דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

כתובות קא ע"ב - טקסט הדף

בלאותיה קיימין תני תנא קמיה דרב נחמן זינתה הפסידה בלאותיה קיימין א''ל אם היא זינתה כליה מי זנאי תני לא הפסידה בלאותיה קיימין אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן זו דברי רבי מנחם סתימתאה אבל חכמים אומרים זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין: אם מתחלה נשאה כו': אמר רב הונא אילונית אשה ואינה אשה אלמנה אשה גמורה אילונית אשה ואינה אשה הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה אלמנה אשה גמורה בין הכיר בה בין לא הכיר בה יש לה כתובה ורב יהודה אומר אחת זו ואחת זו אשה ואינה אשה הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה מיתיבי כנסה בחזקת שהיא כן ונמצאת שהיא כן יש לה כתובה הא סתמא אין לה כתובה לא תימא הא סתמא אין לה כתובה אלא אימא כנסה בחזקת שאינה כן ונמצאת שהיא כן אין לה כתובה אבל סתמא מאי אית לה אדתני בחזקת שהיא כן ונמצאת שהיא כן יש לה כתובה לשמעינן סתמא וכ''ש הא ועוד תני כנסה בידוע ונמצאת בידוע יש לה כתובה כנסה סתם אין לה כתובה תיובתא דרב הונא רב הונא מתני' אטעיתיה הוא סבר מדקא מפליג באילונית ולא קמפליג באלמנה מכלל דאלמנה אפי' בסתמא נמי אית לה ולא היא כי קתני לה לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי:

הדרן עלך אלמנה ניזונת

מתני' הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים ניסת לאחר ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות ניסת הבעל נותן לה מזונות והן נותנין לה דמי מזונות מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב הפקחים היו כותבים ע''מ שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי:
גמ' אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה רבי יוחנן אמר חייב ור''ל אמר פטור ה''ד אי דאמר להו אתם עדיי מ''ט דר''ל דקפטר אי דלא אמר להו אתם עדיי מ''ט דרבי יוחנן דקמחייב לעולם דלא קאמר להו אתם עדיי והכא במאי עסקינן דא''ל חייב אני לך מנה בשטר רבי יוחנן אמר חייב אלימא מילתא דשטרא כמאן דאמר להו אתם עדים דמי ר''ל אמר פטור לא אלימא מילתא דשטרא תנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים מאי לאו כי האי גוונא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קא - ב

דאמר רב הונא: זינתה, לא הפסידה  בלאותיה שהן קיימין, היינו מה שנשאר מן הבגדים אחר שבילה אותם הבעל.

תני תנא ברייתא קמיה דרב נחמן: זינתה, הפסידה בלאותיה קיימין.

אמר ליה רב נחמן לההוא תנא: אם היא זינתה, כליה מי זנאי [האם גם בגדיה זינו] שאתה מפסיד אותם ממנה!?

אלא הכי תני: זינתה, לא הפסידה בלאותיה קיימין!

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו ששנה התנא בברייתא "זינתה, הפסידה בלאותיה קיימין" דברי רבי מנחם סתימתאה [דברי רבי מנחם הם, שהרבה משמועותיו נשנו סתם במשנה ובברייתא].

אבל חכמים אומרים: זינתה, לא הפסידה בלאותיה קיימין.

שנינו במשנה: אם מתחלה נשאה לשם איילונית יש לה כתובה:

אמר רב הונא:

אילונית היא: אשה ואינה אשה, פעמים שהיא כאשתו, ופעמים שהיא אינה כאשתו.

אבל אלמנה הנישאת לכהן גדול באיסור אשה גמורה היא.

ומבאר רב הונא את דבריו:

אילונית אשה ואינה אשה:

אם הכיר בה יש לה כתובה כאשה גמורה, ואם לא הכיר בה אין לה כתובה, שהרי אין היא אשתו כי מקח טעות הוא.

אלמנה לכהן גדול אשה גמורה היא:

בין הכיר בה הכהן הגדול בשעה שנשאה שהיא אלמנה, ובין לא הכיר בה, יש לה כתובה.

ואילו רב יהודה אומר:

אחת זו ואחת זו בין איילונית ובין אלמנה לכהן גדול אשה ואינה אשה, הכיר בה יש לה כתובה, לא הכיר בה, אין לה כתובה,

מיתיבי מברייתא לרב הונא: דתניא: כנסה הכהן גדול לאלמנה בחזקת שהיא כן, ונמצאת שהיא כן יש לה כתובה

ומדייקת הגמרא: הא סתמא שלא כנסה בחזקת אלמנה, אין לה כתובה, הרי מבואר כרב יהודה שאם לא הכיר בה אין לה כתובה.

ומשנינן: לא תימא: הא סתמא - שלא הכיר בה - אין לה כתובה.

אלא אימא: כנסה בחזקת שאינה כן שהטעתו ואמרה לו שלא נתקדשה לאדם מעולם ונמצאת שהיא כן, אז אין לה כתובה, אבל אם לא הטעתו אלא שהוא הטעה את עצמו, יש לה כתובה.

ותמהה הגמרא על התירוץ:

אבל סתמא - שלא הטעתו, אבל לא הכיר בה - מאי, אית לה כתובה!?

אם כן אדתני בסיפא של אותה ברייתא: כנסה בחזקת שהיא כן ונמצאת שהיא כן, יש לה כתובה -

לשמעינן סתמא, תשמיענו הברייתא שאם כנסה בסתם יש לה כתובה, ואנו נדע שכל שכןהא - כשכנסה בחזקת שהיא כן - שיש לה כתובה!?

ועוד, הרי תני בהדיא ברייתא דלא כרב הונא:

כנסה כהן גדול לאלמנה בידוע שהיא כזו ונמצאת בידוע, יש לה כתובה

כנסה סתם אין לה כתובה.

ומסקינן: אכן תיובתא דרב הונא! ומבארת הגמרא:

רב הונא מתניתין אטעיתיה [לשון משנתנו הטעתו]!

הוא רב הונא סבר: מדקא מפליג באילונית היות והמשנה מחלקת באיילונית בין הכיר בה ובין לא הכיר בה ולא קמפליג המשנה באלמנה לומר שיש לה כתובה רק אם הכיר בה, מכלל דאלמנה אפילו בסתמא נמי אית לה.

אבל ולא היא, אין זו ראיה, כי לשון משנתנו הוא: אם מתחלה נשאה לשם איילונית יש לה כתובה, ומיד אחר כך שנינו: אלמנה לכהן גדול וכו' יש להם כתובה, ואם כן:

כי קתני לה לאלמנה, אפלוגתא [על החילוק] דאילונית קאי, כלומר: "אם מתחלה נשאה לשם כך" מתיחס גם לאלמנה האמורה אחריה, ורק באופן זה אומר התנא שיש לאלמנה כתובה.

הדרן עלך פרק אלמנה ניזונת

פרק שנים עשרה - הנושא את האשה

מתניתין:

הנושא את האשה שיש לה בת מאיש אחר, ופסקה עמו בשעת נישואיה שהיא נישאת לו כדי [על מנת] שיזון את בתה במשך חמש שנים -

חייב הוא לזונה במשך חמש שנים, למרות שהיא אינה בתו.

ואפילו אם יגרש את אמה, חייב הוא להמשיך ולזון אותה עד כלות חמש שנים, היות ופסק עם אמה, בשעה שנשא אותה לאשה, לזון אותה במשך חמש שנים. ופסיקה זו היא התחייבות ממונית, שיש לה תוקף בכל מצב, גם לאחר שתחדל להיות אשתו.

ואם לאחר נישואיה לבעל שהתחייב במזונות בתה, התגרשה ממנו, והלכה וניסת לבעל אחר, ופסקה גם עמו, בשעת נשואיה, כדי שיזון את בתה חמש שנים - חייב גם הוא לזונה חמש שנים.

ומעתה חייבים במזונותיה של הבת [במשך חמש שנים] שני הבעלים של אמה, שהתחייבו לה [כל אחד בפני עצמו], לזון את בתה, וכל אחד חייב במלוא מזונותיה.

ומבארת המשנה כיצד יעשו:

א. לא יאמר הבעל הראשון שהתחייב לזון את הבת "לכשתבא אצלי הבת יחד עם אמה - אזונה"! והיינו, שאינו יכול להפטר מחיובו בטענה שהתחייבותו היתה לזון את הבת רק כל זמן שהוא מקיים את אמה כאשתו, ולא כאשר הוא מגרשה, שאז אין היא "בת אשתו", אלא בת גרושתו. וטעמו של דבר, כיון שפסק עם אמה לזון את בתה חמש שנים, ולא הגביל את פסיקתו שתהא תקפה רק כל עוד היא נשואה לו - חלה התחייבותו גם לאחר שיגרשנה.

אלא, הרי הוא מוליך לה לבת אשתו את מזונותיה - למקום שאמה נמצאת, אצל הבעל השני, על אף שגם הבעל השני התחייב במזונותיה.

ב. וכן לא יאמרו שניהם: הרי אנו זנין אותה כאחד, דהיינו, שכל אחד מהשנים יתן לה מחצית מזונות.

אלא, שניהם חייבים לזון אותה, כל אחד, במלוא המזונות.

ולכן, אחד יהיה זנה במזונות ממש, ואחד יהיה נותן לה דמי מזונות.

ג. ואם ניסת הבת, הרי מעתה נוסף בעלה של הבת [שחייב במזונות אשתו מעיקר הדין] על שני הבעלים של אמה, החייבים כל אחד במלוא מזונותיה מכח התחיבותם. ולכן -

הבעל נותן לה מזונות. [1] והן, שני הבעלים של אמה - נותנין לה דמי מזונות, כל אחד את דמי המזונות במלואן. [2]

ד. ואם מתו [שני הבעלים של האמה], ממשיכה הבת לגבות את התחייבותם למזונותיה גם אחר מותם. וגובה זאת מנכסיהם, המשועבדים לה עבור תשלום דמי מזונותיה.

ואפילו מכרו הבעלים או יורשיהם את הנכסים לאנשים אחרים, יש לה את הזכות לגבות מהם, מכח שעבודה בנכסים. ובכך היא עדיפה על זכות הגביה של דמי המזונות שיש לבנותיהם של שני הבעלים, מיורשיהם -

בנותיהן של שני הבעלים, ניזונות רק מנכסים בני חורין, אך אינן יכולות לגבות את המזונות המגיעים להן מנכסים משועבדים, שנמכרו לאנשים אחרים. [3]

ואילו היא, הבת שהתחייבו הבעלים של אמה לזון אותה [משום שפסקה עמהם על כך בשעת נישואיה], הרי היא ניזונת אפילו מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב! שהרי היא אינה אוכלת מזונות מתקנת חכמים, כדין בת האוכלת מזונות מכח חיוב האב במזונות בתו. אלא אכילתה היא רק מכח התחייבות מחודשת של שני הבעלים, כאשר נשאו את אמה.

ה. ואילו האנשים הפקחים, כשהיו נושאים אשה ובתה, היו כותבים בשטר הפסיקה את התחייבותם לאם, בלשון שתפטור אותם מלזון את בתה לאחר שיגרשנה. וכך היו כותבים:

הריני נושא אותך לאשה על מנת [בהתחייבות] שאזון את בתך חמש שנים - כל זמן שאת עמי.

גמרא:

בסוגיה שלפנינו מתבאר שיכול אדם לחייב עצמו ממון לחברו, על ידי הודאתו שהוא חייב לו, למרות שברור לכל שלא היה לו כל חוב כלפי חברו, אלא שבעצם הודאתו על החוב, הוא יוצר את החוב כלפי חברו. [4]

להודאתו יש תוקף מחייב רק אם היא נעשית בפני שני עדים.

אבל, אם אדם מודה לחבירו על חיובו כלפיו שלא בנוכחות עדים, יכול הוא לומר לו "משטה הייתי בך", ואיני חייב לך דבר. או שיכול לתרץ עצמו, שאמר לו כך כדי שלא יחשבו עליו שהוא אדם אמיד, ולכן "הודה" לו שהוא חייב לו, אך אליבא דאמת הוא אינו חייב לו כלום.

אתמר: האומר לחבירו: חייב אני לך מנה! -

רבי יוחנן אמר: חייב הוא ליתן לו מנה.

וריש לקיש אמר: פטור.

והוינן בה: היכי דמי הודאתו? והרי אין הודאתו נחשבת הודאה אלא אם היתה בפני עדים, ואין חולק על כך שאם הודה בפני עדים הוא חייב, שהרי שנינו במשנה במסכת סנהדרין [כט ב] שאם אמרו העדים "בפנינו הודה לו" הרי הוא חייב. ואם כן -

אי, אם מדובר בכגון דאמר להו המודה לאנשים השומעים את הודאתו "אתם עדיי"

- מאי טעמא דריש לקיש דקפטר? והרי היא הודאה בפני עדים, ושנינו במשנה במסכת סנהדרין שהוא חייב.

אי, ואם מדובר בכגון דלא אמר להו לשומעים את הודאתו "אתם עדיי", שלא ייחדם לעדות - מאי טעמא דרבי יוחנן דקמחייב?

והרי קיימא לן במסכת סנהדרין שאין הודאתו נחשבת כהודאה המחייבת, עד שייחדם לעדים [כי בלי שייחדם לעדות, יכול הוא לטעון "משטה הייתי בך"]!?

ומשנינן: לעולם, מדובר כאן בכגון דלא קאמר להו "אתם עדיי".

והכא, במאי עסקינן, בכגון דאמר ליה,, דהיינו, שכתב בכתב ידו את הודאתו "חייב אני לך מנה" - בשטר, [5] ומסר לו את הודאתו בכתב ידו בפנינו, בלי שייחד את העדים לכך, ובלי שחתם על השטר בחתימת ידו.

רבי יוחנן אמר: כיון שכתב את הודאתו בכתב ידו בשטר, חייב, כי אלימא מילתא דשטרא, גדול הוא הכח של מילים הנכתבים בכתב ידו בשטר - כמאן דאמר כאילו אמר להו, לאנשים הרואים את נתינת השטר, "אתם עדים", דמי, היות ומסירת השטר היתה בנוכחות עדים - אף על פי שלא ייחד אותם לעדים.

ואילו ריש לקיש אמר: פטור, כי הוא סבור שלא אלימא מילתא דשטרא. דהיינו, שאין כתב ידו בשטר, בלי חתימתו, נחשב יותר מהודאה בעל פה, אף על פי שמסר את השטר בפני עדים, כיון שלא ייחדם להיות עדים על הודאתו.

ומביאה הגמרא ראיה ממשנתנו לרבי יוחנן:

שהרי תנן: הנושא את האשה, ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים - חייב לזונה חמש שנים.

מאי לאו, האם אין משנתנו מדברת כי האי גוונא, במקרה שנחלקו בו רבי יוחנן וריש לקיש, בכותב זאת לאשה בכתב ידו שהוא מתחייב לזון את בתה חמש שנים, ואינו חותם עליו, ומוסרהו לה בנוכחות עדים, מבלי שייחדם לעדים, והשטר הזה משמש בידה כעדות להתחייבותו. כי אם חתם על השטר, או אם ייחד את העדים להודאתו, אין חידוש בדברי המשנה. [6]

הערות

[1] ובא התנא לומר, שאין לפטור את הבעל מחיוב המזונות משום שנשא אשה שיש לה מזונות מאנשים אחרים, וכאילו התנה עמה במפורש שהוא נושא אותה לאשה על מנת שאינו מתחייב במזונותיה. אלא חייב גם הוא לזונה. תוס'

[2] ומשמיענו התנא את חיובם גם לאחר שנישאת הבת, שלא נטעה לומר שאין התחייבותם של הבעלים לזון את בת האשה אלא כל עוד לא נישאת, שאין לה מי שיזון אותה. אבל לא לזמן שנישאת, שבעלה חייב במזונותיה. תוס'

[3] לפי שכך תיקנו חכמים, שלא יגבו למזונות האשה והבנות מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם, כדי שלא ימנעו אנשים מלרכוש קרקעות מחמת החשש שמא יוציאו אותן מהן האשה והבנות לצורך גבית מזונותיהם, כמבואר בתחילת פרק חמישי בגיטין.

[4] הקצות החושן בסימן לד הביא בשם מהרי"ן לב, וכן כתב הפני יהושע בסוגייתנו, שגדרה של ההודאה היא יצירת התחייבות חדשה בעצם ההודאה. וכאילו אמר "מתחייב אני לך עתה מנה בתורת מתנה". אך הקצות חולק עליו, וסובר שההודאה היא בגדר נאמנות, שהוא נאמן על עצמו לומר שהוא חייב, אך אין זו התחייבות חדשה שנוצרת מעצם ההודאה. וכן נחלקו רבותינו הראשונים והאחרונים, בענין קנין "אודיתא", כאשר "מודה" אדם על דבר שלו, שהוא שייך לחברו - האם מועילה הודאתו במקום קנין. ציר המחלוקת הוא, כדלעיל, האם אין בהודאתו של אדם אלא נאמנות גרידא, או שההודאה עדיפה על קנין, והיא מאפשרת העברת בעלות, או יצירת התחייבות, ללא כל מעשה קנין!

[5] תוס' סוברים שאם כתב בשטר אני פלוני חייב מנה, הרי זה כמי שחתם על השטר, ובזה הכל מודים שגובה, אלא מדובר שלא הזכיר כלל את שמו, ורק מסר לו כתב ידו שכתוב בו "אני חייב לך מנה", ובהודאה שכזו בפני עדים היא המחלוקת אם הוא חייב.

[6] רש"י מוסיף שגם לא כתוב בו קנין, כי על הצד שכתוב בו שנעשתה התחייבותו בקנין, ואינה הודאה גרידא, משמש כתב ידו כראיה גם מבלי שהוא חתום עליו.

בלאותיה הקיימין, כלומר, את בגדיה. וכיוצא בהם גם שאר נכסים שהביאה, והם קיימים עדיין — לא הפסידה אותם.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן: זינתה — הפסידה בלאותיה קיימין. אמר ליה [לו]: אם היא זינתה, כליה מי זנאי [האם זנו]? ובודאי אין קונסים גם את נכסיה בזה אלא תני [שנה להיפך]: לא הפסידה בלאותיה קיימין.

וכיוצא בזה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ברייתא זו ששנה חוזר המשניות לפני רב נחמן היא דברי ר' מנחם סתימתאה [הסתום] (שדבריו נאמרו כסתם משנה בכמה מקומות), אבל חכמים אומרים: זינתה — לא הפסידה בלאותיה קיימין.

א שנינו במשנה שאם מתחלה נשאה ביודעו שהיא איילונית — יש לה כתובה. אמר רב הונא: אילונית — אשה ואינה אשה, אלמנה לכהן גדול — אשה גמורה.

ומסבירים: אילונית אשה ואינה אשה, שפעמים נחשבת כאשתו ופעמים אינה נחשבת כאשתו, כיצד? אם הכיר בה וידע שהיא איילונית כאשר נשאה — יש לה כתובה כאשה רגילה, ואם לא הכיר בה — אין לה כתובה. אלמנה לכהן גדול הריהי אשה גמורה, בין הכיר בה כאשר נשאה וידע שהיא אלמנה, בין לא הכיר בה שהיא אלמנה — יש לה כתובה.

ורב יהודה אומר: אחת זו ואחת זו אשה ואינה אשה. כלומר, גם אלמנה, אם הכיר בה וידע שזה היה מעמדה — יש לה כתובה, ואם לא הכיר בה — אין לה כתובה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: כנסה את האשה בחזקת שהיא כן, שיש בה פגם מסויים או שהיא אסורה עליו, ונמצאת שהיא כן, כפי שידע מראש — יש לה כתובה. ונדייק מכאן: הא סתמא [הרי אם כנס אותה סתם] ונתברר שיש בה פגם או שאסורה עליו — אין לה כתובה. וקשה מכאן על רב הונא!

ודוחים: לא תימא [אל תאמר, אל תדייק]: הא סתמא [הרי אם כנסה סתם] אין לה כתובה, אלא אימא [אמור ותדייק כך]: הרי אם כנסה בחזקת שאינה כן, ונמצאת שהיא כן — אין לה כתובה.

ושואלים: אבל אם כנס אותה סתמא מאי [סתם ולא פירש, מה משמע שיהא הדין] — אית [יש] לה כתובה, אם כן, אדתני [עד שהוא שונה] בחזקת שהיא כן ונמצאת שהיא כן יש לה כתובה, לשמעינן סתמא [שישמיע לנו בכנסה סתם], וכל שכן הא [זו] שכנסה על מנת כן!

ועוד קשה, שהרי תני [שנה החכם] בברייתא אחרת במפורש: כנסה בידוע שיש בה פגם מסויים ונמצאת בידוע — יש לה כתובה, כנסה סתם — אין לה כתובה. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב הונא!

ומסבירים: רב הונא מתניתין אטעיתיה [משנתנו הטעתה אותו], שמתוך דיוק שדייק בלשונה הגיע למסקנה זו, ועל פיה אמר דברים שלא כדין. הוא סבר: מדקא מפליג [מכיון שהמשנה מחלקת] באילונית ולא קמפליג [ואינה מחלקת] באלמנה, מכלל הדברים אתה למד כי אלמנה אפילו בסתמא נמי אית [בסתם גם כן יש] לה כתובה, גם אם לא ידע שהיא אלמנה, ולאמיתו של דבר ולא היא [ואינו כן] אלא כי קתני לה [כאשר שנה את דין] האלמנה, אפלוגתא [לגבי החלוקה] של אילונית קאי [הוא עומד], לומר שאלמנה דינה כאיילונית, שאף בה יש לחלק אם ידע בה או לא ידע בה מתחילה, אלא שהזכיר במשנה רק את האיילונית והוא הדין גם לאלמנה.

ב משנה הנושא את האשה ופסקה עמו, כלומר, קבעה איתו תנאי כדי שיזון את בתה שנולדה לה מאיש אחר, במשך חמש שנים — חייב לזונה חמש שנים בכל מקרה, שהרי התחייב לעשות כן.

ואם נתגרשה האשה בתוך הזמן הזה וניסת (נישאה) לאחר, ופסקה גם עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים — חייב אף הוא לזונה חמש שנים. ולא יאמר הראשון: לכשתבא הבת אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה נמצאת בו.

וכן לא יאמרו שניהם "הרי אנו זנין אותה כאחד", כלומר, ששניהם יזונו אותה בשותפות, אלא אחד זנה בפועל, ואחד נותן לה דמי מזונות.

ניסת (נישאת) אותה בת בתוך הזמן הזה — הבעל שנשא אותה הוא שנותן לה מזונות, כדין חובת הבעל לאשתו, והן שניהם נותנין לה דמי מזונות. אם מתו שני הבעלים הללו — בנותיהן שלהם ניזונות מנכסים בני חורין משום תנאי כתובה, והיא, בת אשתו, ניזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב, שהרי נתחייב לה בשטר ושטרה קודם.

הפקחים שנשותיהם היו מתנות איתם שיזונו את בנותיהן, היו כותבים ומפרשים: על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי, שלא יצטרכו לזון בת שאינה שלהם, בזמן שאמה אינה נשואה עוד להם.

ב גמרא אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: האומר לחבירו "חייב אני לך מנה". ר' יוחנן אמר: חייב לתת לו, וריש לקיש אמר: פטור.

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] שאמר להו [להם] לנוכחים שם "אתם עדיי שאני מודה לו " — מאי טעמא [מה הטעם] של ריש לקיש דקפטר [שפטר], הרי בפירוש הודה בפני עדים! אי [אם] שלא אמר להו [להם] "אתם עדיי" — מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוחנן דקמחייב [שמחייב]? והרי בלא שאומר במפורש "אתם עדי" אין בדבריו כלום!

ומשיבים: לעולם תפרש שלא קאמר להו [להם] "אתם עדיי", והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — שאמר ליה [לו] "חייב אני לך מנה בשטר". ר' יוחנן אמר: חייב, ומדוע — אלימא מילתא דשטרא כמאן דאמר להו [חזק הדבר שמזכיר ענין שטר כמו שאומר להם] "אתם עדים" דמי [נחשב]. ריש לקיש אמר: פטור, כי לדעתו לא אלימא מילתא דשטרא [אין חזק הדבר של הזכרת השטר] כדי שייחשב כהודאה של ממש.

ושואלים: תנן [שנינו במשנה]: הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים — חייב לזונה חמש שנים. מאי לאו כי האי גוונא [האם לא מדובר שם בכגון זה], שאמר לה, או שמסר לה שטר שאין בו קנין או חתימה, שאם לא כן — מה החידוש בדבר? וקשה אם כן על ריש לקיש הפוטר בכגון זה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

her right to her worn clothes that are in existence. She retains possession of her clothes and all of the other items that she brought with her to the marriage that have not been worn out.

The tanna teaches a baraita before Rav Naḥman: A woman who was licentious lost her right to her extant, worn clothes, i.e., when they divorce, she does not keep her clothing. He said to him: If she was unfaithful and engaged in sexual intercourse with another, were her items also licentious? Certainly she is not penalized by losing her right to her property, and therefore teach the opposite: A woman who was licentious has not lost her right to her extant worn clothes.

Similarly, Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: This baraita taught by the tanna is the statement of Rabbi Menaḥem, the unattributed, as his opinion is cited in several places as the unattributed mishna. However, the Rabbis say that if she was licentious, she has not lost her right to her extant worn clothes.

§ The mishna teaches that if, from the start, he married her with the understanding that she is an ailonit, she is entitled to payment of her marriage contract. Rav Huna said: An ailonit is a wife and she is not a wife, while a widow who is married to a High Priest is entirely a wife.

The Gemara explains: An ailonit is sometimes treated as a wife and she is sometimes not treated as a wife. How so? If he knew about her that she was an ailonit before marrying her, she is entitled to payment of her marriage contract like any other wife. But if he did not know about her that she was an ailonit before marrying her, she is not entitled to payment of her marriage contract. A widow is entirely considered a wife. Whether he knew about her that she was a widow before marrying her whether he did not know this about her, she is entitled to payment of her marriage contract.

And Rav Yehuda says: Both the ailonit and the widow are sometimes treated as a wife and sometimes not treated as a wife. Even in the case of a widow who marries a High Priest, if he knew about her that she was a widow before marrying her, she is entitled to payment of her marriage contract. But if he did not know about her that she was a widow, she is not entitled to payment of her marriage contract.

The Gemara raises an objection to Rav Huna’s statement from a baraita: If he married the woman with the presumption that she is so, that she has some deficiency or that she is forbidden to him, and it is found that she is so as he thought from the start, then she is entitled to payment of her marriage contract. One can infer from here: If he married her without specification, and it turns out that she has a deficiency or that she is forbidden to him, she is not entitled to payment of her marriage contract.

The Gemara answers: Do not say this implies that if he married her without specification she is not entitled to payment of her marriage contract. Rather, say the following inference: If he married her with the presumption that she is not so and it is found that she is so, she is not entitled to payment of her marriage contract.

The Gemara asks: But if he married her without specification, what would the halakha be? The halakha would be that she is entitled to payment of her marriage contract. If that is the case, instead of teaching the case where he married her with the presumption that she is so and she is found to be so and she is entitled to payment of her marriage contract, let him teach us the case where he marries her without specification. If in a case where he marries her without specification she is entitled to payment of her marriage contract, then all the more so in this case, where he marries her knowingly, she must be entitled to it.

And further, it is taught explicitly in another baraita: If he married her knowing that she has a deficiency, and it is found that she does have the deficiency as was known, she is entitled to payment of her marriage contract. If he married her without specification, she is not entitled to payment of her marriage contract. This is a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna.

The Gemara explains: Rav Huna was misled by the language of the mishna and made an inference that caused him to say something that is not in keeping with the halakha. He thought that since the mishna differentiates between a case where the husband was aware of her situation and a case where he was not aware with regard to an ailonit, but the mishna does not differentiate with regard to a widow, by inference one can say that with regard to a widow, even where one merely marries her without knowing that she is a widow, she is entitled to payment of her marriage contract. In truth, however, that is not so. When the mishna teaches the halakha of the widow, it is based on the differentiation stated with regard to the ailonit. The mishna intended for the distinction between whether the husband was aware of her situation before the marriage, which was stated in the case of an ailonit, to apply in the case of the widow as well.

MISHNA: One who marries a woman, and she stipulated with him that he would sustain her daughter from another man for five years, is obligated to sustain her daughter for five years.

If, in the course of those five years they were divorced and the woman was married to another man, and she stipulated with him that he would sustain her daughter for five years, he too is obligated to sustain her for five years. The first husband may not say: When she comes to me, I will sustain her. Rather, he brings her sustenance to her, to the place where her mother lives.

And likewise, both of them may not jointly say: We will sustain the girl as one in a partnership. Rather, one sustains her, providing her with food, while the other gives her the monetary value of the sustenance.

If the daughter was married during this period, her husband provides her with the sustenance customarily provided by a husband for his wife, and the two men obligated to sustain her due to agreements with her mother provide her with the monetary value of the sustenance. If the two husbands of the mother died, their daughters are sustained from unsold property, and she, their wife’s daughter, whom they agreed to sustain, is sustained even from liened property that was sold. This is due to the fact that her legal status is like that of a creditor, given that he is contractually obligated to support her.

The perspicacious ones would write an explicit stipulation into the agreement: I agree on the condition that I will sustain your daughter for five years only as long as you are with me. Then they would not be obligated to sustain a girl who is not their daughter when they are no longer married to the girl’s mother.

GEMARA: It was stated with regard to one who says to another: I am obligated to pay you one hundred dinars, that Rabbi Yoḥanan said: He is obligated to pay, and Reish Lakish said: He is exempt.

The Gemara seeks to clarify: What are the circumstances of this case? If he said to the people present: You are my witnesses, what is the reasoning of Reish Lakish, who exempts him from payment? He confessed before witnesses that he owes the money. If he did not say to them: You are my witnesses, what is the reasoning of Rabbi Yoḥanan, who obligates him to pay?

The Gemara answers: Actually, it is a case where he did not say to those present: You are my witnesses. However, here we are dealing with a case where he said to the other: I am obligated to give you one hundred dinars, and he did so in a contract, i.e., he gave him an unsigned contract in which he stated that he is obligated to give him one hundred dinars. Rabbi Yoḥanan said: He is obligated to pay, since his word given through a contract is legally as authoritative as one who said to the bystanders: You are my witnesses. Reish Lakish said: He is exempt from payment, because his word given through a contract is legally not sufficiently authoritative to be considered a bona fide admission.

The Gemara presents a challenge to the opinion of Reish Lakish. We learned in the mishna: One who marries a woman, and she stipulated with him that he is obligated to sustain her daughter for five years, is obligated to sustain her for five years. What, is it not that the mishna is discussing a case like this, where he gave her a contract that lacks proper signatures and it is nevertheless legally binding, in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan? If you say otherwise, where is the novelty in the teaching of the mishna?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נשאת לאחר וכו' אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות. הרשב"א ז"ל ירושלמי (ה"א) הדא אמרה ומעשה ידיה של בעלה. אמר רבי יוסה הדא אמרה הפוסק לזון כלתו מעשה ידיה של בנו. הוא רוצה שתבא אצלו והיא אינה רוצה הדין עמה, דתנינן והם נותנים לה דמי מזונות. ומסתברא דאין נותנין לה לפי ברכת בית אלא נותנין לה כל מזונותיה משלם וכו'. והוא הדין לפוסק סתם לחבירו שהוא חייב לזונו במקום שהוא במזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית אלא משלם עכ"לֿ (מ"מ הל' אישות פכ"ג הי"ח).
עוד כתב: שאם מתה הבת תוך זמן זה אין לה מזונות כלל שלא נתחייב אלא לזונה לא ליורשיה ולא דמיא לנשאת, דבת איתזוני היא ואלו רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה. והכין איתא בירושלמי (שם) חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה עכ"ל׀ (מגיד משנה הל' אישות פכ"ג הי"ח).

הפקחין היו כותבין שאהא זן את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי. וכתב הרשב"א ז"ל דמסתברא שאם גרשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואף על פי שהחזירה אין לה עליו מזונות, שאין בלשון הזה אלא כל זמן שאת עמי מנשואין אלו כדתניא (ב"ב סג, א) בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרו לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום. אלמא כל זמן שהוא בידך מקנין ראשון קאמר, הכא נמי מנשואין הראשונים ומפורש מצאתי כן בירושלמי דגרסינן התם (ה"ב) כל זמן שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה מ"ד לכתובה אבל לא לתנאי הכי נמי, מ"ד בין לכתובה בין לתנאי הכי נמי. כלומר לרב הונא דאמר בשלהי הכותב (לעיל כתובות צ, א) גבי מתניתין דקטן שהשיאו אביו וקיימה, ע"מ כתובתה הראשונה קיימה, לא שאנו אלא מנה מאתיים אבל תוספת אין לה, הוא הדין לגרשה ואח"כ החזירה דעל מנת כתובתה הראשונה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאין, ולר"י דאמר התם אפי' תוספת יש לה הכא נמי גרשה והחזירה יש לה תוספת ותנאין הראשונים שעל דעת כולם החזירה וקיימא לן כרב הונא דהא איתותב ר"י ע"כ לשונוׁ (ר"ן על הרי"ף ריטב"א).
ומורי הרשב"א היה למד מן הירושלמי הזה, שאם הסכימו צבור עם אדם אחד שיפטרו אותו ממס זמן קצוב כדי שיבא לדור אצלם או משום הנאה אחרת שעושה להם, שאם מת בנתים חייבים יורשים לפרוע מס על אותן נכסים(ריטב"א).

איתמר האומר לחבירו וכו', רבי יוחנן אמר חייב וכו'. לאו למימרא כשבא עכשיו להתחייב לו כגון שאמר אתם עידי שאני חייב לו מנה, דהא לכולי עלמא אינו חייב, דבדברים בעלמא אינו מתחייב אלא בקנין או בשטר. תדע לך, הרי ערב אינו מתחייב אלא בקנין או במעות, וכדאמרינן במציעא (צד, א) גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל, דאקשינן בדברים, ופרקינן בקנין, אי נמי בההיא הנאה דקא מהימן גמר ומשעבד נפשיה. ובפרק הזהב (בבא מציעא נח, א) גבי שומר קרקעות אמרינן הכא במאי עסקינן כשקנו אלא הכא שבא להודות שהלוהו והכי פירושא, אי דאמר להו אתם עידי שהלוני מאי טעמא דמאן דאמר פטור, דהתנן בסנהדרין (כט, א) עד שיאמרו בפנינו הודה לו, אלמא הודה בפני עדים חייב, אי דלא אמר להו אתם עידי מאי טעמא דרבי יוחנן מחייב, דהא מצי אמר ליה משטה הייתי בך.
ודחינן, לעולם דלא אמר להו אתם עידי. ולאו בהודה לו אלא כשמחייב לו וכגון שבעל השטר עצמו הודה לו שלא הלוהו מעולם, אלא שזה כתב לו בשטר (כתב) שהוא חייב לו מנה, רבי יוחנן אמר חייב אלימא מילתא דשטרא כמאן דאמר ליה אתם עידי, כלומר, הרי זה חייב בשטר זה כאלו הודה לו בפני עדים שהיה חייב לו. וריש לקיש אומר פטור, לא אלימא מילתא דשטרא, כלומר, כתב ידו של אדם, ואפילו החתים עליו עדים אין כחו של שטר יפה לחייב ולשעבד מי שבא להתחייב עכשיו במה שלא היה חייב מכבר. תדע לך, דחתימת עדים אינה מעלה ולא מורדת בדבר זה, מדמוקמינן פלוגתייהו דרבנן ובן ננס דבסמוך (קב, א) בערב היוצא לאחר חיתום בשכתב בכתב ידו או שהחתים עליו עדים, ואפילו הכי קאמר בן ננס דאפילו מבני חרי לא גבי, והרבה פירושים נאמרו בשמועה זו והוא הנכון. אלא שקצת קשה לרבנו נר"ו לישנא דגמרא דקאמר לעולם, דמהאי לישנא משמע דאמר אי דקסלקא דעתין מעיקרא כשבא להודות פליגי, קא הדר, ואם לפירושו לא הוה ליה למימר לעולם אלא והכא בשכותב לו בשטר מנה אני חייב לך פלוני. ועוד, מאי קאמר אלימא מילתא דשטרא כמאן דאמר להו אתם עידי, דלא שייכי כלל, דעידי חיוב לחוד ועידי שטר לחוד, ואם לדמיון בעלמא לומר כמו שזה קיים כך ענין זה קיים, לא הוה ליה למימר כמאן דאמר אתם עידי, דענין אחר דומה לו, טפי הוה מצי למימר כגון אלימא מילתא דשטרא כמאן דקנו מיניה, ועוד היכי סבירא ליה לריש לקיש דלא אלימא מילתא דשטרא, דהא תנן (קדושין כו, א) נכסים שיש להם אחריות נקנין בשטר, ותניא כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך או שדי נתונה לך קנה. בזו יש לומר דשטרא אקנויי מקנה ואלימא מילתיה, אבל שעבודי לא משעבד, ואחריות שבו אפילו בשטר מתנה משום דשייך כשטרא מעליא, וכענין שאמרו שאני התם דשייך נפשיה בשעבודא דאורייתא (תלמידי הרשב"א בשם רבן מובא בשטמ"ק)ׂ.

והכא במאי עסקינן דא"ל חייב אני לך מנה בשטר. [פרש"י שמסר לו שטר בפנינו וכתוב בו אני חייב לך מנה, מהני לר' יוחנן מדין הודאה ואף על גב דלא אמר אתם עידי דאלימא מילתא דשטרא] אבל מסרו בפני עדים, וזה טוען שלא נתחייב לו ולא הודה לו מעולם, אלא שכתב כעין מזכרת או עפ"י ע"א שהיה רוצה לחתום בו וכעין טופס דשטר בעלמא היה אומר רבנו בשם רבותיו ז"ל דלא מהני כיון דלא חתם לא בתחלה ולא בסוף ואף על פי שנתקיים בבית דין שזה כתב ידוׁ (עפ"י הריטב"א קב, א).

הנושא את האשה פרק יב
הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים פי' אע"פ שלא פסק אלא באמירה בעלמא כיון שעמד וקדשה ע"פ אותם תנאי' וכדאי' בתלמודא וגרסי' בירושלמי חייב לזונה חמש שנים ראשונים בין ביוקר ובין בזול היו ביוקר והוזילו אם הוא גרם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין היא גרם ובין היא גרמה נותן בזול היא הבת לא עולה ולא יורדת ע"כ, דין. עולה ושמעינן מן הירושלמי הזה כי המתחייב לעשות דבר לשום זמן ולא פי' אימתי חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון והטעם דמאן דמתני סתמא דעתי' על הזמן ראשון ושמעינן ממתניתין שהמתחייב עצמו בדבר שאין קצוב חייב אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאינו חייב ושאני הכא לפי שפסק בשעת נשואין ושיעבד נכסיה מדרב גידל כשם שמתחייב דבר שאינו ברשותו כדכתבי' רבוותא ז"ל ואין זה נכון דמסתיי' לרב גידל דמהני באמירה למאי דמהני בעלמ' בקטן או בשאר הקנאות אבל מאי דלא מהני בעלמא בשום קנין לא מהני הכא באמירה מדרב גידל וסבור הייתי דמודה מר"ן הרמב"ם ז"ל במי שמקבל שכר לזון זמן ידוע שהוא חייב לזונם הזמן ההוא שלא אמר רבינו ז"ל אלא במחייב עצמו דרך מתנ' וגמילות חסדים ואין זה מדבריו ז"ל דא"כ הכא הא אינו שכר שנשאת לו האשה הזאת ולא אתי עלה מר"ן ז"ל אלא לפי שפסק בשעת נשואין ועוד דערב יבא שהלוהו זה אנאמנותו אפ"ה אומר רבינו ז"ל שאם ערב בדבר שאינו קצוב ונתנו על פיו פטור אלא ודאי דלא שני למר"ן ז"ל בין היא להא וכן אמר לי רבי' ז"ל ומ"מ כל רבותי' חולקים בדין זה על הרמב"ם ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל חולק עליו בראיות בתשובת שאלה:

לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי ואזונה אלא מוליך מזונותי' במקום שהיא אמה ודעת מורי הרב ז"ל דה"ה במי שנתחייב סתם לזון לחבירו שחייב לזונו במקום שהוא והכא גבי בת אשתו אצטריך לאשמעינן משום דקס"ד דכיון דעם אמה התנה שיהא זן אותה על שולחנו כשם שהיה זן את אמה אבל באשה ובאלמנה לא תקנו לה מזונות אלא עם בעלה ועם היורשים אלא בבאה מחמת טענה כדאיתא בתלמודא משא"כ באינש דעלמא:

וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאח' כלומר שיזונו אותה מן האמצע אלא אחד זנה (אותה) ואחד נותן לת דמי מזונות פי' ודין מוכח שהרשות בידה לברור ולטול מזונות או מעות וכן אמרו בירושלמי המקבל לזון בתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה עד כאן וכן הדין במי שנתחייב כראוי (לדין לשם) [לזון לשום] אדם וגרסינן בירושלמי אמר ר"י הדא אמרה הפוסק לזון כלתו וזנה ופרנסה במקום שהוא תנאי הוא אומר שתבא אצלי והיא אומרת אינה רוצה הדין עמה והוא נותן לה דמי מזונות ע"כ וכיון שנותני' לה דמי מזונות במקום שהיא דמי מזונות גמורות קאמר ולא לפי ברכת הבית ותדע שאני אלמנות דאפי' באלמנה שלא התנה עמה אלא בביתו כדתנן את תהא יתבא בביתי ומתזנן וכו' ואפ"ה אתי' בטענה נותנין לה מזונות שלמים כדאמרי' לקמן כ"ש זה שעיקר תנאי מן הסתם אינו אלא במקום שהיא אמה וכתב הרשב"א ז"ל דה"ה לפוסק סתם לזון לבת שהוא חייב לזונ' במקום שהיא במזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית ואמר הרב רבינו ז"ל דה"ה אם יש לה מזונות ממקום אחר ששניהם נותנים לה דמי מזונות שלמים כדאיתא גבי נשאת דמ"ש וכן דעת הרשב"א ז"ל ופשווט היא. והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שה' כב"ח ויש שהי' סוברי' לומר שאם מתה חייב לתת ליורשיה דמי אותן מזונות עד סוף הזמן שקבע שהרי היא כב"ח אבל זה אינו אלא שנתחייב לזה כשראוי' לזון ואע"פ שאינה צריכה נותן לה דמי מזונות אבל מתה פטור שלא נתחייב אלא לזונ' וזו אינה בת נזונו' משא"כ בנשוא' שראוי למזונו' ולא רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה וכן אמרינן בירושלמי חלתה כמי שנשאת ומתה כבר מתה ע"כ ומורי הרשב"א ז"ל למד מן הירושלמי הזה שאם הסכימו הצבור עם אדם א' שיפטרוהו ממס זמן קצוב כדי שיבוא לדור אצלם או משום הנאה אחרת שעשה להם שאם מת בנתיים חייבים היורשים לפרוע מס על אותם נכסים ומורי הרב ז"ל חלק בזה דשאני הת' שהוא פטור נכסי' ונתקבל שכר ונפטר נכסיו ממס לכל אותו זמן והא דתנן שהיא כב"ח לא אמר אלא של ענין לגבות ממשעבדין דינה כב"ח ולא שיגבו יורשיה כשתמות והיינו דלא קתני אלא שהיא כב"ח ולא אמרו מפני שהיא ב"ח והאמת מוכיח דרכו ולמדנו מן הירושלמי הזה שהמתחייב לזון את חבירו וחלה אינו חייב ברפאותו אבל הוא חייב לתת לו דמי מזונות שהיה צריך כשהיה בריא מדקאמר חלתה כמו שנשאת וכן דנתי לפני רבותי והודו בדבר. דין:

הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי פי' רש"י ז"ל ולא אם תמות או אם אני מגרשך וה"ה אם ימות הוא דהא עמי קאמר וזה ברור ומר"ן ז"ל חדא מינייהו נקט גרסינן בירושלמי של זמן שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה אינו עמו החזירה מ"ד לכתובה אבל לא לתניין הני נמי ומאן דאמר בין לכתובה ובין לתניין הני נמי ע"כ פי' הרשב"א ז"ל דהאי מאן דאמר ומאן דאמר קאי אמתני' דשלהי פ' הכותב דתנן קטן דהשיאו אביו והגדיל על דעת כתובתה קיימא דאמרי' עלה אמר רב הונא ל"ש אלא מכה מאתיים אבל תוספת אין לה וא"כ ה"ה הכא אם גרש אשתו והחזירה שע"מ כן כתובה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאים ולר"י דאמר התם תוספת יש לה הכא נמי שיש לה תוס' ותנאים שע"מ תנאים הראשונים כולם החזרי' והא קי"ל כרב הונא דר"י איתותב התם הלכך הכא אם גירשה והחזירה אינו חייב לזון את בתה כיון שאמר לה כל זמן שאת עמי מן הנשואין האלו וכתב הרשב"א ז"ל דהא דמי' לההוא דאמרינן בפ' המוכר בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לו כ"ז ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום דאלמא כ"ז שהיא בידך מקנין ראשון קאמר הכא נמי מנשואין ראשונים קאמר:

גמרא. אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה רבי יוחנן אמר חייב ר"ל אמר פטור היכי אי דאמר להו לשומעין אתם עדים שאני מודה לו מ"ט דריש לקיש הא תנן בסנהדרין עד שיאמר בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב ואי לא אמר להו אתם עדי מ"ט דר"י הא קי"ל התם בסנהדרין דסת' כגון שאמר אתם עדי עכ"ל ומסתברא דלא סוף דבר הוא שיאמר אתם עדי שאני מודה אלא כיון שאומר אתם עדי בלחוד בהכי סגי דאע"ג דאמר חייב אני לך שני לשונות משמע לשון הודאה ולשון חיוב דהשתא כל שאומר אתם עדי וודאי להודאה נתכווין ומהני מדין הודאה ואע"ג דלא מהני מדין חיוב שאין אדם מתחייב בדברים כדאמרי' בפ' השוכר גבי מתנה שומר חנם להיות שואל ואמרי' במאי בדברים וכן בפ' הזהב גבי שומר בקרקעות מהני מדין הודאה כשאמר אתם עדי ורבי' ז"ל לשון מפורש נקט והיינו דאמרי' בתר הכי ואי לא אמר אתם עדי מ"ט דר"י דאלמא כול' מילתא באתם עדי גרידתא תליא:

לעולם דלא אמר להו אתם עדי הכא במאי עסקינן דאמר לי' חייב אני לך מנה בשטר ר"י אמר אלימא מילתא דשטרי וכמי שאמר לו אתם עדי וריש לקיש אמר פטור לא אלימא מילתא דשטרי, פירש"י ז"ל דלעולם לא אמר אתם עידי והכא במאי עסקינן בשטרא שמסר לו שטר בפנינו וכתב בו פלוני חייב לפלוני מנה ואינו כתב ידו דאי כתב ידו הא תנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גוב' מנכסים בני חורין א"נ אע"ג דכתב בכתב ידו הוא והא דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו וכו' כגון שחתם אני פלו' לויתי מפלוני מנה כדמוכח בפרק האשה שנתארמלה דאמר אבא שאול לכתוב אינש חתימת ידי' אחספא וכו' ודוקא אאספא אבל אמגלתא לא מאי טעמא דלמא משכחא אינש דלא מעלי דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו אלמא בחתימות ידי' מיירי אבל הכא הכי כתב לי' אני חייב לך מנה ולא חתם לו ר"י סבר אלימא מלתא דשטרא הואיל ובפני עדים מסר לו עכ"ל רש"י ונראה מדבריו דפליגי ר"ל ור"י בשמסר לו שטר בפני עדים אי מהני מדין הודאה או לא דר"י סבר אלימא מלתא דשטרא אף על פי שאין בו שום חתימה וכמאן דאמר אתם עדים בהודאה בע"פ דמי וריש לקיש סבר דלא אלימא מלתא דשטרא כיון שאין בו שום חתימ' וכהודאה בע"פ דעלמ' דמי וצריך לומר אתם עדי ובודאי לישנא דגמרא דייקא כי האי פירושא לפום פשטי' מדקאמר כמ"ד להו אתם עדי דמי משמע דעד השתא נמי בדין הודאה איירי (וכדאמרי' התם) [תנן] הנושא את האשה ופסק עמה כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים מאי לאי כה"ג פירש (ר"ח) [רש"י] ז"ל לפי שיטתו מה יש לה לאחר זמן בדבר הזה לאו כה"ג שמסר לה שטר בפני עדים וכתב בו פלוני קבל עליו כך וכך ואין שם לא חתימה ולא קטן דאי הוה שטר חתום ביד' מאי למימרא עכ"ל:

הנושא את האשה וכו' זה הפרק אמנם יסוד הכונה בו לבאר מה שנכלל בחלק י"ב מענין הפוסק עם אשתו לזון את בתה וכן מה שנכלל בכלל מזונות מענין מדור וכלי תשמיש וכן עד אי זה זמן יכולה לתבוע כתובתה עד שמשם ואילך תפסיד ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לאלו שלשה החלקים שהזכרנו:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הנושא את האשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים נשאת לאחר ופסקה עמו שיהא זן את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים לא יאמר הראשון לכתבא לביתי אזונה אבל מוליך הוא את מזונותיה למקום שהיא אמה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות אמר הר"ם העקר אצלנו בת אצל האם בין גדולה בין קטנה וזה כאשר תרצה האם אולם אם לא תרצה לא יכריחו עליה אבל תעמוד אצל אביה ובתנאי שתהיה כבר נגמלת שלא תכיר אמה שאז לא יכריחוה להניק אותה אולם כאשר יכיר הולד את אמו יהיה זכר או נקבה תניקהו בה עד אשר יגמל ולזה הבחירה בבת ולא הבחירה בבן שאם ירצה שיניחהו אצל אמו ויתן לה הוצאתו אם ירצה בזה ואם לא ירצה יוכל לומר לא אתן לך הוצאה אלא אם כן יהיה אצלי וכבר ביארנו במה שקדם שחייב האדם לזון את בניו כי אם עד ו' שנים וזה אשר נחייב בעל האם לזון בתו כאשר חייב עצמו בתנאי בשעת נשואין או יאמר לעדים אתם עדי שאני חייב לזון את בתה או יאמר לה הרי עלי חוב בשטר לזון את בתך וכן כל מה שיתחייב עצמו בדבר שלא היה חייב באחד מאלו הפנים הנה הוא מחייב לה אולם בקנין ושטר הנה אין צריך לומר שהוא חייב:

אמר המאירי הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה שיש לה מאדם אחר שנתאלמנה או נתגרשה הימנו חמש שנים חייב לזונה משעת הנשואין חמש שנים כמו שהתנה ואם תאמר ומה צורך לומר שחייב במה שהתנה יש לומר שבא ללמד שחייב אף בלא קנין ודוקא לבני חרי ולפי מה שהתבאר בתלמוד המערב אם לא זנה משעת נשואין חייב בדמי מזונותיה ולהשלים חמש משעת תביעה והוא שאמרו שם זנה חמש שנים בין בזול בין ביוקר כלומר בין שהיו מזונות בזול בין שהיו ביוקר אין לזה על זה כלום ואמרו עוד שם היו ביוקר והוזלו אם הוא גרם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול פירוש שזה לא זנה משעת התנאי ואחר זמן היא או אמה בשבילה תובעת דמי המזונות מאותו זמן שעבר אפילו עברו כלם נותן לו דמי מזונות של חמש שנים שעברו ואם היו אותם הימים שעברו מזונות ביוקר ועכשו הוזלו אם הוא גרם ר"ל שהיא מבקשת מזונותיה ממנו ואינו נותן נותן לה היוקר ואם היא גרמה כגון שהיה הוא מזמן לזונה והיא אינה מקבלת נותן לה כפי הזול היו בזול והוקרו בין הוא גורם בין היא גרמה נותן בזול שאינו חייב לה אלא דמי חמש שנים הראשונות הדא אמרה הבת אינה עולה ואינה יורדת שבזול והוקרו אינה עולה וביוקר והוזלו אינה יורדת אם אינו בפשיעתה נשאת לאחר כלומר שגירשה זה בתוך אותם חמש שנים ונשאת לאחר ופסקה עמו גם כן שיזון את בתה חמש שנים לא נפקע חיובו של ראשון בכך אלא חייב להשלים לה מזון חמש שנים ונותן לה דמי מזונות במקום שאמה לשם ואינו יכול לומר לכשתבא לביתי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה שכך הוא נוהג העולם להעמיד הבת אצל האם ולא אצל אחרים ולא מזונותיה ממש אלא דמי מזונותיה כמו שיתבאר בסמוך וכן לא יאמרו שניהם הרי בין שנינו מעלין לה מזונות כלומר שתעמוד עם בעל האם ויהא הראשון מעלה לה חצי מזונותיה אלא בעל האם זנה לגמרי והאחר נותן לה דמי מזונותיה לגמרי ואם ירצה להעלות לה מזונות והיא אינה רוצה אינו רשאי והוא שאמרו בתלמוד המערב היא אומרת מעות והוא אומר פירות ר"ל ושתמכרם היא הדין עמה ולה שומעין:

נשאת הבעל חייב במזונותיה והן נותנין לה דמי מזונות מתו בנותיו נזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב הפקחים היו כותבין על מנת שאהא זן את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי:

פי' לר"ם זה כלו מבואר וכבר הקדמתי עקרו שמזון האשה והבנות מנכסים בני חורין אבל לא שתטרוף מיד הלקוחות ונכסים משועבדים הם מה שיצא מתחת יד זה והגיע תחת יד אחר:

אמר המאירי נשאת הבת בתוך זמן זה הבעל חייב במזונותיה והם נותנין לה דמי מזונות ר"ל כל אחד מהם וילקח בהם קרקע ובעל אוכל פירות ולא לפי ברכת הבית לבד אלא דמי מזונות לגמרי שאין זו דומה לאלמנה שבאלמנה לא התנה לזונה אלא בביתו כדאמרינן את תהא יתבא בביתי והרי אף בזו באה בטענה כגון שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה בבית אביה כל שכן זו שעיקר התנאי במקום שהיא אמה וכן כל הפוסק לזון את חברו סתמא חייב לזונו במקום שהוא לגמרי ואע"פ שהם מעלים לה מזונות מעשי ידיה של בעל והוא שאמרו בתלמוד המערב הדה זנה ומעשי ידיה של בעל ושמעינה מן הדה הפוסק לזון את כלתו זנה ומעשי ידיה של בעלה הוא רוצה שתבא אצלו והיא לא רוצה הדין עמה חלתה הבת כמי שנשאת כלומר שמאחר שמתוך חליה אינה אוכלת כ"כ נותן לה מן השאר דמי מזונות וי"מ שאם חלתה אע"פ שאינה עושה כלום זנה ואינו אומר לא קבלתי עלי לזונה אלא על סמך מעשי ידיה שהרי כשנשאת זנין אותה ומעשי ידיה של בעל מתו ר"ל אותן הבעלים או אחד מהן בנותיו ניזונות מנכסים בני חורין שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין ובת זו ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב ולא בעלת חוב לגמרי שאם תמות יהו יורשיה יורשין דמי מזונות אלא לענין שתזון בחייה אף ממשועבדים אבל אם מתה הואיל ואינה בת מזונות פטור ועל זו אמרו בתלמוד המערב חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה ובתוספתא כתב לזון בת אשתו או בן אשתו הרי הם כבעלי חוב והן קודמין לכל לא יאמר להם צאו ועשו מלאכה אלא הם יושבים והוא מעלה מזונות כתב לזון ושברה האשה לבעלה ר"ל שכתבה לו שובר חייב שזכין לקטן ואין חבין לו ונראה דהוא הדין לגדול שזכין בשביל אחר ואין חבין בשבילו ומה שאמרו בזו שניזונת מנכסים משועבדים יש מפרשים בה אפילו לא היה שם קנין שמאחר שבשעת קדושין התנה הן הן דברים הנקנים באמירה וכדא"ר גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקדשו קנו דבההיא הניתא דמיחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי וגדולי המחברים כתבוה דוקא בקנו מידו או שחייב עצמו בשטר ועל הדרך שהוזכר בסוף סוגיא זו שהעמידוה בקנו מידו וכן כתבו גדולי הפוסקים ומכל מקום לענין בני חרי הואיל והתנו בשעת קדושין אינו צריך קנין ולא שטר והוא שכתבו הם והוא שיתנו על דבר זה בשעת קדושין אבל שלא בשעת קדושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר ומכל מקום נראה שכל שכתב לה שלא בשעת קדושין אף קנין אינו מועיל אף לבני חרי שהרי חייב עצמו לדבר שאינו קצוב ואין קנין מועיל במי שמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון הריני חייב לזונך או להלבישך חמש שנים וכיוצא בזה ואף הם כתבוה כן בהלכות מכירה עד שרבים מחזיקים דבריהם כסותרות זו את זו ומכל מקום הם כתבו שם ומפני מה הפוסק עם אשתו לזון את בתה חייב מפני שפסק בשעת נשואין ובהלכות אישות כתבו בשעת קדושין ויש לפרש בדבריהם שכל שהתנאי בשעת קדושין אף בלא קנין מועיל לבני חרי ובשעת נשואין דוקא בקנין ואחר נשואין אף בקנין אינו כלום אלא שגדולי המפרשים סוברים שכל שבקנין אדם מחייב עצמו אף בדבר שאינו קצוב וראיה לדבריהם שהרי הקשו בסוגיא זו ממשנתנו לריש לקיש והיו סבורים שאף בלא שטר פסיקתא חייב כמו שיתבאר ועוד ראיה שהרי אכילת פירות ושבח קרקעות מגבין מבני חרי אע"פ שאין קצובין הפקחים היו כותבין שיהא זן את בתה כל זמן שאת עמי הא כל שמתה או שמגרשה לא יהא חייב בכך ואפילו החזירה שאת עמי מנשואין הראשונים משמע והוא שאמרו בתלמוד המערב מתה אינה עמו נתגרשה אינה עמו מאן דאמר לכתובה אבל לא לתנאין הני נמי מאן דאמר בין לכתובה בין לתנאין הני נמי כלומר לרב הונא דאמר בסוף פרק הכותב צ' א' בענין על מנת כתובה ראשונה קיימה והוא הדין לגירשה שעל דעת כתובה ראשונה החזירה לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת לא אף זו החזירה אינו חייב לרב יהודה דאמר אף לתוספת אף כאן החזירה חייב וכבר פסקנו שם כרב הונא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בסוגיא זו אמרו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור ושאלו בה היכי דמי אי דקא אמר אתם עדי מאי טעמא דריש לקיש דפטר אי דלא אמר אתם עדי מאי טעמא דר' יוחנן דמחייב והרבה ראינו שמפרשים חייב אני לך מנה האמור כאן בראש השמועה שמחייב עצמו לחברו מעכשו במנה בלא שום סבה שיהא שום חיוב ראוי לחול עליה ועל זו שאל אי דאמר אתם עדי מאי טעמא דריש לקיש דפטר וזה ודאי אי אפשר שזו ודאי אף לר' יוחנן פטור אפילו אמר אתם עדי שאין כאן אלא דברים בעלמא ואין שיעבוד אלא באחד מדרכי הקניה או בקנין או בשטר או בקבלת אי זה דבר הנמכר לו שעליו הוא מתחייב שהרי בערב הצריכו בבבא בתרא פרק אחרון קע"ו ב' או ערבות בשעת מתן מעות ר"ל שילוהו על אמונתו ובההיא הנאה דקא מהימן ליה מישתעבד או שישתעבד בקנין וכן במציעא פרק פועלים במה שאמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל אמרו במה בדברים והעמידה בשקנו מידו או שהיה התנאי בשעת מסירה ובההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה וכן שם בפרק זהב במה שאמרו שם שאין דין ארבעה שומרים בקרקע והקשו בה במה שאמרו בשומר את הזרעים שחייב דוקא בקנו מידו כלומר שכל שמחייב עצמו בדברים בעלמא אינו כלום אלא בקנין או בשטר ואין אתם עדי מועיל בה כלום ואם כן היאך הוא שואל מאי טעמא דריש לקיש דפטר והלא אף לר' יוחנן פטור אלא פירוש הדברים שהמקשה היה סבור שבענין הודאה היא אמורה כגון שתבעו מנה והלה מודה באמת כך הוא חייב אני ואחר כך כפר בו וזו ודאי תלויה באתם עדי הואיל ועל ידי תביעה הוא מודה כמו שהתבאר בסנהדרין ועל זו הקשה אי דאמר אתם עדי וכו' ויש מפרשין אף שלא על ידי תביעה הואיל ובפניו הוא אומר כן שאף זה יכול לומר משטה אני בך אלא אם כן אמר האחד אתם עדי כמו שביארנו בסנהדרין ותירץ לעולם בלא אמר אתם עדי כלומר ולאו במודה עסיקינן שאלו במודה ולא אמר אתם עדי אף זה לא היה מחייב ר' יוחנן אחר שחוזר וכופר ואפילו הודה שבשטר היה חייב לו כגון שאמר דרך הודאה חייב אני לך מנה בשטר אלא פירושה במי שמחייב עצמו עכשו במה שאינו חייב בלא שום סבה ואלו היה מחייב עצמו בעל פה אינו כלום אף לר' יוחנן שדברים בעלמא הן וכן אלו היה בקנין ודאי אף לריש לקיש חייב לא נחלקו אלא שמחייב עצמו בשטר בלא קנין וזה שאומר חייב אני לך מנה בשטר פירושו שאמר והודה בשטר שהוא מחייב לו את עצמו עכשו במנה ואמר עליה ר' יוחנן אמר חייב אילימא מילתא דשטרא לחייב עצמו במה שאינו חייב כמאן דאמר אתם עדי במקום הראוי לו ר"ל בהודאה על מה שהוא חייב הן שכתב לו שטר ולענין משעבדי הן חתימת ידו לענין בני חרי שכל שהשטר מגבי ממשעבדי חתם ידו מגבי מבני חרי ויש חולקין לומר שחתם ידו לענין זה אינו אלא בעל פה והכל מודים בה במי שכתב שטר בלשון עדים ולא החתימו ולריש לקיש לא אלימא וכו' ואע"ג דשטרי קני מכל מקום שיעבודי בלאו מידי לא כלום הוא בין שכתב הוא עצמו הן שכתב על ידי עדים בחתימה או במסירה אין כח השטר גדול לחייב עצמו בלא סיבה ומכל מקום הלכה כר' יוחנן אלא שלענין ביאור היו באים לבררה ממה שאמרו במשנתנו הנושא את האשה ופסקה עמו וכו' והיה סבור לפרשה בתנאי שאחר הנשואין וקאמר היכי דמי כלומר דודאי מדאיצטריך למימר חייב בקיום מה שהתנה אי אפשר אלא או בהודאה או בבא עכשו להתחייב ואי בהודאה כגון שהיא תובעתו חייב אתה לזון את בני שכבר נתתי לך ממון על כך והוא מודה הרי זה תלוי באתם עדי והילכך אי דאמר אתם עדי וכו' אלא לאו כי האי גונא שבא לחייב עצמו עכשו בכך וכתב לה שטר בלא קנין ואלמא חייב כר' יוחנן ואוקמה ריש לקיש בשטר פסיקאתא ר"ל תנאים שבשעת קדושין ואף בלא שטר חייב הא כל שאינו כדיו שטר פסיקאתא אינו חייב ואע"ג דמכל מקום תירוצא דריש לקיש קושטא היא לענין המחלקת מיהא הלכה כר' יוחנן:

פרק שנים עשר הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים נשאת לאחר ופסקה עמו שיזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים לא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה אלא מוליך לה מזונותי' במקום שהיא אמה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא א' זונה וא' נותן לה דמי מזונות נשאת הבעל חייב במזונותי' והם נותנין לה דמי מזונות מתו בנותיהן ניזונות מנכב"ח והיא נזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב הפקחים הי' כותבים ע"מ שאזון את בתך כ"ז שאת עמי. פי' [בנותיהן] ניזונות מנכסי ב"ח כדתנן בהניזקין אין מוציאים למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תה"ע והיא ניזונית מנכסים משועבדים כדאמרן לקמן בשקנו מידו:

איתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר"י אמר חייב ר"ל אמר פטור ה"ד אי דא"ל אתם עדי מ"ט דר"ל דפטר ואי דלא א"ל אתם עדי מ"ט דר"י דאמר חייב לעולם דל"א א"ע והב"ע כגון דא"ל מנה אני חייב לך בשטר. פי' הדיבור הזה שהודה לו לא בפה הודה לו אלא בשטר כתב לו כי אני חייב לך מנה ומסרו בידו וכ"י היא לו לראיה שהודה לו שר"י אמר חייב אלימא ליה מלתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עדי דמי ור"ל אמר פטור לא אלימא מילתא דשטרא ולא כמאן דא"ל א"ע דמי (והרב אומר אפילו כ' לו מכ"י אפילו אם מסרו לו בינו לבין עצמו ליכא מאן דפליג שהוא כשטר חתום בב' עדים אצל בני חורין ופלוגתא דר"י ור"ל פי' בשכ' לו ע"י השטר מנה אני חייב לך ומסר לו אותה הכתיבה בפני ב' עדים והשטר אינו חתום בחת"י העדים. ר"ל סבר מ"ל הודאה בפה מ"ל הודאה בשטר כיון שהשטר אינו חתום י"ל השטיתי בך ור"י סבר כיון שע"י כתיבה הודה לו ומסר לו אותה הכתיבה בפני עדים אלימא מלתא דשטרא כמאן דאמר א"ע ופלוגתיה הויא בין שהודה לו על מה שהיה מחויב לו מקודם לכן ובין שהודה לו על מה שלא הי' מחויב לו מקודם לכן אלא רוצה לשעבד עצמו בכך. אבל אין הלכה כר"י אלא כשרוצה להודות לו על מה שהוא מחויב לו מקודם לכן אבל אם אינו מחויב לו ורוצה להתחייב לו מכאן ולהבא א"י עד שיקנו ממנו כמו שמוכיח מדברי ר' גידל דלקמן) ואי קשיא ממאי דתנן בגט פשוט הוציא עליו כת"י שהוא חייב לו גובה מנכסים ב"ח אין זה דומה לזה שאותה הכתיבה אינה הודאה אלא עדות שהלוהו וכיון שעל סמך אותה הכתיבה ליוהו כתיבתו ככתיבת עדים דמיא אצל ב"ח ואילו הלוהו בפני עדים כלום צ"ל א"ע גם עכשיו נמי שכתב בכת"י אין צ"ל א"ע אבל זו הכתיבה אינה [אלא] הודאה שמודה לו כי הלוהו (לו עכשיו אלא) מקודם לכן וכיון שהלואה לא על סמך כתיבה זו הלוהו אלא בינו לבינו בלא דבר ועכשיו בא להודות לו כך הוא אם הודה לו בכתב כמו שהודה לו בפה ולא אלימא הודאת כתיבתו מהודאת פיו דכת"י הוא כאילו הודה לו בפני עדים דמי אבל לא אלימא כמ"ד להו אתם עדי וקי"ל דר"ל ור"י הלכתא כר"י. עיין בערך נ"ב בס"ה:

אמר רב הונא אילונית אשה ולא אשה אלמנה אשה (ולא אשה) [גמורה] כו' ורב יהודה אמר אחת זו ואחת זו אשה ואינה אשה. פי' דהכיר בה יש לה כתובה ולא הכיר בה אין לה כתובה וכן הלכה הילכך נקטינן אליב' דהלכת' דכל שלא הכיר בה אין לה כלום אלא בלאותיה הקיימין בין דנכסי מלוג בין דנכסי צאן ברזל דהא אפי' בזינת' אמרי' דלא הפסיד' בלאותי' הקיימין וממאנת והשני' בשהכיר בה אין להן כתוב' אבל תוספת יש להן. ואלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט והשנויות עמה במשנתנו בשהכיר בהן הרי הן כאשה גמורה לכל דבריה חוץ מפירות שאינו אוכל פירות נכסי מלוג לפי שאינו חייב בפירקונה דקיי"ל כרבא כדאיתה לעיל. ונשים שאמרו החכמים יוצאות שלא בכתובה כגון העוברת על דת וחברותיה אין להן לא כתובה ולא תוספת אלא בלאותיהן הקיימין ותו לא מידי. ע"כ מצאנו: תם ונשלם השלב"ע

הנושא את האשה וכו'. חייב לזונה ה' שנים פי' אע"פ שלא פסק אלא באמירה בעלמא כיון שעמדו וקדשו ע"פ אותם תנאים כדאיתא בגמ' וגרסי' בירוש' חייב לזונה חמש שנים הראשונים וכו' ושמעי' מהירושלמי הזה כי המתחייב לעשות דבר בשום זמן ולא פירש אימת חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון והטעם דמאן דמתנה סתמ' דעתיה על הזמן הראשון ושמעינן ממתניתין שהמתחייב בדבר שאינו קצוב חייב אבל הרמב"ם כתב שאינו חייב ושאני הכא לפי שפסק בשעת נישואין ומשעבד נפשיה מדרב גידל כשם שמתחייב בדבר שאינו ברשותו. בשם רבוואתא ז"ל ואין זה נכון דמסתייה לדרב גידל דמהני באמירה למאי דמהני בעלמא בקנין או בשאר הקנאות אבל מאי דלא אהני בעלמא בשום קנין לא מהני הא באמירה מדרב גידל וסבור הייתי דמודה הרמב"ם ז"ל במי שקבל שכר לזון זמן ידוע שהוא חייב לזון הזמן ההוא שלא אמר רבינו ז"ל אלא במחייב מעצמו דרך מתנה וגמילות חסדים. ואין זה מדבריו ז"ל דא"כ הכא הא איכא שטר שנשאת לו האשה הזאת ולא אתי עלה מרן ז"ל אלא לפי שפס' בשעת נישואין וכמ"ש בפי"א מה' מכירה ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו ואפ"ה אומר רבינו ז"ל שאם ערב בדבר שאינו קצוב ונתנו על פיו פטור אלא ודאי דלא שני ליה למרן ז"ל בין הא להא וכן אמר לי רבי' ומ"מ כל רבותי חולקין בדין זה על הרמב"ם וגם רבינו הרמב"ן ז"ל חולק עליו בראיות בתשובת שאלה. הריטב"א ז"ל:

לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי וכו'. ודעת מורי הרב ז"ל דה"ה במי שנתחייב סתם לזון את חבירו מחויב לזונו במקום שהוא והכא גבי בת אשתו איצטריך לאשמועינן משום דס"ד דכיון דעם אמה התנה שיהא זן אותה על שלחנו כשם שהוא זן את אמה אבל באשה ואלמנה לא תקנו לה מזונות אלא עם בעלה או עם היורשים אלא בבאה מחמת טענה כדאיתא בגמ' מה שאין כן באיניש דעלמא. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל הא דאמרינן לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה כלומר כעין הך דאמרינן באידך דיכולין לומר לה אם את אצלנו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות הכא לא מצי למימר לה הכי וה"ט משום דהתם הוא באלמנה שלא נתחייב לה מזונות אלא כעין מחיים ומחיים אינו חייב במזונות אלא עמו אף לאחר מיתה אין לה מזונות אלא כשהיא עמהן אבל בעלמא ודאי אלו נתחייב ראובן לשמעון במזונותיו אין ספק שהוא חייב לזונו במקום שהוא שם ע"כ. ורש"י ז"ל כתב לכשתבא אצלי. כלומר אם הייתי מקיים את אמך הייתי זונך. משמע דהך טענתא לא הויא אלא למפטר נפשיה לגמרי וממילא כי קא מחייבינן ליה לא שמענו שיהא חייב לזונו במקום שהוא שם מזונות שלמים אלא לפי ברכת הבית. והמפרשי' ז"ל לא כתבו כן אלא דנותנין לה כל מזונותיה משלם וכמ"ש הרא"ה ז"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל והביא ראיה ז"ל דאפילו באלמנה שלא התנה אלא בביתו כדתנן ואת תהא יתבא בביתי ואפ"ה כי אתיא בטענה נותנין מזונות שלמים כדאיתא לקמן כ"ש זה שעיקר תנאו מן הסתם אינו אלא במקום שהיא אמה. וכתב הרשב"א דה"ה לפוסק סתם לזון לחבירו וכו' ואמר מורי רבינו ז"ל דה"ה אם יש לה מזונות ממקום אחר ששניהן נותנין לה דמי מזונות שלמין כדאמרינן גבי נשאת דמ"ש וכן דעת הרשב"א ופשוט הוא. ע"כ הריטב"א:
אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה לאו דוקא למקום שהיא אמה דה"ה שאם אינה עומדת עם אמה יתן לה מזונות במקום שהיא עומדת אלא מילתא אגב אורחיה קמ"ל דלעולם הבת אצל האם עומדת לא שנא גדולה ולא שנא קטנה שאע"פ שהבנים בעודם קטנים אין מניחין אותם אצל מי שראוי ליורשם דחיישינן שמא יהרגום ואחר שיגדילו יעמדו עם מי שראוי ליורשם אבל גבי בת אינו כן אלא אע"פ שהיא גדולה נותנין לה מזונותיה ותעמוד עם אמה מפני שהאם יושבת עמה תדיר ושומרת אותה. ומהכא שמעינן דבת גרושה נותן אביה מזונות למקום שהיא עם אמה ואינו יכול לומר האב תבא עמי ואזון אותה דהא הכא בסתמא קאמרינן דמוליך מזונותיה למקום שהיא עם אמה דמשמע בין נתאלמנה בין נתגרשה הבעל או יורשין מוליכין מזונותיה למקום שהיא עם אמה. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל למקום שהיא עם אמה גמרי' מינה בגמ' דבת אצל האם לא שנא גדולה ול"ש קטנה ונפקא מינה למזון האשה והבנות דהיכא דלא קיימא איהי בהדייהו דיתמי ואזלן בנות בתרה היכא דאיתא חייבין במזונותיהן משלם ע"כ:

וכן לא יאמרו שניהם הרי וכו'. כ' ר"מ הלוי ז"ל ומסתברא דבדידה תליא מילתא דאי אמרה ליתיב לי ראשון מזוני כדמעיקרא וליתיב לי שני דמי מזוני הדין עמה ואם רצתה ליטול מזוני משני ודמי מזוני מן ראשון הדין עמה שהרי שניהם חייבין במזונותיה ואשתכח דלא מצי חד מינייהו למימר לה לא יהיבנא ליך מזונות אלא דמי מזונות וכיון שהרשות בידה ליטול מזונות מן הראשון אין השני יכול לומר לה הריני נותן ליך מזונות וכיון דלא יהא אלא שהעשירה או שנשאת ואינה צריכה למזונותיהן הא קתני בהדיא נשאת הבעל חייב במזונותיה והם נותנין לה דמי מזונות ואלו רישא קתני סתמא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות ש"מ הרשות בידה ליזון מאיזה מהן שתרצה ונוטלת דמי מזונות מן השני אבל ודאי אם היתה חרשת או שוטה או קטנה שאינה יכולה לברר לה או שהיתה גדולה פקחת ולא רצתה לברר וזה אומר אני זנה וזה אומר אני זנה אם היתה נזונת עם האחרון לפי ברכת הבית והראשון צריך לקנות לה מזונות ולהביא לה כופין על מדת סדום והשני זנה והראשון נותן לה דמי מזונות לפי שהאחרון נהנה והראשון לא חסר ואם לא היתה נזונת עם השני לפי ברכת הבית אלא בפני עצמה זנין אותה לפרקים זה שבת וזה שבת ושבת שזה זנה השני נותן לה דמי מזונות דקתני במתני' לא עדיפי ממזוני דהמשרה אשתו ע"י שליש וכו' כמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
נשאת אותה הבת בתוך אותן שנים והם שנים הבעלים דאמה נותנין לה דמי מזונות ובעלה לוקח מהן קרקע ואוכל מהן פירות. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתבו התוספות ז"ל דאצטריך למתני דהבעל נותן לה מזונות דסד"א דלא מחייב מאחר דידע שהיו חייבין במזונותיה כאלו התנה עמה ע"מ שאין לה עליו מזונות קמ"ל ואיצטריך נמי למתני דהם נותנים לה דמי מזונות דסד"א לא פסקו לה אלא כל זמן שלא נשאת. ותלמידי רבינו יונה כתבו דעיקר חידושא דמתני' היינו מאי דקתני דהם נותנים לה דמי מזונות וז"ל נשאת הבעל חייב במזונותיה והם נותנים לה דמי מזונות כלומר אם נשאת בת אשתו בתוך החמש שנים כיון שבעלה חייב במזונותיה יתנו לה הבעלים של אמה דמי מזונות כיון שקבלו לזונה סתם חייבים לזונה בכל מקום שהיא ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל דנותנין לה מזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית:
מתו בנותיהן נזונות מנכסים בני חורין והיא נזונת מנכסים משועבדי' בגמרא מוקים לה בשקנו מידו ולפיכך טורפת לקוחות ואע"פ שאין שם שטר דמשעת קנין נשתעבד אבל גבי הבנות שלהם אפי' נטלו הקנין לא מהניא להו ולא מידי ואע"ג דאיתנהו בעולם בשעת קנין והיכי משכחת לה דאיתנהו בעולם בשעת קנין כגון שנשאה וילדה לו בנות וגרשה והחזירה ובשעת החזרה פסק עמה שיהא זן את בנותיה חמש שנים ונטל קנין והקנין מועיל לבת הראשונה אבל לא לבנותיו ושיילינן ומאי טעמא הבת הראשונה נזונת מנכסים משועבדים ובנותיו אינן נזונות אלא מבני חרי דכיון דנטלו הקנין או כתב בשטר לאלו ולאלו הוה לן למימר דדין כולם שוה ומהדרינן איהי דלא איתא בתנאי ב"ד מהני לה קנין בנותיו דאיתנהו בתנאי ב"ד לא מהניא להו קנין ומקשינן אטו מש"ה מגרע גריעי ופרקינן כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימור צררי אתפסינהו ולפיכך אינן גובות מן הלקוחות. ויש להקשות כיון דחיישינן לצררי א"כ אפי' מבני חרי נמי לא ליגבו ויש מתרצים דמ"ה אמרינן דליגבי מבני חרי כי היכי דלא מיעקרא תקנתא דרבנן גבי מזונות הבת לגמרי הילכך גבי לקוחות חיישי' לפסידא דלקוחות ואמרי' צררי אתפסי' אבל גבי נכסים בני חורין אמרינן איהו דאפסיד אנפשיה. ועוד נראה למורי הרב ז"ל לומר דכיון דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אלים תנאי ב"ד ובעבור הקנין אינו דין שתפסיד. וכתב הרמ"ה דדוקא דקנו מיניה בשעת נשואין בכלל מאי דקנו מיניה לתנאי כתובה ולא כתב לה לבנות שטר באפי נפשיה אבל היכא שכתב להו שטרא באפי נפשי' א"כ קנו מיניה שלא בשעת הנשואין סתם קנין לכתיבה עומד וגבי כולהו ממשעבדי דמעיקרא דקנו מיניה גמר ומשעבד נפשיה ואם איתא דאתפסיה צררי אבעי ליה למשקל לשטרא מינייהו אי נמי למכתב עליה תברא. תלמידי רבינו יונה:
מפני שהיא כבעלת חוב יש שהיו סבורין לומר שאם מתה חייב לתת ליורשיה דמי אותן מזונות עד סוף הזמן הקצוב שקבע שהרי היא כב"ח אבל זה אינו שלא נתחייב לזון אלא כשראויה לזון ואע"פ שאינה צריכה נותן לה דמי מזונות אבל מתה פטור שלא נתחייב אלא לזונה וזו אינה נזונית מה שאין כן בנשאת שראויה למזונות אילו רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה וכן אמר בירושלמי חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה ע"כ. ומורי הרשב"א נר' היה למד מן הירושלמי הזה שאם הסכימו צבור עם אחד שיפטרו אותו ממס זמן קצוב כדי שיבא לדור אצלם או משום הנאה אחרת שעשה להם שאם מת בנתים חייבים יורשי' לפרוע מס על אותן נכסים. ומורי הרב ז"ל חולק בזה דשאני התם שהוא פטור נכסים ונתקבלו שכרן ונפטרו נכסיו ממש לכל אותו הזמן. והא דתנן מפני שהיא כב"ח לא אמר אלא שלענין לגבות ממשעבדי דינה כב"ח ולא שיגבו יורשיה כשתמות והיינו דלא קתני אלא שהיא כב"ח ולא אמרו מפני שהיא ב"ח והאמת מורה דרכו ולמדנו מן הירושלמי הזה שהמתחייב לזון חברו וחלה אינו חייב לרפאותו אבל הוא חייב לתת לו דמי מזונות שהיה צריך כשהיה בריא מדקאמר חלתה כמי שנשאת וכן דנתי לפני רבותי והודו לדברי. הריטב"א ז"ל:

הפיקחין היו כותבין וכו'. כל זמן שאת עמי פרש"י ז"ל ולא אם תמות או אם אני מגרשה וה"ה אם ימות הוא דהא עמי קאמר וזה ברור ומרן ז"ל חדא מינייהו נקט. גרסינן בירושלמי כל זמן שאת עמי מתה אינה עמו החזירה מאן דאמר לכתובה אבל לא לתניין הכי נמי ומ"ד בין לכתובה בין לתניין הכי נמי ע"כ. ופירש הרשב"א נר"ו דהאי מ"ד ומ"ד קאי אמתני' דשלהי פרק הכותב דתנן קטן שהשיאו אביו והגדיל על דעת כתובה קמייתא דאמרינן עלה אמר רב הונא לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה וא"כ ה"ה הכא אם גירש אשתו והחזירה שעל מנת כתובתה הראשונה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאין ולרב יהודה דאמר התם אפי' תוספת יש לה הכי נמי יש לה תוספת ותנאין הראשונים שע"מ תנאין הראשוני' כולן החזירה והא קיימא כרב הונא דרב יהודה איתותב התם הלכך הכא אם גירשה והחזירה אינו חייב לזון את בתה כיון שאמר לה כל זמן שאת עמי אלא מן הנשואין האלו. וכתב הרשב"א נר"ו דהאי דמיא לההיא דאמרי' בפרק המוכר בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם א"ל כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום דאלמא כל זמן שהיא בידך מקנין ראשון קאמר ה"נ מנשואין ראשונים קאמר. הריטב"א ז"ל. וכ"כ תלמידי ר' יונה דהאי דקתני סיפא הפקחין כותבין וכו' הא קמ"ל דאי כתב לה הכי וגירשה אינו חייב לזון וכו' ואפי' החזירה אינו חייב לזון את בתה ע"כ:

גמרא היכי דמי אי דאמר להו אתם עדי מ"ט דת"ק וכו'. פי' רש"י ז"ל אי דאמר להו לשומעין אתם עדי שאני מודה לו מ"ט דר"ל דפטר הא תנן בסנהדרין עד שיאמרו בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב אי דלא אמר להו אתם עדי מה טעמיה דר' יוחנן הא קי"ל התם בסנהדרין דהתם כגון שאמר אתם עדי ע"כ ומסתברא דלא סוף דבר שיאמר אתם עדי שאני מודה לו אלא כיון שאמר אתם עדי בלחוד בהכי סגי דאע"ג דחייב אני לך שתי לשונות משמע לשון הודאה ולשון חיוב דהשתא אתם עדי ודאי להודאה נתכוון ומהני מדין הודאה ואע"ג דלא מהני מדין חיוב שאין אדם מתחייב בדברים כדאמר בפרק השוכר גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל ואמרינן במאי בדברים וכן בפרק הזהב גבי שומר בקרקעות מהני מדין הודאה בשאמר אתם עדי. ורבינו ז"ל לשון מפורש נקט והיינו דאמר בתר הכי ואי דלא אמר אתם עדי מ"ט דר' יוחנן דאלמא כולה מלתא באתם עדי גרידא תליא. הריטב"א ז"ל. ולי כל דברי רש"י מדוקדקים מזוקקים שבעתים ואין בהם נפתל ועקש והכין משמע לי פי' לפי' ז"ל דמדוכתא דפרכינן לר"ל לא פרכינן לר"י דלר"ל פרכינן מדתנן בפ' זה בורר עד שיאמרו בפנינו הודה לו ואי אמרת דאמר להו לסהדי אתם עדי שאני חייב לו מנה ליכא למפרך מידי דאיכא למימר דמ"ה מחייב במתניתי' משום דאמרי סהדי בפנינו הודה לו שאמר אתם עדי שאני מודה אבל אי אמרי דאמר בפניהם אתם עדי שאני חייב לו דמשמע שהוא מתחייב מהשתא איכא למימר דפטור דאין אדם מתחייב בדברים ולהכי פי' רש"י דהכא נמי ה"ק דאי לא אמר אתם עדי שאני מודה לו אבל לר' יוחנן אקשינן מדקי"ל דצריך שיאמר אתם עדי הלכך ע"כ ה"ק דאי לא אמר אתם עדי פי' דלא אמר אתם עדי ואפ"ה מחייב ר' יוחנן מעתה תקשי מדקי"ל דצריך שיאמר אתם עדי אבל אי היינו מפרשים דלא אמר אתם עדי שאני מודה לו אבל אמר אתם עדי שאני חייב ומ"ה מחייב ר' יוחנן כיון דמ"מ הרי אמר אתם עדי וס"ל לר' יוחנן דכך לי שיאמר אתם עדי שאני חייב כמו שיאמר אתם עדי שאני מודה מעתה לא תקשי לר' יוחנן ולא מידי והיינו דקדים לאקשויי לר"ל משום דלר"ל פרכינן מהמשנה ושוב פריך לר' יוחנן משום דלא פרכינן ליה אלא מדאיתמר עלה דמתני' וצריך שיאמר אתם עדי ואם תשאל נימ' דבהכי פליגי ר"ל ור"י כגון דאמר א"ע שאני חייב לזה מנה ר"ל ס"ל האי לישנא משמע שהוא מתחייב מהשתא ולהכי פטר ור"י ס"ל לישנ' דהודאה משמע ולכך חייב והכי אתמר האומר לחברו חייב אני לך ק' מנה פי' וכגון שאמר על דברים אלו אתם עדי. תשובתך סתמא דמלתא דר"ל בכל גווני פטר ור' יוחנן בכל גווני מחייב והיינו דהאריך תלמודא וקאמר מ"ט דר"ל דקפטר מ"ט דר' יוחנן דקא מחייב פי' דר"ל פטר לעולם ור' יוחנן מחייב לעולם דאי מודה רבי יוחנן דהיכא דלא אמר אתם עדי עלה דהאי לישנא דחייב אני לך דפטור אמאי שביק למנקט בלישניה עיקר טעמא דחיוביה דהיינו דקאמר דאתם עדי ואע"ג דאמרינן אי דאמר להו אתם עדי מ"ט דר"ל דקפטר משמע הא לאו הכי שפיר הוה מצינן לאוקמי פלוגתייהו בהכי ואע"ג דלא הזכירו בלישנייהו אתם עדי כלל איכא למימר כיון דקי"ל בסנהדרין דצריך שיאמר אתם עדי סמיך אמאי דאיתמר התם בדוכתא אבל אי בעינן לחדותי פלוגתא בינייהו היכא דאמר אתם עדי שאני חייב לזה מנה אי משמע לשון חיובא מהשתא או לשון הודאה כל כה"ג הוה ליה למנקט בהדיא דקאמר אתם עדי שאני חייב לו מנה ודע דאי מיירי בהודאה עיקר ההודאה תליא בסהדי דקיימי התם דאי לאו סהדי לא הוה מודה ליה דמה לו בהודאתו כיון דליכא מאן דשמע ליה והלכך ע"כ קיימי תמן מאן דשמע ואמר להו לשומעין אתם עדי והיינו דקאמ' תלמודא אי דאמר להו משמע דבע"כ קיימי התם סהדי משום דמיירי בהודאה וכדכתיבנא ואי מיירי במתחייב מהשתא אינו מוכרח דהוו קיימי התם סהדי כשנתחייב דלא איברו סהדי אלא לשקרי ואי מתחייב אדם בדברים כיוצא באלו מה לנו אי הויא קמי סהדי אי לא וכיון שכן אמאי קאמר תלמודא אי דאמר להו לא הוה ליה למימר אלא אי דאמר להו לשומעין ומהכא נדי ממאי דפירש ר"ת וכדבעינן למכתב בס"ד וכיון שמתחלף קצת לשון אתם עדי בין היכא דהויא לשון הודאה להיכא דהויא לשון חיוב אם איתא דפליגי ר"ל ור' יוחנן אי הויא לשון הודאה או לשון חיוב הוה להו למנקט בלישנייהו דקאמרי אתם עדי וקל להבין. ומעתה כל דברי רש"י עלו כהוגן ומכוונין דוק ותשכח. ועוד אין לנו אלא חדא מתרתי או שנאמר דהא דתנן עד שיאמר בפנינו הודה לו אבל שיאמר אתם עדי שאני חייב בזה הלשון לא שמענו הלכך אין לנו לאוקמי פלוגתייהו בהכי. ואכתי יש לדקדק קצת בדברי רש"י שכתב מ"ט דר' יוחנן. הא קיי"ל התם בסנהדרין וצריך שיאמר אתם עדי. ע"כ. אמאי לא קשיא ליה מר' יוחנן גופיה דאמרינן התם בסנהדרין פ' זה בורר עלה דמתניתין דתנן עד שיאמרו בפנינו הודה לו מסייע ליה לרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב צריך שיאמר אתם עדי איתמר נמי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי אמר משטה אני בך פטור. הא קאמר דר' יוחנן גופיה קאמר נמי דצריך שיאמר אתם עדי דאי לאו הכי מצי אמר משטה הייתי בך. ואיכא למימר דעד כאן לא קאמר ר' יוחנן אלא כשלא היו עדים מזומנים שם ומטי אזן לשמוע דבריו אלא שהיו עוברין דרך שם ובאקראי שמעו דבריו דומיא דהכמין לו עדים דקתני התם בברייתא אבל אם היו עומדים שם עדים ושומעים את דבריו ומכוונין להעיד אפשר דס"ל לר' יוחנן דלא מצי אמר משטה אני בך ולא בעינן שיאמר אתם עדי ומיהו אנן קי"ל דבכל גונא צריך שיאמר אתם עדי מדאוקימנא מתני' דהתם בהכי וז"ש רש"י בתחל' לשון אי דאמר להו לשומעין לישנא דגמ' דייק הכי וכדכתיב' ולהכי כתב ז"ל מ"ט דר' יוחנן הא קי"ל התם בסנהדרין וצריך שיאמר כו'. פי' לא פריך אלא מדקי"ל וצריך שיאמר אתם עדי כו' ולא מדר' יוחנן ומיהו התוס' קשה להו דאין להקשות על האמורא מדקי"ל הכי בלא טעם מדר' יוחנן יחלוק על האמוראין ואפשר דהכי פריך דהכא קי"ל דר' יוחנן ור"ל הלכה כר' יוחנן והתם קי"ל דצריך שיאמר אתם עדי ואין במשמעות לשון הגמרא כך לכך פירשו דפריך בטעם דהוה ליה למפטריה או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע את עצמו דהוו טעמי' ברורים ונכונים ודע שכתבו התוס' שם בפ' זה בורר דכשתבעו הלה והודה לא שייךם טענה שלא להשביע אלא טענת משטה אני בך ויש עוד להאריך בזה ולאפס פנאי כעת אקצר כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא חייב שאינו יכול לחזור ולומר איני חייב לך כלום פטור שיכול לומר משטה אני בך אי דאמר להו אתם עדי אם הביא מלוה עדים לשמוע מה שמודה לו זה או שאמר הלוה עצמו אתם עדים. אי הכי מ"ט דר"ל דקא פטר הא ודאי כיון דאמר אתם עדי אין לך הודאה גדולה מזו כדאמרינן בסנהדרין בפ' זה בורר כיצד בודקין את העדים מכניסין אותם ומשיירין את הגדול שבהם ואומרים לו אמור איך אתה יודע שזה חייב לזה מנה אם אמר הוא אמר לי שהוא חייב או איש פלוני אמר לי הוא חייב לא אמר כלום דאדם עשוי לומר אני חייב לפלוני לפי שאינו רוצה להשביע את עצמו עד שיאמר בפנינו הודה לו ומפרש בגמר' דהיינו שהביא עדים ואמר להם אתם עדי וכו' ע"כ:

ה"ג לעולם דלא אמר להו אתם עדי והב"ע בשטרא שמסר לו שטר בפנינו וכתוב בו פלוני חייב לפלוני מנה ואינו כתב ידו דאי כתב ידו הוא הא תנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין א"נ אע"ג דכתב ידו הוא והא דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חיב כו'. כגון שחתם אני פלוני לויתי מנה מפלוני כדמוכח בפ' האשה שנתאלמנה דאמר אביי לכתוב חתימות ידיה אחספא כו' ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא מ"ט דילמא משכח לה אינש דלא מעלי ותנינן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו אלמא בחתימות ידיה מיירי אבל הכא הכי כתב לו חייב אני לך מנה ולא חתם בו ר' יוחנן סבר אלימא מלתא דשטרא הואיל ובפני עדים מסר לו. עכ"ל רש"י. ונראה מדבריו דפליגי ר"ל ור' יוחנן בשמסר לו שטר בפני עדים אי מהני מדין הודאה או לא דר' יוחנן סבר אלימא מלתא דשטרא אעפ"י שאין בו שום חתימה וכמ"ד אתם עדי כהודאה על פה דמי ור"ל סבר דלא אלימא מלתא דשטרא כיון שאין בו שום חתימה וכהודאה ע"פ בעלמא היא וצ"ל אתם עדי בודאי לישנא דגמרא דייקא כי האי פירושא לפום פשטיה מדקאמר כמאן דאמר להו אתם עדי דמי משמע דעד השתא נמי בדין הודאה איירי. הריטב"א ז"ל. ולקמן נמי בסוף שמעתין מייתי התוס' ז"ל פירוש של רש"י וקשיא עלה אמאי לא הוי שעבוד בזה השטר כעדי מסירה ואמאי קא פטר ר"ל. ותירצו כיון דאינו מוכיח מתוך השטר שהוא מסרו דאינו כתב ידו לא קני בעדי מסירה ומייתי נמי לקמן בסוף השמועה דר"ת מפר' כל הסוגיא בענין אחר דלאו בהודאה מיירי הכא אלא במתחייב עצמו וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. והתוס' ז"ל איברא דמפרשי שמועתנו בדין הודאה מיהו משמע דלא מפרשי לה בדאיכא עדי מסירה אלא מיירי בדכתב בשטר חייב אני לך מנה ומסרו לידו ולא מסרו לו בפני עדים אלא שמודה לו שכתבה לו אבל משטה היה בו ולא נתחייב לו מעולם ור' יוחנן סבר אע"ג דלא נמסר בפני עדים אלימא מלתא דשטרא וחשיבא הודאה אע"ג דלא אמר אתם עדי פי' דהרי לא נמסר בפני עדים ולמי יאמר אתם עדי אפ"ה אלימא מלתא דשטרא פי' כיון דנכתב בשטר ולא תימא כיון דאין כאן עדי מסירה כלל צריכין אנו לאלומי האי שטרא בחתימתו ונימא דמיירי בשכתב לו חייב אני לך מנה וחתם תחתיו דא"כ היינו הוציא עליו כתב ידו דלכ"ע גובה מנכסים בני חורין ולא מיירי נמי בשכתב אני פלוני בן פלוני חייב אני לך מנה דהיינו כחת' תחתיו דמי דאע"ג דמוכח בפרק גט פשוט דיכול לחתום בריש מגילתא ואמאי הוה לן למיחש דילמא משכח ליה איניש דלא מעלי וכתב אני החתום למעלה חייב לפלוני מנה דהתם ודאי כה"ג לא הוה גבי כלל הואיל ואינו מכתיב אחת אבל כשהוא חתום למטה אף על פי שהעליון אינו מכתב ידו גובה מנכסים בני חורין. ולשיטת ר"ת ז"ל מיירי בשטר גמור שחתמו היטב ואפ"ה ס"ל לר"ל דלא אלימא שטרא להתחייב דאין מטלטלין נקנין בשטר וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. ולשיטת רש"י והתוס' איברא דאתי שפיר לישנא דתלמודא דקאמר לעולם כו' דלפי' ר"ת קשה דמדקאמר לעולם משמע דאמאי דקס"ד מעיקרא דכשבא להודות פליגי קא הדר והלכך לא הוה ליה למימר אלא והכא בכותב לו שטר מנה אני חייב לך פליגי ומיהו אתי שפיר דהדר וקאמר הכא במאי עסקינן דא"ל חייב אני לך בשטר פי' דלאו בהודאה פליגי כדהוה אמרינן עד השתא אלא בבא להתחייב מחדש וכתב ליה בשטר גמור חייב אני לך מנה אבל לשיטת רש"י קשה לא אתא לחדותי לן אלא ענין מסירת שטר אבל בהודאה איירי כדלעיל וליכא בינייהו אלא מעיקרא מיירי דבע"פ אמר האי לישנא ואמר אתם עדי והשתא חדית לן דמיירי שכתבו בכתב ומסרו בפני עדים והלכך למה לן למימר דאמר ליה חייב אני לך מנה ועוד דמהאי לישנא משמע דבינו לבין עצמו היה כתיבה ומסירה זו מדקאמר דאמר ליה חייב כו' ואילו לשיטת רש"י עיקר תירוצין משום דנמסר בפני עדים הלכך רש"י לא גריס אלא והב"ע בשטרא וכדכתיבנא לעיל. והתוס' גרסי להו אף על גב דלא מפרשי כפי' ר"ת אלא דבהודאה מיירי כולה שמעתין וכדכתיבנא מ"מ לא מפרשי דאלימותיה דהאי שטרא משום דנמסר בעדים אלא משום דנכתב ולהכי הדר ותני והב"ע דאמר ליה חייב אני לך מנה כו' לאורויי לן איזה לשון כתוב בשטר זה דהא אמרינן דלא איירי בחתם תחתיו ולא בשכתב אני חייב לך כו' וכדכתיב' לעיל ולשיטת רש"י כיון דעיקר אוקמתין היינו דנמסר בעדים פשיטא ודאי דלא מיירי בחתום הוא שם לא בסוף ולא בתחלה ולכך מחק הגירסא כנ"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא דא"ל חייב אני לך מנה בשטר כלומר דכתב ליה בשטר חייב אני לך מנה בשטר בלא חתימת עדים ונתן לו ועדים מעידים שנתן לו בפניהם אותו השטר אבל לא אמר להו אתם עדי אלימא מילתא דשטרא כיון שכתב לו אני חייב לך דמי כאלו אמר לאותם עדים שראו שנתן לו אתם עדי ע"כ. וקרוב זה הפירוש לפי' התוספות ובמהדורא בתרא שינה פירושו וכדכתיב' דוק ותשכח. ועוד כתב במה' קמא לשון אחר וכדבעינן למכתב בס"ד:
וז"ל הר"י מטראני ז"ל והב"ע כגון דא"ל מנה אני חייב לך בשטר פירוש הדיבור הזה שהודה לו לא בפה הודה לו אלא כתב לו בשטר כי אני חייב לך מנה ומסרו בידו וכתב ידו היא לו לראיה שהודה לו ר' יוחנן אמר חייב אלימא מלתא דשטרא כמ"ד ליה אתם עדי ור"ל סבר לא אלימא מילתא כמ"ד ליה אתם עדי ואי קשה ממאי דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אין זה דומה לזה שאותה כתיבה אינה הודאה אלא עדות שהלווהו וכיון שעל סמך אותה הכתיבה הלווהו כתיבתו ככתיבת העדים דמיא אצל בני חורין ואלו הלוהו בפני עדים כלום צ"ל אתם עדי גם עכשיו נמי שכתב לו בכתיבת ידו א"צ לומר אתם עדי אבל זו הכתיבה אינה אלא הודאה שמודה לו כי הלווהו לא עכשיו אלא מקודם לכן וכיון שההלואה לא על סמך כתיבה זו הלווהו אלא בינו לבינו בלא דבר ועכובא להודות לו כך הוא אם הודה לו בכתב כמו שהודה לו בפה ולא אלימא הודאת כתבו מהודאת פיו דכתב ידו כאלו הודה לו בפני עדים דמי אבל לא אלימא כמ"ד להו אתם עדי. עד כאן:
מאי לאו כה"ג פרש"י ז"ל מה עדות יש לה לאחר זמן בדבר זה לאו כה"ג שמוסר לה שטר בפני עדים וכתוב בו פלוני קבל עליו כך ואין שם קנין ולא חתימה דאי הוה שטר חתום מאי למימרא ע"כ. כן כתוב ברש"י ז"ל כתיבת יד מדוייק פי' לפי' הוקשה לו לשיטתו ז"ל דמה ענין משנתנו לענין פלוגתייהו דאפשר לחלק ולומר דשניא מתחייב מהשתא להודאה ומתני' במתחייב מהשתא מיירי כדתנן ופסקה עמו שיזון וכו' ופלוגתייהו בהודאה ומאי האי לישנא דנקט והא לא דמו אהדדי לכך כתב רש"י ז"ל דמתני' נמי בהודא' מיירי וס"ד דעיקר חדושיה דמתני' לאו משום שעת הפסיקה דהפסיקה כדין וכשורה היתה דאי לא תימא הכי היכי גביא ממשעבדי דקתני בסיפא והיא נזונת ממשועבדין אלא ודאי הפסיקה היתה בקנין אלא שלא נכתב או שלא נשאת אלא על תנאי שיזון את בתה ופירשה להדיא שע"מ כן מתקדשת לו דהא ודאי הרי הוא חייב לזונה וכיון שכן חדושיה דמתני' לאו משום שעת הפסיקה אלא עיקר חדושיה דמתני' היינו לאחר זמן שנעשית הפסיק' דבראי' קלישא שתוציא חייב לזונה כל החמש שנים ואינו יכול לומר לא פסקתי ומה עדות יש לה לאחר זמן בדבר זה לאו כה"ג שמוסר לה שטר וכו' וכדמסיים ואזיל רש"י ז"ל ודוק לשון פלוני קבל עליו כך דנקט רש"י ז"ל בלשונו והיינו לשון הודאה שכתב לאחר זמן הפסיקה פלוני קבל וכו' כדי שתהיה לראיה בידה ותתבענו בו כל עת שתרצה אבל הקבלה כדין וכשורה היתה והיינו דומי' לפלוגתא דר' יוחנן. ויש לדקדק בלשון רש"י ז"ל כיון שכתב שמו הרי כאן חתימה שהרי כתוב פלוני קבל והיכי קאמר ואין שם לא קנין ולא חתימה תדע דהרי כתב לעיל אבל הכא הכי כתב ליה חייב אני לך מנה ולא חתם משמע להדיא דלא בעינן שיכתוב שמו כלל לא בתחלה ולא בסוף דכל שכותב השם הרי כאן חתימה. ויש לחלק בין מדבר כנגדו כמו פלוני קבל ללשון מדבר הוא עצמו לנוכח חייב אני לך דהא ודאי אילו קאמר אני פלו' חייב וכו' דהוה כאלו חתם לבסוף ומ"מ ס"ל לרש"י דמעיקרא ס"ד דחידושיה דמתני' על הראיה שבידה לגבויי לאחר זמן ולא על שעת הפסיקה ומשני לא בשעת פסיקתא פי' וחדושיה דמתני' על שעת הפסיק' וכדרב גידל דוק ותשכח בלשון רש"י ז"ל. והתוספות לא פירשו כן אלא דבעי לדמויי מתחייב מהשתא דמתני' להודאה דמיירי בה ר' יוחנן ור"ל דכיון דאלימא מילתא דשטרא לאחיובי ביה מהשתא הכי נמי אלימא למיחשביה הודאה וכיוצא בזה כתבו לקמן גבי הא דערב היוצא לאחר חתום שטרות דמקשו מההיא דגיטין דהיו מוחזקין בטבל' ומשני לה בהכי וזהו שכתבו התוס' חייב לזונה חמש שנים מאי לאו כה"ג דאי בשטר גמור מה חידוש דחייב אלא ודאי דבכה"ג מיירי ולפי שיטתם קשה להו דכיון דלא נתחייב מעיקרא בשטר גמור אמאי גבי ממשעבדי ותירצו דאע"ג דלא הויא שטר גמור מכל מקום אית ליה קלא ולשיטת רש"י ז"ל וכדכתיבנא. ולשיטת רבינו תם ז"ל דלקמן נמי ניחא דהא להדיא בשטר גמור מיירי וכדבעי'ק למכתב בס"ד. ובמהדורא קמא פרש"י ז"ל כשיטת התוס' וז"ל מאי לאו כה"ג שכתב לאשתו בשטר בלא חתימת עדים לאחר שנשא' חייב אני לך לזון בתך חמש שנים דאי כתב לה בשטר כתובתה או בחתימת עדים צריכא למימר דחייב אלא ודאי בכה"ג קא מיירי ואשמועינן דכיון דכתב לה חייב וקשיא. לר"ל. בשטרי פסיקתא דברים שפוסקים בין אבי הבן ואבי הבת וכותבים אותם לזכרון דברים בעלמא וחותמי' עדי' ובאותו שטר כתב לה לזון את בתה ואשמעינן כרב גידל דאע"ג דלא קנו מידו חייב לזון את הבת הואיל ובשעת קדושין פסק עמה דקידושין היינו קנין ולעולם דלא אמר להו אתם עדי. הנקנין באמירה בלא קנין ע"כ. וכתב הריטב"א ז"ל וקשיא טובא לשיטת רש"י ז"ל מנא ליה למקשה דכל הני מתני' דקא מותיב מינייהו אפי' למאי דס"ד דמיירי בדלא כתו' אתם עדי דילמא דמתני' דהכא וההיא דכהן וכלהון בשכתוב בהן אתם עדי. ועוד אכתוב כל לשונו ז"ל. ומ"מ לפי מאי דפרישנא במאי דכתב במהדורא בתרא לא קשיא כלל:

ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל הב"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשט' (כל זמן) כו'. כלומר שכתב בשטר חייב אני לך מנה ונתן לו השטר ולפיכך היה מחייב ר' יוחנן ובכאן י"ל במאי עסקינן אי בשכתב לה בכתיבת ידו מ"ט דר"ל דפטר דמשנה שלימה שנינו הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים בני חורין ואי בשאין חתימת ידו מאי טעמא דר' יוחנן דמחייב דהא מצי למימר משטה הייתי בך וכ"ת דמיירי בשמסר לה השטר בפני עדים א"כ אמאי פטור דהא קי"ל דעדי מסירה כרתי ויש לתרץ דמיירי בשניהם מודים שלא היה חייב שהיה יכול לומר משטה הייתי בך אלא שבשטר זה הודה שהיה חייב לו מתחלה ודברי הכל הוא שאם לא היה שם שטר לא היה חייב אבל מחלוקתם הוא בשכתב לה שטר ר' יוחנן אמר אלימא מילתא דשטרא ואע"פ ששניהם מודים שלא היה חייב לו כלום חייב ואינו יכול לומר משטה הייתי בך כיון שכתב לו בשטר וכמאן דאמר להו אתם עדי דמי דכי היכי דבהודאה אחרת שלא בשטר אם אמר אתם עדי חייב ואינו יכול לומר משטה הייתי בך הכי נמי בשטר הואיל ושניהם מודים שלא היה חייב לו כלום ואע"פ שבהודאה אחרת כשתובע טוען שהחיוב אמת חייב המודה הכא אינו חייב אבל אם התובע אומר מנה היית חייב לי והודית לי בו וכתבת לי בשטר בזה מודה ר"ל דחייב. ורבני צרפת ז"ל היו מתרצים ומפרשים שעכשיו הוא מתחייב לו בשטר והראשון נראה יותר למורי הרב נר"ו דמה טעם הוא לומר דבלא כח הודאה יתחייב לו בשטר ובירוש' נמי מוכיח כפירושא קמא דגרסינן התם בחזקת שחייב לו דמשמע שהודה שחייב לו מתחלה ומתורת הודאה נתחייב מעצמו אע"פ שלא היה חייב לו כלום וסוגיא דשמעתא נמי הכי מוכח' דבדבר שלא היה חייב מתחלה מיירי מדאקשי ממתני' דהנושא את האשה שאינו מתחייב בדבר שלא היה חייב מתחלה ואפ"ה חייב ומתרץ דהתם מיירי בשטרא פסיקתא כלומר שמתחלה בשעה שנשאה התנו שיזון את בתה ולפיכך חייב אבל אם לא היה מתנה מתחלה אלא שמעצמו היה מתחייב לזון אותה לא היה מתחייב. תו מקשינן עלה מהא דתנינא כתב לכהן שהוא חייב לו חמשה סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי והא הכא שלא היה חייב לו מתחלה אלא מעצמו נתחייב ואפ"ה חייב ומתרץ שאני התם דמשועבד מדאורייתא כלומר משועבד הוא מן התורה לפדיון בנו לא צריך כתיב' ולא כתב לזה אלא כדי לברר לו כהן ומן הדין היה שיהיה בנו פדוי כיון דמשום שעבודא דאורייתא דמתחייב אלא כדעולא דאמר דבר תורה בנו פדוי וכו'. עכ"ל תלמידי ר' יונה ז"ל ולקמן אכתוב לשון הריטב"א בזה בס"ד:

תוס' בד"ה נשאת הבעל כו' כאילו התנה עמה ע"מ שאין לה עליו מזונות קמ"ל עכ"ל לכאורה לר"מ דאית ליה בפרק אע"פ דה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל לא איצטריך אלא לר"י דאית ליה דכל דבר שבממון תנאו קיים (*) ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה דא"ל חייב כו' ואע"ג דבריש מגילתא כו' הואיל ואינו מכתיבה אחת דחייב כו' עכ"ל אבל בסוף המגילתא לא לחתום דאע"ג דלא הוו מכתיבה אחת דאימור דהסופר כתב השטר ואח"כ חתם הלוה עליו אבל שיחתום הלוה בריש המגילה ואח"כ יכתוב הסופר השטר אינו דרך דלמא יכתוב למטה מה שירצה וק"ל:

בד"ה חייב לזונה כו' ואע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית ליה קלא עכ"ל יש לעיין בזה דמשמע להו הך רישא דחייב לזונה כו' היינו דגבי ממשעבדי וסיפא דהיא ניזונת מנכסים משועבדים ארישא דחייב לזונה ה' שנים קאי וא"כ מאי מקשה מינה הכא לר"ל דהא איהו גופיה אית ליה בפרק הניזקין דכתובין בעינן ואליביה לא מתוקמא התם אלא בשקנו מידו כמ"ש התוס' לעיל ויש ליישב דסוגיא דפרק הניזקין לפי המסקנא דלקמן בשמעתין דמסכת גיטין בתר מסכת כתובות נשנית דמסיק לקמן דשטרי פסיקתא לא ניתן ליכתב ולא מתוקמא מתני' דהכא דגובה מנכסים משועבדים אלא בשקנו מידו ואיצטריך ליה למתני דלא נימא אפי' בקנו מידו דאינו גובה ממשעבדי משום דאימור צררי אתפסה כמו בבתו כדלקמן בסוגיין אבל המקשה דהכא לא אסיק אדעתיה הכי אלא דאיירי באירע שכתב לה ולא איצטריך ליה אלא לאשמועינן בכה"ג דלאו שטר גמור הוא וכמ"ש התוספות והמתרץ השיב לו בשטרי פסיקתא כדרב גידל דמהני אמירה בעלמא למגבי מבני חורין מהני נמי הכתיבה בכה"ג למגבי ממשעבדי אבל בדוכתא אחרינא לא מהני כתיבה גרוע כה"ג וכן נראה מדברי התוס' שכתבו לעיל בשמעתין ולקמן דההיא דה' גובין מן המחוררין כו' מתוקמא בשלא קנו מידו ולא כתבו כן אהך רישא דמתני' דחייב לזונה כו' דאיירי בלא קנו מידו משום דהך רישא שפיר מתוקמא אפי' במשועבדים וכמ"ש התוס' ודו"ק:

גמ' בין הכיר בה בין לא הכיר בה כו'. נ"ב ואין להקשות מאי הוא מרגילה שייך לומר באין מכירה תירץ הרא"ש ע"ש:

גמ' אלא דשייך ליה לשיעבודא דאורייתא כו'. אף דבהודאה פליגי ר"י ור"ל וכן כתנאי נמי מטעם הודאה מ"מ מסיק דיאמר ר"ל דר' ישמעאל אף דלא מחשיב להודאה דחייב בערב משום דמשתעבד עכשיו משיעבודא דאורייתא אבל לא מטעם הודאה משא"כ כאן אם משום הודאה לא מיחייב משום שיעבודא נמי אין לחייב דלא הוי שיעבודא דאורייתא. ולכך לא הקשו התוס' מכאן [היינו מה שהקשו מהך דטבלא דגיטין דמשם משמע משום שיעבוד ולא הקשו מלישנא דגמ' דהכא משום דלמסקנא דבאמת לר"ל לא מחייב ר' ישמעאל משום הודאה] ועם תירוצם דתלוי אחד באידך [הודאה בשיעבוד] מתיישב כפשטיה [דהכי משני דשאני התם דשייך בשיעבודא דאורייתא לכך מהני שיעבוד והואיל ומהני לאשתעבודי מהני נמי ההודאה משא"כ כאן] וק"ל:

בתוס' בד"ה ניתנו ליכתב פי' משום דסתם קנין כו'. דלא כפרש"י עיין באשר"י וק"ל. ועל צד הדוחק היה אפשר לכוין פרש"י לתוס' וכל דבריהם בעמוד זה מבוארין היטב אחר הלימוד גם עיין בר"ן:

בתוס' בד"ה ת"ש כו' והוי משני בשקנו מידו כו'. ובזה יש ליישב קצת נמי דלא משני בדכתב ליה משום דבזה מתורץ נמי דלא צריך לומר מאי כותב אומר כו' (ט):

בתוס' בד"ה הכא במאי עסקינן כו'. מבואר בעיונך שם בגיטין בגמ' ותוס':

גמרא ארבב"ח אריו"ח זו דברי ר"מ סתימתאה כו'. מגילה (כו) ע"ש:

במשנה ופסקה עמו כדי שיזון כו'. ברי"ף ורא"ש ליתא מלת כדי וכן לקמן בגמרא בסוה"ע ליתא:

שם לכשתבא אצלי אזונה כו'. עפרש"י. ותמיהני מדוע לא פי' כפשוטו דקאי על הבת עצמה ולאפוקי מאלמנה דתנן לקמן דיכולין לומר לה אם את אצלינו כו' עי' ברא"ש ור"ן:

רש"י ד"ה מאי לאו כה"ג. שמוסר כו' וכתוב בו פלוני קבל עליו כו'. ונראה דר"ל שאינו כת"י (דזה נראה דוחק לומר דמפני שלא כתב אני מיגרע גרע) וה"מ לפרושי לעיל בפלוגתתם כה"ג ועי' לשונו לקמן (קב ב) בד"ה אבל הכא. אלא דלשון הגמרא שם חייב אני לך מנה בשטר משמע דהוא עצמו הכותב:

במתני' הפקחים היו כותבים כו' חמש שנים כל זמן שאת עמי.
אפשר דבכה"ג אינה טורפת ממשעבדי דמקרי אין לה קצבה למטה דשמא תמות אמה או יגרשנה אף דבלא"ה אם מתה הבת עצמה פקע כמו שכתבו הראשונים דאין יורשיה יורשים המזונות ויהיה מקרי אין קצובים צ"ל דזה לא שכיח אבל השתא בכתיבת הפקחים יש הרבה גווני דיפקע חיוב מזונות י"ל דמקרי אין קצובים, וצ"ע לדינא:

תד"ה והיא נזונית וכו' לק"מ דהכא כו' ולמ"ד כתובין וכו'. ק"ל דא"כ לר"ל דס"ל דאין כתובין. וגם ס"ל דא"י לחייב עצמו בדבר שאינו חייב בלא קנין, א"כ ההיא דלעיל ע"כ מיירי בנתחייב בשעת נשואין ע"י דרב גידל. א"כ נפשוט איבעי' דלא ניתן לכתוב מדלא טריף ממשעבדי. וצ"ל דבאמת לר"ל נפשט איבעי'. ואף דמה דפשיט הש"ס לקמן ממתני' דבת אשתו ופריך עלה א"ה בנותיו נמי. ע"כ קאי לר"ל היינו לענין הך מלתא דר"ל דאין כתובין. אבל מ"מ אפשר דבהך מלתא קאי לר"י דחייב אני לך מנה חייב.
גם י"ל אף דר"ל סבר אין כתובי'. מ"מ כיון דמסקי' בגיטין דפלוגתא דתנאי היא. א"כ י"ל דר"ל ס"ל דברייתא דלעיל סבר כאידך תנא דאין כתובי':

תד"ה חייב לזונה כו' דאי בשטר גמור וכו' ע' במהרש"א. ותוכן דבריו דלס"ד דהכא דמתני' ע"כ לא מיירי בשקנו מידו. באמת נפשט כמ"ד דאין קצובי' ע"ש.
וק"ל דא"כ מנ"ל להש"ס להוכיח תרתי ממתני' דחייב אני לך מנה חייב. וממילא נפשט ג"כ לטעמא דאין קצובים. דלמא מיירי בבא להתחייב בכתב יד גמור ואשמעי' דאף בלא שטר גבי ממשעבדי:

הנושא אשה פרק שנים עשר

משנה הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים כו' למאי דמסקינן בשמעתין דאיירי בשטרא פסיקתא אתי שפיר דנקיט בהאי לישנא דמשמע שפסקה עמו כן בשעת קידושין וע"מ כן נשאה משא"כ אם פסקה עמו לאחר נישואין לא נתחייב באמירה בעלמא אלא למאי דלא סליק אדעתיה בסמוך דאיירי בשטרא פסיקתא אלא דחייב משום חייב אני לך מנה בשטר לפירש"י כדאיתא ולפר"ת כדאיתא כמו שיבואר וא"כ אמאי נקיט לה כלל בהאי לישנא דהנושא את האשה דסתמא הוי ליה למיתני המחייב עצמו לזון בת אשתו ה' שנים חייב לזונה ויש ליישב דלמאי דסלקא דעתך מעיקרא נמי איצטריך למיתני בההיא לישנא משום דבעי למיתנא סיפא דניזונית מנכסים משועבדים ועל כרחך למאי דסלקא דעתך מעיקרא דהחיוב הוא משום חייב אני לך מנה בשטר אם כן על כרחך דגביא ממשעבדי אף על גב דלאו שטר גמור הוא היינו כמו שכתבו התוספות משום דיש לה קול ומסתמא היינו דוקא כיון שפסקה בשעת נישואין יש לה קול אבל בשעת קידושין ונשואין אין לה קול כן נ"ל ובסמוך אבאר יותר:

תוספות ד"ה והיא ניזונת מנכסים משועבדים אע"ג דלעיל תניא כו' ולמ"ד כתובין בעינן מוקמינן לה בשקנו מידו עכ"ל. משמע מפירושם דלמ"ד לפי שאין כתובין מוקי לההיא דלעיל במקבל עליו לזון את בת אשתו דאיירי בדלא קנו מידו ולא כתב נמי דאי בדכתב לה ודאי גביא ממשעבדי כמ"ש התוס' לקמן בד"ה הב"ע בשקנו מידו דהוי מצי לשנויי בשכתב לה דמהני לשיטתם דלקמן ואף לשיטת רש"י לקמן דכתיבה לא מהני למ"ד לא ניתנו ליכתב היינו דוקא בשטרא פסיקתא שפסק עמה בשעת נשואין וקידושין משא"כ ההיא דהמקבל לזון את בת אשתו משמע דאיירי אף לאחר נישואין דודאי מהני כתב לה לגבות ממשעבדי אע"כ דאיירי בדלא כתב לה ולפי זה יש לתמוה לכאורה מאי קא משמע לן פשיטא דלא טרפי ממשעבדי דמ"ש משאר מלוה ע"פ וא"כ מאי איריא דנקיט המקבל לזון בת אשתו טפי משאר מלוה ע"פ בעלמא ויש ליישב דהא גופא קמל"ן דמקבל לזון בת אשתו לעולם לא גביא ממשעבדי אפילו היכא שמקבל עליו בשעת נישואין דקס"ד דכיון דכשטרי פסיקתא דמיא דאית להו קלא כדפרישית בסמוך הו"א דגביא קמל"ן דאפ"ה לא גביא לפי שאין כתובין ממש כן נ"ל בכוונת התוספות וזה שכתבו לעיל בפ' נערה דתני ושייר מזון אשה והבנות והיינו דמאי דשייר במתניתין קתני בברייתא וכולהו חדא מילתא היא דאע"ג דאית להו קלא לא טרפי אבל אין לפרש בכוונתן דלמ"ד לפי שאין כתובין היינו דכתובין וקצובין בעינן ומש"ה לא טרפי אלא בדקנו מידו דא"א לומר כן כמ"ש בחידושי לגיטין פ' הניזקין ע"ש ודוק היטיב:

בא"ד וא"ת למ"ד קצובין וכו' מיהו מן האב אין קשה כ"כ דלא ידעינן כו' עד סוף הדיבור. והניחו בקושיא אע"ג דלעיל בפ' נערה דף נ' ע"ב בד"ה ומה עלייה כתבו לתרץ דכיון שאין קצבה למטה מיקרי לא קייצו מ"מ התוס' דהכא לא משמע להו לפרש כן מהטעם שכתבתי בס"פ מציאת האשה וכדמשמע שם מל' הרא"ש ז"ל דלא ניחא ליה בהכי ואף דהרא"ש ז"ל כתב שם לתרץ בענין אחר כיון דרפואה בכלל מזונות דמזון האשה מש"ה מיקרי לא קייצי משא"כ בפוסק לזון בת אשתו לא מתחייב ברפואה מש"ה קתני הכא דגביא ממשעבדי ע"ש בל' הרא"ש ז"ל מיהו התוספות לא משמע להו לחלק בכך כמ"ש להדיא בפ' נערה בדיבור הנ"ל מיהו אכתי יש לדקדק שהתוספות כאן כתבו הקושיא בלשון וא"ת והניחו בקושיא וא"כ לא שייך לשון וא"ת אלא ותימה והנלע"ד בזה ליישב דבמה שכתבו ומיהו מן האב אין קשה כ"כ כו' נתיישב הקושיא לגמרי אעיקר דינא דמזון האשה והבנות דקתני בפ' הניזקין דאין גובין ממשועבדים מפני תיקון העולם דלמ"ד לפי שאין קצובין מפרש לה באמת לענין משועבדים ששיעבד האב דבהא שייך עיקר מילתא דמפני תיקון העולם אבל שעבוד ששיעבדו האחין ליתא בכלל דינא דמתניתין דפ' הניזקין תדע דהא בס"פ מציאת האשה שלח רב לרבי ביני חיטי ובעי מיניה האחין ששיעבדו מאי ומשמע דבמזון הבנות נמי מספקא ליה וכמ"ש שם באריכות ואע"ג דרבי פשיט ליה דאין מוציאין למזונות אף בשיעבדו האחין אפ"ה לא תקשי למ"ד לפי שאין קצובין דנהי דבשיעבדו האחין מיקרי קייצי אפ"ה לא גביא לרבי ממשעבדי למזונות משום דאימר צררי אתפסה כדמסקינן להדיא בשמעתין בסוף הסוגיא בדף הסמוך ועיין שם בתוספות ובחדושינו דלענין שעבוד אחין איירי וכפירוש הראשון של התוספות לקמן בדיבור הנ"ל דאף בלא קנו מידו שייך חשש צררי והא דקאמר האי מאן דאמר לפי שאין קצובין האי טעמא דאין קצובין לאו משום מזון הבנות קאמר דבההיא בלאו הכי לא גביא משום צררי אלא משום דאכולהו מתניתין דפרק הניזקין קאי דקתני מפני תיקון העולם והיינו משום טעמא דקצובין אע"ג היכא דליכא חשש צררי כגון באכילת פירות ושבח קרקעות וכן במזון האשה גופא דלא חיישינן לצררי דמזונות כמו שאבאר לקמן בל' התו' בד"ה אימר צררי אתפסה ולקמן בפ' בתרא בסוגיא דפוסקין מזונות לאשת איש בעזה"י ועיין בתוס' פ' הניזקין בד"ה לפי שאין קצובין דבלא"ה לא איצטריך טעמא דקצובין וכתובין לענין מזון הבנות אלא במזון האשה לחוד והיינו כדפרישית התם בכוונתם דסוגיא דהתם לענין שיעבוד האב איירי אלא דאפ"ה הוצרכו שפיר לפרש כאן דלענין שעבוד האב מיהא שפיר קתני במתני' במזון הבנות נמי טעמא מפני תיקון העולם ולמ"ד מפני שאין קצובין א"ש דלענין שעבוד האב מיקרי לא קייצי כיון שאין ידוע כמה בנות יהיה לו וא"כ בזה נתיישב להם קושייתם שהקשו וא"ת כו' והא דמסקו אלא האחין ששיעבדו בההיא שעתא קייצי יש לפרש דלקושטא דמילתא לדינא כתבו כן והיכא דליכא חשש צררי בשיעבדו האחין כגון שהודה אביהם לפני מותו שלא התפיס כמ"ש התוספות לקמן בד"ה אימר צררי אתפסה וכמו שאבאר שם אי"ה א"כ שפיר גביא ממשעבדי ששיעבדו האחין כיון דבהאי שעתא קייצי כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק הטיב:

בא"ד ומיהו מן האב אין קשה כ"כ דלא ידעינן כמה בנות יהיה לו כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה במה שכתבו דאין קשה כ"כ דודאי לא קשה כלל דמילתא דפשיטא הוא דמיקרי אין קצובין בשביל כך אלא דאפשר דאכתי קשיא להו דמי לא עסקינן נמי במזון הבנות דקייצי כגון דגירשה ואהדרה כדדייק הש"ס לקמן בשמעתין ובפ' הניזקין וא"כ במה שחזר וכתב לאותן הבנות שנולדו לו שפיר מיקרי קייצי דאין קשה כ"כ אלא דלמאי דפרישית בסמוך שכל דבריהם לאו אעיקר דינא דמתניתין דפ' הניזקין אלא אהא דמקשה התם בפ' הניזקין ממזון האשה והבנות למ"ד לפי שאין כתובין ולא מקשה נמי למ"ד לפי שאין קצובין וע"ז תירצו שפיר דאיכא למימר דלא פסיקא ליה להקשות כן דאפשר דלא סליק אדעתיה דמקשה התם דמיירי נמי כגון דגירשה ואהדרה דהא מה"ט מסיק הש"ס חששא דצררי ובלא"ה כתבו התוספות בפרק הניזקין לחד שינויא דהמקשה לא סליק אדעתיה חששא דצררי וא"כ לא מסיק אדעתיה נמי דאיירי דגרשה ואהדרה כנ"ל נכון ודו"ק:

מיהו הא דפשיטא להו להתוספות דאי לאו הנך טעמי דקצובין וכתובין הוי שייך שיעבוד האב לגבי מזון הבנות לגבות מהן אע"ג דלא חל החיוב אלא לאחר מיתה אפ"ה אשתעבדי נכסים משעת נישואין ולא כן דעת הראב"ד ז"ל בפ' י"ח מהל' אישות דין י"ד דפשיטא ליה לאידך גיסא דלשיטתו צ"ל דהא דאיצטריך למיתני אין מוציאין למזון האשה והבנות מפני תיקון העולם היינו לענין שיעבדו האחין והיורשים משא"כ בשיעבד האב בלא"ה לא שייך כלל שיעבוד דמזון האשה והבנות שאינו חל אלא לאחר מיתתו ולקוחות קדמו שהרי כתב שם דמי שהניח נשים רבות כולן שוין במזונות שלהן אפילו הניח קרקעות למזונות דהו"ל כלוה ולוה וקנה לפי שאין השיעבוד חל אלא לאחר מיתה ובאמת שכבר השיג שם הרב המגיד וכתב שאין זה נכון דהא כתובה נמי לא ניתנה לגבות מחיים ואפ"ה אישתעבדו נכסים דגביא ממשעבדי משעת נישואין ואילך ועוד הגע בעצמך מי שלוה וקבע זמן פירעון לאחר מותו אטו מי לא אישתעבדו נכסים משעת הלואה ע"ש באריכות ולפי עניית דעתי משום הא לא איריא דודאי בכתובה וחוב עיקר החיוב חל מיד משעה שנשאה ומשעה שהלוה אי למאן דאמר שיעבודא דאורייתא או דרבנן וא"כ מאי בכך שקבע זמן פרעון לאחר כך מ"מ כיון דנכסי דבר איניש אינון ערבין ביה הרי אישתעבדו נכסי כדין ערב ממש לקיים תנאי הפרעון לכשיגיע זמנו ומש"ה גובה שפיר למפרע לכ"ע כדאיתא בפסחים בפ' כל שעה משא"כ במזון האשה והבנות סובר הראב"ד ז"ל כיון שעיקר החיוב אינו אלא מתנאי ב"ד שיזונו לאחר מיתה א"כ עיקר תקנתא דתנאי ב"ד לא שייך לגבי דידיה כלל אלא על היורשין ומש"ה אין השיעבוד חל עליו כלל ולא שייך לומר דנכסי אינון ערבין ביה אלא החיוב והערבות הכל על היורשים מנכסים שירשו ובכה"ג קתני בפ' הניזקין דאין גובין ממשעבדי ששיעבדו האחין מפני תיקון העולם ומה שהקשו בתוספות דשיעבדו האחין מיקרי קצובין מפרש הראב"ד ז"ל כדפרישית בסמוך דאין ה"נ דטעמא דמפני תיקון העולם לא איצטריך למזון הבנות דבלא"ה לא גביא משום צררי ומפני תיקון העולם דקתני ומפרש ר' חנינא לפי שאין קצובין היינו משום מזון האשה לחוד או שמפרש כלשון הרא"ש ז"ל דמשום רפואה מיקרי לא קייצי או כשיטת התוספות דפ' נערה דכיון שאין שיעור למטה מיקרי לא קייצי ועיין לעיל פ' נערה בל' מהרש"א ז"ל שנראה מדבריו שנוטה לסברת הראב"ד ז"ל וכבר העירותי שם על דבריו ע"ש כן נ"ל נכון ליישב שיטת הראב"ד ז"ל אבל התוספות ורוב הפוסקים דלא ס"ל האי דהראב"ד נראה דכיון דקי"ל תנאי כתובה ככתובה וקתני נמי שהיו רגילין לכתוב כן בפירוש בנן נוקבין דיהוי לך מינאי יהון מיתזנן מנכסי וכן במזון האשה היו כותבין את תהא יתבא ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך א"כ משמע ששיעבודה עליו ועל נכסיו מהשתא דשעת נישואין כן נ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון
פרק הנושא דף קא ע"ב בלשון התוספות בד"ה והיא ניזונית מנכסים משועבדים כו' משמע מל' התוספות בפשיטות דשייך שיעבוד מזון הבנות משעת נישואין אי לאו משום טעמא דאין קצובין ואין כתובין אמנם שיטת הראב"ד ז"ל להיפך דבלא"ה לא שייך שיעבוד האב כלל לגבות מזון הבנות דלא חייל אלא לאחר מיתה וכבר תמה עליו הרב המגיד ז"ל וכתבתי ליישב שיטת הראב"ד ז"ל לנכון וכתבתי ג"כ לקיים שיטת התוספות ורוב הפוסקים דלא ס"ל האי דהראב"ד:

גמרא איתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה כו' ה"ד אי דא"ל אתם עידי מ"ט דר"ל ופירש"י הא תנן בסנהדרין עד שיאמרו בפנינו הודה לו. לכאורה ממתניתין דהתם ליכא ראיה כ"כ דלשון בפנינו הודה משמע שהלה תובעו מנה לי בידך והוא הודה לו משא"כ הכא משמע דאיירי שלא ע"י תביעה אלא דנראה דעיקר הקושיא ממעשים בכל יום דמהני אתם עידי אפילו שלא ע"י תביעה וכן צריך לפרש נמי הא דמקשה לאידך גיסא אי דלא א"ל אתם עידי מ"ט דר"י ופרש"י הא קי"ל התם בסנהדרין צריך שיאמר אתם עידי ולכאורה משום הא נמי לא איריא דהתם איירי ע"י תביעה ומש"ה אם לא א"ל אתם עידי פטור דמצי למיטען משטה הייתי בך כשם שאתה שחקת בי משא"כ הכא שלא תבעו שום אדם אלא מעצמו אמר חייב אני לך מנה הא כתבו רוב הפוסקים דלא שייך טענת השטאה וכן הוא בפשיטות בש"ע ח"מ סי' פ"א בלי שום חולק ואע"ג דשלא ע"י תביעה מצי למיטען שלא להשביע מ"מ לא שייך להקשות בפשיטות מ"ט דר"י דהא ממתני' דהתם נמי לא שמעינן להא מילתא אלא היכא שאמר חייב אני לפלוני מנה והיינו שלא בפניו משא"כ היכא שאומר בפני הבעל דבר דעת גדולי הפוסקים דלא מצי למיטען שלא להשביע וכן הכריע הש"ך ס"ק ל"ד ואף לדעת הסוברים דמהני טענת שלא להשביע בפניו נמי אפ"ה לא שייך להקשות בפשיטות מ"ט דר"ל דהא לא שמעינן להא מילתא לא ממתניתין ולא מברייתא אלא משקלא וטריא דהתם ודשמעתין אע"כ דכל השקלא וטריא דהכא ממעשים בכל יום מקשה הכא אי דאמר אתם עידי פשיטא דליכא למ"ד דלא מיחייב ובדלא א"ל אתם עידי לכ"ע פטור דאי ע"י טענה פטור משום משטה ואי שלא ע"י טענה פטור משום שלא להשביע אפי' בפניו דלא כהכרעת הש"ך:

מיהו לשיטת הסוברים דבאמת לא שייך שלא להשביע אלא שלא בפניו כמו שהכריע הש"ך ע"כ סבר דטענת משטה שייך אף שלא ע"י תביעה כמ"ש הש"ך באמת או שנאמר שדעת הפוסקים כן מפרשים הסוגייא דשמעתין בענין אחר כמו שפירשתי דאיירי במי שמחייב עצמו בדבר שאינו חייב ולא איירי כלל מטענת השטאה או שלא להשביע כמו שאבאר לקמן בעזה"י ולפ"ז אזלא לה נמי הוכחת הש"ך שרוצה להוכיח משמעתין דטענת השטאה שייך אף שלא ע"י תביעה ולמאי דפרישית לא מוכח מידי לפי פירוש ר"ת דלקמן מיהו מפירוש התוספות דשמעתין ודאי יש להוכיח כן שכתבו בדלא אמר אתם עידי הוי ליה למיפטריה משום משטה או משום שלא להשביע וא"כ משמע דס"ל כהכרעת הש"ך בחדא דמשטה שייך אף שלא ע"י תביעה כגוונא דשמעתין ושמעינן נמי דבאידך לא ס"ל להתוספות כהכרעת הש"ך במה שכתב דשלא להשביע לא שייך אלא שלא בפניו דהא בשמעתין בפניו איירי ואפ"ה כתבו דמצי למיטען שלא להשביע ובעיקר הדינין הללו כבר חיברתי בילדותי קונטרס א' בתכלית האריכות בביאורי לח"מ סי' פ"א ושלטו ידים זרים באותו הקונטרס ואולי יזכני השם לחזור ולשנותן אם יגזור השם בחיים להוציא לאור חידושי ח"מ ועיין עוד בסמוך:

קונטרס אחרון
גמרא איתמר האומר חייב אני לך מנה בשטר כו' היכי דמי אי דא"ל אתם עידי כו' ואי דלא א"ל אתם עידי מ"ט דר' יוחנן וכתבתי דמסוגיא דשמעתין ומפירוש התוס' משמע דאפילו היכא שהודה בפניו נמי שייך טענת שלא להשביע דלא כדעת הש"ך בסי' פ"א ס"ק ל"ד:

שם תנן הנושא את האשה ופסקה עמו כו' מאי לאו כה"ג כו' עיי' בפירש"י. ולכאורה יש לתמוה דלמה שפרש"י בשמעתין דפלוגתא דר"י ור"ל בחייב אני לך מנה בשטר היינו אי חשיבי הודאה גמורה בכך כמאן דאמר ליה אתם עידי לענין טענת השטאה ושלא להשביע וכדמשמע נמי מפי' התוס' בד"ה דא"ל חייב אני כו' וא"כ מאי מייתי מתניתין דהנושא דלא איירי כלל מענין הודאה דהא קתני ופסקה עמו דמשמע שמחייב עצמו עכשיו בדבר שלא היה חייב וכ"ש דקשה טפי לשיטת הסוברים דלא שייך טענת השטאה אלא ע"י תביעה וא"כ לא שייך במתניתין הא מילתא וכן טענת שלא להשביע נמי לא שייך בכה"ג עד שמפני כך מפרש' הרי"ף והרא"ש ז"ל דפלוגתא דר"י ור"ל נמי לאו מענין הודאה איירי אלא במי שמחייב עצמו בדבר שאינו חייב אם יכול לחזור בו אח"כ ע"ש וכמו שאבאר באריכות אי"ה בלשון התוס' דשמעתין בפירוש ר"ת ז"ל אלא דאכתי לפרש"י ותוס' דהכא קשיא טובא ולכאורה היה נ"ל דלפרש"י ותוס' פשיטא להו טובא דאדם יכול לחייב עצמו בדבר שלא היה חייב והיינו בשטר או בקנין כמו שמשתעבד הערב וכמו שאבאר לקמן שכ"כ הרמב"ם ז"ל ופשיטא להו נמי דבדיבור בעלמא ודאי לא נתחייב בדבר שלא היה חייב מקודם וא"כ מקשה שפיר ממתניתין דקתני חייב לזונה ובמה נתחייב או בשטר או בקנין פשיטא אע"כ דאיירי בשטר כה"ג שלא חתם עליו כלל ואפ"ה חשיב האי שטרא לענין בני חורין אלמא דהוציא עליו כתב ידו לאו דווקא אלא דבכל ענין אלים מילתא דשטרא כל דהו וא"כ ממילא דלענין הודאה בשטר כי האי נמי אית לן למימר דאלימא מילתא דשטרא ותיובתא דר"ל כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ותוס' אלא דלפ"ז קשיא לי לשון רש"י דבסמוך בהא דמשנינן לא בשטרי פסיקתא ופרש"י דאיירי שחתמו העדים וא"כ הוי שטר גמור בעדים ואפ"ה איצטריך לאשמועינן דלא בעי קנין וכדרב גידל וא"כ משמע דוקא בשטרי פסיקתא לא בעי קנין ומהני שטר אף בדבר שלא היה חייב מקודם והיינו משום דרב גידל ומטעמא דמסקי' לקמן דאגב דמתחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי משא"כ בעלמא היכא דלא שייך הא דרב גידל אין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שלא היה חייב אפילו בשטר גמור אלא בקנין דוקא וכלשון הירושלמי שהביא ר"ת לקמן וא"כ הדר' קושיא לדוכתא דמאי מקשה מעיקרא ממתניתין דהנושא כיון דלא שייכא בפלוגתא דר"י ור"ל דפליגי בשטר גרוע ואילו בכה"ג דמתניתין דאיירי במחייב עצמו במה שלא היה חייב אפילו שטר גמור לא מהני וע"כ איירי מתניתין בשקנו מידו וא"כ תו לא קשיא מידי נמי לריש לקיש והנראה מזה דלפרש"י ע"כ מעיקרא המקשה הוי ס"ד דמתניתין איירי מענין הודאה והוא תימא גדולה דהא ופסקה עמו קתני ובאמת שחזרתי על כל הצדדים ליישב בכמה אופנים ולא ישרו בעיני מחמת סתימת לשון רש"י ז"ל אמנם הנלע"ד דלפרש"י ודאי מעיקרא הוי סבור שפסקה עמו בשעת נישואין והיינו חיוב גמור מרצונו שלא כדרך תנאי דנישואין שאין דרך להתנות תנאים כאלו אלא קודם קידושין משא"כ הכא בשעת נישואין הוי חיוב גמור ופשיטא ליה לרש"י דאדם יכול לחייב עצמו במה שלא היה חייב בשטר גמור או בקנין כדאשכחן לענין תוס' כתובה בריש פ' אע"פ וכדאיתא שם בשם ירושלמי ובשמעתין ע"ש וא"כ מדאיצטריך במתניתין לאשמעינן דחייב ע"כ משמע ליה למקשה דאיירי בשטר גרוע שלא חתם הוא ולא עדים ואפ"ה מהני לענין ב"ח וא"כ מקשה שפיר דע"כ אלים מילתא דשטרא כי האי ותיובתא דר"ל ועל זה משני הש"ס דאיירי בשטרי פסיקתא דומיא דכמה אתה נותן לבנך דאיירי בשעת קדושין שמתנין החתן והכלה כמו שפרש"י וכיון דדרך תנאי דקידושין ונישואין הוא הו"ל כפטומי מילי ואסמכתא ובדין הוי דאף בשטר גמור לא מהני וכמו שאבאר לקמן דמה"ט איכא למ"ד דלא ניתן ליכתב אלא בעינן קנין דוקא אף לענין בני חורין אלא דממימרא דרב גידל שמעינן דלא בעינן קנין ולא חשבינן להו פטומי מילי ואסמכתא כיון דבהאי הנאה דמיחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי וכדמסקינן לקמן כן נ"ל נכון ומוכרח לפי שיטת לשון רש"י ז"ל מיהו לקמן בל' התוס' בפירוש ר"ת אבאר הסוגיא בענין אחר ע"ש ודוק היטב ועיין עוד מה שאפרש בסמוך בל' רש"י בד"ה לא בשטרי פסיקתא:

קונטרס אחרון
תנן הנושא את האשה לאו כה"ג ולכאורה היה נ"ל דשיטת רש"י בזה כשיטת ר"ת ז"ל דלעולם אין אדם יכול לחייב עצמו במה שלא היה חייב אלא בשטר או בקנין ודלא כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאפילו בלא שטר היכא שמחייב עצמו בפני עדים וא"ל אתם עידי נמי חייב והיא ג"כ שיטת הרי"ף ז"ל כמ"ש הר"ן ז"ל אמנם בסוף העליתי דשיטת רש"י ג"כ כהרי"ף והרמב"ם ז"ל והארכתי לבאר היטב דהודאה בפני עדים ומחייב עצמו בדבר שלא היה חייב כולהו חדא מילתא נינהו ושניהם נקראו בלשון הגמרא בלשון אודיתא ולפי שיטה זו נתיישב לי היטב דברי רבינו סעדיה גאון שהביא הטור בח"מ סי' ל"ב במודה לחבירו שחייב לו מנה ואח"כ אמר לו משטה אני בך חייב לישבע שלא נתכוין להשטות וכן בש"ע סי' פ"א והסמ"ע נדחק בטעמא דמילתא ולשיטתינו אתי שפיר בפשיטות כמבואר בפנים:

תוספות בד"ה חייב לזונה כו' ואע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית ליה קלא עכ"ל. והיינו כמ"ד בפ' הניזקין קצובין אע"פ שאין כתובין והיינו במידי דאית ליה קלא כמ"ש שם התוס' וע"ש בחדושינו ואע"ג דקושיא דהכא אליבא דר"ל ואיהו ס"ל התם לפי שאין כתובין ומוקמינן מתניתין דהכא שם בשקנו מידו מ"מ מקשה הכא שפיר כמ"ש מהרש"א ז"ל דסוגיא דהתם אדהכא סמיך ויתיישב יותר לפמ"ש שם בחדושינו דבלא"ה איכא למימר דר"ל נמי דקאמר לפי שאין כתובין מצי סבר שפיר דקצובין לחוד נמי מהני אי לאו דסמיך אסוגיא דהכא ע"ש:

גמרא לא תימא הא סתמא וכו'. לכאורה קשה דאם התנה בפירוש שלא נתקדשה א"כ אפילו גיטא לא בעי כמו שהקשו התוס' לעיל דף ע"ב ע"ב ודוחק גדול לומר דהזכירה כן ולא היה תנאי מפורש דהא אפילו בסתמא היא בחזקת פנויה מעולם ואפ"ה אמר ר"פ דיש לה כתובה. וצ"ל דרב הונא כרב ס"ל דאמר לעיל קידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט. וכתבו התוס' לעיל דף ע"ג בד"ה אלא וכו' דאפילו כנסה על תנאי הואיל ובעל צריכה גט. ומזה ראיה לדבריהם שם. אלא דצ"ע אם נימא בכה"ג אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דאיכא עבירה בביאתו. וכ"ש לדעת הרמב"ם דאינו לוקה משום לא יקח אא"כ קידש א"כ עושה בקידושין עבירה לא שייך לומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכה"ג כתב הב"ש בסימן קמ"ח וסימן קמ"ט דבמקום איסורא לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ונראה משום דבאמת יש לדקדק הא דקתני בברייתא ונמצאת שהיא כן וכן בברייתא דלקמן בסמוך כנסה בידוע ונמצא בידוע. ונראה דלדיוקא קמ"ל דהר"ן כתב גבי איילונית והביאו הב"ש דאם לא הכיר בה ואח"כ הכיר בה ודר עמה הוי כאלו נשאה מתחלה לשם כך. ונראה דזה דוקא באיילונית אבל באלמנה כיון דאיכא איסורא לא תקנו חכמים בזה כתובה ומזונות. כמ"ש הרמב"ם גבי עוברת ע"ד אע"פ שלא הוציא אין לה כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכו'. ולפ"ז צ"ל בחייבי לאוין דאית לה כתובה בשהכיר בה היינו משום דבתחלה נשואין לא חילקו חכמים בין אשה לאשה דאפילו בעוברת על דבריו כשניסת לאחר מסתמא יש לה כתובה. אבל זו שאין לה כתובה מתחלה אלא אח"כ הכיר בה ודר עמה אף דמסתמא אי' לה כתובה משום דאסור להשהות בלא כתובה כדאיתא באה"ע סימן ס"ו דאפילו מחלה כתובתה כשדר עמה אח"כ יש לה כתובה מ"מ במקום איסור לא תקנו חכמים שיהיה לה כתובה משום דהא דאסור להשהות דהיינו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וממילא דבמקום איסור לא שייך זה. אם כן יש לומר דהא קמ"ל דיוקא דדוקא כנסה לשם כך ודר עמה אח"כ בחזקת שהיא כן. הא כנסה סתם אף שאח"כ נודע לו ודר עמה ואינו מקפיד דהיינו נמצאת אצלו בידוע שהוא כן אפ"ה ל"ל כתובה. ובזה נכון הא דמשני הא כנסה בחזקת שאינו כן וכו' דבכה"ג דאינו מקפיד כשנודע לו ודר עמה בחזקת אישות כיון שהתנה בפירוש אין לה כתובה אע"ג דדר עמה אח"כ כשנודע לו אבל גט בעיא כיון שהוא מרוצה לשם אישות. ובזה נכון נמי מה שיש לדקדק קצת מאי מקשה הש"ס דדילמא ברייתא איירי באיילונית דמודה רב הונא דבלא הכיר בה אין לה כתובה כמפורש במתניתין דצ"ל שהיה ידוע לש"ס דברייתא מיירי בחייבי לאוין. ולפי מ"ש יש לומר דבאיילונית הא כתב הר"ן דאם נודע לו אח"כ ודר עמה ה"ל כנשואה תחלה לשם כך. ולא שייך דיוקא דנמצאת דוקא שהוא כן. מיהו עיינתי שם בר"ן ולא כתב באיילונית אלא לענין מזונות דאיילונית דליכא לפרושי בהכיר בה ודר עמה דלמה לא יהיו לה מזונות אבל לכתובה לא כתב שם. ואפילו אם יהיה כוונת הר"ן גם לענין כתובה מ"מ אלולי דבריו ז"ל היה נראה דפשטא דמתניתין מיירי בהכיר ודר עמה אח"כ. וכן משמעות לשון פירוש המשנה להרב"ם שכתב אע"פ שהוא מצוי בעיר והם תחתיו ובזה א"ש הלשון ואם מתחלה נשאה לשם כך. וא"ש נמי מה שהקשו תוס' דמשמע הא גיטא בעיא דכיון שדר עמה פשיטא בעי גט והוי כההיא דקידשה על תנאי וכנסה סתם דצריכה גט ואין לה כתובה. ואפילו שמואל מודה כיון דהכיר בה ודר עמה ואפילו במום דאיילונית. וצ"ל דפשיטא להו לתוס' ור"ן דבכה"ג שדר עמה אח"כ הרי הוא מוחל על מום דאיילונית ותקנו בזה כתובה וכל תנאי דכתובה כיון דליכא עבירה שיכול לישא אשה אחרת עליה. ודוק: ועיין בקונטרס אחרון.

