פוסקין מזונות. ב''ד יורדין לנכסי מי שהלך למדינת הים ופוסקין מזונות לאשתו: בששמעו בו שמת כ''ע לא פליגי. דפוסקין דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עיכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו מעשה ידיה וא''ת והרי היא משועבדת ליתומים ואף הם יאמרו לה כן אף הוא לא היה יכול לומר לה אלא א''כ היא מתרצה: צררי. צרורות כספים נתן בידה למזונות: חיישי' שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. וקבלה עליה: איכא בינייהו גדולה. הראויה להתפיסה מעות ולא ספקה מזונות במעשה ידיה שהן שני בצורת או שאינה בעלת מלאכה לצררי איכא למיחש לצאי מעשה ידיך במזונותיך ליכא למיחש דכיון דלא ספקה לא קבלה עליה: אי נמי קטנה. ובעלת מלאכה והשנים כתקנן: וספקה. לרב זביד פוסקין דלא עביד איניש דמתפיס צררי לקטנה לרב פפא אין פוסקין דאיכא למימר צאי מעשה ידיך למזונותיך אמר לה: ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות. אתפסתיה צררי: נאמן. ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה ב''ד: לאחר שמועה. לאחר ששמעו בו שמת בא: ולא דבר אחר. מפרש לקמיה: במשרה אשתו ע''י שליש. העמיד אפוטרופוס לזונה ועכשיו משך האפוטרופוס את ידו דהשתא ודאי לצררי ליכא למיחש ולא לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך: אי הכי. דהשרה אותה ע''י שליש אפי' בניו ובנותיו נמי דהא גלי דעתיה דניחא ליה שיהו נזונין משלו:

ששמעו בו שמת. פירש הקונטרס דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה ליטול כתובתה ולישבע שלא עיכבה משלהם כלום והשתא בעי למימר דפליגי בלא שמעו בו שמת היינו בלא שבועה דאי בשבועה אמאי לא תטול וזה אינו דהא בסמוך פריך עד כאן לא פליגי אלא לשבועה אבל למזונות יהבינן לה אלמא לשמואל אפילו בשבועה אין לה ונראה לרבי דהיינו טעמא דבשמעו בו שמת לכולי עלמא פוסקין דאין כאן שום הוכחה לאשה דתפסה צררי ולא שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אבל בלא שמעו שמת אמר שמואל דאין פוסקין דמוכחא מילתא מדאינו חוזר שנסתלק ממנה בשום ענין לרב זביד בצררי ולרב פפא דאמר לה צאי כו' והלכך אפי' בשבועה לא מהימנא. מ''ר. ולבי מגמגם לפירושו דפריך בסמוך מהא דתניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בני כהנים גדולים אומרים תשבע כו' ואם בא כו' ומשני בששמעו בו שמת ודוחק לשנויי בא לאחר שמועה ונמצא שהיה שקר מה ששמעו בו שמת והוה מצי לשנויי בלא שמעו בו שמת וכגון דפסקיה מברא או שום אונס שאינו יכול לשוב דמודה שמואל דפוסקין לה מזונות כיון דהשתא ליכא הוכחה ואמר לי רבי דהא מילתא לא שכיח הוא שיארע אונס או יפסיקו הנהר יותר מיום או יומים: בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי. נראה לרבי דהאי שמעו בו שמת בשני עדים מדקאמר לקמן ששמעו בו שמת בעד אחד מכלל דעד השתא ס''ד בשני עדים ובקול נמי ליכא למימר מדפריך לקמן ת''ש האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים כו' ובאה ואמרה גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ומשני כששמעו בו שמת פירוש שמת קודם אותו הזמן שאמרה שנתגרשה ופריך מ''ש עד כדי כתובתה אפילו לעולם נמי ואי שמעו בו שמת בקול קאמר מאי קושיא וכי יש להאמין הקול הואיל והיא אמרה שגירשה ולא מת ולא דמיא לההיא דפרק המפקיד (ב''מ דף לח: ושם) שבוי שנשבה רב אמר אין מורידים קרוב לנכסיו ושמואל אמר מורידין כששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין וההוא שמעו בו שמת היינו בעד אחד דאי בשני עדים מאי חידוש הוא הלא הם יורשים אותו וא''ת ואעד אחד היאך מורידין והתנן ביבמות בפרק האשה שהלכה (דף קטז: ושם) גבי האשה שאמרה מת בעלי שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה ומדהיא לא מהימנא עד אחד נמי לא מהימן וי''ל דהתם מיירי לירד ולמכור אבל בהמפקיד מיירי לירד על מנת שלא למכור כדמוכח התם והא דתניא לקמן ב''ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ומוקמינן לה בששמעו בו שמת בעד אחד וקאמר בניו ובנותיו דאי בעו מיחת לנכסים בעד אחד לא מצו נחתי מזוני נמי לא יהבינן להו התם נמי למכור אבל בפירות הגדלים בשדה אכלי להו שפיר: חיישינן שמא אמר לה כו'. וקיבלה עליה ופטרתו ופטור הוא בכך אע''ג דהשתא לא ספקה: קטנה וספקה. וא''ת הואיל וספקה נימרו לה ב''ד צאי מעשה ידיך למזונותיך ולמה יורדים לנכסיו למאן דחייש לצררי ואי לא ספקה א''כ היכי מחלה למ''ד צאי מעשה ידיך והא אין מחילת קטנה כלום וי''ל כגון דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים דלדברים קטנים מהני מחילתה אי נמי בפעוטות דמקחן מקח ומתנתן מתנה. מ''ר: תרגמה שמואל בששמעו בו שמת. תימה א''כ מאי טעמא דבני כהנים גדולים דמה לי דמת בביתו מה לי ששמעו בו שמת ע''פ עדים ואין נראה לפרש ששמעו בו ע''פ עד אחד וי''ל דאפי' מת בביתו פליגי בני כהנים גדולים והא דנקט למי שהלך למדינת הים רבותא נקט דס''ד ניחוש כ''כ לצררי דאפילו בשבועה לית לה. מ''ר: ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן. פירש רש''י אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב''ד בשבועה דהכי משמע דאנשבעה קאי והיינו טעם דסתמא דמילתא מתפיס לה צררי הלכך מוציאין מידה בשבועה ונראה לרבי להצריכה שבועה ובשבועה תגבה מה שלוותה ואכלה דאי לאו הכי לא תמצא מי שילוה לה שיראים להפסיד אבל עכשיו שהיא נשבעת אין יראים כלום שסומכין עליה שתשבע. מ''ר: ואם בא ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי. כלומר אם לוותה ואכלה לא אפרע שאם לא היו מלוים לזו היתה דוחקת עצמה אף ע''ג דלא ספקה והאי דאמרינן לקמן לוותה ואכלה עמדה ומיאנה ודייקינן טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה התם שפסקו לה ב''ד: מאי פסקא. תימה לרבי אין סתמא דמילתא אשתו דחייב במזונותיה משרה על ידי שליש בניו ובנותיו דלא מיחייב במזונותיהם לא משרה ורבינו שמשון מפרש הסוגיא אי הכי בניו ובנותיו נמי אי אמרת בשלמא דלא איירי מתני' במשרה אשתו ע''י שליש אלא אשתו ובניו סמוכין על שולחנו ניחא דאשתו מפרנסין הואיל והוא חייב לזונה משום חשש דשמא התפיסה צררי אין ב''ד נמנעין מלזונה אבל בניו ובנותיו דאינו חייב במזונותיהן אין לירד לנכסיו לפרנסם דבקל יש לחוש שמא התפיסם צררי והניח להם מעות לפרנסם עד שישוב אבל השתא דמוקמת במשרה ע''י שליש ליכא למיחש לצררי ומשני במשרה אשתו ע''י שליש אבל בניו סמוכין על שולחנו ולא השרה ע''י שליש ולהכי חיישינן לצררי ופריך מאי פסקא דזה אין רגילות דאשתו ישרה ע''י שליש ובניו יהיו סמוכין על שולחנו:

וקיימא לן דפוסקין מזונות לאשת איש כרב, וכשפוסקין לה מזונות אין משביעין אותה כחנן דאמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה, ואף באלמנה נמי אין משביעין אותה. ותדע לך דהא מקשינן ליה לשמואל ממתניתין ומוקי לה בששמעו בו שמת, וכיון שכן לדידיה אלמנה אין צריכה שבועה בתחלה כחנן דאמר תשבע בסוף, ונהי דלא קיימא לן כשמואל ומתניתין אפילו בלא שמעו בו שמת, מכל מקום שמעינן מינה דשמואל סבר דאלמנה אינה צריכה שבועה, ובהא ליכא מאן דפליג עלה. והכי נמי מוכח בגיטין פרק השולח (גיטין לה, א) וכדכתיב שם בס"ד רבנו נ"ר (חי' וידל קרשקש)ֿ.

אתמר רב אמר פוסקין מזונות [לאשת] איש פי' אם תובעת מזונות להבא דאילו לשעבר אין פוסקין לה כלל דהא אלו הוה בעל הכי מצי טען פרעתי ולא מחייבין ליה ובלהבא הוא דפליגי והכי ריהטא כולה סוגיא וכן כתבו בתוספת ודווקא ביוצא לדעת נחלקו דבהא איכא למיחוש לצררי או לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך כו' שיצא למקום קרוב על דעת לחזור לאלתר כדרך בני אדם ואח"כ נשתקע שם כיוצא בו דכ"ע פוסקין תוך ג' חדשים וכן הורו רבותי:

בששמעו בו שמת ליכא פרושו ששמעו הדבר בעדים ברורים חדא דלישנא לא משמע הכי בשום דוכתא וכדמוכח בב"מ בשמעתא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן כדאמרי' כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דמורידין ואם יש עדים מה הורדה היא זאת אלא שירדו לנחלתם ועוד מדפרקינן שבא לאחר שמועה והיכי מוקמינן סהדי בשיקרא וליכא לפרושי ששמעו בו שמת בע"א מדפרקינן לקמן הכא במאי עסקינן בששמעו בו שמת בעד אחד מכלל דהשתא לא משמע לן הכי אלא הכי פירושא ששמעו שמת בקלא דאתחזק בבי דינא בשני עדים ששמעו מאחרים שהלכו למדינת הים ולקמן אמרינן ששמעו בו שמת ושמעו קול זה בע"א ואתתי' אשתרי בעד מפי עד לאנסובי ובנים לא נחתו לנחלה ואפי' בעד גמור כנ"ל:

כ"ע לא פליגי פי' רש"י ז"ל דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו למעשה ידיה וא"ת והרי משועבדת להם ליתומים ואף הם יאמרו לה עכשיו כן אף הוא לא היה יכול לומר לה אא"כ היא מתרצה עכ"ל ז"ל והקשו עליו דהאיך הוא אינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך וכו' אם אינה מתרצה דהא בפ' אע"פ ובפרק המדיר מכרחינן שיכול לומר כך מתוך שיכול לכופה על מעשה ידיה כל היכא דפסקה והא לא קשיא דהתם הוא כשפסקו מעשה ידיה בה' סלעים והכא לא איירי בהכי דא"כ למה פוסקין לה ב"ד מזונות אע"כ הכא במאי עסקינן בספקה על ידי טורח שהיא טורחת לעשות יותר מן השיעור או שהיא בעלת מלאכה חשובה והא. לא סגי לן אלא כשקבלה כדברי רש"י ז"ל אבל מה שכתב רבי' ז"ל דליכא למיחוש לצררי שהרי סופה לישבע אין זה נכון דלשמואל אפילו בשבועה ממש שתשבע השתא אין פוסקין מזונות לא"א כדמוכח מהא דאקשינן בסמוך ממתני' ולא אוקימנא כבני כהנים גדולים דאמרי' תשבע תחילה ועוד דהשתא לא ידעינן אכתי טעמא דצררי ודצאי מעשה ידיך לכן הנכון לפרש כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי משום דמוקימנא לה בחזקת אלמנה ודכ"ע פוסקין מזונות דהא נכסי קיימי בחזקה כדאי' לעיל בפרק אלמנה ניזונת ונאמנות לומר לא נתנו לי מזונות וגם אין לנו עכשיו לחוש כ"כ שיבא הבעל ויאמר פסקתי לה מזונות תאמר פוסקין דהא משתעבד ליה דאע"ג דלכי אתי ואמר פסקתי היה נאמן לד"ה כדאיתא לקמן דהוה טענתו לשעבר וכי פסקינן לה השתא שוב אינו נאמן ומוסיפין ליה חיובא אפילו הכי לא חיישינן לה כיון דמשועבד לה ודיינינן לה כי השתא אלו הוה בעל הכא ואמר פסקתי לא היה נאמן דה"ל להבא אמר דאין פוסקין דלא דיינינן ליה כי השתא כיון דלכי אתא הוה ליה לשעבר והוא מהימן ומשום דמימרא דרב מסתברא להכי בעינן מ"ט דשמואל רב זביד אמר משום צררי. פי' וזו חששא גדולה בכאן דאפי' בשבועה לא פסקינן לה ודכותה אמרינן בפ' הנושא לענין מזון הבנו' משא"כ בחשש צררי דאלמנה לענין כתובה דגבי' בשבועה ואין כל החששות שוות כדפרש"י התם:

רב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך פי' וקבלה עליה כדכתיב' לפי' רש"י ז"ל וכן עיקר ומסתברא דרב זביד ורב פפא לא פליגי והא ודאי מאן דחייש לכל חד מהני טעמא מצי חייש לדון את הבעל כשעת ביאתו והא דאמר מ"ב הכי פי' מאי נפקא לן בין הני תרי טעמא ודכוותא טובא בתלמודא וכן פי' רבותי':

קטנה וסיפקה פי' שהיא יצאנית ובעל מלאכה ונערה שהיא טרחת יכולה לעשות יותר מה' סלעים לכדי מזונותיה הלכך איכא למיחוש שמא קבלה עליה כן כדי שלא תצטרך מלשאול מזונותיה לשום מזונות ולא לבד וכן הגיעה לעונת הפעוטות אשר מחילתה מחילה במטלטלים אבל משום צררי ליכא מתפיס אי נימא דצררי לקטנה כלומר לאשתו קטנה דאלו לבתו קטנה מתפיס הוא למזונותיה כשמת וכדכתיב' בפ' הנושא:

ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן פי' רש"י ז"ל נאמן בשבועה ומחזרת מה שנתנו לה בב"ד והקשו עליו בתוס' דא"כ לתניי' התם בהדי הנשבעים ונוטלים ועוד דא"כ מה כח ב"ד יפה והלא לא תמצא מי שילוה לה שמא יבא הבעל ויאמר פסקתי לה מזונות ויפסיד לכך פי' נאמן להצריכה שבועה קאמר ותשלום מימרא דחנן היא ואינו נכון דלא משמע הכי לישנא דנאמן אלא הכי פי' שאם בא קודם שפסקו לה ב"ד ואמר פסקתי לה מזונות נאמן לשעבר וכדקתני באידך דבסמוך.

ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי פי' לישנא קלילא נקט והכי פי' שאם אמר שכן אמר לה כשהלך וקבלה עליה רשאי לומר כן כיון שעדיין לא פסקו לה ב"ד. ומכאן מוכח דמודה רב זביד בטעמיה דרב פפא דהא תניא הכא להדיא שאלו אמר כן הבעל רשאי ולשמואל כל מה שהבעל יכול לטעון כשיבוא טוענין לו מעיקרא כשהיא תובעת מזונות.

קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ומדקאמר קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו ש"מ שאלו בא הבעל קודם לכן לא היו פוסקין לה כלום ממה שתבעה ושמעינן מינה שאין פוסקין לה מזונות אלא להבא.

אי הכי אפי' בניו נמי פי' בשלמא לרב דמיירי בשלא השרה אשתו ע"י שליש ניחא דדוקא לאשתו פוסקין לה מזונות לפי שמשועבד לה אבל אין פוסקין לבניו ולבנותיו דלא משתעבד להו ומצוה בלחוד הוא דאיכא כדאיתא בפרק נערה אלא לדידך אפי' בניו נמי ומפרקינן בשהשרה לזו ולא לאלו. ופרכינן מאי פסקה פי' דהא ע"כ סמוכין על שלחנו היו מדאיצטריך למתני שאין זנין אותם וכיון דסמוכים על שלחנו היו כשהיה כאן מסתמא משרה להו כשהולך דלא ניחא ליה דלתבזו והא דלא אוקמא כששמע בו שמת יש שפירשו משום דא"כ בניו נמי יורדין לנחלה וכ"ש למזונות ואין זה נכון לפי הפירוש שזכרנו בששמעו בו שמת אבל י"ל דכל ששמעו בו שמת זנין את בניו ובנותיו מיהת כיון שהיה הוא מפרנסן ואפשר נמי שהשמועה אמת שנפלה נחלה לפניהם כדי שלא יתבזה לשאול על הפתחים.

זה שביארנו במשנה במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שבית דין פוסקין לה מזונות דוקא לאחר שלשה חדשים מיום נסיעתו אבל כל שלשה חדשים מיום נסיעתו אין פוסקין לה מזונות אף בשבועה שאין אדם הולך ומניח ביתו ריקם הא לאחר שלשה פוסקין לה בלא שבועה כמו שביארנו במשנה ולא סוף דבר בששמעו בו שמת שאין לחוש שמא יבא ויטעון כנגדה אי זו טענה וכן שהנכסים בחזקת אלמנה קיימי אלא אפילו לא שמעו בו שמת שיש לחוש שמא יבא ויטעון שכבר התפישה צרורות או שיטעון שאמר לה בשעה שהלך צאי מעשה ידיך למזונותיך וניפייסה בכך או שלא צוחה עמו לומר אין מספיקין לי וכן שהנכסים בחזקת הבעל מכיון שאלו היה הוא בכאן אינו נאמן לומר הנחתי לה מזונות לענין מזונות של עכשו כמו שנבאר כי איתיה במדינת הים נמי אין חוששין לכלום ופוסקין לה ובלא שבועה ויש מפרשין שבשמעו בו שמת נשבעת ולא יראה כן:

לענין ביאור זה שאמרו בשמעו בו שמת כלי עלמא לא פליגי גדולי הרבנים פירשו משום דליכא למיחש להתפשת צררי שהרי סופה לגבות כתובתה ולישבע שלא גבתה משלו כלום ואין זה נראה שהרי כשאמר שמואל אין פוסקין אף בשבועה אמרה מדאקשינן ליה ממתניתין וקא אמר עד כאן לא פליגי אלא לענין שבועה אבל מזוני אית לה אלמא לשמואל אף בשבועה לא יהיב לה אלא עיקר הפירוש בשמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי שהנכסים בחזקת אלמנה קיימי ועל הדרך שביארנו:

ממה שכתבנו שפוסקין מזונות לאשת איש למדת שאין בית דין יכולין לומר לאשה צאי מעשי ידיך למזונותיך ואפילו בספקא שאם כן יאמרו לה ב"ד כן אלא הואיל ובעלה לא אמר לה אין לבית דין לומר כן שמא אף הוא אינו רוצה שתתגנה או שתתעמל כל כך ופוסקין לה וכשיבא בעלה אם לא עשתה הפסיד וכן הדין באלמנה אצל יתומים שאין בית דין מחשבין עמה על מעשי ידיה אלא נותנין לה מזונות עד שיבאו היתומים ויתבעוה על מעשי ידיה שהרי אמרו בסוגיא בשמעו בו שמת כלי עלמא לא פליגי דפוסקין אלמא אין בית דין מחשבין על מעשי ידיה כלל ומכל מקום אם היו היורשין קטנים כתבו גדולי המחברים שמחשבין לה וכן למדת שאף בגדולה אמרו שפוסקין לה ואין צריך לומר בקטנה שהרי קטנה אינה בת התפשת צררי וכן שסתם קטנה אין מעשי ידיה מספיקין לה:

כל שפסקו לה בית דין מזונות או שמכרה היא לעצמה ובא הבעל ואמר שכבר הניח לה מזונות בכדי צרכה הרי זו נשבעת שלא הניח ואם טען שכבר אמר לה צאי מעשי ידיך בדספקה או אף בלא ספקה אלא שטוען ששתקה לדבריו אף זו נשבעת ואם טען לה עכשו צאי מה שעשית בעודי במדינת הים במזונותיך נשבעת שלא עשתה והבעל מפסיד שמה שפסקו פסקו אבל אם לא פסקו לה בית דין ולא מכרה אלא שלותה וכשבא טען שכבר הניח או שאמר לה צאי נאמן ונשבע היסת וישאר החוב עליה ויש פוסקין אף בזו שהפסיד הבעל ונראה שהם מפרשים הבריתא כך מי שהלך בעלה למדינת הים וכו' ואשתו תובעת מזונות ר"ל מזונות שהוציאה היא ואמר לה טלי מה שעשית במזונותיך רשאי הואיל ודחקה עצמה ולא לותה הא אם לותה הבעל מפסיד ואם טוען לה עכשו צאי אפילו לא עשתה הואיל ואלו עשתה היו מספיקין לה הרשות בידו וישאר החוב עליה ולפי שיטתנו למדנו במה שאמרו בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן שפירושו בלותה אבל לא בפסקו לה בית דין ויש שפירשוה אף בפסקו לה בית דין ומה שפסקו לה נוטלת בכתובתה ואין נראה כן ומה בין זו לאמר לה צאי אלא שגדולי הדורות כתבו שאף בטוען שאמר לה צאי נאמן אף בפסקו ומה שפסקו נוטלת בחשבון כתובתה ולא אמרו אם קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו אלא בטוען לה עכשו צאי מה שעשית למזונותיך לפי דרכך למדת בכל מה שאמרו שאם אמר הנחתי לה מזונות שנאמן דוקא לשעבר אבל לעתיד אינו נאמן וכן בדין שאם כן אין לך אלמנה זוכה במזונות דל ועני דטעני' ליתמי וכו' וכן בהלך למדינת הים אין פוסקין לה שטוענין לה שכבר הניח אלא אינו נאמן על העתיד כלל:

כשם שבית דין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים ויורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו כך מוכרין לצורך תכשיטיה שלא תתנוול וכן מוכרין לבניו ובנותיו הקטנים עד בני שש הא מבני שש ולמעלה אין בית דין זנין אותם מנכסיו הואיל ולא צוה בכך ולענין צדקה אין בית דין נזקקין לנכסיו כלל וכבר ביארנוה בפרק נערה:

יראה מסוגיא זו שאם השרה את אשתו על ידי שליש ר"ל שהעמיד לה שליש לפרנסה אין עוד לחוש לא לצרורות ולא לטענת צאי וכו' ולכשיכלו מזונות שביד שליש או שנמנע שלא לפרנס והיא לוה ואוכלת אינו נאמן בהנחתי לך מזונות ולא בטענת צאי וכן אם השרה בניו ובנותיו על ידי שליש אפילו היו משש שנים ולמעלה לכשיכלו מזונות שביד שליש או שנמנעו שלא לפרנס פוסקין להם שכבר גלה דעתו שרוצה הוא בתקנתם כן נראה לי ברור וכן הדבר נראה לי בקטנה שאין לחוש בה לא לצרורות ולא לספוק מעשי ידיה כמו שביארנו:

אע"פ שהאשה נשאת בעד אחד של מיתת בעלה יורשיו מיהא אין יורדין לנכסיו לנחלה אלא על פי שני עדים ומה שאמרו באחרון של יבמות מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה הוא הדין על פי עד אחד כמו שיתבאר במקומו:

תנן מי שהלך למדינת הים וכו' ע"כ לא פליגי אלא לענין שבועה אבל מזוני יהבינן לה תרגמ' שמואל כששמעו בו שמת:

ומהכא שמעינן שאין היתומים יכולין להשביע האלמנה כל זמן שהיא נזונית דילמא אתפשה בעלה צררי דהא פסקי' לקמן הלכתא כחנן כ"ש דק"ל כרב דאמר פוסקין מזונות לא"א ומוקי למתני' מחיים דבעל ואיכא למימר התם הוא דפליגי עליה דחנן ואמרי תשבע דמאן לימא לן דאתא לידי גיבוי כתובתה ותשבע דילמא מייתא היא ברישא הלכך תשבע השתא דלמא צררי אתפשה אבל באלמנה הניזונית כ"ע לא פליגי דתשבע בסוף ולא תשבע בתחילה:

בני כהנים גדולים אומרים תשבע חנן אומר לא תשבע ואם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן פי' ובשבועה ומחזרת לו מה שנתנו לה ב"ד ה"נ כששמעו בו שמת והא אם בא קאמר אם בא לאחר שמועה.

פוסקין מזונות לאשת איש פי' אם תובעת מזונות להבא דאילו לשעבר אין פוסקין לה כלל דהא אילו הוה בעל הכא מצי טעין פרעתי ולא מחייבין ליה ובלהבא הוא דפליגי והכי רהיטא כולא סוגיין וכן כתבו בתוספות ודוקא ליוצא לדעת נחלקו דבהא איכא למיחש לצררי או לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך כו'. אבל אם יודע בודאי שיצא למקום קרוב על דעת לחזור לאלתר כדרך בני אדם ואח"כ נשתקע שם וכיוצא בו דכ"ע פוסקין ואפילו תוך ג' חדשים וכן הורו רבותי. הריטב"א ז"ל:
אמר שמואל מודה לי אבא שמואל הוה קרי ליה לר' אבא לפי שהיה גדול ממנו כגון אבא דכולהו אב לחכמים ואית דאמרי אבא ממש כלומר אבי ומשום חביבותיה הוה קרי ליה הכי. בג' חדשים הראשונים שהלך למדינת הים שאין פוסקין לה מזונות אם תתבען בתוך ג' לפי שאין אדם מניח ביתו ריקן ומסתמא לג' חדשים שבק לה מזונות כששמעו בו שמת במדינת הים ואשתו תובעת מזונות כ"ע לא פליגי דפוסקין דכל אימת דהוא קיים איכא לספוקי דלמא למחר אתי וטעין דאיהו אתפסה צררי א"נ יאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך הלכך אמר שמואל דכל זמן שלא שמעו בו שמת אין פוסקין אבל היכא ששמעו בו שמת ליכא למיחש למידי ואהכי מודה שמואל דפוסקין. שאמר לה בשעה שהלך צאי מעשה כו' וקי"ל כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה וכיון דאיהי מציא אמרה איהו נמי מצי למימר צאי כו'. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש וז"ל כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דפוסקין דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשה כו' וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו למעשה ידיה כו' ע"כ. והקשו עליו בתוספות דא"כ השתא בעי למימר כי פליגי בשלא שמעו בו שמת דהיינו בלא שבועה דאי בשבועה אמאי לא תטול והא ליתא דהא בסמוך פריך ע"כ לא פליגי אלא לענין שבועה אבל למזוני יהבינן לה משמע דתרוויהו ס"ל דבשבועה יהבינן לה מזוני וקשה לשמואל אלמא לשמואל אף בשבועה לא תטול ואע"ג דמצי למפרך מחנן דקאמר לא תשבע בתחלה מ"מ לישנא דתלמודא דקאמר ע"כ לא פליגי משמע דמתרוייהו פריך ואיברא ודאי דלפי' ז"ל מקשו שפיר דקא מפרשי לקמן הא דתניא ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן דהיינו להצריכה שבועה בלחוד ובשבועה תגבה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד מיהו רש"י פי' לקמן דנאמן אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד בשבועה מעתה לא תקשי ולא מידי אע"ג דכששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דפוסקין משום דלא חיישינן לצררי כיון דסופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום מ"מ כשלא שמעו בו שמת ס"ל לשמואל דאין פוסקין ואפילו בשבועה דבשלמא כששמעו בו שמת הרי שבועתה קיימת והרי היא גובה כתובתה ושוב לא אתי בעל מקברו להכחישה אבל כשלא שמעו בו שמת אין שבועתה מעלה ומוריד דאם יבא הבעל למחר או ליומא אחרי ויכחישנה הויא לה שבועתה כמאן דליתא דהא נאמן הבעל אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד בשבועה כנ"ל. עוד הקשו עליו דהיאך הוא אינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך כו' אם אינה מתרצה והא בפרק אע"פ וגם בפרק המדיר מכרחינן שיכול לומר כן מתוך שיכול לכופה על מעשה ידיה כל היכא דספקה. ותירץ הריטב"א דהתם הוא בשספקו מעשה ידיה דחמש סלעים והכא לא איירינן בהכי דאם כן למה פוסקין לה ב"ד מזונות אלא ע"כ הב"ע כשספקה ע"י טורח שהיא טורחת לעשות יותר מן השיעור או שהיא בעלת מלאכה חשובה והא לא סגיא אלא בשקבלה עליה כן כתב רש"י ז"ל. ומיהו קשיא ליה להריטב"א דהשתא לא ידעינן אכתי טעמא דצררי ודצאי מעשה ידיך ואין זה קושיא דבדרך כלל ידעינן דכששמעו בו שמת ליכא למיחש למידי וכדדייק רש"י בלישניה. והריטב"א פירש דכששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי משום דמוקמינן לה בחזקת אלמנה ודכ"ע פוסקין מזונות דהא נכסי קיימו בחזקתה כדאיתא לעיל בפרק אלמנה ניזונת ונאמנת לומר לא נתנו לי מזונות וגם אין לנו עכשיו לחוש כל כך שיבא הבעל ויאמר פסקתי לה מזונות ע"כ:
וז"ל הרמב"ן בשמעו בו שמת כ"ע לא פליגי פי' רש"י למאי נחוש לה אי משום צררי הרי סופה לישבע כשתגבה כתובתה שלא עכבה משלהם כלום ואינו מחוור דהא לשמואל אפילו בשבועה נמי אין פוסקין לה דאין פוסקין כלל קאמר וכדאמר לקמן והלא לא נחלקו חנן ובני כהנים גדולים כו' משמע דלשמואל נמי אפילו בשבועה אין פוסקין לה ואיכא דאמרי דכי לא מת מסתמא אין אדם מניח את ביתו ריקן וכי אתי אמר דאתפסה צררי אבל כי מת דעתיה למהדר הוה ולא אתפסה צררי והפירוש הנכון דכי מת נכסי בחזקת אלמנה קיימי ולא מצו יורשין למימר לה צררי אתפסוך אבונא כי היכי דלא יכלי למימר לא נתננו לך מזונות וכדאסיקנא בפרק אלמנה ניזונת אבל מחיים נכסיה בחזקתה קיימי ואינה מוציאה מיד בעלה בלא ראיה ובודאי טעמא דמלתא דאורח ארעא הוא דמאן דאזיל למדינת הים מתפיס צררי ואינו מניח ביתו ריקן ומ"ה אמר שמואל אין פוסקין ודילמא נמי כי אתי טעין דאתפסה צררי ומהימן לשעבר וכדתני לקמן דרב סבר כיון דאילו אתי הכא וטעין ואמר נתתי לה מזונות אינו נאמן להבא כיון דמשעבד לה כי אתי ממדינת הים נמי פוסקין ולפי דברים אלו הא דאמר ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן מתחזי מלתא דדוקא לשעבר שאם תבעה ממנו מזונות שלותה ואמר נתתי נאמן אבל לא מצי למימר נתתי לך מזונות להבא לעשר שנים או לפחות מכאן שאם אתה אומר כן אין לך אלמנה שיש לה מזונות דטענינן להו ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון ואמר אלו אבוהון דיתמי קיים הוה טעין ואמר נתתי לה מזונותיה אלא ש"מ אינו נאמן ועוד מי שהלך למדינת הים מ"ט פוסקין לה מזונות וטעין ליה הכי שהרי טוענין לו ואין מוציאין ממון ממנו בלא ראיה אלא ש"מ אינו נאמן ואפילו קדמו ב"ד ופסקו ונטלו אין מוציאין ממנה ומדקאמר קטנה וספקה שפוסקין לה ואמר בברייתא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ואמר צאו לה מעשה ידיה במזונותיה כלומר שלותה היא ואכלה ואמר הוא הרי יכולה לעשות ולאכול הדין עמו ואם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו שמעינן שמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אין ב"ד אומר לה שתעשה ותאכל אלא פוסקין לה מזונות ולכשיבא בעלה אם לא עשה כלום הפסיד וכן דעת הר"ם שהוא סובר אפילו לותה ואכלה אין הבעל מחשב עמה על מעשה ידיה אלא אם עשתה יטול ואם לא יטול הפסיד ונראה שהוא מפרש הא ברייתא הכי מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שהוציאה ואמר לה איני משלם לך כלום אלא מה שעשית יהא במזונותיך רשאי שכיון שדחקה בעצמה ולא לותה אין לה עליו כלום ובנסחא של ר"ח ובהלכות אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי וכן בתוספת' אם אמר הוציאו מעשה ידיה במזונותיה ולפי זו הגירסא שאמר להבא וספקה אבל בלותה ואכלה ורוצה לחשב עכשיו מעשה ידיה והיא לא עשתה כלום י"ל הרשות בידו וי"ל אינו רשאי ובטלנו בה דעתנו מפני דעת הר"מ וכששמע בו שמת אין פוסקין לה מזונות במספקא אלא מחשבין לה ואין לסמוך על מה שאמר בירושלמי בענין זה ע"כ:

תרגמה שמואל בששמעו בו שמת וא"ת א"כ מאי טעמא דבני כהנים מה לי מת בביתו מה לי שמעו בו שמת בעדים וי"ל דאפילו מת בביתו פליגי בני כהנים גדולים דלעולם אינה ניזונת בלא שבועה ואין סומכין על מה שיש לה לישבע לבסו' דשמא תמות ולא תבא לידי גבוי כתובה או שמא תהיה ניזונת כל ימיה והא דנקט מי שהלך למדינת הים לרבותא כו'. הרא"ש ז"ל:

בששמעו בו שמת כו'. ואשמעינן מתני' דאע"ג דאין פוסקין מזונות לאשת איש היכא דשמעו בו שמת פוסקין. רש"י במהדורא קמא. וליכא לפרושי ששמעו בו בעדים ברורים חדא דלישנא לא משמע הכי בשום דוכתא וכדמוכח בב"מ בשמעתא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן דאמרינן בששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דמורידין ואם יש עדים מה הורדה היא זו אלא שירדו לנחלתם ועוד מדפרקינן שבא לאחר שמועה והיכי מוקמינן סהדי בשיקרא וליכא לפרש ששמעו בו שמת בעד אחד מדפרקינן לקמן הב"ע ששמעו בו שמת בעד אחד מכלל דהשתא לא משמע לן הכי אלא ה"פ ששמעו בו שמת בקלא דאתחזק בב"ד בשני עדים ששמעו מאחרים שהלכו למדינת הים ולקמן אמרינן ששמעו קול זה בעד אחד ואיהי משתריא בעד מפי עד לאנסובי הבנים לא נחתי לנחלה ואפילו בעד נמי כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
פוסקין וז"ל רש"י לקמן במהדורא קמא ואם בא בעלה ממדינת הים ואמר פסקתי לה בהליכתי נאמן בשבועה ומזונות שפסקו לה ב"ד בעודו במדינת הים נוטלתן בכתובתה אלמא פוסקין דע"כ לא פליגי אלא לשבועה אבל מזונות מיהא פוסקין ומשני אם בא לאחר ששמעו שמת ולא מסהדי עדים אלא קול יצא בעולם לשקר שמת ע"כ:
פוסקין דהא משועבד לה פירוש דאע"ג דלכי אתי ואמר פסקתי היה נאמן לדברי הכל כדאיתא לקמן דהויא בטענתו לשעבר וכי פסקינן לה השתא שוב אינו נאמן ומוסיפין ליה חיובא אפילו הכי לא חיישינן לה כיון דמשועבד לה ודיינינן לה כי השתא דאילו הוה בעל הכא ואמר פסקתי לה היה נאמן דה"ל להבא ושמואל אמר דאין פוסקין דלא דיינינן ליה כי (הכא) השתא כיון דלכי אתי ה"ל להבא והוה נאמן ומשום דמימרא דרב מסתברא להכי בעינן מאי טעמא דשמואל. רב זביד אמר משום צררי פי' וזו חששא גדולה בכאן דאפילו בשבועה לא פסקינן לה ודכוותה אשכחן בפרק הנושא לענין מזון הבנות מה שאין כן בחשש צררי דאלמוה לענין כתובתה דגביא בשבועה ואין כל החששות שוות כדפרשינן התם רב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך פי' וקבלה עליה כדכתיבנא לפי רש"י ז"ל וכן עיקר ומסתברא דרב זביד ורב פפא לא פליגי דהא ודאי מאן דחייש לכל חד מהני טעמי מצי חייש לדון את הבעל כשעת ביאתו והאי דאמר מאי בינייהו הכי פירושו מאי נפקא לן בין הני תרי טעמי ודכוותא טובא בתלמוד וכן פירשו רבותינו. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב איכא בינייהו גדולה הראויה להתפיסה מעות ולא ספקה מזונות במעשה ידיה שהן שני בצורת או שאינה בעלת מלאכה לצררי איכא למיחש לצאי מעשה ידיה כו' ליכא למיחש דכיון דלא ספקה לא קבלה עליה אי נמי קטנה ובעלת מלאכה והשנים כתקנן. לרב זביד פוסקין דלא עביד דמתפסה צררי לקטנה לרב פפא אין פוסקין דאיכא למימר צאי מעשה כו' ע"כ. ויש לדקדק בלשונו קצת בנפקות' אמאי בגדו' ולא ספקה לא הזכיר הרב אלא הטעמים ולא הזכיר שם האמוראים ונפקותא דקטנה וספקה הזכיר הרב שם האמוראים לרב פפא כו' ומשמע לי דסבירא ליה לרב דרב זביד להתפסת צררי חייש בדוקא דהא ודאי האשה כל רצונה היא בכך אבל לאמר לה צאי מעשה ידיך כו' לא חייש דכיון דאנן רצונה וקבלתה בעינן לשיטת רש"י וכדכתיבנן הא ודאי דאינה מתרצה בכך ורב פפא אפילו לאמר לה צאי מעשה כו' קא חייש וכל שכן דחייש להתפסת צררי מעתה כי אמרינן גדולה ולא ספקה דחששת צררי איכא וחששת צאי מעשה ידיך כו' ליכא כולהו מודו דחיישינן לה וליכא פלוגתא בין רב זביד ורב פפא בהא כלל ואין הנפקותא אלא בטעמים ולא באמוראים וכמו שפירש הריטב"א אבל כי אמרינן קטנה וספקה דחששת צררי ליכא וחששת צאי מעשה כו' איכא הרי בזו פליגי בה רב זביד ורב פפא דלרב זביד פוסקין דאיהו לא חייש לאמר צאי מעשה כו' וחששת צררי ליכא ולרב פפא אין פוסקין דחייש לאמר לה צאי מעשה כו' ובזה עלו דברי הרב בדקדוק כהוגן דוק ותשכח כנ"ל:

וז"ל הרא"ה מסתבר דרב זביד ורב פפא לא פליגי אלא כל חד וחד אמר בה חד טעמא דהיכי אפשר דלפלוג רב פפא בגדולה ולא פסקה דלא ניחוש לצררי והא אלו אתי ואמר אתפסתי צררי במזונא מי לא מהימן והא דאמר אפילו לרב מהימן כשבא קודם שפסק לה ב"ד אלא ודאי דלא פליגי וכי קאמרי מאי בינייהו אטעמי קאמרינן והא דאמר רב פפא שמא אמר לה צאי מעשה כו'. לאו למימרא דיכול למימר לה הכי על כרחה דהא ודאי לאו כל כמיניה דאי בעייא לא טרחא כולי האי שאינו יכול לכופה אלא בכדי חמש סלעים והא דכולי עלמא הוא ואפילו לריש לקיש כדפריך לעיל אלא כלומר צאי לך מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה דהא קיימא לן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים. וכן פירש רש"י ומהדרינן דאיכא בינייהו גדולה ולא ספקה כלומר דאי משום דרב פפא בהא ליכא למיחש להכי דכיון דלא ספקה בודאי מסתמא לא קבלה עליה ואיכא למיחש לדרב זביד דילמא אתפיסי' צררי וקטנה וספקה דמשום דרב זביד ליכא דצררי לקטנה לא מתפיס ואיכא למיחש לדרב פפא והא דאמרינן דספקה לאו דספקה בכדי ה' סלעים דאם כן לא בעי קבלה דידה לעולם חייבת ליה בהכי אלא כלו' שדרכה לעשות במעשה בכדי מזונותיה והיא יכולה לעשות כך והוא יותר מחמש סלעים והבעל אינו כופה אלא בכדי חמש סלעים והיינו דבעי קבלה דידה ע"כ. עוד כתב הרא"ה לקמן וז"ל ומותבינן תו מדתניא מי שהלך למדינת הים אשתו תובעת מזונות ובא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך כלומר שכך קבלתי עמה בתחלה רשאי כלומר נאמן דומיא דמאי דתניא באידך שאם בא ואמר פסקתי ליך מזונות נאמן קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו שאינו נאמן אחר פסק ב"ד כדפרישנא לעיל ומהכא משמע דרב זביד ורב פפא לא פליגי דודאי מודה רב פפא לרב זביד ורב זביד לרב פפא דאי לא נימא תהוי תיובתיה דרב זביד מהא דהא הכא אמרינן בהדיא דאילו אתי וטעין שקבלה עליה מעשה ידיה במזונותיה מהימן ואנן אליבא דשמואל כל מאי דלכי אתי טעין ליה מהימן חיישינן עלה מהשתא אלא ודאי דלא פליגי ע"כ:
ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן ופירש"י נאמן ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד והקשו בתוספות עליו דא"כ לתניי' התם בהדי נשבעין ונוטלין ועוד דא"כ מה כח ב"ד יפה והלא לא תמצא מי שילוה לה שמא יבא הבעל ויאמר פסקתי ויפסיד לכך פירש נאמן להצריכה שבועה קאמר ותשלום מימרא דחנן הוא ואינו נכון דלא משמע הכי לישנא דנאמן אלא ה"פ שאם בא קודם שפסקו לה ב"ד ואמר פסקתי לה מזונות נאמן לשעבר וכדקתני באידך דבסמוך ואמר צאי מעשה ידיך למזונותיך רשאי וכן פירשו רבותי. הריטב"א ז"ל:
מי שהלך בעלה למדינת הים וחזר ובא ואשתו תובעת ממנו מזונות שלותה ואכלה בעוד שהיה במדינת הים ואמר לה בחזירתו צאי מעשה ידיך למזונותיך כלומר אותה מלאכה שעשית לי בהיותי לשם טלי במזונותיך רשאי ואפילו לא עבדה לא יהיב לה מזונות הואיל והיא משעבדת ליה למעשה ידיה וקא עסקינן כגון שאילו היה עושה היה מספקה לה למעשה ידיה וכיון דלא עבדה איהי דאפסדה אנפשה. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך נאמן ואין זה נכון שבכל הספרים גורסין רשאי ועוד דלשון אם אמר לא משמע הכי אלא ודאי הכי פרישנא אם אחר שבא אמר לה תקח מעשה ידיך כו'. שעשית בעודי במדינת הים למזונותיך רשאי וא"ת והיאך יוכל לומר לה שתקח מעשה ידיה בשכר מזונותיה כי שמא לא עשתה כשיעור המזונות י"ל דמיירי כיון דרגילה מתחלה לעשות כשיעור מזונותיה שכיון שהיתה מתחלה רגילה בכך רשאי אחר כך לומר לה צאי מעשה ידיך במזונתיך וכתב רש"י דמי שהלך למדינת הים ואמר לאשתו בשעה שהולך צאי מעשה ידיך במזונותיך אינו רשאי אא"כ הסכימה בדבר היא או אם מספיקין לה מעשה ידיה ונראין דבריו דודאי אם היא אינה מתרצי' בדבר מה טעם הוא לומר שיוכל לעקור תקנת חכמים ולומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ובשלמא אליבא דמסקנא דאסיקנא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ניחא דמצינא לפרושי שאמר לה והיא נתפשה בדבר אלא מעיקרא היכי קאמר נעשה כאומר לה והלא אינו מועיל לו האמירה אא"כ מתפייסת בדבר וי"ל דהתם נמי הכי קאמר כיון שאשה זו רגילה לעשות כשיעור מזונות נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיא מתרצית בדבר ע"כ. וז"ל הריטב"א ואמר לה צאי מעשה ידיך כו' רשאי פי' לישנא קלילא נקט וה"פ שאם אמר שכן אמר לה כשהלך וקבלה עליה רשאי לומר כן כיון שעדיין לא פסקו לה ב"ד ומכאן מוכח דמודה רב זביד בטעמו של רב פפא דהא תניא הכא להדיא שאלו אמר כן הבעל רשאי ולשמואל כל מה שהבעל יכול לטעון כשיבא טוענין לו מעיקרא כשהיא תובעת מזונות:

קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ולא מבעיא אם גבתה ברשותה אלא שכיון שלותה ברשותה חייב לפרוע. מפי מ"ה נר"ו. תלמידי רבינו יונה. וכתב הריטב"א מדקאמר קדמו ב"ד משמע שאילו בא הבעל קודם לכן לא היו פוסקין לה כלום ממה שתבעה ושמעינן מינה שאין פוסקין לה מזונות אלא להבא ע"כ:
אי הכי אפילו בניו נמי פי' בשלמא לרב דמיירי בשלא השרה אשתו ע"י שליח ניחא דדוקא לאשתו פוסקין לה מזונות לפי שמשועבד לה אבל אין פוסקין לבניו ולבנותיו דלא משתעבד להו ומצוה בלחוד הוא דאיכא כדאיתא בפרק נערה אלא לדידך אפילו בניו נמי ופרקינן כשהשרה לזו ולא לאלו ופרכינן ומאן פסקה פי' דהא ע"כ סמוכין על שולחנו היו מדאצטריך למיתני שאין זנין אותן וכיון דסמוכין על שלחנו היו כשהיה כאן מסתמא משרי להו כשהולך דלא ניחא ליה דליתבזו והא דלא אוקמה בששמעו בו שמת יש שפירשו משום דא"כ בניו נמי יורדין לנחלה וכל שכן למזונות ואין זה נכון לפי הפירוש שכתבנו בששמעו בו שמת. אבל י"ל דכל ששמעו בו שמת זנין את בניו ובנותיו מיהא כיון שהוא היה מפרנסן ואפשר נמי שהשמועה אמת שנפלה נחלה לפניהם כדי שלא יתבזו לשאול על הפתחים. הריטב"א ז"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא במשרה אשתו על ידי שליש כשהלך למדינת הים העמיד לה שליח לפרנסה דמשרה לה על ידי שליש ליכא למיחש לצררי ולצאי מעשה ידיך דמאי דאתפיס לשליש אתפיס הלכך כי כלו מזונות שביד שליש פסקינן לה. אי הכי דאוקמה במשרה וקס"ד דכשהלך בעלה למדינת הים השרה את אשתו ובניו ע"י שליש אלא שכלו מזונות משל ידי שליש אי הכי אלמא ניחא ליה לזון אשתו ובניו ובנותיו וכיון דניחא ליה לזון את בניו ובנותיו נפסו' נמי לבניו ולבנותיו. מאי פסקה בתמיה הא קא פסיק ותני מי שהלך בעלה למדינת הים ואי במשרה קא מיירי ודאי כשהשרה לזה ולזה קא מיירי ואיכא למפרך אפילו בניו ובנותיו נמי. ה"ג אלא אמר רב פפא כו' בשלא השרה קא מיירי ולא קשיא כגון ששמעו בו שמת בעד א' ומציא אנסובי דאקילו רבנן בעד א' משום עגונא הלכך כי אתא וקא תבעה מזוני יהבינן לה ולא יהבינן להו ואהכי קתני אבל בניו ובנותיו ע"כ:

בד"ה ששמעו בו כו' דאי בשבועה אמאי לא תיטול כו' אלמא לשמואל אפילו בשבועה אין לה כו' עכ"ל ויש לדקדק ומאי קושיא ואימא למאן דאמר טעמא משום דשמא א"ל צאי כו' איכא למימר שפיר דאפילו בשבועה לא תטול ואליביה שפיר פריך ע"כ ל"פ אלא לשבועה כו' וי"ל דע"כ לא פליגי רב זביד ורב פפא בהא דא"כ הל"ל דאיכא בינייהו הא למ"ד טעמא משום צררי נוטלת בשבועה ולמ"ד משום צאי כו' אפילו בשבועה אין לה אלא ע"כ לפרש"י לרב פפא נמי דאמר טעמא משום צאי כו' נוטלת מיהת בשבועה ודו"ק:

בד"ה ששמעו כו' פירוש שמת קודם אותו זמן שאמרה שנתגרשה כו' עכ"ל הכי משמע להו דמיירי דאי באומרים שמת אחר זמן שאומרת שנתגרשה ואין העדים מכחישים אותה ודאי דלא הוה שייך להקשות הא דפריך מ"ש עד כדי כתובתה אפילו לעולם נמי דלמה לא נאמינה שנתגרשה כיון דאינה מכחשת העדים אבל אם העדים אומרים שמת קודם שנתגרשה ניחא דפריך דניזיל בתר עדות העדים שמת קודם זמן שאמרה שנתגרשה ויזונו אותה לעולם והמתרץ השיב דאעפ"כ איהי דאפסידה אנפשה להאמינה שנתגרשה מקודם שמת דהודאת בעל דין כק' עדים דמי ואין לה מזונות ובזה יתיישב מה שהקשה רש"י לקמן למאי דאוקמא דששמעו בו שמת תגבה כתובתה יחד כו' דודאי כן הוא אלא שהיא רוצה להכחיש דבריה ע"י עדות העדים שאומרים שמת מקודם שנתגרשה וסבורה ליטול מזונות ע"י העדים לעולם ואשמועינן תנא דלא תטול מזונות ע"י העדים אלא כדי כתובתה דהיא אפסדה אנפשה ויש לרש"י דרך אחר בזה ועיין לקמן מה שיש לדקדק ולדחוק לפירושו ודו"ק:

בד"ה חיישינן כו' וקבלה עליה ופטרתו כו' אע"ג דהשתא לא ספקה עכ"ל דודאי בשעת קבלה ע"כ בספקה דאל"כ לית לן למימר דקבלה עליה כדקאמר לקמן בגדולה ולא ספקה דלא חיישינן למ"ד צאי כו' אלא דהכי קאמר דע"כ איירי אע"ג דהשתא לא ספקה אימא דמחלה דאי איירי בספקה נמי השתא למאן דחייש נמי משום צררי נימרו לה ב"ד צאי מעשה ידיך כו' כמ"ש התוס' לקמן ורב נמי הוה מודה ביה דאין פוסקין לה מה"ט ועיין בר"ן ודו"ק:

בד"ה קטנה וספקה כו' ואי לא ספקה א"כ היכי מחלה למ"ד כו' עכ"ל ר"ל דודאי בשעה שקבלה עליה ספקה דאל"כ לא הוה קבלה עליה כדקאמר קטנה וספקה אלא דהשתא לא ספקה ובגדולה כה"ג קאמר לעיל דמחלה למאן דאמר צאי מעשה כו' אבל בקטנה קשה להו הא אין מחילת כו' וק"ל:

בד"ה תרגמה שמואל כו' והא דנקט למי שהלך למ"ה רבותא נקט דס"ד ניחוש כ"כ לצררי כו' עכ"ל יש לדקדק אמאי לא תירצו בזה דלהכי נקט למי שהלך למ"ה כו' כיון דטובא איכא למיחש לצררי ולכך בני כהנים גדולים בעו לה שבועה בתחלה ובסוף אבל במת על מטתו דלא ניחוש כ"כ לצררי מודים דלא בעי שבועה אלא בסוף כחנן א"נ לחנן איצטריך למיתני למי שהלך למ"ה דאפ"ה לא ניחוש לצררי בתחלה וסגיא ליה בשבועה דלבסוף ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ואם בא ואמר כו' דהכי משמע דאנשבעה קאי כו' ונראה לרבי דנאמן להצריכה שבועה כו' עכ"ל ר"ל [דלפירש"י] דאנשבעה קאי אבני כהנים גדולים דהשתא ליכא לפרושי דנאמן להשביעה שהרי כבר נשבעה בתחלה אלא ע"כ דנאמן אף להוציא ממנה ולפירוש רבי דנאמן להצריכה שבועה קאי אחנן שלא נשבעה בתחלה ועיין ברא"ש ודו"ק:

בד"ה ואם בא ואמר לה צאי כו' ודייקינן טעמא דמיאנה כו' התם שפסקו לה ב"ד עכ"ל ומדברי רש"י לקמן במתניתין [נראה דמפרש] בע"א ע"ש:

בד"ה מאי פסקא כו' אלא אשתו ובניו סמוכין על שלחנו כו' עכ"ל דבניו ובנותיו אם אין סמוכין על שלחנו ולא משרה אותן על ידי שליש לא איצטריך ליה למתני דאין יורדין לנכסיו לזונן כיון דבחייו אינו חייב לזונן והא חזינן ביה דלא פרנסן גם כשהיה בביתו אבל בסמוכין על שלחנו או במשרה סד"א לירד לנכסיו לזונן דחזינן ביה דניחא ליה לזונן וק"ל:

בתוס' בד"ה ששמעו בו כו' דהא בסמוך פריך כו'. דאין לומר דקאי למ"ד צאי מעשה ידיך כו' דאף לדידיה היתה נוטלת בשבועה דמ"ש מצררי תדע דאל"כ הול"ל שבועה איכא בינייהו כו':

בתוס' בד"ה ששמעו כו' כ"ע כו' קודם אותו זמן כו'. דאל"כ מאי פריך ומ"ש עד כדי כתובתה והא דלא משני באמת כן ששמעו אחר אותו זמן דמשמע דומיא דרישא שבאה ואמרה מת בעלי כו' דניזונת מאותה שעה שאומרת שמת ודו"ק. עיין לקמן בפרש"י:

בא"ד ולא דמיא לפרק המפקיד כו'. ר"ל ששמעו בו שמת דשמעתין אין פירושו כשמעו בו שמת בפרק המפקיד:

בא"ד מאי חידוש הוא כו'. לכאורה עדיפא הו"מ לאוכוחי מדמשמע התם דדוקא לירד ע"מ שלא למכור כדבסמוך וק"ל:

בא"ד והא דתניא כו' זנין ומפרנסין את אשתו כו'. לכך לא הקשו מעיקרא מהך ברייתא משום דאף לי"ל הראשון קצת קשה מברייתא דמשמע אבל בניו ובנותיו אין ניזונין כלל ואילו לתירוצם פירות הגדילים בשדה אכלי [ולזה תי' מ"מ דבאמת פירות הגדילים בשדה אכלי]:

בתוס' בד"ה חיישינן כו'. קשה להו ממ"נ וכקושיא שבדבור שאחר זה וק"ל:

בתוס' בד"ה קטנה כו' היכא מחלה כו'. דהשתא בלא ספקה ע"כ מטעם אמירתה אתינן עלה וק"ל:

בתוס' בד"ה תרגמה כו' רבותא נקיט כו'. דבריהם אינם מחוורים בזה דהול"ל טפי בפשיטות או רבותא דאפילו בהלך למדינת הים דשייך צררי טפי אפ"ה ס"ל לחנן דלא תשבע בתחלה או דוקא בזה פליגי בני כהנים גדולים ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואם בא ואמר פסקתי כו' דאנשבעה קאי כו'. פי' אף אבני כהנים גדולים דס"ל תשבע וא"כ כיון דע"כ כבר נשבעה קודם שפסקו לה הב"ד תו ליכא למימר נאמן להצריכה שבועה דהא כבר נשבעה:

בא"ד ונראה לרבי כו'. ולדבריו קאי אחנן לחודא. ויש מפרשים לדברי הכל ולא אפסקו לה ב"ד רק כשלוותה ואכלה דהשתא לא נשבעה מקודם וז"א דהא בשלא פסקו אין הבעל חייב לשלם שאם לא היה מלוה היתה דוחקת כמ"ש התוס' אח"כ בדבור שאח"ז. ועיין באשר"י בזה וק"ל:

בתוס' בד"ה ואם בא ואמר לה צאי מעשה ידיך כו' וטעמא דמיאנה כו'. ואפ"ה צריכין לפרש"י במתני' לקמן דוקא פירנס אבל אם הלוה את האשה כו' דמתני' נמי בפסקו איירי כדמוכח לקמן דאל"כ מ"ט דבני כהנים גדולים וכדמוכח מתוס' בד"ה הא מני חנן כו' ודו"ק:

בתוס' בד"ה מאי פסקא כו'. ולפי' ר"ש צ"ל דפסיקא ליה דאיירי ע"כ דבניו סמוכין על שולחנו דאל"כ פשיטא דאין יורדין לנכסים דהא בעודנו כאן נמי לא היה מפרנסן וק"ל:

גמרא כששמעו בו שמת בע"א. כצ"ל. וכ"ה בתד"ה ששמעו:

תד"ה בששמעו. פי' שמת קודם אותו הזמן כו' ופריך מ"ש כו'. והא דלא מוקי הש"ס ששמעו בו שמת אחר אותו הזמן כו' ולא תקשי מ"ש כו'. הוא משום קושיית רש"י שם דתגבה כתובתה יחד. אבל השתא דקא מכחשי אהדדי היא והעדים אמרי' שמא שניהם אינן אמת. דומיא לאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג במ"ה פט"ו דיבמות לר"מ. ומ"מ לחששא דצררי מהני מיהא אמירתן דלא ניחוש לה:

מי שהלך למדינת הים חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה. מהלשון משמע משום דתשבע בסוף הוא דלא תשבע בתחילה משום שסופה לישבע הא לא"ה לא היתה גובה בלא שבועה לכ"ע. הן אמת דברייתא לקמן מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות וכו' חנן אמר לא תשבע התם לא הזכיר משבועה דלבסוף ולפי פירש"י דואם בא ואמר פסקתי קאי לבני כה"ג ונאמן ליטול נמצא לא הזכיר כלל משבועה דלבסוף ואפ"ה אמר לא תשבע מ"מ פשטא דמתני' ודהפוסקים משמע דמשום שבועה דלבסוף לא תשבע בתחלה וא"כ תקשי ש"ס דפ' השולח דמייתי ר"ן בשמעתין דרב לא מגבי כתובה לארמלתא משום שהיו חשודות על שבועה ונדרים ואפ"ה משמע אי לאו דתובעת כתובה בב"ד אבדה מזונות הא לא"ה היה לה מזונות אע"פ שלא תשבע לא בתחלה ולא בסוף שהרי חשודה היתה וי"ל עפ"י מ"ש ש"ך בח"מ סי' פ"ב סקי"ט ע"ש דמי ששטר מקוים בידו והוא חשוד נוטל בלא שבועה חוץ מכתובה שכך תקנו חכמים בתחלה ע"ש ובדברי הדרישה דמייתי והכא במזונות לעולם לא היתה התקנה שתשבע אע"ג שאז היתה נשבעת לבסוף מ"מ לא תפסיד עתה שהיא חשודה ועדיין צ"ע וק"ל:

והנה דעת המרדכי דע"כ לא אמר חנן אלא בששמעו בו שמת שסופה לישבע אבל כל שהבעל חי לא תגבה בלא שבועה דמי יימר שתשבע בסוף דילמא תמות היא בחיי בעלה עי' שעה"מ ומקשים הא בש"ס משמע דלשמואל הא דמוקמי' בששמעו בו שמת ולא לרב ולהמרדכי אפי' לרב אתינן לכך. ולפע"ד י"ל דודאי עיקר החשש שמא אתפסה צררי והיא תתבע מזונות עתה כדי שישאר לה מעות הרבה אחרי מות בעלה וא"כ כשתמות בחיי בעלה הרי בעלה ירשנה מה שנשאר אחרי מותה ומה איכפת לן אם תגבה מזונות שלא כדין דדוחק לומר דניחוש שתתן לאחרים דאין אדם חוטא ולא לו ועי' חולין ו' ע"ב גבי תורא מדישי' קאכל ע"ש אלא מ"מ חייש המרדכי דילמא סילק הבעל עצמו מירושתה ונמצא לכשתמות בחייו לא יירש הבעל ומשו"ה כתב דלא תטול בלא שבועה אך בשמעתין אליבא דרב קיימינן דס"ל לעיל פ"ג ע"ב הלכה כר"ש ב"ג דלא מועיל סילוק מירושתה א"כ לא בעי לאוקמי מתניתין בששמעו בו שמת אלא לשמואל ולא לרב:

נחלקו עליו בני כה"ג ואמרו תשבע בתחילה ובסוף. יש לעיין להרמב"ם בפי' המשנה שפי' בסוף כשיבוא הבעל וישביענה א"כ כיון שכבר נשבעת תחלה על אלו המזונות למה תחזור ותשבע לבסוף מה זה שבועה על שבועה. וצ"ל נהי שנשבעת שלא התפיסה צררי טרם הפרדו מעמה מ"מ עדיין יכול לטעון בבואו ששלח לה כ"ז ועידן ונהי בכל עת שמוכרת למזונות אין אנו משביעים אותה על ספק זה שמא שלח לה כי אין ספק זה כדאי לעכב מזונותי' אפי' לבני כה"ג שנשבעת על ספק צררי מ"מ אין משביעים על הספק שלוח מ"מ לכשיבוא ויטעון ברי ששלח לה משביעים אותה על זה ומזה מוכח לחלק בין חששא דהתופסת צררי ממש לחששא דשילוח ממקום אחר וכן משמע ברמב"ם דפי"ח מאישות פסק כל אלמנה התובעת מזונות צריכה שבועה דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ובפ' י"ב מאישות כתב תשבע בסוף כשיבוא הבעל או כשימות ותגבה כתובה ולא אמר כשתגבה מזונות אע"כ כיון שבחייו היינו מאמינים לה על התפסת צררי שוב כששמעו בו שמת אין לחדש שבועה אלא משום ספק שלוח ומשום זה אין להשביעה ודוקא כשמת בביתו ואשתו עמו לא תטול מזונות בלא שבועה אבל לא כשמת במדינת הים ושמעו בו שמת. ומיושב נמי השגת הראב"ד פי"ח מאישות הנ"ל ע"ש דבששמעו בו שמת מודה רמב"ם דלא תשבע ומיושב נמי קו' דמייתי ר"ן מפ' השולח הנ"ל דכבי תרי עבדי' לי' דהתם מצי מיירי בששמעו בו שמת ומיושב נמי מה שהקשה הרא"ש לקמן במתניתין דלרמב"ם הוי סברות הפוכות דלרב חמיר שמעו בו שמת מבחייו ולשמואל בהיפוך והשתא לא קשה מידי ועי' כן פנ"י:

מהדורא תנינא

גמרא איתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש ושמואל אמר אין פוסקין כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי ופרש"י דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על זה דמאי סברא היא זו כיון דלשמואל חיישינן לצררי א"כ היאך מגבינן לה השתא שלא בשבועה על סמך שתשבע אח"כ ומאן יימר דאתיא לידי גיבוי שמא תמות קודם שתגבה וליכא למימר דאפ"ה כיון דביד היורשים לסלק לה כתובתה וליפטר ממזונות מש"ה לא משבעינן לה משום מזונות הא ליתא דהא אליבא דשמואל קיימינן הכא דמודה ושמואל ס"ל בפ' נערה דהלכה כאנשי גליל דניזונית אף לאחר שקבלה כתובתה וא"כ מזונות לא תליא בכתובה והדרא קושיא לדוכתיה ועוד דהא לענין שבועת כתובה דמשביעין אותה היינו משום דבאה ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה וכתבו התוס' בפרק השולח דף ל"ד ע"ב דהיינו משום חשש צררי וכמו שאבאר וא"כ מזונות נמי היכי יהבינן לה כיון דשייך הא חששא גופא ובאתה לגבות מנכסי יתומים וכן לפרש"י לעיל בפ' הכותב דף פ"ז במשנה דנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דהיינו משום דאי הוה אבוהון חי הוה מצי למיטען אישתבע לי וטענינן ליתמי א"כ כ"ש דשייך הך דינא גופא לענין מזונות דהא לשמואל שייך חששא דצררי מחיים טפי דאף לפי מה שהבינו התוספות בשיטת רש"י דלשמואל נמי פוסקין בשבועה מ"מ שבועה בעי א"כ אנן טענינן ליתמי דתשבע ובשלמא בפשטא דמתניתין דקאמר חנן תשבע בסוף ולא בתחלה לא תיקשי דמצינן לפרש דלא תשבע בתחלה היינו מחיים דמיניה דידיה גופא לא חיישינן לצררי וכ"ש לפירוש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דתשבע בסוף דקאמר חנן היינו נמי מחיים אם יבא ויכחישנה משא"כ לפירוש רש"י הכא ואליבא דשמואל קשה מיהו לענ"ד לא קשה מידי לפרש"י דבפשיטות מצינן למימר דנהי דאין נפרעת כתובתה אלא בשבועה היינו משום שבאתה ליפרע מנכסי יתומים חוב כתובת אביהם משא"כ לענין מזונות דלאחר מיתה לא קרינן בה באה ליפרע מנכסי יתומים כיון דעיקר התנאי ב"ד במזונות דלאחר מיתה הוא על היתומים עצמן מנכסי אביהם כמו שכתבתי לעיל בפ' נערה דף נ' ע"ב וכדאיתא לעיל בגמרא להדיא בפ' אלמנה ניזונית דף צ"ז ע"ב דאיפשטא האיבעיא דלענין מזונות דלאחר מיתה נכסי בחזקת אלמנה קיימי טפי ולענין כתובה דמה"ט נאמנת אף לגבי יתומים עצמן שאמרו פרענו וכמ"ש התוספות וע"ש בחידושינו שהוספתי בעזה"י טעם לשבח מה"ט גופא שכתבתי כאן והשתא למאי דפרישית ממילא נתיישב מה שהקשו בתוס' על פרש"י בד"ה ששמעו דנהי דלפרש"י לשמואל אין פוסקין כלל מחיים משום דאלים ליה חששא דצררי טובא ומש"ה אין מוציאין הממון מחזקה לירד לנכסיו שלא בפניו מ"מ כששמעו בו שמת ממילא קיימי נכסי ברשותה לענין מזונות ואין היורשים יכולים להוציא הנכסים מחזקתה בשביל האי חששא דצררי טפי מאילו היו טוענין ברי פרענו כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ומה שהוצרך רש"י ז"ל לפרש בדבריו אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע למאי דפרישית אין צורך לזה אלא דיש ליישב לשונו לפי מה שכתבתי לעיל בפ' אלמנה דף הנ"ל ובדף צ"ח דהא מילתא גופא דאין צריכה לישבע על מזונות לגבי יתומים לא ידעינן אלא מהא דקי"ל כר' שמעון ס"פ הכותב דכל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה וכדמשמע שם להדיא מל' התוספות דף צ"א בד"ה מוכרת מש"ה נקיט רש"י ז"ל הך לישנא גופא ועוד דלישנא דמתני' דידן נמי הכי משמע דמשום שנשבעת בסוף לא תשבע בתחלה ולשמואל היינו בשמעו בו שמת ודוק היטב ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה בששמעו בו שמת פ"ה דלמאי ניחוש כו' וזה אינו נראה לרבי כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך ליישב שיטת רש"י ז"ל ולפי זה קשיא לי טובא למה הוצרך רבי בעל התוס' לדחוק בכל זה דהא ודאי בפשיטות הכי הוא קושטא דמילתא דמששמעו בו שמת נכסי בחזקת אלמנה קיימי טפי מבחיים כדאיפשט איבעיין לעיל פ' אלמנה ולכאורה היה צ"ל ליישב דסברת רבי דהא דאמרינן לעיל דנכסי בחזקת אלמנה קיימי היינו דוקא לגבי היורשין כשבאו בטענת עצמן ואמרו פרענו דמכיון דבשעת מיתת אבוהון קיימי הנכסים ברשותה לענין מזונות דלהבא תו לא מהימני משא"כ הכא שבאין בטענת אביהם שמא אתפסה צררי א"כ כיון דלשמואל חששא גמורה היא ואין פוסקין ממילא קיימי הנכסים ברשותם ואית להם למיטען ליתומים כל מאי דאבוהון הוי מצי למיטען אלא דאכתי קשיא לי דהא רבי גופא מפרש בסמוך בד"ה ואם בא ואמר פסקתי מזונות נאמן דהיינו להצריכה שבועה א"כ הבעל גופא לא היה נאמן בטענתו וע"כ דהא דקאמר שמואל דאפ"ה אין פוסקין היינו שמא יבא ויברר בעדים שהתפיס לה צררי או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך א"כ מאי קשיא ליה לרבי מהא דשמעו בו שמת דודאי מודה שמואל בכה"ג דפוסקין דלא טענינן ליתמי מאי דאבוהון היה צריך להביא ראיה אם לא שנאמר דמה שכתב רבי כאן היינו שרוצה לפרש ג"כ בענין זה דברי רש"י בעצמו וכיון דלפירש"י בסמוך דאם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן היינו שהבעל נאמן אף להוציא ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא כשמת נמי ליטעון ליתמי דהא אבוהון הוי מצי למטען לכך הוצרך לפרש דדוקא מחיים אלים לשמואל חששא דצררי שהבעל נאמן אף להוציא כיון דאיכא הוכחה גמורה משא"כ כשמת אין כאן הוכחה שהתפיסה צררי ולא טענינן ליתמי אלא דאכתי מיהא איכא חששא בעלמא להשביעה וע"ז מפרש רש"י שפיר דמשום האי חששא הרי סופה לישבע כן נ"ל לכאורה בכוונת רבי אלא שזה דוחק לכך נראה יותר דמה שמפרש רבי בסמוך בד"ה ואם בא ואמר פסקתי נאמן דהיינו להשביעה מפרש כן בשיטת רב דקאמר פוסקין ולא אלים ליה חששא דצררי כלל אם לא היכא שהבעל טוען ברי ונאמן להשביעה משא"כ הכא דקאי רבי אליבא דשמואל דמודה בששמעו בו שמת והוכרח רבי לפרש כן דאליבא דשמואל דאמר אין פוסקין ואלים ליה חששא דצררי לר' זביד והיינו משום דלשמואל אין ה"נ דהא דאמרינן בסמוך ואם בא ואמר פסקתי נאמן היינו דנאמן אף להוציא מידה והיינו מה"ט גופא שכתב רבי דאיכא הוכחה שנסתלק ממנה כן נ"ל נכון וכמו שאבאר עוד בסמוך בד"ה ואם בא ודו"ק:

בא"ד דמוכחא מילתא מדלא חזר שנסתלק ממנה בשום ענין לר' זביד בצררי כו' עכ"ל. משמע לכאורה דלר' זביד נסתלק ממנה והתפיס לה צררי אף לזמן רב שיתעכב וא"כ יש לתמוה דאכתי נתת דבריך לשיעורין ומה סברא היא זו אם נאמר דאף אם נתעכב כמה שנים קאמר שמואל דאין פוסקין דמסתמא התפיסה צררי שיהא לה די והותר על כמה וכמה שנים וכשמת תוך ב' או ג' שנים או לעשר שנים אמרינן דליכא הוכחה שלא חזר לשוב לביתו וא"כ אפשר שלא פסק לה צררי כלל אף אם מת בזמן מועט ודברי זרות הן ונראה שזה דחקו להר"ן ז"ל לפרש שהתפיס צררי לזמן מועט ואם נתעכב יותר מסתמא חזר ושלח לה על כמה חדשים וכן עד יום מותו משא"כ בששמעו בו שמת תו לא שייך האי חששא וכן מצאתי להדיא בל' הירושלמי דשמעתין דתשבע בתחלה היינו שלא שלח לה אלא דלכאורה לישנא דשמעתין דקאמר שמא צררי אתפסה לא משמע הכי ועוד דא"כ מאי אמרינן איכא בינייהו קטנה דלצררי ליכא למיחש דצררי לקטנה לא מתפיס והא אכתי איכא הוכתה מדלא חזר בודאי שלח לה דאטו משום דאין מתפיס צררי לקטנה יניחנה למות ברעב מאי אמרת דכיון דספקא כשהלך כסבור הבעל דעדיין ספקא ואינו שולח לה א"כ אמאי קאמר קטנה וספקא איכא בינייהו וגדולה ולא ספקא האיכא נמי בינייהו גדולה וספקא דלצררי ליכא למיחש דלא שלח לה ועוד דלקמן גבי לוותה ומיאנה משמע דאף בקטנה דלא ספקא נמי לא חיישינן לצררי וצ"ע ליישב מיהו י"ל דרבי קאי הכא בהך שינויא דמתרץ לעיל בפ' הנושא בד"ה צררי אתפסה דבקטנה שהלך בעלה למדינת הים אינו מתפיסה צררי אלא מעלה בדעתו שתלוה וכשיבא יפרע ומש"ה אינו שולח ג"כ ע"י שליח ונראה דאף הר"ן ז"ל הרגיש בזה ומש"ה כתב עוד פירוש אחר דכשמת קיימי נכסי בחזקת אלמנה וכדפרישית בשיטת רש"י ז"ל אלא דאכתי קשיא לי לשיטת התוס' דלא משמע להו האי סברא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי לענין מזונות דלאחר מיתה א"כ בפשיטות מצי להקשות על שיטת רש"י דפשיטא ליה דבשמעו בו שמת פוסקין אף בלא שבועה לכ"ע ואמאי הא קי"ל דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ואי משום דסופה לישבע על כתובתה אכתי קשה לרב דהא רב לא מגבי כתובה לארמלתא כדאיתא פ' השולח דף ל"ד וא"כ אין סופה לישבע על כתובתה ואפ"ה משמע התם דלרב מיהא אית לה מזוני כדאיתא בעובדא דהאי איתתא דאמרה ליה הב לי מזוני וכמו שאבאר בסמוך בשיטת הרמב"ם והר"ן ז"ל אע"כ דלענין מזונות לא קרינן בה באתה ליפרע מנכסי יתומים מה"ט דפרישית דנכסי בחזקת אלמנה קיימי וצ"ע ובסמוך אבאר יותר בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

בד"ה ששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי נראה לרבי דהאי שמעו בו שמת בשני עדים כו' ובקול נמי ליכא למימר כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דכל האריכות של רבי כאן לאו משום עד א' הוא דהא לקושטא דמילתא בע"א נמי מסקינן דכ"ע לא פליגי אלא דעיקר דקדוקו משום דלכאורה לשון ששמעו בו לא משמע דאיירי בשני עדים דא"כ הו"ל למימר במת כ"ע לא פליגי וא"כ אפשר לפרש דאיירי ע"י קול דהא בע"א נמי ליכא לאוקמי כמו שהוכיחו מיהו לפרש"י בלא"ה א"א לאוקמי ע"י קול דקול זה אינו מעלה ולא מוריד דכיון שאין מתירין אותה לינשא ע"י קול כמבואר בטוא"ע בסי' י"ז בטור ובש"ע א"כ אינה גובית כתובתה שהרי מספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר ובלא"ה נמי פשיטא דאין גובית כתובתה ע"י ע"א אלא דוקא היכא שהעד מתירה לינשא למידין מספר כתובה אלא משום דרבי לשיטתו דמפרש לעיל דהא דמודה שמואל בששמעו בו שמת דפוסקין לאו משום דסופה לישבע אלא משום דתו ליכא הוכחה שנסתלק ממנה ולפ"ז שפיר מצינן למימר דע"י קול נמי מודה שמואל דנהי דלא מהני הקול שתנשא משום חומר אשת איש מ"מ אפשר שהקול אמת וא"כ תו ליכא הוכחה ולא מפסידין לה מזוני כך היה נראה בעיני לכאורה אלא דלפ"ז אדרבה קשה יותר בדברי רבי מה בא ללמדנו בכל זה האריכות כיון דבכל ענין ששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי ובשלמא אי הוי קאי רבי בשיטת רש"י דטעמא דשמואל משום דתשבע בסוף היה באפשר לומר דכוונתו בזה שאם היה מההכרח לפרש דשמעו בו שמת היינו ע"י קול כדמשמע לכאורה א"כ ממילא הוי שמעינן דמותר לינשא ע"י קול כסברת קצת מרבוותא ומש"ה מפרש רבי דאפ"ה א"א לאוקמי סוגייא דשמעתין ע"י קול וא"כ תו ליכא ראיה דמשיאין אשה ע"י קול ואדרבא הוי ראיה להיפך ממסקנת הסוגייא דלא מוקי בכה"ג אלא כיון דרבי לא ס"ל כשיטת רש"י א"כ הדרא קושיא לדוכתא דכל השקלא וטריא דרבי נראה ללא צורך דלקושטא דמילתא בכולהו מודה שמואל לכך נראה בעיני דכל שקלא וטריא דרבי היינו לברר וללבן הסוגיא דפ' המפקיד והמשך לשונו הוא כך דלכאורה פשטא דלישנא דששמעו בו שמת משמע בע"א או על ידי קול בין בסוגייא דהכא בין בסוגייא דהמפקיד ואהא מסיק רבי דאע"ג דנראה לו דששמעו בו שמת דהכא היינו ע"י שני עדים וא"כ משמע לכאורה דההיא דפ' המפקיד נמי משמע דוקא בשני עדים כיון דבחד לישנא נקיט להו אלא דאפ"ה ע"כ ההיא דפ' המפקיד איירי בע"א או בקול דאי בשני עדים מאי למימרא כן נ"ל בכוונתן וכן איתא להדיא בתוספות בפ' המפקיד ע"ש מיהו בעיקר דברי התוספות שכתבו דא"א לאוקמי ע"י קול מסוגייא דלקמן ומה שדקדק מהרש"א ז"ל בזה בדבריהם אבאר אי"ה לקמן בסוף הסוגיא לנכון ודוק היטב:

גמרא רב פפא אמר חיישינן שמא א"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך לכאורה משמע מהכא להדיא דכל שא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצית פעם א' שוב אין יכולה לחזור בה לעולם ובאמת שדבר זה מחלוקת הפוסקים הובא בהגהת רמ"א בא"ע סי' ס"ט וכתבתי לעיל בפ' אע"פ דף נ"ח באריכות וא"כ תיקשי מהכא לשיטת הסוברים דיכולה לחזור בה אלא דאפשר דהכא חיישינן שפטרתו בפירוש על זמן קצוב או לעולם ובאופן המועיל וכן כתב בס' נתיבות המשפט דף קמ"ד ע"ד ועי"ל דשאני הכא דאיירי דהשתא נמי ספקא לדברים גדולים ולא ספקא לדברים קטנים כמ"ש בתוספות וא"כ אפשר דלכ"ע אין יכולה לחזור בה כיון שגילתה דעתה שאין רצונה בדברים קטנים וכמ"ש התוספות דאפי' קטנה מהני מחילתה בכה"ג כן נ"ל ועדיין צ"ע:

שם תנן מי שהלך למדינת הים כו' ע"כ לא פליגי כו' אבל מזוני יהבינן לה. והא דלא מוקי למתניתין בקטנה ולא ספקא היינו משום דסתמא קתני אבל הא דמשני הש"ס דאיירי לשמואל בששמעו בו שמת ליכא למידק הא סתמא קתני משום דפשטא דמתניתין הכי משמע לשמואל דקתני תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה וכיון דבסוף היינו בגביית כתובתה א"כ משמע דבששמעו בו שמת איירי וכן נראה מלשון רש"י במשנתינו שמפרש תשבע בסוף כששמעו בו שמת ואע"ג דקי"ל כרב ולא איצטריך לאוקמי מתניתין בששמעו בו שמת אפ"ה הך בבא דתשבע בסוף היינו בששמעו בו שמת וכמו שאבאר עוד בסמוך וא"כ מה"ט גופא מוקי שמואל נמי דלא תשבע בתחלה היינו בכה"ג גופא וטעמא הוא דיהיב כיון שנשבעת בודאי בסוף דהא מת מש"ה לא תשבע בתחלה כן נ"ל ודו"ק:

שם תרגמא שמואל בששמעו בו שמת. מכאן השיג הראב"ד ז"ל על שיטת הרמב"ם ז"ל ורבותיו (בפי"ח מהל' אישות הי"ט) שפסקו דאלמנה שבאתה לתבוע מזונות מהיורשים אין פוסקין לה עד שתשבע שלא תפסה צררי והיא נגד סוגיית הגמרא להדיא דהא מוקמינן למתניתין אליבא דשמואל בששמעו בו שמת וקי"ל כחנן דלא תשבע בתחלה וכן הקשה הרא"ש ז"ל בסוף סוגייא הסמוכה על שיטת הרמב"ם ז"ל והוסיף דאע"ג דליתא לדשמואל מ"מ בסברא זו לא אשכחן דפליגי רב ושמואל ע"ש בל' הרא"ש באריכות ואף דלכאורה היה נ"ל ליישב קושיא זו דודאי רב ושמואל פליגי בהכי ולאו מסברא אלא בעיקר פירושא דמתניתין דלשמואל ע"כ איירי כולה מתניתין בששמעו בו שמת וא"כ בהדיא אמר חנן דלא תשבע בתחלה וכדפרישית בסמוך משא"כ לרב דקי"ל כוותיה סבר הרמב"ם ז"ל דלרב מפרשינן כולה מתניתין בחיי הבעל ובתחלה היינו קודם שבא ובסוף היינו כשבא הבעל ומכחישה וטוען ברי שהתפיסה צררי או שא"ל צאי מעשה ידיך וכמו שפירש הרמב"ם ז"ל להדיא בפירוש המשניות ע"ש וכמו שכתבתי משמע להדיא מלשון הירושלמי דשמעתין דמ"ד פוסקין מפרש כולה מתניתין מחיים ע"ש כיון דמתניתין דחנן לא איירי כלל מששמעו בו שמת לרב ממילא הדרינן לכללין דכל שבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומזונות נמי בכלל כדמסיק הרמב"ם ז"ל שם להדיא כן נ"ל לכאורה אלא שעדיין אין דעתי נוחה בזה דא"כ הוי מילתא דרב ושמואל סברות הפוכות דרב דלא חייש מחיים לטענת צררי ולשמא א"ל צאי כו' אפ"ה יסבור דלאחר מיתה חיישינן לצדרי דשבועה מיהא בעי ושמואל דחייש טפי לצררי מחיים וקאמר דאין פוסקין כלל יסבור דלאחר מיתה אפילו שבועה לא בעי וכן מצאתי שהר"ן ז"ל הרגיש ג"כ בזה בסוף שמעתין ודחה דברי הרמב"ם ז"ל מה"ט גופא וכן בעל לחם משנה הרגיש בזה ומסיק דודאי פליגי בסברות הפוכות כיון שיש להרמב"ם ז"ל ראיה לדבריו כמ"ש בזה ה"ה ז"ל ובאמת שעל שיטת הרב המגיד יש לי לדקדק ואין כאן מקומו ועוד דבלא"ה אכתי קשה על הרמב"ם ז"ל קושיית הרא"ש ז"ל בהא דמסיק הרמב"ם שם דצריכה שבועה דטוענין ליורש וע"ז כתב הרא"ש ז"ל דאמרי נואש הם דכמו שטוענין ליורש כן טוענין לנפרע שלא בפניו ואפ"ה קי"ל כרב וכחנן דאין נשבעת ע"ש באריכות וכל זה לא נתיישב בתירוצי הרב המגיד לבעל לחם משנה וכן במה שכתבתי דפליגי רב ושמואל בפירושא דמתניתין בשיטת הירושלמי אמנם כן לענ"ד הקלוש' נראה ליישב שיטת ולשון הרמב"ם ז"ל בפשיטות אחר העיון שדקדקתי עוד בדבריו במה שכתב שם יש מי שהורה שפוסקין לה מזונות ואין נשבעת ואין ראוי לסמוך על הוראה זו מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למ"ה עכ"ל. וראוי לעמוד על לשון זה מהו ענין החילוף דאי כדפרישית דלשמואל הוא דמוקמינן למתניתין בששמעו בו שמת משא"כ לרב איירי מחיים עדיין עיקר חסר מהספר ואין לשון הרמב"ם מורה ע"ז במה שכתב שנתחלף לו באשה שהלך בעלה למ"ה דהא ודאי לכ"ע מתניתין בהדיא קתני מי שהלך בעלה למ"ה ולא הו"ל לרמב"ם ז"ל לומר אלא שנתחלף במי שבאתה לגבות מזונות בחיי בעלה כשהלך למ"ה לכך נראה בעיקר דברי הרמב"ם ז"ל שתמך יסודו על זה הטעם שכתב בפירוש דצריכה שבועה כדין הנפרעת מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ולא שני ליה בין כתובה למזונות דלאחר מיתה דמאי שנא אדרבא לענין מזונות אמרינן להדיא לעיל בפ' הנושא כיון דבתנאי ב"ד אכלה אימר צררי אתפסה ופירש"י דכיון דאדם רגיל להתפיס צררי לכך בשעת מיתה ואע"ג דהתוספות כתבו שם לחלק בין בתו לאלמנתו דלענין הרווחה בתו עדיפ' כדאיתא בפ' נערה מ"מ הרמב"ם ז"ל לא משמע ליה דכה"ג מקרי הרווח' ולא דמי למציאה ומעשה ידיה דמיקרי הרווחה משא"כ ענין צררי היינו שלא תצטרך לחזר על היתומים ולזילותא דב"ד חייש א"כ לענין זילותא הא קי"ל דאלמנתו עדיף מבתו וכל זה מוכרח דאל"כ בכתובה נמי אמאי אמרינן דבאתה ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה הא הו"ל תוך זמנו וקיי"ל דאין אדם פורע תוך זמנו כדאיתא בפ' השותפין דמסקינן התם אפי' מיתמי והקשו שם בתוספות מכתובת אלמנה ותירצו דבכתובה חיישינן טפי לצררי שרגיל להתפיסה בשעת מיתה ומה"ט כתבו כמה פוסקים דבמיתת פתאום לא שייכא הך שבועת המשנה ונקטינן מיהא דעיקר הטעם משום חשש צררי דמשעת מיתה וא"כ לפ"ז יפה פסק הרמב"ם ז"ל דסתם אלמנה שמת בעלה כאן צריכה שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים כמו בכתובה ובע"ח ואע"ג דתוך זמנו הוא מ"מ כיון שרגיל להתפיסה צררי קודם מותו טענינן ליתמי מה דאבוהון מצי למיטען. ולפ"ז לא תיקשי ליה סוגיא דהכא דמוקמינן למתני' כששמעו בו שמת וקי"ל כחנן דאין צריכה לישבע בתחלה דודאי הכי הוא דכיון דאמרינן בהדיא בששמעו בו שמת מודה שמואל דפוסקין אלמא דלא חיישינן לצררי באשה שהלך בעלה למ"ה אלא ששולח לה תמיד וכמ"ש בשם הירושלמי וכיון שמת אזלא לה האי חששא דשוב אינו שולח לה וכ"ש דלא התפיסה צררי לפני מותו כיון שהוא במ"ה ומש"ה מוקי שמואל שפיר למתניתין בששמעו בו שמת דאינה צריכה שום שבועה לחנן כיון דלא שייך האי חששא מכ"ש למאי דקי"ל כרב פשיטא דמיתוקמא מתניתין שפיר אף בששמעו בו שמת כיון דרב לא חייש כלל לצררי דמחיים כ"ש לאחר מיתה וכה"ג מכ"ש דא"ש לרב פפא דלשמואל נמי לא חיישינן לצררי בהלך למ"ה ואזלא לה קושיית הרא"ש מההיא דנפרעת שלא בפניו דודאי לא דמי דהתם איירי לאחר זמן פרעון דחיישינן לצררי ולפרעון משא"כ הכא במזונות דלהבא תוך זמנו הוא ואע"ג שפסק הרמב"ם ז"ל גופא במי שהלך בעלה למ"ה שאם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות תשבע היינו משום שכן הדין בכל ב"ח אף תוך זמנו כשהלה טוען ברי דאטו מי אמרינן דודאי לא פרע איניש תוך זמנו אלא דלא שכיח דפרע תוך זמנו ומילתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי ולא למי שאינו בפנינו ונפרעין שלא בפניו נמצא דיפה כתב הרמב"ם ז"ל לפי שיטתו דאין לסמוך על הוראה זו מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למ"ה דאין משביעין אותה אף כששמעו בו שמת מה"ט דפרישית משא"כ סתם אלמנה שמת בעלה במדינת הים לעולם צריכה שבועה כמו בכל הנפרע מנכסי יתומים וכמו כתובה דאע"ג דתוך זמנו הוא אפ"ה רגיל להתפיסה צררי קודם מותו כן נראה לי נכון ומתוך מה שכתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל ממילא רווחא ליה שמעתתא דאדרבא מזה סיוע לדבריו דלא תיקשי קושיית התוס' בד"ה תרגמא שמואל דמ"ט דבני כהנים גדולים מה לי שמעו בו שמת מה לי מת בביתו ותירוצם נראה לו דוחק אבל לשיטתו א"ש דאדרבא להיפך הוא דבמת על מטתו אפי' חנן מודה דתשבע בתחלה כדין הבאה ליפרע מנכסי יתומים כיון שרגיל להתפיסה צררי ולא פליגי אלא בהלך למ"ה דוקא וכדפרישית ודוק היטיב:

קונטרס אחרון
תרגמא שמואל כששמעו בו שמת מכאן השיג הראב"ד ז"ל בפי"ח מהל' אישות על שיטת הרמב"ם ורבותיו ז"ל שפסקו דאלמנה שבאתה לגבות מזונות מהיורשין אין פוסקין לה עד שתשבע והוא נגד הסוגיא דהא מוקמינן לה למתניתין בששמעו בו שמת וקי"ל כחנן דלא תשבע בתחלה וכן הקשה הרא"ש ז"ל וכתבתי ליישב בטוב טעם דאדרבה סוגיא דשמעתין מסייע טפי לשיטת הרמב"ם ורבותיו ז"ל ע"ש באריכות:

תוספות בד"ה תרגמה שמואל כו' תימא דא"כ מ"ט דבני כ"ג כו' וי"ל דאפילו מת בביתו פליגי והא דנקיט מי שהלך למ"ה רבותא נקיט עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דיש לדקדק אמאי לא תירצו בפשיטות דדוקא בהלך למד"ה סובר דחיישינן לצררי משא"כ במת על מטתו כו' ע"ש. ולענ"ד לא קשה מידי דודאי עיקר קושית התוס' אליבא דרב פפא דמפרש טעמא דשמואל משום שמא א"ל צאי מעשה ידיך ומדלא קאמר כר' זביד דטעמא משום צררי ע"כ היינו משום דלר"פ ליכא מאן דחייש לצררי אף בהלך למ"ה טפי ממי שהוא בפנינו וא"כ שפיר הוצרכו לתרץ דאפ"ה אשמעינן רבותא טפי דקס"ד דחיישינן לצררי טפי ואפי' בשבועה לית לה כן נ"ל ועיין מ"ש לעיל בסמוך ודו"ק:

רש"י בד"ה נאמן ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד עכ"ל. ובאמת דפשטא דלישנא דברייתא דקתני נאמן משמע הכי וכמ"ש ג"כ הרי"ף ז"ל וכדמסיק נמי הרא"ש ז"ל ומה"ט הוכרח רש"י לפרש במשנתינו דתשבע בסוף היינו כששמעו בו שמת דלא מצי לפרש כמו שמפרש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות דבסוף היינו כשיבא ויכחישנה שהרי אם יכחישנה לא תשבע אלא הבעל יהא נאמן אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו דהבעל אינו נאמן בשבועה אלא לפטור במה שלוותה ואכלה אבל במה שמכרה ברשות ב"ד נשבעת ונפטרת א"כ שפיר משכחת לה דתשבע בסוף מיהו מה שהוצרך רש"י ז"ל לפרש ובשבועה נראה דקשיא ליה קושיית התוס' דא"כ לא ימצא מי שילוה לה או שיקנה ממנה מנכסי בעלה ומה הועילו חכמים שפסקו לה מזונות אליבא דרב דקי"ל כוותי' וניחא ליה לרש"י בהכי דכיון שהבעל צריך לישבע תו לא חיישינן להכי כיון דלרב אינו רגיל להתפיסה צררי ולומר לה צאי מעשה ידיך והיא אומרת ברי א"כ מסתמא לא יכחישנה הבעל לישבע לשקר כמו שאבאר בל' התוס' והא דלא נזכרה שבועה זו בברייתא אע"ג דברייתא קתני פלוגתא דחנן ובני כ"ג בשבועה דידה יש לומר בזה דרש"י לשיטתו דשבועת היסת נתקנה בימי התנאים כמ"ש בכמה דוכתי א"כ אין צורך להזכיר מיהו במה שכתב רש"י דמחזרת לו מה שגבתה כבר לא ידעתי מי הכריחו לכך דהא שפיר מצינן לפרש דאם בא הבעל ואמר פסקתי לה היינו קודם שגבתה אבל במה שכבר גבתה ע"פ ב"ד אינו נאמן להוציא וכדאיתא באידך ברייתא בסמוך לענין אם אמר לה צאי מעשה ידיך ועוד דלכאורה הך מילתא דרש"י מרפסא איגרא דכיון דקי"ל כרב דפוסקין ולא חיישינן לצררי א"כ למה יהא הבעל נאמן להוציא ולכאורה היה נ"ל שיטת רש"י לפרש כן היינו בשקלא וטריא דהכא דקאי אליבא דשמואל ומוקמינן לה בששמעו בו שמת ובא לאחר שמועה דבזה ודאי יפה כתב דמחזרת מה שנתנו לה דאגלאי מילתא למפרע שפסקו לה בטעות משא"כ לרב מפרשינן דנאמן היינו במה שעדיין לא גבתה אלא דנ"ל דוחק ועוד דא"כ לא היה צריך לפרש ובשבועה שלא נזכר בברייתא ואליבא דשמואל לא מצינן לפרש דקשיא ליה קו' התוס' כמו שאבאר בל' התוס' לכך נ"ל דאליבא דרב נמי מפרש לה רש"י הכי משום דפשטא דלישנא דברייתא הכי משמע כיון דאפלוגתא דחנן ובני כ"ג קתני לה דקאמרי תשבע או לא תשבע ואין דרך להשביעה אלא בשעת הגוביינא ממש ועוד כיון דלא קתני בהאי ברייתא קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו כדקתני באידך ברייתא בסמוך אלמא דהכא מילתא דפסיקא היא דאף מה שכבר גבתה ע"פ ב"ד צריכה להחזיר ומאי דקשיא לי מה סברא יש בזה אליבא דרב יש ליישב דמעיקר הדין הוא כיון דמזונות תיקנו לה חכמים והו"ל כמעב"ד לענין מזונות דלהבא ולא לענין מזונות דלשעבר הא דנאמן לומר פרעתי אף לר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום כמ"ש התוס' בפ"ק דמציעא דף י"ז וא"כ ה"נ דכוותה בהלך למ"ה והיא תובעת מזונות להבא לא חיישינן לצררי מספק כיון דלא שכיח ופוסקין לה הב"ד דמסתמא לא יכחישנה והיא נאמנת לענין להבא משא"כ לאחר שבא הבעל ואמר פסקתי לה מזונות הרי שהוא טוען פרעתי לה מזונות דלעבר ומש"ה נאמן אף להוציא דהנכסים שמכרה הן בחזקתו כן נ"ל ועיין בל' הריטב"א בחידושיו בריש שמעתין ודו"ק:

תוספות בד"ה ואם אמר פסקתי נאמן פירש"י כו' מה שנתנו לה ב"ד בשבוע' כו' דהכא משמע דאנשבעת קאי והיינו טעמא דסתמא דמילתא מתפיס לה צררי עכ"ל. מה שכתבו דאנשבעת קאי וכתב מהרש"א ז"ל דקאי אבני כ"ג ולכאורה נראה דודאי קאי נמי אחנן ועיקר דבריהם דעל מה שכבר גבתה קאי אלא שנתכוונו למאי דפרישית דלרש"י גופא לא פסיקא דאגבתה נמי קאי אלא מדקאמר תשבע ומסתמא אינה נשבעת אלא בשעת הגביה ממש אלא דבמה שכתבו בשיטת רש"י דמסתמא מתפיס לה צררי לא ידעתי ליישב דהא קי"ל כרב דאמר פוסקין וא"כ משמע משום דמסתמא לא חיישי' לצררי אלא היכא דטעין מהימן אף בדלא שכיח וכדפרישית בסמוך וליכא למימר דהתוספות הבינו בשיטת רש"י דקאי אליבא דשמואל דמלבד שהוא דוחק א"א לאמרו בלשון התוס' דא"כ היאך מסיק רבי דנ"ל לפרש דנאמן להשביעה ומסיק דאל"כ לא תמצא מי שילוה ומה בכך הא לשמואל אין פוסקין אלא בששמעו בו שמת וכתב רבי לעיל דהיינו בשני עדים וא"כ לא שייך לומר שיירא להלוות לה פן יבא לאחר שמועה ויחושו לעדות שקר אע"כ דלרב קאי והדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד בכוונת התוספות לפי שיטת רש"י דנאמנת להוציא מה שגבתה לא משמע להו כלל שום סברא אי לאו משום דאמרינן דמסתמא מתפיס לה צררי ולפ"ז ע"כ דאפ"ה ס"ל לרב דפוסקין דאע"ג דחיישינן לצררי אף לרב שהוא דבר המצוי אפ"ה אין מעכבין מלפסוק לה מזונות משום הך חששא כיון דא"א בענין אחר שהרי אם לא התפיס צררי תמות ברעב או תחזור על הפתחים ודטבא ליה עבדין ליה ליתן לה עד שיבא ויטעון ואיהו דאפסיד אנפשיה שלא התפיסה בעדים ולכאורה נ"ל שכן הוא ג"כ כוונת הריטב"א ז"ל בחידושיו שכתב דר' זביד ור' פפא לא פליגי דתרתי טעמי אית להו להדדי וקשיא לי טובא בגווה דמהיכא תיתי כיון דלרב לא חייש לא לצררי ולא לשמא א"ל צאי מעשה ידיך וא"כ למה נאמר דשמואל פליג אדרב בתרתי וחייש לכולהו אע"כ דהריטב"א ז"ל סובר דרב נמי אית ליה הנך תרתי כיון דמשמע הנך תרתי ברייתא דאם טען טענתו טענה א"כ ע"כ דבר הרגיל הוא אלא דאפ"ה ס"ל לרב פוסקין לכתחלה דלא סגי בלאו הכי כדפרישית וא"כ הכי נמי משמע להו להתוספות בשיטת רש"י ז"ל אבל לדידהו לא ס"ל כמו שאבאר בסמוך ודוק היטב:

בא"ד ונראה לרבי דנאמן להשביעה כו' דאל"כ לא תמצא מי שילוה לה כו' עד סוף הדבור. ולכאורה משמע דמשום הך הוכחה לחוד הוכרח רבי לכנוס לכל אלו הדחוקים לפרש לשון נאמן להשביעה שהוא דוחק גדול ולומר ג"כ דלא קאי אלא אמילתא דחנן לחוד ועוד דלפירוש זה עיקר חסר דהו"ל למיתני בהדיא ואם בא ואמר פסקתי תשבע כדקתני רישא ויש לתמוה למה הוצרך לדחוק בכך משום הך קושיא דלא ימצא מי שילוה לה שיירא להפסיד אבל עכשיו שהיא תשבע יסמכו על זה ומה סברא היא זו דאם סוברים שהיא אומרת אמת ומסתמא לא התפיס לה צררי מהיכא תיתי יחושו שהבעל ישבע לשקר ואם יריאים שהבעל יטעון אמת א"כ עכשיו יותר יש להם לירא שאם יבא הבעל ויטעון והיא לא תרצה לישבע לשקר דממ"נ אי מאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא א"כ בתחלה אין יראין כלל שהיא אומרת שקר ואי חשודה אממונא ולא אשבועתא אכתי לא תתרצה לישבע שקר ובלא"ה אשכחן בכמה דוכתי במלוה ע"פ שאין נמנעין להלוות ולירא שמא יטעון פרעתי וישבע שקר. לכך נראה בעיני דלאו משום הך קושיא לחוד מפרש רבי בהכי אלא דבלא"ה מעיקר הדין לא משמע להו לפרש כפרש"י מה"ט דפרישית דכיון דקי"ל כרב דאמר פוסקין משמע דלא חיישינן לצררי כ"כ א"כ מהיכא תיתי נאמר שאם בא וטען יהא נאמן להוציא ולא משמע להו הך סברא שכתבתי בסמוך בשיטת רש"י ולרווחא דמילתא הביא רבי ג"כ סברא זו דאי לאו הכי יראים להלוות כן נ"ל וצ"ע:

בד"ה ואם בא וא"ל צאי מע"י במזונותיך רשאי כלומר כו' עד סוף הדיבור. כוונתן דא"א לפרש דבא וטען שכבר א"ל צאי מעשה ידיך קודם שהלך וקיבלה עליה ופטרתו דלישנא דברייתא דקתני רשאי לא משמע הכי לכך הוכרחו לפרש שמודה שלא פטרתו ואפ"ה מהני טענתו לגבי המלוה שאם לא הלוה לה הוי חיישא לזילותא דבי דינא ולזלזל למכור מנכסי בעלה והיתה מצמצמת משא"כ לאחר שכבר פסקו לה הב"ד ולא חיישא לזילותא דבעל ודב"ד ואזלא לה טענת הבעל ובכה"ג הוא דדייקינן לקמן טעמא דמיאנה והיינו לאחר שפסקו לה בב"ד וכמו שאבאר בזה לקמן ושם אבאר ג"כ במה שכתב מהרש"א ז"ל כאן דרש"י ז"ל מפרש לקמן בע"א ועי' בזה בלשון הרא"ש ז"ל לקמן בסוגיא הסמוכה שמפרש הא דקתני ואם בא ואמר צאי דאיירי במספקת לדברים גדולים ולא לדברים קטנים וכתב עוד פירוש אחר בשם הרמב"ם ז"ל ע"ש:

תוס' ד"ה כששמעו וכו' דמוכח מילתא מדאינו חוזר וכו'. כבר תמהו המפרשים על סברא זו דכיון דצ"ל דאנו חוששים אפילו לזמן ארוך מאוד שהתפיס לה צררי קודם הליכתו א"כ אפילו בשמעו בו שמת נימא דמסתמא התפיס לה קודם הליכתו כמו שהאריך בזה בספר פני יהושע ונדחק לומר דס"ל להתוס' כסברת הירושלמי דמחמת הוכחה אנו אומרים ששלח לה בכל עת ממדינת הים ע"ש ויותר נראה דס"ל להתוס' דבעינן בכל שעה הוכחה מדאינו חוזר ש"מ שהניח מזונות עד אותו שעה משא"כ בשמת יש לומר שלא היה בדעתו לשהות אלא עד אותו שעה שמת ולא הניח מזונות רק עד אותו שעה כנראה מפשטות דבריהם אמנם לולי דבריהם ז"ל היה נראה דהטעם דמודה שמואל בששמעו שמת דלא חיישינן לצררי דהא ודאי דטעמא דצאי מעשה ידיך למזונותיך לא שייך כשמת כמו שפירש"י דתו אינה משועבדת לו למעשה ידיה וא"כ יש לומר דאף דמ"ד משום צררי לא חייש לשמא אמר צאי מ"מ יש לומר עכ"פ כששמעו שמת תו ליכא הוכחה דהתפיס צררי דיש לומר דאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וכשמת אינה משועבדת לכך מודה שמואל דנותנין לה מזונות וכיון שזכינו לזה נלע"ד דיש לומר דרב לשיטתו אזיל דס"ל לעיל דף נ"ח ע"ב דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה דמזונות עיקר וכתבו התוס' לעיל דף מ"ז ובר"פ הכותב דיכולה לחזור בכל עת א"כ לא מיבעיא דליכא למיחש דאמר לה צאי שהרי יכולה לחזור וממילא יש לומר דאינו הוכחה שהתפיס לה צררי דהא יש לומר שאמר לה צאי ועתה חוזרת בה אבל שמואל דחייש הכא לצאי מ"י למזונותיך ע"כ ס"ל דכשמתרצה פעם אחת תו אינה יכולה לחזור והיינו דס"ל כר"ל דתקנתא דידיה הוא כמו שהארכנו בזה לעיל דף מ"ז ע"ב והיינו דקאמר רב פוסקין דהא משועבד לה ולכאורה הוא שפת יתר דאטו לא ידעינן שהבעל חייב במזונות אשתו ולפמ"ש ה"פ דמשועבד לה ר"ל דהוא תקנתא דידה ויכולה לחזור בכל עת וממילא דליכא שני חששות הנ"ל כמ"ש. ועוד יש לומר בענין זה דרב לשיטתיה דס"ל לעיל דף פ"ד באומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה דלא מהני ביה מחילה אפילו בדאורייתא א"כ אפילו מזונות בדאורייתא לא מהני ביה מחילה ולפי מאי דמפרש טעמא דרב בפרק הזהב דף נ"א דמשום דלא ידע דמחיל ה"נ כיון דע"כ למ"ד דחיישינן שאמר צאי מיירי שהיתה מספקת מעשה ידיה כשהלך ועתה אינה מספקת א"כ ה"נ לא ידעה שלא תספיק ולא מהני מחילתה ושמואל לשיטתיה דס"ל נמי התם דאין לו עליו אונאה ה"נ אינה יכולה לחזור ולפ"ז הוי אפשר לומר דהא דקאמר איכא בינייהו גדולה ולא סיפקה אי נמי קטנה וספקה היינו דיש לומר דנ"מ בגדולה ולא ספקה אפילו אליבא דרב דלר' זביד יש לחוש לצררי משום הוכחה ואין לומר שאמר לה צאי ונתרצתה ועתה חוזרת דכיון דלא סיפקה מסתמא לא היתה נתרצית כלל וכ"ש לפמ"ש דטעמא דרב משום דלא ידע שמחיל משא"כ היכא דלא סיפקה בשעה שהלך הרי ידעה ומחלה ובזה א"ש הלשון א"נ קטנה וסיפקה ולא קאמר וקטנה וסיפקה ר"ל א"נ דנ"מ רק אליבא דשמואל. ודוק: ועמ"ש לקמן:

עוד אמרתי בלימוד הישיבה בפירוש הסוגיא דיש לומר דהא דפליגי רב ושמואל אי חיישינן לצררי לשיטתייהו אזלי דרש"י ז"ל פירוש בערכין ר"פ שום היתומים דלשון צררי אתפסיה היינו שנתן בידה למשכון ובטחון ולא לפרעון. ובזה נלע"ד נכון דשמואל דמוקי למתניתין בששמעו בו שמת א"כ לבני כהנים גדולים דס"ל דתשבע בתחלה ובסוף דהיינו בתחלה כשבאתה לגבות מזונות ובסוף כשבאתה לגבות כתובתה שלא התפיסה צררי על כתובתה קשה אם חיישינן לצררי על כתובתה הרי אין לה מזונות ולמה לא תשבע מתחלה גם על כתובתה אבל לפי' רש"י דהחשש אינו שנתן לה משכון לגוביינא אלא לבטחון א"כ לא אבידה מזונותיה אף שנתן לה משכון לכתובתה ולכך א"צ שבועה על זה עד שתבא לגבות כתובתה. אך לפ"ז היה נראה דראוי להאמינה עכ"פ בשבועה דהא קי"ל בפקדון בשטר דנאמן הנפקד לומר החזרתי במיגו דנאנסו בשבועה כדאיתא בב"ב דף ע' ובח"מ סימן ק"ח וכן במלוה על המשכון כדאיתא בח"מ סימן ע"ב ע"ש בש"ך וא"כ ה"נ תאומן בשבועה שלא התפיסה צררי במיגו דנאנסו הצררי שהתפיס ומ"ט דשמואל. ונראה דא"ש ע"פ מ"ש הסמ"ע בח"מ סימן ק"ח דהא דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו אע"ג דה"ל מיגו גרוע דאונס לא שכיח וניחא ליה דאפ"ה אמרינן מיגו משום דה"ל טענה מעליא לענין זה דא"צ להעיז בנאנס כמו בהחזרתי א"כ הכא דאין הבעל בפנינו ואינה מעיזה לא שייך מיגו דנאנסו דהוי מיגו גרוע דאונס לא שכיח ולפ"ז יש לומר דטעמא דרב דלא חייש לצררי משום דלשיטתיה אזיל דס"ל לעיל יכולה אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה משום דמזונות עיקר והכי קי"ל ועיין באה"ע סימן פ' מבואר שם דעת הראב"ד דאשה ששאלה מבעלה כיון שהבעל משועבד לה פטורה אפילו מפשיעה משום דה"ל פשיעה בבעלים א"כ אצ"ל הכא מיגו דנאנסו דלא שכיח אלא אפילו אם נאבד בפשיעה פטורה ושפיר ה"ל מיגו דנאבד בפשיעה ושמואל לטעמיה אזיל דס"ל דמעשה ידיה עיקר. והיינו דקאמר רב פוסקין דהא משועבד לה ור"ל כיון דמשועבד לה ופטורה אפילו מפשיעה נאמנת במיגו כנ"ל ושמואל סבר דיכול לומר לה צאי היכא דסיפקה ואינו משועבד לה ודוק. והארכתי בפלפול בישוב כל הסוגיא על פי דרך זה וכאן קצרתי לפי שהדרך הראשון נראה יותר ע"פ האמת לענ"ד:

בא"ד ולרב פפא דאמר לה צאי וכו'. לכאורה הוא צ"ע דמי הכריחם למ"ד דחיישינן שאמר לה צאי דבעינן הוכחה דהא לדידיה ודאי א"ש סברת רש"י דכששמעו בו שמת תו אינה משועבדת לו ולא הוי צריכים לדחוק דמאי דמשני בבא לאחר שמועה ולא משני באונס אחרינא דליכא הוכחא דאכתי צריך לשנוי אליבא דר"פ בבא לאחר שמועה ודוחק לומר דהוצרכו לזה דאי נימא דלמ"ד דחיישינן דאמר לה צאי לא בעינן הוכחא המ"ל דאיכא בינייהו היכא דפסקיה מברא או אונס אחר ונראה דמשמע להו הכי מלשון הש"ס דקאמר אבל גדולה ולא סיפקה א"נ קטנה וסיפקה משמע דהיינו דוקא סיפקה לגמרי בשעה שהלך ואח"כ לא סיפקה מחמת שהוקרו מזונות או שצריכה עתה למזונות יותר ואמאי הא אפילו לא ספקה כל צרכה בשעה שהלך ואח"כ נתיקרו המזונות יש לומר שאמר לה צאי וכו' ויתן לה נוסף על מעשה ידיה זה המעט שחסר בעת ההיא וע"ז היא נתרצה א"כ אי חיישינן דאמר לה צאי אין ליתן לה אלא כפי מה שהיה בשעה שהלך אבל מה שצריכה יותר אח"כ כבר מחלה כשאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ויתנו לה רק המותר כפי שהיה באותו שעה דע"ז ודאי לא נתרצתה וכ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל דאין מחשבין עמה על מעשה ידיה כלל ויבואר לקמן בס"ד דיש לחוש למ"ד דחיישינן דאמר לה צאי שנתרצתה שיתן לה המותר אפילו לא סיפקה וא"כ אין לבית דין ליתן לה אלא המותר על מ"י כיון דחיישינן שנתרצתה בכך אלא ע"כ דלא חיישינן להכי אלא מטעם הוכחא אם כן היכא דלא סיפקה לגמרי במעשה ידיה כבר בטל הוכחא במותר ותו לא חיישינן כלל שאמר לה צאי וק"ל:

בא"ד ולבי מגמגם לפירושו וכו'. נראה דכוונתם לפי' רבי לקמן ד"ה ואם לא וכו' אבל לפירש"י דנאמן היינו להוציא מידה א"כ יש לומר דהיינו משום הוכחה דפסק לה א"כ אי מיירי באונס למה נאמן להוציא ע"כ צ"ל שבא לאחר שמועה ונתברר שההוכחא הוא אמת וה"ה דה"מ לשנוי באונס אחר שנמצא שקר אלא דהיינו הך וק"ל:

רש"י ד"ה חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וקבלה עליה. הנה בהג"א כתב דמוכח מדברי רש"י ז"ל דאפילו בסיפקה א"י לומר בע"כ צאי מעשה ידיך למזונותיך ועמ"ש בזה ר"פ המדיר ולכאורה קשה מנ"ל הא דממאי שפירש"י ז"ל וקבלה עליה אין ראיה דהא יש לומר דמיירי דעתה אינה מספקת כמ"ש תוס' ד"ה חיישינן וכו' ומטעם שכבר מחלה ונראה דס"ל להג"א דמשמעות דברי רש"י ז"ל דלא נרמז בדבריו כלל שנשתנה הזמן ונתייקרו המזונות או שהיתה בעלת מלאכה ונתקלקלה אח"כ אלא דאפילו סיפקה גם עתה אפ"ה למאן דלא חייש שמא נתרצה נותנין לה מזונות כשיטת הרמב"ם ואין הבית דין יכולין לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך בע"כ משום דגם הבעל א"י לומר צאי ולפ"ז לפמ"ש התוס' דהבית דין יכולין לומר לה צאי ה"ה דס"ל דהבעל יכול לומר לה צאי ואין להקשות לפמ"ש לעיל דבעינן הוכחה לצררי ולצאי א"כ אי נימא דיכול לומר בע"כ צאי ליכא הוכחה דנתרצה דדילמא אמר לה צאי בע"כ כיון דבשעה שהלך היתה מספקת ועתה שאינה מספקה א"י לכופה צ"ל דס"ל דאי לאו דנתרצתה ומחלה היה חושש הבעל שמא לא יספיק לה אח"כ:

אמנם לולי דבריהם ז"ל נלע"ד דאצ"ל שנשתנה הזמן כלל ואפ"ה יש לומר דיכול לומר צאי בע"כ היכא דסיפקה וכן הבית דין יכולין לומר לה אלא דיש לחלק כיון דתיקנו חכמים מזונות תחת מ"י שהוא משקל ה' סלעים ומותר מעשה ידיה תחת מעה כסף שנותן לה הבעל כדאיתא לעיל בפרק אעפ"י א"כ יש לומר דודאי היכא דמספקת למזונותיה בעיקר מעשה ידיה שהוא שיעור ה' סלעים יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אבל באינה מספקת במעשה ידיה שיעור ה' סלעים אף שהיא בעלת מלאכה ואיכא מותר הרבה ויכולה להספיק א"ע במעשה ידיה למזונות ולמעה כסף מ"מ א"י לומר לה בע"כ בכה"ג צאי מעשה ידיך למזונותיך ולמעה כסף לא מיבעיא לדעת הפוסקים דיכולה אשה לומר במותר לבד איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר מעשה ידיה פשיטא בכה"ג א"י לומר לה צאי כיון דגוף מעשה ידיה אין מספיקין לה ויכולה לומר במותר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת אלא אפילו לדעת הר"ר יונה שמביא הטור בשמו בסימן פ"א דאינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ויכול לכופה למותר מעשה ידיה וליתן לה מעה כסף מ"מ נראה דבכה"ג צריך ליתן לה מעה כסף ממש אבל א"י לומר לה בע"כ שתקח ממעשה ידיה שיעור מעה דסף והמותר תתן לו דבעינן מעה כסף ממש כתיקון חכמים ותו כיון דקי"ל בנתינה בע"כ לא אמרינן שוה כסף ככסף כדאיתא באה"ע סימן קמ"ג ועיין בב"ש סימן כ"ז א"כ כיון דהיא אומרת איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר מעשה ידיה והוא כופה אותה צריך ליתן כסף ממש. וכן נראה במזונות עצמו דאפילו למ"ד דאינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מ"מ א"י לומר היכא דמ"י יתירים על המזונות צאי מעשה ידיך למזונותיך והמותר ממעשה ידיך תתני לי דכיון דכופה אותה צריך ליתן לה מעשה ידים ממש ועיין מ"ש לעיל דף נ"ח ע"ב אם כן יש לומר דהכא מיירי בספקה למזונות ומעה כסף בכל מעשה ידיה כגון שהיא בעלת מלאכה ואיכא מותר מעשה ידים טובא אבל בגוף מ"י דהיינו ששקל ה' סלעים אינו מספיק א"כ אין הבית דין יכולין לומר לה צאי דגם הבעל לא היה יכול לומר אלא א"כ נתרצתה ומ"מ חיישינן כיון שהיא יכולה להספיק עצמה בכל מעשה ידיה שמא נתרצתה ואפשר דס"ל להתוס' והג"א דלא מפרשי הכי משום דקשיא דא"כ הא דקאמר איכא בינייהו בקטנה וסיפקה פוסקין לה מזונות ובענין שכתבנו היו הבית דין יכולין לפסוק לה מעה כסף ממש וממילא דיהיה כל מעשה ידיה מספיקין למזונותיה וס"ל להתוס' דמיירי בדלא סיפקה עתה והג"א משמע ליה מסתימת דברי רש"י דאין הבית דין וה"ה הבעל עצמו יכולין לומר לה צאי בע"כ. ולפ"ז אפשר לומר דדוקא בעיקר מזונות דהוא תקנתא דידה למאי דקי"ל כרב דמזוני' עיקר א"י לומר בע"כ צאי אבל במעה כסף דהוא תקנתא דבעל לשיטת הר"ר יונה שכתבנו לעיל יכול לומר לה צאי בע"כ במותר מעשה ידיך למעה כסף והיינו דלא נקט פוסקין מזונות ומעה כסף משום דמעה כסף יכולין הבית דין לומר לה צאי מותר מעשה ידיך למעה כסף. ודוק:

תוס' ד"ה תרגמה וכו'. תימא אם כן מאי טעמא וכו'. נראה דהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו לעיל דהטעם דמודה שמואל בששמעו בו שמת הוא משום דליכא תו הוכחא. אבל לפמ"ש הר"ן הטעם משום דכשמת נכסי בחזקת אלמנה קיימי ונאמנת א"כ יש לומר דטעמא דבני כהנים גדולים דס"ל דנשבעת תחלה הוא משום הוכחה דמסתמא התפיסה צררי כשהלך למדינת הים משא"כ במת בביתו דליכא הוכחא מודים דתשבע בסוף. ובזה יש ליישב קצת קושית התוס' לעיל דף פ"ח ע"ב ד"ה בית דין משביעין וכו'. דלשון יורשים משביעין לא משמע שהלך למדינת הים אלא דומיא דרישא שם. וק"ל:

תוס' ד"ה ואם בא ואמר פסקתי וכו' נראה לרבי דנאמן להצריכה שבועה ובשבועה תגבה מה שלותה וכו'. הוצרכו לזה דמיירי שלותה דאי במאי שפסקו לה קשה לבני כהנים גדולים שכבר נשבעה כשפסקו לה שלא התפיסה צררי למה תשבע עוד הפעם ותו נראה דכיון שכבר קיבלה והבעל בא להוציא מידה אין להשביעה אלא שבועת היסת לפטור א"ע ולא מצינו שבועת היסת בברייתא ועיין ב"ש סימן ע". משא"כ בלותה ואכלה והיא תובעת אותו כשבא לק"מ דה"ל נשבעת ונוטלת ובאמת כיון שלא פסקו לה אפילו אם הבית דין נותנין לה רשות שתלוה ותאכל מ"מ מודים בהא בני כהנים גדולים דאינה נשבעת בתחלה כיון דלא פסקו לה עדיין מנכסי הבעל. ולפ"ז יש לתמוה על פי' הרמב"ם במשנה דריש פרקין דתשבע בסוף היינו כשיבוא בעלה ויאמר פסקתי לה מזונות א"כ לדברי בני כהנים גדולים נשבעה שני פעמים על דבר אחד. ולכאורה היה נראה מזה סייעתא להריטב"א והביאו הב"י וש"ך בריש סימן צ"א דהיכא דנשבע שלא בפני התובע צריך לישבע אח"כ בפניו ג"כ אבל באמת לא קי"ל הכי אלא דבדיעבד אף שלא בפני התובע מהני ועוד קשה כנ"ל דלא מצינו שבועת היסת בברייתא. והנראה לפע"ד דהתוס' לשיטתייהו אזלי דס"ל דמחשבין הבית דין מעשה ידיה ונותנין לה המותר אבל הרמב"ם לשיטתיה אזיל דאין מחשבין על מעשה ידיה נמצא דעכ"פ כשיבא בעלה היא מודה לו במעשה ידיה וכשאמר פסקתי תובע שניהם. א"כ ה"ל מודה במקצת ומחייבי שבועה דאורייתא וכיון דקי"ל בח"מ סימן פ"ז דאף אם נשבע שבועה דרבנן אם אח"כ נתחייב שבועה דאורייתא צריך לישבע שבועה דאורייתא א"כ ה"נ כיון שנתחייבה שבועה דאורייתא כשיבוא בעלה שפיר ס"ל לבני כהנים גדולים דתשבע שני פעמים. ומ"ש שם עוד בפירוש המשנה או אין את צריכה כלום נראה כוונתו למה שאמר בברייתא שניה ואם אמר צאי מעשה ידיך למזונותיך וס"ל דכה"ג נמי בעי שבועה בסוף כיון דעכ"פ הוא תובעה בכל מה שפסקו לה הבית דין ואמרה שלא נתרצתה להסתפק ממעשה ידיה והיא מודה לו במעשה ידיה ה"ל מודה במקצת ועיין בח"מ סימן פ"ח דלא הוי בכה"ג טענו חיטין והודה לו בשעורין היכא דטענו בחוב זה והודה לו בחוב אחר מיהו אכתי לא מתיישב דלא דמי להא דקי"ל בסימן פ"ז דאם נשבע שבועת היסת צריך לחזור ולשבע שבועה דאורייתא היינו משום דשבועת היסת אין בו נקיטת חפץ אבל הכא שנשבעת בתחלה שבועת המשנה דהוא בנקיטת חפץ. ואף דרש"י ז"ל פי' לעיל דף פ"ח דשבועת המשנה אינו בנקיטת חפץ כבר כתבו התוס' שם דרש"י עצמו חזר בגיטין וכן בלשון פי' המשנה משמע כן דנשבעת בתחלה שבועת התורה ר"ל כעין שבועת התורה וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דלמה תשבע ב' פעמים וא"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם כסברת הריטב"א הנ"ל דשלא בפני התובע אף בדיעבד לא מהני וצ"ע. ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

תוס' ד"ה ואם בא וכו' והא דקאמר לקמן לותה ואכלה וכו'. לכאורה יש לדקדק דהא לקמן משמע דמיירי שלותה ואכלה והיא באה לגבות מנכסיו לפרוע לב"ח כשהבעל במדינת הים דאס"ד דמיירי שכבר בא הבעל לא מקשה מידי לשמואל דדילמא מיירי שהבעל מודה שלא התפיסה צררי ולא אמר לה צאי ותו דאפילו לרב אי אפשר לומר שהבעל טוען שהתפיס לה צררי לא מיבעיא לפי' רש"י לעיל דהבעל נאמן בשבועה להוציא מידה כ"ש שאינו מחויב לשלם כשלותה אלא אפילו לשיטת התוס' דנאמנת בשבועה לא שייך שבועה גבי קטנה ודוחק לומר שתשבע לאחר שתגדיל א"כ מאי קשיא להו הא הכא לא קאמר אלא אם בא ואמר אבל שלה בפניו יש לומר דלא טענינן ליה כמ"ש הרא"ש בהדיא. מיהו יש לומר דהא גופא קשה להו דמנ"ל להש"ס להקשות על שמואל דילמא באמת מיירי כשכבר בא הבעל ותו דאי ס"ד דלא בא קשה אפילו לרב דגם רב לא פליג אלא במזונות דלהבא אבל מזונות דלעבר כיון שאינם תנאי בית דין יכול הבעל לטעון פרעתי אף לרב וכ"כ הריטב"א וכמ"ש בזה בקונטרס אחרון. ואף שהוא במדינת הים היה יכול לטעון שהתפיס לה צררי קודם ואע"ג שהוא בתוך זמנו כבר כתבתי בר"פ אלמנה ניזונת דגבי מזונות דהזמן הוא בכל יום לא שייך לומר דהוי תוך זמנו כמ"ש הש"ך בסימן ע"ח גבי קונטריסים ע"ש ועוד שיכול לטעון ששלח לה בכל עת כמ"ש הירושלמי וא"כ קשה גם על רב וע"כ מוכח כשיטת התוס' דמיירי באמת שבא הבעל רק דהדיוק הוא דהרי יכול לומר לה צאי כדנקט בברייתא דהכא שהוא יכול לומר דהיתה מספקת בדוחק ופסיקא ליה להש"ס דאף אם לא טען טענינן ליה וע"כ צ"ל שפסקו לה הבית דין וקשה לשמואל דאיך פסקו הבית דין באמת אף דה"מ לשנוי כגון ששמעו בו שמת ופסקו לה ואח"כ בא לאחר שמועה. עדיפא משני דצררי לקטנים לא מתפיס. ולפ"ז הא דנקיט בברייתא דהכא ואם בא ואמר וכו'. ולא נקט כשהוא במדינת הים ולותה ואכלה אין בית דין יורדין לשלם מנכסיו לרבותא נקט הכי דכשאינו לפנינו אפילו לרב חיישינן לצררי במזונות שעברו כנ"ל כיון דיכול לטעון פרעתי וקמ"ל דאפילו כשבא ומודה שלא התפיסה צררי אפ"ה טענינן שהיתה יכולה לצמצם כיון שלא פסקו לה הבית דין ולפ"ז שיטת התוס' מוכרח. והרא"ש שדחה דבריהם קשה עליו כנ"ל דמאי מקשה הש"ס דילמא מיירי כשבא הבעל וכמו שהכרחנו דע"כ מיירי כשבא כנ"ל. ודוק:

ומה שהקשה הרא"ש על התוס' מסוגיא דיבמות דף פ"ה דמשני לא צריכא כגון שהלך בעלה למדינת הים דהתם אין לפרש דמיירי שפסקו לה הבית דין ואח"כ לותה דא"כ אמאי נקט לותה ואכלה הל"ל לא צריכא שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אם יורדין בית דין לנכסימן ואין זה קושיא על התוס' דהא דאמר לקמן ר' יוחנן פתריתו בה כולי האי משמע דקיבל ר' יוחנן האי משמואל וא"כ אין קשיא שיפרש הש"ס לר' יוחנן כרב דוקא משא"כ כדמוקי השתא בלותה ואכלה שפיר יש לומר אפילו אליבא דשמואל שפסק לה כגון ששמעו שמת דאפילו באלמנה לכהן גדול ודאי כשמת אית לה מזונות ולותה ואכלה מזוני ואח"כ בא הבעל שפיר מיבעיא ליה אי אית לה מזוני וק"ל: ועיין מה שכתבתי בקונטרס אחרון סימן עיין ביאור שיטת הרא"ש ושיטת הרמב"ם בסוגיא זו:

בגמרא מאי דבר א' וכו'. לכאורה אין שייכות כאן וכבר מפורש דף מ"ח וקצת יש לומר דרב יוסף לשיטתיה דס"ל לעיל דף נ"ד כיחלה ופירכסה אין לה מזונות א"כ למאי דאוקמי בששמעו בו שמת אין לפרש תכשיט דהא כשמתקשטת אבידה מזונות לגמרי אבל הא דקאמר מ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה הוא אליבא דרב א"נ אליבא דשמואל ולפי המסקנא לעיל דף נ"ד דלית הלכתא וכו'. ולדברי רש"י לעיל דף מ"ח משמע דלא גריס הכא מ"ד וכו' ע"ש. ועיין מ"ש לעיל דף ס"ה ע"א בזה:

רב אמר פוסקין מזונות לא"א כו' בששמעו בו שמת כ"ע ל"פ כו' ופירש"י למאי ניחוש לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה כו'. ותמוה כמ"ש תוס' הא למ"ד אין פוסקין גם בשבועה לא יהבינן לה:

ונראה דהא לכאורה למה להו טעמא בשמעו שמת הא מבואר בש"ס לעיל צ"ו דיתומים אומרים ברי נתננו ג"כ לא מהימני כו' משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי וחשיבה כמוחזקת לגמרי ע"ש וממילא איך נוציא מחששות אלו דצררי או צאי כו'. אך י"ל דתוס' תמהו שם ע"ב מ"ש משאר ב"ח דחשיב הלוה והיתומים מוחזקים ע"ש. אך י"ל כמ"ש תוס' סוטה פ' ארוסה (ד' כ"ה ע"ב ד"ה לאו) דלכך סברי ב"ה שטר העומד לגבות לאו כגבוי משום דצריך ב"ד ושייך מי יימר כו' ע"ש. וגם צריך לישבע ליטול בטוען אשתבע לי. וא"כ מעשה ב"ד דהוי כנקיטא שטרא וקי"ל (לעיל ד' צ"ז) דמוכרת שלא בב"ד וכחנן דלא תשבע ג"כ שפיר ונ"ל לכ"ע שטר העומד כו' כגבוי דמי ולכך נכסי בחזקתה כנ"ל דהא פ' הכותב (ד' פ"ד) במלוה ופקדון ביד אחרים תלי לה בהא שכולן צריכין שבועה כו' לא חשיב בחזקתן ע"ש. וא"כ י"ל כאן בהלך למד"ה דיש הוכחה ואומדנא שהניח לה כמ"ש תוס' ומהני חששות אלו להצריכה שבועה עכ"פ ושוב מה"ט י"ל דלא מגבינן לה כלל דלאו כגבוי כנ"ל ונכסי בחזקת יתמי ודוקא שם דאי הדין דנאמנת נוטלת בלא שבועה שפיר נכסי בחזקתה כנ"ל משא"כ כאן בהלך [למדה"י] דיש הוכחה כנ"ל ותצטרך לישבע ושוב אינם בחזקתה וסבר שמואל דאין פוסקין אף בשבועה כנ"ל. וא"כ מיושבים שפיר דברי רש"י ז"ל דבשמעו שמת דלענין שבועה לא תצטרך לישבע דהא תשבע בסוף כשתגבה הכתובה ואם יהי' הדין דפוסקין תגבה מזונות בלא שבועה שוב נכסין בחזקתה ושפיר נוטלת דהא בהא תלי' כנ"ל:

ובזה מיושב לשון הגמ' דפריך ממתני' מפלוגתא דחנן כו' וקאמר ע"כ ל"פ אלא לשבועה אבל מזוני יהבין לה כו' מה צורך לאריכות הזה הא פשוט כיון דפליגי אי תשבע ע"כ דיהבינן לה. ולמ"ש א"ש דהיה אפשר לפרש פלוגתא דחנן ובכ"ג כמ"ש דבהא תלי' חנן סבר דלא תשבע וממילא נכסי בחזקתה ויהבינן לה ובכ"ג סברי דתשבע בתחלה ג"כ. ושוב י"ל דגם בשבועה לא גבי' דכיון שצריכה שבועה אין נכסין בחזקתה וא"י להוציא כנ"ל. ואך משמעות הלשון אינו כן דהוי להו לבכ"ג לפלוגי בהדיא דע"י שצריכה שבועה לא יהבינן לה כלל כנ"ל. ולכך אמר הש"ס ע"כ לא פליגי אלא לענין שבועה כו' אבל מזוני יהבינן לה כנ"ל. דאינו משמע לפרש כנ"ל:

והתוס' נראה דלא ס"ל כאן הטעם דנכסים בחזקתה דבשלמא התם דעכ"פ כשמת הי' מגיע לה מזונות דהא אלהבא כ' תוס' שם (ד' צ"ו ע"א ד"ה יתומים) דפשיטא דלא מהימני' ע"ש. א"כ שפיר נעשו הנכסים בחזקתה לענין מזונות ואין נאמנים להוציא כנ"ל. משא"כ כאן דהלך למדה"י כו' ושמעו בו שמת ואנו חוששין לצררי גם אלהבא א"כ אם הדין דלא תגבה לא יהי' כלל הנכסים בחזקתה דאין מתחיל כלל להיות ברשותה וע"ז אנו דנין אם בחזקתה ולכך לא מהני כנ"ל:

אמנם י"ל דמ"מ גם היתומים לא מיקרי מוחזקים דהא ע"ז אנו מסופקים אם הדין דתגבה א"כ נכסים בחזקתה דבשלמא בכל חוב אף אם הדין דגובה מ"מ הם מוחזקין משא"כ כאן דתלי' בהא. וא"כ שוב דמי' להא דמלוה ופקדון ביד אחרים כו' שדנין מי זוכה מיד בשעת מיתה דלא מיקרי יתומים מוחזקין רק משום שכולן צריכין שבועה ואין יתומים צריכין שבועה כו'. א"כ כאן תלי' שפיר אי צריכה עכ"פ לישבע מחשש הנ"ל שוב אינה גובה כלל דנעשו עכ"פ נכסי בחזקת יתמי כו'. משא"כ אי כשתגבה א"צ שבועה. לא עדיפי יתומים מינה. ומיושב שפיר דברי רש"י כנ"ל. והא ריש פ' הכותב (ד' פ"ג ע"ב) אמר דמחמת התקנת חכמים חשיב מוחזק אף שהספק שמא סליק נפשי' בעודה ארוסה ולא התחיל הזכות כלל מ"מ כיון שהתקנה ודאי והפטור ספק יד בעה"ש עה"ת ע"ש. וגם כאן מצד החיוב מזונות שיש לה ודאי מתקנ"ח נכסי בחזקתה רק שרוצין להפקיע מחשש צררי וכה"ג כנ"ל. אך יש לחלק משום דגוף הנכסים אין שלה רק ע"י החיוב וכיון שאינו עומד לגבות ממילא אינם בחזקתה כנ"ל:

וי"ל דגם מחיים פליגי בהא דהא תמוה כיון דאם בא ואמר פסקתי נאמן למה לא נטעון בשבילו. ואי"ל דהוי מילתא דלא שכיח דהא תוס' כ' דיש הוכחה מאומדנא שהניח לה. ולמ"ש י"ל דגם בא"א פ' הרמב"ם ז"ל ושאר פ' (באה"ע ס' ע' סעי' ה') דמוכרת למזונות שלא בב"ד וק"ל כחנן דא"צ שבועה ממילא ג"כ נכסי בחזקתה כאלמנה דמה חילוק. ושפיר לא טענינן עבורו דאין טוענין רק כשמוחזק כמבואר בש"ע חו"מ (ס' ע"ה סעי' כ' ובטור שם) ולכך י"ל דסבר חנן מה"ט גופי' דא"צ שבועה דאין טוענין כלל אישתבע לי דנהי דאם היתה צריכה שבועה לא הוי חשיבי נכסים בחזקתה אבל כיון דע"ז גופי' אנו דנין למה נטענין אישתבע להו וע"י זה אינה מוחזקת אדרבה הא מדינא גבי' בלא שבועה ושפיר נכסים בחזקתה וממילא לא טענינן לי' וא"צ שבועה והיא כדין דנכסי בחזקתה כנ"ל. ובכ"ג סוברין להיפך דצריכה שבועה ועי"כ ממילא נכסי בחזקתו ושפיר שבועה כדין. ומדוקדק במשנה דאמר ריב"ז יפה אמר חנן כו' היינו דשניהם סברי כדין עכשיו שהדין כן רק שנחלק בסברא איך ראוי לתקן יותר כנ"ל:

ושמואל סבר אין פוסקין מה"ט דדוקא בשמעו שמא דתשבע ודאי בסוף א"צ שבועה ושפיר נכסי בחזקתה כנ"ל משא"כ בא"א דשמא לא תבא לגיבוי כתובה ועכ"פ צריכה שבועה כיון דהלך למדה"י ויש אומדנא כנ"ל ושוב אין פוסקין כלל דטענינן ליה שהוא להוציא דנכסי שוב בחזקתו כנ"ל:

גם י"ל להפ' (חו"מ סי' פ"ב סעי' ח') כשא"י לישבע שבועת אישתבע לי לא מפסיד דלא הי' התקנה שלא יגבה בשביל זה ע"ש. וא"כ י"ל לרב מה"ט גופי' לחנן א"צ שבועה דאם יהי' הדין דתשבע לא תגבה כלל דטענינן לי' כו' שוב לא הי' התקנה כלל להצריכה שבועה ועי"ז תפסיד לגמרי. ואף דסברי רב ושמואל מס' שבועת (ד' מ"ז) א"א מש"ל ומתוך שאי"ל מפסיד היינו היכא שב"כ וב"כ הוי להוציא דהא מוקי שם (מ"ח ע"ב) כמה משניות כב"ש דכגבוי דמי לא מפסיד ע"ש. וא"כ כאן דבלא השבועה נכסי בחזקתה מדינא וע"י התקנה נוציא שלא יהי' בחזקתה ותפסיד לגמרי שפיר י"ל דא"צ שבועה כלל. ושמואל סבר להיפך דבלא שבועה א"א וממילא אין פוסקין כלל ומפסדת כנ"ל. משא"כ בשמעו בו שמת דתישבע בסוף שפיר א"צ שבועה וממילא פוסקין כמ"ש רש"י ז"ל כנ"ל:

ולרב י"ל כמו בח"מ (סי' פ"ב סעי' ו') דבתפס ואינו רוצה לישבע לא נחתינן לנכסי ממילא כיון דבלאהשבועה נכסי בחזקתה הוי כאלו ע"י חיוב השבועה מוציאין ממנה והא לא נחתינן כו' וא"צ כלל שבועה כנ"ל. ואעפ"כ פריך שפיר ממתני' דמשמע דאף שצריכה שבועה מ"מ יהבינן לה. ומשני בשמעו בו שמת וי"ל דפליגי בהא דבכ"ג סברי דגם אי צריכה שבועה מ"מ גבי' ולכך צ"ש ולחנן אם היתה צריכה שבועה לא היתה גובה כלל ולכך א"צ. ויש לדחות:

עוד י"ל להפ' דגם בשלא בפניו כשא"י לישבע מפסיד בפרט לרב ושמואל. וא"כ י"ל ג"כ דגם לשמואל לא מהני חשש צררי רק להצריכה שבועה. וממילא כמ"ש לעיל דאין יכולין להשביעה שמא יבא ויאמר פסקתי דנאמן גם להוציא ויהי' השבועה לבטלה כמו (שבועות ד' מ"ג ע"א) שמא ישבע כו' בפקדון לר"ח ז"ל. ולכך סבר דאין פוסקין כלל כיון שא"י לישבע וכמו בפקדון דמפסיד כנ"ל. וממילא בשמעו שמת דשוב לא שייך שמא יבא כו' א"כ יכולה לישבע א"כ ודאי יהבינן לה רק דהיתה צריכה שבועה. ושוב כ' רש"י ז"ל שפיר דכיון דודאי תשבע בסוף לא תשבע בתחלה כנ"ל. משא"כ מחייב גם בשבועה א"פ כנ"ל:

עוד י"ל דגם רש"י ז"ל סבר כסברת תוס' דבלא הוכחה אין לומר שהניח לה רק כשרואין שמשתהה מסתמא ידע מקודם והניח על כל הזמן. וכשמת אין הוכחה אבל מ"מ אין זה סברא שמת בצמצום כשפסק הזמן שהי' לו לבא ואיך תוכל לגבות בשביל זה הא גם להיפך אין ראי' הא א"א לידע כמה הי' משתהה אם לא הי' מת. ועכ"פ איתרע שטרא טפי מפוגמת כיון שיש דררא דממונא דודאי פרע וא"י כמה. ועכ"פ היתה צריכה שבועה. ושפיר כ' רש"י הטעם כיון דשמעו שמת ואין הוכחה רק שבועה הי' צריכה ושוב אמרינן מאחר דתשבע בסוף א"צ עתה אבל לא שמעו שיש הוכחה ברורה שפיר גם בשבועה אין פוסקין:

גם י"ל דטעם פלוגתייהו דרב ושמואל דמסברא דהא בהא תלי' אם הדין דאין פוסקין ולא תוכל לגבות ממילא מסתמא מתפיסה צררי. ואם הדין פוסקין כו' מסתמא אינו מניח לה דהא תוכל לגבות בפרט למאי דאמר ביוצא לדעת (לעיל ד' מ"ח) דאין זנין בני' ובנותי' דאם הי' רוצה הי' אומר משא"כ אשתו דבתנאי ב"ד כו'. י"ל להיפוך אם הי' מניח הי' אומר שלא לפסוק דהא יודע דפוסקין כנ"ל. וסבר רב דכמו דאמר גבי שכיר. (ר"פ כל הנשבעין) דתיקנו משום כדי חייו גם למסקנא כמ"ש הר"ן שם ואף שפעמים שיבא בעה"ב לידי הפסד מ"מ חששו יותר להפסד השכיר שהוא כדי חייו מהפסד בעה"ב שהוא רק ממון ע"ש. כן במזונות אף שאם יהי' הדין אין פוסקין ממילא מניח לה מ"מ אם מתרמי שלא הניח תפסיד מזונות שהוא כדי חיי' ראוי יותר להיפוך שיהי' הדין פוסקין. וממילא לא תפסיד וגם הוא אינו מניח ממילא ואי מתרמי שמניח ויפסיד הוא מ"מ הוא רק ממון וחשו יותר לטובתה כנ"ל. וטעמא דשמואל אף דאי יהי' הדין פוסקין יהי' כדין. מ"מ הא גם שם לא תיקנו בלא שבועה לשכיר. ולכך אף אם יהי' הדין פוסקין מ"מ הא מתרמי שמניח וא"א ליתן לה בלא שבועה. וממילא כיון שתצטרך לישבע שוב מניח לה כדי שלא תצטרך לישבע ושוב לגמרי אין פוסקין דיש הוכחה שמניח לה. משא"כ במת דאין הוכחה כנ"ל:

ופריך ממתני' דאי מחיים ואעפ"כ סבר חנן דלא תישבע א"כ ראוי לפסוק דפוסקין כנ"ל. ומשני רק בשמעו שמת דודאי תישבע אז אפשר לפטרה משבועה עתה משא"כ מחיים דעכ"פ תצטרך שבועה ושוב יש אומדנא שמניח לה ואין פוסקין ממילא כלל כנ"ל:

גם י"ל (אבה"ע סי' צ"ג סעי' כ"ג) כיון דאלמנה שתפסה למזונותי' כמה שתפסה אין מוציאין ממנה נהי דלכתחלה לא יהבינן לה מ"מ לא חיישינן לצררי דמה בכך שהב"ד יתנו לה עוד הא בדיעבד מהני תפיסתה על הכל. ורק שבועה היתה צריכה ושייך כנ"ל:

תוס' כ' הטעם כשמת אין הוכחה. ותמהו דא"כ לוקי בפסקי' מברא ובשאר אונס בחלה וכה"ג דג"כ פוסקין. ותירוצם אינו מובן דלא שכיח כו' הא עכ"פ שכיח יותר מעדי שקר דלתוס' שמעו שמת היינו בעדים כשרים. גם הא חלה יותר שכיח ממת ולוקי למתני' בחלה וכה"ג:

וי"ל בפשיטות דהא אינו מובן הטעם דשמואל דאין פוסקין נהי דאפשר שהניח לה דדרך להניח מ"מ איך יועיל להפקיע חיוב ברור דהטוען אחר מעב"ד לא"כ. הא באלמנה בשעת מיתה דג"כ דרך להתפיסה צררי ומ"מ אינו מועיל רק להשביעה לא להפסיד לגמרי. וי"ל דהא לעיל פ"ח איכא מ"ד דנפרעת שלא בפניו רק אשה בכתובתה משום חינא אבל בע"ח לא ורבא כו' אפי' בע"ח משום שלא יהא כל א' נוטל כו' והולך ויושב לו במדה"י כו' הי' תקנת חכמים כו' אבל בלא"ה לא הי' ראוי לגבות שלא בפניו. והטעם כמ"ש בב"ב (ד' ק"ע וברי"ף כאן) דנכסוהי ערבין בי' ובליתא קמן לא הי' ראוי לגבות ע"ש. ובערכין (ד' כ"ב ע"ב) פריך הש"ס אי חיישת לשובר למה נפרעין שלא בפניו ניחוש לשובר ומשני הא אמרינן שלא יהא כל א' כו'. וא"כ לכאורה קשה כיון דאף דאיכא חשש פרעון מ"מ גובין שלא בפניו משום שלא יהא כו'. א"כ גם חיוב מזונות דכשטרא דמי למה אין פוסקין לשמואל משום חשש צררי הא לא עדיף מחשש שובר ונגבינן מ"מ שלא יהא כל א' הולך ויושב במדה"י ותפסיד מזונות כנ"ל. וצ"ל ע"כ דבאשתו לא שייך זה כיון שאין לו קטט דהא אדרבה אמרינן שהדרך להניח לה ומכ"ש שלא יעשה כן במכוון כנ"ל. וא"כ שוב מה"ט גופי' אין פוסקין לשמואל דכיון דלא שייך התקנה שלא יהא כל א' כו' במזונות ממילא נשאר הדין דאין גובין מנכסיו שלא בפניו כמו בע"ח דבלא התקנה לא הי' גובין משום לא יתבע מן הערב תחלה כנ"ל ולכך אין פוסקין כנ"ל. וא"כ א"ש בשמעו בו שמת מודה שמואל דפוסקין דבמת שגובין מדינא דעיקר ערבותן של נכסים הוא ע"ז כמ"ש הר"ן פ' הכותב (על ד' פ"ה ע"ב). והא היתומים כאן כנ"ל שפיר פוסקין. וא"כ בשאר אונס והוא חי שפיר לשמואל אין פוסקין דאף שאין הוכחה מ"מ כיון דלא שייך התקנה שלא יהא כו' שוב לא גבי' שלא בפניו כנ"ל:

ת"ש מי שהלך כו' בני כ"ג א' תישבע חנן אמר לא תישבע ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן כו' ופירש"י פסקתי אתפסתה צררי נאמן ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד כו'. וכ' תוס' דאף להוציא מה שנתנו לה ב"ד בשבועה דהכי משמע דאנשבעה קאי כו'. ובאמת משמע להיפך מדמהפך בברייתא להקדים בני כ"ג לחנן דא' לא תישבע ואם בא כו' משמע דקאי אחנן דאמר לא תישבע אם בא ואמר נאמן משא"כ לבני כ"ג דאמרי תישבע וכבר נשבעה. וצ"ל דמשמע להו דאתרווייהו קאי ותמוה למה הקדים בני כ"ג לחנן. וצ"ל לרבותא נקטי' אף לחנן דמיפה כחה מ"מ נאמן כשבא כו':

אולם תמוה באמת הטעם דבכל שטר או כתובה דכשבא וטוען ברי פרעתי אינו נאמן ואעפ"כ נפרעת שלא בפניו צריכה לישבע. וכאן ממש להיפךדכשבא וטוען ברי נאמן אף להוציא. ואיך לא נטעון בשבילו שלא בפניו להשביעה עכ"פ כנ"ל:

ונראה לישב דהא ע"כ הטעם דנאמן להוציא מה שפסקו ב"ד ונתנו והא ק"ל גם דינא ביבמות (ד' נ"ז) בספק ובני יבם כו' אף דעכשיו נתברר דממ"נ אית לי' גבי' או שפסקו שלא כדין או דעכשיו מגיע אעפ"כ כיון שפסקו ואז הי' הפסק כדין קם דינא. וגם כאן למה לא יהי' קם דינא שהפסק הוא אז כדין. וצ"ל כמו (סנהדרין ד' ל"א) במביא עדים וראי' דסותר הדין ול"א קם דינא משום דאם הי' אז העדות לא הי' פוסקין כן. ואף דגם שם אם הי' אז הממ"נ ג"כ לא הי' פוסקין כן מ"מ הוא מצד אחר אבל על הדבר שפסקו אין כאן שינוי שיהי' שלא כדין משא"כ בעדים דעל דבר זה עצמו לא הי' פוסקין כן כשהי' עדות זה. וכאן ג"כ כיון דרק שלא בפניו הי' הפסק כדין משום שאין כאן טוען ברי ואף דאם הי' כאן ג"כ לא הי' נאמן דאמזונות דלהבא אינו נאמן כשהוא כאן מ"מ כיון דכמו שהוא שהלך למדה"י והי' אופן שהי' טענת ברי לא הי' פוסקין משום האומדנא שהניח לה. ורק משום שהי' שלא בפניו וכשטוען עתה ברי ג"כ חשיב כמו ראי' שלא הי' פוסקין כן כנ"ל ונאמן:

אמנם הא מדנקיט צררי ולא פרעון ע"כ דלפרעון שנתן בתורת פרעון לא חיישינן דאין אדם פורע תוך זמנו ואף דהא בכאן הדרך להניח לה מ"מ אין דרך לפרוע דהא א"י כמה וכמו בפדיון שכ' תוס' ב"ב (דף ה' ע"ב ד"ה כי) כיון שאינו ברור אינו פורע וכמ"ש הרא"ש שם דלכך נקיט צררי ולא פרעון ע"ש. רק שמתפיס לה צררי שמזה תקח כמה שיחסר לה ממעשה ידיו. וא"כ קשה למה אמר שמואל דאין פוסקין משום האומדנא דדרך להניח צררי. הא אם תטעון שהניח לה צררי ונאנסה תהי' נאמנת ככל מלוה על המשכון בחו"מ (סי' ע"ב סעי' ב') דנאמן שנאנס המשכון כדק"ל ב"מ (דף נ"ח ע"א) נשבעין לטול שכרן כו'. ועל יותר אין כאן אומדנא רק שהניח לה על הזמן שיהי' במדה"י ונאמנת שנאנס וא"כ תהי' נאמנת שלא הניח לה צררי במיגו דנאנסה וודאי דאין האומדנא ברורה שלא יועיל מיגו ולמה אין פוסקין:

וצ"ל דהוי מיגו להוציא דלא אמרינן. ואף אי נימא דגם בחיי' נכסי בחזקתה לענין מזונות כמו אלמנה מ"מ הא זה רק אי א"צ שבועה כמ"ש לעיל וא"כ כיון דאף אי נאמין לה מיגו דנאנסה שוב שבועה בעי דגם בנאנסה היתה צריכה שבועה. ושוב נכסי לאו בחזקתה ושוב אינה נאמנת גם בשבועה דהוי מיגו להוציא דלא אמרינן:

אמנם בבא ואמר אתפס' צררי קשה למה נאמן להוציא ממנה הא שוב מהני המיגו שהי' לה והיא להחזיק דנהי דעכשיו ליכא מיגו דהוי מיגו למפרע שאמרה כבר שלא בפניו שלא הניח לה. מ"מ הא מבואר (בש"ע ח"מ סי' ע"ב סעי' י"ח) בטוען כשהראה לפני עדים חוץ לב"ד לקוח להרבה פ' נאמן במיגו ואף דעכשיו כשבא לב"ד כבר יש עדי ראה והוי מיגו למפרע מ"מ מהני מה שאמר בפני העדים דאז הי' לו מיגו ומהני עכשיו בב"ד הראוי שהיה אז שאמר אמת. והחולקים שם משום דחוץ לב"ד לא שייך מיגו ע"ש. אבל כשטען טענה בב"ד והי' לו מיגו ודאי דמהני ראי' זו גם על אח"כ בב"ד אף שכבר ראו ואין מיגו ע"ש. וא"כ כאן דאז שלא בפניו הי' לה מיגו רק דהי' מיגו להוציא אבל הראי' של המיגו יש ונשאר רק שאין להוציא בראי' זו וא"כ כיון שפסקו לה הב"ד ונתנו לה הוי מוחזקת ברשות שוב איך יוכל הבעל להוציא ממנה בטענתו לחוד והא להחזיק מהני הראי' של המיגו שהיה לה אז כשגבתה. ואף דעכשיו אין לה מיגו מ"מ הא אז היה לה מיגו והי' לפני ב"ד ומהני המיגו שאמרה אמת על עכשיו דהא אם הי' לה המיגו עכשיו ודאי דהי' מהני נגד הברי שלו והוא להחזיק ואיך יוכל להוציא כנ"ל:

אך לא קשה דהא דנאמנים החזרתי וכה"ג מיגו דנאנס' ואף דאז צריך שבועה. רק משום דגם עכשיו ישבע ומה"ט עד מסייע על החזרתי לרוב הפ' (חו"מ בסי' פ"ז סעי' ו') אינו פוטר דאיך אפשר לפטרו א"כ לא יהי' מיגו כלל דאז יצטרך לישבע משא"כ עתה כנ"ל. וא"כ כאן אדרבה לרב כיון דפוסקין לה מזונות וקי"ל כחנן ונוטלת בלי שבועה שלא בפניו בלא מיגו כיון שאין טוען בפניו א"כ שוב לית לה מיגו כלל דנאנסה דאם תטעון נאנסה תצטרך לשבע משא"כ עתה שלא הניח לה דנוטלת בלי שבועה. ושוב לא הי' מיגו וממילא עכשיו שבא ואמר אתפסה צררי ושפיר נאמן דעכשיו אין לה מיגו דכבר אמרה שלא הניח וכל האומר לא לויתי כו'. ועל אז הוי מיגו למפרע ואז שלא בפניו לא הי' לו מיגו כלל דהיה טוב לה לומר שלא הניח דהיתה נוטלת בלי שבועה. ונשאר רק מה שפסקו לה מצד עצמו בלא מיגו ושפיר נאמן עתה כשטוען ברי. וא"כ ממ"נ א"ש לשמואל דאמר אין פוסקין הוי מיגו להוציא כנ"ל. ולרב לדידן דפוסקין שוב לא היה לה מיגו כנ"ל ושפיר נאמן אך לבני כ"ג דנוטלת שלא בפניו רק בשבועה שפיר אינו נאמן כלל אח"כ כשטוען פסקתי לה כו' להוציא דהא שפיר היה לה מיגו דנאנסה כיון דגם עכשיו היתה צריכה שבועה. וממילא מהני הראי' של המיגו שהיה לה אז שא"י להוציא עתה כשטוען ברי דהוי להחזיק כנ"ל:

ומיושב שפיר דהברייתא מהפך ואמר דחנן אומר לא תשבע ואם בא ואמר כו' נאמן. דדוקא לחנן דלא תשבע לכך נאמן דלא היה מיגו כנ"ל. משא"כ לבני כ"ג דתשבע אינו נאמן אח"כ כנ"ל:

וא"כ י"ל דזה עצמו הטעם דסבר חנן דלא תשבע בתחלה כו' דהא הטעם דמשבעינן שלא בפניו משום דטענינן לי' דלמא היה טוען אשתבע לי כו'. והיינו משום דזכין לאדם שלא בפניו וזכות לו לטעון בשבילו שלא יגבה בלא שבועה. משא"כ כאן להיפוך אם נטעון עבורו אשתבע כו' ויהיה הדין דתשבע שוב לא יהיה נאמן אח"כ כשיבא ויטעון ברי דמהני להחזיק מטעם מיגו כנ"ל. משא"כ אם הדין דלא תשבע והי' נאמן בברי להוציא אח"כ ואין כאן זכות ולא טענינן כלל להשביעה שלא בפניו. ומה"ט סבר חנן לא תשבע. וא"ש הברייתא דחנן אמר לא תשבע ואם בא ואמר כו' דתליא הא בהא דלכך אין משבעינן כו' וממיל' נאמן אח"כ כנ"ל:

ואף דלכאורה גם אי כחנן דא"צ שבועה ג"כ הי' לה מיגו דנאנס להפ' דאמרינן מיגו לפטורי משבוע' דהא אם היתה טוענת נאנס הי' נאמנת בלי שבועה מיגו שלא הניח לה דא"צ שבועה ושוב גם עתה הי' לה מיגו ולא יהיה נאמן בא ואמר. דז"א דהא כשטוענת נאנסה לא היה לה מיגו דלא הניח דאם בא ואמר יהיה נאמן משא"כ כשטוענת נאנס דנאמנת גם כשבא דא"י א"כ אין לה מיגו ותצטרך לישבע ושוב עכשיו אין מינו ואיך נאמר דבשביל זה לא יהי' נאמן בא ואמר הא כפי הדין דנאמן ליכא מיגו כנ"ל. ולתוס' דרק להשביע נאמן י' דשפיר עכשיו שתקנו לטובתה הוי כדין דהי' לה מיגו דנאנס וגם נאנס לא תצטרך שבועה דתהיה נאמנת מיגו דלא הניח. ואם בא ג"כ לא יהיה נאמן רק להשביעה. ויש לדחות:

אמנם באמת להפ' דפקדון אצל אשה הוי שמירה בבעלים מהירושלמי ע"ש. וא"כ א"צ שבועה נאנס ואף שבועה שאינו ברשותו יש מחלוקת בירושלמי אי שייך בשמירה בבעלים. וא"כ גם לחנן הוי מיגו ולמה יהי' נאמן בא ואמר. אך הרמב"ם ושאר פ' (עיין אה"ע ס' פ') דלא הוי בבעלים שאינו שכיר לה רק שוברת כלי בבית בעת מלאכתה מטעם תקנה פטורה. משא"כ שבועה שא"ב ודאי משביעה רק הראב"ד ס"ל דהוי בבעלים. מ"מ שבועה דרבנן ודאי יש ע"ש. גם כשהולך למדה"י אינו שאול לה. גם י"ל דסבר שבועה שאינו ברשותו גם בבעלי' משביעינן:

ומלשון רש"י ז"ל צרורות כספים כו' אפשר דחשיב פירעון אף שא"י כמה מ"מ מה שמניח לה מעות ליקח מזה מה שתצטרך הוי פרעון ונפטר והוא באחריותה. דהא מלוה קי"ל דקני מיד משום דלהוצאה ניתנה אף שעדיין בעין. אך הא עיסקא אינו כמלוה. דאינו רשאי לעשות מה שירצה למשתי' בי' שיכרא כו' בש"ס (ב"מ ד' ק"ד ע"ב) וכן בזה ודאי אין לה רשות לאבד המעות דנותן רק למזונות. ונראה דהוי כאפותיקי מפורש לא יהא לך פירעון אלא מזו דג"כ נפטר ובאחריות' קיימי מאחר שנתרצית. ועיין (בח"מ ס' ק"כ) באומר הנה מעותיך צרורים שנפטר הלוה מאונסין כו' אך שם קצוב משא"כ כאן שעדיין אינו ידוע כמה רק שתקח כל עת שתצטרך כנ"ל:

לכאורה קשה דתוס' מפרשים דנאמן בא ואמר אף אחר שנשבעה והא לרב קיימינן וסבר ב"ק פ' הגוזל (ד' ק"ו) דשבועה קונה ואף עדים אחר שנשבע לא מהני מכ"ש בא ואמר. ורק קפץ ונשבע משא"כ כאן דנשבעה ע"פ ב"ד כנ"ל. אך התם ילפינן מולקח בעליו י"ל דדוקא בפניו שייך כיון שקבלו בעלים שבועה כו'. משא"כ שבועה שלא בפניו. ועוד די"ל דוקא נשבע ונפטר דהא מהאי קרא גופי' ילפינן ריש פ' כל הנשבעין דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ונפטרין ולקח בעליו ולא ישלם כו'. וגם רב לא פליג אגוף הדין דמתני' וע"כ תרווייהו ילפינן מינה וממילא קאי הך כיון שקבלו בעלים שבועה רק אנשבע ונפטר משא"כ נשבע ונוטל דאמעוט מהאי קרא כנ"ל:

עוד י"ל [אדלעיל] דהא תוס' כ' לעיל הטעם דנכסי בחזקת אלמנה ואף דשאר ב"ח וכתובה בחזקת לוה קיימי וכ' החילוק דשם מיד שנפרע נסתלק אבל מזונות לעולם יש לה עד שתתבע הכתובה לכך נכסים בחזקתה טפי כו' ע"ש (צ"ו ע"ב) ד"ה נכסי כו'. וא"כ לטעם זה גם בחייו לכאורה נכסי בחזקתה למזונות. וי"ל טעם סברתם דהא אפותיקי דלא מצי לסלוקי בזוזי חשיב לכמה דברים בחזקת מלוה וא"כ בשלמא שאר חוב הקצוב שייך דמצי לסלוקי בזוזי. אבל מזונות שאינו קצוב כמה שיסלקו לה עדיין השיעבוד קיים על הנכסים וחשוב לא מצי לסלוקי כו' וחשוב בתקנתה כנ"ל:

אמנם כשהבעל כאן ודאי לא חשיב נכסים בחזקת האשה אף למזונות דהחיוב אוכלת עמו ע"ש בש"ע גם לא תיקנו חכמים כלל כשהבעל עמה שיהי' נכסים בחזקתה:

וא"כ י"ל הטעם פשוט כמו דמבואר לעיל בש"ס צ"ו דאף דנכסי בחזקתה מ"מ כשניסת עליו להביא ראי' דמה דהוי בחזקתה היינו משום דעכ"פ עדיין יש לה השיעבוד על להבא משא"כ ניסת דפקע עתה ושוב אלמפרע כשאר חוב. וא"כ א"ש כאן כשהבעל במדה"י שפיר נכסים בחזקתה למזונות דג"כ אינו קצוב ואף דכשיבא לביתו אין נכסים בחזקתה מ"מ עתה אינו קצוב ואינו ידוע על כמה השיעבוד שלה וכמו שם באלמנה דג"כ כשתתבע הכתובה פקע מ"מ עתה אינו ידוע עד כמה כו'. וכן כאן ולכך גם שבועה א"צ אבל כשבא בעלה ואמר פסקתי כו' שוב נאמן לגמרי אף להוציא כו' דאדרבה עכשיו דמכאן ואילך נכסים בחזקתו דכשבנאן לאו בחזקתה קיימי שוב רק אלמפרע והוי כניסת דעלי' להביא ראי' כנ"ל:

וי"ל הטעם דשמואל דאין פוסקין כו'. משום דסבר בשלמא באלמנה דאינו ידוע שיכול להיות שלעולם יהיה לה מזונות ויהי' השיעבוד חשוב בחזקתה משא"כ א"א שהלך למדה"י דמסתמא יבא ויופסק השיעבוד ולכך גם מקודם לא הוי בחזקתה כשאר חוב. ומיושב דשמעו בו שמת שפיר מודה שמואל דאגלאי מלתא למפרע שהי' בחזקתה דלא יופסק השיעבוד וגם אז לא הי' ידוע עד כמה כנ"ל. גם י"ל דלכאורה איך חשובי נכסי בחזקת אלמנה טפי משאר חוב. הא אדרבה כמ"ש הפוסקים דמטלטלי מה"ט לא משתעבדי מה"ת דיכול להבריחן וכ' בעה"ת (שער מ"ג) דמלוה ע"פ אף שידע הלוקח לא גבי משום דכיון דתיקנו משום פסידא שמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי שוב יכול להבריחן ולמכרן והן כמו מטלטלין ע"ש. וא"כ כיון דאין מוציאין למזון אשה ובנות ממשועבדים מפני תה"ע א"כ יכולין להבריחן ולמוכרן והן כמו מטלטלין ונ"ל דמה"ט גופיה תיקנו שיהי' נכסים בחזקתה דאל"ה לא תוכל לגבות כלל כיון שתיקנו דאין מוציאין למזון אשה ממשועבדים כו' א"כ שוב גם בקרקעות כמטלטלין שיכולין להבריחן א"כ לא תוכל לגבות כלל גם כשלא מכרו דמטלטלין לא משתעבדי וכמ"ש בעה"ת הנ"ל. ולכך תיקנו שיהי' נכסין בחזקתה וממילא דמשום שיכולין להבריח יהי' כמטלטלין מ"מ הא גם מטלטלין שתפסה הוי שלה כנ"ל (מאה"ע סי' צ"ג סעי' כ"ג) אבל בבעל מחיים לא שייך זה דאף מטלטלין כופין אותו לזונה כנ"ל:

גם י"ל דהטעם דהא פ' הטור ח"מ ס' ק"ז דכשמוכרים היורשים נכסים המשועבדים לה צריכין לשלם מדינא דגרמי ע"ש. ואף להחולקים עכ"פ אסורים למכרן ולהפקיע שיעבודה דגרמא אסור. ולכך חשיב נכסין בחזקתה דלא מיקרי שיכולין להבריח כיון שאין רשאין. אבל הבעל מחיים דרשאי למכור נכסיו לכתחלה שפיר לא חשיבי בחזקתה כנ"ל:

שייך לעיל

החילוק בין שאר חוב לאינו קצוב מבואר כעין זה בש"ס נדרים פ"ו דכשחוב קצוב מיקרי בידו לפדותו משא"כ באינו קצוב ע"ש. דחשוב שאינו בחזקתו. ושפיר החילוק בין מזונות לשאר חוב כנ"ל. עוד י"ל הטעם דבא ואמר נאמן ולמה לא נטעון שלא בפניו עבורו שפסק כנ"ל:

וי"ל דהא (לעיל ד' מ"ח) בנשתטה יורדין לנכסיו וזנין אשתו ובניו כו'. דמסתמא ניחא ליה כו'. רק יצא לדעת אמרינן על בניו שהי' מצוה. ובאשתו שפיר אמרינן דניחא ליה דלא הוצרך לצוות שיודע שמגיע לה בתנאי ב"ד וגם מוכרת בעצמה אף שלא בב"ד. וכ"כ בהג"א הטעם דאף דאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי אעפ"כ אין טוענין בשבילו צאי דרוב ב"א אין רוצין שתתבזה ברעב ולא ניחא ליה כלל שנטעון בשבילו צאי כו'. וא"כ לכאור' גם פסקתי לה אין טוענין בשבילו דלא ניחא ליה כלל שנטעון בשבילו כנ"ל. אך זה טעות דשם כ' הג"א שפיר דרוצה שלא נטעון ואף שיש לה המ"י מ"מ נתן לה משא"כ אם באמת הניח לה ופסק לה מזונות ויש לה ודאי לא ניחא ליה שתקח ב' פעמים ושפיר קשה שנטעון בשבילו שמא הניח לה וממילא ניחא ליה שנטעון עבורו כנ"ל:

אמנם הא להפ' דא"י אם פרעתיך חייב אף בלא הוי ל"ל דאין ס' מוצא מידי ודאי ואעפ"כ ביורשים או שלא בפניו טענין ליה שמא פרע ולמה נטעון עבורו הא מ"מ ספק לנו אם פרע והיה טוען או לא ואין ס' מוציא מי"ו ומה חילוק בין שא"י ולא הול"ל דג"כ ספק ושמא טוב או שלא בפניו. וע"כ כמ"ש הרא"ש ריש פ"ב דכתובות דשם ג"כ בשמא עד שלא ארסתיך סבר ר"ג נאמנת אף בשמא שא"א לידע ובאלמנה נשאתיך חשיב ברי וברי וכ' הרא"ש משום דטענינין להו ליתמי חשוב כברי ולמה כן. והי' אפשר הטעם דנכסוהי רק ערבין בי' וכיון שהוא הי' יכול לפטור דמי לב' יב"ש (בש"ך בסי' מ"ט ס"ק י"ט) שירש א' מחבירו דחשיב שאין שיעבוד הגוף שהי' יכול לדחות. אך גם שם תמהו דהא כשערב מודה והלוה כופר חייב ע"ש. וא"כ גם נגד הנכסים כיון שאנו אומרים שבאמת לא פרע ממילא אף שהי' יכול לפטור עצמו בשקר מ"מ גובין כדין מהנכסים כמו לוה כופר וערב מודה כנ"ל. וע"כ הטעם נהי דעל הספק של גוף הפרעון אנו אומרים אין ספק מוציא מי"ו כנ"ל. מ"מ א"א לגבות מנכסיו שלא בפניו רק כשמחויב ע"פ דין אבל אם פטור ע"פ דין יהי' איך שיהי' א"א לגבות וא"כ כיון שאם טוען ברי פרעתי הדין דנאמן ופטור אף אם באמת לא פרע. א"כ ספק זה הוא ספק גמור שמא אי הוי קמן הי' טוען ברי ועכ"פ הי' הדין דנאמן וא"א לגבות שלא בפניו דעל ספק זה שמא הי' טוען ברי לא שייך אין ס' מוציא מידי ודאי דע"ז אין כאן חזקה שלא הי' טוען ברי כיון שאין דנין אם פרע או לא רק שמא הי' טוען. ולכך טענינן ליה כנ"ל:

וא"כ כאן באשה דהחיוב מזונות ברור לפנינו ודאי דאין ס' צררי מוציא מידי ודאי. וגרע משאר א"י אם פרעתיך וכמו עדים שראו הלואה או לוה בפני ב"ד ולא זזה ידם כו'. רק כשספק שמא נתן לו קודם ההלואה חפץ כו'. וכמו יש לו בידו כנגדו ואף שלפעמים מתפיסה צררי עכ"פ אין ס' מוציא כו'. רק בטוען ברי מ"מ נאמן אבל לטעון בשבילו דהא למ"ש הג"א הנ"ל לא ניחא לי' כלל לטעון בשבילו ושלא יהי' מזונות כנ"ל. רק דנטעון בשבילו שבאמת הניח לה ושוב ניחא ליה שנטעון בשבילו דכבר יש לה כנ"ל. וא"כ שוב לענין זה שפיר אין ס' מוציא מידי ודאי ואמרינן שלא אתפסה צררי. דלא שייך כנ"ל דמ"מ זה הספק יש שמא אם היה כאן הי' טוען והיה נאמן דז"א דאם באמת לא הניח לה לא ניחא ליה כלל שנטעון בשבילו שלא ליתן לה מזונות כמ"ש הג"א הנ"ל. א"כ הספק רק אם באמת הניח לה ושוב אין ס' מוציא כו'. ואמרינן שלא הניח וכמו אם בפנינו וטוען שמא כנ"ל. ושפיר פוסקין לה. ואעפ"כ בא וטוען ברי שפיר נאמן כנ"ל:

ומיושב ג"כ מאי דסבר חנן דאין משביעין אותה דשלא בפניו השבועה רק דטוענין אשתבע לי כמ"ש רש"י ז"ל. וג"כ קשה כנ"ל הא בלא טען לא משביעינן לי' וכיון שהוא שלא בפניו עכ"פ לא טען ובחזקת שבאמת לא פרע. וע"כ הטעם ג"כ כנ"ל מ"מ שמא הי' טוען אשתבע אלו הוי קמן וספק זה אין לו שייכות לגוף הדבר אף שבאמת לא פרע כנ"ל. ולכך גבי מזונות דמעשה ב"ד כשטרא רק לטעון עבורו אשתבע לי' והוא כיון שבאמת לא פרע לא ניחא ליה כלל לטעון כנ"ל:

רש"י ז"ל פי' נאמן ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה הב"ד. ומשמע דצריך לישבע וקשה שבועה זו מה טובה הא לא מצינו בכלל הנשבעין ונוטלין ממ"נ אם נאמן יהיה נאמן בלי שבועה. וי"ל היסת ורש"י לטעמי' (שבועות ד' מ"ו ע"א) דהי' בימי המשנה ודוחק:

וי"ל דהנה קשה מה שפרש"י דמחזרת מה שנתנו לה הב"ד הא ממ"נ אלהבא ודאי דאינו נאמן שפסק לה דעל יותר ממה שנשתהה במדה"י אין הוכחה שהניח לה וכמו בביתו שא"נ על מזונות דלהבא וגרע משמעו שמת כמ"ש תוס'. וע"כ רק אמזונות שנתנו לה הב"ד על קודם שבא ממדה"י וא"כ הא קי"ל (באבה"ע סי' ע' סעי' ג') מותר מזונות לבעל וא"כ מה שיש עדיין אצלה ממזונות לשעבר ונשתייר שצמצמה עצמה ב"כ וב"כ שלו אף אם א"נ שהניח לה. ובברייתא י"ל שנאמן לגבות מנכסי מלוג שלה אבל לשון רש"י מחזרת כו' והיינו מה שנתנו לה הב"ד וקשה כנ"ל. דמשמע מדבריו דלענין להוציא מנכסים שלה אינו נאמן דזה מיקרי להוציא ממש ורק על מה שנתנו לה הב"ד מנכסיו ע"ז לא חשיב להוציא דהא טוען שלא זכתה בו כלל כנ"ל. וא"כ קשה כנ"ל ממ"נ וי"ל דהפי' הוא שיכול לעכב מזונות דלהבא שלא ליתן לה דנאמן שהניח לה ולקחה שלא כדין ועדיין יש לה וצריכה להחזיר והפי' ומחזרת כו' היינו שאינו נותן לה מזונות. וכשהב"ד נתנו לה על ל' יום ובא באמצע הל' יום ועדיין יש לה המזונות שעל ט"ו יום שנתנו לה אף דאלהבא אינו נאמן ומגיע לה מ"מ נאמן שכבר נתן לה על הט"ו יום שלט הי' בביתו ולקחה שלא כדין הט"ו יום וממילא צריכה להחזיר המזונות שעל ט"ו יום שיש לה עדיין ממה שנתנו לה דהא כבר קיבלה על ט"ו יום מהצררי וממה שנתנו לה הב"ד יש לה אלהבא כנ"ל ושפיר כ' רש"י ז"ל הלשון ומחזרת מה שנתנו לה הב"ד דשפיר צריכה להחזיר כנ"ל:

וא"כ מיושב השבועה שצריך דהא דין הגאונים ז"ל ידוע (ח"מ ס' ע"ב סעי' י"ז) בעיזי דאכלו חושלי ובמשכון כיון דלאו אגופי' דחפץ קטעין רק רוצה לזכות בשביל חוב חשוב לטול וצריך לשבע שבועת המשנה וגם כאן כיון דגוף חיוב המזונות מכאן ולהבא מודה שמגיע לה דא"נ אלהבא דטוען אחר מב"ד וכגבוי דמי (כמש"ל) רק שרוצה לתפוס חיוב זה שלא ליתן לה משום התביעה דלשעבר שיש לו עליו מהצררי או ממה שלקחה שלא כדין שפיר דמי לדין הגאונים ז"ל דצריך לשבע וליטול כיון שרק בתורת תפיסה עבור החוב כנ"ל:

עוד י"ל מה דרש"י מדייק מחזרת מה שנתנו לה הב"ד. לכאורה הצררי תחזור כיון שלקחה מב"ד למזונות. ולמ"ש לעיל דקשה לרב דשבועה קונה איך יוציא ממנה כיון שכבר נשבעה ומ"ש לחלק בין שבועה דרבנן דוחק. דממעט שם רק קפץ ונשבע משא"כ ע"פ ב"ד. אך י"ל בשלמא בהלואה שהמעות שלו קני בשבועה ואינו חייב לשלם מגזה"כ ולקח בעליו כו'. אבל מה שנשבעה קודם שנטלה לא הי' מה לקנות דאטו קנתה שתוכל לגזול אח"כ. אך זה ע"פ חילוק רבא שם (בב"ק ד' ק"ו ע"א) בין מלוה לפקדון אבל רב גופי' דסבר אף בפקדון דמ"מ פטור ע"ש. וג"כ אינו שלו ע"ש. אך החילוק דכופר בפקדון קי"ל דנעשה גזלן וברשותי' קאי. בפרט רב לטעמי' סנהדרין במחתרת דאפילו נטל ע"ש ע"ב דסבר כל גזלן קונה כיון דחייב באונסין רק חיוב והשיב איכא ומיתה פוטרו ע"ש. ממילא כיון שכפר בפקדון ונשבע שפיר שבועה קונה כיון שכבר נעשה גזלן בכפירתו וקנאו ורק חיוב עליו ושוב פוטרו כמו מלוה משא"כ מה שנשבע, קודם שנטל לא שייך כלל שיקנה מה שגוזל אח"כ. וא"ש כאן דנאמן. וא"כ אם הצררי היו רק משכון א"כ מה שנטלה מב"ד למזונות הי' כדין רק הצררי צריכה להחזיר ושוב הי' שבועה קונה לרב דהא כפרה הצררי ונשבעה וככל פקדון כנ"ל. ולא הי' מהני בא ואמר. והוצרך רש"י לפרש כאן דלרב קאי.ע"כ החשש במפרש צררי לפירעון וכבר נפרעה ונפטר ממזונות לא למשכון. וממילא נטלה מב"ד שלא כדין ושפיר נאמן אח"כ שמחזרת מה שנתנו לה הב"ד דוקא כנ"ל. גם י"ל דרש"י דייק דדוקא כשטוען שנתן לפירעון דאז נטלה שלא כדין בזה נאמן להוציא שתחזיר כנ"ל. אבל אם טוען רק שנתן צררי למשכון דאז תובע רק הצררי י"ל דנאמנת מיגו דנאנסה כנ"ל. ורק בפירעון דברשותה נאנסה. ולכך פי' דנאמן דוקא באופן שהטענה שתחזיר מה שנתנו לה הב"ד כנ"ל:

בשמעו כו'. קשה למה לא מוקי מתני' בגדולה ולא ספקה או קטנה וספקה ופליגי חנן ובכה"ג. ועכשיו גדולה דשייך להשביעה אי לא אמר צאי כשהלך שהיתה קטנה דהא י"ל גם למ"ד משום צררי מודה דחשש צאי מהני להשביע. רק מה שגם בשבועה אינה נוטלת הוא משום צררי. וכן מ"ד משום צאי י"ל להיפוך דצררי מהני להשביע עכ"פ דלמה [נשוי'] פלוגתא רחוקה וא"כ שפיר לא קשה ממתני' לתרווייהו דבגדולה ולא ספקה מגבינן ומ"מ תשבע מחשש צררי. וכן קטנה כשהלך ותובעת כשהיא גדולה לאידך מ"ד מגבין דל"ש צררי ואעפ"כ תשבע על חשש צאי. דאין לומר דפשוט לגמ' דהך מ"ד לא ס"ל כלל אידך חששא אף להשביע דז"א דגם דמוקי בשמעו כו' לרש"י לא שייך כלל צאי אף שתודה כו' וע"כ השבועה מחשש צררי כנ"ל. וצ"ל דצררי אשכחן לשבועה ככל נפרע שלמ"פ ויתומים כו'. משא"כ למ"ד צררי לא ס"ל כלל חשש צאי אף להשביע. ודוחק:

בגמ' גרשני כו' מתפרנסת והולכת עד כ' כתובתה כו'. ומשני בשמעו כו'. והקשה רש"י ז"ל א"כ אף כתובתה תגבה מיד ע"ש דאה"נ וקשה הלשון ע"ש. ויש לישב. דהא תוס' לעיל פ"ט הקשה למ"ש שם בטוען לא גרשתיך פטור גם משאר כסות דהוי ט"ח והל"ב כיון דטוענת גרשתני ותובעת כתובה מחלה שו"כ ע"ש שהקשו למה כאן גרשתני מתפרנסת כו' הא אי לא גרשה גם מזונות אין לה. ותירצו שמא אם יבא יודה לה ע"ש. והנה ביתומים ודאי לא שייך תרוצא דלא יבא וטענין להו כל מה דמצו טעון. וא"כ למה דמשני בשמעו בו שמת א"כ לכאורה גם מזונות אין לה דהוי ט"ח והל"ב כיון שאמרה גרשני וא"י אם חטין או שעורין ק"ל [בסי' פ"ח סעי' י"ז] דג"כ פטור [משעורים] דלא כהרמב"ם. אך הא הכתובה עכ"פ מגיע לה ממ"נ או ע"י הגט או מיתה. אבל א"כ אינו ענין כלל למאי דתני מתפרנסת כו':

אמנם למ"ש ב"י ס' קי"ד דמזונות בחייו הוא ת' מ"י. ומזונות אלמנה הוא חיוב אחר מתנאי כתובה את תהא כו' וא"כ כשמחלה מזונות לבעלה מ"מ כשמת מגיע לה מזונות דחיוב זה לא מחלה כלל. גם הוי דבר שלא בא לעולם שלא הי' כלל חיוב זה. ולא דמי לכתובה עיין בפ'. וא"כ כיון דאמרינן דלא גירשה רק שמחלה באמירה גרשני הועיל המחילה רק נגד בעלה מזונות דמחייב לא על אחר שמת והחיוב מתנאי ב"ד כנ"ל. ואף דלכאורה הודאה זו עצמה שגרשה א"כ מהני גם שאינו מגיע לה אחר שמת כנ"ל. מ"מ אמירה שגרשה הוי רק כאומרת א"נ וא"ע. דהא אומרת דמ"י שלה. ובזה לכ"ע ביורשים מצי הדרא בה כמ"ש רש"י ז"ל (כאן). ועוד דהא באומר שטר אמנה בחב לאחרים פ' הר"י ובש"ע ס' מ"ז דיכול לתבוע אח"כ בע"ח שלו אף שהודה אמנה די"ל שהי' רק לדחות מלוה שלו ע"ש. והא למה בתם ומועד הוי הודאה דט"ח והל"ב כו' הא ג"כ שייך שרק להרויח כמ"ש הרא"ש ז"ל שם. [סו"פ המניח] וע"כ החילוק דבאמנה הי' ההודאה נגד אחר לא כשהי' טענתו עם לוה שלו מהני האמתלא כנ"ל. משא"כ תם למועד שההודאה עם בע"ד שלו כנ"ל:

וא"כ כאן אף שהי' נגד חיוב מזונות הבעל דמחיים ט"ח והל"ב מ"מ לענין החיוב כשמת. שהוא חיוב אחר על היורשים אחר מיתה שוב הי' ההודאה כשלא הי' דין וחיוב זה. וכונתה הי' רק לגבות הכתובה. והוי כאמנה שם דלא חשיב מחילה נגד התביעה דאח"כ לוה שלו כנ"ל. וממילא רק מטעם הודאה הוא דאין נותנין יותר מזונות מכדי כתובתה דאמרינן שמא באמת גרשה. משא"כ אי לא גרשה רק משום מחילה י"ל כנ"ל:

וממילא שפיר מתפרנסת כו' ממ"נ אי גרשה מגיע לה הכתובה ואי לא גרשה לא הועיל המחילה על א"מ אף דאמרה שגירשה ועדיין מגיע לה מזונות כנ"ל כיון שמת כנ"ל. אבל כשבאה לגבות הכתובה י"ל שפיר דא"י לגבות. כיון שעל מזונות עד שמת דרך להתפיס צררי דמה"ט אין פוסקין כו'. וא"כ שוב אמרינן דלא גרשה ואתפסה צררי למזונות וכיון דאמרה שגרשה הוי ט"ח כו' דמחלה המזונות ושוב נשאר הצררי על הכתובה דא"י לגבות דמגיע ממנה הצררי ולא תוכל לגבות הכתובה ובתורת מזונות אין לה דהתובעת כתובתה אין לה מזונות. ומיושב שפיר כנ"ל. דדוקא כשאינה תובעת הכתובה מתפרנסת עד כ"כ ממ"נ דאי לא גרשה עדיין מגיע מזונות כיון שמת אח"כ מגיע לה משעת מיתה ואילך משא"כ בתובעת כתובתה כנ"ל. אך לשטת תוס' לעיל דהטעם דעל אחר שמת אין הוכחה שהניח לה. א"כ כיון דעל עד שמת יש הוכחה שוב נאמר שלא גרשה ואתפסה צררי על עד שמת וכיון דאמרה גרשה מחלה ושוב נשאר הצררי על מזונות דלהבא דאחר שמת אך לא קשה דבאלמנה דלכ"ע (לעיל ד' צ"ו ואה"ע סי' צ"ג סעי' כ"ג) תפסה למזונות אפילו ככר זהב אין מוציאין. וא"כ אף דלכתחלה לא יהבינן לה אם התפיסה צררי היינו משום דהא יש לה ולא תפסיד דכשיכלה יחזירו הב"ד ויתנו לה. משא"כ כאן אי באמת לא גרשה ואעפ"כ לא יתנו לה יותר מכדי כתובתה דנאמר גרשה ויהי' שלא כדין שוב אי לא גרשה מהני תפיסתה הצררי על אח"כ ושפיר יהבינן לה לכתחלה אף אי באמת תפסה צררי. ואי באמת גרשה א"כ לא אתפס' צררי ומגיע לה כדי כתובתה כנ"ל. משא"כ כשתובעת כתובתה שפיר הצררי על הכתובה ומזונות אין לה כיון דתבעה כנ"ל. ועוד דהא (בסי' פ"ח סעי' י"ב ברמ"א) בט"ח והל"ב בתפס שעורין לא חשיב מחילה וא"כ אי אתפסה צררי שוב לא הוי מחילה כלל אף שאמרה גרשני כנ"ל. אולם להפ' שם (במחבר ובסמ"ע) דספיקא ומהני תפיס ואם הנתבע מוחזק אח"כ אין יכול להוציא ע"ש. ממילא לענין לגבות הכתובה שוב א"י להוציא אי אתפסה צררי כיון שהי' ט"ח והל"ב כנ"ל. אבל לענין מזונות כשמגיע לה קי"ל דנכסי בחזקת אלמנה קאי א"כ עדיין חשיבא מוחזק ותפס. לכך שפיר אי לא גרשה א"י לעכב מזונות משום הצררי דמגיע לה אף דאמרה גרשני כיון דתפיס כנ"ל ועדיין אינו להוציא וא"ש כנ"ל:

לכאורה לרש"י שפי' הטעם בשמעו שמת דפוסקין משום שעכ"פ תשבע כשתבא לגבות הכתובה. א"כ מאי משני כאן בשמעו כו'. מה בכך ששמעו כו'. הא כשנותן לה מזונות עד כ"כ לא תבא כלל לידי גבוי כתובה דאין נותנין יותר. וא"כ למה מתפרנסתהא שייך צררי בשמעו [כמו] בלא שמעו כו'. אך לא קשה דאי גרשה לא שייך צררי ואי לא גרשה א"כ שפיר יהבינן לה מזונות ואף אי אתפסה צררי הא מה שלא תגבה הכתובה יהי' שלא כדין. וכיון דעל יותר מהכתובה לא חיישינן לצררי דאל"כ לא הי' שייך טעם רש"י שתשבע בגובי' הכתובה. וא"כ אף שיש לה צררי מגיע לה מזונות עד כ"כ דהא לא גרשה ומגיע לה הכתובה ויכולה להחזיק הצררי לכתובה. דלכ"ע היכא שמפסיד המלוה יכול ליקח על איזה חוב שירצה (כמ"ש בחו"מ סי' פ"ג וסי' נ"ח] להחזיק למשכון וכאן תפסיד כנ"ל:

רש"י אה"נ דכתובה גובה כו'. והא דל"ח באמת לצררי דמזונות ואף בשבועה ע"כ אינה נוטלת גם לרש"י. ממילא ע"כ דצררי מזונות חשש יותר מצררי דכתובה דשם גובית בשבועה ומזונות אף בשבועה לא. וכיון דלרש"י אף שמעו החשש. אולם הטעם כמ"ש לעיל. ועוד דדוקא על מזונות לא רצו לתקן דתשבע כיון שיבא בעלה וכיון שאינה נשבעת אינה נוטלת. משא"כ כתובה דתיקנו שבועה מיתומים מהני השבועה גם נגד החשש צררי דמזונות. ועוד דמזונות שהחיוב בכל יום אי אתפיס צררי מעות כמ"ש רש"י הוי א"י אם נתחייב ועדיף מס' פירעון קודם הלואה שכ' הש"ך ס' ע"ה ס"ק כ"ז דשם רוצה לחשבו לפירעון אבל בזה שנתן מקודם אינו מתחיל חיוב. משא"כ נגד הכתובה ספק צררי דמזונות שוב הוי א"י אם פרעתי. ואף ביורשים מ"מ מהני החזקה דרק חשש כנ"ל. דמעשה ב"ד הוא כו'. ועוד כיון שהוא רק חשש בעלמא אין חוששין לצררי רק על מה שדנין על מזונות צררי דמזונות ועל כתובה צררי דכתובה אבל לא לעכב גבית כתובה מחשש צררי דמזונות כנ"ל. ובזה מיושב ד' רש"י ז"ל שפירש בשמעו בו כו' דפוסקין דהא סוף שתשבע בגבוי כתובה כו'. ותמוה דלמא הצררי גם כנגד כתובתה ובאמת לא תרצה לישבע ולגבות הכתובה שכבר קיבלה וממילא מה שפוסקין מזונות שלא כדין. ולמ"ש א"ש דעתה שדנין על המזונות אין חוששין לצררי על הכתובה. ושוב מסתמא תגבה בכתובה ויהי' נכלל החשש צררי דמזונות כנ"ל:

וי"ל עוד כמ"ש תוס' [ב"ב ד' קנ"ח ע"א ד"ה וב"ה ורא"ש פ"ק שם] במת פתאום ל"ח לצררי בכתובה דאין אדם פורע תוך זמנו א"כ בהלך למדה"י ושמעו שמת הוי כנ"ל דל"ח לצררי דכתובה. וא"כ סתמא תגבה הכתובה רק מ"מ כשתגבה הכתובה תשבע מחשש צררי שעל מזונות כיון שנתנו לה הב"ד ושאר הצררי על הכתובה כנ"ל ולא קשה על ק' תוס' (הנ"ל בדף פ"ט) באמרה גרשני דהוי ט"ח והל"ב י"ל למ"ש תוס' פ' נערה ד' מ"ז ע"ב דבאמרה א"נ וא"ע לעולם לא מהני כיון דמפקעת התקנה דמזונות לעולם. ורק משום שיכולה לחזור בה מתי שתרצה ע"ש. א"כ לענין מה דאמרה גרשני שיחשב מחילה על מזונות דאם יועיל יהי' חשיב מחילה לעולם ושוב לא מהני כלל. ופ' הכותב ד' פ"ט ע"ב דטוען ברי לא גרשתיך הוי ב' הודאות דסתרי וכ' הפ' דמהני תפיסה אח"כ דמאי אולמא כו' ע"ש חו"מ סי' פ"ח י"ל דלא חשיב מפקעת התקנה לגמרי דאם תתפוס יהי' מהני. משא"כ שלא בפניו ויש לדחות:

הרי"ף הוכיח מהא דמתפרנסת כו' דלא כירושלמי בגרשה ולא נתן כתובה דחייב במזונות ע"ש דכ' דהא דמוקי בשמעו כו' דחי' בעלמא כו' ותמה הר"ן גם למאי דמוקי בשמעו מוכח כנ"ל. ע"ש. וי"ל פשוט דלאוקימתא בשמעו יכולה לגבות הכתובה ממ"נ כמ"ש רש"י. וע"כ הפי' מתפרנסת כו' כשאינה רוצית הכתובה רק מזונות אין נותנין רק עד כ"כ לא יותר. א"כ אין הוכחה כלל דהא כ' הרא"ש נ"ד דהך ברייתא כאנשי גליל דתני במת רצתה ניזונית כו'. דא"י יתומים לסלק הכתובה בע"כ ע"ש. וא"כ שפיר תני סיפא גרשני כו' אין בידה להתפרנס יותר מכדי כתובתה ע"כ מדיתומים דיכולין לסלקה בכתובה כיון דהודית דגירשה דבגרושה לכ"ע יכולין כנ"ל רק כיון דדיחוי בעלמא משום דלשון מתפרנסת כו' משמע דאין נותנין לה הכתובה רק מזונות כדי כתובה ובלא שמעו כדק"ל כו' דפוסקין כו'. וממילא מוכח דלא כירושלמי דא"כ למה אין ניזונית יותר ממ"נ כיון דאין נותנין כנ"ל. ומוכח שפיר כנ"ל. ומדויק להרי"ף ז"ל לשון מתפרנסת והולכת עד כ"כ ולא סגי בלשון מתפרנסת עד כ"כ לחוד. דהוי מצינן לפרושי שנותנין לה בפעם א' כדי כתובתה בתורת תנאי אם גרשה יהי' זה סילוק כתובתה ואין לה שוב מזונות. ואי לא גרשה זה למזונות ולא הי' מוכח דלא כירושלמי הנ"ל. ואף דבשאר הולך למדה"י נותנין רק על ל' יום מזונות היינו שאין זכות לבעל ליתן יותר משא"כ כאן דאמרה גרשני הוי זכות ליתן לה פעם א' מזונות עד כדי כתובה דאח"כ שוב לא יתנו לה כלל דכבר הודית שגרשה וממילא גבתה כתובתה. משא"כ אם ינתן לה רק על ל' יום לא יופסק החוב מזונות לירושלמי הנ"ל. ולכך תני מתפרנסת והולכת עד כ"כ [לאשמעינן] דמעט מעט נותנין לה למזונות ומוכח ממילא דלא כהירושלמי כנ"ל. והרא"ש ז"ל פ"ק דב"מ [ד' י"ב] דחה הוכחה הנ"ל. דדוקא כשאינו נותן לה הכתובה תיקנו קנס שנותן לה מזונות ע"ש. משא"כ כאן דאין נותנין [כתובה בב"א] שמא יבא בעלה ויאמר שלא גרשה ולא תוכל להעיז ולהכחישו ע"ש. ולע"ד הרי"ף ז"ל סבר דאין זה סברא כלל דאי באמת גרשה למה לא נתן לה מיד הכתובה שם שיודע האמת שגרשה ושפיר מגיע לה מזונות עד פירעון הכתובה. וא"כ מה בכך שאנחנו ב"ד אין מגבין לה הכתובה שלא בפניו בשביל שאין הבעל כאן אבל עכ"פ הוא נתחייב וא"כ ממילא ממ"נ התפרנס ותלך עד שיבא בעלה כנ"ל. אמנם קשה דאין ראי' כ"כ די"ל ע"כ לא סברי דפוסקין אף דבא ואמר צררי או צאי נאמן רק משום דלא ניחא לי' שנטעון בשבילו שתתבזה כו'. או משום דנכסי בחזקתה למזונות שהחיוב לעולם כמ"ש תוס'. אבל זה החיוב שאחר הגט בשביל שלא סילק הכתובה שוב ודאי דלא חשיב נכסי בחזקתה דמצי לסלק הכתובה ולא עדיף משאר חוב דלוה מוחזק. וא"כ שפיר טוענין בשבילו שפרע לה מזונות על זמן עד שיסלק הכתובה או אמר צאי וא"י לגבות כלל. וע"כ לא אמר הירושלמי רק במודה או בירור שלא נתן מזונות להבא כנ"ל. וצ"ל דהרי"ף סבר דטעמא דמ"ד אין פוסקין אף דטוען אחר מעב"ד כו' רק משום דאין שייך להניח אשתו בלי מזונות כמ"ש תוס'. אבל אחר הגט סבר דלכ"ע א"ח נצררי או צאי דחשיב ג"כ תנאי ב"ד והטוען כו'. ובזה אין שייך להניח כיון דאינה אשתו. גם אינו פשוט ושייך מי יימר דמחייבי לי רבנן [כמ"ש בב"ב ד' ה'] והוכיח שפיר. ונשאר פ' י"ל כמ"ש דגם בזה דרק כנ"ל:

ועוד דהא כל נפרע שלא בפניו אמר בערכין [ד' כ"ב] ניחוש לשובר ומשני משום שלא יהא כל א' כו'. ועכ"פ דוקא כשהחוב ברור וס' אם יש שובר אין ס' מוציא מי"ו. אבל לענין החיוב מזונות בשביל שלא נתן כתובתה שפיר ניחוש לשובר ובאמת פרע לה הכתובה ולא התחיל חיוב כלל דמזונות ואף בשבועה א"י לגבות.וירושלמי לא אמר רק בבירור שלא פרע משא"כ כנ"ל:

ועוד דאמר לעיל פ"ח דמדינא לא מצי גבי כלל שלא בפניו רק מתקנה שלא יהא. וא"כ הוי תקנתא לתקנתא ואין גובין מזונות אלו דאחר הגט שלא בפניו כלל. ואף דגם כתובה דרבנן וגם מזונות אשה. מ"מ בחלו מצינו מפורש דחכמים עשו חיזוק בהו כשל תורה ויותר דלא מהני בכתובה. משא"כ מזונות דקנס אחר הגט שפיר לא עבדינן תקנתא לתקנתא לגבות שלא בפניו כנ"ל. ועוד דבגזל דרבנן [גיטין ס"א ושבועות מ"א] לא נחתינן לנכסי'. וא"כ נהי דמזונות וכתובה ע"כ אלמוה למיחות. אבל מזונות הנ"ל י"ל דלא נחתינן ומ"מ מחויב הוא ליתן לה מזונות וכן לשון הירושלמי חייב ליתן לה מזונות ע"ש. ושלא בפניו שפיר אין כנ"ל.

עמדה ומיאנה כו' הא לא מיאנה יהבינן כו'. ותמי' לי מה פריך הא כשמודה שלא התפיסה צררי ולא א"ל צאי ודאי חייב וא"כ איצטריך למיתני דמיאנה באמת פטור מלשלם אף דיודע האמת. ואפשר דהא פורע חובו שלמ"ד פטור דקי"ל כחנן [לקמן ק"ח] רק בלותה פרש"י ז"ל לקמן משום דהמלוה תובע אותה והיא לבעלה ע"ש ורש"י הוכיח מהך דאמר אי לא מיאנה ע"ש. וקשה נהי דבגדולה שייך כנ"ל. אבל בקטנה להפ' (חו"מ ס' רל"ה סעי' ט"ו והרא"ש כאן) דקטן שלוה אין חיוב כלל. א"כ אינו יכול לגבות משום חיוב שלה שיהי' שייך דר"נ דהיא לא נשתעבדה כלל. וחיוב שעל הבעל הוי פורע חובו כנ"ל. ולמה יתחייב גם בלא מיאנה. וי"ל דמ"מ כיון דהגיע לפעוטות כמו שמוכרת נכסי בעלה אף שלא בב"ד להרבה פ'. כן יכולה לשעבד נכסי בעלה למזונות ובמה שהלוית מיד משעבדת נכסי' כנ"ל. וזה שייך רק היכא שמדינא פוסקין אבל כיון דאין פוסקין מחששות הנ"ל לא יכולה למיעבד דינא לנפשי' יותר מע"פ ב"ד שלא הי' פוסקין וא"י לשעבד ג"כ נכסי בעלה. ושוב ממילא פטור אף שמודה אח"כ דהוי פורע חובו כנ"ל והיא קטנה ולא שייך דר"נ כנ"ל. ופריך שפיר הא לא מיאנה כו'. ורמ"ה הוכיח מזה באמת דקטן שלוה חייב עיין בהרא"ש לקמן:

עוד י"ל דלכאורה מסברא גם לותה לא הי' ראוי להתחייב כמו פורע חוב דלמה הלוה לה מפייס הוינא וכה"ג רק דרש"י ז"ל הוכיח דינו הנ"ל מהך ברייתא הא לא מיאנה חייב כיון דתני דמיאנה פטור ע"ש. והנה למאי דפסק בש"ע ח"מ (קכ"ח ס' א') בפורע חוב עכו"ם דחייב דדוקא כשהי' הבע"ח גובה כדין אז לא מיקרי מציל מהפסד דאין זה הפסד כיון דחייב משא"כ ג' דהפקעת הלואתו פטור חשיב שלא כדין ואדרבא הא מציל מהפסד וחייב ע"ש. וא"כ לכאורה אין ראי' מהנ"ל. די"ל לותה ג"כ כפורע חוב. רק מ"מ במיאנה הי' חייב גם בפורע דאיגלאי מילתא שהיתה גובה שלא כדין דהא נתבטל הק' למפרע דמה"ט אף שא"צ להחזיר מ"מ לותה א"צ לשלם גם על קודם המאון דאיגלאי שלא הי' מגיע לה כלל. וא"כ אדרבא הי' חייב משום פורע חוב דחשוב הפסד שהי' יכולה לגבות מה שהי' באמת שלא כדין כיון דמיאנה כנ"ל. וקמ"ל דכשמיאנה מ"מ פטור לשלם. וי"ל דלא מיאנה ודאי פטור כפורע חוב כנ"ל כיון שהי' חייב וא"כ אי כהנ"ל פריך שפיר כיון דמטעם זה חייב במיאנה ע"כ שהי' הדין פוסקין והיתה יכולה לגבות קודם (ואין) [אולי צ"ל מיאון] שפיר חשיב מציל מההפסד וחייב. ופטור רק משום דמיאנה כנ"ל. אבל אי אין פוסקין לא הי' כלל יכולה לגבות לא הציל כלום ובל"ז פטור ודייק טעמא דמיאנה אבל לא מיאנה יהבינן היינו קודם המיאון עכ"פ ע"כ דהי' נותנין לה כנ"ל שייך רבותא כשמיאנה דפטור כנ"ל:

מתני' מי שהלך כו'. ופרנס א"א כו' איבד מעותיו כו'. ופירש"י בלותה תובע אותה והיא תובעת בעלה ע"ש. ומשמע דביש לה נ"מ למכור בט"ה או הכתובה א"י לגבות משיעבודא דר"נ ככל אית לי' נכסי' רק דהיא תובעת אותו. וא"כ בשלמא לתוס' (ד"ה ואם באו וד' ק"ח ד"ה הא) דמיירי כיון שפסקו לה ב"ד דאי"ל צאי א"ש. אבל להר"ן (לעיל בסוגיא) שכ' דגם לותה א"י לומר צאי רק כשמכרה נ"מ שלה וכה"ג נגדה יכול לומר צאי הי' לך להתפרנס ממ"י ע"ש. וא"כ גם בלותה שייך כן דכל לוה קונה ההלואה וא"כ בשלמא אם הי' חיוב המלוה על הבעל שייך סברת הר"ן דאי"ל נגדו צאי אבל כיון דממנו פטור הבעל דפורע חובו פטור רק כשתובע אותה בהלואה והיא תובעת אותו שוב נגדה יכול לומר צאי ופטור. ובאית לה דליכא שיעבודא דר"נ ויש נפקא מינה ללוה כמ"ש הש"ך (ס' פ"ו ס"ק ה') וכאן יש נ"מ דכשיגבה ממנה נ"מ שלה לא יתחייב הוא משום צאי כנ"ל. וי"ל דדוקא כשכבר מכרה נ"מ שלה. משא"כ שעדיין לא מכרה אינה מחוייבת למכור רק לגבות ממנו וא"י לומר צאי שתצטרך למכור. ודוחק כיון שכבר נשעבדו נכסי מלוג שלה ובא"ל נכסי הדין בכל שדר"נ דגובין מלוה ראוי גם כאן כן וממילא יגבה ממנה והוא יפטר כנ"ל:

אך י"ל דהא דבא"ל נכסי לא גבי מדר"נ הוא רק כמו אין נפרעין ממשועבדים כשיש ב"ח כמ"ש ש"ך ז"ל. והא דחשיבו של לוה משועבדים ולא אמרינן שמיד כשלוה כמו ששיעבד נכסי' כן שיעבד נכסי לוה שלו רק כיון דקי"ל מכאן ולהבא גובה וממילא כמו שא"י למכור כן א"י לשעבד נכסי הלוה. רק ממילא מדר"נ שמשועבד לו והוא להמלוה ושפיר חשיבי נכסי' ב"ח נגד נכסי לוה שלו שרק מצד השעבוד לו משועבדים. משא"כ למזונות להרמב"ם (פ' י"ב מה' אישות ובטור סי' ע') והרבה פ' דגם מחיים מוכרת שלא בב"ד נכסי בעלה כמו אלמנה ע"ש. א"כ יכולה לשעבד ג"כ כמו נכסים שלה. ושפיר מיד שלותה כמו ששיעבדה נ"מ שלה כן שיעבדה נכסי בעלה ממילא לא שייך כלל אין נפרעין דחשיבי ב"ח כמו נ"מ שלה. ממילא גובה מדר"נ שפיר מבעלה ואי"ל צאי כנ"ל. ואף דפסקו דאף דמוכרת שלא בב"ד מ"מ הדיוטות בעי דבקיאי בשומא ע"ש (ס' ע' וסי' צ"ג) ז"א כיון דמצד הכח יש לה כח למכור נכסי' שלא ברשות ב"ד רק מאי דבעי ג' להיות בקי בשומא משום מאן שם לך שמא שוה יותר. אבל לענין לשעבד נכסי' בתורת שיעבוד לא שייך שומא דמשלם כנ"ל שפיר מהני שיעבוד כנ"ל؛

וי"ל דגם בלית לה נכסי מלוג ג"כ לא מהני בתורת שיעבודא דר"נ דרק החיוב שחייב פקדי' רחמנא למיתב לקמא כמ"ש הר"ן ז"ל גבי כתובה פ"ב דכתובות (ד' י"ט) דליכא שיעבודא דר"נ ע"ש. וא"כ כיון דנגדה יכול לומר צאי ופטור ממילא לא שייך שיהי' חייב מיד למלוה שלה מדר"נ כיון דא"צ לשלם לה כלל מצד חיוב נגדה וגרע מהא דכתובה שרק ספק ע"ש. ורק הטעם דחיוב בלותה ואכלה משום דמשעבדת מיד נכסי בעלה כנ"ל:

ובמ"ש מיושב מה דתמוה בגמ' נדרים (מ"ז ע"ב) דמייתי דחליפין מותרין מהא דתנן קונס אשתי נהנית לי לוה ובע"ח באין ונפרעין ממנו ע"ש וכ' הר"ן ז"ל משום שיעבודא דר"נ ע"ש. ותמוה מה ענין זהלחליפין ופי' הר"ן דס"ד דכיון דבשעה שהיא לוה משעבדת נכסי הבעל ה"ה כמחלפת נכסי בעלה באחרים ע"ש. דתמוה מאוד מנין לנו זה אדרבא אי חליפין אסור למה נימא שמשעבדת כו' לוה על עצמה כשאר לוה וממילא גובה מדר"נ. גם תמוה מה שתמה הר"ן ז"ל למה דייק מברייתא ולא ממתני' לוה ובע"ח גבי אומר לבנו כו' ע"ש. עוד תמה הר"ן דפריך מ"ט בע"ח נפרע כו' הא זה לא קשה כלל רק למה רשאית ללות. ע"ש שנדחק הרבה כיון דנפרע אח"כ למה רשאית ללות ע"ש. ולמ"ש מיושב הכל בעזה"י דבשאר לוה לא קשה כלל דל"ד כלל לחליפין דבנו כו' לוה ומשועבד שיעבוד הגוף לשלם וממילא בע"ח נפרע כשאינו משלם בע"כ ככל שיעבוד נכסי דערבין. רק הוכחת ש"ס מאשה מ"ט בע"ח נפרע מנכסיו הא נגדה יכול לומר צאי ופטור ממילא אין כאן שיעבודא דר"נ באית לה נכסי עכ"פ או גם בלית לה כמ"ש. וע"כ הא דנפרעין משום שמשעבדת מיד בשעת הלואה נכסי בעלה. והא הוי חליפין דאסור וע"כ דלא שיעבדה כלל נכסי' רק החוב עליו ושוב מ"ט בע"ח נפרעין כנ"ל. ודחי דלמא לכתחלה כו' דיעבד עבד ואמרינן מ"מ דשיעבדה נכסי' וגובין כנ"ל. וא"ש הכל:

ומיושב ג"כ קושית רשב"א הביא ר"ן נדרים (ד' ל"ג) כיון דקי"ל דנותן סתם לאו למתנה רק להלואה א"כ עמד ופרנס סתם הוי כהלואה לה וממילא גובה ממנו כמו לותה ע"ש. ולכך פי' דוקא במפרש שבשביל בעלה נותן לה ע"ש והר"ן דחה דסתמא תנן ע"ש. ולמ"ש י"ל נהי דדעת הפוסקים בנותן סתם יכול לתבעו היינו דהא טוען ברי שלא נתן במתנה. אבל ודאי לענין המקבל אינו שודאי קיבל להלואה די"ל במתנה רק דמ"מ חייב כיון שזה לא נתן מה מועיל כוונת המקבל. אבל כאן עכ"פ כיון דהיא לא קיבלה להלואה לא שיעבדה נכסי בעלה. ושוב אף דממילא חייבת לשלם בשביל שהנותן לא נתן במתנה. מ"מ שוב א"י לגבות מבעלה די"ל צאי כו' וגם שיעבודא דר"נ לא שייך כנ"ל:

ומיושב ג"כ למה נחלקו במזונות ולא כפורע חוב בעלמא להחולקים על ר"ת דשוים. ולהנ"ל קמ"ל במזונות אף בנותן סתם א"י לגבות ממנו כנ"ל. וגם מיושב לשון ר"י ב"ז יפה אמר חנן הניח מעותיו על ק"צ. למה שינה מלשון חנן איבד כו' וגם למה לשון זה עיין תוי"ט. ולמ"ש א"ש דלהנ"ל עכ"פ בפרנסה סתם דאמרינן שכיון להלואה לה רק מ"מ מבעלה א"י לגבות. א"כ עכ"פ ט"ה אית לי' כשתתגרש ויהי' לה יוכל לגבות ממנה. א"כ אמר ריב"ז יפה א"ח שהניח כו' היינו לא איבד לגמרי רק שא"י לגבות עתה רק באופן רחוק כשתתאלמן או תתגרש כנ"ל וככל אשה דפגיעתן כו' ומ"מ יש חיוב כנ"ל:

ופרנס כו' והקשה רשב"א כו' דהוי כהלוה לה והביא ב' ראיות דסתם לאו במתנה מיורד לשדה חבירו שלא ברשות כו' ונימא לשם מתנה כו'. ומירושלמי חד ב"נ אשאיל כו' ודר בביתו ורצה לנכות כו' מוכח אף דאמר דר סתם לא אמרינן למתנה ע"ש ולכך מפרש המשנה דוקא בפירש שבשביל הבעל נותן ע"ש. והר"ן ז"ל דחה דבריו דנהי דנותן סתם כנ"ל מ"מ המפרנס אשת חבירו סתם לחנן הניח מעותיו כו'. דנהי דלאו למתנה איכוין מ"מ סתמא זו אדעתא דבעל נחית שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים כו' אלא מבעלה ולא מסיק אדעתי' לומר שנתחייבה היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלא כ"ע דינא גמירי אלא סתמא אדעתא דבעל נחית ע"ש. ולדברי הר"ן יש לפרש ג"כ לישנא דמתני' יפה א"ח הניח מעותיו היינו דמפרש ריב"ז דוקא היכא דלית לה נ"מ דאז לענין לגבות מדידה הניח מעותיו על קרן צבי על כשתתגרש שוב ממילא סתמא ע"ד הבעל יהיב ושוב יפה אמר חנן דאיבד מעותיו לגמרי שא"י לגבות ממנה גם אח"כ כיון דע"ד הבעל כנ"ל וגם ממנו לא גבי דפורע חובו פטור. משא"כ היכא דאית לה נ"מ שלא הניח מעותיו כו' דיכול לגבות ממנה שפיר אמרינן בסתם דהלוה לה וממילא לא אבד כלל דגובה בין ממנה בין ממנו כנ"ל:

אמנם קשיא לי להר"ן ז"ל דהא קי"ל בחו"מ (סי' ק"צ סעי' י"ז) אפילו בעייל ונפיק אזוזי לא קני גם במטלטלין דודאי משום דצריך למעות זבין וכ"ש היכא שמכר דבר והיה סבור שזה יהי' מחויב לשלם לו עבור החפץ ובאמת אינו מחויב ודאי דהוא בטעות ואינו קנין. דאף בקנין אמרינן בחו"מ (סי' ל"ט סעי' ד' וסי' רמ"ג סעי' ח') שיכול לחזור מהלואה שלא שדי זוזי בכדי שלא יוכל לגבות מלקוחות וכ"ש כשלא יגבה כלום. וא"כ להר"ן ז"ל נהי דנתן לה המזונות לא שהיא תתחייב רק דהי' סבור שהבעל מחייב לשלם דלאו דינא גמיר כמ"ש הר"ן מ"מ כיון דבאמת אין הבעל צריך לשלם לחנן א"כ ודאי דהוי בטעות ואם היה נודע לו שהבעל פטור הי' יכול לתבוע אותה שתחזיר לו וא"כ שוב עדיין היא חייבת מצד עצמה כיון שהי' הנתינה בטעות וא"כ עדיין קשה דהוי כלותה ושוב יצטרך הבעל לשלם ג"כ כנ"ל דחייבת אף שנתן ע"ד שהי' סבור דהבעל חייב ואינו חייב כנ"ל:

ונראה די"ל למאי דק"ל דוקא גזל ולא נתיאשו ובא אחר ואכלו גובה כו' אבל לאחר יאוש קי"ל הגוזל ומאכיל פטור אף דיאוש לא קני ע"ש ריש פרק הגוזל ומאכיל (ד' קי"א) ומייתי שם הגמ' מרבית כו' ש"מ רשות יורש כו'. וכ' תוס' שם דמדמי כיון דמדעת נתן רק שהיה נתינה בטעות כמו בגזלה אחר יאוש ע"ש וכ"כ הג"א (ב"מ ד' ס"ו) גבי מחילה בטעות אף דלא הוי מחילה מכל מקום הוי כמו יאוש דכל יאוש בטעות ע"ש. וא"כ כיון דבאמת נתן לה בשביל הבעל דהוי כהילך מנה והתקדש לפלוני (קידושין ד' ז') דמדין עבד כו' ולהירושלמי (הובא ברשב"א ד' ח') זוכית בשבילו וכהוא נותן לה ע"ש וכן כאן הוי כנותן לבעל וזוכית בשבילו וכמו שהוא נתן לה א"כ נהי דהנתינה לבעלה בטעות דהי' סבור דחייב לשלם לו מ"מ הא אכלה אח"כ כאילו ברצונו מדעתו א"כ הוי כגוזל ומאכיל אחר יאוש דפטורה לגמרי שנתן לבעלה בטעות והאכילה אחר כך ושפיר פטורה וממילא שניהם פטורים כנ"ל:

אך מכל מקום י"ל דדוקא לטעם הירושלמי בהילך מנה כו'. גם כאן מה שנותן בשביל בעלה הוי כנותן לבעלה בטעות והוא האכילה דפטורה כנ"ל אבל למשמעות גמ' דידן דהנתינה בשבילו מהני כאלו נתן בעצמו לא משום זכי' כנ"ל. א"כ י"ל דחשיב הנתינה לה בטעות שמה דנתן לה שהי' סבור שהבעל חייב. וממילא כיון דהנתינה בטעות לה ואכלה אינו כאן שינוי רשות וחייבת כנ"ל:

עוד י"ל לכאורה דאיך נימא דחייבת משום בטעות ושוב יגבה מבעלה כנ"ל. הא אם יהי' הדין כן ויגבה ממנו שוב לא הי' טעות כיון שמשלמין לו א"כ כיון שבאמת נתן בשביל הבעל ואינו טעות כיון דעכ"פ מקבל דמי' יהי' בשביל מה שיהי' וכיון שהי' הנתינה כדין שלא בטלה. א"כ נוטל שלא כדין דפטור משום פורע חובו כנ"ל והיא פטורה דלא נתן ע"ד חיוב כנ"ל רק ממנה אפשר דיוכל לגבות כיון דא"י לגבות מבעלה מטעם הנ"ל שוב בטעותי' וחייבת:

עוד נראה עיקר לע"ד דלא קשה כלל גם ק' רשב"א ז"ל. דהא רמ"א פסק (סי' רמ"ו ס' י"ז) באכול עמי דחייב וכ' הגאון הטעם דהוי כאומר קרע כסותי ולא אמר ע"מ לפטור דחייב. ותמה הש"ך ז"ל דמפורש בגמ' דדוקא באתי לידי' בתורת שמירה אז חייב בקרע בלא"ל לפטור אבל בלא אתי לידי' בת"ש פטור כדאמר קרע אף שלא אמר לפטור ע"ש בש"ך ז"ל שהניח בצ"ע. ולע"ד דלא קשה דעיקר טעם החילוק דלא אתי ליה בתורת שמירה החיוב רק על המעשה מה שמזיק בידים וקורע וכיון שבציוי עשה וקרע פטור ואינו מתחיל חיוב כלל שנצטרך לומר ע"מ לפטור כנ"ל. אבל אתי לידי' בתורת שמירה שאם הי' אחר קורעו הי' חייב בתורת שומר כשהוא כפשיעה והחיוב על זה שיקרע לא על המעשה ולכך אף שאמר קרע ובציויו ומפטר על המעשה מכל מקום על מה שיקרע עכ"פ כפשיעה חייב והא לא פטרו דלא אמר לפטור כנ"ל. וממילא באכילה דמבואר בכמה דוכתי דמשלם מה שנהנה אף בתחב לו חבירו לבית הבליעה כמ"ש תוס' פ"ג דכתובות (ד' ל' ע"ב) א"כ מדמי הגאון שפיר אכול כמו קרע כסותי ולא אמר לפטור באתי לי' בתורת שמירה דהטעם דחייב כנ"ל. כן באכול דאין החיוב על מעשה ההיזק שנטלו לפיו דזה בציוי. רק דמ"מ גם אם היה אחר תוחב לו הי' חייב שנהנה חייב כנ"ל. וא"כ נראה דכאן בפרנס אשת חבירו לכ"ע אינה חייבת כיון שציוה לאכול. וכאן לא שייך דתשלם שנהנית דהא לא נהנית כלל דאם לא הי' נותן לה היתה גובה מנכסי בעלה למזונות. ולא אהני ולא משתרשי לה כלום דבלא"ה הי' נזונית דמוכרת כו'. ועתה לא תגבה. וממילא הוי כאומר קרע בלא אתי לידי' בתורת שמירה כנ"ל. דעל ההיזק פטורה ועל ההנאה ודאי פטורה דלא משתרשי לה כלום כנ"ל:

וא"כ לא קשה ק' רשב"א דנהי באומר אכול לאדם אחר חייב אבל כאן פטורה בזן סתם. רק הרשב"א ז"ל סובר דנותן סתם חשיב הלואה ממילא הוי כמלוה בפירוש. אך ע"ז אין לו שום ראי'. דנהי דנותן לגבי עצמו נאמן דלא נתן מתנה ולכך יורד שלא ברשותו כו' אבל כיון שנתן סתם המקבל סבר למתנה רק דמ"מ חייב כיון דעכ"פ לא נתן לו. ומ"מ לע"ד דהוי כמו (שם פ' הגוזל ד' קי"ב) סבורים של אביהם וטבחו ואכלוה כו' דמשלם בזול. כן במאכיל סתם דהמקבל סבור כנ"ל וחייב רק על מה שנהנה. וא"כ באשה היא לא קיבלה בתורת הלואה וממילא מצד שנהנית לא מחייבה כלל דהי' לה משל בעלה כנ"ל. ולכך הפלוגתא רק על נגד בעלה כו'. ולע"ד מה"ט פסקו דאכול עמי פטור אף אי ס"ל בנותן סתם ע"ד הלואה דיש ליישב ראית הרשב"א ז"ל דהא אמר בש"ס קידושין (ד' מ"ו ע"ב) גבי מקדש אחותו כו' ונימא לי' לשם פקדון כו' ע"ש והר"ן ז"ל פ"ק דקדושין (ד' ז' ע"א) מחלק בין היכא דלא איכפת ליה בשתיקה אינה ראי' משא"כ, כשמפסיד בשתיקתו לא איבעי לי' למשתק ע"ש. וא"כ בשלמא במנה מניתי לך כו' וכה"ג שנותן מעות סתם להפ' דע"ד הלואה. ואף דקשה נימא לשם הלואה וע"כ שסומך דאין חילוק כיון דגם סתמא חייב. ואף דהא נגד המקבל שמא סבור מתנה. מ"מ מאי איכפת ליה דמ"מ יהי' חייב כיון שהוא אינו נותן למתנה וכן ביורד שלא ברשות וכה"ג. אבל אכול עמי כיון דנגד המקבל אין שייך שסומך וממילא כיון שסבור למתנה הוי כמו סבורים של אביהם כו' דעכ"פ לא ישלם רק בזול פחות שליש. א"כ שוב מפסיד בשתיקתו וא"כ הי' לפרש בהלואה. וע"כ ודאי באמת נתן למתנה כנ"ל ופטור לגמרי:

ולמ"ש לעיל דהטעם דפטורה דלא משתרשי לה שהיתה גובה מנכסי בעלה. יש לפרש ג"כ לשון ריב"ז הניח מעותיו כו' דהא א"כ בג"ח ראשונים דק"ל דאין פוסקין דאין אדם מניח ביתו ריקן שוב כשפרנס ואח"כ בא ומודה שלא הניח לה חייב דשפיר חייבת בתורת הלואה דמשתרשי שלא הי' יכולה לגבות וגם הוא חייב. א"כ אמר שפיר איבד מעותיו לא אבד ופי' ריב"ז הניח כו' דממ"נ היכא שפוסקין פטור כנ"ל. והיכא שאין פוסקין כגון ג"ח ראשונים שוב ודאי יאבד מעותיו דמסתמא הניח לה באמת והוא על קרן צבי. רק דמ"מ אי אתרמי דמודה אח"כ שלא הניח לה ג"ח ראשונים אז חייב כנ"ל. ואפשר דשוב אמרינן במתנה כנ"ל. כיון דעכ"פ איבד כו':

עוד י"ל ראית רשב"א להפ' דסתמא מתנה. דהטעם פשוט כדאמר בגמר' בכמה דוכתי ובש"ע (חו"מ סי' רל"ב סעי' י"ב) גבי טריפות דשכיח דאיבעי ליה לאתנויי אותו שבא להוציא כיון דהדין בספק דא"י להוציא וכן מחלק בש"ע (ח"מ ס' מ"ב וס' נ"ד) בסלעין סתם בין שטר לשובר ע"ש דבשטר הי' למוציא לפרש כו'. ולכך בנותן סתם אי לשם הלואה הוי ליה לפרש כיון שיצטרך להוציא וע"כ למתנה. דגמ' קאמר רק בפקדון דלא מקבל כו' ולא שייך כאן באכול. וא"כ ביורד שלא ברשות דהוא שלא בפניו לא שייך איבעי לפרש ושפיר בסתם לא למתנה ועוד דשם לא חשיב כלל להוציא דיש לו חלק בגוף השבח רק מתקנה שמסלקו בדמים כדאמר בב"ק (צ"ה וב"מ ק"א) וגם מהירושלמי אין ראי' דשם אדרבא הי' זה מוחזק שרצה לנכות מחובו מה שדר ואמר דר כו' א"כ לא הוי לאתנויי רק על הדר להתנות שהוא צריך להוציא וכמו סלעין בשובר כו'. ולא היה לוה צריך לפרש ושפיר אמר דמנכה הדירה משא"כ כשיצרך להוציא מדלא פירש אמרינין למתנה. וכן כאן באשה אי לשם הלואה לה נגדה היא בפניו והי' לו לפרש וע"כ למתנה או בשביל הבעל ונגדו שלא בפניו דלא שייך איבעי לאתנויי. ובל"ז בעובדא דירושלמי דיש איסור רבית למה נימא במתנה שיהי' באסור לכך סתמא ע"ד לשלם. משא"כ באין איסור:

וקשיא לי למה לא מייתי הרשב"א ראי' מפירע חובו דאיירינן בהלרבנן דפורע חוב חייב כיון דלא אמר ע"מ לשלם נימא דלשם מתנה יהיב ללוה. כמו דמייתי רשב"א מיורד לשדה שלא ברשות. וא"ל דלמא באמת מה"ט סבר חנן דפטור דלמתנה כו' וקי"ל כחנן. דז"א דא"כ איך מותר במודר הנאה כיון דמשום מתנה. וע"כ דגם בפי' פטור. ושוב מוכח מרבנן דעכ"פ בסתם יפטור וצ"ל דשמא מיירי במפרש ע"ד שישלם לו כשפורע למלוה משא"כ יורד לשדה שלא ברשות דסתמא אין עם מי לפרש אך לכאורה כפירש שפורע ע"מ שישלם א"כ כשאינו משלם לא נתקיים התנאי וממילא לא הי' פירעון ולא נפטר הלוה ושוב חייב מלוה להחזיר לנותן והלוה עדיין חייב ומשועבד לו מדר"נ. ואף דאם ישלם א"כ פטור מ"מ הוי ע"מ שישלם אף שיהי' פטור כמו במתנה עמ"ל. אך הגם שבדרך תנאי אם הי' אומר שפורע ע"מ שישלם הי' הדין כנ"ל. אבל כיון שלא אמר שפורע בתנאי שישלם כו' רק על דעת תשלומין וזה אינו תנאי המבטל. וב"כ וב"כ פטור כנ"ל אך בטעות שייך כמ"ש לעיל:

וי"ל עוד על מ"ש לעיל דחשיב בטעות די"ל כה"ג מהני דלא חשיב מחילה בטעות רק כמו דשלב"ל ואסמכת'שאם הי' יודע הדין לא הי' נותן א"כ הנתינה בטעות ולא קני אבל כאן דמאכיל לאשה שסובר שבעלה יהי' חייב לשלם. ונותן לה שלא תתחייב היא. וא"כ כיון שרוצה רק שישלם לו א"כ אם היה יודע הדין דפטור ג"כ הי' מאכילה רק ע"ד שתתחייב היא לשלם לו דהיתה חייבת והי' הוא חייב ג"כ כנ"ל וא"כ גוף הנתינה אינו בטעות ושפיר קנתה דלענין הקנין אינו בטעות. וא"כ נהי דהפטור ממנה הוא בטעות מ"מ במה תתחייב הא היא לא נתחייבה דלא שייך חיוב ע"י מחילה בטעות וכיון דב"כ וב"כ קנתה ממילא אין עלי' חיוב כנ"ל. ויש לדחות קצת:

וי"ל פשוט למ"ש בש"ע ה' שכירות דקי"ל בשכר פועלים ואמר שכרכם על בעה"ב פטור הוא ובסתם אף ששכרם לעשות בשל אחרים חייב השוכר אבל אם ידעו הפועלים ששוכר אותם לעשות בשדה אחרים גם בסתם הוי כפי' שכרכם על בעה"ב ופטור. דמסתמא החיוב על מי שהפעולה לטובתו ע"ש (ח"מ ס' של"ו ושל"ט סעי' ז') וא"כ במשנה כאן בסתם שמלוה לה ולא פירש כיון שהחיוב מזונות על הבעל ואינו מהנה אותה כלל דהיתה גובה משל בעלה רק מהנה אותו א"כ י"ל דבסתם ממילא ע"ד תשלומי הבעל כפי' שכרכם על בעה"ב כיון שיודע שהפעולה והטובה של בעל וא"כ י"ל גם ביש לה נכסי מלוג מ"מ סתמא ע"ד הבעל כנ"ל. וי"ל דמה"ט דייק רש"י לותה ע"מ שתשלם היא וכ"כ הג"א שאמרה הלוני ואני אפרע. ולמה לא בלותה סתם. ולמ"ש י"ל לותה סתם כיון דמלוה לה מזונות אף במלוה סתמא ע"ד הבעל כמו ביודע ששוכר לשדה בעה"ב וממילא פטור וגם היא פטורה. רק דוקא במפרש שהיא תשלם. אולם הרי"ף וש"פ משמע דגם לותה סתם חייבת וחייב הוא ע"ש:

הר"ן כ' בשם הרא"ה בלותה דגובה מבעל עיקר החיוב אף בא"ל נכסי רק בלית לי' גבי ממנה דהוי כשליח ללות על נכסי בעלה כמו שיכולה למכור כאלמנה נכסיו כן יכולה לשעבד ע"ש. והר"ן דחה כיון שמודה דגם היא חייבת שוב לא דמי לאלמנה ע"ש. ונראה הא דכ' באמת דהיא חייבת דאי היתה פטורה לגמרי שוב גם הוא היה פטור דלא חשיב לותה כלל. אך לכאורה הא מ"מ שיעבד' נכסי בעלה וכמו מכירה:

אמנם לע"ד דלא דמי דבשלמא למכור יכולה דעי"ז פקע השיעבוד מעל בעלה שגובית בחוב המזונות הנכסים וע"י שקונה הלוקח הנכסים נפרעה המזונות ונפטר בעלה וככל נכסי דב"נ דערבין ביה אבל שעבוד כמ"ש הרא"ש פ"ק דגטין גבי משעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דא"א ששיעבד לשניהם דודאי אין שייך שמשתעבד לב' ע"ש. וגם קי"ל דהיכא דפקע שיעבוד הגוף פקע השעבוד נכסי וא"כ איך ע"י שלותה נימא דמשעבדת נכסי בעלה הא ממ"נ אם נשאר עדיין משועבד לה אין לה רשות לשעבד נכסי בעלה להמלוה ושיהיה משועבד גם לה ע"ז החוב בעצמו. דא"צ להשתעבד רק לא' וע"ז אין לה כח. וע"כ ע"י שמקבלת ההלואה ע"י שמשעבדת נכסי בעלה נפרעה מבעלה ונפטר מחיובו נגדה ונשאר רק שיעבוד נכסיו להמלוה וז"א כיון דפקע השיעבוד הגוף שלו נגדה פקע השיעבוד נכסיו כמו מוכר שט"ח ומחל כו' וא"כ איך כשלותה וקיבלה מעות ההלואה יהיו כעשה משועבדים נכסי בעלה כיון דאז פקע השיעבוד הגוף וממילא פקע מהבעל השיעבוד נכסי כנ"ל. ושהשיעבוד הגוף ישאר נגדה והשיעבוד נכסי להמלוה כמוכר שט"ח ז"א דלזה צריך כתיבה ומסירה מצד התקנה אבל לא בהשיעבוד לחוד. ובשלמא שיעבודא דר"נ אמרה תורה כיון דזה משועבד לה כו' ממילא השיעבוד גוף ונכסי משועבד להמלוה משא"כ כאן שהיא פטורה ואין שיעבודא דר"נ רק מה שמשעבדת נכסי בעלה והגוף א"י לשעבד ואחר ההלואה פקע השיעבוד הגוף אין כאן שיעבוד כנ"ל. ולכך דוקא כשהיא חייבת ג"כ. ונראה דאם פירש שהיא תהי' פטורה רק שמלוה שישלם הבעל דא"צ לשלם כנ"ל אף שנתן בתורת הלואה. וזה לע"ד כונת הרמ"ה מקטנה שהביא הרא"ש דהוכיח דקטנה שלותה חייב לשלם ומיושב דחיית הר"י ע"ש כנ"ל؛

לכאורה מה הוצרכו רש"י ורי"ף לראיות בלותה דחייב הא בכל פורע חוב ודאי דכשמלוה להמלוה חייב הלה מדר"נ והראי' מקטנה י"ל דכהרא"ה והוכיח הרי"ף דלאו מדר"נ לחוד דא"כ קטנה לא שייך דסבר דפטור [לא כרמ"ה] וע"כ עיקר השיעבוד עליו והי' מיושב דכ' הרי"ף רק מוציאין ממנו ולא הזכיר דר"נ דנ"מ באית לה נכסי. אך ראי' שני' לא מתישב דמשם אין הוכחה דלאו משיעבודא דר"נ ע"ש. וצ"ל דראיתם לאפוקי ממ"ש לעיל בהלוה סתם דנימא ע"ד הבעל ופטורה וגם הוא פטור. והביאו ראייתם דתני סתם לותה. אך ברש"י א"ל כן שכ' בהדיא ע"ד שתשלם לו. וצ"ל לאפוקי מתוס' דבלא פסקו ב"ד אף לותה פטור דיכול לומר צאי כו' ומשמע להו דסתמא איירי בלא פסקו ב"ד הרא"ש הוכיח באלמנה לכ"ג דבלא פסקו דאין פוסקין דאי פוסקין הוי לי' ליבעי' אם יורדין לנכסיו ע"ש. ותוס' שם דחו זה ע"ש (יבמות פ"ה). וי"ל דהא מדינא אין יורדין לנכסים ליפרע שלא בפניו דנכסוהי ערבין כדאמר לעיל פ"ח רק תקנה שלא יהא כל א' נוטל מעותיו והולך למדה"י. אבל לא העדיפו מאם הי' בביתו. וממילא י"ל דפשיטא ליה באלמנה לכ"ג דאלו הוא כאן לא הי' גובין מזונות דבעמוד והוצא ושוב רק ע"י שהלך למדה"י יגבו. והא אין נפרעין כנ"ל דלא שייך שלא יהא הולך כו' דאם היה כאן ג"כ לא הי' גובין ורק פוסקין הב"ד ויכולה ללות וכשיבא תגבה ושפיר מבעי לי' רק בלותה כנ"ל:

עוד י"ל להפ' (ח"מ סי' צ"ב סעי' ט') דבחשוד בנוטל מפסיד כשא"י לשבע. א"כ דצריכה שבועה מחשש צררי או צאי וחשודה באיסור לאו אלמנה לכה"ג וא"י לישבע ובזה גם לחנן דתשבע לבסוף לא שייך כיון דחשודה ואי"ל מפסדת. א"כ א"י לגבות כלל ממזונות שלא בפניו בהלך למדה"י. רק פוסקין ב"ד ותלוה וכשיבא הבעל ויודה שלא אתפסה צררי ולא א"ל צאי יגבה. ושפיר בעי רק בלותה כנ"ל:

איבד מעותיו כו' בתוס' מ"ש מיורד לשדה ח' ונטעה כו' דהשבח בעין ע"ש. נראה טעם החלוק אף דבפורע חובו ג"כ הנכסים שהי' שיעבוד עליהן היה נגד הלוה פחותין משנים ובמה שפרע סילק השיעבוד ושוים אצלו יותר אך כמו דקי"ל (גטין ד' מ"א) מזיק שיעבודו ש"ח פטור דהוי רק גורם. וגם חשיב היזק שאינו ניכר ע"ש. כן לענין השבח דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי. והיינו שהיה העץ שוה כ"כ וע"י עץ שלו ומלאכתו של זה השבח הם שותפים בשיוי דעכשיו ומ"ד אינו קונה היינו גוף הדבר דהא הושוו לאומן בעד מעות וע"כ מסלק ליה. ולכך ממילא יורד ונטע' כו' דע"י שבחו השיוי דעכשיו מאין יזכה בעל השדה בשבח של זה בחנם וע"כ חייב משא"כ סילק השיעבוד דלא נתעלה גוף השדה בשוי' וכמו מזיק השיעבוד דפטור שאינו היזק בגוף הדבר כן השבח במה שאינו גוף הדבר וכדאמר בסמנין דבעה"ב דל"ש אומן קונה או שלוחו כו' ע"ש (ב"ק צ"ט). ממילא כיון שאין לו חלק בגוף הדבר פטור. ולהפ' (חו"מ סי' שפ"ו) דמזיק שיעבודו חייב וכן שורף שט"ח. א"כ לכאור'הוי כגוף הממון. מ"מ הא כ' תוס' פ' מרובה (ד' ע"א ע"ב) דקי"ל דלא כר"ש דבר הגורם לממון לאו כממון רק שורף שט"ח ששוה השטר למכור לכל העולם זה כממון. משא"כ חמץ ועעה"פ שאינו שוה רק לזה השומר ע"ש. וממילא אף דשורף חייב מ"מ לענין השבח שסילק השיעבוד לא ניתוסף שיוי כלום בגוף הנכסים לכל העולם רק לזה הלוה. והוי רק גורם לממון כנ"ל דלאו כממון בגוף הדבר כנ"ל. דאפילו אומן אינו קונה בש"כ כשהשבח רק בדבר הגורם לממון שאין זה בגוף הדבר. וכן מוכח מהא דחש"ו כשרין לכתוב הגט ע"ש (גטין ד' כ"ב ע"ב וקו' פני יהושע ד"ך):

ובזה יש לישב מ"ש תוס' מהא דש"ח שהציל בשכר. וכן משיב אבדה דמשלם לו שכרו אף שלא מדעתו. ולמ"ש י"ל דהא הרמב"ן ותוס' כ' (ב"ק ד' ק' ד"ה טיהר) גבי קם דינא דחשיב מזיק בגוף הדבר שיוצא ע"י דיבורו מרשותו של זה לזה וגם חשיב היזק ניכר וכן מוחל ע"ש (ברמב"ן בדיני דגרמי כנ"ל ב"ב) וכן המוציא חפץ מרשות בעלים ומניחו במקום שאינו משומר חשיב מזיק ממש שנפחת שויו וא"כ ממילא ההצלה מזאב ברועים או משיב אבידה דאי א"י להציל הוי הפקר ומה שמצילו ומכניסו שוב לרשות בעלים המשומר חשוב מעשה בגוף הדבר הניצל ומשביחו ממש לגבי בעה"ב לא בגורם לממון רק בגוף הממון שנעשה ברשותו. דהא (ב"ק ד' קט"ו) ראה אנס בא כנגדו א"י לחלל דהוי אינו ברשותו ע"ש א"כ במה שמציל ונעשה ברשותו הוי בגוף הדבר ושפיר חייב לשלם לו כמו יורד לשדה ומשביח שלא ברשות כנ"ל ודוקא כאן פורע חוב שהנכסים אף דמשועבדים שלו וברשותו הם רק שמסלק הגורם לממון וגורם שהוא רק לגבי לוה לאו ממון משא"כ בגוף הדבר אף לגבוי לחוד חשוב ממון כנ"ל:

ובזה י"ל ג"כ מה דנקיט פלוגתייהו דחנן במזונות ולא בשאר פורע חוב כיון דשוין לדידן ולירושלמי ניחא. אולם גמר' פליג וי"ל להנ"ל דירושלמי לטעמי' דהא קש' למה נקיט בירושלמי פורע שט"ח כו' הא גם ע"פ. וצ"ל לרבותא נקטא. וי"ל דהא בשט"ח פליגי בירושלמי (הובא בש"ך סי' רמ"א ס"ק ד') אי מהני מחילה ע"פ רק שיחזיר השט"ח וכ' הפ' דס"ל דגם לב"ה שטר שודאי עומד לגבות כגבוי דמי דע"כ לא פליגי אב"ש רק בנולד ספק כסוטה דאינו עומד לגבות ודאי משא"כ ודאי שטר ע"ש. וי"ל דס"ל כרא"ה ז"ל והפ' דכמו דאלמנה נכסי בחזקת אלמנה למזונות כדאמר פ' אלמנה כן באשה שהלך למדה"י מחיים ג"כ נכסי בחזקתה למזונות כיון דמוכרת כו' וא"כ י"ל דטעמייהו דרבנן במזונות דפרנס חייב דאינו גורם רק גוף הנכסים שהי' ברשותה קיימא וע"י שפרנס נעש' ברשותו ולא דמי לשאר חוב דברשות לוה קאי ולכך חייב כמו משביח כנ"ל ובעי הירושלמי בפורע שט"ח ג"כ כיון דודאי עומד לגבות וכגבוי דמי שוב ג"כ הי' ברשות מלוה וע"י שפרע נעשה ברשותו וחייב לרבנן משא"כ פורע חוב ע"פ פטור גם לרבנן כנ"ל ודחי דמפייס כנ"ל ומחיל ולא חשיב ודאי עומד לגבות ובמשכון אמר אח"כ דבזה ודאי דחשיב המשכון ברשותו דלוה וע"י שפרע נעשה ברשותו כפקדון. ומ"מ כיון שאינו ודאי מודו דפטור. די"ל דע"י שפקע שיעבוד הגוף נפקע ממילא השיעבוד נכסי וגם מהמשכון חשיב רק גורם נגד השבח של הנכסים ועל הפקעת שיעבוד הגוף אינו שבח בעין. וכמוחל דמה"ט חשיב רק גרמי כו' וגמ' דילן דס"ל דגם שטר העומד ודאי לאו כגבוי כדמוכר ומוכר שט"ח ומחלו דמהני בע"פ א"כ אין חילוק ואין הטעם לרבנן משום דמזונות עומד לגבות יותר. ומ"מ רבותא יש כנ"ל:

בתוס' כ' הטעם במציל דתקנת חכמים כו'. וי"ל מטעם זכות כמ"ש הרא"ש פ' הכונס (ד' ס') דרשאי ליקח שלא מדעתו שעורין ליתן חטין. וכן מכר להרבה פ' זכות. וממילא הי' יכול אדם אחר לשכור פועל להציל של זה ולהתחייב עבורו כדי שיציל מטעם זכין שלא בפניו. וממילא יכול בעצמו ג"כ כמ"ש הר"ן גבי תן גט זה דעושה שליח לעצמו משום זכין כו' לקבלה כאלו אחר עשאו ע"ש פ"ק דגטין (ד' י"א ע"ב) משא"כ פורע חוב אם יהי' הדין דחייב לשלם לו מאי זכות איכא. אולם תוס' סברי דא"א להתחייב עבורו שלא בפניו מטעם זכי'. ועוד דהא יכול למחות בכל זכות כשנודע לו. א"כ ההצלה כבר נעשה ויהי' פטור. מ"מ י"ל דהגדילו יכול למחות (בכתובות ד' י"א) רק משום דאגלאי כו' שלא היה זכות משא"כ כה"ג דמה שחוזר כדי שיפטור ומ"מ אז הי' ודאי זכות. ויש ראיה לזה ממשנה עירובין וסוף (פ"ה דחולין) ד' פרקים כו' מת ללוקח כו' דזכין ע"ש (דף פ"ג):