האומר גד גדי. התמזל מזלי: וסנוק לא. עיף אל תהי: אשכי ובושכי. יום ולילה: יש בו משום דרכי האמורי. וכן בכולן עד סוף פירקא גרסינן הרי זה מדרכי האמורי וה''ג בתוספ': הוא בשמה והיא בשמו. הוא ואשתו מחליפין שמותיהן זה בזה בלילה משום ניחוש: דוני דני. התחזקו חביותי: דן. אינו חק האמורי אלא ע''ז ממש וחייב משום קורא בשם עבודת גלולים: האומר לעורב צרח. כשהוא קורא אומר לו כן מפני שהוא מבשר בשורות ולוחש לו לחש זה: שקרא ערבית. איחר יותר משאר חביריו ול''נ שקרא כעורב: שקראה גברית. כתרנגול כמו קרא גברא (יומא דף כ:): אשתה ואותיר כדי שתהא ברכה מצויה ביינו: המבקעת ביצים בכותל. ואית דגרסי ביצים מקבעת לאחר שיצאו האפרוחים מחזרת הקליפות במקל וקובעתן בכותל לפניהם וזהו לנחש שלא ימותו: המרקדת לכותח. כשעושה כותח מרקדת. לפניו והוא ניחוש שיתחזק: המשתקת לעדשים. כשנותנת בקדרה משתקת את כל העומדים כדי שיתבשלו ולגריסין מצווחת: ה''ג אבל נותנין קיסם של תות. מוריי''ר וחזק הוא כחומץ ומועיל לבשל ואין זה לנחש: ה''ג אבל אסרו חכמים בשברי זכוכית. אע''פ שמשום דרכי האמורי אין בו אסרו חכמים מפני הסכנה שלא יבלע: בול של מלח. מלא אגרוף מלח בשביל שתאיר ותדליק שאין זה ניחוש אלא מסייע ממש שהמלח צולל את השמן וימשך אחר הפתילה: טיט וחרסית. מצננין את השמן ואינו דולק מהר: דמכסי שרגא דמשחא. שעושה לו כיסוי למעלה ממהר לידלק: נפט. כשמגלין אותו האור הולך ונמשך אליו ומבעיר: חמרא וחיי. כשמוזגין ונותנין כוס אומר כן לברכה בעלמא: מתני' כלל גדול. בגמרא מפרש אמאי קרי ליה גדול: השוכח עיקר שבת. כסבור אין שבת בתורה: אינו חייב אלא חטאת אחת. בגמרא (לקמן דף סט:) יליף לה שמירה אחת לשבתות הרבה ושמירה לכל שבת ושבת ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כי האי גוונא כתיב דכולא חדא שגגה היא וקרבן אשוגג קאתי: היודע עיקר שבת. שיש שבת בתורה ונאסרו בה מלאכות: ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. על ידי שגגת שבת ששכח ששבת היום מדקתני סיפא היודע שהוא שבת מכלל דרישא בדאין יודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בענין זה ולא נודע לו בינתים שחטא: חייב על כל שבת ושבת. חטאת אחת לכל שבת ואע''פ שלא נודע לו בינתים והעלם אחד הוא אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק שא''א שלא שמע בינתים שאותו היום הויא שבת אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשו בו ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהואי והא אתיידע ליה ביני ביני הלכך כל חדא שבת חדא שגגה היא ומיהו על הרבה מלאכות שבכל שבת לא מיחייב אלא חדא דכולה שבת חדא שגגה דהא לא שגג אמלאכות דיודע הוא שהמלאכות אסורות אלא אשבת הוא דשגג: היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה. שלא ידע שהמלאכות הללו אסורות ועשאם כמה פעמים בכמה שבתות חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת ואף על פי שחזר וכפלה בכמה שבתות כולה חדא שגגה היא דהא לא נודע לו בינתים ולענין שגגת שבת הוא דאיכא למימר ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק אבל לענין שגגת מלאכות לא אמרו הכי דמשום הפסק ימים אין לו לדעת אלא אם כן ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת ומיהו בחטאת אחת לא מיפטר על כל שבת דשגגה לאו בשבת הויא אלא במלאכות ושגגות טובא הוו לשבת אחת ובגמרא (לקמן דף ע.) יליף פעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת ופעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגת מלאכות דאיכא שגגות טובא ופטורא בשגגת שבת וזדון מלאכות דחדא שגגה היא:

מתני' כלל גדול. כל היודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת כו'. פי' בקונטרס אע''פ שלא נודע לו בינתים אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק שאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו יום שבת היה אלא שלא נזכר במלאכות וקשה לה''ר אליעזר דאמר בגמרא (לקמן דף עא.) קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה פירוש ואינו חייב אלא אחת ובשבת אחת איירי דבשתי שבתות היה חייב שתים דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק אלמא אע''פ שנודע לו קודם קצירה אחרונה שאותו יום שבת הוא דהא בזדון שבת קצר וטחן אפי' הכי לא הויא ידיעה וחשיב העלם אחד כיון שלא נודע לו שחטא שהרי סבור שהמלאכה מותר' וטעמא משום דכתיב או הודע אליו חטאתו שיהיה לו ידיעת חטא ועוד הקשה ריב''ם דבגמרא מפקינן לה מקרא ואי כדפי' בקונטרס שאי אפשר שלא נודע לו למה לן קרא ועוד קשה לר''י דתנן בפרק אמרו לו (כריתית דף טז.) א''ר עקיבא שאלתי את ר' אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה כו' אמר ליה חייב על כל אחת ואחת ק''ו מנדה כו' ופליגי התם אמוראי בגמרא היכי בעי מיניה וקאמר בסוף שמעתא ולרב חסדא דאמר שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעא מיניה אי ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק או לא נדה מאי ימים שבינתים איכא ומשני שבא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה והתם אפילו איחרה כמה שנים ולא טבלה חשיב הכל העלם אחד אלא כשטבלה ימי היתר שבינתים אע''פ דלא ידע כמי שידע דמי ה''נ גבי שבת אע''פ שלא שמע ימי היתר שבינתים הויין ידיעה לחלק דגזרת הכתוב היא שתהא שמירה לכל שבת ותימה דהתם יליף רבי אליעזר שבת מנדה ואדרבה בשבת כתיב קרא ובנדה לא כתיב ונראה לר''י דהא דנפקא לן מקרא בגמרא היינו כרבי אליעזר ברבי שמעון דהתם דאמר לא כך שאלו רבי עקיבא לרבי אליעזר אלא הבא על הנדה והשיב לו רבי אליעזר דחייב על כל אחת ואחת ק''ו משבת:

טיט וחרסית תחת הנר כדי שתמתין ותדליק.

חמרא חייא לפום רבנן ותלמידיהון:

הדרן עלך במה אשה יוצאה.

כלל גדול אמרו בשבת.

מתני': היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. מפורש במס' כריתות בפ' אמרו לו משום דימים שבנתיים הויא ידיעה ופרש"י ז"ל שאי אפשר שלא שמע בנתיים שאותו היום שבת היה ואע"פ שלא נודע לו שחטא שלא היה זכור שעשה בו מלאכה כיון דשגגה ראשונה משום שגגת שבת הוה והרי נודע לו הוה ידיעה לחלק ויש להשיב והא ידיעה דחטא בעינן כדאמר בגמ' קצר וטחן כגרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות וקצר וטחן כגרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכות וכו' אלמא העלם אחת הוא ואין חלוקות לחטאת מפני שלא נודע לו שחטא ואע"פ שנודעה לו שגגתו הראשונה שלא הי' יודע שהוא שבת דבעינן או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה וי"ל ל"ד דבשלמא התם לא נודע לו חטאתו שהרי יש לו שגגת מלאכות אבל הכא הרי נודע לו חטאתו שהרי לא היה לו אלא שגגת שבת והרי נודע לו שהוא שבת ונודע לו שהמלאכות אסורות בו ושהללו מלאכות הן ואע"פ (שנודע) [שלא נודע] לו שחטא הוא שהרי אינו זכור שעשה בו מלאכה. ואיכא דקשי' ליה הא דאמרי' התם במס' כריתות (יז.) אלא נדה מאי ימים שבנתיים איכא כגון שבא עליה וטבלה וחזר ובא עליה והכא מאי איכא למימר אי אפשר שלא ידע שהיתה נדה והרי אפשר שלא ראה ושלא שמע ואפי' ראה אותה טובלת אפשר שהיה סבור שטבלה בשביל טומאה אחרת כגון ששמשה או מגע שרץ וכיוצא בה ואפשר לומר שכיון שראה אותה טובלת מעלה הוא על דעתו שטובלת לנדתה שרוב טבילת הנשים לנדתן. עוד הקשו א"כ היכי מפרשינן לה ואמרי בגמ' הכא משום דכתיב שמירה אחת לכל שבת ושבת למה לי קרא' פשיטא הא איכא ידיעה בנתיים והא נמי לאו קושי' הוא דקמ"ל אע"פ שלא נודע לו שחטא כיון שנודע לו שגגתו כולה ידיעה היא. ול"נ ימים שבנתיים דהוו ידיעה לא ששמע שאותו היום שבת הי' ולא שנזכר אלא שלא נתן לבו לדבר כלל אבל מאחר שהוא יודע עיקר שבת ויודע שיום שביעי לעולם הוא שבת ולאחר שבוע אחר שיודע בכל ימות השבוע שהוא חול ואלו נתן דעתו לחשב ודאי ידע שהיום שבת וכשעשה מלאכה בשבוע שעבר שבת היתה אע"פ שלא נתן דעתו לכך הוה ידיע' וכן בנדה כשראה אותה טובלת לנדתה ולא נתן אל לבו שבא עליה בשעת נדתה ואפשר שאף רש"י ז"ל לזה נתכוין ולפי פירוש זה אין משנתינו אלא בידע עיקר שבת שהוא יום שביעי. אבל הר"ר שמואל ז"ל פי' שכיון שנודע לו יום החול הוי הפסק לההעלמות שהרי יצא מן הספק הא' ויודע שעכשיו היא חול וכן בנדה מאחר שראה אותה טובלת ויודע שטהורה מנדתה ועכשיו אין לו ספק שיודע בודאי שהיא טהורה ידיעה היא ולזה הפי' ימים שבנדה וימים שבשבת שוין הן לגמרי והוא הפי' הנכון. ואיכא למידק, היכי אמרי' במס' כריתות (טז.) ק"ו מנדה והא ימים שבנתיים דהוו ידיעה בשבת כתיבא כדאמרי' בגמ' והכא משום דכתיב שמירה א' לכל שבת ושבת והיכי תלי ר"א כתיבה בדלא כתיבה ואפשר דסביר' ליה תרתי בעי מיניה ימים שבנתיים אי הוה ידיעה לחלק ואי שבתות כגופין מחולקין דמיין ופשיט ליה תרוייהו מנדה ואגב גופין מחולקין דגמרי' מנדה אמר נמי ימים שבנתיים מנדה אבל אדרבה כי כתיבי בשבת כתיבא. א"נ אסמכתא נינהו:

חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. פי' למ"ד שבתות כגופין מחולקין דמי חייב על כל אב מלאכה ומלאכה של כל השבתות חייב אחת דהכ' ליכא למימ' ימים שבנתיים הוה ידיעה לחלק שאין כל השגגות בימים אלא במלאכות:

מתני': היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. ואמרינן בכריתות בפרק אמרו לו (כריתות טז, ב) דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק. ופרש"י ז"ל כאן שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו יום שבת היה. והקשו עליו בתוס' דידיעת היום לא מעלה ולא מוריד, דידיעת חטא בעינן, מדכתיב (ויקרא ד, כג) או הודע אליו חטאתו, ותדע לך מדאמרינן לקמן (שבת ע, ב; עא, א) קצר וטחן בשגגת שבת וזדון מלאכות כו' ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות כו' קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה, אלמא בקצר וטחן בשניה בזדון שבת אין אותה ידיעה מחלקת לחטאות דידיעת חטא בעינן. ועוד דהא דחייב על כל שבת ושבת ביודע עיקר שבת איצטריך למילף בגמ' (לקמן שבת סט, ב) מקראי, ואי כפרש"י ז"ל פשיטא קרא למה לי, אלא שמע מינה גזירת הכתוב הוא בשבת. ועוד דתנן בכריתות פרק אמרו לו (כריתות טז, א) אמר רבי עקיבא שאלתי את רבי אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד מהו וכו', ואמר (לחייב) [לי חייב] על כל אחת ואחת קל וחומר מנדה וכו', ופירש רב חסדא (שם עמוד ב) דשגגת שבת וזדון מלאכות בעא מיניה אי ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק או לא, ופשט ליה דהויין ידיעה לחלק, ואקשינן עליה (שם יז, א) אי ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק בעא מיניה ופשט ליה מנדה, נדה מאי ימים שבינתים אית בה, ופריק כגון שבא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה דטבילות שבינתיים הויין ידיעה כימים שבינתיים, אלמא אע"פ ששהתה עשר שנים שלא טבלה לא אמרינן אי אפשר שלא שמע בינתיים שנדה היתה באותו זמן. ועוד דאפילו למה שתירץ כגון שטבלה בינתיים טבילות מאי ידיעה הויין, דילמא טבלה לטומאת נגיעתה בשרץ ונבלה או למת ומשום טהרות ואי נמי טבלה להקר ומאי ידיעה הויין.
על כן פירשו הם ז"ל דגזירת הכתוב הוא בשבת דימי החול הוו כידיעה לחלק, וכן ימי טהרה הויין כידיעה לחלק, וילפינן לנדה [משבת] דימי היתר שבינתיים הויין ידיעה לחלק, ותרתי בעא מיניה ימים שבינתיים אי הוו ידיעה לחלק ועוד שבתות אי כגופין מחולקין דמו או לא, והא דפשט ליה מנדה שבתות כגופין מחולקין דמו פשט ליה אבל לענין ימים שבינתיים למהוי כידיעה אדרבא נדה משבת ילפינן. ולפי פירוש זה שפירשנוהו נראה שאפילו טבלה שלא בפניו והוא לא ידע אפי' הכי חייב על כל ביאה, דימי היתר שבינתיים מחלקין.
אבל ראיתי בשם רבנו שמואל ז"ל שפירש ימים שבינתיים הויין ידיעה, דכיון שנודע לו יום החול הוי הפסק להעלמות, שהרי יצא מן הספק הראשון ויודע שעכשיו הוא חול, וכן בנדה מאחר שראה אותה טובלת וידע שטהרה ועכשיו אין לו ספק שיודע בודאי שהיא טהורה ידיעה היא. ולפי הפירוש הזה נראה שהוא צריך שידע בטבילתה.

חייב על כל [אב] מלאכה ומלאכה. פירוש: למאן דאמר התם במסכת כריתות (ראה בסוגיא שם) כגופין מחולקין דמו חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת, ולמאן דאמר לאו כגופין מחולקין דמו דוקא על כל אב מלאכה ומלאכה של כל השבתות חייב אחת, דהא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק לפי שאין השגגות בימים אלא במלאכות.

אבל אלו שהוזכרו אח"כ אמרו גדולי הרבנים שבכלם גורסין יש בו משום דרכי האמורי ומ"מ יש מהם שהם בעזר טבעי והוא שאמרו נותנין בול של מלח ר"ל מלא אגרוף לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק שאין זו פעולה דרך נחש אלא טבע גמור שהמלח צולל את השמן ונמשך יפה אחר הפתילה וכן נותנין טיט וחרסית תחת הנר כדי שיצטנן השמן מלחותם ולא ימהר להדלק כל כך כל מה שנאמר דרך ברכה אין כאן נחש שלא נאמר אלא דרך תפלה ומזה המין מה שאמרו אישתי ואייתר אישתי ואייתר אין בו משום דרכי האמורי ומכאן התירו לומר אסותא וחיי וכן אמרו חמרא וחיי לרבנן אין בו משום דרכי האמורי ומעשה בר' עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס היה אומר חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמידיהון אמן אמן סלה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שביעי בעזר הצור:

כלל גדול אמרו בשבת וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק הראשון שבזאת המסכתא שהוא בא לבאר המלאכות האסורות בו מן התורה ועל איזה צד הוא חייב בהם ובאיזה שיעור ושזהו החלק הגדול שבזאת המסכתא שרוב עניני המסכתא תלויים עליו וכן ביארנו שזה הפרק הוא בא בביאור עניני זה החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון על איזה צד הוא חייב חטאת אחת לבד על מלאכות הרבה ועל איזה צד הוא חייב על כל אחת ואחת השני בביאור המלאכות שאדם חייב בשבת על עשייתם הם ותולדותיהם השלישי בענין ההוצאה על איזה דבר חייב כל מי שיוציאנו ועל איזה דבר אינו חייב אלא מי שהכין עצמו להצנעת אותו דבר והחשיבו אבל אחרים אין אותו דבר חשוב אצלם כלל עד שיהו חייבים בהוצאתו הרביעי יתחיל בביאור הוצאת כל הדברים איזה שיעור מהם הוא חשוב שיתחייב אדם על הוצאתם ועל איזה מהם פטור ולא יושלם חלק זה רק בהצטרף עמו שני הפרקים האחרים ר"ל המוציא יין ופרק א"ר עקיבא זהו שורש הפרק אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת והיודע עקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה והעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת אמר הר"ם פי' מפני זה אמר כלל גדול מפני היות עונש שבת חמור משאר עונשי' לפי שהוא בסקילה ואמרם כל השוכח עקר שבת ואפי' היתה לו ידיעה קודם לכן ומלת שוכח תורה על זה והוא ששכח כי השם ית' צוה לבני ישראל באיסור מלאכה בשבת והוא מאמין כי זה היום שהוא עושה בו מלאכה הוא שבת ולפיכך אינו חייב אלא קרבן אחד לפי שאין לו אלא שגגה אחת בעקר התורה אבל אם ידע כי השם ית' אסר המלאכה בשבת אבל חושב כי זה היום אינו שבת הוא חייב קרבן אחד על כל שבת ושבת כי שגגה הוא ליום כלו אבל כשידע כי היום שבת והמלאכה בו אסורה אבל אינו יודע אם זה שהוא עושה הוא מלאכה ותאסר או לאו אבל חשב שהיא אינה מלאכה ואינו יודע שהוא בכרת ולא שחייב במלקות הרי הוא חייב קרבן על כל מלאכה ומלאכה כי שגגה היא בכל מלאכה ואמרו מלאכות הרבה מעין מלאכה הוא שיעשה בשוגג אב מאבות מלאכות עם תולדותיו הנקראות תולדות ואינו חייב אלא חטאת אחת ודרך משל אומר כי הטוחן חטים בשגגה שהוא אב מאבות מלאכות ואח"כ ישור עץ במשור לקבל הנסורת שלו ויטחן חתיכה של מתכת לקחת טחינתו וכל זה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כי זאת הנסורת וזאת הטחינה תולדת טוחן הוא:

אמר המאירי כל השוכח עיקר שבת ר"ל שהוא סבור שאין איסור שבת בעולם ושלא נאסר לעולם לישראל הן שלא ידע מעולם בכך כגון תינוק שנשבה לבין הגויים או גוי שנתגייר בין הגויים בפני שלשה ולא הודיעוהו מצות שבת הן שכבר ידע אלא ששכח ועכשיו מ"מ הוא סבור שאין שבת אסור במלאכה ועשה מלאכות הרבה בין בשבת אחת בין בשבתות הרבה ולזמן מרובה נודע לו ענין שבת אינו חייב בכל מה שעשה אלא חטאת אחת ועל זו נאמר את שבתותי תשמורו שמירה אחת לשבתות הרבה מפני שכל אלו אינם אלא שגגה אחת:

היודע עיקר שבת ר"ל שיודע שארבעים מלאכות אסור לעשותן בשבת אבל שכח שהיום שבת ועמד זמן מרובה שלא נתן אל לבו איזה יום שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בשגגת היום ולא נודע לו חטאו בנתים חייב על כל שבת ושבת ופירשו במס' כריתות מפני שימים שבנתים הוא ידיעה לחלק ופירשו בה גדולי הרבנים שאי איפשר שלא שמע בנתים ששבת היה ביניהם או שלא יזכור בעצמו שאין שבעה ימים בלא שבת אע"פ שלא נודע לו שחטא כגון שלא היה זכור שעשה בו מלאכה ונמצא כל שבת ושבת שגגה בפני עצמה הא מ"מ על כל מלאכות שבשבת אחת אינו חייב אלא אחת שכל השבת חדא שגגה היא שלא היה הוא מסופק במלאכות אלא בגוף השבת ויש מקשים לפי' זה והא ידיעה דחטא בעינן והיאך ידיעה בנתים ששבת היה באמצע מחלקת ומתוך כך פירשו קצת אחרונים שידיעתו עיקר שבת ושאין שבעה בלא שבת ושעמד שבעה בלא נתינת לב על השבת נקרא ידיעה ושמא תאמר ואחר שתודה שהוא חייב על כל שבת ושבת היאך אמרו למטה קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת זדון מלאכות וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו על הקצירה על שגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של זדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה ואינו חייב אלא אחת כמו שיתבאר אינו דומה שבזו כשהוא יודע ששבת היום הוא סבור שהמלאכות מותרות וכמו שאמר וחזר וטחן בזדון שבת ושגגת מלאכות אבל כאן כשהוא יודע ששבת היום הוא יודע שהמלאכות אסורות והילכך אעפ"י שאינו סבור שעשאן חייב על כל שבת ושבת:

היודע שהוא שבת ר"ל ששבת היום ושהוא אסור בקצת מלאכות אבל אינו יודע שהוא אסור במלאכות אלו שהוא עושה ועשה מלאכות אלו שהוא סבור בהן שהן מותרות ועשה הרבה פעמים בשבת אחת ובכמה שבתות בלא ידיעת אסורם בנתים הרי זה חייב על כל מלאכה חטאת אחת הן שעשאה הרבה פעמי' הן בשבת אחת הן בשבתות הרבה הן שלא עשאה אלא פעם אחת שאע"פ שחזר וכפלה ואפי' בכמה שבתות חדא שגגה היא ואע"פ שבשגגת שבת אמרנו שהימים שבנתים ידיעה לחלק בשגגת מלאכות אינו כן שאין הפסק הימים מביא ידיעה באיסור המלאכות והרי זה כאוכל חלב שלשה פעמים בשלשה ימים בלא ידיעה בנתים שאינו חייב אלא חטאת אחת וכן אם עשה הרבה מלאכות בשבת אחת אין פוטרין אותו באחת כאלו היה שגגת שבת ששגגת מלאכו' שגגות חלוקו' הם וחייב על כל שגגה ושגגה אבל שגגת שבת וזדון מלאכות חדא שגגה היא ופוטרין אותו באחת:

ויש גורסין על כל אב מלאכה ומ"מ אף הם מפרשים שלא בא למעט את התולדות שאם עשה תולדה של מלאכה זו ותולדה של מלאכה זו אף הוא חייב בשתיהן וכן בכמה מלאכות אלא למעט שאם עשה אב ותולדה שלו אינו נידון אלא כמלאכה אחת כמו שיתבאר עכשיו והיא שאמר העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת כגון אב וכל תולדותיו בלא ידיעה בנתים אינו חייב אלא אחת שכלם כפל מלאכה אחת הן שאין חלוק חטאות להרבה מלאכות אלא לחלוק מלאכות שאין דומות זו לזו כגון זרע וקצר אבל זרע ונטע והבריך והרכיב כלן זריעה ותולדותיה הם:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוספות בד"ה כל היודע כו' דהא בזדון שבת קצר וטחן אפ"ה לא הוה ידיעה וחשיב העלם א' כיון שלא נודע כו' עכ"ל הגם לכאורה שיש לחלק דהתם אע"פ שידע שאותו יום שבת הוא לא מקרי ידיעה כיון דשגג במלאכה משא"כ הכא שהיה זדון מלאכה וגם ידע עתה שאותו יום שבת הוא אלא שלא נזכר במלאכה מקרי שפיר ידיעה לא מסתבר להו לחלק בכך כיון דמ"מ ידיעת השבת שיודע עתה משוי ליה ידיעה וק"ל:

בא"ד אלא כשטבלה ימי היתר שבינתיים אע"פ דלא ידע כמי שידע כו' עכ"ל דהכא איכא למימר כפירש"י שאי אפשר שלא שמע שאותו יום שבת כו' אבל התם מסתמא דלא ידע שטבלה וכמי שידע דמי ודו"ק:

ר' יודא אומר גד אינו אלא לשון ע"ז כו' פרש"י ע"ז ממש וחייב משום קורא בשם ע"ז עכ"ל ולפי זה פליג ר"י את"ק דאמר דאין בו אלא משום דרכי אמורי והוא מזל בעלמא אבל מפרש"י בספר ישעיה דר"י לפרש דברי ת"ק אתא שם ע"ז העשויה ע"ש המ"ל וק"ל:

שנא' הנשבעים גו' וחי אלהיך דן כו' והוא העגל שעשה והעמיד ירבעם בדן:

אמר חיי וחמרא לפום רבנן חמרא וחיי כו' ע"פ מ"ש בפ' ח"ה בראש כל חיין אנא חמרא כו' והיינו אם ישתהו במדה ובשיעורו כפרש"י שם וכמ"ש פ' י"ה כתיב ויין ישמח וקרינן ישמח זכה לשתות לפי מדה משמחו לא זכה ששותהו יותר מדאי משממו וה"נ הכא קאמר להו ר"ע לרבנן חמרא וחיי אם ישתו אותו לפי מדה שמביא שתיית החמרא את החיים ואמר אם גם ישתו הרבנן אותו יותר מן המדה בא ר"ע לברכם שלא יבואו לידי סכנה ולכך היפך הדבר חיי וחמרא והקדים החיים לחמרא שיהיו חיים וקיימים לעולם כמו קודם שישתו אותו יותר מדאי ומסיים בזו החלוקה גם לפום תלמידהון לפי שמדרכם ביותר לשתות טפי מהמדה והשיעור ודו"ק:

ברש"י ד"ה המבקעת בצים כו' ואית דגרסי בצים מבקעת וכו' כצ"ל:

גמ' בכותל בפני האפרוחים וגו' דרכי האמורי אבל נותנין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה המבקעת כו' ואית דגרסי מקבעת כו' הקליפות במקל וקובעתן בכותל לפניהם כו' כצ"ל:

בד"ה ומכסה צ"ל דמכסי כו' למעלה ממהר כו' הד"א:

[במשנה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. עי' פירש"י. אבל בנוסחת המשנה דירושלמי ליתא למלת אב וכן לקמן (ס"ח ריש ע"ב) בגמרא ובפיסקא (ע.) ליתא] :

רש"י ד"ה חייב על כשו"ש. עיין כה"ד נראה דהוה ק"ל דהא גם בשכח שהיום הוא שבת ה"ל כמו חדא שגגה שמפני שטעה בשבת הא' שהוא יום חול דרך משל דהיה סבור שהוא יום א' מזה נמשך הטעות על כל השבתות שהם יום א' לזה נתן לנו טוב טעם דא"א שלא ישמע כו'. ולכן כשחזר ושכח בשבת הב' הוה שגגה אחריתא אבל זה לא עלה ע"ד שזאת תחשב לידיעה הגורמת חילוק חטאות ובזה נחלץ מקושיות התוס' עליו רק דק"ק המהלך במדבר מא"ל מהיכן שמע ולשונו בכריתות דדמי כמו שנודע כו' והוה א"ש רק דסיים שם והוה כע"מ אחת בכמה העלמות ולדידי הל"ל בשתי שגגות:

רד"ה היודע שהוא שבת. ואע"פ שחזר וכפלה כו'. פירש למתניתין כרבה בכריתות ספ"ג דשבתות לאו כגופיא דמיין לר"ע ולא כר"ח שם דשבתות כגופיה דמיין לכ"ע וחייב על כל א"מ של כל שבת ושבת קאמרה מתניתין והרמב"ם פסק כר"ח ועיין ברא"ש פרק הפרה ססי' ה' ואולי משום דפשטה דמתני' דייקא כרבה כדאמר שם מנא אמינא לה דתנן כו' ואלו חייב כו' של כל שבת ושבת לא תני ואביי נמי כוותיה ס"ל בזה ע"ש:

הוּא בִּשְׁמָהּ וְהִיא בִּשְׁמוֹ, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. פירוש בימים הראשונים היו נמצאין במקום בני אדם רוחין ושידים הרבה, והם יודעים שיש כיתות שדים שהם זכרים ואלו אינם נגררין ונדבקין אלא רק עם בני אדם נקבות, ויש כתות שדים שהם נקבות ואלו נגררין ונדבקין עם בני אדם זכרים, ולכן מחלפים שמותם, דאת האשה קורא אותה בשמו שהוא שם זכר, ואז יבדלו שדים הזכרים ולא יבואו להדבק בה כי חושבין שהיא מן הזכרים, ואפילו אם עתה יבואו שדים הנקבות להדבק בה לא יריעו ולא ישחיתו כי באמת היא אשה נקבה ולא זכר, וכן אשתו קוראתו בשמה, כדי שיחשבו השדים שהוא נקבה ויבדלו שדים הנקבות מלהדבק בו, ואפילו כי עתה יבואו שדים הזכרים להדבק בו לא ירעו ולא ישחיתו כי באמת הוא זכר.

הָאוֹמֵר אֶשְׁתֶּה וְאוֹתִיר, אֶשְׁתֶּה וְאוֹתִיר, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הנה גרסה הנכונה היא לגרוס אֵין בּוֹ מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, וכן גריס בשיטת רבינו המאירי ז"ל י יעויין שם, דהא מצינו בספר הכונות לרבינו האר"י ז"ל על כוס של ברכה בליל שבת שצריך לשייר בו מעט יין.

הַמְבַקַּעַת בֵּיצִים בַּכֹּתֶל וְהַטָּח בִּפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. נראה לי עושה כן לכפרה בשביל האפרוחים שלא ימותו כמו שעושין על האדם כפרה בתרנגול, והוא כי האפרוחים המה יוצאים מן הבצים, ולכן מביאה בצים כמספר האפרוחים, ומבקעת אותם וטח אותם אדם אחד בכותל לעשות בכל ביצה כפרה על אפרוח אחד שלא ימות.
וְהַמֵּגִיס בִּפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, פירוש מביא לובן ביצה ומגיס אותו בקערה לפני האפרוחין, ודרכו של לובן ביצה כמשגיסין אותו מתרבה ועולה וממלא הקערה כולה, ועושין זה לסימן, שגם אלו האפרוחים ירבו ויגדלו בשומין ובשר עד שיהיה כמות שלהם כפלי כפלים על הנמצא. ומה שאמר מְרַקֶּדֶת וְהַמּוֹנָה בִּפְנֵי אֶפְרוֹחִים, פירוש הריקוד עושתו לסימן, דאלו האפרוחים הקטנים שאין זזין ממקומן יגדלו כראוי ואז ירקדו בבית אנה ואנה כדרכן של עופות ותרנגולים לדלק ממקום למקום, והיא מונה הדילוגין שעושין ברקוד שלה כדי לחזק את הניחוש, שכל דבר הנמנה יש לו חיזוק יותר.

הַמְרַקֶּדֶת לְכוּתָּח. פירוש הַכוּתָּח בגמרא דפסחים (דף מב) הוא קוטניתא ומלחא ונסיובי חלבא עיין שם. ובספר הערבי כתב נעשה בלב"ן ומלח וזעת"ר, ואולי יש כמה מינים שונים, ועל כל פנים זה אינו נאכל תיכף אחר התערובת אלא צריך שתעמוד התערובת איזה שעות עד שיגמר תיקונה, כמו ענין 'חלב כפוי' שקורין בערבי לב"ן ובל"א יגורט"י, שצריך לעמוד כמה שעות עד שיושלם תיקונו, וכן הוא מעשה הַכוּתָּח, והיא מְרַקֶּדֶת לפניו בשעות אלו כדי שיתחזק ויושלם תיקונו מהר. והא דְמְשַׁתֶּקֶת לָעֲדָשִׁים נראה מפני שהעדשים עגולים שאין להם פה, ולכך הם מאכל אבלים כנודע. ולזה מנחשת להם בשתיקה כאלו אין להם פה לדבר דוגמת העדשים שאין להם פה, והא דְמְצַוַּחַת לַגְּרִיסִין זה איירי על מה שקורין בערבי בורג"יל, שגם אלו נקראין גריסין כמו גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל (ויקרא ב, יד), ולא איירי כאן על הפולין, והיא עושה צווחות לפניהם כְּדֵי שֶׁיִּתְבַּשֵּׁל מְהֵרָה.

חַמְרָא וְחַיֵּי לְפוּם רַבָּנָן, חַיֵּי וְחַמְרָא לְפוּם רַבָּנָן וּלְפוּם תַּלְמִידֵיהוֹן. הדקדוק ידוע למה כפל הדברים? ועוד למה הפך הדברים בשניה דנקיט 'חַיֵּי וְחַמְרָא'? ונראה לי בס"ד כי 'חַיֵּי' קאי על המזון שהוא הלחם, וידוע סעודת חתן שקולה כסעודת שבת, ובפרט אם החתן הוא תלמיד חכם שהוא עצמו נקרא 'שבת'. וידוע סעודות שבת הם ב' מינים, הא' היא ראשונה ושניה ששותין 'חַמְרָא' תחלה שהוא יין הקידוש, ואחר כך לחם שהוא הסעודה הנקרא 'חַיֵּי' והב' היא סעודה השלישית שאין בה יין קידוש תחלה, אלא רק צריך לשתות יין בתוך הסעודה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות, ונמצא זאת היא 'חַיֵּי' שהוא הלחם תחלה, ואחר כך 'חַמְרָא', ולכך היה אומר להם כן לרמוז להם סעודה זו היא כמו סעודת שבת, שהם חַמְרָא וְחַיֵּי וגם חַיֵּי וְחַמְרָא. אי נמי נראה לי בס"ד כשעשה רבי עקיבה משתה לבנו ודאי היה שם כמה כתות של תלמידי חכמים שיש בהם כתות שכולם חכמים ורבנים, ויש כתות שהם יושבים הרבנים עם התלמידים שלהם, וידוע כי דרך תלמידי חכמים לדבר דברי תורה במשתה וסעודה שלהם, ו'חַמְרָא' הוא כפשוטו, 'וְחַיֵּי' קאי על דברי תורה שנקראים 'חַיִּים' כמו שנאמר (משלי ד, כב) כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם. ולכן כנגד כת שכולם רבנים וחכמים גדולים אמר חַמְרָא וְחַיֵּי, כי אלו יכולים לשתות יין קודם שידברו בדברי תורה והלכה, כי אין חוששין שמא יבואו לידי טעות מחמת שכרות כי רבנים מובהקים הם. וכנגד כת שיש שם תלמידים גם כן עמהם שהם קטנים בחכמה, אמר אלו חַיֵּי דברי תורה תחלה ואחר כך ישתו חַמְרָא, כי אלו חוששין פן מחמת שכרות יבואו לדבר דברי תורה בטעות. ולכן חלוקה ראשונה של חַמְרָא וְחַיֵּי אמר לפום רבנן בסתם, ששם רבנים המובהקים בלבד, וחלוקה הב' של חיי וחמרא אמר לְפוּם רַבָּנָן וּלְפוּם תַּלְמִידֵיהוֹן, שבכתות אלו יש תלמידים יושבים גם כן עם הרבנים, ואם יתחילו לשתות קודם שידברו בדברי תורה אפשר שיבואו התלמידים לידי טעות מחמת שכרות. ובאופן אחר נראה לי בס"ד לפרש כי הבאין למסיבה תחלה שותין יין משך איזה שעות, ואחר כך מביאין הלחם והבשר שהוא הסעודה הנקרא 'חַיֵּי' אך יש באים למסיבה רעבים, ואלו אם ישתו יין אליבא רקנייא ודאי ישתכרו במהרה, ואין יכולים לסבול שתיית היין, לכך הדרך הוא שמביאין על השולחן עם היין מיני מזונות, כדי שכל מי שהוא רעב יאכל מיני מזונות וישבע, ואז יוכל לשתות הרבה יין ולא יהיה נזוק, וכנגד אלו אמר חַיֵּי וְחַמְרָא, כי תחלה יאכלו מזון שהוא חַיֵּי ואחר כך ישתו חַמְרָא, אבל כנגד הבאים בכרס שביעה שיכולים לשתות יין ואין צריכין לאכול מיני מזונות תחלה, אמר חַמְרָא וְחַיֵּי שישתו יין תחלה ואחר כך יאכלו הלחם והתבשיל שהם חַיֵּי. ונראה לי בס"ד 'כּוֹס' [86] גימטריא פ"ו, ועם כולל ב' אותיות פ"ו עולה מספר יַיִן חַי [88], וידוע מה שנאמר בְּעֲשָׂרָה דְּבָרִים שֶׁבְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה שֶׁיִּהְיֶה 'חַי' יש בזה ב' פרושים, הא' רצונו לומר חדש מן החבית, והאחר רצונו לומר שאינו פגום. וכאן בא לומר להם ברמז על כל כוס וכוס שהוא חודש מן החבית, וגם שאינו פגום, לכך אמר חַמְרָא וְחַיֵּי וכפל חַיֵּי וְחַמְרָא, והוא אומר להם הדבר ברמז כאלו הוא מברך אותם. גם נראה לי ה'יַיִן' [70] עולה מספרו שבעים, וזמן הקצוב לאדם בשנות חייו הוא גם כן שבעים, ותלמידי חכמים חייהם דומין ליין שכל שהוא מתיישן יותר יהיה משובח יותר, וכן חיי החכם כל מה שיוסיף חיים יותר ישובח יותר, וכמו שאמרו (משנה קנים ג, ו) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם מה שאין כן עמי הארץ, ולזה אמר חַמְרָא וְחַיֵּי, רצונו לומר השוואת החמרא עם החיים, וְחַיֵּי וְחַיֵּי השוואת החיים עם היין לענין ישון זה אינו אלא לְפוּם רַבָּנָן!

כלל גדול אמרו בשבת וכו'. פשטיות דבר כלל גדול הוא שהתנא נותן גדר וכלל לכל עניני שבת משא"כ כלל אחר הוא נוגע רק למלאכה אחת ממלאכת שבת והוא כל שכשר להצניע וכו' שהוא גדר ושיעור למלאכת ההוצאה לכן תנן גבי הראשון גדול משא"כ בכלל אחר. וכן יוצדק במעשר שהכלל הראשון הי' ראוי לשנות ולתאר בגדול שהוא סייג וגדר לכל דיני מעשרות שצריכים שיהי' פירות אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ. משא"כ כלל השני הוא רק לפרש גדר אוכל מהוא נקרא אוכל אם משמרו להוסיף אוכל ונאכל גדול וקטן. וכיון שאינו כלל אלא לדין א' מתנאי המעשר הי' ראוי שיתואר הראשון גדול בערכו. והיינו דמקשה ש"ס ממתני' דמעשר ולא הי' קשה קושי' תוס' ד"ה והא מעשר וכו'. אלא שרש"י ד"ה עוד כלל אחר לא פי' כן ע"ש. והטעם נ"ל משום דבשביעית אין הכלל הראשון גודר יותר מן השני וכמעט שניהם גדר אחד הם דמניח כלל מה ששייך בו איסור פירות שביעית וחיוב מצות ביעור ומה שלא שייך בו אלא איסור ולא חיוב ע"כ הוכרח לפרש כפי' רש"י וקשה קושי' תוס' וצ"ע. ומ"מ נ"ל בין לפי' רש"י בין לפי' דידי נשאר כן למסקנא אלא דמסיק כל דאית בי' אבות ותולדות או שענשו מרובה קרי לי' כלל גדול כלפי השני הקטן ממנו. משא"כ מי שאינו חשוב כל כך אע"פ שהראשון כולל יותר מן השני לא הטריח התנא לתוארו בגדול אע"פ שהוא גדול. אבל לעולם אי לא הוה אחריו כלל פחות מזה לא הוה קרי לי' גדול אע"ג שענשו מרובה. ולפ"ז כלל אחר לעולם פירושו קטן מן הראשון. ומיושב קושית תוס' ד"ה דאית בי' וכו' בסוף הדיבור ונדחקו דאכלל גדול קמא קאי שהוא דוחק ולפע"ד אין צורך:

והרמב"ם בפי' המשנה פי' גדול שהוא בסקילה ופי' מהרש"א לפי דעתו דש"ס תרי מילי קאמר עונשו של שבת חמיר מבשביעית שהוא בסקילה. ועוד שבת אית' בין בתלוש וכו' וכן עונשו של שביעית חמיר מדמעשר ועוד ששביעית איתא בין במאכל אדם וכו' וכן במעשר ופאה ע"ש ודבריו נכונים הם אלא שצריך טעם מ"ט שביק רמב"ם אידך טעם דבש"ס. ונ"ל דס"ל דש"ס יהיב תרי טעמי משום דלא סגי' לי' בחד טעמא לגבי שביעית ממעשר דעונשו של שביעית אינו מרובה ממעשר שהוא במיתה בידי שמים ודברי מהרש"א בזה דחוקים. אך למאי דקיי"ל דשביעית בזמן בית שני הי' דאוריי' דהי' כל מושבים עליו שהי' שם מכל י"ב שבטים. ומעשר הי' רק דרבנן דקדושה ראשונה לא קידשה לע"ל ולא כולה סליק ולא הוה ביאת כולם כי כן פסק רמב"ם א"כ עונשו של שביעית חמיר שהוא דאוריי' ומעשר רק דרבנן אך פלוגתא דתנאי היא ולמ"ד גם מעשרות הוה דאוריי' דקדושה ראשונה קידשה לע"ל ליתא להאי תירוצא ע"כ יהיב עוד טעם אחרינא שהשביעי' איתא בין במאכל אדם וכו' ומדיהיב בשביעית ומעשר תרי טעמי יהיב נמי בכולהו תרי טעמי כיון דמשכח בהו טעמי. אבל הרמב"ם להלכתא דשביעית בזמן בית שני דאוריי' ומעשר דרבנן מעזרא ואילך ע"כ סגי' לי' בכולהו בחד טעמא דעונשו מרובה:

והנה מ"ש תוס' דלא שייך אבות ותולדות במידי דלית בי' איסור מלאכה. פי' דלא שייך למיקרי איסורים וסייגים דרבנן תולדות לדאורייתא אלה במידי דמלאכה כיון דאשכחן בשום פעם בשבת שהם תולדות לאותן אבות מן התורה מש"ה גם בשביעית שאסרו רבנן לאותן מלאכות משום סייג מ"מ נקראו תולדות לאותן אבות כיון שהן תולדות לאותן אבות במלאכת שבת. משא"כ מעשר שאיסור דרבנן אינו תולדה לאיסור דאוריי' אלא סייג לו. כן הבנתי כוונתם מלשון הראב"ן דף רמ"ו ע"א ע"ש:

כל השוכח עיקר שבת. לפי סדר לשון המשנה ה"ל לומר מי שאינו יודע עיקר שבת דעלה קאי בסיפא היודע עיקר שבת. ה"ל דבר והפוכו מי שאינו יודע ומי שיודע. וראיתי בירושלמי תנא דבי רבי תני במתני' מי שאינו יודע עיקור שבת וקאמר התם ר"א גרס כמשנתינו והוה ס"ד דפליגי דשוכח משמע הכיר ולבסוף שכח. ואינו יודע משמע שכוח מעיקרא ואתא רב ואמר הדא הוא פי' דגם לגרסא שוכח נמי ה"ה שכוח מעיקרא והיינו כשיטתו בבבלי. דרב ושמואל אמרו תרווייהו ה"ה תינוק שנשבה וכו'. ואיתא תו התם דר' יוחנן תנא כתנא דבי רבי מי שאינו יודע עיקר שבת והוה ס"ד למימר דשוכח חייב על כל א' וא' היינו הכיר ולבסוף שכח ומסיק דהיינו לר"א פי' בכריתות דס"ל גופי' מחולקים וס"ל כן אפי' בהכיר ולבסוף שכח הוה שבת כגופי' מחולקים אבל לר"ע התם לא א"כ הדא הוא הדא פי' בין שכוח מעיקרא בין הכיר ולבסוף שכח לעולם אינו חייב אלא א' לר"ע דקי"ל כוותי'. אלו הנאמרים בירושלמי וע"ש בק"ע האריך ללא צורך והפי' כפשוטו. והנה לפ"ז צ"ל דירושלמי פליג אדבבלי דלר"י אמרי' בבבלי דס"ל כמונבז. אבל האמת יורה דרכו דבבבלי נמי פליגי רב ור"י כמו בירושלמי דלרב פי' משנתינו דנקט השוכח ה"ה שכוח מעיקרא ואין נפקותא בין תנא דמתני' לתנא דבי רבי דהדא הוא הדא אבל ר' יוחנן ס"ל דלתנא דמשנה דה"ל למינקט אינו יודע דומיא דסיפא דתנן היודע ולא דמי לברייתא לקמן דתני השוכח ואפ"ה קאמר כיצד תינוק שנשבה וכו' ומשמע דשוכח כולל לשון שכוח כמ"ש רשב"א בשמעתין. מ"מ במתני' דקתני בסיפא היודע ה"ל למיתני ברישא מי שאינו יודע אע"כ מתני' תנא דבי מונבז הוא ודוקא הכיר ושכח אבל שכוח מעיקרא ס"ל דאינו חייב אפי' א'. וכל זה אמר ר' יוחנן בכוונת תנא דידן אבל ר' יוחנן לנפשי' ס"ל כתנא דבי רבי דגרס מי שאינו יודע ואתי' כת"ק דמונבז דהיינו ר"ע והכי ס"ל להלכתא אע"ג דר' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה האי תנא דבי רבי נמי סתם משנה אלא דרבי שנאה למשנתו בשתי נוסחאות א' כמונבז וא' כר"ע. וכן אשכחן בריש פרק הזהב בש"ס דילן הועתקה הנוסחא הזהב קונה הכסף ורשב"ר אמר בילדותך שנית לן דכסף קונה הזהב ובירושלמי הועתקה המשנה כסף קונה הזהב כנוסחא שבילדותו וע"ש בתלמוד ירושלמי וה"נ דכוותי' באופן שנ"ל לדינא לא פליגי רב ושמואל ור"י ור"ל רק בפירוש דנוסחאות משנה שלפנינו אבל כ"ע דהלכה כת"ק והיינו נמי דר' יוחנן פליגי לרבנן אי בעי שגגת לאו או לא משום דהלכה כרבנן. והא"ש פסק הרמב"ם על נכון דפסק דלא כמונבז דתינוק שנשבה וכו' חייב א' ולהנ"ל ניחא והנה אמת נכון הדבר בעה"י:

ונראה תנא דבי רבי לטעמי' דס"ל בשבועות דאיכא קרא בידיעת הטומאה דבעי ידיעה בתחילה אפ"ה סגי בידיעת בית רבו לאפוקי תינוק שנשבה עי' מס' שבועות ה' ע"א. א"כ בשבת ושארי איסורים אפי' ידיעת בית רבו לא בעי ורמב"ם פסק שם כרבי מדבעי ר' ירמי' אליבי' בשבועות י"ד ע"ב ע"ש א"כ ה"נ פסק כת"ק דמונבז וק"ל:

היודע עיקור שבת פי' רש"י ימים שבנתיים תוכן כוונתו דאי גזירת הכתוב דימים של היתר שבנתיים ה"ל כמו גופי' מחולקין וא"כ מנ"ל דקרא דשמירה לכל שבת קאי אהיודע עיקור שבת נימא דשמירה א' לכל שבת קאי נמי אזדון שבת ושגגת מלאכות משום דגופי' מחולקין מה לי הך גז"ה או הך וכדס"ל לר"ח בכריתות באמת דגופי' מחולקין פשיטא יותר בזדון שבת מימים שבנתיים בשגגת שבת וא"כ לרבה מנ"ל הסברא איפכא אע"כ משום דימים שבנתיים איכא סברא דגלי לן קרא נהי בעלמא בעי ידיעה שחטא ממש מ"מ הכי גלי קרא דידיעה כ"ש סגיא והכא הוה ידיעה שחטא אלא שחסר ידיעה מועטת שהרי א"א שלא שמע שיום פלוני שבת פי' וידע ג"כ דהמלאכה אסורה אלא שלא נתן אל לבו שהוא עשה מלאכה באותו יום ולא ידע שחטא וגלי לן קרא דבהכי סגיא. והשתא מיושבים קו' התוס' דלמה לי קרא. דהשתא שפיר איצטרך כיון דלא ידע שחטא ממש. ומיושב נמי מ"ש מקצירה גוררת קצירה התם כשידע שהוא שבת לא ידע שקצירה אסורה לא הוה ידיעת החטא כלל משא"כ הכא ידע שניהם אלא שלא נתן אל לבו שהוא עשה מלאכה זו לא חסר מידיעת החטא אלא כל שהוא וגלי קרא דבהכי סגיא. ומיושב נמי קו' תוס' דלר"ח הוה ימים שטבלה ידיעה לחלק. לק"מ דהיינו לר"ח בכריתות דס"ל דגופי' מוחלקין מודה ר"ע בזדון שבת א"כ הה"נ בשגגת שבת ימי היתר עושים גופי' מוחלקין בלי שום טעם וסברא אלא מגזירת הכתוב וה"ה בנדה ימים שטבלה. ורש"י במתני' פי' כן לרבה. ומיושב נמי קושי' רשב"א ומהרש"א דשמעתין ממה שפי' רש"י לקמן ד"ה לתני הכי וכו' והא"ש דהתם הסוגי' לרב ושמואל ושמואל ס"ל בכריתות כר"ח כפי' רש"י בכריתות י"ז ע"א ד"ה שמואל תני נדה דס"ל כר"ח עכ"ל וממילא לק"מ ולא קשה כל מ"ש תוס' לקמן בשמעתין ד"ה לתני היודע וכו' וד"ה וכ"ש האי וכו' והדברים ברורים בעזה"י:

וי"ל עוד רבא ואביי לקמן ע' ע"ב ס"ל כר"ח דכריתות מש"ה ס"ל קצר וטחן לא הוה ידיעה שחטא דידיעת חטא ממש בעי. ואמנם ר"ז שם ע"א ע"א ס"ל כרבה בכריתות וימים שבנתיים הוין ידיעה מטעם א"א שלא שמע והה"נ קצר וטחן. ע"ש פירש"י ד"ה מילתא דפשיטא להו וכו' ע"ש. ומיושב ג"כ קושי' תוס' מקצירה גוררת קצירה וק"ל:

כלל גדול פרק שביעי

במשנה כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח וכו' אינו חייב אלא חטאת אחת ופירש"י בגמרא יליף לה שמירה אחת לשבתות הרבה וכו'. ונראה לי דאין כוונת רש"י בזה דאי לאו דיליף לה בגמרא מקרא הוי משמע מסברא דאפי' בכה"ג מחייב על כל שבת ושבת ולכאורה אין לפרש כן דא"כ לענין מלאכו' הרבה דליכא קרא ליפטר בשוכח עיקר שבת א"כ אמאי אינו חייב אלא אחת ולא אכל מלאכה דהא חילוק מלאכות דאורייתא דילפינן להו לקמן דף ע' מקרא אע"כ דאפ"ה פשיטא לן מסברא דבשוכח עיקר שבת לא שייך לומר כן אע"ג דאמרינן לקמן דשני מיני מלאכות הוי כמו חלב ודם א"כ כ"ש שיש לנו לומר כן לעניין דאינו חייב על כל שבת ושבת על מלאכה אחת דסוף סוף חד איסורא מיקרי והך סברא דימים שבינתים הוי ידיעה נמי פשיטא דלא שייך בשוכח עיקר שבת:

אלא דאפ"ה הוצרך בגמרא דלקמן למילף לה מקרא דשמירה אחת לשבתות הרבה והיינו לבתר דאיצטריך למכתב את שבתותי תשמורו לחייב על כל שבת ושבת כשיודע עיקר שבת א"כ הו"א דגזירת הכתוב הוא דכל שבת ושבת חשיב כאיסור מובדל בפני עצמו מש"ה איצטריך נמי קרא דושמרו את השבת דזימנין דשמירה אחת לשבתות הרבה והיינו בשוכח עיקר שבת כן נ"ל בכוונת רש"י:

אלא דלמאי דמסקינן לקמן דהעלם זה וזה בידו אינו חייב אלא אחת מסברא בעלמא משמע דחילוק מלאכות קיל טפי מחילוק שבתות וא"כ אפשר דשפיר איצטריך קרא בשוכח עיקר שבת לענין דאינו חייב על כל שבת ושבת ולקמן אבאר יותר ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה כלל גדול כל היודע עיקר שבת וכו' פי' בקונטרס וכו' שאי אפשר שלא שמע בנתיים וכו' וקשה להר' אליעזר דאמר בגמרא קצר וטחן כגרוגרת וכו' עס"ה. כבר האריך מהר"ם לובלין בחידושיו בביאור דברי התוס' ומ"ז ז"ל בס' מג"ש האריך מאוד למעניתו ע"ש דבאמת לכאורה יש לתמוה על קושיא זו של הר' אלעזר כיון דרש"י ז"ל גופא כתב להדיא דבהך סברא דאי אפשר שלא שמע לחוד לא סגי אי לאו דאיכא נמי קרא דשמירה אחת לכל שבת ושבת וא"כ לא שייך הך מילתא בקצר וטחן כגרוגרות דלקמן דאיירי בשבת אחת דליכא קרא ובלא"ה אין סברא כלל לומר דמ"ש רש"י שאי אפשר שלא שמע בנתיים היינו דבהאי סברא לחוד סגי לחייב על כל שבת ושבת דא"כ נפל פיתא בבירא שהרי אם יאמר שברי לו שלא שמע בנתיים א"כ היאך נאמר לו דליתי חולין בעזרה אע"כ דודאי גזירת הכתוב הוא דלחייב כה"ג כיון דכתיב שמירה לכל שבת ושבת והאי לישנא דאי אפשר שלא שמע בינתיים שכתב רש"י אינו אלא גילוי מילתא בעלמא כמ"ש רש"י בדיבור הקודם ומסתבר דכי כתיב וכו' וממילא דה"ה לאידך קרא וזה ברור וכמ"ש ג"כ מ"ז ז"ל ולע"ד שכן מבואר להדיא מסוגיא דגמרא דכריתות ד' ט"ו אהא דקתני התם אמר ר"ע שאלתי את ר"א בעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה וכו' ודייקינן עלה בגמרא מאי קבעי מיניה אי שבתות כגופין דמי וכו' ומסיק התם דאמרי בי רב תרתי בעי מיניה שבתות כגופן דמי או לא ובעי מיניה ולדי מלאכות וכו' והדר הש"ס ומדייק בשבתות היכי מיבעי ליה שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק בזדון שבת ושגגת מלאכה הוא דבעי מיניה אי כגופן דמי אי לא או דלמא זדון שבת פשיטא ליה דכגופין דמי ושגגת שבת הוא דבעי מיניה ימים שבנתיים וכו' וא"כ לפ"ז משמע דמספקא ליה להש"ס בסברות הפוכות אלא שכבר נזהר רש"י מזה שם וכתב דהא דמספקא ליה נמי איפכא היינו משום דדרשא דקרא דאחת שהיא הנה אפשר דהכי משמע ואפ"ה פשיט רבה שם דמסתברא שגגת שבת פשיטא ליה דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק וזדון שבת הוא דבעי מיניה ודייק לה ממתני' דהכא דלא קתני בסיפא חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת וכו' ע"ש משמע להדיא דאע"ג דמדרשא דקרא ואחת שהיא הנה משמע איפכא אפ"ה כיון דמסברא לבתר דכתיב שמירה לכל שבת ושבת משמע להדיא דשבתות כגופין דמי מוקמינן לה בדדמי במאי דמסתבר טפי והיינו בשגגת שבת דאיכא תרתי למעליות' חדא דשבתות כגופין דמי כמו חמש נרות דהתם ועוד סברא אחרת דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק וכיון דכולה סוגיא דשמעתין בפירקין משמע דכרבה דהתם איירי כמ"ש התוס' גופייהו לקמן כמו שאבאר עוד מכ"ש לשיטת רש"י דהכא דוודאי כרבא אזלא א"כ הרי לפנינו דדוקא היכא דאיכא תרתי למעליותא הוא דמחייבינן ליה על כל שבת ושבת אע"ג דכל חדא באפי נפשה לא מהני דהא הך סברא דשבתות כגופן דמי קאמר רבה להדיא דלא מהני כדמוכח סיפא דמתני' דהכא והך סברא דימים שבנתיים לחוד נמי לא מהני כיון שלא נודע בנתיים שחטא וא"כ לפ"ז ממילא מתרצו כל קושיות התוס' שהקשו על פרש"י וכ"ש במאי שהקשה ר"י ממאי דאמרינן בכריתות אליבא דר"ח ולמאי דפרישית עיקר פלוגתא דרבה ור"ח בהכי רהטי דלרבה בעינן תרתי למעליותא ולר"ח בחדא מינייהו סגי וכולהו אליבא דר"ע דמוקמינן מתניתין דהכא כוותיה וזה ברור למי שמעיין ומדקדק היטב בסוגיא דכריתות:

ובאמת נראה שמהר"ם ז"ל הרגיש בזה וכתב לתקן שהתו' הבינו מפירש"י דהך סברא דאי אפשר שלא שמע לחוד הוי כידיעה גמורה ממש ולדעתי אפשר מה שהבינו התוס' כן מפרש"י היינו ממ"ש בדיבור הקודם ארישא דמתניתין דאינו חייב אלא אחת דבגמרא יליף לה מקרא דשמירה אחת וכו' מש"ה משמע להו האי לישנא דעיקר דרשא דקרא להכי אתי ואגב האי קרא איצטריך למכתב נמי דזימנין דשמירה לכל שבת ושבת אבל אי לא הוי כתיבא קרא כלל אפ"ה הוי ידעינן מסברא דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק כן נ"ל ליישב מה שהבינו התוס' כן בכוונת רש"י אלא שכבר כתבתי בסמוך דכוונת רש"י אינו כן אלא כדפרישית ודוק היטב:

בא"ד ותימא דהתם יליף לה ר"א שבת מנדה ואדרבה בשבת כתיב קרא ובנדה לא כתיב קרא עכ"ל ותירוץ ר"י נראה דוחק ועמ"ש מ"ז ז"ל גם בזה ולע"ד פירושו ג"כ דחוק:

ואני בער ולא אבין קושיית התוספת כלל דלא מבעיא למ"ד התם בכריתות במילתא דר"א נדות א"כ ודאי כתיב קרא דהא מנדה הוא דילפינן בריש כריתות דעל שני גופין חייבין שתי חטאות מדכתי' ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לחייב על כל אשה ואשה וא"כ שפיר קאמר ר"א לר"ע למילף ק"ו שבת מנדה כיון דפשיטא ליה לר"א מסברא דשבתות כגופין דמי. ואם נפרש כוונת התוס' אליבא דשמואל התם בכריתות דתנא נדה אליבא דר"א א"כ כ"ש דלא קשיא מידי דהא לקושטא דמילתא אמר ר"א התם דבא עליה וחזר ובא עליה חייב על כל ביאה וביאה הא קמן דפשיטא ליה לר"א הך מילתא והקרוב אצלי לומר דר"א יליף לה מהאי קרא דואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב דדרשינן לה לחלק וא"כ משמע לישנא דקרא דעל אשה אחת מחייב על כל ביאה וביאה ולא מיבעיא לרבה התם דף ט"ו דר"א בכל האיסורין היכא דעביד תרתי זימני מחייב תרתי וא"כ נראה דמנדה יליף לה כדפרישית אלא דאפילו לרב יוסף דקאמר התם דוקא לענין ביאות הרבה קאמר ר"א הכי משום דאי אפשר לערב שני ביאות כאחד משא"כ בקצר וחזר וקצר דאפשר לערב וא"כ עכ"פ אית לן למימר דלענין שבתות הרבה בשגגת שבת שפיר יליף ר"א בק"ו לחייב על כל שבת ושבת שאי אפשר לערב שני שבתות כאחד סוף דבר לא ידעתי מאי מקשו התוס' מדר"א אדר"ע דהא עיקר פלוגתייהו בהכי בין בנדה ובין בשבת ולקושטא דמילתא אליבא דר"א לא בעי קרא כלל לענין שבת כיון דלנדה מדמי לה לגמרי וכולהו דרשא דפירקין בין לענין שבת ושבת ובין לענין חילוק מלאכות ע"כ אליבא דר"ע וחביריו כדמסקינן להדיא בכריתות דמתניתין דהכא כולה אליבא דר"ע מיתוקמא ע"ש כנ"ל ברור בעזה"י ודוק היטב:

שם במשנה היודע שהוא שבת וכו' חייב על כל אב מלאכה ומלאכה ופרש"י דלא מחייב על כל שבת ושבת דחדא שגגה היא וכו' עכ"ל. והיינו כרבה דאית ליה הכי בכריתות דלא אמרינן שבתות כגופין דמי מקרא דואת שבתותי תשמורו אלא דוקא לענין שגגת שבת דאיכא נמי האי טעמא דימים שבינתיים מחלקין כדפרישית. ולפ"ז א"ש טובא לישנא דמתניתין דקתני כלל גדול אמרו בשבת אפילו אהך בבא דהיודע שהוא שבת דחייב על כל מלאכה ומלאכה דאע"ג דהך מילתא אשכחן לה נמי ביה"כ ובעכו"ם דחייב בזיבח וקיטר וניסך על כל אחת ואחת כדאיתא בסנהדרין וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכמו שאבאר לקמן ד' ע"ב ע"ב אפ"ה אצטריך למיתנייה הכא בשבת בהדי אינך כללי דשבת לאשמעינן דבכה"ג אינו חייב על כל שבת ושבת נמצא דכל זה היינו אליבא דרבה משא"כ לר"ח בכריתות מבואר להדיא דשבת' כגופין דמי לגמרי ומש"ה בהאי דהיודע שהוא שבת דהכא דקתני חייב על כל אב מלאכה ומלאכה היינו דחייב נמי על כל שבת ושבת כמו ברישא ביודע עיקר שבת וע"ש בפירש"י שכתב כן להדיא וא"כ לפ"ז ע"כ דהא דקתני הכא כלל גדול אמרו בשבת דמשמע בשבת דוקא לא קאי אלא אהנך בבי דרישא משא"כ בהך בבא דיודע שהוא שבת דלא איירי אלא לענין חילוק מלאכות א"כ לאו דוקא בשבת אלא אפי' ביה"כ נמי שייך הך מילתא והיינו למאן דיליף חילוק מלאכות מאחת מהנה וכ"נ מלשון הגמרא בפ' אלו עוברין ובפ' אלו הן הלוקין דאמר רבה חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט משמע דלענין יה"כ יש חילוק מלאכות כמו בשבת וכ"ש דבעכו"ם נמי אשכחן חילוקי חטאות או אפשר דר"ח לית ליה הך סברא דרבה דפ' אלו עוברין אלא דביה"כ ליכא חילוק מלאכות והיינו כשמואל או כר' נתן דיליף לקמן חילוק מלאכות בשבת מקרא דמחלליה מות יומת או מלא תבערו וא"כ לא שייך הך ילפותא אלא בשבת לחוד ולא ביה"כ דיה"כ משבת ודאי לא ילפינן דמה לשבת דחמירא שכן בסקילה משא"כ ביה"כ א"כ לפ"ז א"ש אפילו אליבא דר"ח דהא דקתני כלל גדול אמרו בשבת אכולה בבי דמתניתין קאי לאפוקי מיה"כ דלא שייך כלל כל הנך בבי דמתניתין וכן נ"ל מל' הרמב"ם בפ"ז מהלכות שגגות שלא כתב דיני חילוקי חטאות בשני איסורים בהעלם אחד אלא בעכו"ם ובשבת לבד משמע דביה"כ אינו כן. כן נ"ל ודוק ועיין עוד בסמוך:

כלל גדול

מתני' כלל גדול וכו' כל השוכח. הנה אמרו כל השוכח לפי שכולל כאן שני מיני שוכח שהיתה עיקרה של שבת שכוחה מעיקרא דהיינו תינוק וגר וגם הכיר ולבסוף שכח וכמסקנא דרב ושמואל לקמן בשמעתין (דף ס"ח ע"ב) דרב ושמואל דאמרי תרווייהו אפי' תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר וכו' כהכיר ולבסוף שכח דמי. אבל לפי תחלת הסוגיא דרב ושמואל וכן לר' יוחנן ור"ל לא מיירי במשנתינו אלא בשוכח אחד דהיינו לרב ושמואל דוקא שכוחה מעיקרא ולר"י ולר"ל דוקא הכיר ולבסוף שכח. לא ידעתי איך שייך למימר כל" ונלע"ד דהא דגר שנתגייר בין העכו"ם אף דגבי שבת משכחת לה כשלא הודיעוהו מצות שבת אבל גבי עכו"ם לא משכחת לה שוכח עיקר ע"ז שהיתה שכוחה אצלו עיקרה של עכו"ם אלא בתינוק שנשבה אבל בגר לא מיחשב גר כלל דהרי קבלת המצות מעכב בגר ואף שאין צורך להודיע לו כל המצות אבל מצות איסור עכו"ם הוא עיקר הגירות ואם לא הודיעוהו לפרוש מע"ז אינו גר וע' לקמן בדף ע"ב ע"ב בתוס' בסוף ד"ה עד כאן ולקמן בדף ס"ח ע"ב בברייתא דמונבז דמסיים ת"ק וחייב על עכו"ם אחת אתינוק קאי ולא על גר. ולפי זה היה מקום לומר כיון דחמירא שבת כעכו"ם גם במצות שבת לא מיחשב גר אם לא נודע לו מעולם לכך קמ"ל תנא דמתני' כל השוכח אפילו גר וכולל בין תינוק ובין גר דגבי שבת מיחשב גר אפילו לא נודע לו מצות שבת מעולם וחייב קרבן על השבת. וניחא לרב ושמואל לפי הס"ד דמתני' דוקא בהיתה עיקר שבת שכוחה אצלו ואפ"ה תנן כל השוכח אבל לר"י ור"ל דמוקי משנתינו דוקא בהכיר ולבסוף שכח קשיא מאי כל: ונלע"ד עפ"י מ"ש התוס' לקמן (דף ע' ע"ב) בד"ה העלם זה וזה וכו' וצריך לחלק בין זה לשוכח עיקר שבת דהכא אינו שוכח כל כך. דכי מדכרי ליה מידכר. אבל שוכח עיקר שבת היינו כעין תינוק והנה בהעלם זה וזה מספקא להאמוראים שם אם חייב על כל מלאכה ומלאכה או לא. ולפי טעם רש"י דהטעם דחייב ביודע עיקר שבת על כל שבת ושבת משום דימים שבנתיים הוי ידיעה לחלק הוא משום דאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו יום שבת היה אלא שלא נזכר במלאכות שעשה והרי שגגה קמייתא משום שבת היתה וא"כ כאן בהעלם זה וזה. א"כ שגגה קמייתא גם על מלאכות היתה ולא מיקרי זה ידיעה מבינתים. ולא מיבעי' לסברת מוהרש"א שרצה לדחות קושיית התוס' במשנתינו בד"ה כלל גדול שהקשו על פירש"י מהך דקצר וטחן שכתב מוהרש"א דשאני התם שבשעה שנודע לו השבת היה שוגג במלאכות עיין בדבריו. וא"כ ק"ו בהא. אלא אפילו לפי מ"ש המהרש"א שהתוס' סברי שאין לחלק בזה. היינו בשם דעכ"פ שגגה קמייתא היתה בשגגת שבת לחוד. וא"כ הידיעה הגורמת חיוב הקרבן אחר זה הוא ידיעת השבת ואף שבין כך שכח איסור מלאכות ס"ל להתוס' דלרש"י העיקר תלוי בשגגה קמייתא אבל בהעלם זה וזה הרי שגגה קמייתא תיכף היתה שגגת שניהם ולא שייך ידיעה לחלק כי אם ידיעת שניהם וא"כ לפירש"י פשיטא לי שאינו חייב על כל שבת ושבת. אבל לפירוש התוס' שהוא גזירת הכתוב דימים שבנתים הוי ידיעה לחלק. מספקא לי בהך דשגג בשניהם כיון שעכ"פ עתה נשכח שבת ממנו לגמרי לפי שעה. אם זה דומה לשוכח עיקר שבת לענין שלא יתחייב על כל שבת ושבת. ולפי זה יש לנו לתרץ גם שיטת ר' יוחנן ורשב"ל דמה דתנן כל השוכח כולל הכיר ושכח עיקר שבת לגמרי וכולל העלם זה וזה ושפיר תנן כל השוכח אלא דהא תינח דאם נימא דהעלם זה וזה אינו חייב על כל מלאכה ומלאכה. אבל אי נימא דהעלם זה וזה חייב על כל מלאכה אפילו אי נימא דאינו חייב על כל שבת מ"מ אי אפשר שתכלול המשנה בבבא דרישא דכל השוכח עיקר שבת גם העלם זה וזה. דהרי כאן תנן אינו חייב אלא אחת ובהעלם זה וזה תנן חייב על כל מלאכה ומלאכה אלא שזה אינו קשיא על ר' יוחנן ורשב"ל דנוכל לומר דסברא באמת דהעלם זה וזה אינו חייב אלא אחת. ועכ"פ לר' יוחנן ור"ל ליכא לספוקי בהעלם זה וזה. דהרי מפורש משנתינו בבבא דרישא דכל השוכח דהיינו גם העלם זה וזה דאינו חייב אלא אחת ולפי זה כל הסוגיא דלקמן (דף ע' ע"ב) רבא ורב נחמן ורב אשי ורבינא. שפלפלו אם העלם זה וזה חייב אחת או על כל מלאכה ומלאכה על כרחין כרב ושמואל סבירא להו. דגם תינוק שנשבה כהכיר ולבסוף שכח דמי וכיון דכל הני אמוראי ס"ל כרב ושמואל. ובפרט לסברת התוס' לקמן (בדף ע' ע"ב) בד"ה חזינן דלמסקנא דרבינא נשאר זה דהעלם זה וזה בבעיא דלא איפשטא. א"כ גם רבינא ע"כ ס"ל כרב ושמואל ורבינא הוא בתרא והלכה כמותו א"כ אף דבכל דוכתא הלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל בהא הלכה כרב ושמואל דכולהו אמוראי בתראי רב נחמן ורבא ורב אשי ורבינא בשיטתייהו דרב ושמואל קיימי ובזה נבין טעם הרמב"ם בפרק ד' משגגות הלכה ב' פסק כרב ושמואל דהיינו כרבנן דמונבז וכן פסק בפ"ג משגגות הלכה ו' ולכאורה הדבר תמוה דהרי קיי"ל כר' יוחנן ורשב"ל לגבי רב ושמואל ואף דמונבז ורבנן הלכה כרבנן דאינהו רבים ומונבז יחיד מ"מ כללי דאמוראי עדיף מכללי דתנאי וכיון דר' יוחנן ורשב"ל כמונבז ובפרט דמוקמי למשנתינו כמונבז הוה ליה להרמב"ם לפסוק כמונבז ודברי הרב הכסף משנה שם בפ"ג משגגות דחוקים מאוד ולא מסתבר כלל. ולפי מה שכתבתי והוכחתי דכולהו אמוראי בתראי ורב אשי ורבינא כולהו קיימי כרב ושמואל שפיר פסק הרמב"ם כרב ושמואל:

ובמה שכתבתי ניחא דמקשה בגמ' לקמן (דף ס"ט ע"ב) תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו' אלא לר"ש ב"ל דידע לשבת במאי וכו' והנה סוגיא זו היא בשלשה מקומות בפירקין חדא הך דאמרן ועוד לקמן (דף ע' ע"ב) גבי העלם זה וזה בידו דמקשה ג"כ דידע לשבת במאי. ועוד לקמן (דף ע"ג ע"א) בפלוגתא דאביי ורבא במתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דמקשה ג"כ לרבא דידע לשבת במאי והנה לקמן בדף ע' בהעלם זה וזה דקאמר תנן אבות מלאכות וכו' אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת שפיר. אלא אי אמרת אינו חייב אלא אחת היכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות. הניחא אי סבר לה כר' יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת וכו' אלא לרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לשבת במאי וכו' וקשה לי כי היכי דאמר שם בשלמא הוה לי' למימר גם בשמעתין בהא דמקשה לרשב"ל דידע לשבת במאי הוה ליה למימר בשלמא להיפוך בשלמא אי סבר העלם זה וזה חייב על כל אחת ואחת משכחת לה בהעלם זה וזה אלא אי אמרת אינו חייב אלא אחת היכי משכחת וכו' ולמה הקשה כאן במוחלט לרשב"ל דידע לשבת במאי בשלמא לקמן (דף ע"ג ע"א) דמקשה לרבא דידע לשבת במאי לא קאמר בשלמא אי העלם זה וזה חייב על כל א' משכחת בהעלם זה. משום דלקמן על רבא מקשה והרי רבא מיבעי' לי' בדף ע' ע"ב מרב נחמן בהעלם זה וזה. ואי דלא משכחת לרבא שיהי' חייב ל"ט כי אם בהעלם זה וזה א"כ תיפשוט ליה מדידיה אלא ע"כ לרבא לא מיירי הך דארבעים חסר אחת בהעלם זה וזה אבל כאן דמקשה לרשב"ל קשה למה לא אמר בשלמא אי סבר העלם זה וזה וכו' ולפי מ"ש ניחא דהא מוכח לרשב"ל דמוקי משנתינו כמונבז א"כ איך תני רישא כל השוכח וכו' והלא אין כאן אלא אחד דהיינו הכיר ולבסוף שכח אלא ע"כ דגם העלם זה וזה נכלל בכלל כל השוכח. והרי מבואר שאינו חייב אלא אחת וא"כ ודאי דלא מוקי ריש לקיש אבות מלאכות ארבעים וכו' בהעלם זה וזה וכו'. ודע דגם זה יש לדקדק בפלוגתא דאביי ורבא לקמן דף ע"ב דג"כ מקשה לרבא דסבר טעה בשיעורים פטור היכי משכחת ארבעים וכו' וקאמר הניחא אי סבר כר' יוחנן וכו' א"כ ג"כ הכא דמקשה על רשב"ל הוה לי' למימר הניחא להיפך וכד הוה לי' למימר הניחא אי סבר כאביי משכחת דטעה בשיעורין אלא אי סבר כרבא היכי משכחת לה ונראה דריש לקיש דסובר עד שישגוג בלאו וכו' משום דכתיב אשר לא תעשינה שישגוג בלאו ממילא טעה בשיעורין פטור. שהרי זה אינו שוגג דלאו שיודע שיש לאו אלא שטעה שיזרוק שתים וזרק ארבע. ואמנם לפי מ"ש דרשב"ל ור' יוחנן מוקי משנתינו כמונבז א"כ קשה מאי מקשה הש"ס אלא לרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לשבת במאי והרי ע"כ לא נחלקו ר"י ורשב"ל אלא אליבא דרבנן אבל למונבז אין כאן מחלוקת דאפילו הזיד בלאו וכרת ושגג רק בקרבן חייב וא"כ שפיר משכחת דידע לשבת בכל המלאכות ושגג בקרבן של כולם וא"כ מאי מקשה ממשנתינו דמשנתינו כמונבז. ורציתי לומר. ע"פ מ"ש התוס' בדף ע' ע"א בד"ה יכול דגם מקרא ילפינן מספר החטאות דמזה יליף דלא מחייב רבי אתולדה במקום אב וא"כ שפיר מקשה דמה יענה רשב"ל אליבא דרבנן במספר ל"ט שבקרא. אלא דשתי תשובות בדבר חדא דאטו כ"ע דרשי הך קרא לחייב במכוון ל"ט והרי איכא תנאי דמחייבי אתולדה במקום אב **הגהות נכד המחבר דמשנתינו דאבות מלאכות סברה דלא מחייב אתולדה במקום אב כדאמרי' לקמן (דף ע"ה ע"ב) אלו אבות לאפוקי מדר"א דמחייב אתולדה במקו' אב. וא"כ היא גופה דמנ"ל להתנא דלא מחייב אתולדה במקום אב. אלא ודאי דגם הוא דריש מהך קרא דאלה הדברים כדדריש רבי בדף צז:** ועוד הרי הבעל המאור הקשה על קושית הגמ' דהא שפיר משכחת לה שיתחייב ל"ט חטאות כגון דידע לשחרית. בשבת בקצירה ושגג בשאר ל"ח מלאכות ועשאן בשגגת מלאכות ושוב בו ביום שכח איסור קצירה. ונודע לו איסור אחד משארי מלאכות ועשה לקצירה בשגגת מלאכות והרי עשה כולם בהעלם אחת שעכ"פ לא נודע לו שחטא עד שגמר כל ל"ט מלאכות וכולם. היה בזדון שבת ושגגת מלאכות ומתרץ הבעה"מ א"כ מאי קמ"ל תנא דמתני' דחילוק מלאכות תנן בהדיא חייב על כל אב מלאכה וכו' וכל זה שייך על התנא אבל על הכתוב לא שייך להקשות דאיכא למימר דעיקר קרא לחילוק מלאכות אתי וממילא שמעינן מספר ל"ט בשבת אחת ועל דרך שכתב בעה"מ ועיקר קושית בעה"מ נלע"ד שהיא רק לשיטת התוספות במשנתינו דהא דחייב בשגגת שבת על כל שבת ושבת הוא גזירת הכתוב אבל לרש"י דהוא מטעם דאי אפשר שלא נודע מבינתים שאותו שבת היתה אלא שלא נזכר במלאכות שעשה ושגגה קמייתא משום שבת הוא ובשגגת מלאכות פירש"י דלהכי לא הוי ימים שבינתים ידיעה לחלק דמשום הפסק ימים אין לו לדעת כי אם בישב לפני חכמים. ולפי זה אם באמת ישב לפני חכמים ולמד איסור המלאכות אף שלא נזכר במלאכה שעשה מקרי לרש"י ידיעה לחלק. דלרש"י ידיעה היינו ידיעת השגגה ולא ידיעת החטא ולפי זה אפילו במלאכה אחת חייב ביום שבת אחת אפילו פעמים הרבה כגון ששגג ולא ידע איסור קצירה ושוב למד איסור קצירה אבל לא נזכר שקצר ושוב שכח דין איסור קצירה וחזר וקצר ושוב למד וכו' אפילו פעמים [הרבה] הרי הכל העלם א' ואפ"ה חייב על כל א'. והוא ממש אותו ענין של בעה"מ וא"כ אי ס"ד דמשנתינו דאבות מלאכות ארבעים היינו בהך גווני משכחת לה כמה מאות ואין זה מטעם חילוק מלאכות אלא חילוק שגגות. ונחזור לראשונות דקושיית הש"ס לרשב"ל לכאורה תמוה דהרי לרשב"ל משנתינו כמונבז. ולכן נלע"ד דרשב"ל לא מוקי משנתינו כמונבז. משום דהך ברייתא דתני בה כלל גדול אמרו בשבת וכו' כיצד משמע דלפרש המשנה כיצד אמרה המשנה וכו' ומונבז נחלק על הדין ולא בא לפרש המשנה. ובזה נלע"ד לפרש לשון הגמ' דקאמר מיתיבי כלל גדול וכו' קתני מיהת כיצד תינוק ומלת כיצד הוא מיותר. וכך הוה לי' לומר קתני מיהת תינוק ועוד דמשני לאו מי איכא מונבז וכו' אנן דאמרינן כמונבז קשה דקארי לה מאי קארי לה וכי לא ראה דמונבז פוטר. אלא תוכן הדבר. דהמקשה היה סובר דר"י ורשב"ל באו לפרש המשנה ולומר דהשוכח פירושו דוקא שוכח ולמעוטי תינוק וכו' ועל זה מקשה מיתיבי וכו' קתני מיהת כיצד תינוק וא"כ כיצד לפרש באה הברייתא ופירשה פירוש המשנה ועל זה לא נחלק מונבז כי מונבז לא בא לפרשה דא"כ ה"ל למונבז לומר בזה הלשון ומונבז פוטר וכלל כיצד בהכיר ולבסוף שכח אלא ודאי דמונבז לא בא לפרש המשנה דהמשנה ודאי מחייבא בתינוק מדתנן כל השוכח וכמו שהוכחתי בתחלת הסוגיא: ומונבז לחלוק על המשנה ועל ת"ק בא. והיתה קושית הגמ' על ר"י ורשב"ל שהיה סבר שהם באו לפרש המשנה. ומשני לאו מי איכא מונבז וכו' אנן דאמרינן כמונבז. פירוש אנן הוא דאמרינן רק לדינא אבל לא לפרש המשנה. והמשנה ודאי כרבנן אתי ובזה ניחא מאי דמקשי בסוף הסוגיא לרשב"ל דבעי לאו וכרת ממה ששנינו אבות מלאכות וליכא לשנויי הא מני מונבז משום דמשנתינו ודאי כרבנן אתי. ולפ"ז דמשנתינו גם לר"י ורשב"ל אתיא כרבנן אלא דאינהו להלכה סברי כמונבז שוב אין לנו הכרע בדעת ר"י ורשב"ל איך סברי בהעלם זה וזה א"כ מדוע מקשה בפשיטות לרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לשבת במאי. הא איכא לאוקמי בהעלם זה וזה והוה ליה למימר הניחא אי סבר העלם זה וזה חייב על כל א' משכחת לה בהעלם זה וזה אבל אי סבר אינו חייב אלא אחת היכי משכחת לה וגם הדרא קושיא לדוכתא כיון שאין מדברי ר"י ור"ל הכרע לענין העלם זה וזה א"כ אין מדברי אמוראי בתראי דלקמן גבי העלם זה וזה הכרע בין פלוגתא דר"י ורב ושמואל א"כ למה שביק הרמב"ם ר' יוחנן ור"ל ופסק כרב ושמואל:

והנה מה שכתבתי לעיל להוכיח דר"י ור"ל ס"ל כמונבז אבל משנתינו לא מוקי כמונבז. והוכחתי זה מכח קושית הש"ס דידע לשבת במאי וכו' כל זה לשיטת התוספות אבל לשיטת רש"י עיקר הקושיא תסובב על רבנן מקרא דאלה דברים הדברים ואי ס"ד משום תירוץ בעה"מ וקרא אינו מיותר דאיצטריך לחילוק מלאכות כבר כתבתי דלרש"י לא שייך תירוץ של בעה"מ דאי בנודע לו דין המלאכות שעשה בשחר מאי איריא ל"ט אפי' טובא דכבר יש ידיעת שגגתו: והנה התוס' הקשו על רשב"ל בד"ה אמר קרא וכו' כיון שאיהו סובר כמונבז א"כ לאו מצד הסברא דריש שגגת לאו א"כ מנ"ל דרבנן דרשי הכי ובעינן שגגת לאו, ואמרתי לתרץ דלעולם ר"ל מצד הסברא דורש כן וגם הוא ס"ל סברה זו כרבנן אך דמשנתינו מוקי כמונבז וא"ת כיון דאיהו סובר כרבנן מי דחקו לאוקמי משנתינו כמונבז. נראה דמתני' קשיתי' ונראה לענ"ד דרב ושמואל ור"י ור"ל פליגי בהעלם זה וזה ר"י ור"ל סברי אינו חייב אלא אחת. ולסברת רש"י דימים שבנתים הוא משום שנודע שגגתו וזה לא שייך בהעלם זה וזה א"כ העלם זה וזה אינו חייב לא על כל מלאכה ולא על כל שבת ושבת ואינו חייב על הכל רק אחת כמו בשוכח עיקר שבת. וא"כ קשה רישא דמתני' דתני שוכח עיקר שבת ניתני רבותא יותר דאפילו לא שכח עיקר שבת רק העלם זה וזה בידו ג"כ אינו חייב אלא אחת. וצריך לומר דנקט שוכח עיקר שבת לרבותא דאפילו זה עכ"פ מביא קרבן דלא תימא דבעינן דוקא שיש לו קצת ידיעה. וקשה אם מהדר לרבותא של צד זה דעכ"פ חייב קרבן ניתני רבותא טפי דאפילו תינוק שנשבה. אלא על כרחין דזה באמת פטור וכמונבז וא"כ מתורץ קושית התוס' דבאמת רשב"ל עצמו סובר כרבנן אך מתני' קשיתי' כמונבז משום דסברי זה וזה אינו חייב אלא אחת. אבל רב ושמואל סברי זה וזה חייב על כל א' ולא היה יכול למיתני ברישא זה וזה ולעולם עיקר רבותא של המשנה ברישא לצד פטור שאינו חייב אלא אחת. ולכן נקט הכיר ולבסוף שכח שזה רבותא טפי ולעולם דגם תינוק וגר דינו כמו הכיר ולבסוף שכח וכיון דר"י ור"ל עצמם לדינא סברי כרבנן דמונבז שפיר פסק הרמב"ם [כרבנן]: ובזה ניחא דהגמ' מקשה לרשב"ל דידע במאי ולא קאמר הניחא אי סבר העלם זה וזה חייב על כל א' משום דכבר מוכח דר"ל ס"ל דאינו חייב אלא אחת דאל"כ מי דחקו לאוקמי משנתינו כמונבז כיון דאיהו סובר כרבנן:

ואם נרצה להניח דברי הרמב"ם מנגד נוכל לומר פרפרת בגמ' שהמקשה היה סובר דגם ר"י ור"ל סברי כרבנן אלא דמוקי משנתינו כמונבז מטעם הנ"ל וכל זה שייך אם בשוכח עיקר שבת אי אפשר לומר דהיינו תינוק וא"כ קשה ניתני תינוק לרבותא דהרי ארבותא דחיוב מהדר ולא ארבותא דפטורא מדלא תני העלה זה וזה. אבל אי נימא דשוכח עיקר שבת היינו תינוק א"כ שוב לא קשיא ניתני תינוק שהרי באמת שנה תינוק ולכך מביא ברייתא וכו' קתני מיהת כיצד תינוק [אלמא[ דגם תינוק היה בכלל שוכח א"כ מי דחקן לר"י ור"ל לאוקמי משנתינו דלא כהלכתא ועל זה בא התרצן לדחות דבריו ולומר שאתה סובר שר"י ור"ל עצמייהו לא אמרי כמונבז לא כן רק מי לא איכא מונבז וכו' אנן דאמרי כמונבז פירוש דגם לדינא ס"ל כמונבז וכיון דס"ל לדינא במונבז לכך דחקינן לאוקמי מתני' כמונבז: ועוד נלע"ד דר"י ורשב"ל פליגי בסברת רש"י ותוס' ונתרץ מתחלה קושית מהרש"א שהקשה על פירש"י דלכך ימים שבינתים הוי ידיעה משום דלא אפשר שלא שמע. שהרי בתחלת מימרא דרב ושמואל בעי למימר דגם הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת. אף דלא שייך שם אי אפשר שלא שמע כמו שפירש"י בעצמו שם:

ואמרתי דהא דפירש רש"י הטעם משום דאי אפשר שלא שמע משום דקשיא ליה דאי משום [גזה"כ] א"כ אפי' שוכח עיקר שבת נמי ואי משום דיש ג"כ קרא להיפוך את שבתותי וכו' קשה נוקי הך קרא בתינוק שנשבה וכל זה למסקנא אבל להוה אמינא דרב ושמואל שבאמת רק תינוק וגר אינו חייב אלא אחת אבל היודע עיקר שבת ושכח באמת חייב על כל שבת שפיר הטעם משום גזה"כ ורש"י במשנתינו אליבא דאמת פירש. ומתורץ קושית מהרש"א ולפי זה נוכל לומר דרב ושמואל ור"י ורשב"ל פליגי בסברת רש"י ותוס' ר"י ור"ל סברי דגזה"כ הוא וא"כ קשה אפילו שוכח עיקר שבת נמי. ואי משום קרא דאת שבתותי קשה נוקי בתינוק וגר וצ"ל דאי אפשר לאוקמי בתינוק וגר דזה פטור לגמרי וא"כ על כרחין מונבז היא משנתינו ורב ושמואל סברי כרש"י שהוא מטעם דודאי שמע. וא"כ הכיר ושכח לא שייך טעם זה ולכך אינו חייב אלא אחת ולעולם דגם תינוק וגר אינו חייב אלא אחת ומוקי משנתינו כרבנן. ובזה תירצתי קושית התוספות בד"ה ליתני היודע עיקר שבת וכ"ש הא תימא לר"י לרבה דדייק במתניתין דזדון שבת ושגגת מלאכות אינו חייב על כל שבת ודייק ממתניתין דהכא מדלא קתני על כל אב מלאכה של כל שבת וכו' ולדידיה היכי פריך וכו'. ולדידי לא קשיא דלפי ההוה אמינא דרב ושמואל דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת. ועל כרחין גזה"כ הוא. ולא מטעם דאי אפשר שלא שמע וכו' וא"כ דגזה"כ הוא קשה ביודע שהוא שבת נמי וצריך לומר דבאמת חייב בזה ג"כ על כל שבת. וכרב חסדא ודלא כרבה. א"כ נסתר קושית התוס' שהקשו דלרבה לא מצי למיתני הכא דהרי לפי הה"א דרב ושמואל על כרחין לית להו הוכחה דרבה. ובזה יש לתרץ מה דמקשה כאן. ליתני היודע עיקר שבת וכו' הא א"כ קשה למאן דבעי למימר לקמן (דף ע' ע"ב) העלם זה וזה בידו חייב על כל מלאכה א"כ ג"כ קשה אדתני היודע עיקר שבת שהוא שוגג במלאכות לחוד קשה ניתני רבותא דאפילו העלם זה וזה חייב על כל מלאכה וכ"ש הא. ונלע"ד דשם יש לומר קושית התוספות לתירוץ דנקט יודע לומר שבזה אינו חייב על כל שבת. אלא דקשיא הא ע"כ אם בזה אינו חייב על כל שבת על כרחין לאו גזה"כ הוא דאל"כ אפי' יודע שהוא שבת נמי וכיון דלאו גזה"כ א"כ הוא רק מטעם דאי אפשר שלא שמע א"כ בהעלם זה וזה לא שייך אי אפשר שלא שמע. ונראה דנקט יודע שהוא שבת לרבותא אף שבזדון שבת שייך יותר לומר גופים מחולקים ופוק חזי דבכל סוגיא דכריתות לא הוזכר גופים מחולקים רק בזדון שבת וק"ו בהעלם זה וזה ונחזור לראשונות לתרץ דברי הרמב"ם דנוכל לומר דגם ר"י ור"ל לא באו לפסוק כמונבז רק משנתינו מוקי כמונבז. משום דקשיא להו אי כרבנן א"כ הכיר ולבסוף שכח יהיה חייב על כל שבת דהם סברי שהוא גזה"כ. ולכך פסק הרמב"ם כרבנן דגם ר"י ור"ל סברי כרבנן. אלא דלפ"ז מוכח דר"י ור"ל סברי כרבנן דמחייבי בתינוק ולדידהו הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ואם כן קשה האיך זיכה הרמב"ם שטרא לבי תרי שהוא פסק כרבנן דמונבז ופוסק כמשנתינו דגם הכיר ולבסוף שכח אינו חייב אלא אחת: ונלע"ד דס"ל להרמב"ם דלר"י ודאי אין לומר דמוקי משנתינו כמונבז ואיהו ס"ל כרבנן. שהרי ר"י סובר בכל מקום הלכה כסתם משנה. אלא ודאי דגם ר' יוחנן סובר גם להלכה כמונבז. ולפי זה דסובר להלכה כמונבז. אין אנו אחראין לומר דס"ל שהיא גז"ה ונוכל לומר דר"י ס"ל כסברת רש"י שהוא מטעם אי אפשר שלא שמע. והא משנתינו כמונבז הוא משום דסובר דהלכה כמונבז. אבל לר"ל היה קשה להרמב"ם קושית התוס' (דף ס"ט ע"א) בד"ה אמר קרא. ולתרץ קושיא זו צריך לומר דר"ל ס"ל באמת הלכה כרבנן אלא דמשנתיו מוקי כמונבז משום דס"ל שהיא גזה"כ ולפי זה יש כאן שלש דיעות, רב ושמואל סברי כרבנן ומוקי משנתינו כרבנן כרש"י דהוא מטעם דודאי ישמע לכך בהכיר ולבסוף שכח דלא שייך טעם זה באמת אינו חייב אלא אחת. ור"י ס"ל הלכה כמונבז ובקרא ושמרו בני ישראל דהיינו שמירה לכל שבת אין הכרע בדברי ר' יוחנן אי סובר כרש"י או כתוס' ורשב"ל ס"ל להלכה כרבנן ומשנתינו מוקי כמונבז משום דס"ל כתוס' שהוא גזה"כ: ולכך בענין אי הלכה כמונבז אי כרבנן קיימי רב ושמואל ורשב"ל בחדא שיטה דהלכה כרבנן והוה ר' יוחנן יחיד גבי תלת ופסק הרמב"ם כרבנן ובהא פלוגתא דרש"י ותוס' אין הכרע בדברי ר' יוחנן לשום צד ודל ר"י מהכא ונשאר רב ושמואל כרש"י ורשב"ל כתוס' ופסק הרמב"ם כרב ושמואל. דרשב"ל יחיד לגבייהו:

חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון. כן היא הגרסא בש"ס וכשתסתכל בדברי מהרש"א ז"ל באגדתיה תראה שכן היתה גירסתו. והרב עיון יעקב ז"ל סבר שהגירסא איפכא ודורש הן לה:

חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידהון. אפשר לפי פשוטו במ"ש בתנחומא ריש פקודי וז"ל שליח צבור כשיש בידו כוס של קדוש או הבדלה והוא ירא מסם המות שלא יהא בכוס אומר סברי מרנן ואומר הקהל לחיים כלומר לחיים יהיה הכוס עכ"ל ולהיות שהיה המנהג שאומר' לחיים לכן ר' עקיבא היה אומר חמרא וחיי. אמנם למאי דשינה דברישא אמר חמרא וחיי והדר חיי וחמרא ובסוף הזכיר תלמידהון. אפשר דיען קצירי ומריעי הם החולין והחכמים כמ"ש בנדרים דף מ"ט ואמרו שם מאן חולין רבנן דהם תשושי כח אפי' בבריאותן. לזה כנגד רבנן אמר חמרא וחיי דצריכין לשתות קצת יין לבריאותן ולכך הקדים חמרא. וכנגד התלמידים שהם בתוקפם ובריאותם אמר חיי וחמרא שהם צריכים למעט היין ומשום דמשכחת גם רבנן שיהיו בריאים להכי כנגדן וכנגד התלמידים דמסתמא הם בריאין אמר חיי וחמרא לפום רבנן ותלמידהון הבריאים הצריכים למעט היין:

(סז סע"ב) חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ותלמידיהון.—טעם כפילה זו ולמה הקדים פעם "חמרא" ל"חיי" ופעם "חיי" ל"חמרא" הוא ע"פ מה דאיתא בברכות (נז סע"א): היין יש שותהו וטוב לו וכו' ויש שותהו ורע לו שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש (מש' לא ו) וכו' תלמיד חכם לעולם טוב לו. ועוד איתא בעירובין (סה סע"א) לא נברא יין אלא לנחם [בו] אבלים ולשלם שכר לרשעים שנא' תנו שכר לאובד (ופירש"י: לאובד רשע). והנה רשע זה שותה יין תחלה ולבסוף הוא אובד, וכענין שאמרו בב"ר פס"ו: רשעים תחלתן שלוה וסופן יסורים; ולהיפך באבל יסורין תחלה שמת קרובו, ולבסוף מנחמין אותו ביין. לכך בירך ר"ע את תלמידיו וחביריו שהיין יהיה טוב להם תמיד: חיים לפני היין וחיים לאחרי היין, שתלמיד חכם לעולם טוב. זה שמעתי מא"א ר' חיים שלמה זללה"ה.