אגביה איהו בחובו. לעיל מיהדר גבי שומא כלומר אם לא שמוה ב''ד למלוה על כרחו של לוה וקם ליה מעצמו ולא הטריחו לדין ואמר לו טול קרקע זה בחובך: מאימתי אוכל פירות. מי ששמו לו ב''ד קרקע בחובו מאימת היא קנויה לו לאכול פירות: אדרכתא. לאחר תשעים יום שנפסק הדין דאמרינן בפ''ק (דף טו) דב''ד כותבין אדרכתא שטר פסק דין אנכסי לוה שבכל מקום שימצאם משלו יקחם ומוסרין לו השטר: עדיו בחתומיו. מיום שנחתם שטר האדרכתא בב''ד אע''פ שלא בא לידו: מכי שלמו ימי אכרזתא. אע''פ שבאה אדרכתא לידו ולא מצא נכסים ללוה עד לאחר זמן וכשמצא הוזקק לבא לב''ד ומכריזין שיש כאן קרקע למכור כדאמרינן בערכין (דף כא:) ואם בא זה וקיבלה ביותר ממה ששמוה אחרים מוסרין אותה בידו לאחר שכלו ימי הכרזה ובמסכת ערכין מפרש כמה ימים מכריזין בפ' שום היתומים (שם) ועד דשלמו הנך יומי הוי פירי דלוה: מתני' השוכר פרה מחבירו. ועמד שוכר והשאילה לאחר לעשות בה ימי שכירותו: ישבע השוכר. למשכיר: שמתה כדרכה. ופטור שהשוכר אינו חייב באונסין: והשואל. שהוא חייב באונסין משלם לשוכר: גמ' בשבועה. שהוא נשבע למשכיר: להפיס דעתו. שלא יאמר פשעת בה: פעמים שהבעלים. המשכירין הראשונים: משלמין. לשוכר זה כמה פרות על פרה זו לפי דברי משנתנו יש שיהו כולם שלו ויש שיעשה בהם ימי שכירותו ויחזירם: כיצד אגרה מיניה מאה יומי והדר שיילה מינה תשעין יומי וכו'. ראובן ששכר פרה משמעון שיעשה בה מלאכה מאה יום וחזר שמעון ואמר לו עשה עמי טובה והשאילני אותה תשעים יום מן המאה ששכרת ולאחר תשעים אחזירנה לך לעשות אצלך י' ימים להשלים המאה וכן עשה יש כאן דין משנתנו דתנן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר בתוך ימי שכירותה דמה לי בעלים ומה לי אחר אם מתה אצל שואל הרי שוכר פטור בשבועה והשואל משלם לשוכר חזר ראובן ובא אצלו ואמר לו השכירנה לי מתשעים יום שהיא שאולה בידך ממני ואשתעבד בה שמונים יום וטול שכרך וכן עשה הרי היא בחזקת שאילתו על שמעון כאילו השכירה לאחר שהרי נוטל שכרו וכל הנאה שלו ואם היתה מתה אצל ראובן היה ראובן פטור בשבועה ושמעון משלם לו פרה אחת ששאל ממנו והוא חייב באונסים ופרה אחרת לעשות אצלו עשרה ימים להשלים המאה חזר שמעון ושאלה ממנו שבעים יום מן השמונים ששכרה ממנו על מנת שיחזירנה לו ויעשה בה עשרה ימים להשלים השמונים של שכירות השני ואם היתה מתה בתוך שבעים יום הללו הרי יש כאן דין השני כדין הראשון וישבע ראובן שמתה כדרכה ושמעון השואל משלם לו ד' פרות שתים נחלטות לו בשביל שתי פרות שאולות שהשאילו ראובן ובפעם זה כאילו מתו שתיהן שהרי אין פרתו בעין שהשאילו בראשון דנימא הרי החזיר לו פרתו וזו שהוא משלם לו עכשיו בתורת תשלומין באה לידו והרי יש לו עליו שתי תביעות על שתי שאילות ושתי תביעות על שתי שכירות לעשות אצלו עשרים יום: מכדי חדא פרה הואי כו'. ולענין תשלומין נמי לשלם ליה פרה אחת ותעמוד במקום הראשונה תחת שתי השאילות ותהא שלו ואחת ימסור לו לעשות בה עשרים יום: מי איתא לפרה בעינא דנימא הכי. אילו היתה קיימת היה פטור לגמרי אלא שיעשה בה עשרים יום עכשיו שמתה בא עליו בתורת תשלומין שואל לשוכר על שתי תביעות: מר בר רב אשי ס''ל כאתקפתא דרב אחא מדפתי: שום שאלה אחת היא. דכיון דחדא פרה הואי אלא שמחמת שוכר שהשאיל הוא בא עליו שני שאילות פרה אחת אינן אלא אחת: פעמים ששניהם בחטאת. אמתניתין קאי השוכר והשואל נשבעו לשקר ולא כפרו ממון והרי הן בשבועות ביטוי וקרבן שלו חטאת כדכתיב בויקרא או נפש כי תשבע וגו':

רבא אמר מכי שלמו ימי אכרזתא. וא''ת שלהי הנושא (כתובות דף קד: ושם ד''ה ה''ג) דאמר רבא אחוי אדרכתיך והתם רבא גרסינן מדאמר והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר הוא והיינו רבא דפסיק כן לעיל בפ''ק (דף טו: ושם) וי''ל אחוי לי אדרכתיך דאי שפיר כתיבא הוה גבי מיומא דאכרזתא ואית דגרסי בשמעתין רבא אמר מכי מטא אדרכתא לידיה ובתר הכי רבה ולפי זה אתי טפי בפשיטות ההיא דהנושא והקדים רבא לאביי ורבה משום דאדרכתא קודם לאכרזתא ודברי אביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מיושב טפי לשנות בתר דברי רבא מקודם: תחזור פרה לבעלים הראשונים. אין לפרש משום דא''ל משכיר לשוכר פרתי גבך דהשואל שילם דמיה דבפ' השואל (לקמן דף צו: ושם) בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שוכר הוי או שואל הוי היכא דאגרה פרה מעלמא ואינסיבא אליבא דרבנן ודאי בעלה פטור משום דאשתו עמו במלאכתו והויא שאלה בבעלים. (ואשה חייבת כדין שוכר) כי תבעי לך אליבא דר' יוסי שואל הוי להתחייב לבעלים הראשונים במתה כדרכה או שוכר הוי ופטור והשתא התם כיון דלרבנן הבעל פטור מן האשה משום דהוי שאלה בבעלים לא יתחייב נמי לר' יוסי לבעלים הראשונים אלא טעמא דרבי יוסי הוי משום דסבר דשוכר לא קני אלא בשבועה ומשכיר יאמר לו דל אנת ודל שבועתך ומשתעינא דינא בהדי שואל ואפילו אם יש עדים שמתה כדרכה דאין השוכר צריך לישבע מ''מ לא קני לה אלא בהבאת עדים ויאמר לו אני פוטרך מהבאת עדים ורבנן סברי דשוכר קני לה במיתה ופליגי בדברי המקשה והמתרץ שבגמ' ונראה אם המשכיר עצמו היה שם בשעת שמתה ביד שואל שר' יוסי יודה לדברי רבנן דהתם ודאי קני לה במיתה גרידא דהשתא אין השוכר צריך לעשות כלום: אגרה ק' יום ושיילה צ' יום. השתא אם מתה חייב שתי פרות לשוכר אחת שתהא שלו ואחת שיעשה בה מלאכה י' ימים ויחזירנה למשכיר אבל אי שיילוה ק' יום לא יתחייב לו רק אחת של שאלה: אגרה פ' יום. ה''מ למימר אגרה צ' יום אלא לפי שבשאלה הוצרך לפחות פוחת גם בשכירות ועי''ל דאי אגרה צ' יום דהיינו כל ימי השאלה הוי כאילו נתן לו מעות לבטל השאלה כיון שאינה חוזרת לו לאחר השכירות להשלים ימי השאלה ואי הדר שייליה ע' יום לא יתחייב רק אחת דשאלה ודשכירות ק' יום וכן י''ל ברישא דאי שייליה ק' יום בימי השכירות כאילו ביקש שיתבטל השכירות ולא יתחייב כלום ומתני' דהשוכר הוי בעלים דשואל לרבנן אי מיירי שלא שאל כל ימי השכירות אתי שפיר דלאחר ימי השאלה תחזור לשוכר ואפילו אם השאילה כל ימי השכירות מ''מ כיון שהיא באחריות השוכר מגניבה ואבידה ופשיעה אם היה עם השואל במלאכתו דאז השואל פטור והשוכר חייב מקרי בעלים אבל הכא אי שייליה ק' יום השוכר פטור מכל דבר:

אגביה הלוה מדעתו ומכרה למלוה פליגי בה רב אחא ורבינא וקיימא לן הלכה כדברי המיקל הלכך לא מיהדר. זה ששמוה לו מאימת אכיל הפירות רבא אמר מכי מטיא אדרכתא לידיה. סדר הדין מוציא מלוה שטרו בב"ד ומקיימו ומחייבין הלוה לפורעו לא פרע קורעין שטר חוב וכותבין למלוה אדרכתא על נכסי הלוה ומכריזין ואחרי ההכרזה שמין נכסי הלוה ומחליטין למלוה לא מצא נכסין בני חורין כותבין לו טירפא ואחרי שיטרף קורעין הטירפא וכותבין לו אדרכתא על הנכסין הללו ואחר כך קורעין האדרכתא וכותבין לו שומא על שדה זו ומחליטין אותה למלוה. אביי אמר בחתימת העדים על האדרכת' מיד זכה המלוה בשדה.

רבא אמר מכי שלמן (אדרכתא) [אכרזתא] וקיי"ל כרבא:

מתני' השוכר פרה והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר. אוקמה ר' אמי [לקמן (בבא מציעא דף לו)] בשנתנו לו הבעלים רשות כגון שאמרו לו לדעתו כלומ' אם רצונך להשאילה לו הרשות בידך. עכשיו אם ראה אותה השוכר שמתה ברשות השואל כדרכה ישבע ויפטר. וישלם השואל לשוכר.

אמר ר' זירא פעמים שמשלמים הבעלים כמה פרות לשוכר כו' ודברים פשוטין הן.

אמר ר' ירמיה פעמים שהשוכר והשואל שניהן בחטאת פעמים ששניהן באשם. פעמים שהשוכר בחטאת והשואל באשם. פעמים שהשואל בחטאת והשוכר באשם. תפוש האי כללא בידך כפירת ממון באשם. אין שם כפירת ממון אלא ביטוי שפתים כלומר נשבע בשקר על דבר שאין לו בו הנאת ממון חייב חטאת. וקיימא לן שומר חנם נשבע על הכל. שואל משלם את הכל חוץ ממתה מחמת מלאכה. נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה ומשלמין הגניבה והאבידה וכבר פירשנום. שניהן בחטאת כגון שמתה מחמת מלאכה דתרוייהו פטורין מלשלם וכחשו ונשבעו שנאנסה אין אחד מהן נהנה לפיכך שניהן בחטאת.

מתני': אמר ר' יוסי היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חברו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים. וטעמיה דר' יוסי, משום דשואל שומר דבעל הפרה חשבינן ליה לגמרי, ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את, וכדאמרינן בגמרא ולימא ליה דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל, ואמרינן נמי לקמן בפרק השואל (בבא מציעא צו, א), בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי, והיכי דמי, כגון ששכרה איהי פרה ואינסיבא, אליבא דמאן, אי אליבא דרבנן דאמרי שואל משלם לשוכר, מאי נפקא מינה שאלה בבעלים היא, אלא אליבא דר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים, כלומר, דהשתא ליכא שאלה ולא שכירות בבעלים, דלא חשבינן ליה כפרה דידה, אלא כפרת המשכיר, ובעל, השואל או השוכר דבעל הפרה.

גמ': ולימא ליה דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל. כתבו בתוספות דהיכא דאיכא נמי עדים דמתה כדרכה, מצי אמר ליה דל את ודל עדים, אבל אם מתה באפי משכיר גופיה, דהשתא לא צריך לא לשבועה ולא להבאת עדים, בכי הא מודה ר' יוסי לרבנן דתחזור פרה לשוכר, דמשעת מיתה קניא ליה, דהא לא צריך לברורי טענתיה דלימא ליה (שוכר) [משכיר] אכתי לא קנית עד דתתברר לי טענתך, וברורך לא בעינא, דהא איהו הוה תמן וכבר אתברר ליה, הילכך שוכר קנה. ולפי דבריהם הא דשקלי וטרו ר' זירא ורב אחא ורב אשי בהא דאמרינן שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר, הלכתא היא ואפילו אליבא דר' יוסי [טרו] בה, דהא [מכי] מתה ידעו בעלים דאינהו שאלוהו, ובאמת כי לכאורה כך נראה, מדשקלי וטרו כולי האי הנך אמוראי בתראי דמן בתר שמואל דפסק הלכה כר' יוסי (לקמן בבא מציעא לו, ב) אבל מיהו לא מחוור לי כלל, דהא דחייה אביי ואמר מי סברת בשבועה קא קני ליה משעת מיתה קא קניא ליה ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית, ומדקאמר מי סברת, משמע ודאי דבין לר' יוסי בין לרבנן קאמר דשבועה [אינה] אלא להפיס דעתו של בעל הבית, דאי לא, הוה ליה למימר קסברי רבנן משעת מיתה קניא ליה, וכיון שכן, ר' יוסי אפילו בדאיתיה למשכיר בשעת מיתה קא פליג, וטעמא כדכתיבנא לעיל, (בד"ה אמר) דסבירא ליה לר' יוסי שואל כשומר דבעלים חשבינן ליה לגמרי, ושואל נכנס תחתיו דשוכר, ודר' זירא אליבא דרבנן איתמר, ואף הרי"ף ז"ל לא הביא כלל ההיא דפעמים שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר, דסבירא ליה דאליבא דרבנן לחוד הוא דאיתמר, ולית הלכתא כרבנן, אלא כרבי יוסי כדאיפסיקא הלכתא כותיה לקמן בגמ' (בבא מציעא לו, ב).

שמה הוא בעצמו לבעל חובו שלא מכח בית דין גדולי המחברים והפוסקים כתבו שאינה חוזרת וגדולי הצרפתים חולקין בזו ומחלקתם תלויה במה שנחלקו בזו בסוגיא זו רב אחא ורבינא וידוע בהם שהלכה כדברי המיקל דעת האומרים שהיא חוזרת הוא שכשהיא חוזרת היא קולא ודעת האחרים בהפך:

בעל בנכסי אשתו יתבאר במקומו שהוא כלוקח וכמו שאמרו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כמו שיתבאר במקומו ואחר שכן שמו קרקע לאשה ונשאת אינו מחזיר שמו ממנה ונשאת אין מחזירין לו ואלו היה דינו כדין יורש לא היינו דנין כן שאם שמו לה ונשאת חוזרת שאינו בדין הירושה הואיל והיא עדין בחיים ואלו שמו ממנה ונשאת היינו מחזירין לו כל זמן שהיא בחיים ולאחר מיתה יירשה אבל מאחר שדינו כלוקח אין מחזיר ואין מחזירין לו ושמא תאמר והלא לא עשאוהו לוקח אלא לתקנתו והיה לו לומר לא ניחא לי בהאי תקנתא הם אמרו והם אמרו הם אמרו שהשומא חוזרת שהרי לא מן הדין כן והם אמרו שהבעל יורד על דעת גוף הקרקע כלוקח גמור בין לתועלתו בין שלא לתועלתו:

כבר ידעת שהמצרן לחבירו שרצה חברו למכור שזה המצרן אומר לו הריני מעכבה לעצמי והא לך מעותיך ולא עוד אלא שאף אם מכרה לאחר מצרן זה מסלק את הלוקח בדמים אלא אם כן בתנאים ידועים במקומם כמו שיתבאר בע"ה ודבר זה אינו אלא משום ועשית הישר כדין האמור בשומא:

יש מי שאומר מכאן הואיל ושומא ומצרן טעם אחד הוא כשם שביארנו בשומא שאם מכרה זה שנישומה לו שנסתלקו הבעלים לגמרי כך אם מכרה לוקח זה אין למצרן עוד זכות בה כלל וגדולי המפרשים חולקין בה שבזו הלוקח מבעל חוב לא העביר את הדרך כלום אבל זה מה בינו ללוקח ראשון והלא מ"מ אף הוא נכנס בתחומו של זה שלא כדין ולעולם המצרן מסלקו אפי' לוקח אחר לוקח מאה פעמים ואין זה דומה אלא לשמוה בית דין לבעל חוב אחר שאמרו בדינו לא עדיפת מגברא דאתית מיניה:

כבר בארנו בבבא קמא קי"ב ב' בדיני האדרכתא שאם על בני חורין היא שכותבין לו אדרכתא על שדה זו או על כל שימצא ממנו ואח"כ שמין לו ומכריזין עליה כדי לשום על פי ההכרזה ומורידין אותו לקרקע ובמסכת ערכין מפרש ביתומים ובהקדש כמה ימים מכריזין אבל בבעל חוב לא נתפרש ומתוך כך נראה שכתבו גדולי המחברים שמכריזין כפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפים על דמי אותו קרקע ואם אין לו נכסים בני חורין כותבין לו על כל מה שימצא משועבד ממנו לאחר זמן חובו וכשמוצא הקרקע המשועבד כותבין לו טירפא וקורעין האדרכתא ושמין לו מן הקרקע כשיעור חובו ומכריזין עליה שלשים כדין נכסי יתומים ומורידין אותו בתוכה ומאימתי אוכל פירות שדה זו בין בבני חורין בין במשועבדים משיפסקו ימי ההכרזה:

המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר אמר ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של זה אלא תחזור פרה לבעלים אמר הר"ם עוד יתבאר בפרק אחרון משבועות שנושא שכר והשוכר אינן חייבין כלום מן המיתה אבל ישבע שמתה כדרכה ושלא פשע בה ונפטר והשואל יתחייב לשלם הבהמה אם מתה ברשותו כפי מה שיתבאר עוד וזה השוכר שנתן לו רשות לבעל הפרה שישאלה שאם לא כן היה חייב לדברי הכל שעקר הוא אצלנו שומר שמסר לשומר חייב אלא אם יש שם עדים שלא פשע בה שוכר שם כמו שנבאר עוד והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי השוכר פרה מחברו ועמד זה והשאילה לאחר ומתה כדרכה ברשות השואל ומיתה כדרכה נדונת כאונסין והוא מה שהשוכר פטור בה והשואל חייב נמצא שהשוכר נפטר מדין הבעלים והשואל נתחייב אצל השוכר ישבע השוכר שמתה כדרכה וכגון שנתברר לו שכן שאם לא ידע הוא את האונס אף זה אומר שאין שואל זה נאמן אלא שנתברר לו ונשבע והרי הוא פטור מאצל הבעלים כאלו מתה ברשותו הואיל והוא בעצמו נשבע והשואל חייב לשוכר ונמצא שהשוכר משתכר בפרה אחת שתכף שמתה כדרכה יצאה מרשות הבעלים וקנאה שוכר:

אמר ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו שאע"פ שבמשנה ראשונה נאמר שהכפל נקנה לשומר אף הדין כן הואיל ושלם או אמר לשלם אבל זה שאין לו אצל תשלומין כלום היאך משתכר בפרתו של חברו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים ואפי' ידע זה האונס ויכול לישבע עליו או שיש בו עדים וכן הלכה הא אם מתה מחמת מלאכה פטור אם יש עדים בכך כמו שיתבאר בדין שומר שמסר לשומר ומ"מ דוקא שוכר שהיה לו רשות להשתמש בה אבל שומר חנם שהשאילה או השכירה שולח יד הוא וחייב בכל ענין וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ידעת שכל הנשבע על איזה צד שעשאו או שלא עשאו או שיעשהו או שלא יעשהו ועשה הפך שבועתו ואין בדבר כפירת ממון חייב חטאת והיא הנקראת שבועת בטוי והיא מפורשת במקרא הכתוב נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב וכו' אבל כל שיש לחברו תביעת ממון עליו בדבר שאלו הודה לו היה חייב והוא פוטר עצמו בשבועה זו ואח"כ הודה משלם קרן וחומש ומביא אשם והיא הנקראת שבועת הפקדון והיא מפורשת במקרא הכתוב נפש כי תחטא ומעלה מעל ביי' וכחש בעמיתו מעתה השכיר בהמה לחברו והשאיל לו אחרת או השאיל לאחד והשכיר לאחר ומתו כדרכן ונשבע על שתיהן שנאנסו בליסטים מזויין או שנשבעו שניהם כך שניהם בדין שבועת בטוי ולא בדין שבועת הפקדון שהרי אינו פוטר עצמו בשבועה זו שאם שוכר אף במתה כדרכה פטור ואם בשואל אף בנאנסה בליסטים מזויין חייב ולא היה לו לישבע על כך אלא שקפץ ונשבע:

נגנבו הבהמות ונשבעו שניהם שמתו מחמת מלאכה שניהם באשם שהרי שניהם היו חייבין והיו פוטרין עצמם בשבועה זו מתו כדרכן ונשבעו שניהם שמתו מחמת מלאכה שוכר בחטאת שהרי לא פטר עצמו בשבועה זו שאף במתה כדרכה פטור ושואל באשם נגנבו ונשבעו שמתה כדרכה שוכר באשם שהרי היה חייב ופטר עצמו בשבועה זו ושואל בחטאת שאין שבועה זו פוטרתו שהרי שואל חייב במתה כדרכה למדת מ"מ שכל שאין בה צד שיהא זה פוטר עצמו בשבועה זו יש כאן שבועת בטוי ואפילו לא היתה השבועה מעצמו אלא שהדיינין השביעוהו ונמצא שמה שאמרו כל שבועה שהדיינין משביעין אותה אין חייבין בה משום שבועת בטוי שנא' תשבע לבטא תשבע מעצמה ולא שישביעוהו בית דין אין הלכה כן:

ממה שכתבנו למדת שזו שאמרו פעמים שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר לא כהלכה נאמר:

ומ"מ לענין ביאור הסוגיא רבינא היה סובר לדעת חכמים שבמשנתנו שדין השוכר עם המשכיר כשחוזר ושואלה ממנו הוא כדין אחרים ששאלו ממנו והרי לדעת זה אלו ראובן ששכר פרה משמעון למאה יום והשאילה ראובן ללוי לתשעים יום שכרה יהודה מלוי לשמנים והשאילה לבנימין לשבעים ומתה בתוך השבעים שהם ימי שאלה ואלו היתה הפרה בעינה היה בנימין מחזירה ליהודה ויהודה ללוי ולוי לראובן וראובן לשמעון שהוא הראשון אבל עכשו שאינה בעינה שהרי מתה חייב בנימין השואל לשלם פרה ליהודה השוכר שהשאילה זו לו ולהשלים לו עוד פרה שיחרוש בה עשרה ימים ויהודה אינו חייב לשלם כלום ללוי שהשכירה לו אבל לוי חייב לשלם לראובן השוכר שהשאילה לו פרה לתשלומין גמורים ולהשלים לו עוד פרה שתחרוש לו עשרה ימים וכן בכמה והיה רבינא סובר שכך הדין בשהמשכיר חזר ושאלה מן השוכר וחזר השוכר ושכרה וחזר המשכיר ושאלה דמה לי הוא מה לי אחר הילכך אלו היתה הפרה קיימת היה מחזירה לו ודיו אבל אחר שמתה משלם פרה לגמרי לכל שאלה ושאלה ומשלים לו פרה לכל שכירות ושכירות ורב אשי חלק לומר שמאחר שאין כאן גופים מחולקים והיא היא הפרה והם הם השואלים והמשכירים שם שאלה אחת היא ושם שכירות אחת היא אלא לכמה שאלות ולכמה שכירות משלם אחת לשאלה ומשלים אחת לשכירות ואף לדעת ראשון דוקא שלא שאלוה הבעלים מן השוכר אלא לתשעים יום שנמצא שאין השוכר מסולק עדין משם שהרי כשישתלם זמן השאלה משתמש בו השוכר עשרה ימים אבל אם שאלוה למאה ימים שהוא כל זמן השכירות כבר נסתלק השוכר ואין הבעלים משלמין להם כלום ולענין פסק מיהא אנו אין לנו כמו שהתבאר:

מכי מטא אדרכתא לידיה. פירוש אדרכתא דחליטה דאלו באדרכתא קמייתא לא זכי בפירי דהא לא ידע מאי ניהו קרקע דגבי וליכא לא שומא ולא שום זכייה. ופירוש רש"י בזה אינו נכון

רבא אמר מכי שלמו ימי אכרזתא. והא דאמרינן בפרק הנושא אמר ליה רבא אחוי לי אדרכתך. לאו משום דאית ליה פירי משעת אדרכתא דאי לא כתיבא אדרכתא כדחזי לית ליה פירי כלל ואפילו מכי שלמו ימי אכרזתא. ויש למדין מכאן דרבא לית ליה עדיו בחותמיו זכין לו וכן כתב הריא"ף. ואינה ראיה דהא פליג רבא נמי דאף על גב דמטא שטר חליטה לידיה לא זכי משום דאין דעת בית דין להקנות לו פירות עד דשלמו יומי אכרזתא. ותדע דהכא מעשה בית דין הוא ולא שייך ביה טעמא דעדיו בחותמיו זכין לו שאין השטר זוכה לו ואינו אלא לראיה בעלמא דלישנא בעלמא נקיט אביי דמכי חתמו בית דין שטר חליטה שעשו לו זכו לו הפירות ומיהו איברא דרבא לית ליה עדיו בחותמיו זכין לה כדאיתא בפרק קמא וכדכתיבנא התם. הריטב"א.
מתניתין: השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר אם היה שם בשעה שמתה דאף על גב דשואל מעיד על הדבר אין עד אחד פוטר משבועה כדכתיבנא בפרק קמא. הריטב"א.
ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: הקשה ה"ר משה פול"ר אמאי ישבע הלא השואל מסייעו ושמא איירי כגון ששואל קרוב למשאיל. ותירץ מורי ה"ר משה כגון שיש עסק שבועה ביניהם. עד כאן. ועיין בפסקי הרא"ש בתחלת המסכתא.

והיכא דלא הוה שוכר בשעה שמתה אי איכא עדים יביא עדים ויפטר. והשואל כשר לעדות זו דהא אינו נוגע בעדות. ואם אין שם עדים אומר רבינו הרמב"ן נשבע השוכר שאינו יודע אם מתה כדרכה או אם נגנבה ויפטר דהוה ליה כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני שהוא פטור. אבל הראב"ד סובר דאי ליכא עדים ואינו יכול לישבע חייב לשלם דהוה ליה כאומר איני יודע אם פרעתיך שהוא חייב. ולקמן בפרק השואל יתברר זה בסייעתא דשמיא הריטב"א.

והשואל משלם לשוכר. אמר רבי יוסי היאך הלה עושה סחורה וכו'. ושמא היינו טעמא דרבי יוסי דחשיב שוכר כשלוחו של משכיר. תוספות שאנץ.

מוכח בפרק השואל בהדיא דלרבנן האי שואל לאו שומר דבעל פרה הוא כלל אלא שומר דשוכר. ולענין שמירה בבעלים אם היו בעלים עם השואל חייב ואם היה השוכר שם פטור אבל לרבי יוסי הוי איפכא דאי הוו בעלים עם השואל פטור משום שאלה בבעלים ואם לא היה שם אלא השוכר חייב מפני שהשאילה לשואל. ואף על פי שאמרו אין השואל רשאי להשאיל והוא הדין שאין השוכר רשאי להשאיל כדאיתא בפרק התקבל טעמא דהתם מפני שיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדמוכח התם בהדיא. הא פריכא בגמרא במתניתין לרבי יוחנן דסבר דיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ופריק לה כשאמרו בעלים לשוכר השאילה לדעתך. אבל אליבא דהלכתא מתניתין כפשטה וטעמא דאין רצוני וכו' ליתא אלא בלכתחלה ולעשות קפידא בשליחות גט דבטיל שליחותיה כדאיתא התם. אבל בדיעבד לא דיינינן ליה כפושע לחייבו כיון שמסרה לבן דעת כדאיתא בגמרא ומיהו שומר חנם או שומר שכר שאין לו רשות להשתמש בפקדון והשכירו או השאילו דכולי עלמא חייב באונסין כדין שולח יד בפקדון והיינו דנקטה הכא בשוכר ושואל. הריטב"א.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: השוכר פרה והשאילה השוכר ומתה כדרכה משלם השואל לבעל הפרה ולא לשוכר שאינו בדין שיהא זה עושה סחורה בפרתו של חברו ויהא זה נשכר בשל משכיר והמשכיר מפסיד. מיהו אי ליכא לאשתלומי מיניה דשואל שהוא עני השוכר נמי פטור. והוא דאיכא סהדי דכדרכה מתה בלא פשיעה ואי פשע בה השוכר חייב אף על גב דלא מצי אשתלומי מיניה דשואל שהוא עני. וצריך עיון היכא והוה שואל איניש מהימנא למשכיר ורגיל איהו דמושיל ליה אי מצי שוכר אמר אי אנא לא אושילתיה ניהליה את הוית מושל לה ניהליה והילכך אי ליכא בידיה דשואל ממאי לשלם דינא הוא דליפטר שוכר מהאי דינא.

ואי אתני בהדיה מעיקרא דליהוי איהו רשאי להשאיל לאחרים הכל לפי תנאו. והיכא דמתה כדרכה בפני השוכר ביד השואל משלם השואל לשוכר ונשבע השוכר ופטור מלשלם, עד כאן.

גמרא: מכדי שוכר במאי קני ליה להאי פרה בשבועה. פירוש אליבא ורבנן הוא דפרכינן דאלו לרבי יוסי לא קני לה כלל והשואל שומר דבעלים הוא לגמרי וכדמוכח בפרק השואל. והא דאמרינן דקני לה בשבועה משום דבמתניתין קתני ישבע השוכר והוא הדין דאי איכא עדים דקני ליה בקבלת עדים למאי דסלקא דעתין השתא.

לימא ליה דל אנת ודל שבועתך. פירוש דאף על גב דאמרינן בפרק השואל דלרבנן אין לבעלים על השואל כלום ולא הוי שומר דידיה כלל. התם הוא המסקנא דהכא דקיימא לן דלרבנן משעת מיתה קנייה שומר ולאו דוקא משעת מיתה אלא משעת משיכה נמי זכה ולפי שהוא נפטר במיתתה ונתחייב לשואל נקטיה משעת מיתה ולאפוקי ממאי דסלקא דעתין דלא קני ליה עד שעת שבועה. כן נראה לי. וכן הודה לי רבינו.
אבל בתוספות פירשו דאף על גב דשואל לא הוי שומר דבעלים לענין שמירה בבעלים וכיוצא בו מכל מקום יכול הוא לומר לו מכדי פרתי גבך הות ונשתמשת בה שלא ברשות והרי אתה כשואל שלא מדעת שחייב באונסים ונכון הוא. הריטב"א.

ולימא ליה משכיר לשוכר דל אנת ודל שבועתך. פירוש דקסלקא דעתין שאין השוכר זוכה בפרה עד שיהא נפטר מן המשכיר וכיון שכן כל היכא דלא מזדקיק ליה משכיר אינו זוכה בה. והוא הדין נמי דאפילו אית ליה לשוכר עדים דמצי אמר ליה משכיר דל אנת ועדים דילך. ומסקינן דהשוכר אף על פי שלא נפטר מן המשכיר משעת מיתה קנייה. וכתבו בתוספות דאי מתה באפי משכיר גופיה דהשתא לא צריך לא לשבועה ולא להבאת עדים בכי הא מודה רבי יוסי לרבנן וכו'. ולפי דבריהם הא דשקלו וטרו רבי זירא ורב אחא ורב אשי בהא דאמרינן פעמים שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר הלכתא היא ואפילו אליבא דרבי יוסי טרו בה דהא מכי מתה ידעו בעלים דאינהו שאלוה. ובאמת כי לכאורה כן נראה מדשקלו וטרו בה כולי האי כל הנך אמוראי בתראי דמן בתר שמואל דפסק הלכה כרבי יוסי. אלא מיהו לא מחוור לי כלל דהא דחאה אביי ואמר מי סברת בשבועה קא קני לה והא משעת מיתה קניא ליה ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית ומדאמר מי סברת משמע ודאי דבין לרבי יוסי בין לרבנן קאמר דשבועה אינה אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית דאי לא הוה ליה למימר קסברי רבנן משעת מיתה קניא ליה וכיון שכן ר' יוסי אפילו בדאיתיה למשכיר בשעת מיתה קא פליג וטעמא כדכתיבנא לעיל דסבירא ליה דלית ליה לרבי יוסי דשואל שומר דבעלים חשבינן ליה לגמרי ושואל נכנס תחתיו דשוכר ודרבי זירא אליבא דרבנן איתמר. ואף רי"ף לא הביא כלל ההוא ופעמים שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר אלמא סבירא ליה דאליבא דרבנן בלחוד הוא דאתמרא. אבל לדידן דקיימא לן כרבי יוסי אפילו ידעו בעלים שמתה אין אומרים שיעשה זה סחורה בפרתו של זה והיינו דקא מתמה במתניתין כיצד הלה עושה וכו' משום דסבירא ליה שהשואל נכנס תחת השוכר והוי שומר של בעלים לגמרי וכך הם דברי הרמב"ם בפרק א' מהלכות שכירות. הרשב"א והר"ן.

אגרה מיניה למאה יומי. אומרים בתוספות דמשום הכי פוחת והולך ימי שאלה מימי שכירות שאלו היה שאלה בימי שכירות לגמרי והוי כאלו אומר לו הריני מחזירך פרתך ואיני חפץ בה. אבל שכירות שניה לא היה צריך לפחות אותה מן השאלה אלא לפי שהתחיל להיות פוחת סיים כן כל השיטה. ואין צורך לכך אלא נקטה הכי להרבות בפרות שיהיו לשוכר על הבעלים תביעות מן השאלות ותביעות מן השכירות שנתחייב להעמיד לו חמור לכל ימי השכירות וכדמוכח בסוף שמעתא וזה ברור. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: פעמים שהבעלים משלמים וכו'. אגרה למאה יומי חזרו בעלים ושיילוה מיניה תשעים יומי. פירוש בו ביום וקבלה ממנו בשאלה ונשתמש בה עשרה ימים חזר השוכר ושכרה לתמנין יומי וקבלה בתורת שכירות חזרו בעלים בו ביום ושיילוה מיניה לשבעין יומי וקבלוה מיניה בשאלה ומתה בידון נמצאו בה לבעלים שתי שאלות ולא החזירוה כי קבלת השכירות אינה חוזרת השאלה והנה שיש על הבעלים לשלם שתי פרות לשוכר ועוד פרה אחת להשלים לו עשרים יום של שכירות. עד כאן.

מכדי חדא פרה הואי וכו'. פירוש שאף על פי שנתחייב לו פעמים הרבה באחריות אונסיה של פרה אין כל החיובים אלא לשלם דמי פרה אחת וכשם שאלו היתה בעינה הוה הדרא היא לחודה ומפטר השתא נמי הדרי דמיה ומפטר מכל חיובי שאלה וכסבריה דמר בר רב אשי דבסמוך אלא דרב אחא לא איירי השתא בפרה בשכירות דבהא לא פליג רבי זירא כלל ומר בר רב אשי דהוה מסקנא דשמעתא בירר כל הדברים דמהדר ליה שתי פרות חדא דשאלה וחדא דשכירות. וכן פירוש רש"י. הריטב"א.

ובגליון תוספות כתוב מכדי חדא פרה הואי עיילה ואפקה וכו'. פירש רש"י ודי באחת תחת שתי שאלות ותהא שלו ואחת להשלים תשעים יום של שכירות והיינו כמר בר רב אשי. ולישנא דחדא פרה הואי לא משמע הכי. ויש לומר דפריך שיחזיר פרה אחת כאלו היתה הראשונה ויעשו בה כל ימי השאלות והשכירות ולבסוף תחזור למשכיר. עד כאן.
והך סברא דרבי זירא היתה נראית נכונה דמה לי אם נעשו מעשים אלו בין שניהם מה לי אם נעשו על ידי ארבעה או חמשה בני אדם זה אחר זה דהא ודאי השואלים משלמים לשוכרים כל אחד פרה אחת שהרי פרות הרבה על מיתת פרה אחת. ולרב אחא מדפתי אפשר דקסבר דכיון שבין שניהם היה זה והוא מעמיד לו פרה במקומה שנעשה ממנה עכשיו מה שהיינו עושים מהמתה אם לא מתה ואולי תחזור לבעלים והיינו דאהדר ליה מי איתא לפרה בעינה ומר בר רב אשי סבר שאין חיוב שתי מעשים ושתי שמירות לאדם אחד על פרה אחת דוק ותשכח. ולא כן פירוש רש"י שיטה. שום שכירות אחת היא כדי נסבה בלי נפקותא ואגב שום שאלה אחת היא. שיטה.

דשכירות עביד בה יומי שכירותא. פירוש ומיירי בשהשכיר לו חמור סתם או כשיש בדמיה ליקח או להשכיר דאי לא הא קיימא לן שהמשכיר חמור זה ומת אזל ליה ופטור המשכיר כדאיתא לקמן במכילתין. הריטב"א.

בפרש"י בד"ה מכי שלמו ימי כו' וקבלה ביותר ממה ששמוה אחרים מוסרין כו' עכ"ל לאו ביותר מכדי שומת ב"ד קאמר דלמה יטלנו ביותר מאשר שמאוה אלא ביותר ממה שאחרים רוצים ליתן בה וכן הוא הפי' בפי' הרי"ף דהיינו באם אינם רוצים אחרים ליטלה אף בכדי שומתם של ב"ד צריך הוא ליטלם אך לישנא שכתב בפי' הרי"ף ומסיים בה אם רוצה שתשאר בידו הוא מגומגם ע"ש ודו"ק:

בד"ה כיצד אגרה מיניה כו' הרי שוכר פטור בשבועה כו' עכ"ל כל השבועות שזכר רש"י ז"ל בענין זה על השוכר היינו שישבע שנאנסה ולא נגנבה דאל"כ גם הוא חייב לשואל וק"ל:

בא"ד והשואל משלם לשוכר עכ"ל קצר כאן מלפרש וסמך עצמו אפירושו לקמן דהיינו שישלם פרה אחת כו' של שאלה ועוד פרה אחרת לעשות אצלו י' ימים להשלים המאה וק"ל:

בד"ה חזר ראובן כו' ואם היתה מתה אצל ראובן כו' ופרה אחרת לעשות אצלו י' ימים כו' עכ"ל יש לדקדק אמאי לא חשיב עוד אם מתה בתחלת הפ' יום שיעמיד לו פרה אחרת לעשות מלאכתו פ' יום כדתנן לקמן בפרק האומנין השוכר את החמור כו' נשבר או מת חייב להעמיד לו חמור אחר ויש ליישב דמיירי בשוכר לו פרה זו דא"צ להעמיד לו פרה אחרת כדאמרינן התם בגמ' ומיהו להשלים הי' ימים הראשונים עד מאה כיון שאינה עתה אצלו בשכירות הי' ימים אלו ה"ל כאלו מתה אצל השואל וחייב להשלים לו אפי' בפרה זו ודו"ק:

תוס' בד"ה תחזיר פרה לבעלים כו' ואשה חייבת כדין שוכר כי כו' עכ"ל הלשון ק"ק כיון דעיקר מלתא כי תבעי לך אליבא דר"י כו' היינו במתה כדרכה הל"ל לרבנן נמי בכה"ג ואשה פטורה כדין שוכר ודו"ק:

רש"י אין לו עליהן אלא כו' כצ"ל:

בד"ה כיצד אגרה כו' לשוכר חזר כו' המאה חזר כו' הד"א:

ברש"י בד"ה מכי שלמו כו' ביותר ממה ששמוה אחרים כו'. אין צורך רק ביותר ממה ששמוה ב"ד אם יש אחרים להוסיף צריך הוא גם כן להוסיף ועיין:

ברש"י בר"ה כיצד אגרה כו' יש כאן דין משנתנו כו' והשואל משלם לשוכר. ב' פרות חדא לחלוטין דשאלה וחדא י' יום דשכירות. וכן באידך חזר ראובן כו' ופרה אחרת לעשות י' יום להשלים הק' כו' [הול"ל] ב' פרות להשלים ג"כ הפ' יום. ומ"ש פטור משבועה לכאורה צ"ל פטור משבועה [דהא בבית השואל מתה] אך צ"ל שצריך שישבע שמתה כדרכה ולא נגנבה או נאבדה דאל"כ גם השוכר חייב לשואל דאפשר שהשואל לא ידע מה היה בה או אף אם טען [השואל] נגנבה או נאבדה אפשר שאף בכה"ג נשבע השוכר והשואל צריך לשלם לו ועיין וכ"כ בסמוך וישבע ראובן שמתה כדרכה ושמעון השואל משלם לו אע"פ שמתה אצל השואל:
ומ"ש מהר"ש דאיירי דאמר פרה זו דאל"כ חייב לו להעמיד פרה אחרת לשוכר אם מתה כדלקמן פרק האומנין ולכך כתב רש"י רק להעמיד לו להשלים הק' כו' ע"ש לא מחוור לי כלל דחזר ושאלה שמעון ע' יום לא עביד רק עוד פרה אחת והשאלה עביד ב' דחיליטות ושכירות [עביד ב'] ליתן לו שכירות ועיין:

ברש"י בד"ה מכדי חדא פרה כו' לענין תשלומין כו' ואחת ימסור לו כו'. ולא ניחא ליה לפרש שלא ישלם רק חדא פרה למאי דמשוה ליה לפרה בעינה דכיון דקנאה השוכר והשואל משלם לשוכר כמו במשנתנו עוד צריך להעמיד לו למלאכת ימי שכירותו ולא יעשה מלאכה בפרה שלו רק כל שום שאלה חדא הוא ושום שכירות חדא הוא היה ס"ל ועכ"ז אינו מוכרח כ"כ:
לא רחוק מ"ש בת"ח שכתב שפי' רש"י דוחק דמר בר רב אשי ס"ל כאתקפתא דרב אחא מדיפתי מדאצטריך לפרושי טעמא דשום שאלה אחת הוא כו' ועוד דפריך מכדי חדא פרה הוי כו' לפי' רש"י ז"ל עיקר חסר כו' וסיומא דקושיא ליכא והול"ל מכדי כו' וא"כ בתרתי סגי ועוד קשה דקאמר מי איתא כו' דנימא ליה הכי משמע דאמרינן למלתא [דדינו כאלו היתה בעינה] ולפירושו הא לא אמרינן ליה ולא מידי [דבבעינה אינו חייב אלא אותה פרה] לכן נראה דהא דקאמר עיילה ואפקה עיילה ואפקה סיומא דפרכא היא וה"פ מכדי כו' א"כ עיילה ואפקה כו' פירוש דכיון דחדא פרה היא סגי ליה שישלם רק פרה אחת תחת כל השאלה והשכירות ונימא ליה הכי טול אותה מתחלה ועשה בה י' יום להשלים שכירות קמייתא ואח"כ אפקה משכירות ועיילה לשאלה פי' טול אותה בתשלומי שאלה קמייתא והדר אפקה משאלה ועיילה לשכירות לעשות בה י' יום להשלים שכירות תניינא וכן לעולם לעיילה ולאפקה עד שיקבל תשלומי כל השכירות והשאלה בחדא פרה ובזה מיושב הכל ע"ש:

בתוס' בד"ה תחזור כו' והאשה חייבת כדין שוכר. יותר מדויק פטורה כדין שוכר:

בתוס' בד"ה אגרה פ' יום כו' ודשכירות ק' יום. ר"ל כיון ששכר צ' יום ביטל השאלה דבנתים ונשאר עומדת שכירות הראשונה של ק' יום וצריך להשלים לו השכירות של ק' יום. ויתכן להגיה כ' יום. ולפי"ז צריך לגרוס ג"כ אי הדר שאלה פ' יום כו' וכמו שהביא מהרש"ל בח"ש:
בסה"ד השוכר פטור מכל דבר. ר"ל כיון ששאלה ק' יום בטלה לשכירות לגמרי אע"פ שהיה בשעה שעשה עמו במלאכתו מ"מ מיפטר השוכר דכיון דשאלה לק' יום כאומר לו בבקשה בטל השכירות אבל במתניתין דשאלה לאחר לק' יום מ"מ בע"כ צריך לשלם לבעלים הראשונים אם היה במלאכה [עם השואל]:

במשנה השוכר כו' והשאילה לאחר כו'. נ"ל מדשביק תנא פקדון דאיירי ברישא ולא תני המפקיד אצל שומר חנם והוא מסרה לש"ש ונגנבה או שנאבדה וכמו בפלוגתת רב וריו"ח לקמן שומר שמסר לשומר כו' משמע דדוקא בשוכר הוא דפליג ת"ק דשכירות ביומי' מכירה היא (לקמן נו ב) והוא כמו מכירה על תנאי שיחזירנה אחר כלות משך השכירות או שתמות (ולס"ד דרב אידי שישבע ג"כ) וזהו כוונת הגמרא דקני בשבועה או במיתה ר"ל למפרע דאלת"ה איזה קנין הוא מיתה או שבועה ועוד מאי יקנה אז כיון דאיננה שמתה ונ"ל ראיה עוד מהא דפ' השואל שהביאו התוס' דלרבנן בעלה פטור משום שהיא עמו במלאכתו (וכ"כ התוס' לקמן בסה"ע) והא קי"ל שם דאם לא היה עמו בשעת שאלה אף שהיה עמו בשעת האונס אינו כלום והא בשעה שנעשה הבעל שואל או שוכר היא עדיין לא נעשית בעליה אלא ע"כ דלמפרע הוא דנקנית לה (ויש לדון בזה) אבל לשומר לא נקנית הפרה מעולם ונ"מ אף לדידן דפסקינן כר' יוסי היכא דהמפקיד היה שם שכ' התוס' דמודה ר"י וכ"מ לי מפרש"י לקמן (לו) ד"ה ולא מיבעיא שכ' דפטור מן האונסים ולא נקיט רבותא טפי דהיינו גניבה ואבידה ע"כ דס"ל דבזה היה השומר הב' משלם לבעלים אך י"ל דפי' אליבא דר' יוסי דהל' כוותיה:

רש"י (במשנה) ד"ה שמתה. ופטור כו'. כצ"ל בו':

רש"י ד"ה בשבועה. שהוא כו'. עי' בתויו"ט וברל"צ ודברי התו"ח תמוהים בזה ע"ש:

רש"י ד"ה כיצד. חזר ראובן כו' ואם היתה מתה אצל ראובן כו' ופרה אחרת כו' עשרה ימים להשלים המאה. עי' מהרש"א ול"נ דשמעון א"ח לשלם אם מתה עד תשלום ימי שאילתו כי יאמר גם אם היתה חיה לא הייתי מחזירה לך עד אותו הזמן וא"ח רק לתת לו פרה א' להשתמש בה שמונים יום משך ימי שכירותו בפעם הב' ובכלות הפ"י יחזירנה לשמעון ובעוד עשרה ימים כשיכלו ימי השאלה אז מחוייב לשלם לו אחת לחלוטין והראשונה יתננה לו עוד הפעם להשלים עשרה ימים למאה וכן כשחזר ושאלה לע' יום ומתה אצלו לאחר כלות ע' יום חייב שמעון לשלם לו אחת ולתת לו אחת להשתמש בה עשרה ימים להשלים הפ' ואח"כ תוחזר לו ובעוד עשרה ימים שתכלה זמן שאילתו הראשונה יתחייב שמעון לשלם לו עוד פרה א' ואותה שהוחזרה לו יתננה לו עוד הפעם על עשרה ימים לתשלום המאה:

תד"ה אגרה פ'. ואי הדר שאלה ע' יום כו' ודשכירות ק' יום. מש"כ מהר"ם בביאור גיר' למ"ד יום דהיינו כו' וכ' יום להשלמת הצ' יום כו' נראה דל"ד שהרי מה ששכרה לצ' יום אינו אלא שקנה זכותו שהיה לו בה והל"י אינם אלא לתשלום שכירות דהק' יום:

מתני' השוכר פרה מחבירו והשאיל' לאחר ישבע השוכר וכו'. הא דנקט מתני' הדין ביודע השוכר ויכול לישבע היינו בפשוטו דאם א"י הוא חייב לשלם מדין משואי"ל משלם, ואולם לפ"מ דנקט הנ"י בפ' בתרא דב"ק הדין בשואל חמור לרכוב ומסרו לשלוחו ואתי עלה מדין א"י אם פרעתיך דמשע' שמסר לשלוחו פשע מטעם אין רצוני ואשתעבד נכסי' ע"ש, הרי דלא אתי עלה מדין מחשואי"ל משלם, ואולי משום דס"ל להנ"י כהרמב"ם דעיקר שבוע' הוא שא"ב ושארי שבועות הוה רק גלגול, א"כ יקשה הכא במתני' אף אם אין השוכר יודע דמת' כדרכה לפטור דהא הכא אין לחייבו מדין א"י אם פרעתיך כיון דלא פשע כלל למה דמוקמי למתני' בנתנו רשות להשאיל ול"ש בזה אין רצוני, וצ"ל דאף דבא"י לישבע השוכר פטור מ"מ למקני עי"ז הפרה שיהא השואל משלם לו הוי כמו ספק בקנין דהתורה לא הקנה לו אא"כ אם טוען בודאי מת' כדרכ' אבל כל שטוען א"י אף דפטור מספק מ"מ לא קנה הפרה, ואולם לפ"ז יקשה לכאורה מה מהני שבועת השוכר, מ"מ הוי ספק שמא השואל שלח בו יד, בשלמא בפשוטו הי' ניחא כיון דלא הוי רק גלגול שבוע' ל"א משואי"ל משלם, אבל לפמ"ש דהוי ספק בקנין קשה, וסבור הייתי לומר דאף אם השואל שלח בו יד לא מקרי שליחות יד לגבי השוכר כוון דלא עפ"י דבורו נעשה, בשלמא אם פשע השואל ואין לו מה לשלם חייב השוכר כיון דלא נעשה השמירה כראוי החיוב על השומר הראשון כאלו היה אצלו ולא שמרה, אבל אם שמרה כראוי אלא דשלח בו יד דאוקמי רחמנא ברשותו לחייב באונסין, והיינו לגבי השואל ששלח בו יד, אבל מ"מ השוכר פטור כיון דלא היה חסרון בגוף השמירה, ומצאתי בעזה"י שכ"כ הרשב"א, ואולם מדברי הרא"ש בסוגיין גבי את מהימנת מבואר דלא ס"ל כן, א"כ יקשה כנ"ל, וצ"ל דדוקא אם הספק הוא בעיקר אם מתה כדרכ' בזה הוי ספק בקנין, אבל כל שזהו ברור דמתה כדרכה דזהו הקנין והספק מצד אחר דשמא נעשה גזלן וקם ליה ברשותו לא מפסידים להשוכר, ע' בהרא"ש פ"ק שהקשה אמאי לא הוי השואל עד המסייע, ושמעתי מקשים הא השואל צריך שבוע' שא"ב והוי עד הצריך שבועה, ולענ"ד לכאורה עדיפא מיניה קשה דאף אם עד הצריך שבועה הוי עד, מ"מ זה שייך רק גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו כיון דנשבע מסתלק הנגיעה דאי בעי אמר' אהדרינהו והיה נאמן בשבועה אבל הכא גם אחר השבועה עדיין שם נגיעה עליו דשמא הוא ברשותו ונשבע לשקר ואם יודה שהוא ברשותו יצטרך להחזיר, וא"כ עדיין הוי נוגע, ולזה צ"ל או דקושי' הרא"ש דסתמא קתני דמשמע אף אם מתה מוטלת לפנינו, אלא דהספק אם מתה בפשיע' או לא ולא הוי נוגע, וא"כ ממילא לית' לקושיא הנ"ל דהא במת' לפנינו א"צ לישבע שא"ב, או דקושית הרא"ש דהא המשכיר א"י לבא בטענת דשמא היא ברשותו של שואל כיון דהשואל נשבע שא"ב ולרב דלא ס"ל סברא דאת מהימנת ולגבי חשש זה יכול השוכר לפטור עצמו בשבועת שואל דהוי כמו נשבע השוכר (וכן למה דמוקמי' בנתנו לו רשות וכו' לא שייך את מהימנת) אלא דטענת הבעלים דשמא מתה בפשיעה ולגבי טענה זו לא הוי נוגע, וכיון שכן י"ל דלא מקרי עד הצריך שבועה דדוקא גבי הן הן שלוחיו דמה דחיישי' שמא לא מסרו השלוחים המעות למלוה ואנו באנו לדון דיהיה עליהם שם עדים בזה, מש"ה אמרי' דעדות זה דהוי רק מכח השבועה לא מקרי עדות אבל הכא לא באנו לדון דהשואל הוי עדות לענין החשש דא"ב דלזה ל"צ עדות, דבלא"ה פטור השוכר מזה ע"י שבועת השואל דהוי כנשבע הוא, אלא דטענת המשכיר דשמא מת' בפשיע' וע"ז באנו לדון דהשואל הוי ע"א ועדות זה לא מכח השבועה דבלאו השבועה לא היה ג"כ נוגע על עדות זה אלא מחשש אחר דשמא הוא ברשותו של שואל כנלענ"ד נכון בעזה"י:
אולם מטעם אחר קשה על הרא"ש דהא אם השואל פשע מחויב השואל לשלם להבעלים הראשונים אם יתבעו אותו כיון דלא קנאה השוכר יכולים הבעלים לתבוע אותו כמ"ש הש"כ (סי' רצא ס"ק מט) דמדמה לההוא דגזל ולא נתייאשו הבעלים, וא"כ י"ל דהוי שואל נוגע מטעם השני נוח לי והראשון קשה הימני, והא דאמרי' בב"ב (ד' ל' א') כגון דנקיטי אגר ביתי' בידייהו היינו המעות בידם ומוכנים לשלם מיד כמ"ש הבעה"ת, א"כ י"ל דמתני' לא מיירי בכה"ג, הן אמת ראיתי להש"כ (סי' קסג) דכ' השני נוח לי שייך דוקא בתובע דנוח לו לתבוע זה מלזה, אבל לגבי נתבע ל"ש כן, אבל לענ"ד דברי הש"כ תמוהי' דהא מפורש בש"ע (סי' סו סכ"ב) דגם לפטור אמרי' כן, ואולי י"ל כיון דהש"כ למד דינו רק מגזל ולא נתייאשו הבעלים א"כ י"ל דקושית הרא"ש לרמב"ח דפליג על ר"ח ר"פ הגוזל ומאכיל איך יתרץ למתני' הא הוי עד המסייע, ולכאורה יש להביא ראיה לזה דלרמב"ח א"י הבעלים לתבוע להשני היכא דנשאר חיובא לראשון ממה דאמרי' לקמן (דף צו ע"ב) גבי בעי' דרמב"ח בעל בנכסי אשתו כי תיבעי לך לר"י וכו' ולכאורה יקשה דגם לרבנן תיבעי היכא דשאלה פרה ואינסב' ומתה כדרכה דאם הבעל שואל, הוי כשואל שמסר לשואל דלא קנה הראשון במיתה יכולים הבעלים לתבוע להבעל דהוי בע"ד דידהו, אבל אם שוכר הוי אין עליו חיוב אונסין כלל, אע"כ כיון דמרא דהאיבעי' הוא רמב"ח ולדידי' דפליגי אר"ח גבי גזל ולא נתייאשו הבעלים ס"ל באמת דאין הבעלי' יכולי' לתבוע להשני, אולם באמת נראה דהש"כ נקט לה בדמיון לרווחא דמלת', אבל גם לרמב"ח יכול לתבוע להשני כדמשמע בתוס' בב"ק דטעמא דרמב"ח גבי גזל כיון דיוצא מרשות בעלים וא"י להקדישו לא מקרי השני גזלן להבעלים, וא"כ בשומר דל"ש כן גם לרמב"ח יכולים לתבוע להשני. וצ"ע:

גמרא משעת מיתה הוא דקני. מסתפקנא בשואל בבעלי' וחזר והשאיל לאחר ומת' אם נימא דהראשון קנה כיון דפטור והשני משלם להשואל, ובזה אף ר"י מודה דל"ש לומר דל אנת כיון דלא צריך שבוע' ולא שום ראיה, או דאינו קונה אלא בשמר שמיר' כראוי ש"ח בגניבה וש"ש במתה כדרכה, אבל ש"ח בפשיע' ושוכר בגו"א אף דהתורה פטרתו מלשלם מ"מ לא קנה, ויש קצת ראיה דקנה מדאמר גבי בעל שואל הוי או שוכר, אליבא דרבנן לא תיבעי הא גם לרבנן מיבעי באם הבעל השאיל הפרה לאחר ומתה כדרכ' דאי הבעל הוי שוכר קנה את הפרה במיתה והשואל משלם לבעל, ואי שואל הוי אף דהוא פטור מ"מ לא קנה והשואל משלם להאשה, אע"כ דפטור מחמת שמירה בבעלים ג"כ קנה, א"כ בכל ענין קנה הבעל, וצ"ע לדינא:

רש"י ד"ה כיצד אגרא מיני' וכו' ע"ש, ע' מהרש"א וע' בס' תפארת שמואל, ונראה המכוון בדעת' דאין השוכר נאמן בשבועה שמת' כדרכ' רק למפטר נפשי', אבל לא שיתחייב המשכיר ליתן לו בהמה אחרת להשלים מלאכתו, אבל אח"כ שחזר והשאילה לבעלים ומתה בבית בעלים אף דמשמע דא"י להבעלים איך מתה כדנקט רש"י שישבע השוכר, מ"מ י"ל דבמתה בבית בעלים אף אם באמת מתה בפשיעה אף דלא קנה השוכר הפרה לענין שיהא הדין דהשואל משלם להשוכר, מ"מ חייבים הבעלים ליתן לו פרה אחרת להשלים מלאכתו דמיד כשהשכיר לו לק' יום נשתעבדו נכסי הבעלים ליתן לו פרה להשלים מלאכתו כל שאינה מתה ע"י מיעוט שמירתו דשניהן אפסידו אנפשייהו, ולזה כשמת' בבית בעלים דאין זה בגרמתו דהשוכר לא פקע חיוב הבעלים:

במשנה השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כו' לכאורה יש לדקדק אמאי נקט האי דינא בשוכר ושואל ושביק למפקיד דאיירי ביה בריש פירקין והוי מצי למיתני האי דינא במפקיד אצל חבירו בהמה והשכירה לאחרים (וכגון שנתן לו רשות להשכירה מדעתו דהכי מוקמינן נמי לקמן גבי שואל כה"ג) ונגנבה דשייך נמי האי פלוגתא דר"י ורבנן כשנגנבה או נאבדה אצל השוכר דשוכר משלם לנפקד והנפקד נשבע למפקיד שנגנבה דבין למאי דס"ד מעיקרא דבשבועה קני לה ה"נ קני לה בשבועה ואף למסקנא דמשעת מיתה הוא דקני לה ה"נ משעת גניבה קני לה הנפקד מיהו איכא למימר דדוקא במתה שאינה בעולם פקע שם בעלים ראשונים ממנה וקנאה השוכר משא"כ בנגנבה דאף על גב דש"ח פטור מגניבה מ"מ עדיין שם בעלים הראשונים עליה כל היכא דאיתא ביד הגנב שאם יוכר הגנב תחזור הפרה לבעלים ואם כן השתא נמי שמשלם הש"ש חליפי הפרה שהיא ביד הגנב נקנית הפרה לש"ש ואם כן המעות חוזרים לבעלים הראשונים ולא לנפקד ועי"ל דבמפקיד שנתן רשות לנפקד להשכירה לאחרים תו לא הוי הנפקד ש"ח אלא ש"ש שהרי מקבל שכר ועוד נראה דאפילו שואל הוי עליה דכיון שנתן לו רשות להשכירה לאחרים והלה ישתמש בו הוי כאילו נתן לו רשות להשתמש בו בעצמו ועדיף מיניה שמקבל נמי שכר ואם כן הוי שואל מחמת היתר שימוש משא"כ בשוכר שנותן לו רשות להשאיל מדעתו לא הוי שואל בשביל כך כיון דבלא"ה היה לו רשות להשתמש בעצמו והיינו דנקט במתניתין דוקא בשוכר ולא נקט בשאר ש"ש שהשאיל לאחרים אף על גב דבלא"ה י"ל דאורחא דמלתא נקט דלשוכר שרשאי להשתמש בעצמו נותן לו רשות להשאילה לאחרים להשתמש משא"כ בשאר שומרים מ"מ מ"ש נ"ל נכון יותר אלא דלפי תירוץ הראשון שכתבתי נראה דאף בשוכר ושואל דוקא כשמתה שייך דין זה משא"כ כשנאנסה ע"י ליסטים כ"ע מודו דאכתי ברשות בעלים קאי מיהו מלשון הש"ע ח"מ סימן ש"ז לא משמע כן אלא ה"ה לשאר אונסים ואף על גב דקי"ל כר"י מ"מ נפקא מינה להיכא שהתנה כדברי הרא"ש ואם כן צ"ל דעיקר כתירוץ השני שכתבתי מיהו לפ"ז אכתי משכחת לה בש"ח שמסר לש"ש וכגון שא"ל הבעלים לדעתך והש"ח נתן השכר מכיסו לשמרם בין שאר חפציו ונגנבו מיד השני ואם כן לרבנן נמי הש"ח נשבע לבעלים והש"ש משלם לש"ח וכן לר"י היכא שהתנה כדברי הרא"ש או שידע שנגנבה כדברי התוספות אח"ז עיינתי בלשון הרמב"ם בפ"א מהלכות שכירות דין ח' שמשמע מלשונו שדין זה נוהג בכל השומרים אלא שבסוף דבריו כתב ומתה ואם כן אין הכרע בדבריו מיהו להרמב"ם לא נ"מ מידי דפסק לגמרי כר"י ולדידן צ"ע לדינא ודו"ק:

שם בגמרא א"ל רב אידי כו' במאי קני להאי פרה בשבועה כו'. כאן נמי יש להקשות לכאורה מאי ס"ד דקני לה בשבועה ומ"ש מהא דאמרינן לעיל במתניתין דריש פרקין דלא קני לה בשבועה אפילו לענין כפל דאתא מעלמא כ"ש לענין גוף הפרה וי"ל גם כן כמ"ש בסמוך דשאני התם כיון שגוף הבהמה היה בעין ביד הגנב לא שייך לומר שקנאה הנפקד בשבועה שהרי אם יוכר הגנב יכולים הבעלים לתבוע מן הגנב אף אחר השבועה כמו שאילו היתה בעין ביד הנפקד או שאכלה היה צריך לשלם למפקיד אף אחר השבועה ה"ה אם נמצאת ביד הגנב או שאכלה כמו כן צריך להחזיר לבעלים משא"כ הכא במתה שאינה בעולם והשואל לא נהנה ממנה אלא רחמנא רמי עליה תשלומין לגבי משאיל אבל הבעלים ודאי לא מצי למיגבי תשלומי מיתתה מן השואל כמו שלא היה יכול לגבות אילו מתה ביד השוכר גופא ומש"ה ס"ד שפיר דקני לה בשבועה וק"ל:

בפרש"י בד"ה משלמין לשוכר כו' לפי דברי משנתינו כו' עכ"ל. לכאורה לא איירי הני אמוראי אלא אליבא דרבנן דוקא דלר"י לא שייך פלוגתייהו כלל ואם כן היה מקום להקשות אמאי דקיי"ל הלכתא כר"י דשמואל פסיק לקמן כוותיה ואי ס"ד דכל הני אמוראי קיימי כרבנן היה לנו לפסוק כחכמים דהא מר בר רב אשי בתראה הוא ומדמסיק בסמוך אין לו אלא שתי פרות ע"כ כחכמים ס"ל מיהו הרא"ש כתב דשפיר נ"מ בהאי פלוגתא אפי' אליבא דר"י וכגון שהמשכיר פירש בהדיא הנני נותן לך רשות להשאיל מדעתך בלבד שיהא דיני עמך ודינך עם המשאיל ע"כ ומ"מ יש להקשות דלפמ"ש התוספות דר"י ס"ל דבשבועה הוא דקני לה וא"כ אפילו פירש בהדיא מ"מ מצי למימר דל אנת ודל שבועתך ואף את"ל דאפ"ה משכחת לה כגון שכבר נשבע אפ"ה קשיא לי אמאי פליגי אם ישלם כמה פרות ולמר בר ר"א שתי פרות ואי ס"ד לר"י בשבועה הוא דקני לה הא לא שייכא שבועה אלא אשאילה בתרייתא ולא אקמיית' דמה צורך לישבע אקמייתא שלא פשע הא הוה קאי מיהו הרא"ש לשיטתו שכתב שלא כדברי התוספ' אלא טעמא דר"י דשוכר שלוחו דמשכיר הוא ומש"ה מודה בהתנה בפירוש ולשיטת התוספות בלא"ה משכחת לפלוגתייהו אליבא דר"י שכתב אם המשכיר היה בשעה שמתה מודה ר"י וא"כ כשהמשכיר השאילה לעצמו ומתה אצלו מסתמא יודע במיתה ומודה ר"י דקנה השוכר משעת מיתה גרידא וכ"כ הש"ך לדבריהם אלא שנחלק עליהם:

בד"ה כיצד אגרה כו' אם מתה אצל שואל הרי שוכר פטור בשבועה עכ"ל. ולא ידענא שבועה זו מה טיבה כיון שמתה אצל השואל גופא וי"ל:

משנה השוכר פרה כו' והשאילה כו'. לכאורה למה לא תני במפקיד שומר חנם שמסר לשומר שכר ונגנב דשייך ג"כ הך פלוגתא וכדאיירי מתני' דלעיל. ומדשינה למיתני בשוכר כו' משמע דדוקא הוא. והנה עיקר טעם פלוגתא דר"י ורבנן לע"ד דלרבנן מה דחייבה תורה שואל באונסין משום דכל הנאה שלו. חיוב זה הוי שכירות על מה שמשתמש בחנם. דהא כיון דאונס מה לי הכא מה לי התם א"כ למה ישלם כל הפרה. וע"כ דחייבתו תורה תשלומין בחנם בשביל מה שמשתמש בלי שכר. ואף דשכירות לא הי' שוה כל כך דמשלם כל הפרה ומ"מ ספק זה של אונסין אינו שוה כל כך. וחייבו תורה בשכירות זה כשמשתמש בחנם וכל הנאה שלו שיהי' עליו חיוב של אונסין בזמן ששאול אצלו וא"כ ממילא כמו שאם הי' השוכר משכירו לאחר על ימי שכירתו. הא כל השכירות שלו לכ"ע אף אם הוא יותר ממה שנתן הוא למשכיר שלו דאינו עושה סחורה רק בשלו הזמן שמושכר אצלו. ממילא כן בהשואל שהתורה חייבו שכירות זה הספק אונסין. גם כן של השוכר כיון שהוא בעד הזמן שמושכר אצלו כנ"ל. וזה הוא החילוק בין אם הי' אחר מזיק הפרה דודאי דהי' חייב לשלם לבעלים אף שמושכר לזה דשם התשלומין בעד הפרה וגוף לבעלים. משא"כ אונס דשואל דאונס רחמנא פטר תמיד ולא מיקרי הפסד כלל לבעלים דמה לי הכא כו'. רק שתורה חייבו לשואל במה שאינו חייב בשביל התשמיש א"כ הוי שכירות כנ"ל:

ור"י סבר דזה אין סברא שיהי' זה שכירות. רק התורה חייבו שלא יפסיד בעל החפץ את שלו ואף דאונס בכ"מ פטור וכאן בשואל סילקה התורה פטור זה. דכמו שכשנאנס אצל בעליו ההפסד שלהם כן כיון שסלקו זכותם על זמן הזה שהשאילו לזה וכל הנאה שלו השואל הוא הבעלים לענין ההפסד דאונס דלהם נפסד. וכאלו לא הי' המשאיל בעליו לאותו זמן וכמו בלוקח שנאנס אצלו דאמרינן נסתחפה שדהו ולא מצי טעין הא גם בבית המוכר הי' נאנסה. כן בשואל דכל הנאה שלו. וממילא כיון שאין האונס פוטרו חייב לשלם בעד הפרה כמו בפשיעה וגניבה כו' דחייב להחזירה לבעליו. וא"כ כיון שהתשלומין חיוב חזרה לבעלים. מה ענין שיזכה השוכר בו אף שהוא נתן זה שיהי' כל הנאה שלו הוא רק גורם שיהי' חייב שלא יהי' האונס פוטרו. אבל החיוב בעד החפץ לא בעד השכירות. ממילא משלם לבעל הפרה דכיצד כו' עושה סחורה כו'. ומדויק לשון אלא תחזיר פרה לבעלים כו'. דאינו מובן הא הפרה מתה הי' לו לומר אלא התשלומין לבעל הפרה. ולמ"ש אשמעינן ר"י עיקר הטעם דחיובא דשואל כיון שאין האונס פטרו נשאר החיוב חזרה של הפרה לבעלים. רק דא"א לו להחזיר גוף הפרה משלם דמיה דשוה כסף כו' מה לי הן מה לי דמיהם. ומ"מ רק בתורת חזרה כנ"ל. ושפיר של המשכיר כנ"ל:

וא"כ ממילא בשומר חנם שמסר לשומר שכר ונגנבה דבזה לא שייך מה לי הכא שהחיוב שלא שמר כראוי הוי ממילא כמו במזיק כנ"ל דהחיוב בשביל גוף הבהמה רק ש"ח אינו חייב בשמירה דלענין גניבה ואבידה ושומר שכר חייב אבל אין החיוב דגניבה ואבידה בעד שכר שמירה שקיבל רק כשקיבל שכר מחויב יותר לשמור וכשלא שמר לענין גניבה ואבידה הוי כשומר חנם לענין פשיעה דממילא חייב ושייך לבעל החפץ כנ"ל ואף שהשומר חנם נתן השכר משלו מ"מ הוי כאם לא הי' הוא שומר כלל רק ציוה אחד לשמור חפץ של פלוני ואמר שכרכם עלי דזה שומר שכר מ"מ ודאי דאינו משלם להנותן שכר גם לרבנן. דחשיב כהילך מנה. והתקדשי לפלוני כו' דחשיב מה שנותן בשביל האחד כאלו הוא נתן וגם הכא הוי האי הילך פרוטה ושמור חפץ פלוני דהוי כאם בעל החפץ נתן כנ"ל. ומ"ה נעשה שומר שכר של בעל החפץ כנ"ל. רק בשואל הוי כמשכירו בעד החיוב כנ"ל משא"כ בשומר חנם כנ"ל. וכן אם הראשון הי' בבעלים ונתן לאחר לשמור לרבנן דחייב ב' לשלם לא' נראה ג"כ דמודים דמשלם הב' לבעל החפץ כיון שפשע חייב בעד החפץ כנ"ל ודוקא באונס כנ"ל:

וגם יש לומר דלא פליג רק במתה לרבא דמ"ל הכא וכו'. וסובר תנא קמא דלא שייך נסתחפה שדהו כיון שהוא שכרו מהבעלים אם כן נשאר לענין אונסין ברשות המשכיר. אם כן להיפוך עדיין שלהם נאנס וחייב שואל בחנם וממילא החיוב שלו. דנגד הבעלים אמרינן מה לי הכא כו'. אבל שאר אונסין כמו ליסטים מזויין יש לומר דמודה תנא קמא שהחיוב אינו בחנם רק דעל ידי רשותו נאנס ומשום הכי חייב בתה"ש וכהחילוק דתחילתו בפשיעה וסופו באונס. רק במתה דגם אצל הבעלים כו' ע"כ החיוב בחנם בעד שמשתמש כנ"ל. אך באמת זה אינו דהא לאביי גם במתה אמרינן דרשותו גרם. ואעפ"כ סבר תנא קמא דלשוכר. וכן לרבא אין לחלק לענין זה בין שאר אונסין כיון דאונס פטור תמיד ע"כ החיוב כנ"ל. שוב ראיתי בפ"י שהניח בצ"ע על שומר חנם שמסר לשומר שכר ולא כ' טעם:

עוד נראה דבשוכר דשכירות ליומא ממכר הוא דאינו יכול להקנות תוך ימי שכירות עיין שם כתובות פרק אע"פ בתוספ' נדרים דס' הוא. והוי כקנין לזמן ובגיטין מ"ב נגחו יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו ופריך מחצי כופר ומשני דכליא קרנא כו' עיין שם. דהחילוק הוא אף שחלקו לזמנים וכיון שאירע בזמן שלו ראוי להיות שלו רק בכליא קרנא אם כן התשלומין הוא בשביל של הב' גם כן ודוקא בלא כליא קרנא הוי של זה של זמן שלו עיין שם. וא"כ כאן לרבנן דהתשלומין של אונסין דשואל חשוב ריוח דלא מיקרי כליא קרנא דאונס מה לי הכא מה לי התם. רק מ"מ חייבתו תורה אבל לא מיקרי מצד הפסד הבעלים. ולא חשוב כלל כליא קרנא ממילא לשוכר של זמן זה שלו הפרה. ולר"י שהתשלומין דשואל בשביל הפסד הפרה כנ"ל. ממילא הוי כליא קרנא ואף שאירע בזמן שלו מ"מ שייך לבעל הפרה דלא עדיף משותף שחלקו לזמן דמ"מ בכליא קרנא הוא להב' חלקו כנ"ל. ואף דבבתו בפצעה בפניו דאפחתה מכספא פליגי רב ור"י בבא קמא פרק החובל פ"ז ע"ב וכתבו תוס' ד"ה א"ל דנחלקו בפחיתה שנפחתה על כל ימי' בפציעה זו אף לאחר שכלו ימי הנעורים דלרב ור"ל דידה הוי ולר"י הואיל ואירע פחיתה זו בנערותה גם זה לאביה עיין שם. מ"מ בהא אף לר"י הוא לבעל החפץ דהא בבא קמא פרק ו' בקוטע יד עבד עברי של חבירו בין לאביי ובין לרבא שבת גדולה לעבד רק לרבא ילקח קרקע והרב אוכל פירות. ואף שאירע בזמן שיש לאדון בו קנין הגוף דעבד עברי גופו קנוי מ"מ לענין התשלומין בעד ההפסד דלאחר זמן של העבד כנ"ל. וע"כ גם ר"י דוקא באב סבר כנ"ל. ואפשר דיליף מכסף קדושין דאף שהיא בעד הקדושין דלעולם גם על אחר ימי נעורים מ"מ זכתה תורה לאב כיון שבא בזמן נעורים שהוא שלו כן בפצעה כנ"ל. משא"כ שאר קנין לזמן כנ"ל. ובשוכר לא עדיף מקנין דעבד עברי. וגם בזה הא יאכל פירות עד הזמן דשכירות שצריך ליתן לו פרה לזמן כנ"ל וכמו בקרקע שבעד השבת כנ"ל:

וי"ל דר"י לטעמיה דשכירות לא קני כדאמר ע"א כ"א לא לבית דירה כו'. גם יש לומר דניהו דחשיב ריוח מה דשואל משלם אונסין. מ"מ הא זה החיוב כשמתה ואז כלתה השכירות שלו דבפרה זו אין צריך להעמיד לו פרה אחרת. ואף בסתם מ"מ על פרה זו' כלתה. וכאלו בא הריוח אחר זמן השכירות שלו דהוא לבעליו. וכן בזה כיון דחמרא לדמי כשמכר הוי דבר שלא בא לעולם כיון שבא אחר שנמכר כן חיוב הנ"ל להפוסקים דחיובא משעת אונסין אם כן בא זכות התשלומין בשעה שכלה זמן השכירות וכהאי דמתנת שכיב מרע דקדמו אחריך כו'. ותנא קמא י"ל דסבר דמשעת משיכה אישתעבד נכסיה דיש ב' לשונות בגמרא פרק א"נ. אם כן קנה החיוב של אונסין בזמן שכירות שלו וממילא כשקנה החיוב התשלומין לשוכר כנ"ל:

גם יש לומר למ"ד קנין פירות כקנין הגוף ובכותב לבן אין מכירת הבן מועיל כשלא מטי לידי' אחר כך אף שיש לו קנין הגוף דאיגלאי מילתא דלא חזר הגוף לו והיה נקרא לגמרי של אב שהיה לו הקנין פירות כדאמר בבא בתרא ובבא קמא פרק החובל עיין שם. ואם כן אי שכירות ממכר כנ"ל. וחשיב קנין פירות ממילא כיון שמתה הפרה ולא מטי לידיה של בעל קנין הגוף שוב היה חשוב של השוכר למפרע לענין החיוב דשואל כנ"ל. ור"י דסבר דלא קניא שכירות אם כן גם קנין לזמן לא הוי. וגם דקיימא לן קנין פירות לאו כקנין הגוף. ור"י גופא מספקא ליה פ' החובל ע"ש:

וממילא בשומר חנם שמסר לשומר שכר י"ל גם לרבנן כיון שאין לו קנין כלל בגוף החפץ ממילא של בעל החפץ כנ"ל. גם אפשר דדוקא בלא השאיל על כל ימי השכירות י"ל דלא כלתה. דהא יכול לשכור בדמי הפרה פרה על זמן להשלים כמבואר בש"ע דקנאה לענין זה. ולא מיקרי כלתה כו'. מה שאין כן כשהשאילה על הזמן. וכמו לענין הבעלים לקמן. ויש לומר בזה דלכך פירש"י על ימי שכירותה שאף דהשאילה על כל ימי השכירות מ"מ אמרינן כנ"ל. דקנה החיוב שמשעת שאלה ואז היה בזמן השכירות כנ"ל:

ומיושב בזה דלכאורה לאביי בבא קמא פ"ו דכל השבת לעבד בקוטע יד כו' וכתב הרא"ש ז"ל הטעם דאף דהא נפסד הרב שהיה ראוי למלאכה מ"מ הוי כחלה נגד הרב דחלה אין צריך להשלים עיין שם. ואם כן יהיה הדין בשוכר פרה ובא אחר והזיקה בידים יהיה גם כן התשלומין של השוכר דהא נגדו הוי אונס כשלא היה יכול להציל וכיון שפטור באונסין ממילא הוא שלו. ודאי זה אינו דאם כן לשמועינן רבותא כנ"ל:

ולמ"ש אתי שפיר דכאן בא לגמרי החיוב אחר שנפסדה ואז כלה השכירות. ודוקא השאילה דהחיוב אונסין היה בזמן וכיון שקנה החיוב ממילא התשלומין שלו. משא"כ בהיזק שבא רק אח"כ כנ"ל. ולטעם הנ"ל שכ' לעיל גם כן אתי שפיר דבזה שמשלם רק בעד הפסד הפרה לכ"ע לבעלים כנ"ל. ודוקא בשואל אונסין חשיב ריוח כנ"ל:

ובזה מיושב בעיא דש"ס לעיל שאל מאשה ושילם לבעלה אי אקנית ליה כפל. ותמוה מאד כמו שכתבו תוס' דהא משלם כמו ששאל שילקח קרקע בעד התשלומין וילקח קרקע ויאכל פירות והגוף שלה ע"ש. ולמ"ש יש לומר בפשיטות דהבעיא לרבנן דר"י דמתני' דהא איכא מ"ד דחלוק ר"י אף בראשונה אם כן ע"כ הבעיא לרבנן דר"י. ואם כן הא מבואר פרק האשה שנפלו. דגונב בהמת מלוג כפל לאשה משום דפירי תקינו ליה פירי דפירי לא תקינו ליה כו'. ופי' תוספות משום דכפל חשוב אתי מעלמא ולא תקינו עיין שם. כן מה דפשיטא להו לתוס' דשאל מהאשה פרת מלוג שיהיה התשלומין גם כן הגוף לאשה ופירות לבעל כו'. ולמה הא זה פירי דאתי מגופא. רק לדידן דקי"ל כר"י אם כן שפיר התשלומין כמו גוף הפרה דקרן לאשה כנ"ל. אבל לרבנן דר"י החיוב אונסין רק ריוח שפיר הוי כשאר פירי שהרויח על ידי פרה דהוא לבעל לגמרי דלא חשיב כלל כליא קרנא כיון דאונס מה לי הכא כנ"ל. ולא גרע הבעל משוכר דהא החיוב שמשלם השואל משום דמשתמש בחנם וזה היה של הבעל. ואתי שפיר הבעיא כפשטיה דשאל מהאשה ושילם לבעל כדינו או שנגנבה בליסטים מזויין באונס למ"ד גנב. או שטען מתה ושילם לבעלה ואחר כך נמצא שנגנב. דהכפל לאשה דאתי מעלמא לא תקינו ליה. ובעי אי הקנתה האשה בשביל לכשתרצה ותשלם לבעלה כיון שהיא אין לה מתשלומין אלו רק ריוח ביתא. וממילא הכפל שלה. או דכיון ששילם כדינו הוי בכלל לכשתשלם שהקנית לו גוף החפץ מעכשיו וממילא הכפל דשואל כנ"ל וכן בעיא ב' י"ל כנ"ל:

לכאורה למאי דפליגי בש"ס בשליח שהוסיפו לו דקיימא לן דחולקין בש"ע ס' קפ"ב ואפילו אמר בפירוש שנותן לשליח מ"מ להרבה פוסקים חולקין עיין שם וכן בהטעה כו' שנתן יותר בעד המקח עיין שם. לפי שהריוח על ידי שניהם על ידי השליח ועל ידי החפץ של בעל החפץ עיין שם דלכך חולקין. וא"כ קשה לרבנן למה הכל לשוכר הא עכ"פ הריוח ע"י הפרה של בעל הפרה ועכ"פ יהיו חולקין. ודוחק לומר דמאי דקי"ל חולקין הוא רק למאי דקי"ל כר"י דכיצד הלה כו' משא"כ לרבנן. דמשמע דלא תליא בהך. ולמ"ש יש לומר גם כן דהחילוק כנ"ל דשם מ"מ כשמוסיף מוסיף בעד החפץ אף שדמי' קצובין. וכן בטעות כנ"ל. ונעשה על ידי שניהם החפץ והשליח וכשותפין דחולקין. משא"כ כאן דשכירות ליומיה ממכר. אם כן כיון שהוא ריוח הוי רק בעד של השוכר היינו השימוש ששואל משתמש בחנם וזה דשוכר הוא כנ"ל. אם כן יש לומר בשומר חנם שנתן לשומר שכר בשכר שלו שהי' חולקין ולא תני כנ"ל ואין הוכחה שיהיה הכל לבעלים כנ"ל:

גם י"ל כיון דהתשלומין בעד שנאנסה ואז אין כאן החפץ של בעלים. רק התשלומין לבד בעד השימוש. ודמי לשליח לקבל מעות ונתן יותר דלשליח ע"ש:

אך לכאורה לר"י קשה ניהו דאמר כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו כו'. מ"מ יהי' הדין חולקין דהא ע"י השוכר ג"כ בא תשלומין אלו דאל"ה לא הי' חיוב אונסין רק ע"י שנתן זמן שכירות שלו לשואל שישתמש בו ולא גרע משליח כנ"ל ועוד דכאן ראוי להיות לכ"ע חולקין דהא קי"ל ס' קע"ו ב' שותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ולקחו שור כו' הריוח בשוה כיון דלחרישה א"א רק במעות שניהם שוה מיעוט כמרובה ע"ש וא"כ כאן ע"י הפרה דמשאיל והפרוטה של זמן השכירות דשוכר בא התשלומין דאונסין של שואל שא' בלא הב' לא הי' תשלומין אלו וראוי להיות חולקין בשוה גם לר"י כמו בשור לחרישה כנ"ל:

אך י"ל דלא דמי דדוקא בשותפין שע"ד כן נשתתפו. וכן בשליח כנ"ל כיון שדמיו קצובין והרויח במעשה שלו הריוח בא מחפץ ומטירחא של השליח והוי לשניהם. משא"כ תשלומין דאונסין למ"ש לר"י דהתורה סילקה פטור זה וממילא משלם בעד הפרה א"כ אין השוכר רק גורם שישלם זה לבעל הפרה. וכנותן שכירות שלו במתנה שיהי' נעשה שואל של הבעלים כנ"ל. והילך פרוטה והי' שומר שכר לבעלים. דלרבנן דלא אמרינן כיצד א"כ סתמא בשביל עצמו ולא הוי כהילך כו'. משא"כ לר"י דכיצד כו' ונעשה שואל דבעלים ממילא נותן השכירות במתנה בשביל שיהי' שואל דבעלים:

אך זה הי' שייך בשוכר שאינו רשאי להשאיל וכמו דלא מצי אמר לעצמי קניתי ביש איסור. אבל כיון דמתני' בנתנו לו רשות להשאיל. וא"כ למה לא יהי' בשביל עצמו וכאלו פירש. וגם אפילו בפירש לעצמו משאיל משמע דלא מהני. ולמה לא יהי' חולקין. וצריך לחלק בין ריוח ובין הפסד כיון דחייבו תורה רק בשביל הפסד הפרה א"כ הכל לבעל הפרה ואין לשוכר זכות בו רק גורם כנ"ל:

ועוד דשם הרויח בטרחו מיד שזה נתן יותר. אבל בתשלומי אונסין הוי רק גורם ע"י שכירות שלו או הפרוטה שנתן שיצטרך לשלם כשיאנס. וכמו דלענין היזק לא חשיב מזיק בלא ברי הזיקא רק גרמא. דלא מיקרי שהוא עושה רק גורם. כן לענין הריוח אינו רק גורם אם יאנס ישלם בעד הפרה ולא מיקרי שותפות שע"י טרחתו עדיין לא בא התשלומין דלא ברי רק גרמא. דקי"ל משעת אונסין אישתעבוד נכסי' דשואל לרוב הפ' ע"ש:

אך עדיין י"ל דמ"מ החיוב ספק אחריות דעל השואל בא מיד כשהשאילו. וספק זה כמו טובת הנאה דכתובה ששוה ממון וריוח זה מיד במעשה שלו שהשאילו. וכיון שיש לו חלק בחיוב אונסין שוב ממילא כשנאנס מחצה שלו כיון שהחיוב הי' לשניהם כנ"ל:

אך ז"א דהא אפילו בשכירות כ' הרא"ש דאינו קונה גוף החפץ רק כשיוי דמיו דמעות אינו קונה ע"ש ובהבטיח לא' חלק בשטר שיגבנו צריך כתיבה ומסירה לקנות חלק ע"ש ס"ו. וא"כ א"א שיהי' לו מחצה חלק בהחיוב אונסין דשואל דאף דע"י מעשה שלו נעשה מ"מ כיון דהחיוב הוא לבעלים רק שע"י מעשה שלו נעשה חיוב וריוח זה יקנה מחצה בהחיוב. וז"א דחיוב ע"פ אינו נקנה אף בכתיבה ומסירה רק במעמד ג' וכשאין החיוב ברור בכתיבה לדעת תוס' והרבה פוסקים גם מעמד ג' לא קני. וא"כ א"א לו לקנות חלק בהחיוב אונסין דשואל שהוא לבעלים. דלא עדיף מאם פירש שיהי' לו חלק דלא קני כנ"ל. רק שיהי' לו השיוי דמים ששוה החיוב. וזה שוב אין לו רק כהשיוי של הספק בשעת שאלה. דבשלמא אם הי' לו חלק בספק החיוב שוב אח"כ שנעשה ודאי ג"כ המחצה שלו משא"כ כיון שלא קנה חלק בחיוב רק כפי השיוי שוב אין לו חלק בהודאי אח"כ. רק כשיוי הספק אז. וזה לא שוה יותר מהשכירות שנותן דהא משכירין כמו שמשאילין ואף שאין על השוכר חיוב אונסין ואדרבא יותר קיימא להשכיר מלהשאיל וזה אפשר באמת מנכה משכירות שלו כפי שניתן מי ששוכר ומקבל עליו חיוב אונסין שנותן מעט פחות ממי ששוכר סתם ואין עליו חיוב אונסין כנ"ל. וגם זה י"ל דאינו מנכה כנוטע בשדה שאינו עשוי' ליטע. דלא קיימא להשכיר באופן זה. ויש לחלק:

שם והשאילה לאחר כו'. משמע אף שלא הודיעו ששל אחרים הוא. ולכאורה למה יהי' חייב באונסין בלא נתן רשות להשאיל כמוכר דבר שאינו שלו דלא קנה. וכיון שמשיכה קונה בשואל לזמן שלא יוכלו הבעלים תוך זמן לחזור בהם. וע"ד כן נעשה שואל שהי' סבור שלו הוא וקנאו לזמן וכיון שאינו שלו יוכלו הבעלים למחות שלא ישתמש דא"ר שיהי' פקדוני ביד אחר ולא קנאו במשיכתו כלל ממילא לא הוי שואל ולא חייב באונסין דהיתר תשמיש לחוד אינו עושה רק ש"ש. וביורשין משתמשין בהם ימי שאלה. ואעפ"כ אין חייבין באונסין כו'. וגם א"ל דשוב הוי שולח יד נגד הבעלים. דהא כיון דסבור שלו הוא לא מיקרי שולח יד דסבורין של אביהם טבחוה ואכלוה משלמין בזול רק כמו שנהנו לא מטעם שליחות יד ע"ש:

וי"ל לר"י דמשלם לבעלים. כמו דאמר פ"ק דגטין בהילך כזכי דאף דחייב באחריות אם בא לחזור אינו חוזר ואף דאין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר מ"מ כשכבר נתנו לו זכות הוא לו ע"ש. ואף למאן דפליג שאין תועלת לו בין הוא או אחר ולכך בהוחזק כפרן לכ"ע אינו חוזר ע"ש. וא"כ כאן ניהו דאין רצונו שיהי' פקדונו ביד אחר כו' מ"מ כשכבר בידו שוב הוי זכות מה שהשאילו בתורת שאלה שחיוב אונסין לבעלים וזכין לאדם שלא בפניו שזה לא חסר ועדיף מקרדום ומרא דרשות למלוה על המשכון להשכירו ע"ש. א"כ הוי שפיר שואל דבעלים. ואף דבכל זכות קי"ל פ"ק דכתובות הגדילו יכולין למחות ובטל למפרע א"כ עדיין הוי טעות דאדעתא שיהי' רשות ביד בעלים למחות ולחזור ויתבטל למפרע לא רצה להיות שואל. ז"א דלא מקרי בטעות כיון שבאמת אינו מוחה ונשאר הזכות הי' שפיר שואל כשאר מקח דקי"ל אף בשליח ששינה דפחתו לו והותירו לבעל הבית דעל אופן זה הוא זכות ואף שיכול להתבטל מ"מ לא הוי מקח טעות כיון שלא מיחה ולא נתבטל כנ"ל. רק לרבנן דמשלם לשוכר א"כ אינו זכות כלל למשאיל וממילא לא יהי' שואל גם נגד השוכר כיון שיוכלו בעלים לחזור ולמחות. וע"ד כן לא שאל כלל כיון דהי' סבור שהוא שלו. וגם י"ל דאיסורא לא ניחא לי' דליקני שישתמש באיסור:

אך י"ל כיון דהתורה חייבה לשואל כשמשתמש בחנם. וקי"ל ב"ק פ' הגוזל בתוקף פרתו של חבירו ועשה מלאכה בקיימא לאגרא ונחית אדעתא דשכירות רצה שכרה נוטל כו'. ובלא קיימא לאגרא פטור לגמרי ע"ש. וכאן לגבי הבעלים הוי לא קיימא לאגרא דלא חסר שהי' ביד השוכר וכמ"ש תוס' פ' א"נ במשכון כו'. וא"כ לא הוי כלל איסורא דניהו דאין רצוני כו'. מ"מ כשכבר בידו בין כך ובין כך ממילא במה שמשתמש בה אין איסור דזה לא חסר ואף שיוכל למחות מכאן ולהבא אבל למפרע לא מהני. וממילא כשלא מיחה בזמן ששאל הי' שפיר שואל על הזמן שרצה דנשתמש בהיתר בחנם. דבזה אינו נוטל שכרה שכבר נתן לו השוכר כנ"ל:

גם י"ל שלא השאילו כלל לזמן רק סתם דג"כ יכול לתבעו מתי שירצה ומ"מ נשתעבד להיות שואל כל זמן שלא יחזירנו ממילא חייב גם נגד הבעלים כל שלא החזירו. ומשפי' רש"י לזמן מיירי באמת בהודיעו. אך גבי בעל בנכסי אשתו משמע אף בלא הודיעה:

לכאורה למ"ש הר"ן בשואל ספר דהוי רק שומר שכר דאין כל הנאה שלו דאית למשאיל שכר מצוה א"כ סובר דאף שאין השואל נותן כלום משלו מ"מ כיון שיש למשאיל הנאה פרוטה ג"כ אין זה שואל רק שוכר. וא"כ כ"ש אם א' נותן פרוטה לא' שישאיל חפץ לפלוני דהוי רק שוכר. דבזה שייך יותר לכ"ע כהילך שוה פרוטה והתקדשי לפלוני וא"כ לר"י כאן למה יהי' שואל של הבעלים הא מ"מ הבעלים קיבלו שכירות מהשוכר בעד זמן זה של שואל. ואף שלא קיבלו ממנו רק משוכר מ"מ הם יש להם פרוטה ולא גרע מספר כנ"ל:

וצ"ל החילוק דבספר נהנה משאלה זו שמשאיל. משא"כ כאן השכירות שלו אף שלא הי' משאיל לזה וא"כ בעד השאלה של השואל לא נהנה כלום והוי שואל כנ"ל. אך בשכר לימים כל יום בכך וכך. וא"כ אם לא הי' משאיל לזה הי' מחזיר תוך הזמן ולא הי' נותן שכירות. וא"כ נותן לו שכירות בעד הימים שהשאיל לזה. ושפיר נהנה מהשאלה כנ"ל. וצ"ל דמ"מ כל שלא החזיר הפרה חיוב השכירות בעד שכירתו לא עבור מה שהשאיל הוי רק גורם הנאה שאינו מחזירה. וממילא החיוב מהשכירות לא מהשאלה:

או די"ל דלא הוי כלל כנותן הפרוטה בעד השואל רק להיפוך שמוחל השכירות למשכיר על זמן זה אף שאינו עושה בה מלאכה דכיון דלר"י ראוי התשלומין לבעליו והוי כשלוחו להשאיל. א"כ הוי כמוחל השכירות כנ"ל. ונשאר הב' שואל כדינו. ולמ"ש לעיל די"ל דמנכה משכירות מה ששוה הספק חיוב אונסין דשואל. א"כ שפיר אינו משלם כלל בעד זמן השאלה כנ"ל:

שם מכדי שוכר במאי קני כו' בשבועה ונימא ליה דל אנת כו' מי סברת כו'. תמוה מאוד מאי ס"ד דקני לה בשבועה מה קנין הוא זה הא קי"ל דלא כרב בבא קמא ק"ח וגם לרב אינו ענין לזה וכמבואר לעיל בנשבע ולא רצה לשלם דלא קני אף שפטור. ואי כשפטור ממילא התשלומין שלו מה פריך דל שבועתך כו' הא ע"כ יהיה נשבע ונפטר. ואי מוחל השבועה א"כ כ"ש דפטור בלא שבועה. וגם שנוי' דגמ' אינו מובן איך קני במיתה הא רק פטור. וגם למה אמר דשבועה כדי להפיס דעתו כו' אין שייכות להתירוץ:

והיה נראה לפרש דלס"ד כיון דקי"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם וסבר דבשומרין אף בלא הו"ל למידע חייב דהתורה חייבה ג' שבועות משום דמסתמא כיון שהיה הפקדון בידו עדיין קיים דמוקמינן אחזקה. ולכך עיקר שבועה שא"ב. וכן מסתמא בפשיעה דאל"ה לא היה נגנב דאונס לא שכיח. רק כיון שאינו ברור אמרה תורה שנפטר בשבועה וא"א להוציא ממנו. אבל כל שלא נשבע מחזיקין בחזקת כנ"ל שחייב. וא"כ הא נשבע ונוטל אין מה"ת רק שנאמן ליפטר. א"כ כשהשאילה לאחר דאי באמת ברשותו או פשע ממילא התשלומין לבעל הפרה. רק שטוען נאנסה וכיון שהשואל אינו נשבע שנאנסה דב"כ וב"כ חייב לשלם. וגם שאינה ברשותו אינו נשבע מה"ת רק מדרבנן. וא"כ רק שהשוכר רוצה לישבע שנאנסה כדי ליטול. ובזה לא האמינתו תורה כלל שיהיה נשבע ונוטל. כיון שמצד עצמו כיון ששואל חייב ממילא כיון שאינו נשבע אנו מחזיקין שלא נאנסה כלל כנ"ל. ורק שישבע שוכר שנאנסה ליטול וזה לא מהני כלל. דרק שלא נוכל להוציא האמינתו תורה בשבועה לא ליטול כנ"ל. רק דנימא ממילא הא המשכיר יש לו טענה גם עליו דאם נגנבה חייב גם הוא דרצה מזה גובה כו'. דלא נסתלק מחיוב שלו. וממילא צריך לשבע לפטור עצמו שנאנסה וא"כ ממילא שוב התשלומין דשואל שלו. וכמו בנשבעין לטול שכרן אף דזה תקנה. מ"מ גם במלוה על המשכון כן דנשבע ונפטר מהמשכון וממילא חייב לשלם לו כנ"ל. וגם בהנ"ל כן. והוי שפיר כהך שבועה קונה דרב ב"ק ק"ח דכשכבר נשבע א"א להחזיק שבועתו לשקר. רק רב סבר גם נגד עדים ולא קי"ל הכי. אבל בלא עדים כן הוא כמ"ש רמב"ן לענין צירוף עד שנשבע נגדו ע"ש:

וא"כ פריך שפיר מכדי במה קני כו' היינו שיהיה נאמן כנ"ל בשבועה נימא ליה דל אנת ודל שבועתך שאינו רוצה להשביעו כלל מצד התביעה על חיוב שלו. וממילא משתעינא דינא בהדי שואל דשוב אמרינן שלא נאנסה רק ברשותו אי נגנב והתשלומין לבעלים כנ"ל. כיון שמשלם ואינו נשבע כו'. ואף שאינו משביעו את השוכר מצד חיוב שלו כשאין השואל משלם מ"מ חיוב דשואל אם פשע או נגנב לא פקע דרצה מזה גובה כנ"ל ושוב א"י השוכר לישבע כדי לטול דכיון שאינו נשבע לפטור אינו נאמן בשבועה ליטול כנ"ל. וברי של שניהם לא מהני כשאין נשבעין כנ"ל:

ומשני משעת מיתה קני כו' ושבועה כדי להפיס דעתו של בעה"ב כו'. היינו דאין כלל זה חיוב ממון שחשדה תורה כשאינו נשבע שנחזיקו במשקר דברשותו או פשע ז"א אדרבא מדינא היה לפטור בלא שבועה דאחזוקי בגזלנא לא מחזקינן ואף אונס דלא שכיח מ"מ ברי עדיף כיון שזה טוען ספק רק התורה חייבתו לברר בשבועה כדי להפיס דעתו דבעה"ב כו' כיון שמפסיד חפץ שלו. וממילא כשאינו רוצה לישבע חייב לשלם דזה עצמו ראיה שמשקר כיון שחייב שבועה ואינו רוצה לישבע. אבל כשאנו יודעין שאינו יודע ואינו יכול לישבע אינו חייב כלל כמ"ש הפוסקים וכמו שהדין בנשבעין ונוטלין באותן דשבועה להפיס דעתו שאין מפסידין כשא"י לידע כנ"ל. וא"כ כאן בשואל שאינו נשבע משום שמשלם וא"צ לישבע לא מחזקינן כלל בחזקת משקר ומהני ברי שלו לחוד שאינו חייב למשכיר. וגם השוכר נאמן בשבועה דממילא חיוב אונס דשואל שלו כנ"ל. וא"י להוציא מספק שמא נגנב כנ"ל. אך מכל מקום אינו מיושב כ"כ הלשון במאי קני כו':

עוד י"ל. וגם בטעמא דר"י כיצד כו'. דהא לכאורה לרבנן דהוי שואל של השוכר כנ"ל. והא כיון דקי"ל דלא כר"ש בקדשים שחייב באחריותן דלא משלם כפל דגורם לממון לאו כממון אף דיש עליו חיוב אחריות מ"מ גוף הפרה אינו שלו. וא"כ כיון דשטרות שאין גופן ממון רק גורם לממון אימעוטי מדין שמירה כו' וא"כ כיון דשכירות לאו מכר ולא קני וקנין פירות לאו כקנין הגוף א"כ אין לו בו רק גורם לממון לשוכר בפרה זו וא"כ למה ישלם לו השואל באונסין הא הוא נתן לו בשאלה דבר שאינו שלו רק גורם לממון ומה חילוק בין שגוף החפץ הקדש או של אחר מ"מ נגדו הוי דבר שאינו גופו ממון שלו. דבשלמא בשואל שהשאיל לאחר שפיר חשיב לענין החיוב אונסין דבר שגופו ממון שגם הוא קנאו לחיוב אונסין א"כ נכנס גם הב' תחתיו דהא גופו ממון של המשאיל וחייב כנ"ל. אבל בשוכר שהשאיל לרבנן דנגד הבעלים אינו שואל כלל רק חיוב השאלה נגד השוכר והא אצלו לא השאיל דבר שגופו ממון להיות חיוב שאלה חל עליו. וממילא ראוי להיות פטור לשניהם. או דכיון דפטור נגדו ממילא השאילו רק בשביל בעליו בתורת שליחות ונעשה שואל שלהם וחייב. כיון דאי לעצמו יהיה פטור לגמרי כנ"ל. וכמ"ש מהרש"א לעיל גבי כפל בשילם לבנים ע"ש. אך ז"א דהא באגרא מעלמא והדר נסבה תליא בפלוגתא דר"י ורבנן והא שם נגדה בבעלים ופטור ואעפ"כ לרבנן אינו משלם לבעלים. אך י"ל לגבי בעלה לא אמרינן כנ"ל:

ואפשר לומר דהא מספקא לש"ס אי שכירות ממכר כו'. רק דלהרבה פוסקים מסיק דשכירות לא קניא. וי"ל הטעם אף למ"ד קנין פירות כקנין הגוף מ"מ שם אין עליו חיוב להחזיר רק שאין לו אלא קנין פירות משא"כ שוכר שיש עליו חיוב להחזיר הפרה בזמנה וא"כ למ"ש תוס' גטין פ' השולח דבאפותיקי מפורש שאינו יכול לסלקו בזוזי קי"ל לכ"ע דלמפרע גובה. ואף בהלואה שעד הזמן אינו חייב מ"מ כשגובה לבסוף והחיוב מיד לשלם לזמנו למפרע גובה והוי של המלוה. וא"כ בשכירות דיש חיוב להחזיר גוף החפץ א"כ עכ"פ הוי כאפותיקי מפורש דאינו יכול לסלקו בזוזי וכשמחזירו ממילא למפרע גובה ובטל קנין השכירות ושפיר לא קני לענין שבת ותרומה ע"ש. וא"כ הא כ' תוס' שם דכשלא גבאו לבסוף שפיר היה דלוה ע"ש. דלא שייך למפרע רק כשגבאו לבסוף כו'. וכן בהקדישו מזיק כו' ב"ק ע"ש:

וא"כ סבר הש"ס דחיוב חזרה בשוכר דכשנאנס פטור שפטרתו התורה כיון שהוא אונס שאינו יכול להחזיר פטור מחיוב החזרה א"כ ממילא הפרה שלו משעת מיתה דקני לה לגמרי כיון שלא גבאו לבסוף ונפטר מחיוב החזרה א"כ שפיר השואל צריך לשלם לו דלגמרי קנאה בשעת מיתה כנ"ל. ולס"ד דש"ס כיון שלא נפטר בלא שבועה א"כ כל שלא נשבע לא פקע עדיין החיוב חזרה כלל וממילא לא קנאו עדיין דלראב"ש משביע ע"א חייב דגורם כממון דמי דחיוב שבועה חשיב ממון ושפיר פריך מכדי במה קני לה שוכר בשבועה. א"כ הוא רוצה לפטור בשבועה ולקנותה לימא ליה דל כו' שאינו רוצה להשביעו ומ"מ לא נפטר ולא קנאה ויגבה מהשואל ועדיין יהיה למפרע גובה דמה לי הן כו'. ומשני דמיד כשמתה באמת נפטר מחיוב חזרה וממילא כבר קנאה למפרע. רק דיש עליו שבועה להפיס כו' וכשאינו רוצה להשביעו קנאה בלא שבועה כנ"ל:

אך א"כ בשומר חנם שמסר לשומר שכר לרבנן היה פטור הב' לגמרי מגניבה ואבידה. דנגד שומר הא' הוי רק גורם לממון ושניהם אינם שומרין דבעל החפץ לענין גניבה ואבידה כנ"ל. אם לא שנאמר דשוב מסר בשליחות הבעלים כנ"ל. וכחילוק הנ"ל בין אגרא כו' והדר נסבה כו' דכמו לגבי בעלים ודאי מחלה כן אין ראיה שבשליחות הבעלים. דאדרבא רצונה שיפטר לגמרי משא"כ בשומר דעלמא ודוחק. ולכך היה נראה דהא חזינן דמחלק הגמ' ב"ק צ"ח בין שטרות שאין גופן ממון משא"כ שור הנסקל וחמץ דעיקרו ממון אמרינן טפי דבר הגורם לממון כממון דמי ופירש"י ז"ל דאף דאסור בהנאה מ"מ כיון שהיה בתחלתו ממון ועכשיו אף שאינו שוה כלום גורם לממון הוא כנ"ל ע"ש היינו דלא נפיק מתורת ממון כיון שעדיין מקצת תורת ממון משא"כ בדבר שלא היה כלל ממון כשטרות ע"ש. וא"כ ניהו דלא קי"ל כר"ש ואף בשור הנסקל וחמץ שיכול הגזלן לפטור או השומר ומסרו לשומר אחר אינו חייב דפשיעה דגם זה אימעוט מדין שומרין כשטרות. וכמ"ש רמב"ן ב"ב בדד"ג דאף דאם היה מזיק השור הנ"ל היה חייב מדינא דגרמי מ"מ בפשיעה פטור כנ"ל. משום דעכשיו לאו ממון כנ"ל. ואף דלגבי דידיה שוה מ"מ כיון שאין שוה לכל עולם לאו כממון דמי כנ"ל. מ"מ בנ"ד בש"ח שמסר לשומר שכר או שוכר לשואל שוב אמרינן להיפך כיון דבאמת שוה ממון לכל עולם ולבעל החפץ. רק דנגד שומר א' אינו שלו רק גורם לממון שוב לכ"ע כממון דמי דהא עדיף מחילוק הנ"ל שלא יצא מתורת ממון שהיה שוה. דבזה עדיין שוה לכל ולגביה הוא גורם לממון ודאי דחשיב זה הגורם ג"כ כממון. דכמו דלהיפך כשלכל עולם אינו שוה אף ששוה לו שגורם כו' לא מהני לשוי' ממון. כן בהנ"ל דשוה לעולם. רק לדידיה יש לו בו גורם לממון שפיר כממון דלא נפק גם לגבי דידיה מתורת ממון ששוה לכל כיון שמקצת הוא גם לדידיה דעכ"פ גורם לממון. וכמו החילוק דלר"ש בין חמץ. כן לדידן במה שגם עכשיו שוה כנ"ל. ולכך שפיר הוי בכלל כי יתן כו' דלא אימעוט מדין שמירה וחייב לשומר א' לרבנן וכן בשוכר ושואל כנ"ל:

ויש לפרש בזה ג"כ לשון הגמ' כנ"ל. דהא מ"מ כיון דהטעם כנ"ל דלגבי דידיה גורם כו' כממון דמי. וא"כ כמו דמחלק הש"ס ריש פסחים דע"כ לא אמר ר"ש רק שם דנגנב לענין כפל דבזה גורם לממון דחייב. אבל כשבעין רק הואיל ואלו מגניב גם גורם י"ל דלא הוי ע"ש. רק לל"ב אמרינן לר"ש גם הואיל ואי מיגנב ג"כ חשיב גורם לממון וכן אמר רבה בגזל חמץ ונשבע עליו כו' דמשום הואיל ואלו מיגנב חייב לר"ש דכממון כו' וא"כ לדידן עכ"פ נראה להיפוך ניהו דהואיל ואי מיגנב הוי גורם לממון מ"מ לענין שנדין על חיוב שנאנס ונפטר שומר א' שוב גם גורם לממון לא הוי דכשכבר פטור ע"י מעשה זו פקע הגורם לממון רק כשבעין דשייך אלו מיגנב כו' משא"כ כשכבר נאנס דלא שייך אלו מיגנב כו' וכהחילוק הנ"ל. וא"כ כאן דנימא דלכך חייב שואל לשלם לשוכר אף שאין הפרה שלו. ורק משום דהא שוה לעולם ולגבי השוכר הוי גורם כו' שוב כממון דמי והוי כשלו כנ"ל. והא ז"א דכיון דדנין על מה שמתה דזה החיוב יהיה של שוכר הא כשמתה שוב גם גורם לממון לא הוי לגבי דידיה דלא שייך אלו מיגנב דהא כבר נפטר לגמרי וא"כ פקע לגמרי הגורם כו'. ואינו שלו ואיך יקנה שיהיה התשלומי אונס דשואל שלו:

אך י"ל למאי דאמר פ' שבועות העדות משביע ע"א לראב"ש חייב דסבר גורם לממון כממון והחיוב שבועה חשיב גורם לממון דכשאינו נשבע חייב לשלם ע"ש. רק דקי"ל לאו כממון. אבל כאן שוב אף שמתה לא פקע הגורם לממון לגבי השוכר דהא צריך לישבע שנאנסה ואל"ה חייב לשלם א"כ עדיין הוי נגדו דבר הגורם לממון. וכיון דשוה לעולם כנ"ל די במה שנגדו גורם לממון ושפיר קני התשלומין. וא"כ פריך הגמרא שפיר כפשטיה מכדי שוכר במאי קני להאי פרה בשבועה שרק ע"י חיוב השבועה חשיב גורם כו' וכשלו דמיא. ולימא לי' דל כו' שמוחל לו השבועה ואין כאן גורם כלל כו' ואין לו בו זכות כלל שיהי' התשלומין שלו כנ"ל. וסבר לס"ד דכשאינו שלו ממילא הוא לבעלים כנ"ל. ומשני מי סברת בשבועה כו' משעת מיתה הוא דקני לה כו'. היינו דהא כיון שהי' ביד המשכיר להשביעו מ"מ הי' בשעת מיתה דבר הגורם לממון דאם ישביעו יצטרך לשלם אם לא ישבע וממילא כיון דהואיל ואלו ישביעו כו' חשיב גורם לממון וקני התשלומין בשעת מיתת הפרה. ממילא אף שמוחל השבועה אח"כ לא מהני דכבר קנאו כנ"ל:

אך אינו מיושב מה דאמר ושבועה כדי להפיס דעתו כו' שאינו ענין לטעם הנ"ל אדרבא כשחיוב השבועה יותר. שייך יותר הקנין. ועוד דא"כ כשפטור משבועה מודו רבנן והא לקמן פעמים שהבעלים כו' דיודעין בעלים שנאנסה ופטור משבועה ומ"מ לרבנן קני כנ"ל:

רק דאפשר לומר דלס"ד הוי ס"ל כנ"ל דקנאו בשבועה משום גורם לממון כנ"ל. ודחי הש"ס דאין הקנין בשבועה דזה הגורם אינו רק בירור וכשבאמת מתה אף גורם לא הוי. דמשביע ע"א חשיב גורם לענין ההפסד וגם שהי' שבועת שקר כמבואר שם דרוב בני אדם אין נשבעין שקר ע"ש. משא"כ כאן אם אמת לא הוי גורם כלל ועוד דלא שייך גורם זה שיהי' חשיב זכות בפרה ע"י שצריך לישבע כנ"ל. ולא דמי להואיל אי מיגנב שבאמת תלוי ועומד שיכול להיות חיוב עליו. משא"כ כשמתה באמת רק אם לא ישבע ישלם בחנם זה הגורם לא משוי זכות בגוף הפרה גם לר"ש. רק משעת מיתה כו'. היינו די"ל כיון שקודם שמתה הי' שפיר גורם לממון אלו מיגנב כו'. וא"כ מתחלת השאלה עד שמתה הי' חשוב של שוכר כנ"ל כיון דשוה ממון ונגדו עכ"פ גורם לממון כנ"ל. שפיר חייב השואל על מה שהוא של שוכר ולא אכפת לן במה שפקע הגורם ע"י שמתה דאז כבר החיוב. ושפיר החיוב של שוכר כנ"ל ושפיר משעת מיתה קני לה. והשבועה רק להפיס מחויב לישבע אבל אין . הקנין תלוי בזה כנ"ל:

וי"ל דטעמא דר"י באמת כנ"ל כיון דמצד גורם לממון אין חיוב בשאלה כשטרות רק משום שגופו ממון נגד בעל הפרה שוב התשלומין עיקר בשביל מה שהוא דבעלים ושפיר כיצד עושה כו' בפרתו של חברו כנ"ל. וממילא שנעשה שואל של הבעלים עיקר הממון שלהם כנ"ל:

אך כל הנ"ל נראה דוחק בלשון הש"ס משעת מיתה הוא דקני לה כו'. וכן בס"ד בשבועה דקני כו'. ונראה לע"ד עיקר דהנה הפוסקים נסתפקו בפקדון אם יש עליו חיוב השבה לבעלים או שאין עליהם חיוב רק שיבאו הבעלים ויטלו שלהם. עיין ח"מ ס' פ"ו לענין שיעבודא דר"נ. ולע"ד דיש חילוק בין פיקדון דשומר חנם ושומר שכר דלא הוציאו כלל מרשות בעלים ואף שתיקנו משיכה היינו על חיוב השמירה אבל מ"מ כל היכא דאיתא ברשותא דמרי' איתא שפיר אין עליהם חיוב חזרה והשבה כלל דהא מונח ברשות בעלים ויכולין ליטלו מעולם לא נתחייבו בהשבה לרשות אחר. אבל שואל ושוכר דמשיכה שלהם לקנות החפץ לצרכם והוציאוהו מרשות בעלים להיות שלהם על זמן המושאל או המושכר. ודאי דיש עליהם חיוב השבה להחזיר לרשות בעליו כמבואר פ' הכונס כיון דאפקוה מרשותי' כו'. דכמו דבמלוה יש חיוב פריעת בע"ח כיון שנעשה שלו. כן שאלה ושכירות שנעשה שלו לזמן כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' שאלה יש עליהם חיוב השבה לרשות בעליו כנ"ל. רק בכלה זמן השאלה יש להסתפק שמא אינו צריך עוד השבה דכיון דכלה שוב ברשותי' דמרה איתא והוי השבה. או דאפשר דכיון דמחויב להחזיר בזמנו שוב לא נעשה נפקד להקנות רשותו לבעליו אחר הזמן שיהי' ברשותו דמרי'. ומה"ט מחלק הש"ס ב"מ צ"א בין החזירה תוך ימי שאלה או אח"כ ע"ש ברש"י ז"ל דלא כלתה כו'. והירושלמי הובא ב"י ס' שמ"ג בשאלה היום כו' אם דרכה ללון ע"ש מה שפירשו תלמידי רשב"א. וכן ב"ק ק"ד בפקדון כו' דאתו בעלים ושקלו לי' כו'. דברשותי' ע"ש. ולכך כשכפר כתיב והשיב הגזלה כו' או את הפקדון כו'. דכלתה שמירתו ואינו ברשותי' דמרי' בשעת כפירה כר"ע ב"ק קי"ח ממילא חיוב השבה עליו לרשות בעלים. וממילא גם בשואל ושוכר כן כנ"ל:

והנה גנב וגזלן דמחייבו באונסין הוא רק מדכ' והשיב את הגזלה כו'. ואף דהא כשנאנס א"א לו להשיב ואונס רחמנא פטרי'. ע"כ דליתא דבכל חפץ יש גוף החפץ וגם השיוי ממון שיש בו וכשמחויב והשיב ונאנס ניהו דא"א לו להשיב גוף החפץ אבל השיוי אפשר לו להשיב וממילא החיוב עליו והשיב לשלם כנ"ל:

ולכך גם ביאוש ושינוי דקנה מ"מ דמים בעי לשלומי דלא נפטר מהשבת תשלומי שויו כנ"ל. ומה"ט כופר בפקדון חיוב באונסין דנעשה גזלן כיון דלאו ברשותי' דמרי' כו' ויש עליו והשיב כו' שוב חייב באונסין. וא"כ בשומר חנם ושומר שכר שפיר ראוי לפטור מאונסין וגניבה כו'. כיון שאין עליו השבה רק כאלו ברשות בעלים ממילא כשנאבד מה חיוב עליו. רק שומר חנם בפשיעה ושומר שכר בגניבה ואבידה חייבתו תורה ונעשה אז החיוב עליהם. משא"כ מה שלא חייבו תורה אין עליו ממילא שום חיוב כנ"ל:. אבל בשואל דמחויב בהשבה מטעם זה עצמו חייבתו תורה באונסין דבמה נפטר כיון שיש עליו חיוב השבה וגם השיוי ממון בכלל וכשנאנס וא"י להחזיר החפץ מ"מ השיוי יכול להשיב ומחויב כנ"ל. ולכך מדמי הש"ס סנהדרין פ"ב גנב וגזלן לשואל כי אוקמי' רחמנא ברשותי' לענין אונסין ע"ש:

ולא מבעיא ללישנא דרבא פליג אדר"פ ב"ק קי"ב דמשעת שאלה איחייב באונסין ובהיתה פרה שאולה וטבחה בשבת לא מיפטר כמו בהיתה גניבה כו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל. א"כ ודאי כנ"ל מטעם חיוב השבה כמו בגנב דהחיוב מיד. רק אפילו לר"פ דמחלק בין היתה פרה גנובה לשאולה דמשעת אונסין מחייב מ"מ י"ל כנ"ל. רק הטעם דבגניבה לעולם החיוב עליו להחזיר ולשלם בכל שעה חשיב שפיר דהחיוב קודם ואין פוטר קם ליה בדרבה מיניה דטביחה. אבל בשאולה לזמן דהוי כלוקח על אותו זמן כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' שאלה. א"כ אין חיוב כלל קודם להשיב רק לזמן שיכלה השאלה רק כשנאנסה פקע זמן השאלה א"כ נעשה החיוב תשלומין אז ולכך פוטרו טביחה דשבת. דבחיוב ספק לא חשיב כלל מקודם דהחיוב תשלומין הי' לכשיכלה זמן השאלה או שנאנס דחשיב כלתה וזה בא אז דקם ליה בדרבה מיניה. ולכך לענין יורשים י"ל דשפיר גובה כנ"ל:

וא"כ שפיר שואל חייב ממילא באונסין כנ"ל מטעם חיוב השבה דלא שייך אונס רחמנא פטרי' דהשיוי עכ"פ חייב כנ"ל:

אך א"כ בשוכר הי' ראוי להיות ג"כ חייב באונסין מה"ט כיון שיש ג"כ חיוב השבה עליו כנ"ל. אך התורה פטרתו דכתיב אם שכיר הוא כו'. וכמ"ש הרמב"ם פ"א מה"ש דשואל כאלו לקח הקנין פירות לזמן בחנם ושוכר כאלו לקחו בעד דמים ע"ש. וא"כ כמו דלוקח פטור מאונסין לזמן כמ"ש בבא מציעא פ' השואל גבי בעל לוקח הוי ובתוס' שם בלוקח לזמן ובש"ע ה"ש. וכן פטרה תורה שוכר מאונסין כיון שלקח לזמן בדמים והוי לענין אונסין כלוקח דשלו נאנס ופטור ומה"ט סבר ר"מ דכשומר חנם דמי. רק דקי"ל כשומר שכר דלענין זה לא הוי כלוקח לזמן. אבל לענין אונסין שפטרתו תורה הוא מטעם דלענין אונסין הוי כשלו ונפטר מהשבה ותשלומין:

וא"כ מיושב שפיר דין דמשנה כפשטי' דממילא כשהשאילה לאחר ומתה שפיר משלם לשוכר דלענין זה כשתאנס קנאה השוכר כלוקח וכשלו כיון דמה"ט פטור ממילא גם החיוב דשואל שבעד אונסין ג"כ שלו כמו עבדו לקנס ופרה לכפילא ולא אמרינן בעבד לקנס הא מ"מ לא הזיקו ממון כלל דכשהי' קיים לא הי' שלו ז"א כיון דקנאו לקנס א"כ לענין זה הקנין הוי לגמרי שלו וכדאמר בבבא בתרא פרק יש נוחלין לענין אתרוג שנתנו לצאת בו ע"ש. ולכך עבדו לקנס החיוב שלו אי עבידא דאתי. וכן אם הי' נקנה לא' לענין אונסין שיהי' שלו כלוקח לזמן והי' משאילו דהי' שלו כשנאנס שישלם לו. ואף דכשהי' קיים לא הי' שלו מ"מ לענין זה הקנין הוי לגמרי שלו כנ"ל. ולכך לא נקיט המשנה הדין כלל בשומר חנם שנתן לשומר שכר ונגנבה כו'. דבאלו הפטור שלהם מצד שאין חיוב השבה עליהם וממילא של בעל הבית נגנב אם כן מה ענין שיקנה החיוב שבעד החפץ. רק בשוכר שיש עליו חיוב השבה ואע"פ כן פטרו תורה סברי רבנן דהפטור דלוקח כו' שמטעם שהוא שלו לענין אונסין. וממילא גם החיוב דשואל עבור האונס שלו כנ"ל. ור"י פליג דסבר דניהו דלענין הפטור קני לפטור הוא רק מחילה שנפטר מחיוב השבה באופן זה שנאנס אבל שיקנה הריוח שבעד האונס לעשות סחורה בשל חברו כנ"ל:

וא"כ מיושב הכל בעזה"י דס"ד דש"ס כיון דהקנין רק ע"י שנפטר והא צריך שבועה ובלא שבועה לא פטרו תורה כלל וממילא לא קנאה קודם שנשבע כלל וכמו דקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו דקודם שנשבע לא חשוב כלל ממונו שיוכל להורישו. ופריך מכדי במאי קני בשבועה דרק ע"י שישבע ויפטור יהי' לו קנין זה ולימא לי' דל כו' שאינו רוצה להשביעו ולא יקנה זכותו. דבכל דבר שלטובתו כמו שאלה לזמן וכה"ג יכול לומר שאינו רוצה. וכן כיון שחייבה תורה שבועה לטובת בעל החפץ ודאי דיכול לומר שאינו רוצה לדון כלל עמו ולהשביעו רק שישאר הספק כמו שהוא קודם שבועה. ולא יקנה פרה שלו. וכמו פרעון בע"כ אף שיש הפסד ע"י הפירעון שלו מהני בע"כ כיון שעיקרו לטובתו. ואף דבזילי נכסי' נזקקין לנתבע הוא דעתה יש לו הפסד וצריך לסלקו הפסדו. אבל לא כדי שירויח כנ"ל. ומשני מי סברת כו' משעת מיתה הוא דקני לה ושבועה להפיס כו'. היינו כיון דמתה ובאמת נפטר רק שחסר הבירור ע"י שבועה שפיר קני לה מיד כיון שפטור קנה חיובא דשואל. רק בירור דשבועה להפיס. וכשאינו רוצה להשביע פטור בלי שבועה ומ"מ חייב השואל שלו דקני כנ"ל כיון שנפטר כשנאנס כנ"ל:

וא"ל דאם כן בשוכר שטען טענת ליסטים מזויין יקנה הכפל אף שפטור דהא קנאו כשפטר ובש"ס פ' הכונס נ"ז אמר דברייתא דהשוכר ואמר נגנבה היינו בליסטים מזויין ולמ"ד גנב הוא ואעפ"כ דוקא שילם. לא קשה מידי דלא קנה רק לענין האונס דפטור אבל לא לענין כשנמצא הגנב דהדר למריה לענין זה לא שייך לפטור שלו כלל כנ"ל:

ולמ"ש נראה דבלוקח פרה לל' יום דקיי"ל דפטור מאונסין וגניבה ואבידה רק פשיעה חייב. והשאילה לוקח זה לאחר ונאנסה מודה ר"י דתשלומין ללוקח אף דקנין פירות לאו כקנין הגוף דלא שייך כנ' אך אפשר דמ"מ לענין הגוף שייך כיצד עושה סחורה כו' דזה אינו שלו:

אך נראה כנ"ל דמודה ר"י דהא אם כן מה חילוק בין לוקח לזמן ובין שואל. יתחייב לוקח לזמן גם כן באונסין דהחיוב על הגוף וזה אינו שלו כיון דלאו כקנין הגוף דמי. וע"כ כמו שכתב הרמב"ם דקנין לזמן בונה והורס ואף שמפסידו פטור וכמו באחריך. אם כן פטור אז גם על הגוף דע"כ קנאו לענין זה שבתוך זמן גם לענין הפסד הגוף על לעולם גם כן יפטור מטעם שלו. ואם כן שוב קני לגמרי החיוב אונסין דשואל ולא שייך כיצד כו'. דלענין האונס שתוך הזמן קנאה לגמרי. ורק שואל ושוכר סבר ר"י דלא חשוב קנין כדקיימא לן וכמו שכתב רמב"ם החילוק בין לזמן ובין שדה לפירות:

אך להרמב"ם פשיט כן בלוקח ל' יום כיון דבונה והורס רשאי למכור וליקח מעות מאחר שיהרוס. רק לש"ע דפסק דחייב בפשיעה ע"כ מחלק דרמב"ם דוקא בקרקע קאמר דהורס דבדידיה קעביד אף שגורם היזק על אח"כ וכאלו אמר קרע כיון שמכרו לזמן שיהי' כמי שעושה בשלו ושומר לא נעשה מעולם בקרקע. מה שאין כן בהמה ומטלטלין אף שלקח לזמן. נעשה שומר חנם על הגוף שיש לבעליו. דאף דעכשיו דלוקח הוא מ"מ כיון דאחר ל' לבעליו. והא פסחים כ"ט בחמץ שלאחר המועד מותר קיימא לן דגורם לממון כזה כממון דמי וחייב אף במועד. וי"ל דעדיף משטרות. וכל שכן כאן דגופו ממון גם עכשיו רק שהוא דלוקח. ושוב מה שיש בו דבעלים על אחר ל' הוי עכ"פ גם עתה גורם לממון כנ"ל וחייב בפשיעה על הגוף דנעשה שומר חנם על הגוף ואף דלא קיבל שמירה בפירוש מ"מ סבר הש"ע דבסתם כן כמו הנח כו'". ואף דהמשיכה היה לקנין לא לשם שמירה. ואם כן יש לומר דתוספות לטעמייהו דאין צריך משיכה רק שנסתלקו בעלים מלשמור חייב זה בפשיעה אם כן עכ"פ נסתלקו. מה שאין כן לרמב"ם דבעי משיכה. ולמה סתם ש"ע. וי"ל דסבר דנכלל במשיכה זו שניהם לקנין הזמן הפירות. ושמירה לקנין הגוף דלא חשוב משוך וקני לאחר ל' כו'. דנעשה מיד שומר חנם משום גורם לממון כנ"ל. בפרט כיון דקיימא לן קנין פירות לאו כקנין הגוף. רק באונסין וגניבה ואבידה פטור דלא קיבל עליו. ועיקר הרבותא דלא מיקרי שואל על קנין הגוף כיון דמשלו נהנה. ואף דכל שואל כן. דבשלמא כפי לשון הרמב"ם החילוק דל' יום הוי קנין הגוף על זמן הזה ולכך הורס ואין לאחריך כו'. רק דקנין הגוף לזמן חשוב גם כן רק קנין פירות מ"מ על תוך הזמן לגמרי שלו כמו החוזר ביובל כו' ומשום הכי פטור ממילא דלגמרי שלו משא"כ שואל. אבל לתוס' וש"ע דאינו קונה רק לפירות ולכך חייב בפשיעה אם כן שוב דמי לשואל דגם כן קנין פירות לזמן. ואפשר גם התוס' וש"ע דוקא בסתם מתנה לזמן ולא לפירות דהא למדו מבעל בנכסי אשתו ושם לא סגי לגמ' בקנין פירות דבעל רק מצד תקנת אושא דלוקח הוי:

אולם לשון הרא"ש וטור ס' שמ"ה שכתב לא שואל ולא שוכר דבלשון מקח לקחה והוא שומר חנם עליו עיין שם. משמע דהחילוק בלשון שאלה חייבה תורה באונסין וכשלוקח קנין זה עצמו לפירות בלשון מקח או מתנה לא נעשה שואל ושוכר. ויש לומר כמ"ש דאין עליו חיוב השבה כיון דבתורת קנין. וממילא פטור מגניבה ואבידה כנ"ל. או דקנאו לענין זה אם יאבד או יאנס כנ"ל. ומ"מ נראה דלא שייך כיצד כו' בשל חבירו כיון דבתורת מקח ושלו היא כשהשאילה גם החיוב דשואל שלו כנ"ל:

ובשוכר הטעם כנ"ל לרבנן דטעם הפטור מהשבה באונס דהוי כאי תקפה ברשותך כו' ב"מ ס"ד דלענין אונסין יהיה הפרה שלו ונכלל זה בדמי השכירות שמשלם נקנה לו לענין שיפטור מאונסין מטעם שלו כשיאנס. ומ"מ הנבילה דבעלים דלא תקנה לו רק מה שנאנס ונאבד לא לענין מה שנשאר כנ"ל:

עוד יש לומר למ"ש לעיל כיון דחיוב באונסין בעד מה שמשתמש השואל בחנם דשוכר הוא. והא בגיטין פרק השולח נגחו יום של רבו לרבו ואפילו למאי דמסיק בהכהו וצמתה וסופו לחזור ע"ש מ"מ אף שסופו לחזור לזמן רב שיש בו זמן של העבד ג"כ מ"מ לרבו כיון דהחיוב על ההכאה וזה היה בזמן של רבו הוא שלו אף שהתשלומין בעד הפסד זמן של העבד גם כן. וכן קיימא לן בבתו בבא קמא פרק החובל דבפניו ואפחתיה מכספא כתירוץ ב' דתוס' דאף הפחת שאחר ימי נערות מ"מ כיון שנעשה בזמן של אב הוי שלו. והרמב"ם ז"ל לא מחלק גם בנגחו יום דרבו בין עתיד לחזור עיין שם. ואף דבכופר דכלי' קרנא אמר שם דחולקין. נראה החילוק דאף דנעשה בזמן של רבו מ"מ לענין זה לא חלקו כלל כיון שחלקו לזמן היינו למלאכה אבל לענין כלי' קרנא אינו בכלל החלוקה דזמנים. ונשאר בשותפות ולא הוי כלל ביום של רבו לענין זה דכליא קרנא כו'. אבל לענין מה שהוא של רבו לזמן היינו למלאכה שוב כיון שאירע ביומו הכל שלו אף התשלומין שבעד זמן העבד כנ"ל. ומהאי טעמא לאבי' בפצעה כו'. ואם כן ממילא בשותפין בפרה שחלקו לזמנים נראה כשהשאיל ונאנס בזמנו הוא של זה שבזמן שלו. כיון דאירע בזמנו והחיוב בשביל התשמיש יש לומר דר"י מודה דלא שייך כיצד כו' וכנגחו יום של רבו. ואף דבמזיק היה לשניהם הוא מטעם הנ"ל דלענין זה לא חלקו ונעשה החיוב בשעה שבטל החלוקה וחולקין כנ"ל בכופר. משא"כ חיוב דשואל שבעד תשמישו בזמן של זה החיוב שלו. ולרבנן גם בשוכר כן שהחיוב דשואל מחמת תשמישו בחנם וזה החיוב בזמן של שוכר אף דהחיוב בעד הפרה שגם אחר זמנו מ"מ החיוב בשעת זמנו וקנאו. ואף דהחיוב על שעת מיתה ואז בטל זכותו. מ"מ כיון דלא היה חייב כלל על אונסין רק החיוב על השאלה כנ"ל הוא כמו שם בההכאה כנ"ל. דהא בזמן שכירתו יש לו זה הזכות שהוא משתמש בעד שכירתו ושיפטור מאונסין. יש לו גם הזכות מהחיוב אונסין שבעד התשמיש בזמן שלו וכמו שבת בעבד עברי שהוא של רבו. ולהפוסקים לעבד מטעם אחר עיין שם. וכאן הוא להיפוך דנגד שוכר הוי אונס דפטור כנ"ל:

א"כ יש לפרש גם כן קושית הש"ס דמכל מקום כיון דבמיתת הפרה פקע השכירות רק דהחיוב היה בחייב שהזמן שלו ואז קנה לענין אונסין דאח"כ והא לא קנאו רק כשישבע ויפטור. ולא היה לו הזכות רק כשישבע ושוב לימא דל אנת כו' ומשני דקני ליה על שעת מיתה רק להפיס דעתו השבועה ושפיר קני כנ"ל:

ויש ליישב בזה פירוש התוספ' שתמוה מאוד שפירשו דבעלים יכול לומר אני פוטרך מהבאת עדים. וכשיודע בעצמו דלא מחסר כלום מודה ר"י עיין שם. וממה נפשך אי כשבאמת נאנסה מודה ר"י דשל השוכר איך שייך אני פוטרך מהבאת עדים ע"כ יביא עדים שמתה והתשלומין של שוכר ומה חילוק בין מודה לעדים גם, לישנא דר"י כיצד כו' אינו מובן לפירוש תוספות:

ולמ"ש יש לומר דר"י סבר כיון דלא היה זכות לפטור רק כשישבע שנאנסה לא חשוב שזכה כלל קודם שמתה כמו האי דאין אדם מוריש שבועה כו'. רק כשנשבע זכה למפרע. ומצי אמר דל כו' כמ"ש. והפי' כיצד כו' קאי על השבועה שרוצה לישבע ולפטור כדי שיעשה סחורה ולקנות למפרע החיוב. ומצי בעלים לומר שאינם רוצים לדון עמו כלל. ונשאר הספק ולא קני החיוב. וכן עדים דחשיב פרק שבועת העדות כופר במלוה שיש עליו עדים גם כן כפירת ממון דזימנין כו' וכיון שאינו רוצה לדון עמו על חיוב שלו כלל. אין נזקקין לנתבע שרוצה להביא עדים לפטור. ודוקא בזילא נכסיה כמ"ש לעיל לא להרויח לקנות. משא"כ ביודע שאינו מחוסר כלום עוד יש לומר דכמו דאמר לעיל נעשה כו' לכשתגנב כו' ותשלמני פרתי קנויה כו' לכפילא עכ"פ כו' דכיון שאין לו הפסד שמשלם מקנה לו הריוח כו' היינו הפרה לרווחא וכן יוקרא כו' עיין שם. רק שם צריך לשלם כל הפרה. י"ל דכאן בשוכר גם כן כיון שמשלם לו השכירות בעד התשמיש לזמן מקנה לו גוף הפרה לענין הריוח שבא מתשמיש של זמן זה דהא שילם בעד זה והיינו לענין חיוב השואל במתה שאין הפסד לו דמה לי הכא כו'. וכמו שם דמהני שילם בעד כל הפרה לענין קנין כפל שהוא בעד כל הפרה כן מהני כאן שילם בעד הזמן שיקנה הפרה לריוח שבעד תשמיש של זה הזמן היינו מה דמשלם שואל משום כל הנאה שלו ובא התשלומין ממה שזה שילם עבורו וקנאה לענין ריוח זה שהקנה לו מעכשיו כעבד לקנס ודקל לפירות דאין כאן ג' מי יימר. דמהני כנ"ל. ומיושב מה דמדמי לה הש"ס בסוף סוגיין דחולק ר"י אף בראשונה דלכאורה אין לו דמיון כלל. ולמ"ש מיושב דהוא ממש כנ"ל:

ופרק החובל אמר הש"ס גם כן באדם דלא קפדנא דמסתמא מקני ברווחא דמעלמא ולו אין הפסד ולבתו יש הפסד עיין שם. וכן בהפסד הנ"ל שהשוכר הפסיד שכירותו שהשאיל בחנם ועל ידי זה בא הריוח חיובא דשואל. ולו לא הפסיד כלל כנ"ל. ולכך אף דשם דוקא במצי פטר נפשיה כאן לא צריך לרבנן. או דבשילם אף אי לא מצי פטר מהני כדר"פ. ולכך פריך במאי קני בשבועה דהא כמו שכתב הרא"ש לעיל דדוקא כשנשבע שאינה ברשותו מקני ליה עיין שם דשבועה זו שייך לתשלומין עיין שם. כן סבר כאן דכל שלא נשבע לא סגי במה שנתן השכירות דשמא מעכב כל החיוב וכהא דלעיל ולא אקני ליה כל שאינו נשבע. ופריך דל שבועתך ואינו יכול לכופו שיקנה. דשם מרוצה דקודם שנמצא הגנב הוא בספק הפסד. משא"כ כאן דחיובא דשואל כבר יש. ובלא השבועה לא חשיב שילם יאמר דל כו' ומשני משעת מיתה קני. דשכירות לבד חשיב שילם לקנות כשתמות. רק בירור על ידי השבועה ויכול לישבע בע"כ. דחשיב זיל נכסיה דכיון שאם מתה כבר קני החיוב וזה רוצה להפסידו ע"י שלא ישבע נזקקין לנתבע שלא יפסיד. דבשלמא אם הקנין על ידי השבועה הוי רק להרויח ולא מיקרי זילא כו' כנ"ל. אבל כיון דבמיתה קני רק שבועה להפיס כו' חשיב זילא נכסיה שיפסיד שלו ולא מצי אמר דל כו' דישבע ויפטור ע"כ דנזקקין כנ"ל:

ור"י פליג כו' ואמר לקמן מודה ר"י בראשונה שכבר שילם כו'. היינו דשם מקנה לו מתחילה כשישלם כדי שעל ידי זה יהיה לנפקד ס' ריוח וישלם ולא ישבע כל שיהיה בספק. מה שאין כן כאן דהתשלומי שכירות אף אם לא יקנה לו. ואף די"ל כדי שישכיר וימצא על ידי כן שוכרים שיש להם ספק ריוח כשישאילו לאחר כיון דמיירי בנותן רשות להשאיל. מ"מ סבר ר"י דאינו מקנה בשביל ספק זה כיון דהספק מיד ואינו ענין להשכירות ודוקא שם שנולד אחר כך ומשלם לו. והפי' מודה ר"י שכבר שילם כו' היינו כשהיה בספק משא"כ כאן כנ"ל. או דחשיב ליה שבחא דאתי מגופא כיון דהתשלומין בעד הפרה ולא דמי ליוקרא ולא קני כנ"ל:

עוד יש לומר. דהנה כבר כתבנו דקשה איך נעשה שואל של השוכר הא אין הפרה שלו. ועוד גם לר"י קשה הא מיבעיא ליה לש"ס בבא מציעא צ"ו שאלה לראות בה מהו ממונא בעינן והא איכא או דילמא ממונא דאית ליה הנאה כו'. שאלה לעשות בה פחות מפרוטה מהו ממונא בעינן כו'. וכן שאל ב' פרות לעשות בהן פרוטה כו' בתר שואל ומשאיל ואיכא או בתר פרות כו'. והספק הוא אי תלי' בגוף החפץ ששוה פרוטה או שהשאלה לתשמיש ששוה פרוטה דוקא עלה קאי וכי ישאל כו' עיין שם וסלקא בתיקו אם כן לכאורה היינו פלוגתא דרבנן ור"י דהכא דלר"י איך נעשה שואל של המשכיר ניהו דלענין גוף הפרה שלו מ"מ אי השאלה על התשמיש שיהיה שוה פרוטה והא לא מפסיד משאיל שוה פרוטה כלל דשל שוכר היא. ואף דנראה דהנך בעיא כמו ריש קדושין שתי בנותיך בפרוטה כו' בתר נותן ומקבל עיין שם. ואעפ"כ כתב הר"ן והה"מ כיון דאיהי יש לה שוה פרוטה סגי אף שאין לגבי נותן שוה פרוטה כמו חליפי איסורי הנאה וגזל אחר יאוש עיין שם ר"ן פ"ק דחולין. אך גם שם נחלקו הפוסקים ועוד דשם הנותן נותן לה מה ששוה פרוטה אצלה והנתינה שלו. אבל מקדש בחלקו לס"ד ממון גבוה מפורש בגמרא דלא מהני אף ששוה אצלה פרוטה מ"מ נותן לה שוה פרוטה ממה שאינו שלו עיין שם. וכן כאן השוה פרוטה של השאלה לתשמיש הוא דשוכר וממילא אינו כלל שואל של בעלים להתחייב אי בתר השאלה אזלינן והא קיימא לן כר"י ושם ספיקא הוי. וניהו דסבר ר"י כיצד ולא קני הוא מ"מ נגד הבעלים גם כן לא יתחייב כנ"ל. וכן לרבנן קשה לאידך צד דאיבעיא הנ"ל:

ונראה דמטעם זה הוצרך הרא"ש ז"ל לומר דהוי כאלו בשליחות הבעלים השאילו לר"י ע"ש. אך אינו מובן למה נימא כן כיון שהשכירות שלו. וצ"ל כמ"ש לעיל כיון דהוא לא יקנה הוי כהילך פרוטה בשביל הבעלים כנ"ל. והוי שפיר גם התשמיש של בעלים. ומ"מ דוחק. ומכל שכן באגרא פרה והדר נסבה למה נימא דנותנת בשביל הבעלים שיתחייב הבעל ובפרט בלא נתנו רשות:

ועוד דהנה בח"מ ס' שמ"ו כתב רמ"א בשאלה ואחר כך נשאת כו' דלוקח כו'. אבל לא מיפטר מטעם שמירה בבעלים דהא אין החפץ שלה רק שאול בידה וכן גזלן שהשאיל כו' לא מקרי בבעלים אלא בעל החפץ עיין שם. ותמהו שם הסמ"ע ושאר פוסקים דמוכח מרא"ש וטור דפטור מטעם בבעלים ע"ש. והש"ך תמה על הרא"ש וטור הא מבואר בגמרא דלר"י לא מיפטר מטעם בבעלים כיון דהוא שואל דבעלים והם אינם עמו ע"ש. ותוספות יום טוב ג"כ תמה ע"ש. ומה שפי' הש"ך ז"ל דברי רמ"א משום דר' יוסי אינו מובן דאין זה הטעם שכתב רמ"א לפי שאין החפץ שלו ע"ש. ולע"ד שדברי רמ"א ודאי אמת דהא בש"ס צ"ו שם בשאל מהאשה ונשאל בעלה פי' תוספות שהבעל בעצמו השאיל ששלו התשמיש ואעפ"כ אף שנשאל עם הפרה לא מיפטר מטעם בבעלים אי קנין פירות לאו כקנין הגוף כיון שאין בעל החפץ ע"ש. וא"כ קשה להרמ"א למה אמר בש"ס דאגרא פרה מעלמא והדר נסבה לרבנן דר"י אף אי שואל הוי מיפטר מטעם בבעלים הא אין הפרה שלה ולמה יפטר אף לרבנן. הא לתוס' הנ"ל אף שהבעל עצמו השאיל ונשאל ג"כ אין פוטרת משום בבעלים כנ"ל:

ונראה דהנה מצינו בכמה דוכתי בגמ' דחיוב אחריות דשומרין הוי קנין הגוף החפץ דב"ק ע"ט כשמסרו גנב לשומר קנה במשיכת השומר דתקנו משיכה בשומרין לפי' רש"י ותוס' ע"ש. והראב"ד תמה באמת הא משיכה דשומר אינו לקנין ואיך יקנה גנב ע"ש. אבל מ"מ כן הוא לרש"י ותוס' וכן הלשון שם כדרך שתקנו בלקוחות כך תקנו בשומרין. ובכמה דוכתי כי אוקמיה רחמנא ברשותיה כו'. ובחמץ דחשיב דידיה מחמת אחריות דקאמר כיון דאלו מיגנב כו' כדידיה דמי. ונהי דגלי קרא לא ימצא כו'. מ"מ איך נכלל זה במה שאין שייכות קנין כלל רק חיוב. ולכך נראה דהא חזינן דפליגי ר"ש ורבנן בקדשים שחייב באחריותן דסבר ר"ש דחייב כפל דדבר הגורם לממון כממון דמי וסובר דקרוי גוף החפץ שלו לגמרי שיתחייב כפל כיון שגורם לשלם עבורו רק רבנן סברי דלא חשיב ע"י זה שלו. אבל למה נשוי פלוגתא רחוקה שלא יחשב קנין וזכות כלל לרבנן. רק פשוט דאף דגם כן זה מקצת קנין ששלו לענין החיוב אחריות שיהי' ההפסד כמפסיד דבר שהוא שלו. מ"מ אין קנין זה משוי החפץ שלו לענין שאר דברים. וכמו טובת הנאה אף דא"א להכחיש שיש לו בו זכות ליתן למי שירצה מ"מ קי"ל טובת הנאה אינו ממון דבשביל זכות זה לא מיקרי החפץ שלו. ובחמץ ג"כ אינו עובר כמ"ש פרק א"ע בגמרא. וכן כיון דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי. אף שיש לו קנין זה בחפץ לענין האחריות מ"מ לאו כממון שיהי' חשיב החפץ שלו. וממילא ככל ד' וה' שצריך להיות גוף החפץ שלו לא מיקרי וגונב מבית האיש ופטור מכפל וארבעה וחמשה כנ"ל. אבל מודו רבנן דקנין זה לחיוב אחריות יש בו. ולכך בחמץ רביי קרא דיחשב לגמרי כשלו בשביל קנין זה. דהא ע"כ כן הוא דעדיף מזכות של טובת הנאה דאי אינו ממון אינו עובר בחמץ ג"כ ומשום גורם לממון עובר. ואמר שפיר כדידיה דמי כו'. ושייך תקנו משיכה כו' כמו בלקוחות. וגם מה"ט קנה גנב במשיכת שומר לענין להתחייב באחריות דלענין זה הוי קנין:

וממילא י"ל דבהא פליגי דטעמא. דרבנן כיון ] דקנאו לענין האחריות ממילא חשיב שלו לענין כל האחריות לפטור ולחיוב וכמו מוכר עבדו לקנס הקנס שלו דלענין מה שקנאו כל החפץ שלו. כן לענין האחריות וכמו היכא דבאחריותו להפסד ממילא גם לשכר כן לענין אחריות כל שומר כדינו. ושוכר שחייב בגניבה ואבידה ופטור מאונסין. וכשמשאילו נעשה שואל שלו דלענין האחריות כל הפרה שלו ונקרא בעליו. וכמו לר"ש לענין כפל כן לדידן לענין האחריות ושפיר משלם לשוכר. ור"י סבר כיצד כו' דנהי דקנאו למה שחייב באחריות אבל לענין הריוח דאונסין של חיוב זה לא נעשה הוא שומר עליו לא קנאו לענין זה כלל. וממילא אף שהוא השאילו והנאת תשמיש דידיה הוי מ"מ כיון דאין לו קנין לענין זה השאילו הוא פרה דמשכיר מ"מ חיוב זה שמחויב לו מצד שאלה שלו גם כן דבעלים הוא וכמו אי אין אומן קונה בשבח כלי דהשבח ממילא דבעלים כיון שהשביח בשל חבירו. ולכך שפיר חשיב כאלו בשליחותו דמשאיל אף דאינו מטעם שליחות ממילא הוי כן אף שהחיוב מחמתו כנ"ל:

והיינו הטעם דפרתי גבך ואעפ"כ לענין בבעלים אמר הגמ' שפיר דאגרא מעלמא ונסבה דלרבנן אין נ"מ. דאף אי שואל הוי ע"כ לרבנן משום שקנאה לענין כל האחריות גם לאונסין. ושוב הוי שואל שלה שוב פטור משום בבעלים דנקרא שפיר בעליו דחפץ דהא לענין האחריות חשיב בעל החפץ דמה"ט הוי שואל שלה ממילא הפטור דבעלים ג"כ כמו אי קנין פירות כקנין הגוף דחשיב בבעלים כן בהנ"ל כיון דקנה לענין אחריות ומה שדנין הוא לענין האחריות כנ"ל. רק לר"י דתחזיר כו'. שוב אף דהחיוב אונסין ג"כ רק מצד שהיא השאילתו מ"מ כיון דלא קנאה לענין אונסין דמה"ט תשלומין דבעלים שוב לא מיפטר מטעם שמירה בבעלים דהא אינה בעל החפץ שאינה שלה לענין חיוב אחריות זה דשאלה. וממש כמ"ש רמ"א והמרדכי כנ"ל:

וא"כ י"ל דהרא"ש וטור כפשטיה דנ"מ בלוקח ל' כו' כ' דאין נ"מ בבעל כו' דאף אי חייב בפשיעה פטור משום בבעלים היינו דלענין חיוב פשיעה דחייב שומר הראשון י"ל גם לר' יוסי דקנאו לענין חיוב אחריות זה ונעשה הב' שומר שלו לענין חיובים שהוא חייב וממילא פטור משום בבעלים דלענין שמירה וחיוב זה נקרא שפיר בעל החפץ כמו לרבנן. ודוקא לחיוב אונסין דלא קנאו לענין זה כנ"ל. משא"כ על אותן האחריות שחייב הוי אמינא שפיר ב' שומר שלו ובבעלים פטור. וממילא אף אי לוקח על ל' חייב בפשיעה מ"מ פטור בעל כנ"ל:

אמנם רמ"א ז"ל לא סבר כן והטעם פשוט. דבשלמא לענין חיובא דאונסין שנחייב לב' מטעם שואל וזה א"א לחייבו מצד של בעל הפרה בעצמו דהא הנאת שוה פרוטה משימוש בעינן וזה אינו שלו רק דשוכר. וע"כ נחייבו רק מצד השוכר שהשאילו. ובזה שפיר אם הי' השוכר קונה לחיוב אחריות אונסין הי' פטור מצד בעליו עמו כשהשוכר עמו. ולכך לרבנן פטור שם בעל לענין אונסין כיון דהיא עמו ומה שנחייבו באונסין הוא מצד שאלה דידה. רק לר"י כיון דהיא פטורה מאונסין לא קנתה ושוב חייב גם מצד שאלה שלה לבעל הפרה דלא מיקרי בעליו עמו כנ"ל. ורק דפטור משום דלוקח הוי. אבל לענין פשיעה אי נימא דלוקח על ל' חייב בפשיעה ע"כ כיון דאח"כ דבעלים גורם לממון כזה ממון כמו בחמץ כנ"ל. דנעשה שומר על גוף החפץ דאחר ל' חוזר לבעלים להתחייב מיד בפשיעה. וא"כ לא שייך כלל לפטור משום בבעלים דאשה. דנימא דקנתה לענין אחריות על זמן השכירות. הא לא קנתה רק על זמן השכירות ולא עדיף הקנין דגורם דאחריות מלגמרי מ"מ הוא רק לזמן שכירות ומה שנעשה בעל שומר חנם הוא מצד השמירה דעל אחר ל' דכלתה זמן השכירות ואיך יפטור מטעם בבעלים הא לענין השמירה דאחר ל' אין היא כלל בעל החפץ אף להגורם לממון רק כאיש אחר וא"כ נעשה הבעל לענין פשיעה רק שומר דבעל הפרה ואין פוטרתו בבעלים דאשה:

אך ז"א דמ"מ כיון דהחיוב הוא מצד דהוי תוך ל' גורם לממון על אח"כ נעשה שומר חנם על הגוף ושוב על עכשיו היא בבעלים כנ"ל. רק הטעם כנ"ל דדוקא כשאי אפשר לחייבו אלא מצד השוכר שהשאילו כנ"ל. אבל בפשיעה דאפשר לחייבו מצד בעל החפץ לבד עכ"פ שומר חנם של בעלים. ושוב אין דנין מצד השוכר דלא קני רק לענין החיוב שלו אבל לענין מה שהוא ביד שומר הב' והחיובים שלו נגד הבעלים דגורם לאו כממון רק הקנין לענין חיוב שלו. אבל לא לענין לפטור הב' מחיובו נגד בעלים משום שמירה בבעלים. וכמו לענין אונסין דבשלמא לרבנן קני כל החיוב. משא"כ לר"י דוקא כשדנין מצדו כנ"ל. ולכך חייב בעל בפשיעה וסובר הרמ"א דאף דמדברי תוס' משמע דגם בעל חייב בפשיעה מ"מ רא"ש וטור כתבו דפטור משום בבעלים היינו דוקא בבעל בנכסי אשתו לבד. או דאף באגרא מעלמא ונסבה מ"מ הא הטעם דלא חשיב שלא קיבל עליו חיוב כלל כיון דבלא הודיעתו מיירי כמ"ש בש"ע והי' סבור שהוא בבעלים שפטור מפשיעה. וכן בשומר א' שנתן לב' והוא עמו למה יהי' חייב. שוב ראיתי בספר מחנה אפרים שנדחק הרבה בזה ע"ש. וע"כ צ"ל דמדקיבל שמירה סתם ולא התנה דבשביל שהוא בבעלים מקבל לשמור לא חשיב טעות וקיבל עליו חיוב שמירה ואם הוא בבעלים פטרתו תורה ואי לא ממילא נשאר החיוב כנ"ל. והיינו כיון דקיבל שמירה בבירור רק הפטור דבבעלים מצד אחר איבעי ליה לאתנוי' אמרינן שלא מיקרי בטעות דאף אם הי' יודע יכול להיות שמקבל ככל שומר. כמו דבבא מציעא פרק איזהו נשך לא חשיב מחילה בטעות במה שאפשר דמשום דליקו בהימנותיה הי' מרוצה אם הי' יודע. אף שספק מ"מ אינו מבטל מה שעשה להחשיבו טעות כיון שאינו ודאי ע"ש. אבל בלוקח על ל' יום דלא קיבל עליו שמירה כלל ואין הוכחה ממשיכתו דהי' לקנין שלו. רק ע"כ דאמרינן סתמא כן דהי' לו להתנות שאינו מקבל שמירה על הגוף וכיון דלא פירש מסתמא קיבל כשומר חנם. וא"כ לענין זה אמרינן ודאי להיפוך דהא לא הי' צריך להתנות כיון דהי' סבור ששלה והוא בבעלים ואין עליו חיוב כלל. ואין ראיה כלל על הקבלת שמירה. דבזה צריך לומר אומדנא להיפוך שלא יהי' דברים שבלב הקבלת שמירה. והא אין כאן שום אומדנא דלא הוצרך לאתנוי' כיון שהי' סבור שהוא בבעלים כנ"ל. ולכך פטור אף מפשיעה רק מטעם לוקח. ותוספ' מיירי בהודיעתו כ' שפיר דחייב משא"כ בש"ע דקאי רמ"א בלא הודיעתו כמבואר שם שפיר כתב רמ"א דרק משום לוקח פטור גם מפשיעה כיון שהוא בבעלים נגדה וסבור כנ"ל מחמת ב' הטעם. משא"כ לוקח דעלמא חייב בפשיעה כנ"ל. וכן באינו לוקח אין פטור מטעם בבעלים כיון שאין החפץ שלו:

עוד יש טעמים בבעל לפטור דהא בשלמא שאר לוקח לזמן חשיב מיד שומר חנם דגורם כו' כממון ששוה על אח"כ ויכול למסור עתה על אח"כ אבל אשה הא אין לה רק ספק ושוה רק טובת הנאה. וא"כ אם הוא שלה אף בלי פטור דבעלים אינו שומר רק על השיוי דטובת הנאה. וא"כ הוי ממש כשל כסף ונמצא זהב פרק הכונס דנטירותא כו' קבילת לא דזהב וגם בפשיעה פטור ע"ש. וכן כאן נטירותא דשיוי טובת הנאה קיבל לא כשהוא דאחרים שהוא כל שויו וא"כ יותר מטובת הנאה ודאי פטור רק על השיוי דטובת הנאה ג"כ גרע דהוי כשטרות ממש. דאין לה כלום עתה רק מכירה שעל הספק וגורם זה רק כשטרות דאימעוט מדין שומרין אף בפשיעה. וכיון דסבר דשלה לא קיבל כלל שמירה דסבור שהיא כשטרות כנ"ל. אך לשון הרא"ש משום בבעלים:

עוד י"ל דהטעם בלוקח לזמן שנעשה שומר חנם אף דלא קיבל עליו. הוא כמו בדרך שכ' ס' רצ"א ובסמ"ע שם. דכיון דיודע שבעל החפץ יסתלק שלא ילך עמו הוי כקיבל עליו ע"ש ודוקא כשגם הוא נשאר שייך תיב ונטר לך ע"ש. ומה"ט לוקח לזמן שהבעלים מסתלקים דמשתמש בשלו הוי כקיבל שמירה על הגוף. משא"כ בדאשתו שהיא עמו במלאכתו שייך תיב ונטר לך כמו שהבעלים שם כנ"ל. וכשהוא לוקח לא מיקרי כלל קיבל עליו שמירה. והפטור משום בעליו עמו לא משום בבעלים דגזירת הכתוב. וממילא גם כשהוא דאחרים פטור דלא קיבל עליו כלל כנ"ל ואין להאריך. עכ"פ כ' רמ"א שפיר בגזלן שהשאיל דלא מיקרי בבעלים ע"ש. דזה ודאי דיכולין לחייב השואל מצד שהוא שואל דבעלים שמשתמש בשלהם ואיכא הנאה פרוטה משלהם דהגזלן לא קנאה. וזה לכ"ע. אבל בשוכר ושואל שהשאיל והוא עם הב' יש להסתפק דלהנ"ל אין לחייבו מצד הבעלים דהנאת שימוש אינו שלהם רק מצד השואל ונגדו בבעלים י"ל דחשיב בעלים בקנין דאחריות גם לר"י:

אך לשון רמ"א גבי אשה ששאלה שכ' ג"כ ולא פטר משום בבעלים שאין שלה רק שאול בידה כו'. משמע דגם שואל שהשאיל או שוכר ג"כ לא מיפטר ב' משום בבעלים וצ"ל דסבר ר"י פליג לגמרי כמו שלא קנאו לענין החיוב רק על מה שהוא חייב באחריות ולא לענין מה שפטור כן ג"כ לענין בבעלים לא קנאו לענין לפטרו משום בעליו עמו להיות נקרא בעל החפץ כנ"ל או דניהו דכשרוצה החיוב שלו הוי קנין החיוב אחריות אבל מצי אמר דל כו' שאין הקנין בע"כ רק החיוב לטובתו וכשאינו רוצה להשביעו ולא לחייבו פקע הקנין ושוב גובה מהב' דלא מקרי בבעלים. וחייב מצד החיוב להא' משום כיצד כו'. וי"ל דהיינו דפריך לרבנן לימא דל כו' ואין לו קנין כיון שאינו רוצה חיוב אחריות שלו. ומשני לרבנן דמשעת כו' קני כיון שהיה עליו חיוב כנ"ל משא"כ לר"י. או דפריך להם צד איבעיא דלא בעי הנאת שימוש רק דגוף החפץ שוה פרוטה ושוב יכול לדון עם השואל מצד עצמו לא מצד השוכר ולימא דל כו':

עוד היה נראה טעמא דר"י. דהא דפטרה תורה מאונסין שוכר. ולסטים מזוין פטור. מ"מ ביכול להציל קי"ל דחייב ונראה דאף שאינו יכול להציל גוף החפץ מהלסטים רק דמיו ג"כ ודאי חשיב יכול להציל דעכ"פ השיוי יכול להציל דמה לי הן ומה לי דמיהן ובאיצטלית חזרת דמים חשיב חזרה. ובגזלן בשינוי בכלל והשיב דדמים בעי שלומי. ואין השומר יכול לומר כיון שאין יכול להציל החפץ נפטר שנאבד ושוב המעות מציל לעצמו דז"א דהא לא נאבד כלל לענין השיוי דמים. וכיון דשומר חנם שיכול להציל ולא הציל הוי פשיעה א"כ לא פקע החיוב שמירה מעליו להציל הדמים עבור בעל החפץ. ומה"ט עדיפא מיניה קאמר פ' הגוזל ק"ח ע"ב נגנבה באונס והוכר הגנב דאביי סבר אם שומר חנם רצה נשבע והבעלים יגבו מגנב רצה עושה עמו דין ושומר שכר עושה עמו דין ואינו נשבע ומשלם לבעלים ואח"כ עושה דין וגובה מהגנב ופירש"י אף דשומר שכר פטור בלסטים מזוין הכא כיון דהוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו לטרוח אחריה לכך ישלם קודם ואח"כ יחזור ליפרע מהגנב ורבא סבר דאף שומר חנם כן דצריך לשלם קודם ואח"כ עושה דין עם הגנב כו' ופירש"י דעליו לחזור אחר האבדה ע"ש. והיינו דעדיין החיוב עליו להציל דלא כלתה שמירתו כיון שיכול להציל. ודאי דאין חילוק בין יכול לגבות מגנב גוף הגניבה או דמי'. ותלי' לה באידך בעיא שם אי נגנבה באונס כלתה שמירתו או לא ע"ש. ובקידם ונשבע אמר התם דאינו משלם דכבר נפטר לגמרי וכלתה ע"ש:

וא"כ מיושב הכל כאן די"ל טעמא דר"י דלא מיפטר השוכר כלל משום שמתה אצל השואל דהא לא נאנסה כלל לענין השיוי דמים וניהו דגוף הפרה נאנסה אבל השיוי דמים עדיין קיים אצל השואל דהא חייב לשלם דמי'. א"כ שפיר גם השוכר לא נפטר כלל ע"י אונס זה כיון שדמי' לא נאנס ואינו יכול כלל לגבות לעצמו כיון שלא נשבע עדיין. הוי כהוכר הגנב דעדיין מחויב לשלם לבעליו כיון שלא יפסיד כלום ויחזור ויגבה מהשואל ואינו יכול כלל לגבות בשביל עצמו כיון שיכול להציל עבור הבעלים ולא כלתה שמירתו ומחייב להציל מה שלא נאבד. ומחויב הוא לשלם ולטרוח לגבות כנ"ל. וי"ל דהיינו הטעם שכ' תוס' דמצי אמר לי' פרתי גבך ששילם דמיו. רק למ"ש מחויב מקודם לשלם לבעלים כנ"ל. כיון שיגבה כנ"ל. רק דאי אמרינן דהוא רק של השוכר לא הי' שייך כנ"ל דשם יכול להציל את של הבעלים. אבל כאן אינו מחויב להציל את שלו בשביל הבעלים. דאף דשומר שכר צריך להציל בשכר ג"כ לפי שלא יפסיד משא"כ כאן כיון דהתשלומין שלו א"צ ליתן שלו לבעלים. רק דבאמת אמרינן דהחיוב דשואל יכול להיות לכל א' מהם. ל"מ למאי דסבר ר"י פ' החובל דשניהם בדין יום או יומים. ותוס' כ' שם דלא דמי לשותפין דעלמא דיש לכל א' מחצה משא"כ פירות וגוף חשוב הכל לזה והכל לזה. או להיפוך לא של זה ולא של זה. רק דשם לר"י מספק אי קנין פירות כקנין הגוף. וי"ל גם כאן בספק כו'. ומי מהם שיגבה הוי כדין. רק אף דלא נימא כהתם מ"מ יש לומר לענין שאלה לב' צדדי האיבעיא שייך לזה ולזה. דנגד השוכר חשיב שואל דהנאת שימוש דידיה וגם הא נותן לו הפרה ג"כ דעכ"פ יש לו הפרה השוה ממון לזמן. וכן נגד הבעלים ג"כ הא יש לשואל גוף הפרה דבעלים וגם יש לו הנאת שימוש פרוטה אף שזה דשוכר כנ"ל. ומ"מ הא אינו חייב רק חיוב א'. וממילא כמו בשותפין שא' מציל מקצת מ"מ לשניהם כל שלא פירש לעצמי אני מציל אך דיכול להציל לעצמו בפירוש. ובשליח שקנה לא מהני לעצמי קניתי בסתם כיון דאינו רשאי במעות משלח אינו רשאי לעבור ולעשות לעצמו. וליש פוסקים אף פירש לא מהני במעות המשלח כנ"ל:

וא"כ י"ל דכאן כיון שיכול לגבות עבור הבעלים מהשואל וג"כ כדין כנ"ל שוב כל שלא נשבע דלא כלתה שמירתו ומחויב להציל שוב אין מניחין לגבות לעצמו ושיהיה ג"כ כדין דהא מחויב להציל בשביל הבעלים וצריך לשלם ולא לישבע וכהא דהוכר הגנב כנ"ל. רק לס"ד דש"ס היה סבור דלרבנן הטעם דישבע בע"כ דלא דמי להא דהוכר כו'. דלא יפסיד כלום דכשמשלם יגבה ואי לא ישלם לא יגבה ואין משביעין בחנם כיון שאין חילוק ומחויב להציל כשלא יפסיד. משא"כ כאן עכ"פ יפסיד כשלא ישבע ותהיה ההצלה בשביל בעלים יכול לישבע ולסלק שיהיה כלתה שמירתו ועי"כ יוכל לגבות משואל בשביל עצמו. ואף שהוא ריוח מ"מ גם ריוח א"צ להפסיד בשביל בעלים. דלא דמי לשומר שכר שמציל בשכר דחוזר וגובה מבעלים משא"כ כאן ולכך סברי רבנן דישבע שוכר כו'. וממילא אח"כ משלם לשוכר. ופריך עלה במה קני בשבועה שעי"כ מסתלק משמירה לימא ליה דל אנת כו'. שאינו רוצה להשביעו ושתהיה כלתה כו'. דאין נזקקין לנתבע דלא מיקרי זילא נכסי' שאין כאן הפסד דכשאינו נשבע באמת התשלומין דשואל ואין זה מפסיד שלו. ובשלמא אם היה רוצה ממנו שישלם כדין הוכר כו' היה חשיב זילא נכסי' כו' אבל יאמר לו דל אנת ודל שבועתך שאינו רוצה כלל שישלם וגם לישבע אינו רוצה וממילא לא זילא נכסי' ולא כלתה שמירתו והתשלומין דבעלים. וא"י לכלות שמירתו בע"כ כדי שלא יציל בשבילו דכבר החיוב עליו להציל בשביל בעלים כנ"ל. ומשני מי סברת כו' משעת מיתה דקני כו'. היינו דלא דמי להתם אף לבעיא דאמרינן בנגנבה באונס דלא כלתה שמירתו היינו משום דשם לענין מה שיהיה אפשר להציל לא כלתה דעדיין זה מגוף החפץ. משא"כ כשמתה דגוף הפרה לא תהיה עוד כלתה שמירתו לגמרי דעל הדמים לא נעשה שומר. ושפיר כיון שכלתה התשלומין שלו כנ"ל ואף שלא נשבע השבועה רק להפיס כנ"ל. או דמשני לרבנן דסברי דגם נגנבה באונס כלתה שמירתו דהא נשאר בתיקו שם ב"ק ושפיר לרבנן משעת מיתה קני כיון דכלתה כנ"ל. לא שייך דל אנת כו':

ור"י סבר דלא כלתה כל שלא נשבע כנ"ל וא"ש מ"ש תוס' לר"י הטעם משום דמצי אמר דל כו' והיינו כנ"ל. ושפיר כ' דאף שרוצה להביא עדים ואמר אני פוטרך כו' שתמוה ע"כ יביא עדים כנ"ל. ולמ"ש א"ש דכיון דבלא נשבע הדין דלא כלתה ושומר חנם משלם. ומשמע שם דגם אם ירצה השומר חנם להביא עדים לפטור משבועה מ"מ הדין דמשלם וגובה מהגנב בהוכר דכיון שאינו יכול לסלק ע"כ מעליו החיוב להציל שכבר עליו. ורק בקדם ונשבע ע"ש. וממילא גם כאן כיון דעתה יש עליו חיוב שבועה ולא כלתה שמירתו ומחויב להציל שוב א"י לפטור עצמו לא בשבועה ולא בהבאת עדים לפטור דיאמר אני פוטרך ואיני רוצה שתביא עדים ולסלק מעליו החיוב להציל שיהיה נקרא כלתה כיון שכבר עליו החיוב כנ"ל. ושפיר אמר ר"י כיצד כו' עושה סחורה כו' שרוצה להסתלק כדי שירויח ויהיה שלו אינו יכול כיון שכבר החיוב. וכ' תוס' שפיר דהיכא דהבעלים עצמם היו שם שראו שמתה שאינו חסר כלום מודה ר"י דבזה לכ"ע כלתה שמירתו כמו קדם ונשבע שם בב"ק בהוכר כו'. כיון שלא היה עליו חיוב כלל לגמרי נסתלק בשעת מיתת הפרה דכלתה כנ"ל. וממילא התשלומין של שוכר גם לר"י:

ותוס' הוכרחו לפי' הנ"ל כדי שלא יהיה ר"פ ור' זירא לקמן פעמים שבעלים משלמין כמה פרות כו' שלא אליבא דהלכתא דלר"י לא שייך דינים אלו. ולפי' תוס' אתי שפיר דשם שהשאיל לבעלים והי' שם כשנאנסה שפיר כלתה שמירתו ומודה ר"י דמשלמין לשוכר כנ"ל. וגבי אגרא פרה אמר שפיר לר"י דמשלם מצד שואל דבעלים ולא היה עמו:

והפוסקים דלא ס"ל כתוס' ולא חילקו בין שהיה בעלים שם י"ל דסוברים לר"י חשיב מיד כשהשאיל שנותן שימוש שלו בשביל להציל מאונס לענין השיוי דמים שלא יאבד לענין השיוי והוי כשומר שכר שהציל בשכר דאין לו אלא שכרו. וממילא אף דבשעת מיתה וא"צ לישבע כלתה מ"מ הא כשהשאיל היה קיימת ולא כלתה וכבר הציל במה שהשאיל בשביל בעלים. ומה"ט כתב הרא"ש ז"ל דהוי כשלוחו כנ"ל:

שם אמר ר"ז פעמים שהבעלים משלמין כו' תמהו הפוסקים הא קי"ל כר' יוסי. ואיך יהי' הכל דלא כהלכתא ע"ש ברא"ש ז"ל:

ולכאורה י"ל בפשיטות. דהא אינו מובן מה דאמר ר"י כיצד כו' בפרתו של חבירו כו'. ולמה הא קי"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור ואפי' כופין במה דליכא קפידא דלא מיקרי כלל נהנה משל חבירו במה שאינו חסר. וא"כ הא כתבו תוס' פ' איזהו נשך דמה"ט לא שייך במשכון לא ישכור בפחות דכיון שכבר ממושכן אצלו הוי זה נהנה וזה לא חסר דהא לא קיימא לאגרא שממושכן אצלו זה ע"ש. וא"כ כאן שמושכר אצלו הוי נגד הבעלים לא קיימא לאגרא דא"א לו להשכירו ומה שמשאיל לזה הוי זה נהנה וזה לא חסר. ולא נקרא כלל עושה סחורה בשל חבירו. והיה אפשר לומר דע"כ לא אמר ר"י רק כיון דקי"ל אין השוכר רשאי להשאיל משום אין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר. ואף דלא חשיב פשיעה למאי דקי"ל כרבא בשומר שמסר לשומר. מ"מ כיון דאינו רשאי אף דלא קי"ל מעביר ע"ד בעה"ב נקרא גזלן כמ"ש הרי"ף. אבל עכ"פ הריוח שבא מזה שוב הוי עושה סחורה בשל חבירו דלענין זה אינו של השוכר כלל להשאיל כנ"ל:

וי"ל ב' טעמים או דהא קי"ל בחסר פרוטה ואף פחות משוה פרוטה שוב חייב על כל מה שנהנה כמבואר ריש ב"ב ותוס' כתובות פ' אלו נערות. ועיקר הטעם דבלא חסר כלום לא מיקרי כלל נהנה בשל חברו משא"כ חסר מעט דלענין זה שלו וחייב על כל ההנאה. וממילא כיון דספק זה דאין רצוני כו' הוי כחסר עכ"פ פחות מפרוטה שהיה נותן שלא יהיה ביד אחר ומחסרו כיון שיש קפידא וממילא חייב לשלם הכל כל הנאה כנ"ל. דהטעם דאין רצוני הוא שיש ספק שמא יכפור. א"כ נפחת אצל הבעלים משויו עי"ז הספק והוי חסר דשוב משלם כל הנאה ושפיר כיצד עושה כו' בשל חברו והתשלומין דבעלים כנ"ל:

ועוד טעם דהא קי"ל שליח ששינה פחתו לעצמו והריוח לבעלים. ואף דממ"נ מ"מ אמרינן כיון דלא היה רשאי לשנות שוב הריוח דמחמת השינוי לבעלים דעל אופן זה הוי זכות לבעלים שיהיה ההפסד למשנה והריוח שלו. א"כ בהנ"ל שהשאיל ואינו רשאי שפיר אף דההפסד עליו אם יכפור הלה. מ"מ הריוח שע"י מה ששינה היינו החיוב אונסין הוא דבעלים כיון דהשאיל שלא מדעתו במה שאינו רשאי. אבל ברגיל להפקיד או נתנו לו רשות להשאיל י"ל דמודה ר"י דכיון דרשאי להשאיל לכתחלה ובדידיה עביד דנגד הבעלים הוי זה נהנה וזה לא חסר שפיר מודה ר"י דתשלומין לשוכר. אך הא אביי מוקי לקמן מתני' בנותן לו רשות להשאיל מקושיא דאין רצוני כו'. אולם י"ל דרק לאביי מוכרח לומר כן משא"כ לרבא דמוקי מתני' כפשטיה בלא נתן רשות. א"כ י"ל דמתני' לר"י דוקא באין לו רשות דחשיב חסר או דמשתכר במה שאין שלו שאין לו רשות להשאיל משא"כ היכא דמותר י"ל דמודה ר"י. אך זה דוחק כיון דלאביי ע"כ כן אף ברשות לר"י. ולא מצינו שיחלוק רבא בזה דלא מוכח לדידיה:

אמנם י"ל דגם בנותן לו רשות להשאיל מ"מ כיון דמצד השכירות לבד אינו רשאי להשאיל דאין רצוני שיהי' כו'. רק דאמר ליה לדעתיך ולא עשאו שליח בפירוש. מ"מ כיון דקי"ל אכול או דר עמי סתם צריך לשלם דאין הוכחה דכונתו בחנם. וא"כ במה שנתן רשות להשאיל מ"מ כיון שלא שכרו לזה. שפיר כמו אם לא הי' נותן רשות הדין לר"י דתשלומין אונסין דשואל הוא לבעלים שוב כשנותן רשות היינו שלא יהי' איסור מצד אין רצוני כו'. אבל מ"מ התשלומי אונסין שלו דרק הנתינת רשות להשאיל בשבילו. דאף דחסר ויש לו קפידא שיהי' פקדונו ביד אחר מ"מ מרוצה שבעד זה יהי' לו אחריות אונסין דשואל. אבל מה הוכחה יש מנתינת. רשות שיהי' ביד אחר ושלא יהי' שלו התשלומין. וממילא פליגי רבנן ור"י כמו שהי' הדין בלי רשות כשאינו פשיעה כמו לרב ולרבא. כן הדין גם בנתן רשות דלרבנן שהדין דשייך לשוכר ממילא כיון שנתן רשות ואין כאן פשיעה ממילא התשלומין [לשוכר[. משא"כ לר"י דאף בלי פשיעה מ"מ מיקרי חסר קצת דתשלומין לבעלים ממילא גם בנתן רשות כן דרוצה בעד שחסר שיהי' שלו כנ"ל:

וא"כ י"ל שפיר דכשלא חסר כלום בלי נתינת רשות כמו ברגיל להפקיד אצלו. י"ל דמודה ר"י דשוכר בשלו משתכר כיון דזה נהנה וזה לא חסר כנ"ל ולא שייך כיצד כו'. ומיושב דמוקי מתני' לקמן בנתן רשות ופריך ואיצטריך לשנויי לדעתך. ולא מוקי בהא רגיל להפקיד דמיירי הגמ' שם מזה. ולמ"ש אתי שפיר דברגיל ר"י מודה דלא חסר כלום. ודוקא בלא רגיל רק שנתן רשות שייך כנ"ל:

וא"כ מיושב הא דר"ז כשמשאיל לבעלים עצמם דאין שום קפידא ולא חסר כלום. שפיר תשלומין לשוכר דזה נהנה כו' גם לר"י. והנה הרא"ש כ' הטעם דר"י דחשיב כאלו בשליחות דבעלים השאילו ע"ש. וזה שייך בנותן רשות כנ"ל משא"כ בלי רשות. וי"ל ממ"נ בנותן רשות הטעם כהרא"ש. ובלי רשות בל"ז דבעלים דאין רצוני כו'. וכשליח שקנה במעות משלח לעצמו דלהרבה פוסקים המקח דבעלים כנ"ל. משא"כ בלי רשות ואין קפידא כמו רגיל או לבעלים י"ל דשפיר שלו. ובנותן רשות להשאיל לדעתו אפשר דגם משאיל לרגיל או לבעלים הוי דבעלים דבשליחותיה כו' ולא נפקי הנך מכלל כיון דלא פירש אף דהי' יכול להשאיל בלי רשות מ"מ כיון דברשות סתמא בשליחותיה כנ"ל ומה"ט י"ל דהוצרך הרא"ש לנ"מ שכתב כיון דקאי ר"ז אמתני' דמיירי בנתן רשות:

אך כל זה לאביי אבל לרבא וקי"ל כן דמתניתין בלי רשות א"כ הכל כפשטי' ומימרא דר"ז כהלכתא דכשאין קפידא לא שייך עושה כו' בשל חבירו. שוב מצאתי בנמוקי יוסף בבא קמא פרק כיצד הרגל כתב להדיא סברא הנ"ל:

ולמ"ש מיושב דברי נמוקי יוסף פרק כיצד בבא קמא ורמ"א פסק כותיה סי' שס"ג בשוכר שהשכיר לאחר ביותר ממה ששכר דאם אין הדיורין מרובין דרשאי להשכיר המותר שלו. משא"כ כשאינו רשאי להשכיר המותר של בעלים דאמרינן כיצד הלה עושה סחורה כו' משא"כ כשרשאי כו' דזה נהנה וזה לא חסר ולא דמי לר' יוסי שאין השוכר רשאי להשכיר וכ"ש להשאיל עכ"ל. ולכאורה תמוה מאד דבנמוקי יוסף מוקי להדיא מתני' בנותן רשות היכא דרשאי ולמ"ש מיושב שפיר כנ"ל. דדוקא כשאינו רשאי אז גם בנותן רשות דבעלים הוי. משא"כ כשרשאי בלי רשות דבעלים כנ"ל. ומפורש להדיא כמ"ש דכשזה נהנה כו' דאין קפידא לא שייך דר"י כיצד כו'. והגם דבל"ז לכאורה דברי נמוקי יוסף תמוהים מאי צורך לו לזה הא בלא זה לא דמי כלל להכא דשם משתכר רק בשלו שבעד זמן המושכר לו נוטל יותר כשמשכירו לאחר ומה שייך עושה סחורה. כמו שמשתמש בעצמו כן כשמשכירו לאחר ומה ענין לכאן דמשלם השואל בעד גוף הפרה שנאנסה. וצ"ל דסבר נמוקי יוסף כמ"ש לעיל דגם לר"י החיוב אונסין בעד שכל הנאה שלו הוי ג"כ שכירות בעד השימוש שהיא של השוכר ולכך הוצרך לחלק כנ"ל:

וא"כ יש לתמוה על רמ"א ז"ל שהעתיק להלכה דברי נמוקי יוסף סי' שס"ג ס"י. א"כ למה השמיט מימרא דר' זירא ור' אשי דפעמים שהבעלים כו'. דממילא כשהשאילו לבעלים מודה ר"י כנ"ל. וצ"ל דרמ"א סבר כנמוקי יוסף בחדא ופליג עלי' בחדא דכאן דתשלומין בשביל הפסד הפרה סבר דלא כנמוקי יוסף דלא דמי כלל. וסבר ר"י כיצד כו' אף ביש לו רשות או לבעלים עצמם. מדהרי"ף ורמב"ם ורא"ש השמיטו דין דר' זירא ור' אשי דפעמים כו'. ע"כ לא סבירא להו כנמוקי יוסף הנ"ל. רק היכא דשוכר השכירו ונוטל בעד זמן שלו יותר בזה סבר רמ"א כנמוקי יוסף דדוקא ביש לו רשות משא"כ באין לו רשות שייך גם בזה כיצד כו' שנהנה ממה שאינו שלו שלא הי' שלו רשות להשכירו כנ"ל:

אולם עדיין תמוה לע"ד דכיון דנימא כסברת נמוקי יוסף אף בשכירות שבעד שלו. א"כ מנ"ל דר"י פליג את"ק בזה שהפסד הפרה לא חשיב כשכירות והא נדחקו ורא"ש בטעמא דר"י. ולמה לא נימא משום שאין לו רשות לרבא דקי"ל כותיה. ומימרא דר' זירא כהלכתא דבשלמא אי לא סברי כלל כנמוקי יוסף שעבור שלו אף דאין רשות מ"מ של שוכר. א"כ ע"כ א חילוק. אבל אי סברי כנ"ל מנ"ל דר"י פליג מטעם החילוק בין פרה או שכירות שמא משום דאין לו רשות. אך י"ל כיון דלאביי ע"כ כן דמתניתין ביש לו רשות. שוב לא משוינן פלוגתא בין אביי לרבא:

אך א"כ כיון דע"כ נימא לרבא דמתניתין בין יש רשות ובין אין רשות ומ"מ פליג ר"י רק בהפסד הפרה דלא חשיב שכירות דהא אף ביש רשות פליג. א"כ ממילא גם באין רשות כשהוא שכירות בעד שלו. למה נימא דפליג ר"י את"ק. ושפיר שלו אף באין רשות ודברי רמ"א צ"ע. ואפשר דמספקא ליה והך דפעמים ע"כ מדהשמיטו הפוסקים אינה הלכה. וביש רשות בשכירות פסק כנמוקי יוסף דאינו יכול להוציא. ודוחק:

עוד י"ל דמחלק בין קרקע למטלטלין דקי"ל בבא קמא פרק הגוזל בתוקף עבדו כו' דאין נגזלין רצה שכרה נוטל משא"כ מטלטלין הנגזלין ע"ש. א"כ אף דבזה קי"ל דמעביר ע"ד בעל הבית לא מיקרי גזלן מ"מ למ"ש רמב"ם וש"ע סי'. דכשרוצה להשכיר הבית לאחר יכולין הבעלים אף תוך הזמן לנכות לזמן השכירות ובע"כ ליקחו שלא ישכיר לאחר כדינא דבר מיצרא ע"ש. דכשאינו צריך לו הזמן לטובת הבעלים יכולין ליקחו בע"כ ע"ש. וא"כ ממילא היכא דאינו רשאי להשכירו וממילא כשהשכירו והוא אינו דר בו ממילא קרקע בחזקת בעלי' וברשותו. והוי הב' כדר שלא מדעתו וקיימא לאגרא כו' שהשכירות לבעלים והבעלים ינכו לשוכר שכירות זמן הנשאר כנ"ל. משא"כ ביש לו רשות הי' גם הבעלים צריך ליתן לו כמו שנותן הב' כנ"ל. משא"כ מטלטלין דכל שלא החזירו ברשותו קאי. ולא שייך ביה דינא דבר מיצרא אף שאינו צריך לו. ולכך בין יש רשות ובין אין רשות י"ל דמ"מ כשעבר והשכירו השכירות לשוכר אף שהוא יותר ממה שנתן הוא דמ"מ בעד שלו לוקח דבעלים לא היו יכולין לכופו להחזירו. וכן אף ביש רשות לענין הפרה באונסין הוי דבעלים כר"י. ומה"ט לא כ' רמ"א דין הנמוקי יוסף במטלטלין רק בבית כנ"ל. אולם הנמוקי יוסף כתב להדיא בר' יוסי משום דאינו רשאי להשאיל וע"כ סובר כמ"ש: