כתובות קי ע"ב

דף קי - ב

אבל לא מעיר לכרך, ולא מכרך לעיר, מהטעם שיתבאר בגמרא.

מוציאין מנוה הרעה ממקום גרוע לנוה היפה. אבל לא מוציאין מנוה היפה לנוה הרעה.

רשב"ג אומר: אף לא מוציאין מנוה רעה לנוה יפה, מפני שהנוה היפה "בודק" את הגוף הבא אליו מנוה הרעה, שהמעבר ממקום רע למקום יפה גורם לשינוי אורח החיים, דבר שיכול לגרום חלאים לגוף האדם.

גמרא:

והוינן בדברי המשנה: בשלמא מכרך לעיר אין מוציאין - דבכרך הגדול שכיחי כל מילי, נמצאים כל הדברים שהיא צריכה להם, ואילו בעיר שהיא קטנה מכרך, לא שכיחי כל מילי.

אלא מעיר לכרך - מאי טעמא אין מוציאין?

מסייע ליה משנתנו לרבי יוסי בר חנינא -

דאמר רבי יוסי בר חנינא: מנין שישיבת כרכים - קשה מחמת הצפיפות שבה?

שנאמר [נחמיה יא]: "ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים". ומשמע שצריך "מתנדבים" שיגורו בכרך כמו ירושלים!

עוד שנינו במשנה: רשב"ג אומר. וכולי.

והוינן בה: מאי "בודק"?

כדשמואל, דאמר שמואל: כל שינוי וסת [ההנהגה של אורח החיים] אפילו לטובה - תחלת [מביא לידי] חולי מעים.

כתוב בספר בן סירא: [משלי טו] "כל ימי עני רעים".

ועל כך תמהינן: והאיכא שבתות וימים טובים, שבהם לא רע לו!

ומשנינן: כדשמואל, דאמר שמואל: כל שינוי וסת, אפילו לטובה - תחלת חולי מעים.

בן סירא אומר: אף לילות העני רעים הם.

כי בשפל גגים - גגו, נמוך הוא גג ביתו מכל הגגות שסביבו.

ובמרום הרים - כרמו. נוטע הוא את כרמו במרום ההרים, שאין הוא מקום טוב לכרמים, לפי שאין לו די ממון לקנות כרם בתחתית ההר.

ולכן, ממטר גגים, מי המטר הנשפכים על הגגות הסמוכים - נשפכים כולם לגגו הנמוך משאר הגגות.

ומעפר כרמו, הזבל שהוא מכין לזבל את כרמו שבראש ההרים - נסחף למטה, לכרמים של אנשים אחרים, הנמצאים התחתית ההר..

מתניתין:

א. הכל מעלין את בני ביתם לארץ ישראל, שזכותם לדרוש מבני ביתם לעלות עמהם לארץ, ובאם לא יעלו עמהם, הרי הם פטורים מהתחייבותיהם כלפיהם.

ואין הכל [דהיינו, הכל אין] מוציאין את בני ביתם מארץ ישראל לחוץ לארץ, שאין בזכותם לדרוש מהם לצאת עמהם.

כמו כן, הכל מעלין מארץ ישראל לירושלים.

ואין הכל [דהיינו, הכל אין] מוציאין מירושלים, אפילו לא לארץ ישראל.

אחד האנשים ואחד הנשים שווים בדין העלאה לארץ ישראל ולירושלים, וליציאה ממנה.

ב. מי שיש לו שטר חוב על חברו, וכתוב בו סכום של מטבעות מסויימות, ויש הבדל בגודל המטבעות בין הארצות, הרי המקום המצויין בשטר כמקום ההלואה הוא הקובע אלו מטבעות חייב הלוה לשלם.

אבל ביחס לתשלום מאתיים זוז של כתובת אשה, אם אירע שנשא אשה במקום אחד וגירשה במקום אחר, ויש הבדל בגודל המטבעות של הזוזים בין שני המקומות, נחלקו בדבר להלן במשנתנו, והטעם לחילוק בין מלוה לכתובה יתבאר בגמרא.

במדינת קפוטקיא היו מטבעות הזוזים גדולים ממטבעות הזוזים שבארץ ישראל.

ואם אירע שנשא אשה בארץ ישראל וגרשה בארץ ישראל - נותן לה ממעות ארץ ישראל, ואינו צריך לתת ממעות קפוטקיא שהן יקרות יותר, על אף שבכתובה נכתב מאתיים זוז גרידא, ובקפוטקיא המטבעות הללו יותר גדולות, וממילא יותר יקרות.

וכן אם נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקפוטקיא - נותן לה ממעות ארץ ישראל.

וכן אם נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל - נותן לה ממעות ארץ ישראל.

עד כאן דברי תנא קמא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בארץ ישראל - נותן לה ממעות קפוטקיא.

ולדברי הכל, אם נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בקפוטקיא - נותן לה ממעות קפ וטקיא.

גמרא:

שנינו במשנה: הכל מעלין לארץ ישראל -

והוינן בה: "הכל" - לאתויי מאי? ומשנינן: לאתויי עבדים עבריים, שיכול האדון לאלץ אותם לבוא עמו לארץ ישראל.

ולמאן דתני במשנתנו "עבדים" בהדיא, "הכל" - לאתויי מאי?

- לאתויי שיכול לחייב את בני ביתו לעלות אפילו מנוה היפה שבחוץ לארץ לנוה הרעה בארץ ישראל.

עוד שנינו במשנה: "ואין הכל מוציאין" -

"הכל" - לאתויי מאי?

- לאתויי עבד כנעני שברח מחוצה לארץ לארץ, ובעליו אינם רוצים לעלות לארץ, דאמרינן ליה לבעליו, כשבא לארץ ישראל כדי לקחתו ולהחזירו אליו: זבניה הכא, מכור את עבדך כאן בארץ ישראל, לאדם שיחזיקנו כאן, וזיל, ולך בחזרה לחוץ לארץ עם דמי מכירתו, משום מצות ישיבת ארץ ישראל.

עוד שנינו במשנה: הכל מעלין לירושלים.

והוינן בה: "הכל" - לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי שיכול להעלות אפילו מנוה היפה שבארץ ישראל לנוה הרעה שבירושלים.

עוד שנינו במשנה בסיפא של החלק הראשון: ואין הכל מוציאין.

"הכל" - לאתויי מאי?

- לאתויי שאין מוציאין מירושלים אפילו מנוה הרעה שבירושלים לנוה היפה שבארץ ישראל, או שבחוצה לארץ.

ואיידי, ואגב דתנא רישא "אין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ", תנא סיפא נמי "אין מוציאין מירושלים".

תנו רבנן: אם הוא, הבעל, אומר שברצונו לעלות לארץ ישראל, והיא אומרת שרצונה הוא שלא לעלות - כופין אותה לעלות. ואם לאו, אם איננה מסכימה לעלות - תצא בגט, בלא כתובה!

ואם היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות - כופין אותו לעלות, ואם לאו - כופין אותו שיוציא אותה בגט, ויתן כתובה.

היא אומרת לצאת מארץ ישראל או מירושלים, והוא אומר שלא לצאת - כופין אותה שלא לצאת. ואם לאו, אם היא מחליטה לצאת - תצא בגט בלא כתובה.

הוא אומר לצאת, והיא אומרת שלא לצאת - כופין אותו שלא לצאת. ואם לאו - יוציא ויתן כתובה.

שנינו במשנה בחלקה השני: נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל.

והוינן בה: הא גופא, דברי המשנה כשלעצמה, קשיא. שהרי יש סתירה בדבריה.

מצד אחד קתני בה, שאם נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקפוטקיא - נותן לה ממעות ארץ ישראל.

אלמא, מוכח, בתר שאחר המקום בו נוצר השיעבודא אזלינן, והשטר נכתב בארץ ישראל.

ומאידך, אימא סיפא, ששנינו בה: אם נשא אשה בקפוטקיא, וגרשה בארץ ישראל - נותן לה ממעות ארץ ישראל.

אלמא, מוכח שבתר מקום הגוביינא אזלינן, שהוא בארץ ישראל.

והרי זה סתירה למה ששנינו תחילה ש"בתר שעבודא אזלינן"!

ומשנינן: אמר רבה, ענין זה - מ"קולי כתובה" שנו כאן.

היות שקסבר התנא במשנתנו כי חיוב כתובה, חיוב דרבנן הוא ולא מן התורה, ולכן הקלו חכמים שאם יש הבדל בשיווי המעות בין מקום השעבוד למקום הגביה, היא תגבה תמיד לפי השיעור הפחות שביניהם.

ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לה ממעות קפוטקיא.

מפני שקסבר חיוב כתובה - דאורייתא הוא, ולעולם היא גובה לפי מקום ההתחייבות ולא לפי מקום הגוביינא.

תנו רבנן: המוציא שטר חוב על חבירו -

אם כתוב בו שמקום כתיבת השטר הוא בבל - מגבהו ממעות בבל.

ואם כתוב בו שמקום כתיבת השטר הוא ארץ ישראל - מגבהו ממעות ארץ ישראל.

ואם כתוב בו סתם [שלא פירט מקום כתיבת השטר] -

הרי אם הוציאו בבבל - מגבהו ממעות בבל.

ואם הוציאו בארץ ישראל - מגבהו ממעות ארץ ישראל.

ואם כתוב בו כסף סתם - מה שירצה לוה מגבהו למלוה, לפי שהמוציא מחברו עליו הראיה.

ומסיימת הברייתא: מה שאין כן בכתובה!

והוינן בה: "מה שאין כן בכתובה" - אהייא? לאיזה ענין מתייחסת מה שאמרה הברייתא "מה שאין כן בכתובה".

אמר רב משרשיא: דברים אלו ארישא דמתניתין הם אמורים, לאפוקי להוציא מדברי רשב"ג, דאמר: כתובה דאורייתא, ולדבריו הולכים אחר מקום השעבוד, ככל שטרי חוב. וקא משמע לן שהקלו בכתובה, משום שהיא מדרבנן.

שנינו בברייתא: כתוב בו כסף סתם, כגון שכתב בשטר "מאה כסף" ולא מפורט באלו מטבעות - מה שירצה לוה, מאיזה סוג מטבעות שהוא רוצה, מגבהו למלוה, אפילו מאה איסרין, שהיא מטבע הכסף הזולה ביותר!

והוינן בה: ואימא "כסף" סתם שבלשון השטר משמעותו נסכא, שצריך ליתן לו מאה חתיכות העשויות מתכת כסף, שהיות ולא ציין מטבע מסוימת מסתבר שכונתו למתכת כסף, ולכן לא ציין איזה מטבע!?

אמר רבי אלעזר: מדובר בברייתא בכגון דכתיב ביה מטבע, אלא שלא צויינה בו איזה סוג מטבע.

ועוד מקשה הגמרא: ואימא, אמור שכונת השטר היא שיתן לו פריטי [פרוטות בלבד], ויתן לו מאה פרוטות נחושת, או יתן לו כסף בשווין!? אמר רב פפא: פריטי דכספא - לא עבדי אינשי. אין עושים מטבעות של פרוטות מכסף אלא רק מנחושת, ולכן אי אפשר לומר שכוונתו לפרוטות.

תנו רבנן: לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל, ואפילו בעיר שרובה ישראל

שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה,

וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה. ^[1]

שנאמר [ויקרא כה]: "לתת לכם את ארץ כנען - להיות לכם לאלהים".

והרי יש לתמוה: וכי כל שאינו דר בארץ אין לו אלוה?

אלא לומר לך, כל הדר בחו"ל - כאילו עובד עבודת כוכבים!

וכן בדוד, הוא [הכתוב] אומר [שמואל א כו]: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמר: לך עבוד אלהים אחרים".

וכי מי אמר לו לדוד "לך עבוד אלהים אחרים"?

אלא, לומר לך: כל הדר בחו"ל - כאילו עובד עבודת כוכבים. ודוד היה נאלץ לברוח מארץ ישראל אל מלך מואב ואל אכיש.

רבי זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה, משום דבעא למיסק שרצה לעלות לארץ ישראל, וחשש שאם יראה אותו רב יהודה הוא יאסור עליו לעלות לשם.

דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל בזמן הזה עובר בעשה.

ואימא נסכא וכו'. והרשב"א כתב מגבהו מה שירצה פחות שבמטבעות, ואימא נסכא, כלומר יתן לו פחות שבמשקלות דהיינו אודני חב"ה הכל לפי שקלי המקום.

דכתיב ביה מטבע. כלומר מאה כסף של מטבע (בשטמ"ק).

רשב"ג אומר כו' הקשו בתו' הא לרשב"ג כתובת אשה דאורייתא מדכתיב באונס ומפתה כמוהר הבתולת כדאיתא בפ"ק א"כ מאתים צורי בעי למיתב לה דלרשב"ג כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כדאית' בפ' הכותב וכמו כן לכתובת אלמנה שהשוו חכמים לשל תורה לטול מנה מיהת ויש שתרצו לענין תוספת אסרו רשב"ג ואעפ"י שאמרו תנאי כתובה ככתובה דמי אין זה אלא לדברים הנפרטים בפרק אעפ"י ואין זה נכון דודאי מתני' לענין כתובה היא כפשוטה מדלא פי' כן בגמרא ואחרים תירצו שלא נחלקו אלא לענין מאיזה מטבע יתן לה ומשום דשל קפוטקיא טפי ואע"ג דאפילו בנזיקין כל המטלטלין מיטב הוא ואפילו סובין ואי לא מטלטלי מיטב הוא ואפי' מודה הכא על דעת כן נשאה שיתן לה מטבע היוצא במקום הכתיב' וכן בב"ח כן תירצו בשם רבינו ז"ל ור"י ורבי' הרמב"ן ז"ל כתב דקושיא מעיקרא ליתא דלרשב"ג כתובה דאורייתא שסמכו אותו על לשון מוהר הבתולות אבל אין בזה סך ידוע מהתורה אלא לפי מה שיסכימו ביניהם או כפי מה שיגזרו חכמים דהא לא אשתמיט רשב"ג לומר בשום דוכתא דגובה מאתיים צורי וגם אינו גובה מן העידי' ולהדי' אמרי' בכל דוכתא כתובה בזיבורית ולא אדכרינן בה פלוגתא אלא ודאי כדאמרן וכן עיקר ותוספות פסקו הלכה כרשב"ג לפי שכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראייה אחרונה אבל הרמב"ן ז"ל וכל הגאונים פה אחד פסקו כרבנן דהא סוגייא דאמוראי בכל דוכתא כתובה דרבנן וההוא כללא דרשב"ג אמוראי פליגי בה בפ' המדיר ועוד אין למידין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בה חוץ התם דאיכא סוגייא או פסקא דאמוראי דפליג עליה. בירושלמי פסקו ג"כ כרבנן וכן עיקר ומיהו לצאת ידי ספק טוב הוא לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזי ליכי ולא לכתוב לה מדאורייתא או מדרבנן:

מגבהו ממעות בבל. פי' אם הוזכר דינרים סתם ולא הוזכר מאיזה מטבע מגבהו מן המטבע הפחות שבכלן דאזלינן בתר שעבודא:

כתוב סתם פי' שלא הוזכר באיזה מקום נכתב ואין השטר נפסל בכך ואע"ג דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה בדיני ממונות לא בעי חקירה ודרישה תדע שכל שטר נמי אי אתה יכול לגבות בו שמא אחרוהו וכתבוהו כדאיתא בפי' זה:

הוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל פי' ואע"ג שידענא היכא נכתב דמש"ה לא כתבו מקום שנכתב כדי שיגבו ממטבע היוצא במקום הפרעון:

ואימא נסכא כתבו בתוס' מכאן נראה דנסכא עדיפא ממעות של כסף דאי פחותה היא מאי קשיא ליה דאין הכי נמי דהא קתני שמגבה ליה מאיזה שירצה אלא ודאי עדיפא וקיצבה ה"ל כעין שיש לזקוק לו. ואימא נסכא דכיון שכתב כסף ולא כתב מטבע וליכא למימר יד בעל השטר על התחתונה שזה כמפורש היא. (חסר) פריטי דכספא כו' והקשו בתו' מהא דאמר בפרק גט פשוט ואימא פרוטי ופרקינן באתרא דלא סגו פריטי דכספא דאלמא דאיכא אתרא דעבדי להו וסגו בזה ותירצו דכל מטבע שהוא פחות מדינרין קרי פריטי ושם פי' בס"ד:

המשנה האחת עשרה והיא גם כן מענין החלק הרביעי והוא שאמר נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקפודקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא אשה בקפודקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל רבן שמעון בן גמליאל אומר אף ממעות קפוטקיא נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בקפודקיא נותן לה ממעות קפודקיא אמר הר"ם פי' אמרו הכל והוא מנוה היפה לנוה הרעה ואפי' מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים ואמ' ואין הכל ירצה בו ולא אחד יצא מארץ ישראל מנוה הרע ליפה ואפי' לעיר שרובה ישראל ולכל אחד ואחד משניהם שיכריח חברו על העליה לארץ ישראל או לירושלם ואם המניעה ממנה תצא בלא כתובה ואם ממנו יוציא ויתן כתובה וקפודקיא לקחוה דרך משל לקרבתה מארץ ישראל ולהיות כתובה מדרבנן הקלו בה ויתן פעם כפי מקום הנשואין ופעם לפי מקום הגירושין ונרצה בזה כאלו להקל עליו ורבן שמעון בן גמליאל יאמר יתן כפי מקום השעבוד שהוא סבר כתובה דאוריתא ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

אמר המאירי נשא אשה בארץ ישראל שהמטבעות שבה קלים ולא הזכיר בכתובה המטבע אלא מאתים דינרין סתם וכשגירשה גרשה בארץ ישראל אין ספק שנותן לה מטבעות ארץ ישראל ולא עוד אלא אף אם נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפוטקיא והיא ארץ כפתור והמטבעות שלה חשובים נותן לה ממעות ארץ ישראל שהם קלים חדא דבתר שיעבודא אזלינן ועוד שראוי להקל בכתובה אצל הבעל ליפרע בפחות שאיפשר לו נשא אשה בקפוטקיא וגירש בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל ופירשו בגמרא שאע"פ שמן הדין יהיה לנו להגבותה ממעות קפוטקיא דבתר שיעבודא אזלינן ולא בתר גובינא מקולי כתובה שנו כאן ומשום דכתובה דרבנן ושמא תאמר והרי מכל מקום צריך הוא ליתן לה כסף מדינה שכל כסף של דבריהם כסף מדינה הוא והרי מעות שבארץ ישראל אינם שוים ככסף מדינה אלא או פחות או יתר תירצו גדולי המפרשים בשכתב לה מאתים ממטבע היוצא ואלו בחוב בעלמא נותן כמטבע שבמקום השיעבוד ובכתובה נותן בפחות שבמקומות אם של שיעבוד ואם של גירושין הא אי כתב לה מטבע סתם כגון שכתב לה כסף זוזי מאתן נותן לה כסף מדינה וקצת גדולי הדורות כתבו שלא תקנו חכמים כסף מדינה אלא כשאמר דחזו ליכי שהרי ראוים לה מיהא מדבריהם שהוא כסף מדינה וכן במקום שאין כותבין ונפרעת בתנאי בית דין אבל כשאומר כסף זוזי מאתן ואינו מפרש דחזו ליכי אינו נותן אלא במטבע היוצא אם במקום השיעבוד אם במקום הגירושין בפחות שבהם הן שיהא בכסף מדינה או פחות או יתר רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לה ממעות קפוטקיא ומפני שהוא סובר כתובה דאוריתא ודינה כשאר חובות לילך אחר מקום השיעבוד ושמא תאמר יתחייב מיהא בכסף צורי אם פחות אם יתר נראה שאף זו מיתרצית כבראשונה ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אלא כתנא קמא נשא בקפוטקיא וגירש בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא וזו לא הוצרכה אלא סדר גובינות הוא מונה והולך ולענין נדוניא שהביאה מיהא אין ספק שדינה כחוב דעלמא והולכין אחר מקום השיעבוד:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

המוציא שטר חוב על חברו בסך ידוע כגון מאה דינרין ולא הזכיר מאי זה מטבע אם הוזכר שם העיר בשטר כגון שכתוב בו שנעשה בבבל מגבהו ממעות בבל אע"פ שעכשו מוציאה בארץ ישראל ואם כתוב בו בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל דבתר שיעבודא אזלינן ולא בתר גוביינא כתוב בו סתם ר"ל שלא הזכיר בשטר שום עיר בעולם הולכין אחר מקום הגוביינא ואם הוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל ואם הוציאו בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל שסתם הדברים במקום שהוא דר עכשו היה דר בשעת הלואה אלא אם כן אחד מהם מברר בהפך כתוב בו כסף ר"ל מאה מטבעות של כסף ולא הוזכר שם לא סלעים ולא איסתירים ולא איסרין ולא מעין ולא דינרין מה שירצה לוה מגבהו ר"ל שמגבהו מן הפחות שבמטבעות חוץ מן הפרוטות שאינם בכלל כסף דפריטי דכספא לא עבדי אינשי ואם לא הוזכר שם לשון מטבע אלא מאה כסף אם רצה גובין לו נסכא כל אחת במשהו כלל הדברים יד בעל השטר על התחתונה ולפי דרכך למדת שהשטר שאין בו שם מקום כשר והוא הדין לשטר שאין בו זמן כמו שביארנו באחרון של בתרא:

מתני' שלש ארצות לנישואין יהודה עבר הירדן והגליל אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל לא מעיר לכרך ומכרך לעיר מוציאין מנוה הרע לנוה היפה אבל לא מנוה היפה לנוה הרע רשב"ג אומר אף לא מנוה הרע לנוה היפה שהנוה היפה בודק. פי' ג' ארצות הן בא"י חלוקות זו מזו לנשואי אשה שאם נשא אשה בא' מהן אינו יכול לכופה לצאת אחריו מארץ לארץ אין מוציאין מזו לזו לא מעיר לעיר ולא מכרך לכרך כרך גדול מעיר והוא מקום שוקים ומכל סביבותיה באים שם לסחורה וכל דבר מצוי בו אבל באותה הארץ מוציאין מראשה ועד סופה מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר. בשלמא מכרך לעיר לא דבכרך שכיחי כל מילי אלא מעיר לכרך מ"ט לא מפני שישיבת כרכים קשה דא"ר יוסי מנין שישיבת כרכים קשה שנאמר ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים פי' ומפני זה ישיבתן קשה שהכל מתיישבין שם והבתים דחוקים זה לזה ואין שם אויר אבל בעיר יש גנות ופרדסים סמוכין לבתים ואוירן יפה. רשבג"א וכו' מאי בודק כשמואל דאמר שמואל שינוי וסת תחילת חולי ואפילו מרעה לטובה בודק את הגוף ומעורר עליו חלאים. תוספתא ג' ארצות לנישואין יהודה עבר הירדן והגליל במד"א בזמן שהיה מיהודה ואירש אשה ביהודה או בן גליל שאירשה בגליל אבל בן יהודה שאירש אשה בגליל כופין אותו לצאת שע"מ כן נשאה. מוציאין מעיר שרובה עובדי כוכבים לעיר שרובה ישראל ולא מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה עובדי כוכבים. ושאל רב צמח גאון ז"ל ראובן יש לו בית בארצו ועסקו וסחורתו בה ונשא אשה ממדינה אחרת ויש ביניהם מהלך ב' ימים ומחצה כשיעור יהודה וגליל ולאחר זמן אמר לאשתו בואי עמי למדינתי שעסקי וסחורתי בה ואע"פ שהמדינה שלי קטנה מזו יש בה ב"ה ומרחץ וריחים וחומה ולא רצתה ללכת עמו ומה יש מן הדין והשיב שאלה זו כבר שאלתם אותה בימי גאון אבא מרי ז"ל וכך צוה וכתב לכם. שנינו ג' ארצות לנישואין יהודה ועבר הירדן והגליל מיהודה לגליל ומגליל ליהודה אין מוציאין מראש יהודה לסוף יהודה מראש הגליל לסוף הגליל מוציאין וכשמוציאין אין מוציאין אלא מעיר לעיר ומכרך לכרך ואם אמרה איני יוצאה אין לה כתובה אבל מעיר לכרך ומכרך לעיר אין מוציאין ואם אינה יוצאה יש לה כתובה. כל מקום שהוא כשיעור יהודה וגליל כך אנו עושי' ואם יש בעיר שמוליכה מרחץ ושווקים ושכיחו בה כל מילי אם אינה יוצאה אין לה כתובתה ואם יש בין עירו לעיר אביה מהלך יום אחד צריך להוליכה לבית אביה בכל שנה שמצאנו בפ' המדיר בדרך רחוקה שאמרו חכמים מהלך יום א':

מתני' הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין א' אנשים א' נשים וא' עבדים. הכל לאתויי מאי לאתויי מנוה היפה לנוה הרע ואין הכל מוציאין לאתויי עבד כנעני שברח מח"ל לארץ פי' דכפינן לרבו וכתיב ליה גיטא דחירותא דכתיב ליה שטר אדמיה הכל מעלין מירושלים אפילו מנוה היפה לנוה הרע ואין הכל מוציאין לאתויי מאי דאפילו מנוה הרע לנוה היפה:

ת"ר הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לא יוציא (ויתן) [בלא] כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות כופין אותו לעלות ואם לא יוציא ויתן כתובה. הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת כופין אותו שלא לצאת ואם לא יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת כופין אותה שלא תצא ואם לאו תצא שלא בכתובה:

אבל לא מעיר לכרך כו'. ואם תשאל דדחיקא טובא דתני התנא זו ואצ"ל זו תשובתך במאי דאמרי' בגמ' שישיבת כרכין קשה הויא ליה לא זו אף זו ואפשר דלכך כתב רש"י אבל לא מעיר לכרך בגמ' מפרש טעמא ודוק. כרך נקרא העיר שהיא מוקפת חומה ויש בה שווקים ובאים לשם מכל העירות מתוך שכל הסחורות מצויות לשם וכשאין שם שווקים נקרא עיר. ושאל רב צמח גאון ז"ל ראובן יש לו בית במדינתו ועסקו וסחורתו בה ונשא אשה ממדינה אחרת ויש ביניהם מהלך ב' ימים ומחצה כשיעור יהודה וגליל לאחר זמן אמר לאשתו בואי עמי למדינתי שעסקי וסחורתי בה ואע"פ שהמדינה שלי קטנה מזו יש בה בית הכנסת ומרחץ ורחיים ויש לה חומה לא רצתה האשה לילך מה יש מן הדין והשיב שאלה זו כבר שאלת' אותה בימי גאון אבא מארי וכן צוה וכתבו לכם שנינו שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל מיהודה לגליל ומגליל ליהודה אין מוציאין מראש יהודה לסוף יהודה ומראש גליל לסוף גליל מוציאין וכשמוציאין אין מוציאין אלא מעיר לעיר ומכרך לכרך ואם אמרה איני יוצאת אין לה כתובה אבל מעיר לכרך ומכרך לעיר אין מוציאין ואם אין יוצאת יש לה כתובה וכן מקום שהוא כשיעור יהודה וגליל כך אנו עושים ואם יש בעיר שמוליכ' מרחץ ושווקים ושכיח בה כל מילי אם אין יוצא' אין לה כתובה ואם יש בין עירו לעיר אביה מהלך יום אחד צריך להוליכ' לבית אביה בכל שנה שמצאנו בדרך רחוקה שאמרו חכמים מהלך יום א' עד כאן. הר"י מטראני והרא"ש כו'. ונוה נקרא יישוב קטן שאין דרים שם כי אם אדם א' או שנים. תלמידי רבינו יונה:
וז"ל רש"י במהדורא קמא אבל לא מעיר לכרך שעיר זו יושבת בין אילנות ושדות ויש לה אויר יפה ונוח ישיבתה מה שאין כן כרך המוקף חומה ולפיכך ישיבת כרכים קשה עיר מגרש ולא מכרך לעיר דכרך גדול הוא ויש בו שווקים ושכיחי ביה כל מילי מה שאין כן בעיר. מנוה הרע כגון שכרך זה יקרים בו חטים וכל מיני מזון ובכרך אחר לוקחים בזול כל מיני מאכל ע"כ:
מפני שהנוה היפה בודק פירש רש"י בודק את הגוף מפני שבא מנוה הרע ומתוך כך חלאים באים עליו והרמב"ם כתב בפרק י"ג מהלכות אישות מפני שהיא צריכה להטפל לו ולבדוק עצמה יפה בנוה היפה כדי שלא תהיה בו קלה וכעורה. ולפירושו לא ידענא היאך נתפרש מאי דאמר בגמרא בודק כדשמואל דאמר שינוי וסת תחלת חולי. הריטב"א ז"ל ואפשר דזה הטפול והבדיקה שהיא צריכה לעשות הויא לה כגון שינוי וסת גם צריכה שתזהר במאכל כדי שלא תתגנה והיינו שינוי וסת ולשון בודק דייקא שפיר כהרמב"ם. והרב המגיד פירש דלהרמב"ם נקט הא דשמואל לדוגמא בעלמא עיין שם. וז"ל רש"י במהדורא קמא בודק חלאים שבגופו שלא חש בהם ומעלן כדמפרש טעמא בגמרא משום שינוי וסת ע"כ:

גמרא ישיבת כרכין קשה כו'. פירוש מתוך שמתקבצים הרבה בני אדם לשם נמכרין הבגדים והדברים ביוקר ועוד שבכרכין צריכין בני אדם להתנהג במעלת העשירים בין בהוצאה בין במלבוש. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
ויברכו וגו' בבנין בית שני משתעי האי קרא כשעלו מבבל לירושלים אלמא מדאצריך לברוכינהו מכלל דישיבת כרכים קשה ירושלם כרך היתה. שינוי וסת שבמשנה ממה שהיא רגיל לאכול. ה"ג כתוב בס' בן סירא כל ימי עני רעים. והא איכא שבתות וימים טובים כדשמואל דאמר שינוי וסת כרם בהרים לא חשיב ועני אינו מוצא כרם אלא במקום שאין עשיר רוצה שיהא לו כרם דהיינו בהרים. מעפר כרמו לכרמים כשמזבל את כרמו מתגלגל על כל הכרמים שתחתיה אי נמי כשחופר את כרמו מתגלגל עפרו שעל שרשי הגפן ויורד למטה ונמצאו שרשיו מגולין. רש"י במהדורא קמא:

מתני' הכל מעלין כו'. מעלין את נשותיהן משאר ארצות לא"י. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב הכל מעלין את כל בני ביתו כופם לעלות וישבו עמו בירושלם פי' דקדק לפרש דמלת הכל קאי אעולין ולא על המעלין מדאמרינן בגמרא הכל לאתויי עבדים. סיים הרב וישבו עמו בירושלם משום דלא דמי הכל מעלין לארץ ישראל להכל מעלין לירושלים דבעלייתו לארץ ישראל אינו יכול להכריח שישבו עמו דכמה עיירות יש בארץ ישראל ובכל מקום שירצה הוא לא ירצו הם ויוליכוהו בארץ ישראל מעיר לעיר אבל העלייה לירושלם היינו כפייה גמורה שישבו עמו בירושלם ודוק כנ"ל:

אחד האנשים כו'. לא תימא דלא קאי אלא אמאי דסליק מיניה דהיינו מאי דקאמר ואין הכל מוציאין דארישא נמי קאי דהאשה נמי כופה את בעלה לעלות וכן פירש"י כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל אחד האנשים ואחד הנשים יכולין לכוף זה את זה בין להעלות לא"י ובין להעלות מא"י לירושלים ע"כ. וכתב הריטב"א הכל מעלין כו' פי' ואפי' לאחר החרבן דאכתי איכא חבת הארץ וכדאיתא בגמרא ומיהו שמעתי מרבינו דדוקא שיש שם יישוב ארץ ישראל ושאין סכנה בדרכים ושאינו צריך לעבור ים שהוא בחזקת סכנה ע"כ:
גמרא הכל מעלין לאתוי' מאי כיון דקתני בסיפא אחד האנשים ואחד הנשים מעלין הכל לאתויי מאי לאתויי עבדים עבד עברי וכל שכן עבד כנעני שאם קנה עבד עברי בח"ל יכול לכופו לילך אחריו ויעבוד לו בארץ ישראל. רש"י במהדורא קמא. וכתב הרמ"ה דמסתברא לענין עבד עברי דכשם שהרב יכול לכוף את העבד לעלות אחריו כך העבד יכול לכוף את הרב להעלותו דקאי תנא דינא דעבד בהדי רבו כדינא דאשה בהדי בעלה חדא מחת' מחית להו וכשם שהאשה יכולה לכוף את בעלה כך העבד יכול לכוף את רבו להעלותו ואם לא רצה הרי העבד עולה לבדו ואם רצה הרב להשתמש עמו עולה עמו. ע"כ תלמידי רבינו יונה ז"ל:
ולמאן דתני במתניתין עבדים בהדיא והכי קתני לה הכל מעלין ואפילו עבדים הכל לאתויי מאי מנוה יפה שאפילו אותו נוה שהוא דר שם בח"ל יפה ואותו שא"י רע מעלין. רש"י במהדורא קמא:
ואין הכל מוציאין לאתויי מאי לאתויי עבד שברח מח"ל לארץ שאין רבו רשאי להוציאו משם ומסתבר בעבד כנעני הוא דאצטריכא דאמרי' ליה לרבי' זבניה לעבדך הכא בארץ ישראל וזיל ואי בעבד עברי מאי אריא ברח אפילו לא ברח נמי אי בעי עבדא למיסק לארץ ישראל לא מצי מריה לעכובי עליה כדברירנא לעיל אלא לאו בעבד כנעני תדע דהא קרא כתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו וגו' ודרשינן ליה בפרק השולח בעבד כנעני שברח מח"ל. תלמידי רבינו יונה:

ה"ג בכל הספרים לאתויי עבד שברח כו'. דא"ל זיל זבניה הכא משום ישוב ארץ ישראל וא"ת והא אמרינן בהשולח גבי ההוא עבדא דברח לארץ ישראל אתא מארי אבתריה אתא לקמי' דר' אמי א"ל לכתוב לך שטרא אדמי' ואי לא מפקעינן לך מדר' אחאי בר יאשיה דדריש לא תסגיר גו' והכא לא מפקעינא ליה מיניה אלא אמרינן ליה זיל זבניה ומפרש הר' יוסף דהתם מיירי דלא מצא בארץ ישראל למי ימכרנו להכי קמ"ל דנכתב שטר אדמים שאם לא תחלק בין כשמוצא למכור לשאינו מוצא אם כן כל העבדים יפקיעו עצמן מרשות אדוניהם שיברחו לארץ. ור"ת פירש זיל זבניה דהכא לאו ממש לאחרים אלא לעצמו דהיינו נכתוב שטר אדמים דזהו דוחק לומר שלא ימצא לוקח בארץ ישראל ומה שהקשה כל עבדים יפקיעו עצמן מרשות אדוניהם יותר מזה עשו חכמים משום ישוב ארץ ישראל שאשה יכולה להפקיע עצמה מבעלה וכן כתוב בתוס' הרא"ש:

ואין הכל מוציאין כו'. והקשו בתוספות אמאי לא משני כדלעיל לאתויי עבד שברח לירושלם ולפי' הר' יוסף ניחא דלעיל מצי לתרוצי דאמר ליה זיל זבניה כו' דבכל ארץ ישראל הוא קרוב שימצא מי שיקח העבד אבל בירושלם שהיא עיר אחת לבד הוא רחוק שימצא מי שיקח העבד ולכך לא משני כך לעיל אבל לשיטת ר"ת קשה ותירץ ר"ת דבירושלמי ליכא למימר הכי אדרבה ניחא טפי שיצאו העבדים מירושלם וישארו בה מיוחסים. לאתויי עבד שברח וא"ת פשיטא אם מעלין העבד כ"ש דאין מוציאין וי"ל דהא אתא לאשמועינן אע"ג דהאדון דר בח"ל וזה העבד ברח לארץ ישראל אפ"ה לא ישב עמו בח"ל מיהו אם היו דרין בארץ ישראל האדון והעבד פשיטא דאינו יכול להוציאו ולכך נקט עבד שברח כנ"ל. וא"ת מאי אתא לאשמועינן פשיטא דאין כופין אותה לצאת אחריו דהא אפילו מיהודה לגליל אין כופין אותה כ"ש מגליל לח"ל וי"ל דמיירי אפילו הוא מח"ל ונשא אשה בארץ ובכה"ג כופין מיהודה לגליל כדאיתא בתוספ' והכא אין כופין משום ישובה של ארץ ישראל. הרא"ש ז"ל:
לאתויי אפילו מנוה הרע לנוה היפה ובדין הוא דלא ליצטרי' ליה דהשתא אסוקי מסקינן מנוה היפה לנוה הרע אפוקי מבעיא דלא מפקינן אלא איידי דתנא גבי ארץ ישראל אין הכל מוציאין משום סירכא דעבד כנעני שברח תנא נמי גבי ירושלים ואין הכל מוציאין תדע דהא עבד שברח מח"ל דאורייתא היא דכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד כנעני שברח מח"ל הכתוב מדבר כדאיתא בפרק השולח הרמ"ה כן כתבו תלמידי רבינו יונה:
הוא אומר לעלות כו' ואיכא למידק בהך ברייתא כיון דכופין אפילו לעלות כ"ש דכופין שלא לצאת והתוספות כתבו דאינו נוהג בזמן הזה ואפשר דבהכי מיתרצא והכי קתני כופין לעלות היכי דליכא סכנה ואם יש סכנה אין כאן אלא כפייה שלא לצאת אבל אין כופין לעלות כנ"ל:
כופין אותו שלא להוציא ואם לאו יוציא ויתן כתובה ולא תימא לא מחייב בכתובה עד דכאיף לה לדיליה למיפק אלא כיון דנפ' איהו וקא שביק לה לדיליה יוציא ויתן כתובה לא יהא דינא של זה קל מדין חמר שבא לעשות גמל כדברי רבא בפרק אף על פי. הרמ"ה ז"ל. כן כתבו תלמידי רבינו יונה. נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בארץ ישראל כו' הא קא משמע לן דאפילו הוא והיא מקפוטקיא וכל עסקיו שם ודעתן לחזור והנשואין שבארץ ישראל היה דרך עראי ולא הספיקו לחזור עד שגרשה אפילו הכי נותן לה ממעות ארץ ישראל כנ"ל:

רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא איכא דקשיא ליה כיון דסבר רשב"ג כתובה דאורייתא כסף צורי בעי למיתן לה משום דכסף צורי זוזי הוו בכסף של קנס וכדתניא בפ"ק כמוהר הבתולות כו'. מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה ולאו מלתא היא דרשב"ג לא כסף קנס קאמר אלא מדאמר רחמנא כמוהר הבתולות ואפקיה בלשון מוהר משמע דלכולן יש להן מוהר ולאו כסף מוהר הבתולות קאמר תדע שהרי כתובת אשה בזבורית לדברי הכל ואונס ומפתה בעדית כדאיתא פרק ד' אבות ועוד תדע דאי לרשב"ג סלע צורי הוא אע"פ שפס' בפי' לא עשה כלום דהא קסבר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וכתובה דאורייתא מאתים צורי ומשמע דאפילו לרשב"ג אסמכתא דרבנן היא דהא סמכו קתני ואע"ג דכתובת אשה מן התורה קאמר הלכה למשה מסיני בשאר תורה שבעל פה קאמר וכדאיתא במסכת חולין מניין לבדיקת סכין לחכם מן התורה ואע"ג דמדברי קבלה גמר לה ותניא בתוספתא רשב"ג אומר כתובת אשה וב"ח במקום הנשואין דאלו מהלכה או מדבר תורה כל מוהר שהסכימו בסך שניהם הוי מוהר ואתו רבנן תקנו להם סך מאתים דינרים שלהם כלומר מנה מדינה כנגד מאתים שקבעה תורה בשל' גבי אונסין ואנן קיימא לן כרבנן ובכולי תלמודא אמרי' כתובה מ"ט תקינו רבנן וכן פסק רבינו הגדול וכל הגאונים ואי קשיא לך הא אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו לא תקשי לך חדא דאין סומכין על הכללות ועוד דסוגיין כרבנן היא ועוד דליתיה לההוא כללא ואמוראי פליגי ביה אליבא דר' יוחנן ולית הלכתא כמאן דכייל ההוא כללא בפרק המדיר ובפרק המפקיד וכדכתב רבינו הגדול בפרק גט פשוט דהאי כללא לאו דוקא הוא ולא סמכינן עליה ויש שפירשו דמתניתין דוקא היכא דא"ל מטבע היוצ' אבל כתב לה מטבע סתם מנה מדינ' יהיב לה כלומר שמינית שבצורי ולא נראה לי אלא חכמים תקנו לבתולה מאתים של מדינה וכך היא גובה כדמפרש או במקום שאין כותבין וכיוצא ביה אבל כתב מאתן זוזי וכתוב בה בבבל גובה ממעות בבל או מן המקום שנכתב בשאר שטרות או ממקום שגרשה שכך קבל עליו כשכתב סתם ובלבד שלא לפחות מן קיצותן של חכמים וכן נראה דעת הרמ"ה הספרדי והני אינשי דכתבי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא טעות הוא בידייהו ואי משום כתובה דידהי לא גבי מינייהו איתתא ולא מידי דמן התורה לא מחייב ולא מידי וגביא מתקנתא דרבנן במקום שאין כותבין ובירושלמי פ"ק דמכילתין [הל"ב] גרסינן כתובתה מאתים כו' רב הונא בשם שמואל בשקל הקודש רבא בר ביבא אמר מטבע היוצא פירוש מנה מדינה שהוא מנה היוצא באותו זמן מתניתין מסייע לרבא בר ביבא חמש סלעים כו' חמשים של אונס ושל מפתה וכו' כולם בשקל הקדש במנה צורי ולא תנא כתובת אשה עמהם אמר ר' אבין כלום למדו לכתובת אשה אלא מאונס ומפתה כמאן דתנא כתובת אשה עמהן עד כדון בתולה אלמנה אמר רבי דייה לאלמנה שתטול מחצית מבתולה אמר ר' חייא בר אבא אפילו נתנו כתובת אשה עמהון לית כל אילין רבנן פליגי ר' חנינא ור' יונתן תרויהון אמרי מטבע יוצא ר' יהושע בן לוי אמר מטבע יצא אמר ר' יוחנן סלעים סביר לגיות מהוגנות ירושלמיות פי' מטבע פחות (ר' יוסי אומר) מטבע יוצא של מדינה אילין אמרין הכין ואילין אמרין הכין אלא אף הוא הדר וסבר דכוותיהון פ' רב הונא דאמר לעיל בשקל הקודש חזר ואמר מטבע יוצא כדמפרש ואזיל אתא עובדא קמיה ר' הונא באשה שהיתה כתובתה פחותה ואמר תטול מה שכתב לה אמר לר' מונא סבי חתום א"ל אשוי שיטתך ונחתום לא ר' הונא דאמר בשם שמואל בשקל הקודש והיאך עכשיו אתה אמר תטול פחות מכאן מפני שפחת לה ר' אברומ' דציפורין בשם ר' הונא בשום התנאי כנ"ל פירוש שכיון שכתב לה פחות אינה גובה אלא מה שכתב לה מעתה אשה שהיתה כתובתה פחותה ממאתים תטמין כתובתה בשביל שתטול בשקל הקודש פי' אלא ודאי הדר ביה וסבר מטבע יוצא וכן הלכתא ולא תטעה במה שתמצא עוד בירושלמי אמרין משום רב הונא במקום שאין כותבין אבל במקום דכותבין מה דהיא מפקא היא גביא דלאו אהא מילתא קאי אלא אמתניתין קא הדר לומר דאם כתב לאלמנה מאתים גובה אותם להם וסוגיא דהתם מוכח אכולהו כללו של דבר בין שתאמר דרב הונא הדר ביה ואמר מטבע יוצא בין לא הדר ביה קיימא לן כמאן דאמר מטבע יוצא דרבי' נינהו ועוד דמתניתין היא דאמר ממעות ארץ ישראל ואי מטבע צורי הוא פחת נמי תנאו בטל או שבעילתו מ"מ בעילת זנות לפום גמרא דילן דקי"ל כר"מ אלא ודאי מנה מדינה הוא וכן כתבו כל הגאונים. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א הקשו בתוספות דהא לרשב"ג כתובת אשה מדאורייתא מדכתיב באונס ומפתה כמוהר הבתולות כדאיתא בפ"ק ואם כן מאתים צורי בעי למיתב לה דלרשב"ג כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כדאיתא בפרק הכותב וכמו כן לכתובתה למנה שהשוו חכמים לשל תורה ליטול מנה מיהת ויש שתירצו לענין תוספות איירי רשב"ג ואע"פ שאמרו תנאי כתובה ככתובה דמי אין זה אלא לדברים הנפרטים בפרק אע"פ ואין זה נכון דודאי מתניתין לענין כתובה היא כפשוטה מדלא פירש כן בגמרא ואחרים תירצו שלא נחלקו אלא לענין מאיזה מטבע יתן לה ומשום דשל קפוטקיא טפי ואע"ג דאפילו בנזיקין כל המטלטלין מיטב הוא ואפילו סובין הכא על דעת כן נשאה שיתן לה מטבע היוצא במקום הכתיבה וכן בב"ח כן תירצו בשם ר"י ורבינו הרמב"ן כתב דקושיא מעיקרא ליתא דלרשב"ג כתובה דאורייתא שסמכו אותו על לשון מוהר הבתולות אבל אין בזה סך ידוע מן התורה אלא כפי מה שיסכימו ביניהם או כפי מה שיגזרו חז"ל דהא לא אשתמיט רשב"ג לומר בשום דוכתא שיגבה מאתים צורי וגם אינה גובה מן העדי' כאונס ומפתה דהא בפרק הניזקין אמרי לה ולא אמר רשב"ג שתהא גובה מן העדית וגו' ובתוספות פסקו הלכה כרשב"ג כו' אבל הרמב"ן ז"ל וכל הגאונים פה אחד פסקו כרבנן כו' וכן עיקר ומיהו לצאת ידי ספק טוב הוא לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו לכי ולא לכתוב לא מדאורייתא ולא מדרבנן ע"כ:

נשא אשה בקפוטקיא כו'. לא צריך למתנייא אלא איידי דתנא נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל תנא נמי הא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ולא הרגיש רש"י קושיא זו ברישא דתני נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בארץ ישראל כו' מטעמא דכתיבנא לעיל:

המוציא שטר חוב על חבירו כתוב בו בבל כו'. פירוש כגון שכתבו בשטר כך וכך דינרים ולא פירשו מאיזה מטבע והלוה טוען ממטבע חשוב נלך אחר מקום הכתיבה דמסתמא כיון שכתבו המקום לכך כתבו להכי להודיע כפי המקום שנכתב נשתעבד לה אבל אם כתוב סתם כלומר שאין כתוב בשטר המקום שנכתב אזלינן בתר מקום גוביינא כי לפיכך לא רצה לכתוב המקום להודיע שאין משתעבדת אלא כפי מקום גוביינא אפילו נתברר אחר כך המקום שנכתב לא חיישינן להכי כדמוכח מלתא דלא נשתעבד ליה אלא מקום גוביינא כדכתיבנא. תלמידי רבינו יונה:

וז"ל רש"י במהדורא קמא כתוב בו בשטר בבבל הלוהו מגבהו כו'. כלומר נותן לו ממעות בבל. כתב בו סתם פלוני לוה מפלוני ק' דינרים ואין כתוב מאיזה מטבע הן והוציאו מלוה לשטרו על הלוה מגבהו במקום שתבעו. ע"כ. וז"ל הריטב"א מגבהו מעות בבל פירוש אם הזכיר דינרים סתם ולא הזכיר איזה מטבע מגבהו מן המטבע הפחותה שבבבל דאזלינן בתר שעבודא. כתוב סתם פירוש שלא הזכיר באיזה מקום נכתב ואין השטר נפסל בכך ואע"ג דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דבדיני ממונות לא בעינא דרישה וחקירה דכל שטר נמי אי אתה יכול להזים כי שמא אחרוהו וכתבוהו כדאיתא בפרק זה בורר הוציאו בבבל גובה ממעות בבל פירוש ואע"פ שידענו היכן נכתב דמשום הכי לא כתבו להך מקום שיגבה בה ממטבע היוצא במקום הפרעון ע"כ:
כתוב בו מאה כסף סתם לוה פלוני מפלוני ואין כתוב בו לא סלעים דינרין כל מה שירצה לוה בין סלעים בין דינרין מגבהו באיזה מעות שירצה דיד בעל השטר על התחתונה הואיל וכתוב בו סתם מה שאין כן בכתיבה. אהייא קאי אמר רב משרשיא ארישא קאי דקתני כתוב בו בבבל גובה ממעות בבל ואע"ג דהוציאו בארץ ישראל אלמא דבתר שעבודא אזלינן מה שאין כן בכתובה דאזלינן בה לקולא והואי מה שאין כן דלא כרשב"ג דאמר במתניתין דבכתובה נמי אזלינן בתר שעבודא ע"כ. וז"ל תלמידי רבינו יונה מה שאין כן בכתובה אהייא אילימא אסיפא דקתני מה שירצה ליה מגבהו וירצה לומר מה שאין כן בכתובה דאע"ג דהכא אזלינן לקולא ולא יפרע הלוה אלא מה שירצה בכתו' אינו כן ולא יפרע בעל מהמטבע שירצה זה אי אפשר לאומרו שלא מצינו שהחמירו בכתובה יותר מחוב דעלמא דאדרבה מצינו קולא בכתובה כדאמרינן בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזבורית הכא נמי היה לן למימר שיפרענה הבעל מאיזה מטבע שירצה ומהדרינא אמר רב משרשיא ארישא קאי דקתני כו' מה שאין כן בכתובה דכתובה לעולם תלוי ברצון הבעל אם ירצה יתן לה כמקום הכתיבה וכו' דכיון דלא כתיב ביה ממטבע היוצא במקום פלוני אימור דעתיה אאתרא דשעבוד ואימור דעתיה אאתרא דגוביינא ולפום הכי אזלינן לקולא ואע"ג שאין זה הדין בב"ח מקולי כתובה שנו כאן לאפוקי מדרשב"ג מכאן מוכיחים הגאוני' וחכמי ספרד בזוזי מאתן אינם אלא זוזי' של מדינה ורבני צרפת חולקי' ואומרים דאע"ג דכתובה מדרבנן מ"מ הזוזים של כסף צורי הם דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ע"כ:

ואימא נסכא כו'. מכאן נראה דנסכא עדיף ממעות של כסף דאי פחותה היא מאי קא פריך הכא דהא קתני שמגבהו ליה מאיזה שירצה אלא ודאי עדיפא וקצבה היה לו כעין שיש לזקוק שלנו. ואימא נסכא דכיון שכתוב כסף ולא כתב מטבע וליכא למימר יד בעל השטר על התחתונה שזה כמפורש היא. הריטב"א ז"ל. וממאי דכתב בגמרא לשונו שזה כמפורש יש לי לפרש דהכי פריך ואימא נסכא אמאי קאמרת מה שירצה לוה מגבהו דמשמע דלא מפרש מידי הא כיון דכתב כסף סתם ולא פירש אם סלעים אם דינרים הוה ליה כמאן דמפרש להדיא חתי' כסף ואינהו ניהו דבעי למפרע ואמאי קתני מה שירצה לוה כו' והלכך מעתה אין מכאן ראיה דנסכא עדיף דהכי פריך אמאי תלי הדבר ברצונו והרי בעל כרחו יש לו ליתן נסכא. והרשב"א כתב מגבהו מה שירצה פחות שבמטבעות. ואימא נסכא כלומר יתן לו פחות שבמשקלות דהיינו חב"ה או חצי חב"ה הכל לפי שקלי המקום דכתיב ביה מטבע כלומר מאה כסף של מטבע ע"כ. וכן פירשו תלמידי רבינו יונה ז"ל ואימא נסכא הוא שנתחייב לו ואע"ג דכתיב ביה מאה כסף נותן לו מאה כסף למשקל הפחות שבמשקלות כגון מקום ששוקלין לשעורות הנקראין חב"ה ע"כ. ורש"י כ' ואימא נסכא. חתי' כסף היה לכך לא פי'. ואפשר דהיינו כדפרישנא דוק ותשכח. ובמ"ק כתב וז"ל נסכא פלאט"ה כלומר מאה נסכא הלוה שכתוב בו כסף מטבע ואין ידוע אם סלעים אם דינרים ואין יודע נמי אם איסרין אם מעין:
ואימא פריטי ופרקינן פריטי דכספא לא עבדי אינשי ק"ל ואפילו עבדי להו מנא לן למקשי דלא יהיב ליה פריטי דהא מה שירצה לוה מגבהו קתני ואף על פי שרש"י ז"ל פי' מה שירצה לוה מגבהו ואפילו איסרין מאן דכר שמיה איסרין וי"ל דתלמודא משמע ליה במה שירצה לוה מגבהו ממטבעות של ארץ ישראל ובבל דאיירי ברישא קאמר דלא תני התם פחות מאיסרין. הריטב"א ז"ל. ולי מדקדוק לשון אביהם של ישראל רש"י ז"ל משמע תירוץ נכון שכתב א"ל ואימא פריטי ותאמר שיתן לו נחושת או כסף שוה ק' פרוטות ע"כ. פי' לפי' הא ודאי כי קתני מה שירצה לוה מגבהו לא בעי למימר שיתן לו פחות שבמטבעות ואפילו פרוטות דאי הכי למה ליה למתלייה ברצון הלוה הא ודאי שלא ירצה לפרוע אלא פרוטות דהיינו הפחות שבכל המטבעות שבכל מקום והלכך לא הוה ליה למימר אלא מגבהו פרוטות ומיהו מדקאמר מה שירצה לוה מגבהו משמע דפרוטות מיהא לא יתן ובשאר המטבעות מה שירצה מגבהו ולפי שיש מטבעות שוות קאמר הכין אבל הפרוטות הם הגרועים מכל המטבעות בכל מקום וזהו שכתב רש"י ז"ל ואימא פריטי ותאמר שיתן כו' פי' דהוה ליה למימר כן וכדכתי' ואפשר דלא נתחדש קושיא זו אלא לבתר דתריץ שכתוב בו כסף מטבע והאי לישנא לא משמע אלא כסף שוה מטבע פי' פחות שבמטבעות דהיינו כסף שוה פרוטות וכסף או נחושת שוין הן וכיון דשוו פרוטות מיהו אי לא הוה אלא כסף לא משתמע פרוטות כלל אלא כסף ממש. ובמהדורא קמא כתוב ואמאי ליתב ליה מטבע של כסף רעועה דליהוו קלים כעין פריטי דנחשת דלא שוו אלא כפריטי דנחושת דהיינו אחד משמונה באיסר האיטלקי ע"כ. פי' אמאי קאמר מה שירצה מגבהו דמשמע דמספקא לן לישניה והא מדקאמר כסף מטבע הוה ליה כמאן דמפרש להדיא מטבע של כסף רעוע כעין פריטי והוה ליה למיתני בהדיא שיתן לו זה המטבע ומשני פריטי דכספא לא עבדי אינשי פרש"י במהדורא קמא והואיל וכתוב בו כסף לא מצי למיהב מעין קלין כעין פריטי ע"כ:
פריטי דכספא לא עבדי אינשי דלהכי כתב כסף להודיע שאין לו מטבעות שנתחייב לו כולם הם מטבע שכולו כסף ולא ממטבע שמעורב בו כסף ונחושת ואם הוא יאמר אני אפרע מפרוטות שיהו כולם של כסף אין שומעין לו הואיל ואין דרך בני אדם לעשות פרוטות מכסף דכי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ה"מ בדבר שרגילים לעשותו בני אדם אבל בדבר שאין מנהג לעשות כך אין שומעין לו דמאן דטעין דלא כמנהגא עליו להביא ראיה הלכך כיון שכתב כסף וכתב מטבע יתן בפחות שבמטבעות שכולם כסף מאותם הגרועות של עיר דירתו מיהו אם מנין אותם המטבעות של כסף הגרועים עולים לשיעור זו מוכחא מלתא שלא נתכוון לו לתת מן המטבע הגרוע דא"כ אסוקי הוה מסקי להו ומשוו להו זוזי וכי אמרי' דיהיב ליה בפחות שבמטבעות שכולם כסף ה"מ באתרא דסגי בה טבעא דכספא פחות מדינר אבל באתרא דלא סגי ביה טבעא דכספא פחות מדינר יהיב ליה דינרין והיינו דאמרי' בגט פשוט כסף אין פחות מדינר כסף ואוקי לה התם באתרא דלא סגי פריטי דכספא כגון מעין ואיסרין וכיוצא בהם ששוה פחות מדינר. תלמידי רבינו יונה ז"ל. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והקשו בתוס' מיהא דאמר בפרק גט פשוט ואימא פריטי ופרקינן באתרא דלא סגי פריטי דכספא דאלמא דאיכא אתרא דעבדי להו וסגו בזה ותירצו דכל מטבע שהוא פחות מדינרין קרי פריטי ושם פירש' בס"ד ע"כ:

וכל הדר בחוצה לארץ שיוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה דדמי כאילו עובד ע"ז. בכלי שרת שהביא נבוכדנצר מירושלים לבבל. בחומה שלא יעלו מאליהם ויעלו כולם בחזקה שלש שבועות דבתלתא זמני כתיב השבעתי אם תעירו ובחד כתיב השבעתי אתכם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו. ההוא באומו' העול' כתיב לעתיד וכן אמרה כנסת ישראל לאומות העולם לכשתמצאו את דודי לעתיד לבא מה תגידו לו שחולת אהבה אני שקבלתי מכם יסורין כו'. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי הרשב"א ז"ל השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי וגו' ההוא כנסת ישראל דקאמרי לאומות העולם אחר שהשביע הקב"ה את אומות העולם שלא ישתעבדו כו'. וקרי להו בנות ירושלים על שם שהם עכשו בירושלים וה"ק לא תשתעבדו בהם יותר מדאי כדי שתגרמו לי לעורר לי אהבתם שלא בזמנה שהקב"ה אינו יכול לראות צרה גדולה לישראל שלא יושיעם כדאמרי' בעלמא כשיגיע זמנם ליגאל הקב"ה מעמיד עליהם מלך שגזרותיו כהמן ומחזירן למוטב ומיד הם נגאלין ע"כ. ואם תעוררו משמע שלא יעוררו את עצמן לילך לירושלים ושלא יגלו את סוד העבור לאומות העולם כגון הא דאמרי' בברייתא דשמואל נולד קודם חצות או אחר חצות דהיינו סוד העיבור ודכוותיה. אני מתיר כלומר אתם נמסרין ביד אומות העולם שיצודו אתכם. בצבאות או באילות השדה שצדין אותם ואוכלין אותן צבאות לשון צבי ואילות לשון חיה. ובל יאמר שכן שוכן בארץ לא יאמר חטאתי חליתי כלו' העם מחולל בחטאת לפי שהעם היושב בה וגו' אנן האי קרא בסובלי חלאים מוקמי ליה והכי משמע שכן חליתי כלומר אדם השוכן בחלאים אל ידאג ואל ינוד לומר חליתי לפי שהעם היושב בה בחלאים וסובלן נשוא עון הוא. אנת עולא על אדמה כו' כלומר לא זכית שתמות בא"י כשהיית הולך ובא וקרא כתיב ביחזקאל ועל אדמה טמאה תמות. ארונו בא שקוברין אותו בארץ ישראל. אינו דומה מי שארץ ישראל קולטתו כו' למי שקולטתו מחיים שמת בה וכפרתו מרובה. מיהו למיחת לח"ל וליבומה. אחיו של זה נשא עכו"ם שיצא מארץ ישראל בשבילה ובשביל שיצא מארץ ישראל בשבילה חשיב ליה כאלו נשא עכו"ם זה ירד אחריו ויהיה דומה לו בתמיה כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות לפי שיש בה תלמידי חכמים ושכינה היא בבבל בבי שנישתא דשף ויתיב בנהרדעא כדאמרי' במגילה. לפי כובי מקום קרוב לפומבדיתא והוא משאר ארצות. לכפר סניא מקום משאר ארצות היא אי בעי האי מרבנן דנפק מבבל לשאר ארצות הוא חיי דמשום ההוא עון הוא מית. אילימא ליוחסין שהולכין כשרין שבבבל לישא אשה בארץ ומייחסין עצמן בארץ ישראל וכשרין שבשאר ארצות נושאין אשה בבבל ומייחסין לשם. הוי ציון המלטי כשפסקה מלכות בבל נאמר המקרא הזה כשמת בלשצר בנו של נבוכדנאצר דכתי' ביה בליליא קטיל בלשצר ועליו נבא הנביא ואמר הוי ציון כלומר את ציון כנסת ישראל היושבת בבבל עכשיו הגיע עתך להמלט שהרי פסק' מלכות בבל הוי לשון קומפליינטו ובלעז אם כאדם שאומר לחברו אה פלוני כמו שאתה יכול לעשות הדבר הזה היטב דאה לשון שמחה כאדם שמשחק ואומר אהאי אלמא בעוד ישראל בבבל קארי להו יושבי ציון. חבלי חבל צרות של משיח כשילחם עם גוג ומגוג. תרגמא להך מלתא אהוצל שהיא בבל דהוצל לא חזיא לעולם חבלא דמשיחא. קרנא דשזיבתא קרן זוית של הצלה צבי משמע מצביוני כלומר בארץ שנתתי בה צביוני יהא בה חיים לעתיד לבא כי טביא שוקד וממהר לבא כצבי' ויחרי' הכל. דברים בגו י"ל בתוך פסוק זה וקא משני תלמודא להכי הטריח את בניו שלא לקבל עליו צער מחילות והיינו דשלחו ליה אחוה לרבא אחיו של רבה ב"ב חנא הוו קיימי בא"י ושלחו ליה יודע היה כו' ולפיכך שלחו ליה דברים אלו שהיו רוצים שיעלו אצלם מבבל לארץ ישראל מוסיף בה דברים באותו כתב ששלחו אחיו לרבה היה אומר אילפא שעוד היה כתוב בה שהיה מצטער על אשה אחת שהיתה יושבת בח"ל והיה אוהבה ביותר ובקש לירד לח"ל לישאנה כיון ששמע בזאת דאמרו יודע היה יעקב וכו' דמשמע דמתים שבח"ל אינם חיים. גלגל בעצמו כלומר סבל בעצמו את צערו שהיה לו על אותה אשה ולא ירד לישאנה וא"ת חכם גדול אני וראש ישיבה אני ואיני רוצה לעלות אינו דומה כו' שאם אתה חכם לשם אם תבא אצלנו תהא חכם עוד יותר ויותר כתלמוד כאן. ואם תאמר אין רב בארץ ישראל גדול ממני ללמוד הימנו יש לך רב ומנו ר' יוחנן שאין בה סמיכה שאין אחריו כלום להסמך עליו כמו שיש בקתדראות עמידה שיש בה סמיכה שעומד ונסמך לכותל ומה ששאלת מי הם חכמים שאמרו הלכה כר' יהודה בפרדות כאן אמרו יצחק שמעון כו' לא ניחא ליה למריה דישראל לאלהי ישראל במרפה עצמו במפקיר עצמו לעכו"ם. טל אורות טל תורה כדכתיב ותורה אור וכתיב תזל כטל אמרתי והוה קא מצטער ר' יוחנן משום דר' אלעזר הוה דריש להו לעמי הארץ הכי רפואה שיחיו לעתיד לבא. פרקמטיא שמוליך סחורתו ממקום למקום ומרויחו שמבצבצין ויוצאין מקבריהן בתוך ירושלים מבצבצין אשבוטרונ"ס יהי פסת בר דבר שנגמר תקונו דהיינו גלוסקאות. ל"א פיסת משמע תרתי לשון פת ופספסת כמו חתיכות שתאמר שתגדל בקומה כתמר ירעש כשהרוח נושבת ביערים פרי היער הנקרא גלגש נופל מאליו. ומשרת מפלת ועציה דהיינו חרצן שלה. גרבי יין חומר שלשים סאה דהיינו כור שלשים גרבי יין היינו חומר יין עירה כלומר בני עיר אחת צריכין לגפן אחת כדי לבצרה. סרק אילן שאינו מוציא פירות. פירות משוי שני אתונות דכתיב בני אתונו דהיינו תרי וכמדומה לרבי דה"ג אין כל גפן סרק דכתיב ולשורק' דמשמע לשון סרק שהדורך אותם ענבים כבס ביין לבושו ובדם שיהא אדום כדם ושמא תאמר אינו מרוה כשכר ת"ל סותה שמשכרו ומסיתו לעשות דברי שכרות. לי לי כלומר תנו לי עוד מאותו יין לבן שנים דהיינו זקן שהוא מלא שנים. ולבן שינים מחלב הכי משמע יפה יין שתייתו לבן שנים זקן מחל' יותר מחלב דיפה לתנוקת רמוז לי כלומר שחוק עמי ועשה לי רמיזה בעיניך כבעל שמרמז אשתו בעיניו ומשחק עמה. מיין דבסים לי מחמר' כלומר אם אתה עושה כן אותו שחוק לי ומתוק מיין חכלילי לשון חוכא ושחוק. ואחוור לי שניך כלומר הלבן לי שניך בשחוק ובסבר פנים יפות שכשאדם משחק מראה הוא את שניו ונראות לבנות מחלב דבסים לי מחלבא אותם שנים דהיינו שחוק מתוק לי מחלב. קדמתי בנשף באישון לילה ידעתי דריסת רגלי. שיתסר מילין דהיינו ד' פרסאות ולא היו במקום אחד אלא כך שיער ר"ל שאילו היו תאנים ועזים של צפרי במקום אחד היה מחזיק דבש וחלב שהוא זב מהם ד' פרסאות. אקרופור"ט נמל של תולבנקי. אברשק"א פרשק"ו בלעז באלפס כבר הינו כלומר שהיתה גדולה כחמת חרס של אותה מקום נקשה כולי אפרסקא בידיה בידו אחת שנתמעטה משל אשתקד. כי עגלי שהיו עומדות ודרין בה ישראל אלא שרובה עכו"ם ולבני ישראל אמר הכי ואינהו אהדרי הכי לר' חייא. בברכותיה של ארץ ישראל כשהם שרויין בארצם ועושים רצונו של מקום וברכה מצוייה בארץ ישראל היה עושה קרקע בית סאה של א"י שהוא כשיעור חצי חצר המשכן חמש רבוא. כל זה מרש"י במהדורא קמא ונמצא חסר קצת עד סוף המסכתא:
רבי חנינא מתקן מתקליה פרש"י מתקן מכשולי העיר כו' ור"ת ז"ל פי' שהיה שוקל האבנים כו' וקרא עליו הפסוק הזה כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו:

ובהכי סליק לן פירקא. וסליק לן מסכתא. שבח לאל בורא ארץ ושמים: בנל"ך ואע"י הדרן עלך מסכת כתובות לא תתגשי מינך לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי: זה הסימן עשאו הר' אהרן הלוי ז"ל. בתול"ה שנתאלמנ"ה בנערות"ה נתפתת"ה אעפ"י מהציאת"ה להדיר"ה ומנכסי"ה כתבו"ם לנוש"א אות"ה ופוס"ק ל"ה מזונו"ת ולבת"ה בפנ"י ב"ד:

בד"ה ואין הכל כו' ואם תאמר אמאי לא משני לאתויי עבד שברח לירושלים כו' עכ"ל ק"ק דלעיל לא מרבינן ליה אלא מקרא דלא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מחו"ל לארץ ישראל אבל בברח מארץ ישראל לירושלים לא אשכחן דמרבינן ליה (ו) ויש ליישב וק"ל:

בד"ה היא אומרת כו' ויש לומר דהכא אפילו מנוה הרע לנוה יפה עכ"ל ק"ק דמנוה הרע לנוה יפה בשאר ארצות נמי לא ידעינן ליה ממתניתין דומיא דלא מעיר לכרך כו' דאין מוציאין אפילו מנוה הרע לנוה היפה ועוד דע"כ ולא מנוה היפה לנוה הרע ומעיר לעיר ומכרך לכרך אפילו במדינה אחת הוא ודומיא דהכי איירי מנוה הרע לנוה היפה ולולי דבריהם היה נראה ליישב קושיתם בע"א ע"פ מה שכתבו התוספות לעיל בשם התוספתא דבשאר ארצות אם הוא בן יהודה ואירס בגליל כו' כופין אותה לצאת דע"מ כן נשאה וה"ה מהאי טעמא דכופין אותו לצאת אבל הכא גם אם הוא מחוץ לארץ ונשאת בארץ ישראל לא אמרינן שע"מ כן נשאה ובין היא ובין הוא יכולין לעכב מלצאת לחו"ל ודו"ק:

בד"ה ואימא נסכא מהכא משמע דנסכא עדיפא ממעות ודינרין של כסף כו' עכ"ל לאו דוקא קאמרי מעות ודינרין אלא משום דמשמע להו דמה שירצה לוה מגבהו כפי הודאתו אם מעות אם דינרין וה"ה אם לא הודה לו אלא באיסרין לא מגבהו אלא איסרין ואהא קא מקשה ואימא נסכא וע"כ דנסכא עדיפא ליה מכל הנך מטבעות של כסף דאל"כ מאי קא מקשה אימא דקושטא הכי הוא דאם לא הודה לו אלא בנסכא שהיא הפחותה מגבהו ממנה אלא ודאי עדיפא ליה ואפ"ה פריך כו' (ותירצו) כיון שכתוב בו כסף סתם כו' כן הוא ביאור דבריהם דהכא אבל בתוס' ס"פ גט פשוט הבינו התוס' השמועה בע"א דמשמע ליה לתלמודא סתמא דקאמר מה שירצה מגבהו היינו פחות שבמטבע של כסף דהיינו איסרין ואהא מקשה ואימא נסכא וקשיא להו לבעלי התוס' התם וכי נסכא פחותה מב' פרוטות דהיינו איסר ואין להקשות לדברי התוספות דהכא דתשיא להו אי הוה נסכא פחותה ואימא ה"נ דנסכא קאמר מאי פריך בתר הכי ואימא פריטי ואימא ה"נ דפריטי קאמר דהיא הפחותה כבר הרגישו התוספות בזה בפרק הרי עלי עשרון שכתבו שם ואע"ג דקתני מה שירצה לוה מגבהו לא משמע ליה שיוכל להגבות פרוטות מדלא קתני מגבהו פרוטות כו' עכ"ל ע"ש ומהרש"ל הבין דברי התוס' דהכא ובפרק גט פשוט שכוונו לדעת אחד וכתב מה שכתב ע"ש ולא ידעתי להולמם כי הדברים ברורים כמ"ש בלי גמגום ודו"ק:

דומה כמי שאין לו אלוה כו' וכל שאינו דר בא"י אין לו אלוה אלא לומר כו'. לכאורה דהא איהו נמי דומה כו' קאמר ומה תיקן בזה טפי שאמר כאילו עובד עבודת כוכבים ונראה לפרש דודאי הקב"ה הוא אלוה כל העולם אבל נקרא אלהי הארץ דהיינו ע"ש א"י כמ"ש הרמב"ן פ' וילך ע"ש והוא ע"פ הדמיון שעמו ישראל הם בארץ והשתא מ"ש כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה ניחא ע"ש אלהי הארץ אבל מ"ש הדר בחו"ל לא יתכן בו לומר שדומה כאילו אין לו אלוה כיון שנקרא ג"כ אלהי עולם ולכך מתמה וכי כל שאינו דר בארץ אין לו אלוה דהא ודאי בשבכי שיהיה לנו לאלהים ואין דבר זה תלוי בארץ וקאמר דודאי דומה כמי שאין לו אלוה קאמר דהיינו כאילו אינו מקבל את הקב"ה לאלוה אלא עובד עבודת כוכבים כשאר גויי הארצות עובדי עבודת כוכבים ומייתי מדוד דתלה מהסתפח בנחלת ה' בלך עבוד וגו' דהיינו שרדפו אותו עד שהוצרך לילך לחו"ל למקום עובדי עבודת כוכבים ודו"ק:

עובר בעשה שנאמר בבלה יבואו ושמה יהיו וגו'. ודאי למאי דמוקי ליה בכלי שרת ע"כ אינו לשון צווי דלאו בידם הוו אלא ירמיה מתנבא שכן יהיה אבל השתא דמשמע ליה דקאי אבני הגלות ליכא לפרושי שמתנבא שכן יהיה דא"כ אין הנבואה אמת דהא חזינן דכמה וכמה דסליקו מבבל לא"י אלא שהוא לשון צווי והנך דסליקו עוברים בעשה ודו"ק:

גמ' נשא אשה בא"י כו' נרשם מתניתין עד הא גופא קשיא כו' ושם נרשם גמ':

תוס' בד"ה ואימא נסכא כו' שירצה לוה מגבהו כו'. נ"ב ותימה נהי דפחותה סוף סוף לא שייך לומר עליה מה שירצה מגבהו אלא אמטבע דהיינו פחות שבמעות כמו שפי' אח"כ ואימא פריטי על כן נראה כמו שפירשו התוס' בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ו) וכי נסכא פחותה מאיסר שאין בה רק שתי פרוטות וק"ל. (עיין במהרש"א):

גמ' אלא מעיר לכרך מ"ט. דלא שייך בזה כלל טעמא דבודק דאף דשכיחא כל מילי מ"מ מי מכריחו לקנות ועוד דע"כ לית ליה לת"ק טעמא דבודק מדמוציאין מנוה הרע ליפה:

בתוס' בד"ה היא אומרת כו' וי"ל דהכא כו'. יש להתבונן בזה [דהיכן מצינו מנוה הרע ליפה דיכולה לכופו וכ"ה במהרש"א] וק"ל:

בתוס' בד"ה ואימא נסכא כו' דנסכא עדיפא כו'. ואפ"ה פריך ואימא פריטי אף דודאי גריעי [ודלמא אה"נ דהוא בכלל מה שירצה מגביהו]. דמשמע ליה מגביהו מאיזה מטבע שירצה כפרש"י אפי' איסרין אבל לא פרוטה דאל"כ הול"ל מגביהו פרוטה ועיין בתוס' מנחות דף ק"ז בזה וק"ל:

פרש"י צריך חיוור מ"ש ואימא פריטי כו'. ודו"ק:

גמרא ואיידי דתני רישא אין מוציאין כו'. עמש"כ בערכין שם דלפני התוס' דשם הי' הגי' כאן ואיידי דתני רישא הכל מעלין כו':

רש"י ד"ה הכל מעלין. ולישב עמו בירושלים. עתוי"ט:

רש"י ד"ה אחד וד"ה ואם לאו. צ"ל הד"א:

רש"י ד"ה לאתויי עבדים. עבד עברי כו'. וכ' התוי"ט בשם הר"ן דאי בכנעני השתא מעלין אמרת צ"ל דאין מוציאין. הק"ו תמוה. אבל הרב ל"ד במחכ"ת דעי' בר"ן דלא כתב זה אלא לפי' הראב"ד דהכל מעלין היינו שכופה העבד את רבו להעלותו לירושלים וע"ז שפיר קאמר צ"ל דא"מ:

גמ' לאתויי עבדים. נ"ב שכן מצינו בשבי הגולה שנמנו גם עבדיהם ואמהותיכם:

שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹקַּ. נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו על לבוש הנשמה הנמשך משם אֱלוֹקַּ שהוא סוד אֵ־ל ו־ה כמו שאמרו בסוד אֱלוֹקַּ יִשְׁמְרֵנִי (איוב כט, ב), וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ובודאי לבוש זה מהארה של אלוק יש לו מעלה בארץ ישראל דאוירה קדוש ולא כמו חוץ לארץ דאוירה טמא ולזה אמר דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ 'אֱלוֹקַּ' הוא סוד הארת אֵ־ל ו־ה הנזכר.

וְכִי כָּל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הקשה מהרש"א כיון דאמר 'וְכִי' מה תיקן בזה שאמר כאלו עובד עבודה זרה? דדא קשיא טפי! עיין שם.
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דבתרא (בבא בתרא קי.) גבי יהונתן בן גרשום בן משה שאמר כך מקובלני 'לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות' והוא סבר לעבודה זרה ממש ולא היא! אלא עבודה שזרה לו כמו שאמרו פשוט נבלתא בשוקא ושקול אגרא, ולא תימא גברא רבא אנא! עיין שם.
וכן כאן אומרו כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה רוצה לומר עבודה זרה לו, כי חוץ לארץ תחת ממשלת השרים וכל התפילות והמצות עולין למעלה על ידם ונמצאת עבודת הקודש בחוץ לארץ זרה לאיש ישראל שאין לו אמצעי בינו לבין השם יתברך ועתה בחוץ לארץ מוכרח שתעלה עבודתו על ידי אמצעי. ונמצא בזה תיקן יפה מאמר דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹקַּ כיון דעובר על ידי אמצעות השרים.
ולזה אחר שאמר דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹקַּ נתקשה 'וְכִי' כָּל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, דאיך יתכן שיהיה האדם עובד את השם יתברך וידמה כמי שאין לו אלוק? דעשיתו כופר בעיקר חס ושלום! לכך תיקן הדבר ואמר לוֹמַר לְךָ: כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שהוא רוצה לומר עבודה זרה לו לפי מעלתו שעולה באמצעות השרים ואין זה כבודן של ישראל לעבוד עבודת הבורא על ידי אמצעי.
ונמצא בזה מובן מאמר כְּמִי שֶׁיֵּשׁ 'לוֹ' אֱלוֹקַּ לו דייקא מאחר שהוא מעלה עבודתו על ידי אמצעי כי ידוע לכך נקרא הֳ' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל (תהלים מא, יד) שאלהותו מכונית עליהם מה שאין כן לגבי אומות העולם נקרא אֱלֹקֵי הָאֱלֹהִים.
וכן הענין גבי דוד המלך ע"ה שאמרו בסנהדרין (סנהדרין קז.) 'בקש לעבוד עבודה זרה' והיינו שרצה לברוח לחוץ לארץ ואז שם תהיה עבודת הקודש זרה לו כיון שתעלה באמצעות השרים.

משנה הכל מעלין לא"י ופרש"י הכל מעלין את כל בני ביתו אדם כופה לעלות ולישב עמו בירושלים עכ"ל וכן העתיק לשונו הרע"ב מברטנורה ז"ל. לכאורה יש לתמוה למה לא פרש"י כן ארישא דמתניתין שכופה את בני ביתו שיעלו עמו לא"י כמו שפירש להדיא בסמוך בד"ה לאתויי עבדים ובעל תוספות י"ט הרגיש קצת והניח בקושיא אמנם לענ"ד פרש"י מדוקדק מאד משום דברישא דמתניתין גופא אין הכרח לפרש כן דאיירי לענין הא מילתא לחוד שאם הוא עולה מעלה את בני ביתו עמו דפשטא דלישנא דמתניתין הוי משמע דגדולה מזה אשמעינן דאף אם הוא בעצמו נשאר בחוצה לארץ והעבד לבד עולה לא"י רשאי לעשות כן ואין להרב עליו שום שיעבוד דומיא דאיש ואשתו שאם אחד מהם הולך כופין את השני לענין דמפסידין שעבודן שכופין אותו להוציא וליתן כתובה ובאשה להיפוך וכן בעבד כנעני נמי עיקר מילתא אף אם הרב אינו רוצה לעלות לא"י והעבד לבד עולה פקע שיעבודו לענין דשקיל דמיו למיזבני או כפירוש התוספות שכותב שטר על דמיו ונהי דלענ"ד לא משמע לפרש כן בעבד עברי שלא יכול להפקיע עצמו בזה משיעבוד רבו ומש"ה מפרש לה בסמוך דוקא לענין אם הרב עולה צריך העבד לילך אחריו וכמו שאבאר בטעמים מ"מ אין בזה הכרח מלשון המשנה גופא דאדרבא משמע להיפוך דומיא דאיש ואשתו ויותר היה לנו לפרש עבדים דבסמוך לענין עבד כנעני כמו שאבאר משום הכי מפרש רש"י דבסיפא ודאי ע"כ א"א לפרש בענין אחר דהא אפילו בעבד כנעני נמי לא מסתבר לומר שיוכל להפקיע עצמו משיעבוד רבו לילך בע"כ מא"י לירושלים דהא דוקא מח"ל לא"י איכא קרא דלא תסגיר עבד לאדוניו משא"כ מא"י לירושלים וכמו שאבאר אע"כ דלשון הכל מעלין איירי דוקא שאם הרב הולך צריך לילך אחריו בע"כ וא"כ רישא דמתניתין לענין עבדים נמי מפרשינן לה בכה"ג גופא כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

שם נשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא נותן לה מעות א"י ופרש"י דמעות קפוטקיא גדולות ושוקלות יותר משל א"י. וכן מוכח להדיא מסוגיא דשמעתין דטעמא דת"ק משום מקולי כתובה דכתובה מדרבנן וטעמא דרשב"ג משום דכתובה דאורייתא מיהו בירושלמי דשמעתין מפרש להיפך דמעות א"י גדולות יותר ות"ק סובר דכתובה דאורייתא ורשב"ג סובר דכתובה דרבנן ע"ש ועיין עוד לקמן בשמעתין:

שם בגמרא הכל מעלין לאתויי עבדים ופרש"י אם היה לו עבד עברי ילך העבד אחריו ע"כ עכ"ל. וכתב הר"ן ז"ל דהראב"ד ז"ל מפרש עבדים דשמעתין בעבד כנעני אלא דרש"י לא רצה לפרש כן דא"כ תיקשי סיפא דאין מוציאין למה לי לענין עבד כנעני השתא דמעלין כ"ש דאין מוציאין אמנם לענ"ד לא יתכן לפרש כן דמשום דיוקא כי האי לא הוי צריך רש"י לדחוק ולפרש רישא בע"ע וסיפא בעבד כנעני ועוד דסתם לשון עבדים משמע כנענים כמ"ש הרמב"ם והראב"ד ז"ל ועוד דהק"ו דהר"ן ז"ל פריכא הוא דכיון דרש"י ז"ל מפרש לשון מעלין שאם הרב הולך לא"י צריך העבד לילך אחריו א"כ אכתי מהכא לא שמעינן מידי לענין שהעבד יכול להפקיע עצמו משיעבוד רבו שילך העבד בעצמו לא"י והרב ישאר בחו"ל אלא דלענ"ד דלישנא דמתניתין דהכל מעלין גופא הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן דלשון מעלין משמע בע"כ וא"כ בעבד כנעני לא מצינן לאוקמי כלל בהכי דאי לענין שצריך לילך לא"י אחר רבו בעל כרחו א"כ מאי איריא מח"ל לא"י אפילו בח"ל גופא מילתא דפשיטא הוא דעבד כנעני צריך לילך אחריו אף ממדינה למדינה אף מנוה יפה לנוה רע דקנין כספו הוא כשורו וחמורו עם הדומה לחמור ואין לפרש ג"כ לשון מעלין בע"כ איפכא שאם העבד הלך מח"ל לא"י צריך הרב לילך אחריו כי היכי דמפרשינן כה"ג באיש ואשתו הא נמי ליתא דבאיש ואשתו שייך שפיר לשון מעלין דע"י שאנו כופין אותו להוציא וליתן כתובה אפשר דניחא ליה באשתו ועוד דכתובתה מרובה וקרוב הדבר שילך אחריה וכ"ש איפכא בכפיית האשה דמסתמא תלך אחריו משא"כ בעבד כנעני לא שייך לשון מעלין דבשביל שעבד כנעני נפקע משיעבודו לא ישנה דירתו לילך לא"י ועוד שהרי יכול למכרו לאחר בא"י לכך הוכרח רש"י לפרש דעבדים היינו עבד עברי דשייך שפיר לשון מעלין דהיינו בע"כ צריך לילך אחר רבו מח"ל לא"י הא בח"ל ממדינה למדינה אינו צריך לילך ולפי מה שכתבתי נתיישב מאי דקשיא ליה למהר"י מטראני ז"ל בחידושיו על פי' רש"י דא"כ כל עבד עברי יפקיע עצמו מיד רבו ולפמ"ש אדרבה נזהר רש"י מזה ומפרש דדוקא עם רבו צריך לילך כן נ"ל נכון:

תוספות ד"ה הכי גרסינן משום יישוב א"י כו' עד סוף הדיבור. ולשני הפירושים אכתי קשיא לי הא דמסיק הכא דלא הוי טעמא אלא משום יישוב א"י ובפרק השולח מפיק לה ר' אחא בר יאשיה מקרא דלא תסגיר עבד ואטו טעמא דקרא ניתי ונדרש ולולי דבריהם היה נ"ל דסוגייא דהכא לא כר' אחא ב"י דפלוגתא דתנאי היא בפ' השולח דאיכא דמפיק לקרא לדרשא אחריתא ואף אם נאמר דהלכה כר' אחא ב"י כדמשמע לכאורה מעובדא דר' אמי פ' השולח אפ"ה לישנא דמתניתין דהכא לאו דייקא כר' אחא ב"י דא"כ אמאי קתני ואין הכל מוציאין עדיפא הו"ל לאשמעינן דיוצא לחירות משא"כ לשון ואין מוציאין לא משמע ליה שפיר דיוצא לחירות ותו לא הוה בכלל עבדים וא"כ לא הוה דומיא דהנך אע"כ דלא ס"ל כר' אחא אלא דאפ"ה משום יישוב ארץ ישראל אמרינן ליה זיל זבניה הכא כן נ"ל לולי שהתוס' לא פירשו כן:

בד"ה ואין הכל מוציאין וא"ת אמאי לא משני לאתויי עבד שברח לירושלים כו' עד סוף הדיבור. הא דלא קשיא להו כה"ג ברישא דסיפא דהכל מעלין לירושלים דלא מרבינן עבד עברי י"ל דאפילו אי לא הוה תני ברישא דסיפא הכל ממילא הוי ידעינן דסיפא אכולהו דאיירי מינייהו ברישא קאי וניחא לרבויי בהכל דרישא דסיפא מילתא אחריתא משא"כ בסיפא דסיפא דדחיק הש"ס לומר איידי קשיא להו שפיר דהוי מצי לאוקמא בעבד כנעני שברח דלא שמעינן לה שפיר מסיפא דרישא דהתם איכא קרא דלא תסגיר עבד משא"כ מא"י לירושלים דליכא קרא שפיר איצטריך לרבויי בסיפא דאפ"ה אין מוציאין מסברא משום יישוב ירושלים או משום מצוה דעלמא דומיא דאיש ואשתו ועבד עברי וע"ז מתרצין שפיר כן נ"ל נכון ונתיישב קושיית מהרש"א ז"ל ודו"ק:

בד"ה היא אומרת לצאת כופין אותה תימא מאי איריא בא"י אפילו בשאר ארצות נמי היאך תוכל לדחקו כו'. נראה מזה דהתוספות בשמעתין משמע להו כפרש"י ומהר"ם ורוב הפוסקים והמפרשים דכולה סוגייא דג' ארצות איירי הכל מכפיית הבעל לאשה ובההיא הוא דמפלגינן לעיל בתוספתא שהביאו התוספות במשנה דלעיל בבן גליל שנשא ביהודה הוא כופה אותה אף ממדינה למדינה אבל איפכא לא אשכחן כלל שהיא כופה אותו וא"כ מקשו שפיר הכא משא"כ לפירוש ר"ת שהביא הרא"ש ז"ל דאדרבה מתניתין ותוספתא איירי הכל מכפיית האשה לבעל ואשכחן נמי שהיא כופה אותו ממדינה למדינה היכא שנשאה במדינתה וא"כ שפיר אצטריך לאשמעינן ברייתא דהכא דמא"י לח"ל והיא אומרת לצאת כגון שנשאה שם אפ"ה כופין אותה שלא לצאת כן נ"ל בקושייתם וע"ז מתרצין דאכתי ממתניתין דלעיל סד"א דמנוה רע לנוה יפה אין ה"נ דהיא כופה אותו מש"ה אשמעינן הכא דאפ"ה כופין אותה ודו"ק:

גמרא רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא קסבר כתובה דאורייתא ופרש"י הלכך בתר שיעבודא אזלינן. ולכאורה קשה דנהי דממילתא דת"ק ע"כ ס"ל כתובה דרבנן מדפסיק תרי קולי דסתרי אהדדי משום דמקולי כתובה שנו כאן א"כ ע"כ ס"ל כתובה דרבנן משא"כ מדרשב"ג אפילו אי ס"ל כתובה דרבנן אין הכרח שיסבור בקולי כתובה דרבנן דאין לך בדברים אלו דמקולי כתובה אלא מה שאמרו בפירוש דאל"כ מילתא דפשיטא היא דהו"ל כחוב גמור דכל מאי דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ובשלמא לשיטת הפוסקים דכתובה דאורייתא הוי אתי שפיר דניחא ליה לסתמא דתלמודא לאוקמא מילתא דרשב"ג אליבא דהלכתא דקי"ל כל מה ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו אלא לשיטת הפוסקים דכתובה דרבנן קשה אמאי מוקי סתמא דתלמודא כרשב"ג דלא כהלכתא כיון דאיכא למימר דס"ל כרבנן וכדפרישית ויש ליישב משום דבפ"ק דמכילתין דף י' מייתי הש"ס ברייתא דס"ל לרשב"ג כתובה דאורייתא ואע"ג דמייתי התם נמי ברייתא איפכא דס"ל כתובה דרבנן ומשני איפוך ומקשי מאי חזית דאפכת בתרייתא אפכת קמייתא ומסיק מההיא דמתניתין ולמאי דפרישית ממתניתין לא מוכח מידי אלא דמ"מ יש לומר כיון דאשכחן מיהא דרשב"ג מחמיר בדין כתובה טפי מדרבנן מש"ה ניחא לן נמי טפי לאפוכי בתרייתא מקמי קמייתא ולומר דרשב"ג ס"ל כתובה דאורייתא כברייתא קמייתא כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם תנו רבנן לעולם ידור אדם בא"י שכל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה כו'. טעמו מבואר לפי שבח"ל אפשר שיטה לבו שהעולם מתנהג ע"פ המזלות ח"ו משא"כ מי שדר בא"י שהיא בלתי לה' לבדו כדכתיב ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה וא"כ ודאי אין בלבו אלא אחד שאין לו להשען כ"א על אבינו שבשמים ותיקון כל העבודות לשם המיוחד כן נ"ל ועיין בתשובה להרשב"א סי' קל"ד:

גמרא כתוב בספר בן סירא לכאורה כיון דמייתי הכא משום שינוי וסת כשמואל לא הוי צריך אלא הא דכל ימי עני רעים דהוא פסוק במשלי סימן ט"ו ופירש"י שם אפילו בשבתות וי"ט כדשמואל ואפשר דהא דמשמע אפילו שבתות ויום טוב הוא מריבוי דכל וכדאמרינן כה"ג בסוף עירובין דף צ"ו דכל מרבה שבתות ויום טוב ומצינו ג"כ בפ"ק דברכות דדרש בן זומא כל ימי לרבות הלילות וחכמים אומרים כל לרבות ימות המשיח אלא דהכא א"א לומר לרבות הלילות דא"כ מאי מוסיף בן סירא וא"א לימות המשיח דהא אמרינן בפסחים דף נ' ולא יהיה עוד כנעני אין כאן עני ואף דאמר שמואל בשבת דף ס"ו כי לא יחדל אביון אפילו לימות המשיח צ"ל דעני גרע מאביון כדאיתא בב"מ דף קי"א ע"ב להקדים עני לאביון ע"ש:

פירש"י הכל מעלין וכו'. ולישב עמו בירושלים. ר"ל דדוקא כשרוצה לקבוע שם דירתו משום ישוב ירושלים אבל לעלות ע"מ לחזור א"י לכופה ואפילו ברגל דהרי הכתוב אומר יראה כל זכורך אף שמצינו באלקנה שעלה הוא וביתו היו מרצונם והיינו דלא הוצרך לפרש כן ברישא במעלין לא"י משום דמילתא דפשיטא הוא דלקבוע דירה שם דלא מצינו בתורה חיוב עלית א"י דהרי אפילו ברגל כתבו התוס' דבח"ל א"צ לעלות כמ"ש בפסחים דריב"ב לא עלה משום שהיה בח"ל וכן איתא בריש גיטין בח"ל דלא שכיח עולי רגלים וע"כ לקבוע דירה ומשום ישוב א"י ועיין בגיטין דף מ"ד ע"ב משמע דיכול לכוף עבדו אפילו מא"י לח"ל כשדעתו לחזור ע"ש ע"כ דכולי מתניתין מיירי לקבוע דירה שם ועיין באה"ע סימן ע"ה דאם חזר צריך ליתן כתובה ועיין קונטרס אחרון:

שם בד"ה לאתויי עבדים אם היה לו ע"ע. נראה מה שנדחק בזה דהא ע"ע אינו אלא בזמן שהיובל נוהג היינו משום דבעבד כנעני ס"ל דדוקא אם ברח אין מוציאין דהכי משמע קרא אשר ינצל אליך וגו'. ותו דכיון דתני מעלין כ"ש דאין מוציאין. ועוד נראה דהא לכאורה קשה לשיטת רש"י ה"ל לפרש גבי הכל מעלין לירושלים לאתויי ע"ע בשלמא א"נ בעבד כנעני יש לומר כמ"ש התוס' בד"ה ואין הכל וכו' דאין אנו רוצים שיהיו עבדים בירושלים אבל בע"ע קשה ונראה דמאן דתני עבדים בהדיא היינו דתני במתניתין אחד אנשים ואחד נשים ואחד עבדים והיינו בתר בבא דירושלים א"כ תני בהדיא עבדים אף בירושלים. ולפ"ז ממילא מתורץ דמשום הכי לא מפרש עבד כנעני כיון דעל כרחך צריך לומר דא"א רוצים שיהיו עבדים בירושלים מדלא קאמר ואין הכל מוציאין לאתויי עבד שברח לירושלים א"כ ע"כ הא דתני עבדים במתניתין היינו ע"ע ועמ"ש לקמן בשיטת הרמב"ם ועיין בר"ן שכתב דהראב"ד מפרש בעבד כנעני שכופה את רבו להעלותו עמו נראה דמפרש דאם האדון עלה ורוצה להניחו שם בח"ל שיעבוד שם עבודתו שיש לו קרקעות בח"ל הוא יכול לכופו שיעלהו עמו שם. ומדברי הר"ן שם לא משמע כן:

תוס' ד"ה ה"ג ור"ת פי'. נראה דלא ניחא ליה כפירוש הרר"י דקשיא ליה דלמה כשאינו יכול למכרו רצה רב אמי להפקיעו נהי דא"י להוציאו מא"י מ"מ ישאר שם בתורת עבדות כיון שיכול למוכרו מדינא אלא שאין קונה וממילא אם יהיה לעבד מעות באופן מה שיהיה יהא מה שקנה עבד קנה רבו ולמה לשחררו ולכתוב שטרא אדמים הא ממילא יהיה הכל שלו ותו דכיון שיכול למוכרו מדינא ה"ה עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו דהרי יכול ליתנו בטובת הנאה לאחר וכשימצא פ"א איזה קונה ימכרנו והמשמעות דס"ל לר"ת כדברי הרמב"ם ז"ל דהוא פטור מעבדות לגמרי רק שיש לו חוב עליו ולפ"ז יש לומר דאסור בשפחה ובבת חורין ומצוה לשחררו כמו בחצי עבד וחצי ב"ח דכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר אדמים והיינו דכפה אותו דאם לא יכתוב לו גט שחרור כדינו יפקיענו מעבדות ויפסידנו אפילו מהחוב ונראה דלהרר"י צ"ל דכמו שלא היה יכול למכרו ה"נ לא היה העבד יכול לפרנס את עצמו וס"ל כרשב"ג בגיטין דף י"ב דיכול העבד לומר לרבו או פרנסני או הוציאני לחרות דעל עבד אין מרחמין כל כך ולכך כפה אותו דיפסידו החוב ובזה א"ש הא דלא קאמר הכא רבותא טפי דכשאינו מוצא למכרו כיפינן ליה לשחררו משום דלפמ"ש זה אינו אלא כשאין יכול לפרנס עצמו ודוקא לרשב"ג ולא פסיקא ולא דמתניתין כרשב"ג ותו דמשמע דלא אתיא כוותיה מדקאמר לאתוי מנוה הרע לנוה היפה ולרשב"ג לעיל ליכא רבותא בזה א"כ לא כיפינן ליה לשחררו אלא דקמ"ל הא גופא דיכול למכרו דלא כר"ת וק"ל:

והנה הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות עבדים וש"ע סס' ס"ח פסקו כשיטת ר"ת דכופין אותו לשחררו והוא מוכרח לפי שיטתם דהם פירשו לאתוי עבדים היינו עבד כנעני כמפורש שם ברמב"ם וש"ע א"כ קשיא להו דל"ל סיפא דאין מוציאין לענין עבדים דהשתא מעלין כ"ש שאין מוציאין לכך צ"ל דמעלין יכול למוכרו למי שיעלה כמ"ש ברמב"ם וש"ע שם אבל בברח אינו יכול למכרו וצריך להוציאו לחירות. ונראה עוד מדברי הרמב"ם וש"ע דאם האדון עמו בא"י ורוצה לצאת לח"ל צריך לשחרר העבד כמו בברח לא"י כמשמעות דבריהם דברישא דאין מעלין כתבו או ימכרנו ובסיפא לא כתבו כן והיינו דנפקא להו מלשון ואין מוציאין דמשמע כן והא דקאמר לאתוי עבד שברח לאו דוקא אלא לשון הברייתא בגיטין נקט. ושמעתי מכבוד אמ"ו הגאון זללה"ה פי' על מה שפירש"י בחומש פרשת חיי שרה בפסוק ואומר אל אדוני אלי לא תלך האשה אחרי "אלי" חסר כתיב שהיתה לו בת לאלעזר והיה מחזיר עילה להשיאו בתו וכו' ע"ש ודקדק דזהו הרמז היה ראוי לכתוב בפרשה שלמעלה כשאמר אלעזר לאברהם כדכתיב ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה וגו' ושם נאמר מלא ומאי זה ענין לסיפור הדברים לפניהם שרצה לתת לו בתו ואמר לו בני ברוך וכו' ותירץ ע"ז שכונת אלעזר למצא עילה זו שידע שלא ישא בתו שהיא שפחה וע"כ צריך לשחררה ואמרינן בגמרא דהמשחרר עבדו עובר בעשה דכתיב לעולם בהם תעבודו ולכך אמר ההשב אשיב את בנך שמה נמצא שיוצא מא"י לח"ל וכתיב ויתן לו את כל אשר לו ופירש"י שנתן ליצחק שטר מתנה על כל אשר לו נמצא גם העבד בכלל וראיה לדבר כשראתה רבקה את יצחק אמר אלעזר הוא אדוני והיינו משום שנתן לו הכל נמצא כשיצא יצחק לח"ל יצטרך לכתוב גיטא דחירותא לאלעזר ובתו כי לא ירצו לצאת וא"י למכרם וכמ"ש לעיל דממילא יוצאים לחירות וא"כ בל"ז לא מתקיים עשה דלעולם בהם תעבודו מוטב שישחרר בא"י וישאנה וזהו שסיפר העבד להם להחזיק הדבר בהחלט שלא יבא יצחק לח"ל דהא משום טעם זה לא רצה לישא בתו. ודוק:

ונראה לענ"ד דלדעת הרמב"ם ז"ל צ"ל למאן דתני עבדים בהדיא במתניתין היינו עבדים כנענים ע"כ לאו בסיפא דנקט אחד אנשים ואחד נשים ונקט נמי ועבדים דא"כ הוא קאי על ירושלים ג"כ ולמה לא קאמר לאתוי עבד שברח לירושלים ולא שייך תירוץ התוס' דאין אנו רוצים שיהיו עבדים בירושלים דהא תנינא אחד עבדים כמ"ש לעיל לפירש"י ואפשר לומר דאין מוציאין וכו' דהיינו כשצריך לשחרר כשיוצא כמ"ש לעיל זה לא רצו להיות בירושלים עבדים משוחררים דעכ"פ אינם מיוחסים כמ"ש התוס' ומותרים בפסולים ומתערבים בהם אבל עבדים גמורים לא חשו ע"ז דאטו מי יעבוד אותם בירושלים וגם אין להם חתנות כלל א"כ ברישא דמעלין היינו שמוכר אותם או עולה עמו לא חשו ע"ז בירושלים אבל אין מוציאין לשחרור חשו ע"ז. ומיהו יותר נראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דמאן דתני עבדים במתניתין בהדיא היינו ברישא גבי א"י לבד מדלא כתב הך דינא דעבד שברח בירושלים או אם מעלה לירושלים משמע דבירושלים אין אנו רוצים בעבדים כלל כמ"ש התוס'. וק"ל:

בגמרא ת"ר הוא אמר לעלות וכו' היא אומרת לצאת וכו'. קשה דל"ל סיפא דהשתא מעלין כ"ש שאין מוציאין דבמתניתין משני לאתוי עבד שברח וכו' וזה לא שייך בברייתא ומה"ט קאמר לעיל איידי דתני רישא כפירש"י. ונראה דיש לומר דהא גופא קמ"ל דלא נימא דלצאת גריעא טפי ולא סגי בהא דתצא בלא כתובה אלא דהוי דינה כמורדת דאינו מגרשה ופוחתים לה ז' דינרי בכל שבת ומפסדת אפילו בלאותיה ולר' יוסי אפילו נכסים שנפלו לה וכן להיפך והוא אמר לצאת מוסיפין כמורד וחייב במזונות ומוסיפין לה ג' דינרי' בכל שבת משא"כ לעיל במתניתין דלא נקט דין גט וכתובה כלל צ"ל איידי. ולפמ"ש לעיל דבא"י יש לומר דכיון דע"כ מיירי באירס דאל"ה בל"ז אין מוציאין ממדינה למדינה א"כ יש לומר דס"ד דהוי כמתנה עוד נלענ"ד דיש לומר דהא ע"כ צ"ל בהא דאין מוציאין מא"י אף דבל"ז אין מוציאין ממדינה למדינה אפילו בא"י עצמה וצ"ל דמיירי שהוא דר בח"ל ואירס אשה בא"י דבכה"ג כתבו התוס' לעיל בשם התוספתא שכופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה וקמ"ל דבא"י אינו כופה אותה וצריך לגרש וליתן לה כתובה ולפ"ז יש לומר דהכא גרע טפי מהוא אומר לעלות דמיירי ששניהם מח"ל ודרים שם דכיון שהיא מא"י ונתראסה לבן ח"ל ה"ל כאלו התנה שתלך עמו והיכא דהתנה התנאי קיים דלא ה"ל כמתנה ע"מ שכתוב בתורה כיון שאין מפורש בתורה והא דאמר לעיל ואין הכל מוציאין לאתוי עבד שברח היינו על רבויא דהכל כמו ברישא דהכל מעלין לאתויי מאי והא דלא אמר גבי אין הכל מוציאין מירושלים לעיל הכי משום דכבר נשמע זה דלא ה"ל כמתנה בפירוש מרישא דמיירי ע"כ בהכי כנ"ל דאין סברא לחלק בזה בין א"י לירושלים ומה"ט נמי לא משני דהכל אין מוציאין מא"י דהכל לאתוי מנוה הרע לנוה היפה בכה"ג דאירס בא"י דמילתא דפשיטא דאין לחלק דמשום נוה היפה ה"ל כהתנה ועמ"ש לקמן בלשון התוס' ד"ה היא אומרת וכו' וק"ל:

תוס' ד"ה הוא אומר לעלות אינו נוהג בזמן הזה. והא דאמר ביבמות דף ס"ד שאין ישיבת ח"ל עולה משום דעוון ח"ל גורם יש לומר אף בזמן הזה דכבר כתבתי בחידושי גיטין והבאתי לעיל בריש מכילתין דף ג' דכל אונס אינו טענה אלא כשהעיכב הוא מחמת האונס אבל אם אינה רוצה לעשות אין טענת אונס שאם היה רוצה לא היה אונס ע"ש א"כ ה"נ כיון שאינו עולה משום חן מקומו וארצו ולא מחמת פחד סכנה עון הוא בידו וכדקאמר לעיל דף ע"ה אמרינן המצפה לראותו וגם לפמ"ש בשם הר"ת דאין מצוה עכשיו הוא ע"ד שאמרו חז"ל בריש שבת שהתירו לו לרדות קודם שיבא לידי איסור סקילה דמוטב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור. וכן ביפת תואר שהתירה התורה נגד היצה"ר וכן בכמה מקומות ואעפ"כ מצינו שנענש עליו דהיה לו להתגבר יצרו ולא היה עושה איסור כלל ה"נ אף דאין מצוה משום שיבא לידי קלות במצוה באיסור חמור התלויות בארץ עבירה היא כנראה לע"ד ודו"ק:

תוס' ד"ה היא אומרת וכו' תימא וכו' ויש לומר דהכא אפילו וכו'. לכאורה תמוה דהא משמע לעיל במתניתין דממדינה למדינה אפילו הוא אינו יכול להוציאה מנוה רעה לנוה יפה וכ"ש היא. ונראה משום דבל"ז צריך להבין הא דלא הקשו לעיל על הוא אומר לצאת וכו' וצ"ל כנ"ל דמיירי שהוא דר בח"ל ואירס בא"י ויותר נראה דס"ל להתוס' דמשכחת בעיר אחת שעומדת על הגבול כמ"ש התוס' בריש גיטין גבי עכו שחציה בא"י ובזה בודאי היה יכול לכופה באותו עיר עצמו אלא משום קדושת ארץ ישראל ולפ"ז יש לומר דס"ל דבכה"ג שיש לו שני בתים בעיר א' יכולה לכופו מנוה רע לנוה יפה ואפילו לרשב"ג כמ"ש הב"ח בשם רש"ל דלא שייך בזה שנוה יפה בודק ע"ש:

שם בגמרא שכל הדר בא"י. שמעתי להקשות דלשון דומה משמע שבאמת אין לו אלא דומה כמי שיש לו והדר קאמר וכל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו משמע דבאמת יש לו אם כן העלה ח"ל יותר במעלה ח"ו וע"פ פשוטו נראה דלק"מ דודאי לא יעלה על הדעת שלא יהיה קבלת אלקות בכל המצות שבתורה כ"א במצות דירת א"י והלא כתיב אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו' כי אני ה' אלקיהם ונאמר בהרבה מצות אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי וגו' אם כן כל המקבל עול תורה ועול מצות הוא אשר יש לו אלוק'. וכן להיפך בפורק מעליו עול תורה ועול מצות אלא שאמר במעלות א"י דכל הדר בו אפילו במצוה זו לבד כבר דומה למי שיש לו אלוק' כדכתיב לתת לכם וגו' וכל הדר בח"ל אפילו מקבל עליו עול תורה ועול מצות ובאמת יש לו אלוק" מ"מ כיון שדר בח"ל הוא דומה כמי שאין לו אלוק'. והטעם בזה נראה מפני שא"י כתיב בה ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה ונאמר במקום המקדש וזה שער השמים שכל הארצות ניתנו תחת המזלות כדכתיב אשר חלק ה' לכל העמים שהם מקבלים מהשי"ת ומשפיעים א"כ הם ניזונים ע"י שליח כמו שיבואר לקמן אבל ארץ ישראל מושפעת מהשי"ת בכבודו ובעצמו. והוא שאמר שלמה בתפלתו והתפללו דרך ארצם שאף בהיותינו בשאר ארצות כלנו מכוונים לבבנו לבית קדש קדשים כדאיתא במשנה כדי שיומשך השפע עלינו מן השי"ת. והנה מצינו ביעקב אבינו ע"ש כשעלה מחרן לא"י קראו הקב"ה אל כדאיתא במגילה מנין שהקב"ה קראו ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל וגו'. שהרי כשעלה לא"י נתעלה וקרא השי"ת שם אלהותו עליו (ואפשר לומר מה שאמרו חז"ל משחרב בית המקדש די לעולם שישתמשו בשני אותיות שנאמר כל הנשמה תהלל יה ובא"י הוא שלימות שם הויה הרי שנשלמו אותיות וה' ועם שם אל הם אותיות אלו') וע"כ אנו מתפללים דרך ארצינו להעלות תפלתינו בחסד אל כל היום ונאמר בתהלים נ"ה ישמע אל ויענם וכמ"ש בחידושי תורה בפסוק מה אקוב לא קבה אל. ויש לפרש דהיינו דקאמר דוד המלך ע"ה יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב היינו שם אל שנקרא אל אלקי ישראל וע"ז אמר ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך ששם הוא שם אל. ולפי מה דאיתא לעיל דף ע"ה דחד מינייהו עדיף כתרי מינן וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו יש לפרש הפסוק הן כל אלה יפעל אל פעמים ושלש עם גבר שנתעלה בעליית א"י שזכה להקרא בשם אל ואז עדיף כתרי מנייהו הרי פעמים והוא שלש מעלות יותר משהיה הוא עצמו בח"ל וכל זה ע"י שחל עליו שם אל (ויש לרמז שלכך קראו השי"ת ליעקב בעלותו לא"י שם ישראל שישראל עם האותיות עולה מספר תקמ"ו והוא גימטריא ג"פ יעקב עולה תקמ"ו לרמז שנתעלה עוד שלשה מעלות מכשהיה לכך נתוסף על שם יעקב גם ישראל) ויש לפרש בזה פסוק בישעיה ס"א תחת בשתכם משנה וגו' ולכן בארצם משנה יירשו ור"ל תחת שהיה לכם לבושה דאחד מא"י חשוב כשניכם בח"ל ע"כ בעלותכם לא"י יהיה חשובים כשנים מהם וזה משנה יירשו וכעין זה מצינו גבי אברהם כשאמר לו השי"ת לעלות לא"י אמר לו ואעשך לגוי גדול וגו' עיין פירש"י זה שאומרים אלקי אברהם הרי שבעלותו לא"י ייחד השי"ת בשם אלקותו עליו ונכלל בכל הג' אבות כפירש"י שם יכול יהא חותמים וכו' ועיין מ"ש בדף ע"ה גבי משה רבינו ע"ה שג"כ נתעלה כן ולפמ"ש לעיל דענין זה הוא משום ששאר ארצות הם תחת המזלות לכך דומה כמי שאין לו אלהי יש לפרש מה שאמר לבן ועתה הלך הלכת כי נכספת לבית אביך למה גנבת את אלקי מפני שהיה יכול לומר שהלך כדין אף שהיה עבד לו הא הכל מעלין לא"י אפילו עבד ונאמר לא תסגיר וגו' בעבד שברח מח"ל לא"י אבל הטעם הוא מפני שבא"י דומה כמי שיש לו אלוק' א"כ למה גנבת את אלהי כידוע שהתרפים היו בדמות המזל שתחתיו והיה עובד אותו ובחידושי תורה כתבנו בזה פירושים נאים ואין להאריך עוד כאן:

כל הדר בח"ל כאלו עע"ז וכו' הרב עיון יעקב בכלל דבריו כתב כי הדר בח"ל מחשבה רעה מצרפה למעשה בכל כמשז"ל בע"ז מדכתיב למען תפוש את ישראל בלבם עש"ב ולי ההדיוט אינו מחוור להוסיף ח"ו על חטאות ישראל כל שלא נמצא הדבר מפורש ברז"ל והטעם פשוט בדברי המקובלים כי הע' שרים כל א' נתן לו הקב"ה אומה אחת תחת רשותו וגם האדמה אשר הם עליה הנה כי כן בהיות ישראל תחת רשות שר א' בגלות אצל אומתו וארצו הנה כל התורה והמצוה אשר ישראל המה עושים ולומדים סלקין לעילא באויר ארץ העמים לרשות השר ההוא ומשם יעלו נכח פני ה' כביכול. והשר נהנה מהם וא"כ אין נר' העבודה מיוחדת לה' דוקא ח"ו וזהו שאז"ל כאלו עע"ז ח"ו וזה טעם ב' י"ט של גליות כמ"ש הרמ"ק ז"ל באורך וקלסיה הרמ"ז ואכמ"ל ודי בזה:

(קי ע"ב) לאתויי עבדים.—לפירש"י היינו עבדים עבריים. ולפ"ז אפשר שאף מה שאמר בסיפא "ואין הכל מוציאין לאתויי עבד שברח מחו"ל לארץ" היינו בעבד עברי. ולפ"ז תתיישב קושיית התוספות כאן (ד"ה ה"ג) מפרק השולח. אבל הרמב"ם והראב"ד בהל' עבדים (פ"ח ה"ט) מפרשי לה בעבד כנעני. ובר"נ על הרי"ף כאן מפרש רישא בעבד עברי וסיפא בעבד כנעני.

אבל לא מעיר לכרך. בגמ' מפרש טעמא: שהנוה היפה בודק. את הגוף למי שבא מנוה רע ומתוך כך חלאים באים עליו: גמ' ישיבת כרכין קשה. שהכל מתיישבין שם ודוחקין ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אויר אבל בעיר יש גנות ופרדסים סמוכים לבתים ואוירן יפה: שנוי וסת. אפילו לטובה: במרום הרים כרמו. שאין בידו ממון לקנות במקום טוב וקונה בראש ההר וכל זבלים שהוא מוציא לו נופל וזב לכרמים שתחתיו: מתני' הכל מעלין. את כל בני ביתו אדם כופה לעלות ולישב עמו בירושלים: אחד האנשים ואחד הנשים. אף האשה כופה את בעלה לעלות ולדור שם ואם לאו יוציא ויתן כתובה כדקתני בברייתא בגמ' בהדיא: מעות קפוטקיא. גדולות ושוקלות יותר משל א''י: גמ' לאתויי עבדים. היה לו עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחו: ואיידי דתנא כו'. דאילו משום מנוה הרע לנוה היפה לא איצטריך כיון דאשמעינן דמעלין מנוה היפה לנוה הרע כל שכן דאין מוציאין אפילו מן הרע ליפה: לעלות. מחוצה לארץ לארץ וכן משאר גבולין לירושלים: לצאת. מירושלים לגבולין או מארץ לחוצה לארץ: מקולי כתובה שנו כאן. כאן הקלו בכתובה וזו אחת מקולי כתובה: קסבר כתובה דאורייתא. הילכך בתר שיעבוד אזלינן כדין כל שטרי חוב: כתוב בו כסף סתם. מאה כסף ולא פירש אם סלעין אם דינרין אם פונדיונין: מה שירצה לוה מגבהו. ואפילו איסרין: ואימא נסכא. חתיכות כסף היה לכך לא פירש: ואימא פריטי. ותאמר שיתן לו נחשת או כסף שוה מאה פרוטות: וכי מי . אמר לו לדוד כן. אלא מפני שהיה צריך לברוח ולצאת מארץ ישראל אל מלך מואב ואל אכיש: דבעי ר' זירא למיסק. ורב יהודה מוחה בידו להכי הוה משתמיט מיניה:

הכי גרסי' בכל הספרים דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל משום ישוב ארץ ישראל. מפרש ה''ר יוסף בן ה''ר יום טוב אע''ג דגרסינן בהשולח (גיטין דף מה. ישם) ההוא עבדא דברח לא''י אתא מריה אבתריה אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה ניכתוב לך שטרא אדמיה ואי לא מפקענא לך מדרבי אחי בר יאשיה דדריש אל תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל והכא לא מפקענא ליה מיניה אלא אמרי' ליה זיל זבניה התם מיירי כשלא היה מוצא בארץ ישראל למי ימכור לכך קאמר נכתוב לך שטרא אדמיה דאל''כ כל העבדים יפקיעו עצמן מידי אדוניהם שיברחו לארץ ור''ת פירש דהאי זבניה דהכא לאו מכירה ממש לאחרים אלא לעצמו והיינו נכתוב שטרא אדמיה: ואין הכל מוציאין לאתויי מאי. ואם תאמר אמאי לא משני לאתויי עבד שברח לירושלים כדרבינן לעיל ואין הכל מוציאין דרישא ויש לומר דבירושלים ליכא למימר הכי דאין אנו רוצים שיהיו עבדים בירושלים יותר מדאי אלא מיוחסים. ר''ת: הוא אומר לעלות כו'. אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא''י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם: היא אומרת לצאת כופין אותה. תימה מאי איריא בא''י אפי' בשאר ארצות נמי היאך תוכל לדוחקו לצאת ממקומו וי''ל דהכא אפי' מנוה הרע לנוה היפה: ואימא נסכא. מהכא משמע דנסכא עדיפא ממעות ודינרין של כסף דאי פחותה מאי קושיא דאין ה''נ דהא קאמר מה שירצה מגבהו אלא ודאי עדיפא ואפילו הכי פריך ואימא נסכא כיון שכתוב בו כסף סתמא לא משמע שהוא חייב לו מטבע ואמאי מגבהו מה שירצה דמשמע שיתן לו ממטבע הפחות.):