הגדרה^[1] - פסול שחיטה על ידי חתיכת הסימנים בדחיקת הסכין, שלא בדרך הולכה והובאה

גדרה ומקורה

גדרה

דרסה היא אחד מחמשה דברים הפוסלים את השחיטה (ראה ערך שחיטה. חולין כז א; רמב"ם שחיטה ג א; טוש"ע יו"ד כג א).

כיצד היא הדרסה, התיז את הראש בבת אחת - פסולה (משנה ל ב), ולאו דוקא שחתך את כל הראש, אלא ששחט את הסימנים, הקנה והושט, של הבעל חי שלא בדרך משיכה, בהולכת והבאת הסכין על הצואר, אלא שהניח הסכין על הצואר ודחק וחתך למטה כחותך צנון או קישות עד שחתך הסימנים (רמב"ם שם יא; רש"י חולין כז א ד"ה דלא, ושם ל ב ד"ה התיז; טוש"ע יו"ד כד א). ולא שחתך כל שני הסימנים בבת אחת, שהרי דרסה פוסלת אפילו במשהו (ראה להלן: שיעורה ומקומה), אלא שכל משהו מהסימנים אם נחתך שלא על ידי משיכת הסכין אלא על ידי דוחק שדוחקו במקום אחד מהם לבד, זהו שנקרא בבת אחת, והיא דרסה האמורה בכל מקום (שלחן ערוך הרב שם סק"ב), אבל אם היה מוליך ומביא, אף על פי שדוחק הסכין על הצואר בהולכתה והבאתה, אין בכך כלום, שאינה יורדת למטה בשוה, אלא באלכסון, מאחר שמוליכה ומביאה בדחיקתה בלי הפסק, והסימנים נחתכים על ידי משיכת הסכין לארכה (שלחן ערוך הרב שם א).

מקורה

במקור פסול הדרסה נאמרו מספר לימודים:

• יש אומרים שכמו פסול כל חמשה הדברים, הוא מהלכה למשה מסיני (חולין כז א).

• יש שלמדו מן הכתוב: וְשָׁחַט (ויקרא א ה), אין ושחט אלא ומשך, וכן הוא אומר: זָהָב שָׁחוּט (מלכים א י טז. תנא דבי רבי ישמעאל בחולין ל ב), דהיינו משוך, שהוא רך ומושכים אותו כעין שעושים צורפי נחושת חוטים שעושים מהם מחטים (רש"י שם ד"ה זהב שחוט), ואומר: חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם (ירמיהו ט ז. תנא דבי רבי ישמעאל חולין שם), מה חץ הולכתו במשיכה, אף שחיטה במשיכה (רש"י שם ד"ה חץ שחוט), אבל הדורס נראה כחונק ואינו כחץ (כלבו קז ג, בשם ר"ף).

• ויש שלמדו מן הכתוב: וְזָבַחְתָּ (דברים יב כא), ממקום שזב - דמו - חתהו (רב יימר בגמ' שם כז א, לפי רש"י שם ד"ה שזב), היינו שברהו, כלומר: שיחתוך עד שיזוב דמו ולא יותר, אבל הדורס אין בידו למנוע ולמשוך ידו (רש"י שם ד"ה חתהו וד"ה דלא לשוייה, השני)^[2].

ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש מפרשים שהלכה למשה מסיני נאמרה על שאר הדברים הפוסלים את השחיטה ולא על דרסה, שלמדים מן הכתוב (רש"י שם ד"ה דלא לשוייה, הראשון, בלישנא אחרינא; תורת הבית הארוך ב א; תבואות שור ח סק"א; פרי מגדים יו"ד, פתיחה לשחיטה א, כג שפתי דעת סק"ב).

• ויש מפרשים שאין הדרסה מן הכתוב אלא אסמכתא, ופסול דרסה אף הוא מהלכה למשה מסיני, כמו כל שאר הלכות שחיטה (רמב"ן ורשב"א וחידושי הר"ן ומאירי חולין כז א; לבוש יו"ד כד א).

שיעורה ומקומה

שיעורה בושט ובקנה

שיעור הדרסה משהו, שאפילו אם לא עשה דרסה אלא במשהו מן הושט - שחיטתו פסולה (הגהות סמ"ק קצז; כלבו קז ב; שו"ע יו"ד כד ו), אבל אם דרס בקנה, הואיל וחצי קנה פגום כשר (ראה ערך גרגרת), לא פסל אלא אם דרס מחציו השני ואילך (כלבו שם; ש"ך שם ס"ק יג), והמנהג להטריף כל דרסה, אפילו במיעוט ראשון של קנה (שחיטות ובדיקות ד"ה דרסה; רמ"א שם ו,יב), לפי שאין אנו בקיאים בבדיקת הושט, וחוששים שמא נגע בושט (ש"ך שם ס"ק יג).

דרס במיעוט האחרון, בין של הקנה ובין של הושט, נחלקו ראשונים:

• יש מכשירים, הואיל וכבר נשחט הרוב בהכשר כראוי (רמב"ם שחיטה ג יג; אור זרוע א שעח, בשם ריב"ם ורבנו יעבץ וראבי"ה; תורת הבית הארוך ב א).

• ויש סוברים שהוא ספק נבלה (אור זרוע שם, ותורת הבית שם, ורא"ש חולין ב ו, בדעת רש"י; רא"ש שם, במסקנתו).

והמנהג להטריף דרסה במיעוט אחרון, בין בקנה ובין בושט (שחיטות ובדיקות שם; רמ"א שם ושם).

הוליך ולא הביא, או הביא ולא הוליך

היה שוחט במשיכה והתיז את הראש בבת אחת, כשהוליך ולא הביא, או הביא ולא הוליך, שבהולכה ראשונה לבד, עד שלא הספיק להביא, או בהבאה ראשונה לבד, הותז הראש, אם יש בסכין מלא צואר - כשרה (משנה חולין ל ב, ורש"י ד"ה היה שוחט וד"ה והתיז), היינו מלא צואר חוץ לצואר, שהוא שיעור שני צוארים (גמ' שם לא א; רמב"ם שם ב ט; טוש"ע יו"ד כד ב), שכל שאין בו כשיעור הזה, אי אפשר לשחוט בהולכה או בהבאה לבד בלי דרסה (כן משמע מרש"י שם ל ב ד"ה והתיז; מאירי שם לא א; טוש"ע שם). ואפילו אמר ברי לי שלא דרסתי אין סומכים עליו, ואפילו היה בקי (מאירי שם; פרי חדש יו"ד כד סק"ב; תבואות שור ח סק"ז)^[3].

שיעור מלא צואר

שיעור מלא צואר הוא של אותו בעל חי הנשחט (רמב"ם שם; רמ"א שם ח א) עם העור והמפרקת (שחיטות ובדיקות ד"ה דרסה; רמ"א שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין צריך שיעור שני צוארים אלא אם התיז בהולכה או בהבאה זו את כל הראש (רמב"ם שם; רמב"ן שם), שאנו אומרים במלא צואר האחד שחוצה לו חתך את שני הסימנים, ובמלא צואר האחר דחק למטה והתיז הראש, ובפחות משיעור זה אי אפשר להתזה בלי דריסה (רמב"ן שם), אבל אם חתך בהולכה או בהבאה זו את שני הסימנים בלבד, ולא התיז כל הראש, אפילו אין בסכין כשיעור שני הצוארים, שחיטתו כשרה (רמב"ם שם; רמב"ן שם), שאפשר לסימנים להישחט בהולכה קטנה, שרכים הם אצל סכין חד (רמב"ן שם).

• ורוב הראשונים אומרים שאפילו לשחיטת שני הסימנים לבד צריך שיעור שני צוארים (תורת הבית הארוך ב א; בדק הבית שם; ר"ן חולין ל ב; מאירי שם; בית יוסף שם, בדעת הרא"ש והטור), וכן הלכה (שו"ע שם).

כשהסכין חד

היה הסכין חד וחריף ושחט הסימנים בלא הולכת כמלא צואר - כשר, ולא אמרו שיעור שני צוארים אלא שבשיעור זה יכול לשחוט בריוח בלא דרסה (תוספות שם לא א ד"ה חוץ; רא"ש שם ב ז; רבנו ירוחם ו ג, בשם יש מפרשים; טור יו"ד כד; שמלה חדשה ח ה), שאין אדם יכול להיזהר להוליך כל אורך הסכין קודם שישחט רוב הסימנים (רא"ש שם), ובלבד שיתכוין להוליך או להביא בכל מלא הצואר (שמלה חדשה שם וכד ב-ג), אבל אם מתכוין להוליך או להביא, מותר אפילו לכתחילה, ואין צריך שלכתחילה יתכוין לשחוט בהולכה והובאה, כל שיש בו מלא שני צוארים (מבי"ט א לו; ש"ך יו"ד כד סק"ב)^[4].

כשהתיז שני ראשים בבת אחת

היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת, בהולכה לבד או בהבאה לבד, אם יש בסכין מלא צואר אחד - כשרה (משנה חולין ל ב), היינו מלא צואר מחוץ לשני הצוארים, והוא שיעור שלשה צוארים (גמ' שם לא א; טוש"ע שם ג).

כששחט בהולכה והובאה

השוחט בהולכה ובהבאה, אפילו שחט בסכין כל שהוא, שחיטתו כשרה (משנה חולין ל ב; טוש"ע יו"ד כד ב), שכל שהוא מוליך ומביא אין כאן דרסה כלל (מאירי שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין שחיטתו כשרה אלא בעוף, שצוארו דק, אבל בבהמה, שצוארה רחב, שיעור אורך הסכין לעולם כמלא שני צוארים של הנשחט (רי"ף שם, בשם איכא מאן דאמר; ראב"ן שם, בשם הגאונים; ר"ן שם ומרדכי שם תריד, בשם רבנו חננאל; מאירי שם, בשם גדולי הפוסקים; רמ"א שם, בשם יש מחמירין).

• ויש אומרים שבין לעוף ובין לבהמה שיעור אורך הסכין לשחוט בו בהולכה והבאה הוא מלא צואר של הנשחט ומשהו חוץ לצואר (מאירי שם, בשם גדולי המפרשים; כלבו קז ב, בשם הראב"ד).

והמנהג לפסול השחיטה בבהמה - ובעוף (תבואות שור שם) - אפילו הוליך והביא, אם אין באורך הסכין מלא צואר וחוץ לצואר משהו (רמ"א שם).

בחשש דרסה

שחיטה בסכין הנעוצה בכותל

נעץ סכין בכותל ושחט בה - שהוליך והביא צואר הבהמה עליה (רש"י חולין טו ב ד"ה נעץ) - שחיטתו כשרה (גמ' שם), והוא שהסכין למעלה וצואר הבהמה למטה, אבל אם היה הסכין למטה וצואר הבהמה למעלה, שחיטתו פסולה שחוששים שמא ידרוס (גמ' שם טז ב; רמב"ם שחיטה ב ח; טוש"ע יו"ד ו ד), מתוך שהצואר מכביד על הסכין (רש"י שם ד"ה חיישינן; טור שם), ושמא תרד הבהמה בכובד גופה ותחתך בלא הולכה והבאה (רמב"ם שם; שו"ע שם). ואפילו אמר ברי לי שלא דרסתי - שחיטתו פסולה (תוספות שם ד"ה אמר; רשב"א בתורת הבית הארוך א ב, ובחולין שם; רא"ש שם א כג; מאירי שם טו ב; טוש"ע יו"ד ו ד), שיש לחוש שמא ידרוס פעם אחרת (תוספות ורשב"א ורא"ש שם; ש"ך שם סק"ט) ולא ידע (רשב"א שם), או שיש לחוש שמא דרס ולא הרגיש (מאירי שם)^[5].

כשצואר הבהמה למטה

אפילו כשצואר הבהמה למטה אין שחיטתו כשרה כשהסכין נעוצה ומעביר הצואר עליה אלא בדיעבד, אבל לכתחילה אסור (ש"ך שם סק"ח).

בעוף

לא אמרו בצואר למעלה שחוששים לדרסה, אלא בבהמה, אבל בעוף שהוא קל אפילו צוארו למעלה מהסכין, שחיטתו כשרה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים דוקא עופות הקטנים וקלים כתרנגולים ולמטה מהם, אבל הגסים וכבדים כאווזים ולמעלה מהם, חוששים בהם כמו בבהמה (תורת הבית הארוך שם; מאירי שם טו ב, בשם גדולי הדור; הגהות מימוניות שחיטה ב ח; מגיד משנה שם, בשם יש מי שהורה).

• ויש מפרשים שכל עוף שחיטתו כשרה, ואפילו הגסים שבהם, הואיל וקלים הם בטבעם (מגיד משנה שם, בשם גדולי המורים, ובדעת הרמב"ם; מאירי שם; טור שם, ובית יוסף שם; ש"ך שם סק"י), ואפילו הגדול בגופו קל הוא (מגיד משנה שם).

בהמה קטנה

ואף בבהמה נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שגדיים וטלאים קטנים, שקלים כעופות, דינם כעוף (מגיד משנה שם, בשם יש מי שהורה; מאירי שם, בשם גדולי קדמונינו; כלבו קז ב, בשם יש מי שאומר).

• ויש אומרים שבהמה אפילו שהיא קטנה בגוף, כבדה בטבעה (מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם), וכן מסקנת הפוסקים (בית יוסף שם; ב"ח שם; ש"ך שם).

חיה

החיה, אף על פי שהיא קלה בטבעה, היא בכלל בהמה לענין זה (תבואות שור שם ס"ק טז).

שנים השוחטים ביחד

שנים אוחזים בסכין אחד ושוחטים, אפילו אחד למעלה ואחד למטה - זה למעלה לצד הראש וזה למטה לצד החזה, שאוחזים אותו באלכסון (טוש"ע יו"ד כד ד) - שחיטתם כשרה (משנה שם ל ב, וגמ' שם א; רמב"ם שם ב י; טוש"ע שם), ואין חוששים שמא ידרסו זה על זה (גמ' שם; טוש"ע שם) לומר שמא מתוך שזה מושך לכאן וזה מושך לכאן, ושניהם דוחקים הסכין על הצואר - יתיזו הראש בבת אחת (רש"י שם ל ב ד"ה שמא ידרוסו; בית יוסף שם. וראה מאירי שם).

מקום ההחזקה

לא יניח השוחט האצבע על הסכין, אלא יחזיק בקת, כדי שלא יבוא לידי דרסה (ים של שלמה חולין ב יב, ורמ"א שם), ולא ישחט בישיבה, שהישיבה מביאה לידי דרסה (באר היטב שם סק"ג, בשם כנסת הגדולה), ובדיעבד כשהניח האצבע, או שחט בישיבה, ואמר ברי לי שלא עשיתי דרסה - שחיטתו כשרה (פרי מגדים שם, שפתי דעת סק"ד).

הערות שוליים