פרק ששי בעזר הצור:
במה אשה יוצאה וכו' מצד שביארנו בראש המסכתא על החלק הראשון שבמסכתא שבא לבאר המלאכות האסורות בו מן התורה ושההוצאה מכלל זה החלק ושהרבה מפרקי המסכתא באו בביאור עניניה ושזה הפרק אחד מהם התחיל עכשיו בדבר שאין אדם מוציאו להדיא בדרך הוצאה אלא דרך תכשיט ומלבוש איזה מהם נקרא תכשיט ומלבוש שיהא מותר לצאת בו ואיזה דבר נקרא משאוי שיהא אסור לצאת בו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון הדברים שהאשה אסורה לצאת בהם ושאם יצתה אינה חייבת חטאת השני את שהאיש אסור לצאת בהם ושאם יצא בהן גם כן אינו חייב חטאת השלישי לבאר את שהאשה אסורה לצאת בהם ושאם יצתה חייבת חטאת הרביעי לבאר את שהאיש אסור לצאת בהם ושאם יצא יהא חייב חטאת החמישי במה שהאשה יכולה לצאת בהן הששי במה ששניהם ר"ל בין איש בין אשה יכולים לצאת בו ואת ששניהם אסורים בו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים מענין טומאה וטהרה ושאר דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגית התלמוד כמו שהקדמנו:
והמשנה הראשונה תיוחד לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועה שבראשה ולא תטבול בהם עד שתרפס ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורין ולא בכבול לרשות הרבים ולא בעיר של זהב ולא בקטבלא ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינה נקובה ואם יצתה אינה חייבת חטאת אמר הר"ם פי' מה שאמר לא תטבול בהם עד שתרפס הוא טעם איסור יציאתם באלו החוטין בשבת לפי שנחוש שתצטרך לטבילה בשבת ותסיר אותה מעל ראשה ומצחה כדי שלא יהיו חוצצין ותעבירם ארבע אמות ברה"ר כי אלו החוטין הם על הראש אבל חוטי הצואר מותר לטבול בהם ולפיכך תצא בהם בשבת וטוטפת ציץ יקשרו אותו על המצח מאוזן לאוזן וסרביטי' נקראי' בלשון חכמי' לחיים והם ממיני התכשיט ונתלין מן הציץ על הצדעים ועל הלחיים ולפיכך נקראים לחיים ואמ' בזמן שהם תפורין ר"ל תפורין בטוטפת וכבול חתיכה של בגד כמו מצנפת שקושרין אותה על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ למצח והוא בפני עצמו זולת הציץ תכשיט ואמרו ברה"ר הוא משמש לכל מה שזכר כי טעם איסורם גזרה שמא יפלו ברשות הרבים ותטלם ותביאם בידה ועיר של זהב כליל של זהב על צורת ירושלם הוא אצלם תכשיט וקטבלא חונקת והיא חוטין שעורכין בה גרגירי זהב וקושרין אותן על הצואר בדוחק כאדם החונק את עצמו ולפיכך נקראת חונקת ובלשון ערב מכנק"ה ואמרו אינה חייבת לפי שטבעת שאין עליה חותם יש בה קצת תכשיט ואע"פ שאינה מתכשיטי הנשים לגמרי ומחט שאינה נקובה אפשר שתחלק האשה בה שער ראשה ולפיכך הוא ממיני תכשיטיה ולפיכך אינה חייבת חטאת:
אמר המאירי במה אשה יוצאה וכו' עיקר הדבר שענין זה תלוי עליו הוא שאין היתר ליציאה בדבר שאינו מלבוש גמור אלא בשני ענינים הא' שיהא הדבר תכשיט שכל שאינו תכשיט אצל הנושאו הרי הוא משאוי והשני שאפי' הוא נקרא תכשיט כל שיש לחוש שיהא הנושאו שולפו להראותו לאחרים מתוך שהנאתו עליו מצד חשיבותו עם זרות התכשיט אסור לצאת בו משום דילמא שלפא ומחויא ליה כלומר ויבא הענין להביאו בר"ה אלא שטעם זה יש אומרים שאינו נאמר אלא באשה כמו שיתבאר וכדי לבאר איזה דבר הוא תכשיט ואיזה אינו תכשיט ותאסר בה אמר לא תצא אשה לא בחוטי צמר או חוטי פשתן או רצועת איזה דבר העשוי לענין שחוטי צמר וחוטי פשתן עשויין ושלשתם עשוים לקלע בהם שער ראשם ואע"פ שאין כאן משאוי שהרי דרך מלבוש הוא שקליעת השער בכלל קשור הראש הוא הרי הוא בכלל איסור שני ר"ל דילמא שלפא והוא שאמר אח"כ ולא תטבול בהם עד שתרפם ושאלו בגמ' טבילה מאן דכר שמה כלומר שאע"פ שבפרק בהמה אמרו ומזין עליהן וטובלין במקומן ולא שאלו כך מפני שהוצרך ללמדנו לפי דרכו שאותם הכלים מקבלים טומאה אע"פ שכלי בהמה אין מקבלים טומאה וכמו שאמרו בפרק זה בורית טהורה כבלים טמאים אבל כלי אשה לא בא ללמד בהם שמקבלין הם טומאה שהרי לא דבר בגוף הכלים אם צריכים טבילה אם לא שפשוט היה לו שמקבלין הם טומאה ולא דבר אלא בטבילה גופה של אשה ומשום חציצה ומה הוצרך ללמד והדבר פשוט הרבה שחציצה פוסלת בטבילה וא"כ למה היא באה אלא שהיא באה כעין טעם לאלו שהזכיר איסור יציאתם כלומר שמאחר שידוע שאינה יכולה לטבול באלו אף בחול עד שתרפם כדי שיכנסו המים בינם ובין השער ולא יהו חוצצות שמא תזדמן לה טבילה של מצוה בשבת ותתירם מצד מה שהיא צריכה לרפותם ותבא להביאם מצד עמל חזרת הכריכה על השער שהוא אצלה עמל ומלאכה דקה ושהרבה נוהגות לילך בשבכה שבראשם בזולת אותן החוטים עד שיטבלו ומ"מ מקצת חכמי צרפת כתבו דוקא כשלא קלעה בהם שערה שאלו קלעה מותר לצאת מפני שאם תזדמן לה טבילה לא תבא להתיר מכל וכל אלא לרפות שיודעת היא שהיתר הקלוע אסור וכמו שאמרו בפרק הבונה הגודלת חייבת משום בונה ואחר שכן אף המתרת חייבת משום סותר:
אף הם כתבו דרך כלל בכל מה שהוזכר בה חשש העברת ד' אמות ברה"ר שלא נאמר אלא בדברים קטנים שאין אדם מרגיש בהם כל כך אבל בדברים גדולים מותר שאם לא כן אף סרבל יאסר וכן חגורה והדבר פשוט להתיר אף התרת חגורה וחזרת חגירתה בשבת ברה"ר כמו שיתבאר למטה בענין קמיע מומחה וכן חדשו בדינין אלו שלא נאמר חשש דילמא שליף אלא באשה שדעתה קלה ומתפארת בהבלי התכשיטים אבל באיש שדעתו מיושבת לא ואע"פ שבמשנה אחרונה בבני מלכים בזגים וכל אדם אמרו בגמ' דוקא באריג בכסותו הא כל שאינו כן אסור בזו דוקא מפני שחושש שיתלוצצו עליו ומפני חשש הליצנות הוא שולף ויש מתרצים שמה שאמרו בה וכל אדם פירושו בקטנים שדעתם כנשים אבל גדולים אף באינו אריג מותר ואין זה כלום שהרי סתם אמרו וכל אדם ואף בירושלמי פירשוה וכל אדם בין גדולים בין קטנים:
ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאין תפורים ואף אלו משום חשש דילמא שלפא וענין טוטפת פירשוה בגמ' ציץ של זהב נתונה על פדחתה ומקפת ראשה מאזן לאזן ואף סרביטין כענין טוטפת אלא שרחבה יותר ומקפת עד הלחיים ומ"מ כשהם תפורים עם השבכה והוא כלל קשורי הראש אין בה חשש שלא תטול כל השבכה מראשה עד שיתגלה כל שערה ברה"ר ומכאן התירו לבחורות לצאת בציץ של כסף או של זהב שכל שראשו נשאר מגולה אין דרכו לשלוף ולא בכבול לרה"ר ופירשוה בגמ' כיפה של צמר עשויה כמין כובע בשרשרות וי"מ שהיתה רחבה כשתי אצבעות ממה שאמרו כיפה של צמר היתה מונחת בראש כ"ג ועליו הציץ נתון שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ולי נראה שהיא כשיעור הראש וקולטת כל השערות ומניחתו תחת השבכה ומרוב חשיבותה מסירה כל השבכה ליטול את הכבול ומחזרת השבכה מיד ומשתעשעת עם הכבול ומ"מ אף בזו אם היתה תפורה מותר שאין לחוש שתעמוד בגלוי הראש עד שיראו כל חברותיה את הכבול ומ"מ כבול זה לא נאסר אלא ברה"ר אבל בחצר מותר ופירשוה גדולי המחברים אף בשאינה מעורבת וכל הנזכרים למעלה נאסרו אף בחצר שמא תרגיל לצאת בה לרה"ר ובכבול התירו שהיה תכשיט צריך הרבה אצלם ושלא תתגנה על בעלה בהעדרו:
ולא בעיר של זהב והוא תכשיט אחד מונח תחת הצואר על שפת הבגד וקורים לה נושקלאה ומציירין בה בבליטה צורת עיר ולא בקטלא ופי' בגמ' מנקטא פארי והוא תכשיט נתון על צדעיה לכלות השערות היוצאות משם שלא יצאו וי"מ בגד נקשר בצוארה ותלוי על לבה ומצוייר כלו בזהב וראשון עיקר ולא בנזמים ר"ל נזמי האף אבל של אזן מתוך שהם קבועים ביותר מותר וכלן מחשש דילמא שלפא ומחויא אע"פ שהם תכשיט:
ולא בטבעת שאין עליה חותם ר"ל אע"פ שאין בה חותם שהוא תכשיט שלה שאלו היה בה חותם אין זה תכשיט של אשה אלא של איש שצריך לחתום תמיד לשלח הנה והנה והיה אצלה משאוי ואע"פ שלא הוציאתו דרך הוצאה אלא מונח באצבעה פי' בגמ' שפעמים שבעלה מסירה מאצבעו ומוסרו לאשתו שתצניענו והיא מניחתו באצבעה עד שתגיע לקופסא שלא בכונת תכשיט ועדי ונמצאת דרך הוצאה בכך והיתה חייבת חטאת אבל כשאין עליה חותם הרי הוא תכשיט שלה אלא שנאסר מחשש דילמא שלפא ומחויא כשאר הנזכרות:
ולא במחט שאינה נקובה ר"ל אפי' שאינה נקובה והוא תכשיט שבחול חולקת בה שערה להיות צמתה חלוקה בשוה ובשבת שאינה יכולה לעשות שמא תתלוש שערה היא תוחבתו בפי השבכה ויש כמין כוס של זהב בזנבה שמכוון לעמוד בפדחתה לנוי ומתוך כך הוא נקרא תכשיט לענין שבת ויש מדמין לתכשיט זה תכשיט הקרוי אשפינולאה העשוי לחבר בה ראשי הצואר הא מחט הנקובה וראויה לתפירה אינה מלבוש כלל ואע"פ שהוציאה במלבושיה חייבת חטאת שכך היא דרך הוצאתה לאומן ואומן דרך אומנותו חייב ואף לדעת הפוסקים פטור אשה מיהא כל שעושה ממנה תכשיט ואינו תכשיט דרך הוצאה היא וכן היא דרכה בכל הנשים להביא מחט תחובה בבגדיהם להיותה מזמנת להם לתקון בגדיהם מה שאין כן באיש אפי' באומן אלא דרך טרדה אבל כל אותם שהוזכרו כמין תכשיט הן ולא נאסרו אלא מחשש דילמא שלפא ומחויא ומתוך כך כולל בכולם שאם יצאתה אינה חייבת חטאת:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
כבר ביארנו במשנתנו שטבעת שאין עליה חותם הוא תכשיט של אשה אלא שאסורה בו לכתחילה מחשש שלפא ומחויא ובטבעת שיש עליה חותם הוזכר במשנה שלישית שהוא משאוי אצלה וחייבת חטאת וטבעת לאיש לא הוזכר דינו במשניות לא בשניה באותן שהוזכרו לו לפטור אבל אסור ולא ברביעית באותם שהוזכרו לו לחיוב חטאת אבל בסוגיא הבאה על משנה שלישית במה שאמר לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצתה חייבת חטאת אמרו בגמ' וחילופיהן באיש ופי' גדולי הרבנים שהוא חוזר על הטבעת לבד וגדולי הפוסקים כתבו שהוא חוזר אף על המחט ומ"מ הנח עכשיו למחט שאין אנו מבארים עכשיו את דינו אלא דין הטבעת והרי שהכל מסכימים שעל הטבעת מיהא נאמר שחילופיה באיש וא"כ אחר שבאשה טבעת שאין עליה חותם הוא תכשיט שלה ואסורה מחשש שלפא ומחויא אלא שפטורה וביש עליה חותם אינו תכשיט אצלה כלל וחייבת חטאת נמצא חילופו באיש שיש עליה חותם תכשיט שלו ויאסר לכתחילה מחשש שליף ומחוי ואין עליה חותם יהא משאוי אצלו ויתחייב בו חטאת וכן פסקוה גאוני הראשונים ואע"פ שאינה דרך הוצאה פעמים שהאשה נותנתו לו להוליכה אצל אומן ונושאה באצבעו על הדרך שביארנו באשה:
ומ"מ רוב פוסקים וגדולי המחברים התירו לכתחילה ביש עליה חותם מפני שאין באיש חשש שליף ומחוי אלא שכתבו שנהגו העם שלא לצאת בה כלל והיא היא שיטת חכמי הצרפתים שהזכרנו במשנה ולדעתם לא נאמר וחילופיהם באיש אלא לעיקר הענין והוא שיש עליה חותם הוא תכשיט לאיש ואין עליה חותם לאשה אבל לא לענין הדין ר"ל שיתחלף הדין מכל וכל שאינו מתחלף אלא בחיוב חטאת אשה בחותם ואיש בלא חותם אבל לא לפטור אבל אסור אלא איש בחותם מותר לכתחילה וכן יראה משמועת הקימרא ואבנט של מלכים אלא שמתוך שהם כמלבוש גמור אין לחוש בהם לשליפה אבל הירושלמי מסייע לסברא זו שאמרו תכשיטין למה נאסרו אמר ר' בא על ידי שהנשים שחצניות הן מתירתה ומראה לחברתה ושוכחת ומהלכת בהן ד' אמות והאיש ע"י שאינו שוחץ מותר אלמא כל שהוא תכשיט לאיש מותר בו לכתחילה ומ"מ יש חולקין ממה שסיימו בירושלמי נשמעינה מן הדא כלומר זה שאתה אומר שהאיש ע"י שאינו שוחץ מותר מעשה בר"ג ברבי שירד לטייל בתוך חצרו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדא אמרה העשוי לתכשיט אסור הדא אמרה העשוי לכך ולכך הדא אמרה אחד האיש ואחד האשה הדא אמרה אף מקום שאם יצאה אינה חייבת חטאת אסור בחצר ולא עוד אלא שהם קורין ענין האיש בלשון שאלה כלומר והאיש ע"י שאינו שוחץ מותר בתמיהה נשמעינה מן הדא וכו':
ומ"מ הם מפרשים שלא גערו בו אלא במפתח שהוא עשוי לכך ולכך ר"ל בין לאיש בין לאשה אבל המיוחד לתכשיט של איש מותר וזה שאמר הדא אמרה לכך ולכך פירוש הוא כלומר זה שאמרו באיש העשוי לתכשיט אסור פירושו בשעשוי לכך ולכך ואסור בין לאיש בין לאשה גזירה איש מפני אשה וחדא גזירה היא הא מיוחד לאיש מותר וי"מ לכך ולכך לשתי מלאכות כגון מפתח לפתוח ולנעול ולתכשיט והואיל ויש בו תכשיט אחר שהוא של זהב אינו כשאר מפתחות להיותו כשאר חפצים שבבית להתיר הוצאתן מבית לחצר שמאחר שיש בו קצת קשוט שמא יצא בו לרה"ר ומ"מ לענין מפתח אין פוסקין כירושלמי ואינו קשוט כלל והרי הוא כשאר כל הכלים הניטלים בחצר שאין חוששין בהם להוציאם אלא שי"מ שז"ש ומפתח זהב בידו לאו בידו ממש אלא תלוי בגופו כהוצאת חול והיה בו לחוש לצאת ברה"ר למדת מ"מ שהירושלמי אין לך ראיה ברורה ממנו להתיר ולא לאסור ואף מה שאמרו בפרק נוטל המוציא כליו מקופלים ומונחים על כתיפו וטבעותיו בידיו חייב ואם היה מלובש בהם פטור אלמא פטור אבל אסור וודאי על הטבעת הוא אומר כן שאם על המלבוש ודאי מותר הוא לכתחילה איפשר שאף על הטבעת מותר ומאחר ששנה בתחלה חייב שנה בסופה פטור:
וסוף הדברים איני רואה ראי' ברורה לא לאיסור ולא להיתר בענין יציאת טבעת אלא שסוגיית התלמוד שלנו מראה פנים לאיסור וכלל הדברים שכל שאין עליה חותם באשה אסור לכתחילה ובאיש חייב חטאת ויש עליה חותם באשה חייבת באיש לדעתנו אסור לכתחילה ולדעת רוב פוסקים מותר לכתחילה מעתה הרבה מנהגים נעשים בטבעת שלא כהלכה אחד שהנשים מביאות טבעת שיש עליה חותם והוא ששמן חתום ומפותח עליו ויש כאן חיוב חטאת אלא שבזה יש לנו לומר שחקק האותיות לא נקרא חותם שאין אותיות שבו חקוקות כל כך שיהא אדם יכול לחתום בו הא מ"מ לענין איסור לכתחילה היאך מביאות טבעת אף בשאין עליה חותם וכל שכן באנשים שמקצתם מביאים אותם ומקצת חכמים מחזרים בהיתרם לנשים מצד שעכשו כלם רגילות בכך ואין בהם חשש שלפא ומחויא וכן נראה לי בה שכלן חשובות בעיניהן לענין זה וכעין מה שאמרו בגמ' אשה חשובה לא שלפא ומחויא אלא שאני רואה בה כלך לדרך זו שעכשיו נולד בהן איסור אחר והוא שלפי משנתנו אסורה היא לצאת עם כל דבר שיהא חוצץ בטבילה וראוי לתמוה מפני מה לא אסרו הטבעת מטעם זה ואין לך בה אלא אחת משתים או מפני שלא הוצרך לה שהרי בפני עצמה יש בה חשש שלפא ומחויא או מפני שדרכן היה בנתינת טבעות בריוח שלא יהיו חוצצים והיא הנותנת לחשש שלפא שיוצא לו מאצבעה מהר ושלא בנתינת לב ומעתה עכשיו שטבעותיהן חוצצין יש לאסור על כל פנים דילמא מיתרמיא להו טבילת מצוה וכו' ואע"פ שקצת חכמי צרפת ראיתי שפירשו לא תטבול עד שתרפם ודילמא אתו לאתויינהו כשהם מרופים ונמצאת הוצאתם שלא כדרך תכשיט אבל להוצאת יד אין חוששין כלל וא"כ בטבעת מיהא אין כאן חשש אינו כן שהרי בקמיע אמרו זמנין דמצטריך לבית הכסא ואתי לאתויינהו ובזו ודאי בהוצאת יד היא שנויה וכן הרבה ואף בשנתיר את הרצועה לנשים במוטב שיהו שוגגות מה נאמר באנשים אלא שאף בהם יש דנין להקל שכבר נשתנו הדורות ונשתנה המנהג ונעשו מקצת אנשים שחצנים כנשים ומביאים אותו לתכשיט והרי הם נעשים אצלם כנשים ואין חוששין לעשוי לכך ולכך והרי הוא עכשיו אין עליו חותם כיש עליו בדורות הראשונים ואע"פ שנאסר בב"ד ואין כאן מנין אחר הם אומרים שלא גזרו על הטבעת אלא על שאינו תכשיט וכל שלא היה תכשיט אצלם והוא תכשיט אצלנו הותר לנו ברשותם וקצת חכמי צרפת מצרפים בה שאין אצלנו רה"ר גמורה ברוחב ט"ז אמה ובמדרס ששים רבוא בכל יום ותמה על עצמך טצדקי להתיר עבירות והרי אף בחצר גזרו ועוד שהרי עיירות יש שרוחב קצת דרכים שבהם ט"ז אמה ונתת דבריך לשיעורין ואף מה שהזכירו בששים רבוא לא מצינו אותו בכל התלמוד אלא שגדולי הרבנים פירשוה לדמיון דגלי מדבר וסוף הדברים אין סמך להיתר כלל ובמסכת עירובין ס"ט א' שנינו ההוא דנפק בחמרתא דאמדושא לרה"ר ר"ל בטבעת של עץ הקרוי אמדושא בהדי דחזייה לר' יהודה נשיאה כסייה אמר כגון זה יכול לבטל רשות כלומר שאינו משומד בפרהסיא והן שנפרש' אף ביש עליה חותם ובאיסור סופרים לדעתנו שאף בדברי סופרים נקרא משומד לענין בטול רשות הן שתפרשהו באין עליה חותם ובאיסור תורה לדברי הכל מ"מ במה ידחו שמועות אלו וכן שנינו במועד קטן י"ב ב' ר' יהודה נשיאה נפק בחמרתא דאמדושא והעמידוה בחצר כמו שיתבאר באותה סוגיא אלמא ברה"ר אסור וגדולי הדורות בקאטאלונייאה ובבדי"רש ראיתי בחבוריהם שהם מתמיהים על ההיתר ומכריזין לאסור ולענין חותם מיהא אין האבנים נידונות כחותם כלל כדי לאוסרן לאשה בחיוב חטאת וכן נראה לי סעד להיתר הוצאת טבעת אם עשוי לרפואה מצד עצמו או מצד אבנו ממה שאמרו בקמיע שמותר לצאת במומחה ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת מפני מראית העין ר"ל שלא יראה כנושאו לרפואה אלא לתכשיט ואינו תכשיט ושואלין בה ויאסר מצד הטבעת ואע"פ שקצת מפרשים מתרצים שבטל הוא אצל הקמיע מ"מ י"מ אותה כשהטבעת ג"כ עשוי לרפואה ואין צריך לומר במקום שאין שם איסור אלא מחשש שליפה שאם עשוי לרפואה מותר שאין אדם עשוי להזיזו ממקומו כלל:
מאחר שביארנו שאסורה אשה לצאת בתכשיט שחוצץ לטבילה יש לך לדון שאם הוא עשוי בדרך שלא יהו חוצצות יוצאת בהן מעתה חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שאסרנו במשנה מטעם חציצה אם היו עשויים בשרשראות של חוטים חלולים עגולים עד שכשקלעה בהם שערה אין נדחקים כל כך על השער מפני עביו ונמצאו המים נכנסין שם מותר לאשה לצאת בהם שאפי' תזדמן לה טבילה אינה מסירתם כלל והוא שאמרו כל שהוא אריג לא גזרו כלומר כל שהם חוטים רבים ארוגים ביחד שהם עבים וגסים הואיל ואין ההדוק מצוי בהם ואין חוצצים לא גזרו עליהם שלא לצאת בהם בשבת וי"א דוקא בחלולות אבל בטמומות חוצצות ואף בחלולות אם היה שם דבר שבסבתו היא קפדה שלא לטבול עמהן כגון שהיו מטנפים בטיט ומתיראה שאם תטבול בהם יהו המים ממחין את הטיט וילכלכו לחייהן אע"פ שאין כאן משום חציצה אסור וכן כל כיוצא בזה:
חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שבראשי הנשים כבר ביארנו שהן חוצצות בטבילתה וכלן בראשי הבנות שנינו אבל חוטים שבצואר העשוי לה לתלות בם איזה תכשיט אינן חוצצין שאין האשה חונקת עצמה בד"א בחוטין אבל חדקים שבצואריהן והם רצועות מוזהבות הואיל ורחבות הן ואין הידוקן מזיק להן הרי הם מהדקות אותן שיהא בשרן בולט למעלה מהן ויראו כבעלות בשר ודינן כקרטילא והוא בגד חשוב תלוי בצוארה ויוצא לה עד לבה להיות מתנאה בו בין שדיה ואין זה קטלא האמור במשנתנו כמו שביארנו שם ומ"מ חוטי שער אפי' הדקתם אין חוצצים שאין הדוקו מונע את המים מליכנס ואע"פ שאמרו נימא אחת קשורה חוצצת בזו הואיל והשער עצמו קשור הדוקו הדוק אבל כשהשער קשור על דבר אחר או עם דבר אחר אין הדוקו הדוק והוא שאמרו יוצאה אשה בחוטי שער אם קלעה בהם שערות ראשה וקווצותיה בין משלה בין משל חברתה בין של בהמה שכל שער במשמע וכן מותרת לצאת בחוטין שבאזן והם עשויים שכשנוקבים את האזן להוציא ליחות המזיקות לעין דרך שם נותני' בהם חוטין מאיזה מין או של כסף וזהב שלא יחזור הנקב ליסתם:
