שבת נז ע"א

דף נז - א

פרק במה אשה ^[1]

הקדמה לפרק במה אשה

שנינו במשנה [לקמן עג א] כי הוצאה מרשות לרשות היא אחת מל"ט אבות המלאכות בשבת.

מדאורייתא חייב חטאת רק כאשר הוציא משא כדרך שרגילים לצאת עמו בחול.

מלבושיו של אדם טפלים לו - ולכן על הוצאת בגדיו דרך מלבוש אין איסור הוצאה [ראה רמב"ם פרק י"ח הלכה י"ז].

תכשיטיו של אדם - מדין תורה מותר לצאת בהם, כשהם ענודים עליו כדרך המתקשטים. אלא שגזרו חכמים שלא לצאת בהם בשבת, שמא תשלוף האשה את התכשיט להראותו לחבירתה.

וכן גזרו שלא לצאת בדבר שהוא רפוי על הגוף, ויש חשש שיפול במהרה, ויבא להביאו [בידיו, דרך הוצאה] ארבע אמות ברשות הרבים.

וכן גזרו שלא תצא האשה בדבר החוצץ בטבילה, כי חששו שמא תזדמן לה טבילה של מצוה בשבת, שאז היא צריכה להסירם מעליה, ושמא תבוא אחר כך להוליך דבר זה ארבע אמות ברשות הרבים.

וכן גזרו שלא לצאת בדברים שיתכן שיגחכו אנשים עליהם, ויבוא משום כך לשלוף אותם ולהוליכם ברשות הרבים [כגון בסנדל אחד בלבד].

וכן אסרו לצאת בכמה דברים משום מראית העין - כגון במלבושים של אנשי מלחמה.

מתניתין:

במה אשה (2) יוצאה בשבת מרשות לרשות, ואין בו לא משום איסור הוצאה ולא גזירה דרבנן, ובמה אינה יוצאה, משום שגזרו רבנן שמא תבוא לידי איסור הוצאה?

לא תצא אשה, לא בחוטי צמר הקשורים בראשה (3), ולא בחוטי פשתן הקשורים בראשה, ולא ברצועות שבראשה, אף על גב שהם אינן משאות. לפי שגזרו רבנן עליהם משום שבשעת טבילה הם חוצצים, ושמא תורידם האשה קודם הטבילה, ותבוא לידי מלאכת הוצאה.

ולא תטבול בהן בחוטי צמר ופשתן וברצועות שבראשה עד שתרפם, כדי שיכנסו המים ביניהם לשערותיה (4).

ולא תצא האשה בטוטפת - שהוא כמין ציץ המגיע מאוזן לאוזן, ולא בסרביטין - שהוא כמין ציץ, ומצדדיו יורדים הקצוות על הלחיים, בזמן שאינן תפורין. שאנו חוששים שמא תשלוף אותם מראשה כדי להראותם לחבירתה, ותוליכם ארבע אמות ברשות הרבים. אבל בתפורים יחד עם השבכה לא חיישינן, שהרי לא תגלה את שערה ברשות הרבים (5).

ולא תצא בכבול שהוא כיפה של צמר לרשות הרבים. אבל לחצר שאינה מעורבת התירו בכבול [בלבד], כדי שתהיה מקושטת ולא תתגנה על בעלה (6).

ולא תצא בעיר של זהב, שהוא תכשיט עגול ומציירין בו דוגמת עיר, ומחברים אותו למלבוש בחיבור שאינו גמור. כי חששו שמא תבוא לשלוף אותו (7).

ולא בקטלא, שהוא בגד חשוב הנמצא כנגד לבה כדי למנוע את נפילת האוכל על צווארה, מפני שחוששים שמא תשלוף אותו.

ולא בנזמים [שבאפה] שדרכה לשלוף אותם.

ולא בטבעת שאין עליה חותם. ואף שהיא תכשיט גזרו שמא תבוא לשלוף אותה [וכשיש עליה חותם היא אינה תכשיט, וחייבת מדאורייתא אם יצאה בה].

ולא במחט שאינה נקובה, שאף על פי שהיא תכשיט גזרו עליה [וכשהיא נקובה אין זה תכשיט אלא משא, וחייבת מדאורייתא אם יצאה בה].

ובכל אלו האמורים במתניתין - אם יצאת בהן אינה חייבת חטאת, שהרי איסור הוצאתם הוא רק מדרבנן (8).

גמרא:

שנינו במשנה שלא תטבול האשה לטהרתה עד שתרפה את קשרי הרצועות שבראשה.

והוינן בה: טבילה האמורה במשנה - מאן דכר מי הזכיר את שמה של טבילה אצל הלכות שבת? והיינו, לשם מה נאמרו במשנתנו העוסקת בהלכות הוצאה גם הלכות טבילה.

אמר רב נחמן בר יצחק אמר רבה בר אבוה: מה טעם קאמר במתניתין. מה טעם גזרו רבנן שלא תצא אשה בשבת לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן - מפני שאמרו חכמים שאפילו בחול שלא תטבול בהן עד שתרפם כדי שיכנסו המים ביניהם לשער (9).

וכיון דביום חול לא תטבול בהן עד שתרפם, משום כך בשבת לא תצא בהן, מחשש דילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו, ותתירם לצורך הטבילה (10), ואתי ותבוא לאתויינהו להוליכם ארבע אמות ברשות הרבים (11).

בעא מיניה רב כהנא מרב: תיכי חלילתא, שרשרות של חוטים חלולות (12) ועגולות שקולעות בהן הנשים שערן - מאי, מהו לצאת בהם בשבת? האם הם חציצה לטבול בהם ולכן גזרו עליהם רבנן שלא לצאת בהם, או שאינם נחשבות חציצה?

אמר ליה: אריג קאמרת? מותר לצאת בו בשבת! משום דכל שהוא אריג לא גזרו בו רבנן שלא לצאת בו בשבת, משום שאינו חוצץ לענין טבילה, היות ואי אפשר להדק אותו.

איתמר נמי, אמר רב הונא בריה דרבי יהושע: כל שהוא אריג - לא גזרו בו רבנן.

ואיכא דאמרי: אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא לאחוותי, לאחיותי, שבזמן שהיו רוחצות בחמין לא היו מסירות מראשן את השרשרות העשויות מאריג, משום דלא קפדן עלייהו. שאין האריג מונע מהמים לבוא על כל שערן, והנאת רחיצתן אינה מתמעטת כאשר האריג על שערן, ולכל אינן חוצצות.

והוינן בה: מאי איכא בין הך לישנא קמא ובין הך לישנא בתרא בדברי רב הונא בריה דרב יהושע?

ומשנינן: איכא בינייהו החילוק בין שני הלשונות הוא באופן דטניפן, שאותן שרשרות נטנפו בטיט (13).

להך לישנא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהוא אריג לא גזרו רבנן לצאת בו בשבת, שאינו חוצץ בטבילה - הני חוטין שנטנפו נמי ארוג הן, ואינן חוצצות מפני הטבילה כיון שאינן מהודקות לגופה, ומותר לצאת בהן בשבת.

ולהך לישנא דאמרת שמותר לצאת בשבת בשרשרות משום קפידא, שאין הנשים מקפידות לרחוץ בהן, באלו כיון דטניפו השרשרות - מקפד קפדא עלייהו הנשים כדי שלא יתלכלך בשרן אחר הרחיצה. ודרכן להסירן לפני הטבילה, ואסור לצאת בהן בשבת גזירה שמא תסיר אותם האשה מעליה קודם הטבילה (14).

תנן התם במסכת מקוואות: ואלו חוצצין באדם הטובל: חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות.

רבי יהודה אומר: חוטין של צמר וחוטין של שער [העשויין משער] - אין חוצצין, מפני שהמים באים בהן, היות והם אינם מהודקים על השער (15).

אמר רב הונא: וכולן, לא רק רצועות, אלא כל החוטים האמורים במשנתנו שחוצצים, הם דוקא חוטים הקשורים בראשי הבנות, שדוקא בהם שנינו שהם חוצצים.

מתקיף לה רב יוסף: למעוטי מאי אמר רב הונא שמדובר דוקא בחוטים הקשורים בראשי הבנות? (16)

אילימא שהוא בא למעוטי חוטי דצואר, שכאשר קושרים את החוטים בצואר הם לא חוצצים.

ודמאי? אילו חוטים שבצואר הוא בא למעט?

אילימא למעוטי חוטי דצמר, ולומר שאינם חוצצים בקשירתם בצואר אלא רק כאשר הם קשורים בשער הראש.

לא יתכן לומר כך.

כי, השתא, צמר רך, הקשור על גבי השער [שהוא] קשה, הרי הוא חוצץ בטבילה.

צמר רך, הקשור על גבי הצואר שהוא רך - מיבעיא למימר שהוא חוצץ!? הרי ודאי על גבי מקום רך החוט מהודק יותר, ופשיטא שחוצץ (17).

ואלא שמא נפרש שרב הונא בא למעוטי דחוטי פשתן הקשים הקשורים על גבי הצואר, ולומר שאינם חוצצים.

גם זה לא יתכן.

כי השתא פשתן, שהוא קשה, הקשור על גבי השער, שהוא קשה, אמרת שחוצץ. חוט פשתן הקשה הנקשר על גבי הצואר, שהוא רך - מיבעיא למימר שיחצוץ!? אלא, (18) אמר רב יוסף: היינו טעמא דרב הונא שהקיל לומר בחוטים שבצוארה שאינן חוצצים - לפי שאין אשה חונקת את עצמה, אלא דרכה לקשור את החוטים שבצוארה שיהו רופפים.

איתיביה אביי לרב יוסף: שנינו בברייתא:

הבנות יוצאות בשבת בחוטין שבאזניהן, שנותנות שם שלא יסתם הנקב, משום שאין דרכן להסיר אותם אפילו בשעת טבילה.

אבל לא יוצאות בחבקין רצועות שבצואריהן.

ואי אמרת אין אשה חונקת את עצמה קשה חבקין שבצואריהן אמאי לא יוצאות בהן? והלא אינן חוצצות, כי דרכן שלא להדק בצואר?

במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה.

לא תצא אשה בחוטי כו'.

אוקמה רב נחמן גזירה שמא תזדמן לה טבילה של מצוה ומשום שחוצצת מתרתן ומהלכת בהן ד' אמות ברה"ר.

אבל תיכי חלילתא לא גזרו בהו רבנן דהא אחוותיה דרב הונא בריה דר' יהושע הוו טבלי בדמחתן הני תיכי חלילתא בראשיהן ולא הוו קפדי וכיון דלא הוו קפדי שרו. וה"מ תיכי חלילתא אבל תיכי טמימתא לא דחוצצות ואסיק' דחוטי שיער אינן חוצצין ואפילו הן קשורין בראש הבנות ואע"פ שהראש קשה הוא המים נכנסין בשיער ואין חוצצין אבל חוטי צמר וחוטי פשתן בראש הבנות חוצצין וכ"ש אם הן קשורין בצואר שמשתקעין בבשר ואין המים באין תחתיהן. ולפיכך חוצצין.

מתני'. לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן. פי' ושפחות נמי יוצאות בהן דהא בלא תצא אשה קתני להו א"נ נשים ועבדים כלל א' הן (ואם כן) מ"ש דקתני נרה"ר בשנמא בכיפה שג צמר קתני לקמן כיעמא שלא תתגנה על בעלה א"ג בתכשיטין גזרו שאין דרך לשלפן מחצר לרה"ר בסימני עבדים נא נזרו וקשיא גי אי כיפה של צמר תנן אמאי אסורה הא תחת שבכה היא כדקתני בדר"ש ותנן יוצאה אשה בטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין בשבכה ובדקתני בברייתא יוצאה אשה בשבכה המוזהב' ובטוטפת ובסרביטין הקבועים בה משום דלא מישלפה שבכה ואינה פורעת ראסה ושמא י"ל שהכיפה זו למטה מן השבכה היא עונידת אבל השבכה היא מונחת על שערה בגובה של הראש והכיפה טו פדחתה ושער שלפני' בראש ומקצת שערה מכסה ע. צד הביכה שכנגד הראש למעלה ויכולה היא לשלוף כיפתה בנא גנוי ראשה מן השבכה ורשב"א שרי כיון שעל השער מגיש היא למטה יון השבכה קצת:

אין בהן משוס כנאים. כל גדולי המפורשים ז"ל אמרו מפני שאינו ארוג ותינוה הוא שהרי שנינו הלבדין אסורין מפני שהן שוע אעפ"י שאינן ארוג וטווי ולא ידעתי בה תירוץ ואם נאיי. דמדאוריי' קאמרי' שודאי אין אסור משום כלאים אלא שוע טווי ונוז כדאיירינן במסבת נדה מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא הא ניתא דלא תני תנא סתם אין בה משום כלאים אם היה בה כנאים מדבריהם ואפשר שלא גזרו חכמים באסטמא מפני שהוא דבר קטן ואינו עשויה למלבוש אלא לתכשיט בעלמא ואע"פ שגזרו בלבדין כנ"ל לדעת הראשונים אבל בעלי התוס' ז"ל אמרו שהוא קשה ולפיכך אין בה משום כלאים כדאמרי' במס' ביצה האי גמדא דנרש שרי ואפשר לפרש שאין בה חימום כלל ואין אדם מתכוין בה אלא לתכשיט, וזה הוא התירם:

ואין מטמאה בנגעים. לפי ששם נמי בגד כתיב בהן ובעי' טווי וארוג ואצ"ל בשרצים וטמא מת. ובעלי התוס' ז"ל אמרו דוקא בנגעים אבל שרץ ומת טמאין מידי דהוה אשכין קטנים שטהורין בזב וטמאין במת וה"נ תזי' בכופת שאורשייחדה לישיבה טמאה מדרס ואין בזה טעם כלל שאם הוא בגד אף כנגעים תטמא ואם אינה בגד אף בשרצים לא תטמא דתרוייהו בגד כתיב בהו ועוד דהא גמירי מהדדי לקמן בג"ש מבגד ועור שכל שנתרבה בזה מתורת בגד ועור נתרבה בזה ולענין מדרס ודאי טמאה אם ייחדה למדרס שאפי' פשוטי כני עץ נתרבה למדרס. ורבי' הגדול ז"ל כ' אינה מטמאה בנגעים שאינה שתי וערב וכ"כ ר"ח ז"ל לפי שאלו הי' טווי הי' טמא משום שתי וערב אע"פ שאינו אריג ואפש' שמפני זה אמר בנגעים ואצ"ל בשרצים שאפי' יש בה שתי וערב טהורה מאחר שאינו אריג ושמעתי שי"מ לפי שהוא ממיני צבעונין ואין בגד מטמא בנגעים אלא לבן כדאי' בתו"כ, ואגב שארא נקט לה:

מתני': לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועה שבראשי הבנות. רבותינו בעל התוס' ז"ל פירשו דלא מיירי בשקלעה בהן שערה, דאם כן מאי איריא משום דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ואתיא לאתויינהו תיפוק ליה משום שהיא סותרת, וכדאמרינן בפרק המצניע (לקמן שבת צה, א) הגודלת חייבת משום בונה וכיון שכן הסותרת חייבת משום סותר, ואפילו למאן דאמר (לקמן שבת צד, ב) דאינה חייבת משום בונה מכל מקום מדרבנן איכא, ולא עוד אלא כיון דאילו סותרת חייבת לא חיישינן לטבילה דהא לא שלפה, והלכך יוצאה בהן בשקלעה שערה.

גמרא: דילמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים. ואם תאמר אם כן אפילו בחגור שבמתניה לא תצא שמא תתירנו ותוליכנו. יש לומר שלא אסרו להן חכמים אלא תכשיטין קטנים וכיוצא בהן שאינה מרגשת בהן בכל שעה וחיישינן דילמא תשתלי אבל דברים גדולים לא. וכן כתבו בתוספות.
עוד אמרו בתוספות דכל מה שהתירו חכמים לצאת בו מותר להתיר ולקשור אפילו ברשות הרבים ולא חיישינן דילמא אתי לאתויינהו. וטעמא דמילתא, דכיון שהתירו חכמים לצאת בהם מפני שאין כאן צורך התרה, לא שייך בהו שלא תתיר כדי שלא תוליך, דאי אמרת שהיא שכחה אף היא מתרת ומוליכה דהא שכחה היא, ואי אינה שכחה אף היא אינה מוליכה. והיינו דתניא גבי קמיע מומחה לקמן (שבת סא, א) וקושר ומתיר אפילו ברשות הרבים. והא דאמרינן התם (בעמוד ב) אי אמרת קמיע יש בו משום קדושה זימנין דמצריך לבית הכסא ואתי לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים, הכי קאמר: וכיון דאפשר דעל כרחיה אתי למישלף דילמא אף הוא שוכח ומעביר.

פרק ששי בעזר הצור:

במה אשה יוצאה וכו' מצד שביארנו בראש המסכתא על החלק הראשון שבמסכתא שבא לבאר המלאכות האסורות בו מן התורה ושההוצאה מכלל זה החלק ושהרבה מפרקי המסכתא באו בביאור עניניה ושזה הפרק אחד מהם התחיל עכשיו בדבר שאין אדם מוציאו להדיא בדרך הוצאה אלא דרך תכשיט ומלבוש איזה מהם נקרא תכשיט ומלבוש שיהא מותר לצאת בו ואיזה דבר נקרא משאוי שיהא אסור לצאת בו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון הדברים שהאשה אסורה לצאת בהם ושאם יצתה אינה חייבת חטאת השני את שהאיש אסור לצאת בהם ושאם יצא בהן גם כן אינו חייב חטאת השלישי לבאר את שהאשה אסורה לצאת בהם ושאם יצתה חייבת חטאת הרביעי לבאר את שהאיש אסור לצאת בהם ושאם יצא יהא חייב חטאת החמישי במה שהאשה יכולה לצאת בהן הששי במה ששניהם ר"ל בין איש בין אשה יכולים לצאת בו ואת ששניהם אסורים בו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים מענין טומאה וטהרה ושאר דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגית התלמוד כמו שהקדמנו:

והמשנה הראשונה תיוחד לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועה שבראשה ולא תטבול בהם עד שתרפס ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורין ולא בכבול לרשות הרבים ולא בעיר של זהב ולא בקטבלא ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינה נקובה ואם יצתה אינה חייבת חטאת אמר הר"ם פי' מה שאמר לא תטבול בהם עד שתרפס הוא טעם איסור יציאתם באלו החוטין בשבת לפי שנחוש שתצטרך לטבילה בשבת ותסיר אותה מעל ראשה ומצחה כדי שלא יהיו חוצצין ותעבירם ארבע אמות ברה"ר כי אלו החוטין הם על הראש אבל חוטי הצואר מותר לטבול בהם ולפיכך תצא בהם בשבת וטוטפת ציץ יקשרו אותו על המצח מאוזן לאוזן וסרביטי' נקראי' בלשון חכמי' לחיים והם ממיני התכשיט ונתלין מן הציץ על הצדעים ועל הלחיים ולפיכך נקראים לחיים ואמ' בזמן שהם תפורין ר"ל תפורין בטוטפת וכבול חתיכה של בגד כמו מצנפת שקושרין אותה על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ למצח והוא בפני עצמו זולת הציץ תכשיט ואמרו ברה"ר הוא משמש לכל מה שזכר כי טעם איסורם גזרה שמא יפלו ברשות הרבים ותטלם ותביאם בידה ועיר של זהב כליל של זהב על צורת ירושלם הוא אצלם תכשיט וקטבלא חונקת והיא חוטין שעורכין בה גרגירי זהב וקושרין אותן על הצואר בדוחק כאדם החונק את עצמו ולפיכך נקראת חונקת ובלשון ערב מכנק"ה ואמרו אינה חייבת לפי שטבעת שאין עליה חותם יש בה קצת תכשיט ואע"פ שאינה מתכשיטי הנשים לגמרי ומחט שאינה נקובה אפשר שתחלק האשה בה שער ראשה ולפיכך הוא ממיני תכשיטיה ולפיכך אינה חייבת חטאת:

אמר המאירי במה אשה יוצאה וכו' עיקר הדבר שענין זה תלוי עליו הוא שאין היתר ליציאה בדבר שאינו מלבוש גמור אלא בשני ענינים הא' שיהא הדבר תכשיט שכל שאינו תכשיט אצל הנושאו הרי הוא משאוי והשני שאפי' הוא נקרא תכשיט כל שיש לחוש שיהא הנושאו שולפו להראותו לאחרים מתוך שהנאתו עליו מצד חשיבותו עם זרות התכשיט אסור לצאת בו משום דילמא שלפא ומחויא ליה כלומר ויבא הענין להביאו בר"ה אלא שטעם זה יש אומרים שאינו נאמר אלא באשה כמו שיתבאר וכדי לבאר איזה דבר הוא תכשיט ואיזה אינו תכשיט ותאסר בה אמר לא תצא אשה לא בחוטי צמר או חוטי פשתן או רצועת איזה דבר העשוי לענין שחוטי צמר וחוטי פשתן עשויין ושלשתם עשוים לקלע בהם שער ראשם ואע"פ שאין כאן משאוי שהרי דרך מלבוש הוא שקליעת השער בכלל קשור הראש הוא הרי הוא בכלל איסור שני ר"ל דילמא שלפא והוא שאמר אח"כ ולא תטבול בהם עד שתרפם ושאלו בגמ' טבילה מאן דכר שמה כלומר שאע"פ שבפרק בהמה אמרו ומזין עליהן וטובלין במקומן ולא שאלו כך מפני שהוצרך ללמדנו לפי דרכו שאותם הכלים מקבלים טומאה אע"פ שכלי בהמה אין מקבלים טומאה וכמו שאמרו בפרק זה בורית טהורה כבלים טמאים אבל כלי אשה לא בא ללמד בהם שמקבלין הם טומאה שהרי לא דבר בגוף הכלים אם צריכים טבילה אם לא שפשוט היה לו שמקבלין הם טומאה ולא דבר אלא בטבילה גופה של אשה ומשום חציצה ומה הוצרך ללמד והדבר פשוט הרבה שחציצה פוסלת בטבילה וא"כ למה היא באה אלא שהיא באה כעין טעם לאלו שהזכיר איסור יציאתם כלומר שמאחר שידוע שאינה יכולה לטבול באלו אף בחול עד שתרפם כדי שיכנסו המים בינם ובין השער ולא יהו חוצצות שמא תזדמן לה טבילה של מצוה בשבת ותתירם מצד מה שהיא צריכה לרפותם ותבא להביאם מצד עמל חזרת הכריכה על השער שהוא אצלה עמל ומלאכה דקה ושהרבה נוהגות לילך בשבכה שבראשם בזולת אותן החוטים עד שיטבלו ומ"מ מקצת חכמי צרפת כתבו דוקא כשלא קלעה בהם שערה שאלו קלעה מותר לצאת מפני שאם תזדמן לה טבילה לא תבא להתיר מכל וכל אלא לרפות שיודעת היא שהיתר הקלוע אסור וכמו שאמרו בפרק הבונה הגודלת חייבת משום בונה ואחר שכן אף המתרת חייבת משום סותר:

אף הם כתבו דרך כלל בכל מה שהוזכר בה חשש העברת ד' אמות ברה"ר שלא נאמר אלא בדברים קטנים שאין אדם מרגיש בהם כל כך אבל בדברים גדולים מותר שאם לא כן אף סרבל יאסר וכן חגורה והדבר פשוט להתיר אף התרת חגורה וחזרת חגירתה בשבת ברה"ר כמו שיתבאר למטה בענין קמיע מומחה וכן חדשו בדינין אלו שלא נאמר חשש דילמא שליף אלא באשה שדעתה קלה ומתפארת בהבלי התכשיטים אבל באיש שדעתו מיושבת לא ואע"פ שבמשנה אחרונה בבני מלכים בזגים וכל אדם אמרו בגמ' דוקא באריג בכסותו הא כל שאינו כן אסור בזו דוקא מפני שחושש שיתלוצצו עליו ומפני חשש הליצנות הוא שולף ויש מתרצים שמה שאמרו בה וכל אדם פירושו בקטנים שדעתם כנשים אבל גדולים אף באינו אריג מותר ואין זה כלום שהרי סתם אמרו וכל אדם ואף בירושלמי פירשוה וכל אדם בין גדולים בין קטנים:

ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאין תפורים ואף אלו משום חשש דילמא שלפא וענין טוטפת פירשוה בגמ' ציץ של זהב נתונה על פדחתה ומקפת ראשה מאזן לאזן ואף סרביטין כענין טוטפת אלא שרחבה יותר ומקפת עד הלחיים ומ"מ כשהם תפורים עם השבכה והוא כלל קשורי הראש אין בה חשש שלא תטול כל השבכה מראשה עד שיתגלה כל שערה ברה"ר ומכאן התירו לבחורות לצאת בציץ של כסף או של זהב שכל שראשו נשאר מגולה אין דרכו לשלוף ולא בכבול לרה"ר ופירשוה בגמ' כיפה של צמר עשויה כמין כובע בשרשרות וי"מ שהיתה רחבה כשתי אצבעות ממה שאמרו כיפה של צמר היתה מונחת בראש כ"ג ועליו הציץ נתון שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ולי נראה שהיא כשיעור הראש וקולטת כל השערות ומניחתו תחת השבכה ומרוב חשיבותה מסירה כל השבכה ליטול את הכבול ומחזרת השבכה מיד ומשתעשעת עם הכבול ומ"מ אף בזו אם היתה תפורה מותר שאין לחוש שתעמוד בגלוי הראש עד שיראו כל חברותיה את הכבול ומ"מ כבול זה לא נאסר אלא ברה"ר אבל בחצר מותר ופירשוה גדולי המחברים אף בשאינה מעורבת וכל הנזכרים למעלה נאסרו אף בחצר שמא תרגיל לצאת בה לרה"ר ובכבול התירו שהיה תכשיט צריך הרבה אצלם ושלא תתגנה על בעלה בהעדרו:

ולא בעיר של זהב והוא תכשיט אחד מונח תחת הצואר על שפת הבגד וקורים לה נושקלאה ומציירין בה בבליטה צורת עיר ולא בקטלא ופי' בגמ' מנקטא פארי והוא תכשיט נתון על צדעיה לכלות השערות היוצאות משם שלא יצאו וי"מ בגד נקשר בצוארה ותלוי על לבה ומצוייר כלו בזהב וראשון עיקר ולא בנזמים ר"ל נזמי האף אבל של אזן מתוך שהם קבועים ביותר מותר וכלן מחשש דילמא שלפא ומחויא אע"פ שהם תכשיט:

ולא בטבעת שאין עליה חותם ר"ל אע"פ שאין בה חותם שהוא תכשיט שלה שאלו היה בה חותם אין זה תכשיט של אשה אלא של איש שצריך לחתום תמיד לשלח הנה והנה והיה אצלה משאוי ואע"פ שלא הוציאתו דרך הוצאה אלא מונח באצבעה פי' בגמ' שפעמים שבעלה מסירה מאצבעו ומוסרו לאשתו שתצניענו והיא מניחתו באצבעה עד שתגיע לקופסא שלא בכונת תכשיט ועדי ונמצאת דרך הוצאה בכך והיתה חייבת חטאת אבל כשאין עליה חותם הרי הוא תכשיט שלה אלא שנאסר מחשש דילמא שלפא ומחויא כשאר הנזכרות:

ולא במחט שאינה נקובה ר"ל אפי' שאינה נקובה והוא תכשיט שבחול חולקת בה שערה להיות צמתה חלוקה בשוה ובשבת שאינה יכולה לעשות שמא תתלוש שערה היא תוחבתו בפי השבכה ויש כמין כוס של זהב בזנבה שמכוון לעמוד בפדחתה לנוי ומתוך כך הוא נקרא תכשיט לענין שבת ויש מדמין לתכשיט זה תכשיט הקרוי אשפינולאה העשוי לחבר בה ראשי הצואר הא מחט הנקובה וראויה לתפירה אינה מלבוש כלל ואע"פ שהוציאה במלבושיה חייבת חטאת שכך היא דרך הוצאתה לאומן ואומן דרך אומנותו חייב ואף לדעת הפוסקים פטור אשה מיהא כל שעושה ממנה תכשיט ואינו תכשיט דרך הוצאה היא וכן היא דרכה בכל הנשים להביא מחט תחובה בבגדיהם להיותה מזמנת להם לתקון בגדיהם מה שאין כן באיש אפי' באומן אלא דרך טרדה אבל כל אותם שהוזכרו כמין תכשיט הן ולא נאסרו אלא מחשש דילמא שלפא ומחויא ומתוך כך כולל בכולם שאם יצאתה אינה חייבת חטאת:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו במשנתנו שטבעת שאין עליה חותם הוא תכשיט של אשה אלא שאסורה בו לכתחילה מחשש שלפא ומחויא ובטבעת שיש עליה חותם הוזכר במשנה שלישית שהוא משאוי אצלה וחייבת חטאת וטבעת לאיש לא הוזכר דינו במשניות לא בשניה באותן שהוזכרו לו לפטור אבל אסור ולא ברביעית באותם שהוזכרו לו לחיוב חטאת אבל בסוגיא הבאה על משנה שלישית במה שאמר לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצתה חייבת חטאת אמרו בגמ' וחילופיהן באיש ופי' גדולי הרבנים שהוא חוזר על הטבעת לבד וגדולי הפוסקים כתבו שהוא חוזר אף על המחט ומ"מ הנח עכשיו למחט שאין אנו מבארים עכשיו את דינו אלא דין הטבעת והרי שהכל מסכימים שעל הטבעת מיהא נאמר שחילופיה באיש וא"כ אחר שבאשה טבעת שאין עליה חותם הוא תכשיט שלה ואסורה מחשש שלפא ומחויא אלא שפטורה וביש עליה חותם אינו תכשיט אצלה כלל וחייבת חטאת נמצא חילופו באיש שיש עליה חותם תכשיט שלו ויאסר לכתחילה מחשש שליף ומחוי ואין עליה חותם יהא משאוי אצלו ויתחייב בו חטאת וכן פסקוה גאוני הראשונים ואע"פ שאינה דרך הוצאה פעמים שהאשה נותנתו לו להוליכה אצל אומן ונושאה באצבעו על הדרך שביארנו באשה:

ומ"מ רוב פוסקים וגדולי המחברים התירו לכתחילה ביש עליה חותם מפני שאין באיש חשש שליף ומחוי אלא שכתבו שנהגו העם שלא לצאת בה כלל והיא היא שיטת חכמי הצרפתים שהזכרנו במשנה ולדעתם לא נאמר וחילופיהם באיש אלא לעיקר הענין והוא שיש עליה חותם הוא תכשיט לאיש ואין עליה חותם לאשה אבל לא לענין הדין ר"ל שיתחלף הדין מכל וכל שאינו מתחלף אלא בחיוב חטאת אשה בחותם ואיש בלא חותם אבל לא לפטור אבל אסור אלא איש בחותם מותר לכתחילה וכן יראה משמועת הקימרא ואבנט של מלכים אלא שמתוך שהם כמלבוש גמור אין לחוש בהם לשליפה אבל הירושלמי מסייע לסברא זו שאמרו תכשיטין למה נאסרו אמר ר' בא על ידי שהנשים שחצניות הן מתירתה ומראה לחברתה ושוכחת ומהלכת בהן ד' אמות והאיש ע"י שאינו שוחץ מותר אלמא כל שהוא תכשיט לאיש מותר בו לכתחילה ומ"מ יש חולקין ממה שסיימו בירושלמי נשמעינה מן הדא כלומר זה שאתה אומר שהאיש ע"י שאינו שוחץ מותר מעשה בר"ג ברבי שירד לטייל בתוך חצרו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדא אמרה העשוי לתכשיט אסור הדא אמרה העשוי לכך ולכך הדא אמרה אחד האיש ואחד האשה הדא אמרה אף מקום שאם יצאה אינה חייבת חטאת אסור בחצר ולא עוד אלא שהם קורין ענין האיש בלשון שאלה כלומר והאיש ע"י שאינו שוחץ מותר בתמיהה נשמעינה מן הדא וכו':

ומ"מ הם מפרשים שלא גערו בו אלא במפתח שהוא עשוי לכך ולכך ר"ל בין לאיש בין לאשה אבל המיוחד לתכשיט של איש מותר וזה שאמר הדא אמרה לכך ולכך פירוש הוא כלומר זה שאמרו באיש העשוי לתכשיט אסור פירושו בשעשוי לכך ולכך ואסור בין לאיש בין לאשה גזירה איש מפני אשה וחדא גזירה היא הא מיוחד לאיש מותר וי"מ לכך ולכך לשתי מלאכות כגון מפתח לפתוח ולנעול ולתכשיט והואיל ויש בו תכשיט אחר שהוא של זהב אינו כשאר מפתחות להיותו כשאר חפצים שבבית להתיר הוצאתן מבית לחצר שמאחר שיש בו קצת קשוט שמא יצא בו לרה"ר ומ"מ לענין מפתח אין פוסקין כירושלמי ואינו קשוט כלל והרי הוא כשאר כל הכלים הניטלים בחצר שאין חוששין בהם להוציאם אלא שי"מ שז"ש ומפתח זהב בידו לאו בידו ממש אלא תלוי בגופו כהוצאת חול והיה בו לחוש לצאת ברה"ר למדת מ"מ שהירושלמי אין לך ראיה ברורה ממנו להתיר ולא לאסור ואף מה שאמרו בפרק נוטל המוציא כליו מקופלים ומונחים על כתיפו וטבעותיו בידיו חייב ואם היה מלובש בהם פטור אלמא פטור אבל אסור וודאי על הטבעת הוא אומר כן שאם על המלבוש ודאי מותר הוא לכתחילה איפשר שאף על הטבעת מותר ומאחר ששנה בתחלה חייב שנה בסופה פטור:

וסוף הדברים איני רואה ראי' ברורה לא לאיסור ולא להיתר בענין יציאת טבעת אלא שסוגיית התלמוד שלנו מראה פנים לאיסור וכלל הדברים שכל שאין עליה חותם באשה אסור לכתחילה ובאיש חייב חטאת ויש עליה חותם באשה חייבת באיש לדעתנו אסור לכתחילה ולדעת רוב פוסקים מותר לכתחילה מעתה הרבה מנהגים נעשים בטבעת שלא כהלכה אחד שהנשים מביאות טבעת שיש עליה חותם והוא ששמן חתום ומפותח עליו ויש כאן חיוב חטאת אלא שבזה יש לנו לומר שחקק האותיות לא נקרא חותם שאין אותיות שבו חקוקות כל כך שיהא אדם יכול לחתום בו הא מ"מ לענין איסור לכתחילה היאך מביאות טבעת אף בשאין עליה חותם וכל שכן באנשים שמקצתם מביאים אותם ומקצת חכמים מחזרים בהיתרם לנשים מצד שעכשו כלם רגילות בכך ואין בהם חשש שלפא ומחויא וכן נראה לי בה שכלן חשובות בעיניהן לענין זה וכעין מה שאמרו בגמ' אשה חשובה לא שלפא ומחויא אלא שאני רואה בה כלך לדרך זו שעכשיו נולד בהן איסור אחר והוא שלפי משנתנו אסורה היא לצאת עם כל דבר שיהא חוצץ בטבילה וראוי לתמוה מפני מה לא אסרו הטבעת מטעם זה ואין לך בה אלא אחת משתים או מפני שלא הוצרך לה שהרי בפני עצמה יש בה חשש שלפא ומחויא או מפני שדרכן היה בנתינת טבעות בריוח שלא יהיו חוצצים והיא הנותנת לחשש שלפא שיוצא לו מאצבעה מהר ושלא בנתינת לב ומעתה עכשיו שטבעותיהן חוצצין יש לאסור על כל פנים דילמא מיתרמיא להו טבילת מצוה וכו' ואע"פ שקצת חכמי צרפת ראיתי שפירשו לא תטבול עד שתרפם ודילמא אתו לאתויינהו כשהם מרופים ונמצאת הוצאתם שלא כדרך תכשיט אבל להוצאת יד אין חוששין כלל וא"כ בטבעת מיהא אין כאן חשש אינו כן שהרי בקמיע אמרו זמנין דמצטריך לבית הכסא ואתי לאתויינהו ובזו ודאי בהוצאת יד היא שנויה וכן הרבה ואף בשנתיר את הרצועה לנשים במוטב שיהו שוגגות מה נאמר באנשים אלא שאף בהם יש דנין להקל שכבר נשתנו הדורות ונשתנה המנהג ונעשו מקצת אנשים שחצנים כנשים ומביאים אותו לתכשיט והרי הם נעשים אצלם כנשים ואין חוששין לעשוי לכך ולכך והרי הוא עכשיו אין עליו חותם כיש עליו בדורות הראשונים ואע"פ שנאסר בב"ד ואין כאן מנין אחר הם אומרים שלא גזרו על הטבעת אלא על שאינו תכשיט וכל שלא היה תכשיט אצלם והוא תכשיט אצלנו הותר לנו ברשותם וקצת חכמי צרפת מצרפים בה שאין אצלנו רה"ר גמורה ברוחב ט"ז אמה ובמדרס ששים רבוא בכל יום ותמה על עצמך טצדקי להתיר עבירות והרי אף בחצר גזרו ועוד שהרי עיירות יש שרוחב קצת דרכים שבהם ט"ז אמה ונתת דבריך לשיעורין ואף מה שהזכירו בששים רבוא לא מצינו אותו בכל התלמוד אלא שגדולי הרבנים פירשוה לדמיון דגלי מדבר וסוף הדברים אין סמך להיתר כלל ובמסכת עירובין ס"ט א' שנינו ההוא דנפק בחמרתא דאמדושא לרה"ר ר"ל בטבעת של עץ הקרוי אמדושא בהדי דחזייה לר' יהודה נשיאה כסייה אמר כגון זה יכול לבטל רשות כלומר שאינו משומד בפרהסיא והן שנפרש' אף ביש עליה חותם ובאיסור סופרים לדעתנו שאף בדברי סופרים נקרא משומד לענין בטול רשות הן שתפרשהו באין עליה חותם ובאיסור תורה לדברי הכל מ"מ במה ידחו שמועות אלו וכן שנינו במועד קטן י"ב ב' ר' יהודה נשיאה נפק בחמרתא דאמדושא והעמידוה בחצר כמו שיתבאר באותה סוגיא אלמא ברה"ר אסור וגדולי הדורות בקאטאלונייאה ובבדי"רש ראיתי בחבוריהם שהם מתמיהים על ההיתר ומכריזין לאסור ולענין חותם מיהא אין האבנים נידונות כחותם כלל כדי לאוסרן לאשה בחיוב חטאת וכן נראה לי סעד להיתר הוצאת טבעת אם עשוי לרפואה מצד עצמו או מצד אבנו ממה שאמרו בקמיע שמותר לצאת במומחה ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת מפני מראית העין ר"ל שלא יראה כנושאו לרפואה אלא לתכשיט ואינו תכשיט ושואלין בה ויאסר מצד הטבעת ואע"פ שקצת מפרשים מתרצים שבטל הוא אצל הקמיע מ"מ י"מ אותה כשהטבעת ג"כ עשוי לרפואה ואין צריך לומר במקום שאין שם איסור אלא מחשש שליפה שאם עשוי לרפואה מותר שאין אדם עשוי להזיזו ממקומו כלל:

מאחר שביארנו שאסורה אשה לצאת בתכשיט שחוצץ לטבילה יש לך לדון שאם הוא עשוי בדרך שלא יהו חוצצות יוצאת בהן מעתה חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שאסרנו במשנה מטעם חציצה אם היו עשויים בשרשראות של חוטים חלולים עגולים עד שכשקלעה בהם שערה אין נדחקים כל כך על השער מפני עביו ונמצאו המים נכנסין שם מותר לאשה לצאת בהם שאפי' תזדמן לה טבילה אינה מסירתם כלל והוא שאמרו כל שהוא אריג לא גזרו כלומר כל שהם חוטים רבים ארוגים ביחד שהם עבים וגסים הואיל ואין ההדוק מצוי בהם ואין חוצצים לא גזרו עליהם שלא לצאת בהם בשבת וי"א דוקא בחלולות אבל בטמומות חוצצות ואף בחלולות אם היה שם דבר שבסבתו היא קפדה שלא לטבול עמהן כגון שהיו מטנפים בטיט ומתיראה שאם תטבול בהם יהו המים ממחין את הטיט וילכלכו לחייהן אע"פ שאין כאן משום חציצה אסור וכן כל כיוצא בזה:

חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שבראשי הנשים כבר ביארנו שהן חוצצות בטבילתה וכלן בראשי הבנות שנינו אבל חוטים שבצואר העשוי לה לתלות בם איזה תכשיט אינן חוצצין שאין האשה חונקת עצמה בד"א בחוטין אבל חדקים שבצואריהן והם רצועות מוזהבות הואיל ורחבות הן ואין הידוקן מזיק להן הרי הם מהדקות אותן שיהא בשרן בולט למעלה מהן ויראו כבעלות בשר ודינן כקרטילא והוא בגד חשוב תלוי בצוארה ויוצא לה עד לבה להיות מתנאה בו בין שדיה ואין זה קטלא האמור במשנתנו כמו שביארנו שם ומ"מ חוטי שער אפי' הדקתם אין חוצצים שאין הדוקו מונע את המים מליכנס ואע"פ שאמרו נימא אחת קשורה חוצצת בזו הואיל והשער עצמו קשור הדוקו הדוק אבל כשהשער קשור על דבר אחר או עם דבר אחר אין הדוקו הדוק והוא שאמרו יוצאה אשה בחוטי שער אם קלעה בהם שערות ראשה וקווצותיה בין משלה בין משל חברתה בין של בהמה שכל שער במשמע וכן מותרת לצאת בחוטין שבאזן והם עשויים שכשנוקבים את האזן להוציא ליחות המזיקות לעין דרך שם נותני' בהם חוטין מאיזה מין או של כסף וזהב שלא יחזור הנקב ליסתם:

טבילה מאן דכר שמי' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מה טעם קאמר מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן פי' דרך התלמוד הוא אך כשרוצה לבאר מבאר דרך קושיא ותירוץ ובא הנה לבאר דהני דתני ולא הטבול טעם בא ליתן על מאי דאמר לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן דלדילמא שלפא ומחויא ליכא למיחש שאין דרכה של אשה לגלות שערה משום פריצות ואין העם אלא דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה כו' מפנישאמרו חכמי' בחול לא תטבול בהם עד שתרפ' וכיון דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם בשבת לא תצאבהם דילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויונהו ד'א בר"ה. פי' שאחר שתתירם בשעת טביל' שוב אינה רשאית לקלע בהם שערה בשבת. כדלקמן בפ' המצניע. והילכך אתיא לאתויונהו (פסקי המחבר) אבל מיהו אם לא היה בא ליתן טעם על הריש' אלא הוית מימר' בפ"ע לק"מ דאיידי דאיירי בהו שבת איירי בהו נמי בה' טומאה כדתנן גבי פתילת הבגד טמאה ואין מדליקין ולקמן בפירקין נמי בירית הור' ויוצאי' בה בשבת כבלים טמאים ואין יוצאין בהם. הקיטע יוצא בקקב שלו. ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא סמוכות שלו טמאין מדרס ויוצאין בהן בשבת אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן כל אלו אין צורך לשנות אלא איסור והיתר יציאתן ואיידי דנקט תורת יציאתן נקט נמי תורת טומאתן. ת"ר אלו חולצין באדם כו' ר' יהודה אומר כו' אמר ר"ה וכולן בראשי הבנות שנינו למועטי דצואר אמר רב יוסף הינו עמא דרב הונא לפי שאין אשה חונקת עצמה איתיבי' אביי הבנות טובלות בחוטין שבאזניהן אבל לא בחבקין שבצוואריהן ואי אמרת אין אשה חונקת עצמה חבקין שבצווארה אמאי לא אמר ר"ה בקטלא עסיקי' שהאשה חונקת א"ע דניחא לה כדי שתראה בעלת בשר פי' החוטין והרצועין ודאי אין מהדקתן בצווארה אבל הקטלא שהיא ענק מהדקתה כדי שתתראה בעלת בשר ואינה חונקת עצמה (פסקים):

אמר רבינא הכא בקטלא עסקינן דאשה חונקת א"ע כו' קשיא לי טובא ומה אריא חונקת עצמה דמשמע דמש"ה אסורה דילמא מיתרמי לה טבלה של מצוה ושלפא לה ואתיא לאתויי תיפוק לי דילמא שלפא ומחזיא כדתנן במתני' ולא בעיר של זהב ואל בקטלא ולא בנזמים כו' וטעמא דמתני' דילמא שלפא ומחזיא דבחוטי פשתן וצמר שהוא מקלעת שערותי' דליכא למיחש לדילמא שלפא ומחזיא איצטריך למיתבטעמא משום טבילה אבל בקטלא דטעמא דידה במתני' משום דילמא שלפא ומחזיא עם לי אם חובקת מה לי אם אינה חונקת והנכון בעיני דל"ג בבריית' הבנות יוצאות אלא הבנות טובלות בחוטין שבאזניהן אבל לא בחבקין שבצוואריהן ומש"ה איצטריך רבינא לאקומיבקטלא ומשום דאשה חונקת א"ע:

תוספות בד"ה במה אשה כו' דאם יהא זכור שבת בשעת התרה כו' עכ"ל מבואר יותר ברא"ש ע"ש:

בפרש"י בד"ה הא נמי אריג כו' אבל במידי דלא מיהדק ועיילי ביה מיא מאי חוצץ כו' עכ"ל דליכא למימר דהך לישנא דאמר משום דלא קפדן אית ליה דמידי דאריג מיהדק וחוצץ ופליג אהך לישנא דסבר כל שהוא אריג לא גזרו ולא מיהדק דהכי קמבעי ליה מעיקרא תיכי חלילתא מאי אי הוה חציצה או לא דלא ניחא ליה למימר הכי לפי האמת אלא דכ"ע אית ליה כל שהוא אריג לא גזרו ולא מיהדק דבפשיטות מייתי לקמן מהך דכל שהוא אריג לא גזרו לכל מידי בין לענין חציצה בין לענין דלמא מפסיק כדלקמן מיהו מה שכתב רש"י שוב ואי אתי למימר דהאי חוצץ דהתם לא דק כו' היכי אמרינן הכא הא נמי אריג הוא ומותר כו' עכ"ל יש לדקדק בו ומאי קושיא דאימא דודאי האי לישנא דקאמר כל שהוא אריג לא גזרו לא ס"ל הכי אלא דחוצץ דהתם דק בלישני' ובעי מידי דמיהדק וקפיד ויש ליישב דדחיקא ליה למימר דפליגי הנך לישני בפירושא דהך הלכתא למשה מסיני אי מיירי במידי דמיהדק או לא ודו"ק:

תוס' בד"ה השתא קשה כו' דקשה ע"ג רך חייץ כו' ורך ע"ג קשה לא חייץ כקשה ע"ג קשה כו' עכ"ל ולפי זה למאי דקאמר ואלא למעוטי דחוטי פשתן כו' ה"מ לדחויי השתא רך ע"ג קשה חוצץ קשה ע"ג רך מבעיא אלא דניחא ליה לדחויי מפשתן גופיה ודו"ק:

בגמ' למעוטי מאי אילימא למעוטי דצואר כו' והא דלא משני דאתי למעוטי חוטין שבאזניהן חדא דמשמע ליה דדומיא דחיטים דבראשיהם דאיירי בכרוכין ולא בתלויין אתי למעוטי דהיינו בכרוכין בצואר ועוד דאי חוטין התלויין באזניהם אתי למעוטי מאי קמ"ל ממתני' דמייתי בסמוך שמעינן לה דקתני הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהם וכו':

שם ואי אמרת אין אשה חונקת עצמה חבקים שבצואריהן אמאי לא פי' דבשלמא אי אמרי' אשה חונקת עצמה וחוצצין אתי שפיר דאין יוצאין בחבקין משום דלמא איתרמי לה טבילה של מצוה ותצטרך לפותחה ואתי לאתויי ר"א ברה"ר:

ברש"י ד"ה דמיטנפי וכו' ואע"ג דלענין איהדוקי לא חייצי וכו' פי' דאפי' להאי לישנא דמטנפי מ"מ מודה הוא דלענין חציצה לא חייצי כיון דלא מיהדק דבהא לא שייך לאפלוגי דהא עינינו רואות שנכנסין המים לתוכו:

בא"ד ואי אתית למימר דההוא חוצץ דהתם לא דק בלישניה וכו' פי' וכי תימא טעמא דרובו ומקפיד דלא עלתה לו טבילה לא הוי מטעם חציצה אלא אפי' היכא דהמים נכנסין לתוכו אפ"ה לא הוי טבילה משום דכך היא הלכה למשה מסיני דכל דבר המקפיד מעכב הטבילה:

בתוס' ד"ה במה וכו' ולא בחוטי צמר וכו' ה"נ יש איסור בסתירת קליעה פי' ולכך כל אשה שצריכה לטבול בשבת היא סותרת קליעת שעריה מע"ש ומוציאה החוטים הקלועים מתוכן וכל אשה שלא סתרה קליעת חוטין מע"ש בודאי לא צריכה לטבול בשבת וק"ל ועיין באשר"י:

בא"ד דאם יהא זכור שבת וכו' ואם לא זכור וכו' לא יועיל פי' אבל בדברים שדרכן לשלפי ולמחוי או שצריכה להסירם משום חציצה חששו שמא יזדמן לה טבילה של מצוה או אם הוא תכשיט חיישינן שתשליף אותו כדי להראותו לחבירתה פתאום ותשכח אז שהוא שבת ואתי לאתויי ולכך אסרו לצאת בהן כלל מתחלה שכל אדם יודע בכניסת שבת ולא תלבש אותו כלל וכי תימא א"כ ה"נ בכל דבר ודבר שיכול להתירו ולקשרו בשבת לא יגזרו על ההתרה והקשירה אלא יגזרו ג"כ חכמים שלא לצאת בו בשבת משום שמא יתירנו בשבת פתאום וישכח אז שהוא שבת ואתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר י"ל כיון שאין רגילות הוא להתירו ולהסירו בשבת לא רצו לגזור ולאסור לצאת ולא דמי לתכשיטין או לדברים שחוצצין שרגילות ודבר מצוי הוא להסירן משום דאשה שלפה ומחויא וכן כשתזדמן לה טבילה של מצוה על כרחה היא צריכה להסירו אם הוא דבר שחוצץ ולכך אסרו חכמים לצאת כלל בשבת ודו"ק:

רש"י בד"ה חבקין כו' צינגל"ה שאוסרים בו את הסוס כצ"ל:

תוס' בד"ה במה אשה כו' בקליעת השער אבל חוטין הנתונים בקליעת שער יוצא בהן דבהנהו כו' כצ"ל:

גמרא אר"נ ברי"צ ארב"א כו'. נ"ל למחוק תיבות בר יצחק. כדאיתא בכ"מ בש"ס דר"נ סתם דהוא ב"ר יעקב לדעת התוס' בס"פ כל הגט. הוא דרגיל לומר בשם רב"א וכן ברא"ש ליתא:

שם אר"ה כו' כ"ש אריג ל"ג וא"ד כו'. הרמב"ם פסק כל"ק. ועי' בב"י ר"ס ש"ג טעמו. ול"נ עוד דסתמא דגמרא מייתא ליה לקמן (נח) ובו דוקא מתורצת הברייתא דשם:

[שם מתקיף לה ר"י למעוטי מאי כו'. ק"ל דלמא משום ר"י קאמר ולומר דבצואר לא פליג דמודה דחייץ וי"ל] :

רש"י ד"ה ה"נ אריג הוא. דההוא חוצץ דהתם ל"ד בלישניה. כה"ג בעירובין (קג:) עי' רש"י שם ד"ה גע"ג:

[שם ד"ה חבקין. שאינן מוזהבות רחבות. מלת שאינן קאי גם ארחבות ור"ל דלתכשיט דרך לעשות רחבות ומוזהבות אבל הכא דאינן לתכשיט אינן לא רחבות ולא מוזהבות ומזיקות לצוארה אם תהדקם] :

תוספות ד"ה לא בחוטי צמר. וסברא הוא וכו' יש איסור בסתירת קליעה. וסיים הרא"ש הלכך ליכא למיגזר כו' דאשה הרוצה לטבול בשבת צריכה לסתור כו' מבעו"י. ונ"ל ליישב פירש"י דהחשש הוא דילמא תטמא בשבת גופא בשרץ או בנבלה וכיוצא דטבילת מצוה אינה דוקא לטומאת נדה או זבה כדמוכח לקמן (קב ב') ועי' פירש"י ביומא (ח) והא דל"ק הש"ס משום חשש איסור התרה מפני דזה הוה גזירה לגזירה לחכמים דפרק המצניע:

גמ' תיכי חלילתא מאי. עי' זבחים דף צד ע"א תוס' ד"ה מקנחת:

במה אשה יוצאה וכו' ולא תטבול בהם עד שתרפם. הקשה בתוס' לדידן דפסקינן אפי' מועט ואינו מקפיד עליו חוצץ א"כ בשום דבר אין רשאי לצאת. ויש ליישב דהא דקאמר הכי דילמא מתרמי טבילה של מצוה לאו דוקא טבילת נדה דלא שייך ביה הלשו' דילמא מתרמי דאם היא תצטרך להטבילה למחר יודע מהיום אלא שהמה הי' אוכלין חולין בטהרה על טהרת הקודש ואי נגע בה שרץ או שנפל עליו רוק של ע"ה או של נכרי צריכה להטבילה ואע"פ שבזמננו אינו נוהג רק בימי התנאים. הי' במנין וצריך מנין אחר להתירו. ולפ"ז דוקא מה שהי' במנין אז אסור גם עתה אבל מיעוט שאינו מקפיד עליו לא הי' כלל במנין ומותר:

בפירוש המשניות להרמב"ם כ' דהא דאמרינן בגמרא אסור לצאת בהן היינו דוקא לר"ה אבל לחצר מותר בכל אלו דמתני' ולא כמו שפי' רש"י. וכ' התוי"ט דודאי לענין דינא קאמר אבל הא דתנן במתני' לר"ה ולא תני אכולה דמתני' לקמן דקתני בכבול לחצר אסור לא כולהו דבמתני' כי היכי דתני' היפך דכבול תני גם היפך דכל הנהו דמתני'. ונ"ל דהא במתני' דלקמן פירש"י כבול היינו לכ"ע כיפה של צמר וא"כ לרב דאמר הכא כבול דעבדים תנן ולא קתני במתני' לקמן היפך דלקמן היינו כיפה של צמר ובמתני' דהכא היינו כבלא דעבדים וקאי לעולם לר"ה אכולה והיינו דקאמר לקמן דף ס"ד ע"ב לא אסרו אלא בחצר אבל הרמב"ם פסק כר' ענני בר ששון ושפיר פי' תוס' יו"ט ודו"ק:

בתוס' ד"ה במה אשה וכו'. חוטין לאו היינו שקולעת בהן שערה וכו'. י"ל דתוס' סברו אע"פ שהוא שבות דשבות אצל מצוה אסור אבל רש"י סובר אפי' הכי שקולעת בהן שערה דמותר להתירם דהוה שבות דשבות אצל מצוה. זהו דבריו של ט"ז. ובזה י"ל ג"כ הלישנא קמא ולישנא בתרא. דל"ק כל שהוא אריג לא גזרו אבל משום קפידא אע"פ שיתירום ג"כ ה"ל למיגזר שמא יעבירנו ד' אמות אלא דקאי ארישא שקולעת וא"כ בשלמא היכא דהוה חציצה גזרו דמותר להסירם דהוה שבות דשבות במקום מצוה אבל דבר דלא הוה חציצה אלא משום קפידא לא שרי להתירם דלאו מצוה כלל הוא. אבל ללישנא בתרא אפי' משום קפידא הוי חציצה מצוה דאי אסרינן להתירם אינה טובלת ושרי להתירם ושפיר גזרינן:

במה אשה פרק ששי

במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה כו' ונראה דמה שהקדים דיני יציאת האשה לדיני יציאת האיש דקתני לקמן היינו משום דבאשה דוקא שייך האי לישנא דבמה יוצאה ובמה אינה יוצאה כמו בשאר הפרקים הקודמים לפי שעיקר חילוקי דיני דיציאות אשה הן תכשיטים שדרך אשה לצאת בהם ואפ"ה יש תכשיטים שיוצאה ויש שאינה יוצאה אי משום דחשיבי ואתי לאחוויי כדאיתא בירושלמי שהנשים שחצניות הן ודרכה להראות לחבירתה משא"כ באיש ויש מהן דאינה יוצאה ג"כ משום חציצת טבילה או משום דמחכו עלה נמצא דשפיר שייך למיתני במה יוצאה ובמה אינה יוצאה שכולן או רובן בנושא אחד בתכשיטין כדמשמע מל' רש"י והר"ן ז"ל אבל באיש הם ענינים נפרדים דלא שייך למיתני בכהאי לישנא כן נ"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה במה אשה כו' אבל חוטין הנתונין בקליעת שער ויוצאה בהן כו' דכי היכי דיש איסור בעשיית קליעה ה"נ יש איסור בסתירת קליעה עכ"ל. ועיקר פירושם בזה הוא דלא כפירש"י בד"ה או בחוטי צמר מיהו במה שכתבו דכי היכי דיש איסור בעשיית קליעה ה"נ יש איסור בסתירת קליעתן נראה דאי איפשר לפרש דדמיא לגמרי דלכאורה ודאי ליתא דבקליעת שער סבר ר"א דחייב חטאת לקמן ס"פ המצניע משום בונה משא"כ בסתירה לא ידעתי מה חיוב חטאת שייך כאן לא מיבעיא למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור דהא ודאי אין צריכה לגופה בסתירת קליעה אלא שלא תחוץ בטבילתה אלא אפילו למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב הא אמרינן לקמן דדוקא לחבירתה אבל לעצמה פטורה והיינו משום דקליעת שער צריך אומן יד ע"י חבירתה כדי ליפותה דהוי כבנין משא"כ בסתירת הקליעה דלא בעי אומן יד כלל א"כ מה צד איסור יש בה ולדעתי צ"ע אי אית בה אפילו איסורא דרבנן. ואף שאיני כדאי להסתפק במאי דפשיטא להו להתוספת והרשב"א והרא"ש ז"ל מ"מ לא מנעתי ליכתוב כן ליישב פירש"י שהביא הרא"ש ז"ל שהרי אפילו אם נאמר שיש בו צד איסור דרבנן אפ"ה לא משמע ליה לרש"י להקל ולהתיר בשביל כך לצאת בהן כיון שאינו איסור פשוט ואיפשר שתסתור הקליעה בשעת טבילה כן נ"ל וק"ל:

מתני' במה אשה יוצאה. דהוי תכשיט ולא משוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור ביה רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו ודילמא אתי לאיתויי ד' אמות: לא בחוטי צמר ופשתן ורצועה שבראשה. שקולעת בהן שערה: שבראשה. אכולהו קאי ובגמ' מפרש טעמא: ולא תטבול בהן. משום חציצה: עד שתרפם. שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם לשער: טוטפת וסרביטין. מפרש בגמרא וחשובין הן וחיישינן דילמא שלפא ומחויא לחברתה: בזמן שאין תפורין. עם השבכה שקורין שקופיי''א אבל תפורין ליכא למיחש לאחוויי שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה''ר שתגלה כל שערה: כבול. מפרש בגמ': לרה''ר. אבל לחצר שרי וכל הנזכרים למעלה אסורים אף לחצר שמא תרגילם ברה''ר וחדא גזירה היא דגזור בהם שלא תתקשט בהם בשבת כלל ובכבול התירו כדמפרש לקמן בפרקין (דף סד:) שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה: עיר של זהב. כמין נושק"א ומציירין בה כמין עיר: קטלא. מפרש בגמרא (לקמן דף נט:): חותם. צורה לחתום בה איגרת או כל דבר סגור: שאינה נקובה. כגון אישפיגל''א: ואם יצאת אינה חייבת חטאת. דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזור בהו דילמא שלפא ומחויא: גמ' טבילה מאן דכר שמה. מה ענין טבילה אצל הלכות שבת: ושריא להו. ומתרת אותם לטבול בשבת שעל הטבילה לא גזרו כדאמרינן במסכת ביצה (דף יח.) אדם נראה כמיקר ואין נראה כמתקן עצמו: תיכי חלילתא. שרשרות של חוטין חלולות ועגולות: מהו. לקלוע בהן שערה ולצאת בשבת שאינה יכולה למותחן ולדוחקן על השער בחזקה והמים נכנסין בה ומיבעיא ליה מי הוי חציצה ולא תצא בהן בשבת משום גזירת טבילה מצוה או לא הוי חציצה: כל שהוא אריג לא גזרו. לצאת בו בשבת דלענין חציצה לא חייץ דלא מצי לאהדוקי שפיר: לאחוותי דלא קפדן עלייהו. ליטלן מראשן כשהן רוחצות בחמין אלמא עיילי בהו מיא שפיר אפילו להנאת רחיצה וכיון שכן לענין טבילה נמי לא צריכין להתירן ומותר לצאת בהן בשבת דהא אי מתרמי טבילה לא שרו להו לא משום חציצה ולא משום קפידא: דמיטנפי. שנטנפו הנך תיכי בטיט: הא נמי אריג הוא. והא קאמר לא גזרו כלל לצאת ולהאי לישנא דלא קפדי משמע דאי קפדי לנטלן מראשן כשהן רוחצות אסור לצאת בהן בשבת ואע''ג דלענין איהדוקי לא חייצי ומותרות לטבול בהן הלכך הני כיון דמיטנפי מקפד קפדן שלא להיות בראשן בשעת טבילתן מפני שהמים ממחין את הטיט ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה ואע''ג דחציצה לא הוי דהא עיילי בהו מיא מיהו כיון דשקלי לה משום טינוף אתי לאיתויינהו ואסור לצאת בהן וללישנא קמא לא גזרו אלא במידי דחייץ לטבילה ורבותי מפרשין הך קפידא לענין חציצה כדקי''ל רובו ומקפיד עליו חוצץ (עירובין דף ד:) וקשיא לי בגוה טובא חדא דכי איתמר ההוא במידי דמיהדק איתמר ואשמעינן דאע''ג דלא עיילי ביה מיא כיון דלא קפיד עליה חשיב כגופיה ובטל לגבי שערו אבל במידי דלא מיהדק ועיילי ביה מיא מאי חוצץ איכא למימר הא לאו חוצץ הוא ואי אתית למימר דההוא חוצץ דהתם לא דק בלישניה ומיהו כל מידי דקפיד עלייהו אסור היכי אמרינן הכא האי נמי אריג הוא ומותר כיון דפשיטא לן דהיכא דמיטנפי מקפד קפדן על כרחיך חייץ דהא רב הונא בריה דרב יהושע אהלכה למשה מסיני לא אתא לאיפלוגי: ואלו חוצצין באדם. משום דתני התם אלו חוצצין בכלים תני לענין טבילת אדם ואלו חוצצין באדם: של צמר ושל שער אין חוצצין. דלא מיהדק על גבי שער: הבנות קטנות. ואורחא דמילתא נקט: וכולן בראשי הבנות שנינו. לא תימא שבראשי הבנות ארצועות לחודייהו קאי אלא אחוטין נמי קאי: למעוטי מאי. אשמעינן רב הונא דחוטין נמי בראשי הבנות שנינו: אילימא למעוטי. חוטין הקשורין בצוארן דלא חייצי: ודמאי. הי חוטין אתא למעוטי דלא חייצי בצואר צמר קרוי רך לגבי פשתן ולגבי שער: על גבי קשה. שער: ע''ג רך. בשר: מיבעיא. בתמיה הא ודאי על גבי רך טפי מיהדק: לפי שאין אשה חונקת עצמה. להדק חוטין בצוארה וקושרתן בריוח שיהו רפין: בחוטין שבאזניהם. שנותנין שם שלא יסתם הנקב: חבקין. ענקי רצועות שאינן מוזהבות רחבות דלאו לתכשיט עבידן דומיא דחוטין שבאזניהן: חבקין. לשון קילקלי וחבק (לקמן דף סד.) צינגל''א לאסור בו סוס:

מתני' במה אשה כו' לא בחוטי צמר. מפרש בגמ' משום דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה ושרי להו ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברה''ר אומר ר''י דהיינו דוקא בחוטין שאינן נתונין בקליעת השער אבל חוטין הנתונין בקליעת השער יוצאה בהן דבהנהו ליכא למיגזר דילמא שריא להו כדתנן בהמצניע (לקמן דף צד:) דאיכא לכל הפחות איסור שבות בגודלת וסברא הוא דכי היכי דיש איסור בעשיית קליעה ה''נ יש איסור בסתירת קליעה וא''ת מהאי טעמא תהא אשה אסורה לצאת בטלית דהא ודאי שריא לה בשעת טבילה וניחוש דילמא אתי לאתויי וי''ל דבדברים שהם עיקר מלבוש ליכא למיגזר דאפילו בחול אין דרך ללכת כלל ממקומו עד שילבישם אלא דוקא בדברים קטנים יש לחוש שאין מקפיד אם אינם עליו ורגילות הוא בחול כשמתירן פעמים נושאן בידו עד ביתו ונראה לר''י דדוקא בדברים שרגילות להסירן כדי להראותן או משום חציצה או משום קפידא גזרו שלא לצאת דשמא כשיסיר ישכח שהוא שבת ואתי לאתויי אבל דברים שמותר לצאת בהן שאין רגילות להסירן מותר לקשור ולהתיר ברה''ר דליכא למיחש למידי דאם יהא זכור שבת בשעת התרה לא אתי לאתויי ואם לא יהיה זכור שבת אפילו נאסר להתיר ולהסיר לא יועיל וכ''מ לקמן (דף סא.) דקתני בברייתא וקושר ומתיר קמיע אפילו ברה''ר והא דאיצטריך התם לאשמעי' דשרי אע''פ שכל דבר מותר להסיר כדפרישית איצטריך לאשמעינן דלא אסרינן משום דמיחזי דקושרו עליו שלא לרפואה ומתכוין להוציא כי היכי דאסור בפילפל וגרגיר מלח לכתחילה לתת בפה בשבת או להחזיר אלא כמלבוש גמור חשיב מחמת הרפואה: השתא רך על גבי קשה חוצץ כו'. וא''ת דילמא רב הונא נקט וכולן בראשי הבנות לרבותא דאפילו בראשי הבנות דהוי רך ע''ג קשה חוצץ ואור''י דבלאו רב הונא הוה ידעינן דבכל מקום חוצצין אפילו בראש אלא ודאי למעוטי שום דבר אתא: השתא קשה ע''ג קשה חוצץ. סבר הש''ס דקשה ע''ג רך חייץ טפי מקשה ע''ג קשה ורך ע''ג קשה לא חייץ כקשה ע''ג קשה דהא לר' יהודה חוטי צמר אין חוצצין דהוי רך. על גבי קשה וחוטי פשתן דהוי קשה ע''ג קשה חוצצין וחוטי שיער דהוי נמי קשה על גבי קשה לכ''ע אין חוצצין אף על פי שחוטי פשתן חוצצין לכולי עלמא: אלא א''ר יוסף. לפי שרב יוסף בעצמו מקשה שייך לומר אלא: