הגדרה^[1] - שטח של מעבר ממקום למקום

דרך היחיד

רוחבה

שיעור רוחב דרך היחיד, לענין מוכר לחברו דרך בתוך שדהו כמה צריך ליתן לו, ארבע אמות כרוחב עגלה; אחרים אומרים שתי אמות ומחצה כדי שיעבור חמור במשאו. הלכה כאחרים (בבא בתרא צט ב, ושם ק א ורשב"ם; רמב"ם כא ט; טוש"ע חושן משפט ריז ד).

עומקה

המוכר דרך היחיד לחברו נסתפקו בירושלמי אם מקום דריסה בלבד מכר, או עד התהום (ירושלמי בכורים א א)^[2].

בהלכות שונות

• מותר לסקל אבנים בשביעית כדי לעשות דרך היחיד (תוספתא שביעית ג. וראה ערך שביעית).

• היתה דרך היחיד בין שדה לשדה, נחשבות כשתי שדות, וצריך ליתן פאה מכל אחת לחוד (פאה ב א; רמב"ם מתנות עניים ג ג). שיעור דרך היחיד לפאה ארבע אמות (שם; רמב"ם שם)^[3].

• אין דרך היחיד מפסקת בכלאי הכרם (כלאים ד ז; רמב"ם כלאים ז ה. וראה ערך כלאי הכרם).

שביל

גדרו

השביל הוא קטן מדרך (תוספות בבא קמא סא א ד"ה אלו; ר"ש פאה ב א).

השביל עשוי רק להילוך, אבל דרך עשוי קצת להשתמש בו צורך אחר (תוספות בבא בתרא ק א ד"ה בשביל). השביל עשוי להילוך אדם, ולא לבהמות וקרנות (רא"ש פאה ב א). ויש שכתבו ששביל הוא שביל של כרמים, אך כל שהוא עומד לעבור עליו תמיד לביתו או לשדהו ולגנו זהו דרך (רמ"ה בבא בתרא נה א רמו).

רוחבו

• רוחב השביל הוא כדי שמסיר רגל ומניח רגל (רע"ב פאה ב א), והוא מדרך כף רגליו (רשב"ם בבא בתרא ק א ד"ה אבל), אפילו שאין שם כשיעור הנחת שתי רגליו ביחד (רמ"ה שם עח); ויש מפרשים כשיעור רוחב שתי רגליו בריוח (בית יוסף ודרכי משה קצב). ולכן המוכר לחברו שביל של כרמים נותן לו כשיעור זה (בבא בתרא שם, ורשב"ם לפירוש א; טור ורמ"א קצב ז).

• ויש סוברים כדי שישא משא של זמורות ויחזור (רמב"ם מכירה א יד, לפירוש א במגיד משנה; שו"ע קצב ז). שיעור זה יש מהראשונים כתב שהוא שתי אמות ומחצה (רמ"ה בבא בתרא ק א עז, עח); ויש שנראה מדבריהם שהוא פחות מארבע אמות, ויותר משתי אמות ומחצה (שטה מקובצת שם ד"ה כי אתו).

בחזקה

אף על פי שאין קרקע נקנית בחזקה של הילוך (ראה ערך חזקה), שביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך (בבא בתרא ק א; רמב"ם מכירה א יג; טוש"ע קצב ז).

בפאה

שביל היחיד אינו מפסיק לפאה אלא אם הוא קבוע בימות החמה ובימות הגשמים (פאה ב א; רמב"ם מתנות עניים ג ג. וראה ערך פאה), וכל שהוא פחות מארבע אמות זהו שביל היחיד (רמב"ם שם); ויש סוברים אפילו יש לו ארבע אמות אלא שהוא דרך שבין השדות והכרמים ולא דרך לעוברי דרכים הרי זה שביל (ראב"ד מתנות עניים שם).

דרך מעיר לעיר

דרך מעיר לעיר - שאין אנשי עיירות אחרות נכנסים לשם (רשב"ם בבא בתרא ק א) - שמונה אמות. לפיכך המוכר לחברו דרך מעיר לעיר חייב ליתן לו רוחב שמונה אמות בכל אורך הדרך (בבא בתרא ק א; רמב"ם מכירה כא ט; טוש"ע ריז ד).

דרך הרבים

גדרו

דרך הרבים - כגון עיר שיש בה מעבר, ובאים שם מארץ רחוקה (רשב"ם בבא בתרא ק ב) - שש עשרה אמה (בבא בתרא צט ב; רמב"ם נזקי ממון יג כז, ומכירה כא ט; טוש"ע ריז ד), וכן מצינו ברוחב רשות הרבים בשבת, בעגלות המשכן, שהוא שש עשרה אמה (שבת צט א).

לפיכך המוכר דרך הרבים בתוך שדהו, צריך לתת רוחב ט"ז אמה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

החלפת דרך הרבים

מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, נטלה ונתן להם מן הצד, מה שנתן - נתן, ושלו לא הגיעו (בבא בתרא צט ב; רמב"ם נזקי ממון יג כז; טוש"ע חושן משפט שעז א), ויש לרבים שתי הדרכים (רשב"ם שם).

אבל אם הדרך מיוחדת לבני עיר אחת בלבד, יכולים להחליף אותה דרך בדרך אחרת (סמ"ע שעז א)^[4].

בהלכות שונות

תיקון הדרכים הוא מצרכי הרבים בנוגע להיתר עשייתם בחול המועד (מועד קטן ב א, ה א; רמב"ם יום טוב ז י; טוש"ע אורח חיים תקמד א. וראה ערך חול המועד).

בשביעית מותר לסקל אבנים כדי לעשות דרך הרבים (תוספתא שביעית ג. וראה ערך שביעית).

דרך הרבים מפסקת לפאה (פאה ב א; רמב"ם מתנות עניים ג ג. ראה ערך פאה).

לפאה של אילנות אין דרך הרבים, שהיא שש עשרה אמה, מפסקת (ירושלמי פאה ב א; רמב"ם מתנות עניים שם). דרך הרבים אינה מפסקת בכלאי הכרם (כלאים ד ז; רמב"ם כלאים ז ה. וראה ערך כלאי הכרם)^[5].

שביל הרבים אינו מפסיק לפאה אלא כשהוא קבוע בימות החמה ובימות הגשמים (פאה ב א; רמב"ם מתנות עניים שם)^[6].

יש שאמרו דרך הרבים, והכוונה לרוחב של דרך הרבים, היינו שש עשרה אמה, אבל לא שהדרך מסורה לרבים ממש, ואינה אלא שביל ברוחב זה שהולכים ממנו לשדות (ראה בבא בתרא קד ב, ורשב"ם שם ד"ה אמת המים).

דרך המלך

דרך המלך אין לה שיעור (בבא בתרא צט ב; רמב"ם מלכים ה ג), אלא כפי מה שהוא צריך (רמב"ם שם), שאם המלך צריך לעבור - פורץ גדרות ובתים לעשות לו דרך, ואין ממחים בידו (בבא בתרא ק ב ורשב"ם; רמב"ם שם, וראה רש"י בבא קמא ס ב, וראה ערך מלך). ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שפורץ גדר אפילו בשביל לעשות לו דרך קצרה לשדהו או לכרמו (רש"י יבמות עו ב ד"ה שהמלך, וסנהדרין כ ב ד"ה ופורץ), וכל שכן לעבור עם חילותיו למלחמה (ראה רש"י בבא קמא ס ב ד"ה מלך).

• יש סוברים שהדברים אמורים דוקא לפי שעה, כשצריך לעבור למלחמת הרשות או לכל מקום שרוצה, אבל לא לקנותה לגמרי מכאן ואילך (יד רמ"ה סנהדרין כ ב ד"ה מוציא).

• ויש סוברים שלצורך מלחמה בלבד הדברים אמורים (לחם משנה מלכים ה ג, בדעת הרמב"ם)^[7].

דרך הקבר

דרך הקבר אין לה שיעור (משנה בבא בתרא צט ב; רמב"ם מכירה כא י), והיא הדרך שבה נושאים את המת לקברו, ותקנת חכמים היא (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה קבר) משום כבוד המתים (בבא בתרא ק ב), לפי שמלווי המת מרובים הם (רשב"ם בבא בתרא צט ב ד"ה אין. וראה ערך הלוית המת), ואין זה כבוד המת להבריח את המלווים אותו מכאן (רשב"ם ק ב). לכן מותר למלווי המת לילך על גבי תבואה של אחרים, ולא יטו ימין ושמאל, אבל לא התירו לפרוץ גדר להפסיד ממון אחרים כמו בדרך המלך (רשב"ם במשנה שם).

המוכר דרך הקבר לחברו בתוך שדהו - יש מהראשונים סוברים שחייב ליתן לו דרך כשיעור שכל מלווי המת יעברו שם, ואין המוכר מסיים להם דרך ידועה (ריטב"א במשנה בבא בתרא שם); ויש סוברים שאין המכירה חלה כלל (רמב"ם מכירה כא י).

המוכר דרך קברו, באים בני משפחה ומסלקים את הלוקח מן הדרך בעל כרחו, ומחזירים לו הדמים (כתובות פד א; רמב"ם מכירה כד יז; טוש"ע חושן משפט ריז ז), ואם נתרצה הלוקח שיעברו בדרך המלווים ואחר כך יקחנה לתשמישו אינם יכולים לסלקו (סמ"ע שם ס"ק טו).

דרך ערי מקלט

דרך ערי-מקלט (ראה ערכו) שלשים ושתים אמות (ברייתא בבבא בתרא ק ב; רמב"ם רוצח ח ה).

בית דין חייבים לכוון דרכים ההולכות לערי מקלט (ראה ערכו), לתקנן ולהרחיבן, ולהסיר מהן כל מכשול וכל תקלה, שנאמר (דברים יט ג): תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ (רמב"ם רוצח ח ה).

בט"ו באדר בכל שנה יוצאים שלוחי בית דין לתקן את הדרכים (שקלים א א; רמב"ם רוצח ח ו).

הערות שוליים