ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך. חבורות שפרשו אלו מהן ואזמון עלייהו דהני כגון אם היו ארבעה בכל חבורה ונשאר בכל אחת כדי זימון והפורשים הללו היו צריכים לצאת לשוק קודם שגמרו החבורות את סעודתם: אבל אזמון עלייהו. דהני כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדאמ' לעיל קורין לו ומזמנים עליו וברכו החבורות ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא ועכשיו הם באים לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו: מטה טמאה שנגנבה חציה אלמא כיון דפלגוה. פקע שם מטה מינה ושם טומאה אע''ג דהדר הדרוה והרי היא מטה לא הדרה טומאתה הכא נמי כיון דפקע שם שלשה מינייהו בהפרדם ושם זימון ע''י שזימנו הראשונים עליהם אע''ג דהדרי לכלל שם שלשה לא הדרי לכלל זימון אבל כי לא אזמון לא פקע חובת זימון מהן אף לפי פרידתם: אם יש שמש ביניהם. שמשמש לשתיהם: שמש מצרפן. אע''פ שאין אלו רואין את אלו כגון יריעה פרוסה ביניהם: אין מברכין עליו ב''פ הגפן. לפי שהיה יינם חזק מאד ואין ראוי לשתיה בלא מים הלכך אכתי לא אשתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה והרי הוא כענבים וברכתו ב''פ העץ: ונוטלין ממנו לידים. דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מקרי: משנתן לתוכו מים. שם יין עליו ואין נוטלין אלא במים. לשון אחר הכי גרסי' יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו ב''פ העץ ואין נוטלין הימנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ונוטלין הימנו לידים דברי רבי אליעזר וחכ''א בין כך ובין כך מברכין עליו ב''פ הגפן ואין נוטלין ממנו לידים וטעמייהו דרבנן משום הפסד אוכלין כך מצאתי בהלכות גדולות אצל קידוש והבדלה ובדקתי בתוספתא ולא גרסינן בה הכי אלא כמו שהוא בספרים: כר''א. דאמר נוטלין הימנו לידים ולא חייש להפסד אוכלין: למאי חזי. לשתיה דמברכין עליו ברכת היין: לקורייטי. פיישו''ן בלע"ז ובלשון חכמים אנומלית ואלונתית: אין מעבירים כוס מלא על הפת. שלא ישפך על הפת ותהא הפת בזויה: פתק. זרק: דסתנא. אמינישטרישו''ן בלע''ז מנה של בשר מבושל: מידי דממאיס. שמתמעך בזריקתו כגון תאנים שבשלו כל צרכם ותותים: דלא ממאיס. רמון ואגוז וכל דבר קשה: ממשיכין יין בצנורות. משום סימן טוב ואין כאן משום בזיון והפסד לפי שמקבלים אותו בראש פי הצנור בכלי: בימות החמה. שאין טיט בדרכים: אבל לא גלוסקאות. שהרי אף בימות החמה הן נמאסין בזריקתן: בולען. בלא ברכה: פולטן. ומברך וחוזר ואוכלן: משקין. בולען שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך ולא לפולטם שמפסידן: פולטן במידי דלא ממאיס. במה שנתנו בפיו ויכול לחזור ולאוכלו:

שחלקוה אחין או שותפין טהורה. תימה דאמר בסוכה (פ''ק דף טז.) מטה מטמאה אברים כגון ארוכה ושתי כרעים. ולי נראה דהתם מיירי שיכול להחזירה כאשר בתחלה ולתקנה שהכרעים בעין והדיוט יכול להחזירה. וא''ת אמאי לא פריך הכא מכל כלי שנשבר וטהור אלמא כיון דפלגוה פרח לה טומאה ול''נ דשאני התם שאינו ראוי עוד להצטרף הכלי יחד ולקבל טומאה אפילו מכאן ולהבא ולא הוי דומיא דשלשה בני אדם דהוו ראוים עוד להצטרף לזמון: שמש מצרפן לזמון. וה''ה בשני בתים ובני אדם עומדים ומשמשין מזו לזו מצטרפין וכן איתא בירושלמי ובלבד שישמעו ברכת המזון מפי המברך והא דנקט במתני' בית [אחד] משום חדוש דסיפא דאפילו בבית אחד אם לאו אין מזמנין וכן בבית חתנים כשאוכלים בחופה בב' בתים ובני אדם משמשין מזו לזו מצטרפין ובלבד שישמעו ברכת המזון מפי המברך: בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים. פירש''י כי לא נתן לתוכו מים לא הוי אלא כמי פירות ומכאן משמע דמי פירות כשרין לנטילת ידים ויש לחלק בין הני דאמרינן בפרק כל הבשר (דף קז.) דאחזותא קפדיתו ומיהו יש מפרשים לנטילת ידים בעינן מים דכתיב וידיו לא שטף במים: כמאן אזלא הא דאמר שמואל וכו' כר' אליעזר. לכאורה משמע ממאי דאמר ר''א נוטלין וכו'. ותימה דאמרינן בפרק במה טומנין (ד' נ:) אימר דאמר שמואל במידי דלא ממאיס במידי דממאיס מי אמר וא''כ היכי מוקים לה הא דשמואל כר''א דהא יין מידי דממאיס בנטילת ידים ובמידי דממאיס מודה שמואל ועוד קשה דהכא משמע דאין הלכה כשמואל מדמוקי לה כר''א ובפרק שני דביצה (ד' כא:) קאמר סתמא דגמ' דסופלי לחיותא בי''ט דמטלטלינן להו אגב רפתא כשמואל משמע דקי''ל כוותיה וי''ל דהכא לא קאמר אלא לדברי ר''א דסבר לה כשמואל ועדיפא מיניה קאמר שמתיר אפילו היכא דממאיס ולא נחת כאן אלא לפרש טעמא דר''א כדפירשנו ובה''ג אמר דהלכה כרבנן דהכא והלכה נמי כשמואל דכי קאמר שמואל הני מילי מידי דלא ממאיס אבל מידי דממאיס לא ודלא כפי' ר''ת שפסק דלא כשמואל מדמוקי ליה כר''א אלא ודאי קיימא לן כשמואל כדפירשנו וא''כ מותר לסמוך הקערה בפת היכא דלא ממאיס וי''א דצריך לאכלו אח''כ ויש נוהגים לאכול דייסא בפת הואיל ואוכלין הפת אח''כ אבל במס' סופרים אוסרו דאמרינן במס' סופרים (פ''ג) אין אוכלין אוכלין באוכלין אא''כ היה אוכלן בבת אחת ושמא ההיא דלא כשמואל: מודים חכמים לר''א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים. תימה דאמרינן לקמן ד' דברים נאמרו בכוס של ברכה חי ומלא וי''ל דבעינן שיתנו חי לתוך הכוס ואח''כ ימזגנו אי נמי בעינן חי מן החבית אי נמי קאי אכוס עצמו ומאי חי שלם כדאיתא במכות (ד' טז:) ריסק ט' נמלים ואחד חי וכו' אלמא דאותו חי היינו שלם ה''נ בעינן שיהא הכוס שלם בלא שבירה: למאי חזי. פי' ולמאי אשתני לעילויא ומשני לקורייטי וכן הלכה כרבנן דיין חי מברכין עליו בורא פרי הגפן דאמרינן (פסחים קח) שתאן חי יצא: אין זורקין את האוכלים. בהני שלשה מודה שמואל אין מעבירין כוס מלא על הפת וגם אין חותכין עליו בשר חי ואין זורקין את הפת אפילו לא ממאיס וכן שאר אוכלין אסור לזרוק במידי דממאיס: ולא בימות הגשמים. אע''פ שבאגוזים אין האוכל נמאס בתוכו מ''מ כשהן נופלים בטיט נמאסים ומיהו עכשיו שדרכן לזרוק חטים בבית חתנים צריך ליזהר שלא יזרקום אלא במקום נקי:

תנא אם היה שמש ביניהן שמש מצרפן. פירוש: בשאין רואין אלו את אלו אפילו הכי השמש מצרפן. ירושלמי (שם): רבי ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעתא דבי מדרשא ומזמן על אילין ועל אילין.

כך הגירסא בספרים שלנו: ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים, משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים. וכן נראית גירסתו של רבנו שלמה ז"ל. ופירש הוא ז"ל עד שלא נתן לתוכו מים מברכין בורא פרי העץ, ביינות שלהן שהן חזקים ולא אשתנו לעלוי וכענבים דמי עד שיתן לתוכו מים, ונוטלין ממנו לידים כלומר לנטילת ידים דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מיקרו, ומשנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה אלא במים.
ומיהו קשה על גירסא זו קצת מדאמרינן בסמוך כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כמאן כר"א, ואי איתא אפי' כר"א לא אזלא דהא לר"א נמי אין נוטלין ממנו כל היכא דאשבחוה במים. ועוד קשה לי (זה) על פירוש רבנו שלמה ז"ל דמיהא דר"א לא שמעינן אלא אי נפיק ביה ידי נטילה או לא, הא להתיר הפסידן לא שמעינן מדר"א כלל. ועוד קשה לפרושו דמי פירות פסולין הן לנטילת ידים ואפילו אחזותה קפדינן כדאיתא בחולין בפ' כל הבשר (חולין קו, א). אלא נראה שלא נטילת ידים המכשירין קאמר אלא לנטילת ידים [ל]נקיות בעלמא קאמר ומשום הפסד אוכלין. וכן כתב הראב"ד ז"ל, דאלו לנטילת ידים המכשירין לאכילה קאמר, אין כשר להם אלא מים כעין מקוה לפי שעשו נטילת ידים לחולין כטבילה לתרומה, ואין עושין מקוה אלא מן המים וכתיב (ויקרא טו, יא) וידיו לא שטף במים. ומכאן סמכו חכמים לנטילת ידים (חולין קו, א).
ומיהו אכתי קשה על הגירסא היכי יליף מינה דשמואל אזיל כר"א. ויש מי שפירש דמרישא קאמר דאמר נוטלין ממנו לידים. והא דקתני בסיפא משנתן לתוכו מים אין נוטלין ממנו לידים לאו משום הפסד אוכלין או בזיונן קאמר אלא אין נוטלין למים אחרונים קאמר, וטעמא משום דכיון דחזי לברכה לא מזלזלינן ביה ליטול ממנו למים אחרונים. אבל הראב"ד ז"ל גורס בדר"א בין ברישא בין בסיפא נוטלין ממנו לידים.
ולענין פסק הלכה בהא דשמואל עושה אדם כל צרכיו בפת, איכא מאן דדחי לה לבר מהלכתא משום דקאי כר"א. ויש מי שפסק כשמואל, והני מילי במידי דלא ממאיס כעין לסמוך את הקערה שאין בה אוכל שאם יפול עליו שימאסנו, וכן בשאר תשמישין שאינו נמאס בכך, אבל במידי דממאיס לא. והא דמוקי לה כר"א משום דלר"א שמעינן בהדיא דשרי אפילו במידי דממאיס וכ"ש במידי דלא ממאיס. אבל רבנן במידי דממאיס כנטילת ידים ביין שמעינן להו דאסרי, ובמידי דלא ממאיס לא שמעינן להו לא איסור ולא היתר, ודילמא אף רבנן מודו בה, והא דאמרינן כמאן כר"א בכל שכן קאמרינן. וכתבו בתוספות דמשמע נמי דאף שמואל גופיה מודה הוא במידי דממאיס כיין דאסור, וכדאמרינן בשבת בפרק במה טומנין (שבת נ, ב) בעו מיניה מר' ששת מהו לפצוע זיתים וכו', אמר להם וכי בחול מי התירו קסבר משום הפסד אוכלין, לימא פליגא אדשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת, אמרי פת לא מאיס הני מאיסי. וכן נראה מדברי ר"ה גאון ז"ל, דכתב אין זורקין את הפת ולא שאר אוכלין דממאיסי, אבל דלא ממאסי זורקין. ואף רבנו אלפסי ז"ל כתב כן. ויש שנוהגין לאכול דיסא בפת ואוכלין את הפת לבסוף אבל שלא לאכול את הפת לבסוף אסור.
ומיהו במסכת סופרים (פ"ג, הי"ד) אסרו, דאמרינן התם אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום, לא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות, אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועגול של דבלה, אין סומכין באוכלין ואין מכסין בהן ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא אם כן ראוין לאכילה, עד כאן. ושמא אתיא דלא כשמואל, ומיהו אנן כשמואל קיימא לן כדאמרן. והא דתניא (לקמן) ממשיכין ביין בצנורות לפני חתן ולפני כלה אף על פי שנמאסים. התם משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך וכדי לשמחן שרי. וקליות ואגוזים דאסירי בימות הגשמים לפי שאין עיקר שמחתן בכך, אלא שמתוך שיש קצת שמחה בכך שרי בימות החמה.

למאי חזי לקורייטי. לכאורה היה נראה לי מכאן שאין מברכין בורא פרי הגפן לכולי עלמא עד שיתן לתוכו מים אלא אם כן בעו ליה לקורייטי, וכאותה שאמרו בשמן זית בריש פרק כיצד (לה, ב) דמברכין עליו בורא פרי העץ, ואוקימנא דוקא בדשתי ליה ע"י אניגרון, אלא שבתוס' פירשו דכיון דאישתני לעלוי לקורייטי מברכין עליה לעולם בורא פרי הגפן, וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קח, ב) שתאן חי יצא אמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא.

והתניא בלען במשקין. פירש ר"ח ז"ל דטעמא דבולען בלא ברכה משום דכיון דהכניסן בפיו ממאסן ואדחו משתיה לכל אדם, והלכך אין להקפיד על ברכתן. וכן דעת הגאונים ז"ל דאינו מברך עליהם כלל משום דהוו להו נראה ונדחה והואיל ואידחו אידחו, וכדאמרינן בסמוך במי שאכל ושכח ולא בירך דאם גמר סעודתו שוב אינו מברך דהואיל ואידחי אידחי ודלא כרבינא. אבל הראב"ד ז"ל פסק בההיא כרבינא. והא דהכא בולען ומברך עליהם בשאין לו אלא הם, ואם יש לו זולתן פולטן ומברך על האחרים ושותה, והביא ההיא דגרסינן בירושלמי (פ"ו, ה"א) דגרסינן התם: רב הונא אמר הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן אם היו אוכלין סולקן לצדדין ואין כאן בולען. וכתב דמסתברא דהא דקאמר פולטן בשיש לו זולתן. ואני תמה היאך נפסוק הלכה כרבינא, ורבינא לא אמר לה אלא מהא דתנן גבי גר טבל ועלה בעליתו אומר אשר קדשנו במצותיו וכו', ומסקנא דגמרא ולא היא התם מעיקרא גברא דחיא וכו', אבל הכא מעיקרא גברא חזי' והשתא הוא דאדחי ואמור רבנן הואיל ואדחי אדחי.

מתניתין שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין. גרסינן בירושלמי לא סוף דבר בית אחד אלא אפי' שני בתים א"ר יונה והם שנכנסו משעה ראשונה על דעת כן, פירוש כי היכי דתיהוי כהסיבה וכדאמר בפ' כיצד מברכין כיון דאמרינן ניזול ניכול גהמא בדוכתא פלן הויא לה קביעותא ולמאן דסבר דגבי זימון לא בעינן הסיבה מפרש דלא קאי אלא אשני בתים אבל בבית אחד לא בעינן ישבו על דעת כן ואמרינן בגמ' דאפילו בשאין מקצתן רואין אלו את אלו אם יש שמש ביניהם משמש לכולן שמש מצרפן ומזמנין כאחד וה"ה שמצרפן כשעומדים בשני בתים. וה"ג התם ר' ברכיה מוקי לאמוריה על תרעא דבי מדרשא ומזמן על אלין ועל אלין:

ה"ג בכולהו נוסחי. עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים וכו' אין נוטלין ממנו לידים. ואין לפרש כמו שפירש"י ז"ל דנטילת ידים לאכילה קאמר דהא לא איפשר דודאי מים בעינן בנטילת ידים לאכילה כטבילה לגבי כל הגוף ומי פירות ודאי לא מהני לטבילה כלל וגבי קידוש דכהנים בעינן נמי מים כדכתיב קרא בהדיא. ובפ' כל הבשר משמע דדיני נטילת ידים מקידוש ידים שבמקדש ילפינן להו, ועוד אמרינן התם דאפי' אחזותא דמיא קפדינן ואמרינן נמי במס' ידים דמים שנפלו לתוכו קומוס וקנקנתום ונשחט מראיהן פסולין ולא גרעי ודאי נשתנו מראיהן ממי פירות לכך פירשו דנטילת ידים דלנקיות קאמר כגון מים אחרונים או לתפלה וקודם שנתנו לתוכו מים אינו חשוב כל כך ואין מברכין בורא פרי הגפן ונוטלין לידים דלא חיישינן להפסד אוכלין ומשנתן לתוכו מים חשוב לברך עליו בורא פרי הגפן ולברכת המזון ולכמה מצות הילכך אינו בדין שיטול עכשיו ידיו בו ואח"כ יברך עליו על מזונו. ואמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כר"א דאמר ברישא נוטלין הימנו לידים. ואע"ג דסיפא אמר אין נוטלין הא פרישנא טעמא משום דחזי לברכת המזון והאי טעמא ליתיה בפת דלא שייכי ביה נטילה ולא ברכ' המזון והראב"ד ז"ל גריס בין ברישא בין בסיפא ונוטלין. ולענין פסק הלכה איכא מאן דדחי לה להא דשמואל לבר מהלכתא דהא אמרינן דכר' אליעזר אזלא ולא נהירא דהא אמרינן בפ' שני דביצה גבי סופלי לחיותא דמטלטלינן להו אגב ריפתא כשמואל אלמא הילכתא היא ובשבת פ' במה טומנין אמרינן לימא פליגי אדשמואל ודחינן דלא פליגא ואיכא מ"ד דסוגיין דהכא מחלפא מההיא דפ' במה טומנין דהתם אמרינן דשמואל לא אמרה אלא במידי דלא מימאיס אבל במידי דמימאיס לא והכא אמרינן דאתיא כר' אליעזר דשרי אפי' במידי דמימאיס. ואנן קיי"ל כסוגיא דהתם דכל דאיכא לאוקומי שמואל כרבנן מוקמינן. ויש עוד לומר דהכא נמי הכין ס"ל והכא לא אמרינן דאתיא לגמרי כר"א אלא משום דמדרבנן ליכא למשמע מידי אי משום הפסד אוכלין אתו לה או משום דחזו לברכה משום הכי קאמר כר' אליעזר כלומר דמדר"א איכא למישמעה מכל דכן אבל לא כותיה לגמרי דשמואל לא שרי אלא במידי דלא מאיס ור' אליעזר שרי בכל ענין מיהו אנן קיי"ל כשמואל דדוקא במידי דלא מאיס אבל במידי דמאיס אסור וברייתא דבסמוך דאין מעבירין כוס מלא על הפת ובשר חי וסמיכת קערה בפת משום דילמא משפכי ואיכא מאיסותא ובהא אף שמואל מודה. ויש שנהגו לאכול דייסא בפת כיון שאוכלין הפת לבסוף כשמואל דאמר עושה אדם וכו' ואע"ג דמימאיס כיון דאוכלו לבסוף שפיר דמי. ובמס' סופרים אוסר דאמרינן התם אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום ולא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועיגול של דבילה [מפני שנהגו כן] ואין סומכין באוכלין ואין מכסין בהן ואין אוכלין אוכלין באוכלין אלא א"כ ראויין לאכילה (עיין ברא"ש פירושו) ממשיכין יין בצינורות לקראת חתן וכלה איכא מאן דפריש בדלא מימאיס כגון בצנור של עץ ומקבלו בכלי כשמגיע לראש הצנור ואיכא מאן דפריש אפילו על גב קרקע דממאיס דכיון דעיקר שמחת חתן וכלה בכך התירו וכן עיקר אבל קליות ואגוזים אין עיקר שמחה בכך ולא התירו אלא בימות החמה דלא ממאיס ובימות הגשמים אסור וצריך ליזהר שלא לזרוק חטים לפני חתן וכלה כמו שנהגו. ויש אומרים דחטים לא חשיבי אוכל לגבי הא מילתא:

ורבנן כי לא נתן לתוכו מים למאי חזי אמר ר' זירא לקורייטי. פירוש שאוכלים דברים חריפים ושותין אחריהם יין חי ומזוג אינו ראוי הילכך אישתני למעליותא קרינן ביה ואפילו היכא דלא בעי ליה לקורייטא מברך עליה בורא פרי הגפן והכי משמע בערבי פסחים. דאמרינן שתאן חי יצא ידי יין אלמא חזי וכן עיקר:

שכח והכניס אוכלין לתוך פיו. במידי דאי זריק ליה ממאיס מסלקו לצד אחד ומברך במידי דלא מאיס פולטו ומברך כדי שיהא פיו פנוי משום שנאמר ימלא פי תהלתך. במשקין דאי איפשר לסלקן ולברך בולען ולא פולטן מפני שהוא מפסידן לגמרי. ודעת הגאונים ז"ל שאינו מברך לאחר אכילתן מה שהיה ראוי לברך עליהם בתחלה משום דכיון דמכניסן לתוך פיו פגומין הן קצת ואין להקפיד על ברכתן והוו להו נראו ונדחו דשוב אינן נראין וכדאמרינן בסמוך גבי רבינא דאמר דאפילו גמר סעודתו מברך המוציא ודחינן בגמ' דלא דכיון דאידחי אידחי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דמברך בסוף וכההיא דרבינא דס"ל לרב ז"ל דלא אידחיא אלא סייעתיה דרבינא אבל מלתיה לא אידחיא. וכתב עוד דהכא איירי בשאין לו משקין אלא הם ואם יפלוט אותם תבטל ברכתו והנאתו ולפיכך התירו לו לבולען ולברך בסוף אבל כשיש לו משקין יותר פולט את אלו ומברך על השאר. ויש סעד לדבריו ממה שאמרו בירושלמי רב הונא אמר הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן ואלו בגמרין אמרינן בולען קשיאן אהדדי אלא כאן בשאין לו אלא הם כאן בשיש לו יותר:

כבר ידעת שכל כלי שנטמא ונשבר טהור מעתה מטה שנטמאת ונגנבה חציה או אבדה חציה ו שחלקוה אחים או שותפים הרי היא טהורה כדין כלי הנשבר, החזירה על כנה מקבלת טומאה מכאן להבא אבל לא למפרע הרי זה כמי שעשה כלי משברי כלי שנטמא, יש מי שאומר שאם היתה עשויה חליות ואפשר להחזירה בלא שום שינוי חוזרת לטומאתה וכן יראה מסוגיא זו והוא דמיון מה שנאמר בכאן בלשון התלמוד דלא אזמין עליהו בדוכתיהו:

המשנה הששית שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד כל אחת על שלחנה כל זמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזמון אחד להיות אחד מברך לכלן או שמצטרפים לברך בשם אם הם י' בין כלם, ואם אין רואין אלו את אלו מזמנות כל אחת לעצמה, ופירשו בגמ' שאם היה שמש אחד לכלן אותו שמש מצרפן אע"פ שאין רואין זה את זה, ובתלמוד המערב פירשו שלא שהיו בבית אחד לבד אלא אף בב' בתים הואיל ורואין זה את זה ואין ספק שצריך שיהו שומעין זה את זה, ופירשו עוד שם שלא נאמרו הדברים אלא בשנכנסו משעה ראשונה על מנת כן, ומגדולי המפרשים כתבו שאפילו בבית אחד צריך שיהא דעתם לכך, זהו פירוש המשנה ובתלמוד המערב אמרו עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך אע"פ שכלם אוכלים מככר אחד כל אחד מברך לעצמו ישבו לאכול אע"פ שכל אחד אוכל ככר בפני עצמו אחד מברך על ידי כלם:

המשנה השביעית אין מברכין על היין ב"פ הגפן עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים מברכים והלכה כחכמים, גמ' אחר שפסקנו כחכמים יין בין חי בין מזוג מברכים עליו ב"פ הגפן ואין נוטלין ממנו לידים שהרי מ"מ ראוי לברכה הוא דהא חזי לקורייטי והם אכילת דברים חריפים שהיין חי בא אחריהם ומאחר שברכו בכך אף בשאינו רוצה אותם חל עליו שם ראוי וכמו שאמרו שתאן חי ידי יין יצא שמאחר שאף החי קרוי יין אין מזלזלין בו ואע"פ שבמקום אחר הותר לעשות בו זלוף אין זו דומה לזלוף שהזלוף דרך היין בכך ואין בו זלזול, ואם נטל בו ידיו יש אומר שיצא בדיעבד אף בסעודה המכשרת לאכילה לא נאמר אלא מפני זלזול אוכלים ואע"פ שלמים אנו צריכים הרי הוא מי פירות, ויש אומרים לא יצא בהם ידי נטילה במים ראשונים אף בדיעבד טעם הדבר מפני שמתוך חלקלקותו אין בהן נטילה יפה, וכן נראה דעת חכמי הצרפתים, וגדולי המפרשים כתבו שלעולם לא יצא ידי נטילה במים ראשונים אלא במים שנטילת ידים לחולין כטהרת מקוה לתרומה ואין מקוה אלא במים ומ"מ כל שאינה אלא לנקיות ידין כגון מים אחרונים ודומיהם יצא לדברי הכל ביין דבש ושמן כמו שיתבאר בסוף המסכתא ועל כיוצא באלו הוזכרה כאן נטילת ידים ויש מכשירים בה לתפלה:

כוס של ברכת המזון הכל מודים שאין מברכים עליו עד שיתן לתוכו מים שיהא ראוי לשתיה בהרוחה, הואיל וחשבו חכמים לזלזול אוכלים אין הלכה כדברי האומר עושה אדם כל צרכיו בפת אחר שכן אין מניחים בשר חי על הפת ואין מעבירים כוס מלא ואין סומכים את הקערה בפת שמא יפול מן התבשיל עליו וימאיסהו, ויש מתירים בו כל שבדעתו לאכלו אחר שימסר תבשיל הקערה מעט הא כל דבר שאין בו חשש מיאוס משתמשים בו כמו שכתבנו בשני של י"ט [כ"א ע"ב] בשמועת סופלי לחיותא דמטלטלינן להו אגב ריפתא כשמואל אלמא הלכתא היא, ובשבת פרק הטמנה [נ' ע"ב] אמרו לימא פליגא אדשמואל והעלו בה דלא פליגא, אלא ששם נראה שלא אמרה שמואל אלא במידי דלא ממאיס וכאן נראה שאמרה אף במידי דממאס כר' אליעזר, אלא שאף זה יש לפרש שלא כר' אלעזר דיקא לגמרי אלא מתוך שמדרבנן ליכא למוכח מידי דילמא משום בזוי לברכה אתינן עלה אמר כר' אליעזר מ"ו דוקא במידי דלא ממאיס, ויש מפרשים שהקערה שלפניו כשהוא על השלחן ורוצה לאכול אם נוטה לצד אחד סומכה בפת ואין כאן מיאוס ולא נאסר אלא שהיה דרכם להריק כל התבשיל בקערה גדולה קודם אכילה ואחר כך מביאים אותה על השלחן וכן עיקר, ואלו שנוהגים לאכול דייסא בפת יש מצריכים לאכלו אחר שאכל הדייסא ואם אין כונתו לאכול אסור, ובמסכת סופרים אמר אין נוהגין בזיון באוכלים ואין זורקים אוכלים ממקום למקום ולא ישב אדם על קופה מלאה תמרים או גרוגרות אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועגולי דבלה, ואין סומכים באוכלים ואין מכסין בהן ואין אוכלים אוכלין באוכלין אלא אם כן ראויין לאכילה ומ"מ אין זורקין את הפת, וזריקה אף כל אוכלים נאסרו בה ומ"מ דוקא במה שהוא נמאס בזריקתו כגון פירות הלחים אבל פירות שאינם נמאסים בזריקתם כגון אגוזים ורמונים מותר לזרקן:

ומותר להמשיך יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה אע"פ שיש כאן קצת זלזול הואיל ואינו הולך לאיבוד שהרי מקבלו על פי הצנור, ויש אומר אף בהולך לאבוד מפני שיש בזו שמחה יתירה, וזורקים לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים שהטיט מצוי ויש הפסד בדבר ולא גלוסקאות אף בימות החמה מפני שממאיסים, וחטים עצמן שלא הוכנו לאכול כגון שאינן קליות ושאר מיני תבואה יש שמתירים אף בימות הגשמים וכן אנו נוהגים עכשיו:

כבר ביארנו שאסור לאכול שום דבר ליהנות בלא ברכה ומי ששכח והכניס אוכלים לתוך פיהו ולא בירך ועדיין לא בלען, אם היו משקין בולעם ומברך אחר בליעתן ברכה לאחריה, ומה שכתבו בה גדולי המחברים בולען ומברך לבסוף לא כינו לברכה שלפניה כמו שחשבו רבים אלא על ברכה לאחריה, וגדולי המפרשים כתוב שלא נאמר כן אלא בשאין שם עוד מאותן משקים לפניו ומוטב שיבלעם ויברך ברכה אחרונה משיפלטם ויפסיד הנאתו וברכתו אבל אם יש לפניו שם משקים מלבד אותם שבלוגמיו פולטן ומשליכן ולוקח מן המשקין ומברך לפניו, ואם היו אוכלים שאין פליטתן ממאיסתן פולטן, ואוכלין שפליטתן ממאיסתן כגון מאכל לח מסלקו לצדדים שבחיך ומברך עליהן לכתחלה:

אבל אזמין עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו. פרש"י כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדאמר לעיל קורין לו ומזמנין עליו וברכו החבורות ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא שאכלנו ועכשיו באין לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו, והקשה ה"ר יהודה דהא מילתא דפשיטא היא שלא יזמנו עוד שהרי כל אחד יצא ידי זימון עם חבורתו וגם לא שייך על זה לומר פרח זימון מינייהו שהרי זימנו כבר ולא פרח מהם אלא יצאו ידי זימון כמו אחרים והיאך יצטרפו ויאמרו פעם אחרת, ועוד אין הנדון דומה לראיה שמביא ממטה שחלקוה דפרח טומאה ישנה ממנה אפילו החזירוה דהכא לא שייך חזרה דכיון שנפטרו ידי זימון אפילו נקבצו השלשה יחד חבורה חדשה היא ואין כאן חזרה, ופירש הוא דאילו החבורות היה בכל אחד ד' ופירש אחד מכל החבורה ונצטרפו לחבורה אחת וזימנו השלשה הנשארים, והא דקאמר אזמין עלייהו בדוכתייהו לא שהיו עמהם אלא ה"ק זימנו עמהם כאלו היה שם כי נשאר להם כדי זימון פרח זימון מינייהו כיון שחבריהם זימנו הוי כמו מטה שנחלקה שפרחה ממנה טומאה ישנה ולא תחזור עוד אפילו החזירוה הכא נמי לא יצטרפו עוד לזימון:

מטה שנגנבה חציה וכו'. מיירי שלא נשאר יחד ארוכה ושתי כרעים וקצרה ושתי כרעים דהא תנן בפ' י"ח דכלים חכמים אומרים מטה מטמאת איברים, פי' לא נטהרה ע"י שנחלקה לאיברי' ומפרש לה בפ"ק דסוכ' [דף ט"ז.] כגון שנשאר ארוכה ושתי כרעים וקצרה ושתי כרעים למאי חזי למסמך אגודה ומשדא אשלי. א"נ הא דקאמ' מטמא איברים היינו להבא אבל טומאה ישנה פרחה ממנה ואע"ג דחזיא למיסמך אגודה:

תנא אם יש שמש ביניהן השמש מצרפן. ולא מבעיא שתי חבורות שאוכלות בבית אחד אלא אפילו בשני בתים שאין רואין כלל אלו לאלו השמש מצרפן, וכפר"ח דאורחא דמילתא נקט מתניתין ב' חבורות שאוכלות בבית אחד דה"ה בשני בתים וכן פירש בה"ג, וכן משמע בירושלמי ר' יונה ור' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא לשני בתים נצרכה א"ר יונה והוא שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן אילין בית נשיא מה את עביד להון כבית אחד או כשתי בתים אם היה דרכן לעבור אלו על אלו מזמנין ר' ברכיה מוקי לאמוראי אתרעא מציעא דבי מדרש' והוא מזמן על אילין ועל אילין:

ונוטלין ממנו לידים. פרש"י דשם מים עליהם ומי פירות מקרי, משמע מתוך פירושו דכל מי פירות ראויין לנטילת ידים אבל משנתן לתוכו מים הוי שם יין עליו ואין נטילה ביין, ותימא דבפ' כל הבשר [דף ק"ז אמרינן דקפדינן אמנא ואחזותא ותנן במס' ידים (פ"א) מים שנפל לתוכו קומוס או קנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין אלמא אפילו מראה מים בעינן ומי פירות אין בהם אפילו מראה מים, ושמא יש לחלק דמים שנשתנו מראיהם גריעי ממי פירות שעומדין במראיתן ושם מים עליהם:

כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת [כמאן] כר' אליעזר. פסק ר"ח כרבן וגם ברייתא דבסמוך דאין סומכין הקערה בפת פליגא אדשמואל הילכך אין הלכה כשמואל, מיהו בפרק ב' דביצה [דף כ"א ע"ב] אמרינן הני סופלי דחיותא ביומא טבא היכי עבדינן להו ומסיק דמטלטלין להו אגב ריפתא כדשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת אלמא סתמא דתלמודא סבירא ליה כשמואל. ובה"ג גבי קידוש והבדלה כתב והלכתא כרבנן דאמרי עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים ואע"ג דאמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת כר' אלעזר וקיי"ל הלכתא כותיה דשמואל ה"מ במידי דלא מאיס אבל במידי דמאיס לא. ונראה לומר דאפילו שמואל מודה במידי דמאיס דאסור, וכן מוכח בשבת בפ' במה טומנין [דף נ' ע"ב] בעי מיניה מרב ששת מהו לפצוע זיתים בשבת פי' ליטול ידיו במים היוצאים מהם שחזקים הם ומעבירין הזוהמא כדתנן [עבודת כוכבים דף ע"ה ע"א] מולגים במי זיתים א"ל וכי בחול מי התירו לך קא סבר משום הפסד אוכלין לימא פליגי אדשמואל דאמר עושה אדם כל צרכו בפת אמרי פת לא מאיסי הני מאיסי,, והא דקאמר הכא כמאן אזלא הא דקאמר שמואל כר' אליעזר ה"ק ר' אליעזר סבירא ליה כשמואל ועדיפא מיניה ומתיר אפילו היכא דממאיס הילכך קיי"ל כשמואל דהיכא דלא ממאיס עושה כל צרכו בפת ומותר לסמוך הקערה בפת אי לא ממאיס, ויש נוהגין לאכול דייסא או חביצה בפת במקום כף כיון שאוכלין הפת אח"כ, אבל במס' סופרים אוסרו ושמא ההיא דלא כשמואל, וזה לשון מס' סופרים [פ"ג] אין נוהגין בזוי באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום לא ישב אדם על גבי קופה מלאה תמרים או גרוגרות אבל יושב הוא על גבי קופה מלאה קטניות או ע"ג עיגול של דבלה מפני שנהגו כן אין סומכין באוכלין ואין מכסין באוכלין ואין אוכלין באוכלין אלא א"כ ראויין לאכילה:

למאי חזי א"ר זירא חזי לקורייטי. כלומר במאי אישתנו לעילויא ומשני דלהאי גוונא אישתני הילכך בכל ענין מברכין עליו בורא פרי הגפן, והכי אמרינן בפ' ערבי פסחים [דף ק"ח] גבי ד' כוסות דשתאן חי יצא ואמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא:

אין מעבירין כוס מלא על הפת. בהני תלת שמואל מודה דאין מעבירין כוס מלא על הפת ולא מניחין בשר חי עליו וגם אין זורקין אבל סומכין אי לא ממאיס:

אבל לא בימות הגשמים. אע"ג שבאגוזים האוכל שבתוכו אינו נמאס מ"מ כשנופלין מאיס, ועכשיו שנהגו לזרוק חטים בבית חתנים היה צריך שלא יזרקם אלא במקום נקי שיהיו ראויין ללקטן:

והא דתניא בולען במשקין. פר"ח ואין מברך עליהם משום דאידחו להו מתורת משקין דאינן ראויין לשתות לכל אדם הלכך אין להקפיד בברכתו ואפילו יכול לברך ע"י הדחק משום שנאמר ימלא פי תהלתך, הילכך יש ליזהר שלא יכנס אדם דבר בתוך פיו בשעה שהוא מברך:

בד"ה חלקוהו האחין כו' ול"נ דהתם איירי להחזירו כאשר כו' עכ"ל ובתוס' פ"ק דסוכה תירצו בפשיטות דהתם מיירי שהמטה של איש אחד ולא נגנב חציו וק"ל:

בד"ה בורא פרי העץ כו' משמע דמי פירות כשירות לנ"י ויש כו' עכ"ל ר"ל דמי פירות שם מים מקרי עליו לנ"י אבל משניתן לתוכו מים שם יין עליו ואסור לנ"י דבעי שם מים ועיין ברא"ש וזהו גירסא ראשונה של רש"י דהשתא איכא לפרושי שפיר טעמייהו דרבנן דבין כך ובין כך אין נוטלין ממנו לידים היינו משום דשם יין מקרי עליו אבל לגירסא שניה של רש"י דנתינת מים ליין מכשיר לנ"י לר"א ע"כ לרבנן דבין כך ובין כך אין נוטלין ממנו לנ"י משום הפסד אוכלין הוא וק"ל:

בד"ה כמאן אזלא כו' וי"א דצריך לאכול אח"כ ויש כו' עכ"ל לא ידענא כיון דלא ממאיס ע"י סמיכה מה צריך לאכלו אח"כ גם ברא"ש אינו וק"ל:

גמרא שקל מר זוטרא פתק לקמיה דרב אשי דסתנא כו' מלת דסתנא לא ידענא אהיכא קאי דמשמע מתוך הסוגיא דתמרי ורמוני זרק מר זוטרא דמותר לזרוק אבל דסתנא שהוא בשר מבושל ממאיס ואסור לזרוק וכן נראה מפירש"י דמלת דסתנא אין כאן מקומו אבל לא ידענא מקומו ודו"ק:

רש"י ד"ה אבל לא גלוסקאות. שהרי כו' נמאסין. הן פת משמע לעיל דאף בלא מימאס אסור. ונראה שגירסתו היתה אבל לא חתיכות ולא גלוסקאות כגי' הרי"ף והרא"ש וכצ"ל הציון ברש"י וכ"א ברש"י שאצל הרי"ף. וקאי הטעם על חתיכות:

גמ' פתק לקמיה דר"א "דסתנא". נ"ב להערוך הוא בדלי״ת אבל בספרינו ברי״ש בכ״מ:

תוס' ד"ה למאי. דאמרינן (פסחים קח,ב) שתאן חי יצא. נ"ב ראיה זו נ"ל אינה מכרחת. דה״א התם ידי חירות לא יצא ואי משום דאית בהו נמי כוס דקדוש ודבהמ"ז. הרי יוצאין בהם גם בחמר מדינה. אבל פשיטא הלכה כחכמים (א"א. עיין ברשב"א שכוונת התוס' לאפוקי שלא נאמד דלא מברכין בפה"ג לכ״ע אא״כ בעי ליה לקורייטי ובלא״ה לא חזי כנראה לכאורה פשטות הגמ'. אבל התוס' מפרשים דכיון דאשתני לעלויא לקורייטי מברכינן לעולם בפה״ג ולזה הוצרכו להביא ראיה מההיא דע"פ ושפיר הוכיחו. וכ״מ בתוס' ר"י חסיד):

אַרְבָּעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּפַת. קשא מניינא למה לי, והוה ליה למימר תָּנוּ רַבָּנָן אֵין מַנִּיחִין בָּשָׂר חַי עַל הַפַּת, וְאֵין מַעֲבִירִין וכו'? ונראה לי בס"ד נחית למיקט מנין אַרְבָּעָה בפירוש, לרמוז שזכה הפת לארבעה מיני כבוד אלו בשביל שזכה לעשות בו רמז לארבע אותיות שם הוי"ה ב"ה בשבת ויו"ט, כי ידוע בכונות האר"י ז"ל שצריך להניח בשבת ארבע ככרות על השולחן, ולכוין שהם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה, ושתים העליונות הם כנגד אותיות י"ו, ושתים התחתונים כנגד שני ההי"ן, ומאחר שזכה לעשות בו רמז וכונה לארבע אותיות שם הוי"ה לכך זכה לארבע מיני כבוד אלו.

אַיְתּוּ לְקַמַּיְהוּ תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי שָׁקַל מַר זוּטְרָא, פָּתַק לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי דִּסְתְּנָא. פירש רש"י מנה של בשר, ויש להקשות אם כן אמאי לא אמר אייתו לקמייה תבשיל, ולמה נקיט תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי דלא דבר עליהם במעשה הזאת כלום, ואיך יהיה העיקר חסר? ונראה לי בס"ד כל דבר לח ורטוב נקרא דִּסְתְּנָא, ורש"י ז"ל דכתב מנה של בשר מבושל, רצונו לומר שם דִּסְתְּנָא נקרא על דבר מבושל, והכא ודאי לא הביאו לפניהם אלא רק תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי, ושקל מלא חפניו תמרי שהיו לחים ורטובים ביותר כמו דבר שהוא מבושל על האש.

תָּנוּ רַבָּנָן: מַמְשִׁיכִין יַיִן בְּצִנּוֹרוֹת לִפְנֵי חָתָן וְכַלָּה. פירש רש"י ז"ל מקבלן בראש פי הצינור בכלי. ונראה לי בס"ד שעושין כן לסימן טוב על חבור הזכר והנקבה, שהזכר יורה זרעו כחץ ומקבלתו רחם הנקבה, והיין הוא רומז לזרע שממנו נוצר הולד, וכאשר יגבר זרע הזכר אזי יוליד זכר כמוהו, ומה שעושין זה הסימן ביין ולא בדבר אחר, מפני שה'יין' בתוך אותיות הפשוט שלו יש לו במילוי עוד 'יַיִן' אחר, לרמוז שזרע האיש המקלח לתוך רחם האשה יוליד כמוהו, דהיינו זכר, ואף על גב דאותיות 'מים' גם כן יש בתוכם 'מים', עושין זה ביין שהוא משמח, ובלידת זכר הכל שמחין אפילו מלאכים כדנקיט רבותינו ז"ל. או נראה לי בזה עשה הדמיון לסימן שיולידו זכרים, שהדבור קשה ליין, וכן הוא קשה לזכרים, אבל לנקבות נאה להם כי אין להם עסק התורה, ולכך נשים דברניות הן, ועוד היין נאה לזכרים לשתות, וגנאי לנשים, ולכן ביין יש סימן לזכרים דהוא שייך להם. ומה שזורקין לפניהם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים, נראה לי בס"ד אגוז [17] בגימטריא טוב [17], וזה הוא לסימן טוב, גם אגוז 'זוג א', רצונו לומר הזווג נעשה אחד, כמו שנאמר (בראשית ב, כד) וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, וקליות [552] הוא אותיות לוו"י ת"ק כי רמ"ח [248] אֵיבָרִים באיש ורנ"ב [252] באשה, ובעת שמתחברים יחד יהיה בהם לוו"י של ת"ק [500].

אַרְבָּעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּפַת. קשה, מניינא למה לי, לימא תָּנוּ רַבָּנָן אֵין מַנִּיחִין בָּשָׂר חַי עַל הַפַּת וְאֵין מַעֲבִירִין כּוֹס מָלֵא עַל הַפַּת, וְאֵין זוֹרְקִין אֶת הַפַּת, וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּעָרָה בַּפַּת? ונראה לי בס"ד, זכר בו מספר אַרְבָּעָה, לרמוז כיון שהפת זכה לארבעה ברכות של ברכת המזון, ראוי לנהוג בו כבוד בארבעה דברים אלו.
והא דנקטינהו בסדר זה, נ"ל בס"ד, כל דבר שהוא ממאסו יותר בודאי נקיט ליה ברישא, ולכן נקיט אֵין מַנִּיחִין בָּשָׂר חַי עַל הַפַּת ברישא, כי דבר זה ממאיס אותו בודאי. ואחריו נקיט אֵין מַעֲבִירִין כּוֹס מָלֵא עַל הַפַּת, כי דבר זה אינו ברור לנו שישפך עליו וימאס, דאפשר יעבירו ולא ישפך כלום ממנו. ואחר כך נקיט אֵין זוֹרְקִין, שבזה הטעם הוא משום זלזול כבוד ואין כאן מאיסות. ואחר כך נקיט אֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּעָרָה בַּפַּת דגם כן טעמו משום זלזול, אך זריקה הוי בה זלזול טפי, ולכן נקיט לה קודם אֵין סוֹמְכִין.

מַמְשִׁיכִין יַיִן בְּצִנּוֹרוֹת לִפְנֵי חָתָן וְכַלָּה. נ"ל בס"ד הטעם שעושין ביין ולא במים, לרמוז שאהבת החתן עם הכלה, ואהבת הכלה עם החתן תהיה כמו היין דכל מה שיתיישן יותר ישביח יותר, כן תהיה האהבה ביניהם נוספת וגדלה ברבוי הימים, ולא תתמעט ותחלש אהבתם אחר שירגילו לשבת זה עם זה.
ועוד נ"ל בס"ד, דעושין הסימן ביין ולא במים, כי היין אף על פי שהאדם שופכו בתוך פיו למטה שירד חדרי בטנו, הנה הוא אחר כך עולה למעלה לראשו, דעל כן ישתכר השותה אותו, וכן הכלה אף על פי שהיא תחתונה שנעשית כר לבעלה, הנה אם תהיה אשת חיל אז תהיה עטרה בראשו, דכתיב (משלי יב, ד) אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ.

ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים וכו' מה שיש לדקדק בזה בפרש"י והתוס' בכל הסוגיא תמצא בהרשב"א ז"ל בחידושיו שהביא כמה נוסחאות ופירושים אחרים דנטילת ידים דשמעתין היינו לנקיות בעלמא או למים אחרונים:

ת"ר יין וכו' אין מברכין עליו בפה"ג אלא בפה"ע וכו'. הנה בכאן הלשון מדוקדק אבל במשנתינו שנינו אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים הלשון תמוה דהרי לענין שטעון ברכה לפניו אין חילוק בין קודם שנתן לתוכו מים ובין אחר שנתן לתוכו מים והחילוק הוא רק בנוסח הברכה איזה ברכה שיברך עליו ואיך שייך למתני אין מברכין עליו ואטו ברכת בפה"ע לאו ברכה היא ומתוך כך הי' נכון לפרש משנתינו דעל ברכת המזון קאי ובזה הוה ניחא לן מה שקבע פלוגתא דר"א ורבנן כאן בפרק שלשה שאכלו שכל הפרק הזה אינו עוסק בדין ברכת הנהנין והי' ראוי' לקבוע פלוגתא זו בפרק כיצד מברכין ששם מבואר דין ברכת היין שהוא בפה"ג אבל פרק שלשה שאכלו כל המשניות בדיני ברכת המזון מיירי ולכן נכון לפרש משנתינו דקאי על ברכת המזון שאין מברכין בהמ"ז על כוס יין עד שיתן לתוכו מים אבל קודם שנתן לתוכו מים אינו נחשב יין רק מי פירות ואין מברכין בהמ"ז על שאר משקים ור"א לשטתו דקודם שנתן לתוכו מים ברכתו בפה"ע כדאמר בברייתא ולכן אינו נחשב יין וחכ"א מברכין דאזלי לשטתייהו דגם קודם שנתן לתוכו מים ברכתו בפה"ג וחמרא הוא ומברכין עליו ברכת המזון כך הי' נראה לפרש משנתינו אבל מצינו בגמרא להיפך שהרי אמר ריב"ח מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה וא"כ על כרחך פלוגתייהו דר"א וחכמים במשנתינו לאו בכוס של ברכה הוא וא"כ הדק"ל איך שייך לומר אין מברכין עליו ומתוך כך עמדתי על כוונת הרשב"ם במס' ב"ב דף צ"ז ע"ב ששם הובא האי דריב"ח דמודים חכמים וכו' וכתב רשב"ם בד"ה מודים וכו' דפליגי בניסוך וכו' כן נראה בעיני ולא ידענא פלוגתייהו היכא ולכאורה יפלא וכי נעלם מעיני הבדולח כיון של הרשב"ם משנתינו והתוס' שם באמת כתבו דקאי אהא דתנן בפרק שלשה שאכלו עיין שם ולפי מ"ש ניחא דרשב"ם ראה שודאי לא על חכמים דמשנתינו לריב"ח דחכמים דמשנתינו ודאי גם בכוס של ברכה פליגי וריב"ח ודאי על חכמים אחרים דפליגי עם ר"א בניסוך קאמר ריב"ח דחכמים ההמה מודו בכוס של ברכה וא"כ שפיר כתב הרשב"ם דלא ידע פלוגתייהו היכא. ואמנם לתרץ דברי משנתינו גם לדעת התוס' שם בבבא בתרא דמודים חכמים היינו חכמים דמשנתינו וכן פירש הרמב"ן בחידושיו שם נלע"ד דמשנתינו על היין שתוך הסעודה קאי שאין פת פוטרתו כמבואר בדף מ"א ע"ב דפת פוטר כל הבא בסעודה חוץ מן היין וקאמר ר"א דאין מברכין על היין בתוך הסעודה אלא כשנתן לתוכו מים שאז ברכתו בפה"ג וגורם ברכה לעצמו ולכן אין הפת פוטרת אבל קודם שנתן לתוכו מים כיון שברכתו בפה"ע הרי הוא בכלל שאר משקין ואין מברכין עליו כי הפת פוטרתו וע"ש בתוס' בד"ה אי הכי יין וכו' וחכ"א מברכין דאינהו לשטתייהו דברכתו בורא פה"ג והרי הוא יין שאין הפת פוטרתו ועל זה קאמר ריב"ח דמודים חכמים שאין מברכין עליו ברכת המזון דבעינן מצוה מן המובחר ופירושן אתי שפיר לשטת רשב"א שם בתוס' בד"ה א"ה וכו' שפירש שגורם ברכה לעצמו היינו שברכתו בפה"ג אבל לפירוש רש"י ותוס' שם דגורם ברכה לעצמו היינו בקידוש ובברכת אירוסין א"כ כיון דלחכמים עכ"פ מודו דאין מברכין עליו בכוס של ברכה א"כ אינו קובע ברכה לעצמו ולמה יברך עליו בתוך הסעודה כראה דאעפ"כ ניחא דעכ"פ לברכת אירוסין חזי וגם לא גרע מיין מגולה ועיין במה שכתבתי בפרק קמא דף י"ב ע"א בסוגיא היכי דנקט כסא דחמרא וכו' בחידושינו שם:

כמאן אזלא הא דאמר שמואל וכו' כר"א. הנה ללישנא קמא דרש"י שאם הוא יין הוא פסול לנט"י א"כ אין לנו ראי' דרבנן סברי אסור לעשות צרכיו באוכלים והא דאסרו לנט"י היינו משום דנטילת ידים צריך מים דוקא ולא יין וצריך לומר ללשון הזה דהא דאמר כר"א היינו דמדברי ר"א שמעינן ההיתר מפורש אבל מדברי חכמים אף שלא שמענו איסור מ"מ גם היתר לא שמענו:

רש"י ד"ה לשון אחר ה"ג וכו' לשון זה הא דגרע קודם שנתן לתוכו מים היינו משום מים דמי פירות קרוים מים ולכן בתורת מים קפדינן אחזותא והרי אין לו מראה מים ופסול לנט"י אבל משנתן לתוכו מים יין מקרי ונוטלין ממנו בתורת יין והרי יש לו מראה יין:

ד"ה אבל לא גלוסקאות וכו' נמאסין לא הי' רש"י צריך לזה דפת אפילו לא ממאיס אין זורקין כדמוכח מהאי דתניא אע"פי שאין זורקין הפת אבל זורקין את האוכלין ומוקי לה במידי דלא ממאיס וא"כ פת אפילו לא ממאיס אין זורקין אותו: