מתני' בית השלחין. מתוך שהמעיין בתוכו שמשקים אותה ממנו תדיר עושה פירות תדיר וכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתן ג' שנים מיום ליום אם החזיק בה שלש שנים שלימות אין צריך להביא שטר מכירה ואם ערערו עליה בעלים הראשונים וזה אומר מכרת לי ואבד שטרי חזקתו מועלת לו ואם לאו אין חזקתו מועלת לו לפי שכשאמרו ג' שנים לחזקה כל הראוי לצאת ממנה בג' שנים אמרו: שדה בית הבעל. המסתפקת במי גשמים אינה עושה פירות אלא פעם אחת בשנה חזקתה ג' שנים ואינה צריכה מיום ליום ומה היא חזקתה רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים אחרונים של שנה ראשונה ושלשה חדשים ראשונים של שנה אחרונה ואמצעית שלימה שיש הממהרים לזרוע לפני ראש השנה וכיון שהחזיק בה סוף שנה ראשונה ג' חדשים ויש לו עדים שזרעה באותן ג' חדשים וכן בג' חדשים ראשונים של אחרונה הרי זו חזקת שלש שנים רצופות שאין לך אדם הרואה את חבירו שזורע את שדהו לאכול פרי העשוי לשנה ושותק: ר''ע אומר כו'. מפרש בגמרא במאי פליגי: בד''א. שצריך י''ח חדש לשדה בית הבעל: בשדה הלבן. שכל פירותיה נלקטין בפרק אחד לפיכך צריך ג' שנים: אבל בשדה האילן. שפירותיה נלקטים לפרקים ענבים בפרק אחד וזיתים בפרק אחר ותאנה בפרק אחר: כנס את תבואתו. יין של גפנים: ומסק את זיתיו וכנס את קייצו. תאנים ליקט וייבשן בה ועשה קציעות והכניסן לבית הרי זו חזקה כאילו הן ג' שנים: גמ' מהולכי אושא. שגלתה סנהדרין לאושא כדאמרינן בראש השנה (דף לא.) עשר גליות גלתה סנהדרין כו' מיבנה לאושא מאושא כו': לא מיחייב. לשלם אלא חצי נזק אף כאן עד גמר שנה רביעית לא הויא חזקה:

מתני' חזקת הבתים ובית הבדים. פי' ר''י בר מרדכי דהא דתנן בפרק חומר בקדש (חגיגה כד:) עברו הגיתות והבדים דמשמע שיש להן זמן קבוע היינו שרוב העולם דורכים אז בזמן לקיטה אבל יש בני אדם שמצניעין כל השנה ודורכין במעט מעט: שלשה חדשים בראשונה. מתוך פ''ה משמע דבעי רבי ישמעאל שהוא יזרע ויקצור באותן שלשה חדשים ראשונים וכן באחרונים ואין תימה שתהא תבואה הנזרעת אחר ניסן גדילה בג' חדשים ואין זמנה עד ניסן הבא דמצינן כעין זה דאמרי' בר''ה (יג.) כל תבואה הנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר''ה אלמא גדלה פעמים באותו זמן אבל קשיא לר''י דא''כ אמאי צריך י''ח חדשים בט''ו חדשים סגי שיזרע ג' חדשים לפני ניסן ויקצור בניסן ושניה בסוף הקיץ ושלישית בניסן הבא וי''ל דצריך אכילה חשובה של י''ב באמצע אע''ג דאמרי' בגמ' אכל תלת פירי לתלתא ירחי כגון אספסתא לרבי ישמעאל הויא חזקה שאני התם לפי שהוא זמן שלה אבל קשה לר''י דאמרי' בגמ' (לקמן דף לו:) פירא רבה ופירא זוטא איכא בינייהו דר' ישמעאל ור''ע ופ''ה דר' ישמעאל סבר פירא רבה כגון שעורים ושבולת שועל שגדלים בג' חדשים ור''ע סבר פירא זוטא כגון ירק הגדל בחדש אחד והא אמרי' בגמרא (לקמן ע''ב) דאספסתא בחדש אחד הויא חזקה לרבי ישמעאל ונראה לר''י דלא בעי רבי ישמעאל שיזרע התבואה ויקצור אלא אפי' זרעה הראשון או הוא יזרענה בשלשה חדשים אחרונים אע''פ שלא קצרה ובהא פליגי דרבי ישמעאל סבר בעינן שיהא גדל הפרי ברשותו הרבה כגון ג' חדשים והיינו פירא רבה ור''ע סבר דאין צריך שיגדל ברשותו אלא חדש אחד והיינו פירא זוטא וא''ת היאך יהא ניכר שיחזיק בה כל ג' חדשים ראשונים או אחרונים כי ביום אחד או בב' יוכל לקצור או לזרוע וכי תימא שמנכש את השדה ומתקנו הא לא הויא חזקה מידי דהוה אניר דאמר לקמן (דף לו:) דלא הויא חזקה משום דמימר אמר כל שיבא דכרבא. ניעול בה וי''ל כגון שאוכלה שחת והא דאמרי' (שם.) אכלה שחת לא הויא חזקה ה''מ כשאוכל בענין זה שאין התבואה חוזרת לבא דשייך לומר לאו אחזקת כדמחזקי אינשי לפיכך לא חש למחות אבל אם אכלה שחת בענין שאין התבואה מתקלקלת כדרך שבני אדם עושים בעוד שהוא ירק ולא בא עדיין גבעול שלה הויא חזקה ובשדה אילן דבעו רבנן דפליגי אר' ישמעאל בגמרא מיום ליום ג' שנים אע''ג דלא שייך התם אכלה שחת מ''מ איכא למימר כגון שזומר ומעכב העצים לעצמו ואע''ג דמתקן בכך והוי כמו ניר כיון (שמתקן) העצים לעצמו לא שייך למימר כל שיבא דכרבא ניעול בה ועוד אומר ר''י דאחזיק בה בכה''ג שנעל וגדר את השדה ונועל במפתח ואין מניח אדם ליכנס והא דאמר בגמרא (דף כט:) צונמא במאי קני לה ולא קאמר כגון שנעלה וגדרה איכא למימר דאין נעילה מועלת אא''כ איכא אכילה בהדה או זריעה אבל נעילה גרידא לא מהני מידי והשתא אתי שפיר נמי לרבנן דרבי ישמעאל: שהן י''ח חדש. תימה וכי מניינא אתא לאשמועינן וכה''ג פריך בכמה דוכתי וליכא למימר דרצופין אתי לאשמועינן דא''כ מאי קמ''ל רב הונא ובגמרא משמע דממתניתין לא הוה שמעינן דבעינן רצופים אי לא דאשמועינן רב הונא [עי' תוי''ט שתמה על זה]: כנס את תבואתו. להכי קרי ליה לכרם תבואה משום דכתיב (דברים כב) ותבואת הכרם וא''ת תינח הא דתנא תבואה קודם זיתים דיין קודם לשמן כדאמרינן באיזהו נשך (ב''מ סג.) הגיע זמן יין למכור ובתר הכי קאמר הגיע זמן למכור שמן אלא כנס את קייצו אמאי תני ליה בתר הכי הא תאנים קדמי דהא אמר בהמקבל (שם קו:) חצי ניסן ואייר וחצי סיון קציר חצי סיון ותמוז [וחצי] אב קיץ ואילו בציר היה בתשרי כדאמרינן בברכות (דף לה:) דאמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תיתחזיאו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי ואמרינן נמי בסנהדרין (דף כו:) גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב וה''מ באריסא ודבר מועט ואמרינן באיזהו נשך (ב''מ דף עג:) חזי מר להנהו רבנן דיהבי דמי אחמרא בתשרי ומבחרי להו בטבת מכל אלו משמע דבציר הוי בתשרי וכבר כלה הקיץ וי''ל דהא דקרי קיץ לחצי סיון ותמוז וחצי אב לפי שאז עיקר יובש של תאנים באילן ומיהו אין קוצצין אותו מן האילן עד לאחר הבציר א''נ לוקטין אותו קודם חצי סיון ומניחים אותו לייבש ולא זמן כניסתו לבית עד לאחר תבואת הכרם והא דלא הויא לקיטה חזקה כי שמא היו רגילין לייבשן באותו שדה שגדלו שם ולכך לא הויא חזקה עד שיביאם לביתו ור''ח מפרש כנס תבואתו בתשרי ומסק את זיתיו בשבט וכנס קייצו באב הרי זו חזקה נמצאת חזקה בשנה אחת ונקט כסדר זה משום דתשרי הוא תחלת השנה אבל יותר מיושב אי הוה תני להו כסדר גשמי שנה שהן גדילין עליהן: אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית כו'. מכאן חזר בו רש''י ממה שהיה מפרש בב''ק (דף כג: ושם ד''ה ולא) גבי דפליגי אביי ורבא דאמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלת ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית ורבא אמר תמול מתמול חד הוא כו' דאביי סבר דעד נגיחה רביעית לא מיחייב ורבא סבר דחייב בנגיחה שלישית דא''כ הוה מסיק הכא גמרא דלא כהלכתא דקי''ל כרבא לגבי אביי וחזר רש''י ופירש דמשמעות דורשין איכא בינייהו וה''ר עזרא מפרש דודאי לכ''ע לא מיחייב עד רביעית אבל בהא פליגי דלאביי דמפיק נגיחה רביעית מקרא דלא ישמרנו אם נגח נגיחה רביעית ביום ג' לא מיחייב עד שיגח ביום רביעית דלא ישמרנו קאי אימים דומיא דתמול שלשום אבל לרבא דנגיחה רביעית לא כתיבא בהדיא אפילו ביום שלישי אם נגח נגיחה רביעית מיחייב עד נגיחה רביעית לא מיחייב. תימה לר''י דמאי פריך הא הכי יליף משור המועד מה התם הוחזק נגחן שלש פעמים ה''נ הוחזק שתקן בשלש שנים א''כ משלש שנים ואילך קמה ליה ברשותיה ואומר ר''י דס''ד דמקשה דהכי יליף מה התם מכי נגח ג' פעמים נפק ליה מחצי נזק לנזק שלם ה''נ כיון שאכלה שלש שנים ולא מיחה נפקא ליה מרשות מוכר לרשות לוקח אע''ג דמילתא בלא טעמא הוא:

והבורות זהו עגיל:

שיחין. ארוך וקטין:

המערות. מרובעות. וכל הני עושין כדי להשקות שדותיהן מהן:

ובית הבדין. זהו בד של זיתים שלאחר דריסת הזיתים מניחין שם השמן ומסתפקין הימנו בכל יום ויום:

ובית השלחין. צריך להשקותו בכל יום:

והעבדים. שהוקשו לקרקעות שעובד בהן בכל יום: וכל דבר שהוא עושה פירות כלומר כל דבר שמשתמשין בו בכל יום ויום תמיד:

חזקתן ג' שנים מיום ליום. דכל הני עושין שמוש מיום ליום ואם החזיק בהן ג' שנים מיום ליום ואח"כ מערער עליהם שום אדם מחזיקין להו ביד המחזיק ומשו"ה בעינן מיום ליום כדי שלא יכול לטעון המערער אני באתי לשם ולא ראיתיו שהי' משתמש בו לפיכך לא מחיתי ולכך צריך שיביא עדים שראוהו משתמש בי בכל יום לפי שבאלו משתמשין בהן בכל יום:

שדה בית הבעל חזקתו ג' שנים. ולא צריך שיהא משמש בו בכל יום שאם בא המערער ואמר אני באתי ולא ראיתיו משתמש בה לפיכך לא מחיתי יכול לומר לו אני הייתי משתמש בשעה שבני אדם רגילין להשתמש בשדה בית הבעל והואיל ולא מחית באותה שעה לא הוי מחאה:

מהולכי אושא. מפרש לקמן דהיינו ר' ישמעאל:

נפק ליה מחזקת תם. כדכתיב כי שור נגח הוא מתמול שלשום:

וקם ליה בחזקת מועד. כדכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו:

עד נגיחה רביעית לא מחייב. נזק שלם:

מתני': ובית הבדים וכל דבר שהוא עושה פירות תדיר. יש שואלין הרי בית הבדים אינו עושה פירות תדיר וכדאמרינן התם עברו הגתות והבדים אינן נאמנין י"ל שזמן מסיקת הזיתים זמן קבוע ואעפ"כ כשעבר מסיקתן משתמשין בבית הבד לשכר וכיוצא בו ומיהו בשעה שבוצרין ומוסקין דטרידי טפי האמינו חכמים לעמי הארץ וכשעבר אותו זמן שמשתמשין בהן לשומשומי ושכר גזרו על עמי הארץ שאפשר לעמוד בה ולהזהר מהם אבל בשעת הבציר והמסיק אין יכולין לעמוד בה ולא גזרו.

שהם שמנה עשרה חדש. איכא דקשיא ליה אטו ר' ישמעאל מנינא אתא לאשמועינן דהכי נמי אקשינן בפ"ק דקדושין ובמסכת יומא פרק אמר להם הממונה ואיכא למימר רבי ישמעאל לאפוקי מפוזרין אתא ולהכי אמר שהם שמנה עשר חדש רצופין וכ"ת אי הכי רב הונא בגמר' מאי קמ"ל מתני' היא דמדר' ישמעאל נשמע לרבנן. ותו מאי דחיק לה מדקתני מיום ליום.
איכא למימר רב הונא דוקא דמתני' קמ"ל והא דדייקינן לה בגמ' מדקתני מיום ליום דניחא להו לאקשויי מדרבנן ולא דרבי ישמעאל משום דכיון דמשיך זימנייהו דילמא אפי' מפוזרים נמי לרבנן קמ"ל אי נמי איכא למימר לא תימא רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעיים שלמים אלא שמנה עשר שלמים, ובכי האי גונא איתמר ביבמות.

גמ': מנין לחזק' שהיא שלש שנים. פי' שלש שנים לאו דוקא הולכי אושא רבי ישמעאל לרבי ישמעאל לא בעינן שלש שנים אלא שלש אכילות כעין שלש שנים קאמר.

משור המועד. לא נתחוור לי מאי ענין זו לזו, אבל נראה שלכך הקישום לומר כשם ששור המועד כיון שנגח שלש נגיחות יצא מאותה חזקה של תמו' אף כאן יצאה שדה זו מחזקת של מוכר וכיון שיצאת מחזקת' עליו להביא ראיה שלא מכר' שהרי זה מוחזק ועומד.
והיינו דאקשינן אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית וכו' כלומר אע"פ שיצא מחזקה של תמות לא נכנס לחזקה של מועדות עד פעם רביעית ה"נ לא נכנס שדה זו בחזקת הלוקחו עד שנה רביעית אע"פ שיצאת מרשות מוכר האיך הוא נאמן לגמרי.
והיינו נמי דאקשינן אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה כלומר מאחר שיצאת מרשות של מוכר למה צריך זה לטענה הא ודאי אינו צריך לטענה אלא כשיש לו למערער עדים או הודאה שהיא שלו וזו כבר יצאת מרשותו ומפרקינן טעמא מאי וכו' כלומר אם לא לקחה זה ודאי מאיליה לא יצאתה מרשותו לפיכך צריך לטענה שאם לא טען לא לקחה נמצאת ברשותו של ראשו'.
ותו אקשינן אלא מעתה [מחאה] שלא בפניו לא תהוי מחאה כלו' בשלמא אי לאו משור המועד גמרינן דלמא טעמא משום דטפי מתלת שנים קפיד אינשי וכיון דלא קפיד דאי מכרה והאי הא קפיד אלא אי משור המועד מה התם בפניו בעינן דליעודי גברא אתי וכל שלא בפניו לאו מיעד מימר אמר אי אמריתו לי הוה מזדהרנא ביה הכ' נמי נימא אי מחית בי הוה מזדהרנא בשטרו.
ואיכא דקשי' ליה הכא מכדי הא קיימא לן דחזקה שלא בפניו הויא חזקה אמאי לא אקשינן חזקה שלא בפניו לא תהוי חזקה דהיא היא דומיא דשור המועד ואיכא למימר בשלמא שלא בפניו דהויא חזקה לא קשיא ליה דמילת' דעביד' לאגלויי היא דעביד איניש לשאול לעוברין ושבין מי מחזיק בשלו אבל מחאה דמיא לשור המועד וכל שלא בפניו לאו כלום הוא דאמ' לא ידענא דנגח דאינטריה והכא נמי לא שנא הואיל ומשור המועד גמרת לה וכן כתב רש"י ז"ל דמחאה דומיא דהעדה היא, דהתראה לשמור שור, ואף המחאה להתראה היא להזהר בשטרו.
ואי קשיא והא השתא לאו קס"ד ההוא טעמא עד דאתא רבא והכי אמר לקמן לא ס"ד דאם כן מחאה למאי מהניא אלא הכי קא ס"ד השתא דלא מהימן משום טעמא דלא עביד איניש למזדהר טפי משלש שנים אלא משור המועד הוא דגמרי' ומיהו כל אימת שמיחה בתוך שלש קודם שיצאת מרשותו של מוכר היה לו לזה ליזהר.
והיינו דמפרקי' דאמרי' חברך חברא אית ליה וכו' כלומר בשלמא הת' בפניו בעינן כדי שיוכל לטעון ולהכחיש העדים או להביא אחרים להזימן ואי לא מיית סהדי אימר אמר לאו כלום הוא מדלא תבעי מינאי אבל טעמא דמחאה להתרות בו ולהיות זהיר בזכיותיו הוא שזה טוען שגזלה היא בידו הלכך אפילו שלא בפניו אי איתא דאמרינן חברך חברא אית ליה.

ובית הבדים. איכא למידק, היכי קרי בית הבדין דבר שעושה פירות תדיר, והא אמרינן במסכת חגיגה (כד, ב) עברו הגתות והבדים אינן נאמנין. וי"ל דרוב מסיקתן בזמן קבוע, ומפני שאין רוב הצבור יכולין לעמוד באותו זמן בתקנה זו שיזהרו מעמי הארץ, הקלו והאמינום, אבל מכל מקום כשעבר זמן מסיקתן עדיין משתמשין בהן כל השנה פעמים לזיתים פעמים לשומשמין, וכיון שעבר רוב המסיקה אפשר לעמוד על הדבר ולהזהר מעמי הארץ וגזרו עליהן.

והעבדים. קשיא לי, אמאי תנא הכא העבדים, דמשמע דדוקא משום שעושין פירות חזקתן שלש שנים, הא לאו הכי לא בעינן שלש שנים, ואמאי, והא מנפשייהו קא אזלן והוו להו כגוזרות דאין חזקתן לאלתר אלא לאחר שלש שנים, וכדאמרינן בגמרא (לו, א). ויש לומר, דגודרות אין להם חזקה לאלתר, אבל לאחר שנה או שנתים, שדרך הבעלים להקפיד בכך ואינן מניחין אותן ביד אחרים, יש להן חזקה, ועבדים נמי אי משום האי טעמא לאחר שנה או שנתים סלקא להו חזקה, אבל משום דעבדי פירות תדיר אין להם חזקה עד לאחר שלש. וכי אקשינן בגמרא (שם) והעבדים יש להם חזקה והא אמר ריש לקיש הגודרות אין להן חזקה, ופרקינן אין להם חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר שלש, אעבדים קא מהדר, והכי קאמר העבדים אין להם חזקה לאלתר כגודרות, אבל לאחר שלש יש להן לעבדים, ולעולם גודרות לאלתר הוא דאין להן חזקה, הא לאחר זמן שדרך הבעלים להקפיד ושלא להניחן ביד אחרים יש להן חזקה. וכך נראה מלשון ר"ח ז"ל, שכך כתב שם: הא דאמר ריש לקיש אין להם חזקה לאלתר, וזה ששנינו העבדים יש להן חזקה לאחר שלש, דאמרינן כיון דמשמש לזה שלש שנים והניחו בעלים ולא מיחה הרי זה קנאו בחזקה. עד כאן. אי נמי יש לומר דעבדים תרי טעמי אית בהו, חד משום דאזלי מנפשייהו, ועוד משום שעושין פירות תדיר. וכיון דעבדים הוקשו לקרקעות, תנא להו הכא בהדי חזקת קרקעות, הואיל ואית בהו נמי משום דעושין פירות תדיר.

וכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתו שלש שנים מיום ליום. לאו למימרא שיהא צריך לאכול פירות בכל יום, שאין אדם אוכל פירות שובכו בכל יום ואין דרך הבעלים להשתמש בעבדו ביום ובלילה. אלא תדיר כדרך שהבעלים רגילין לאכול, עלה לו חזקה. וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל (דין מודעה ד"ה מחאה) משמו של רבינו תם ז"ל.

שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה באחרונה ושנים עשר חדש באמצע וכו'. פירש רש"י ז"ל כיצד רבי ישמעאל אומר וכו'. נראה מדבריו, דרבי ישמעאל ורבי עקיבא לא לאפלוגי אתו אתנא קמא, אלא פרושי הוא דקא מפרשי, כיון דלא בעינן שלש שנים מיום ליום במאי סלקא ליה חזקה. ולדבריו, הא דאמרינ לקמן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים מיום ליום, הני חכמים דקאמרי לאו חכמים דמתניתין קאמר, דמתניתין כולה רבי ישמעאל ורבי עקיבא תנו לה. ולדבריו גם כן כללא דכיילינן ומפלגינן בין עושה פירות תדיר לשאין עושה פירות תדיר ליתיה, אלא קיימא לן כחכמים דבין כך ובין כך שלש שנים מיום ליום. ורבא דקא מפרש טעמא דתלת שנין דחזקה, משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, לדבריהם דחכמים דפליגי עלייהו דרבי ישמעאל ורבי עקיבא קאמר והכין סבירא ליה, ושמואל דקאמר דקל נערה, כלומר שעושה דיופרין בשנה אחת, שעלתה לו חזקה בשלש גדרות, אתיא דלא כהלכתא, ולא קיימא לן כותיה, אלא כרב דאמר חזקתן שלש שנים מיום ליום דקאי כרבא דאמר טעמא דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה. וכן כתב (רש"י) [ר"ש לו, ב ד"ה זו] ז"ל לקמן דכותיה דרב מסתברא, דהנכי חכמים אליבא דרב קיימי, כדמוכח סויא דמכילתין דלא אזיל בתר לקיטת פירות של שלש שנים אלא שלש שנים שלמות בעינן בכל דבר ומשום דלא איזדהר בשטרו יותר משלש שנים. עד כאן לשונו.
ותמיהא לי טובא, דאם כן כי מהדרינן בגמרא לגלויי טעמא דחזקת שלש ושיילינן לרבנן מאי, לאו לרבנן דמתניתין קא אמרינן, אלא לרבנן דקא אמרי רב ושמואל דפליגי עליה דרבי ישמעאל ורבי עקיבא מדקא מפרש רבא טעמייהו משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, ואילו במתניתין תניא חזקתן שלש שנים ואינן מיום ליום ורבי ישמעאל ורבי עקיבא תנו לה, וזה מן התימה היכי בעי להדיא לרבנן מאי ואכתי לא איתפרש הכא דפליגי רבנן עלי, והכין הוה ליה למימר, ולרב דאמר זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים שלש שנים מיום ליום לחכמים מאי. ואיפשר לומר דכלפי מאי דקאמרי מאן הולכי אושא רבי ישמעאל ורבי ישמעאל הכי נמי שמע מינה דפליגי רבנן עליה, ואם כן לרבנן מאי.
ומיהו אכתי קשיא לי, דאם איתא דרב ושמואל נמי פליגי אי בעינן תלת שנין או תלתא פירי דתלת שנין, היכי איבעיא להו התם מאי בינייהו, דטובא איכא בינייהו, דלרב בעינן תלת שנין שלימות מיום ליום ולשמואל בשלש גדרות בלחוד סלקא ליה חזקה.
ורוב הפוסקים הביאו משנתינו כצורתה וחלקו בין עושה פירות תדיר לשאין עושה פירות תדיר. וגם הרב אלפסי ז"ל כן כתב משנתינו בצורתה, וגם הביא בהלכותיו דברי שמואל ולא הביא דברי רב, משום דהלכתא כשמואל בדיני. ונראה שהוא ז"ל סובר דההיא דשמואל לא פליגא אטעמא דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה דקאמר רבא וקיימא לן כותיה. ונראה לי דרב ושמואל חכמים דמתניתין קאמרי, לומר דרבי ישמעאל ורבי עקיבא טעמא דנפשייהו קאמרי, אבל חכמים דמתניתין דקאמרי ואינה מיום ליום, לאו משום דסבירא להו דתסגי להו במפרנס את השדה שלשה חדשים בראשונה ושלשה באחרונה ואוכל ממנה באותן שלשה חדשים אפילו פירא רבא כגון קשואים ודלועין הנעשים בשלשה חדשים, וכל שכן חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ואוכל ממנה פירא זוטא כאספסא, אלא במפרנס את השדה ומחזיק בה שלש שנים שלימות ואוכל ממנה פירא רבא הצריך שנים עשר חדש בין עדור ונכוש וזריעה וקצירה והכנסת פירות, דשדה הבעל לא לדלועין וקשואין ולאספסתא קיימא אלא לחטים ושעורים וצריך שינכש ויעדיר ויעבוד את השדה כדרך הבעלים ויאכל ממנה פירא רבא כחטים ושעורים שהיא עומדת לכך. ואי נמי אם שדה אילן הוא לא תיסגי ליה בשלשה פירות מוחלקין בשנה אחת, אלא בשלשה פירות של שלש שנים שצריכין גם כן עבודת שנה תמימה, שאף האילנות חורשין את השדה בשבילן ומזבלין ומנכשין אותן ומזהמין אותן, וכמו שאמרו במועד קטן (ג, א). ונמצא עכשיו דבין לדברי רב בין לדברי שמואל תבואות הצריכות שלש שנים מיום ליום בעינן, ולאפוקי אכילת פירות שאינן צריכין לקרקע אלא שלשה חדשים, וכן צריך לעדר ולנכש ולפרנס את השדה כדרך שהבעלים מפרנסין אותה, כדי שלא יראה כאוכל דרך גזלה ואינה מיום ליום דקתני במתניתין (אין) פירושו כמיום ליום דקאמר רב,דאילו אינה מיום ליום דקתני במתניתין, פירושו,ואינו צריך לאכול פירותיה תדיר בכל יום כדרך שהוא אוכל בשדה בית השלחין, אבל מכל מקום צריך הוא שיחזיק בה שלש שנים בין עדור ונכוש ושאר עבודותיה כמו שאמרנו, והיינו פירושא דמיום ליום דקאמר רב.
והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם: אמר רב עיקר חזקה הכנסת פירות ולא מודה רב במנכש ומעדר מניהו הדה דאמר רב עיקר חזקה הכנסת פירות אלא כשראו אותו חורש וזורע וקוצר ומעמר ודש וזורה ולא ראו אותו מכניס פירות אינה עיקר חזקה אלא אם כן ראו אותו מכניס פירות. וכן כתב ר"ח ז"ל. וקיימא לן דלית הלכתא כרבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא כסתמא דמתניתין דקתני חזקתן שלש שנים ואינה מיום ליום, פירוש, אלא צריך לאכלה שלש פירות גמורין בשלש שנים. עכ"ל.
ועתה הא דאמרינן בגמרא לרבנן מאי אתי שפיר, דלרבנן דמתניתין קאמר, ובין לרב בין לשמואל שלש פירות גמורין הצריכין שלש שנים בין עבודותיהן ולקיטתן בעינן, ומשום הכי קא בעי מאי בינייהו, ולא אשכח דאיכא בינייהו אלא דקל נערה שעושה שני פירות בשנה אחת, ומיהו שמואל נמי כטעמיה דרבא דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה סבירא ליה, אלא דסבירא ליה דמספר שני תבואות גדולות מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר, דהא על כרחין טעמיה דשמואל עיקריה בלקיטת פירות תלי, והיינו דאמרינן דניר לא הוי חזקה ותפתיחא לא הוי חזקה, וכן נמי אפיק כורא ועייל כורא, ודקל נערה לא דמי לשדה העומדת לאספסתא דאמרינן בגמרא דאם אכלא תלת פירי בתלתא ירחי לרבנן אינה חזקה, דהכא שאני שדקל זה מושבח ומוציא בטבעו מחמת שבחו בשנה אחת מה ששאר דקלים מוציאין בשתי שנים, ולפיכך לוקח בוטח בעצמו ואומר כיון שזה לא מיחה באכילת שלשה פירות גמורין, שוב לא ימחה, ולפיכך לא נזהר בשטרו. והלכתא כשמואל דקיימא לן כותיה בדיני.
ומה שאמרנו דבין לרב בין לשמואל אכילת שלשה פירות גמורין הצריכין עבודת שלש שנים בעי, מסתברא דהיינו דוקא בשדה העומדת לחטים ושעורים, אבל בשדה העומדת לאספסתא בשלש אסתפתות של שלש שנים סגיא ליה, והוא שלא היה ביד אחרים בכל אותם שלש שנים ודלא כרבי ישמעאל דאמר דשדה העומדת לאספסתא בתלתא פירי בתלתא ירחי בחדא שתא סגי, משום דגמר לה לחזקה משור המועד כדאמרינן בגמרא, אבל לרבנן דלא גמרי משור המועד אלא משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, לא סלקא לה חזקה אלא בשלש שנים, והוא דאכיל מינה תלתא אספסתי בתלת שנין. ומיהו בהכין סגיא, דאי לא תימא הכי, שדה עומדת דלאספסתא במאי קני לה. וכי תימא ליזרע וליזיל כל תלתין יומין, אם כן הויא לה כבית השלחין, ואפילו לרבי ישמעאל ליבעי תלת שנין ופירי תדירי, דבדבר שעושה פירות תדיר ליכא מאן דפליג דשלש שנים מיום ליום בעינן. אלא משמע דאפילו לרבנן בתלתא אספסתי בתלת שנין סלקא לה חזקה, ולא דמי לשדה בית השלחין, דשדה העומדת לאספסתא ודאי משמע דמתוך שהוא קרקע כחוש ואינו מוסיף לתת כח מעמידין אותו לאספסתא, ואלו זורעו תמיד נמצא מכחישו ומפסידו, ומי שמוברו משביחו וכדרך הבעלים הוא. כנ"ל.

שלשה חדשים בראשונה ושלש באחרונה ושנים עשר חדש באמצע וכו'. ואמרינן בגמרא (לו, ב) דפירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו. ופירש ר"ש(י) ז"ל שם, דרבי ישמעאל בעי פירא רבא, כגון חטים ושעורים ושבולת שועל וכיוצא בהן, שגדלין בשלשה חדשים, ורבי עקיבא סבר פירא זוטא, כגון ירק, דגדל בחדש אחד. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן עליו בגמרא ולרבי ישמעאל אספסתא שגדלה בחדש אחד הויא חזקה, ודחקו בזה הרבה. ולי נראה דאינו קשה כלל, דההיא דאמרינן בגמרא דתלתא אספסתי בתלתא ירחי דהויא חזקה, היינו דוקא בשדה העומדת לאספסתא, אבל בשדה לבן שאינו עומד לכך, פירא רבא בעי. ותדע לך, דאם כן שמונה עשר חדש למה בשלשה חדשים ואפילו בחדא שתא תיסגי ליה, אלא דכל חד וחד כדרך הבעלים הוא צריך לאכלו, שדה בית השלחין בפירות תדירין ושדה הבעל לרבי ישמעאל בפירא רבא שלשה פירות בין שמונה עשר חדש, ולרב עקיבא אפילו פירא זוטא, ושדה העומדת דלאספסתא אפילו בתלתא אספסתי בתלתא ירחי.

שמונה עשר חדש. איכא למידק וכי מנינא אתא לאשמועינן, וכי הא גוונא דייק ביומא בפרק אמר להם הממונה (יומא לה, א) גבי הא דתנן היה לבוש פילוסין של שמונה עשר מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה הכל שלשים מנה, ופריך בגמרא מנינא אתא לאשמועינן, וכן בפרק קמא דכתובות (ו, ב) דפריך והא עד מוצאי שבת ארבעה לילות קתני. וי"ל דהא קמ"ל דשלמים בעינן ולא מקוטעים, דאי לא אשמועינן הכי הוה אמינא וחדשים כשנים, מה שנים אפילו מקוטעות אף חדשים אפילו מקוטעים, לפיכך קא משמע לן שמונה עשר חדש, כלומר שלמים.

אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קצו. ופירש ר"ח ז"ל, אסף אחד תבואת הכרם בתשרי ומסק את הזתים בשבט וכנס את קצו באב הרי זו חזקה, נמצאת חזקה בשנה אחת. נראה שרוצה לומר דנקט בסדר הזה משום דתשרי הוא תחלת השנה.

חזקת הבתים וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא שכונת זה הפרק אמנם היא בביאור עניני החזקות ר"ל המחזיק בנכסי אחרים וטוען שהם שלו בטענת מכירה וכבר עמדו הנכסים בידו זמן ידוע שחזקתו מועלת בכך וזו היא הנקראת חזקת טענה וכן שמחזיק בקצת דברים שהיה חברו יכול למחות בידו מצד היזק המגיע לו בכך ולא מיחה והרי זה טוען שזכה בה מצד מחילה והיא הנקראת חזקת מחילה או שלא טען כיום אלא שעמד שם והיא מהדברים שאין עשויין לימחל והיא חזקה שאין עמה טענה ושאר דינין שבעניני החזקות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשבעה חלקים הראשון לבאר בדין חזקת טענה איזה זמן מועיל לכך ועל איזה צד הוא משתמש בה אותו זמן שתהא החזקה מועלת ואם כל הדברים שוים לשיעור זמן זה השני להודיע שיש צדדין שאין חזקה מועלת מצד שאין בעל הקרקע במקום שיוכל למחות ולבאר הארצות שהם חלוקות זו מזו לענין זה עד שאם הוא באחת מהן והמחזיק באחרת לא תהא החזקה מועלת השלישי לבאר שיש צדדין אחרים שאין החזקה מועלת הן מצד שאין שם טענה הן מצד שיש בין המחזיק ובין בעל הקרקע סבה שאין בעל הקרקע מקפיד בחזקתו הן מחמת קורבה הן מחמת צדדין אחרים הרביעי שיש חזקה אחרת שאינה בכלל אלו החזקות והיא חזקת קנין ר"ל שהקרקע נקנה בה כגון נעל וגדר ונמצאו מ"מ שלשה מיני חזקה חזקת טענה וחזקת מחילה וחזקת קנין החמישי בעדות חזקה שהוכחש או הוזם היאך הוא דינו הששי בדין חזקה שאין עמה טענה אלא שטוענין בה חזקת מחילה לאיזה דבר תועיל חזקה זו ולאיזה דבר לא הועיל השביעי יתגלגל בפרק זה שלא מכונת הפרק והיא מקצת עניני החלק הראשון בדיני היזק ראיה בשתפין שרצה אחד מהם לפתוח בחצר שיש לו בה שתפות או בחצר אחרת ויתגלגל עם זה בקצת דברים שבעל הבית רוצה להשתמש ברשות הרבים על איזה צד רשאי בכך ועל איזה צד מוחין בידו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בה הרבה דברים על ידי גלגול כמשפט סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר חזקת הבתים והבורות והשיחין והמערות והמרחצאות והשובכות ובית הבדין ובית השלחין והעבדים וכל דבר שהוא עושה פירות תדיר חזקתן שלש שנים מיום ליום שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום ר' ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה באחרונה ושנים עשר חדש באמצע שהם שמנה עשר חדשים ר' עקיבא אומר חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ושנים עשר חדש באמצע שהם ארבעה עשר חדש אמר ר' ישמעאל בד"א בשדה לבן אבל בשדה אילן אסף את תבואתו מסק את זיתיו וכנס את קייצו הרי אלו שלש שנים אמר הר"ם טעם אלו השלש שנים לפי שאדם שומר שטר המכר או של מתנה שנה ראשונה ושניה ושלישית לא יותר אחר כן לא ישים לבו לשטר ואם אבד השטר לא יאבד ממונו ולפיכך כשיביא ראובן ראיה שאכל פירות זה השדה שלש שנים רצופות תתקיים בידו אותה השדה ואע"פ שהיתה אותה השדה ידועה לשמעון ויש עדים לשמעון שהיא ידועה לו טענת ראובן שטוען שלקחה ממנו נאמן בזה ולא נאמר לראובן הבא שטרך על כל פנים לפי שאבדו ואנחנו נאמר לשמעון אם לא מכרת לו כמו שאתה טוען למה הנחתו לאכול פירותיו ואם אמר לא ידעתי לפי שהלכתי בדרך רחוקה נאמר לו בתוך זמן שלש שנים אי אפשר שלא הגיע לך הדבר שפלני משתמש בשדך ואוכל פירות ובשעה שהגיע לך הדבר היה לך למחות באיזה מקום שתהיה לפי שמעקרנו מחאה שלא בפניו הויא מחאה ואי אפשר שלא הגיע אליו הדבר לשמעון שראובן אוכל פירות שדהו לפי שחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה וענין המחאה שאמר לשנים דעו כי אני לא מכרתי קרקע פלני לפלני ולא נתתיו לו במתנה אבל הוא אוכל פירותיו כמו שאמרו לי בתורת גזלנות וכיון שלא עשה כן נתקיימה החזקה וזה כשלא יהיה חירום שאין השיירות מצויות מחמת מלחמות וכיוצא בהם אבל אם הדרכים נפסקים יש לו לטעון לא הגיע לי דבר ומה שאמר העבדים יש בם חזקה הלכה היא ואע"פ שאמרנו הגודרות אין להם חזקה הוא קורא הגודרות כל דבר שהוא מתנועע מעצמו והם בעלי חיים כי כשיהיה זה העבד ידוע שהוא לאיש פלני או זה השור ואח"כ אנו רואים אותו בבית איש אחר לא תהיה לשני חזקה לפי שנאמר הוא הולך ובא לזה מחמת עצמו אבל אמרו אין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר שלש שנים שמנה עשר חדש רצופות וכמו כן ארבעה עשר חדש לדעת ר' עקיבא והטעם לכל אחד מהם בזה כדי שיאכל שלש תבואות ר' ישמעאל אומר פירות הקטניות אינם באים בפחות משלשה חדשים ר' עקיבא אומר אפילו פירות הירקות והם באים לשלשים יום ואמר אבל בשדה אילן ר"ל שיש בה עם הזרע אילן כי כשאסף כל תבואתו כאלו אכל פירות כל הקרקע מתבואות חטים וכן כשמסק את זיתיו מאותה השדה עצמה הוא כאלו אכל פירות כל הקרקע מפירות הזיתים וכן כשכנס את קייצו כאלו אכל אותה כלה מפירות תאנים וענבים ונתקיימה לו חזקה בזה הקרקע שאכל ממנו שלשה פירות ואע"פ שאכלן בשנה אחת ואין הלכה כר' ישמעאל ולא כר' עקיבא אלא כמו שאמרנו שלש שנים:

אמר המאירי חזקת הבתים וכו' וענין הדברים הוא שכל קרקע שנתברר לנו שהוא לראובן והוא מוחזק עכשו ביד שמעון ואם יבא ראובן ויערער קובל עליו בבית דין ובית דין מחזירין לו ומעמידין אותה בידו אחר שבירר שהיתה שלו ואפילו עמדה ביד שמעון כמה הואיל ואין שמעון טוען אתה מכרתה או אתה נתתה לי או איזו טענה שעליה ראוי לעמד קרקע זה בידו אלא שאומר כך החזקתי בה מכמה שנים ולא ערער אדם עלי בה וזו היא חזקה שאין עמה טענה הא מ"מ אם טען אתה מכרתה או נתתה לי וכיוצא בזה אם הוציא שטרו או עדיו מעמידין אותו על חזקתו ואם אין בידו שטר הדבר תלוי בזמן שאם עמד בה שלש שנים מעמידין אותו על חזקתו ופירשו הטעם בגמ' ששלש שנים אדם נזהר בשטרו ולא יותר הא אם לא עמד בה שלש שנים מוציאין אותה מידו הואיל ואין בידו שטר ובא לבאר על שלש שנים אלו שיש דברים שהמחזיק צריך להביא ראיה שעמדה בידו שלש שנים שלמים מיום ליום ונשתמש באותו קרקע כל אותו זמן כאדם שמשתמש בשלו ואם היה חסר מזה אפילו יום אחד הראוי לאותו תשמיש פקעה חזקתו ששלש שנים אלו צריכים חזקה מיום ליום בכל יום הראוי לכך כדי שיאכל כל הראוי לצאת ממנה בשלש שנים אלו ויש דברים שאינו צריך בהם אלא לשלש שנים מ"מ אבל לא מיום ליום ובאה על זה משנה זו לומר שחזקת הקרקעות שאדם דר בהן או משתמש בהם או מוציאין פירות מהם תמיד ובכל יום אף הוא צריך להביא ראיה על כל יום שבהם ובדין זה בתים וחצרות בורות שיחין ומערות מרחצאות ושובכות וכן בתי הבדים שהרי מכמה פירות עושין שמנים שזמנו של זה אינו זמנו של זה ותשמישן כל השנה וכן שדות של בית השלחין שאדם צריך להשקותם תמיד ובכל יום חול וכן העבדים שהוקשו לקרקעות ועל כל אלו וכיוצא בהם הוא צריך להביא עדים שראוהו משתמש בדבר ושלא היה יום בנתים שיהא הדבר נראה להם שהוא משתמש בו על דרך גזלה או שאלה או שיופקע תשמישו ממנו אבל שדה הבעל והוא שאין אדם צריך להשקותו ומי גשמים המספיקין אותו ומעתה אין אדם משתמש בה תמיד אע"פ שאדם צריך בה לחזקת שלש שנים אינה מיום ליום אלא מקצת מכלם ומתוך כך נחלקו בה ר' ישמעאל ור' עקיבא שעל דעת ר' ישמעאל צריך בה לעדות שלשה חדשים בראשונה שלשה באחרונה ושנים עשר חדש באמצע ונמצאו שמנה עשר חדש מיום ליום ואע"פ שאין שם זריעת תבואה בכל שנה הואיל וזרע בה איזה מין כגון קשואין ודלועין דיו ולא סוף דבר שלשה חדשים הראשונים של שנה ראשונה ואחרונים של שלישית שהרי מ"מ עמדה ברשותו שלש שנים שלמות אלא אפילו אחרונים שבראשונה וראשונים שבשלישית ולדעת ר' עקיבא חדש בראשונה וחדש באחרונה הואיל ומ"מ היתה שם אכילת פרי בחדש זה כגון פירות היוצאים מחדש אחד כגון קצת ירקות ושנים עשר של אמצעית ונמצאו ארבעה עשר חדש מיום ליום מכיון שזרעה ואכל ממנה פירות אפילו מועט אין אדם רואה את חברו זורע ומשתדל בעבודת קרקעו כשלו ושותק אחר שיש שם אכילת איזה פרי ומ"מ דוקא שלא זרעה ולא השתדל בה המערער בחדשים הנשארים מאותם השנים ודברים אלו בשדה לבן אבל בשדה אילן מכיון שכנס ממנו שלשה מיני פירות החזיק כגון שכנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו ואפילו היה הכל במעט זמן הואיל ומ"מ זמנים חלוקים הם ואין זו באה עד שתעבור האחרת וכן התבאר בגמ' לדעת [ר' ישמעאל] שהאספסתא ר"ל שחת שאדם זורע וגוזז לשלשים יום וחוזר וזורע וגוזז לשלשים יום כל שעשה כן שלשה פעמים החזיק ומ"מ אף לדעתם כל שהיה שם הפרי האחד בזמן חברו אע"פ שלא נגמרו כאחד ואכל כל אחד מהם אחר שעמד אינו כלום ומ"מ אין הלכה לא כר' ישמעאל ולא כר' עקיבא אלא צריך בכל אלו ר"ל בשדה הבעל ובשדה האילן שיאכל שלש תבואות משלש שנים שאם הוא שדה בית הבעל שיאכל ממנו תבואה שלש פעמים זו אחר זו מתבואה הבאה זו אחר זו שנה אחר שנה ואם היה שדה תמרים או זיתים או ענבים מכיון שגדר שלש גדרות או מסק שלש מסיקות או בצר שלש בצירות מפירות הבאות ומתבשלות זו אחר זו שנה אחר שנה הואיל ואין צריך עדות מיום ליום ואפילו היה מין אחד שיש בו הרבה אישים כגון תאנים שיש בהם מכמה מינים לא נאמר שבלקיטת שלשה מינין מהם כגון בכורות ולבנות ושחורות וכיוצא בזה תהא חזקה אלא הבאות מזו אחר זו שנה אחר שנה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שנינו בתלמוד המערב עיקר חזקה הכנסת פירות ואפי' ראוהו חורש וזורע וקוצר ומעמר דש וזורה ובורר ולא ראהו מכניס פירות אינה חזקה עד שיראהו מכניס פירות:

א. חזקת הבתים והבורות והשיחין והמערות והמרחצאות והשובכות ובית הבדים ובית השלחין והעבדים וכל דבר שהוא עושה פירות תדיר חזקתן ג' שנים מיום ליום שדה הבעל חזקתן שלש שנים ואינה מיום ליום. מתני' בחזקה שיש עמה טענה, כגון מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי כדבעינן למימר קמן. וכן כל הני דאמרינן דבעו שלש שנים בין מיום ליום בין שאינן מיום ליום בחזקה שיש עמה טענה קאי, כגון שיש לתובע ראיה שהיתה שלו ואין ביד המחזיק ראיה שהיא שלו, אלא שאכלה שני חזקה ואין ידוע היאך ירד לתוכה, והוא טוען לקחתיה ממך או נתת לי במתנה או שלקחתיה מאחד או שנתנה לי במתנה או שבא מחמת ירושה. בזמן שיש עדים שהיתה ביד המוכר הזה או הנותן או המוריש יום אחד קודם חזקתו של זה, כיון שאכלה המחזיק שני חזקה ולא מיחה בהם התובע הרי זו חזקה, ואין צריך לומר בזמן שאכלה המוכר הזה או הנותן או המוריש שלש שנים בפני התובע ולא מיחה בו ומכרה או שנתנה או שמת ונפלה לפני היורשין, אע"פ שלא הספיקה לעמוד ביד הלוקח או ביד היורש יום אחד קודם תביעתו של זה הרי זו חזקה כדבעינן לברורי לקמן.

ומאי כל דבר שעושה פירות תדיר דקתני, שבעליו יכולין ליהנות הימנו תדיר, שהנאותיו ותשמישיו הן הן פירותיו. והני כולהו דקא חשיב תנא דברים שאפשר ליהנות בהן תדיר נינהו. בתים לדירה, בורות שיחין ומערות לכנוס לתוכן מים, מרחצאות לרחיצה, שובכות לגדל יונים. בית הבדים נמי, אע"פ שאין דרך הנאתן אלא לדרוך בהן זיתים ואין זיתים מצויין לדרוך אלא פרק אחד בשנה בשעת מסיקה ותנא קתני חזקתן שלש שנים מיום ליום, דאלמא לא קיימא להו חזקה אלא בשלש שנים שלימות שגומרות ביום שמתחילות, לאפוקי מקוטעות דלא, כיון דלא איפשר לאישתמושי ביה אלא בכלים הצריכים לו וכי שלים זמן דריכה אורחיה דמריה למעבדיה אוצר לכלי תשמישיו זו היא הנאתו התדירה דמה לי אוצר לתבואה מה לי לכלים. וכל שכן שדה בית השלחין, שדרך בני אדם להשקותו מן הנהר או מן המעין, שמתוך שאיפשר להשקותו תמיד עושה פירות וירקות תדיר, של ימות החמה בימות החמה ושל ימות הגשמים בימות הגשמים. ועבדים נמי דברים שדרך הבעלים להשתמש בהן תדיר נינהו.

ומסקנא (דלקמן בבא בתרא כט,א) דטעמא דשלש שנים משום דטפי מתלת שני לא מזדהר איניש בשטריה, והאי כיון דאכלה שלש שנים ולא מחי ביה כי אמר שטרא הוה לי ואירכס מהימן, דמצי אמר ליה לתובע אי מחית בי הוה מזדהירנא בשטרי.

והיינו טעמא דבעינן מיום ליום, דלא קיימא ליה חזקה למחזיק אלא היכא דאשתמש ביה בההוא מידי בדרך קבע כדרך שהבעלים משתמשין, דאי לאו הכי מצי מערער למיטען כיון דחזאי דלא הוה משתמש ביה אלא דרך עראי אמינא לאו לאחזוקי ביה קא בעי אלא אקראי בעלמא הוא ולהנאת שעה קא מכוין ואמטול הכי לא מחאיי ביה.

ושדה הבעל דאינה מסתפקת אלא ממי הגשמים, כיון שאינה עושה פירות תדיר אלא פעם אחת בשנים עשר חדש חזקתה שלש שנים, ואינה מיום ליום, אלא כיון שאכל שלש תבואות בשלש שנים עלתה לו חזקה, דכיון דאתהני ליה מינה שלש שנים בשופי כדרך שהבעלים נהנין סמכה דעתיה דתו לא [אתי] איניש [ו]מערער עילויה ולא טרח כולי האי לאזדהורי בשטריה ומערער הוא דאפסיד אנפשיה דלא מחי ביה:

ב. רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ושנים עשר חדש באמצע שמונה עשר חדש ר' עקיבא אומר חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה שנים עשר חדש באמצע ארבעה עשר חדש א"ר ישמעאל בד"א בשדה הלבן אבל בשדה אילן אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכינס את קיציו הרי אלו שלש שנים. אסיקנא (לקמן בבא בתרא לו,ב) דרבי ישמעאל ורבי עקיבא בשדה הלבן פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו, ואשדה הבעל דסליק מינה תנא קמא קימי, דר' ישמעאל ורבי עקיבא תרווייהו סבירא להו דכיון דלא בעינן מיום ליום דסגיא ליה בחד פירא דסוף שנה ראשונה ודתחילת שלישית ובכולהו פירי דשנייה, וכי פליגי בהאי חד פירא פליגי, ר' ישמעאל בעי פירי רבא דגמר בתלתא ירחי, כגון קישואין ודלועין וכיוצא בהן, והוא הדין למיני קטניות ש(ב)פעמים שנזרעות בסוף ימי החמה בתמוז ואב ואלול ופעמים בתחילת ימות הגשמים בתשרי ומרחשון וכסליו שעדיין האויר חם, וכי קתני שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה [סוף ראשונה] ותחילת אחרונה קאמר. ורבי עקיבא סבר כיון דלא בעינן שלימות בפירא זוטא דגמר בחד ירחא סגיא כגון ירקות וכיוצא בהן, ואמטול הכי סגיא ליה בחדש אחד בסוף ראשונה וחדש אחד בתחילת אחרונה.

ורבי ישמעאל בשדה האילן מיקל טפי, והיינו דקתני בד"א, דבעינן מקצת ראשונה ומקצת אחרונה ואמצעית שלימה דהוה להו שלש שנים מקוטעות, בשדה הלבן שאין בה אילן שכל פירותיה יוצאין בפרק אחד או שיציאתו של זה משגת יציאתו של זה, אבל בשדה האילן שיש בה מינין הרבה שפירותיהן יוצאין לפרקים משונים שאין משיגין זה את זה פעמים ששנה אחת עולה לו לשלש. כיצד, הרי שהיה בה תבואה וזיתים וקיץ שהן תבואה וענבים, אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קיציו הרי אלו שלש שנים.

ולית הילכתא לא כרבי ישמעאל דסגיא ליה בשמונה עשר חדש ולא כרבי עקיבא דסגיא ליה בארבעה עשר חדש, אלא כתנא קמא דקתני שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום, דאע"ג דאינה מיום ליום דהא לאו דבר שעושה פירות תדיר הוא שלש שנים מיהת בעינן, דבעי למיכל כולהו פירי דחזו למעבד בכולהו שלש שנים בין בימות החמה בין בימות הגשמים, וקי"ל הלכה כסתם משנה. ועוד דהא אפקוה רב ושמואל לדר' ישמעאל ודר' עקיבא מהילכתא כדבעינן למימר קמן (לו,ב).

וכל שכן דליתא לבתרייתא דר' ישמעאל דאמר בשדה האילן אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכינס את קיציו אפילו בשנה אחת הרי אלו שלש שנים. וממאי דבחדא שתא קאי, מדמקשינן לקמן (בבא בתרא כח ע"ב) אלא מעתה אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא להוי חזקה, ומהדרינן מאן הולכי אושא ר' ישמעאל [לר' ישמעאל] הכי נמי דתנן א"ר ישמעאל בד"א בשדה הלבן אבל בשדה האילן אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קיציו הרי אלו שלש שנים, דשמעת מינה דר' ישמעאל אפילו בחדא שתא קאמר, דקסבר רבי ישמעאל דכיון דאכלה תלתא פירי אפילו בחדא שתא הויא חזקה, דכל פירא מיניהו כחדא שתא דמי, ואע"ג דתלתא מיני נינהו ולא אכלי לכל מינא מיניהו אלא חדא זימנא, כיון דהני תלתא מיני לא אפיקו בהדי הדדי וכי אפיק כל חד מיניהו אכליה חד פירא הוי חזקה לכולהו כדמיברר לקמן, דכי אכליה לכל חד מינייהו הוה ליה כמאן דאכיל להו נמי לאינך אחריני בהדיה, דמאי הוה ליה למעבד, מאי דאפיק אכל. ורבנן פליגי עליה, דבעו שלש שנים ממש כדברירנא, וקי"ל כרבנן:

ובית הבדין. אף על פי שאין מוסק הזתים כי אם פעם אחת בשנה יש לומר דריכתו אינו נגמר עד שנה שיכול אדם להשהות אותם. ועוד שמוסיפין להוציא שמנן מתוך שמתחממים זה על זה ואין פסולת יוצא מהם כל כך. אי נמי יש לומר שכשאין דורכים בבית הבד עושים ממנו ממגורות לתבואה או לכמה תשמישין. ה"ר יהונתן ז"ל.

והעבדים. קשיא לי אמאי תני הכא העבדים דמשמע דדוקא משום דעושים פירות תדיר חזקתן שלש שנים הא לאו הכי לא בעינן שלש שנים ואמאי והא מנפשייהו קאזלן והוו להו כגודרות שאין חזקתם לאלתר אלא לאחר שלש שנים וכדאמרינן בגמרא. ויש לומר דגודרות אין להם חזקה לאלתר אבל לאחר שנה או שתים שדרך הבעלים להקפיד בכך ואינם מניחים אותם ביד אחרים יש להם חזקה ועבדים נמי אי משום האי טעמא לאחר שנה או שתים סלקא להו חזקה אבל משום דעבדי פירות תדיר אין להם חזקה עד לאחר שלש שנים וכי אקשינן בגמרא והעבדים יש להם חזקה והאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה ופרקינן אין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר שלש אעבדים קמהדר והכי קאמר העבדים נמי אין להם חזקה לאלתר כגודרות אבל לאחר שלש יש להם חזקה לעבדים ולעולם גודרות לאלתר הוא דאין להם חזקה הא לאחר זמן שדרך הבעלים להקפיד ושלא להניחם ביד אחרים יש להם חזקה. וכן נראה מלשון רבינו חננאל ז"ל שכתב כך שם הא דאמר ריש לקיש אין להם חזקה לאלתר וזה ששנינו העבדים יש להם חזקה לאחר שלש שנים דאמרינן כיון דמשמש לזה שלש שנים והניחו הבעלים ולא מיחו הרי זה קנאו בחזקה עד כאן. אי נמי יש לומר עבדים תרי טעמי אית להו חד משום דאזלי מנפשייהו ועוד משום שעושים פירות תדיר וכיון דעבדים הוקשו לקרקעות תנא להו הכא בהדי חזקת קרקעות הואיל ואית בהו נמי משום שעושים פירות תדיר. הרשב"א ז"ל.

שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום. רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ושנים עשר חדש באמצע. פירש רש"י ז"ל כיצד רבי ישמעאל אומר כו'. נראה מדבריו דרבי ישמעאל ורבי עקיבא לאו לאפלוגי אתנא קמא אתו אלא פרושי הוא דקא מפרשי כיון דלא בעינן שלש שנים מיום ליום במאי סלקא ליה חזקה. ולדבריו הא דאמרינן לקמן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים מיום ליום הני חכמים דקאמרינן לאו חכמים דמתניתין קאמר דמתניתין כולה רבי ישמעאל ורבי עקיבא תנו לה. ולדבריו גם כן כללא דמתניתין דכיילינן ומפלגינן בין עושה פירות תדיר לשאין עושה פירות תדיר ליתיה אלא קיימא לן כחכמים דבין כך ובין כך שלש שנים מיום ליום. ורבא דקא מפרש טעמא דתלת שנים דחזקה משום דתלת שנים מזדהר איניש בשטריה לדבריהם דחכמים דפליגי עליה דרבי ישמעאל ורבי עקיבא קאמר והכי סבירי להו ושמואל דקאמר דקל נערה כו' כלומר שעושה דיופרין בשנה אחת שעלתה לו חזקה דשלש גדרות אתיא דלא כהלכתא ולא קיימא לן כותיה אלא כרב דאמר חזקתם שלש שנים מיום ליום דקאי כרבא דאמר טעמא דשלש שנים מזדהר איניש בשטריה וכן כתב ר"ש ז"ל לקמן דכותיה דרב מסתברא דהני חכמים אליבא דרב קיימי כדמוכחא סוגיא דמכלתין דלא אזיל בתר לקיטת פירות של שלש שנים אלא שלש שנים שלימות בעינן בכל דבר ומשום דלא אזדהר בשטריה יותר משלש שנים עד כאן לשונו. ותמוה לי טובא דאם כן כי מהדרינן בגמרא לגלויי טעמא דחזקת שלש ושיילי לרבנן מאי לאו לרבנן דמתני קאמרינן אלא לרבנן דקאמרי רב ושמואל דפליגי עליה דרבי ישמעאל ורבי עקיבא מדקא מפרש רבא טעמייהו משום דתלת שני מזדהר איניש בשטריה ואלו במתניתין תניא חזקתם שלש שנים ואינה מיום ליום ורבי ישמעאל ורבי עקיבא תנו לה וזה מן התימה היכי בעי להדיא לרבנן מאי ואכתי לא נתפרש הכא דפליגי רבנן עליה והכי הוה ליה למימר ולרב דאמר זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים שלש שנים מיום ליום לחכמים מאי. ואפשר לומר דכלפי מאי דאמרי מאן הולכי אושא רבי ישמעאל לרבי ישמעאל הכי נמי קא בעי לרבנן מאי משום דממאי דקאמר לרבי ישמעאל הכי במי שמע מינה דפליגי רבנן עליה ואם כן דרבנן מאי. ואכתי קשיא לי דאם איתא דרב ושמואל נמי פליגי אי בעינן שלש שנים או תלתא פירי דתלת שנים היכי איבעיא להו מאי בינייהו התם דטובא איכא בינייהו דהא מקוטעות איכא בינייהו. ומאן דמהדר נמי דקל נערה איכא בינייהו אמאי דחיק ומוקי במילתא דחיקתא לימא מקוטעות איכא בינייהו דלרב בעינן שלש שנים שלמות מיום ליום ולשמואל בשלש גדרות בלחוד סלקא ליה חזקה. ורוב הפוסקים הביאו משנתנו כצורתה וחלקו בין עושה פירות תדיר לשאין עושה פירות תדיר. וגם הריא"ף ז"ל כן כתב משנתנו כצורתה וגם הביא בהלכותיו דברי שמואל ולא הביא דברי רב משום דהלכתא כשמואל בדיני ונראה שהוא ז"ל סובר דההיא דשמואל לא פליגי אטעמא דתלת שנים מזדהר איניש בשטריה דקאמר רבא וקיימא לן כוותיה. ונראה לי דרב ושמואל חכמים דמתניתין קאמרי לומר דרבי ישמעאל ורבי עקיבא טעמא דנפשייהו קאמרי אבל חכמים דמתניתין דקאמרי ואינם מיום ליום לאו משום דסבירי להו דתסגי להו במפרנס את השדה שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה ואוכל ממנה באותם שלשה חדשים אפילו פירא רבה כגון קישואים ודלועים הנעשים בשלשה חדשים וכל שכן חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ואוכל ממנה פירא זוטא באספסתא אלא במפרנס את השדה ומחזיק בה שלש שנים שלמות ואוכל ממנה פירא רבה הצריך שנים עשר חדש בין עידור וניכוש וזריעה וקצירה והכנסת פירות דשדה הבעל לא לקישואים ודלועים ולאספסתא קיימא אלא לחטים ושעורים שינכש ויעדור ויעבוד את השדה כדרך הבעלים ויאכל ממנה פירא רבה בחטים ושעורים שהיא עומדת לכך ואי נמי אם שדה אילן הוא לא תסגי ליה בשלשה פירות מוחלקים בשנה אחת אלא בשלשה פירות של שלש שנים שצריכים גם כן עבודת שנה תמימה שאף האילנות חורשים את השדה בשבילם ומזבלים ומנכשים אותה ומזהמין אותה וכמו שאמור במועד קטן. ונמצא עכשיו דבין לדברי רב בין לדברי שמואל תבואות הצריכות שלש שנים מיום ליום בעינן ולאפוקי אכילת פירות שאינם צריכים לקרקע אלא שלשה חדשים וכן צריך לעדר ולנכש ולפרנס את השדה כדרך שהבעלים מפרנסים אותה כדי שלא יראה כאוכל דרך גזלה. ואינה מיום ליום דקתני במתניתין אין פירושו כמיום ליום דקאמר רב דאלו אינה מיום ליום דקאמר במתניתין פירושו ואינו צריך לאכול פירותיה תדיר בכל יום כדרך שהוא אוכל בשדה בית השלחין אבל מכל מקום צריך הוא שיחזיק בה שלש שנים בין עידור וניכוש ושאר עבודותיה כמו שאמרנו והיינו פירושא דמיום ליום דקאמר רב והכי איתא בירושלמי דקאמר התם אמר רב עיקר חזקה בהכנסת פירות ולאו מודה רב במנכש ומעדר מהו הדא דאמר רב עיקר חזקה בהכנסת פירות אלא בשראו אותו חורש וזורע וקוצר ומעמר ודש וזורה ולא ראו אותו מכניס פירות אינה עיקרי חזקה אלא אם כן ראו אותו מכניס פירות.
וכן כתב רבינו חננאל ז"ל וקיימא לן דלית הלכתא כרבי ישמעאל ורבי עקיבא אלא כסתמא דמתניתין דקתני חזקתה שלש שנים דאינה מיום ליום (פירות) אלא צריך לאכלה שלשה פירות גמורים בשלש שנים עד כאן לשונו. ומעתה הא דאמרינן בגמרא לרבנן מאי אתי שפיר דלרבנן דמתניתין קאמר ובין לרב ובין לשמואל שלשה פירות גמורים הצריכים שלש שנים בין עבודותיהן ולקיטתם בעי ומשום הכי קא בעי מאי בינייהו ולא אשכח דאיכא בינייהו אלא דקל נערה שעושה שני פירות בשנה אחת ומיהו שמואל נמי כטעמיה דרבא דתלת שנים מזדהר איניש בשטריה סבירא ליה אלא דסבירא ליה דמספר שני תבואות גדולות מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר דהא על כרחך טעמא דשמואל עיקרו בלקיטת פירות תלוי והיינו דאמרינן דניר לא הוי חזקה ותפתיחא לא הוי חזקה וכן נמי אפיק כורא ועייל כורא. ודקל נערה לא דמי לשדה העומדת לאספסתא דאמרינן בגמרא דאם אכלה תלת פירי בתלתא ירחי לרבנן אינה חזקה דהכא שאני שדקל זה משובח ועומד ומוציא בטבעו מחמת שבחו בשנה אחת מה ששאר דקלים מוציאים בשתי שנים ולפיכך בוטח לוקח בעצמו ואומר כיון שזה לא מיחה באכילתו שלשה פירות גמורים שוב לא ימחה ולפיכך לא נזהר בשטרו. והלכתא כשמואל דקיימא לן בדיניה כוותיה. ומה שאמרנו דבין לרב ושמואל אכילת שלשה פירות גמורים הצריכים עבודת שלש שנים בעיא מסתברא דהיינו דוקא בשדה העומדת לחטים ושעורים אבל בשדה העומדת לאספסתא בשלשה אספסתות של שלש שנים סגיא ליה והוא שלא היה ביד אחרים בכל אותם שלש שנים ודלא כרבי ישמעאל דאמר דשדה העומדת לאספסתא בתלתא פירי בתלתא ירחי בחדא שתא סגי משום דגמר לה לחזקה משור המועד כדאמרינן בגמרא אבל לרבנן דלא גמרי משור המועד כדאמרינן בגמרא אלא משום דתלת שנים מזדהר איניש בשטריה לא סלקא לה חזקה אלא בשלש שנים והוא דאכיל מינה תלתא אספסתא בתלת שנים. ומיהו בהכי סגיא דאי לא תימא הכי שדה העומדת לאספסתא במאי קני לה וכי תימא לזרע וליזיל כל תלתין יומין אם כן הויא לה כבית השלחין ואפילו לרבי ישמעאל דבעי תלת שנים ופירי תדירי דבדבר שעושה פירות תדיר ליכא מאן דפליג שלש שנים מיום ליום בעינן אלא משמע דאפילו לרבנן אספסתא בתלת שנים סלקא לה חזקה ולא דמי לשדה בית השלחין דשדה העומדת לאספסתא ודאי משמע דמתוך שהוא קרקע כחוש ואינו מוסיף לתת כח מעמידים אותו לאספסתא ואלו זרעו תמיד נמצא מכחישו ומפסידו ומי שמובירו משביחו וכדרך הבעלים הוא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות. ונראה בעיני דלשמואל נמי שלש שנים שלמות בעיא ולא הויא חזקה במקוטעות אף על גב דגדר שלש גדרות מדלא קאמר מקוטעות איכא בינייהו אלמא לא פליג שמואל על מה שמצריך רב שלש שנים מיום ליום בין בשדה האילן בין בשדה בית הבעל והא דפשיטא ליה לתלמודא דלא פליגי רב ושמואל במקוטעות משום דבעל כרחין כיון דבעי שמואל שלש גדרות ושלש בצירות ושלש מסיקות אלמא לא גמר לה לחזקה משור המועד דאי משור המועד הוה גמר לה כיון שאסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הויא חזקה שהרי החזיק בשלש שנים מוחלקות כדאיתא בגמרא דבתלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא הויא חזקה למאן דיליף משור המועד הילכך כיון דבעי שמואל שלש גדרות ושלש בצירות ושלש מסיקות על כרחך סבר דהיינו טעמא דחזקה שהיא לשלש שנים משום דעד תלת שנים מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר. ומעתה כיון דמן הטעם הזה בעינן שלש שנים לא שנא שדה בית השלחין ולא שנא שדה בית הבעל ובית האילן כולן חזקתם שלש שנים מיום ליום וכדרב ולא פליג עליה שמואל אלא בדקל נערה. ואשתכח השתא דהאי כללא דתנן כל דבר שהוא עושה פירות תדיר חזקתם שלש שנים מיום ליום חכמים חלוקים עליו והלכתא כחכמים שאין הפרש בין דבר עושה פירות תדיר לשאינו עושה פירות תדיר אלא כולן חזקתם שלש שנים מיום ליום דטעמא דחזקה שהיא שלש שנים משום דעד תלת שנים מזדהר איניש בשטריה ותנא דמתניתין דקא מפליג בין דבר שעושה פירות ובין שאינו עושה פירות תדיר יליף חזקה משור המועד כדאיתא בגמרא. וראיתי לרבים מרבותינו שכתבו כל השנוי במשנתנו דכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתו שלש שנים מיום ליום דמשמע שיש הפרש בין דבר שעושה פירות תדיר כגון בית השלחין ובין דנר שאינו עושה פירות תדיר כגון שדה בית הבעל וגם הריא"ף ז"ל כתב בהלכותיו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים עד שיגדור שלש גדרות כו' ולא כתב דברי רב שיש ללמוד מהם דשלש שנים שלמות בעינן ואיכא לקיומי הדין סברא לפום נוסחא דכתיב בהון בגמרא מאי בינייהו אמר אביי דקל נערה איכא בינייהו פירוש שעושה פירות שתי פעמים בשנה דלשמואל סלק ליה לשתי שנים דאזיל בתר שלש גדרות ובדין הוא דהוה ליה למימר איכא בינייהו מקוטעות אלא דעדיפא מיניה קאמר דאפילו שתי גדרות בשתא אחת עולות לשתי שנים ואף על גב דטעמא דחזקה שהיא שלש שנים משום דתלת שנים מזדהר כו'. ואי קשיא לך הא דמשמע בגמרא אליבא דרבנן אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי לא הוי חזקה ומשום הכי מדקל נערה לא קשה כיון דשאר דקלים אין עושים פעמים בשנה זו שעושה פעמים בשנה הרי הוא עומד במקום שתי שנים ואי קשיא לך הא דקאמר שמואל זו דברי רבי עקיבא ורבי ישמעאל דמשמע שחלוקים חכמים על מה שאומר רבי ישמעאל בשמנה עשר חדש דלא הויא חזקה ואם איתא דהיכא דגדר לא בעינן מיום ליום מאי שנא דבשמונה עשר חדש לא הוי חזקה בשדה בית הבעל כיון שאסף שלש תבואות לא קשיא דהתם אין התבואות שוות דפירא דסוף ראשונה מן התבואות הנזרעות בסוף הקיץ ושל אחרונה מן הנזרעות בתחלת החורף ובשדה העומדת לחטים ולשעורים בעינן חזקה דשלש שנים תבואות דחטין ושעורים ולא מצטרפי לענין חזקה מינין הנזרעים בסוף הקיץ וסברא קמייתא נהירא וברירא ועולה כהוגן. עד כאן לשונו.

שלשה חדשים בראשונה כו'. ואמרינן בגמרא דפירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו פירש רש"י ז"ל דרבי ישמעאל בעי פירא רבא כגון חטים ושעורים ושבולת שועל וכיוצא בהן שגדלים בשלשה חדשים ורבי עקיבא סבר פירא זוטא כגון ירק דגדל בחדש אחד. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן עלה בגמרא דלרבי ישמעאל אספסתא שגדלה בחדש אחד הויא חזקה ורחקה בזה הרבה. ולי נראה דאינו כלל דהאי דאמרינן בגמרא דתלתא אספסתי בתלתא ירחי דהוי חזקה היינו דוקא בשדה העומדת לאספסתא אבל בשדה לבן שאינו עומד לכך פירא רבא בעי. ותדע לך דאם כן שמונה עשר חדש למה בשלשה חדשים ואפילו בחדא שתא תסגי ליה אלא דכל חדא וחדא כדרכו הוא צריך לאכלו שדה בית השלחין בפירות תדירין ושדה בית הבעל לרבי ישמעאל בפירא רבא שלשה פירות בין שמונה עשר חדש ולרבי עקיבא אפילו פירא זוטא ושדה העומדת לאספסתא אפילו בתלתא אספסתי בתלתא ירחי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: רבי ישמעאל סבר דוקא פירא רבא כגון תבואה שאינה גדלה אלא בשלשה חדשים ורבי עקיבא סבר אפילו פירא זוטא כגון אספסתא והוא מין עשב הנזרע למאכל בהמה וגדל בשלשים יום כדמוכח בגמרא רבי ישמעאל דבעי פירא רבא דוקא בשדה העומדת לתבואה אבל בשדה העומדת לאספסתא כיון דאכלה תלתא פירי בתלתא ירחי הויא חזקה כדאיתא בגמרא וטעמיה דרבי עקיבא דאמר אפילו בשדה העומדת לפירא רבא הויא חזקה בפירא זוטא בראשונה ובאחרונה לפי שדרך מקצת בני אדם שזורעים שנה ראשונה אספסתא בשדה העומדת לתבואה אבל בשדה העומדת לאספסתא כיון דאכלה תלתא פירי בתלתא ירחי הוי חזקה כדאיתא בגמרא וטעמיה דרבי עקיבא דאמר אפילו בשדה העומדת לפירא רבא הויא חזקה בפירא זוטא בראשונה ובאחרונה לפי שדרך מקצת בני אדם שזורעים שנה ראשונה אספסתא בשדה העומדת לתבואה וקוצרים אותה לשלשים יום ואינה מכחשת את הקרקע ובשנה שניה זורעים שם תבואה ובשלישית אספסתא כדרך הנוהגים לעשות ניר בראשונה ולזרוע בשניה. ומיהו ניר לא הוי חזקה כדאיתא בגמרא אבל פירא הויא חזקה והיינו טעמא דלא הויא חזקה אם אכלה תלת פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא העומדת לפירא רבא אפילו בשדה העומדת לפירא זוטא אלא כדרך ניר כן נראה בעיני. והא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא מיירי כגון שלא זרעוה בעלים הראשונים בתחלת שנה ראשונה דאלו זרעוה איכא למימר דלא אכפת ליה במה שזה זורע אותה בסוף השנה. עד כאן לשונו.

כנס את תבואתו כו'. על מה שתירצו בתוספות. דתאנים מתאחרים אחר ענבים קשה דבפסחים אמרינן סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים משמע דכשאין כבר תאנים בשדה עדיין השדה מלאה ענבים. עוד שם על פירוש רבינו תם. ואין נראה לריצב"א ולכאורה הענבים מתאחרים באילן יותר מתאנים כדתנן ומייתי במקום שנהגו אוכלים בענבים עד הפסח בזתים עד עצרת בגרוגרות עד חנוכה ומסתמא לפי מה דקודם באילן הויא לקיטתו כמו ענבים וזתים. ונראה לי דכסדר חשיבות נקט להו ולא כסדר לקיטתם. עד כאן מגליון תוספות.

בד"ה ג' חדשים כו' והא דאמרינן בגמרא דאספסתא בחודש אחד הויא כו' עכ"ל פי' אספסתא הגדל בחדש אחד הוי חזקה בג' חדשים כשעקרה בסוף כל חודש וזרעה אחרת כדלקמן וא"כ למה יגרע ירק לר' ישמעאל דגדל נמי בחדש אחד ולתירוצם ניחא דלא דמי ירק לאספסתא דמיירי ירק שבראשונה לא זרעה ובאחרונה לא קצרה ודו"ק:

בא"ד אפי' זרעה הראשון או הוא כו' אמר כל שיבי דכרבא כו' כיון שמעכב העצים כו' ליכנס והא דאמר בגמרא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כנס את כו' סיון ותמוז וחצי אב קיץ כו' א"נ לוקטין אותו כו' ולא הוי זמן כניסתו כו' תני להו כסדר גשמי שנה כו' עכ"ל כצ"ל פי' יורה בחשון ומלקוש בניסן וליתני כסדר הזה כנס קייצו באב וכנס תבואתו בתשרי וק"ל:

רש"י בד"ה בית השלחין כו' פירות תדיר הס"ד:

תוס' בד"ה כנס את כו' ותמוז וחצי אב קיץ כו' כצ"ל:

בד"ה עד נגיחה כו' הוחזק נגחן בג' פעמים הכי נמי הוחזק שתקן בג' שנים כו' כצ"ל:

במשנה כנס את תבואתו. פרש"י יין של גפנים. נ"ל משום דגיתות שלהם היו בכרם ושם היו דורכין כמש"כ התוס' במס' ע"ז (נ"ו) ד"ה ואע"פ. אבל הבדים היו בעיר כמש"כ התוי"ט לקמן פ"ד מ"ט (וכ"מ בפ"ג דמע"ש מ"ז דתני בתי הבדים שפתחיהן לפנים כו' ע"ש בפי' הרע"ב ול"ת ג"כ בתי הגיתות) ולהכי תני גבי זיתים מסיקה משום דתיכף לאחר מסיקתן מכניסן לבית לדורכן. ומה שפרש"י דשדה לבן נלקטין כל פירותיה בפ"א. אף דקציר שעורים הוא בפסח ודחטים בעצרת ובמדרש רות (סוף פרשה ב') מתחילת קציר שעורים עד כלות קציר החטים ג' חדשים וע' בנדרים פ"ח מ"ד ומקרא מלא בס"פ וארא כי השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה. מ"מ אסיפתם לבית דהוא עיקר החזקה כמש"כ התוס' היא בזמן אחד בעת האסיף. עי"ל דשדה לבן אינה נזרעת בערבוב אלא כל מין לבדו משא"כ בשדה האילן ע' לקמן (ל"ז) בפי' הרשב"ם סד"ה דבזאי בזויי:

רש"י ד"ה בית השלחין. וכ"ד שעושה פירות תדיר כו' מיום ליום. פשוט דכוונתו בזה לתת טעם מדוע חזקת בה"ש אינה אלא ג"ש מיום ליום ולזה כוון ג"כ הרע"ב ולחנם תפס עליו התוי"ט:

תד"ה שלשה. דאמרי' בר"ה כל תבואה כו'. הוא שם (י"ג):

תד"ה כנס. א"נ לוקטין אותו חצי סיון כו' ומניחין כו'. כנ"ל דצ"ל. להוסיף תיבת כו' אחר חצי סיון ולמחוק מלת קודם:

חזקת הבתים והבורו' וכו' מיום ליום. בעירובין מ"ה ע"א כ' תוס' דכולי' מתני' דברי ר' ישמעאל הם. והיינו לשמואל לקמן ל"ו ע"ב דס"ל דלרבנן בעי' ג' בצירות וכו' וכן פסק רמב"ם וא"כ ת"ק דמתני' דלא אזיל בתר בצירות בבית השלחין ע"כ ר' ישמעאל היא וכתוס' עירובין הנ"ל. אך לרב לקמן ל"ו ע"ב דלרבנן ג' שנים מיום ליום א"כ רישא רבנן דר' ישמעאל ואה"נ דאפי' שדה בעל נמי מיום ליום אלא דבבית השלחין פליג ר"י ור"ע. ועיין שכן משמע לשון רמב"ם בשמעתין ונראה הא דאמר ר"ה כ"ט ע"א והוא שאכלן רצופי' מהו דתימא למעוטי מקוטעי' קמ"ל פירשב"ם דדוקא קתני למעוטי מפוזרות עכ"ל ע"ש משמע מלשונו דר"ה מלשון מיום אל יום מפיק לי' למעוטי מפוזרו' והיינו משום דלמעוטי מקוטעו' לא צריך דמהיכי תיתי לומר שנים מקוטעות אלא אי ת"ק היינו ר' ישמעאל וכמ"ש תוס' עירובין הנ"ל א"כ נקיט מיום אל יום איידי דסיפא והכי קאמר שלחין ג' שנים מיום אל יום ובעל ג' שנים ואינם מיום אל יום. אבל ר"ה ס"ל כרבו רב דרבנן דר"י ג' שנים קאמרו. ורישא רבנן וכיון דרישא וסיפא לאו חד תנא הוא. א"כ לא יתכן לומר דנקיט מיום אל יום לאפוקי מקוטעי' דפשיטא מהיכי תיתי דמקוטעי' קאמר אע"כ למעוטי מפוזרו' אתי לאשמועי':

שדה בית הבעל וכו'. פירש"י שאין לך אדם שרואה את חברו זורע את שדהו לאכול פירות העשוי לשנה ושותק עכ"ל מדוקדק לשונו משמע דס"ל לר' ישמעאל ור' עקיבא מיד בשנה ראשונה אדם מקפיד ומ"מ בעי ג' שנים שיהי' מוחזק לישתק על הקפדה והיינו דילפינין משור המועד אבל רבנן ס"ל אינו מקפיד עד ג' שנים כדאמר רבא לקמן וכ' ת"ח דגם במסקנא קיימא הכי ובג' שנים ליכא אלא קפידא א' ומ"מ הוה חזקה דלא ילפי משור המועד ובזה מיושב ק' תוס' ד"ה שתא קמייתא וכו' עיין לקמן כ"ט ע"א וק"ל:

הרי הם י"ח חדש עתו"ס ומ"ש תי"ט ודבריו דחוקי' ועמ"ש לעיל בסמוך בזה ועיין פי' רמב"ן דכ' דסד"א דג' חדשי' מקוטעי' קמ"ל וא"ש אך לפירש"י דס"ל דבג' חדשי' זורע וקוצר א"כ אה"נ אי אירע לו שאסף תבואה בג' חדשי' מקוטעי' סגי לי' בהכי שהרי אכל תבואתה וליתי' לתי' רמב"ן ואולי י"ל ה"א אי נתעברה שנה האמצעי בעי' י"ג חדשי' וכן דעת פר"ח בי"ד סי' נ"ז וע"ש ש"ך סקמ"ג ע"ש קמ"ל דבי"ח חדשי' סגי. והנה בהג"ה מיימ' פי"ב מטוען שכ' בשם ר"א דבאתרא דמוברי באגי סגי באכלה שנה ונרה שנה וזרעה שנה דהניר שבנתיים נחשוב כמו אכילה ודלא כרשב"ם ע"ש ומ"מ נ"ל דוקא בג' שנים שלימו'. אבל שדה הבעל לר' ישמעאל בודאי בעי' ג' אכילו' ממש ואפשר היינו דהדר קתני הרי י"ח חדש למעוטי מפוזרו' אע"ג דכבר קמ"ל ברישא מ"מ לא דמי רצופות דרישא לדסיפא:

כנס את תבואתו וכו' מאי דמייתי תוס' מאמוראי דבבל דהוה בציר בתשרי וכבר כלה קיץ אע"ג דבא"י קדים בציר טפי כדכתי' במרגלי' והימים ימי ביכורי ענבים. מ"מ מוכרחי' שפיר דעכ"פ קיץ קדים לבציר בכל מקום לפי מה שהוא ואמנם בפי' המשניות לרמב"ם הבנתי פי' מחודש במתני' דפי' כנס תבואתו תבואה ממש חטי' וכדומה אלא ששדה שאין בה אילן רק תבואה ואין בו צל כלל קרי שדה לבן. ואם יש בו גם אילנו' עם התבואה קרי לי' שדה אילן ואמר כנס תבואתו מן השדה בחג האסיף דכל ימות החמה הי' התבואה מונחת בשדה לייבש עד החג ושוב מסק לקי' זיתיו. ואח"כ הגיע זמן כניסת תאנים שהי' מונחי' לייבש מחצי סיון עד בתוך החורף והוה כסדר השנה ומיושב הכל בעזה"י ע"ש:

שמעתי מהולכי אושא י"ל דסנהדרין גלו מאושא לשפרעם וכו' ושוב חזרו לאושא ע"ש במס' ר"ה ואפשר הניחו שם שדות כשיצאו משם ושוב כשחזרו הי' דנין עליהם דומי' דלקמן שדות בכסף יקנו וכו' עיין וק"ל נפקא לי' מרשות מוכר וקם לי' ברשות לוקח ענין השקלי' וטרי' דהוה ס"ל דכל עצמו לא אתאינן אלא משום דיש למערער חזקת מרא קמא. וס"ל בשתק ג' שנים ה"ל כנשתקע שם בעלי' הראשוני' ממנו ובטל לי' חזקת מרא קמא וממילא בכל ספק טענותיהם אזלי' בתר המחזיק השתא בקרקע עיין בירושלמי דמייתי תוס' סוכה למ"ד ע"ב ד"ה וקרקע וכו' יש יאוש לקרקע וכו' נשתקעו ולא נתיאשו וכו' וכבר פרשתי ירושלמי הלז במקום אחר:

חזקת כו'. היינו שיהיה חשיב בחזקתו נגד חזקת מרא קמא. ואף דבמטלטלין ג"כ בחזקת מרא קמא כל שאין ראי' תפיסת המוחזק ובדברים שהן עשוין להשאיל כו' מפקינן. מ"מ בדברים שאין עשוין כו' שתפיסתן מוכחת מהימן ולקח אבל קרקעות אף שאין עשוין להשאיל כו' מ"מ לא מהני מה שמשתמש בהן פחות מג' שנים שתועיל הראיה מאין בא לידו. ולכאורה למה לא יועיל. ולמסקנא משום ריעותא דאחוי שטרך. ולס"ד דמחיל או לא קפיד. א"כ הוי כעשוי להשאיל. דבמטלטלין שיקח שלא מדעת אין חשש משא"כ קרקע שאין לוקח לרשותו רק משתמש ולא קפיד או מחיל על הפירות אין הוכחה:

עוד היה אפשר כמ"ש תוס' יבמות קט"ז באותיות דצריך להביא ראיה ואף דשטרות דבר שאין עשוין להשאיל כו' כתבו דלא מהני רק להחזיק משא"כ בשטר להוציא מהלוה ע"ש. וא"כ דוקא במטלטלין דעכ"פ הם ברשותו משא"כ קרקע דבחזקת בעלים א"כ שתועיל ראיה זו דאין עשויה להשאיל להוציא לא מהני. ואף דאינו ממש להוציא הא גם שם אינו להוציא דלוה ב"כ וב"כ חייב רק או לזה או לזה. ומ"מ כיון שאינו להחזיק כמו חפץ לא מהני. וכ"ש בקרקע כנ"ל. ובעי הוכחה גדולה יותר. ואף למ"ד א"צ ראיה בשטר היינו דתפיסת השטר הוי כתפיסה בהחוב וכמו ב' אדוקין בשטר דחולקין כו' וג"כ תפיסתו מוכחת כמטלטלין. משא"כ בקרקע שהתפיסה מוכחת רק על הפירות שכבר אכל אבל בקרקע לא תפיס כלל ע"י אכילת הפירות ועדיין גוף הקרקע בחזקת מרא קמא לכ"ע ולא מהני הראיה דתפיסת הפירות על הקרקע להוציא דלא עדיף מב' אוחזין כו'. ומה"ט לענין הפירות היה נאמן לקוח על הקרקע שיפטר מהפירות שתפס אי לאו ריעותא דאחוי שטרך כדפריך לקמן מ"ה ארעא נמי כפירוש תוס' שם דלא צריך לטעם דלא חציף רק באינו מוחזק ע"ש. ובבתים דקיימא לאגרא למה גרע ממטלטלין דלא מהני ג' שנים בעשוי להשכיר כתב סמ"ע הטעם דשכח והם דברי ר' יונה והטור. וי"ל דשם שתפיסתו מוכחת מיד ע"י שברשותו ובעשוי להשאיל אין תפיסתו מוכחת דא"א למחות בשעה שמשכירו ושוב אח"כ אין הוכחה מהזמן ג' שנים יותר ממיד ולא שייך ענין ג' שנים כלל. משא"כ קרקע דאין התפיסה מוכיח רק בהמשך זמן ג' שנים. לכך אף אי לפירי אחתי' ועשוי להשכיר מ"מ אין דרך בזמן ג' שנים שלא למחות וגם מצד לא מזדהר בשטרא יותר מג' שייך החילוק בין ג' שנים משא"כ מטלטלין דלאו בני שטרי. וכ"ש לנ"י דתקנת חכמים משום דדרך שלא ליזהר בשטר יותר מג"ש תקנו חזקה ג' שנים. ולא שייך רק בקרקע דבני שטרא ומה"ט נראה דנקיט במשנה עבדים דוקא ולא סתם גודרת. דעבדים בני שטרי דאפשר לסיימן וכדאמר בש"ס גבי זמן ע"ש. מהני חזקת ג' שנים משא"כ בהמה. וכדעת הרמב"ם בש"ע סימן קל"ה. ולא כש"ך ז"ל דבהמה ג"כ ג' שנים ואין טעם לחלק בין בהמה גודרת למטלטלי עשוין להשאיל. וע"כ כיון דלאו בני שטרי אין טעם לזמן ג' שנים. ולש"ך ז"ל צ"ל דגם דלאו בני שטרי מ"מ גם קרקע באתרי דלא כ' שטרי דין חזקה בג' שנים. ע"כ דצריך ליזהר בג' שנים שיהיה מוכן העדים שקנה או שאר ראי' וזה שייך גם במטלטלין. רק משום שכח כסמ"ע. וגודרת שיוציאו ונכנס בפרסום לא שייך שכח מהני ג' שנים. או דבמטלטלין שברשותו א"א לעדים דג' שנים. וא"כ מה תועלת בתקנה ג' שנים בלא ראה נאמן מיד ובראה לא ימצא עדים על ג' שנים משא"כ דבר מסוים כעבד ובהמה שרואין ואפשר בעדי חזקה שייך כנ"ל לש"ך. אך למה תני במשנה עבדים. וכ"כ הה"מ ראי' א':

עוד נראה דדוקא קרקע ועבדים דקי"ל כקרקע והתוקף כו' והדר כו' כיון דאין נגזלין צריך לשלם הפירות כו' שייך זמן ג' שנים אי קפיד אף דיצטרך לשלם לו מ"מ קפידא אף דלא מחיל בג' שנים כדאמר בגמרא וממילא מורה ששלו וא"צ לזהר בשטרו. משא"כ בהמה דקי"ל ב"ק פרק הגוזל התוקף בבהמתו כו' ועשה בה מלאכה פטור. כיון דמטלטלין נגזלין ושבח דגזלן דמשלם רק כשעת הגזלה. א"כ לא שייך כלל דבר העושה פירות שיהיה הזמן ג' שנים דממ"נ אי לא מחיל קפיד מיד דהפירות לא יהיה לו דלא הדר ואי קפיד על גוף הגזלה ג"כ מיד הקפידא כמו בג' שנים. רק לס"ד דרבא דשתא חדא מחיל כו' ג' לא מחיל כו' היה שייך גם בבהמה ג' שנים. והא הדר ביה מהך טעמא. מ"מ י"ל דלא הדר רק בקרקע דשייך לא קפיד או מזדהר כו' ובהנ"ל דלא שייך י"ל טעם דמחיל:

גם י"ל דבל"ז גזולין אינו נאמן גם בעשוין להשאיל ואף במגו דבגזלן לא מחזיקינן. וא"כ דוקא בקרקע ועבדים דאין נגזלין משא"כ בהמה דגודרת הוי רק כעשוין להשאיל והא מ"מ גזולין אינו נאמן. וע"כ דמצי טעין שמעצמן נכנסו ולא אמרינן בזה אחזוקי כו' דלא נחית ע"ד גזלנות. וא"כ שוב צריך לשלם הפירות כדאמר בב"ק שם ושייך קפידא בג' שנים כש"ך. ואף דכל שמשתמש הוי גזלן דשואל שלא מדעת גזלן. מ"מ משמע דלא אמרינן בזה אחזוקי בגזלן כו' דלאינשי לא חמור כגזלן גמור. ויש לדחות:

שם ועבדים. לדיעה ב' סימן קל"ה דגם בהמה חזקתו ג' שנים תמוה למה תנן עבדים ולא גודרת סתם כמ"ש הה"מ ראיה זו וי"ל דיש להסתפק דתני בתים סתם בלא קיימי לאגרא דדר שלא מדעתו פטור אי הוי חזקה אי דינו כאכלה ערלה דלא מהני שכתב רשב"ם כיון שאין הבעלים מפסידין וכן בהנ"ל כיון דפטור או דלא דמי דשם לאו כדאכלי אינשי ואותן ג' שנים ערלה א"צ להשגיח משא"כ בתים דהוי כדאכלי אינשי וגם לעולם כן. וכן נראה מדתני סתם בתים ועוד דהא גם אי לפירי אחתי' הוי חזקה דצריך למחות וא"כ אף דלא קיימי לאגרא ואינו מקפיד מ"מ בעי למחויי כמו אי לפירי אחתיה כנ"ל. וא"כ י"ל דבעבדים דאמר ב"ק דתוקף בעבדו ועשה מלאכה פטור דניחא ליה דלא נסתריה עבדים ע"ש. א"כ י"ל דמה"ט נקיט עבדים לרבותא אף דאינו מקפיד מ"מ הוי חזקה בג' שנים כנ"ל:

ומיושב פ"ב דגיטין בעבד שגט כתוב עליו דמייתי דר"ל גודרת כו' ותמוה כמ"ש תוס' מה קמ"ל ר"ל מתני' הוא וגם על עבד למה לא מייתי המשנה ע"ש. ולמ"ש ניחא דבמשנה ה"א דאין הטעם כלל דמנפשיה עייל רק כיון דניחא ליה ממילא לא בעי למחות קודם ג' שנים רק בג' שנים כמו אי לפירי אחתיה. וא"כ בבטלו ממלאכת רבו דקפיד כמבואר בש"ס ב"ק. ובבהמה שפיר ס"ד דחזקה מיד. וקמ"ל ר"ל גודרת כו' משום מנפשיה עייל. ובגט בל"ז אין לאשה חזקה בנכסי בעלה וא"כ כיון דספק שלא נתגרשה אין ראיה מחזקתה. וע"כ כיון שגט כתוב עליו קפיד אי לא נתגרשה והוי חזקתה ראיה. וא"כ לא הוי מוכח מהמשנה כלל דהיכא י"ל דהוי חזקה לאלתר. ולכך מייתי דר"ל כנ"ל. דמנפשי' עייל כנ"ל. וממילא במתני' אף בביטלו ממלאכת רבו בעי ג' שנים כנ"ל:

עוד י"ל דבמשנה ניהו דלא אמרינן מנפשיה על מ"מ אף דהוי כאן עשוין להשאיל מ"מ לא מהני הראיה דמאין בא לידו רק להחזיק כמ"ש לעיל דמה"ט אותיות צריך להביא ראיה. וא"כ עבדי דכמקרקעי ובחזקת בעלים קיימי לא מהני בלא ג' שנים משא"כ בהמה אי אין עשוי להשאיל הוי כשאר מטלטלין באין עשוין להשאיל דלהחזיק מהני. וקמ"ל ר"ל דשייך מנפשיה על וכעשוין להשאיל כו' וא"כ י"ל אי דבעי שם גם למ"ד עבדי כמטלטלין דאין ראיה ממשנה. או דניהו דא"י להוציא אבל בגט עכ"פ ספק מצד הראיה דמאין בא לידה. או למ"ד באותיות א"צ להביא ראיה דחשיב מוחזק ע"י השטר אף שאין מוחזק בגוף הממון וכן בעבד שהגט כתוב עליו הוי כשטר על העבד שהתפיסה מוכחת דחשיבה מוחזק כנ"ל. והוצרך להביא דר"ל דגם במטלטלין שמוחזק לא מהני כנ"ל:

או י"ל דנקיט עבדים דבכל גווני לא הוי חזקה עד ג' שנים אף אי טוען גזולין כיון דכקרקע ואין נגזלין. ועוד דנאמן במיגו דמנפשיה עייל דלא הוי להוציא דבחזקת מרא קמא קאי. משא"כ בהמה בטוען גזולין לאלתר הוי חזקה דאחזוקי בגזלנא לא מחזקינן כמו בדברים העשוין להשאיל בשבועות ע"ש. ובמגו דמנפשה עיילא לא מהימן דהוי מיגו להוציא דחשיב מוחזק כנ"ל. וקשה שלא הזכיר בש"ע בבהמה בטוען גזולין עיין שם:

שם ג' חדשים באחרונה כו'. לפירוש ר"י די שזרעה בג' חדשים אחרונים אף דלא קצר. ולכאורה קשה כדאמר סוף כתובות פיקח היה שמכר השדה שיוכל למשכנו שלא יבריח כו'. ומהני דלא ליחשיב הודאה כן כאן כיון דקי"ל הדרי פירי ומגיע לו משנה א' וב'. א"כ אין ראיה ממה שהניחו לזרוע שנה ג' שעשה כדי שלא יבריח ולא יהיה לו לגבות הפירות שאכל. משא"כ כשזרע שחלק שיש לו במה שזרע או כאריס כו' יוכל לגבות בעד הפירות שמכבר כנ"ל. ודוחק לומר דאם היה חושש על הפירות שלא יוכל לגבות היה לו למחות בשנה א' וב'. ודוחק דמ"מ על ג' חדשים אחרונים אין הוכחה דאלו מחה לא היה זורע ואין כאן ג' שנים. וי"ל דכיון שזורע ביום א' וכמ"ש תוספות רק הנעילה מצטרף א"כ שפיר יש הוכחה דהיה לו למחות מיד שזרע ולא להניחו בחזקתו בנעילה וגדורה ג' חדשים כנ"ל. וא"כ יש נ"מ בהיה נועל כל הג' חדשים וסוף הג' חדשים זרע לא הוי חזקה דהא באמת מחה מיד שזרע כנ"ל. ובל"ז נראה ג"כ כן דבצונמא לא מהני נעילה כמ"ש תוס' והחילוק נראה דנעילה לגוף השדה ודאי לא מהני כמבריח ארי ושומר שדה חבירו מה איכפת ליה רק בנעילה לצורך הפירות שאוכל אח"כ מצטרף הנעילה כמו אכילת הפירות ולכך בג' חדשים ראשונים כשזרע המערער נראה ג"כ דוקא שהיה נועל ובסוף קצר שהיה הנעילה לצורך שמירת הפירות שאכל אח"כ משא"כ קצר מיד ואח"כ נעל השדה כל הג' חדשים בלא הפירות לא מהני דנעילה זו היה רק שמירת השדה לחוד כנ"ל וכן ג' חדשים אחרונים דדוקא שנעל אחר שזרע שהיה לצורך שמירת הזריעה משא"כ כשנעלה ריקנית וסוף ג' חדשים זרע לא מצטרף הנעילה כלל כנ"ל. ומיושב בזה מה דתני שהן י"ח חדש שתמהו תוס' וכי מניינא קמ"ל. ולמ"ש מיושב דקמ"ל דצריך להיות אכילת הפירות כל י"ח חדש היינו שהנעילה שמצטרף ליחשב בכלל אכילת הפירות צריכה שתהיה לצורך השמירה מהפירות כנ"ל ולא להיפך כנ"ל:

שם שהן י"ח חודש. תוס' תמהו למ"ל מניינא ואי קמ"ל רצופין א"כ רב הונא מאי קמ"ל. ותי"ט תמה דמקמ"ל רב הונא לרבנן. ואינו מובן דר"י דמיקל בחזקה ובעי רצופין גם לרבנן ודאי כן. גם מ"ש עוד דאין הפירוש מיום ליום דרישא דומה לסיפא ע"ש ג"כ אינו מובן דתרתי נכלל במיום ליום לר"ה רצופין ושלמים וממילא בסיפא ואינם מיום ליום היינו אף רצופין רק חסרי' מ"מ אינם מיום ליום:

ולע"ד י"ל דאתי לאפוקי דס"ד דסגי כשזרע ואכל ג' חדשים כפירש"י ואח"כ הוביר ט' חדשים ואכל שנה ואח"כ הוביר ט' חדשים וזרע וקצר ג' שנים האחרונים דג"כ מהני דבשלמא בהני דבעי ג' חדשים מיום ליום באתרי דלא מיברי לא מהני. אבל בשדה כו' לענין אכילת הפירות חשיב רצופין דהא כל פירות הג' שנים אכל. קמ"ל דלא מהני רק י"ח חודש רצופין היינו ג' חדשים וי"ב חודש וג' חדשים שכמספיק בנתיים היה אז בחזקת בעלים ראשונים. ושפיר רב הונא קמ"ל דמהך ס"ד דוקא משום דמוביר משא"כ ו' שנים בצירוף קמ"ל רב הונא דג"כ לא מהני. ולפיר"י ג"כ י"ל דכה"ג לא מהני דדוקא מה שזרע האחר קצר בג' חדשים כדרך עולם וכן ג' חדשים אחרונים שזרע כדרך משא"כ זרע וקצר בג' חדשים והוביר ט' הוי כשמט ואכל דלא כדאחזקי אינשי ולא מהני:

או י"ל דס"ד כיון דתני חזקתן ג' שנים ואינן מיום ליום ג' חדשים כו' דדוקא שעכ"פ כל הפירות של הג' שנים אכל המחזיק ולא המערער ולפירש"י שאכל ג' חדשים בראשונה שזרע וקצר בג' חדשים והן הפירות של כל השנה שהיה ט' חדשים ריקנית. מה שאין כן כשהבעלים זרעו וקצרו בשנה זו ג"כ בג' חדשים ראשונים מהשנה דג"כ אכלו פירות שנה זו. וכן לפיר"י שזרעו הבעלים ואכלו שחת או נעולה כו' עד ג' חדשים שלו. אין זה חזקת ג' שנים של המחזיק ולא מהני דהפי' חזקתן ג' שנים ואינן מיום ליום היינו כל הפירות דנקרא ג' שנים אבל לא כנ"ל. וקמ"ל שהן י"ח חודש דאין משגיחין על הקודם רק בי"ח אלו בלבד הוי חזקה כנ"ל:

גמרא משור המועד כו'. תמה הרמב"ן מה הדמיון ע"ש. ונראה דיליף דפעם א' או ב' שנגח תלינן במקרה שנזדמן ולא נפיק מחזקתו עד ג' פעמים לא תלינן באיזה סיבה הגורמת רק שכן הוא מועד לנגח דמה"ט פ"ק דחגיגה בשוטה פעם א' תלינן גנדריפס אחדיה כו'. וכן בקטלנית כו'. כן במה שהניח לאכול פירות פעם א' תולין באיזה טעם או שלא נודע לו או סיבה אחרת שלא מיחה ולא נפיק מחזקתו משא"כ בג' פעמים אין תולין בהזדמנות רק דשלו הוא וראוי שלא ימחה כנ"ל. או דלענין לזהר בשטרו שמא יערער ג"כ כשג' פעמים מניח ואינו מוחה אצל הלוקח מוחזק שלא יערער עוד ואינו נזהר כנ"ל. או די"ל לענין הבעלים במה שרואין שאוכל פירות פעם א' וב' עדיין אינו מוחזק גזלן אצלם שיעכב גוף השדה עד ג' פעמים כמו במומר דבעי ג' פעמים. דאז מוחזק גזלן וראוי להם למחות ויש הוכחה:

ומיושב בזה קושית הש"ס אי מה מועד עד נגיחה ד' כו' דתמוה מאוד כמ"ש תוס' וכתירוץ הגמרא. ולמ"ש אתי שפיר דס"ד הטעם מצד הבעלים שהמחזיק יהיה מוחזק אצלו גזלן כנ"ל ופריך שפיר דכמו במועד דוקא כשהוחזק כבר ג"פ ולא ישמרנו בד' חייב כן זה כשמוחזק ג' פעמים בגזלן וברביעית שלא מיחה ראיה כנ"ל. דהא מה שראוי למחות הוא אחר שהוחזק כבר בג' אכילות. ומשני דאין הטעם כנ"ל. רק דהבעלים ראוי להם למחות מיד גם שאין זה מוחזק גזלן רק כטעם א' הנ"ל שתולין באיזה טעם משא"כ ג' פעמים כבר לא תלינן כנ"ל. אך לשון הגמרא מה כו' ה"נ כיון דאכלה כו' נפיק מרשות מוכר וקיימא ברשות לוקח לא משמע כטעמים הנ"ל. לכן נראה לע"ד דהא במטלטלין תפיסתן מוכחת מיד דשלו כיון שהחפץ ברשותו משא"כ קרקע דאין תופס גוף הקרקע ובאכילת פירותי' לא חשיב תפיסתו מוכחת על גוף הקרקע דעדיין גוף הקרקע אינו ברשותו ובחזקת בעלים. וענין ברשותו בקרקע מבואר פ"ק דב"מ דכל שיכול להוציאו בדיינים כו' ובא"י להוציאו חשיב אינו ברשותו. ומה"ט בנשתקע שם בעלים פ' ירושלמי ותוס' סוכה פרק לולב הגזול דמהני יאוש בקרקע דכה"ג שנראה שלא יוציאו יצא מרשותו ע"ש. ולכך בג' פעמים אכילת הפירות שלא מחה ומוחזק שלא ימחה עוד כמ"ש תוס' דזה שפיר דמי לשור המועד. א"כ שוב הוי כאינו יכול להוציא וכנשתקע שם בעליו דתפיסה זו דג' פעמים כיון שמורה שלא יוציאנו ממנו שפיר תפיסה זו מוכחת כמו מטלטלין מיד דברשותו כנ"ל בקרקע חשיב ברשותיה. ושפיר לשון הגמרא דכיון דאכלה ג' שנים נפיק מרשות מוכר וקיימא ברשות לוקח וחשיב מוחזק ממש שהקרקע ברשותו ובא להוציא כנ"ל. והס"ד היה מטעם ראיה כנ"ל. ומשני כו' הכא כיון כו' קיימא ליה ברשותיה כנ"ל דחשיב מוחזק כמו במטלטלין ברשותו כנ"ל:

ובזה מיושב לע"ד מה דתמוה למה במטלטלין בעשוין להשאיל וגודרת בהמה לרמב"ם ומחבר לא תועיל חזקת ג' שנים ע"ש בפ' דניהו דאין התפיסה ראיה מ"מ מצד אכילת הפירות תועיל כמו בקרקע. ולמ"ש י"ל דהא גבי רכוב ומנהיג ריש בבא מציעא מבואר דמאי דלא מהני לקנין לא מהני להיות חשיב מוחזק ג"כ. וא"כ כיון דקי"ל אכילת פירות לא הוי קנין ואף בג' שנים. וא"כ לכאורה גם ליחשב מוחזק לא יועיל וכן היה סברת עולא:

אך ז"א דבשלמא גבי מטלטלין שיש בהם תפיסה להיות מוחזק בענין שקונה במשיכה כנ"ל. שפיר אותו תפיסה שתפוס בו באופן דלא מהני לקנות לא חשיב מוחזק בו ג"כ כמו רכוב וכה"ג. משא"כ קרקע שכל ענין מוחזק בקרקע א"א להכניסה ברשותו להיות תפוס בה רק בענין זה שתהיה ברשותו לעשות מה שירצה וגם אצל המוכר לא היתה יותר ברשותו רק לענין זה שיכול להוציאה כו' ובחזקת שלו לאכול פירות ובמה שאוכל זה ג' שנים הפירות ג"כ תפוס בה ליחשב ברשותו כנ"ל שבחזקת שלא ימחה ושיוכל לעשות בה מה שירצה שפיר חשיב מוחזק כמו בעלים הראשונים כנ"ל. וא"כ זה שפיר בקרקע אבל במטלטלין שהיה ברשות בעלים ממש ממילא לא מהני ליחשב לוקח מוחזק רק באין עשוי להשאיל שהתפיסה בעצמה מוכחת שהוא ענין שקונה דברשותו כמשיכה וכנ"ל. משא"כ עשוין להשאיל מגודרת דתפיסתן לא מוכחת ורק מצד אכילת פירות ג' שנים וכיון דאינו מועיל אכילת פירות לקנין לא מהני להיות מוחזק ג"כ דבמטלטלין יש תפיסה רשותן ממש. דצריך תפיסה דפירות להפקיע תפיסה שהיה ברשות בעלים קודם שהיה תפיסה ממש ולא מהני כנ"ל רק בקרקע כנ"ל:

תוס' עד נגיחה ד'. מכאן חזר בו רש"י כו'. ופשט לשון הגמרא ב"ק משמע כרש"י ולא ישמרנו האידנא כו' ע"ש. וכן מהא דפרק דו"ה מ"א דלפירוש הנ"ל ניחא משא"כ לתוס' נדחקו שם ד"ה ולא ע"ש. ומה שדחו תוספות דא"כ גמרא כאן דלא כהלכתא דמסתמא קי"ל כרבא. וכן הקשו שם ב"ק הנ"ל דלפי' בליעודי תורא דאתי ג' כתי כו' א"צ שידעו הבעלים כלל. וכ' וא"נ דוהועד בבעליו כתיב ואח"כ ולא ישמרנו. וברייתא תני אין שור נעשה מועד עד שיעידו בפני בעלים ע"ש ויבמות ס"ד דפשוט ר"י ווסתות ושור המועד כרשב"ג תמוה מאוד לפירוש תוספות דרבי אינו חולק אקרא רק שם מתקיים ד' רשב"ג ע"ש ומה היה לו לר"י ורבא להזכיר זה כיון דשאלו רק הלכה כר' או כרבי שמעון בן גמליאל וגם הא מייתי מתני' כרשב"ג דאין השור כו' עד כו' ג' פעמים דסתם כרשב"ג. ולמ"ל הך סתמא ע"ש:

ולכך י"ל דהא לר' פפא דפלגא נזקא ממונא דלאו בחזקת שימור קיימו ובדין דישלם מיד נזק שלם דחשיב פשיעה רק דחס רחמנא עליו דאכתי לא אייעד תורי' עיין שם ט"ו ואם כן ודאי שפיר לרבא דסגי בג' נגיחות ואף שלא העידו קודם רק באו הג' כתי כו' אחר נגיחה ג' דגם בלא התראה פשע ג' פעמים דגם נגיחה א' פשיעה. וכשפשע ג' פעמים לא חס רחמנא עליו ומשלם נזק שלם בדינו. וברייתא דאין נעשה מועד כו' בפני בעלים שייך גם על אחר כך דהא דאין מקבלין שלא בפני בעל דין הוא דילפינן והועד בבעליו כמ"ש בגמרא. ושפיר לרבי שמעון בן גמליאל דבג' זימני כו' מכל מקום אייעד תורא ולא חס עליו כו'. ומיושב דאינו צריך נגיחה ה' כמו שכתבו תוס' לקמן. כיון דסבר ליעודי תורא סגי בג'. ולרבי דבתרי הוי חזקה אם כן לרבי פפא הי' די בב'. רק דסבר ליעודי גברא וכל דלא פשע בהתראות חס רחמנא עליו ולכך כשעבר ב' פעמים בהתראות סגי לחייבו בנגיחה ג' לרבא. ושפיר לרבי פפא דפלגא נזקא ממונא בין לרבי ובין לרבן שמעון בן גמליאל לרבא סגי בג'. רק לרבי ע"כ ליעודי גברא ולרבן שמעון בן גמליאל ליעודי תורא דלא אפשיטא הך בעיא שם. וגם אמר רבא שפיר דווסתות ושור כו' סתם תנא כרבן שמעון בן גמליאל דתני אין כו' עד כו' ג' פעמים כו' ולרבי ע"כ ליעודי גברא ונעשה מועד בב' פעמים רק שצריך ג' פעמים שיעבור ב' התראות וע"כ סתם כרבן שמעון בן גמליאל. ונ"מ דליעודא תורא כנ"ל. אך לרב הונא בריה דר"י דפלגא נזקא קנסא דבחזקת שימור כו' ורק כשנעשה מועד יצא מחזקתו ושפיר חייב דאז פשע. ואם כן א"א לומר כנ"ל שיתחייב בלא העדאת עדים קודם דלא פשע עד שיודע שהוא מועד. רק סבר דרבא אמר זה לרבי דסגי בב' פעמים אם כן די כשהעידו קודם נגיחה ג' ושוב חייב על הג' מדינא דכבר הוחזק מועד. ויליף תמול מתמול חד כו' היינו לרבי אבל לרבן שמעון בן גמליאל ע"כ בעי נגיחה רביעית שקודם הד' העידו על ג' ויצא מחזקתו. וממילא סתם תנא כרבן שמעון בן גמליאל דבעי ד' שיעידו ג' פעמים קודם כנ"ל. וממילא למאי דקיימא לן כרבי שמעון בן גמליאל אמר אליבא דהלכתא כנ"ל כאן דהא כיון דיליף מה מועד נפיק מחזקת תם כו' ע"כ דסבר פלגא נזקא קנסא דבחזקת שימור ובג' פעמים יוצא מחזקתו. דאי פלגא נזקא ממונא מעולם לא הי' בחזקת שימור וע"כ כנ"ל. אם כן שפיר ע"כ צריך נניחה ד'. או דמאן דאמר פלגא נזקא קנסא מודה דרבא סבר פלגא נזקא ממון ולכך סגי בג' רק דפליג עליה ובהדיא פסק הש"ס הלכה דפלגא נזקא קנסא ע"ש: