ואלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי דאמר חייב אלא למאן דאמר פטור מאי איכא למימר. ופלוגתא דאביי ורבא משכחת במס' סנהדרין בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סא) איתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר חייב דהא פלחה רבא אמר פטור דלא קבלה עליה באלוה אי קיבלה עליה אין ואי לא לא:

אתמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר לכולי עלמא לא מחייב קרבן דהא לא אתכוין למלתא דאית בה איסורא אלא להגביה בעולם נתכוין אע"פ שחותך את המחובר לא קרינן ביה נפש כי תחטא בשגגה ולא הוי חוטא בשגגה אלא מתכוין למעשה מביא לידי חטא. והוא אינו יודע שהוא חוטא. אבל אם נתכוון לחתוך את התלוש שהוא מותר ונזדמן לו מחובר וחתכו רבה אמר פטור דס"ל שאינו קורא ביה נפש כי תחטא בשגגה אלא בזמן שמתכוון לדבר אסור כשיקרא שוגג באיסורו וזה לא נתכוון אלא לחתיכת תלוש אביי אמר חייב דהוא מכוון לחתיכה בעלמא ויש בחתיכה איסור. וסבר אביי שאין צריך להתכוון במעשיו לדבר שהוא באיסורו אלא כל מעשה שיש במינו איסור אף על פי שלא נתכוון לדבר שיש בה איסור כיון שנזדמן לו דבר איסור הריני קורא בו כי תחטא בשגגה. וכך לענין נתכוון לזרוק שתים וזרק ד' לרבה פטור דהא לא נתכוון לדבר האיסור בשגגת איסורו אע"פ שמתכוון למקצתו דסבר ליה צריך להתכוון לכל האיסור בשגגת איסורו ולאביי חייב דהא נתכוון לזריקה ונזדמנה לו זריקה אסורה. אמ' (רבא) [רבה] מנא אמינא לה דפטור דתניא חומר בשבת משאר מצות שהשבת עושה שתים בהעלם אחת חייב שתים מה שאין כן בשאר מצות.

חומר בשאר מצות ששאר מצות שגג בלא מתכוון חייב משא"כ בשבת ואוקימנא דשגג בלא מתכוין בשבת דפטור [בכה"ג דנתכוין לחתוך את התלוש וכו'] ודוק' הא מתניתא כרבה דאמר נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה (דאיסור דא) [לאיסורא]. ושקלו וטרו בהא דתנן עשה בהעלם אחד שתים בשבת חייב שתים ובשאר מצות כי האי גוונא אינו חייב אלא אחת. היכי דמי [אילימא] קצר וטחן בשבת כיוצא בו בשאר מצות אכל חלב ודם הכא שתים מחייב והכא שתים מחייב. אלא קצר וחזר וקצר בהעלם אחד כיוצא בו בשאר מצות אכל חלב וחזר ואכל חלב בהעלם אחד הכא חדא מחייב והכא חדא מחייב ודחינן מאי שאר מצות דקתני ע"ז. והכי קתני חומר בשבת שאם קצר וטחן בהעלם אחד בזדון שבת ושגגת מלאכות חייב שתים מה שאין כן בע"ז כי (אם) בע"ז אם זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וכדר' (יוסי) [אמי] ודחינן לא מיתוקמא מתניתין בע"ז דקתני סיפא שגג בלא מתכוון בשאר מצות חייב משא"כ בשבת. שגג בלא מתכוון בע"ז היכי משכחת לה אי נימא דחזא ע"ז וסבר כי היא בית הכנסת והשתחוה [לה] כי האי גוונא פטור הוא דהא לבו לשמים. ואלא דחזא אנדרטא וסגיד לה. אי דקבלה עילויה באלוה מזיד הוא ולאו בר קרבן הוא ואי לא קבלה עילויה באלוה כיון דבשוגג השתחוה כנגד האי אנדרטא לא מחייב דהא לא עביד מידי אלא כגון שהשתחוה לע"ז מאהבה. שראה צורת ע"ז ואהבה או אדם שהעמיד עצמו ע"ז כהמן והשתחוה לו מאהבה בשגגת אלהים אחרים פי' שנעלם ממנו שמשתחוה לע"ז מאהבה חייב או שנעלם ממנו כי אלו העבירות בע"ז מחייב. וזה פי' מאהבה או מיראה נמי כגון מי שנתיירא מן הע"ז והשתחוה לו בשגגת אלהים אחרים או בשגגת עבירות דלא הוה ידע כי האי גוונא חייב אי אמרת כי האי גוונא שגג בלא מתכוין בע"ז חייב ניחא לאביי דמחייב דגרסינן בסנהדרין פרק ארבע מיתות דאתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה כגון המשתחוה מאהבתו לו או מיראתו ממנו לאדם הנעבד כהמן בשוגג שלא היה יודע כי העובד מאהבה או מיראה חייב [אביי אמר חייב] דהא פלחא לע"ז רבא אמר פטור דהא לא קבלה עליו באלוה.

פירש רש"י ז"ל כגון סכין המוטל בערוגת ירק ונתכוין להגביהו וחתך את הירק וכן יש עליו לפרש לחתוך תלוש זה וחתך מחובר זה. ואין זה מחוור ונכון, וק' עלי' הא דגרסי' (בפיר') [בפ' הזורק דף צז:] נתכוין לזרוק ד' וזרק שמנה אם אמר כ"מ שתרצה תנוח חייב ואם לאו פטור ואצ"ל נתכוין לזרוק במזרח וזרק במערב ולקמן בשמעתי' נמי שוגג בלא מתכוין כגון דסבר שומן הוא ואכלו דהיינו נתכוין לחתיכה זו שהיא שומן ואכלה דכוותה גבי שבת נתכוין לחתוך התלוש זה ונמצא שהוא מחובר דחתכו ועוד דנתכוין לזה ועשה מלאכה בזה אפילו מחיוב לחיוב מלתא אחריתא במס' כריתות דרב ושמואל פטרי ליה משום מתעסק ואפילו בחד מילתא כגון נתכוין ללקוט תאנים ולקט תאנים וכל שכן תאנים וענבים כולה כדאי' התם:

אלא מאהבה ומיראה. פירש רש"י ז"ל מאהבת אדם ומיראתו ואחרים פירשו מאהבת עבודה זרה עצמה לפי שהוא נאה בעיניו או מיראתו שלא תריע לו והכל עולה לטעם א' שכל שאינו חושב שהוא אלוק' ולא נתכוין לעבודת אלקות בע"ז אף על פי שהוא עובדה לרבא פטור, ואף על פי שאמרו (סנהדרין עד.) יהרג ואל יעבור אם עבר אינו נהרג בב"ד, ואפילו מאהבה ומיראה דליכא אונס ממש אלא שהוא מתיירא ממנו, פטור. וא"ת היכי קתני משא"כ בשבת. אלא אמיראה וכגון דאנסו לי' ממש דבשבת פטור שהרי אמרו יעבור ואל יהרג. וי"א בדין הוא דהו"ל לאקשויי הכי אלא ארישא נמי אקשי לה, וראי' לדבריהם הא דאמרי', ואביי אמר לא, שגג בלא מתכוין כגון סבור רוק הוא ובולען ל"ל למימר הכי הא אפשר לי' לפרשה במאהבה ומיראה כולה בע"ז דל"ק אלא לרבא אלא ש"מ דלאביי נמי לא מתוקמא לה בהכי אלא דעדיפא לי' אקשי ארישא גיפא ולדברינו הראשוני' אביי לדבריו דרבה קא מתרץ, דמהכא לא ש"מ אלא משום דתיקשי לי' לדידיה:

המניח כלים תחת הצנור פי' המורה שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקו' דישוב אינו פוסל ומוכיח מדבריו שהוא סובר שכל צנור שבעולם אע"פ שלא עשה לו בית קבול צרורות הוא פוסל את המקוה ואינו כן שהצנור אינו פוסל את המקוה ומפני שאינו עשוי לקבלה שכל המים נגררים עליו ויוצאין ואי דתני צנור שחקקו מיירי שעשה בו בית קיבול צרורות כדתנן במקואות בפ"ד וכדפרישית בפ"ק דפסחים במה"ק והאי דחקק בו בי קיבול אפילו קבעו ולבסוף חקקו אסור להמשיך עליו כל מי המקוה דדוקא לג' לוגין דשאובין דפסולין מרבנן מהניא לי' קביעותו החלה לבטלו מתורת כלי אבל להקוות עליו כל מי המקוה או להשלים בו למ' סאה אפי' קורטוב אחד כיון דפסולו מדאורייתא לא מהניא לי' קביעותו כדאמרי' בפ' המוכר את הבית שאני שאיבה דמדרבנן אלמא במידי דהוי מדרבנן מהניא אבל במידי דמדאורייתא לא מהני לי' קביעותו וכדפרישית בקונטרס התשובות הלכך אין לפרש צינור זה אלא כגון שלא חקק שום בית קבול בתוכו לקבל צרורות והמים נכנסין בזה ויוצאין בזה שאינו פוסל את המקוה וכל מקום שמזכיר צנור סתם זה פירושו ומקום שמזכיר צנור שחקקו לא על חקק הצנור מדבר אלא על בית קבול שחקק בתכוו לקבל צרורות: ואין מוסקין בטהרה עיין מ"ש בפ' כל הבשר במהדורא תליתאה:

אלא דבש דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא פי' אע"ג דתנן בפ' בתרא דמס' מכשירין שהדבש הוא א' משבעה משקין המכשירין האי דקרי ליה הכא אוכלא כלומר שאין דרך העולם לשתות דבש אלא ליכול בו ע"י טיבול והילכך גם בתוך החלה יכול לאוכלו ולא אתי למיסחט אבל מיהו אע"ג דאין דרך העולם לשתותו משכיר את הזרעים דמשקה הוא חשוב: הני כרבי דזוי רב אסר ושמואל שרי עיין בפ' אין צדין במהדורא תליתאה מה שהקשתי דשמואל אדשמואל:

גזירה יו"ט אטו שבת אי קשיא ובכולהו פסולי שמנים אם לא גזרי' והכא גזרי' תשובה פסולי שמנים טעמי' ידוע לעמי הארץ דלמה נאסרו בשבת שמא יטה אבל ביו"ט דליכא למיגזר שרי וליכא למיגזר יו"ט אטו שבת. אבל שמן שריפה שהוא נמשך אחר הפתילה יפה אע"פ שטעם חכמים הוא שמא יטה. אין ידוע טעם זה לעמי הארץ. אבל יסבר מפני שהוא יום קדוש אסור לשרוף בו שמן תרומה שהוא קודש מפני שאין שורפי קדשים בשבת. והילכך אם התיר להם יו"ט יבואו להתיר גם בשבת והם לא ידעו טעם הדבר שלא אסרוהו חכמים משום שריפת קדשים דסבירא ליה לרבה דכיון דתרומה היא ממון כהן לא מיקריא קדשים ולא נאסרה אלא מפני שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה:

ורב חסדא אמר לשמא יטה לא חיישי' אלא הכא ביו"ט שחל להיות בערב שבת עסקי' כו' עד תניא כוותי' דרב חסדא כו' כל מה שכתבתי בה' י"ז דספר הלקט כתבתי משום דסברית כדברי המפרשים שפירשו דרב חסדא דוקא באותה שבת שאחר יו"ט אסור ואל בשאר שבתות אבל קשה בעיני מאוד לפרש כן שיתיר רב חסדא בשאר שבתות ויעמיד מתני' דוקא בשבת שאחר יו"ט דהא לאו בבא בפ"ע היא אלא כלל שמן שרפה עם כל פסולי שמנים ואמר דאין מדליקין בהן בשבת וכי היכי דכל פסולי שמנים אסירי בכל שבת הם ה"נ שמן שרפה שהיאך תוכל לחלק פת' המשנה ולומר האי דתני פסולי שמנים תני בכל שבת והאי דתני שמן שרפה לא קאי אלא בשבת שאחר יו"ט השתא היכי דתני תרי בבא אמרי' והא מדרישא מיירי הכי סיפא נמי מיירי הכי כ"ש הכא דתנא כולהו בחד בבא דליכא למיפלגינהו ועוד דברייתא דמייתי תניא כוותי' דרב חסדא מוכח בפירוש דבכל שבת נאסר כדכתבית התם בספר הלקט הילכך נ"ל לפרש דרב חסדא בכל שבת אסר גזירה משום שבת אחר יו"ט וזה שאמר הכא ביו"ט שחל להיות בערב שבת עסקי' כלומר בא ליתן טעם למה נאסר אבל מיהו ה"ה לכל שבתות משום גזירה ודמי האי למאי דאמרי' בהלכה קמייתא דביצה הכא ביו"ט שחל להיות אחר השבת עסקי' והוא אוסר כל ימים טובים משום האי יו"ט ואע"ג דהתם מקשה אי הכי יו"ט דעלמא תשתרי ומשני גזירה אטו יו"ט אחר שבת והכא לא אמר כולי האי ומשמע דדוקא קאמר לא חשש להאריך כל כך אלא כמו שהיא אותה השיטה של ביצה כך היא גם זו:

גזרה שמא יטמין ברמץ. פי' ולא הוה גזרה לגזרה כדפריש בריש פירקא דרמץ לא נאסר מחמת דבר אחר אלא טעמא בעצמו שמא יחתא והילכך כי גזרי' כל מוסיף הבל משום רמץ לא יקרא גזרה לגזרה:

איזהו ביה"ש משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין קשיא לי טובא דהאי שיעורא הוי או תילתא מילא או תלתא ריבעי מילא כדפליגי בי' לקמן רבה ורב יוסף ור' נחמי פליג על ר' יהודא ואמר משתשקע החמה עד שיהלך אדם חצי מיל והאי שיעורא דהני תנאי משוך עד צאת הכוכבים כדאמרי' לקמן כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה ובפסחים בפ' מי שהי' טמא אמרי' אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות מעלות השחר עד הנץ החמה חמשה מילין משקועת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין נמצא עביו של רקיע אחד מששה ביום. ונראה לי' לתרץ שאע"פ ששקעה החמה ונעלמה מן העין עדיין אורה שולט בעולם שעדיין לא נעלמה מכל העולם כולו שאלו הי' עולה אדם על ההרים עדיין הי' יכול לראותה ומפני זה שולט עדיין אורה בעולם וכ"ז שאורה שולט אין פני המערב מאדימין אבל כששוקעת לגמרי והולכת תחת הארץ מסתלק אורה מן העולם ואז מתחילין פני המערב להאדים מכח זהרוריתה שכל זמן שאורה שאורה בעולם האור מכסה האדמומית ולא תמצא כמו שלא תמצא ביום ובשכלה אורה מן העולם אז נמצא אותו האודם ותופס שעה מועטת עד שתתכסה תחת הארץ לגמרי ומתחלת שקיעתה שתעלם מן העין ועד שתגמר שקיעתה להתכסות תחת הארץ הוא שיעור חמשה מילין ומאי דאמר התם משקיעת החמה עד צה"ב ה' מילין מתפרש מתחילת שקיעתה שהתחילה להעללם מן העי ומאי דאמרי' הכא משתשקע החמה מתפרש משתגמור שקיעתה שמתחלה לכנס תחת הארץ שהעולם עשוי כמו כדור עגול שאינו שוה ומי שדר באמצע הכדור שהיא גבוה אע"פ שנעלמה החמה מעיניו לא יעלם אורה מן הכדור עד שתהלך כל שיפועו של כדור ותיכנס תחתיו ומפני זה מושך אורה אחר שנעלמה מן העין הרבה כשיעור ה' מיל וכדברי מצאתי שתירץ גם ר"ת בס' הישר אלא שהוא תירץ כפי חכמי ישראל שאומרים כי החמיה הולכת בלילה אחר הכיפה למעלה מן הרקיע ואני תירצתי כפי חכמי אומות העולם ששאומרים שהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ והוא העיקר כדאמרי' התם בפ' מי שהיה טמא:

ראה שני ימים בין השמשות. כ' ריב"ם זצוק"ל מקשה ר' על פי' הקונטרס לא נהירא לי האי פירושא כלל דהא ליכא לספוקי הכי שמא בין השמשות ראשון כולו מן היום והשני כולו מן הלילה דאי ראשון כולו מן היום שני נמי ואי כולו מן הלילה אף שני נמי כולו מן הלילה והכי אמרינן לקמן בשמעתין העושה מלאכה שני בין השמשות חייב חטאת ממ"כ ואם איתא אמאי חייב הא איכא למימר שמא בה"ש של ערב שבת כולו מן היום ושל מוצאי שבת כולו מן הלילה ופטור. והכא הכי מפרשי' ספק לטומאה ולקרבן כגון שראה מוצאי שבת בין השמשות ובה"ש של יום שני בכניסת שלישל. ספק לטומאה כיצד שמא ביה"ש חצי' מן היום וחצי' מן הלילה וטמא ז' ימים שהרי ראה ב' ימים רצופים בראי' אחת או שמא כולו מן הום ונמצא ביה"ש ראשון יום שבת ביה"ש שני יום שני ונמצא יום ראשון מפסיק בנתיים. אי נמי כולו מן הלילה וביה"ש ראשון יום ראשון וביה"ש שני יום שלישי ונמצא יום שני מפסיק בינתיים ואין כאן ב' ראיות כאחת ספק קרבן כיצד שמא חצי' מן היום וחצי' מן הלילה ונמצא שבת וראשון ושני ושלישי כולן רצופין כאחת כך נראה בעיני ועיקר וכן פירש ר' ורבי' יצחק בי ר' מלכי צדק זצוק"ל כתב עליו בגליון לדברי זה הפירוש אין שני ביה"ש דשבת דומי לביה"ש דזסבי דאי בי השמשות דזבי כשני ביה"ש דשבת לא משכחת ספק לטומאה כלל. אלא ודאי לטומאה וספק לקרבן ודיקא נמי דהתם תנן ראה שני ימים ביה"ש ולא תנינן ראה שני ביה"ש כדתנינן הכ' והוה מצי למיתני בזבין ראה שני ביה"ש ודאי לטומאה וס' לקרבן אלא דלא בעי למיתני במתניתי' אלא ספיקות ולא ודאי וספק ונ"ל שפתרון המורה היא העיקר והנכון. עלא אי להוסיף וממנו אין לגרוע. וכמו ששני ביה"ש דשבת הן לילי שבת ומוצאי שבת כך שני ביה"ש דזבין הן לילי שבת ומוצאי שבת. וא"צ להשים יום אחד ביניהן ומאי דקשיא להכי רבוותאי דא"כ אמאי ספק לטומאה ולא אמרי' בהו כדאמרי' בעושה מלאכה בשני ביה"ש שחייב ממ"נ אני נפלא עליהם שלא שמו לב על דברי התורה. שהתורה פי' על העושה מלאכה שני ביה"ש. כגון דעביד לה כל ביה"ש דליכא לספוקי להאי בתחלתו. ולהאי בסופו ובראה שני ביה"ש לא פי' כן. שאלו ראה התם נמי כל ביה"ש בודאי כי אין לספקו בומאה דממ"נ טמא הוא. אלא התם מיירי כון שראה ראיי' בתוך ביה"ש שאותה הראיי' יש לספקה אי כולה מן היום או כולה מן הלילה או חצי' מן היום וחצי' מן הלילה והילכך אם ראה בשני ביה"ש אע"פ שהן סמוכי זה לזה כגון לילי שבת ומוצאי שבת שיש לספק שמא ראיי' הראשונה היתה כולה ביום והשניי' כולה בלילה ונמצא שראה יום ששי ויום ראשון ושבת הפסיק בינתיים ולפיכך הוא ספק אך לטומאה ומה שאמר רבינו יצחק דהוי מצי למיתני בזבי ראה שני ביה"ש ודאי לטומאה וספק לקרבן אלא דלא בעי למיתני בממתניתי' אל אספיקות ואל ודאי וספק אינו נראה לי דהא תני התם ודאי וספק דהכי הויא רישא דמתני' בפ"ק דזבי ראה אחת היום ואחת ביה"ש אחת ביה"ש ואחת למחר אם ידוע שמקצת הראיי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומא' ולקרבן ואם אי ידוע שמקצת ראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וספק לקרבן ראה שני ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן אחת ביה"ש ספק לטומאה אלמא תני ודאי לטומאה וספק לקרבן כשהוא אחת היום ואחת ביה"ש ואלו כן אמאי לא תני ודאי לטומא' וספק לקרבן בשני ביה"ש רצופי וכשהן מופלגין ספק לטומאה ולקרבן אלא קא פסיק ותנ ראה שני ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן ש"מ דכל בשני בה"ש אע"פ שהן רצופי ספק לטומאה ולקרבן ואם אי ידוע שמקצת ראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וספק לקרבן ראה שני ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן אחת ביה"ש ספק לטומאה אלמא תני ודאי לטומאה וספק לקרבן כשהוא אחת היום ואחת ביה"ש ואלו כן אמאי לא תני ודאי לטומא' וספק לקרבן בשני ביה"ש רצופי וכשהן מופלגין ספק לטומאה ולקרבן אלא קא פסיק ותנ ראה שני ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן ואי לומר שם ממ"נ מפני שלא ראה כל ביה"ש אלא ראי' אחת בתוך ביה"ש כדפרישי' ומה שהקשיתי במה"ק ממאי דתנן בכריתות בפ' ספק אכל חלב אמר ר' יוסי לא בחלקו על העושה מלאכה ביה"ש שהוא פטור שאני אומר מקצתה עשה היום ומקצתה למחר וה"נ נמימא בכל ביה"ש שמקצתה כחול ומקצתה כשבת ויפטר לק"מ דהתם נמי לא עשה מלאכה כל בי השמשות שאם הי' כותב כל בין השמשות שבין שבת ליוה"כ לא הוה פטר ר' יוסי אלא כגון שכתב שתי אותיות בתוך ביה"ש שיש לומ אות אחת כ' ביום ואות אחת כתב בליל האבל הנה שעשה מלאכה כל ביה"ש של שלילי שבת ושל מוצאי שבת ממ"נ הוא חייב חטאת ואי קשיא לי הא קשיא לי רישא דתני אחת היום ואחת ביה"ש אם ידוע שמקצת הראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן והאיך יתכן שיהא מקצת ראיי' מהיום ומקצתה למחר אם לא שראה כל ביה"ש וגם התחיל לראות מבעוד יום וגם סיים לאחר חשיכה ואז יהי' ברו שהיתה ראייתו מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה וא"כ בלא ב' ימים נמי אפי' בחצי היום אם ראה ראי' גדולה כזו היא נחשבת לו כשתים כדתנ ן ראה אחת מרובה כשתים מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן ועוד תנן ראה אחת והפסיק כדי טבילה וסיפוג ואחר כך ראה שתים או אחת מרובה כשתים הרי זה זב גמור אלמא אחת גדולה נחשבת לו כשתים ואחת מרובה שיעורה כדי טבילה וסיפוג כדתנ ן ה תם. ראה אחת גדולה שהיא כמגד יון לשילוח שהיא כשתי טבילות וכשנ י סיפוגין ה"ז זב גמור דאלמא בין כל ראי' לראי' צריך כדי בילה וסיפוג ואם משכה ראיי' אחת כדי טבילה וסיפוג עולה לו כשתים וביה"ש דר' נחמי' הוא כדי שיראה חמה בראש הכרמל וירד ויטבול ויעלה וזה שצריך להתחיל מבע"י ולאחר אחר חשיכה א"א שלא ישהה כדי טבילה וסיפוג וא"כ מאי ארי' ביה"ש אפי' בחצי היום נמי ונראה לי לתתרץ דהך רישא ר' יוסי קתני לה דפליג על ראה ראיי' אחת מרובה ואמר שאינה עולה לו כשתים והילכך אם תפשה שני ימים נחשבת לו כשנ ים בעבור שני הימים אב בחצי היום לא והך רישא דתני אם ידוע שמקצת ראי' מהיום ומקצתה למחר היא שנוי' בתר מילתי' דר' יוסי דכך היא סדר המשנה התם ראה אחת מרובה כשתים מטמא משכב ומושב דצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן אמר ר' יוסי לא אמרו אחת מרובה אלא אם יש בה כדי שלש פי' דוקא אם היא כשתי בילות ושני סיפוגים עולה לו כשלש והוא זב גמור אבל אם ראה אחת כשתים אינה עולה כשתים אלא אחת היא נחשבת לו ובתר הכי תני ראה אחת היום ואחת ביה"ש אם ידוע שמקצת ראיי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן ויש לומר דר' יוסי קתני לה:

חם להם מלמעלה כו' פי' דוקא חם להם מלמעלה שיהא טלטול המחצלת וגם הספסלין עבור החי אבל לצורך הוות אע"פ שפורס מחצלת תחלה ואח"כ מביא ספסלים תחתי' שהוא מלמעלה למטה אסור מפני שמטלטל כלים לצורך המת. ולמאן דאית לי' מטלטלין כלים לצורך דבר שאינו נוטל. גם לצורך המת הוא מותר כיון שאינו עושה אהל מתחלה אלא ע"ג ידיו מידי דהוי אמגביה טליתו על ראשו בתוך חצרו עיין במהדורא רביעאה בפי' בתרא מה שהקשיתי דר"ה אדרב הונא:

כי פליגי היכא דליכא קשיא לי ואי ליכא ככר או תינוק ישום עליו ליתו או שום כלי ומ"ש ככר או תינ וק מכלים מוכנים וי"ל דוקא ככר או תינוק דליכא למימר שהן נקברי עמו אבל שאר כלים לא שמא יאמרו כי הן נקברי עמו והם אסורין בהנאה ובטלטול כמת עצמו כדאמרי' בפ' נגמר הדי הי' אביו ואמו מזרקין לו כלים מצוה על אחרים להצילן אמר רשב"ג במה דברים אמורים שלא נגעו במטה אב נגעו במטה אסורין ודוקא במטה הנקברת עמו. אלמא כל הכלים הנוגעים במטה הנקברת עמו הם נאסרין. מפני שהיו רגילין לקבור כלי תשמישיו עמו שלא יהנה אדם אחר מהם והם אסורין בהנאה אבל ככר ותינוק מוכח שאינן נקברין עמו:

דאלו אבות סבר כבה אי לא כבה לא ואיתו סבר אע"ג דכבה. פי' ר' שמעון לא שרי אלא לאחר שכבה אבל כל זמן שדולק מסיח דעתו ממנה ולא אסיק אדעתיה שיטפטף שאע"פ שנתן כלי תחתיו יש לומר דסבר אם תרד טיפה אחת תטנף המפה או ימאס המאכל אם תפול לתוך הקערה אבל אינו מעלה על דעתו שיטפטף כל כך עד שיעשה בו צורכו. וכמו שמסיח דעתו מכוס וקערה ועששית כך מסיח דעתו נמי מן הנר בשעה שדולק:

אין בה משום כלאים. פירש המורה שעשוי' כמין לבד שקורין פילטרי ואינה טווי' ואינו נ"ל דתנן בפ' בתרא דכלאים הלבדין אסורין מפני שהן שועין אלמא אע"ג דלא הוי טוי ואריג אסירי מדרבנן והכא היכי שרי לכתחלה ונ"ל לפרש דאע"ג דהיא טווי ואריג אין בה משום כלאים שכיון שאין עשוי' לא לחמם ולא לתכשיט להתנאות בה אין בה משום כלאים שאינה אלא למנוע השערות שלא יהו פורחות חוץ לשכבה והו"ל כאלו קשרה שערה בחוטי כלאים שאין בכך כלום:

אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה. פירוש כך היא הסברא שכיון ששכשכח עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת א"כ בשלא שכח עיקר שבת אע"פ ששכח שהיום שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה שכל מה שאותה מוסיף ידיעה אתה מוסיף חילוק לחטאות:

הניחא לאביי דאמר חייב פי' אע"ג דאמרי' הניחא לאבייי לא מצי לאקומי הכי משום דלא מתוקם הכי שפיר משא"כ בשבת והשתא לא מהדרי' אלא לאקומי שוגג בלא מתכוון דשאר מצות ואי הות קיימא לן הוה אמרי' ומשא"כ בשבת אל אמושם דאכתי לא מתוקם שפיר דשאר מצות לא בעי' משא"כ בשבת ומש"ה מוקמי' אביי לקמן קסבר דוק הוא ובלעו:

אלא באומר מותר מאי דקשיא לי ביוה"ק דא"כ הייני השוכח עיקר שבת ואמאי לא אותבי' ממתני' ואותבי' מהעלם זה וזה בידו דבעא מני' ראבא מרב נחמן נ"ל לתרץ דהאי אומר לאו באומר מותר לעבוד ע"ז שעוקר כל הגוף דדמי לשוכח עיקר שבת לאא יודע שיש ע"ז בתורה אבל אינו יודע שהעובד לחמה או למיכאל השר הגדול שהוא חייב וכיון דשכח שמיכאל הוא ע"ז שכח נמי כל העבודות שסבר כל העבודות מותרות לעשות לו כיון שסובר שאינו ע"ז וזה יקרא העלם זה וזה בידו ולא דמי לשוכח שהיום שבת דממילא סובר נמי שכל המלאכות מותרות לו דהתם אם הוא סובר שהיום מותרות בשבת אחרת ידע שהן אסורות והילכך לא יקרא העלם זה וזה בידו עד שישכח ויסבור שאלה המלאכות מותרות בכל שבת זה אע"פ שיודע שהעבודות הן אסורות ככל ע"ז שבעולם מ"מ למיכאל הוא סובר שהן מותורת לעולם והילכך מדמה לה להעלם זה וזה בידו:

אמר ר' יוחנן תחת כבודו ואל כבודו ממש פי' ר' יוחנן מפרש דהאי כבודו דכתיב בקרא לאו כבודו ממש הוא דהיינו גופו כדכתיב אל תחד כבודי אלא על אשר הי המכבדו קאי. דהיינו בגדיו וכאלו כתב תחת בגדיו הוי דמשמע תחת הבגדים חרף האש ואל הבגדים שנשרף גופן ולא בגדיהן כדי שישללו אותן אנשי חזקי' ור' אלעזר אמר תחת כבודו ממש כשריפת בני אהרן כו' ואית ספרים דכתיב בהו ורבי שמואל אמר כשריפת בני אהרן ואתא רבי שמוא' לפרושי מילתי' דר"א דאמ' תחת כבודו ממש דהכי הוי מילתא כשריפת בני אהרן שלא נשרפה אלא נשמתן ולא גופן וה"נ תחת כבודו כתיב דהיינו גופו ומשמע תחחת גופו נשרץ וא גופו א"כ לא נשרפה כ"א נשמתן ונשמתן קורא תחת גופו מפני שהוא בעמצא הגוף:

ד' קיד ע"ב דאי ר' ישמעאל כיון דאמר חלבי שבת קריבין ביוה"כ נתקע כי היכא דנדעו דחלבי שבת קריבין ביוה"כ פי' כיון דאמר דחלבי שבת קריבין ביוה"כ א"כ חול הוא יוה"כ אצל שבת וכמו שעושין בכל ערב שבת דעלמא נעשה גם עתה ונתקע גם בע"ש וגם נבדיל למוצאי שבת דהא בהא תליא כל היכא דאיכא תקיעה בע"ש איכא הבדלה במוצאי שבת ובתקיעת ע"ש יתבטלו מחלבי צום הכיפורים שלא יקריבום בלילי שבת ובהבדלת מוצאי שבת ידעו שחלבי שתב מותר להפכם ע"ג המזבח בצינורא או להקטירן בלילי יוה"כ ואהדר בתנים זריזים הן פירוש ואינן צריכין סימן כ"א שאר העם: וניתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק לשאר העם וא"כ ניתקע ביוה"כ שחל להיות בע"ש ככל ערב שבת דעלמא ובמוצאי שבת נבדיל שאין תקיעה בלא הבדלה וכשיבדילו יהא להם סימן שיוה"כ מותר בקניבת ירק ופריק רב יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר פי' אלו היינו צריכין לתקיעת ערב שבת להבטילן מקניבת ירק שלא יעשוה בשבת כמו שהיינו צריכין בחלבי יוה"כ היינו תוקעין בערב שבת להבטילן. ובמוצאי שבת היינו מבדילין להתירן אבל כשחל יוה"כ בערב שבת לא היו מנקבין ירק שאינן יכולין לבשלו בלילי שבת ובע"כ מערב יוהכ הכינו וא"כ כל התקיעה אינה אלא כדי להבדיל במוצאי שבת להתירן וא דחינן שבות להתיר כ"א להבטיל מן האיסור ורב שישא פליג על רב יוסף ואמר דגם להתיר דוחין את השבות אלא האי דלא דחינן הכא משום דהוי שבות רחוקה דכי תקעי' הכא בערב שבת לא מהני מידי אלא להבדיל כשיבוא למוצאי שבת וזהו שבות רחוקה ואילו הי' אומר שבות רחוקה לא התירו ולא יותר לא הוה מקשי' לי' מידי דהוה משמע שלא התירו כלל אבל השתא דאמר שבות קרובה משמע דאתא לפלוגי עם רב יוסף דאמר אין דוחי שבות להתיר ואמר איהו שבות קרובה התירו לתקוע ואי זו היא שבות קרובה שהיו תוקעין בכל יוה"כ סמוך למנחה כדי להתירן בקניבת ירק אבל כי חל בערב שבת שאין שם קניבת ירק אין תוקעין להתיר שבות רחוקה ומקשי' לי' אי הכי דתקעי' כדי להתיר א"כ במוצאי שבת ויו"ט ניתקע כדי להתיר שחיטה לאלתר אלא לאו ש"מ לא ניתקנה התקיעה כ"א בערב שבת דהוי להבטיל ולהפרישם מן המלאכה כדרב יוסף ומש"ה לא תקעי' בערב שבת דהוי יוה"כ מושם דאין מקנבין ירק באותו היום כך נ"ל פתרון שיטה זו י עיין מה שכתבתי בשלהי פרק טרף בקלפי:

אלא הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו כו' קשיא לי אמאי שבק מתני' דתנן לקמן חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות ונקט ברייתא:

תנן נפלה דליקה בלילי שבת כו' פי' לאו לאקשויי מינה מייתי לה אלא לפרושה אתי אי אתיא מתני' כר' חדקא אי לא ולא דמי האי תנן לשאר תנן דעלמא:

שחרית מדיחן ואוכל בהן בצהרים פי' אפי' כרבנן נמי אתיא דאף ע"ג דלא מחייבי אלא בשלש סעודות אם הוא רוצה לאכול ארבע רשאי הוא להדיחן ונקט לך התנא כל עתות הסעודה שב"א רגילים לסעוד בהן י

מני אילימא ר' יהודא האמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' אלא לאו ר"ש ק"ל טובא דהא אמרן לעיל בפ' האורג דר' יהודא סבר מקלקל בחבורה פטור ור"ש סבר מקלקל בחבורה חייב ובפ' אלו הנחנקין נמי אמרי' מאן שמעת לי' דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש:

והא הכא דאיכא נטילת נשמה ואע"פ שא"צ לאותה נטילת נשמה כלל וחייב ר"ש כדיליף ממילה ומהבערת בה כסן ור' יהודא יפטור דלא מחייב בנטילת נשמה עד שתהא לצוכו ואיפכ אאיבעי' לי' למימר שבודאי בכופין קערה על עקרב שלא תישך שהיא צידה ר' יהודא מחייב דהו"ל צידה שהיא מלאכה ואע"פ שא"צ לה ור"ש פטור מפני שא"צ לגופה אבל בהריגה ר' יהודא פוטר דלא מקרי הריגה מלאכה עד שתהא לצורכו דיליף מאלים ור"ש מחייב ואע"פ שא"צ לה מפני שהיא גזרת מלך כדכתבית לעיל ונ"ל לומר דמאי דגרסי' לעיל דר' יהודא פוטר ור"ש מחייב ואמר המורה דלא איתפריש לן היכא דאיפכא בינן למיגרס דר' יהדוא מחייב ור"ש פוטר כטעמייהו דר"ש סבר מלאכה שא"צ לגופה פטור אעלי' והילכך כל נטילת נשמה שאין לו צורך בה פטור עלי' דלא ילפי' נטילת נשמה אלא מאלים דמשכן והתם הוית לצורך הערות הילכך כל היכא דצריך או לבשר או לעור או לדם הויא מלאכה שהיא צריכה לגופה. והפוצע חלזון נמי אי לאו דלא ניחא ליה במיתתר ומתכוין שלא ימיתנו דלא הוי פסיק רישיה ואל ימות הוה מחייב ר"ש כיון שהוא נוטל נשמתו מפני שהוא צריך לדמו דמה לי דמו מה לי בשרו ועורו. וכי מקשה בפ' כלל גדול בפוצע חלזון שיתחייב נמי משום נטילת נשמה גם לר"ש מקשה וכל שכתבתי שם במהדורא קמא דלא מקשה אלא לר' יהדוא אבל לר"ש לא שא"צ גוף ההריגה אל אלדם הכל הבל דמה לי כששוחט את הבהמה לצורך בשרה ואלים דמשכן לצורך עורן מה לי חלזון לצורך דמו. א"ו גם לר"ש מקשה ואי קשיא מ"ש כיבוי הנר כדי לחוס על הפתיל הדפטר ר"ש ותרי לי' מלאכה שא"צ לגופה משחיטת הבהמה שקורא אותה מלאכה שהיא צריכה לגופה והלא במקום אחד הוא שוחט לצורך כל הבשר. וה"נ במקום אחד הוא מכבה לצורך כל הפתילה תשובה השוחט את את הבהמה אע"פ שבמקום הצוואר שחט הנשמה הוא נוטל מכל הגוף והילכך אם צריך לבשר או לעור או לדם הויא מלאכה הצריכה לגופא שלאותו מקום שהוא נוטל הנשמה משם הוא צריך שהנשמה מתפשטת בכל הבשר והעור והדם אבל הלהבה שבראש הפתיל האינה מתפשטת בכל הפתילה אלא במקום שהיא דולקת הילכך אם הוא צריך למקום שכיבה דהיינו במקום שהיא דולקת שהי' צריך להבהבה דכדאמרן התם בפ' במה מדליקין שהוא עושה פחם הויא לה מלאכה שהיא צריכה לגופה ודמי לכיבוי דפחמין אבל אם אינו צריך למקום שהיתה דולקת הלהבה אלא כדי לחוס על השאר הויא לה מלאכה שאצ"ל ור' יהודא דמחייב בכל מלאכה שא"צ לגופא ה"נ הוה מחייב בכל נטילת נשמה אע"פ שאין לו צורך באותה נטילת נשמה כלל שא"צ לא לעור ולא לבשר ולא לדם. ומשם דנטילת נשימה הואי קלקול ואל דמיא לכל המלאכות דהויין תיקון ואית לי' לר' יהודא דכל המקלקלין פטורין שאם עקר נטיעה בלי צורך שלא הי' צריך לא לעצי' ואל לפריו אע"ג דתלש מן המחובר פטור מפני שהוא מקלקל וה"נ בנטילת נשמה היכא דהויא שלא לצורך הוי' קלקול וליפטר להכי איצטריך למיתב טעמא לר' יהודא דיליף לה ממילה ומהבערה דבת כהן וגזירת מלך היא דאע"ג דכל המקלקלין פטורין מקלקל דחבורה ודהבערה חייב. וה"נ בהריגת המזיקין א"צ לא לעורן ולא לבשרן ולא לדמן. הילכך לר"ש הו"ל נטילת נשמה דידהו מלאכה שאצ"ל ופטור ולר' יהודא כיון דאיכא נטילת נשמה אע"ג דאינה צריכה לגופא חיייב. ומאי דאמרן בפ' כלל גדול הזומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר ואי דבעי' צריך לעצים לחיובי' מושם קוצר נ"ל דלא אתיא אלא כר"ש אבל לר' יהודא אע"ג דא"צ לעצים (חייב) מושם קוצר דהא תלש מן המחובר ואין זה קלקול אלא מלאכה ואע"פ שא"צ לה לתלישה זו הוא חייב משום קוצר בודאי אם היתה התלישה קלקול כגון שקטם נטיעה בלי שום צורך שלא הי' צריך לא לעצים ולא פירותיה הוה פטר ר' יהודא מפני שהוא מקלקל ור"י ס"ל כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר דיליף ממילאה ומבת כהן ואלו הי' צריך לעצי' או לפירות' כגון שהיו פירות בראשה ול הי' מגיע אליהן וקטמה כדי לטלטלן אע"פ שאין עצים ופירותי' שוין אלא פרוטה והנטיעה יפה כמה סלעים חייבין לר' יהודא בין לר' שמעון שכיון שהוא צריך לאותה התלישה מלאכה הצריכה לגופה היא. ואלו תלש עצים וא הי' צריך להן אין זה קלקול אלא תיקון או זומר דהוי נוטע או לייפות את הקרקע דהוי חורש הוי פלוגתא דר"ש ור' יהודא דלר"ש פטור מושם קוצר כיון שא"צ למה שתלש ולר' יהודא חייב נמי מושם קוצר אע"פ שא"צ לאותם עצים שתלש כיון שתלישה זו אינה קלקול אלא תיקון הרי מלאכת הקצירה עשויה עיין בפ' אלו הן הנחנקין במהדורא רביעאה:

פמוטות של בית ר' כו' י"ל של מתכת היו ואל היו מאוסות ואפילו לר' יהודא שרי דחזי למיתב עלייה' והוא שלא הדליק עליהן באותה שבת שלא יהו מוקצות מחמת אסור כדאמרן ליעל בפ' כירה:

אע"פ שנתפרקו בשבת פי' אע"ג דבכלים הנשברים אומרי' לקמן דבעינ' שיהיו השברין עושין מעין מלאכה הכא בדלתות אע"ג דלא חזו למלאכה שרי מפני שהוא יכול להחזירם שם. אבל השברים אינו יכול להחזירם ולהדביק. ואם הי' צריך מעשה אומן להחזירם הי' אסורין עד שיהי' ראוים למלאכה אינן דומין לדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן פי' ואע"פ שראוים למלאכה הן אסורין דהו"ל נולד:

אלא אמר אביי ה"ק כו' פי' ובמתני' חד בשבת תנן ובתר נתפרקו תנינן לי' ומש"ה הוה משמע דהאי בשבת קאי אנתפרקו ואמר אביי דלא קאי אלא אנוטלין אבל פתרון המורה מוכיח דהאי בשבת ברישא תני לי' סמוך לנוטלין ואינו נ"ל דיא לא תני בשבת בתר נתפרקו לא הוה משמע דנתפרקו בשבת ולא הוה מקשה תלמודה מידי א"ה הכי תנינן מתני' כל הכלים נוטלין ודלתותיהן עמהן אע"פ שנתפרקו בשבת וקאי בשבת אניטלין ולא אנתפרקו. וזה דומה למקרא דכתיב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית שהרי הי' להן לאכול בשביעית מה שזרען וקצרו בששית אלא אוכי תאמרו קאי שבשנה השביעית שלא יזרעו יאמרו מה נאכל לשנה הבאה:

ה"ק שניטלו ניטלין. א"ל רבא חדא דניטלין קתני ועוד מאי ולא מחזרינן כך מצאתי הגירסא כתובה בספרים י וה"פ ה"ק שניטלו ניטלין ואתא לאשמעי' במתני' וא"ל רבא חדא דנוטלין קתני ולא ניטלין דהו"ל למיתני שנתפרקו אי הוה תני ניטלין ותו מיא ולא מחזירין והא אף ליטול נמי אתה איסר והמ לי לומר אין מחזירין דמשמע דוקא החזרה אסורה אבל הנטילה מותרת:

דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין אבל מחמה לצל לא עיין מה שכתבתי במהדורא קמא בפ' נוטל אדם את בנו דהא דרבא אליבא דר' יהודא הוא אבל ר"ש דלית לי' מוקצה אפי' מחמה לצל שרי אב ריב"ם זצוק"ל כתב דמודה ר"ש בהני ואין ממש בדבריו:

לא קשיא הא ר' יהודא והא ר"ש והא ר' נחמיה ה"ג דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו שהרי הכלים מלאכתן להיתר ואפ"ה הי' אוסר להסיק בהם ולא אתי כ"ר נחמי' דמתני' אלא כר' דברייתא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו וסתם כלי לאו להסק קאי:

ורב יוסף אמר רב אסי אמר ר' יוחנן כו' מ"ש במהדורא תנינא דכיון דפליגו בהא מילתא רבה ורב יוסף קי"ל דהלכה כרבה ליתא דלא הוה פלוגתא דרבה ורב יוסף אלא פלוגתא דרב אמי ורב אסי דרב אמר משמי' דרב אמי. ורב יוסף אמר משמי' דרב אסי ורב אמי ורב אס הוא דפליגו ולא רבה ורב יוסף וכבר איפסקא הילכתא בפ' במה טומנין כרב אסי דאיפליגי התם רב ושמואל ורב אסי. דרב אמ' קישר ושמואל אמר חישב ורב אסי אמר ישב אע"פ שלא קישר ואע"פ שלא חישב. ורב אסי סייעיה לרב אסי ממתני' דתנן הקש שעל גבי המטה כו' למימרא דהילכתא כוותי' בפ' כל הכלים. וקשיא דידי' אדידי' דהא רבינו יצחק גופו פסק הלכתא בפ' במה טומנין כרב אסי הילכך ה"נ הלכה כרב אסי. שאם הניחה שם מדעת נעשית כסוי חבית ושרי לטלטולה:

והתירו לי את נדרי פי' מפני שלא הקדישם בכל לב אלא כדי לאוסרם על כ"ע. אבל אם הי' מקדישם בכל לב לא הי' נזקקים לו להתיר:

כל שעתא ושעתא זימני' הוא. פירש המורה כיון שיש לו טלית בכל יום שמשהה בלא ציצית עובר בעשה. ואפילו מונחת בקופסא הילכך כל יומא רמיא מצותה עלי' ואינו נראה לי דהא קי"ל דחובת גברא היא וכלי קופסא אין חייבין בציצית והו"ל לתרוצי הכי קסבר כלי קופסא פטורין מן הציצית אלא ודאי על לבושתי' קאמר דכל שעה שהוא לובשה חייב להטיל בה ציצית והילכך תדחה שבת ומתרץ רב נחמן הואיל ובידו להפקירן וכיון שמפקיר טליתו לא קרינן בי' כסותך ואע"פ שלובשה עובר דלא תהא אלא טלית שאולה שכל שלשים יום פטורה מן הציצית וכן נמי הבית כשמפקירו לא קרינא בי' ביתך ואע"פ שחובת הדר היא כ"ז שלא שכרה ממנו הו"ל כחונה בבית חבירו שאינו חייב במזוזה:

שלא תמצא הלכה ברורה ומשנה ברורה פי' שתהיה ברורה בלי מחלוקת שכולן שווין בה אלא היא מסופקת בחלוקה שזה אומר בכה וזה אומר בכה והכי איתא להא מתניתא בריש תוס' עדיות דתני בה תחלת כל דבר שמאי אומר מקב חלה והלל אמ' מקביים כול' תחלת המחלוקת היא זו שנחלקו בה שמאי והלל הקדמונים ואחר כן נתרבו מחלקות תלמידיהן ב"ש וב"ה וזהו ושוטטו לבקש דבר ד' שבתחלה היתה כל התורה ברורה בלי מחלוקת שאם הי' נולד להן ספק הי' עומדין על המנין בסנהדרין גדולה וקובעין הלכה ומשום מתפשטת ההלכה בכל ישראל עד שגברו השמדיות בישראל ולא יכלו לעסוק בתורה כראוי ומתוך כך נתרבו הספקות והחלוקת בישראל: וליתיב לתינוק ישראל ע' בפ' חרש במהדורא תליתאה:

מנעל שלע האימוס ר"א מטהר וחכמים כו' פי' כ"ז שהמנעל לח שצריך להתייבש על האמוס ס"ל לר"א דלאו מאני הוא שלא נגמרה מלאכתו אלא כשיתייבש יפה ורבנן סברי דחזי לנטילה ואע"פ שהיא לח אבל אם היה נגוב כל צורכו אע"פ שעומד על האמוס מודה ר"א דהוא כלי ומקבל טומאה וניטל בשבת והיא שנתנגב מבע"י אם לא שלא יהיו נולד ומותר לשומטו בשבת ואם הי' רפוי מודה ר"א דמותר שכבר נגמרה מלאכתו ונתגנב כל צורכו ולפיכך הרפה האומן את האמוס וא הניחו בתוכו אלב כדי שלא יתקלקל ויתמעך והכא משמע דבכל מנעל פליגי ומפני שלא נגמרה מלאכתו אבל בפ' ככ"ה דכלים משמע דבמנעל העשוי כיסוי לאמוס שלא יפגם פליגי לר"א לא חשיב כלי כיון דלאו לנטילה עבוד וחכמים חשוב להו מאני דפעמים דנוטלין אותן והכי תני הלה מנעל על האמוס ר"א מטהר וחכמים מטמאין אר"ש שזורי לא נחלקו ר"א וחכמים על מנעל שעל האימוס שהוא טהור על מה נחלקו על שנוטלו מן האמו' שר"א מטהר וחמי' מטמאין מפני שהאש' ננעלת בו ומחזירתו לאמוס זה מוכיח דבמנעל שהיא כסוי לאמוס פליגי ויש להעמיד שיטתינו נמי דבמנעל שהוא כי כיסוי לאמוס פליגי והא דמודה ר"א באם הי' רפוי מפני שהאשה יכולה לחלצו מע"ג האמוס ולנועלו בתוך הבית ולבסוף מחזירתו שם ולא פליג אלא כשעומד מהודק על האמוס וכ"ש אם נטלן מן האמוס דמודה בו ר"א ופליג ר' יהודא עם ר' שמעון שזורי דמוקי פלוגתייהו כשנטלו:

ר' יהודא אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר פי' והאי דאמרי' בריש מסכת יו"ט דביצה שנולדה ביו"ט אסורה גזריה משום משקין שזבו לא אתיא כר' יהודא דהא ר' יהודא כל לאוכלין לא גזר והכי נמי אמרי' התם דההיא טעמא לא אתי כר' יהדא והנהו משקין לא חשיבי נולד לר' יהודא דאוכלא דאיפרת נינהו:

ור' יוחנן אמר הלכה כר' יהודא בשאר פירות אי קשיא היכי פסיק הכי ר' יוחנן הלכה כר' יהודא והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ות"ק תני בסתמא חשובה באיזה סתם פוסק ר' יחונן הלכה כמותה שאין שם חלוקה כלל אבל היכא דיש שם חלוקה ואפי' יחיד לא פסיק הילכתא כוותי' וה"נ אמרי' בפ' החולץ דתנן התם וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ואל יתארסו עד שיהו להן שלשה חדשים אחד בתולות ואחד בעולות אחד אלמנות ואחד גרושות אחד ארוסות ואחד נשיאות ר' יהודא אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו ואמרי' בגמרא אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודא ואמרי' א"ל ר' ירמיה לר' זריקא כי עיילית להתם לקמי' דר' אבהו רמי לי' ומי אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודא והאר"י הלכה כסתם משנה ותנן אחד בתולות אחד בעולות כו' א"ל דרמו לך הא לא חש לקחמי' סתם ואח"כ מחלוקת היא כו' אלמא אע"ג דרישא מיתניא בסתמא כיון דתני פלוגתא דר' יהודא בהדה לא פסיק הילכתא כוותי' אלא חשיב הל סתם ואח"כ מחלוקת ובשלהי מסכתין נמי תנן מחתכין אם הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ר' יהודא אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן ואמרי' בגמרא אמר ר' יוחנן הלכה כר' שמעון ומקשה ומי אמר ר' יוחנ ן הכי והאר"י הלכ' כסת' משנה ותנן אין משקין ושוחטי את המדבריות כו' ומהדר ר' יוחנן סתמא אחרינא ולא מייתי הא דמחתכין את הנבלה א"נ לימא משום דהכא תרתי והכא חדא א"ו כיון דתני פלוגתא דר' יהודאי בסיפא לא חשיבא ליה סתמא ואע"ג דבריש מסכת יו"ט אמרי' גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים מוקים להו לב"ה כר"ש דאלמא אע"ג דפליג ר' יהודא בסיפא קרי לי' סתמא אנו צריכין לומר דההיא דר"נ הוא דאמר הכי ור' יוחנן לא ס"ל כוותי' דלא חשיבא לי' ססתמא אאלא בדליכא פלוגתא בהדה ואע"ג דאמרי' בפ' כיסוי הדם אמר ר' חייא בר ארבא אמר ר' יוחנן ראה ר' דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים ודבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאן בבלשון חכמים דאלמא אע"ג דתני פלוגתא בהדה הילכתא כחכמים י"ל שני לי' לר' יוחנן בין סתם לחכמים די תנא וחכ"א משמע דהוי יחיד ורבים הלכה כרבים אבל כי תנא סתם לא מוכחא כ"כ דהויא רבים שהרבה סתמות נשנו שהן כיחידים אי נמי יש לומר היכא דתני סתמא ברישא והדר פלוגתא אין הלכה כאותה הסתם דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם אבל היכא דתני דברי היחיד תחלה ואח"כ וחכ"א הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם ועיין מה שכתבתי בפ' החולץ במהדורא תנינא:

בד"ה נתכוון להגביה כו' וחתך מחובר אחר כו' וקשה לר"ת כו' עכ"ל וה"מ נמי להקשות לפי' הקונטרס דאיירי בחתך מחובר אחר דל"ל דרשה דבה פרט למתעסק כפירוש הקונט' דת"ל דפטור בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכן הקשו בפרק ד' מיתות ע"ש וק"ל:

בד"ה ע"כ לא בעא כו' דאם לא נודע לו מעולם כו' דדוחק להעמיד בתינוק כו' עכ"ל לעיל לרב ושמואל בעי לאוקמא מתני' דריש פרקין בתינוק כו' היינו נמי כעין תינוק כו' דלא נודע לו איסור שבת מעולם אבל הכא בע"ז ליכא לאוקמי נמי כעין תינוק דהיינו לא נודע לו איסור ע"ז דאם כן אינו ישראל כלל כו' ובתינוק שנשבה כו' לחוד נמי דוחק להעמידה ולא ניחא להו לתרוצי נמי הכא דלהכי מפרש לאומר מותר דהכא בהעלם זה וזה משום דדילמא אפילו תרתי מחייב ולכך לא הקשה נמי משוכח עיקר שבת כמ"ש התוס' דהכא הכי קא קשיא להו דמאי פריך כלל דאימא דרבא כרבי יוחנן ור"ל ס"ל דאמרי' לעיל בתינוק שנשבה לבין הנכרים דפטור לגמרי בשבת ואהא תירצו דהכא בע"ז נמי איירי וליכא לאוקמי לא כעין תינוק כו' דהיינו שלא נודע לו מעולם דא"כ אינו ישראל כלל ובתינוק כו' גופיה לחוד נמי דוחק להעמידה ודו"ק:

בד"ה רבא אמר כו' הכל היה בכלל לא תעבדם כו' משמע דלא מפיק אלא אונס מיתה כו' עכ"ל לפי תירוצם הך דבפרק רבי ישמעאל דאמר רבא דאפילו בע"ז בצנעא וחי בהם כו' איכא לאוקמא אליבא דמ"ד בפרק בן סורר ומורה דאין חייב למסור עצמו אפילו בע"ז א"נ דההיא לענין עונש איתמר שאם עבר אינו נהרג כמו שכתב הסמ"ג וכמ"ש כל זה מהרש"ל מיהו הך דהכל היה בכלל לא תעבדם כו' לא משמע להו לאוקמא בהכי אלא בחיוב מיתה בב"ד איתמר ולהכי קשיא להו שפיר משמע דלא מפיק אלא אונס כו' ודו"ק:

בא"ד ומההיא גופה נמי יש כו' דמשמע דאסר נעבד כהמן דומיא כו' והיינו בלא קבלו כו' עכ"ל ק"ק דמה דקדוק יש כאן דהא ע"כ רבא מוקי לה התם כהמן ולא כהמן כהמן דהוה גופיה ע"ז ולא כהמן דאלו המן מיראה והכא לאו מיראה וא"כ כיון דאיירי בלאו מיראה ע"כ דקבלו באלוה איירי ויש ליישב וק"ל:

בא"ד והא דלא דחי ראיות דאביי כו' משום דסתם עובד כו' עכ"ל וכצ"ל הכא בשמעתין דפריך לרבא דאמר פטור מאי איכא למימר ולא מוקי לה בעובד מאהבה ויראה סתם וק"ל:

בגמ' אלא באומר מותר ע"כ לא בעיא מיניה רבא מרב נחמן וכו' פירש"י ע"כ לא קמבעיא מיניה וכו' העלם זה וזה בידו מהו לעיל בפירקין דהיינו אומר מותר דאמר אין שבת בתורה היינו העלם זה וזה עכ"ל משמע מלשונו זה שהוא מפרש הבעיא דלעיל דהעלם זה וזה בידו היינו שאומר שאין שבת בתורה ולעיל פירש"י העלם זה וזה בידו וכו' וממתני' דהשוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת לא שמעינן ליה וכו' וכי מבעי לן ביודע עיקר שבת וכו' עכ"ל וא"כ דברי רש"י נראין כסותרין ונראה דלפירש"י ה"פ פשטא דגמ' ע"כ לא קמיבעיא לרבא מרב נחמן אלא בהעלם זה וזה ויודע עיקר שבת אם חייב אחת או שתים אבל מיפטר לגמרי אפי' היכא שאינו יודע עיקר שבת דזה מיקרי ג"כ העלם זה וזה כלל לא דהא היינו מתני' דהשוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת כנ"ל בפירש"י אלא שתקשה לך לפירש"י למה ליה לאתויי מבעיא דרבא לייתי ממתני' גופא דקתני השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת ואחת מיהא חייב ואינו פטור לגמרי וזה קשה על פשטא דפירש"י בלאו הכי כמו שהקשו התוס' וק"ל:

בתוס' ד"ה נתכוין להגביה את התלוש וכו' א"כ הא דפליגי במתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר משמע לחתוך תלוש וחתך מחובר אחר וכו' פי' מדפירש"י כגון סכין מוטל בערוגה וכו' ולא פי' כפשוטו כגון שהיה סובר שירק זה הוא תלוש ונתכוין להגביהו ונמצא שהיה מחובר ובהגבהתו תלשו וחתכו מן המחובר וא"כ רוצה רש"י לפרש דמיירי דוקא כשנתכוין לזה וחתך דבר אחר וממילא נמי הא דפליגי בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר מפרש נ"כ בהאי גוונא דהיינו שנתכוין לחתוך זה וחתך ירק אחר שהיה מחובר וקשה לר"ת דבס"פ ספק אכל אמר שמואל וכו' ר"ל דכה"ג דפירש"י לא אתי פטורו מפסוק אשר חטא בה ומטעם מתעסק אלא שפטור מטעם דבעינן מלאכת מחשבת שתתקיים מחשבתו וזה לא נתכוין לדבר זה כלל ואפי' נתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר פטור משום דלא נתקיימה מחשבתו לכך פי' ר"ת דשני דינים הן דנתכוין לזה וחתך מחובר אחר פטור מטעם דשמואל מטעם דבעינן מלאכת מהשבת ואביי ורבא פליגי בדברי ר"א דדריש אשר חטא פרט למתעסק ופליגי אינהו מה נקרא מתעסק אביי ס"ל נתכוין להגביה את התלוש ונמצא שהוא מחובר וחתכו זה לא נקרא מתעסק ורבא ס"ל דגם נתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר נקרא ג"כ מתעסק ופטור זהו כלל העולה מדברי התוס' אלא שיש לדקדק תרי קראי למה לי דלכתוב אשר חטא בה דילפינן מיניה פרט למתכוין לחתוך את התלוש ונמצא מחובר דנתכוין לזה שחתך ואפ"ה פטור וכ"ש הא דשמואל דנתכוין לזה וחתך מחובר אחר דלא נתקיימה מחשבתו דפטור אבל אין זה קושיא כלל דאי לאו קרא דמלאכת מחשבת לא הוה אמרי' דתלי מידי בקיום מחשבתו והוה אמרי' דדוקא שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור משום דנתכוין לדבר היתר אבל נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דנתכוין לדבר איסור חייב לכך איצטריך קרא דמלאכת מחשבת ואי כתב קרא דמלאכת מחשבת ולא כתב קרא דאשר חטא ה"א איפכא דדוקא נתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר הוא דפטור משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל נתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר שנתקיימה מחשבתו שהרי חתך אותו שנתכוין לו אימא חייב לכך איצטריך ג"כ קרא דאשר חטא בה פרט למתעסק ומתכוין לדבר היתר ודו"ק:

ד"ה הניחא לאביי וכו' דהא אם חלל שבת מאהבה ומיראה נמי חייב כו' יש לדקדק למה כתבו התוס' דגם לאביי לא מתוקמא ברייתא שפיר הא איכא לאוקמא שפיר דהא דקתני שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב היינו בעובד ע"ז מיראת מיתה דס"ל לאביי דאפי' בצנעא יהרג ואל יעבור ולכך במזיר חייב מיתה ובשוגג קרבן משא"כ בשבת דהא אם אומרים לו חלל את השבת או תהרג מותר לחלל את השבת דהא דוחין את השבת מפני פקוח נפש ולכך פטור וי"ל דמ"מ גם לאביי לא מתוקמא שפיר דכיון דמצינו גם בשבת שגג בלא מתכוין שחייב כגון חלל שבת מאהבה או מיראת עונשים שאין בהם חשש מיתה ואין כאן פקוח נפש שזה ג"כ מקרי שגג בלא מתכוין וחייב גם בשבת לכך לא אתי הברייתא שפיר דלא הו"ל למיתני סתמא משא"כ בשבת כיון דמצינו ג"כ בשבת שוגג בלא מתכוין דחייב כגון במקום דליכא פיקוח נפש וק"ל:

ד"ה ע"כ לא בעי מיניה רבא מר"נ וא"ת אמאי לא מייתי מתני' דהשוכח עיקר שבת וכו' ולא הוי פטור לגמרי וכו' ר"ל ואי הוה האי אומר מותר דנתעלמה ממנו לפי שעה כמו שפירשו התוס' בתר הכי כ"ש דקשה ממתני' דהא אפי' היכא ששכח לגמרי עיקר שבת אפ"ה אינו פטור לגמרי וכ"ש באומר מותר דהכא דנתעלמה ממנו לפי שעה כ"ש דאינו פטור:

בא"ד וי"ל דניחא ליה לאתויי מרבא דמספקא ליה בהעלם זה וזה וכו' פי' מספקא ליה לרבא בהעלם זה וזה אי מחייב חדא או תרתי וא"כ ה"ה הכא באומר מותר יכול להיות לא מבעיא דלא פטור לגמרי אלא אפי' תרתי נמי מחייב אם עשה שתי עבודות בהעלם אחד דהא ע"כ האי אומר מותר דהכא היינו שנתעלמה ממנו ע"ז לפי שעה לא שלא ידע מאיסור ע"ז ושבת מעולם כדמשמע מפירש"י דומיא דהעלם זה וזה דבעי רבא דאיירי בכה"ג דהיכא דנשכח ממנו לעולם פשיטא דאינו חייב שתים כדקתני במתני' השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת והאי אומר מותר דהכא איירי נמי דנשכח ממנו לפי שעה ולכך פריך דיכול להיות דאפי' תרתי מיחייב וק"ל:

ד"ה לרבא דאמר פטור וכו' א"כ דטעמא דרבא דפטר הוי מש"ה מאי מייתי אביי וכו' ר"ל אלא ודאי מדאביי ש"מ דרבא דאמר למלתיה דפטור אליבא דכ"ע אפי' לאותו מ"ד דס"ל יהרג ואל יעבור א"נ רבא גופיה הא דקאמר בפ' ר' ישמעאל במס' ע"ז דאפי' בע"ז בצנעא וחי בהם ולא שימות בהם לא קאמר להא אלא אליביה דההוא תנא דהתם כדמשמע התם אבל לדידיה לא ס"ל הכי משום דקי"ל הלכתא כמ"ד דאפי' בצנעא יהרג ואל יעבור וא"כ ליכא לתרוצי דהא דפטר רבא מיראה הוי טעמיה משום דאזיל לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל ואע"ג דהתוס' היו יכולים לסתור תירוץ זה בלאו הכי דאי טעמיה דרבא משום דאזיל לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל התינח דפטר מיראה דנוכל לומר דאיירי מיראת מיתה מאהבה מאי איכא למימר אמאי פטר רבא מ"מ סתרו ליה התוס' הכא דאפי' הא דפטר רבא מיראה ואפי' איירי מיראת מיתה לא א"ש:

בא"ד וקשה לרשב"א וכו' אבל שאר אונסים הוי בכלל לא תעבדם והכא פטר אפי' מאהבה כו' כלומר דבהאי שינוייא דמשנינן דס"ל לרבא דאע"ג דחייב למסור עצמו למיתה מ"מ אם לא מסר אינו חייב אלא פטור אינו מתורץ אלא הא דפטר מיראה אבל מ"מ קשה אמאי פטר מאהבה הא התם לא הוי אונס מיתה והוי בכלל לא תעבדם:

בא"ד דומיא דהמן דמייתי עלה כו' פי' אביי מייתי התם סיוע לדבריו דחייב עובד מיראה מדקתני בברייתא יכול אפי' נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם והמן הוי מיראה א"כ ש"מ דמיראה חייב ודחי לה רבא דהתם כהמן ולא כהמן כהמן דאיהו גופיה הוה ע"ז ולא כהמן דאלו המן הוה מיראה אבל קרא דלא תעבדם לא איירי מיראה אלא דנתכוין לעבדו אבל מיראה פטור דומיא ממש כהמן מ"מ שמעינן מהא דלא פטר רבא אלא דומיא דחיובא דאביי היינו דומיא דהמן שהכל היו יודעים שהיה מיראה ואדרבה מההיא ברייתא יש לדקדק דהיכא דהוי האדם ע"ז ואינו מפורסם שעובדים אותו מיראה והוא השתחוה לו בסתם אפי' לא קבלו עליו באלוה חייב והוי בכלל לא תעבדם דהא ע"כ איירי חיובא דמסיים בברייתא בסיפא דומיא דאדם שכמותך דרישא דאיירי דלא קבלו עליו כ"ה המשך דברי התוס' בד"ז וק"ל:

בא"ד והא דלא דהי ראיה דאביי בעובד מאהבה ומיראה סתם משום דסתם כעובד מדעתו דמי עכ"ל נראה דבזה מתורץ ג"כ מה שיש להקשות בשמעתין מהא דקאמר הניחא לאביי דאמר חייב אלא לרבא דאמר פטור מאי איכא למימר ומאי פריך הא כיון דרבא לא פטר אלא כשמפרש שעובד מאהבה או מיראה או כשהוא ידוע שהכל אין עובדין אותה אלא מיראה אבל כשעבד בסתם אפי' אינו מקבל עליו לאלוה חייב אפי' לרבא א"כ לוקמא הך ברייתא דהכא דמחייב בעובד מאהבה ומיראה בעובד בסתם דחייב אפי' לרבא אבל לפי מה שכתבו התוס' דעובד בסתם כעובד מדעתו דמי א"ש דליכא לאוקמי ברייתא בהכי דאי איירי בעובד בסתם לא הוי קרי ליה שוגג בלא מתכוין דכעובד מדעתו וכמתכוין דמי וק"ל:

רש"י בד"ה אלא גבי כו' דפטור הס"ד:

תוס' בד"ה רבא אמר כו' לימא דאתיין כמאן דאמר כו'. נ"ב אלא בודאי מאן דסבר רבא הכא פטור אתיא לכ"ע וכמו שמשני כו' ואין להקשות סוף סוף קשה על רבא מה שאמר במס' ע"ז דגבי ע"ז בצנעא אמרי' וחי בהם כו' ובפ' בן סורר ומורה ס"ל יהרג ואל יעבור והכי קי"ל הלכתא משום דאיכא למימר דרבא בפרק רבי ישמעאל אליבא דר"י אמר וליה לא סבירא ליה כמ"ש הסמ"ג והתוס' כותבין בשמו דאיכא למידחי מה שאמר וחי בהם ולא שימות היינו לענין עונש שאם עבר אינו נהרג אבל מחוייב למסור את עצמו כו' ע"ש:

בא"ד יכול אפילו נעבד כהמן כו'. נ"ב פי' אביי מייתי האי ברייתא לסיוע דחייב ורבא דחי התם כהמן ולא כהמן כהמן דאיהו גופיה ע"ז ולא כהמן דאלו המן מיראה והכא לאו מיראה סוף סוף שמעינן מאי דמחייב אביי בעובד מיראה איירי דומיא דהמן וכהאי גוונא פוטר רבא וק"ל:

בא"ד ומההיא גופא נמי יש לדקדק כו' כצ"ל:

גמרא ואלא דחזי אנדרטא כו' ואי דלא קבליה עליה באלוה. ר"ל דשגה בו שהיה סבר שהיא צורת ע"ז והשתחוה לה אדעתא שהיא ע"ז והיינו בלא מתכווין שלא נתכווין להשתחוות לאנדרטא לשם אלוה וקאמר דלאו כלום הוא דאדעתא דהכי שהיא אנדרטא לא קבל עליו לאלוה:

תוס' ד"ה עד כאן. דאם לא נודע לו מעולם כו' כצ"ל:

גמ' דחזי אנדרטא. עי' מס' ע"ז דף מ ע"ב תוד"ה ובאנדרטי:

רש"י ד"ה ע"כ לא קבעי מיניה וכו' דהיינו אומר מותר. תמוה לי דהא לרש"י לשיטתו ס"ל לעיל דאין שבת בתורה בודאי אינו חייב אלא מחמת דהיינו שוכח עיקר שבת. והאיבעי' דרבא רק ביודע מקצת מלאכות:

נתכוון להגביה וכו'. עיין מג"ש דלרש"י פליגי רבא ושמואל בכריתות ומאי דמפיק שמואל ממלאכת מחשבת מפיק רבא מאשר חטא בה. והגירסא בכריתות י"ט ע"ב אלא מתעסק ולא כמ"ש לפנינו ואי כמתעסק ע"ש היטב בבה"ז. ועיין תוס' סנהדרין ס"ב ע"ב סוף ד"ה להגביה הי' להם ג"כ הגירסא אלא ע"ש. ואמנם שם בתי' קמא מיישבים פי' רש"י דאע"ג דבשארי איסורים כתיב בה פרט למתעסק מ"מ איצטריך בשבת מטעם מלאכת מחשבת דנפקא מיני' היכי דנהנה במלאכת שבת ומשכחת לי' קרעו בחמתו או מדליק נר או אם הי' שבת והוציאה בפיו לפי' תוס' כריתות י"ד ע"א ד"ה אם וכו' בשארי איסורים כה"ג חייב שכן נהנה משא"כ בשבת פטור משום מלאכת מחשבת. ומש"ה איצטריך לטעמא דמלאכת מחשבת אבל לעולם אימא לך נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר כיון שנתכוון לחתיכה דאיסורא חייב לכ"ע וכרש"י. וזה נ"ל כוונת פירש"י פסחים ל"ג ע"א ד"ה תאמר במעילה וכו' ע"ש וק"ל:

דהא מיכוין לחתיכה בעלמ'. ונ"ל מ"מ ל"ד הך שם חתיכ' דתלוש לדמחובר דמחובר נקרא קצירה משא"כ תלוש אין לו שיתוף זה השם. ובזה מיושב לקמן ע"ג ע"א דמכוין לזריקה ד' אימא מודה לאביי ע"ש. וק' הא כבר אשמועינן מחתך וחתך אע"כ הכא ליכא שיתוף שם ממש דקצירה מיתקרא משא"כ מריקה וזריקה עיין וק"ל:

והנה במה דאמר אילימא דעביד קצירה וטחינה וכו' הכא תרתי מחייב וכו'. יש לעיין בהוריות ז' ע"ב ע"ש. וא"כ לכאורה יש לעיין הומ"ל דכוותי' אכל חלב הכרס וחלב הכליות וכן דם הקזה דם הנפש דם בהמה ועוף והשוחט בחוץ עולה ושלמים צאן ובקר. וממש בכל הכריתות תמצא ככה ובכולן חדא מחייב משא"כ בקצירה וטחינה דשבת אע"ג דלא תעשה כל מלאכה לאו וכרת א' הוא מ"מ מתחלק מכיון דשייך בכמה מצות שייך לשון שאר מצות. עיין תוס' סנהדרין ס"ב ע"ב ד"ה רישא וכו' וע"ש בסוף. וי"ל דידע הש"ס דמ"מ דמי טפי לחלב ודם מלחלב וחלב. ואפי' זורה ובורר ומרקד דהוי ממש שלשתן מלאכה א' מ"מ הוה ג' ענינים שונים כמ"ש תוס' שבת ע"ד ע"א ד"ה אע"ג ע"ש היטב. משא"כ חלב כליות וחלב הכרס. אמנם מ"מ נראה לי דלא הוה צריך לדחוקי לאוקמי רישא בע"ז אלא אפי' בשאר מצות וכנ"ל ואתי' ברייתא כר"י דמחייב בשובט ומיסך ב' וכן מדקדק ואורג כדאיתא לקמן ע"ב ע"ב ואינהי הוו ממש א' טפי מחלב כליות וכרס כמ"ש תוס' ע"ד ע"א הנ"ל. והא דלא מוקמינן בהכי משום דלא קיי"ל כר"י דיחידאי הוא וניחא לי' לאוקמי כר"א ובע"ז וסיפא בשארי מצות ובתרי טעמא ולא לאוקמי לבר מהלכתא ובחד טעמא. והיינו דקאמר ר"י פוק תני לבראי דלטעמי' דלא מוקמינן בתרי טעמא ע"כ רישא ר"י דשובט הוא. א"כ פוק תני לבראי דא"ל מני ר"י הוא דלא קיי"ל כוותי'. והרווחנו גם כן מאי דקשיא לאביי דלית לי' חילוק עבודה בע"ז ופליג על ר"א א"כ הך רישא במאי מוקמינן ליה. ולהנ"ל יש לומר אביי מוקי לה בשאר מצות וכר"י:

והנה במאי דאמר אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי כ' תוס' דגם לאביי לא אתי' שפיר דשבת נמי חייב כבר כתב הפ"י דיש לומר דבשבת פטור משום מלאכה שאצ"ל אע"ג שיש לפקפק ע"ז דבשבת כה"ג לא מיקרי משאצ"ל כיון שעושה ע"ד פלוני האונסו לעשות ולאותו פלוני ניחא לי' במלאכה. מ"מ לרמב"ם דמפרש מאהבת הצורה ויראת הצורה שאין המעשה נעשה לתכלית הכוונה וכה"ג בשבת פטור ומתוקם סיפא שפיר בע"ז לאביי. אלא היינו דלא כר"י דהרי לר"י משאצ"ל חייב נמצא לאביי רישא בשארי מצות וכר"י דשובט ומדקדק וסיפא בע"ז ודלא כר"י דמשאצ"ל והוה לי' בתרי טעמא ותרי תנאי וליכא למאן דאמר דמוקמי ברייתא בהכי ע"כ למסקנא מוקי אביי בשאר מצות וקסבר רוק הוא ובלעו ולא בע"ז מאהבה ויראה. עיין בכל זה ודו"ק:

העובד מאהבה וכו'. צ"ע סנהדרין ס"א ע"א זובח למרקילוס להכעיס ליכא אלא לאו כיון דלבו לאו לקבלת אלהות וכ"כ להדיא מהרי"ט ח"ב חא"ח סי' ח' ע"ש והכא חייב מיתה. ויש לחלק דהכא עושה על דעת אהבת אדם אחר שמקבלו באלוה אע"פ שהוא אינו מקבלו. משא"כ התם עושה לדעת עצמו להכעיס. ומ"מ הרמב"ם מפרש בשמעתין לאהבת הצורה ולא לדעת אדם אחר א"כ צ"ע. וע"כ צ"ל דבמסקנא דסנהדרין גם בלהכעיס חייב ודלא כמהרי"ט. ובלא"ה ע"ש בחי' הר"ן סנהדרין דליתא למהרי"ט אמנם אמת דבשב לא מיקרי פורש ממינות. ועיין יש"ש פ"ד דגיטין סי' ע"ב וז"ל אבל מי שיצא מן הכלל ונכנס לדתם פשיטא שאין חילוק בין להכעיס בין בשגגת אמונה בין למלאות תאותו דס"ס משומד לע"ז הוא שהרי קיבל עליו ע"ז והוא בכלל מורידין ולא מעלין עכ"ל:

תוספות בד"ה נתכוין להגביה את התלוש וכו' פירש בקונטרס וכו' וקשה לר"ת וכו' עד ופליגי אביי ורבא וכו' עס"ה. ולכאורה יש לדקדק למה הוצרכו התוס' לפרש אליבא דר"ת טפי דפליגי אביי ורבא אליבא דר' אליעזר מלפירוש רש"י דהא לכאורה כיון דפשיטא להו להתוס' דהך דרשא דבה פרט למתעסק הוי דוקא אליבא דר"א כדמסיק הש"ס שם בכריתות ור"א האי בה מאי עביד ליה פרט למתעסק משמע דרבי יהושע דדריש בה לענין דצריך שיודע לו במה חטא תו לית ליה הך דרשא דמתעסק וא"כ ע"כ לפירש"י נמי הכי הוא דהא רש"י כתב להדיא בשמעתין דהא דפטור לכ"ע בנתכוין להגביה התלוש וחתך המחובר היינו משום הך דרשא דבה פרט למתעסק וא"כ ע"כ דפלוגתא דאביי ורבא אליבא דר"א פליגי. אמנם כן לאחר העיון שם במסכת כריתות מצאתי שם בפרש"י ז"ל שכתב להדיא דרבי יהושע נמי דריש בה פרט למתעסק דתרתי שמעת מינה דמיעוטא דבה קאי בין אידיעה ובין אכוונה בשעת החטא וא"כ לפ"ז הוי שייך פלוגתא דאביי ורבא נמי אליבא דר"י:

ומה שהכריחו לרש"י לפרש כן בכריתות נ"ל דהוי מה"ט גופא דלא ניחא ליה לפרש דאביי ורבא לפלוגי אליבא דר"א דמסתמא הלכה כר"י לגבי ר"א. ועוד נ"ל דבלאו הכי הוכרח רש"י לפרש כן שם בכריתות וקאי עלה דר' יהודא דקאמר דר' יהושע פוטר אפילו בנתכוין ללקוט שחורות ומצא לבנות ומ"ט דר"י אי משום דרשא דבה האיכא לאוקמי במתעסק דתרי מיני כדמשמע לשון מתעסק בכל מקום שלא נתכוין להתעסק בדבר איסור אלא בהיתר משא"כ לפרש"י א"ש דכיון דר' יהושע דריש דרשא דבה בין לענין ידיעה ובין לענין כוונה בשעת החטא וא"כ ע"כ בחדא גוונא איירי דכי היכי דלענין ידיעה ע"כ איירי בתרי מיני איסורין ה"ה לענין כוונה דשעת החטא נמי בהכי איירי אלא כיון דהתוס' דשמעתין לא משמע להו לפרש כן משום קושי' דמלאכת מחשבת והכריחו לפרש בענין אחר דאיירי דוקא במין אחד שטעה וכסבור שהוא תלוש לכך הוכרחו לפרש דלפ"ז ע"כ פליגי אביי ורבא אליבא דר"א דוקא. ולשיטת התוס' צריך לומר דהא דס"ל לאביי ורבא כר"א לגבי ר"י היינו כמ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש דלכאורה קאי ר"ע בשיטתיה בס"פ שני דשבועות אלא דלאחר העיון שם אין זה מספיק. ועוד דלפי' התוס' קשיא לי טובא במשנה דכריתות דמסיים שם במשנה אמר רבי שמעון תמיהני אם פטר בה רבי יהושע א"כ למה נאמר בה פרט למתעסק ומאי קשיא לר' שמעון טפי מלר' יהודא דלפירושם לרבי יהודא נמי טעמא דר"י לאו מבה יליף אלא מדכתיב מלאכת מחשבת אע"כ דלר' יהודא מוקי ר' יהושע לדרשה דבה לענין שצריך לידע במה חטא ואם כן לר"ש אליבא דר"י נמי הכי הוא. משא"כ לפרש"י א"ש דרבי יהודא אליבא דר"י תרתי שמעינן מיניה מבה ומה"ט גופא דייק רבי יהודא למילתיה כדפרישית דמסתמא בחד גוונא איירי משני מיני איסורין ואהא מהדר ליה ר"ש דודאי אין סברא כלל לומר דפוטר ר' יהושע בכה"ג וכדמקשה נמי הש"ס שם משני תינוקות ותירוץ הגמרא לא משמע ליה לר"ש כמו שהארכתי בישיבה מכמה טעמים נכונים בפלוגתא דר' שמעון ור' יהודא לענין מקלקל בחבור' ולפ"ז ע"כ א"א לומר נמי דרבי יהושע איירי לענין שצריך לידע באיזה מהם שחטא דא"כ ממילא הוי משמע דה"ה לענין כוונה איירי בשני מיני איסור דעיקר קרא דבה אשעת חטא קאי טפי משעת ידיעה דכתיב אשר חטא בה וכיון דאין סברא לומר לענין שעת כוונת החטא בתרי מיני איסור וממילא דעל כרחך לא דריש רבי יהושע כלל לענין ידיעה אלא לענין מתעסק והיינו שמתעסק ונתכוין להיתר ונמצא של איסור ואם כן סבירא ליה לאביי ורבא כר"ש אליבא דר"י או כמ"ש מ"ז ז"ל באריכות אבל לפי' התוספות קשיא טובא וצ"ע ודו"ק:

בגמרא רבא אמר פטור אביי אמר חייב רבא אמר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא אביי אמר חייב דהא לא נתכוון לחתיכה בעלמ'. לכאורה משמע דפליגי בכה"ג בכל איסורי חטאת כגון שחוטי חוץ ומפטם קטורת וכיוצא בו ועיקר פלוגתייהו בזה בדרשא דבה דמר מוקי לה בהכי ומר בהכי ואכתי יש לדקדק דא"כ מ"ט דרבא דמסברא ודאי אית לן לאוקמי מיעוטא דבה בדדמי כיון דאי לאו הך מיעוטא הוי מחייב כמו בחלב אמנם לולי דברי תוס' דלקמן היה נ"ל דלא פליגי אביי ורבא אלא לענין שבת דווקא והיינו לפי מ"ש התוס' בסנהדרין דף ס"ב דהא דאיצטריך מיעוטא דבה לענין שבת ואיצטריך נמי לטעמא דמלאכת מחשבת וכתבו שם שני תירוצים אחד כמו שכתבו כאן ובשבועות דתרי גווני מתעסק נינהו חד במתעסק במין זה בעצמו בטעות. ומתעסק אחר בשני מינין ועוד כתבו תירוץ אחר דאי לאו טעמא דמלאכת מחשבת הוי מחייב בשבת מטעמא דנהנה כמו בחלבין ועריות ע"ש ומדלא כתבו סברא זו בשמעתין וברפ"ג דשבועות משמע דלא פשיטא להו הך סברא כ"כ אי שייך טעמ' דנהנה לענין שבת וא"כ לפ"ז איכא למימר דאביי ורבא נמי פליגי בהאי סברא גופא דרבא ס"ל דנתכוין להגביה התלוש וחתך מחובר לא איצטריך מיעוטא דאונס גמור הוא למאי דלא משמע ליה סברא דנהנה לענין שבת משא"כ אביי סובר דשפיר שייך טעמא דנהנה לענין שבת וקס"ד דחייב אפילו בנתכווין להגביה דהא נהנה וכמו בחלבין ועריות אף בסבר רוק הוא ובלעו משום הכי איצטריך מיעוטא דבה למעוטי אבל נתכוין לחתוך לעולם אימא לך דחייב ולפ"ז אתי שפיר טובא סוגיא דכריתות דמקשה הש"ס מתעסק דמאי אי דחלבין ועריות פשיטא דחייב ואי דשבת פשיטא דפטור משום מלאכת מחשבת ומוקי לה התם כאביי ורבא וקשיא לן אמאי לא מוקי למיעוטא דבה פרט למתעסק לענין מתעסק דשחוטי חוץ ומפטם הקטורת וכיוצא בהן דהנך לא מימעטו ממלאכת מחשבת ולא שייך בהו נמי טעמא דנהנה אבל למאי דפרישית א"ש כיון דלאביי לא שייך מיעוטא דבה אלא לענין מתעסק גמור שלא נתכווין לענין זה כלל אבל היכא דנתכווין להיתר ונמצא איסור לאו מתעסק קרינן ביה אלא שוגג גמור וכמו שאבאר וא"כ ע"כ אליבא דאביי צריך לאוקמי לענין שבת ולאפוקי מסברא דנהנה דבשאר איסורין לא איצטריך למעוטי דאנוס הוא ומש"ה מסיק שם לרבא נמי לענין שבת גופא. מיהו לפי שיטת התוספות דלא נחתי להכי קשיא טובא סוגיא דכריתות אמאי לא מוקי לה לענין שחוטי חוץ וכיוצא בזה וכבר עלה בלבי לפרש דע"כ עיקר פשטא דקרא דבה צריך לאוקמי נמי לענין שבת כיון דרישא דקרא דקרבן חטאת כתיב בה מאחת מהנה וע"כ לא מיתוקם האי קרא אלא לענין שבת כמו שאבאר בסמוך בלשון הברייתא וא"כ ממילא דלא שייך לומר דמיעוטא דבה דכתיב בסיפא דקרא לא איירי לענין שבת כך היה נ"ל לכאורה אלא דמל' התוס' לא משמע כן בד"ה אלא לאו רישא בעבודה זרה לכן סוגיא דכריתות צ"ע ועיין עוד בסמוך ולקמן בסוף הסוגיא אבאר בענין אחר. ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי היטב עיקר מימרא דשמואל דאמר מתעסק בחלבין ועריות חייב שכן נהנה בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה ואילו שחוטי חוץ וכיוצא בו שיירא וקשיין דיוקא דרישא אדסיפא דמטעמא דרישא משמע דשמואל פוטר בהנך ומדיוקא דסיפא משמע דחייב ומה שכתבו התוספות בס"פ שני דשבועות אינו מספיק לקושיא זו אמנם לפי מאי דפרישית וכתירוץ השני שכתבו התוספות בסנהדרין אתי שפיר טובא דמתעסק דשאר איסורין פשיטא דפטור דכאנוס גמור הוא ולא איצטריך שמואל לאשמעינן אלא דחייב בחלבין ועריות מטעמא דנהנה ומש"ה גופא איצטריך לאשמעינן דבשבת פטור אף ע"ג דנהנה אפילו הכי מלאכת מחשבת בעינן ודוק היטב:

שם אמר רבא מנא אמינא לה דתניא חומר שבת משאר מצות כו' עד סוף הסוגיא. ולכאורה קשיא לי אמאי איצטריך ליה לרבא לאתויי מהך ברייתא דבפ"ד מיתות מסקינן עלה דמשבשתא היא דאמר רבי יוחנן לתנא פוק תני לברא ע"ש ובפשיטות הו"ל לרבא לאתויי מתניתין דכריתות דאמרינן התם להדיא א"כ למה נאמר בה פרט למתעסק ולענין שבת איירי התם ואי משום דאליבא דרבי שמעון מסיק לה התם ואפשר דפליגי תנאי עלה כדפרישית בסמוך דא"כ לפ"ז מברייתא נמי לא מייתי מידי דהא מצינן לאוקמי הך ברייתא כרבי שמעון ועוד דהא לפרש"י ותוס' דשמעתין אביי ורבא נמי לא איירי אליבא דהאי תנא דדריש בה פרט למתעסק ולא פליגי אלא לענין פירוש מתעסק לחוד ומה"ט נמי ליכא למימר דהא דלא מייתי רבא ממתני' היינו משום דמתעסק דמתני' איכא לאוקמי בנתכוין להגביה את התלוש כדאביי א"כ מברייתא נמי לא מייתי מידי וליכא למימר דמברייתא מייתי שפיר משום דשבת דומיא דחלבין ועריות איירי ובחלבין ועריות לא משמע ליה לרבא לומר דאיירי ברוק הוא ובלעו דלא שכיח ומשמע ליה דוחק דא"כ קשיא לן טפי אמאי איצטריך הש"ס לדחוקי ולאוקמי בהכי אליבא דאביי דאיירי ברוק הוא ובלעו דהא בלא"ה איכא למימר דאביי לא ס"ל כהך ברייתא כלל דס"ל כרבי יוחנן בפ"ד מיתות דאמר פוק תני לברא דמשבשתא היא וכמו שאבאר בסמוך מיהו לפמ"ש בסמוך אתי שפיר דודאי לאו דוחק הוא לאוקמי ברוק הוא ובלעו אלא דסתמא דלישנא לא משמע ליה לרבא דאיירי במתעסק כה"ג אלא הא דלא מייתי רבא ממתניתין דכריתות היינו משום דהתם לא מוכח כ"כ דאיירי לענין שבת דאיפשר דלא ממעטינן מתעסק אלא בשאר איסורין דומיא דשחוטי חוץ שאינו נהנה אבל בשבת לעולם דחייב ומשום הכי מייתי מהך ברייתא דקתני בהדיא לענין שבת כן נראה לי ועיין עוד לקמן בסוף הסוגיא:

שם חומר שבת משאר מצות וחומר שאר מצות משבת. ומסקינן דרישא בעכו"ם וסיפא בשאר מצות ומש"ה מסיק רבי יוחנן בפ"ד מיתות דמשבשתא היא דר"י מוקי למתניתין בתרי טעמי מיהו לרבא בשמעתין מצינן למימר דלא משבשתא היא דחד טעמא הוא דעיקר כוונת הברייתא לאשמעינן דמתעסק בשבת פטור אף על גב דנהנה והיינו ממיעוטא דבה אלא דאי לאו דלא אשכחן חילוק מלאכה לא בעכו"ם ולא בשאר מצות אלא בשבת לחוד לא הוי ידעינן דמתעסק בשבת פטור דלעולם חייב כיון דנהנה ומיעוטא דבה הוי מוקמינן להיכא דלא נהנה משא"כ השתא דליכא חילוק מלאכות אלא בשבת וא"כ ע"כ דמאחת מהנה לא קאי אלא אשבת לחוד ואם כן ממילא דמיעוטא דבה פרט למתעסק דכתיב בהאי ענינא נמי אשבת קאי כדפרישית ואף לפי מ"ש אדרבה לרבא לא משמע ליה דשבת מיקרי נהנה היינו לענין דלרבא לא איצטריך קרא להכי אבל בברייתא ודאי איכא למימר דאתי' לאשמעי' הך מילתא דלא נימא דשבת דמי לחלבין ועריות כיון דשייך ביה קצת טעמא דנהנה כן נ"ל נכון והא דמסקינן בפ"ד מיתות דרבי יוחנן אמר פוק תני לברא ולא מפרש לה בכה"ג דחד טעמא הוא היינו למאי דמשמע התם דר' יוחנן כאביי ס"ל ודו"ק:

שם משא"כ בשאר מצות היכי דמי אילימא דעביד קצירה וטחינה וכו' דכוותיה גבי שבת דעביד קצירה וקצירה הכא חדא מיחייב וכו'. ויש לדקדק דאכתי שפיר הוי מצי לאוקמי בקצירה וקצירה כגון שעשאן בשבתות הרבה בהעלם א' דשבת כדתנן בריש פירקין דבשבת חייב על כל שבת ושבת ובחלב ודם כה"ג לעולם אינו חייב אלא אחת כשהוא בהעלם אחד אפילו זמן מרובה בינתיים בשלמא לפרש"י דריש פירקין דהא דבשבת חייב על כל שבת ושבת היינו משום דאי אפשר שלא שמע בינתיים א"כ א"ש דאי אפשר לאוקמי ברייתא בהכי דהא בהעלם א' קתני וכה"ג לאו העלם א' הוא משא"כ לפי' התוספות דריש פירקין דבשבת גזירת הכתוב הוא א"כ תיקשי וכ"ש דקשה אסוגיא דפרק ארבע מיתות דא"ר יוחנן לתנא פוק תני לברא משום הך קושיא דהכא גופא אמאי לא מוקי לה בכה"ג דהוי כולה ברייתא בחד טעמא בחלב ושאר מצות כיוצא בו וצ"ע:

שם לעולם דעביד וכו' ומאי משא"כ בשאר מצות אעבודת כוכבים וכדר' אמי וכו' ופרש"י דהך מילתא דרבי אמי יליף לה בפרק ד' מיתות מקרא. ואע"ג דהתם אביי הוא דמפרש לטעמיה דר' אמי דלא תעבדם אבל אביי גופא לא ס"ל הא דר"א דבעכו"ם אינו חייב אלא אחת אלא חייב על כל אחת ואחת משום דהשתחוואה לחלק יצאת כדאיתא התם ובתחלת הסוגיא משמע התם דמה"ט אמר רבי יוחנן לרבי זכאי פוק תני לברא אהך ברייתא דעכו"ם אינו חייב אלא אחת מ"מ איכא למימר דרבא שפיר מוקי להך ברייתא כרבי אמי כי היכי דלא לשוייה משבשתא ומה"ט גופא ניחא ליה לאוקמי אפילו בתרי טעמא רישא בעכו"ם וסיפא בשאר מצות דלא כרבי יוחנן דלא מוקי למתניתא בתרי טעמי אלא דאכתי קשיא ליה היאך אפשר לומר כן הא בכולה סוגיא דמעיקרא דבפרק ד' מיתות משמע דאפילו רבי אבא דבעי למימר התם דהא דרבי זכאי מחלוקת דרבי יוסי ורבי נתן היא אי הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת דבכה"ג גופא פליגי לענין השתחואה וא"כ ממילא משמע למאי דבעי רבא לאוקמי בשמעתין הך ברייתא דהכא דמה שא"כ בשאר מצות היינו עכו"ם דאינו חייב אלא אחת ע"כ סברה הך ברייתא דהשתחוואה ללאו יצאת והא ודאי ליתא דהא בכל השקלא וטריא בסמוך אסיפא דברייתא קאמר אילימא קסבר בהכ"נ והשתחוה לה או דחזי אנדרטי והשתחוה לה ואי ס"ד דהך ברייתא סברה דהשתחוואה ללאו יצאה מאי איריא שגג בלא מתכוין הא אפילו במתכוין לא שייך חיוב חטאת בהשתחוואה כיון דאין חייבין על זדונה כרת והנראה לענ"ד בזה דע"כ סבר רבא דכיון דהך ברייתא כדרבי אמי דיליף מקרא דלא תעבדם א"כ צ"ל דהשתחוואה לא ללאו יצאת ולא לחלק יצאת אלא לדרשא אחרית' ואפשר דהיינו לענין מאהבה ויראה כדמייתי התם באידך ברייתא דתניא לא תשתחוה להם אבל אתה משתחוה לאדם כמותך ע"ש כנ"ל:

אלא דלפ"ז יש קצת מקום עיון על הרמב"ם ז"ל בהלכות שגגות שפסק דיש חילוק מלאכות נמי בעכו"ם דלא כרבי אמי וכתב הכ"מ דהיינו משום דאביי דבתראה הוא לא סבירא ליה כרבי אמי כדמסיק הש"ס התם דף ס"ד ולמאי דפרישית אכתי הוי ליה למיפסק כרבא דמוקי הכא לברייתא כרבי אמי וא"כ לא אשכחן שום תנא דפליג אהך בריית' בהא ויש לי ליישב ואין כאן להאריך יותר:

אלא דעדיין צריך למודעי דלמאי דפרישית לא הוי צריך אביי לאוקמי הכא להך ברייתא בקסבר רוק הוא ובלעו כיון דבלאו הכי ע"כ דהך ברייתא משבשתא היא דאי ס"ד דמתרצתא היא האיך פליג אביי אדרבי אמי וליכא למימר דאביי גופיה אברייתא דמאחת מהנה סמיך דאיירי בין לענין שבת ובין לענין עכו"ם וכמ"ש הכ"מ בשיטת הרמב"ם ז"ל אלא דהא ודאי ליתא דהא אביי אמר התם להדיא דמג' השתחוואות יליף לה דחד מינייהו לחלק וצ"ע ודוק היטב:

בתוס' בד"ה הניחא לאביי וכו' דהא אם חילל שבת מאהבה ומיראה נמי חייב וכו' עכ"ל. וכתב מהר"ם ז"ל בחידושיו דהאי מיראה היינו מיראת ייסורים דאי מיראת מיתה הא קיי"ל דבשבת יעבור ואל יהרג דכתיב וחי בהם וכו' ע"ש באריכות. ולענ"ד הך מילתא דפשיטא להו דמיראת ייסורין בשבת חייב צריך לי עיון כיון דלשיטת רש"י והתוספות וסייעתם דקיי"ל בכולה שבת כר"ש אפילו לענין מלאכה שאצ"ל דפטור א"כ נראה דהאי מיראת יסורין נמי מלאכה שאצ"ל היא שהרי ברצונו לא היה בא לו ולא אשכחן נמי דכותיה במלאכת המשכן וכמ"ש התוספות לקמן בפרק המצניע דף צ"ד ע"ש באריכות וכ"ש למ"ש מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות בפרק יש נוחלין לענין מקושש כיון דלש"ש נתכוין הוי מלאכה שאצ"ל ע"ש אלא שלענ"ד אין זה מוכרח דיש לחלק בכמה גווני ולומר דבכה"ג לא הוי מלאכה שאצ"ל ואין להאריך כאן בזה כיון דלפי מ"ש בסמוך כל דברי התוס' כאן היינו לרווחא דמילתא דהא בלאו הכי לאביי הך ברייתא משבשתא היא כיון דלית ליה האי דרבי אמי וא"כ לא הוי צריך לאוקמי בסמוך בקסבר רוק הוא ובלעו וזה דלא כשיטת התוס' דהכא ודו"ק:

גמ' איתמר נתכוין להגביה התלוש וכו' לרש"י היינו תלוש ממש וחתך מחובר. אבל אם תלוש שהי' סבור שהוא תלוש ונמצא שהוא עצמו מחובר לרש"י זהו שוגג גמור וזה מבואר ברש"י במס' שבועות (דף י"ט ע"א) בד"ה פרט למתעסק וכן בכריתות (דף י"ט ע"ב) בד"ה מתעסק בחלב ואמנם דברי רש"י שם אחר זה בד"ה מתעסק בעריות כגון שמכוין לבוא על אשתו נדה וסבור טהורה היא וכו' הוא תמוה שגם זה הוא ממש חתיכה של חלב וסבור שהוא שומן שכתב רש"י שהוא שוגג. ולדעתי ט"ס הוא ברש"י וצריך להיות טהורה ואשתו נדה ונשמטה הטהורה ובאה הנדה וכמ"ש רש"י גבי אשתו ואחותו] ודעת תוס' דזה מיקרי מתעסק וכן חתיכה חלב וסבור שהוא שומן לדעת התוס' הוא מתעסק וצריך שוב לחלק מה בין זה לשגגת שבת שסבור זה שהיום חול ומה לי אם טועה בחתיכה וסובר שהוא של היתר או טועה בהיום ושוכח שהוא יום המותר וצריך לומר שזה שטעה ביום וסובר שהוא יום חול הוא טועה בדבר שכל העולם יודעים שאינו כמו שהוא חושב ועיין בכריתות (דף י"ט ע"ב) בתוס' ד"ה דהא וכו': אמר רבא מנא אמינא לה דתניא חומר שבת וכו' הנה לשיטת התוס' ניחא שהביא רבא ראיה מברייתא ולמה לא הביא משנה דכריתות (דף י"ט ע"א) למה נאמר בה פרט למתעסק דהוה מוקמינן בנתכוין לזה וחתך מדבר אחר. דהיינו מתעסק דשמואל ואף דשמואל מפיק לה ממלאכת מחשבת ושם ממשנה מפיק לה מבה. הוה אמינא דר"א באמת לא ס"ל הא דשמואל ולא דריש מלאכת מחשבת וכדעת רש"י באמת שם בכריתות (דף י"ט ע"א) בסוגיא דגמ' שם ולכן הביא מברייתא שגג בלא מתכוין ועל כרחין מיירי באותו חתיכה דאל"כ דמיירי בחתיכה אחרת ממ"נ איך מיירי אי דשניהם דאיסורא לא שייך לקרותו בלא מתכוין וכמו"ש התוס' בד"ה אלא לאו. ואי מיירי מהיתר לאיסור ובחתיכה אחרת והנה לפי מאי שדקדקתי בלשון רבינו הגדול הרמב"ם בפ"א משבת הלכה ח' כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית מלאכה אחרת שלא נתכוין לזה פטור וכו' וק"ו אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור שהוא פטור וכו' נתכוין לעשות דבר המותר ונעשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר אינו חייב כלום עכ"ל. דוק בלשון הזהב של רבינו הגדול דבהנך תרי גווני דרישא כתב פטור ובבבא שלישית כתב אינו חייב כלום דלא שייך בו לשון פטור דמשמע שעשה איזה איסור אלא שהוא פטור אבל לא שייך עליו שם פטור דלאו כלום הוא ועפ"י זה תבין קושית הלח"מ שם עיין שם. אבל באמת הנלע"ד דהרמב"ם פירש פלוגתא דאביי ורבא באותו תלוש עצמו נמצא מחובר. לכך שייך לומר לשון פטור. אבל מתלוש למחובר אחר אפילו לשון פטור לא שייך. ולקמן יתבארו דברי הרמב"ם. אבל מה שצריך לנו עכשיו דנתכוין כוין לדבר המותר ועשה דבר האסור ובדבר אחר. לאו מידי הוא ולא שייך לשון פטור וק"ו דלא שייך למימר שגג דלאו מידי עביד. וא"כ ברייתא דקאמר שגג בלא מתכוין אי מיירי בחתיכה אחרת איך קורא אותו שוגג. אלא ודאי דמיירי באותה חתיכה ואמנם לשיטת רש"י דבחתך מחובר אחר איירי צריך ליישב. למה לו להביא ברייתא ולא הביא משנה דכריתות

ונלע"ד ויבואר ג"כ דברי הגמ' דקאמר לקמן. שגג בלא מתכוין היכי דמי דסבור דשומן הוא וכו' והדבר תמוה. וכי נעלם מרבא שיכול אביי לאוקמי בסבור רוק הוא ובלעו. ובשבת נתכוין להגביה וכו' וא"כ איך הביא סייעתא מזה כלל ולמימר דרבא ס"ל דברוק הוא ובלעו אפי' בחלב פטור וס"ל דלא מהני טעמא דנהנה אלא היכא דמתכוין מיהו לאכילה א"כ יקשה עלינו דברי הרמב"ם בפ"ב משגגות הלכה ז'. השוגג בלא כוונה בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת בשבת פטור מחטאת. כיצד היה מתעסק עם אשה ובעלה בלא כוונה לבעילה והרי היא ערוה עליו דימה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלא כונה לשום אכילה בעולם והרי הוא חלב ה"ז חייב חטאת. נתכוין להגביה התלוש וחתך את המחובר בלא כונה לחתיכתו ה"ז פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה כמו שביארנו במקומו עכ"ל הרמב"ם והרי שפסק ברוק ובלעו חייב ואי ס"ד דלרבא פטור איך פסק כאביי דלא כרבא [וע' לקמן]:

ונלע"ד דהנה רש"י במס' כריתות (דף י"ט ע"ב) ד"ה אפי'. כתב דאביי ורבא לית להו דשמואל כלל ולא ס"ל מלאכת מחשבת כלל. וכל פלוגתייהו דאביי ורבא בדרשה דבה דדרשינן פרט למתעסק. ונראה דרש"י לשיטתו דאיהו סבירא לי' דאם סבר שהוא שומן והוא עצמו חלב שהוא שוגג גמור. וכמבואר בדבריו במס' שבועות (דף י"ט ע"א) וכן בכריתות גבי תינוקת כתב שאם טעה באותו תינוק עצמו וסבור שזמנו היום זהו שוגג גמור ולהכי מפרש רש"י גם סוגיא זו בתלוש וחתך מחובר אחר [וכמוש"ל]. וא"כ היא גופי' קשה ליפלוג אפי' ממחובר למחובר ורבא לפטור מטעם מלאכת מחשבת. אלא ודאי דאביי ורבא תרוייהו לית להו הא דשמואל דאמר מלאכת מחשבת אסרה תורה וזהו טעמו של רש"י דפי' בכריתות דאביי ורבא לית להו מתעסק אלא מהיתר לאיסור ואמנם פלוגתא דאביי ורבא הוא בדרשה דבה וכמו שפי' רש"י בהדיא בשמעתין. והנה רבא סובר ברוק ובלעו לחלק בין הפרקים שאם הי' חלב בפיו וסבור שזה רוק הוא ובלעו שנתכוין עכ"פ לאותו דבר אלא שלא נתכוין לשום אכילה שהיה סבור שהוא רוק בזה מהני טעמא דנהנה לחייבו אבל אם הי' בפיו רוק וגם חלב ונתכוין לבלוע הרוק ונזדמן לו החלב ובלעו שלא נתכוין לא לשום אכילה ולא לאותו דבר כלל ובזה סובר רבא שגם בחלבים ועריות פטור ומעתה צדקו דברי רבא דרבא לית לי' דשמואל וכל עיקר הפטור לרבא הוא מטעם בה פרט למתעסק. וזה לא שייך בנתכוין לאותו דבר עצמו כגון תלוש ונמצא מחובר וסובר רבא דאפילו נתכוין להגביה את התלוש ונמצא שהוא מחובר חייב באותו דבר עצמו ואף שזה ודאי אינו מלאכת מחשבת כיון שלא נתכוין לחתיכה כלל רבא לית לי' מלאכת מחשבת. וממילא ע"כ ברייתא דפוטר בשבת שגג בלא מתכוין לאו באותו דבר עצמו מיירי אלא מיירי בתלוש ונמצא [אולי צ"ל וחתך] מחובר ובזה סובר דכיוצא בזה ברוק ובלע חלב פטור ג"כ. וא"כ על כרחין לא משכחת שיתחייב אלא שרצה לאכול חתיכת שומן ונזדמן לו חלב שנתכוין מיהת לאכילה ואף שנתכוין לאכילת דבר היתר מ"מ חייב שכן נהנה וא"כ כיוצא בזה בשבת נתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר פטור. ולכך שפיר קאמר מנא אמינא לה ואביי ס"ל דבחלבים ועריות אפי' לא נתכוין לאותו דבר עצמו רק לדבר אחר וגם לא נתכוין לאכילה ובעילה כלל אפ"ה מהני טעמא שכן נהנה לחייבו וא"כ מיירי ברייתא בנתכוין להגביה תלוש וחתך מחובר ואפ"ה בכיוצא בזה בחלב ורוק חייב: ובזה נעמוד על דעת רבינו הגדול הרמב"ם פ"ב משגגות שהבאתי לעיל השוגג בלא כונה וכו' דימה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלא כונה לשום אכילה בעולם והרי הוא חלב ה"ז חייב חטאת נתכוין להגביה התלוש וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכתו ה"ז פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה וכו' עכ"ל. והנה דברי הרמב"ם הללו כבר נתקשה בהם הרב הכ"מ במ"ש נתכוין להגביה התלוש וחתך את המחובר בלא כונה וכו' פטור דמשמע מזה דוקא נתכוין להגביה דלא נתכוין לחתיכה כלל הוא דפטור. הא נתכוין לחתוך את התלוש וחתך המחובר חייב והיינו כאביי ולא כרבא וקשה איך שבק דברי רבא ואחז דברי אביי ועוד שסותר דברי עצמו שבפ"ז משגגות הלכה י"א כתב דמתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אע"פ שנתכוין לחתיכה הואיל ולא עשה מחשבתו פטור מן החטאת שזה כמתעסק ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת כמו שביארנו כמה פעמים עכ"ל הרי שפסק אפילו נתכוין לחתוך התלוש ג"כ פטור והכ"מ בפ"ב נדחק בזה: והנלע"ד בזה דבר הלמד מענינו. והרמב"ם מחלק בין הפרקים וס"ל שאם מתכוין לאותו דבר עצמו ודומה שהוא תלוש ונמצא מחובר בזה אינו פטור אלא אם לא נתכוין לחתיכה כלל רק להגביה אבל נתכוין לתלוש זה וחתך מחובר אחר בזה אפי' נתכוין לחתיכה כיון דלחתיכה דהתירא נתכוין זה שנתכוין לו באמת הי' היתר פטור כיון שלא נתכוין לחתיכה דאיסורא ודבר זה מתקבל מאוד: אלא דצריכין אנו להבין לעמוד על דעת רבינו איך היה מפרש פלוגתא דאביי ורבא. אם היה מפרש כשיטת התוס' דאביי ורבא פליגי בתלוש ונמצא מחובר אפי' בזה פוטר רבא אפי' במתכוין לחתוך א"כ איך יפסוק הרמב"ם דלא כרבא. ואם מפרש פלוגתייהו כרש"י דמיירי בתלוש אחר א"כ מנ"ל דבאותו דבר אפי' במתכוין להגביה דפטור ודלמא באותו דבר אפי' נתכוין להגביה וחתכו ג"כ חייב אף שהיה סבור שהוא תלוש: אמנם לפי מאי דפירשתי לעיל בשיטת רש"י ניחא והרמב"ם מפרש ג"כ כמו שפירש"י ומחלק לרבא ברוק ובלעו בין היכא שנתכוין לאותו דבר או לא נתכוין כלל וכמו"ש לעיל. ולדינא הכריע בין הפרקים והנה בחלב [ורוק] ובלעו באמת דקדק הרמב"ם בפ"ב משגגות וכתב הי' מתעסק עם אשה ובעלה בלא כונה לבעילה והרי היא ערוה עליו דומה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלי שום כונה לאכילה בעולם והרי היא חלב ה"ז חייב חטאת וכו' הרי שדקדק וכתב והרי היא ערוה וכו' וכן והרי היא חלב דמשמע אותו דבר עצמו והיינו כרבא אבל בנתכוין להגביה התלוש ונמצא שהוא מחובר אף שלרבא בזה חייב היינו משום דרבא לית לי' דשמואל אבל הרמב"ם פוסק כשמואל לכן פסק נתכוין להגביה התלוש וכו' פטור וסיים טעמו מלאכת מחשבת אסרה תורה:

עוד נלע"ד לתרץ המנא אמינא לה ולתרץ גם דברי הרמב"ם פ"ב משגגות ובפרק ז' כנ"ל. והוא להיפך מדרך שכתבתי ואדרבה הרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' דבאותו תלוש עצמו ונמצא מחובר פליגי. ואמנם רבא ס"ל בנתכוין להגביה התלוש אפי' איסור אין כאן ולאו מידי עביד ולא שייך לקרותו שוגג ואביי ס"ל דגם זה מיקרי שוגג. אבל בנתכוין לחתוך תלוש סובר אביי אפי' חיוב חטאת יש כאן וא"כ רבא לשיטתו דנתכוין להגביה לאו מידי עביד שפיר קאמר מנא אמינא לה דליכא לאוקמי בנתכוין להגביה דא"כ לא שייך למימר שגג: ובזה נעמוד על דברי הרמב"ם דבפרק ב' משגגות בנתכוין להגביה תלוש וחתך המחובר כתב סתם פטור ובפרק ז' כתב. המתכוין לחתוך התלוש וחתך את המחובר אעפ"י שנתכוין לחתיכה הואיל ולא נעשית מחשבתו פטור מן החטאת שזה כמתעסק ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת וכו' הרי שדקדק וכתב פטור מן החטאת ולא כתב סתם פטור לומר לך מן החטאת פטור אבל איסורא איכא וצריך כפרה מן השמים שעכ"פ שוגג מיקרי. אבל בפרק ב' כתב סתם פטור דפטור לגמרי אפי' שגג בלא מתכוין לא שייך לקרותו ואף שכתב לשון פטור וכתב בעצמו בריש הלכות שבת שכ"מ שאמר בהלכות שבת פטור היינו פטור אבל אסור. והנה כלל זה לא נתן אלא על מה שכתב בהלכות שבת ולא על מה שכתב בהלכות שגגות: אעפ"י שגם בנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר כתב בפ"א מה' שבת אינו חייב כלום והיינו כמו פטור ומותר שם מיירי בנתכוין לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר וכאן בהלכות שגגות מיירי שאותו תלוש עצמו נמצא מחובר: ובכל הדרכים הנ"ל מתורץ מה שהביא רבא ראיה מברייתא ולא הביא משנה דכריתות דקאמר בה פרט למתעסק ודו"ק:

שם גמ' אמר מר חומר שבת משאר מצות וכו' ה"ד אילימא וכו'. לעיל כתבנו ליישב הא דלא הביא משנה דכריתות והביא מברייתא והנה יהי' מאיזה טעם שיהי' עדיין יקשה למה לו להאריך ולהביא רישא וסיפא דברייתא והאריך לפרשה רישא בע"א וסיפא בשאר מצות והרי להמנא אמינא לה לא הי' צריך להביא רק הך בבא חומר בשאר מצות משבת ששאר מצות שגג בלא מתכוין חייב ובשבת פטור וכו' ולפרש שגג בלא מתכוין היכי דמי: ונלע"ד ונפרש גם כונת רש"י במה שפירש רש"י נתכוין להגביה וכו' כגון שנפל סכין בערוגת ירק וכו'. הרי מלבד שחלוק רש"י על פירוש התוס' שפירשו שאותו תלוש עצמו הי' מחובר אלא שדקדק לפרש בתרי מיני שהרי סכין וירק תרי מיני נינהו ובשלמא במה שמיאן בפי' התוס' הוא משום דס"ל דשגג באותו דבר עצמו שהי' סבור שהוא היתר ונמצא שהוא איסור זה שוגג גמור אבל מי הכריחו לפרש בתרי מיני וא"כ דומיא דהכי מאיסור לאיסור חייב אפי' בתרי מיני והיינו דלא כר"י וכל פלוגתייהו רק אליבא דר"א ולמה לא יפרש דמיירי במין אחד שהי' מונח ירק תלוש בערוגה אצל ירק מחובר ונתכוין להתלוש וחתך המחובר והוה ניחא גם לר' יהושע דכריתות למאן דאית לי' שם דמודה ר' יהושע בשם אחד עיין בסוגיא (דף י"ט ודף כ'): והנלע"ד בזה. הוא משום דקשה לי' לרש"י שם בכריתות (דף י"ט ע"ב) דקאמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה איתביה רבא לר"נ והרי תינוקות דכי מתעסק דמי וכו'. והנה מדאקשה רבא לרב נחמן משמע לדידי' ניחא והרי תינוקות דמהיתר לאיסור הוא וטעמא דקטעי לעשות מצוה הוא דפטר ר' יהושע הא אם לא טעה בדבר מצוה רק שאחד אינה מצוה ולא חיוב רק רשות ואחד חיוב דהיינו תלוש ומחובר שבתלוש אינו לא מצוה ולא חיוב גם לר' יהושע חייב וק"ו דלר"א חייב. והרי רבא פוטר בנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר אפילו לר"א דהרי פלוגתייהו דאביי ורבא אליבא דר"א היא וכנ"ל. והרי מתינוקות מוכח דלכ"ע חייב. לכן פירש"י פלוגתא דאביי ורבא בתרי מיני וא"כ סובר רבא דוקא בתרי מיני פטור אבל בחד מין אפי' בתלוש למחובר חייב ותינוקות חד מינא נינהו ועכ"פ כיון דפלוגתייהו דאביי ורבא בתרי מיני נינהו א"כ על כרחין פלוגתייהו אליבא דר"א היא דלר"י אפי' מאיסור לאיסור דבכה"ג דתרי מיני פטור. וא"כ קשה מאי מייתי רבא סייעתא מברייתא דקאמר מנא אמינא וכו' ודלמא הך ברייתא ר' יהושע ונלע"ד ע"פ מה שכתבו התוס' בד"ה אלא וכו' דליכא לאוקמי שגג בלא מתכוין שהי' צריך לתלוש ונתכוין לחתוך תלוש וכו' דא"כ מאי איריא לא נתכוין וכו' וא"כ על כרחין ברייתא ר"א היא דאי ר"י היא הא גופא קשיא למה נקט בלא מתכוין אפי' מתכוין נמי פטור לר"י שר"י ודאי פוטר אפי' מאיסור לאיסור: אלא דאכתי קשה. ודלמא ר"י היא והא דנקט בלא מתכוין נראה משום דאף לגבי שבת הוי מצי למינקט רבותא יותר דהיינו אפי' מתכוין פוטר. מ"מ נקט בלא מתכוין לרבותא דחלב דחייב אפילו מהיתר לאיסור. אמנם כיון שהברירה בידו או למימר מתכוין לרבותא דשבת ויש בידו לומר בלא מתכוין דשאר מצות ניחזי אנן איזה מהם ראוי לאחוז יותר ואומר אני. דעכשיו דנקט בלא מתכוין אי אפשר לאוקמי סיפא בשחוטי חוץ. דאם כן כי היכי דפטור בשבת מטעם בה פטור נמי גם בשחוטי חוץ ועל כרחין סיפא בחלב ורישא לא מתוקמי בחלב וצריך למימר רישא וסיפא בתרי טעמי. ומשום הכי באמת דחה ר' יוחנן הך ברייתא בסנהדרין (דף ס"ב ע"ב) וקאמר פוק תני לברא משום דר' יוחנן לא מוקי בתרי טעמי. ואי הוה נקט במתכוין ויפטור משום מלאכת מחשבת הוה מצי למיתני בחד טעמא ורישא וסיפא בשחוטי חוץ וכמו שכתבו התוס' בד"ה אלא. ולמה נקט בלא מתכוין בתרי טעמי. אלא ע"כ במתכוין גם בשבת חייב ור' אליעזר היא ולכך לא מצי למינקט מיתכוין. וא"כ מוכח דגם לר"א שגג בלא מתכוין פטור. וא"כ רבא דקאמר מנא אמינא לה הוא שרבא בשמעתין תרתי קאמר. דלשיטת רש"י דבמחובר אחר איירי ואפ"ה קאמר רבא פטור דלא מכוין לחתיכה דאיסורא דמשמע הא אם כיון לחתיכה דאיסורא דהיינו מחובר זה וחתך מחובר אחר חייב ועל שניהם הביא סייעתא מברייתא. דתרתי מוכח. מדאחזה הברייתא בתרי טעמי ולא נקט רישא וסיפא בחד טעמא בשחוטי חוץ ובשבת פטור מאיסור לאיסור ובשחוטי חוץ חייב אלא על כרחין דבכה"ג גם בשבת חייב ועל כרחין ר"א היא ושפיר קאמר מנא אמינא לה. והוכרח להביא כל הברייתא ולפרש דעל כרחין רישא בעכו"ם וסיפא בשאר מצות:

ואין להקשות דהרי רבא לית לי' טעמא דמלאכת מחשבת. וכמו שפירש רש"י בכריתות בהדיא מדלא פטרי אביי ורבא אלא במתכוין להיתר ואין לומר דדוקא אליבא דר"א לית להו מלאכת מחשבת שפלוגתייהו הוא אליבא דר"א כנ"ל אבל אליבא דר"י אית להו זה אינו. דהרי מדאקשה רבא לרב נחמן מתינוקות וקאמר טעמא דקטעי בדבר מצוה הא לא"ה גם ר"י מחייב א"כ רבא ע"כ גם לר"י לית לי' מלאכת מחשבת. דדוחק לומר דבתר דשמע מרב נחמן קבלה דאם כן לא הי' רש"י מוכרח לפרש כאן פלוגתייהו בתרי מיני וכמו"ש לעיל בכונת רש"י בזה דאי בחד מינא נימרי' רבא לנפשי' מהך דתינוקות. ואי ס"ד שפלוגתא זו היא בתר דשמע מרב נחמן הנח לתינוקות הואיל ומקלקל וכו' אם כן אפשר לאוקמי גם בחד מינא אלא ע"כ דלרש"י לית ליה לרבא מלאכת מחשבת. ואם כן בלא"ה ליכא לאוקמי בשחוטי חוץ גם אי הוה נקט לא מתכוין דהרי לר"י לרבא הפטור רק מדרשה דבה וכי היכי דפטור בשבת פטור גם בשחוטי חוץ כמו"ש התוס' בד"ה אלא. וא"כ אכתי דלמא ר"י היא הך ברייתא ונקט בלא מתכוין לרבותא דחלב דחייב אף בלא מתכוין: ובלע"ד דהרי יש לדקדק לשיטת רש"י דפלוגתייהו מתלוש למחובר ובתרי מיני ואליבא דר"א. דהרי [אליבא דר' יהושע ודאי] פטור דהרי אפי' מאיסור לאיסור פטור וא"כ היא גופה קשה מנ"ל לאביי דר"א פליג [בהא אר"י ודלמא] עד כאן לא פליג אלא ממחובר למחובר. ונלענ"ד דאביי ורבא בסברא פליגי. דאביי סבר מדרשה דבה ודאי ליכא למיפטר אפי' מתלוש למחובר כיון דמתכוין אשר חטא קרינן בי'. וטעמא דר' יהושע דפוטר הוא משום דר' יהושע אית לי' דשמואל מלאכת מחשבת אסרה תורה ור"א כיון שהוא מחייב ממחובר למחובר על כרחין לית לי' מלאכת מחשבת דלענין מלאכת מחשבת אין חילוק בין מחובר לתלוש וכיון דלית ליה א"כ גם במתכוין לתלוש חייב דהרי מתכוין לחתיכה ורבא סובר דגם ר"י לית לי' מלאכת מחשבת דרבא לטעמי' דמקשה מתינוקות דגם ר"י מחייב במין א' ואס"ד דס"ל מלאכת מחשבת אין חילוק בין מין א' לשני מינין וכמו שפי' רש"י בכריתות. אלא ע"כ טעמא דר"י מבה וא"כ אפי' מכוון לחתיכה דאיסור ממעט ר"י מבה וע"כ לא מצינו דפליג ר"א אלא ממחובר למחובר. אבל מתלוש למחובר גם ר"א מודה וא"כ שפיר קאמר רבא מנא אמינא לה. דאין לומר ברייתא כר"י ורבי אליעזר חולק דא"כ כיון דר"א חולק על כרחין טעמא דר"י משום מלאכת מחשבת. וא"כ אפי' בשבת פטור. בשבת משום מלאכת מחשבת ובשחוטי חוץ חייב דלא שייך מלאכת מחשבת רק בדיני שבת:

ובמה שכתבתי ניחא מ"ש התוס' בד"ה נתכוין וכו' ופליגי אביי ורבא בקרא דאשר חטא בה דמוקי לי' ר"א פרט למתעסק וכו' ולכאורה יפלא מי הכריחם לומר דפליגי אליבא דר"א והלא גם ר"י דריש בה וכי פירש התם במשנה בכריתות. ולדידי ניחא דכונת התוס' דלא תימא לשיטת ר"ת להיפוך דדוקא אליבא דר' יהושע פליגי אבל לר"א דמחייב במתכוין לחתוך איסור זה וחתך איסור אחר הכי נמי דמחייב במתכוין לחתוך התלוש. וקאמרי התוס' דגם לר"א פליגי וכונתם בזה דהרי ברייתא מדנקט בלא מתכוין ורישא בעכו"ם וסיפא בשאר מצות מכלל דלא משכחת לה בשחוטי חוץ רישא וסיפא והרי משכחת לה במכוין לאיסור אחר ובשבת פטור משום מלאכת מחשבת וכנ"ל. אלא ע"כ ברייתא ר"א היא. ואפ"ה דייק רבא מינה דמתכוין לחתוך התלוש פטור והתוס' שכתבו דגם רבא אית לי' מלאכת מחשבת היינו לר' יהושע:

ובזה ניחא גם אליבא דשמואל. דהרי שמואל בהדיא אית ליה מלאכת מחשבת. וא"כ לדידי' קשה למה נקט ברייתא רישא וסיפא בתרי טעמי והלא משכחת כולה בשחוטי חוץ ובלא מתכוין: ולפי מ"ש ניחא דשמואל מוקי לה כר"א ושמואל דוקא אליבא דר"י אית לי' מלאכת מחשבת:

ואמנם לפי משמעות לשון שמואל דמשני שם בכריתות (דף י"ט ע"ב) בסוף העמוד שיננא וכו' דר"א סבר הרי נעשית כונתו וכו' משמע דשמואל גם אליבא דר"א אית ליה מלאכת מחשבת ודוקא היכא דעבד מלקט מלבו מחייב ר"א א"כ הדרא קושיא לדוכתא לשמואל למה נקטה ברייתא בתרי טעמי רישא בעכו"ם וכו' והא משכחת למינקט כולהו בשחוטי חוץ: ונלע"ד דדוקא רבא לשיטתו הוכרח לאוקמי ברייתא בתרי טעמי אבל לשמואל שפיר אתיא ברייתא רישא וסיפא בשאר מצות. דהא איכא לאוקמי כולה בחלב ולר' זירא דאית לי' (דף ע"א ע"ב) דשגגת שבת עם שגגת מלאכות חלוקין לחטאות. וכבר כתבתי לעיל בסוגיא ההיא דזה דוקא בשבת אבל בחלב אף דמשכחת בכה"ג שאכל מתחלה בשגגת איסור חלב ולבסוף בשגגת חתיכה מ"מ אינם חלוקים לחטאות, דבשלמא בשבת יש הפרש בין שגגת שבת לשגגת מלאכות דכאן אינו חייב על הרבה מלאכות אלא אחת וכאן חייב על כל מלאכה ומלאכה. וכיון שחלוקין בדין לכך אפילו במלאכה אחת חלוקין בחטאות. משא"כ בחלב. וא"כ משכחת לה גם רישא בחלב והכי קאמר חומר שבת משאר מצות שבשבת עשה שתים בהעלם א' דהיינו קצירה וקצירה אלא שזו בשגגת שבת וזו בשגגת מלאכה חייב על כל מלאכה משא"כ בחלב. אלא דרבא לשיטתו דאמרינן לעיל מילתא דפשיטא לי' לאביי ורבא מספקא לר' וכו' וא"כ לאביי ורבא גם בשבת אינן חלוקין לחטאות ולכך הוכרחו לאוקמי רישא בעכו"ם וסיפא בשאר מצות אבל שמואל איכא למימר דסובר כר"ז: [ובזה ניחא נמי הא דלא נקטה הברייתא כולה בשחוטי חוץ וכקושיית התוס' דעיקר כונת הברייתא לאשמועינן דיש חילוק חטאות בע"ז: רש"י ד"ה וחתך וכו' דכתיב אשר חטא בה פרט למתעסק וכו' כבר כתבנו לעיל דאביי ורבא לית להו כלל דרשה דשמואל וכל פלוגתייהו הוא בדרשה דבה דדרשינן פרט למתעסק. ובחנם כתב מהרש"א שהתוס' היו יכולים להקשות על רש"י דפירש דאיירי במחובר אחר א"כ למה הוצרך רש"י לפרש מטעם בה תיפוק ליה מטעם מלאכת מחשבת ע"ש וזה אינו דרש"י ס"ל דאביי ורבא לית להו מלאכת מחשבת וכנ"ל ומ"ש מהרש"א שכן הקשו התוס' בפ' ארבע מיתות. במחילה מכבודו לא מצאתי שם שהקשו כן אדרבה איפכא הקשו על שמואל למה לי טעם מלאכת מחשבת ותיפוק לי' מבה. וגם שם על סוגיא דגמ' קאי ולא אביי ורבא נינהו מרא דשמעתא דהתם. אבל בסוגיא דידן דאביי ורבא הם בעלי פלוגתא זו. ולשיטתייהו פירש רש"י ודאי שהוכרח רש"י לפרש דבדרשה דבה פליגי דאביי ורבא לית להו מלאכת מחשבת הואיל ואנו עסוקין באותו ענין דמלאכת מחשבת נימא בה מילתא אף שהוא חוץ לדרכינו. ואמינא דיש הפרש בין דרשה דבה דדרשינן פרט למתעסק ובין דרשה דמלאכת מחשבת דדריש שמואל למעוטי מתעסק. ומה שיש בזה אינו בזה ומה שיש בזה אינו בזה והוא. דמלאכת מחשבת לא שייך רק בשבת. אבל לא בכל התורה וזה מבואר מצד הסברה וגם מפורש בשמעתין בד"ה אלא שעל קושיא ראשונה שהקשו דנוקי בשחוטי חוץ. ושגג בלא מתכוין שהיה צריך לשחוט בהמת חולין ונתכוין לבהמת חולין ונמצא שהוא קדשים. דבכה"ג בשבת פטור דבעינן מלאכת מחשבת עיין בדבריהם ולא תירצו על קושיא זו שאם בשבת פטור מטעם מלאכת מחשבת גם בשחוטי חוץ פטור כמו שתירצו אח"כ בקושיא שניה שהקשו דלוקמי כשנעשית מחשבתו אלא שהי' סבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר שתירצו דבכה"ג אם בשבת פטור מאשר חטא בה פטור נמי לענין שחוטי חוץ וכו' עיין בדבריהם. אם כן מוכח מדבריהם דדוקא מה שפטור מקרא דאשר חטא בה אין חילוק בין שבת לשחוטי חוץ דקרא דאשר חטא בה בפרשת חטאת כתיב ועל כל חייבי חטאת נאמר אבל מלאכת מחשבת נוכל לומר דדוקא גבי שבת הוא ולא בכל התורה. נמצא מה שיש בלימוד דנפיק מאשר חטא בה והוא ששייך בכל חייבי חטאות ליתא במה שממועט ממלאכת מחשבת שזה חידוש הוא בשבת ולא בכל התורה:

יה"ה שיש במה שממועט במלאכת מחשבת ליתא במה דמפיק מבה. והוא דבה לא שייך רק בשוגג דבה גבי חטאות כתיבי. אלא ודאי דאם נתכוין להיתר ועשה איסור זה לא שייך במזיד שאין זה מזיד אבל גם בנתכוין לאיסור ועשה איסור אחר מיקרי מתעסק כגון לקצור מחובר זה וחתך מחובר אחר. ואם היינו ממעטין מדכתיב אשר חטא בה לא הי' מועיל לפטור רק בשוגג מקרבן במזיד ובהתראה הי' חייב סקילה אבל כיון שממועט מדבעינן מלאכת מחשבת והנה שמואל אמרה מלאכת מחשבת אסרה תורה וא"כ אין חילוק בין זדון לענין סקילה בין שגגה לענין קרבן ומעתה הרווחנו לתרץ קושית התוס' בסנהדרין (דף ס"ב ע"ב) בד"ה להגביה שהקשו דלמה לי' לשמואל בשבת דפטור מתעסק משום מחשבת אסרה תורה תיפוק לי' מבה פרט למתעסק ולדידי לא קשה ולא מידי דאיצטריך טעם דמלאכת מחשבת לפוטרו גם במזיד מסקילה וכן אין להקשות להיפוך כיון דבעינן מלאכת מחשבת למה לי בה פרט למתעסק דהרי איצטריך לכל התורה כולה דהיינו כל שאר חייבי חטאות חוץ משבת: ועפ"י הקדמה זו דמלאכת מחשבת אתיא גם למזיד נמצא אי הוה קאי מלאכת מחשבת לכל התורה הוה בכל התורה כולה במזיד פטור אם הי' מתכוין לזה ועשה זה אעפ"כ בעריות ובמאכלות אסורות הי' חייב שכן נהנה ובזה עמדתי על כונת דברי רבינו הרמב"ם בפ"א מא"ב הלכה י"א הבא על הערוה מהעריות כמתעסק אעפ"י שאין כונתו לכך חייב וכן בחייבי לאוין ובשניות. ותמה הראב"ד חייבי לאוין למה קרבן אין כאן. והרב המגיד הסכים שהוא טעות סופר ברמב"ם והכ"מ נדחק. ואני תמה מה הרעש הזה והרמב"ם כונתו לענין מזיד. שכונתו לבוא על ממזרת לבנה ונזדמנה לו שחורה שהוא לא גרע מנתכוין בשבת לקצור לו תאנים לבנים, וקצר שחורים שפטור בשבת כמבואר בדברי רבינו פ"א משבת הלכה ט'. ואם תאנים שחורות ולבנות מיחשב שני מינים והוה לא נתקיימה מחשבתו ופטור ק"ו בנשים שיש קפידא בין אשה יפה ולבנה לשחורה וכעורה ואעפ"כ חייב שהרי נהנה אי נמי משום דלא שייך מלאכת מחשבת אלא בשבת:

תוס' ד"ה הניחא לאביי וכו' אבל מ"מ גם לאביי לא מתוקמא שפיר וכו' הקשה מוהר"ם דהרי אביי ס"ל מיראת מיתה יהרג ואל יעבור ואם עבר חייב מיתה במזיד וממילא חייב קרבן בשוגג ובשוגג אינו חייב למסור למיתה וא"כ מתוקם שפיר ברייתא מיראת מיתה עיין בדבריו והוא ז"ל תירץ דלא שייך משא"כ בשבת דהרי משכחת גם בשבת שגג בלא מתכוין דחייב וכגון מיראת עונשין דגם זה מיקרי בלא מיתכוין ע'"כ דבריו. ולדידי קשיא. דאם כן גם לפי אוקימתא דגמ' קשיא דהא בתוס' בסנהדרין (דף ע"ב) בד"ה להגביה הקשו למה לי' לשמואל טעמא דמלאכת מחשבת תיפוק לי' מדרשה דבר ותירצו דהכי קאמר דבשבת פטור אעפ"י שנהנה מטעם מלאכת מחשבת. והנה לפי דבריהם דמשכחת גם בשבת תהנה ולמסקנת דבריהם שם תרי מתעסק נינהו וכמו"ש התוס' גם בשמעתין. והיכא שאותו תלוש עצמו נמצא מחובר פטור מטעם בה ולא מטעם מלאכת מחשבת דהרי נעשית מחשבתו. וא'"כ בכיוצא בזה היכא דנהנה ראוי לחייבו גם בשבת כיון שאין פטורו אלא מטעם בה מ"ש שבת ומ"ש חלבים ועריות שהרי בה בחטאת כתיב על כל חייבי חטאות ואפי"ה חייב בחלבים מטעם נהנה וה"ה בשבת. דבשלמא מה שפטור מטעם מלאכת מחשבת זהו רק חידוש בשבת לחוד יש לפוטרו בכל ענין אפי' נהנה וזה פשוט [וכמו שמבואר לעיל) וא"כ היכי מתוקם ברייתא שגג בלא מתכוין לשיטת התוס' באותו חתיכה ובשבת פטור. ובחלבים חייב. והרי משכחת גם בשבת שחייב וכגון שנהנה וצריך לומר דהנהו תרי תירוצי בתוס' בסנהדרין שם פליגי. דהתירוץ הראשון דסובר דמשכחת גם בשבת נהנה סובר דגם באותו חתיכה שייך למיפטרי' משום מלאכת מחשבת ונמצא בשבת בכל ענין פטור. והתירוץ השני דמתרצי שם דבאותו חתיכה לא שייך מלאכת מחשבת ס"ל דלא שייך בשבת למימר נהנה. ונמצא ג"כ בשבת בכל גווני פטור ושפיר קאמר משא"כ בשבת:

וכל זה לתרץ שיטת מוהר"ם מלובלין אבל לפי מ"ש בלא"ה לא קשה קושית מוהר"ם מלובלין דאיך אפשר לפרש ברייתא שגג בלא נתכוין מיראת מיתה. דאם כן איך שייך לקנותו שגג בשבת כיון שהוא מותר לכתחלה. וזה פשוט:

סליק פרק כלל גדול: