|
⎯
טקסט הדף
ואי סלקא דעתין נתנה כתובה לגבות מחיים נייחד לה שיעור כתובה והשאר ליזבין ולטעמיך ולותבה ממתני' לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השלחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה התם עצה טובה קא משמע לן דאי לא תימא הכי סיפא דקתני וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת ליך על השלחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובת אשתו אי בעי ליה לזבוני הכא נמי דלא מצי מזבין אלא עצה טובה קמשמע לן הכא נמי עצה טובה קמ''ל אלא דרבי אבא קשיא דרבי אבא נמי לא קשיא משום איבה ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא בעי אחוה למפסלה לה בגיטא מיניה א''ל מאי דעתיך משום נכסי אנא בנכסי פליגנא לך אמר רב יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבין אע''ג דזבין לא הוה זביניה זביני דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה אף על פי שכתובתה אינה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובתה אמר ליה אביי וכל היכא דאמור רבנן לא ליזבין אע''ג דזבין לא הוה זביניה זביני והתנן בית שמאי אומרים תמכור ובית הלל אומרים לא תמכור אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים שלחוה לקמיה דר' חנינא בר פפי שלחה כדרב יוסף אמר אביי אטו ר' חנינא בר פפי כיפי תלה לה שלחוה לקמיה דרב מניומי בריה דרב נחומי שלחה כדאביי ואי אמר בה רב יוסף טעמא אחרינא שלחו לי נפק רב יוסף דק ואשכח דתניא הרי שהיה נושה באחיו ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ושאני יורש החזקתי אלא מוציאין מיבם ויקח בהן קרקע והוא אוכל פירות א''ל אביי דלמא דטבא ליה עבדו ליה א''ל תנא תני מוציאין ואת אמרת דטבא ליה עבדו ליה הדור שלחוה קמיה דרב מניומי בריה דרב נחומי אמר להו הכי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן זו אינה משנה מאי טעמא אילימא משום דהוו להו מטלטלי ומטלטלי לכתובה לא משעבדי דלמא רבי מאיר היא דאמר מטלטלי משעבדי לכתובה ואלא משום דאמר לה את לאו בעלת דברים דידי את
⎯
רש"י
ולטעמיך. דאמרת טעמא משום דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים אמאי מהדרת אדר' אבא לאותובי מברייתא אותיב ממתני': ומשני ממתניתין לא מותיבנא דמתני' איכא לשנויי דלאו דינא קתני אלא עצה טובה שלא תאבד כתובתה: על השלחן. הן מעות שהוא משתמש בהן אם הוא שולחני: הכי נמי דלא מצי מזבין. בתמיה הא אוקימנא לההיא באותן שלש שדות אבל מי שלא כתב ולא ייחד מוכר הכל ואינה יכולה לעכב עליו וטעמא משום דכתב לה דקנאי ודקנינא ומיהו כשימות או יגרשנה טרפה לקוחות: עצה טובה. שמא יאבדו המטלטלין ונמצאת בלא כתובה וצריך לכתוב כתובה אחרת: אלא דרבי אבא קשיא. אדמגרש לה נייחד לה שהרי גירושין גנאי הן לשניהם אלא ודאי טעמא דלא ניתנה כתובה להגבותה מחיים: משום איבה. המייחד לאשתו או קרקע או מטלטלין נותן איבת עולם ביניהם דסברה עיניו נותן בגירושין אבל זה שמגרש על מנת שיחזיר ידעה דלא עשה אלא למכור ופקעה לה איבה: דנפלה ליה יבמה. דמצוה בגדול לייבם: בעא אחוה. הקטן ממנו: למיפסלה בגיטא. לזרוק לה גט ולאסרה על כל האחין כדאמרינן בפ''ק דיבמות: משום נכסי. קשה בעיניך שאכניסנה שלא אזכה בנכסי אחי כדתנן (יבמות דף מ.) הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו: פליגנא לך. כאילו אני חולץ לה ולא אטול אלא כמוך: כיון דאמור רבנן. שומרת יבם אין היבם רשאי למכור כדאמרי' לקמן בשמעתין מי שמת והניח שומרת יבם כו': אע''ג דזבין כו'. ומה שעשה זה שהתנה עמו לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא כמוכר: כיפי. נזמים כלומר במה ייפה והנאה את דבריו ומה טעם נתן בה כששלחה: שלחה כדאביי. דהיכא דזבין זביניה זביני: ומת. הנושה המלוה: לא יאמר. היבם המחויב המעות: הואיל ואני יורש. שאכניס את אשתו ואזכה בנכסים: החזקתי. בחוב זה ולא אשלמנו עוד: דטבא ליה עבדו. עצה טובה שיהיה הקרקע קיים לו עולמית ולא יוציא המעות בהוצאה: תנא תני מוציאין. דמשמע על כרחו: אינה משנה. לא נישנית משנה זו בבית המדרש של חכמים ולא סמכינן עלה במידי: דלמא ר''מ היא. במתני' דקתני גבי כספים ופירות תלושין ילקח בהן קרקע ואפי' לא תפסה אלמא משעבדי לכתובתה ואפי' לא קיימא לן כר''מ בהא מיהו גבי מוציאין ליכא מאן דפליג אי מקרקעי נינהו ולעולם משנה היא: אלא. להכי אינה משנה וטעות היה מי ששנאה משום דמצי אמר לה לאו בעלת דברים דידי את ממך לא לויתי אלא מאחי:
⎯
תוספות
כל שכן דהוה ליה איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה לכך נראה לר''י לפרש מקחו בטל משעת טריפה וג' שדות לאו למעוטי שאר נכסים אלא אפי' ג' שדות מקחו קיים עד שעת טריפה ויש ליישב פי' הקונטרס דמקחו בטל משמע דבטל לאלתר ובחזקת הבתים (ב''ב נ. ושם) ה''פ למעוטי מאי דלא מצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי אילימא למעוטי שאר נכסים דלא תטרוף לגמרי כל שכן דהויא לה איבה והא דלא קאמר למעוטי שאר נכסים דאין מקחו בטל לאלתר דמילתא דפשיטא היא דאין מקחו בטל אלא באותן ג' שדות דהא כל אדם מוכר קרקעות המשועבדות וממילא ידענא דדוקא באותן שלש שדות קתני דמקחו בטל ומשום למעוטי שאר נכסים דאין מקחו בטל לא אצטריך ליה לאוקומא באותן ג' שדות אבל קשה לרשב''א דהיכי מצי למימר דפשיטא ליה דבשאר נכסים אין מקחו בטל הא מקמי דמוקמינן לה התם באותן ג' שדות הוה ס''ד דמיירי בשאר נכסים אע''ג דקתני מקחו בטל: ואם איתא נייחד לה שיעור כתובה כו'. הואיל וחשבת לה כאילו גבתה והחזירה לו: ולטעמיך. פירוש דלא אסקת אדעתך טעמא דאיבה לותבה ממתני' דמשמע הכי לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן כדי למכור השאר אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה ואינו יכול למכור שום דבר: אלא עצה טובה קמשמע לן. פי' בקונטרס שמא יאבדו המטלטלין ונמצאת שלא בכתובה וצריך לכתוב כתובה אחרת וזה אינו אלא לר' מאיר דאמר. אסור לאדם להשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה ונראה לר''י עצה טובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולרשב''א נראה דגבי אשתו הויא עצה טובה שאם ייחד לה מטלטלין לא יוכל להוציאה לכך טוב לו שיהיו כל נכסיו אחראין לכתובה ויוציא הכל ולבסוף דמסיק טעמא דרבי אבא משום איבה הויא טעמא דמתניתין נמי משום איבה בין ביבמתו בין באשתו: לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי. וא''ת ולמחול לנפשיה דהא אמרי'. המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל וי''ל דשאני הכא דאינו יורש אלא מכחה אי נמי כר' מאיר דדאין דינא דגרמי ומגבי ביה דמי שטרא מעליא כדאמרי' לקמן (דף פו.): ודלמא דטבא ליה עבדו ליה. פירש בקונטרס שתהא הקרן קיימת ויאכל פירות וקשה דלא סגי דלא אשמועינן אלא בנכסי אחיו ונראה דטבא ליה עבדו ליה דהיינו דהוי שלום בית טפי [שתהא בטוחה] יותר לפי שלא כתב לה דקנאי ודקנינא אי נמי דלא זילי נכסי כל כך כשיש לה הרבה מנכסי בעלה הראשון שתטול כתובתה מהן ולא יהיו יראין הלקוחות שתטרוף מהם ואם תאמר ונימא נמי שלא יהיה מכר מהאי טעמא משום דטבא ליה עבדו ליה וי''ל דמשום טובתו לא נפסיד ללקוחות: רבי מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. אומר ר''ת דלא אמר ר''מ לגבות מיתמי אלא דוקא מיניה ויבם במקום אחיו קאי והוי כמו מיניה וכן משמע בכמה דוכתין דבמיניה פליגי וליכא למימר דלר''מ [מטלטלי] דיתמי נמי משתעבדי לכתובה וכמקרקעי דמי דא''כ אפי' לית לן דרבי נתן דין הוא שתגבה ממנו כאילו הוו מקרקעי ועוד דהשתא מלוה דעדיפא דמודו רבנן דגבי מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה מודה ר''מ דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ליה כתובה דגריעא דלרבנן אפילו מטלטלי דידיה לא משתעבדי כ''ש דלר''מ לא משתעבדי לה מטלטלי דיתמי וא''ת דבפרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צט. ושם) תניא יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובה כיצד כו' וקאמר הא מני ר''מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה והשתא הא אפילו ממטלטלי דיתמי לא גביא כדפרישית כ''ש ממטלטלי דמקבל מתנה דאלים טפי כדמשמע ביש נוחלין (ב''ב דף קלג.) דדייק השתא בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מתנת שכיב מרע דרבנן לא כל שכן משמע אבל מתנת בריא דהויא דאורייתא אינה ניזונת אלמא גריעא ירושה ממתנת בריא וי''ל דההיא דיבמות איירי במתנת שכיב מרע דגריעא מירושה:
+
רשב"אהרי שהיה נושה באחיו מנה ומת, והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי, אלא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. ואף על גב דאסיקנא דאינה משנה, משום דלא אשכחן דאית ליה תרי חומרי בכתובה אלא ר' מאיר או ר' נתן, מכל מקום השתא דתקון רבנן בתראי לגבות ממטלטלין הרי מטלטלין כקרקע, ומוציאין ממנו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. וכן כתב רבנו אלפסי ז"ל (דף מ, א) ומה שהקשה עליו הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף) מי עדיפא תקנתא דבתראי ממלתא דר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה, ואפילו הכי אמרינן דוקא מטלטלי דאיתנייהו בעינייהו ביד היורשין, אבל מלוה דאיתא ברשות אחרים לא מפקינן מלוה בעל כרחיה ויהבינן לאיתתא מדר' נתן. הא קושיא ליתא, דודאי אי אשכחן לר' מאיר דסבירא ליה בבעל חוב דעלמא כר' נתן, אף בכתובה נמי הוה מחמיר תרי חומרי, דמאי שנא כתובה דלא מחמרינן בה, אלא הכא הכי קאמר דלא אשכחן הכא אמאי דגרמי האי ברייתא דאי לר' מאיר לא אשכחן ליה דאית ליה כר' נתן בעלמא, ואי לר' נתן לא אשכחן ליה בכתובה דלימא שתהא נגבית ממטלטלי, ואלו אשכחן תנא דאית ליה בעלמא כר' נתן ואית ליה בכתובה כר' מאיר מוקמינן הא ברייתא כוותיה, אף על גב דתרי חומרי נינהו, הלכך לדידן דסבירא לן דמטלטלי משתעבדי לכתובה משום תקנתא דבתראי, וסבירא לן בעלמא נמי כר' נתן מחמרינן בה אפילו הוו מאה חומרי, ואין צריך לומר בשכתב לה מקרקעי אגב מטלטלי (בכ"י נקוד לחילופין מטלטלי אגב מקרקעי), דליכא אלא מד' נתן בלחוד. וכן כתב הרמ"ה ז"ל. +
ריטב"אואי סלקא דעתך נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם וייחד לה שיעור כתובה ושארה ליזבן פי' שהרי הגירושין גנאי הוא לשניהם אלא ודאי הא דלא עביד הכי משום דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם. ולטעמיך דסברת דהיינו טעמא דר' אבא אדרמי' בה מדר' אבא אותביה ממתניתין דתנן לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן ומשני דמתניתין ליכא לאותביה והא דקתני לא יאמר לאו למימרא (שאם [שאין] רשאי לומר אלא עצה טובה קמ"ל שאין הגון לומר כך ופי' רש"י ז"ל עצה טובה שמא יאבדו אותם מטלטלים שייחד לה ונמצא בלא כתובה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת פירוש לפי שאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתיבה ויש שהקשה עליו ז"ל דהא ניחא לר"מ אלא לרבנן דאמרי מותר להשהותה בלא כתובה מאי א"ל וי"ל דאנו דחינן דממתניתן ליכא לאותבי דהא איכא למימר דסתם מתני' ר"מ היא עצה טובה קמ"ל, ויש שפירש עצה טובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אלא דר' אבא קשיא פי' דההיא לאו משום עצה טובה היא דמשום עצה טובה לא אמרינן לה שיגרשנה שהוא גנאי ומוטב שיחד לה ולא נחוש לאידך עצה אלא ודאי משום דלא נתנה כתובה לגבוה מחיים דיבם הוא. דר' אבא נמי משום איבה היא פי' רש"י ז"ל שהמיחד לאשתו קרקע או מטלטלים לכתובה נותן איבה עולם ביניהם דסברה עיניו נתן בגירושין אבל זה המגרשת אע"פ דהשתא איכא איבה כשמחזירה ידעה דלא עשה אלא למכור ופקעה לה איבה: ההוא גברא דנפלה וכו' מאי דעתיך משום נכסי פירש הרמב"ם זוכה בכל נכסי המת ואלו החולץ יורשים אחיו עמו בנכסיו פליגנא לך כאלו הייתי חולץ פי' רש"י ז"ל שקנו מידו ע"כ שכן כתב ז"ל גבי הא דאמר רב יוסף כיון דאמר רבנן לא לזבין אינש אע"ג דזבין לא הוה זביני' זביני ומה שעשה זה שהתנה עמה לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא במכר קשיא לן דאי תנאי הוא ולא פליג מהשתא אע"ג דקנו מידו מאי הוה קנין דברים בעלמא הוא כדאית' בריש בתרא ולא משמע שקנו מידו ברוחות דא"כ אין זה תנאי אלא מכר גמור ועוד דלקמן אמרינן מסתפינא דעבדת לי בפומבדיתאה רמאה ופי' רש"י ז"ל שחזר בו ואם קנו מידו כראוי לא היה כאן רמאות דחזרה אלא שלא הועילו מעשיו משום דלא מצי לזבוני כדאמר רב יוסף לכך נראה לפרש כי זה בודאי לא קנו מידו כלל אלא שהבטיחו בדברים ואמר ליה בנכסי פליגנא לך והכי משמע לישנא ואח"כ חזר בו והיה אומר שלא אמר כן אלא להטעותו כדי שלא יפסלנה עליו בגט ורב יוסף אמר שאפי' לא היה יכול לחזור בו אלא שקנו מידו ברוחות לא הועילו מעשיו דאע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן לקמן מסתפינא דעבידא לי בפומבדיתאה ואמר לו בנכסי פליגנא לך מהשתא דאלמא דבפומבדיתאה לא פליג מהשתא: אלו ואלו מודים שאם מכרה מכרה קיים וא"ת מאי ראיה מזו שאני התם דפריש לה בהדיא דבדיעבד מתני' וי"ל דהתם נמי לא אמרו ב"ה אלא שלא תמכור ואעפ"כ אמר רבי דמודו ב"ה שאם מכרה ונתנה קיים: הרי שהיה נושה באחיו ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני (יותר) [יורש] החזקתי פי' החזקתי בנכסים אלו ואין לפרוע עתה כלום עד שתבא לגבות כתובה דאלו להחזיק ושלא לשלם כלל פשיטא דלא מצי אמר לר"מ דסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה אלא ודאי כדאמרן והיינו דדחי ודלמא דטבא ליה עבדו ליה ופי' רש"י ז"ל דטבא ליה שהקרקע קיים לו עולמית ולא יוציא המעות בהוצאה ואלו היה יכול להחזיקה לעצמו לגמרי הא ודאי ההוא טבא לי' דמפטר מחיובי' אלא ודאי כדאמרן והיינו דמייתי ראייה מהכא דיבם לא מצי מזבי דהא הכא כיון דתפסם בה היבם בחיי בעלה וזכה בהם דמלוה להוציאה ניתנה ואינם אלו הנכסים משועבדים ואפילו הכי קתני שמוציאין מידו וילקח בהם קרקע וכ"ש כשמכר לאחר מיתת הבעל שלא יועילו מעשיו ואיכא דקשיא ליה ולימא שיבם מוחל ויש מתרצים בתוספות דאין הכי נמי ומיהו לא יועיל לו דהא מחייב מדינא דגרמי כדאמרינן לעיל ומגבי ביה כשורה לצלמי. ויש עוד לומר לפי מה שכתבתי בפרק האשה שנתארמלה דאע"ג דמוכר שט"ח יכול למכור או יורש שיש לו הלוואה אינו יכול למחול לבעלי חובותיו דהא משתעבדי למלוה שלו מדרבי נתן דהא מתניתין ר' נתן הוא כדאיתא בסמוך וכן הדין בעיני אע"פ שאין זה דעת רבותי' בעלי התוספת ז"ל ולא דעת רבי' ז"ל. והרמב"ן תירץ דקושיא מעיקרא ליכא לפי שאין האדם יכול למחול לעצמו שאין מחילה אלא ממוחל נמחל וכן נראה בפרק הגוזל: תנא תני מוציאין פי' דמשמע בע"כ ואת אמרת דטבא לי' עבדו ליה אילימא דהוה לי' מטלטלי פירוש שכל חוב אינו חשוב אלא כמטלטלין ואע"פ שעיקר שעבודו על הקרקעות כיון דזוזי שקיל ועל הרוב זוזי יהיב מטלטלין חשיב בכל דוכתא כדאמרינן בעלמא ולקמן באידך פירקא אנן מטלטלי שביק לן אבונא גבך ומיהו לא אמרינן אלא שדינו בזה כמטלטלין אבל אינו בכלל לשון מטלטלין למי שנתן או מכר או שיעבד מטלטלין וכיוצא בו וזה ברור וכן הוא דעת כל רבותי': ודלמא ר"מ היא דאמר מטלטלין משעבדי לכתובה פי' דאע"ג דלית ליה הלכתא כר"מ מ"מ לא ה"ל אינה משנה דהאי לישנא משמע שלא נישנת כן מפורש כדפי' רש"י ז"ל בכאן ולא כמו שפי' גבי החובל ומבעיר אינה משנה אינה הלכה ושם דחינן פי' בס"ד. ושמעינן מהכא דלר"מ אפילו מטלטלין דיורשין משתעבדי לכתובה ולא כמו שפי' ר"ת ז"ל שלא אמר ר"מ אלא מיניה דיבם כדידיה חשיב דהא ודאי דיבם לא גרע בהא מהיורשים דעלמא ומיהו רבנן פליגי עליה דר"מ דאפילו מיניה דידיה לא גבי' מטלטלי וכדכתיב' לעיל במכלתין ובכמה דוכתי בס"ד: +
המאירילמדת לענין פסק הלכה שהיבם אינו יכול למכור בנכסי אחיו מפני שכלם משועבדים לכתבתה ולא סוף דבר קודם שכנסה אלא אף לאחר שכנסה הואיל וכתבתה מכל מקום על נכסי בעלה הראשון ואפילו יחד לה כתבתה ואם מכר לא עשה כלום והיא מבטלת המקח לשעתו אע"פ שאינה באה עדין לידי גבוי כך תקנו לה חכמים הואיל ואין מה שהוא קונה לאחר מכן משתעבד לה והרי אלו נשדף מה שייחד לה ומכר השאר אין לה במה לסמוך שלא אמרו אי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני אלא בשלא נשארו לה נכסים מראשון ואפילו לא היתה כתבתה אלא מנה והניח האח נכסים במאה מנה אין היבם מוכר כלום ואם מכר מכרו בטל ואם כן הרוצה למכור בנכסי אחיו כיצד יעשה אם כהן הוא אין לו תקנה אלא אם מכר יפייס את אשתו שלא תערער ויהא הלוקח נשען על פיוסו ואם ישראל יגרש ויחזור ויכתוב לה כתבה על נכסיו והוה לה כאשה דעלמא שהרי הוא יכתוב לה דאקנה: ואע"פ שלכתחלה לא ימכור על ידי ייחוד ומשום עצה טובה אם מכר מכל מקום מכר הואיל ונשאר בכדי שיעור כתבה ואף בלא נשאר מכרו מכר עד שתבא לידי גבוי כמו שביארנו במשנה חוץ משלש שדות שמקחו בטל אף מחיים שדה שהכניסה לו שומא בכתובתה ושדה שייחד לה בכתובתה ושדה שכתב לה בכתובתה: אפילו היו שם הרבה יבמים ורצה אחד מהן לפסלה לזה שהיא ראויה לו עד שנתרצה זה להקנותו חלקו בנכסי האח וקנו ממנו על כך או אפילו חלק לו מעכשו אינו כלום ולכשיכנוס חוזר בהקנאתו ובין שייבם ואחר כך חלק לאחיו או מכר בין שחלק או מכר תחלה ואחר כך ייבם אינו כלום: ולענין ביאור מיהא זה שאמרו נכסי פליגנא לך וקנו מידו צריך לשאול שהרי לא זכה בהם היבם עדין ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודאי כך הוא אלא שהיבם לא היה לו מערער בכך אלא שאחר שכנסה שאל אם יוכל לחלוק לו והשיבוהו שאינו יכול ומה שאמרו למטה מסתפינא דעבדת לי כפומבדיתאה היו סבורים עליו שברמאות היה עושה כן ואמר ליה פלוג מהשתא כלומר שיחזיק מעכשו ויגמר הקנין לכשיכנוס ואף בזו לא הועיל: היבמה אינה נקנית ליבם בקדושין ולא נתרת ממנו בגט כמו שביארנו בראשון של קדושין ומכל מקום כל שאחד מן האחים נתן לה קדושין פסלה לשאר אחים וכן כל שנתן לה גט נפסלה היא וצרותיה על עצמו ועל אחיו ונכסי המת חוזרין לאחים בשוה אחר שאין כאן יבום כמו שיתבאר במקומו: הרי שהלוה מנה לאחיו ומת המלוה ונפלה אשתו ליבום לפני אותו שלוה זכה באותו מנה ואינו בכלל שאר הנכסים שלא יהא רשאי למכרן שהרי מטלטלין לא מישתעבדי לכתבה ומכל מקום בזמן הזה שתקנו הגאונים להיות האשה גובה כתבתה מן המטלטלין וכל שכן למי שהתנה בכך אינו יכול לומר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ושמא תאמר יאמר לה לאו בעל דברים דידי את שאף ר' מאיר לא אמרה אלא במטלטלי שהן בעין ביד יורשי הבעל הרי מכל מקום היה הוא משועבד לה מדר' נתן דאמר מנין לנושה בחבירו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וכן הלכה ועל הדרך שביארנוה ברביעי של קמא מ' ב' ושמא תאמר והלא בסוגיא זו אמרו זו אינה משנה ומשום דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתבה אלא הסובר שמטלטלין משתעבדין לכתבה דוקא במטלטלי שהם בעין והסובר שמוציאין מזה לזה אינו סובר כן אלא בבעל חוב אבל לא בכתבה וכו' ומי עדיפא תקנת גאונים מדר' מאיר גופה באמת כך ראיתי ששאלוה גדולי עולם עד שתירצו שמתקנת הגאונים מטלטלי כמקרקעי וכמו שביארנו ס"ז א' בגמלים של ערביא ולדעתי עיקר קושיא ליתה שלא אמרו אלא לא אשכחן תנא וכו' אלא או כר' מאיר או כר' נתן ואנו כבר פסקנו כר' נתן מעיקר הדין וכר' מאיר מן התקנה וחזרה לה כתבה מן התקנה כבעל חוב לכללו של דברי ר' נתן וזהו הטעם שגדולי הפוסקים הביאוה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שאף לתקנת הגאונים אין כופין אותו לפרוע ומטעם שאין תקנת הגאונים עדיפא מדר' מאיר ועוד כתבו בה טעם אחר דמלוה ראויה היא ואין אשה נוטלת בראוי כבמוחזק ומדבריהם למדנו דוקא אשה הא בעל חוב נוטל וכסתם משנה של בכורות נ"ב א' שאמרה האשה בכתובתה והבנות במזונותיה והיבם אין נוטלין בראוי ולא הוזכר שם בעל חוב ומכל מקום בפירושי רב חננאל כתבוה אף בבעל חוב ובבתרא פרק מת קנ"ז א' אמרו נפל הבית עליו ועל אביו זה אומר הבן מת ראשון למדנו שאין בעל חוב גובה מנכסים שנפלו לאחר מיתת לוה מפני שהוא ראוי ובבריתא של בכורות הבכור והיבם והיורש את אשתו ונזק וחצי נזק וכפל וארבעה וחמשה אין נוטלין בראוי אבל נותן להם משדה החוזרת לאביו ביובל אלמא אף מלוה הכתובה בתורה כגון נזקין אין נוטלין בראוי ובתלמוד המערב שבפרק הניזקין מיטב שדהו פרט למטלטלי כרמו פרט לראוי וכן בפרק אע"פ נ"ה א' אמרו נפקא מינה לשבח ולא אמרו לראוי שאף בעל חוב אינו נוטל בו ומה שלא הוזכר בבכורות מפני שעיקרה לשבח נשנית כלומר שאין נוטלין בשבח ובעל חוב נוטל את השבח והרי למדנו שבעל חוב אינו נוטל בראוי ואעפ"כ נוטל במלוה כדאמרינן צ"ב א' יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בעל חוב חוזר וגובה שאין המלוה נקראת ראוי לגבי בעל חוב מדר' נתן אלא שבגבו מעות אין לו שאף אם היו בידו אינו גובה מהן מיורשין ולתקנת הגאונים אף בגבו מעות כן וכל שכן בהתנה ואחר שכן אף אשה בדין זה שכל שהוא משועבד מוחזק הוא ושמא תאמר והרי מכל מקום שיעבוד תורה הוא שראוי לומר בו כן ומועיל מיהא להתנה אבל שיעבוד מטלטלין מדרבנן הוא ושיעבוד חכמים לא משוי מוחזק וכמו שאמרו באחרון של בתרא קע"ה ב' גבו קרקע יש לו דשיעבודא דאוריתא אלא שיעבודא דרבנן לא משוי מוחזק וכל שכן תקנת הגאונים פירשוה שלא נאמרה שם אלא לרבה אליבא דבני מערבא שאין דנין אותו בגבוי אבל לדעת ר' נתן מוחזק הוא ואף כתבה גובה מן המלוה: חכמי הדורות ראיתי ששאלו מה היבם צריך לומר הואיל ואני יורש החזקתי והרי יורש מוחל אף במוכר והוא הדין למשועבד כדרך שנאמרה בפרק החובל פ"ט א' בענין העבד והאשה פגיעתן רעה ובראשון של מציעא כ' א' בענין מצא שובר שבזמן שהאשה מודה יחזיר ואם כן יאמר היבם זה החוב שנשתעבדתי לך כשם שהיה אחי יכול למוחלה כך הם שאני יורש מוחלו לעצמי ובטל החוב מעיקרו עד שתירצוה בשלא היה פקח למחול או שלא רצה כדי שלא יחייבוהו בית דין לשלם מדינא דגרמי ומכל מקום עיקר הדברים מה שאף הם חזרו ואמרו שאין היורש מוחל לעצמו מה שנשתעבדו בו נכסיו ולמדנו מכאן שהאלמנה שמכרה כתובתה ומתה אין בנה היורשה היורש נכסי אביו יכול למחול לעצמו ובפרק הכותב פ"ו א' יתבאר לנו לשיטתנו בגרושה שיכולה למחול: +
תוספות רי"דההוא גברא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא בעא אחוה למיפסלא מניה בגיטא א"ל מה דעתך משום נכסי בניכסי פליגנא לך פי' וקנו מידו שיחלוק עמו אמר ר"י כיון דאמור רבנן לא ליזבן אי זבין לא הוי זביניה זבינא. דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסי' בק' מנה אע"פ שאין כתובתה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובתה. פי' כיון דלגוביינא קיימא קמה אין יכול למכור ומה שתפש קנין לחלוק עם אחיו קנינו בטל שאין הנכסים ברשותו אלא ברשות היבמה: +
הרא"הההוא גברא דנפלה לי' יבמה בפומבדיתא כו' עד אף על גב דזבין לא הוי זביניה זביני ואסיקנא דהילכתא כוותי' בין חילק ואח"כ יבם בין יבם ואח"כ חילק: דתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואף ע"ג דקיימא לן דאית' לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל וכיון דכן הוא לימחול לנפשיה. אפשר דאי פקח הוא ה"נ. אי נמי איכא למימר דלא ניחא לי' למאי מהני לי' הא סוף סוף מיחייב לשלומי מדינא דגרמי. אי נמי אפשר שאין אדם יכול למחול לעצמו. ואם איתה ש"מ דאלמנה שמכרה כתובתה ומתה אין בנה שיירש נכסי אביו מוחל לעצמו: והא דאמרינן דזו אינה משנה משום דאמרי מטלטלי משתעבדי לכתובה כר' מאיר. ואמרינן נמי דלא מצי אמר לה את לאו בעלת דברים דידי את מדר' נתן דאמ' מנין לנוש' בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. ואמרינן דלא אשכחן תנא דאית לי' תרי חומרי בכתובה. לאו למימרא דלא מחמרי' תרי חומרא בכתיבה דאי מדינא אפילו טובא נמי. אלא כלומר דלא אשכחן תנא דאית לי' הני תרתי חומרי. ואשכחן דכוות' בתלמודא בפרק מי שמת משנתינו אינו יודע מי שנאה ואקשי' ולימא לי' ר' יוחנן בן ברוקא היא וסבר לה כר' יוסי. ואמרי' מי יימר דסבר לה. כלומר לא אשכחן דאית לי' הני תרתי בירושה לשום תנא. ואף על גב דאפשר למסבר בתרווייהו. דחו לה מדלא אשכחן. וה"נ מדלא אשכחן דחינן ואי משכחינן מחמרינן הילכך השתא דתיקון רבנן בתראי למגבי כתובה ממטלטלי. וקיימא לן דמלוה מוחזקת למגבי כתובה מינה מדרב נתן. קיימא לן כי הא מתניתא דתניא הרי שהיה נוש' כו': +
שיטה מקובצת ואי ניתנה כתובה לגבות מחיים ואיכא למידק מה פריך אביי משום דאמרינן דנתנה כתובה לגבות מחיים ונקראת מוחזקת בנכסים דשביק בעלה ובידה לגבות כתובתה מי נימא דהבעל ליחוד שעור כתובתה והשאר לזבון והרי כל הנכסים דשביק בעלה הרי הן כגבויין לה ולא מצי יבם לייחד כשיעור כתובתה ולמכור השאר וכדכתיבנא לעיל החמירו ביבמה לפי שלא כתב לה כל נכסי אחראין כו'. וכמו שכתבו התוס' ותירצו בתוס' דהכי פריך ואם איתא ניחד לה שיעור כתובה כו' הואיל וחשבת לה כאלו גבתה והחזירה לו פי' לפירושו דהוי ליה כאלו לא מיחד לה אלא כשיעור כתובתה והרי היא כשאר כל הנשים דמכנסת שום לבעלה דהבעל מוכר בשאר נכסים ומשמע דהתוס' היו גורסין ואם איתא נייחד לה שיעור כתובתה כו' ומיהו בספרים שלנו גרסינן ואי ס"ד נתנה כתובה לגבות מחיים ניחד כו' והרא"ש בתוספותיו כתב וז"ל ואי ס"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם כאחר דמי וקרי' ביה תטלי מה שכתוב ליכי נייחד לה ארעא שיעור כתובה וליזבון שארא ע"כ. בעי הרב ז"ל לישב פי' התוס' על גרסת ספרים ורש"י לא פי' כן וז"ל במהדורא קמא מדרבי אבא שמעינן דכשם שאינה יכולה למכור בעודה שומרת יבם כך אינו יכול למכור לאחר שכנסה עד שיגרשנה לגבות מחיים בין דבעל בין דיבם נייחא לה שיעור כתובה ולא יגרשנה ושארא ליזבון דהא קי"ל דבעל מצי ליתב לה כתובה מחיים אית לה נמי כח דכתובה מחיים דבעל אלא ודאי מדלית ליה תקנה למכור אלא ע"י גירושין ודאי קי"ל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכיון דבעל לא מצי למיתב כתובה כל שכן איהו לית לה שום כח בגוה מחיים לדברי הכל ומההיא דרבי אבא עדיפא ליה למפרך טפי מברייתא דלקמן דקתני מי שמת והניח שומרת יבם וכו' דאי מההיא הוה אמינא לא ימכור משום עצה טובה. עכ"ל רש"י במהדורא קמא. וכתב הריטב"א ז"ל ואי ס"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים כו'. פירוש שהרי הגרושין גנאי הם לשניהם אלא ודאי הא דלא עביד הכי משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם. ע"כ: וליטעמיך ולותביה ממתניתין כו'. וא"ת כיון דלא אסיק אדעתיה טעמא דעצה טובה הא ודאי דלכ"ע איכא לאותובי ממתניתין ומה ולטעמיך דקאמר ותירצו בתוס' דה"ק ולטעמיך דלא אסקת אדעתך טעמא דאיכא לאותובי ממתניתין דמשמע הכי לא יאמר לה הרי כתובתך מונחת על השלחן כדי למכור השאר אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה ואינו יכול למכור שום דבר כן כתבו בתוס' ואכתי קשיא טובא למה ליה למימר ולטעמיך יקשה בקוצר ולותביה ממתני' כו' ועוד אע"ג דלא אסיק אדעתיה טעמא דאיבה עלה דהא דרבי אבא משום דמשמע ליה דאין לך איבה גדולה מזאת שיגרש את אשתו אף על גב שיחזירנה מ"מ עלה דמתני' איכא למימר דמשמע ליה שפיר טעמא דאיבה כשיאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן ולהכי אקשיה מהא דרבי אבא ולא ממתני' ועוד אי מאי דקאמר ולטעמיך פירושו ולטעמיך דלא אסקת אדעתך טעמא דאיבה וכו' מאי קא מהדר ליה התם עצה טובה כו' דאי לא תימא הכי סיפא דקתני וכו' אטו אי הוה אמינא נמי טעמא דמתני' משום איבה מי לא הוה מתרצא שפיר כולה מתניתין בין ביבמתו בין באשתו. ורש"י כתב וז"ל ולטעמיך דאמרת טעמא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אמאי מהדרתא אדרבי אבא לאותובי מברייתא אותיב ממתני'. ע"כ. פירוש כיון דאמרת דטעמא דרבי אבא דלא ימכור בנכסי אחיו ולא מצי לייחד לה כשיעור כתובתה היינו משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים לותביה ממתניתין דמתניתין נמי אמרה כן דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולכך לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך כו' והדין שוה בזה בין ביבמתו בין באשתו וכדתנן במתני' וכן לא יאמר כו' דבשניהם לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואי הוה אמרינן דטעמא דרבי אבא לא מצי לייחד לה שיעור כתובה והשאר ליזבון משום דכל נכסי המת אצל היבמה כאותן שלש שדות אצל האשה וכנכסי מלוג אצל כל אשה דעל כל הנכסים אית להו עלייהו גוביינא וכמו שכתב הר"י מטראני וכדכתיבנא לעיל ולכך לא מצי לייחד לה שיעור כתובה ולמכור השאר הוה אתי שפיר דקשיא מדרבי אבא ולא ממתניתין דכיון דקא משנית יבם כאחר דמי וחשבת לה כאלו גבתה כתובתה והחזירה לו הרי אין כאן גוביינא אלא כשיעור כתובתה והשאר אין לה עליהם אלא שעבוד והלכך הוה לן למימר דנייחד לה ארעא כשיעור כתובתה והשאר ליזבון אלא ודאי שמעינן מדרבי אבא דיבם לאו כאחר דמי וכל נכסי המת כדקיימי קיימי והיבם במקום הבעל קאי לענין דלא חשבינן לה כאלו גבתה ומיהו אין לו למכור בנכסי אחיו דכולהו נכסי אחיו כאותן ג' שדות הן דמייחדי לכתובתה אבל ממתני' לא מצי לאותובי דאדרבא ממתני' משמע דיבם כאחר דמי דמשוינן יבמתו לאשתו דקתני וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך כו' והיינו פירושא דלא יאמר הרי כתובתיך על השולחן כו' דהיינו מטלטלין וכדפרש"י אבל לייחד לה ארעא שפיר דמי דיבם כאחר דמי אבל מדרבי אבא שמעינן דלא מצי ליחד לה אפילו ארעא מדלא אשכח לה תקנה אחריתי אלא לגרשה אלמא משמע דיבם לאו כאחר דמי ומיהו השתא דאמרת דטעמא דר' אבא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אמאי מהדרת אדרבי אבא לאותובי מברייתא אותיב ממתני' דמתני' נמי היינו טעמא דלא יאמר לה הרי כתובתיך כו' משום דלא ניתנה לגבות מחיים וכן נמי באשה דעלמא וכדקתני מתני' ומשני התם עצה טובה כו' פי' הא דקתני לא יאמר אדם לה הרי כתובתיך כו' לאו היינו דלא מצי למימר הכין דשפיר מצי ליחודי לה כתובתה אלא דעצה טובה לאדם שלא יאמר כן שלא תאבד כתובתה וצריך לכתוב כתובה אחרת דאי לא תימא הכי סיפא דקתני וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך כו' איברא דלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים מיהו איהו אי בעי לזבוני לא מצי מזבין ומדקתני לא יאמר כו' משמע דלא מצי מזבין כו' אלא ודאי פירוש לא יאמר כו' היינו בדרך עצה טובה אמרו חכמים שלא יאמר כן שלא תאבד כתובתה כדכתיבנא ודע דהאי טעמא דעצה טובה לא קאי אלא לשנויא בעלמא הוא דקאמר לה לומר דממתני' לא מותיבנא משום דמתני' איכא לשנויי דלאו דינא קתני וכדכתיבנא ומיהו קושטא דמלתא דטעמא דמתני' משום איבה וכדאסיק תלמודא ואפשר דלהכי כתב רש"י ומשני ממתני' לא מותיבנא משום דמתני' איכא לשנויי כו' כנ"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל א"ל ולטעמיך דסברת דהיינו טעמא דרבי אבא אדמותביתא מדרבי אבא אותביה ממתני' דתנן לא יאמר לה הרי כתובתיך כו'. ומשני דממתני' ליכא למותביה דהא דקתני לא יאמר לאו למימרא שאינו רשאי לומר אלא עצה טובה קמ"ל שאין הגון לו לומר כך ע"כ. וכתב הר"י מטראני במתני' לא יאמר לה הרי כתובתיך כו' פירוש כדי שיוכל למכור שאר הנכסים דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אלא כל נכסיו של מת אחראין לכתובתה ואין יכול למכור מהם כלל גרשה אין לה אלא כתובתה והוא יכול למכור השאר. וכן לא יאמר אדם לאשתו כו' אין דין אחריות דאשה כדין אחריות דיבמה שדין אחריות דיבמה הוא שמשעבדת על ידו שלא יוכל למכור ודין אחריות דאשה הוא לשעבוד שאם מכר שיכולה לטרוף מיד הלקוחות. ע"כ: ולותביה ממתניתין לא יאמר לה ליבמתו הרי כתובתיך כו'. דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ומתניתין דקתני לא יאמר כו' עצה טובה קמ"ל שלא תהא כתובתה מזומנת לה כדי שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי. ע"א עצה טובה קמ"ל שאם אמר לה הרי כתובתיך מונחת ליך על השולחן כלומר שייחד מטלטלי לכתובתה כגון כוסות של כסף ושל זהב או נשרפו או אבדו קיימא לה בלא כתובה והויא לה איבה לגביה אבל הכא דקתני מגרש לה בגיטא דמגרש ומייחד ארעא שיעור כתובה דהשתא ליכא למיחש דאירכסא כתובתה. רש"י במהדורא קמא: דאי לא תימא הכי דעצה טובה אשמועינן מתני' אלא משום דיוקא קתני לא יאמר לה כו'. כדי למכור בנכסי אשתו אי בעי לזבוני מנכסיו הכי נמי דלא מצי ליחודי שיעור כתובה והדר מזבין והא אמרינן בעלמא לא נצרכה אלא לג' שדות שהרי לא אמרו כל נכסיו לכתובתה אלא ביבמה משום טעמא דפרישנא לעיל אלא דרבי אבא ודאי לאו משום טעמא דלא ניתנה לגבות מחיים הוא אלא משום דאי מייחד לה שיעור כתובה הויא לה לגביה דבעל איבה דסברה כיון דמייחד לה כתובת' ודאי נתן עיניו לגרשני ועצה טובה קמ"ל דמוטב דמגרשה בגט ומחזירה ולא תהוי לה איבה לגביה כ"ש משום איבה דאי מייחד לה שיעור כתובתה ותתרצה לו למכור כולהו נכסי' ואשתדוף ממקרקעי שייחד לה לכתובתה אבדה כתובתה ותו לית לה כתובה כלל דהא לית לה כתובה מנכסי שני ל"ש. רש"י במהדורא קמא: וכתב הריטב"א ז"ל בנכסי פליגנא לך כאילו היית חולץ פי' רש"י שקנו מידו על כך שכן כתב ז"ל גבי הא דאמר רב יוסף כיון דאמור רבנן ליזבון אע"ג דזבין לא הוו כו'. ומה שעשה זו שהתנה עמו לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא כמכר וקשיא לן דאי תנאה הוא ולא פליג מהשתא אף על גב דקנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא כדאיתא בריש בתרא ולא משמע שקנו מידו ברוחות דא"כ אין זה תנאי אלא מכר גמור ועוד דלקמן אמרינן מסתפינא דעבדתא לי כפומבדיתאה רמאה ופירש רש"י שחזר בו ואם קנו מידו כראוי לא היה כאן רמאות דחזרה אלא שלא הועילו מעשיו משום דלא מצי לזבוני כדאמר רב יוסף לכך נראה לפרש כי זה בודאי לא קנו מידו כלל אלא שהבטיחו בדברים ואמר לו בנכסים פליגנא לך והכי משמע לישנא ואחר כך חזר בו והיה אומר שלא אמר כן אלא להטעותו כדי שלא יפסלנה עליו בגט ורב יוסף אמר שאפילו לא היה יכול לחזור בו אלא שקנו מידו ברוחות לא הועילו מעשיו דאע"ג דזבין לא הוה זביניה זביני והשתא א"ש מאי דאמרינן לקמן מסתפינא דעבדת לי כבר פומבדיתא וא"ל בנכסי פליגא לך מהשתא דאלמא בדפומבדיתאה לא פליג מהשתא. ע"כ: וז"ל הרא"ה ואף על גב דקי"ל דאיתא דשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו כו'. וכיון דכן הוא למחול לנפשיה אפשר דאי פקע הוא הכי נמי. א"נ איכא למימר דלא ניחא ליה למאי מהני ליה הא סוף סוף מחייבי לשלומי מדינא דגרמי. א"נ אפשר שאין אדם יכול למחול לעצמו ואם איתא ש"מ דאלמנה שמכרה כתובתה ומתה אין בנה שיירש נכסי אביו מוחל לעצמו ע"כ. וכן תירץ ריב"ש שאינו יכול למחול לעצמו ולכאורה משמע הכי בפרק הגוזל. ע"כ: אינה משנה כלומר אינה עיקר. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא לא פי' כן. מטלטלי מעות לא משעבדי וברייתא קתני מוציאין מידו המנה אלמא מטלטלי משתעבדי לכתובה וכיון דמטלטלי לכתובה משתעבדי לא אשכחן תנא דקאי כותיה ואינה עיקר ולא ילפינן מינה דמדליתיה במטלטלי ליתיה נמי במאי דקתני מוציאין. רש"י ז"ל במהדורא קמא: +
מהרש"א - חידושי הלכותבפרש"י בד"ה דלמא ר"מ כו' ואפילו לא קי"ל כר"מ בהא מיהו גבי מוציאין כו' אי מקרקעי כו' עכ"ל ר"ל אע"ג דלא קי"ל כהך ברייתא בהא דס"ל כר"מ דמטלטלי משעבדי לכתובה מ"מ מייתי רב יוסף שפיר מינה דלא הוה זביניה זביני דבהא דמוציאין אי מקרקע הוה ליכא מאן דפליג ולעולם משנה היא דמתני' דילן נמי קתני מלתא דר"מ וק"ל: תוס' בד"ה וליטעמיך פי' דלא אסקת אדעתיך טעמא דאיבה כו' עכ"ל דכן דרך כל וליטעמיך להוכיח טעמא אחרינא ולדחות טעמא דלעיל אבל קשה כיון דוליטעמיך בעי לאוכחי טעמא דאיבה מה השיב לו התם עצה טובה קא משמע לן דאלת"ה סיפא דקתני כו' ואימא דסיפא נמי משום איבה ואי לא הוי שייך איבה כ"כ בסיפא וכן נראה קצת מפרש"י לקמן הוה ניחא ליה אבל התוס' כתבו לקמן דשייך איבה בין ביבמתו בין באשתו ויש ליישב ודו"ק: בד"ה אלא עצה טובה כו' ולרשב"א נראה דגבי אשתו הויא עצה טובה שאם ייחד לה מטלטלין לא יוכל להוציאם כו' עכ"ל זה הטעם של עצה טובה לא שייך ביבמתו שהרי בלאו הכי לא יוכל להוציא כל נכסי בעלה הראשון ואפשר דעצה טובה דיבמתו ניחא להו בלאו הכי והיינו דהוי עצה טובה לה שלא ייחד לה מטלטלין כדי למכור שאר נכסים דהא לא שייך באשתו דבלאו ייחוד יוכל למכור וכה"ג כתבו התוס' לקמן גבי מאי וכן כו' ודו"ק: בד"ה ר"מ היא כו' דא"כ אפילו לית לן דר' נתן כו' כאילו הוי מקרקעי כו' עכ"ל וק"ק (ב) דמה ראיה היא דאימא דבקרקע נמי גביא מדר' נתן וכן נראה מדברי הרא"ש ע"ש: +
מהר"ם שיףגמ' אלא עצה טובה קמ"ל וכו'. וליכא למידק השתא בהיפך מדקאמר וכן לא יאמר וכו' משמע כי היכי דבסיפא יכול למכור רק עצה טובה ה"נ ברישא די"ל דמתני' איירי אף ששניהם רוצין דהשתא מדינא יכול למכור מ"מ משום עצה טובה לא ימכור ובין ברישא ובין בסיפא לא נחית מתני' רק לענין עצה טובה: גמ' דתניא מי שמת. מפירש"י ד"ה כיון דאמור רבנן כו' כדאמרינן לקמן בשמעתין מי שמת וכו' משמע כאילו לא היה לפניו הברייתא במקום זה: ברש"י בד"ה אע"ג דזבין כו' וקנו מידו כו'. דאי לא קנו מאי אע"ג דזבין הא לא הוי אלא דברים בעלמא ואף אם מכירתו מכירה סוף סוף זה לא מכר: ברש"י בד"ה דלמא ר"מ הוא וכו' מיהו גבי מוציאין כו'. והדין של מוציאין מיהו אמת אם הוא קרקע רק במה שצייר הברייתא דינא במטלטלין היינו משום דסבירא ליה כרבי מאיר דמטלטלין משתעבדי ואין שייך לומר על זה אינה משנה: בא"ד וא"ת וכו'. יש לקושרו דלפרש"י אין שום סברא להקשות כן דהא הך טובה עצמו שיהיה הקרן קיימת ולא יוציא המעות בהוצאות הוא בעצמו גבי הלוקח ג"כ ולמה נבטל מקחו ומאי אולמא משא"כ לפירושם משום שלום בית או משום זילי נכסי אותה טובה ליכא בביטול מכירה זו גבי לוקח וק"ל. אבל קצת קשה בוא"ת זה לפי האי נמי מאי זילי נכסי איכא אם המכר מכר והא סוף סוף צריכה לחזור על אותו הלוקח ואינה יכולה לטרוף מלקוחות של נכסי הבעל [דהא אף כשהן בני חורין טורפת מלקוחות של נכסי בעל הראשון כמ"ש התוס' לעיל וכן הגאון בדבור שלפניו]: +
רש"שגמרא זו אינה משנה. עמש"כ בס"ד בשבת (פג ב) בד"ה גמרא: +
הגהות יעב"ץכיפי. נ"ב א"ט. סלע ת"א כיפא: רש"י ד"ה פליגנא לך כאילו אני חולץ. נ"ב והחולץ בא' מן האחים לנחלה [כדתנן ביבמות שם]: +
חידושי רבי עקיבא איגרגמרא דאלת"ה סיפא דקתני כו' אי בעי לזבוני כו'. תד"ה ר"מ הוא כו' דא"כ אפי' לית לן דר"ן כו' כבר נדחק בזה במהרש"א לפרש כוונא תוס' בזה. מתני' רשב"ג אומר אם מתה יירשנה. תד"ה דין ודברים, וצ"ל דסתם לן כר"י. בא"ד ושמא לא חש להאריך אלא לסתום כרבי יהודה. גמרא וכי כתב לה הכי מאי הוי, והתניא האומר כו' דבלא דר"ת י"ל דמיירי בקנין, כ"כ במהרש"א. רש"י ד"ה ממקום אחר דהואיל דמשום תקנתא דידי' תיקון רבנן. תד"ה ר"א וכו'. גמרא איבעי' להו כתב לה דין ודברים א"ל כו' ובפירי פירות ולטעמך כו' כיון דאכלינהו לפירי כו'. גמרא וקסבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. גמרא ואי ס"ד נתנה כתובה לגבות מחיים. נייחד לה שיעור כתובה. והשאר לזבין. ע' בר"ן שהקשה הא קיי"ל דיכול הלוה לפרוע ת"ז בע"כ דמלוה. וא"כ אף בלא נתנה נייחד לה. ומתרץ דשאני בכתובה דהזמן נתקן גם לטובת האשה ע"ש. +
פני יהושעבגמרא ואי ס"ד ניתנה כתובה לגבות מחיים נייחד לה שיעור כתובה. נ"ל דהכי פירושא בשלמא לדידי דלא נתנה כתובה לגבות מחיים בין בחיי הבעל ובין בשומרת יבם דאכתי כמחיים דמו כיון דיבם לאו כאחר דמי לפי שאינה ניסת לו מדעתה. א"כ אכתי כתובה קמייתא דבעל בדוכתא קאי מש"ה לא מצי מייחד לה כתובתה תוך זמנה עד שתהא ראויה להינשא לאחר ממש מדעתה ואפ"ה לא מצי מזבן נכסי אחיו אע"פ שאחיו היה יכול למכור מטעמא דפרישית דלאחיו ניסת מדעת וסברה וקבלה על אחריות נכסים אלו משא"כ ביבם שהוא שלא מדעת. משא"כ לדידך דאמרת ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם משום דסברת יבם כאחר דמי דמש"ה מחייבת ליה בקבורתה משום דמינה דידה קא ירית דהו"ל כאילו גבתה והחזירה לו דודאי צריכה להחזיר לו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וא"כ מהיכי תיתי יכולה לעכב על ידו מלמכור אי משום אחריות כתובתה נייחד לה שיעור כתובתה כיון שכך דינה דהו"ל כאילו גבתה ואי משום דצריכה להחזיר לו משום שלא תהא קלה להוציאה משום כך אינה יכולה להפסידו לבטל המכירה דהא בבעל גופא אע"ג דאינו יכול לייחד כתובתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אפ"ה לא תקנו לבטל המכירה בשביל כך כדמסיק רבא בסמוך ה"נ דכוותיה ואפוכי מטרתא למה לי לפייסה מחדש או לגרשה ולהחזירה ות"ל דמשעת יבום חשבת ליה כאילו גבתה והחזירה וזה פיוסה כן נ"ל נכון ודו"ק: קונטרס אחרון תוספות בד"ה ולטעמיך פי' דלא אסקת אדעתך טעמא דאיבה כו' עכ"ל. משום דלכאורה כל ולטעמיך היינו לטעמא דהמקשה והיינו לטעמא דרבא דס"ל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. והכא דלא שייך לפרש כן בהא דקאמר ולותבי ממתניתין לכך הוצרכו לפרש בע"א. מיהו בהא דמשני רבא דהא דלא אותביה ממתניתין היינו משום דעצה טובה קמ"ל וקאמר דאי לא תימא הכי התם ודאי לטעמא דנפשיה קאמר דמש"ה לא בעי לאותביה לאביי ממתניתין היינו משום דבלא"ה אפילו לטעמא דנפשיה צ"ל דעצה טובה קמ"ל. דאלת"ה תיקשי ליה סיפא דמתניתין בבעל גופא אמאי לא יוכל לייחד לה כתובתה תוך זמנה. אע"כ משום עצה טובה שלא תהא קלה להוציאה וא"כ ביבם נמי משום הכי הוא אפילו לאביי אבל מברייתא דסומכוס מקשי ליה שפיר כדפרישית כן נ"ל. ולפ"ז אין מקום לקושיית מהרש"א ז"ל. ובלא"ה דברי מהרש"א ז"ל לא ברירין דהא לפירוש התוספות הא דקאמר דאלת"ה היינו לענין דלישנא דמתניתין לא איירי מעכוב המכירה בשאר נכסים ובהא ודאי שפיר דייק מסיפא דהא לקושטא דמילתא מעשה בכל יום דבעל מצי מזבן. אע"כ דלא איירי מתניתין מעכוב המכירה אלא הא דלא יניח על השלחן מעצה טובה איירי. ולפ"ז נמי משמע דבשאר ב"ח דעלמא מצי לפרוע תוך זמנו וכמ"ש הר"ן ז"ל בשמעתין דאי כדברי הסוברים דמשמעתא דהכא משמע דלעולם אין יכול לפרוע תוך זמנו. א"כ תיקשי ליה הא דמסקינן דאלת"ה סיפא דקתני כו' ומאי קושיא מסיפא דבעל גופא ודאי תוך זמנו הוא משא"כ לאביי מקשה רבא שפיר אע"כ כדפרישית דמה שאין לפרוע כתובתה תוך זמנה היינו דוקא מטעמא שלא תהא קלה להוציאה וכדמסיק הר"ן ז"ל כן נ"ל ודו"ק: גמרא א"ר יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבן אע"ג דזבין כו' א"ל אביי וכל היכא דאמור רבנן כו' עכ"ל. ונראה דע"כ לאביי האי ברייתא דסומכוס דלעיל דקתני הרוצה למכור בנכסי אחיו כו' מגרשה בגט ומחזירה לאו משום שהמקח בטל כפירוש התוספות לעיל אלא כדי שלא יעבור הוא והלוקח על דברי חכמים ובזה נ"ל ליישב פירש"י בסמוך בד"ה דטבא ליה עבדי ליה דע"כ הוצרך לפרש כן דאי כפי' התוספות דמשום שלום בית א"כ מאי מסיק הש"ס תנא תני מוציאין דהא איכא למימר דלעולם מטעמא דשלום בית בדיעבד הוי זבינא משום שאין להפסיד ללקוחות כמ"ש התוספות אבל מיניה דידיה דליכא פסידא מוציאין אפילו בדיעבד וכן הקשה מורי זקני זצ"ל בספר מגיני שלמה בסמוך בל' התוספות אע"כ דהש"ס סובר בפשיטות דאי הוי טעמא משום שלום בית דהיינו איבה ודאי אביי גופא הוי מודה דבטל אף בדיעבד אע"ג דמפסדי לקוחות כי היכי דאמרינן באותן שלש שדות דמטעמא דאיבה המקח בטל לאלתר כדפירש"י לעיל וכבר כתבתי דלפירש"י הכא ביבמה כולהו כשלש שדות דמי אע"כ דלטעמא דאביי לא שייך טעמא דאיבה אלא כשמייחד לה כתובתה אבל לענין מכירת נכסי אחיו לא שייך טעמא דאיבה אלא דלא ימכור לכתחלה מתקנת חכמים שהחמירו יותר ביבמה דלא כתב דקנאי וסומכוס כדי דלא להוי עבריינא קאמר והא דדייק רב יוסף מברייתא דהרי נושה באחיו היינו דמשמע ליה דהתם לא שייך טעמא דעבריינות כיון דלא עביד מידי לשנות בנכסי אחיו מכמו שהיה מקדם וע"ז מקשה אביי שפיר דאכתי אית לן למימר שיש לו לקיים דברי חכמים להחזיק כח שיעבודה בנכסי אחיו בכל מאי דאפשר כיון דלית ליה פסידא והיינו כמו שפירש"י דאדרבה טוב ליקח קרקע ויאכל פירות כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י אפילו לפי סברת התוספות דשייך טעמא דשלום בית אמנם למה שאפרש בסמוך דבעיקר מימרא דרב יוסף ואביי דמיירי בעודה שומרת יבם קודם שנתייבמה. וא"כ לא שייך האי טעמא דשלום בית אלא טעמא אחרינא כמו שאבאר והיינו דלא מייתי ברייתא דסומכוס ואפ"ה עיקר דבריו קיימין דלמאי דס"ד דאביי כיון דאיסורא מיהא איכא שייך שפיר דטבא ליה עבדי ליה כיון דבלא"ה לית ליה פסידא ודו"ק: שם דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה אע"פ שכתובתה אינה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובתה. ולכאורה משמע פשטא דלשון הברייתא דאיירי בעודנה שומרת יבם. וא"כ ק"ל אהא דקפסיק ותני בהניח נכסים במאה מנה אע"פ שכתובתה מנה לא ימכור ואמאי נייחד לה שיעור כתובה והשאר ליזבין דנהי בנתייבמה מסקינן לעיל בסמוך משום איבה. משא"כ קודם שנתייבמה לא שייך האי טעמא דאיבה. ולכאורה היה נראה דכיון דלאחר שנתייבמה אמרו רבנן לא ליזבן משום איבה א"כ בשומרת יבם נמי דספק נישואין עושה נמי לא ליזבן וגזרו האי אטו האי אלא דקשיא לי דבסוף סוגיא מסקינן דאדרבה בחילק ואח"כ ייבם שייך טפי לומר דלא יעשה כלום ולמאי דפרישית הוי איפכא דעיקר תקנת חכמים היה לאחר שנתייבמה דלא תמכור ולא גזרו בחילק ואח"כ ייבם אלא משום הא דייבם ואח"כ חילק וראיתי בספר בית שמואל באה"ע סי' קס"ח שכתב דבאמת אם ייחד לה שיעור כתובה או שכתב לה דקנאי יכול למכור שאר נכסיו אלא שכתב בעצמו דסוגיא דשמעתא לא משמע הכי ויותר קשה לי בהא דמסקינן לקמן בחילק ואח"כ ייבם דאינו בידו ואמאי הרי בידו לייחד לה שיעור כתובתה ויחלוק המותר. והנלע"ד בזה דקודם שנתייבמה פשיטא שאסרו לו חכמים למכור מהטעם שנתנו שכל נכסיו אחראין לכתובה וא"א לו לייחד כתובתה ולפורעה כיון שהוא תוך זמנה דאכתי לא קרינן בה לכשתנשאי לאחר דהא אגידא בזיקה מחמת הבעל וכדפרישי' לעיל ליישב קושיית מהרש"א ז"ל דזמן זה לטובתה ג"כ ניתקן שלא יוכלו לסלק לה כתובה בע"כ אם לא בשעה שתהא ראויה להנשא לאחר וכיון שאין רשאי לסלק לה כתובתה בעל כרחה א"כ ממילא כל נכסיו אחראין לכתובתה עד שיחלוץ או ייבם אלא דלקמן מסקינן דאפילו בייבם ואח"כ חילק אע"ג דאזלא טעמא דלכשתנשא לאחר דהא יבם כאחר דמי אפ"ה לא עשה כלום והיינו כדמסקינן לעיל משום איבה כן נ"ל ולטעמא דר' יוסף שייכי הנך טעמי אפי' בדיעבד לבטל המכירה ולאביי דוקא לכתחלה כדפרישית בסמוך ודוק היטב ובזה נתיישב מאי דקשיא ליה להבית שמואל סי' הנ"ל ועיין עוד לקמן: קונטרס אחרון רש"י בד"ה אע"ג דזבין כו' ומה שהתנה זה לחלוק לו וקנו מידו הרי הוא כמוכר עכ"ל. וכתב הר"ן ז"ל ותמה אני אפילו אי ייבם ולבסוף חילק מהני אכתי בחילק קודם ייבום ודאי לא מהני דהוי דבר שלא בא לעולם. וכתב דאיירי שאין כאן אלא שני אחים והו"ל כסילוק בעלמא וא"כ לא בעי קנין ע"ש ובאמת דבמה שכתב שלא נתן לאחיו אלא מה שמגיע על חלקו אם יחלוץ. כתב כן ג"כ רש"י בעצמו בדבור הקודם פליגנא לך כאילו אני חולץ לה ולא אטול אלא כמותך עכ"ל. ואי ס"ד שהיו יורשים אחרים היה היבם צריך ליטול ולהחזיק וא"כ יתן לזה החצי. אע"כ שלא היו כאן יורשים אחרים אלא הוא ואחיו ואפ"ה כתב כאן דבעי קנין ולא מהני סילוק בכה"ג כמו שאבאר בלשונו בר"פ הכותב והר"ן בזה לשיטתו בר"פ הכותב דאפילו מירושה דאורייתא שייך סילוק בכה"ג: מיהו בעיקר תמיהת הר"ן ז"ל לא ידעתי מה זה מקום תימא אטו מי לא מצינן למימר דרב יוסף אפילו אי לא ס"ל כרב דבאומר שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה אפ"ה ניחא ליה האי טעמא דלא הוי זבינא כלל אליבא דכו"ע ממאי דנימא טעמא דדבר שלא בא לעולם דתליא באשלי רברבי ואדרבה איכא למימר דאפילו מאן דלית ליה הא דרב מודה הכא כיון שבידו ליבמה וכמו שאבאר עוד בזה בלשון רש"י בד"ה פלוג מהשתא. וכן נראה מדקדוק לשון רש"י כאן שסמך דבריו לפרש כן בהא דקאמר הש"ס ואע"ג דזבין ולא פי' כן בגופא דעובדא דאמר פליגנא לך בניכסיה שהוא בקנין. אע"כ דמהא מילתא דחשיב ליה ר' יוסף כזביני הוכרח רש"י לפרש דצריך קנין משום דחשבינן לירושת היבם כאילו הוא מוחזק ועומד ולא מהני סילוק בעלמא. ומש"ה קאמר ר' יוסף דלא מהני כיון דאמור רבנן לא ליזבין והא כמכירה דמי משא"כ אי הוה אמרינן דהיבם אינו מוחזק בה עדיין יותר מאחיו ובסילוק בעלמא סגי כסברת הר"ן ז"ל א"כ אכתי מאי מדייק ר' יוסף מברייתא דנהי דלא ימכור היינו כדפרישית כיון שמתעגנת על ידו ולא קרינן בה לכשתנשא לאחר דהא בדידיה תליא מילתא לחלוץ או ליבם מש"ה אמרו חכמים דלא ימכור שכל נכסיו שירש מאחיו אחראין לכתובתה עד שישאנה או יתירנה לאחר משא"כ בהאי עובדא שנתן לאחיו אי הוי כסילוק בעלמא אכתי איכא למימר דמהני אף לכתחילה דכיון דמצי היבם לומר שאינו רוצה לירש את אחיו שמדמה לה הר"ן לנחלה הבאה ממקום אחר א"כ ממילא בחזקת האח השני קאי ואין חלק נכסים שלו אחראין לכתובתה דמצי למימר הנחתי לך מקום בחלק היבם ואתה מה לך עלי כיון שהוא אינה רוצה לעגנה. אלא המצוה בגדול. אע"כ הוכרח רש"י לפרש דלא הוי כסילוק בעלמא דאדרבא כולי נכסי בחזקתו קיימי שהיא כספק נשואה אצלו. וממילא זוכה בנכסי אחיו. ומש"ה מדמה לה ר' יוסף שפיר למכירה גמורה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ומבואר עוד לקמן בשמעתין ודו"ק היטב: קונטרס אחרון תוספות בד"ה ואי אמר כו' וא"ת ונמחליה לנפשיה דהא אמרינן המוכר כו'. ואע"ג דמסקינן דברייתא דהכא כר' נתן מיתוקמא אפ"ה סברי התוספות דאפילו לשיעבודא דר' נתן נמי שייך מחילה ולא כשיטת החולקים בח"מ סי' פ"ז. ותוספות גופא נסתפקו בזה לעיל דף כ' גבי האומר שטר אמנה הוא ע"ש שהביאו סוגיא דהכא. ולכאורה היה נ"ל דקושייתם כאן אליבא דכ"ע כיון דכולה סוגיא דהכא איירי דאיכא נכסים טובא יותר מכדי כתובתה וכדקתני להדיא בברייתא הקודמת אע"פ שאין כתובתה אלא מנה והניח מאה מנה ולכאורה עובדא דר' יוסף ואביי וברייתא דהכא נמי איירי בכה"ג. ולפ"ז אפשר דלכ"ע יכול למחול כיון שאינו חב לאחרים שיש להם מקום לגבות וכמ"ש הש"ך סי' הנ"ל אלא דלפ"ז לא א"ש מה שמתרצים התוספות דאתי כר"מ דדאין דינא דגרמי ומאי דינא דגרמי שייך הכא דהא אינה מפסדת מידי כיון שיש נכסים אחרים. מיהו אפילו אם נפרש דמשמע להו להתוספות דמילתא דר' נתן לא שייך אלא כשאין לו נכסים אחרים כשיטת כמה פוסקים הסוברים כן וכדאיתא בש"ע חו"מ בפשיטות. וא"כ ע"כ ברייתא דהכא איירי דלית ליה נכסים אחרים ואפ"ה קשיא להו דנמחול לנפשיה וכדפרישית דבכה"ג נמי סברי דיכול למחול. אלא דאפ"ה לא א"ש מה שמתרצין דאכתי יתחייב מדינא דגרמי דהא אפילו אם יתחייב מדינא דגרמי לא יתחייב לשלם לה אלא כשמגיע זמן הגוביינא. ואכתי אמאי מוציאין מידו הא לא מטא זמן גוביינא עד שיחלוץ לה או שייבם אותה ותתגרש או תתאלמן. ועוד דבלא"ה נראה דוחק להעמיד בדלית ליה נכסים אחרים דא"כ מעיקרא מאי קשיא להו דנמחול לנפשיה דא"כ יצטרך לכתוב לה כתובה אחרת דהא היכא דלית לה מראשון תקנו לה משני. ודוחק לפרש קושייתם משום דכשיכתוב כתובה אחרת לא יהא כתובתה אלא מנה דמאן יימר דבבתולה איירי דתיקשי להו וכ"ש לשיטת הבית שמואל שכתבתי לעיל דבלא"ה אם רוצה לכתוב לה כתובה אחרת רשאי ועוד דאי בדליכא נכסים אחרים איירי בלא"ה לא קשיא מידי דנמחול לנפשיה דהא מצי לאוקמי בדאיכא יורשי אחריני בהדי אחין או אב דקי"ל דאין בכור נוטל בראוי במלוה ויבם נמי בכור קרייה רחמנא וכדאיתא בפ' יש נוחלין דף ק"נ דאפילו כל מה שהבכור חייב נמי מיקרי ראוי אלא דמספיקא דדינא קי"ל דיחלוקו ולשיטת התוספות מעיקר הדין יחלוקו וא"כ אם ימחול יהיה לו פסידא משא"כ כשאינו מוחל אין להיורשים כלום כיון שהוא משועבד לכתובתה שגובה כתובתה ממלוה כמ"ש כל הפוסקים מההיא דשמעתין. וא"כ אי איירי שאין לו נכסים אחרים אין לשאר יורשים כלום ולא הוו מקשים התוספות מידי. אע"כ בדאיכא שאר נכסים משמע להו דאיירי ברייתא. וא"כ למ"ד אין בכור נוטל בראוי ע"כ הא דקאמר הואיל ואני יורש החזקתי היינו במה שמגיע לחלקו וא"כ דבדאית ליה נכסים אחרים איירי הדרא קושיא לדוכתא דלא משני התוס' שפיר דיתחייב מדינא דגרמי ויש ליישב בדוחק וצ"ע: גמרא דלמא ר"מ היא דאמר מטלטלים משתעבדי לכתובה לפמ"ש כאן התוספות דעיקר פלוגתא דר"מ ורבנן היינו מיניה דידיה גופא ויבם כמיניה דמי. יש לי לפרש בפלוגתא דר"מ ורבנן דאזדו לטעמייהו דר"מ ס"ל כתובה דאורייתא לעיל פ' אע"פ דף נ"ו. וא"כ ודאי אפילו מטלטלי משעבדי לכתובה דמי גרע משאר חוב דפשיטא לן בכולה תלמודא דמיניה אפילו מגלימא על כתפיה ועוד דבכתובה גופא כתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות דמינה ילפינן למאן דאמר כתובה דאורייתא. וא"כ כסף כתיב דהיינו מטלטלים כדקי"ל דשוה כסף ככסף ורבנן דפליגי סברי דכתובה דרבנן וא"כ הם אמרו והם אמרו שלא תגבה כלל אלא ממקרקעי כדאשכחן כה"ג טובא בתנאי כתובה דממקרקעי ולא ממטלטלי ואין להקשות אדרבה כיון דכתובה דרבנן משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ מי שאין לו קרקע תהא קלה להוציאה. הא ליתא דמ"מ לא תהא קלה להוציאה שאם יקנה קרקע בסוף ישתעבד לה כן נ"ל בפשיטות לשיטת התוספות. אלא דאפילו לפמ"ש התוספות בדוכתי טובא דלר"מ גובה אפילו ממטלטלי דיתמי דכתובה משא"כ בבע"ח ולרבנן גרע כתובה משאר חוב דאפילו ממטלטלים דמיניה נמי לא גביא ולא כמ"ש כאן אפ"ה לא הוו פלוגתא רחוקה אי אזדו לטעמייהו דלר"מ כיון דכתובה דאורייתא ומטלטלים דידיה שייכי בחיוב כתובתה מש"ה תקנו חכמים שתגבה אף ממטלטלים דיתמי יותר מבע"ח דבבע"ח ליכא נעילת דלת בהכי דמיתה לא שכיח ועיקר המלוין נמי מסתמא אדעתא דקרקעי סמכו ואי לית ליה קרקע יכול לגבות כל עת שירצה. משא"כ בכתובת אשה דלא ניתן לגבות מחיים אלא עיקר גוביינא לאחר מיתה מש"ה תקנו משום חינא שתגבה אף ממטלטלי דיתמי אבל לרבנן דס"ל כתובה דרבנן ואפי' מיניה דידיה לא תקנו ממטלטלים א"כ לא שייך להחמיר ביתומים יותר מיניה דידיה גופא כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך ועיין בתוס' לעיל דף י' בד"ה הואיל ותקנת חכמים שכתבו דקי"ל כתובה דאורייתא ואפ"ה לא משתעבדי מטלטלים ותירוצם שם אינו מתיישב אם נאמר דמיניה פליגי: תוספות בד"ה ר"מ כו' וליכא למימר דלר"מ דמטלטלי דיתמי נמי משתעבדי לכתובה וכמקרקעי דמי עכ"ל. ולכאורה מה שכתבו וכמקרקעי דמי שפת יתר הוא דהא ודאי אין לפרש כוונתם דטעמא דר"מ במטלטלים היינו משום דס"ל דמדינא אין לחלק כלל בין מקרקעי למטלטלי הא ודאי ליתא דא"כ אמאי ס"ל לר"מ דבע"ח אינו גובה ממטלטלי דיתמי כדפשיטא להו להתוספות בקושיא השנייה. ולכאורה היה נ"ל לפרש דר"ת לשיטתו שכתבו התוספות בשמו במס' בכורות דף נ"ב דס"ל דתקנת הגאונים דאורייתא ע"ש. ורגיל אני לפרש דר"ת ס"ל דמדין תורה אין לחלק כלל בין מקרקעי למטלטלי דמאן דס"ל שיעבודא דאורייתא היינו אפילו ממטלטלי דיתמי ולקוחות כדמשמע לכאורה שילהי פ' גט פשוט דיליף לה מיוציא העבוט החוצה והיינו במטלטלים וכמו שהארכתי בזה בטוב טעם בעזה"י בקונטרס מיוחד. וכן נראה להדיא מל' תשובת הרמב"ן סי' ס"א שהביא הב"י בח"מ סי' ק"ד אלא דמדינא דגמרא שלא יגבה ממטלטלים דלקוחות ויתומים דכיון שתקנו לענין לקוחות שלא יגבה א"כ אין סמיכת המלוה אלא אמקרקעי וא"כ אזיל ליה טעמא דשיעבודא דהא לאו אדעתא דמטלטלים אוזפיה וליכא במטלטלי דיתמי אלא מצוה. וא"כ יסבור ר"ת לענין כתובה כיון דלא עבדו תקנתא בהא מדינא דגמרא מטעמא דפרישית דעיקר גביית כתובה מיתומים א"כ ממילא חזר הדבר לדין תורה דאין לחלק בין קרקע למטלטלי כן נ"ל לכאורה אלא שעדיין צ"ע ודו"ק: קונטרס אחרון בא"ד דא"כ אפילו לית לן דר' נתן דין הוא שתגבה ממנו כאילו הוו מקרקעי עכ"ל. כוונתם דכיון דמטלטלי דיתמי משתעבדי א"כ מה ענין הא לדר' נתן דאמר נזקקין לזה ונותנין לזה הא אפילו אם כבר גבה היורש החוב מוציאין מידו ונותנין לכתובתה וזה שכתבו כאילו הוו מקרקעי דקי"ל יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן חוזר וגובה מהן ואע"ג דבפ' כל שעה דף ל"א מוקמינן דהא דקרקע שגבו יתומים דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה היינו נמי מדר' נתן וכדקשיא ליה למהרש"א ז"ל בשמעתין מיהו התם היינו למ"ד ב"ח מכאן ולהבא גובה וא"כ כיון דבאמת מטלטלי לא משתעבדי א"כ אי לאו דר' נתן אפילו מיתומים שגבו קרקע נמי לא היו מוציאין מדבריהם דהא עיקר דמי החוב מטלטלים נינהו מעיקרא. ואי משום דהשתא גבו קרקע הו"ל כאילו קנו היתומים כיון דמכאן ולהבא בשעת הפרעון הוא דחל גמר השעבוד. משא"כ אם נאמר דמטלטלים כמקרקעי דמי א"כ מעיקרא בחיי אביהן בשעת הלוואה משתעבד עיקר דמי החוב להבע"ח שלו וא"כ אפילו אם גבו היתומים לאחר מיתת אביהם בדין הוא שמוציאין מידם אפילו אי ליתא לדר' נתן כדקאמר הש"ס שם בפ' כל שעה מעיקרא למ"ד בעל חוב למפרע גובה וזה ברור בכוונת התוס' ולפ"ז אין מקום לדברי מהרש"א ז"ל. ומה שהביא סיוע לדבריו מדברי הרא"ש ז"ל ונראה דהיינו מדמסיק הרא"ש ז"ל דאפי' לאחר תקנת הגאונים ז"ל דמטלטלי כמקרקעי דמו אפ"ה הוצרך לפרש בטעמא דהרי"ף ז"ל מדר' נתן. ולענ"ד יראה דליכא סייעתא מל' הרא"ש ז"ל דבשיטת הראב"ד כתב כן למאי דמשמע ליה דמלוה שהיא ביד אחרים גריעא ממטלטלים דמצי למימר לאו בע"ד דידי את אי לאו דר' נתן אבל התוספות דהכא הא גופא קשיא להו דמשמע להו סברא פשוטה דמטלטלים שביד היורשים לא עדיפי ממלוה שביד אחרים דדמי החוב מיהא מטלטלים הוו וא"כ היאך מצי למימר לאו בע"ד דידי את הא הוי כאפוכי מטרתא כיון שאפילו אם יתן להיורשים מוציאין מידם ומש"ה מפרשו בע"כ דיבם כמיניה דמי וא"כ לר"מ דגבו מיניה לאו משום דמשעבדי בשעבוד גמור כמו מקרקעי אלא משום דחייב לפרוע חוב כתובה שעליו וא"כ שפיר מסיק הש"ס דאכתי היבם מצי למימר לאו בע"ד דידי את כיון דליכא שעבודא גביה ואי משום חיוב דמיניה הרי אינו מחוייב לשלם משלו אלא משל אחיו והא נמי כדידיה דמי מש"ה איצטריך לאתויי מדר' נתן דכמשל אחיו דמי כן נ"ל ברור בכוונת התוספות: מיהו בעיקר קושייתם נראה דאזלי לשיטתם בדיבור הקודם דאפי' משום חיובא דר' נתן נמי הוי שייך למחול אי לאו כתירוצם לעיל. אבל לפי מה שכתבתי בשם גדולי הפוסקים וקצת בעלי תוספות גופייהו דמדר' נתן אין יכול למחול אין מקום לדבריהם כאן דשפיר הוצרך לאתויי מדר' נתן דאל"כ ה"מ מחיל לנפשיה ואפשר דהיינו דקאמר לאו בע"ד דידי את והיינו דלמחול לנפשיה ויתכן יותר לפמ"ש בחידושי לקידושין דף ט"ו דעיקר מימרא דר' נתן היינו לענין דאינו יכול למחול ע"ש ודוק היטב: +
הפלאהבא"ד והא דלא קאמר למעוטי שאר נכסים דאין מקחו בטל וכו'. לולי דבריהם ז"ל א"צ לזה דלא שייך הך מילתא כלל באותו משנה דיסקריקיה דמתניתין שם מיירי הכל בענין דמועיל המחילה דנגזל ודאשה ואי בעי לאשמעינן דאין מקחו בטל בשאר נכסים ה"ל לאשמעינן במתניתין דפירקין דכל נכסיו אחראין. גם מה שהקשה הרשב"א דהא מקמא דמוקמי ליה התם וכו'. לא ידענו מזה קושיא על רש"י דאדרבא התם בעי למילף בנכסי מלוג שמכרה לבעלה דתוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ממתניתין דלקח מן האיש ובעי לדמות שמקחו בטל מיד כמו במתניתין דלקח מן האיש ועל זה מקשה דהא אמרינן התם לא אמרו אלא בג' שדות וא"א לומר דבא למעט שאר נכסים דלא ניליף מהכא בענינא דידהו דהיינו שתוכל לגבות לאחר מיתה וקמ"ל דלא שייך בזה טענת נחת רוח כיון דבחייו הוא יכול למכור ולא נפקא מיניה השתא בחיי בעלה. ע"ז קאמר דכ"ש הוא דהרי יאמר עיניך נתת בגירושין וע"כ דמעט נכסי מלוג וזה ברור: מיהו נלע"ד דכל עיקר דברי רש"י ז"ל דבאשה בעלמא אין המקח בטל לאו מהכרח דשמעתין דמועיל הגירושין והחזרה לימכור אלא מסוגיא דעלמא דאדם מוכר שלא מדעת אשתו דאי משום הא ודאי דהוי מצי לפרש לפמ"ש לעיל דהא דבישראל אינו מועיל פיוס (דאי ס"ד דמועיל פיוס למה יגרש ויחזיר הא ע"כ אינו מחזירה אלא לרצונה יותר היה לפייס מיד אלא משום דאינו מועיל המחילה דידה בישראל) משום חיזוק א"כ הוי מצי לפרש כנ"ל דבאמת כשמחזירה היא מתרצה שימכור כנ"ל ואז מועיל המחילה בתחלת נשואין. ותו נלענ"ד דלפי מאי דקאי השתא בקושיא דרבא על אביי ומי ניתנה כתובה לגבות מחיים וכו'. דכ"ש דהוי מצי לפרש הא דמועיל הגירושין והחזרה היינו משום דכשמגרשה ומטא זמן גביא אף שמחזירה כבר. הוא יכול לייחד לה שיעור כתובה והיינו דקאמר בסמוך אלא דר' אבא קשה דל"ל משום עצה טובה דא"כ מה מועיל החזרה ע"כ שייחד לה אם כן נייחד מהשתא אלא העיקר כמ"ש דרש"י ז"ל כתב כן מסוגיא דעלמא. ודוק: גמרא אמר ר"י כיון דאמר רחמנא לא לזבין וכו'. לכאורה היה נראה דטעמא דרב יוסף משום דעשו חז"ל חיזוק לדבריהם מיהו קשה הא דקאמר לקמן דילמא ר"מ היא דאמר מטלטלין וכו'. ואפ"ה ס"ל דעשו חיזוק ואמאי הא לר"מ דס"ל דבדרבנן לא עשו חיזוק וא"ל דהאי תנא ס"ל בהכי כר"מ דמטלטלין משתעבדי וכר' יהודה דבדרבנן עשו חיזוק א"כ ה"ל תרי חומרא בכתובה זה אינו דיש לומר דר' מאיר מודה בזה הואיל ועיקר הכתובה דאורייתא לדידיה כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ו ע"ב לענין כתובת אלמנה לר"מ. אך לפ"ז תקשה דמאי מקשה אביי מהא דאלו ואלו מודים שמכרה ונתנה קיים הא התם לא שייך חיזוק כדאמר אביי עצמו לעיל דף נ"ו ע"ב בפירות דנכסי מלוג לא שכיח מודה ר"י דלא עשו חיזוק. ואין ליישב לפמ"ש שם דבאמת פירות הוי מצוי כקושית מהרש"ל שם אלא דפירות הרבה שיהיו יותר מחיוב פרקונה לא שכיח דזה שכיח שיהיה לה קצת נכסי מלוג ואפ"ה לא עשו חיזוק. זה אינו דכבר כתבנו בריש פירקין דגם במכרה ונתנה קיים לא מחויב בפרקונה א"כ הוו החיזוק במידי דלא שכיח. ויותר נראה דטעמא דרב יוסף דס"ל כרבא בריש תמורה דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ועיין בח"מ סימן ר"ח דאפילו בדרבנן קי"ל הכא דלא הוי מכירה. ולפ"ז אביי לשיטתיה דס"ל שם בריש תמורה דאי עביד מהני ודוק: בגמרא הרי שהיה נושה וכו'. צריך להבין לפמ"ש התוס' דעדיפותא דיבמה שתקנו דלא ימכור בנכסי אחיו הוא משום דיכול לדחותה אצל משעבדי ותצטרך לחזור על הלקוחות אף אם יהיו לו נכסים בני חורין אם כן קשה הכא דהוא הבע"ח עצמו מאחיו א"כ ממילא תוכל לחזור עליו מצד החוב ואדרבא לקוחות יוכלו לומר הנחתי על זה החוב וכי היכא דגביא השתא תגבה אח"כ ממנו מה לי מחמת הכתובה או מחמת החוב שחייב לאחיו המת ולמה תהיה עדיפא משאר נשים (ואפילו לפמ"ש לעיל דלשיטת התוס' בשמעתין צ"ל דלר"מ דל"ל אחריות טעות סופר בסתם כתובה הא דאסור למכור הוא משום דס"ל כתובה דאורייתא אפ"ה צ"ל דה"נ כיון דבל"ז מוקמינן לה כדר"מ דס"ל מטלטלין משעבדי אם כן ה"נ יש לומר דס"ל להך ברייתא כתובה דאורייתא כר"מ. אך זה אינו לפי' רש"י לקמן דלא מחמרינן תרי חומרא בכתובה ופירש"י משום דכתובה דרבנן וע"כ צ"ל דס"ל דהא גופא ה"ל תרי חומרי לומר דס"ל דכתובה דאורייתא) וכן קשה לכאורה לפמ"ש התוס' ביבמות דף ל"ט דהריעותא הוא משום שמא ישתדפו נכסי בני חורין דמת לאחר מיתה או לאחר גירושין לית לה משני כלום או לפמ"ש לעיל דגריע משאר נשים אפילו ישתדפו בהיותם תחתיו דיבם מ"מ כיון דס"ל התם דאין החיוב מתחיל אלא משעה דאשתדפו היא גריע משאר נשים לענין לקוחות שקנו ממנו או בעלי חובות שלו קודם דאשתדף שיקדמו לה א"כ קשה דהכא לא שייך כל זה דעכ"פ הוא חוב מוקדם מחמת זה החוב שחייב לאחיו ונלע"ד דלשיטת הפוסקים החולקים על ר"ת וס"ל מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה יש לומר כפשטיה דהריעותא משאר נשים הוא אם תתאלמן מן היבם ויפלו נכסי יבם לפני היורשים ולא ישאר קרקעות רק מטלטלין דשאר נשים כיון שיבואו בכח כתובה מגבה מטלטלין אבל היבמה לשיטתם כאן ידחה אצל משעבדי הראשון ולא יוכלו לומר הנחתי על זה החוב דהא לגבי החוב שיש לראשון על היבם ה"ל מטלטלין דיתמי אף דס"ל מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה מ"מ הא היא באה לגבות מחמת החוב של אחיו וה"ל כבעל חוב אחר דלא גבי ממטלטלין דיתמי ולא עדיפא מאם היה אחיו קיים וכ"ש דאתי שפיר לשיטת התוספות ביבמות דהחשש משום אשתדוף דס"ל דאין החוב מתחיל משני אלא משעה דאשתדוף א"ש בפשיטות דאם ישתדפו נכסי דמת הראשון לאחר מיתת היבם לא תוכל לחזור על היתומים מחמת חוב הראשון מטעם מטלטלי דיתמי כנ"ל. אך לר"ת דס"ל דכתובה לא גביא ממטלטלי דיתמי א"כ אם לא ישייר ממנו קרקעות עדיפא משאר נשים. ונראה לענ"ד לתרץ דגם לר"ת א"ש ואיפכא מן הנ"ל כגון שיניח היבם קרקעות דוקא. נמצא שאר נשים יוכלו לגבות קרקעות אבל היבמה גריע דקי"ל בח"מ סימן ק"ד דאף דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי מ"מ אם היורש רוצה לסלק במטלטלי הרשות בידו ואפילו ממטלטלי דידיה יכול לסלק חוב אחיו ויחזיק הקרקעות לעצמו נמצא יוכלו היורשים לומר שהם ישלמו זה החוב שחייב היבם למת במטלטלין וכיון שלא נשאר אצל המת הראשון אלא ממטלטלין לא תוכל לגבות מהם אם ישתדפו הנכסים בני חורין דמת לאחר מיתת היבם דהא לשיטת ר"ת כתובה לא גביא ממטלטלי דיתמי וכיון דהם עצמם הם יורשי המת הראשון ג"כ יפטרו לשלם נמצא מפסידה שלא תוכל לגבות מזה החוב זו לשיטת התוס' דכאן תדחה אצל משעבדי הראשון דלא יוכלו לומר הנחתי על חוב זה דהא מטלטלי דמת הראשון לא משעבדי לכתובה לשיטת הר"ת נמצא היוצא מדברינו דלשיטת הר"ת הריעותא משאר נשים דוקא בהניח קרקעות ולשיטת החולקים עליו הוא איפכא דאין ריעותא משאר נשים אלא באם לא מניח רק מטלטלין גם י"ל לפמ"ש התוס' בד"ה לא יאמר וכו'. דאם ימחול לעצמו יתחייב מדינא דגרמי א"כ יש לומר כשימות ימחלו יורשיו לעצמה ואף דיתחייבו משום מזיק. מ"מ יהיו שאר חובים דאביהם קודמין לחוב עצמן מנכסי היבם. ודוק: אך לפמ"ש לעיל להכניס דבריהם דהכא ודהתם כאחד והוא דגם הכא ס"ל דאין יוכל לגבות ממשעבדי אחיו רק ממה שמכר הוא מנכסי אחיו אם יהיה לו רשות למכור ורצו בזה כמ"ש לעיל דדחיקא להו לומר דהחשש הוא משום שמא ישתדפו לאחר מיתה שיכולה לגבות מיד אחר מיתה או לענין קדימת הלקוחות קודם דאשתדף לכך כתבו דהריעותא הוא דאפילו היא עצמה יכול לדחותה כנ"ל א"כ קשה הכא דמאי ריעותא יש הכא משאר נשים ולמה מוציאין ממנו השתא ונלענ"ד דצ"ל דהכא שאני דיש לומר דהחוב גופיה ה"ל כאשתדף לאחר מיתה דאם לא יוציא ממנו כיון דבחייו הוא מחויב לשלם החוב אפילו ממטלטלי כמ"ש התוס' והם משועבדים לה לכתוב ליה נמצא הוי כאית ליה מראשון וכשימות ולא תוכל לגבות ממטלטלי הוי ליה כאשתדף לאחר מיתה א"כ מפסידה כתובתה דהא כיון שמת כבר אין לה חוב על היורשים מחמת שני. ולפ"ז יש לתרץ היטב קושית התוס' בד"ה לא יאמר וכו' דימחול לעצמו דזה טוב לפנים שאז יהיה כתובה על היבם כיון דל"ל מראשון ולא תהיה גריע משאר נשים ועיקר ריעותא דידה הוא מחמת זה החוב דאית לה מראשון לא נשתעבד השני. וכשימות יהיו מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבע"ח ותפסיד כתובתה ורוצה היא בכך שימחול לעצמו ויתקנו לה משני כדרך כל הנשים אלא שצ"ע עוד בדין זה שיהיה דינו כאשתדף. ודוק: ויותר נראה דא"ש כמ"ש לעיל דהיא יריאה שאם לא יגבו ממנו ימחלו היורשים לעצמם החוב לאחר מיתת בעלה היבם. ואז ודאי הוי כאשתדיף לאחר מיתה ואף אם יתחייבו מדינא דגרמי לא ניחא לה בזה כנ"ל. וכ"ש דא"ש לפי מה שיבואר בסמוך דהא דאינו מוחל לעצמו משום דמלוה הוי ראוי לגבי יבם דמיירי דאיכא אב דהוא היורש כל זמן שלא נגבה א"כ היא יריאה דאם ימותו האב והיבם אז יורשי היבם ימחלו לעצמם וה"ל אשתדיף לאחר מיתה ותפסיד לגמרי אפילו אם יהיו קרקעות ליבם ודוק: תוס' ד"ה לא יאמר וכו'. הואיל ואינו יורש אלא מכוחה וכו'. לכאורה נלענ"ד לפרש דמיירי שיש יורשים אחרים כגון שיש להם אב והוא ראוי לירש אלא מחמת שהוא יבם זוכה בנכסי אחיו אלא דאפ"ה אין בזה טעם דאין זה מכחה דכיון דאמר רחמנא יקום על שם אחיו לנחלה הרי הוא כיורש אחר. ונראה לפרש דס"ל כיון דיבם אינו יורש בראוי כבמוחזק וקיימא לן דמלוה הוי ראוי לגבי יבם א"כ היה ראוי שירשו יורשים אחרים את החוב כגון שיש אב אלא שאינם יכולים לירש מחמת שהוא משועבד לכתובתה ואם כן אינו יורש אלא מכוחה מיהו לפי מאי שיבואר לקמן בס"ד דע"כ ליכא למימר הכי בין לשיטת ר"ת לקמן בין לחולקים עליו משום דא"כ ה"ל כמלוה ביד אחרים דקי"ל כר"ע לקמן דינתנו ליורשים ולמה תזכה בהן. ונראה דיש לומר דס"ל כמ"ד בב"ב דף קכ"ז גבו מעות יש לו משום דזוזי אוזפיה וזוזי משלם מ"מ כל זמן שלא נגבה אינו זוכה בהן דה"ל ראוי אלא כשנגבה ה"ל למפרע כמוחזק משום האי טעמא דזוזי אוזפיה וזוזי משלם נמצא אינו יכול למחול דכל זמן שאינו משלם לאו דידיה הוא כלל ואפילו יש לו קרקעות והם משועבדים לכתובה מדרבי נתן מ"מ הדר ה"ל יורש מכוחה ואינו יכול למחול ממ"נ כמ"ש התוס' וא"ל דא"כ מאי קאמר הואיל ואני יורש החזקה הא אכתי לאו דידיה הוא זה אינו דעכ"פ בידו לשלם המעות בכל פעם ולזכות בהן ולמה יוציאו ממנו בע"כ. ותו דהא גופא קמ"ל שלא יאמר הואיל והוא יורש ה"ל כמוחזק בידו וקמ"ל דאפילו מלוה שעמו לא ה"ל כמוחזק. ועיין לקמן בסמוך. ודוק: תוס' ד"ה רבי מאיר היא וכו'. דא"כ אפילו ל"ל דרבי נתן וכו'. דבריהם ז"ל צריכין ביאור. חדא מה שהקשה מהרש"א ז"ל דאכתי צריך לדר"נ כמ"ש הרא"ש לבתר תקנת הגאונים. ותו אינו מובן כלל דמה חילוק יש ולמה אי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי רק ביבם צריך יותר לדר"נ. ולכאורה היה נראה לפרש דס"ל כשיטת הפוסקים בח"מ סימן קונטרס אחרון דשטרות עצמן בני גביה נינהו וא"צ לדר"נ. אך לפמ"ש בסמוך דכל זמן שלא נגבה מחויב הויא ליה ראוי ואין היבם יורש כלל דלהכי אינו יוכל למחול לעצמו כנ"ל. אם כן כל זמן שלא נגבה הוא בחזקת יורשים אחרים הוי ליה מטלטלי דיתמי ולא מצי גביא כלל אלא כשמשלם הוי ליה דיבם כמ"ש לעיל וא"כ לא שייך גביה בשטר וצריך לדר"נ שפיר הוכיח ר"ת. אך לפ"ז קשה על הרא"ש ז"ל דס"ל דשטרות בני גביה כדאיתא בח"מ שם ואפ"ה כתב דצריך לדר"נ לאחר תקנת הגאונים ודוחק לומר דלדברי הראב"ד כתב כן. ותו דצריך לדחוקי דמיירי במלוה בשטר דוקא. והעיקר נלענ"ד דדבריהם מבוארים במה שכתבו לקמן בד"ה לא אשכחן וכו' יש לומר דשאני התם וכו' לכך א"צ לדר"נ וכו'. (וטעמם ונימוקם יבואר היטב בס"ד בדבריהם בסמוך) דהנה לכאורה קשה דלמה קאמר דאינה משנה ומשבש לברייתא כיון דבאמת קי"ל דמלוה ראוי הוא ובמלוה שעמו פליגי כדאיתא בב"ב דף קכ"ו ולסברת כמה פוסקים שכתבו הטעם שם משום דהש"ס שם מסתפק בזה א"כ למה לא נאמר באמת דס"ל להך תנא בפשיטות דמלוה ראוי הוא אפילו במלוה שעמו וזהו דקאמר שלא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי ר"ל כיון שהוא מלוה שעמו הרי הוא מוחזק בהן ולא ה"ל ראוי אלא קמ"ל שהוא שייך ליורשים והוי ליה ממש מטלטלין שביד אחרים דלא צריכי לדר"נ כמ"ש התוס' לקמן וצ"ל דס"ל להש"ס דא"א לפרש הכי דא"כ כ"ש דאינו משועבד לה כלל דע"כ לא קאמר ר"מ אלא במטלטלי דיבם אבל בשל יורשים אחרים מודה דאין כתובה גובה. א"כ הא קי"ל לקמן דפ"ד כר"ע דינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה ואפשר דאפילו מ"ד לכתובה משום חינא מודה הכא משום דאפילו אי לית נכסים אחרים כלל הא אי לית ליה מראשון תקינו לה משני וכ"ש ביש נכסים אחרים עכ"פ יש מקום לגבות א"כ יפה הוכיח ר"ת דע"כ מטלטלי דיתמי אחרים לא משתעבדי לכתובה ושפיר הוכיח הש"ס דליכא לפרושי הכי וכיון דע"כ גביא מיבם שהוא מוחזק בהם שפיר צריך לדר"נ כדבריהם לקמן וממילא מתורץ היטב קושיות מהרש"א ז"ל דודאי ביורשים אחרים א"צ לדר"נ כמ"ש לקמן בהדיא וממילא דא"ש מ"ש הרא"ש דלבתר תקנת הגאונים ה"ל תרי חומרא דכיון דהרא"ש ז"ל מיירי דליכא יורשים אחרים דהא קי"ל דמלוה הוי ראוי אפילו גבו מעות וקי"ל כר"ע דינתנו ליורשים א"כ שפיר ה"ל תרי חומרא. ודוק: אמנם לפמ"ש לעיל דף פ"א דיש לומר דיבמה ה"ל כתוך זמנו דא"צ שבועה א"כ יש לומר דהכא אי ה"ל דיורשים איהי קדמה משום חינא דלא שייך טעמא דר"ע שכולן צריכין שבועה מיהו כבר כתבתי דיש לומר דהכא לא שייך חינא. ותו דזהו לרבא דס"ל דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים משא"כ לאביי שם כמו שכתבתי שם בס"ד ואפשר דהיינו דקאמר רבא א"כ היינו דשמענא ליה לאביי זו אינה משנה. ועוד נראה דלפי מאי דקאמר בירושלמי שם הגע עצמך הרי שפטרה משבועה ומשני דזו תורה וזו אינה תורה אם כן אפילו א"צ שבועה היורשים קודמים ועיין לקמן דף פ"ד מה שפי' שם דיש לומר דוקא בנאמנות קאמר דזו אינה תורה ולא בתוך זמנו מיהו הכא דמיירי בכתובה דהוי מדרבנן ודאי אמרו דזו אינה תורה ואפשר דהיינו דפירש"י לקמן בד"ה אלא וכו' שהרי הוא מדברי סופרים וכו'. דאי הוי מדאורייתא לא הוי צריך למחוק הברייתא כנ"ל דזה וזה תורה ודוק: |