא הודה לו משא"כ הכא משמע דאיירי שלא ע"י תביעה אלא דנראה דעיקר הקושיא ממעשים בכל יום דמהני אתם עידי אפילו שלא ע"י תביעה וכן צריך לפרש נמי הא דמקשה לאידך גיסא אי דלא א"ל אתם עידי מ"ט דר"י ופרש"י הא קי"ל התם בסנהדרין צריך שיאמר אתם עידי ולכאורה משום הא נמי לא איריא דהתם איירי ע"י תביעה ומש"ה אם לא א"ל אתם עידי פטור דמצי למיטען משטה הייתי בך כשם שאתה שחקת בי משא"כ הכא שלא תבעו שום אדם אלא מעצמו אמר חייב אני לך מנה הא כתבו רוב הפוסקים דלא שייך טענת השטאה וכן הוא בפשיטות בש"ע ח"מ סי' פ"א בלי שום חולק ואע"ג דשלא ע"י תביעה מצי למיטען שלא להשביע מ"מ לא שייך להקשות בפשיטות מ"ט דר"י דהא ממתני' דהתם נמי לא שמעינן להא מילתא אלא היכא שאמר חייב אני לפלוני מנה והיינו שלא בפניו משא"כ היכא שאומר בפני הבעל דבר דעת גדולי הפוסקים דלא מצי למיטען שלא להשביע וכן הכריע הש"ך ס"ק ל"ד ואף לדעת הסוברים דמהני טענת שלא להשביע בפניו נמי אפ"ה לא שייך להקשות בפשיטות מ"ט דר"ל דהא לא שמעינן להא מילתא לא ממתניתין ולא מברייתא אלא משקלא וטריא דהתם ודשמעתין אע"כ דכל השקלא וטריא דהכא ממעשים בכל יום מקשה הכא אי דאמר אתם עידי פשיטא דליכא למ"ד דלא מיחייב ובדלא א"ל אתם עידי לכ"ע פטור דאי ע"י טענה פטור משום משטה ואי שלא ע"י טענה פטור משום שלא להשביע אפי' בפניו דלא כהכרעת הש"ך: מיהו לשיטת הסוברים דבאמת לא שייך שלא להשביע אלא שלא בפניו כמו שהכריע הש"ך ע"כ סבר דטענת משטה שייך אף שלא ע"י תביעה כמ"ש הש"ך באמת או שנאמר שדעת הפוסקים כן מפרשים הסוגייא דשמעתין בענין אחר כמו שפירשתי דאיירי במי שמחייב עצמו בדבר שאינו חייב ולא איירי כלל מטענת השטאה או שלא להשביע כמו שאבאר לקמן בעזה"י ולפ"ז אזלא לה נמי הוכחת הש"ך שרוצה להוכיח משמעתין דטענת השטאה שייך אף שלא ע"י תביעה ולמאי דפרישית לא מוכח מידי לפי פירוש ר"ת דלקמן מיהו מפירוש התוספות דשמעתין ודאי יש להוכיח כן שכתבו בדלא אמר אתם עידי הוי ליה למיפטריה משום משטה או משום שלא להשביע וא"כ משמע דס"ל כהכרעת הש"ך בחדא דמשטה שייך אף שלא ע"י תביעה כגוונא דשמעתין ושמעינן נמי דבאידך לא ס"ל להתוספות כהכרעת הש"ך במה שכתב דשלא להשביע לא שייך אלא שלא בפניו דהא בשמעתין בפניו איירי ואפ"ה כתבו דמצי למיטען שלא להשביע ובעיקר הדינין הללו כבר חיברתי בילדותי קונטרס א' בתכלית האריכות בביאורי לח"מ סי' פ"א ושלטו ידים זרים באותו הקונטרס ואולי יזכני השם לחזור ולשנותן אם יגזור השם בחיים להוציא לאור חידושי ח"מ ועיין עוד בסמוך: קונטרס אחרון שם תנן הנושא את האשה ופסקה עמו כו' מאי לאו כה"ג כו' עיי' בפירש"י. ולכאורה יש לתמוה דלמה שפרש"י בשמעתין דפלוגתא דר"י ור"ל בחייב אני לך מנה בשטר היינו אי חשיבי הודאה גמורה בכך כמאן דאמר ליה אתם עידי לענין טענת השטאה ושלא להשביע וכדמשמע נמי מפי' התוס' בד"ה דא"ל חייב אני כו' וא"כ מאי מייתי מתניתין דהנושא דלא איירי כלל מענין הודאה דהא קתני ופסקה עמו דמשמע שמחייב עצמו עכשיו בדבר שלא היה חייב וכ"ש דקשה טפי לשיטת הסוברים דלא שייך טענת השטאה אלא ע"י תביעה וא"כ לא שייך במתניתין הא מילתא וכן טענת שלא להשביע נמי לא שייך בכה"ג עד שמפני כך מפרש' הרי"ף והרא"ש ז"ל דפלוגתא דר"י ור"ל נמי לאו מענין הודאה איירי אלא במי שמחייב עצמו בדבר שאינו חייב אם יכול לחזור בו אח"כ ע"ש וכמו שאבאר באריכות אי"ה בלשון התוס' דשמעתין בפירוש ר"ת ז"ל אלא דאכתי לפרש"י ותוס' דהכא קשיא טובא ולכאורה היה נ"ל דלפרש"י ותוס' פשיטא להו טובא דאדם יכול לחייב עצמו בדבר שלא היה חייב והיינו בשטר או בקנין כמו שמשתעבד הערב וכמו שאבאר לקמן שכ"כ הרמב"ם ז"ל ופשיטא להו נמי דבדיבור בעלמא ודאי לא נתחייב בדבר שלא היה חייב מקודם וא"כ מקשה שפיר ממתניתין דקתני חייב לזונה ובמה נתחייב או בשטר או בקנין פשיטא אע"כ דאיירי בשטר כה"ג שלא חתם עליו כלל ואפ"ה חשיב האי שטרא לענין בני חורין אלמא דהוציא עליו כתב ידו לאו דווקא אלא דבכל ענין אלים מילתא דשטרא כל דהו וא"כ ממילא דלענין הודאה בשטר כי האי נמי אית לן למימר דאלימא מילתא דשטרא ותיובתא דר"ל כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ותוס' אלא דלפ"ז קשיא לי לשון רש"י דבסמוך בהא דמשנינן לא בשטרי פסיקתא ופרש"י דאיירי שחתמו העדים וא"כ הוי שטר גמור בעדים ואפ"ה איצטריך לאשמועינן דלא בעי קנין וכדרב גידל וא"כ משמע דוקא בשטרי פסיקתא לא בעי קנין ומהני שטר אף בדבר שלא היה חייב מקודם והיינו משום דרב גידל ומטעמא דמסקי' לקמן דאגב דמתחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי משא"כ בעלמא היכא דלא שייך הא דרב גידל אין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שלא היה חייב אפילו בשטר גמור אלא בקנין דוקא וכלשון הירושלמי שהביא ר"ת לקמן וא"כ הדר' קושיא לדוכתא דמאי מקשה מעיקרא ממתניתין דהנושא כיון דלא שייכא בפלוגתא דר"י ור"ל דפליגי בשטר גרוע ואילו בכה"ג דמתניתין דאיירי במחייב עצמו במה שלא היה חייב אפילו שטר גמור לא מהני וע"כ איירי מתניתין בשקנו מידו וא"כ תו לא קשיא מידי נמי לריש לקיש והנראה מזה דלפרש"י ע"כ מעיקרא המקשה הוי ס"ד דמתניתין איירי מענין הודאה והוא תימא גדולה דהא ופסקה עמו קתני ובאמת שחזרתי על כל הצדדים ליישב בכמה אופנים ולא ישרו בעיני מחמת סתימת לשון רש"י ז"ל אמנם הנלע"ד דלפרש"י ודאי מעיקרא הוי סבור שפסקה עמו בשעת נישואין והיינו חיוב גמור מרצונו שלא כדרך תנאי דנישואין שאין דרך להתנות תנאים כאלו אלא קודם קידושין משא"כ הכא בשעת נישואין הוי חיוב גמור ופשיטא ליה לרש"י דאדם יכול לחייב עצמו במה שלא היה חייב בשטר גמור או בקנין כדאשכחן לענין תוס' כתובה בריש פ' אע"פ וכדאיתא שם בשם ירושלמי ובשמעתין ע"ש וא"כ מדאיצטריך במתניתין לאשמעינן דחייב ע"כ משמע ליה למקשה דאיירי בשטר גרוע שלא חתם הוא ולא עדים ואפ"ה מהני לענין ב"ח וא"כ מקשה שפיר דע"כ אלים מילתא דשטרא כי האי ותיובתא דר"ל ועל זה משני הש"ס דאיירי בשטרי פסיקתא דומיא דכמה אתה נותן לבנך דאיירי בשעת קדושין שמתנין החתן והכלה כמו שפרש"י וכיון דדרך תנאי דקידושין ונישואין הוא הו"ל כפטומי מילי ואסמכתא ובדין הוי דאף בשטר גמור לא מהני וכמו שאבאר לקמן דמה"ט איכא למ"ד דלא ניתן ליכתב אלא בעינן קנין דוקא אף לענין בני חורין אלא דממימרא דרב גידל שמעינן דלא בעינן קנין ולא חשבינן להו פטומי מילי ואסמכתא כיון דבהאי הנאה דמיחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי וכדמסקינן לקמן כן נ"ל נכון ומוכרח לפי שיטת לשון רש"י ז"ל מיהו לקמן בל' התוס' בפירוש ר"ת אבאר הסוגיא בענין אחר ע"ש ודוק היטב ועיין עוד מה שאפרש בסמוך בל' רש"י בד"ה לא בשטרי פסיקתא: קונטרס אחרון תוספות בד"ה חייב לזונה כו' ואע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית ליה קלא עכ"ל. והיינו כמ"ד בפ' הניזקין קצובין אע"פ שאין כתובין והיינו במידי דאית ליה קלא כמ"ש שם התוס' וע"ש בחדושינו ואע"ג דקושיא דהכא אליבא דר"ל ואיהו ס"ל התם לפי שאין כתובין ומוקמינן מתניתין דהכא שם בשקנו מידו מ"מ מקשה הכא שפיר כמ"ש מהרש"א ז"ל דסוגיא דהתם אדהכא סמיך ויתיישב יותר לפמ"ש שם בחדושינו דבלא"ה איכא למימר דר"ל נמי דקאמר לפי שאין כתובין מצי סבר שפיר דקצובין לחוד נמי מהני אי לאו דסמיך אסוגיא דהכא ע"ש: +
הפלאהגמרא לא תימא הא סתמא וכו'. לכאורה קשה דאם התנה בפירוש שלא נתקדשה א"כ אפילו גיטא לא בעי כמו שהקשו התוס' לעיל דף ע"ב ע"ב ודוחק גדול לומר דהזכירה כן ולא היה תנאי מפורש דהא אפילו בסתמא היא בחזקת פנויה מעולם ואפ"ה אמר ר"פ דיש לה כתובה. וצ"ל דרב הונא כרב ס"ל דאמר לעיל קידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט. וכתבו התוס' לעיל דף ע"ג בד"ה אלא וכו' דאפילו כנסה על תנאי הואיל ובעל צריכה גט. ומזה ראיה לדבריהם שם. אלא דצ"ע אם נימא בכה"ג אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דאיכא עבירה בביאתו. וכ"ש לדעת הרמב"ם דאינו לוקה משום לא יקח אא"כ קידש א"כ עושה בקידושין עבירה לא שייך לומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכה"ג כתב הב"ש בסימן קמ"ח וסימן קמ"ט דבמקום איסורא לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ונראה משום דבאמת יש לדקדק הא דקתני בברייתא ונמצאת שהיא כן וכן בברייתא דלקמן בסמוך כנסה בידוע ונמצא בידוע. ונראה דלדיוקא קמ"ל דהר"ן כתב גבי איילונית והביאו הב"ש דאם לא הכיר בה ואח"כ הכיר בה ודר עמה הוי כאלו נשאה מתחלה לשם כך. ונראה דזה דוקא באיילונית אבל באלמנה כיון דאיכא איסורא לא תקנו חכמים בזה כתובה ומזונות. כמ"ש הרמב"ם גבי עוברת ע"ד אע"פ שלא הוציא אין לה כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכו'. ולפ"ז צ"ל בחייבי לאוין דאית לה כתובה בשהכיר בה היינו משום דבתחלה נשואין לא חילקו חכמים בין אשה לאשה דאפילו בעוברת על דבריו כשניסת לאחר מסתמא יש לה כתובה. אבל זו שאין לה כתובה מתחלה אלא אח"כ הכיר בה ודר עמה אף דמסתמא אי' לה כתובה משום דאסור להשהות בלא כתובה כדאיתא באה"ע סימן ס"ו דאפילו מחלה כתובתה כשדר עמה אח"כ יש לה כתובה מ"מ במקום איסור לא תקנו חכמים שיהיה לה כתובה משום דהא דאסור להשהות דהיינו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וממילא דבמקום איסור לא שייך זה. אם כן יש לומר דהא קמ"ל דיוקא דדוקא כנסה לשם כך ודר עמה אח"כ בחזקת שהיא כן. הא כנסה סתם אף שאח"כ נודע לו ודר עמה ואינו מקפיד דהיינו נמצאת אצלו בידוע שהוא כן אפ"ה ל"ל כתובה. ובזה נכון הא דמשני הא כנסה בחזקת שאינו כן וכו' דבכה"ג דאינו מקפיד כשנודע לו ודר עמה בחזקת אישות כיון שהתנה בפירוש אין לה כתובה אע"ג דדר עמה אח"כ כשנודע לו אבל גט בעיא כיון שהוא מרוצה לשם אישות. ובזה נכון נמי מה שיש לדקדק קצת מאי מקשה הש"ס דדילמא ברייתא איירי באיילונית דמודה רב הונא דבלא הכיר בה אין לה כתובה כמפורש במתניתין דצ"ל שהיה ידוע לש"ס דברייתא מיירי בחייבי לאוין. ולפי מ"ש יש לומר דבאיילונית הא כתב הר"ן דאם נודע לו אח"כ ודר עמה ה"ל כנשואה תחלה לשם כך. ולא שייך דיוקא דנמצאת דוקא שהוא כן. מיהו עיינתי שם בר"ן ולא כתב באיילונית אלא לענין מזונות דאיילונית דליכא לפרושי בהכיר בה ודר עמה דלמה לא יהיו לה מזונות אבל לכתובה לא כתב שם. ואפילו אם יהיה כוונת הר"ן גם לענין כתובה מ"מ אלולי דבריו ז"ל היה נראה דפשטא דמתניתין מיירי בהכיר ודר עמה אח"כ. וכן משמעות לשון פירוש המשנה להרב"ם שכתב אע"פ שהוא מצוי בעיר והם תחתיו ובזה א"ש הלשון ואם מתחלה נשאה לשם כך. וא"ש נמי מה שהקשו תוס' דמשמע הא גיטא בעיא דכיון שדר עמה פשיטא בעי גט והוי כההיא דקידשה על תנאי וכנסה סתם דצריכה גט ואין לה כתובה. ואפילו שמואל מודה כיון דהכיר בה ודר עמה ואפילו במום דאיילונית. וצ"ל דפשיטא להו לתוס' ור"ן דבכה"ג שדר עמה אח"כ הרי הוא מוחל על מום דאיילונית ותקנו בזה כתובה וכל תנאי דכתובה כיון דליכא עבירה שיכול לישא אשה אחרת עליה. ודוק: ועיין בקונטרס אחרון. תהלת ה' אבשר . שזכני להשלים חדושי פרק אחד עשר . ובחסדיו המרובים בלי מרה ומשר . יעזרני ויגמלני בפרק שנים עשר . פרק הנושא מתניתין ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים. נראה לפענ"ד דנקט בכה"ג חמש שנים היינו משום דמתניתין אשמעינן דמזונות הבת אצל אמה כדקאמר ר' חסדא לקמן. ופחות מבת ששה שנים הוא מילתא דפשיטא דניזוני' במקום אמה כדאמר לעיל בס"פ אע"פ מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה ויוצאת בעירוב אמה ולהכי נקט ה' שנים ובודאי לא נשא מניקת חברו ע"כ דהיתה בשעת נשואין בת שתי שנים ושפיר מוכח משנה שביעית. אע"ג דאיתא לקמן בגמרא ממאי דבגדולה עסקינן דילמא בקטנה ומשני א"כ ליתני למקום שהיא מאי למקום שאמה הרי דמיירי אפילו בגדולה. נראה דהכי פירושו דאי מטעם חשש מעשה שהיה א"כ אין הטעם משום שתהיה אצל אמו אלא משום שלא תהיה אצל מי שראוי ליורשה וה"ל למתניתין למקום שהיא אבל אי הוי ס"ד דמיירי בפחות מבת שש שנגררת אחר אמה לא הוי קשה מידי מלשון למקום שאמה ולא הוי מוכח כלל דבת גדולה אצל אמה. אבל לבתר דמיירי שהיא בת שתי שנים א"כ אין שום חילוק בין קטנה לגדולה אלא משום מעשה שהיה וזה אין חשש אלא כשהוא אצל מי שראוי ליורשה וה"ל למיתני למקום שהיא וק"ל: תוס' ד"ה הנושא וכו' כאלו התנה וכו'. כתב מהרש"א דלא אתי כר"מ דהא לר"מ לא מהני תנאי במזונות ונראה ליישב דאפ"ה נפקא מיניה לר' מאיר לפמ"ש לעיל בחידושינו בכמה דוכתין דהא דלא מהני מחילה לר"מ היינו שיכולה לחזור בה אבל כל זמן שלא חזרה מהני מחילה דלא עדיף מעונה דלכ"ע לא מהני מחילה ואפ"ה אמרינן לעיל ברשות כמה דבעי א"כ נ"מ לענין מזונות שעברו ולא תבעה אותם דאי ה"א דה"ל כאלו התנה אינה יכולה לתבוע אותן המזונות למפרע. מיהו ממ"ש הרמב"ן והמגיד והביאו רמ"א באה"ע סימן עיין סס"ח דאם מכרה נכסים ופירנסה עצמה אין עליו כלום דמסתמא מחלה א"כ אין נ"מ במזונות שעברו דלעולם מחלה אך הר"ן נסתפק בזה שם בר"פ אלמנה ניזונת. ועיין קונטרס אחרון סימן ע": ועוד יש לומר דר' מאיר מודה בנשואה קטנה דנשואין מדרבנן דלא עשו בו חיזוק דהא ס"ל לר"מ דבדרבנן לא עביד חיזוק א"כ נ"מ בקטנה אף שבקטנה אין מחילתה כלום מכל מקום בפעוטות מהני כמ"ש התוס' לקמן דף ק"ז בד"ה קטנה וסיפקה וכו' ואפשר דאפ"ה אין לחלק לר"מ כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ו ע"ב בכתובת אלמנה כיון דעיקר כתובה דאורייתא הוא. ודוק: תוס' ד"ה והן נותנין וכו'. איצטריך וכו'. קצת קשה לפמ"ש התוס' לעיל דף נ"ו ע"ב למ"ד מפני שאין קצובין הא דבנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין לפי שאין קצובין למטה שאפשר שינשאו א"כ ממילא מוכח דבת אשתו אפילו נשאה חייב במזונותיה דאל"ה למה בת אשתו גובה מנכסים משועבדים הא אינם קצובין מיהו ה"מ למטעי דהטעם הוא מפני שאין כתובין. וק"ל: תוס' ד"ה והיא ניזונת וכו' וא"ת למ"ד קצובין וכו' מיהו מאב אין כל כך קושיא וכו". לכאורה קשה דאכתי יתקנו דאותן הבנות שנולדו כבר בשעה שלקחו הלקוחות יטרפו ממשעבדי דיכול להניח כפי הצורך להם עד שיתבגרו ונ"ל משום דקי"ל לעיל דף נ"א דמוציאים לבנות קטנות מבנות גדולות א"כ אפילו אם הוציאו הלקוחות כדי פרנסת הבנות שנולדו כבר מ"מ כשיהיו לו עוד בנות יוציאו הבית דין לקטנות מן הגדולות וממילא לא יספיק לאותן שנולדו כבר ושוב יחזרו על לקוחות וצ"ל דלא שייך לומר הנחתי דה"ל כאשתדף בני חרי וכה"ג כתבו התוס' לעיל דף צ"ו ע"ב בד"ה ור' יוסי סבר באשה שמכרה הרבה נכסים למזונות אפ"ה יכולה לטרוף לכתובה משום דה"ל כאשתדף בני חרי. אך לפ"ז קשה כיון דודאי לא קשיא להו על מזון האשה עצמה דאין לה קיצבה הרי ניזונת כל ימי חייה וא"כ יש לומר דגם במזון הבנות אין קיצבה במקום שיש אשה דהא קי"ל לעיל דף מ"ג דעשו אלמנה אצל בת כבת אצל אחין ומוציאין לאשה מן הבנות א"כ אפילו אם יניחו הלקוחות שיעור מזונות הבנות עד שיבגרו הא האלמנה תוציא מהם ויחזרו הם על הלקוחות דלא שייך לומר הנחתי דה"ל כאשתדף בני חרי דטרפא ממשעבדי כנ"ל א"כ יש לומר דהא דקאמר מזון האשה והבנות היינו שיש אלמנה ובנות ואפילו נימא דזה דוחק להם לפרש כן דמשמע אפילו במקום שאין לו אשה מ"מ אין קושיא שיטרפו ממשעבדי דאב דהא אינן קצובים דשמא ישא אשה ומיהו לפמ"ש התוס' לעיל דף מ"ג דהא דמוציאין לאשה מן הבנות היינו דוקא בשיש בנים ג"כ דאז תיקנו לאלמנה ליתן לה מה שהיה ליקח לבת והיינו עד שתתבגר הבת אבל כשאין אלא אלמנה ובת שהבת יורשת לא עשו תקנה בשביל אלמנה וכו' הפקיעו בשביל הבת וכו' וא"כ יוכלו הלקוחות להניח כשיעור שיספיק לבנים ולבנות עד שיבגרו דזה שיעור נכסים מרובים כדאיתא בב"ב ר"פ מי שמת וכיון דבנכסים מרובים אין מוציאים לאלמנה אין חשש שיטרוף מהלקוחות. אלא דלפ"ז אכתי לא מתרצא היטב מה שכתבו התוס' מיהו מאב אין קושיא כל כך דלא ידעינן כמה בנות יהיו לו ולפמ"ש א"צ לומר שיוליד עוד בנות דוקא דבין אם יוליד בנים או בנות מ"מ שוב לא יהיו נכסים מרובים דבעינן שיספיק לכולם עד שיבגרו הבנות וא"כ לא יועיל מה שיניחו בלקוחות להבת כלום שהרי האשה תקח הכל כיון שיהיו נכסים מועטים ודוק: בגמרא מאי לאו כה"ג וכו'. מכאן הקשה הראב"ד על הרמב"ם שפסק בפרק י"א מהלכות מכירה דאין אדם יכול להתחייב בספר שאינו קצוב אם לא בשעת נשואין דהא המקשה דלא אסיק אדעתיה הך דר' גידל ואפ"ה לא הקשה אלא לריש לקיש אבל לר' יוחנן ניחא אע"ג דה"ל דבר שאינו קצוב ונראה לפע"ד ליישב דנראה מדברי הרמב"ם דס"ל הטעם בזה משום דכל שאינו קצוב בשעת החיוב ה"ל אסמכתא כמבואר שם שכתב דין זה בתוך דיני אסמכתא וס"ל דהוי כמו האומר כל מה שיש לי בבית הזה מכור לך או שנים שהחליפו בכל מה שיש להם כדאיתא בח"מ סימן ר"ז סעיף א' ובזה ניחא הא דהקשו עליו המפרשים במה שכתב דמחייב עצמו לזון את חבירו ה' שנים הוי ליה דבר שאינו קצוב ובהנזקין דף נ' משמע דלמ"ד מפני שאין קצובין ניחא מתניתין דהכא דמתחייב לזון את בת אשתו ה' שנים דטרפא ממשעבדי משמע דמזונות ה' שנים הוי דבר קצוב ולפמ"ש יש לומר דלא דמי להך דדבר קצוב לענין לקוחות דהיינו שאינם יכולים ליזהר כמה יניחו א"כ יכולין לשער שיניחו כ"כ להספיק בודאי לה' שנים. אבל בטעם מחייב עצמו דבר שאינו קצוב כל דבר שאינו ידוע קצבתו לא סמכה דעתו א"כ ממילא אין כאן קושיא על הרמב"ם דיש לומר דלדעת המקשה באמת אתיא מתניתין כר' יוסי דס"ל אסמכתא קניא וכ"ש לפי מה שנבאר בסמוך דע"כ ס"ל להמקשן דמתניתין ר' יוסי הוא ממילא לק"מ ועיין בסמוך ודוק: תוס' ד"ה חייב לזונה וכו' אע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי וכו'. ונדחקו המפרשים בפירוש דבריהם ולפענ"ד נראה דס"ל להתוס' דע"כ אין הקושי' מרישא דהוי מצי לאוקמא בשטר גמור ולא תיקשי מאי למימרא כמ"ש רש"י דהוה מצי לומר דקמ"ל דיכול אדם להתחייב בדבר שאינו קצוב ומכ"ש לפי שיטת הרמב"ם דבאמת איו אדם יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב ולפי דעת המקשה מתניתין ר' יוסי הוא א"כ טובא קמ"ל כרבי יוסי דאסמכתא קניא. אלא דעיקר הקושיא מסיפא דאי בשטר גמור מאי קמ"ל וע"כ דקמ"ל דאע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית ליה קלא (גם יש לומר דס"ל להתוס' דמרישא לא מצי להקשות דה"מ לאוקמא רישא דמתניתין באתם עידי אף דאמר הש"ס אי דאמר אתם עידי מ"ט דר' יוחנן מ"מ אין קושיא על המתניתין דהא גופא קמ"ל דאתם עידי מהני אלא ע"כ דקושית הש"ס מסיפא דגביא ממשעבדי דליכא לאוקמא באתם עידי) אלא דאכתי קשה דהא ר' יוחנן וריש לקיש תרוייהו ס"ל בגיטין דף נ' דהטעם דמזון האשה והבנות לא גביא ממשעבדי הוא מפני שאין כתובין ומקשה התם ממתניתין דהיא ניזונת מנכסים משועבדים ומשני בשקנו מידו. ובנות כיון דאיתנהו בתנאי בית דין אימור צררי אתפיסנהו וע"כ צ"ל דכל עיקר מאי דקמ"ל בסיפא הא דבתו כיון דאיתנהו בתנאי בית דין חיישינן לצררי דאל"כ בקנו מידו מאי למימרא וא"כ מאי מקשה הכא דילמא מיירי נמי בשקנו מידו או בשטר גמור וקמ"ל בסיפא דבבתו חיישינן לצררי כיון דאתנהו בתנאי בית דין ונראה ליישב ע"פ שיטת הרמב"ם הנ"ל דהתם בגיטין מיירי לפי המסקנא הכא דמיירי בשטרי פסיקתא אבל לפי הס"ד מתניתין ר" יוסי הוא דס"ל אסמכתא קניא ושמעינן ליה לר" יוסי בגיטין דף נ' דס"ל הטעם מפני שאין קצובין א"כ מילתא דפשיטא דבתו אינה יכולה לטרוף וע"כ דעיקר סיפא אשמעינן דבת אשתו ניזונת מנכסים משועבדים ואי בשקנו מידו מאי למימרא ופריך שפיר דע"כ אשמעינן בכה"ג נמצא מזה ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל דאל"כ לוקמא בשקנו מידו וכדמוקי בגיטין שם לר' יוחנן וריש לקיש עצמו ומשני בשטרי פסיקתא וכו' וא"כ אצ"ל דמתניתין כר' יוסי ושפיר אתיא מסקנא דהתם בשקנו מידו. ודוק: ונראה עוד דיש ליישב קצת לפמ"ש הרשב"א בגיטין שם דחשש התפסי צררי לא שייך רק בבתו דמעשה ידי' לעצמה אבל באלמנה דמעשה ידיה ליורשים לא מתפיס צררי א"כ יש לומר דסוגיא דגיטין ולקמן אליבא דר' אשי דאמר לא ניתן לכתוב שפיר משני צררי אתפסיה דר' אשי לשיטתיה דס"ל לעיל דף מ"ג דמעשה הבת לעצמה אבל סוגיא דהכא אזלא למ"ד דס"ל לעיל דמעשה הבת לאחין ולא שייך חשש התפסת צררי וא"א לאוקמא בשקנו מידו וכ"ש לפמ"ש לקמן בסוף הסוגיא לפרש דברי הירושלמי דכל עיקר שינויא דהתפסת צררי היינו דוקא לר' אשי דס"ל מעשה הבת לעצמה א"ש טפי. וקצת ראיה לדברי התוס' כפי מה שפרשנו דבריהם דהקושיא מסיפא מדמשני בשטרא פסיקתא וכר' גידל ואי הקושיא מרישא לא הל"ל אלא כדר' גידל וכו' אבל אי קאי אסיפא צ"ל בשטרי פסיקתא מדגובה ממשעבדי וק"ל. ועיין מ"ש לקמן בדף ק"ג ע"ב בתוס' ד"ה הב"ע וכו': +
פתח עיניםדאמר ליה חייב אני לך מנה בשטר ר' יוחנן אמר חייב וכו' אני בעניי הארכתי בענין זה בדברי הפוסקים בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן מ' בס"ד ע"ש באריכות ושם הבאתי תשובות רבינו מהר"י ן' מיגש כ"י בזה: |