תהלת ה' אבשר . שזכני להשלים חדושי פרק אחד עשר . ובחסדיו המרובים בלי מרה ומשר . יעזרני ויגמלני בפרק שנים עשר .

פרק הנושא

מתניתין ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים. נראה לפענ"ד דנקט בכה"ג חמש שנים היינו משום דמתניתין אשמעינן דמזונות הבת אצל אמה כדקאמר ר' חסדא לקמן. ופחות מבת ששה שנים הוא מילתא דפשיטא דניזוני' במקום אמה כדאמר לעיל בס"פ אע"פ מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה ויוצאת בעירוב אמה ולהכי נקט ה' שנים ובודאי לא נשא מניקת חברו ע"כ דהיתה בשעת נשואין בת שתי שנים ושפיר מוכח משנה שביעית. אע"ג דאיתא לקמן בגמרא ממאי דבגדולה עסקינן דילמא בקטנה ומשני א"כ ליתני למקום שהיא מאי למקום שאמה הרי דמיירי אפילו בגדולה. נראה דהכי פירושו דאי מטעם חשש מעשה שהיה א"כ אין הטעם משום שתהיה אצל אמו אלא משום שלא תהיה אצל מי שראוי ליורשה וה"ל למתניתין למקום שהיא אבל אי הוי ס"ד דמיירי בפחות מבת שש שנגררת אחר אמה לא הוי קשה מידי מלשון למקום שאמה ולא הוי מוכח כלל דבת גדולה אצל אמה. אבל לבתר דמיירי שהיא בת שתי שנים א"כ אין שום חילוק בין קטנה לגדולה אלא משום מעשה שהיה וזה אין חשש אלא כשהוא אצל מי שראוי ליורשה וה"ל למיתני למקום שהיא וק"ל:

תוס' ד"ה הנושא וכו' כאלו התנה וכו'. כתב מהרש"א דלא אתי כר"מ דהא לר"מ לא מהני תנאי במזונות ונראה ליישב דאפ"ה נפקא מיניה לר' מאיר לפמ"ש לעיל בחידושינו בכמה דוכתין דהא דלא מהני מחילה לר"מ היינו שיכולה לחזור בה אבל כל זמן שלא חזרה מהני מחילה דלא עדיף מעונה דלכ"ע לא מהני מחילה ואפ"ה אמרינן לעיל ברשות כמה דבעי א"כ נ"מ לענין מזונות שעברו ולא תבעה אותם דאי ה"א דה"ל כאלו התנה אינה יכולה לתבוע אותן המזונות למפרע. מיהו ממ"ש הרמב"ן והמגיד והביאו רמ"א באה"ע סימן עיין סס"ח דאם מכרה נכסים ופירנסה עצמה אין עליו כלום דמסתמא מחלה א"כ אין נ"מ במזונות שעברו דלעולם מחלה אך הר"ן נסתפק בזה שם בר"פ אלמנה ניזונת. ועיין קונטרס אחרון סימן ע":

ועוד יש לומר דר' מאיר מודה בנשואה קטנה דנשואין מדרבנן דלא עשו בו חיזוק דהא ס"ל לר"מ דבדרבנן לא עביד חיזוק א"כ נ"מ בקטנה אף שבקטנה אין מחילתה כלום מכל מקום בפעוטות מהני כמ"ש התוס' לקמן דף ק"ז בד"ה קטנה וסיפקה וכו' ואפשר דאפ"ה אין לחלק לר"מ כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ו ע"ב בכתובת אלמנה כיון דעיקר כתובה דאורייתא הוא. ודוק:

תוס' ד"ה והן נותנין וכו'. איצטריך וכו'. קצת קשה לפמ"ש התוס' לעיל דף נ"ו ע"ב למ"ד מפני שאין קצובין הא דבנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין לפי שאין קצובין למטה שאפשר שינשאו א"כ ממילא מוכח דבת אשתו אפילו נשאה חייב במזונותיה דאל"ה למה בת אשתו גובה מנכסים משועבדים הא אינם קצובין מיהו ה"מ למטעי דהטעם הוא מפני שאין כתובין. וק"ל:

תוס' ד"ה והיא ניזונת וכו' וא"ת למ"ד קצובין וכו' מיהו מאב אין כל כך קושיא וכו". לכאורה קשה דאכתי יתקנו דאותן הבנות שנולדו כבר בשעה שלקחו הלקוחות יטרפו ממשעבדי דיכול להניח כפי הצורך להם עד שיתבגרו ונ"ל משום דקי"ל לעיל דף נ"א דמוציאים לבנות קטנות מבנות גדולות א"כ אפילו אם הוציאו הלקוחות כדי פרנסת הבנות שנולדו כבר מ"מ כשיהיו לו עוד בנות יוציאו הבית דין לקטנות מן הגדולות וממילא לא יספיק לאותן שנולדו כבר ושוב יחזרו על לקוחות וצ"ל דלא שייך לומר הנחתי דה"ל כאשתדף בני חרי וכה"ג כתבו התוס' לעיל דף צ"ו ע"ב בד"ה ור' יוסי סבר באשה שמכרה הרבה נכסים למזונות אפ"ה יכולה לטרוף לכתובה משום דה"ל כאשתדף בני חרי. אך לפ"ז קשה כיון דודאי לא קשיא להו על מזון האשה עצמה דאין לה קיצבה הרי ניזונת כל ימי חייה וא"כ יש לומר דגם במזון הבנות אין קיצבה במקום שיש אשה דהא קי"ל לעיל דף מ"ג דעשו אלמנה אצל בת כבת אצל אחין ומוציאין לאשה מן הבנות א"כ אפילו אם יניחו הלקוחות שיעור מזונות הבנות עד שיבגרו הא האלמנה תוציא מהם ויחזרו הם על הלקוחות דלא שייך לומר הנחתי דה"ל כאשתדף בני חרי דטרפא ממשעבדי כנ"ל א"כ יש לומר דהא דקאמר מזון האשה והבנות היינו שיש אלמנה ובנות ואפילו נימא דזה דוחק להם לפרש כן דמשמע אפילו במקום שאין לו אשה מ"מ אין קושיא שיטרפו ממשעבדי דאב דהא אינן קצובים דשמא ישא אשה ומיהו לפמ"ש התוס' לעיל דף מ"ג דהא דמוציאין לאשה מן הבנות היינו דוקא בשיש בנים ג"כ דאז תיקנו לאלמנה ליתן לה מה שהיה ליקח לבת והיינו עד שתתבגר הבת אבל כשאין אלא אלמנה ובת שהבת יורשת לא עשו תקנה בשביל אלמנה וכו' הפקיעו בשביל הבת וכו' וא"כ יוכלו הלקוחות להניח כשיעור שיספיק לבנים ולבנות עד שיבגרו דזה שיעור נכסים מרובים כדאיתא בב"ב ר"פ מי שמת וכיון דבנכסים מרובים אין מוציאים לאלמנה אין חשש שיטרוף מהלקוחות. אלא דלפ"ז אכתי לא מתרצא היטב מה שכתבו התוס' מיהו מאב אין קושיא כל כך דלא ידעינן כמה בנות יהיו לו ולפמ"ש א"צ לומר שיוליד עוד בנות דוקא דבין אם יוליד בנים או בנות מ"מ שוב לא יהיו נכסים מרובים דבעינן שיספיק לכולם עד שיבגרו הבנות וא"כ לא יועיל מה שיניחו בלקוחות להבת כלום שהרי האשה תקח הכל כיון שיהיו נכסים מועטים ודוק:

בגמרא מאי לאו כה"ג וכו'. מכאן הקשה הראב"ד על הרמב"ם שפסק בפרק י"א מהלכות מכירה דאין אדם יכול להתחייב בספר שאינו קצוב אם לא בשעת נשואין דהא המקשה דלא אסיק אדעתיה הך דר' גידל ואפ"ה לא הקשה אלא לריש לקיש אבל לר' יוחנן ניחא אע"ג דה"ל דבר שאינו קצוב ונראה לפע"ד ליישב דנראה מדברי הרמב"ם דס"ל הטעם בזה משום דכל שאינו קצוב בשעת החיוב ה"ל אסמכתא כמבואר שם שכתב דין זה בתוך דיני אסמכתא וס"ל דהוי כמו האומר כל מה שיש לי בבית הזה מכור לך או שנים שהחליפו בכל מה שיש להם כדאיתא בח"מ סימן ר"ז סעיף א' ובזה ניחא הא דהקשו עליו המפרשים במה שכתב דמחייב עצמו לזון את חבירו ה' שנים הוי ליה דבר שאינו קצוב ובהנזקין דף נ' משמע דלמ"ד מפני שאין קצובין ניחא מתניתין דהכא דמתחייב לזון את בת אשתו ה' שנים דטרפא ממשעבדי משמע דמזונות ה' שנים הוי דבר קצוב ולפמ"ש יש לומר דלא דמי להך דדבר קצוב לענין לקוחות דהיינו שאינם יכולים ליזהר כמה יניחו א"כ יכולין לשער שיניחו כ"כ להספיק בודאי לה' שנים. אבל בטעם מחייב עצמו דבר שאינו קצוב כל דבר שאינו ידוע קצבתו לא סמכה דעתו א"כ ממילא אין כאן קושיא על הרמב"ם דיש לומר דלדעת המקשה באמת אתיא מתניתין כר' יוסי דס"ל אסמכתא קניא וכ"ש לפי מה שנבאר בסמוך דע"כ ס"ל להמקשן דמתניתין ר' יוסי הוא ממילא לק"מ ועיין בסמוך ודוק:

תוס' ד"ה חייב לזונה וכו' אע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי וכו'. ונדחקו המפרשים בפירוש דבריהם ולפענ"ד נראה דס"ל להתוס' דע"כ אין הקושי' מרישא דהוי מצי לאוקמא בשטר גמור ולא תיקשי מאי למימרא כמ"ש רש"י דהוה מצי לומר דקמ"ל דיכול אדם להתחייב בדבר שאינו קצוב ומכ"ש לפי שיטת הרמב"ם דבאמת איו אדם יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב ולפי דעת המקשה מתניתין ר' יוסי הוא א"כ טובא קמ"ל כרבי יוסי דאסמכתא קניא. אלא דעיקר הקושיא מסיפא דאי בשטר גמור מאי קמ"ל וע"כ דקמ"ל דאע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית ליה קלא (גם יש לומר דס"ל להתוס' דמרישא לא מצי להקשות דה"מ לאוקמא רישא דמתניתין באתם עידי אף דאמר הש"ס אי דאמר אתם עידי מ"ט דר' יוחנן מ"מ אין קושיא על המתניתין דהא גופא קמ"ל דאתם עידי מהני אלא ע"כ דקושית הש"ס מסיפא דגביא ממשעבדי דליכא לאוקמא באתם עידי) אלא דאכתי קשה דהא ר' יוחנן וריש לקיש תרוייהו ס"ל בגיטין דף נ' דהטעם דמזון האשה והבנות לא גביא ממשעבדי הוא מפני שאין כתובין ומקשה התם ממתניתין דהיא ניזונת מנכסים משועבדים ומשני בשקנו מידו. ובנות כיון דאיתנהו בתנאי בית דין אימור צררי אתפיסנהו וע"כ צ"ל דכל עיקר מאי דקמ"ל בסיפא הא דבתו כיון דאיתנהו בתנאי בית דין חיישינן לצררי דאל"כ בקנו מידו מאי למימרא וא"כ מאי מקשה הכא דילמא מיירי נמי בשקנו מידו או בשטר גמור וקמ"ל בסיפא דבבתו חיישינן לצררי כיון דאתנהו בתנאי בית דין ונראה ליישב ע"פ שיטת הרמב"ם הנ"ל דהתם בגיטין מיירי לפי המסקנא הכא דמיירי בשטרי פסיקתא אבל לפי הס"ד מתניתין ר" יוסי הוא דס"ל אסמכתא קניא ושמעינן ליה לר" יוסי בגיטין דף נ' דס"ל הטעם מפני שאין קצובין א"כ מילתא דפשיטא דבתו אינה יכולה לטרוף וע"כ דעיקר סיפא אשמעינן דבת אשתו ניזונת מנכסים משועבדים ואי בשקנו מידו מאי למימרא ופריך שפיר דע"כ אשמעינן בכה"ג נמצא מזה ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל דאל"כ לוקמא בשקנו מידו וכדמוקי בגיטין שם לר' יוחנן וריש לקיש עצמו ומשני בשטרי פסיקתא וכו' וא"כ אצ"ל דמתניתין כר' יוסי ושפיר אתיא מסקנא דהתם בשקנו מידו. ודוק:

ונראה עוד דיש ליישב קצת לפמ"ש הרשב"א בגיטין שם דחשש התפסי צררי לא שייך רק בבתו דמעשה ידי' לעצמה אבל באלמנה דמעשה ידיה ליורשים לא מתפיס צררי א"כ יש לומר דסוגיא דגיטין ולקמן אליבא דר' אשי דאמר לא ניתן לכתוב שפיר משני צררי אתפסיה דר' אשי לשיטתיה דס"ל לעיל דף מ"ג דמעשה הבת לעצמה אבל סוגיא דהכא אזלא למ"ד דס"ל לעיל דמעשה הבת לאחין ולא שייך חשש התפסת צררי וא"א לאוקמא בשקנו מידו וכ"ש לפמ"ש לקמן בסוף הסוגיא לפרש דברי הירושלמי דכל עיקר שינויא דהתפסת צררי היינו דוקא לר' אשי דס"ל מעשה הבת לעצמה א"ש טפי. וקצת ראיה לדברי התוס' כפי מה שפרשנו דבריהם דהקושיא מסיפא מדמשני בשטרא פסיקתא וכר' גידל ואי הקושיא מרישא לא הל"ל אלא כדר' גידל וכו' אבל אי קאי אסיפא צ"ל בשטרי פסיקתא מדגובה ממשעבדי וק"ל. ועיין מ"ש לקמן בדף ק"ג ע"ב בתוס' ד"ה הב"ע וכו':

דאמר ליה חייב אני לך מנה בשטר ר' יוחנן אמר חייב וכו' אני בעניי הארכתי בענין זה בדברי הפוסקים בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן מ' בס"ד ע"ש באריכות ושם הבאתי תשובות רבינו מהר"י ן' מיגש כ"י בזה:

בלאותיה קיימין. בלאות שהן קיימין לא הפסידה: זו דברי רבי מנחם. הא סתמא דתני תנא קמיה דר''נ הפסידה ר' מנחם אמרה דסתימתאה הוא הרבה משמועותיו נשנו סתם במשנה ובברייתא: אשה ואינה אשה. פעמים היא כאשתו פעמים אינה כאשתו: אלמנה. לכ''ג: בחזקת שהיא כן. שהודיעתו שהיא אלמנה: הא סתמא. הוה ליה לא הכיר בה: אין לה. תיובתא דרב הונא: בחזקת שאינה כן. שהטעתו ואמרה לו לא נתקדשתי לאדם מעולם: אבל סתמא. שלא התנה עמה ומיהו לא הכיר בה יש לה: כנסה בידוע. שהיא אלמנה: מדקא מפליג באיילונית. דאם מתחלה נשאה לשם איילונית יש לה: כי קתני לה לאלמנה. וקאמר יש לה כתובה: אפלוגתא דאיילונית קאי. לאחר שחילק באיילונית ופירש הכיר בה יש לה כתובה שנאה לאלמנה אצלה וקאמר אף אלמנה נמי שהכיר בה ונשאה לשם אלמנה יש לה כתובה:

הדרן עלך אלמנה ניזונת

הנושא את האשה: לזון את בתה. שהיה לה מאיש אחר: נשאת. האם לאחר שגירשה הראשון. לכשתבא אצלי. כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה: בנותיהן נזונות מנכסים בני חורין. ולא ממשועבדים דתנן (גיטין דף מח:) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים: והיא נזונת. אותה הבת: שהיא כבעלת חוב. שיש לה עליהן שטר מזונות: כל זמן שאת עמי. ולא אם אמות או תמותי או אגרשיך: גמ' אי דאמר להו. לשומעין: אתם עדיי. שאני מודה לו: מאי טעמא דר''ל דפטר. הא אנן תנן בסנהדרין (דף כט:) עד שיאמרו בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב: אי לא אמר להו. לשומעין אתם עדיי: מאי טעמא דרבי יוחנן. הא קיימא לן התם בסנהדרין וצריך שיאמר אתם עדיי: ה''ג לעולם דלא אמר להו אתם עדיי והכא במאי עסקינן בשטרא. שמסר לו שטר בפנינו וכתוב בו אני חייב לך מנה ואע''פ שכתב ידו הוא הואיל ולא חתם פטור והא דתנן (לעיל דף כא.) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין כגון שחתם בו אני פלוני לויתי מנה מפלוני כדמוכח בפרק האשה שנתארמלה (שם) דאמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא אבל אמגילתא לא מאי טעמא דלמא משכח ליה כו' ותנן הוציא עליו כתב ידו כו' אלמא בחתימת ידיה קמיירי אבל הכא הכי כתב ליה חייב אני לך מנה ולא חתם בו: אלימא מלתא דשטרא. הואיל ובפני עדים מסר לו: מאי לאו כי האי גוונא. [מה עדות יש לה לאחר זמן בדבר זה לאו כי האי גוונא] שמוסר לה שטר בפני עדים וכתוב בו פלוני קבל עליו כך ואין שם לא קנין ולא חתימה דאי הוה שטר חתום בידה מאי למימרא:

הנושא את האשה: נשאת הבעל חייב במזונותיה. סלקא דעתין דלא מיחייב דכיון דיש לה מזונות מאחר כאילו התנה עמה על מנת שאין לה עליו מזונות קמ''ל: והן נותנין לה דמי מזונות. איצטריך ס''ד דלא פסקו אלא כל זמן שלא נשאת: והיא ניזונת מנכסים משועבדים. אע''ג דלעיל (דף נא: ושם) תניא חמשה גובין מן המשוחררים המקבל עליו לזון את בת אשתו למ''ד בהניזקין (גיטין נא.) קצובין לחוד טרפה לא קשיא מידי דהכא משום קצבה ולמ''ד כתובין בעינן מוקי לה בשקנו מידו וא''ת למ''ד קצובין אע''פ שאין כתובין אמאי לא חשיב להו קצבה למזון הבנות דהוי עד דתבגרן ומיהו מן האב אין קשה כל כך דלא ידעינן כמה בנות יהיו לו לפיכך אין קצובין אלא האחין ששעבדו בההיא שעתא קצובין נינהו עד דתבגרן: אי דלא אמר להו אתם עדיי מאי טעמא דרבי יוחנן. הוה ליה למפטריה או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע את עצמו: דאמר ליה חייב אני לך מנה בשטר. דאלימא מילתא דשטרא לרבי יוחנן וחשיבא הודאה אע''ג דלא אמר אתם עדיי ולא מיירי כשכתב לו חייב אני לך מנה וחתם תחתיו דהיינו הוציא עליו כתב ידו וגובה לכולי עלמא מנכסים בני חורין ולא מיירי נמי כשכתב לו אני פלוני חייב לך מנה דהא נמי כחתם תחתיו דמי ואע''ג דבריש מגילתא מוכיח בגט פשוט (ב''ב דף קסז.) דיכול לחתום ולא חיישינן דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב מאי דבעי התם ודאי לא גבי כלל הואיל ואינו מכתיבה אחת דחייב אני לך מנה כתב האי איניש דלא מעלי. מ''ר: חייב לזונה חמש שנים מאי לאו כי האי גוונא. דאי בשטר גמור מה חדוש דחייב ואע''ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית ליה קלא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד